הרשתות החברתיות הובילו לבחירתו של טראמפ: איך הן ישפיעו על הפוליטיקה בעתיד?

הרשתות החברתיות הובילו לבחירתו של טראמפ: איך הן ישפיעו על הפוליטיקה בעתיד?

אני יודע שאני לא מעדכן לעתים קרובות (בוודאי לא תכופות כפי שהייתי רוצה), אבל פה ושם יש לקצב עדכון איטי כל-כך גם יתרון. ספציפית, הוא מאפשר לי לקבץ כמה ידיעות והתרחשויות מעניינות במיוחד שקשורות זו לזו, וכשמציגים אותן ביחד הן מספקות תמונה שלמה יותר על העתיד.

ברשומה היום אני רוצה להתרכז בשני מקרים מהחודשים האחרונים בהם גוגל ופייסבוק עלו לכותרות, ומה המשמעויות שלהם ביחד. אם התעייפתם כבר מכל הכתיבה שלי על החברות הגדולות, כדאי שתקחו בחשבון שאנו עשויים להיות בפתחה של תקופה יוצאת-דופן בהיסטוריה המודרנית. בשנים הקרובות מסתמן שממשלת ארצות הברית החדשה תהיה רפובליקנית מאד באופיה, תתנגד לזכויות להט"ב ותנסה לבודד את ארה"ב מהעולם. העקרונות שמנחים את הממשלה הזו מנוגדים לדרכי העבודה של החברות הגדולות כמו פייסבוק וגוגל, שמתבססות על שוק פתוח, על נייטרליות הרשת ועל יכולתן להעסיק עובדים בכל העולם (אבל לשלם מיסים רק באירלנד ובמקלטי מס אחרים). כך שבהחלט ייתכן שבשנים הקרובות נראה את המאבק השקט בין ממשלת ארצות הברית לבין עמק הסיליקון מתחיל להתחמם. הממשלה תוכל להשתמש בכוחה כדי להטיל סנקציות ורגולציות על החברות, ואלו בתורן עשויות לנצל את שליטתן על המדיה האינטרנטית כדי לקומם את האזרחים נגד הממשל. זו תהיה מלחמה מודרנית – בלי כלי-נשק פיזיים – אבל ממשית מאד.

אז לא כדאי שנדע קצת על היכולות של גוגל ופייסבוק – החברות שצועדות בראש המחנה הסיליקוני?

 

גוגל נגד דאע"ש

לגוגל, או בשמה החדש אלפאבית, יש חממה יוצאת דופן בשם ג'יגסו (Jigsaw – פאזל בלועזית). חזון החממה הוא, בלשונם –

"לבנות טכנולוגיה שתתמודד עם כמה מאתגרי הביטחון הגלובליים הקשים ביותר בפניהם עומד העולם כיום: מיגור צנזורה מקוונת, נטרול האיומים ממתקפות דיגיטליות, הדיפת קיצוניות אלימה והגנה על אנשים משנאה והטרדה בעולם המקוון."

זהו חזון מרשים, ואני מעודד אתכם לקרוא בעצמכם על מגוון המיזמים שמתחילים את דרכם בחממה, אבל אתרכז רק באחד מהם שיכול ללמד אותנו רבות על העתיד. המיזם, שהסתיים לאחרונה בהצלחה, מכונה "שיטת כיוון מחדש", ומקימיו שמו להם למטרה להתמודד עם הפרופוגנדה של ארגון הטרור דאע"ש, ולפגוע ביכולתו לגייס לשורותיו לוחמים חדשים.

איך הם עושים את זה? כצעד ראשון, ראיינו חברי המיזם צעירים וצעירות שהשתכנעו בעבר מהרטוריקה של דאע"ש, הצטרפו לשורות הארגון וערקו מתוכו זמן מה לאחר מכן כשנחשפו לאמת העגומה. הם הבינו מאותם צעירים שדאע"ש מפרסם את עצמו בחמש קטגוריות שונות: ממשל תקין ומוצלח, עוצמה צבאית, לגיטימציה דתית, קריאה לג'יהאד, והצגת העולם המוסלמי כנמצא תחת איום מצד כוחות גדולים יותר כגון העולם המערבי וכמובן – היהודים.

אנשי המיזם זיהו 2,500 מילות חיפוש ומשפטי חיפוש מרכזיים שתאמו לקטגוריות הללו, ואז רכשו עבורן 245 פרסומות שונות. כל אחת מהפרסומות הובילה לסוג שונה של סרטוני יוטיוב שהפריכו את טענותיהם של אנשי דאע"ש – לעתים אפילו מבלי שהתייחסו לארגון הטרור בשמו. כדי להפריך את רעיון הממשל התקין, למשל, קישרו הפרסומות לסרטון המתעד קשישה זועמת המתעמתת עם שני לוחמי דאע"ש בסוריה, או לסרטון המראה תור ארוך לקבלת מזון בטריטוריה הנשלטת על-ידי הארגון.

הפרסומות הופיעו ישירות מעל לתוצאות החיפוש הרשמיות של גוגל, ובחינה כמותית של התוצאות חושפת שהיה להן כוח משיכה של ממש. לפי הנתונים שחושף "כיוון מחדש", יותר מ- 320 אלף אנשים נחשפו לפרופוגנדה ההפוכה של המיזם, ויותר מחמש-מאות אלף דקות וידאו נצפו בסך הכל. הפרסומות המוכוונות-דאע"ש זכו למספר הקלקות גדול ב- 79 אחוזים בהשוואה לפרסומות אחרות שנרכשו עבור אותן מילות חיפוש.

המיזם הזה מרתק אותי. מצד אחד, יש כאן ניסיון מרשים לנטרל את מכונת התעמולה המקוונת של דאע"ש באמצעות חשיפת אנשים לצדדים הפחות-סימפטיים של המתרס. מצד שני, הוא חושף בפנינו את יכולותיהם של גוגל ומפרסמים לעצב את דעת הקהל באמצעות חשיפה מכוונת ומנוטרת היטב של אינדיבידואלים לנתונים ולחומרים מסוימים המקדמים עמדה מסוימת.

והשאלה שכולנו צריכים לשאול עכשיו היא – מי ערב לנו שגוגל לא ינסו לעצב באופן דומה את דעת הקהל שלנו באמצעות קידום פרסומות או תוצאות חיפוש מסוימות שתואמות לדרך בה גוגל הייתה רוצה שנראה את הדברים בנושא כלשהו?

התשובה, לצערי, היא שלא זאת בלבד שאיננו מקבלים כל ערבויות לגבי יושר ההליכות של גוגל, אלא שכבר יש ראיות שענקית האינטרנט מתעדפת שירותים של עצמה בתוצאות החיפוש, כפי שכתבתי באחת הרשומות הקודמות בבלוג. לא זאת בלבד, אלא שבית המשפט באמריקה החליט שאין שום בעיה חוקית עם הפרקטיקה הזו, על אף שגוגל היא הלכה למעשה מונופול בתחום החיפוש, וכמעט שמונים אחוזים מהחיפושים זורמים דרכה.

ואם כל הרעיון הזה – שאחת מחברות המידע תנסה לעצב לכם את התודעה – נשמע פרנואידי, כדאי שתדעו שפייסבוק כבר נערכת לכך היום, ומפתחת כלי חדש לצנזור פוסטים ולהעלמתם מתודעת הקוראים.

 

כשפייסבוק מתערבת בפוליטיקה

לא מוגזם לומר שפייסבוק חטפה על הראש בעקבות ניצחון טראמפ. לראשונה, הציבור הבין את החשיבות בתכנון נכון של מדיום התקשורת ושל תיווך הדיונים והחדשות. מנגנון שיתוף הידיעות של פייסבוק הקל על המתדיינים לשתף קישורים לשלל ידיעות מופרכות, שהגיעו בעיקר מצדו הרפובליקני של המתרס. חלק מהידיעות זכו למאות-אלפי שיתופים, כגון האשמת הילארי קלינטון ברצח של סוכן ה- FBI שהדליף אימיילים פנימיים. ידיעה בודדה זו זכתה ל- 568,000 שיתופים – ובכך הפכה להיות פופולרית יותר מכל סיפור שכל עיתון מקומי פרסם אי-פעם.

צוקרברג ניסה לטעון שלא ראוי – ואף מסוכן לדמוקרטיה – שפייסבוק תתערב במערכת הבחירות ותסנן ידיעות לפי אמינותן, שהרי מי קובע את אמינות החדשות? אני דווקא מסכים עמו בנקודה זו: חשוב שנבחן בזהירות רבה כל מסננת שפייסבוק תנסה ליישם על הידיעות שמשותפות בה. אחרי הכל, פייסבוק היא מקור הידיעות המרכזי לחדשות בתחום הפוליטיקה עבור דור ה- Y – האנשים שנולדו בשנות השמונים והתשעים של המאה האחרונה. אם פייסבוק תסנן את הידיעות שבה באופן מוטה, היא תוכל להטות גם את דעות האנשים.

לרוע המזל, זה בדיוק מה שהיא עושה כיום בניסיון להיכנס לסין.

אחד המיזמים החשאיים והשנויים ביותר במחלוקת בפייסבוק כיום, שהניו-יורק טיימס חשף לאחרונה לאור השמש, אמור לשמש את ממשלת סין בדיכוי ידיעות שאינן מוצאות חן בעיניה. הכלי, אותו פיתחה פייסבוק בשנה האחרונה, מאפשר לממשלה לזהות פוסטים, ממים, וידיעות אחרות שאינן לטובתה – ולמנוע מההודעות הללו להופיע ב- 'ניוז פיד' (News Feed) של משתמשים אחרים. ההודעות לא יימחקו, מכיוון שפייסבוק לכאורה אינה עוסקת בצנזורה. במקום זאת, הן יישארו בבטחה בקיר המקורי של האדם שפרסם אותן, ולא יתפשטו לשאר האוכלוסייה.

אם גם אתם מרגישים שפייסבוק משחקת כאן משחק מלוכלך ומסייעת לממשלה הסינית הטוטליטרית לשלוט באזרחיה, אתם בחברה טובה. רבים מעובדי פייסבוק חשים מרמור דומה, ודרשו מצוקרברג תשובה בנוגע לדרך בה ישמש הכלי בסין. צוקרברג הודה בקיומו של הכלי אך הסביר שהחברה לא החליטה עדיין באופן סופי כיצד לחדור לשוק הסיני. כך או כך, צוקרברג סבור שגם אם ייעשה שימוש בכלי כדי להדחיק ידיעות פוליטיות, עדיין –

"טוב יותר שפייסבוק תיקח חלק ותאפשר את השיח, אפילו אם לא מדובר עדיין בשיח המלא."

כמה מעובדי פייסבוק כבר פרשו מהחברה כשהם מביעים הסתייגות מהאפשרות לצנזר ידיעות פוליטיות עבור ממשלות אחרות. וכמובן, הטיעון של צוקרברג לוקה בחסר מכיוון ששליטה וניתוב של השיח מסייעת לאזרחים להגיע למסקנות שגויות – למשל שמצב עמיתיהם והמדינה כולה טוב יותר מכפי שהם סבורים ומרגישים על בשרם. בדרך זו יכולה הממשלה הסינית לדכא התמרדויות ומהפכות עוד בטרם התרחשו.

 

עתיד שבין כרישים ולווייתנים

בספרי החדש (השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה) אני מכנה את הממשלות "לווייתנים", ואת ברוני תעשיית ההייטק והמידע "כרישים", ומסביר שהשניים משלימים זה את זה – אך יכולים גם להסתכסך ולצאת אחד כנגד השני, תוך שהם מנצלים את הכוח שהציבור שם בידיהם, ומעצבים את התודעה הציבורית בהתאם למטרותיהם.

הכלים שסיקרתי ברשומה זו ייכנסו לחלק מארגז הכלים שהחברות הגדולות יכולות להפעיל כדי לעבוד לצד השלטון או כנגדו. הם יכולים לקדם מטרות שאנו מגדירים כ- 'טובות' ו- 'ראויות', למשל כדי לסכל את הגיוס לדאע"ש. אלא שהשאלה חייבת להישאל: מי מגדיר את המטרות כטובות וכראויות? שהרי ממשלת סין יכולה להשתמש בהם בדיוק באותה דרך כדי למזער את רצונם של האזרחים להצטרף למחאות חברתיות או לקרוא למרי אזרחי. ולמעשה, גם פייסבוק וגוגל עצמן יכולות באופן עקרוני להשתמש בכלים הללו כדי להסית את הציבור כנגד החלטות ממשלתיות מסוימות.

בן פרקר, דודו של פיטר פרקר הידוע, אמר לפני שנים רבות ש-

"עם כוח גדול באה אחריות גדולה"

דרכן של החברות המסחריות היא להתחמק מהאחריות, אלא אם אנו כציבור יכולים ומוכנים לדרוש מהן לעמוד בה. אנו נותנים כיום בידיהם של פייסבוק וגוגל כוח גדול, אך הן אינן מוכנות עדיין להכיר באחריות המתלווה אליו. חברות אלו מווסתות את השיח הציבורי – במתכוון או שלא – אך אינן מוכנות לחשוף כיצד בדיוק הן עושות זאת. עלינו לחייב אותן לשקיפות מלאה בנוגע לאלגוריתמים המווסתים את השיח, על מנת שנוכל להפעיל ביקורת ציבורית ולהתנגד לכוונון האלגוריתמים בדרכים פסולות.

אם לא נעשה זאת, הרי שהממשלות והחברות הגדולות יזכו בכוח הולך וגדל לשחק בתודעה הציבורית ובתפישת העולם של אזרחי העולם. ואם לא נפעל כנגד מגמה זו, אולי אנו ראויים לתוצאה.

 

 

 

הספר "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה" יצא בקרוב בישראל בהוצאת כינרת זמורה דביר. אם תרצו לקבל עדכון כשהספר יוצא לאור, אתם מוזמנים להירשם לבלוג בתיבה מצד ימין.

הפיראטים באים: מפלגת הפיראטים כובשת את איסלנד

הפיראטים באים: מפלגת הפיראטים כובשת את איסלנד

לפני עשר שנים, הציבור הרחב בשוודיה ערך דיון נרחב בנוגע לשינויים בחוקי זכויות היוצרים. דיון שכזה היה בלתי-נמנע, בהתחשב בהמצאות כמו נאפסטר ופרוטוקולי העברת קבצים מסוג טורנטים שאיפשרו לאנשים לשתף ביניהם קבצי מוזיקה ווידאו באופן חופשי. רבים הרגישו שהדיון בזכויות היוצרים חשוב גם מכיוון שהוא משקף את הקשרים ההדוקים בין ההון והשלטון: בארצות הברית, חברת דיסני דחפה את הקונגרס להאריך את זכויות היוצרים על מיקי מאוס כמעט שלושים שנים מעבר למה שהוגדר בחוק במקור – ועל הדרך פגעה גם בציבור, שלא יכול היה ליהנות מגישה חופשית למוזיקה, ספרות וסרטים שהופקו במאה השנים האחרונות. השוודים הרגישו שיש מקום לדיון ציבורי בנושא, שיוביל לשינוי החוקים שנקבעו לפני העידן הדיגיטלי המהיר. אינטלקטואלים שוודים פרסמו מאמרים בעיתונים וערכו הרצאות לציבור הרחב. לכל שוודי הייתה דעה בנושא…

מלבד לפוליטיקאים.

הדיון הציבורי הנרחב בנוגע לשינוי חוקי זכויות היוצרים לא הגיע, כפי הנראה, למרומי הפרלמנט השוודי. הפוליטיקאים בחרו להתעלם ממנו כמעט לחלוטין. אפילו אלו שהתייחסו לדיון, לא דחפו באופן משמעותי לשינוי החוקים. זה היה מצב מתסכל עבור רבים בשוודיה, מכיוון שהפוליטיקאים, אחרי הכל, הם נציגי העם. האם לא ראוי, לפיכך, שיתייחסו ברצינות לדאגות האנשים הקטנים וימנפו אותן לשינוי במסגרת החוק?

ואף על פי כן – הפרלמנט השוודי שתק. השוודים הבינו שצריך שינוי, וכפעולת התרסה – כמעט כבדיחה – הוקמה מפלגת הפיראטים הראשונה בעולם בשוודיה. אותה 'מפלגה' תבעה מחשבה מחודשת על המערכת הפוליטית כולה: על תפקידם של הפוליטיקאים כנציגי העם, על שימוש באינטרנט ככלי לאפשר השתתפות בלתי-אמצעית של הציבור בקבלת ההחלטות בממשלה ובפרלמנט, על מערכת פוליטית שקופה לגמרי, וכמובן – גם על חוקי זכויות היוצרים (שלא דרשה לבטל לחלוטין, אלא רק לצמצם מ- 95 שנים לאחר מות היוצר, ל- 14 שנים בלבד).

מקים המפלגה, ריקארד פלקווינג', הקים את אתר הארגון בתחילת 2006, וקיווה למשוך אליו כמה אלפי מבקרים שיעזרו לערוך את המצע הראשוני שיצר. התגובה שקיבל הייתה מעל ומעבר לכל הציפיות. תוך זמן קצר הוא זכה למיליוני מבקרים נלהבים. בבחירות שנערכו בסוף 2006, קיבלה המפלגה הצעירה 34,918 קולות. היא מעולם לא הצליחה לגדול באופן משמעותי בשוודיה, אבל התנועה התפשטה לשאר העולם, ומפלגות פיראטים דומות הוקמו בעוד עשרים מדינות, כולל ישראל.

ועתה, נראה שהבדיחה קרובה להפוך למציאות, מכיוון שהפיראטים עומדים לכבוש בסערה את הפרלמנט באיסלנד.

מפלגת הפיראטים הישראלית בסרטון תדמית ממורמר

 

הפיראטים של איסלנד

ספק גדול הוא אם הוויקינגים שיישבו לראשונה את איסלנד דמיינו שצאצאיהם המרוחקים יהפכו בעצמם לפיראטים – על אחת כמה וכמה כאלו שגולשים בים המידע האינטרנטי. אף על פי כן, מפלגת הפיראטים הוקמה בסוף 2012 באיסלנד, ושנה אחת לאחר מכן זכתה כבר ב- 5.1% מהקולות ושלחה שלושה נציגים לבית הנבחרים האיסלנדי. זו הייתה תוצאה מרשימה, אך לכולם היה ברור שעוד ארוכה הדרך, ושיש צורך בזעזוע של ממש למערכת כדי שהפיראטים יצליחו לכבוש את איסלנד.

באמצע 2016 קיבלו הפיראטים את מבוקשם, בעקבות הפרשה המכונה מסמכי פנמה, בה הודלפו יותר מעשרה מיליון מסמכים פנימיים החושפים את סודותיהם הפיננסיים של פוליטיקאים ואנשי עסקים מכל העולם. ההדלפה חשפה שפוליטיקאים רבים – סליחה, מקורביהם ובני משפחותיהם של פוליטיקאים רבים – הסתירו כספים בחברות קש מסביב לעולם, שנוהלו על-ידי חברת עורכי דין מפנמה. בין היתר התגלו קשרים שכאלו בקרב מקורביהם ובני משפחותיהם של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, נשיא אוקראינה, מנהיג סין, ולפי הטענות (יותר בגדר שמועות) גם יאיר נתניהו נחקר בחשד להלבנת כספים תחת שם בדוי.

סין, רוסיה, אוקראינה – כל אלו מדינות בהן התרבות הדמוקרטית אינה מבוססת היטב, ולכן לא הושפעו באופן משמעותי מהפרשה. אך מסמכי פנמה השפיעו גם על איסלנד הדמוקרטית כאשר חשפו כי ראש הממשלה מכר את חלקו בבנקים איסלנדיים ל… אשתו. האיסלנדים, שחשו נבגדים גם כך לאחר המשבר הכלכלי הגדול של 2008, יצאו לרחובות בהמוניהם, ואילצו את ראש הממשלה להתפטר בבושת פנים. מועד הבחירות חדשות נקבע לסוף 2016, ובעוד ימים ספורים נדע מה יהיו התוצאות.

אבל בינתיים, רוצים לנחש מהי המפלגה הפופולרית ביותר באיסלנד כרגע? נכון, אלו הפיראטים: אותה מפלגה שנלחמת בשחיתות ושקוראת לממשל תקין, לשקיפות מוחלטת ולמעורבות ישירה של הציבור בקבלת ההחלטות בפרלמנט.

בסקרים שנערכו ברחבי המדינה, הכריזו איסלנדים מאוכזבים רבים על כוונתם להצביע למפלגת הפיראטים. בימים הראשונים בעקבות סערת מסמכי פנמה, כמעט מחצית מהציבור עברו לצדם של הפיראטים. גם לאחר ששככו מעט המהומות, הסקרים מאמצע אוקטובר מראים שהפיראטים עומדים לזכות ב- 22.6 אחוזים מקולות הציבור, ולהפוך למפלגה הגדולה ביותר באיסלנד – יותר משתי המפלגות המובילות הקודמות שהקימו את הממשלה האחרונה. קיים סיכוי ממשי בבחירות הנוכחיות שהפיראטים, ביחד עם מפלגת השמאל הירוקה, יצליחו ליצור את הבסיס לממשלה מסוג חדש.

ומה אז?

 

העתיד הקצר והארוך

את התוצאות הסופיות של הבחירות באיסלנד נדע רק בעוד מספר ימים, אך השלכותיהן יתפרשו לאורך שנים רבות. ראשית, אם באמת יהפכו הפיראטים לחלק בסיסי מהממשלה באיסלנד (דבר שעדיין אינו ודאי מכיוון ששתי המפלגות הגדולות הודיעו במוצהר ובמשתמע שיסרבו לחלוק עמם את השלטון), הם עשויים להתחיל לשנות את המבנה השלטוני מן היסוד. הם יוכלו להשתמש באינטרנט כדי לאפשר לכל אזרח להצביע מביתו, כפי שקורה באסטוניה, להקנות לאזרחים את היכולת להביע את דעותיהם על הצעות חוק חדשות ואפילו לערוך את תוכנן באופן ישיר, לערוך משאלי עם וסקרים ישירים מדי בוקר וערב, וכמובן – לפרסם את תמלילי כל ועדה וכל דיון בכנסת ובממשלה לציבור הרחב.

בקיצור, הם יהפכו את הממשל האיסלנדי לישות שמקבלת החלטות בעזרת האזרחים ובאמצעותם, ושמאפשרת לכל אזרח לקחת חלק פעיל בתהליך חקיקת החוקים וקבלת ההחלטות. רבות מיוזמות אלו יקרטעו בטווח הקצר. מעולם לא ניסינו להשתמש בכלים כמו האינטרנט כדי לאפשר לכל תושביה של מדינה אחת לקבל החלטות ביחד. אין מומחה שיודע עדיין איך לבנות כלים כאלו. אין מומחה שיודע מה יהיו תוצאות השימוש בהם. זוהי דרך חתחתים המונחת לפנינו, ואם תבחר איסלנד ללכת בה, הרי שהיא תהיה דומה בכך לארצות הברית ולצרפת: מדינות שקמו עם חוקה חדשה המושתתת על מיטב הידע האנושי בנוגע לכלכלה, לפסיכולוגיה של האינדיבידואל ולמדע המדינה והסוציולוגיה. איסלנד עשויה לסלול בכך את הדרך עבור שאר מדינות העולם.

ובטווח הארוך, השינויים יתפשטו כמעט בוודאות למדינות דמוקרטיות רבות אחרות על פני כדור הארץ. השחיתות שחשפו מסמכי פנמה מהווה רק את קצה הקרחון (וראו את שכתבתי בבלוג באנגלית על מסמכי פנמה בנושא זה). לפי האקונומיסט, מסמכי פנמה חשפו רק 5-10 אחוזים מסך כל חברות הקש בעולם. המשמעות היא ש- 95 אחוזים בערך ממקרי השחיתויות נמצאים עדיין מתחת לרדאר, ויתגלו בעשרות השנים הקרובות. בעולם בו מאגרי המידע הגדולים בעולם נפרצים חדשות לבקרים, ובו אפילו הסודות השמורים ביותר של ארצות הברית נחשפים בזכות מדליפים והאקרים, גם יתר אנשי הממשל המושחתים יצופו לפני המים ויזכו לתשומת הלב הציבורית לה הם ראויים. אלו מאיתנו שמאמינים עדיין ביושר הליכותיהם של אנשי הממשל צפויים להתאכזב קשות – וגם תורנו יגיע לצאת לרחובות ולדרוש ממשל תקין ושקוף ומעורבות ישירה של האזרחים בדמוקרטיה.

הכלים בהם נעשה שימוש כדי לספק דמוקרטיה ישירה שכזו נמצאים עדיין בפיתוח. על חלקם, כגון טכנולוגיות הבלוקצ'יין, אני מרחיב בספרי הבא (שיצא לאור בהוצאת כינרת זמורה-ביתן דביר בחודשיים הקרובים) – "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה". על כלים אחרים עדיין לא חשבנו אפילו, ורק כאשר יפותחו נבין כמה היו חסרים לנו. אך בסך הכל, אנו ממשיכים קדימה לעתיד מלא תקווה, ואת ראש השיירה מובילים דווקא הפיראטים.

