הפעם הראשונה שלי במחלקה ראשונה – איך זה מרגיש להיות עשיר ליום

הפעם הראשונה שלי במחלקה ראשונה – איך זה מרגיש להיות עשיר ליום

רק כשהגעתי לשדה התעופה גיליתי: שובצתי במחלקה ראשונה בטיסה לקונגרס העתידים בצ'ילה.

בנקודה זו עלי להתוודות שמעולם לא זכיתי לכבוד מלכים שכזה. אני מוזמן תכופות להופיע בארצות הניכר ולדבר עד שגרוני ניחר, אך איש עוד לא מימן עבורי טיסה במחלקה ראשונה. עד לאותו היום הייתי כאחד האדם, אך כנראה שהסנאט בצ'ילה – שהזמין אותי להרצות בקונגרס העתידים – הכיר בערכי האמיתי. התוצאה הייתה תגובת שרשרת: מרגע שקיבלתי את הכרטיס מהמכונה, ובחנתי בעיניים גדולות את המילים "מחלקה ראשונה", התחולל בתוכי השינוי. גבהתי בעשרה סנטימטרים לפחות, וכל היתר מסביבי היו כננסים בעולם של מחלקה ראשונה. הם היו ליליפוטים, ואני הייתי גוליבר. הם היו דרדסים, ואני – דרדסבא.

כשהגיע הזמן לעבור את הבדיקה הבטחונית, צעדתי בביטחון לתור של מחלקה ראשונה. לא יכולתי להימנע מלהתבונן ברחמים מהולים בבוז בתור המקביל – ההוא של פשוטי העם, אותם פראים נטולי-משאבים עמם נאלצתי לחלוק את מטוסי. בחזה מתוח עברתי את הבדיקה הבטחונית, ואני עדיין סבור שהסיבה היחידה שלא פרשו למרגלותיי שטיח אדום היא שהוא היה בניקוי יבש באותו הזמן.

לאחר הבדיקה הקצרצרה, המשכתי היישר ללאונג' – כלומר, לסלון השמור לנוסעים במחלקת עסקים, מחלקה ראשונה ואלוהים. שם, בין ציורי אמנים וחדרי טלוויזיה, סעדתי את נפשי באינטרנט במהירות גבוהה בחינם, ואת גופי בכל מיני סלטים, לחמים ובשרים. המלצרים שירתו אותי בחרדת קודש, כראוי, ואני השבתי להם כגמולם בחיוך שהגיע לשפתיי בלבד, עת עברו ליד שולחני.

מקץ ההמתנה הקצרה, יצאתי מהסלון, עקפתי את הפינה והגעתי מיד לשער הכניסה למטוס. אנשי הפרולטריון אמנם כבר החלו לדשדש ברגליהם לכיוון השער, אך אני עקפתי אותם בביטחון והצגתי לדיילת את כרטיס המחלקה הראשונה. היא הזמינה אותי להיכנס – ללא תור וללא המתנה מיותרת. המשכתי לתוך השרוול עד שהגעתי לפתח המטוס, ונחשפתי לראשונה – כאותו חוקר ארצות ספרדי שמוצא את ערי הזהב הנסתרות מולו, או פרודו באגינס הזוכה לשזוף בעיניו לראשונה את ערי האלפים הנאוות – לפאר ולהדר של מחלקה ראשונה.

הדיילת הובילה אותי ביראת כבוד אל מקום מושבי. סליחה, מיטתי. זה לא היה כיסא צר ודחוק של מחלקת תיירים, או כיסא מרווח של מחלקת עסקים. במקום זאת, קיבלתי כיסא שבלחיצת כפתור עשה שינויי-צורה מהסוג השמור לרובוטריקים, והפך למיטת יחיד עם כרית ושמיכה שאף בית-מלון לא היה מתבייש בהן. מנורת שולחן מתכווננת סיפקה לי אור על מנת שאוכל לקרוא בנוחות, והשולחן המתקפל עצמו איפשר לי לעבוד על המחשב בנוחות מירבית.

בנקודה זו החלו הספקות העצמיים לתקוף אותי. האם אני באמת ראוי להיות כאן? האם לא התעליתי אל מעבר למעמדי? האם לא ישימו כולם לב שאני בעצם רק רועי? כנחשים על מטוס הזדחלו ספקותיי מסביבי, אך אני הזכרתי לעצמי שבמחלקה ראשונה אין נחשים, והטבעתי את הרגשות הסוררים בכוס יין לבן איכותי. זמן קצר לאחר ההמראה הזמנתי את ארוחת הערב (שלא אפרט לגביה, מלבד העובדה שהיא הייתה ברמה של מסעדת גורמה), והלכתי לישון באותה מיטה נוחה, בין כנפי מלאכים וצמר שוודאי נגזז מבטנם של חתלתולי אנגורה לבנים בני-יומם.

