כיצד ייראה עתיד העבודה ביום שאחרי הנגיף?

כיצד ייראה עתיד העבודה ביום שאחרי הנגיף?

השאלה שכולם רוצים לדעת את התשובה עליה לאחרונה היא "מה יהיה ביום שאחרי הקורונה". אבל השאלה עצמה מעידה על תפישת עולם שגויה. "היום שאחרי הקורונה" עוד רחוק מאיתנו, ויידרשו עוד חודשים ארוכים – ואולי עד סוף 2021 או יותר – עד שנגיע אליו. בינתיים, צריך לפרק את העתיד לשלושה אופקים, שכל אחד מהם מרתק בפני עצמו:

  1. מה יקרה ביום לצד הקורונה, שהוא המצב אליו אנו נכנסים עכשיו ובו ניוותר עד למציאת החיסון.
  2. מה יקרה ביום מיד אחרי הקורונה, בחודשים אחרי שנמצא חיסון שיספק חסינות עדר לאוכלוסיה.
  3. מה יקרה בעשור שאחרי הקורונה, כשהשינויים שהצטברו בשני האופקים האחרים יתגבשו למציאות חדשה.

בואו נבחן, למשל, מה יכול לקרות לעתיד העבודה, ביום לצד, אחרי והרבה-אחרי הקורונה.

העבודה לצד הקורונה

כשרק נכנסנו לשנת 2000, היה ברור שעבודה אמיתית עושים רק מהמשרד. אפילו בארצות הברית הגדולה, רק 3.6 אחוזים מהעובדים דיווחו שהם עובדים מהבית לפחות חצי מהזמן. ואף על פי כן, שמונים אחוזים מהעובדים היו מעוניינים לעבוד מהבית חלק מהזמן[1]. למעשה, כמעט מחצית מבני דור ה- X בישרו חגיגית שהם מוכנים לשנות מקום עבודה תמורת ההזדמנות לעבוד מהבית במשרה מלאה.

ובכן, מזל טוב. הנה זה קרה.

בתקופה האחרונה נגיף הקורונה אילץ את כולנו להישאר בבתים. כשליש מהעובדים בארצות הברית שעד כה התניידו למשרד מדי בוקר, עברו לעבוד מהבית[2]. זהו, אגב, אותו מספר אנשים שסוג העבודה שלהם היה כזה שאיפשר להם מלכתחילה שלא להגיע למשרד[3]. במילים אחרות, כל מי שהיה יכול לעבוד מהבית – עבר לעשות זאת. קרוב לוודאי שהנתונים דומים גם בישראל, ושכל מי שהיה מסוגל לכך התחיל לעבוד מהבית בחודשיים האחרונים.

אבל עכשיו יצאנו משעבוד לחירות, מהבית לרחוב, נכון? העניינים יחזרו לסדרם חיש מהר, נכון?

אולי לא כל כך מהר.

חשוב לזכור מה המשמעות של "היום שלצד הקורונה". הנגיף עדיין לא חלף מן העולם, וכנראה שגם לא יעשה זאת בשנה הקרובה, עד למציאת חיסון. אנו יכולים לצפות לפחות לגל אחד נוסף לפני שיימצא אותו חיסון, והמשמעות תהיה – כנראה – שכולנו נמצא את עצמנו שוב לכודים בבית, או לפחות נדרשים להקפיד על ריחוק חברתי, מהסוג שיעודד חברות רבות להמשיך להפעיל את המשרדים במתכונת מצומצמת. מנהלים ייאלצו להסתגל לרעיון שחלק מכוח העבודה שלהם, חלק מהזמן, פשוט אינו מגיע למשרד.

חלק גדול מהעובדים מעוניין בתמורה הזו, כאמור. הם רוצים לחסוך בנסיעה הארוכה בכבישים ובעמידה הארוכה-עוד-יותר בפקקים באיילון מדי בוקר ומדי ערב. הם רוצים להיות מסוגלים לראות את הילדים בבוקר ולקדם אותם בשובם מבית הספר. ויותר מהכל, הם מעוניינים בחופש: ביכולת להחליט בעצמם על סדר היום שלהם, מתוך הבנה שאת רוב העבודה אפשר לעשות בכל זמן – בבקרים, בערבים ואפילו בלילות. סגנון עבודה שכזה מחייב אמנם התארגנות מחדש של העובד, כדי שלא ירגיש שהוא 'בחופש', אבל הרשת מלאה במדריכים עם עצות שימושיות בנושא, ואנשים גילו בשבועות האחרונים שכן – הם בהחלט יכולים לעבוד מהבית… למרות שזה כנראה היה קל יותר אם הילדים לא היו איתנו באותו הזמן. ובכל זאת, כשהילדים יחזרו לגנים או לבתי-הספר (או לטלוויזיה), אפילו המחסום הזה לעבודה יעילה מהבית ייעלם וייתמסמס.

אני לא רוצה לטעון שאנו עוברים לעולם בו כל העבודה תתבצע מהבית. רובנו יצורים חברתיים שרוצים לפתח קשרים אישיים עם האנשים עמם אנו עובדים – וקשרים כאלו מתהווים באופן הטוב ביותר כשאנו באים במגע עם אותם אחרים, אוכלים עמם ארוחות בוקר וצהריים ומחליפים סיפורים במזנון הקפה. גם מנהלים מבינים היטב שחלק מהחשיבות של עבודה במשרד משותף מגיע מכך שעובדים מתחככים זה בזה, מדברים זה בזה, לומדים אחד מהשני ותורמים ממומחיותם בדיונים שונים – לפעמים כאלו שלא היו אמורים להיחשף אליהם בכלל.

המשמעות היא שכבר בחודשים הקרובים יתחיל להתבסס תמהיל חדש בשוק העבודה, בו חלק מהעובדים אינם מחויבים להגיע לעבודה מדי יום. מיעוטם יעבוד מהבית באופן בלעדי, אבל רובם פשוט יבחרו יום-יומיים-או-שלושה בשבוע שלא ייאלצו להגיע בהם למשרד. הם ינצלו את אותם הימים לעבודה מרוכזת מהבית, מבלי שדעתם תוסח בגלל העובדים האחרים שכל הזמן חולפים ליד השולחן שלהם ומחליפים עמם מילים, או הזימונים הבלתי-פוסקים לישיבות צוות שמשרתות רק את האגו של הבוס. ובימים בהם יגיעו למשרד, הם יוכלו להעמיק את מערכות היחסים שלהם עם העובדים האחרים, לקחת חלק בסדנאות ובפעילויות משותפות ולבצע את כל המטלות שאפשר לעשות רק במשרד.

אנו נעבור למציאות הזו לא-רק בגלל רצונותיהם של העובדים, אלא מתוך צורך כלכלי פשוט. מצב הכלכלה עומד להיות בכי-רע בשנה וחצי הקרובות, ואנו עומדים על סיפו של (ויש האומרים שכבר הגיע) מיתון עולמי. חברות ייאלצו לחתוך בבשר החי ולצמצם עלויות. עלויות כמו כיסוי הוצאות נסיעה לעובדים, למשל, או שכירת בנייני משרדים. מנהלים יעדיפו לאפשר לאנשיהם לעבוד מהבית, אם האלטרנטיבה היא – בפשטות – לפטר אותם.