 

——

 

רוצים ללמוד עוד על הספר החדש? הצטרפו לרשימת המנויים לעדכונים בבלוג (מימין), כדי שתוכלו לדעת כשהספר יוצא!

רוצים לעשות שינוי גם בפוליטיקה הישראלית? הנה כמה מיזמים שמנסים לעשות שינוי במערכת הפוליטית, באמצעים כשרים יותר או פחות: הליכודניקים החדשים, לובי 99, כנסת פתוחה וכמובן – מפלגת הפיראטים הישראלית. מכירים עוד מיזמים שלא פירטתי כאן? כתבו עליהם בתגובות!

 

[תמונת השער: מאתר Daily Kos]

עתיד החינוך, פרק שני: החינוך הופך למשחק

עתיד החינוך, פרק שני: החינוך הופך למשחק

"זהו הסוד האמיתי של החיים – להיות שרוי כולך במה שאתה עושה כאן ועכשיו.

ובמקום לקרוא לזה עבודה, להבין שמדובר במשחק."

 – אלן ו. וואטס

 

אם הייתם ילדים פעם, בוודאי אתם זוכרים לטובה את גן הילדים, על הגננות, המגלשות והצעצועים המרובים שהוא מכיל. אולי תופתעו לשמוע שלפני מאתיים שנים לא היה קיים כלל המושג כפי שאנו מכירים אותו היום. גן הילדים במתכונתו הנוכחית, עם הדגש שהוא שם על משחקים והפעלות, נוצר ונהגה על-ידי אדם שידע להילחם למען אמונותיו ולהפיצן ברחבי העולם, עד שכיום נמצאים גני ילדים בכל מדינה. שמו היה פרידריך וילהלם אוגוסט פרובל, ובתחילת המאה ה- 19 הוא התנדב להילחם באחת היחידות האימתניות ביותר של מדינתו, במהלך המלחמה הגדולה בין פרוסיה לנפוליאון.

שמה של היחידה היה "ליצו פרייקור", והיא מנתה 3,500 לוחמים בלבד, אך כל אחד מהם היה חדור אידיאולוגיה ואמונה בגרמניה השלמה, המאוחדת והדמוקרטית. המתנדבים עטויי השחורים פלשו לטריטוריה של צרפת במהלך המלחמה וזינבו בצבאות האויב ללא רחם, כלוחמי גרילה עתיקים. הם הסבו נזק כה רב, עד שהקיסר נפוליאון עצמו התייחס אליהם כאיום וכעלבון אישי, וגם לאחר שנחתם הסכם הפסקת אש בין המדינות החליט אחד הגנרלים הצרפתיים להורות על מתקפה כנגד חיילי היחידה, כשהוא מצהיר – "הפסקת אש לכולם, אך לא עבורכם!" [3]

חיילי הליצו פרייקור היו שילוב יוצא-דופן וגדוש בניגודים, שכן מרביתם היו אקדמאים ואינטלקטואלים שלפני המלחמה היו מנידים בראשם בעצב בראותם אפילו זבוב נטרף על-ידי עכביש. אף על פי כן, כשהגיעה העת לקרבות, החליטו האקדמאים להילחם בפראות למען אמונתם בגרמניה המאוחדת. שילוב מוזר זה של לוחמה בלתי-מתפשרת בשם אידיאולוגיה גדולה יותר מכל אדם, המשיך ללוות את פרידריך פרובל לשארית חייו. הוא התנדב ליחידה, זכה להילחם ביותר קרבות משראוי לאדם אחד שישתתף בהם, ושב עם סיום המלחמה לביתו כגיבור. ואז, הוא הלך ללמד ילדים איך לשחק. מכיוון שהאמין בכל לבו שילדים ראויים לטיפוח ולגידול עדין, "כמו צמחים בגן", בניגוד לחינוך החמור והבלתי-מתפשר שהיה מקובל באותן שנים במשפחות ובמוסדות רבים.

עד מותו בשנת 1852, הספיק פרובל לפתוח ולנהל מוסדות לחינוך ילדים צעירים, לערוך ולפרסם כתבי-עת בתחום החינוך, ולהקים את המוסד הקיים עד היום וידוע בשם הגרמני קינדרגרדן או גן ילדים בעברית צחה. אמונתו העזה, שבשמה נכנס לקרב מול מוסדות השלטון באותה פראות שהפגין בצעירותו, הייתה שילדים יכולים ללמוד באמצעות משחק. הוא זיהה את ערכם של המשחקים בהם משתתף הילד באופן פעיל, ובגן הילדים הראשון שהקים עודדו הילדים לשיר, לרקוד ולשחק זה עם זה. אילו הייתם מעבירים את אותם ילדים לגן במאה העשרים ואחת, הם היו מזהים מיד רבים מהצעצועים. ואין פלא – כל גני הילדים כיום הינם מורשתו של פרובל.

הצעצועים הפופולאריים ביותר באותם גנים כונו 'צעצועי פרובל', ואותם עיצב החייל והמחנך הגרמני במיוחד כדי לעודד את הילדים ללמוד תוך כדי משחק. הצעצוע הבסיסי ביותר היה כדור רך וצבעוני, שהילד היה יכול למחוץ בכף ידו – והיה חוזר מיד לגודלו המקורי. האימהות הצעירות נהגו לקשור חוט לצעצוע, ולטלטלו מול עיניו של התינוק כדי לעודד אותו לשחק ולחקור את תכונות החומר ואת תנועות החפץ בזמן ובמרחב. צעצועים מתקדמים יותר כללו קוביות עץ שניתן היה להרכיב ביחד למגדלים, וכדורי עץ שהמשחק בהם הקנה לילד תובנות אודות תנועתם של חפצים עגולים וכדוריים על משטחים ועל הקולות שאלו עושים עת הם פוגשים בבהונות רגליו של מבוגר. זו הייתה אחת מצורות הלמידה הראשונות שהונחלו מתוך מחשבה תחילה כמשחק. היום היא קיימת בכל מקום.

 

"המתנות של פרובל" - צעצועים מהפכניים (במלוא מובן המילה) מהמאה ה- 19, שקיימים כיום בכל גן. מקור

"המתנות של פרובל" – צעצועים מהפכניים (במלוא מובן המילה) מהמאה ה- 19, שקיימים כיום בכל גן.
מקור

 

באופן טבעי, ממשלת פרוסיה אסרה על דרך חינוך זו, מכיוון שקידמה ערכים "אתאיסטיים וסוציאליסטיים". לא ננסה לרדת לעומק נבכי הערכים האתאיסטיים שבכדורי בד רכים, אך עבור פרובל גדש האיסור את הסאה, ושנה לאחר מכן הוא הלך לעולמו. אף על פי כן, כדורי הבד האתאיסטיים והסוציאליסטיים תפסו פופולריות מחוץ לפרוסיה, ועד סוף המאה ה- 19 צצו ופרחו גני ילדים בכל רחבי אירופה וארצות הברית [4]. ילדים החלו לשחק כדי ללמוד.

כיום אנו מבינים שפרובל זיהה את אותם כללי התנהגות המנחים בעלי-חיים מכל המגוון הביולוגי: כולם אוהבים לשחק, כלומר, לבצע פעילויות שאינן מעניקות יתרון הישרדותי מיידי. עורבים צעירים בארצות הצפון הקרות תועדו כשהם גולשים במורד גגות מכוסי-שלג, מתנערים בסוף הגלישה ועפים מיד בחזרה לראש הגג לסיבוב נוסף של החלקה קפואה [5]. כלבים וחתולים משחקים עם צעצועים, מעיפים אותם באוויר ותופסים אותם בפיהם. שחפים נצפו במשחק יוצא-דופן: הם מפילים צדפות מגובה רב, ועטים עליהן כדי לנסות לתפוס אותן מחדש לפני שיפגעו בקרקע. השחפים הנועזים במיוחד מחפשים אזורים עם רוחות חזקות כדי להגדיל את האתגר [6].

מדוע כל החיות האלו משחקות? התשובה הפשוטה ביותר היא שהן – ואנחנו – נהנים מהמשחק. אך זוהי טאוטולוגיה – תשובה שאינה אומרת דבר, ורק מתארת את המציאות הקיימת. ודאי שהם נהנים, אחרת לא היו משחקים! התשובה המלאה יותר הינה שבעלי-החיים התפתחו ונבררו בכוחות האבולוציה ליהנות מן המשחק מכיוון שהוא משרת מטרה לטווח הארוך. טורפים צעירים, כחתולים וכלבים, מפתחים קואורדינציית עין-טופר כאשר הם משחקים עם טרף אמיתי או מדומה. שחפים המתאמנים בתפיסת צדפות באוויר זוכים באימון בתנאים קשים, ולפיכך ביתרון ארוך-טווח על פני שחפים אחרים שאינם נוהגים לשחק (וכפי שנהג הסמל שלי בטירונות לנבוח – "קשה באימונים – קל בקרב"). אין פלא שבמהלך האבולוציה זכו בעלי-החיים אוהבי-המשחק ביתרון על אחרים, ואהבת המשחק הוטמעה בצאצאיהם, עד כדי כך שג'ואהן הויזינגה, תיאר את ה- "משחק" בספרו הומו לודנס (האדם המשחק) כ –

"… פעילות חופשית הנבדלת באופן מודע מהחיים ה- 'רגילים' בכך שאינה רצינית, אך באותה העת השחקן נבלע בתוכה באופן נמרץ ומוחלט." [7]

בני-האדם, כחיה מתקדמת במיוחד, אינם שונים. המשחק תופש חלק חשוב גם בחיי ילדינו, כפי שהיטיב פורבל לזהות. כיום, כאשר ניתן למצוא גני ילדים בכל עיר ועיר, הפך המשחק להיות חלק רשמי מן הילדות, ואמנת זכויות הילד של האו"ם מציינת במפורש את זכותו של הילד לשחק וליהנות [8]. הילדים רוצים לשחק, נמשכים למשחקים ומעוניינים לקחת בהם חלק. משחקים יכולים להיות, לפיכך, כלי רב-ערך להעברת מסרים הדורשים אימון והשקעת זמן ומאמץ.

עד לעשורים האחרונים התמקדו רוב המשחקים לילדים בהנחלת מידע בסיסי ביותר על העולם. הצעצועים של פרובל, למשל, העניקו בעיקר הבנה לגבי הכוחות הפיזיקליים השולטים בעולם, ברמת אפיון גסה כגון "חם", "קר", "רך", "מתגלגל" וכדומה. זה היה המצב לאורך רוב המאה העשרים, אך כיום העולם מתחיל להתמלא במשחקים המספקים ידע הנחוץ לכל אדם בוגר בעולם המודרני בתחומים שונים ומשונים: מגאוגרפיה ועד למתמטיקה ולשון. משחקים אלו אינם נמצאים לרוב בחצר או בגינה. מקומם עבר לאביזרי המחשוב השונים: למחשבים הביתיים, לטאבלטים ולטלפונים החכמים.

 

יומם של משחקי המחשב החינוכיים

היא הופיעה לראשונה בזירה העולמית בשנות השמונים של המאה האחרונה, ורכשה לעצמה מיד קהל מעריצים צעיר ונלהב. לכאורה אין בכך פלא, שכן הייתה יפהפייה: בעלת שיער שחור גולש ועיניים בוהקות בעליזות שלא טרחה להסוות. אך הנערים והנערות לא נמשכו לפרטים חיצוניים שוליים אלה, אלא לשובבותה ולמוחה הקרימינלי, שלא חדל לחרוש תככים ומזימות שריתקו את העוקבים אחריה. היא הסתובבה בכל רחבי כדור הארץ, ובכל מקום אליו הגיעה – לשם הגיעו גם רבים ממעריציה. הם רדפו אחריה מסביב לעולם, ותוך כדי כך למדו את שמות ערי הבירה, את דגלי המדינות, את ההיסטוריה שלהן ואת הברכות בשפות זרות ומגוונות. שמה היה כרמן סאנדיאגו, והיא לימדה דור שלם של ילדים גיאוגרפיה, היסטוריה ושפות – מבלי שניסתה אפילו.

 

היכן בעולם נמצאת כרמן סנדיאגו? מקור

היכן בעולם נמצאת כרמן סנדיאגו?
מקור

 

כרמן היא דמות ממוחשבת, כמובן, מהמשחק "היכן בעולם נמצאת כרמן סנדיאגו" שהשתחרר לשווקים בשנת 1985. השחקנים רדפו מסביב לעולם אחר הגנבת האלגנטית והפושעים שגייסה לצוותה. קופסת המשחק הכילה, לצד דיסקט גדול או עשרה, גם אלמנך של העולם כולו – ספר המתאר את כל ארצות וערי העולם, ובו יכלו השחקנים לחפש מידע כדי לפתור את הרמזים מהמשחק בנוגע למקום מחבואה של כרמן ומרעיה [1]. באופן שנראה כמעט בלתי-יאמן למורי גאוגרפיה, בילו ילדים בארצות הברית שעות ארוכות מזמנם מדי יום בסריקת האלמנך אחר רמזים ופתרונות לחידות מהמשחק, ובאותה נשימה רכשו שפע נרחב של מידע על העולם הסובב אותם. כפי שכתב מגזין קומפיוט! (Compute!) –

"… זה שהמשחק עוזר ללמד מיומנויות מחקר ואת יסודות הגאוגרפיה באותו הזמן, נראה כמעט טוב מכדי להאמין… הוא מבדר מספיק כדי להסוות את העובדה שאתה עשוי ללמוד משהו במהלך המשחק." [2]

במשפט יחיד זה, מהול באי-אמון, נפתחה עונת משחקי המחשב החינוכיים.

 

צילום מסך מתוך אחת הגרסאות המוקדמות של "כרמן סנדיאגו". מקור

צילום מסך מתוך אחת הגרסאות המוקדמות של "כרמן סנדיאגו".
מקור

 

כרמן סנדיאגו אינה הדמות הממוחשבת היחידה המסייעת לילדים ללמוד באמצעות משחק פעיל. במשחק הפופולארי לטאבלטים הידוע בשם "ארצו של ון" (על שם המתמטיקאי הידוע ג'ון ון), נקרא הילד לעזור לתולעת הקוסמת לומבריקוס להציל את הארץ המופלאה מפני המכשף המרושע אפיירוגון, החי בראש השורש המרובע האפל. במהלך המשחק פולשים יצורים אימתניים (וחמודים) במגוון צבעים וצורות, והילד לומד לחסלם באמצעות שרטוט קווים מחברים בין כל אחד מהמפלצתונים. קו המקשר בין שני יצורים גורם להם נזק רב, אך משולש הנמתח בין שלושה יצורים מסב נזק רב עוד יותר. ואם מדובר במשולש ישר זווית, הרי שלומבריקוס גם ידאג לזעוק את שמו המיוחד של המשולש בשאגת קרב משעשעת שמורה בכתה לא היה יכול להתחרות בה.

נשמע ילדותי? ובכן, אין פלא. מדובר במשחק שנועד ללמד ילדים גיאומטריה בכיתות א' עד ד', ועושה זאת באופן מבריק. הוא תופס את מקומן של הלומדות העבשות והיבשות, שמנסות להעביר חומר לימודי במסווה של משחק, ובמקום זאת משמש כמשחק אמיתי ומהנה שמספק את הלימודים 'על הדרך'. הוא תואר באתרים שונים כ- "ממכר בטירוף" [9] והוגדר כמשחק החינוכי הטוב ביותר של שנת 2014, אשר מלמד ילדים "…מבלי שיבינו אפילו שהם לומדים" [10]. עד סוף המשחק יצייר הילד מרצונו החופשי יותר מחמשת-אלפים צורות גיאומטריות שונות שירגילו אותו לשמותיהם של כל סוגי המשולשים, המרובעים, המקביליות, הטרפזים ושאר קללות שהילד היה מכיר בעבר רק משיעורי המתמטיקה. כל אלו הופכים להיות חבריו וכלי נשקו במלחמה למען הצדק, לאחר שהוא משקיע שעות רבות מספור בהיכרות אינטימית עמם.

 

משחק חינוכי אחר שצבר מעריצים לאחרונה מכונה קלקולורדס – "אבירי החישוב" בתרגום חופשי. השחקן הינו אחד מאבירי החישוב הנדרשים לשחרר את הגלקסיה מעולו של "ביט השנאה" (HateBit) המרושע. כדי לעשות זאת, השחקן מקבל לרשותו חבילת קלפים דיגיטלית, שכל קלף בה הינו בעל ערך מספרי אחר. לאויבים ישנה חבילת קלפים משלהם, ובכל סיבוב במשחק מקבל הילד תשע ספרות שונות ומתבקש לבצע פעולות כפל, חיבור וחיסור ביניהן כדי ליצור מספרים חדשים המתאימים לערכים המדויקים של הקלפים שבידו. הוא יכול להטיל רק את הקלפים שהצליח לחשב את הערכים הנכונים שלהם. במידה והוא מצליח להשתמש בכל תשע הספרות, הוא מקבל סיבוב נוסף – תמריץ חשוב המעודד חשיבה זהירה והשקעת זמן במשחק .

למרות הגרפיקה הפרימיטיבית של המשחק, שמחזירה את השחקן לתקופות מפוקסלות בהיסטוריה, הוא התגלה במפתיע כהצלחה מסחררת. למעשה, במו עיניי ראיתי חבורת ילדים יושבים מרותקים מסביב לטלפון חכם אחד ומנסים לנצח ביחד את ביט השנאה השנוא. כל ילד ערך חישובים משלו בראשו וצעק לשחקן – האחד ששלט באותו הרגע בטלפון – מה עליו לעשות כדי להגיע לערך המדויק של הקלף שהוא רוצה להטיל. התרגשות שכזו מסביב ללוח הכפל מעולם לא זכיתי לראות עד לאותו הרגע, והיא אינה מוגבלת רק לילדים. באתר טאץ' ארקייד מדורבנים הגולשים לשחק במשחק ו- "ללמוד משהו בזמן שהם ממיסים פנים" [11], וכתב הטכנולוגיה הארי סלייטר מהאתר פוקט גיימר מצא עצמו שואג זעקות ניצחון בעלות אופי מתמטי ברגעים מלהיבים במיוחד במשחק.

"המתמטיקה ניצחה לי את היום." הוא מתאר, "מספרים מהוללים התחברו, התחסרו והוכפלו ליצירת חיילים, מוטציות ואופנועי חלל." [11]

הבן שלי, אגב, יכול להזדהות עם המשפט. מדי ערב הוא מבקש ממני לשבת לידו ולשחק ב- "משחק המספרים" כפי שהוא מכנה את המשחק. ביחד, אנו מחברים, מחסרים ומכפילים מספרים, ושואגים בניצחון בעת הצלחה בחישוב מסובך במיוחד. הוא בן שנתיים ואחד-עשר חודשים, ומעריץ במיוחד את המספר שבע, מסיבות שעדיין אינן ברורות לי לגמרי. 

 

אבירי החישוב. המשחק האהוב על ילדי בן השנתיים ו- 11 חודשים. מקור

אבירי החישוב. המשחק האהוב על ילדי בן השנתיים ו- 11 חודשים.
מקור

 

העובדה שהמשחקים הנ"ל, שמלמדים את הילדים גיאוגרפיה, גאומטריה ומתמטיקה, זכו לתיאורים נלהבים שכאלו מפתיעה מורים רבים. הם רגילים לעמול בפרך כדי לשכנע את תלמידיהם לשבת בבית ולתרגל את חומר הלימוד, או להסכית לנלמד בכיתה. האם ייתכן שבאמצעות נקיטת גישה אחרת – יצירת משחקים בעלי ערך חינוכי – ניתן לשנות את דרכי הלימוד המקובלות כיום?

על פניו, ברור שמשחקים יכולים להוות מדיום רב-ערך להעברת ידע ולתרגול. מפתחי משחקים אינם מנידים עפעף כשהם שומעים עד כמה מתרגשים ילדים ממשחקים. אחרי הכל, משחקים מטבעם מושכים חיות, בני-אדם וילדים. שבעים ושניים אחוזים מאזרחי ארצות הברית (בין גילאי שש ל- 44 שנים) משחקים משחקי מחשב ווידאו, ומבלים 18 שעות בשבוע מול המסך בלחיצות קדחתניות על העכבר והמקלדת [13]. הרווחים מתעשיית המשחקים עמדו ב- 2014 על 24 מיליארד דולרים לשנה – יותר מפי שניים מתעשיית הסרטים כולה [13]. הסטטיסטיקות הללו מבהירות שכל מחנך יכול ללמוד ממפתחי משחקים כיצד להפוך פעילות למהנה ומושכת יותר.

כיצד הם עושים זאת?

 

סודות המוטיבציה

דמיינו את התרחיש הבא. מוטי אוהב לצפות בסרטי מדע בדיוני. הוא הבטיח לאשתו, איילה, שאם תתלווה אליו לסרט החדש של האקס-מן, הם יצאו לאחר מכן לארוחת ערב רומנטית במסעדה האהובה עליה. איילה אמנם אינה מתחברת לז'אנר המדע הבדיוני או הקומיקס, אך היא בהחלט מחבבת ארוחות ערב רומנטיות.

ועתה – שאלה: מי מהם חדור מוטיבציה יותר לראות את הסרט?

ייתכן שעניתם שאיילה רוצה לראות את הסרט יותר מכיוון שהיא מצפה ל- 'פרס' שבסוף הסרט. או אולי חשבתם שדווקא מוטי מעוניין יותר ללכת לקולנוע מאחר שהוא אוהב את סוג הסרטים הללו. התשובה המלאה מורכבת יותר, מאחר ששניהם חדורי מוטיבציה, אך משני סוגים שונים. המוטיבציה שמניעה את מוטי מכונה מוטיבציה פנימית, המתעוררת כאשר האדם נהנה מפעילות מסוימת. איילה, לעומת זאת, חדורה מוטיבציה חיצונית, שמקושרת לרצון לקבל תגמול על פעולה מסוימת או להימנע מעונש. מוטיבציה חיצונית יכולה להיות כוח חשוב בהנעה לפעולה (כפי שלמד מוטי), אך עקב היותה מותנית בגורמים חיצוניים, היא יכולה להתפוגג במהירות. 

המוטיבציה שמניעה את רוב התלמידים בבתי הספר כיום הינה, לצערנו, מוטיבציה חיצונית. התלמידים הבינו כבר שהם אינם נהנים מהלימוד (בהכללה גסה), אלא משתתפים בשיעורים וממלאים את מטלות הבית כדי לזכות בציונים גבוהים, כדי לרצות את המורה ואת הוריהם או כדי לקבל אישור ומימון ללכת לסרט האחרון של האקס-מן. גורמים חיצוניים אלו אינם ממלאים את רוב הילדים במוטיבציה שתגרום להם להשקיע את עצמם יומם וליל בלימודיהם.

הבה נבחן, לפיכך, כיצד יוצרים משחקים סביבה המדרבנת את המוטיבציה הפנימית, וכיצד מנסים מחנכים כבר היום להטמיע אלמנטים דומים בכיתותיהם.

 

תיאוריית ההגדרה העצמית

אחת התיאוריות החשובות ביותר המסבירה את קיום המוטיבציה הפנימית מכונה "תיאוריית ההגדרה העצמית". החוקרים העומדים מאחורי התיאוריה מזהים שלושה צרכים בסיסיים הקיימים בנפשו של כל אדם:

  • כשירות: שיפור יכולות;
  • קהילתיות: השתייכות לקבוצה ודאגה לזולת;
  • אוטונומיות: חירות אישית והיכולת לקבל החלטות בזכות עצמך ועבור עצמך.

כל מטלה המתגברת את אחד הצרכים הללו, הינה בעלת סיכויים טובים להיות מהנה, והמממשים אותה יהיו בעלי מוטיבציה פנימית להמשיך לבצעה גם ללא הבטחת תגמול או עונש.

 

כשירות ושיפור יכולות

אחד ממשחקי המחשב הפופולריים ביותר בעולם כיום נקרא וורלד אוף וורקראפט. במשחק זה השחקנים מקבלים שליטה בדמות בעולם וירטואלי, ומסוגלים לחקור את אותו עולם, לשתף פעולה או להילחם עם שחקנים אחרים ברשת ולפתח את כישורי דמויותיהם. הדמויות יכולות, למשל, לרכוש לעצמן מיומנויות חשובות כגון תפירה, תכשיטנות, נפחות ואחרות. המיומנויות נאמדות בציון המתחיל באפס ויכול להגיע לארבע-מאות נקודות ואף יותר מכך. כדי להעלות את ציון המיומנות בנקודה אחת, צריך השחקן ליצור חפץ חדש מהסוג המתאים, ולשם כך עליו להשקיע זמן רב באיסוף חומרים ומצרכים. אף על פי כן, שחקנים משקיעים שעות על גבי שעות בהעלאת ציוני המיומנות שלהם בנקודות בודדות. ויש לציין שנקודות אלו הינן שרירותיות לגמרי, מכיוון שמיומנות תפירה בעולם הדיגיטלי אינה מקנה דבר בעולם הפיזי!