אחרון חביב, בחודשיים האחרונים הצטיידה כל חברה בטכנולוגיות לעבודה מרחוק. לא מדובר רק במנוי לזום שאפשר לבטל מתי שרוצים, אלא גם במצלמות חכמות לניהול ישיבות מרחוק ובמיקרופונים משוכללים שהותקנו בחדרי ישיבות. עובדים רבים יצרו לעצמם פינת עבודה בבית ודאגו לנעול אותה בפני הילדים מדי בוקר. וכולם – מנהלים ועובדים – עברו סדרות הדרכה מזורזות לשימוש בכל אותן טכנולוגיות ולאימוץ נהלי עבודה נכונים מהבית. אי אפשר לסובב את הגלגל הזה אחורנית. הכלים, פינות העבודה הביתיות והידע שנרכשו בחודשים האחרונים אינם עומדים להיעלם ככה-סתם. ואם הם שם, הרי שייעשה בהם שימוש. במיוחד ביום לצד הקורונה, בו כולנו נהיה מודעים היטב לכך שאנו עלולים להידרש לחזור ולעבוד מהבית בהתראה קצרה.

המשמעויות של דרך העבודה לסירוגין הזו עצומות עבור הכלכלה, הבריאות, הסביבה וגם עבור אותו דבר ערטילאי המכונה נפש.

נתחיל בבריאות. מחקרים מהשנים האחרונות הוכיחו שנסיעות ארוכות לעבודה פוגעות בבריאות ובמערכות היחסים המשפחתיות. ואם נצטט מסיינטיפיק אמריקן – "נוסעים למרחקים-ארוכים סובלים מבעיות פסיכוסומטיות בשיעור גבוה בהרבה מאנשים שנוסעים מרחק קצר לעבודה. הסימפטומים הפיזיים נעים מכאבי ראש וגב לבעיות עיכול ולחץ דם גבוה. הקשיים הנפשיים כוללים הפרעות בשינה, תשישות וקשיים בריכוז."[4]

במחקר לדוגמה מ- 2001 סקרו החוקרים 407 נוסעים בתחנות הרכבת של שטוטגרט ואולם. יחס הנסקרים שהתלוננו על סימפטומים ככאבים, סחרחורות, תשישות ומחסור חמור בשינה היה כפול מבקבוצת הביקורת של אנשים שאינם מתניידים לעבודה[5].

"נסיעות ארוכות לעבודה", אגב, הן כאלו שלוקחות 45 דקות או יותר לכל כיוון. או במילים אחרות, כמעט כל מי שגר מחוץ לעיר בה ממוקם המשרד שלו, נכלל בקטגוריה של "נוסע למרחק ארוך". לפי גלובס, מדובר בישראל בשישים אחוזים מהעובדים[6]. אם אפילו מחצית מהם יעברו לעבוד מהבית, הרי שהבריאות הכללית בישראל אמורה להשתפר באופן משמעותי. הפתרון לסרטן כנראה לא יגיע מהנתיב המסוים הזה, אבל הרבה מאד תחלואים קטנים ומציקים שממררים את חיינו עשויים להיפתר בדרך זו.

גם הסביבה תרוויח אם רבים מאיתנו יעברו לעבוד מהבית. לפי הנתונים שאספה חברת נתיבי איילון, בכל יום חול עוברות בנתיבי איילון בלבד 851 אלף מכוניות[7]. אפשר להניח שרוב הרכבים המתניידים בימי חול משמשים לנסיעות לעבודה או בחזרה. ואם חשבתם שרכבים מסוכנים בגלל תאונות הדרכים, תחשבו שוב. בכל שנה מתים 315 אנשים מתאונות דרכים. זיהום אוויר, לעומת זאת, מקצר את חייהם של יותר מאלף אזרחים בשנה בזכות תרומתו לעלייה בשיעור התקפי הלב, דלקות ריאות, סרטן ומרעין בישין אחרים[8]. וכמובן, התחממות גלובלית, גזי חממה וכן הלאה. המדינה מנסה בשנים האחרונות לסבסד מוניות ואוטובוסים חשמליים כדי להתמודד עם הבעיה, אבל ייתכן שנגיף הקורונה יעקוף אותה בסיבוב – והתרומה שלו לקידום העבודה מהבית תביא לכך שכמה מאות-אלפי רכבים יישארו בחניות הבתים בחלק מימי השבוע.

ואחרון חביב: כלכלה. עזבו לרגע את ההוצאות המשמעותיות שיש למשפחות על תחזוקת רכב או שניים, על דלק, או אפילו על כרטיס הלוך-ושוב לרכבת בכל יום. הבעיה האמיתית הראשונה היא בזמן – לפחות שעה וחצי ביום, אם לא יותר – שהנוסעים למרחקים ארוכים מבזבזים לשווא. זה זמן שהם היו יכולים להשקיע במשפחה, בחינוך הילדים, ברכישת מיומנויות נחוצות לעבודה, או פשוט בעבודה.

הבעיה השניה היא שהחובה לעבוד במשרד מותירה את הפריפריה מרוחקת מהמרכז יותר מתמיד. רק מעטים מוכנים לנסוע את כל הדרך מבאר שבע לתל אביב ובחזרה מדי יום, או מהגליל למרכז. התוצאה היא שקיימת בריחת מוחות מהפריפריה אל המרכז. אבל אם רק היינו מייתרים את הצורך לעבור כל יום את הנתיב המפרך הזה, בוודאי היינו תורמים הרבה יותר לפריחת הפריפריה מכל הקריאות והתחינות "להפריח את השממה". אנשים יבחרו לחיות בפריפריה – עם מחירי מחיה נמוכים, פחות זיהום אוויר ויותר מרחבים וחופש – ולעבוד במרכז, או אפילו בחו"ל, באופן וירטואלי.

כל הדברים הטובים האלו עשויים להתחיל לקרות כבר בשנה וחצי הקרובות, באותו יום ארוך מאד שניאלץ להעביר לצד נגיף הקורונה.

ואחרי זה, ביום שאחרי הקורונה, עתיד העבודה מהבית רק יתפוס תאוצה.

העבודה ביום שאחרי הקורונה

מזל טוב! ברכות! הגענו לסוף שנת 2021, ונמצא סוף-סוף החיסון לנגיף הקורונה ואפילו יוצר בכמויות-עתק וחולק לכל האוכלוסיה. האיום חלף-עבר לו, ואפשר לחזור לעבודה השוטפת במשרדים.

אבל בינתיים, מנהלים התחילו להבין שבעצם עבודה מהבית דווקא יכולה לקדם את בית העסק אפילו יותר מעבודה במשרד.

הסכנה הגדולה בעבודה בבית כיום היא בהתרופפות המשמעת העצמית של העובד. קל מאד לעובדים מהבית להחליט לקחת הפסקה של חמש דקות מול הטלוויזיה, שהופכת לחצי-שעה לפני שהם שמים לב. או ללכת לתפוס תנומת צהריים של שעה, או לשבת עם הילדים על שיעורי הבית – והכל על חשבון העבודה. וכן, בוודאי שעובדים חרוצים יכולים להשלים את הפערים בעבודה בלילות, אחרי שהילדים כבר הלכו לישון, אבל אין שום ודאות שאכן יעשו זאת.

אלא שעד היום שאחרי הקורונה, אנו צפויים לראות טכנולוגיות שייכנסו לשימוש כדי לתגבר את הפריון של העובדים מהבית. חלקן מקובלות כבר היום: בגוגל דוקס (Google Docs), למשל, אפשר לראות מתי כל עובד ביצע שינוי במסמך, וכמה הוא תרם לתוצר הסופי. בתוכנות כמו סלאק (Slack) ודיסקורד (Discord), העובדים יכולים לתקשר ישירות זה עם זה, וכל עיכוב בתשובה יכול להדליק נורות אזהרה למעביד. ולפחות במקרה של סלאק, הבוס יכול לקבל גישה לכל ההודעות שהעובדים החליפו זה עם זה, וכך לוודא שהם מתרכזים בעבודה[9].

נשמע דיסטופי? אפלולי? זה עוד כלום לעומת תכנת סניק (Sneek) שחלק מהמעסיקים התחילו לדרוש מעובדיהם להתקין על המחשבים בבית. התכנה מתחברת למצלמת הרשת של המחשב ומצלמת תמונה אחת מדי חמש דקות. העובדים האחרים (וכמובן, הבוס) יכולים לראות את התמונות כל הזמן ולפתוח בשיחה עם כל עובד – גם אם הוא אינו מעוניין לקבל את השיחה[10]. לא מפתיע לגלות שמאז שהחל הנגיף להתפשט בעולם, גדל מספר המשתמשים בסניק פי עשרה. החברה אמנם טוענת שלא התכוונה ליצור תכנת ריגול אחר עובדים, אבל קשה להתכחש לתוצאות שבשטח.

אתם יכולים להזדעזע מהרעיונות האלו לניטור אחר עובדים, אבל בסופו של יום הם משקפים מציאות פשוטה: המעסיקים רוצים לדעת שהעובדים שלהם – שמקבלים תשלום בתמורה לזמן שהם משקיעים בעבודה – באמת מתרכזים בביצוע אותה עבודה.

כמובן, אפשר לטעון בצדק שגם במשרד מוציאים העובדים יותר זמן ממה שהם חייבים בחדרי השירותים, במטבח המחלקתי, בקפיטריה או בשיחות חולין עם העובדים האחרים. ובכל זאת, ברור שבבית הפיתויים גדולים יותר, והמעסיק רוצה בצדק לדעת שעובדיו אינם מרמים אותו.

התוצאה של השימוש בכלים מהסוג הזה תהיה שהעבודה בבית תהפוך להיות יעילה במקרים רבים כמו העבודה במשרד. העובדים עדיין ירצו להגיע פעם-פעמיים בשבוע למשרד כדי לפגוש את החבר'ה ולאכול צהריים ביחד, אבל פריון העבודה עצמו לא יפחת כתוצאה מהעבודה מהבית, ובמקרים רבים אפילו יגדל מכיוון שהעובד לא יגיע לעבודה אחרי נסיעה מייגעת של שעה בפקקים או באוטובוס בלי מזגן.

ביום שאחרי הקורונה אנו עשויים לגלות שהעבודה מהבית הפכה להיות המציאות החדשה, ושבעצם – היא אפילו עדיפה על העבודה מהמשרד. כל ההשלכות החיוביות שמנינו באופק הזמן הקודם – ביום שלצד הקורונה – יגיעו לכדי ביטוי גם ביום שאחרי הקורונה, ורק יקבלו משנה תוקף. נוכל ליהנות ממדינה עם פחות זיהום אוויר, פחות תנועה בכבישים, יותר בריאות וזליגת מוחות דווקא מהמרכז אל הפריפריה ולא להפך.

ואז, שנים לאחר מכן, נגיע לעשור שאחרי הקורונה.

עשור אחרי הקורונה

הרבה דברים יכולים לקרות בעשר שנים. לפני עשור, כמעט אף אחד לא שמע על איירבנב או על אובר. אף אחד עוד לא השתמש בווטסאפ כדי לדבר מעבר לים. רעיונות מוזרים על רובוטים שנוסעים בכבישים או עושים משלוחים עדיין היו בגדר חלום פרוע של עתידנים, ועל רחפנים אף אחד לא דיבר בכלל. כך שכן, קשה לחזות מה יקרה בעתיד הרחוק. ובכל זאת, אפשר להעלות ניחושים.

אחד מהניחושים האלו, למשל, הוא שבעוד עשור יהיו טכנולוגיות מתקדמות בהרבה שיספקו תחושה של קרבה גם מרחוק. מכשירי מציאות מדומה יכולים לענות על חלק מהצורך בתקשורת עם מספר אנשים בו-זמנית, כשכולם יושבים מסביב לאותו שולחן (וירטואלי), קמים וכותבים ביחד על לוח (וירטואלי), או יוצאים למסע גיבוש ומעפילים יחד להר האוורסט (הווירטואלי).

הדבר היחיד שאפשר לדעת בוודאות לגבי החיים בעוד עשור הוא שיהיו ברשותנו טכנולוגיות מהסוג הזה. אבל איך בדיוק נשתמש בהן – זו שאלה שעדיין פתוחה. ובכל זאת, הן יקנו לנו את היכולת לתקשר מרחוק, לעבוד מרחוק ואפילו לאהוב מרחוק.

מה שמביא אותנו לשאלה הבאה, כיצד תיראה האהבה ביום שלצד, אחרי, והרבה-אחרי הקורונה.

על כל זאת ועוד – ברשומות הבאות.

 


 

[1] https://globalworkplaceanalytics.com/telecommuting-statistics

[2] https://john-joseph-horton.com/papers/remote_work.pdf

[3] https://www.nber.org/papers/w26948.pdf

[4] https://www.scientificamerican.com/article/commuting-takes-its-toll/

[5] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/19263016

[6] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000690331

[7] https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3766705,00.html

[8] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001276466

[9] https://www.vox.com/recode/2020/1/24/21079275/slack-private-messages-privacy-law-enforcement-lawsuit

[10] https://www.businessinsider.com/work-from-home-sneek-webcam-picture-5-minutes-monitor-video-2020-3

מחשבות למאה ה- 21: זבל של מאה

מחשבות למאה ה- 21: זבל של מאה

קודם כל, אתייחס לפיל בחדר: כן, נעלמתי. יש לי עבודה במשרה מלאה, שני ילדים, אשה שעושה דוקטורט ואני צריך לתמוך בה, ועל הדרך גם כתבתי ספר חדש שלם בששת החודשים האחרונים, שאני מנסה להוציא עכשיו לאור. אולי עכשיו שסיימתי את הספר החדש, אוכל למצוא שוב יותר זמן לכתוב בבלוג, אבל אני לא יכול להבטיח דבר. אני לא מתכוון להתנצל על כך שאני מנסה לבצע אופימיזציה של הזמן שלי, אבל יכול רק לומר לכם שאם המצב החדש מצער אתכם… ובכן, אתם לא לבד. גם אותי הוא מצער.

ולענייננו. על מה הרשומה הזו, בעצם?

לפני כמה ימים הזמינו אותי לקפוץ בחודשים הקרובים לאוסטרליה ולשתף שם את הקהל בכמה ממחשבותיי על המאה ה- 21. במילים אחרות, להעמיד פנים שאני יובל נח-הררי. אחרי שהסכמתי, הבנתי שכדאי שבאמת אגבש כמה מחשבות על המאה ה- 21. ואחרי שגיבשתי, החלטתי שלא יזיק גם שאעלה כמה מהן על הכתב.

המחשבה הראשונה עלתה כשראיתי את ינאי, ילדי בן השנתיים וחצי, משחק בגן הילדים שלו בצעצוע שעלה כמעט אלף דולרים. לא מדובר בגן ילדים מיוחד או איכותי כל-כך. בדיוק להפך: הגננות הביאו מכשירים מבתיהן כדי שהילדים יוכלו לשחק איתם. אחד מאותם מכשירים, שאילולא היה מגיע לגן הילדים היה נזרק לזבל, היה טלפון אלחוטי בן 15 שנים בערך: טלפון צדפה נפתח שבתחילת המאה העשרים נמכר במאות רבות של דולרים ונחשב לפאר הטכנולוגיה.