מפתחי וורלד אוף וורקראפט מסתמכים על רצונם של השחקנים לפתח את מיומנויותיהם בעולם המשחק הדיגיטלי, ואף מעודדים את הרצון באופן פעיל. השחקנים אשר מגיעים לרמה הגבוהה ביותר של מיומנות מסוימת זוכים בתגים ובתארים מיוחדים, כגון "חייט רב אמן", שכל יתר השחקנים מסוגלים לראות ולהעריך. הפגנה מסוג זה של רמת מיומנות גבוהה מדרבנת את רצונם של אחרים לשפר את יכולותיהם ולהמשיך לשחק כדי להגשים את המטרה שהציבו לעצמם [15].

ניתן להתייחס גם לשיטת הציונים המקובלת בבית-הספר כאל דרך להפגנת יכולותיו של התלמיד, אך הציונים ניתנים ללומד רק פעמים ספורות במהלך שנת הלימודים, ולפיכך מהווים מטרה מרוחקת ומנותקת כל-כך מחיי היום-יום שקשה להתייחס אליה. הפרופסור לי שלדון החליט לנסות להתמודד עם בעיה זו, ויצר דרך חדשה לחלוקת ציונים (ואם נאמר זאת אחרת: להמחשת העלייה בכשירותו של התלמיד) המסתמכת על מתן "נקודות ניסיון" – מונח המוכר היטב לשחקני מחשב מנוסים. כל ה- 'שחקנים' בכיתתו של שלדון מתחילים עם אפס נקודות ניסיון, וצוברים אותן לפי כללים המוגדרים בסילבוס: נוכחות בכיתה מניבה לתלמיד עשר נקודות בכל שיעור, הגשת שיעורי בית מניבה 75 נקודות, הצלחה בבחן האמצע שווה 400 נקודות, והגשה מוקדמת של הדו"ח הסופי תתגמל את התלמיד במספר נקודות נוספות [16]. בדרך זו התלמיד מרגיש כי כל מטלה שהוא נוטל בה חלק, משפרת באופן כמותי ומדיד את יכולותיו – ומאפשרת לו גם להתגאות בפני שאר התלמידים על השיפור. כאשר העביר שלדון משוב בסוף הקורס, הוא גילה כי –

"בסך הכל הסטודנטים היו נלהבים כולם לגבי גישת "הכיתה כמשחק". רבים הביעו רצון שגם קורסים אחרים יועברו בצורה דומה, וחשבו שניתן להשתמש בטכניקות בכל נושא שהוא." [17]

נשמע מורכב? האם אתם חוששים שמורה ממוצע לא יצליח (או לא ירצה) להגות וליישם מערכת שממירה התנהגות בנקודות ניסיון? אם כך, אתם כנראה צודקים. יש צורך במורה יוצא-דופן (ויש שיגידו שגם עם עודף זמן פנוי) כדי לפתח מערכת מסוג זה. היתרון של העידן הדיגיטלי הוא בכך שברגע שמערכת מסוג זה מומצאת, מורים אחרים יכולים להשתמש בה כמעט מיד, עם הדרכה מינימלית. לרוע המזל, הם יכולים גם להשתמש בה בדרכים הלא-נכונות.

מקרה מבחן מצוין לאפליקציה שעלולה שלא ליצור מוטיבציה פנימית הוא ClassDojo: אפליקציה ממוחשבת לניהול הכיתה, בה לכל אחד מהילדים יש 'אווטאר' – דמות מפלצתית מצוירת בצבעי פסטל בוהקים – המייצג אותו. המורה יכול לתת נקודות לכל ילד על התנהגות טובה, או להצביע בפניו על התנהגות שדורשת שיפור. הכיתה כולה יכולה לראות כיצד מתוגמלת התנהגות טובה בזמן אמת, ולהיכנס לתחרות המונעת בכוח הרצון הפנימי להגיע ל- "כשירות" מקסימלית.

 

אפליקציית ClassDojo מאפשרת למורה לתגמל כל ילד באופן אינדיבידואלי על הישגיו והתנהגותו בכתה. מקור

אפליקציית ClassDojo מאפשרת למורה לתגמל כל ילד באופן אינדיבידואלי על הישגיו והתנהגותו בכתה.
מקור

 

מצד אחד, אפליקציית ה- ClassDojo מאפשרת למורה להיות בקשר מתמיד עם התלמידים, ולהוציא בקלות הודעות ודו"חות להורים ולמנהלים המתארים את התנהגות הילדים בכיתתו. יותר משני מיליון מורים משתמשים כיום באפליקציה, כדי לתקשר עם יותר מ- 33 מיליון תלמידים והורים [18]. מצד שני, חשוב להדגיש שהמורה הממוצע מסוגל בקלות להרוס את ביצועי הכיתה באמצעות ה- ClassDojo. אם הוא הופך את האפליקציה לכלי להשגת נקודות בלבד, הרי שמאבקו של התלמיד להשגת והוכחת הכשירות הופך למאבק לקבלת פרסים חיצוניים ותו לא. כלומר, המוטיבציה הפנימית הופכת למוטיבציה חיצונית.

בספרו, "העונש שבתגמולים" (Punished by Rewards) מדווח אלפי קון על יותר משבעים מחקרים המוכיחים שגורמי הנעה חיצוניים כציונים, תגמולים ואפילו (לעתים) שבחים, מזיקים לתלמיד לאורך זמן [19]. מסתבר שכאשר אנו מעניקים לילדים תגמולים פיזיים כגון גולות או כסף על מטלות לימודיות כקריאת ספרים, התלמידים מתקדמים ביכולותיהם רק עד רמה מסוימת, ועוצרים שם. הם אינם רוכשים מוטיבציה פנימית לקריאה. במקום זאת, הם מאמצים מודל של מוטיבציה חיצונית ולומדים להבין שהם אמורים לקבל תגמול על מאמצי הקריאה שלהם. ומה יקרה כאשר יפסיקו ההורים לתת את התגמול? הילד יאבד את המוטיבציה לקרוא. חמור מכך, אפילו אם התגמולים ימשיכו לאורך זמן, המוח יסתגל לריגוש שבתגמול וילמד לראות אותו כמובן מאליו – וכך תאבד גם המוטיבציה החיצונית את כוחה.

אפליקציית ClassDojo, לפיכך, יכולה להפוך למלכודת דבש מורעלת עבור מורים ששואפים במלוא הכנות לשפר את שיעוריהם ואת ביצועי התלמידים. אם המורה משתמש באפליקציה ככלי להענקת נקודות לילדים בודדים על התנהגות טובה בכתה או על הכנת שעורי הבית, הוא ממיר את המוטיבציה הפנימית לרצון או ללמידה עצמאית, והופך אותה למוטיבציה חיצונית. כדי להיחלץ ממלכודת זו חייב המורה לשלב גם התייחסות לשני הצרכים האחרים של התלמידים – האוטונומיות והקבוצתיות – במערכת הכוללת של הכתה.

 

אוטונומיות וקבלת החלטות

לפני מספר פסקאות סיפרתי על משחק המחשב הפופולארי וורלד אוף וורקראפט, אך לא הבהרתי עד כמה הוא פופולארי. יותר ממאה מיליון חשבונות נפתחו במשחק מאז השקתו בשנת 2004. בהנחה שכל חשבון נפתח על-ידי שחקן אחר, המשמעות היא שאוכלוסיית השחקנים בוורלד אוף וורקראפט בעשור האחרון עולה על אוכלוסייתן של גרמניה, בלרוס ושוודיה גם יחד [20].

ועתה, וידוי: אני הייתי אחד מאותם השחקנים.

בין השנים 2006 ל- 2008 נהגתי לבלות לילות כימים בעולם המשחק. הצטרפתי לרבים מחבריי הישראלים בגלדה – קבוצה של כמעט מאה שחקנים שהקדישו את כל מאודם לחיסול מפלצות-על במשותף. אין מדובר במפלצות רגילות ממשחקים פשוטים יותר, שכל שחקן אמור להתמודד עמן לבדו. בוורלד אוף וורקראפט יש צורך בשיתוף פעולה ובתיאום מושלם בין עשרות שחקנים, שמקדישים את כל יכולת הריכוז והמיקוד שלהם במשימה למגר מפלצת-על אחת. קרב אחד שכזה יכול לארוך עשרות דקות, ודורש הכנה מראש באמצעות קריאת מאמרים ברשת על האסטרטגיות המתאימות ביותר להתמודדות עם כל מפלצת, אימונים מפרכים מול המסך ואיסוף שיקויים וחפצים קסומים אחרים שיעזרו בקרב. אלו היו זמנים מרגשים עבורי, ולא היה דבר שרציתי יותר מלחלוק את הלהט למשחק, את ההתלהבות ואת תשואות הניצחון עם אשתי. הזמנתי אותה לשלוט בדמות שלי במחשב, והיא, לאחר היסוס קל, הסכימה ביום שבת גורלי אחד. ישבתי לידה בציפייה דרוכה, כשכולי משתוקק לראות עם איזו מפלצת תבחר הגברת להתמודד היום.

היא החליטה לבשל. במשחק. כל היום. לאחר שנה שלמה של בישולים, הפכה אשתי לאחת מאשפיות הבישול בעולם הווירטואלי של וורלד אוף וורקראפט, ואף זכתה בעיטורי כבוד רבים על הצלחותיה בתחום ועל המתכונים הרבים והשונים שאספה ויישמה.

 

אשתי. תמונת אילוסטרציה. מקור

אשתי. תמונת אילוסטרציה.
מקור

 

אין זה מקרה, שגם אשתי וגם אנוכי מצאנו עניין משותף במשחק, על אף שתחומי העניין שלנו שונים מאד. מפתחי וורלד אוף וורקראפט הינם מהמוכשרים ביותר בשוק, ועולם המשחק שיצרו מספק לכל אדם את האפשרות להגשים בו את עצמו בדרכו שלו. חלק מהשחקנים בוחרים להביס מפלצות קטנות בכוחות עצמם. אחרים מוצאים עניין בפעולה המשותפת עם שחקנים אחרים כדי לקטול מפלצות אימתניות יותר. רבים אוהבים להילחם דווקא בשחקנים אחרים, ותמיד ישנם גם אלו שרק רוצים להפוך את דמותם הווירטואלית לשף, לדייג, לתופר או לבורסקאי המהולל והנחשב ביותר בעולם שבתוך המחשב. המשחק אינו מנסה לכפות על השחקנים את הכיוון אליו יפנו, אלא מספק להם את המקום בו יוכלו לבטא את עצמם ולהחליט בעצמם מה יעשו עם חייהם. יש שיגידו, במידה רבה של צדק, כי אותו עולם וירטואלי מעניק לשחקנים רמת אוטונומיות שאינה זמינה עבורם אפילו בעולם הפיזי.

אותה אוטונומיות ויכולת קבלת ההחלטות ומימוש עצמי בכיוון הנבחר, היא זו המשמרת את קהל השחקנים של וורלד אוף וורקראפט, גורמת לשחקנים רבים חדשים להצטרף מדי חודש, ומעודדת שחקנים שפרשו זה מכבר לחזור וליהנות מן החופש הווירטואלי. היא מספקת לכל אלו מוטיבציה פנימית רבת-ערך.

איך אפשר לתת לכל תלמיד אוטונומיות דומה?

התשובה העגומה אך הריאלית היא שבמערכת החינוך של היום, מדובר במעשה בלתי-אפשרי שדורש לבנות מחדש את המערכת כולה מהמסד ועד הטפחות. איננו יכולים להתיר לכל תלמיד ללכת רק לשיעורים שהוא מבקש לנכוח בהם, או להתנער לגמרי מלימודי המתמטיקה, הלשון והאנגלית. קיימים אמנם בתי ספר דמוקרטיים בהם התלמיד מרכיב לעצמו את מערכת השעות שלו באמצעות בחירה עצמאית בתחומי הלימוד המועדפים עליו, אך רובנו איננו לומדים או מלמדים בבתי ספר מסוג זה. כיצד ניתן, לפיכך, לספק לתלמיד אוטונומיות תוך כדי כפייה של תחום הלימוד הנבחר?

זוהי שאלה שמערכת החינוך של המאה העשרים ואחת תאלץ למצוא תשובה עבורה. אפשרות אחת טמונה בנושא שכיסינו בפרק הקודם, בצורת הקרמ"פים וסרטוני הרשת. כל תלמיד יכול לראות את הסרטונים בזמן בו הוא בוחר, ויכול לחזור ולצפות בהם כפי שירצה. גם זה סוג של אוטונומיות.

האקדמיה של חאן לוקחת את האוטונומיות למקום חדש ומרגש, ומאפשרת לכל תלמיד ללמוד בקצב שהוא מגדיר לעצמו. המורה יכול להגדיר את הדרישות מהתלמיד, אך לאחר מכן הוא אינו שולט על מועד הצפייה בסרטונים, או על זמן הכנת שיעורי הבית (או משך הזמן המושקע בהם). התלמיד יכול לבחור להתעכב כרצונו בנושאי לימוד מסוימים, או להמשיך ולהתקדם בחומר אפילו מעבר לנלמד בכיתה באותה נקודת זמן. האקדמיה של חאן מספקת לכל תלמיד את האוטונומיות שלו, ומאפשרת לו גם לבטא אותה כלפי חוץ באמצעות תגים – badges – שהוא מקבל. תגים אלו מאשרים את הישגיו האינדיבידואליים של התלמיד, וכוללים למשל –

  • תג הגורו: לתלמיד שמפרסם עשר תשובות לשאלות בפורומים, שאחרים מסכימים שהן צודקות.
  • תג התשובה המדהימה: לתלמיד שמפרסם תשובה לשאלה בפורומים, עם הסכמה גורפת לגביה מצד יתר המשתמשים.
  • תג המאזין האבסורדי: לתלמיד שהצליח לצפות בעשר שעות של הרצאות בנושא מסוים.

ניתן לראות איך מקדמת האקדמיה של חאן את האוטונומיות של התלמידים. אם בוורלד אוף וורקראפט יכולת להיות קוטל מפלצות, טבח או חייט, הרי שבאקדמיה של חאן אתה יכול לעלות לגדולה בשל יכולתך לצפות בהרצאות ארוכות במיוחד, לענות לאחרים באופן ברור, או לצבור מומחיות במספר תחומי לימודים שונים. התלמיד בוחר את האתגרים בהם ימקד את לימודיו ומאמציו בכל רגע נתון. קיימים יותר ממאה ועשרים תגים שונים שיכולים התלמידים לצבור והופכים את לימודיהם לאישיים יותר [21].

 

תגי הכרה בהישגים יוצאי-דופן באקדמיה של חאן.

תגי הכרה בהישגים יוצאי-דופן באקדמיה של חאן.

 

אם אתם רוצים לשלב מערכת של תגים בכיתתכם, אינכם חייבים להיעזר דווקא באקדמיה של חאן. לפחות אתר אחד מאפשר למורים ליצור תגים משלהם או להעתיק תגים שיצרו מורים אחרים, ולהעניק אותם לתלמידים באופן וירטואלי [22]. המורה החכם יימנע מיצירת תגים 'ברורים מאליהם' בלבד (תג הכנת שיעורי הבית, תג הצלחה במבחן וכדומה), ויוסיף תגים שיעידו על הצלחתו של כל תלמיד בתת-תחום שונה: עזרה לזולת, עבודה בבית, פתרון מספר מסוים של תרגילים בתחומים שונים וכדומה. הוא ייצור גם תגים שהתלמידים אינם יודעים מראש על קיומם ולכן אינם מצפים לקבל אותם. מחקרים פסיכולוגיים רבים מוכיחים כי דווקא תגמולים בלתי-צפויים אלו הינם בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על המוטיבציה הפנימית [23].

כל אלו עונים על הצורך באוטונומיות ובהוכחת כשירות, אך הם אינם עונים על הצורך השלישי, שיש הטוענים שהוא הגדול והחשוב מכולם: הקהילתיות וההשתייכות לקבוצה.

 

השתייכות לקבוצה

"האדם הינו חיה פוליטית מטבעו." קבע אריסטו, ובצדק. אנו מתאגדים בקבוצות מרצוננו החופשי, מחפשים את חברתם של אחרים ואת הערכתם ושואפים לסייע לאלו שאנו אוהבים. אנו זקוקים לזהות קבוצתית רחבה יותר מזו של כל אינדיבידואל בפני עצמו, ומתקשים להרגיש שלמים או בטוחים ללא זהות שכזו.

משחקים רבים מנסים לספק מענה לצורך בקהילה ובחברה. אפילו ב- Candy Crush הפשוט, שחקנים יכולים לשלוח בקשות לחבריהם לסיוע במשחק, ובכך לשתף אותם בהצלחותיהם ובכישלונותיהם. כמעט בכל משחק היום קיימת אפשרות לדווח לחבריך בפייסבוק או בטוויטר שהצלחת זה עתה "להביס את המפלצת מיער החושך" או "לקטוף את פרח האושר המופלא". בקיצור, המשחקים עצמם מדרבנים את השחקן ליצור קבוצה וקהילה של תומכים, אוהדים ושחקנים אחרים מסביבו.

האלמנט הקהילתי מיושם גם במשחקים רציניים – משחקים שנועדו לעודד את המשתתף לבצע פעולות מסוימות המיטיבות עמו. חברת קיאס (Keas) למשל, הוקמה ב- 2008 כדי לסייע לעובדים בארגונים לפתח הרגלים בריאים יותר. כדי לעשות זאת, החברה מחלקת את העובדים בארגון לקבוצות של שישה אנשים, אשר מתחרות עם קבוצות אחרות. שישה אנשים, אגב, יוצרים את הקבוצה האופטימלית, מסיבות שאינן לגמרי ברורות. הקבוצות והשחקנים האינדיבידואלים מקבלים נקודות כאשר הם מגיעים לאבני-דרך שהוגדרו מראש: ירידה במשקל, ביצוע מספר מסוים של תרגילי כושר ועוד.

 

כפי שכבר הבנו, במערכות המבוססות על תגמולים ונקודות קל לגלוש למודל המדרבן מוטיבציה חיצונית, אך קיאס יצרה סביבת משחק בה האינדיבידואל הוא רק חלק מקבוצה, ולכן מונע עדיין בכוחו של הצורך בקהילתיות ובהשתייכות. הדרך בה המערכת פועלת מבוססת על כך שהשחקנים בקבוצה יכולים לסייע אחד לשני ולסמוך זה על זה כדי לקצור רווחים משותפים גדולים יותר. בדרך זו נוצרת קהילה המפעילה לחץ על כל אחד מהאינדיבידואלים לענות על הציפיות ממנו [23].

מערכת דומה מתחילה – באיטיות מזדחלת – למצוא את דרכה לתוך כיתות הלימוד. המורים שבוחרים להשתמש בה עושים זאת בזהירות וכמעט בהיחבא, מכיוון שהיא שוברת את כל המוסכמות של החינוך המקובלות כיום, והופכת את המציאות למשחק הלכה למעשה. זוהי מערכת בה התלמידים משתפים פעולה ביחד כדי להתגבר על מכשולים ולהצליח במבחנים, זוכים באוטונומיות לאכול בכיתה או לצאת מהשיעור אם ירצו, ויודעים בכל עת את רמת הכשירות שלהם לפי נקודות הניסיון בהן זכו. כל זאת, בזמן שהם נכנסים לעולם המשחק המציאותי שמספקת מערכת קלאסקרפט (ClassCraft).

האיש שאחראי על פיתוח קלאסקרפט, שון יאנג, אינו גיימר אלא מורה לפיזיקה בתיכון בארצות הברית. בשלוש השנים האחרונות הוא השקיע חלק ניכר ממאמציו ביצירת מערכת שתענה על כל שלושת התנאים ליצירת מוטיבציה פנימית, וחשוב לא פחות – תהיה גם מהנה עבור התלמידים באותה העת. המערכת שפיתח מזכירה מאד את עולם המשחק של וורלד אוף וורקראפט. כל ילד בוחר לעצמו דמות אחת מתוך שלוש אפשריות – קוסם, מרפא או לוחם – אותן הוא יכול לראות על המסך שבחזית הכיתה או בטלפון החכם שלו. הדמויות מאבדות נקודות חיים בהתאם להתנהגותו של השחקן בכיתה: ילד שמפריע ומתפרץ עלול לאבד חמש נקודות חיים; ילד שלא הכין את שיעורי הבית שלו יסבול מ- 'עונש' של אובדן עשרים נקודות חיים.

השחקנים יכולים להרוויח נקודות ניסיון על מעשים טובים: תשובה נכונה על שאלה בכיתה תניב לתלמיד 60 נקודות ניסיון, וסיוע לתלמיד אחר בעבודתו בכיתה שווה 75 נקודות ניסיון. כל אלף נקודות ניסיון מקפיצות את התלמיד בדרגה אחת ומאפשרות לו לרכוש יכולות מיוחדות, שהפעלתן תעלה לו במספר מוגדר מראש של נקודות פעולה.

מבט מהיר ביכולות שהתלמידים יכולים לרכוש לעצמם מבהיר שקיימים שלושה סוגים של יכולות: יכולות המספקות יתרון עצמי בלימודים, יכולות המעניקות יתרון עצמי בכיתה, ויכולות המסייעות לאחרים.

יכולות המספקות יתרון עצמי בלימודים מקנות לתלמיד 'בונוסים' שיעזרו לו בלימודיו: מרפא, למשל, יכול להפעיל את יכולת "אמונה יציבה" שלו, ולשאול את המורה האם צדק בתשובה שרשם לשאלה אחת במבחן; קוסם יכול להפעיל יכולת מתקדמת יותר, "עיקום זמן", כדי לקבל הארכת זמן של שמונה דקות במבחן; ולוחמים יכולים לנצל את יכולת ה- "מארב" שלהם כדי להגיש עבודת בית באיחור של יום אחד, או את יכולת "מתקפת נגד" כדי לקבל רמז על שאלה במבחן.

יכולות המעניקות יתרון עצמי בכיתה מאפשרות לתלמיד להתנהג בכיתה באופן שאינו מקובל בדרך כלל. המרפאים יכולים לבזבז נקודות פעולה כדי להפעיל את יכולת "קדושה" ולסגור או לפתוח חלון, למשל, או לזכות ב- "חסד האלים" כדי להאזין לאייפוד שלהם במהלך העבודה בכתה; הקוסמים יכולים להשתגר לכל מקום אחר בכתה ולהחליף את מקום הישיבה שלהם עם תלמידים אחרים, או להפוך לבלתי-נראים (בעלות משמעותית של נקודות פעולה) ולעזוב את הכתה למשך שתי דקות לכל היותר; הלוחמים, מצדם, מסוגלים לאכול בכיתה באמצעות הפעלת יכולת ה- "ציד" שלהם.

אחרון חביב, והחשוב מכולם, יכולות הסיוע לאחרים מממשות את הצורך בהשתייכות לקבוצה ובעזרה לאחר. התלמידים בכתה יוצרים חבורות בגודל של 5-6 ילדים, המורכבות משילוב של קוסמים, מרפאים ולוחמים. כל אחת מהדמויות יכולה לסייע לאחרים בקבוצתה. המרפאים יכולים, באופן לא-מפתיע, לרפא את נקודות הנזק שספגו חבריהם לקבוצה, ולהחזיר לחיים שחקנים שנפלו שדודים למרגלות שיעורי הבית שלא הכינו. הקוסמים מסוגלים לשקם את נקודות הפעולה של השחקנים האחרים, או (בשימוש ביכולות המתקדמות ביותר) לאלץ את המורה להעניק רמז לשאלה במבחן לכל חברי הקבוצה. והלוחמים מסוגלים להגן על חבריהם ולספוג חלק מהנזק שאלו היו אמורים לקבל [24].

התוצאה הברורה היא שהתלמידים נאלצים לשתף פעולה אחד עם השני כדי להתמודד עם אתגרי הלמידה בכיתה. המרפאים עוזרים לקוסמים וללוחמים להתמודד עם מצבים קשים, הלוחמים מגנים על המרפאים והקוסמים וסופגים עבורם נקודות נזק וסבל, והקוסמים מעניקים לכל היתר נקודות פעולה כדי שיוכלו להשתמש ביכולותיהם. המערכת עובדת בצורה הטובה ביותר כאשר התלמידים משתפים פעולה על מנת שכל אחד מהם יוכל לממש את יכולותיו על הצד הטוב ביותר.

"יש לי ילדים שמעולם לא היו מדברים אחד עם השני, ועוזרים זה לזה אחרי הלימודים," אמר יאנג בכתבה שהתפרסמה באמצע 2014 באתר ונצ'ר-ביט.

"המשחק נבנה כדי לחזק את מה שהופך אותך ללומד טוב. להשתתף יפה בכיתה, לעשות את שיעורי הבית, לשתף פעולה. הוא באמת מתגמל על הדברים האלו. זו הדרך בה אתה עולה בדרגות במשחק." [25]

 

קלאסקראפט - מערכת המשלבת משחק תפקידים קבוצתי עם הלימודים בכתה. מקור

קלאסקראפט – מערכת המשלבת משחק תפקידים קבוצתי עם הלימודים בכתה.
מקור

 

די ברור שהמערכת אינה מתאימה לכל מורה. יאנג מודה שהתלמידים מנסים לעתים תכופות להערים על שליט המשחק (כלומר, המורה) ולמצוא דרכים להשתמש ביכולותיהם בצורה היעילה ביותר. הוא מספר על קוסמים שצברו כמות גדולה מספיק של נקודות פעולה כדי לעזוב את השיעור לעשר דקות שלמות, ועל לוחמים שהשתמשו ביכולתם לאכול בכיתה כדי להביא עוגת שוקולד גדולה ולזלול אותה בתיאבון למול עיני חבריהם. המערכת עצמה גורמת לאירועים אקראיים ויוצאי-דופן להתרחש בתחילת כל שיעור. כאשר ביקשתי מהמשחק ליצור עבורי אירוע אקראי, הוא הודיע לי שאחת מהחבורות בכיתה הצטרפה בזה הרגע לספינת פיראטים, ועליהם לדבר במבטא פיראטי (יהיה זה אשר יהיה) לשארית השיעור כדי לזכות בנקודות ניסיון. שאר הכיתה מחויבת לכנות את שליט המבוך בתואר הכבוד "קפטן" בזמן זה. כשביקשתי ממנה מאורע אחר, היא הודיעה לי שהגיע הזמן בשנה ל- "המנון השליט", ושעל המורה לשיר עתה שיר שייבחר על-ידי השחקן עם מספר נקודות הניסיון הנמוך ביותר.

לא, אין ספק שהמערכת אינה מתאימה לכל מורה. אף על פי כן, יאנג מאמין שהיא מוסיפה עניין, הומור וגם תחושת הוגנות לשיעורים. התלמידים מקבלים תגמול ברור על עמלם ועל יכולתם להשתתף בשיעורים, ומעוניינים לשתף פעולה זה עם זה ולסייע אחד לשני כדי להתקדם ביחד כקבוצה. וכאשר הם מאבדים יותר מדי נקודות חיים ודמותם 'מתה', הם מקבלים בהבנה את העונש הנחוץ כדי להחיותה מחדש: ריתוק לשעות נוספות בבית הספר, כתיבת עבודת בית מיוחדת, או כל דרך אחרת בה חפץ שליט המשחק להבהיר לנתיניו את חוסר שביעות רצונו.

נכון למאי 2014, יותר מ- 7,000 תלמידים מעשרים וחמש מדינות למדו בבית הספר כשהם נעזרים במערכת ClassCraft. ברור שהמערכת יכולה (וצריכה) להשתפר עדיין ולהתאים עצמה למוסדות הלימוד השונים, לשיעורים שונים ולמורים שונים, אך באותה נשימה ברור גם הפוטנציאל הגדול שהיא טומנת בחובה לשילוב משחקיות בבתי הספר: פוטנציאל להנאה, לשיתוף פעולה ולתחושת ערך עצמי של התלמיד.

 

סיכום

משחקי מחשב נחשבים בעיני מורים רבים כאויב הגדול של מערכת החינוך, ומסיבה טובה. הון תועפות מושקע בפיתוח המשחקים כך שיקסמו לנפשם של הילדים והמבוגרים, בוודאי יותר מהשיעורים היבשים שמועברים בכיתות הלימוד. לפי יועץ העסקים דניאל בורוס, חברת נינטנדו למשחקים השקיעה ב- 2002 יותר מ- 140 מיליון דולרים במחקר ופיתוח – סכום גדול כפליים מזה שהשקיעה ארצות הברית במו"פ בתחום החינוך באותה שנה בכל רחבי המדינה [26]. באותו הזמן ממש, בתי הספר ומערכת החינוך נותרו נטועים באותם דפוסי פעילות מהעבר הרחוק. מה הפלא שילדים כיום יודעים להתחבר באמצעות האקס-בוקס לאלפי שחקנים מסביב לעולם, לנהל קבוצות וגילדות בוורלד אוף וורקראפט, לבנות ערים ממוחשבות ולנהל פיצרייה וירטואלית בהצטיינות – אך אינם מצליחים להישאר ערים בשיעורים, או למצוא זמן פנוי להכין את שיעורי הבית?

רבים טוענים שהפתרון למצב עגום זה טמון בהפיכת החינוך למשחק בפני עצמו, אך ברור שזהו אינו פתרון שיכול להתאים תמיד. שחקנים במשחקי מחשב צריכים ליהנות, אך הלימודים אינם יכולים להיות מהנים תמיד. למעשה, חלק מחשיבותה של מערכת החינוך הוא בהנחלת המסר לתלמיד כי לעתים עליו לדחות את הסיפוק המיידי ואת רצונותיו להנאה בלבד, ולהשקיע מאמצים בהווה כדי לגרוף תשואות בעתיד. משחקים המשלבים חזרה על החומר הנלמד יכולים להפוך את התרגול למעניין יותר ואף למהנה, אך הם יכולים להוות רק חלק מהפתרון הכולל, מכיוון שאינם עוזרים בלימוד החומר מלכתחילה.

עברנו בפרק זה על הדרכים בהן משתמשים מפתחי משחקים כדי להפוך את יצירותיהם למהנות. ראינו כיצד המשחקים המוצלחים ביותר כיום עונים על כל שלושת הצרכים שמספקים מוטיבציה פנימית: יכולת קבלת החלטות עבור עצמך, השתייכות לקבוצה ורכישת והוכחת יכולות. ראינו גם כיצד עזרים למערכת החינוך מתחילים לענות גם הם על שלושת הצרכים, במטרה ליצור סביבת לימוד שתספק מוטיבציה פנימית לכל ילד.

האקדמיה של חאן ו- ClassQuest הינן רק שתי מערכות מעניינות הקיימות כיום בתחום הגיימיפיקציה בחינוך, ופתוחות לשימוש על-ידי כל מורה המודע לקיומן ומוכן להשקיע מזמנו כדי להתעמק בהן ולהבין כיצד ליישם אותן בכיתה. מרגש להבין ששתי המערכות הללו פותחו רק בשלוש השנים האחרונות, והריהן בשלב בתולי ממש. כמה מערכות נוספות ייווצרו בשנים הקרובות, שיהפכו את הלימוד לחוויה מהנה ולאתגר בר-כיבוש עבור הילד? כמה מערכות נוספות יהפכו את עבודתו של המורה למעניינת ולמגוונת יותר ויותר מדי שנה?

העתיד אינו מחכה לנו – ואנו נמצא את התשובות לשאלות הללו בקרוב.

 

 

 

ביבליוגרפיה

[1]

P. Bigelow, History of the German Struggle for Liberty, Volume 2, New York: Harper & brothers, 1896, p. 105.

[2]

G. L. Gutek, “Friedrich Froebel (1782–1852) – Biography, Froebel's Kindergarten Philosophy, The Kindergarten Curriculum, Diffusion of the Kindergarten,” Education Encyclopedia – State University, 2014. [מקוון]. Available: http://education.stateuniversity.com/pages/1999/Froebel-Friedrich-1782-1852.html. [התבצעה גישה ב- 10 12 2014].

[3]

J. G. Goldman, “Snowboarding Crows: The Plot Thickens,” Scientific American, 16 1 2012. [מקוון]. Available: http://blogs.scientificamerican.com/thoughtful-animal/2012/01/16/snowboarding-crows-the-plot-thickens/. [התבצעה גישה ב- 11 12 2014].

[4]

D. A. C. Jennifer R. Gamble, “Drop-Catch Behabiour Is Play in Herring Gulls, Larus Argentatus,” Animal Behaviour, כרך 63, pp. 339 – 345, 2002.

[5]

J. Huizinga, Homo Ludens; A Study of the Play-Element in Culture., Boston: Beacon Press, 1955.

[6]

United Nations Human Rights, “Convention on the Rights of the Child,” United Nations Human Rights, 20 11 1989. [מקוון]. Available: http://www.ohchr.org/en/professionalinterest/pages/crc.aspx. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[7]

The New York Times, “'CARMEN SANDIEGO'; Point of Reference,” 29 3 1992. [מקוון]. Available: http://www.nytimes.com/1992/03/29/arts/l-carmen-sandiego-point-of-reference-655492.html.

[8]

K. G. McCullough, “Where In The World Is Carmen Sandiego? For Apple,” Compute!, כרך 69, מס' 8, p. 47, 1986.

[9]

Common Sense Media, “The Land of Venn – Geometric Defense,” Common Sense Media, 2014. [מקוון]. Available: https://www.commonsensemedia.org/app-reviews/the-land-of-venn-geometric-defense. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[10]

#Fourlittletesters, “Tested: The Land of Venn – Geometric Defense,” #Fourlittletesters, 7 11 2014. [מקוון]. Available: http://fourlittletesters.com/tested-the-land-of-venn-geometric-defense. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[11]

C. Carter, “'Calculords' Review – Learn Something While Melting Faces,” Touch Arcade, 3 3 2014. [מקוון]. Available: http://toucharcade.com/2014/03/03/calculords-review/. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[12]

“Calculords,” Pocket Gamer, 28 2 2014. [מקוון]. Available: http://www.pocketgamer.co.uk/r/iPad/Calculords/review.asp?c=57758. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[13]

Ernesto Olivares Visual Information, “Addicted to Video Games,” Ernesto Olivares Visual Information, 2013. [מקוון]. Available: https://ernestoolivares.com/infographics/addicted-video-games/. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[14]

L. Galarneau, “2014 Global Gaming Stats: Who’s Playing What, and Why?,” Big Fish, 16 1 2014. [מקוון]. Available: http://www.bigfishgames.com/blog/2014-global-gaming-stats-whos-playing-what-and-why/. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[15]

Wowhead, “Realm First! Grand Master Tailor,” Wowhead, 2014. [מקוון]. Available: http://www.wowhead.com/achievement=1427/realm-first-grand-master-tailor. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[16]

L. Sheldon, “T366: Multiplayer Game Design,” Gaming the Classroom, 2010. [מקוון]. Available: https://gamingtheclassroom.wordpress.com/syllabus/. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[17]

L. Sheldon, “T366 Multiplayer Game Design Post Mortem,” Gaming the Classroom, 2010. [מקוון]. Available: https://gamingtheclassroom.wordpress.com/t366-multiplayer-game-design-post-mortem/. [התבצעה גישה ב- 13 12 2014].

[18]

ClassDojo, “ClassDojo,” ClassDojo, 2014. [מקוון]. Available: https://www.classdojo.com/. [התבצעה גישה ב- 13 12 2014].

[19]

A. Kohn, Punished by Rewards: The Trouble with Gold Stars, Incentive Plans, A's, Praise, and Other Bribes, Mariner Books, 1999.

[20]

Blizzard, “World of Warcraft: Azeroth by the Numbers,” Blizzard, 28 1 2014. [מקוון]. Available: http://us.battle.net/wow/en/blog/12346804/world-of-warcraft-azeroth-by-the-numbers-1-28-2014. [התבצעה גישה ב- 13 12 2014].

[21]

Khan Academy, “Khan Academy,” Khan Academy, 8 5 2014. [מקוון]. Available: https://www.khanacademy.org/badges. [התבצעה גישה ב- 14 12 2014].

[22]

L. Giacomantonio, “Incentivize Students with Badges,” Edmodo, 4 5 2012. [מקוון]. Available: https://blog.edmodo.com/2012/05/04/incentivize-students-with-badges/. [התבצעה גישה ב- 14 12 2014].

[23]

K. Werbach, For the Win: How Game Thinking Can Revolutionize Your Business, Wharton Digital Press, 2012.

[24]

S. I. Robert Scoble, Age of Context, Patrick Brewster Press, 2014, pp. 100-102.

[25]

Classcraft, “Classcraft,” Classcraft, 2014. [מקוון]. Available: https://game.classcraft.com/. [התבצעה גישה ב- 14 12 2014].

[26]

D. Crawley, “Classcraft makes the classroom a giant role-playing game — with freemium pricing,” VentureBeat, 31 5 2014. [מקוון]. Available: http://venturebeat.com/2014/05/31/classcraft-role-playing-classroom/view-all/. [התבצעה גישה ב- 14 12 2014].

[27]

J. D. M. Daniel Burrus, Flash Foresight, Harper Collins, 2011.

חינוך ועתידנות – פרק 1 – לעבור את מחסום שתי סטיות התקן

חינוך ועתידנות – פרק 1 – לעבור את מחסום שתי סטיות התקן

בשנת 1984 התעוררה סערה במערכת החינוך, בעקבות פרסום סקירה מקיפה על הישגיהם הלימודיים של ילדים שעברו מכיתה המכילה שלושים לומדים, ללמידה אישית עם מורה פרטי. בנג'מין בלום, חוקר נודע בתחום החינוך ועורך הסקירה, נותר המום מהתוצאות. וכדבריו –

"המרשימים ביותר היו ההבדלים במדידות ההישגים הסופיים… נמצא כי באופן טיפוסי התלמיד הממוצע שעבר ללמידה פרטית קיבל ציון גבוה בשתי סטיות תקן מהממוצע בקבוצת הביקורת. [1]"

המונח 'שתי סטיות תקן' עשוי שלא להישמע מרשים במיוחד, אך משמעותו הייתה שהתלמיד הממוצע שעובר לחינוך פרטי מזנק לשני האחוזים העליונים של הכתה. כלומר, הוא מגיע להישגים גבוהים יותר מ- 98 אחוזים מהתלמידים האחרים שהמשיכו ללמוד בעשרותיהם תחת מורה יחיד.

 

 

בעיית שתי הסיגמות: התלמידים שמקבלים חינוך פרטי ברמה גבוהה, מזנקים לאחוזון ה- 98 של הכיתה.

בעיית שתי הסיגמות: התלמידים שמקבלים חינוך פרטי ברמה גבוהה, מזנקים לאחוזון ה- 98 של הכיתה.

 

מערכת החינוך של ארצות הברית הפנימה את חשיבות ממצאיו של בלום, אך נותרה כבולת ידיים. בלום עצמו הודה כי לא ניתן להתאים חונך פרטי ברמה גבוהה לכל תלמיד ותלמיד, בהתחשב בעלויות הגבוהות ששינוי מסוג זה יחייב. וכך המשיכה מערכת החינוך לנוע כסדרה: חלק מהילדים היו מקבלים ציונים גבוהים ומוגדרים כעילויים, ואחרים זכו בציונים נמוכים והוכתרו בתואר "נכשלים". למעשה, מערכת החינוך היא זו שנכשלה, אך קשה להאשים את המורים או את מנהלי בתי-הספר. אחרי הכל, חונכות פרטית הינה עניין יקר, ולא ניתן היה להעניקה לכל ילד וילד. אתגר זה זכה לשם משלו – "אתגר שתי סטיות התקן" – ועד היום מנסים בתי-ספר להתמודד עמו ללא הצלחה.

אנו מתקדמים כיום, בזכות כוחה של הטכנולוגיה, לעידן בו כל ילד יוכל לזכות בחונך פרטי משלו. חונך זה יעקוב אחר הצלחתו, יסביר לו את החומר הנלמד במקצועיות ובהרחבה, ויבחן את הילד באופן מתמיד כדי לוודא שהגיע להבנה מלאה של הנושא. בעולם זה של חונכים פרטיים, יזנקו הישגי התלמידים כלפי מעלה, ומערכת החינוך כולה תיאלץ לעבור שינוי מן היסוד ולהתייחס לתלמיד כאל יחידת המידה הבסיסית, במקום לכיתה ולשכבה. מהפכה זו אינה מרוחקת מאיתנו עשרות או מאות שנים.

למעשה, היא כבר החלה.

 

האקדמיה של החאן הגדול

מיהו המורה הטוב ביותר בעולם?

זוהי השאלה שמעלה ארגון 'פרס המורה הגלובלי', שנפתח בשנת 2014 במטרה להעניק למורה אחד בעולם את הסכום האסטרונומי של מיליון דולרים. מורים מכל העולם הגישו לאורך השנה את מועמדותם לפרס, בתקווה לזכות בכסף, באישוש ליכולותיהם ובשכר על עמלם [2]. צחוק הגורל הוא שדווקא סלמאן חאן, אחד האנשים שהיה יכול להיות המועמד הטוב ביותר, אינו זקוק כבר לאישור מצד ועדת הפרס. העולם כולו כבר מכיר את חאן כמורה שנכון לשנת 2012 לימד עשרה מיליון תלמידים [3], ומאז המספר רק גדל. הוא אינו צריך את פרס המורה הגלובלי – הוא כבר כזה.

מפתיע לגלות שחאן מעולם לא למד הוראה באופן רשמי, או עסק במקצוע כמורה בבית-ספר. למעשה, בתקופת לימודיו במכון הטכנולוגי במסצ'וסטס הוא השלים תואר ראשון ושני במדעי המחשב, ותואר ראשון נוסף במתמטיקה. לאחר הלימודים הוא החל לעבוד כאנליסט בחברת השקעות קטנה, ונהנה מהכנסה יציבה שאפשרה לאשתו להתמיד בלימודי הרפואה. אז, בשנת 2004, התחולל המאורע שישנה את חייהם של האנליסט הצעיר ושל עוד מיליוני ילדים ברחבי העולם: חאן הסכים ללמד את בת-דודתו נדיה בת ה- 13 מתמטיקה.

 

סלמן חאן זוכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל - ומביל גייטס שהכתיר אותו בתואר "המורה הטוב ביותר בעולם" בכנס טד 2011. מקור: פליקר

סלמן חאן זוכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל – ומביל גייטס שהכתיר אותו בתואר "המורה הטוב ביותר בעולם" בכנס טד 2011.
מקור: פליקר

 

בניגוד לרוב המורים הפרטיים, חאן לא ראה את חניכתו הצעירה פנים-אל-פנים. מכיוון שהם היו מרוחקים זה מזו יותר מאלפיים קילומטרים, חאן נאלץ להנחות את בת חסותו דרך הטלפון, וכתב עבורה את המשוואות בתכנת "יאהו מסנג'ר". מדי פעם, כאשר אחד מהם לא היה יכול להגיע לפגישה כפי שנקבעה, חאן היה מקליט את הנחיותיו ביחד עם שרטוט המשוואות במחשב, והיה שולח את השיעור כולו דרך הרשת ישירות לנדיה. התלמידה התקדמה בחומר במהירות, אך יום אחד באה לחאן וביקשה ממנו להפסיק את השיעורים הישירים ולעבור למודל לימודי של הרצאות מוקלטות בלבד. את ההרצאות המוקלטות היא הייתה יכולה להעביר אחורנית בכל עת שרצתה כדי להבין נקודה מסובכת במיוחד, או להריץ קדימה כדי לדלג על חלקים ברורים.

נדיה ביטאה בבקשתה את אחד המכשולים הגדולים ביותר העומדים בפני התלמיד: האומץ הנחוץ כדי להגיד "אני לא מבין" בפני הכיתה כולה במקרה הרע ביותר, או בפני המורה הפרטי במקרה הטוב. איש אינו אוהב להרגיש שוטה בעיני אחרים. אך כאשר אתה לומד מול הקלטה, אין מורה או כיתה העומדים מסביבך ומגחכים לאידך. זו הייתה אחת התובנות שגרמו לחאן להתחיל להקליט את שיעורי המתמטיקה שלו ולהעלותם לפייסבוק לטובת הכלל. הידיעה על השיעורים החינמיים התפשטה במהירות, ותוך שלוש שנים הם כבר זכו בעשרות-אלפי צפיות ביום, מילדים מכל העולם. חאן החל לצעוד בדרך להיות המורה המשפיע ביותר בעולם, אך עדיין לא העז לרוץ בה. הוא המשיך לעבוד כאנליסט ביום, ויצר את הסרטונים בלילות. ואז הגיע המפנה. ב- 2009 קיבל המורה האינטרנטי מכתב שגרם לו לעזוב סופית את עבודתו בעולם הפיזי ולעבור ליצירת סרטונים במשרה מלאה. 

"ביליתי את כל הקיץ בעמוד היוטיוב שלך… ורק רציתי להודות לך על כל מה שאתה עושה." כתב לו תלמיד בן 19 שהצליח להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית בזכות שיעורי המתמטיקה של חאן. "… אני יכול לומר ללא כל ספק שאתה שינית את חיי ואת חיי כל משפחתי." [4]

כיום, כאשר הודעות דומות גודשות את עמוד התודות באתר של חאן – הורים שמודים לו בדמעות על שהצליח להחזיר לילדיהם את האהבה למתמטיקה, וילדים שמעריכים את השינוי שעשה בחייהם – הן נראות כמעט ברורות מאליהן [5]. אך באותו הזמן ההודעה גרמה לחאן לאזור אומץ, לעזוב את עבודתו כאנליסט ולהתקין ארון גדול בחדר השינה, לתוכו היה נכנס במהלך היום כדי להקליט את הרצאותיו בנוחות ובשקט. הוא פעל בקדחתנות ושחרר לרשת סרטון אחר סרטון, ומסיבה טובה: הוא הסכים עם אשתו על תקופת חסד של שנה אחת בלבד, ולאחר מכן – אם לא יימצא מקור הכנסה הולם מהסרטונים – חאן ימצא לעצמו עבודה 'אמיתית'.

מאז ועד היום, קיבל חאן יותר מ- 16 מיליון דולרים בתרומות, שהרשו לו להמשיך לעבוד וליצור. בין התורמים נכללים ביל גייטס (שילדים נעזרו באקדמיה של חאן כדי ללמוד מתמטיקה [6]), הפילנתרופית אן דואר וגוגל. בכספי התרומות הללו הוא שכר צוות קטן של מתכנתים, מעצבים ומפתחים שיצרו אתר חדש עבור האקדמיה של חאן. נכון להיום קיימים באתר יותר מ- 5,500 סרטונים, מתוכם כ- 3,500 שעוסקים במתמטיקה. נכון לשנת 2014 ביקרו באתר עשרה מיליון משתמשים שונים מדי חודש, ולמדו, ולמדו, ולמדו.

 

עמוד השער של האקדמיה של חאן: "אתה צריך לדעת רק דבר אחד - שאתה יכול ללמוד הכל. בחינם, לכולם, לעד."  מקור: האקדמיה של חאן

עמוד השער של האקדמיה של חאן: "אתה צריך לדעת רק דבר אחד – שאתה יכול ללמוד הכל. בחינם, לכולם, לעד."
מקור: האקדמיה של חאן

 

תולעת בגן-עדן

האם הסרטונים של חאן הם הדרך הטובה ביותר ללמוד מתמטיקה? לא. מורים ומבקרים הצביעו על תקלות שונות בדרכי הפתרונות המוצעים בסרטונים [7, 8, 9], ששונים במקומות רבים מהדרכים הנלמדות במחלקות להוראה. מתוך ביקורת שנמתחה על אחד הסרטונים הבסיסיים המסביר את עקרונות הכפל והחילוק, אנו מגלים כי –

"ישנן מספר שגיאות ברורות במתמטיקה: חאן משתמש בטרמינולוגיה שגויה במספר נקודות בסרטון. חאן גם אינו עקבי בשימוש בשפה בנוגע למספרים חיוביים ושליליים (הוא משתמש בפלוס כאשר הוא מתכוון לחיובי, או מינוס כאשר הוא מתכוון לשלילי)… הוא גם אינו עקבי בשימושו בסמלים, לעתים רושם "4+", לעתים רושם "4", ולעולם אינו מסביר מדוע הוא עושה או אינו עושה כך." [9]

המבקר בציטוט לעיל חתם את טיעוניו באמירה כי טעויות מסוג זה היו פוגעות בציוניו של חאן אילו היה מנסה לעבור את המבחנים לאומדן יכולת לימוד, הממומנים על-ידי ביל גייטס עצמו – אותו אדם שטען שחאן הינו "המורה הטוב ביותר שראיתי אי פעם".

 שני מורים מוצאים פגמים (בשפע) בהרצאה של סלמן חאן. המסקנה? הוא אינו המורה הטוב ביותר בעולם.