אני רוצה להדגיש: מוצר שלפני 15 שנים נחשב למתקדם ביותר בשוק, הפך היום לפסולת – לפריט שאנחנו מנסים להיפטר ממנו כי אין לנו מה לעשות איתו יותר. הוא כל-כך מיושן ולא-נחוץ, שאנחנו לא מנסים אפילו למכור אותו לאחרים או לשחזר את ערכו. רק – להיפטר ולזרוק כדי שלא יתפוס מקום מיותר. השימוש המרכזי בו הוא לשעשע ילדים כאילו היה צעצוע, ואפילו הם לא לגמרי בטוחים מה לעשות איתו – כפי שניתן להבין מהתמונה הזו, בה הילד התמים שלי סבור שהאנטנה אמורה להיכנס לו לאוזן כדי שהטלפון יעבוד.

ינאי צזנה, מנסה להבין כיצד להשתמש בטלפון מתחילת המאה ה- 21.

והסיפור הקטן הזה הוא הרקע למחשבה הראשונה: המאה ה- 21 עומדת להיות זבל של מאה. או ליתר דיוק, מאה של זבל.

למה, בעצם?

מהרגע שרשת האינטרנט הפכה לתופעה גלובלית שנשזרה בחיינו בכל מקום ובזמן, אנו עדים למעבר ממודל של "בעלות" למודל של "שכירה" או "מינוי" (subscription). אם בעבר לכל אדם היה בביתו אוסף של תקליטים, קסטות או סי-דים של מוזיקה, הרי שכיום אנשים צריכים רק מנוי לאמזון פריים, או לספוטיפיי, או לכל פלטפורמה אחרת שמאפשרת להם לשמוע את המנגינות שהם רוצים. הם יכולים אפילו להשתמש ביוטיוב לגמרי בחינם. כל מה שהם צריכים לשם כך הוא טלפון חכם קטן אחד, שמחליף עשרות קילוגרמים של קסטות. אותו טלפון – שלפעמים משודרג לאייפד – גם מחליף כמה מאות קילוגרמים (לפחות במקרה שלי) של ספרים. אני משתמש בו כדי לקרוא כל ספר שאני רוצה, בכל מקום.

מה קורה לכל אותם הספרים, התקליטורים ושאר המוצרים לשמירת מידע שאינם נחוצים עוד? תלוי בערך הרגשי שיש להם. רובנו יכולים לזרוק לפח קסטות או תקליטורים עתיקים לאחר שהעברנו את תוכנם למחשב. לספרים יש עדיין ערך רגשי עבורנו, והם מספקים לנו אצטלה של אנשי תרבות עילאיים כשחברים באים לבקר אותנו ורואים את המדפים הגדושים בספרים. כך שאת הספרים אנחנו שומרים בדרך-כלל עד יום מותנו. אבל די ברור שלרוב המוצרים האחרים בהם אנו משתמשים אין את אותה הילה של יוקרה כמו ספרי הנייר שלנו. מרובם נשמח להיפטר ברגע שתימצא עבורם חלופה הולמת. הם יהפכו לחלק מהזבל שיאפיין את המאה ה- 21.

מה נמצא, אם כך, בערימות הזבל של המאה ה- 21, בעוד שלושים או חמישים שנים? הנה כמה ניחושים מושכלים.

מפתחות לעתיד

קודם כל, נמצא שם מוצרים שאפשר להחליף בקלות באמצעות הטכנולוגיות החדשות. בינה מלאכותית, למשל, מאפשרת להחליף מפתחות. מפתח נועד לאמת את הזהות שלך: אם יש לך מפתח, אתה שייך לקבוצת האנשים שמותר להם לפתוח את הדלת. אבל בינה מלאכותית מתקדמת מספיק יכולה להעיף בך מבט, לוודא את הזהות שלך, ולפתוח עבורך את הדלת אוטומטית. יש בעולם בערך 15 מיליארד דלתות של בתים ומכוניות[1] [2]. נניח שלכל אחד מאלו יש שני מפתחות בממוצע, ונקבל שבעשורים הקרובים עומדים להיזרק לזבל בערך 30 מיליון קילוגרמים של מפתחות[3].

Image result for amazon key

מערכת Amazon Key שמזהה את האדם שמנסה להיכנס לבית, ופותחת את הדלת רק אם הוא מאושר.

התקנים הנסמכים על חיבור USB

מה עוד? הנה מוצר נוסף שנמצא בערימות האשפה של העתיד: דיסק-און-קי. הוא הפך להיות זול כל-כך שהוא מחולק בחינם בכנסים רבים, אבל המצאות כמו דרופבוקס וגוגל דרייב – והענן באופן כללי – מייתרות אותו כמעט לגמרי. אבל לא צריך לעצור כאן. משמעותה של הקישוריות הגוברת בין כל המכשירים היא שחלק גדול מהכבלים שבבתינו – ובמיוחד אלו שאינם מחברים מכשירים לחשמל, אלא נועדו לסייע בהעברת מידע בין מכשירים שונים – ימצאו גם הם את דרכם לפח האשפה בעשורים הקרובים. המגמה הזו תתחזק עוד יותר אם נצליח לפתח אמצעים יעילים להטענה אלחוטית.

בכמה אשפה מדובר? קיימים כיום יותר מעשרה מיליארד כבלים והתקנים כיום המתחברים למחשב ולחשמל באמצעות תקע USB, ומדי שנה מיוצרים שלושה מיליארד התקנים נוספים שכאלו[4]. מכיוון שהם שונים מאד זה מזה, אני לא מתכוון לנסות להעריך כמה כולם שוקלים ביחד, אבל אני חושב שאנחנו יכולים להסכים שמדובר בהרבה מאד זבל.

audio mixer set, electronics, computer, wiring, lisbon, portugal, hardware, server, cables, science fiction, complete mess, space, electro, electronic chip, computer hardware, lab, cpu, screen, monitor, display, workshop, technology, no people, complexity, large group of objects, messy, high angle view, metal, connection, machinery, indoors, mode of transportation, obsolete, transportation, cable, equipment, industry, day, abandoned, variation, choice, 4K, CC0, public domain, royalty free

הרבה מאד כבלים ימצאו את מקומם החדש בערימות הזבל של המאה ה- 21. 

המכוניות והקירות

שני הפריטים האחרונים ברשימה לא יימצאו כנראה בערימת האשפה הטיפוסית ברחוב. הראשון הוא המכונית המשפחתית. כבר היום צעירים אינם נלהבים מבעלות על רכב, וקשה להאשים אותם. החזקת רכב דורשת הוצאת רישיון נהיגה, עמידה במבחנים, טיפול ותחזוקה שוטפים ויקרים, תדלוק כל כמה ימים, ביטוח חובה וצד שלישי, סידור חניה ברחוב ו… כן, רכישת הרכב עצמו. החליפו את כל אלו במוניות אוטונומיות שעולות גרושים לכל נסיעה – ותבינו למה הרכב הפרטי עשוי למצוא את עצמו בעשורים הקרובים בפח האשפה של ההיסטוריה. לא כל הרכבים ייעלמו, כמובן, אבל אפילו אם מחצית מכלי הרכב מוצאים מכלל שימוש, מדובר כבר בקרוב למיליארד רכבים שיצטרכו למצוא בית חדש במגרשי הגרוטאות.