 

האמת היא שכולם צודקים. חאן עושה טעויות – בוודאי – בהרצאותיו המוקלטות. לא ניתן להקליט כמה אלפי הרצאות מבלי לעשות טעויות, ויש שיגידו שלא ניתן להקליט אפילו הרצאה אחת מבלי שגיאות בדיבור או חוסר-עקביות מסוים בשימוש בסמלים. אך המבקרים את חאן על נקודות אלו אינם מסוגלים להסביר מדוע מבין כל הסרטונים החינוכיים, הדידקטיים והפדגוגים-למשעי שביוטיוב, דווקא הסרטונים של חאן הם אלו שעלו לגדולה. חאן בוודאי אינו המורה המושלם. אולי הוא לא היה מקבל ציון מאה עגול במבחן לאומדן יכולת לימוד, אך ציון המאה שמור לאלוהים בלבד (כפי שהסבירה לי מורתי בבית הספר התיכון). האמת הפשוטה היא שחאן הוא מורה מספיק טוב כדי לרתק להרצאותיו ילדים אינספור ולסייע להם להבין נושאים מורכבים. בוודאי ישנם מורים טובים ממנו בהסבריהם, אך אותם מורים אינם משתמשים בכלים בהם הפגין חאן שליטה עילאית: במיקרופון ובתכנות השרטוט וההקלטה שיאפשרו להם לתעד את שיעוריהם לנצח נצחים, וברשת האינטרנט להעברת אותם שיעורים למיליוני תלמידים.

המבקרים המתייחסים לחאן ספציפית מחמיצים את התמונה הגדולה יותר: זו בה מורה יחיד יכול להפיץ את בשורתו למיליוני תלמידים באמצעות השימוש בכלים הנכונים. חאן הינו רק הסנונית המבשרת את בוא האביב של מערכת החינוך. אם אפשר לומר מילה אחת של ממש לרעתו, הריהי שהוא אינו מעניק מקום גדול מספיק באתרו למורים נוספים שיוכלו לספק גישות שונות להבנת אותו חומר באמצעות סדרות סרטונים שיעלו לאתר. בדרך זו תהפוך 'האקדמיה של חאן' ל- 'אקדמיה של העולם'. וליתר דיוק, לבית הספר של העולם, מכיוון שכיום מיועדות ההרצאות לרמת לימוד בסיסית – מכיתה א' ועד י"ב.

 

המהפכה מגיעה לאקדמיה

במובנים רבים, מהפכת הקורסים הווירטואליים באקדמיה הגיעה במקור מסלמאן חאן. בשנת 2011 הרצה חאן בכנס TED בקליפורניה, וסיפר על הצלחת ההרצאות הקצרות שלו בקרב ילדים. מבלי ידיעתו, ישב בקהל מחנך נוסף שהתמלא קנאה ככל שהמשיכה ההרצאה. היה זה סבסטיאן ת'ראן, פרופסור למדעי המחשב והנדסת חשמל באוניברסיטת סטנפורד. ת'ראן הרגיש כבר מזה זמן מה שאינו מרוצה ממספר הסטודנטים הבאים ללמוד בקורסים שהעביר. פרופסורים משמימים ומשעממים רבים מרגישים בדומה לת'ראן, ומתלוננים שלשיעוריהם מגיע מספר חד-ספרתי של סטודנטים. אך ת'ראן היה רחוק מלהיות מרצה חד-גוני. הוא נחשב לכוכב-על בזירת ההוראה והמחקר של סטנפורד, והרצאותיו משכו מאות סטודנטים מדי סמסטר. עבור כל מרצה רגיל, זה היה מספיק.

אבל ת'ראן לא חש מרוצה. בעידן בו המדיה הדיגיטלית מאפשרת לכל אדם לצפות בסרטוני וידאו ולהשתתף בדיונים בפורומים, בזמן שבו חאן מגיע למיליוני צופים בו זמנית, מדוע על ת'ראן להסתפק רק בכמה מאות סטודנטים בשנה? כפי שאמר בשלב מאוחר יותר –

"הייתי פרופסור עם קביעות בסטנפורד… והנה הבחור הזה שמלמד מיליונים. זה היה מביך." [10]

 

סבסטיאן תראן, האיש שיצר את קורס הרשת המסיבי הפתוח הראשון שזכה להצלחה המונית. מקור: פיטר דסילבה, ניו-יורק טיימס

סבסטיאן תראן, האיש שיצר את קורס הרשת המסיבי הפתוח הראשון שזכה להצלחה המונית.
מקור: פיטר דסילבה, ניו-יורק טיימס

 

מבוכה זו, כשהיא משולבת ביצר התחרותי של ת'ראן, הובילה לפתיחת הקרמ"פ המצליח הראשון – קורס רשת מסיבי פתוח. קשה למצוא מילה אחרת לתיאור הקורס מלבד "מסיבי", מאחר ש- 160,000 תלמידים נרשמו לשמוע כל מילה שתגיח מפיו המקוון של הפרופסור. אין פלא בכך: שכר הלימוד בסטנפורד עומד על 52,000 דולרים לשנה, אך הקורס המקוון הועבר בחינם לכל הנרשמים, על אף שהיה זהה לגמרי לקורס שקיבלו הסטודנטים המשלמים.

מספר הנרשמים הרשים את העולם ואת ת'ראן עצמו. הפרופסור הבין את הפוטנציאל הגלום בהבאת האקדמיה לביתו של כל אדם, ופתח חברה חדשה עם השקעה של 300,000 דולרים מכיסו הפרטי. החברה, אודסיטי שמה (Udacity), שמה לה למטרה לשנות את דרכי החינוך הנהוגות כיום, ולהביא את הידע והמידע האצורים באקדמיה גם לאזרחים מעוטי אמצעים.

המאורעות שהתחוללו בעקבות הקרמ"פ הראשון של ת'ראן היו כמשב רוח רענן בביצת האקדמיה. הפרופסור המטורף-לכאורה לא היה היחיד שהבין את גודל הפוטנציאל בדרכי הלימוד החדשות. שני פרופסורים אחרים בסטנפורד, דפנה קולר ואנדרו נג, ייסדו חברה מתחרה בשם קורסרה (Coursera), שמשמשת כפלטפורמה בה יכולות אוניברסיטאות שונות לפתוח קרמ"פים משלהן. נכון לאוקטובר 2014, יכול כל ילד להיכנס לאתר קורסרה ולהירשם בחינם ל- 839 קורסים מקוונים. קשה לדעת כמה ילדים נכנסים לאתר, אבל עם יותר מעשרה מיליון משתמשים רשומים, ברור שהוא פופולרי. בוודאי יותר פופולרי מ- EdX – ארגון שהוקם ב- 2012 בהשקעה ותמיכה משותפת של הארווארד והמכון הטכנולוגי במסצ'וסטס – ומארח בסביבות 300 קורסים.

אפשר להמשיך ולפרט עוד בשפע על החברות השונות שקמו עם פריצת הקרמ"פים לתודעת הציבור, אך אין בכך הרבה טעם. די לומר כי כל אחת משלוש החברות המרכזיות פועלת מתוך מטרה שונה: אודסיטי החליטה לפנות לתעשייה, וממקדת מאמצים רבים ביצירת והתאמת קורסים לעובדים ולמנהלים; קורסרה לוקחת חלק במרוץ לקבלת תואר אקדמי, ומציעה למשתתפים בקורסים את האפשרות לקבל נקודות זכות עליהם; וארגון EdX שונה משניהן בהיותו מיזם פתוח ללא מטרות רווח, שנועד מהגדרתו להביא את כלל הידע האנושי לאנושות כולה.

כך או כך או כך, דבר אחד בטוח: הקרמ"פים מערערים את מערכת החינוך האקדמית ומטלטלים אותה כאילו הייתה סירה על ים גועש. האקדמיה של הדור הבא כבר תהיה שונה מאד מהאקדמיה בה למדו הפרופסורים המכהנים בה כיום. בעולם החינוך התחרותי של היום, האקדמיה תמצא את עצמה נאלצת להטמיע שיטות למידה חדשות המתבססות על תובנות פסיכולוגיות שהתגלו במאתיים השנים האחרונות ועדיין לא יושמו במערכת החינוך.

 

עקרונות החינוך של הקרמ"פים

במערכת החינוך שהייתה מקובלת במאות השנים האחרונות, עיקר הידע הגיע מהמורה שעמד בראש הכיתה. הפרופסור המכובד, חמוש ברעמת שיער לבנה ובאותות כבוד למכביר, היה מכתיב את סדר השיעורים, את מועדי הבחנים ואת החומר הנלמד. הסטודנטים המעריצים שלרגליו היו שותים בצימאון מהמעיין המפכה של חכמתו, ומוסיפים לעצמם ידע בתהליך. זו, לפחות הייתה התיאוריה.

 

ציור של כיתה מהמאה ה- 14. המורה עומד בראש, התלמידים המצטיינים מקשיבים בריכוז ובעניין בקדמת הכיתה, והיתר מתרכזים מאחורה, ישנים, מתלחשים ומפריעים. בדיוק כמו היום, בהפרש של יותר משש-מאות שנים. מקור

ציור של כיתה מהמאה ה- 14. המורה עומד בראש, התלמידים המצטיינים מקשיבים בריכוז ובעניין בקדמת הכיתה, והיתר מתרכזים מאחורה, ישנים, מתלחשים ומפריעים. בדיוק כמו היום, בהפרש של יותר משש-מאות שנים.
מקור

 

אתגר שתי סטיות התקן חשף כבר שמודל המורה העליון רחוק מלהיות מוצלח. הקרמ"פים, בדומה לאקדמיה של חאן, מציעים דרך חדשנית בה כל תלמיד יכול לרכוש ידע עם 'מורה' וירטואלי ובכך להתמודד עם אתגר שתי סטיות התקן. אך האם כל שצריך כדי להגיע ללמידה מיטבית, הוא מורה פרטי טוב וצמוד?

רבים טוענים שהמורה הינו רק חלק מהתהליך, ואפילו לא החשוב ביותר. למידה משמעותית, לפי חוקרי החינוך, מגיעה משיתוף התלמיד, ומהיותו שייך לקהילת לומדים עמם הוא מסוגל להחליף ידע, תובנות ורעיונות אודות החומר הנלמד. זהו שירות שהאקדמיה של חאן אינה מספקת, אך החברות המספקות את הקרמ"פים מתחילות למצוא דרכים להביאן לקהל הלומדים.

 

עקרונות החינוך בקרמ"פים

קיימים שלושה עקרונות חינוך לא-רשמיים בקרמ"פים, שהראשון בהם מתמודד ישירות עם אתגר שתי סטיות התקן של בלום, והשניים האחרים משלימים אותו.

1.      סביבת למידה מותאמת אישית כפתרון לאתגר שתי הסטיות

אני עדיין זוכר איך התחלתי את לימודי החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי בטכניון. נכנסתי לשיעור הראשון בקורס בחיל ורעד, מכיוון שהוא היה ידוע כאחד הקורסים הקשים ביותר בטכניון. לאחר חמישים דקות, יצאתי מהדלת בידיים רועדות ועיניים קרועות לרווחה. המרצה דיבר במהירות, בשטף ובקפיצות תזזיתיות מנושא לנושא. ידעתי שאם אנסה ללמוד רק מההרצאות שבכתה, אכשל – ובגדול. למדתי על בשרי את אתגר שתי סטיות התקן, וכיצד מרגישים התלמידים הנכשלים בו.

לא הייתי היחיד שחש אבוד. רבים מהסטודנטים יצאו מהשיעור בתחושה דומה. הם התאכזבו מיכולתו של המרצה להעביר את חומר הלימוד לשלוש-מאות סטודנטים בקצב ובדרך ההסברה שתתאים לכל אחד ואחת מהם. חלקם עברו ללמוד מספרי מתמטיקה גבוהה שמצאו בספרייה. אחרים יצרו קבוצות לימוד כדי לנסות להשוות בין הסיכומים השונים מאותו שיעור ולגבש הבנה של החומר הנלמד. ועוד רבים אחרים עשו שימוש במשאב החשוב ביותר שהעניק להם הטכניון: גישה למאגר ההרצאות המוקלטות מאותו קורס. כל הרצאה הייתה באורך שעה וחצי, אך אני העברתי את ההרצאות לניגון בקצב דיבור איטי יותר, והחזרתי את ההרצאה אחורנית מדי מספר דקות כשהרגשתי שהמרצה קפץ לנושא חדש ואני טרם הבנתי את הקודם.

התוצאה של שיטת הלמידה הזו, בה הנדסתי למעשה את סביבת הלמידה שלי – את המרצה ואת הרצאותיו – במיוחד עבורי, התחוורה כשהגעתי לסוף הקורס. המבחן היה קשה אך הוגן. מכיוון שייצרתי לעצמי מורה פרטי צמוד (גם אם וירטואלי), קיוויתי שאקפוץ לשני האחוזונים העליונים של הכתה, כמובטח באתגר שתי סטיות התקן. התוצאה הפתיעה אותי: לא קיבלתי 98 מתוך מאה במבחן, אלא 99 – אחד הציונים הגבוהים ביותר בכל שנות לימודיי בטכניון (אני זוקף את הציון גם לזכות אשתי, שהייתה ועודנה המורה הפרטית שלי במתמטיקה, ובחיים בכלל).

הקרמ"פים מספקים מנגנון דומה, ללא אשתי, המאפשר לכל סטודנט את היכולת לשלוט לחלוטין על סביבת הלמידה שלו ובכך גם על 'המורה הפרטי' הווירטואלי. מעבר לכך, מהנדסי הקרמ"פים עושים כל מאמץ כדי להקל על הסטודנט בהתמודדות עם המורה, בשמירה על תשומת לב ובחזרה על חלקים קשים במיוחד בשיעורים. בהתאם לכך, ההרצאות אינן באורך של תשעים דקות, אלא מחולקות למיני-הרצאות באורך הנע בין חמש לחמש-עשרה דקות. פרק זמן זה מותאם במיוחד כדי שהמקשיב לא יאבד את תשומת לבו, וגם אם יאבד – הרי שהוא יכול לעצור את ההרצאה בכל רגע, לחזור אחורנית בחומר הנלמד, או להשמיע שוב את ההרצאה הקטנה כולה מההתחלה.

 

2.      חיבוריות (connectivism)

 חיבוריות מתארת צורת למידה בה הלומדים אינם רוכשים את עיקר הידע מן המרצה שמולם, אלא באמצעות איסוף מידע וידע מן הרשת כולה, ואחד מהשני. כדי לתמוך באלמנט החיבוריות, מוקמים פורומים עבור כל קורס, ובהם יכולים הסטודנטים להחליף סיכומים, לדון אחד עם השני בנושאי השיעורים, לשאול שאלות ולספק תשובות.

כאשר נרשמה העיתונאית קרול קאדוולאדר לקרמ"פ בנושא גנטיקה ואבולוציה, היא לא התרשמה במיוחד מרמת ההרצאות, או מהעובדה שהשתתפו בקורס עוד 36,000 סטודנטים. הרגע בו הבינה את הפוטנציאל האמיתי של הקרמ"פים היה כאשר נכנסה לפורום הקורס. ובמילותיה –

"זה היה רגע התדהמה שלי. הפעילות שם מפעימה. אלפי אנשים שואלים – ועונים על – שאלות אודות מוטציות דומיננטיות ורקומבינציה. וקבוצות למידה צמחו באופן ספונטני: קבוצה קולומביאנית, קבוצה ברזילאית, קבוצה רוסית. יש אחת על סקייפ, וכמה אפילו בחיים האמיתיים. והם כל-כך חרוצים! אם אתה מכיר מורה מיואש, או שאתה כזה בעצמך, שלח אותו לקורסרה: אלו אנשים שפשוט רוצים ללמוד." [11]

הפורומים מאפשרים לחיבוריות לצמוח בין הסטודנטים, כך שאלו יכולים ללמוד אחד מהשני, לדרבן זה את זה, לתמוך בחלשים ולאתגר את החזקים. בדרך זו נוצרת קהילת לומדים איתנה שגם מעודדת את המעורבים בה להישאר בקורס ולהתמיד בביצוע המטלות. המרצים בקורסים יכולים לבקר בעצמם בפורומים, להתרשם מרמת הדיונים שבהם ולספק תשובות לשאלות שנותרו פתוחות. מרצים מסוימים, כקווין וורבך בקורס על משחקיות בקורסרה, מאתגר את הסטודנטים לפתור חידות היגיון בפורומים, באמצעות רמזים שהם מקבלים במהלך ההרצאות המקוונות [11]. אחרים בוחרים לערוך מפגשים מצולמים מקוונים באמצעות פלטפורמות כמו גוגל האנגאאוט [12].

כלים אלו מביאים לסביבת לימוד המקדמת את המיומנויות החשובות כל-כך לעבודה וללמידה במאה העשרים ואחת: היכולת ללמוד מתוך מגוון דעות; האימון הבלתי-פוסק בהשחזת וליטוש רעיונותיך באמצעות הטלתם לזירה המקוונת שם יתמודדו עם רעיונותיהם של רבים אחרים; והצורך לברור בין דעות ורעיונות מרובים ולחלץ מתוכם תובנות מועילות. מיומנויות אלו הוגדרו על-ידי חוקרי החינוך המקוון כחלק מ- "עקרונות החיבוריות", ומתאימות במיוחד לצורות העבודה החדשות של המאה העשרים ואחת, הנסמכות על הצפת מידע במהירות מהרשת ועל מודלים 'שטוחים' בהם דעותיו של הבוס אינן גוברות בהכרח על דעותיו של העובד הקטן והחכם [13].

 

חיבוריות: מתאפשרת עכשיו גם בקורסים המקוונים.

חיבוריות: מתאפשרת עכשיו גם בקורסים המקוונים.

 

3.      משוב מתמיד ומידי

בביקור שערכתי בבית ספר פרוגרסיבי בישראל, המאמין בהטמעת טכנולוגיות לחינוך בכתות, נחשפתי למחזה יוצא-דופן. המורה עמד בקדמת הכיתה, כנהוג, והסביר לתלמידים על תקופת האמנציפציה והשפעתה על היהודים בגולה. לאחר מספר דקות הסבר, הוא עצר ואמר לתלמידים משפט שגרם לי לפעור את עיניי באי-אמון –

"עכשיו כולם להוציא בבקשה סמארטפונים!"

בקשה מסוג זה מהווה מתכון לאסון בכתות אחרות. למעשה, המורים שהכרתי עד אז נהגו לדרוש מתלמידיהם בדיוק את ההפך, ויש כאלו שהורו לתלמידים להפקיד את הטלפונים החכמים שלהם בכניסה לכתה. אך אותו מורה, כאמור, היה שונה. הוא הפנה את התלמידים לאתר בו היו צריכים לבחור אחת מארבע תשובות לשאלה שהייתה קשורה לחומר שנלמד. לכל זוג תלמידים היה סמארטפון אחד, ולאחר דיון פנימי קצר הם הצביעו לאחת מהתשובות. תוך דקות ספורות הקרין המורה על הלוח את התפלגות התשובות, ושאל מה הסיבה לכך שהתלמידים בחרו את התשובות שבחרו. הילדים שמחו להסביר, והשיעור הפך לדיון מחכים בהשתתפות הכיתה כולה, כולל התלמידים שהיו ביישנים או ישנוניים מכדי להצביע באופן אקטיבי במהלך שיעור רגיל יותר, וכך לחשוף את הליקויים בהבנתם. ההשתתפות הווירטואלית אפשרה להם – וגם למורה – לקבל משוב מיידי על ביצועיהם וידיעותיהם, ולתקן בזמן אמת.

זהו כוחו של המשוב המידי: דרך לוודא שכל התלמידים נמצאים באותה נקודה בהבנתם ובידיעותיהם. זוהי דרך לימוד שכמעט ואינה קיימת באקדמיה כיום, כאשר המרצה נאלץ להעביר את החומר מול עשרות, ולעתים מאות תלמידים בכתה בו-זמנית, ובוודאי שאינו יכול לעבור סטודנט-אחר-סטודנט ולתחקר אותו לעומק לגבי ידיעותיו. נהלים מסוג זה יעכבו את הכתה כולה בעולם הפיזי, אך בעולם הווירטואלי בו כל סטודנט יושב מול המחשב בפני עצמו, הם אפשריים הרבה יותר.

 

טלפונים חכמים וטאבלטים מתחילים למצוא את דרכם לתוך הכיתות - והמורים היצירתיים מתחילים למצוא להם שימוש. מקור

טלפונים חכמים וטאבלטים מתחילים למצוא את דרכם לתוך הכיתות – והמורים היצירתיים מתחילים למצוא להם שימוש.
מקור

 

המשוב המתמיד והמידי הינו חלק בלתי-נפרד מהקרמ"פים. בסוף רבים מהשיעורים ומההרצאות מתבקש הלומד לענות על שאלה או שתיים כדי לוודא שהבין את החומר הנלמד. בחנים אלו קלים הרבה יותר ליצירה ולבדיקה כאשר מדובר בקורס עם נושאים כמותיים – מבוא לפיזיקה, למשל. במקרים אלו מוצגת השאלה, והסטודנט עשוי להתבקש להזין רק את ערכי התשובות שהוא מוצא באמצעות עריכת החישובים. אך כיצד ניתן לבדוק הבנה בנושאים מורכבים יותר, כגון קורסים בהיסטוריה או סוציולוגיה, המחייבים כתיבת תשובה באורך של מאות מילים?

הפתרון במקרים אלו הוא לא-פחות מגאוני: הסטודנטים עצמם מדרגים אחד את תשובותיו של האחר. בקורס "מבוא לסוציולוגיה" של פרופסור מיטשל דונייר מפרינסטון, כל סטודנט נדרש לבדוק ולתת ציון לחמש עבודות של עמיתיו לקורס, וקיבל בתורו ניקוד שהיה ממוצע הציונים שייחסו עמיתיו לעבודתו שלו. בסך-הכל נבדקו ודורגו בדרך זו 2,200 בחני אמצע, ו- 1,283 מבחנים סופיים.

לכאורה מדובר באסון פוטנציאלי, שהרי כיצד יכולים סטודנטים חלשים לשפוט את עבודותיהם של סטודנטים מצטיינים, ולהעריך עד כמה הם צודקים? דונייר הבין את החששות, והחליט לבדוק את השיטה. הוא גייס את עוזרי ההוראה שלו וביחד הם נתנו ציונים לכל המבחנים הסופיים. ציונים אלו נבעו ממקור סמכות וידע עליונים: המרצה ועוזרי ההוראה. כאשר הושוו הדירוגים הללו לציונים שהסטודנטים העניקו אחד לשני, התגלתה קורלציה מרשימה של 0.88 בין הערכים. הסטודנטים הטובים קיבלו ציונים גבוהים, והסטודנטים החלשים קיבלו ציונים נמוכים [14]. גם אם לא מדובר בהתאמה מדויקת בין דירוג המרצים לדירוג הסטודנטים, קשה להאמין שאפשר להגיע להתאמה מושלמת שכזו, ובשיטת דירוג-העמיתים זכו גם כל הסטודנטים 'על הדרך' בתרגול נוסף ובחשיפה לחומר בדמות התשובות שקראו. השיטה, בקיצור, עובדת, והיא עובדת עבור אלפים רבים של סטודנטים בו-זמנית. ולא זו בלבד, אלא שהיא חייבת לעבוד כדי למנוע את הקטסטרופה שבדרך.

 

ההתמוטטות שבדרך

דומה שהבעיה המרכזית טמונה בכך שהאקדמיה, שהייתה אמורה לקדם גם יצירת ידע חדש וגם את הפצתו לכל החפצים בידע, מתרכזת בימים אלו בעיקר בחלק הראשון של מחויבויותיה. לשם כך היא קולטת לשורותיה את החוקרים הטובים ביותר שניתן למצוא, ומממנת עבורם את המעבדות המתקדמות ביותר. אלו עולות כסף רב, שרק חלקו מגיע ממענקי מחקר ממשלתיים. יתר המרשרשים מגיעים מקהל שבוי, שנאלץ לקחת הלוואות כבדות כדי לקבל את הידע שמופק באקדמיה. אלו הם הסטודנטים, כמובן, הממשכנים את עתידם כדי לזכות בתואר הראשון הנכסף. בארצות הברית עומדות סף ההלוואות הממשלתיות לסטודנטים על יותר מטריליון דולרים, ושישה-עשר אחוזים מהלווים לא הצליחו להחזיר אפילו חלק מזערי מההלוואה בשנה האחרונה [15].

האקדמיה בארצות הברית משתפת פעולה עם הממשלה כדי להגדיל את מספר הסטודנטים, תוך שהיא גובה מחירי לימוד גבוהים יותר ויותר מדי שנה. בין 1980 ל- 2010, עלה שכר הלימוד ביותר מחמש-מאות אחוזים, בזמן שבאותה תקופה עלו מחירי המוצרים האחרים לצרכן בפחות ממאתיים אחוזים [16]. לכאורה, מדובר בהעלאת מחירים מובנת: אחרי הכל, כאשר יש היצע גדול למוצר מסוים (כמו תואר ראשון), מדוע לא למכור אותו ביוקר? אלא שסטודנטים רבים בארצות הברית אינם משלמים מכספם אלא מהלוואות ממשלתיות בתנאים נוחים. וכך מתחרים המוסדות האקדמיים זה בזה במשיכת המספר הגדול ביותר של סטודנטים, מתוך הנחה שאלו יוכלו להמשיך לשלם את שכר הלימוד שלהם. הממשלה, מצידה, ממשיכה לתמוך בסטודנטים בהלוואות באמונה שאלו יוכלו להחזירן בהמשך חייהם. אך כאשר שכר הלימוד עולה במהירות רבה כל-כך, הסטודנטים מתקשים להחזיר את הסכום. זוהי בועה שדינה להתפוצץ במוקדם או במאוחר, ועלולה לפגוע קשות באקדמיה בארצות הברית.