הפריט השני והמוזר ביותר עשוי להיות הקירות שבתוך הבתים. אני מודה שאני מתפרע כאן עם הדימיון, אבל, ובכן, אנחנו מדברים על עתיד שרחוק מאיתנו כדי שמונים שנים. כל-כך הרבה דברים ישתנו עד אז. האם באמת מטורף כל-כך לחשוב שבעולם בו כל אדם מקבל שידורי מציאות מדומה ישירות לעיניו, וקולות ישירות לאוזניו, נוכל להסתפק בקירות וירטואליים שיחצצו בין משרדים ובין חדרים? ומה עם מי שלא יכבד את הקירות האלו? הוא יתגלה מיד על-ידי בינות מלאכותיות שמשקיפות בכל חדר, ואם נלך צעד אחד קדימה – אולי הן גם יוכלו לכוון אלומת אור ישירות לתוך עיניו כדי לסנוור אותו על מנת שלא יראה את מה שקורה בחדר האחר.

כן, זה כנראה באמת מטורף. אבל מי יודע – אולי תמורה שכזו באמת תקרה, ופתאום נגלה שעשרות מיליארד טונות של בטון, זכוכית, קרמיקה וחומרי בניין אחרים אינם נדרשים עוד. אני לא אומר שזה מה שיקרה, אלא רק שזה מה שיכול לקרות.

ועוד דבר אחד אני אומר: מי שייערך לתמורות האלו עשוי להרוויח בגדול.

 

להרוויח מהזבל

ההיסטוריה מלאה ברגעים בהם מוצרים מסוימים הופכים לזבל. בספרו "עולם ללא עבודה", כותב דניאל סוסקינד כי בסוף המאה ה- 19, סוסים עדיין גדשו את כל רחובות הערים הגדולות בעולם. עשרים שנים לאחר מכן, כל האוטובוסים בניו-יורק – שהיו רתומים לסוסים בעבר – הפכו להיות ממונעים. הסוסים הפכו לזבל – ויש לי הרגשה שמי שזיהה את המגמה הזו והשקיע בשירותים לפינוי הסוסים לחוות בהן יוכלו להזדקן בכבוד, מצא לעצמו מקור פרנסה רציני. וכן, אני יודע מה עושים לסוסים שזמנם עבר, אבל תרשו לי להיות רומנטיקן.

לסיכום המחשבה על המאה ה- 21: רוצים למצוא מקור פרנסה טוב? זהו את הזבל של העתיד, והתחילו להיערך לקראתו. מפתחות ממוחזרים כל העת, ואין בכך דבר חדש, אבל בוודאי אפשר למצוא שימושים יצירתיים במיליארדי מטרים מיותרים של כבלי פלסטיק ונחושת, מיליארד-פלוס של מכוניות פרטיות ומיליארדי טונות של חומרי בניין. לכל הפחות, אפשר יהיה לעשות כסף טוב מאיסוף כל הפריטים הללו, מיחזורם ומכירתם מחדש.

בהצלחה!

 


 

[1] https://news.ycombinator.com/item?id=9802132

[2] https://www.carsguide.com.au/car-advice/how-many-cars-are-there-in-the-world-70629

[3] בהערכת משקל של עשרה גרם עבור מפתח ממוצע

[4] https://mashable.com/2012/10/08/usb-history/

תחזיותיו של ביל גייטס מ- 1999 התממשו במלואן; מה תחזיותיו לעתיד עכשיו?

תחזיותיו של ביל גייטס מ- 1999 התממשו במלואן; מה תחזיותיו לעתיד עכשיו?

לפני 18 שנים כתב ביל גייטס ספר – "עסקים @ מהירות המחשבה" – בו תיאר חמש-עשרה תחזיות נועזות, שנראו בוודאי כמדע בדיוני לרוב קוראי הספר באותו הזמן.

ואף על פי כן, כולן התממשו מאז.

נעבור על התחזיות אחת-אחת, לפי הרשומה של מרקוס קירג'ונן – סטודנט לעסקים שסקר את הספר ואת התחזיות. ובסוף הרשומה נספר על התחזיות החדשות ששחרר ביל גייטס בשנים האחרונות בנוגע לעתיד העולם.

תחזיות מן העבר

תחזית ראשונה: אנשים יוכלו להשתמש בשירותים אוטומטיים להשוואת מחירים, כך שיוכלו לבחור בקלות את המוצר הזול ביותר בכל תחומי התעשייה.

המימוש: אמזון, גוגל, ואפילו זאפ הישראלית, שמאפשרת לנו להשוות מחירים בקלות בכל תחום.

zap-575.jpg (575×282)

תחזית שנייה: אנשים יישאו על גופם מכשירים קטנים שיאפשרו להם להישאר מחוברים תמיד ולבצע עסקים אלקטרוניים בכל מקום. הם יוכלו לבדוק את החדשות, לראות פרטי טיסות שהזמינו, לקבל מידע משווקים פיננסיים ולעשות כל דבר אחר על ההתקנים הללו.

המימוש: גייטס חזה כאן למעשה את הסמארטפונים, שמונה שנים שלמות לפני שהאייפון הראשון השתחרר לשוק.

תחזית שלישית: אנשים ישלמו את חשבונותיהם, יטפלו בעסקיהם הפיננסיים ויתקשרו עם הרופאים שלהם דרך האינטרנט.

המימוש: אתם יכולים לשלם את חשבונותיכם לחברות ציבוריות (חשמל, מים, תקשורת) דרך האינטרנט, לבחון את חשבון הבנק שלכם ולבצע פעולות פיננסיות דרך האינטרנט, ואפילו לנהל שיחות עם רופאים ולהזמין ולחדש מרשמים לתרופות דרך האינטרנט.

תחזית רביעית: יפותחו עוזרים אישיים שיחברו ויתאמו בין כל המכשירים שלכם, בין שהם במשרד או בבית, ויאפשרו להם להחליף מידע ביניהם. העוזרים יבדקו את האימיילים וההודעות שלכם ויציגו לכם את המידע שאתם צריכים. … הם ידווחו לכל המכשירים בהם אתם משתמשים אודות הרכישות וסדר היום שלכם, ויאפשרו להם להתאים את עצמם אוטומטית למעשיכם.

המימוש: עוזרים דיגיטליים כ- Google Now ואמזון אקו מתחילים לבצע בדיוק את הפעולות הללו. מכשירים חכמים אחרים כמו נסט מתאימים את עצמם כבר אוטומטית לסדר היום שלכם.

תחזית חמישית: דיווחי-וידאו שוטפים מהבית יהפכו לנפוצים, ויידעו אתכם כשמישהו מבקר בזמן שאינכם בבית.

המימוש: בעקבות הירידה הדרמטית בעלות המצלמות הדיגיטליות והחיבור לרשת, קיימות שפע של חברות כיום שמייצרות מצלמות-רשת זולות המפקחות על הבית ומדווחות לבעלים על פורצים, או מאפשרות לו לראות כיצד מתנהגים ילדיו וחיות המחמד בבית.

תחזית שישית: אתרים פרטיים עבור חברים ובני-משפחה יהיו נפוצים, ויאפשרו לכם לשוחח ולהתכונן לאירועים.

מימוש: כשגייטס נקב בתחזית, הבלוגים רק החלו את דרכם, אך הוא כבר הבין לאן הדברים מתקדמים. מאז נפתחו עוד יותר ממאתיים וחמישים מיליון בלוגים, ולצדם הופיעו פלטפורמות עליהן יכולים החברים והמשפחה לתקשר ביחד: פייסבוק, ווטסאפ, סנאפצ'ט ואחרות.

תחזית שביעית: יפותחו אלגוריתמים שיודעים כשאתה מזמין טיול, ומשתמשים במידע כדי להציע פעילויות והנחות ביעד המבוקש.