 

העלייה בשכר הלימוד בארצות הברית, בהשוואה למדד לצרכן. מקור: Mother Jones

העלייה בשכר הלימוד בארצות הברית, בהשוואה למדד לצרכן.
מקור: Mother Jones

 

כל העוסקים בתחום החינוך הגבוה בארצות-הברית מבינים, לפיכך, שיש צורך בשינוי בדפוסי העבודה והלימוד. שינוי זה עשוי להיות ממש מסביב לפינה, בדמות הקרמ"פים. אלו משנים את המודל הלימודי, ויכולים להחליף גם את המודל הכלכלי המקובל היום, של תשלום סכום כסף גבוה לשנה שלמה של לימודים מצד כמה מאות סטודנטים נבחרים במחזור, ברווחים אחרים שיגיעו מהקהל הרחב והעצום שהקרמ"פים ירכשו לעצמם.

אנו למדים באופן מתמיד כי גם שירותים הניתנים בחינם יכולים להניב שפע של רווחים נלווים. פייסבוק וגוגל מגיעות למחזור רווחים שנתי של מיליארדי דולרים המתבסס על שירותי החינם שלהן לציבור הרחב – ושירותים נלווים בתשלום למפרסמים ולמשווקים. באופן דומה, גם הקרמ"פים מסוגלים באופן עקרוני להניב רווחים, אם רק יימצא המודל הנכון. כבר היום 'משווקים' חלק מהקרמ"פים את תלמידיהם הטובים ביותר לחברות ולעסקים פרטיים, וגובים בתהליך סכומים יפים [19]כאילו היו חברות השמה. ההכנסות צפויות גם להסתייע בפרסומות באתרים, ובגביית סכומים זעומים (בהשוואה לשכר הלימוד באוניברסיטאות עצמן) עבור קורסים המאפשרים לסטודנט להיבחן ולקבל תעודת סיום רשמית של הקורס.

לא כל האוניברסיטאות יציעו קרמ"פים משלהן. עלות יצירת קורס חדש נעה בין כמה עשרות אלפי דולרים לכמה מאות אלפי דולרים. מחירים אלו גבוהים במיוחד כיום, כאשר אוניברסיטה המעוניינת לפתוח קרמ"פים נאלצת לרכוש ציוד הקלטה ותיעוד ולאמן את כוח האדם הנחוץ ליצירת ולתפעול הקרמ"פים החדשים. עלות זו צפויה לקטון בשנים הקרובות, אך גם אם תישאר גבוהה היא עדיין תהיה שולית בהשוואה לעלות שכר סטודנט (שמגיעה לעשרות אלפי דולרים לשנה בעצמה). מכיוון שכך, כבר היום משתתפים יותר מ- 114 מוסדות אקדמיים בקורסרה בלבד ומציעים את מרכולתם לציבור הרחב.

הלימודים בקרמ"פים אינם עולים דבר לאדם הפשוט כיום, אך הסטודנטים של העתיד יידרשו לשלם סכום נמוך מסוים כדי להשתתף בהם ולקבל ציון. הלימודים לא יהיו חינמיים לגמרי, אך עלותם תרד לרמה בה כמעט כולם יוכלו ליהנות מהם. באשר לאוניברסיטאות, הן יגלו שעלות עריכת הקורס יורדת באופן דרסטי כאשר הן אינן נאלצות לספק לסטודנטים אודיטוריום לימוד רחב-ידיים ומתוחזק, צבא של מתרגלים לבדיקת עבודות, או מרצה (מתוגמל היטב) שיבלה שעות מזמנו מדי שבוע בהרצאות מול הסטודנטים ובבדיקת בחנים ומבחנים. האוניברסיטאות יוכלו להשקיע פחות כסף ומאמץ בלימודים ויותר במחקר, והסטודנטים יוכלו לקבל לימודים זולים ברמה גבוהה. כולם מנצחים.

או שלא. מכיוון שכפי שהודה ת'ראן עצמו בשנת 2013,

"יש לנו מוצר עלוב" [10].

את ההסבר לפסימיות של ת'ראן אפשר למצוא עוד בקורס הקרמ"פ המקורי שערך. הנרשמים לאותו קורס הגיעו מכל העולם ומכל הגילאים. הם התחברו לרשת מ- 190 מדינות שונות, פתחו בכוחות עצמם עמודים בפייסבוק בהם יכלו להתדיין על החומר, והתנדבו לתרגם את הקורס ל- 44 שפות שונות [16]. רבים מהסטודנטים המקוונים חשו כי הם לוקחים חלק במהפכה בדרכי הלימוד המקובלות, ועוזרים לעצב מחדש את העולם האקדמי, על מערכת הקורסים הנוקשה והלא-מתפשרת שבו. הם התחייבו להשקיע את כל מאודם בקורס כדי להראות לספקנים כי הגיעה זמנה של מערכת חינוך חדשה.

הם נכשלו. מתוך כל הנרשמים, רק 23,000 סיימו בהצלחה את הקורס, או קצת יותר מארבעה-עשר אחוזים. זהו אחוז הצלחה נמוך ביחס לקורסים אקדמיים המועברים לסטודנטים רשומים בין כתלי המוסד. ואולי זו הייתה הבעיה: רבים מהנרשמים היו נטולי ההכשרה המקצועית, מדעית או טכנולוגית מתקדמת הנחוצה להצלחה בקורס מתקדם כל כך (המשתתפים בקורס כללו גם ילדים וסבתות). סיבות אפשריות אחרות כוללות את העובדה שהמשתתף הממוצע בקרמ"פ אינו כבול (או נהנה) מתכנית לימודים מסודרת במסגרתה הוא מגיע ללימודים מדי בוקר ומבלה את זמנו בכיתה או בדיונים עם חברים על החומר הנלמד. ה- 'סטודנט' בקרמ"פים הינו במקרים רבים נער צעיר שמוותר על שיעורים לטובת בילויים, או אב לילדים שאינו מסוגל למצוא את הזמן המתאים לשמוע את ההרצאות ללא הסחות דעת. מבחינה זו, יתרונם הגדול ביותר של הקרמ"פים – החופש שהם מציעים לסטודנט – עשוי להיות גם הקושי הגדול בדרך להצלחתם.

נתוני ההצלחה בקרמ"פים לא השתפרו באופן משמעותי מאז הקורס הראשון. מחקר שנערך על הקרמ"פים באוניברסיטת לונדון העלה שיחס המסיימים מתוך סך כל הנרשמים עומד בממוצע על 10.2 אחוזים [17]. לשם השוואה, באוניברסיטת סטנפורד עומד שיעור ההצלחה בקבלת תואר ראשון על תשעים ושישה אחוזים [18].

אך האם נתונים עלובים אלו חשובים להבנת השינוי שהקרמ"פים יחוללו במערכת החינוך הגבוה?

שלא במפתיע, הגדולה האמיתית בקרמ"פים טמונה ביכולתם להגיע למספר מסיבי של לומדים, בעלות אפסית. כל אדם, בכל מקום בעולם, יוכל ליהנות מהקורסים הללו. גם אם רק עשרה אחוזים מהסטודנטים יסיימו אותם, הרי שעדיין מדובר במספר אבסולוטי מרשים. מספר המשתתפים שסיימו את הקרמ"פ הבודד של ת'ראן באוניברסיטת סטנפורד בשנת 2011 גדול פי שלושה ממספר הסטודנטים לתואר ראשון שלמדו באותה שנה בכל המכונים והמחלקות באוניברסיטה [18]. עבור האנושות כולה, שהוסיפה ידע וחכמה, הקורס היה הצלחה מסחררת.

אף על פי כן, ברור לכל המעורבים בדבר שהקרמ"פים עדיין רחוקים מלהגיע לשיא היעילות שלהם, ושהמודל הקיים כיום אינו מוצלח מספיק כדי לשרוד בפני עצמו. קיים צורך עדיין בישות שמפקחת על הסטודנטים, מסייעת להם בלימודיהם ומנטרת אחר התקדמותם. בקיצור, צריך מורה.

ובנקודה זו בסיפור נחזור שוב לאקדמיה של חאן, מכיוון שהדרך בה התקדמה זו מסדרות סרטונים ברשת ל- 'אקדמיה' של ממש יכול ללמד אותנו גם על הדרך שהקרמ"פים עוד יעשו בהמשך.

 

האקדמיה של חאן משתלבת בכיתה

בשנת 2010 החליט חאן לשדרג את אתרו מרשימה של הרצאות לסביבת למידה חדשה הפתוחה לתלמידים, להורים ולמורים. התוספת העיקרית שהטמיע היה 'לוח מחוונים' – כלי שכל מורה היה יכול להשתמש בו כדי להזמין את התלמידים בכיתה לצפות בהרצאות בודדות או בסדרת הרצאות נבחרת של חאן, לפתור בעיות שהמחשב יצר עבור כל הרצאה, ולאסוף נתונים על דפוסי העבודה והפתרון של התלמידים.

מורים המשתמשים בלוח המחוונים של חאן מקבלים הבנה מעמיקה הרבה יותר אודות תלמידיהם. הם יכולים לדעת כמה דקות השקיע כל תלמיד בבית בצפייה בסרטים, וכמה דקות עבד על 'שיעורי הבית' הממוחשבים. מכיוון ששיעורי הבית מיוצרים באופן אוטומטי באתר על-ידי המחשב, ואינם מתירים לתלמיד להתקדם להרצאה הבאה בטרם יענה על עשר שאלות בהצלחה, המורה יכול גם לדעת האם התלמיד הגיע לרמת ההבנה הנדרשת כדי להמשיך לחומר המורכב יותר. הכיתה כולה יכולה להתקדם בקצב אחיד… מלבד לתלמידים שבוחרים לזנק קדימה.

מסתבר שכאשר התלמידים מסוגלים לעבור על חומר הלימוד בבית שוב ושוב, ופתרון שיעורי הבית מוצג כמשחק, חלק מהתלמידים נהנים מספיק מהלימודים כדי להמשיך הלאה בכוחות עצמם. קבוצתו של חאן הוסיפה גם מגוון עיטורים ו- 'הישגים' שהתלמידים מרוויחים בתמורה לצפייה בהרצאות, לפתרון מספר מגונה של תרגילים בבית ולפתיחת והשלמת נושאי לימוד חדשים – לפעמים כאלו שהמורה כלל לא חשב שהתלמיד מסוגל להתמודד עמם. כך ניתן למצוא תלמידים בכיתה ד' המגיעים לחומר מתמטי מתקדם כטריגונומטריה וגומעים אותו בשקיקה – בזמן שהמורה מקבל עדכונים מהצד על התקדמותם בעיניים פעורות.

שיטה זו – מציאת השילוב האופטימלי בין מערכת החינוך המסורתית לבין יצירת מורה פרטי ממוחשב עבור כל תלמיד – מסתמנת כאחת הדרכים הבולטות לעתיד החינוך. בתי ספר שהשתמשו בשירותי האקדמיה של חאן בין השנים 2011 ל- 2013, לא יצרו מודלים שחרגו מדרכי הלימוד השגרתיות, אלא שילבו את הסרטונים ואת לוח המחוונים כדי לספק לתלמידים דרכים להמשיך להתאמן בבית, לסייע לתלמידים מתקשים, להעשיר את לימודיהם של תלמידים מוכשרים במיוחד, ולפקח על כל אלו גם יחד. כל בית ספר השתמש באקדמיה של חאן בדרכיו הוא, לפי צרכיהם ורצונותיהם של המורים המעורבים [21]. החוקרים נזהרו שלא להפיק מסקנות אודות הישגי התלמידים שהשתתפו בלמידה המשולבת, מכיוון שהכלים שסיפקה האקדמיה של חאן השתנו ועברו אבולוציה לאורך המחקר בהתאם לצרכי המורים. עם זאת, אולי התוצאה המעניינת ביותר המתוארת בדו"ח היא יכולתם של המורים להקדיש יותר זמן לסיוע לתלמידים בודדים וקבוצות קטנות, בזכות הבנתם החדשה את הכיתה ואת יכולות התלמידים. דווקא שילובו של חאן, המורה הווירטואלי, הביא למעורבות עמוקה יותר של המורה הפיזי.

כאשר אנו מסתכלים לעתיד, קשה לראות כיצד יוכלו בתי הספר של ההווה להישאר מקובעים בדרכיהם. המוסדות שנוצרו בעבר הרחוק יאלצו להתאים את עצמם ליכולות שפותחת הטכנולוגיה כדי לסייע לתלמידים לעמוד בדרישות של מערכת עבודה והצלחה תובענית יותר ויותר. הכיתות, שמבוססות על חלוקה שרירותית לגילאים, יפנו דרכן לחלוקה עדינה ונקודתית יותר הבוחנת את יכולותיו של כל תלמיד באשר הוא. העולם המודע לעצמו יכיר גם את תלמידיו ויקיים את אחת הממרות היפות ביותר של היהדות: "חנוך לנער על פי דרכו". זהו הנתיב אותו מתכוון סלמאן חאן לסלול בשנים הקרובות: להפוך את האקדמיה של חאן למוסד בעל כתלים וקירות פיזיים, בו כל תלמיד יזכה לחינוך לפי יכולותיו ולפי אופיו, ולא לפי גילו או מתוך ההתרשמות השטחית של המורה ממנו.

זהו חלום מרחיק לכת, וייתכן שחאן לא יגשימו לעולם. אך מערכת החינוך תשתנה, ותישא את התלמידים קדימה לעולם טוב יותר של השכלה והעצמת היכולות. ואם זה נראה לכם בלתי-אפשרי, ובכן, אנו חיים בעולם בלתי-אפשרי. אנו חיים בעולם בו מורה יחיד מלמד כיום עשרה מיליון ילדים בחודש, ובו 700 מיליון תרגילים נפתרו כבר על-ידי ילדים. ואנו חיים בעולם בו נדיה – הילדה שהתקשתה בחשבון בסיסי, וגרמה לחאן לנסות לפתור את אתגר שתי סטיות התקן – לומדת בימים אלו בבית-ספר לרפואה. היא הצליחה להגשים את עצמה ולממש את שאיפותיה.

זהו גם עתיד ילדינו.

 

 

 

 

 

Bibliography

[1]
  1. S. Bloom, "The 2 Sigma Problem: The Search for Methods of Group Instruction as Effective as One-to-One Tutoring," Educational Researcher, pp. 4-16, 1984.
[2] Varkey Gems Foundation, "Global Teacher Prize: About," 2014. [Online]. Available: http://www.globalteacherprize.org/#about.
[3]
  1. Noer, "One Man, One Computer, 10 Million Students: How Khan Academy Is Reinventing Education," 11 2 2012. [Online]. Available: http://www.forbes.com/sites/michaelnoer/2012/11/02/one-man-one-computer-10-million-students-how-khan-academy-is-reinventing-education/.
[4]
  1. Pistono, Robots Will Steal Your Job, But That's OK: How to Survive the Economic Collapse and Be Happy, CreateSpace Independent Publishing Platform, 2012.
[5] Khan Academy, "Khan Academy," 2014. [Online]. Available: https://www.khanacademy.org/stories.
[6]
  1. A. Kaplan, "Bill Gates' favorite teacher," 24 8 2010. [Online]. Available: http://archive.fortune.com/2010/08/23/technology/sal_khan_academy.fortune/index.htm.
[7]
  1. P. G. Christopher Danielson, "How well does Khan Academy teach?," 27 7 2012. [Online]. Available: http://www.washingtonpost.com/blogs/answer-sheet/post/how-well-does-khan-academy-teach/2012/07/27/gJQA9bWEAX_blog.html.
[8]
  1. K. Ani, "Khan Academy: The hype and the reality," 23 7 2012. [Online]. Available: http://www.washingtonpost.com/blogs/answer-sheet/post/khan-academy-the-hype-and-the-reality/2012/07/22/gJQAuw4J3W_blog.html.
[9]
  1. Reich, "Don't Use Khan Academy without Watching this First," 21 6 2012. [Online]. Available: http://blogs.edweek.org/edweek/edtechresearcher/2012/06/dont_use_khan_academy_without_watching_mmt2k_first.html.
[10]
  1. Chafkin, "Udacity's Sebastian Thrun, Godfather Of Free Online Education, Changes Course," 12 2013. [Online]. Available: http://www.fastcompany.com/3021473/udacity-sebastian-thrun-uphill-climb.
[11]
  1. Cadwalladr, "Do online courses spell the end for the traditional university?," 11 11 2012. [Online]. Available: http://www.theguardian.com/education/2012/nov/11/online-free-learning-end-of-university.
[12] Coursera, "Gamification," 21 11 2014. [Online]. Available: https://www.coursera.org/course/gamification.
[13]
  1. Siemens, "Connectivism: A Learning Theory for the Digital Age," 12 12 2004. [Online]. Available: http://www.elearnspace.org/Articles/connectivism.htm.
[14]
  1. Lewin, "College of Future Could Be Come One, Come All," 19 11 2012. [Online]. Available: http://www.nytimes.com/2012/11/20/education/colleges-turn-to-crowd-sourcing-courses.html.
[15]
  1. Lewin, "Education Department report shows more borrowers defaulting on student loans," 28 9 2012. [Online]. Available: http://www.nytimes.com/2012/09/29/education/report-shows-more-borrows-defaulting-on-student-loans.html.
[16]
  1. Severns, "The Student Loan Debt Crisis in 9 Charts," Mother Jones, 5 6 2013. [Online]. Available: http://www.motherjones.com/politics/2013/06/student-loan-debt-charts. [Accessed 29 11 2014].
[17]
  1. Kolowich, "The Online Pecking Order," 2 8 2012. [Online]. Available: https://www.insidehighered.com/news/2012/08/02/conventional-online-universities-consider-strategic-response-moocs.
[18]
  1. T. Flynn, "MOOCs: Disruptive Innovation and the Future of Higher Education," Regent University, Virginia , 2013.
[19]
  1. Grainger, "Massive Open Online Course (MOOC) Report 2013," University of London, London, 2013.
[20] Stanford, "Stanford University Common Data Set 2011-2012," 2012. [Online]. Available: http://ucomm.stanford.edu/cds/2011.
[21] SRI Education, "Research on the Use of Khan Academy in Schools," SRI Education, 2014.

 

 

פרויקט מינרווה: עתיד האקדמיה?

פרויקט מינרווה: עתיד האקדמיה?

דמיינו שאתם צופים מהצד במרוץ מכוניות. על המסלול דוהרים לפניכם הגופים והמוסדות החברתיים השונים, כאשר הם מסודרים לפי קצב ההתפתחות וההשתכללות שלהם ונכונותם להתקדם אל העתיד. במרוץ כזה יהיו מספר מנצחים ומספר מפסידים ברורים. במקומות הראשונים נמצא את חברות הסטארט-אפ ואת היזמים, שכל מטרתם היא ליצור שינוי בחברה. באמצע נוכל למצוא את החברות הגדולות יותר, כיבמ ואינטל, המבינות ששינויים קרבים ושעליהן להתכונן לעתיד – ולעתים גם להביאו בכוחות עצמן. והרחק מאחורה, משתרכת בכבדות מייסרת, נראה את מערכת החינוך המסורתית, שכמעט ולא השתנתה באופן מהותי במאות השנים האחרונות.

מטאפורה זו, המופיעה בספר "עושר מהפכני" של העתידן אלווין טופלר, מדגישה את חוסר ההתפתחות של מערכת החינוך. אנו לומדים היום בבתי הספר ובאוניברסיטאות שמבוססים על רעיונות בני מאות שנים. ילדים כיום רוכשים בערבים ידע מוויקיפדיה, ולומדים פיזיקה, מתמטיקה וביולוגיה באקדמיה של חאן. ואז, בכל בוקר, הם חוזרים אחורנית בזמן ומבלים שש שעות בבניינים הוקמו לפני עשרות שנים, וסובלים מעולה של מערכת חינוך שמקדשת עדיין העברת מידע באמצעות הרצאות פרונטליות, על פני דיון, חקירה ולימוד עצמי.

 

מערכות החינוך משתרכות הרחק מאחור, במירוץ לעתיד.

מערכות החינוך משתרכות הרחק מאחור, במירוץ לעתיד.

 

קשה להאשים את האוניברסיטאות, מאחר שאלו – בדומה לכל מוסד גדול וביורוקרטי – מתקשות להעביר את עצמן רפורמה. בקורסים רבים מתמקדים המרצים בהעברת מידע וידע בלבד, ולא בהקניית תובנות לסטודנטים, או בעידוד חשיבה ביקורתית ויצירתית. העברת ידע באמצעות הרצאות פרונטליות הייתה משאב יקר-ערך בעבר, אך כיום אנו נהנים מגישה מקוונת למגוון עצום של קורסים דרך הרשת. מהו, אם כך, עומד להיות ייחודן של האוניברסיטאות במאה העשרים ואחת? מהו הערך המוסף שהן עתידות לספק לסטודנטים, אם בכלל קיים כזה?

את התשובות לשאלות אלו, איש עדיין אינו יודע.

רבים באקדמיה מבינים את המהפך המתחולל בימים אלו במערכות החינוך. פרופסורים שהקדישו את כל חייהם לזיהוי ואפיון שיטות עדיפות להוראה, מבינים שאלו אינן מוצאות את מקומן בין כתלי האקדמיה. חלק מהאוניברסיטאות מתחילות להכיר בקרמ"פים (קורסי רשת מסיביים פתוחים – MOOC), ככלי ללימוד סטודנטים, אך נזהרות מלספק נקודות קרדיט אקדמיות לתלמידים שאינם משלמים להן שכר לימוד. מספר פרופסורים – ניתן למנות אותם על אצבעות יד אחת – מנסים לשלב עקרונות של משחקיות (גיימיפיקציה) בקורסים. אחרים מנסים לחדול משיטות ההוראה הפרונטליות – מרצה אחד מול כיתה אחת – ולעבור למודלים של קבוצות לימוד קטנות, הלומדות את החומר בעצמן ומגיעות ל- 'מרצה' רק כדי לקבל עזרה והבהרות.

 

קרמ"פים - קורסי רשת מסיביים פתוחים.

קרמ"פים – קורסי רשת מסיביים פתוחים.

 

כל אלו מהווים ניצנים לשינוי, אך הם מגיחים מתוך המערכת. הם אינם יכולים להביא לשינוי מהותי בעשורים הקרובים, מאחר והם פועלים במגבלות המערכת האקדמית בתוכה צצו. קיים רצון לשינוי, אך לא קיימת עדיין אוניברסיטה שמנסה לבנות את החינוך האקדמי מחדש: להשליך לפח את השיטות הישנות, ולנסות לצעוד באומץ בנתיבים החדשים שהטכנולוגיה פותחת עבורנו, ושמדעי הפסיכולוגיה והקוגניציה חשפו בפנינו על הלומד.

לפחות, לא הייתה כזו אוניברסיטה, עד לפני שנה אחת, כאשר הקים בן נלסון את פרויקט מינרווה.

 

האוניברסיטה החדשה (?)

פרויקט מינרווה, או בשמו הרשמי בתי הספר של מינרווה ב- KGI – הינו, "האוניברסיטה הראשונה ברמת ליגת קיסוס שהוקמה בארצות הברית מזה יותר ממאה שנים." מבהיר בן נלסון, שהגה והקים את הפרויקט, וגייס עבורו כבר 95 מיליון דולרים בהשקעות. "מכיוון שאנו חדשים לגמרי, חשבנו מחדש ושכללנו כל היבט של החוויה האוניברסיטאית."

 

בן נלסון, מקים מינרווה, בהרצאה בפורום הכלכלי העולמי בדובאי.

בן נלסון, מקים מינרווה, בהרצאה בפורום הכלכלי העולמי בדובאי.

 

כראוי לאדם המעוניין לשבור את המוסדות הקיימים ולהחליפם בחדשים, נלסון עצמו שבר את הציפיות ממנו. על אף היותו בן לשני מדענים (אביו זכה בפרס ישראל לפני שנתיים), הוא השלים רק תואר ראשון באוניברסיטת פנסילבניה, ולאחר מכן עבר לעולם העסקים. שם עזר לבנות, להקים ובסופו של דבר לנהל את חברת הסטארט-אפ Snapfish, שהציעה שירותי הוצאה לאור זעירים לכל אדם. החברה נמכרה ל- HP ב- 300 מיליוני דולרים לפי הדיווחים, ובשנת 2010 החל נלסון לבדוק את האפשרות לממש חלום עוד מתקופתו כסטודנט, ולשנות את מערכת החינוך מן היסוד.

ניסיונו בזירת הסטארט-אפים התזזיתית תגבר את אמונתו ביכולותיו, והוא החליט לחלום בגדול. "ראיתי שאתה יכול ליצור מוסדות גדולים מאפס, עם רק רעיון." הוא אומר לי בראיון אישי. "הבנתי שזו הדרך בה האוניברסיטאות יעברו שינוי – שהאוניברסיטה הגדולה בעולם צריכה להיבנות כך שהאחרות יעתיקו ממנה."