מימוש: אתרי טיולים כגון אורביץ, אקספדיה ואחרים מבצעים בדיוק את הפעולה הזו, וענקיות השיווק הדיגיטלי – פייסבוק וגוגל – מסתמכות על המידע שהן אוספות אודות המשתמש כדי להציע לו שירותים שמתאימים בדיוק עבורו, כולל לפי מיקום נוכחי.

תחזית שמינית: בזמן צפייה בספורט בטלוויזיה, אפשר יהיה להתדיין על המתרחש בזמן-אמת, ולהשתתף בתחרויות בהן תהמר על המנצח.

מימוש: באמצעות פלטפורמות המדיה החברתית ברשת – פייסבוק, ווטסאפ, טוויטר – מתנהלים שפע של דיונים אודות המתרחש בתחרויות ספורט בזמן-אמת. הצופים יכולים גם להרכיב 'קבוצות פנטזיה' ולהמר בדרך זו על השחקנים וביצועיהם.

תחזית תשיעית: למכשירים יהיה פרסום חכם. הם ידעו את דפוסי הרכישות שלך, ויציגו פרסומות שיותאמו להעדפותיך.

מימוש: גוגל. פייסבוק. כל מילה נוספת מיותרת.

תחזית עשירית: שידורים טלוויזיוניים יכללו קישורים לאתרים רלוונטיים כדי להעשיר את התוכן.

מימוש: בשידורים ופרסומות רבים ממליצים הקריינים לחפש את המוצר או מידע נוסף באתר החברה.

תחזית אחת-עשרה: תושבי ערים ומדינות יוכלו לקיים דיונים באינטרנט אודות נושאים שמשפיעים עליהם, כפוליטיקה מקומית, תכנון עירוני או בטיחות.

מימוש: פייסבוק מאפשרת לערוך דיונים כאלו בדיוק בקבוצות פנימיות. בזכות הדיונים הללו בטוויטר ובפייסבוק ראינו גם את השפעת הציבור על הממשלות גדלה במקרים מסוימים, למשל במהפכות הפוליטיות במצרים, לוב וטוניס.

תחזית שתים-עשרה: קהילות מקוונות לא יושפעו מהמיקום שלך, אלא מתחומי העניין שלך.

מימוש: פורומים אינטרנטיים כמעט ואינם מתחשבים במיקום כיום, אלא רק בתחומי העניין. משתמשים ברדיט (Reddit), בתפוז ובפורומים אחרים יכולים לבחור להצטרף לתת-הפורומים שמעניינים אותם ולהשתתף בדיונים שם.

תחזיות 13, 14, 15: מנהלי פרויקטים יוכלו למצוא אנשים מתאימים לפרויקט בעולם המקוון, ולקבל המלצות לגביהם. מחפשי-עבודה יוכלו למצוא הזדמנויות לתעסוקה בעולם המקוון באמצעות הצהרה על תחומי העניין שלהם, צרכיהם והמיומנויות שהם מביאים לשולחן. חברות יוכלו לבצע מיקור-חוץ למטלות מסוימות – בין שמדובר בפרויקט בנייה, בהפקת סרט או בקמפיין פרסום.

מימוש: שלוש התחזיות הללו ממומשות באמצעות לינקדאין ופלטפורמות רשת אחרות למציאת עובדי פלטפורמה (Mechanical Turk, Upwork, Fiverr), פתיחת תחרויות-רשת (Innocentive, Kaggle) ומיקור-חוץ של פרויקטים.

תחזיות לעתיד

כל התחזיות הללו של גייטס נרשמו כאמור ב- 1999. מאז הספיק האיש להנפיק עוד כמה תחזיות לעתיד, שיכולות לעזור לנו להבין כיצד העולם ייראה בעשורים הקרובים. התחזיות נלקחו ברובן מהמכתב השנתי ששחרר גייטס ב- 2015 לאינטרנט.

תחזית לעתיד ראשונה: אפריקה תוכל להזין את עצמה בכוחות עצמה בזכות התפתחות והטמעה של טכנולוגיות דישון והנדסה גנטית של יבולים, בזכות שיפור תשתיות השינוע של יבולים ובזכות שיפור התקשורת כך שדיווחים על מזג האוויר ומצב השוק יגיעו לכל איכר במהירות. כתוצאה מכל השכלולים הללו, איכרים אפריקאים יצליחו לשפר את תפוקת שדותיהם במאה וחמישים אחוזים.

תחזית לעתיד שנייה: חיי העניים ישתנו בזכות בנקאות ניידת. עד 2030, שני מיליארד אנשים שנטולי חשבון בנק כיום, ישמרו את כספם בבנק ויוכלו לבצע תשלומים באמצעות הטלפונים החכמים שלהם.

תחזית לעתיד שלישית: עד שנת 2035, לא יישארו כמעט מדינות עניות בעולם. כמובן שהכל תלוי בהגדרת העוני (תמיד יהיו מדינות עניות יותר מאחרות, מעצם קיומו של דירוג שכזה), אך גייטס מתייחס לרעיון לפיו 'מפלס המים עולה עבור כולם'. מדינות כמו טורקיה וצ'ילה נהנות כיום מאותה רמת הכנסה לאדם כפי שהייתה בארצות הברית בשנות השישים של המאה האחרונה, ומלאזיה וגבון מתקרבות לאותה נקודה. הפער הגדול שבין מדינות עניות ומדינות עשירות מתמלא במדינות-ביניים כסין, הודו, ברזיל ואחרות. יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם חיה כיום במדינות שעדיין אינן עשירות כמו ארצות הברית, אך גם במפורש אינן עניות עוד. כך שהרעיון לפיו "מדינות עניות יישארו עניות" כבר אינו תקף באותה המידה. מדינות עניות רבות – גם אם לא כולן – מצליחות לקדם את כלכלותיהן. ובאופן כללי, אחוז ה- "אנשים עניים מאד" (דולר אחד או פחות ליום) צנח לפחות ממחצית מהאחוז ב- 1990. בהנחה שהכלכלה העולמית תישמר על כנה, ובהינתן שלא יתחוללו קטסטרופות לא-צפויות, אין סיבה שהצמיחה תיפסק.

תחזית רביעית: עבודות רבות יאבדו לטובת האוטומציה. גייטס מאמין, כמנהיגי תעשייה רבים אחרים, שעבודות רבות יאבדו לטובת האוטומציה בעשורים הקרובים. פתרון ראשוני אפשרי, לדעתו , הוא מיסוי רובוטים – כלומר, להטיל מס גבוה יותר על מפעלים שמעסיקים רובוטים.

כך שאם ביל גייטס אופטימי לגבי עתיד העולם, כולנו יכולים להיות אופטימיים קצת יותר בעצמנו.

(הערה קטנה: קיים מיתוס רווח לפיו גייטס טען ב- 1981 שאין שום סיבה שמישהו יזדקק למחשב עם יותר מ- 640K זיכרון RAM. גייטס עצמו מתכחש לשמועה זו, ומעולם לא ניתן היה למצוא מישהו שיאמת אותה. בהינתן ראייתו ארוכת-הטווח של האיש, קשה להאמין בנכונות השמועה)

עשר הטכנולוגיות המפציעות של 2016: חלק ראשון

עשר הטכנולוגיות המפציעות של 2016: חלק ראשון

מדי שנה משחרר הפורום הכלכלי העולמי – אחד מגופי המחקר הגדולים והנחשבים ביותר – ניתוח של פריצות-הדרך הטכנולוגיות המבטיחות ביותר לשנה הקרובה. מעבר על הניתוחים מהשנים האחרונות מראה שהם מתרכזים בעיקר בטכנולוגיות שיזכו לתשומת לב ציבורית בשנה הבאה או אחריה, אבל לרוב אינן נכנסות עדיין לשימוש רווח בטווח הקצר. כלומר, פריצות-הדרך עליהן מצביע הפורום מהימנות מספיק כדי שנשתמש בהם כסמן-דרך כללי, אבל יידרשו לפחות חמש שנים, וכנראה יותר, עד שנראה אותן משפיעות באופן ממשי על חיינו.