הדרך היחידה לעשות זאת, הבין נלסון, הייתה ליצור מערכת חדשה לגמרי, עם כללים שונים מכל דבר המקובל באוניברסיטאות הגדולות. בכך, לפחות, הוא הצליח. הסטודנטים המתקבלים לתואר ראשון במינרווה אינם לומדים בדרך הישנה של הרצאות פרונטליות. למעשה, הרצאות מסוג זה אסורות לחלוטין במינרווה. את מקומן תופסים סמינרים בהשתתפות מלאה של הסטודנטים, פאנלים של שאלות ותשובות, קבוצות חשיבה המדווחות זו לזו על ממצאיהן ומגוון דרכים אחרות ללימוד. מפגשים רבים אינם מתקיימים כלל בעולם הפיזי, אלא בשיחות וידאו מקוונות בין הסטודנטים למורה הקורס.

דרך לימוד זו, בה הסטודנט מחויב לאמץ באופן מתמיד את יכולותיו, לנתח מצבים ועמדות ולנסח רעיונות חדשים משלו, אינה מגיעה בקלות לכולם. זו הסיבה שמבחני הקבלה למינרווה מציבים רף גבוה המקביל לאוניברסיטאות הטובות ביותר בארצות הברית, ושהשנה הראשונה בלימודים מוקדשת לקורסים שמנחילים לתלמידים מיומנויות בסיסיות של המאה העשרים ואחת. הסטודנטים לומדים כיצד למצוא מידע ברשת ולנתח אותו בזהירות המתחייבת, לתכנן ניסויים מדעיים ולפרש את תוצאותיהם, לחשוב על מידע חדש ולהפיק ממנו תובנות, ולדבר מול קהל ולהעביר ביעילות רעיונות חדשים לשומעים.

ההתמקדות בלומדים, במקום בלימודים, מאפיינת את מינרווה באופן כללי. "אוניברסיטאות מגייסות יותר ממאה מיליארד דולרים בשנה בארצות הברית בלבד, ורוב הכסף מבוזבז על תשתיות בעלות גבוהה ועל תקורה." מספר לי נלסון. מינרווה פונה לכיוון אחר בעליל: במקום לתחזק קמפוס שלם, מבלים התלמידים כל סמסטר בעיר אחרת – בואנוס איירס, ברלין, הונג קונג, לונדון, ניו יורק או מומביי – ורוכשים ניסיון מעשי בהכרת העולם וביצירת קשרים. רבות מה- 'הרצאות' מתנהלות באופן מקוון ולכן אינן דורשות אחזקת כתה או משרד לפרופסור. מינרווה גם מעודדת את תלמידיה ללמוד בכוחות עצמם מקרמ"פים וקורסי רשת, וכך מנצלת באופן מיטבי את המשאבים שהרשת מעמידה לרשות כל אדם כיום.

"מודל החינוך הינו לגבי הפצת מידע, אך את המידע ניתן להפיץ בחינם ברשת." אומר נלסון. "האוניברסיטאות של היום צריכות להתמקד בפיתוח האינטלקט ולמידה דרך ניסיון של כל סטודנט, ולא להרצות להם. זו הסיבה שהאוניברסיטאות הקיימות אינן טובות מספיק, ויש להעביר אותן רפורמה… אוניברסיטאות האליטה האמריקניות לא היו צריכות להתחרות במודלים חדשניים במשך יותר ממאה שנים. איזה מוצרים או שירותים אחרים אתה קונה מחברות שהיו קיימות במאה ה- 19?"

 

מהו המודל האוניברסיטאי החדש?

מוקדם עדיין לומר האם מינרווה מהווה את הדור החדש של האוניברסיטאות, אך לפחות דבר אחד ברור: מערכות החינוך הגבוה מתחילות, סוף-סוף, להתקדם לעתיד. בעשור האחרונות קמו חברות רבות העוסקות בתחום החינוך ומנסות לקדם אותו באמצעות טכנולוגיות משוכללות. חלקן קמו למטרות רווח, כניוטון, קורסרה ומינרווה. אחרות, כמו האקדמיה של חאן, משרתות את הציבור שלא למטרות רווח. חברות אלו זוכות להשקעות מרשימות ומשמעותיות ולחשיפה רחבה מצד התקשורת, מסיבה אחת פשוטה: כולם מבינים שיש צורך בשינוי, ושהמצליחים הגדולים בתחום החינוך ישרתו נתחים רחבים מהציבור – ויגרפו על הדרך רווחים עצומים.

 

מודל חדש ללמידה?

מודל חדש ללמידה?

 

המודל העסקי של מינרווה אמור להתבסס בעיקר על שכר הלימוד, וצופן הפתעה נעימה לסטודנטים מחו"ל: הוא עומד על 10,000 דולרים בלבד בשנה. כרגע מסתמן שרבים מהסטודנטים במינרווה עתידים לקבל מלגות שיכסו את שכר הלימוד, ואף על פי כן, סכום זה עשוי לגרום לפיק ברכיים בקרב הסטודנטים הישראלים, ששכר הלימוד שלהם לשנה עומד על 10,000 שקלים בלבד. עם זאת, שכר הלימוד באוניברסיטאות העלית האמריקניות כהרווארד ו – MIT עומד על כמעט 45,000 דולרים בשנה, כך שמדובר בהנחה משמעותית – ובתנאי שמינרווה מסוגלת לספק לימודים (ויוקרה) ברמה המשתווה לזו שמספקות אותן אוניברסיטאות.

וזהו, כמובן, אחד התנאים הבולטים ביותר להצלחתה של מינרווה. המודל שהיא מציעה לא הוכח מעולם, מהסיבה הפשוטה שהטכנולוגיות שמאפשרות אותו לא היו קיימות מעולם. מינרווה חוצבת דרך חדשה בסלע הקיים – והיא עשויה למצוא זהב, אך גם עלולה לגלות את עצמה ללא-מוצא, בבור שחפרה לעצמה. זוהי, מאז ומתמיד, הסכנה העומדת בפני היזמים פורצי-הדרך: לגלות שהשקיעו את כל מאמציהם בכיוון שגוי.

גם אם המודל של מינרווה יוכח כהצלחה מוחצת בלימוד הסטודנטים, לא ברור כיצד הוא יתמודד עם המורים והחוקרים שיעסיק. מצד אחד, נלסון הצליח למשוך פרופסורים בעלי שם, כגון סטפן קוסלין, הדיקן לשעבר של מדעי החברה בהרווארד ומנהל המרכז ללימודים מתקדמים במדעי ההתנהגות בסטנפורד. מצד שני, קשה להבין כיצד אוניברסיטה שאינה מסוגלת לפתוח מעבדות של ממש תוכל למשוך אליה חוקרים בתחומי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה.

נלסון טוען שצוות הפקולטה ימשיך להיות פעיל במחקר, וכי המחקר שיבצעו אנשי הפקולטה ימומן באמצעות מענקי מחקר, ולא משכר הלימוד של הסטודנטים. גם אם נניח שמענקי מחקר יכולים לכסות מאפס רכישה של כל הציוד המדעי המתקדם הנחוץ למעבדה, לא ברור האם ניתן להשתמש בהם לכיסוי עלויות שוטפות כחשמל וחימום. גם אם כן, יש לשאול האם מודל שכזה – של מעבדות בודדות הפזורות מסביב לעולם – לא יפגום באחד מיתרונותיה הגדולים ביותר של האקדמיה: היכולת לקבץ מוחות מבריקים בבניין או בקמפוס אחד, ולגרום להם להיחשף זה לזה ולשתף פעולה (לעתים קרובות בעל כורחם) כדי להעלות רעיונות גדולים, מורכבים ומרהיבים יותר.

ממרום מעמדי כדוקטור ועמית מחקר כיום, סוגיות אלו מעניינות אותי במיוחד, אך הן שאלות של חוקרים, ולא של סטודנטים. נראה לי הגיוני שמינרווה תתרכז יותר בסטודנטים, תוך שהיא מספקת את מיטב המרצים מהאוניברסיטאות הקיימות באמצעים מקוונים, וכך תשלב את הטוב שבשני העולמות: התמקדות בסטודנטים כקהל היעד, ומרצים מעולים החותרים למצוינות ומלמדים את המיומנויות הנחוצות להצלחה בעולם החדש. לשילוב בין שני אלו יש פוטנציאל ליצור מוסד אקדמי מסוג חדש, שישמש דוגמה גם למוסדות חינוך אחרים שוודאי יקומו בעתיד.

איני רוצה לומר לאחרים מה לעשות, ואני כבר מבוגר מכדי לחזור ולהיות סטודנט. אך לו הייתי בגיל 21 שוב, דבר אחד בטוח: הייתם יכולים למצוא את שמי ברשימת המועמדים לפרויקט שמנסה לשנות את החינוך מן היסוד. אם גם אתם רוצים לקחת חלק, זה הזמן הנכון – הדדליין לרישום הוא ב- 15 למרץ.

בהצלחה!

 

——-

קישור לאתר מינרווה.

גילוי נאות: גורמים הקשורים לפרויקט מינרווה ביקשו ממני באופן אישי לכתוב עליה, כדי שיותר אנשים בארץ ייחשפו אליו. ככל ששמעתי יותר על הפרויקט כך הוא הלהיב אותי יותר, ולכן הסכמתי לקבל על עצמי את המטלה. לא קיבלתי תשלום או טובות הנאה מכל סוג שהוא תמורת הכתיבה.

 

המשוואה שחוזה את האושר

המשוואה שחוזה את האושר

אושרם של יותר מ- 18,000 בני-אדם מכל רחבי העולם נובא באמצעות משוואה פשוטה, שמראה כי האושר המיידי והרגעי שאנו חווים בחיי היום-יום אינו משקף את מידת ההצלחה שלנו, אלא עד כמה הצלחנו יותר מכפי שציפינו

 

לקראת סוף המאה ה- 18 החל הפילוסוף הבריטי הדגול ג'רמי בנת'ם בהתוויית הבסיס לחברה המתוקנת העתידית שראה בעיני רוחו. היה זה אחד מניסיונות רבים של אנשי רוח וכת לאורך ההיסטוריה, מאפלטון ועד גואל רצון, ליצור מחדש את החברה ואת המדינה באופן שנראה להם המתאים והראוי ביותר. ניסיונות מסוג זה, לפחות המנומקים שבהם, מתבססים על מספר עקרונות מנחים. עבור הדיקטטורים, ברור שהעיקרון המנחה הינו שימור עצמי והגדלת ופיאור העצמי – ובתנאי שהם מייצגים את אותו 'עצמי'. העיקרון של בנת'ם היה מורכב ושוויוני יותר, וידוע כיום תחת השם "עקרון האושר הגדול ביותר".

עקרון האושר הגדול ביותר של בנת'ם קובע כי מטרתו של האדם היא תמיד להגדיל את אושרו העצמי, ומטרתה של המדינה לפיכך צריכה להתמקד בהגדלת אושרם של אזרחיה. וכפי שתיאר הפילוסוף בעבודתו "מקצת על הממשל" (A Fragment on Government) –

"אזי תוקן חוזה, כך נאמר, על-ידי העם והמלך: פרטיו היו כדלקמן. האנשים, מצדם, הבטיחו לציית למלך. המלך, מצדו, הבטיח למלוך על האנשים בדרך כזו שתמיד תשרת את אושרם."

כל זה טוב ויפה, אך אנו מבינים כיום את הפסיכולוגיה האנושית טוב יותר מכפי שהבנו אותה בימיו של בנת'ם. אנו יודעים בעיקר שהאושר אינו דבר מוחלט, וכי אושרו של אחד והגורמים המובילים אליו אינם דומים בהכרח לאושרו של האחר. אדם עני אשר ימצא מעטפה המכילה מאה דולרים ברחוב, למשל, עשוי לרקוד מרוב אושר, בעוד שמיליונר שימצא מעטפה דומה עשוי להשליכה בחזרה לרצפה. זאת ועוד, הדרך להשגת האושר של האחד עשויה לפגוע באושרו של האחר. רובנו נסכים בוודאי שעדיף למדינה שלא לתמוך באדם השואב סיפוק ואושר מפגיעה באחרים.

סיבות אלו ואחרות הובילו לכך שתורתו של בנת'ם אינה מספיקה לכינון מדינה וחברה בפני עצמה. איננו מבינים מספיק את האושר, ואיננו יודעים כיצד לכמת את אושרו של האחד לעומת אושרו של האחר. אנו נמצאים כיום במקום הדומה לזה של היוונים הקדומים, בטרם הבינו אלו כיצד לערוך חישובים הנדסיים בסיסיים שיסייעו להם לתכנן בניינים ומגדלים. כל עוד הבנתנו את האושר נסמכת על אינטואיציות בלבד, ולא על משוואות כמותיות, איננו יכולים גם לתכנן ולהנדס את החברה שתגדיל את האושר של האינדיבידואל ואת האושר הכללי.

אבל אנחנו בדרך לשם.

[בהערת שוליים יצוין כי בנת'ם עצמו הבין כי לא ניתן להסתפק בהגדרה שטחית של אושר בלבד, ולכן הוסיף רשימה של פרמטרים אחרים מסביב לאושר, כגון עוצמת האושר, משכו, הוודאות בקבלתו, הקרבה אליו וכן הלאה]

 

"העושר הגדול ביותר הוא לפזר את אויבך מלפניך. לראות את עריו הופכות לעפר ואפר, לראות את אוהביו עוטי דמעות, ולכנס לחיקך את נשותיו ובנותיו."  -ג'ינגיס חאן מדגים כיצד ניתן ליישם בדרך שגויה מאד את עקרון האושר הגדול ביותר.

"האושר הגדול ביותר הוא לפזר את אויבך מלפניך. לראות את עריו הופכות לעפר ואפר, לראות את אוהביו עוטי דמעות, ולכנס לחיקך את נשותיו ובנותיו." -ג'ינגיס חאן מדגים כיצד ניתן ליישם בדרך שגויה מאד את עקרון האושר הגדול ביותר.

 

המשוואה שחוזה את האושר

בשנים האחרונות התקיימו מחקרים רבים שניסו להבין כיצד עולה או יורדת רמת האושר של האינדיבידואל בתגובה לאירועים מחיי היום-יום. רוב המחקרים הללו היו איכותיים באופיים – כלומר, הם הפיקו תובנות שקל היה לתאר במילים, אך ללא כימות משמעותי של ההשפעה על האושר, או ניסיון ליצור מודל מתמטי של האושר האנושי. מצב עניינים זה מתחיל להשתנות, בין היתר בשל השתכללותם של כלי המחקר והיכולת לבחון מודלים אפשריים על מספר גדול של אנשים. בדרך זו התהוותה 'משוואת האושר הרגעי' שהתפרסמה בשבוע האחרון בכתב העת האקדמי היוקרתי Proceedings of the National Academy of Sciences.

המשוואה פותחה במהלך מחקר שבחן את היחס שבין אושר לבין תגמולים, ואת המנגנונים העצביים המופעלים בעת קבלת תגמול וגורמים לנו לחוש שמחים. עד עתה, ידענו שאירועים מהחיים משפיעים על אושרו של האינדיבידואל, אך לא היה ברור לנו בדיוק עד כמה אנשים יהיו שמחים מרגע אחד למשנהו בחיי היום-יום שלהם, ובהסתמך על ההחלטות שהם מקבלים והשלכותיהן.

המשוואה החדשה חוזה באופן כמותי עד כמה אנשים יטענו שהם מאושרים בהסתמך על אירועים קודמים שחוו, כגון תגמולים שקיבלו, וציפיותיהם לגבי התגמול. היא מהווה, למעשה, מודל מתמטי של האושר האינדיבידואלי.

איך בונים מודל שכזה?

עוד דרך שגויה לשמח את כולם.

עוד דרך שגויה לשמח את כולם. במקור מ- "קלווין והובס" של ביל ווטרסון.

 

בניית מודל האושר

באופן מפתיע, 'משוואת האושר' לא פותחה כתוצאה ממחקר שנערך על מספר רב של בני אדם וניסה לכמת את כל גחמותיהם, אלא בעקבות מחקר ראשוני על 26 נבדקים בלבד. הנבדקים השתתפו במשחק קבלת החלטות בו היו צריכים להמר על סכומי כסף שונים, עם סיכוי מסוים להרוויח או להפסיד כסף אמיתי (בלירות שטרלינג!). בין כל החלטה ותוצאותיה, התבקשו השחקנים לדרג את רמת האושר העכשווית שלהם. בהסתמך על התוצאות, בנו המדענים מודל חישובי המתאר כיצד האושר (לפחות זה עליו דיווחו המשתתפים) קשור לתגמולים ולציפיות.

מחקר בו משתתפים עשרים ושישה אנשים נחשב אולי למחקר מרובה-משתתפים בנוירולוגיה, אך ברור שלא ניתן להפיק ממנו תובנות לגבי האנושות כולה. לכן, מתוך מטרה להרחיב את המחקר ולאמת את תוצאותיו בקנה מידה נרחב יותר, פיתחו החוקרים אפליקציית סמארטפון המכונה "ניסוי המוח הגדול". אזרחי העולם כולו הוזמנו להוריד את האפליקציה, לנסות את משחקי קבלת ההחלטות ולדרג את האושר שחוו. המשחק הופץ בחינם לאייפונים ולאנדרואיד (אתם מוזמנים להוריד ולשחק בקישורים המצורפים), ולאורך תקופת הניסוי לקחו כ- 18,420 בני-אדם מרחבי העולם חלק במשחק הרלוונטי. החוקרים חיכו בדריכות לתוצאות, כשהשאלה הגדולה לנגד עיניהם: האם ייתכן שמשוואה שגובשה על סמך 26 אנשים בלבד, תתאר גם את התנודות באושרם של כמעט עשרים-אלף שחקנים?

התשובה, במפתיע או שלא, חיובית. המודל שפעל עבור כמה עשרות, התאים גם לכמה עשרות-אלפים. אפשר לומר, בהרחבה ובהכללה גסה, שבני-אדם דומים מספיק ברחבי העולם כדי שייכנסו תחת אותו מודל של אושר.

 

כולנו אותו הדבר, עמוק בפנים.

כולנו אותו הדבר, עמוק בפנים.

 

הדרך אל האושר

מהי, אם כך, הדרך אל האושר לפי המודל החדש?

מעצם העובדה שהמודל מתמטי באופיו ומתואר בכלים כמותיים, אני נתקל בקושי להסביר את התובנות בכל צורה שלא תישמע קלישאתית או ברורה מאליה. החשיבות האמיתית של המחקר טמונה בכימות האושר והגורמים המובילים אליו, ולא בתובנות שניתן לתאר במילים פשוטות. אלו היו ידועות ברובן עוד לפני המחקר.

ובכל זאת, שווה להרחיב בכמה מילים על התובנה העיקרית של המחקר. על נקודה זו הסביר פרופ' אנדרו אוסוולד, מומחה לכלכלה ולאושר (אך לא היה מעורב במחקר הנוכחי), לאתר BBC News. לפי אוסוולד, "התובנה העיקרית הינה שתחושת האושר המיידית תלויה בגודל ההפרש בין מה שאתה משיג, לבין מה שאתה מצפה להשיג."

קל להסביר את התובנה הזו בדוגמאות מהמציאות. דמיינו לעצמכם כי אתם מוזמנים לראיון עבודה באחת החברות המתקדמות ביותר בתחומה בשוק. חברה זו זקוקה לכם נואשות כדי לאייש משרה קריטית, ואתם יודעים שהאדם הקודם שאייש את המשרה קיבל שכר של 30,000 ₪ לחודש. המראיין מציע לכם לקבל שכר של 20,000 ₪ בלבד. סכום זה עדיין גבוה פי שניים מהשכר הממוצע במשק, ורוב העובדים בישראל יחטפו את ההצעה מיד בשתי ידיהם.

ומה תהיה תגובתכם? מכיוון שציפיתם לקבל שכר גבוה בהרבה, אתם עומדים להיעלב, ורמת האושר שלכם תרד באופן משמעותי כתוצאה מהתנפצות הציפיות על שרטוני המציאות. המשמעות היא שתחושת האושר המיידית היא יחסית:היא אינה תלויה בהישגיכם האובייקטיביים, אלא בציפיות המוקדמות שהיו לכם לגבי אותם הישגים. על כך כתב כבר הנרי לואיס מנקן כי – "אדם עשיר הוא זה המרוויח מאה דולרים יותר בשנה מבעלה של גיסתו".

"ציפינו לראות שתגמולים שהתקבלו לאחרונה ישפיעו על רמת האושר הרגעי," מתאר מוביל המחקר, רוב רוטלדג' מיוניברסיטי קולג' לונדון. "אבל הופתענו לגלות עד כמה היו הציפיות חשובות לקביעת האושר. במצבים מהעולם האמיתי, התגמולים המגיעים מהחלטות מהחיים, כמו להתחיל בעבודה חדשה או להתחתן, אינם מתממשים לעתים קרובות במשך פרק זמן ארוך, והתוצאות שלנו מציעות שדווקא הציפיות הקשורות בהחלטות הללו, לטוב או לרע, משפיעות מאד על האושר."

ובכך, בסופו של דבר, מסתכמות עיקר תובנות המחקר: בקביעה פשוטה, שמהרגע שהיא ניתנת לכימות, אנו יכולים להתחיל להסתמך עליה בהנדסת מערכות ושירותים עבור בני-אדם.

 

חלק ממשמעות האושר: לקבל יותר ממה שציפית

חלק ממשמעות האושר: לקבל יותר ממה שציפית. האם נוכל להיות מסופקים במה שיש לנו?

 

עתיד האושר

מחקר זה מהווה רק צעד אחד בדרך לגיבוש מודל מקיף הרבה יותר של האושר האנושי. מודל מתמטי כזה יהווה את אחת ההתפתחויות המדעיות החשובות ביותר של האנושות, מכיוון שהוא יוסיף את פרמטר האושר לרשימת הפרמטרים הניתנים לכימות, ויאפשר לנו להתייחס אליו באופן שקול ורציני. באופן מתמטי.

המתמטיקה ידועה כ- 'מלכת המדעים', ולא לשווא. היא מאפשרת לנו לתאר את העולם שמסביבנו בפשטות וביעילות, ולספק מידע לגבי ההווה והעתיד. באמצעות שימוש במודלים מתמטיים של תורת הכבידה ועקרונות פיזיקליים אחרים, מסוגלת מערכת כיפת ברזל לשגר טילים מדויקים כל-כך שייפגעו בטיל אחר במרחק קילומטרים. באמצעות שימוש במודלים מתמטיים המשלבים בתוכם תובנות של תורת היחסות, מערכת ה- GPS מצליבה בין המסרים המגיעים מלוויינים מסביב לכדור הארץ, ומספקת מידע בנוגע למיקום המשתמש. בזכות מודלים מתמטיים ופיזיקליים המשלבים מידע אודות תכונות החומרים וכוחותיהם, אנו יכולים לתכנן גשרים ובניינים בעלי מבנה קל וחזק.

ומה נוכל לעשות כאשר יהיה ברשותנו מודל של האושר האנושי?

כפי שכתבתי בתחילת המאמר, מודל כזה יוכל לעצב את החברה האנושית מחדש, בתהליך שעשוי לדרוש דורות רבים עד שיושלם. המדינות הדמוקרטיות כיום פועלות לפי מודל איכותי (כלומר, נטול שקלולים כמותיים וניתנים לחישוב) בניסיון להגדיל את רמת האושר האנושי של אזרחיהן. הרצון הכללי בהגברת האושר מזכיר את רעיונותיו המקוריים של בנת'ם, בתוספת עקרונות אחרים שהתווספו מאז תקופתו.

אבל כיצד אפשר לשרת את אושרם של האנשים, אם איננו יודעים מה הופך אותם למאושרים? לכאורה, כל הדיוט וכל אידיוט יודעים מהי מהות האושר. אם נשאל אדם ברחוב מה יהפוך אותו למאושר, למשל, הוא עשוי להשיב שסכום גדול של כסף שייפול לחיקו יהפוך אותו למאושר. אבל כמה כסף יש לתת לאותו אדם כדי לשמח אותו? והאם הוא יהיה שמח באותה המידה אם הכסף יגיע אליו בדרך מקרה, או דרך פקיד ממשלה? התשובות לשאלות אלו אינן יכולות להיות בגדר נפנופי ידיים או להסתמך על האינטואיציה האנושית הלוקה בחסר. הן חייבות להגיע מתוך הבנה כמותית של האושר שאנו 'מעניקים' לכל אדם, לעומת האושר שאנו שוללים מאחרים (בדמות כספי המיסים שלהם ודרכים אחרות). מודל מתמטי של האושר האינדיבידואלי יכול לסייע לנו לגבש מדיניות ציבורית במסגרתה נשאף להגדיל למירב את אושרו של כל אדם, עם פגיעה מזערית באושרם של אחרים. תהליך הגיבוש של מדיניות מסוג זה ידרוש זמן רב, ואולי דורות, אך הוא יכול להתחיל כבר היום.