אז מהן הטכנולוגיות שישנו את חיינו בעוד חמש שנים או יותר? הנה הרשימה של הפורום והפרשנות האישית שלי לכל טכנולוגיה. כשתסיימו לקרוא את הרשימה, תוכלו גם אתם להפוך לכוכבי מסיבות סלון ולספק תחזיות גדולות ומרשימות בנוגע לעתיד. רק זכרו תמיד לציין שמדובר בעוד כמה שנים קדימה!

 

טכנולוגיה פורצת-דרך ראשונה: האינטרנט של הננו-דברים

"המדבר שבכוכב הלכת שלנו אינו למעשה מדבר, אלא גיגאנוסטוטרון, או במילים אחרות מחשב עוצמתי יותר פי טריליון מהמתקן הפרימיטיבי הזה שלך. אבותינו יצרו אותו מהסיבה הפשוטה שכל דבר אחר היה קל מדי עבורם; ביוהרתם הם חשבו להפוך את החול עצמו שמתחת לרגליהם לבעל תבונה."

סטניסלב לם, הקיבריאדה

כאשר כתב סופר המדע הבדיוני סטניסלב לם את סדרת הסיפורים הקצרים שכונסה ביחד בספר אחד – הקיבריאדה – בשנות השישים, הוא הכיר לראשונה לעולם את המונח "אבק חכם". בחזונו של לם, כל גרגר אבק הופך להיות רכיב חישובי הפועל ביחד עם גרגרי אבק אחרים – כלומר, מחשבים אחרים – כך שמדבר שלם יכול להפוך למחשב גדול אחד.

מאז שהתווה לם את הרעיון המקורי לאבק חכם, בחנו אותו גם סופרי מדע בדיוני אחרים כמייקל קריצ'טון וניל סטפנסון, והוא זכה גם למימון ממשי מצד משרד ההגנה בארצות הברית. בזכות אותו מימון הצליחו מדענים ליצור בשנת 2002 התקן הכולל רכיבים חישוביים בסיסיים ומקבל את האנרגיה הדרושה להפעלתו מאור השמש. גודלו של המכשיר? כגודל גרגר אורז ותו לא. אורז חכם. הישג מרשים ללא ספק, אבל רחוק עדיין מחזון האבק החכם.

ההתפתחויות בשנים האחרונות בתחומים רבים ושונים – ובמיוחד בקצירת אנרגיה מהסביבה, באנטנות אלחוטיות וכמובן במזעור חיישנים ורכיבים חישוביים – גורמות לאבק החכם להיראות מיושן. אנו מתחילים ליצור חיישנים קטנים אפילו יותר מגרגרי אבק. החיישנים של השנים הקרובות יגיעו לסדרי-גודל של ננו-מטרים, כלומר מיליארדיות המטר, ויוכלו לקצור אנרגיה מהסביבה כדי להמשיך לתפקד כל הזמן. נמצא אותם בכל לבנה בבניין, על הקירות, בבגדינו ואפילו בתוך גופינו ובאוויר. חלקם יהיו ביולוגים בטבעם – חיידקים שהקוד הגנטי שלהם הונדס מחדש כך שיוכלו לאסוף מידע, לבצע חישובים פשוטים ולדווח על התוצאות. ננו-צינוריות פחמן זעירות שישולבו עם אותם חיידקים יוכלו לשדר את המידע ולתפקד כננו-אנטנות אלחוטיות.

מכיוון שהננו-חיישנים קטנים כל-כך, יש למצוא דרכים זולות לייצר כמות גדולה מהם. למרבה המזל, הננו-חיישנים הביולוגיים – כלומר, חיידקים – זולים בלאו הכי מכיוון שעיקר המאמץ מושקע בתכנון חיידק אחד והינדוסו מחדש. לאחר מכן, אפשר לעודד את החיידק להתרבות וליצור עותקים נוספים של עצמו, כך שעלות הייצור של חיידקים נוספים קרובה לאפס. ומרגע שנגיע לנקודה זו, ניתן יהיה לפזר ננו-חיישנים בכל מקום. גודלם המזערי יוודא שהם יוכלו לאסוף מידע ממיליוני נקודות שונות בגוף האנושי ובסביבתו. כל המידע הזה ייאסף וישודר לרשת המכונה "האינטרנט של הננו-דברים" שתקיף כל גוף אנושי. כולנו נהיה מחוברים… אולי גם אם לא נרצה בכך.

ברור שקיימים עוד אתגרים רבים בדרך לאינטרנט של הננו-דברים, ואחד הגדולים והחשובים שבהם הוא נושא הפרטיות. כאשר החיישנים קטנים יותר מגרגרי אבק, איננו יכולים כלל לדעת כאשר אנו מנוטרים, או כשהם מרחפים באוויר מסביבנו. מי יאסוף את כל המידע הזה? מי יעבד אותו, ומי יפיק ממנו תועלת? האם אפשר בכלל לשמור על פרטיות בעולם בו איננו יכולים לדעת כלל האם החיישנים נמצאים באוויר שמסביבנו? אם להסתמך על הדרך בה אנו מקבלים החלטות בדרך כלל, כנראה שנתחיל לחפש אחר תשובות לשאלות אלו רק כאשר האינטרנט של הננו-דברים תהיה ממש מסביב לפינה.

האם האינטרנט של הדור הבא תתקיים בין חיישנים קטנים יותר מגרגרי חול?

האם האינטרנט של הדור הבא תתקיים בין חיישנים קטנים יותר מגרגרי חול?

 

טכנולוגיה פורצת-דרך שנייה: סוללות מהדור הבא

בגרסה האנגלית של הבלוג כתבתי כבר על ההתפתחויות המרשימות האחרונות ביכולתנו לקצור אנרגיית שמש. אך גם השמש שוקעת מדי פעם, ויש למצוא דרך לאגור את האנרגיה שהופקה לאורך היום כדי שניתן יהיה להשתמש בה גם בלילה או למחרת היום. לשם כך פועלים כיום מדענים רבים כדי להמציא ולשכלל סוללות מסוגים חדשים שיוכלו לאגור מספיק אנרגיה ולשחרר אותה בהספק גבוה מספיק כדי להתניע מפעלים, או אפילו ערים שלמות. הסוללות החדשות מתבססות על נתרן, אלומיניום או אבץ, ואינן מכילות מתכות כבדות או חומרים המזיקים לסביבה. הן אמורות להיות זולות יותר ובטוחות יותר מסוללות הליתיום הנמצאות בשימוש כיום ברכבים חשמליים. והן יתאימו יותר למערכות תמסורת המסתמכות בעיקר על אנרגיית שמש ורוח.

מערכת סוללות כזו לדוגמה אמורה להגיע בקרוב לאינדונזיה, שם נחתם חוזה בין הממשלה לחברת פלואידיק אנרג'י במסגרתו יזכו חמש-מאות כפרים ו- 1.7 מיליון אזרחים באנרגיה מפאנלים סולאריים. לפי החוזה, המערכת תסתמך על סוללות אוויר-אבץ של פלואידיק כדי לאגור מספיק אנרגיה מבלי תלות בתנאי מזג האוויר או בזמן ביממה. לפני חודשיים, באפריל 2016, חתמה החברה על חוזה דומה עם ממשלת מדגסקר, לפיו תספק אנרגיה למאה כפרים באמצעות שימוש בפאנלים סולאריים ובסוללות מתקדמות.