האם עתיד בו הממשלה פועלת על סמך מודלים מתמטיים כדי 'להנדס' את רמת האושר של האוכלוסייה נשמע לכם מרוחק מאד מההווה? ובכן, ייתכן, אבל כדאי לקחת בחשבון שהעתיד מגיע לעתים תכופות מהר יותר מהמצופה, ומשנה מן היסוד את תפישותינו (וליתר דיוק, את תפישות ילדינו ונכדינו) לגבי הסדר החברתי המקובל. אבל גם אם אתם ספקנים לגבי עתיד כזה, בוודאי תסכימו כי למודל מתמטי של האושר יכולים להיות שימושים כבר במציאות העכשווית.

דוגמה טובה לשימוש בהווה במודל של האושר מוצגת במאמר עצמו על-ידי החוקרים. דמיינו לעצמכם כי אתם נציגיה של חברת תעופה, שצריכים לבשר לנוסעים כי הטיסה הבאה תתעכב בשעה שלמה. אתם יודעים שההכרזה תיתקל בקיתונות של רותחין ובזעם מצד הנוסעים. במקרה זה, עליכם רק להתייעץ במודל המתמטי כדי להבין כיצד אפשר להגביר את רמת האושר של הנוסעים. החוקרים מספקים במאמרם תשובה אפשרית לדילמה בהתבסס על תוצאות המודל –

"[ניתן יהיה]… להשתמש בציפייה שלילית מספיק כדי ליצור תגובה רגשית חיובית מתוך אירוע שלילי. לדוגמה, הודעה על עיכוב של שעה בטיסה, שלפניה מגיעה הודעה לפיה יש סיכוי של חמישים אחוזים לעיכוב של שש שעות, אמורה לפי המודל שלנו להשפיע בצורה חיובית בסך-הכל על הנוסע הממוצע."

איני מנסה להמליץ לחברות התעופה להתחיל להפריז בדיווחיהן על עיכובים בטיסות, כמובן, וגם החוקרים מודים שלהודעה מסוג זה עשויות להיות השלכות שליליות אחרות עבור חברת התעופה. עם זאת, נראה לי שברור כיצד מודל של האושר יכול לסייע לחברות, לגופים ציבוריים, ואפילו למתכנתי משחקי מחשב להבין כיצד הם יכולים להתאים את מוצריהם ושירותיהם כך שיעלו את רמת האושר של האינדיבידואל המשתמש בהם, או יצמצמו עד כמה שניתן את הפגיעה באושרו.

 

מכשולים בדרך אל האושר

לאורך כל הרשומה הנוכחית הבטחתי גדולות ונצורות בהתבסס על מודל האושר שפיתחו החוקרים, אבל יש להודות שמודל זה מוגבל עדיין מאד מטבעו. ראשית, הוא עוסק רק בסוג האושר הידוע כ- "אושר רגעי" (Momentary Happiness) אשר מגיע כתגובה מיידית למצבים בחיי היום-יום. לא ברור עדיין מה הקשר בין "אושר רגעי" לבין אושר כללי לאורך החיים. נראה סביר שהאושר הכללי בסוף היום ובסוף השנה מושפע ואף נקבע לפי אותן 'מנות קטנות של אושר' המחולקות מדי שעה לאנשים, אך עדיין אין קשר ישיר שהוכח בין השניים.

שנית, המודל שגובש מסתמך על תוצאות שהתקבלו מתוך משחק מחשב פשוט, בו נבדקות תגובותיהם של השחקנים להימורים בעלי תוצאה חיובית או שלילית ברורה. האם משחק שכזה יכול לדמות את מורכבותה העצומה של החיים? אני מאמין שכן, אך ברור שמדובר עדיין רק במודל פשטני יחסית, המפרק את המורכבות של החיים לשאלות בסיסיות של רווח, הפסד, וסיכויים להצלחה בהימור.

שלישית, האם המודל מתאים עבור כל בני האדם באשר הם? האם הוא מתאים עבור בני תרבויות זרות ודרכי חשיבה שונות, כאנשי המזרח הרחוק, או שבטים בפפואה ניו גינאה? האם הוא מתאים ספציפית עבורי? החוקרים לא ציינו במחקר כמה מהשחקנים באפליקציה הגיעו ממדינות ומתרבויות שונות. אני נוטה להאמין שמשוואת האושר הבסיסית חלה על כולנו, אבל ערכיהם של הקבועים במשוואה ישתנו בוודאי לפי האינדיבידואל ולפי התרבות ממנו הוא מגיע.

אחרון חביב, ואולי החשוב ביותר מבחינה חברתית ובהסתכלות לעתיד: בהינתן שהמודל ישוכלל בעתיד, האם אין סכנה לניצול לרעה של הבנת הנפש האנושית? האושר, או היעדר האושר, היוו עד היום גורמים ראשונים במעלה בהתמרדות כנגד ממשלות, במחאות חברתיות או בחרם צרכנים. החוסר באושר היה המצפן שבידי האזרחים והצרכנים, שסייע להם להבין האם עליהם להתנגד לדרישות, למחירים ולכללים הנכפים עליהם. מה יקרה כאשר ממשלות וחברות יוכלו להנדס את החברה מחדש כדי להקנות לכל אדם תחושת אושר שתספיק לו בדיוק כדי למנוע ממנו להתמרד? והאם זה דבר רע כל כך, בהתחשב בכך שהאנשים באותה חברה עתידית היפותטית עשויים להיות מאושרים מאד – ובהחלט ייתכן שיותר – מהאנשים החיים בחברה המודרנית כיום? האם יש הבדל בין אושר 'מלאכותי', הנובע מכך שסביבתנו הונדסה כדי לגרום לנו אושר, לבין אושר 'אמיתי' המגיע מכך שהתגברנו על קשיי הסביבה או ניצחנו בהימור בכוחות עצמנו?

כל אלו הן שאלות לעתיד הרחוק… או שלא. יש שיאמרו שטכנולוגיות התקשורת הקיימות כיום, כפייסבוק והטלוויזיה, מספקות בדיוק סוג כזה של אושר רגעי, שגורם לך להישאב לתוכו ולחוות סיפוק מסוים דקה אחר דקה. סיפוק זה אינו גדול, אבל הוא די והותר כדי להשאיר אותך מרותק למסך. ועתה צריכה להישאל השאלה שאותיר לכם לענות – לעצמכם בראש ובלב, או בתגובות:

האם זהו האושר שאתם רוצים?

האם פייסבוק גורמים להקצנה של הימין והשמאל, ואיך להפסיק את זה

האם פייסבוק גורמים להקצנה של הימין והשמאל, ואיך להפסיק את זה

בימים האחרונים התחוורה לי תופעה מזעזעת: אני לא רואה דעות של ימנים או שמאלנים קיצוניים בפייסבוק.

חושבים שאני צוחק? אני רציני לגמרי. יש לי יותר משלושת-אלפים חברים בפייסבוק, ואני משוכנע שחלקם ימנים קיצוניים, ואחרים מתוכם שמאלנים קיצוניים. כאשר אני נכנס ל- "פיד", כלומר לעמוד המרכז את הסטטוסים החדשים שכתבו חבריי. בעמוד זה אני נחשף לעוגות שהם בישלו, לחתול שליטפו ולחיתול שהחליפו לילד, לאהבותיהם ולפחדיהם ולשמחותיהם השונות. רק לדבר אחד אני לא עד: אפילו דעה קיצונית אחת לא מצאתי בקרב חבריי.

זוהי תופעה מטרידה. אחרי הכל, אני שומע בכל מקום על ויכוחי הענק המתנהלים ברשת הפייסבוק, וזו אמורה לשקף עבורי את המתרחש בחיים הפיזיים. אז לאן הם נעלמו עבורי? האם הדרך היחידה עבורי לקחת חלק בדיונים שמעצבים את פני החברה הישראלית, היא לעבור באופן אקטיבי בקירותיהם הפרטיים של חבריי ולגלות את הסטטוסים שנעלמו מעיניי?

אבל אלו אינם הדיונים היחידים שאיני שותף להם. למעשה, במהלך השנה האחרונה התחלתי להבין שהפייסבוק שלי מנדה אותי גם מנתח הולך וגדל של החברה הישראלית: הטבעונים.

 

למה אני לא רואה סטטוסים של קיצוניים בפייסבוק שלי??

למה אני לא רואה סטטוסים של קיצוניים בפייסבוק שלי??

 

חצאי-אמיתויות ושקרים

בשנת 2013 נחשפתי לתופעה מוזרה: חבריי הטבעוניים נעלמו מהפייסבוק שלי.

איני מתכוון שהם הפסיקו להיות חבריי, לטוב או לרע. אם הייתי טורח ומקליד את שמם כדי למצוא את עמודי הפרופיל שלהם, הייתי מגלה שהם עדיין רשומים כחבריי. הייתי יכול לקרוא את הסטטוסים שפרסמו, לעיין בתמונותיהם ולהתכתב עמם כאוות נפשי. אך את הסטטוסים שהם נהגו לפרסם, לא הייתי רואה בעמוד החדשות של פייסבוק.

כולנו מכירים את עמוד החדשות של פייסבוק, אך מעטים מבינים את משמעותו המלאה. בכל פעם שאנו נכנסים לאתר, אלגוריתם מתוחכם בוחר ומציג בפנינו מספר סטטוסים שהוא סבור שיעניינו אותנו במיוחד, או שמתאימים בדיוק לתחומי העניין שלנו. מכיוון שלרובנו יש לפחות כמה מאות חברים מקוונים, ואין לנו זמן לקרוא את הסטטוסים המגוונים והשונים שהם מפרסמים מדי יום ומדי שעה, ברור מדוע צריך אלגוריתם שיסנן את המסרים אליהם ניחשף, ויסתיר את ההודעות שאיננו מעוניינים לראות.

וכך נעלמו חבריי הטבעוניים מהפייסבוק.

במבט לאחור, אני מתחיל להבין כיצד הפסקתי לראות את הודעותיהם. כפי שניתן להבין מהעמודים האחרונים, אני מאמין שלניסויים בבעלי החיים יש חשיבות רבה ברפואה המודרנית. אני גם נוטה לאכול בשר מספר פעמים בשבוע, ואוהב לראות תמונות של סטייקים טובים. לאורך כל שנות השימוש שלי בפייסבוק, האלגוריתמים של החברה התחקו אחר כל פעולותיי. הם שמו לב שאני מסמן ב- 'לייק' תמונות של סטייקים וסטטוסים התומכים בניסויים בבעלי חיים, אך נמנע באדיקות מלשבח סטטוסים הכוללים תמונות של חיות מעונות. אני גם מעדיף שלא להיכנס לדיונים בסטטוסים הנוגעים ברוע האינהרנטי שבאכילת בשר. אני אוהב לקרוא את הדיונים הללו כדי להבין את נקודת המבט של הצד השני, אך לא להשתתף בהם.

לפי בריאן בולאנד, המוביל את קבוצת שיווק הפרסום בפייסבוק, האלגוריתמים של החברה צריכים לבחור כיצד לסנן את 1,500 הסטטוסים שיכולים להופיע בעמוד החדשות בכל פעם שמשתמש ממוצע נכנס לאתר. זהו עודף עצום של מידע, שיש לצמצם ל- 300 הסטטוסים המופיעים בעמוד החדשות [1]. כדי להותיר רק את הסטטוסים שהמשתמש ירצה להיחשף אליהם, בוחן האלגוריתמים גורמים שונים הכוללים, לפי מגזין הגרדיאן (המסתמך על דברי המהנדס לארס בקסטרום מפייסבוק) – "מידת התכיפות באינטראקציה עם חבר, עמוד או דמות ציבורית; לכמה לייקים, שיתופים והערות זכו הודעות מסוימות; כמה היית באינטראקציה עם סוג כזה של הודעות בעבר…" [2]

האלגוריתם שסקר את פעולותיי לפי הגורמים המצוטטים 'הבין' במהרה כי עמדותיי רחוקות מאלו של חבריי הטבעוניים, והחל להתאים את החדשות שקיבלתי לפי תחומי העניין שלי. וכך, כיום אני מקבל בכל כניסה לפייסבוק הודעות של חברים על המתרחש ברכבת (מאחר שאני נוסע כמעט כל יום ברכבת), על מאמרים חדשים ומעניינים של אתאיסטים (אני אתאיסט), ותמונות חושפניות במיוחד של ידידותיי המקוונות (אני עדיין לא בטוח למה). אני במפורש לא מקבל הודעות על מאמרים שסוקרים את קשיי החיים בעיירות פיתוח בפריפריה, או הודעות שנכתבו על-ידי דתיים קיצוניים, או – כפי שציינתי – על ידי טבעונים. האלגוריתם יצר גדר הפרדה גבוהה עבורי מבלי שאדע זאת ומבלי שאגיד לו לעשות זאת. וגדר ההפרדה הזו אינה רק גבוהה, אלא גם בלתי-נראית. איני יודע אפילו שהיא קיימת. אני רק יודע שרוב הסטטוסים החדשים אליהם אני נחשף מדי יום בפייסבוק, תואמים באופן חשוד לדעותיי הקיימות. לכל הפחות, הם נמנעים ברובם מלאתגר את אמונותיי באופן משמעותי.

וזו, אם עוד לא הבנתם, בעיה גדולה.

 

כשאין דיאלוג, יש הקצנה של עמדות.

כשאין דיאלוג, יש הקצנה של עמדות.

 

הרשת המקצינה

בשנת 1961 ערך סטודנט בשם ג'יימס סטונר מחקר פשוט למראית עין, ובו ביקש מהנבדקים לייעץ לאדם מסוים (נאמר, מויש'לה) האם עליו לפרוש מעבודתו הקבועה ולזנק לתוך עבודה בחברה צעירה ומבטיחה שתוכל גם לספק לו מניות – אך עלולה באותה המידה להיכשל בגדול. סטונר ביקש מהנבדקים לקבל החלטה בנושא בפני עצמם, ואז חילק אותם לקבוצות אקראיות בנות שישה אנשים. כל אחת מהקבוצות דנה בשאלה, ולאחר מכן קיבלה החלטה קבוצתית משותפת לגבי הדרך בה צריך מויש'לה לבחור. התוצאות היו ברורות וחד-משמעיות: הדיונים הקבוצתיים גרמו לנבדקים להקצין את עמדותיהם והיטו את ההמלצות באופן משמעותי לכיוון שהיה בעל סיכון גדול יותר, אך גם פוטנציאל גדול יותר לרווח  [3].

תוצאות אלו הפתיעו את כל המומחים בתחום הניהול וקבלת ההחלטות, מכיוון שהדעה השגורה באותם הזמנים הייתה שקבוצות הינן זהירות, שקולות ומתונות יותר בקבלת ההחלטות שלהן. ברור מדוע הדברים אמורים להיות כך במבט ראשון: בקבוצה נחשפים המתדיינים למגוון רחב של דעות שמסייעות להם לראות נושא מסוים מכל הצדדים, ולא רק מהצד המסוים והמוגבל שלהם. לרוע המזל, מחקרו של סטונר ושפע המחקרים שבאו בעקבותיו הראו תופעה הפוכה: אינדיבידואלים שמגיעים לקבוצה עם דעה מסוימת, מקצינים אותה עד לתום הדיונים [4].

הקצנה קבוצתית מתרחשת גם בקבוצות דיון ברשת. למעשה, מחקרים מעידים כי ההקצנה חריפה עוד יותר כאשר המתדיינים אינם יכולים לראות זה את זה פנים-אל-פנים, אלא נאלצים להסתפק בדיון דרך המחשב [6]. ההקצנה מתרחשת גם במשחקים כ- "משחק הדיקטטור" הבוחן (בין היתר) את יכולתם של המשתתפים להבין את ראיית העולם של היריב. נראה שבזמן הדיונים שנערכים בקבוצה כדי לקבל החלטה, נשכחים ונעזבים בצד המחסומים והמעצורים הקיימים בנפשו של כל אדם ומכתיבים עבורו את דרכי ההתנהלות המתאימות ביותר מול אנשים אחרים. הקבוצה כקולקטיב מאבדת את היכולת האינדיבידואלית להבין אינסטינקטיבית את דרך החשיבה של האחר. היא מאבדת את האמפתיה שלה, וכתוצאה – מאבדת חלק מהיכולת לשתף פעולה עם אחרים.

מהן הסיבות להקצנה הקבוצתית? לפי הפסיכולוגים החוקרים את התופעה, אחת הסיבות החשובות ביותר היא ההסתמכות על טיעונים הנראים לחברי הקבוצה הגיוניים ושקולים – אך שמגיעים כולם מתוך הקבוצה עצמה. טיעונים אלו אינם נתקלים בהתנגדות ראויה המגיעה מחוץ לקבוצה, ולכן הקבוצה נותרת כבולה בעמדה מקורית שרק הולכת ומקצינה, כאשר חברי הקבוצה מתחרים זה עם זה בהעלאת דעות הממחישות יותר ויותר כמה הם נאמנים לאותה עמדה [4]. ובסופו של דבר, כאשר העמדה המקורית הופכת להיות לא-רלוונטית ביחס למציאות (כפי שמתרחש תמיד בשלב מסוים), הקבוצה כולה נכשלת.

 

דובי הקוטב מודאגים לגבי החוסר בהקצנה. עוד בדיחה שעובדת טוב באנגלית. לחצו כאן למקור.

דובי הקוטב מודאגים לגבי הירידה בקיטוב בחברה. עוד בדיחה שעובדת טוב באנגלית. לחצו כאן למקור.

 

פייסבוק והחברה הישראלית

משמעות הדברים היא שכאשר פייסבוק בוחרת לסנן את המסרים שאני מקבל מחבריי, היא בהכרח מעודדת מצבים של הקצנה קבוצתית. הטבעונים הקיצוניים, השמאלנים הקיצוניים, הימנים הקיצוניים, האתאיסטים הקיצוניים וכל היתר – כולם תוצר של רשת מפולגת ומפולחת, המעניקה לכל אדם את סביבת המחייה והחשיבה המתאימה עבורו אישית ונועדה לגרום לו להיכנס לפייסבוק שוב ושוב ולרוות נחת ממכלול חבריו. איני טוען כמובן שזו הסיבה היחידה לקיומם של קיצונים מכל הצדדים, אבל אני בהחלט מאמין שכאשר אדם רואה שרוב חבריו בפייסבוק דוגלים בעמדותיו, הוא בהכרח מתחזק באותן עמדות ומתקשה לשקול דעות מנוגדות.

זהו מצב מפחיד, ואני חושש שרק יחריף בעתיד הנראה לעין. מטרתה של פייסבוק, אחרי הכל, היא להרוויח כסף. זהו אינו משפט הבא לשם גינוי, אלא הגדרה בלבד של מהות חברה הנסחרת בבורסה. המודל הכלכלי של פייסבוק מסתמך על כך שאנשים נכנסים לרשת החברתית באופן קבוע, וחושפים את עצמם למפרסמים שמשלמים לפייסבוק על הזכות להציג מודעות בשולי העמוד. פייסבוק מעוניינת לגרום ליותר ויותר אנשים להיכנס לרשת החברתית ולהישאר שם זמן ארוך ככל האפשר. לשם כך היא יכולה לשנות את סביבת העבודה של הגולשים כדי להפוך אותה לנוחה ונעימה יותר מהחיים בעולם הפיזי, בהם אנו חייבים להיות מודעים לנוכחותו של האחר.

בפייסבוק, בניגוד לעולם הפיזי, האחר פשוט נעלם. אנחנו אפילו לא חייבים לדעת שהוא ודעותיו קיימים. ואם הם קיימים, הרי שפעמים רבות איננו נחשפים אפילו לדעותיו המורכבות, אלא רק לקריקטורה סטריאוטיפית שהקבוצה שלנו יצרה עבור אותו האחר.

 

החברה הישראלית במבט-על. הקצנה ועוד הקצנה.

החברה הישראלית במבט-על. הקצנה ועוד הקצנה.

 

האם יש פתרון?

אז מה עושים כדי למנוע הקצנה קבוצתית וכדי להיחשף לדעות האחר? כיום, המחוקק עדיין לא שם לב לכוחן המכריע של הרשתות החברתיות בעיצוב דעות קהל ובהשפעה על הלכי רוח. ייתכן שבעשורים הקרובים תקום תגובת-נגד מצד הממשלה שתחייב את הרשתות החברתיות כפייסבוק להציג בפני המשתמש תמונה מורכבת יותר מזו הקיימת כיום. ייתכן שדרישה כזו תקום דווקא מהציבור עצמו, כאשר ילמד אודות המניפולציות שמעבירה אותו הרשת החברתית. ייתכן (ולדעתי אפילו סביר) שלא.

הפתרון בו אני בחרתי פשוט, ולא-נעים עד כדי סבל פיזי כמעט. איני נחשף אמנם לסטטוסים קיצוניים, אבל חלק מחבריי מפרסמים דעות קיצוניות בתגובות לסטטוסים שאני עצמי מעלה. דעות אלו מרתיחות אותי, מעליבות אותי וגורמות לי לרצות לעזוב את המחשב בשאט נפש. זו בדיוק הסיבה שאני נמנע באדיקות דתית כמעט מלסנן את התגובות, למחוק אותן, או להפסיק להתחבר עם האנשים שכתבו אותן. בשנה האחרונה לא מחקתי אפילו חבר אחד מרשימת החברים שלי בשל דעותיו. ואם זה לא מספיק, הרי שאני גם עושה לייקים אקראיים בפייסבוק כדי לבלבל את האלגוריתם.

האם צעדים אלו מספיקים כדי להימנע מהקצנה קבוצתית? כנראה שלא. אני חש את עצמי מקצין בדעותיי עם חלוף הזמנים, בין היתר מאחר שרבים מחבריי שותפים אליהן. אני גם מודע לכך שחלק מחבריי בוחרים לצאת מרשימת החברים שלי בשל אי-הסכמה עם אותן דעות, וכך מותירים אותי בתוך קבוצה ממוקדת משלי, בין שארצה או לא ארצה בכך. כדי לכפר, אני מנסה לקרוא חדשות ממגוון מקורות – החל מ- 'הארץ', דרך Ynet וכלה בערוץ 7. אני שומע פודקסטים של אנשי דת ושל ספקנים ואתאיסטים, הולך להפגנות הימין הקיצוני וחווה את כל מה שיש לעולם לתת לי.

זוהי דרך מוזרה, מבלבלת ומסובכת ליצירת דעה והשקפת עולם על החיים, אבל בינתיים היא עדיין פתוחה עבור כולנו – ואני חושב שאם תבחרו בה, תצאו נשכרים.

 

———————————————————————————————————————-

 

הערות מנהלתיות

1. אתם מוזמנים להירשם לעדכונים בבלוג בתיבה מימין.Futures_Guide_Hadmaya

2. ספרי החדש – "המדריך לעתיד: המהפכות הטכנולוגיות שישנו את חיינו" – ניתן לרכישה בחנויות הספרים.

 

 

מספר מקורות

[1] B. Boland, "Organic wholesale nba jerseys Reach on Facebook: Your wholesale jerseys Questions Answered," Facebook, 5 6 2014. [Online]. Available: https://www.facebook.com/business/news/Organic-Reach-on-Facebook. [Accessed 27 7 2014].
[2] S. Dredge, "How does Facebook decide what to show in my news feed?," The Guardian, 30 6 2014. [Online]. Available: http://www.theguardian.com/technology/2014/jun/30/facebook-news-feed-filters-emotion-study. [Accessed On 27 To 7 2014].
[3] J. A. F. Stoner, "A comparison of individual and group decision involving risk," 31 7 1961. ???? [Online]. Available: http://dspace.mit.edu/bitstream/handle/1721.1/11330/33120544.pdf. [Accessed 5 6 2014].
[4] D. G. Myers, "Polarizing Effects of Social Interaction," in Group Decision Making, Academic Press, Wimberley, 1982, pp. 125 – 161.
[5] C.-L. Sia, B. C. Merikarvialla Y. Tan ????? and K.-K. Wei, cheap nfl jerseys "Group wholesale jerseys Polarization and Computer-Mediated Communication: Effects of Communication Cues, Social Presence, and Anonymity," Information Systems Research, vol. 13, no. 1, pp. 70 – 90, 2002.
[6] L. M. V. Swol, "Extreme members and group polarization," Social Influence, vol. 4, no. 3, pp. 185 – 199, 2009.
[7] W. Heaven, "The 'filter bubble' is a sinister phenomenon. But Eli Pariser's alternative sounds even worse," The Telegraph, 21 6 2011. [Online]. Available: http://blogs.telegraph.co.uk/news/willheaven/100093155/the-filter-bubble-is-a-sinister-phenomenon-but-eli-parisers-alternative-sounds-even-worse/. [Accessed 7 6 2014].