עכשיו, אני מודה ש- "סוללות טובות יותר" לא נשמעות סקסיות כל-כך. אין במונח הזה באזוורדס כמו "ננו" או "הנדסה גנטית". אף על פי כן, כל שיפור בסוללות – ובמיוחד כשהוא גדול כפי שמבטיחים לנו – עומד לשנות את העולם בדרכים שקשה לנו להבין כיום. סוללות יעילות יותר יכולות לאפשר לכפרים להתנתק לחלוטין מקווי החשמל של המדינה ולהסתמך רק על מקורות אנרגיה ברי-קיימא. בדרך-כלל קשה להסתמך על מקורות אנרגיה כאלו כי הם תלויים במזג האוויר, אבל אם אנחנו יכולים לאגור את האנרגיה ביעילות, קל להתמודד עם מצבים בהם הרוח מפסיקה לנשוב או שהשמש מסתתרת מאחורי ענני גשם במשך מספר ימים.

המשמעות היא שגם המדינות העניות ביותר בעולם יתחילו לספק לעצמן אנרגיה גם מבלי להקים תחנות כוח יקרות וקווי מתח גבוה להובלת החשמל. מעבר לכך, קהילות עצמאיות במדינות הללו יוכלו לבחור שלא להסתמך על השלטון הריכוזי והמושחת, אלא להסתמך על עצמן בלבד. כל כפר וכל בית יוכלו ליהנות מאנרגיה שתשמש להפעלת המחשב הביתי, להטענת הטלפונים החכמים, ואפילו להנעת טרקטורים בשדות.

ואלו רק השינויים שאנו יכולים לחזות.

היופי הגדול בסוללות משופרות הוא שהן פותחות את הדרך לטכנולוגיות חדשות שעד היום יכולנו רק לחלום עליהן – ולפעמים לא ידענו אפילו על מה לחלום ומה אפשרי. סוללות יעילות יותר יוכלו לאפשר לרובוטים משוכללים להתנייד בבתים וברחובות, ואולי אפילו יספקו אנרגיה למטוסים חשמליים או לרכבים מעופפים. הדרך עוד רחוקה עד ליישומים מתקדמים שכאלו, אבל אם השיפור בסוללות יימשך – וקשה לראות סיבה שייפסק – השמיים הם הגבול.

האם כך ייראו הכפרים במדגסקר וב כבר בשנים הקרובות?

האם כך ייראו הכפרים במדגסקר ובאינדונזיה כבר בשנים הקרובות? המקור לתמונה: מדגסקר מאטין.

 

טכנולוגיה פורצת-דרך שלישית: הבלוקצ'יין

מהו הבלוקצ'יין? זוהי שאלה שקשה לענות עליה בכמה מאות מילים. למעשה, בספרי החדש (שיצא לאור בקרוב בהוצאת כינרת זמורה דביר, ושמו הזמני הוא "השולטים בעתיד") אני מקצה פרק שלם כדי להסביר אודות הבלוקצ'יין, כך שכל הסבר שאספק כאן יהיה פשטני בהכרח. אבל אם נקצר, הבלוקצ'יין הוא פשוט טכניקה: טכניקה אלגוריתמית ליצירת פנקס רישומים שכל אחד יכול לעיין בו, ושאינו נשמר או מתוחזק על-ידי חברה או מדינה מסוימת. אף על פי כן, הוא מאובטח ברמה הגבוהה ביותר, כך שכמעט בלתי-אפשרי לשנות את הרישומים בפנקס מבלי היתר.

נשמע פשוט, לא? למה פנקס כזה חשוב כל כך? ובכן, שימו עצמכם בנעליו של בנק שמקבל בקשה להעביר כסף לחשבון של לקוח ממדינה אחרת. הבנק צריך לוודא שהבקשה הגיעה באמת מאותו לקוח, שהחשבון לגיטימי, שהבנק שמאחורי החשבון אינו מעורב ברמאויות כלשהן, וכן הלאה וכן הלאה. כתוצאה, העברת כספים בין בנקים במדינות זרות יכולה לארוך יותר משבוע עד שכל הבדיקות מסתיימות, וכמובן שאנו צריכים לשלם עמלה נכבדה על כל עבודת כוח-האדם שהושקעה כדי לאשר את ההעברה.

ועם הבלוקצ'יין? במקרה שבו יש פנקס המשותף לכל הבנקים (ולכל הממשלות) ובו רשומים כל האזרחים, כל החשבונות וכל המוסדות הפיננסיים הרלוונטיים, הרי שהעברה כזו יכולה להתבצע באופן אוטומטי ממש וברמת ודאות גבוהה שלא מדובר ברמאות.

אין פלא שחמישים בנקים גדולים מכל העולם משקיעים הון-עתק בבלוקצ'יין, וחברות הזנק שקמו בשנה האחרונה בתחום זכו להשקעות של יותר ממיליארד דולרים. לפי הערכה של אחד הבנקים הגדולים, יישום מוצלח של טכנולוגיית הבלוקצ'יין יכול לחסוך לבנקים כעשרים מיליארד דולרים בשנה כבר ב- 2022. כלומר, עוד שש שנים.

וזו רק ההתחלה.

הבלוקצ'יין מרגש אותי במיוחד מכיוון שהוא מאפשר למעשה לחתוך את עלויות הטרנסאקציה עד כדי כך שמתחילים לדבר עכשיו על האפשרות ליצור באמצעותו סוג חדש של חברות: חברות ללא עובדים. בלי רואי חשבון, בלי מנהלי כוח-אדם, בלי עורכי-דין. חברת ביטוח חיים המבוססת על הבלוקצ'יין, למשל, יכולה לפעול באופן אוטומטי כמעט לחלוטין: בכל פעם שהאלגוריתמים מגלים שלקוח מסוים נפטר לפי רישומי הממשלה בבלוקצ'יין, הם יכולים לגבות דולר אחד מכל שאר האנשים הרשומים לשירות, ולהעביר אותו ישירות ובאופן מיידי לבני משפחתו של המנוח. ולמה לעצור בחברות ביטוח? גם ממשלות יכולות לעשות אוטומציה של חלק גדול משירותיהן, עד כדי כך שאפילו המיסים הנגבים מכל אזרח יוכלו לעבור, באופן אוטומטי ומבוקר היטב, לאזרחים ולמיזמים הראויים להם. כל הדברים האלו מתחילים להיבחן כיום, ועתיד הבלוקצ'יין נראה מבטיח יותר מאי-פעם. באידיליה, הבלוקצ'יין יכול ליצור כלכלה שיתופית אמיתית, בה הציבור עושה שימוש מיטבי בנכסים ובשירותים מבלי לשלם עמלה לגוף מתווך כלשהו כמו איירבנב או אובר (וראו בנקודה זו את אחד המאמרים הקודמים בבלוג: "למה הכלכלה השיתופית לא עובדת עבורכם").

 

סיכום זמני

אלו שלוש הטכנולוגיות המפציעות הראשונות שמתוארות בדו"ח של הפורום הכלכלי העולמי. בימים הקרובים אפרסם את הטכנולוגיות האחרות ואת התרשמותי מהן. כמו תמיד, תודה על הקריאה!

 

הזכויות לתמונת השער שייכות לפורום הכלכלי העולמי. התמונה צולמה על-ידי יולנדה פלובאכר. ראוי לציין שאיני שייך לפורום בשום צורה שהיא.