2018-01-10 23.49.55

אוכל של מחלקה ראשונה. מנה ראשונה בלבד מארוחת הערב.

רק כאשר נחתנו בסנטיאגו, עיר הבירה של צ'ילה, גיליתי את אחד היתרונות הגדולים ביותר של מחלקה ראשונה: דקה קלה בלבד לאחר שנצמד השרוול לדלת המטוס, כבר יכולתי לקום ממיטת הכיסא שלי ולעזוב את כלי הטיס. בלי תור, בלי המתנה, בלי התחשבות באחרים. לא היה עוד צורך לנסות להבין האם האיש שבמושב מולך ינסה להשתחל לפניך בתור, או להתחמק ממזוודות שנופלות מהמדפים העליונים. פשוט – קמתי ויצאתי.

כמובן, לא הספקתי לעבור עשרה מטרים לפני שקפץ מולי בזריזות אחד מנציגי הסנאט הצ'יליאנים עם שלט גדול בידיו, עליו התנוסס שמי באותיות קידוש לבנה. הודיתי שזה אני, ומיד נלקחתי לסוויטת ה- VIP שבשדה התעופה.

נו, מה חשבתם? שייתנו לי לחכות להסעה בשדה התעופה ככה סתם? מסתבר שיש להם סוויטות VIP בהן יכולים האורחים המכובדים ביותר לשהות מבלי שיתחככו בהמוני האדם הפשוטים. ביליתי בסוויטה שעה קלה, ואז הגיעה המונית שלקחה אותי למלון בסנטיאגו, והתחלנו את המסע הגדול בצ'ילה.

2018-01-10 21.47.53.jpg

עתידן שמרוצה מהווה, מנמנם במיטתו במחלקה ראשונה, בדרך לצ'ילה.

אבל מה כל זה אומר?

מתוך כל החוויה המרתקת (והנעימה) הזו, הדבר שהרשים אותי ביותר היה הבידוד. הטיסה במחלקה ראשונה שונה לגמרי מממחלקת תיירים: אתה יכול לעלות למטוס ולרדת ממנו מבלי להיות בקשר עין, יד או ריח עם שאר הנוסעים – להוציא את הבודדים שנמצאים עמך במחלקה ראשונה.

ואם לומר את האמת, זה מטריד.

ברור לי שראוי שאנשים יוכלו לשלם מכספם על מנת לקבל את השירות הטוב ביותר – שעשוי לכלול גם בידול מאחרים וזירוז תהליכים. ולצד ההכרה בזכות זו, איני יכול שלא לחשוב על הפוליטיקאים – נבחרי ונציגי הציבור – שבכל טיסה לחו"ל מוצאים עצמם מבודדים מהאזרחים הקטנים שאת חייהם הם מנהלים. או על נסיכי עמק הסיליקון, שיכולים לקבוע את דרכי ההתנהלות של חברות ענק כגוגל ופייסבוק, ומבודדים באופן דומה מהציבור – עד כדי כך שהם בוודאי אינם טסים אפילו במחלקה ראשונה, אלא במטוס פרטי משלהם.

ישאלו עכשיו חבריי – "אז מה אתה מציע לעשות? הרי אי אפשר לעצור אנשים מלטוס במחלקה ראשונה!"

זה נכון, ולכן איני מצפה שהמנהג הזה ישתנה. חשוב לאפשר למדינאים וליזמים לטוס בתנאים הנוחים ביותר האפשריים, על מנת שיגיעו ליעד רעננים ומוכנים לפעולה. מכיוון שכך, זוהי אינה רשומה הקוראת לפעולה. כתבתי אותה בעיקר כדי להדגיש את הפער הקיים בין 'המעמדות' שהתהוו – שקשה למצוא את הדרך לגשר עליו, אך הוא משפיע באופן בלתי-נמנע על תפישותיהם וראיית עולמם של המנהלים והמדינאים שמובילים את החברה האנושית.

ייתכן בהחלט שבעוד כמה עשורים – אם נגיע לעתיד של מדינות ענן ושל דמוקרטיה ישירה, כפי שאני חוזה בספרי "השולטים בעתיד" – נפתח מערכות באמצעותן יוכלו כל האזרחים להיות מעורבים בשלטון, וכך ניחלץ מן המצב בו מעטים קובעים מדיניות עבור כלל הציבור, למרות ההפרדה הקיצונית שלהם מאותו ציבור ומתנאי החיים שלו.

אבל כך או כך, אני מתכוון להמשיך בינתיים ליהנות במחלקה ראשונה.

על ברירה טבעית, תכנון תבוני ועתיד האדם

על ברירה טבעית, תכנון תבוני ועתיד האדם

אחד מהאנשים המעניינים ביותר שפגשתי בקונגרס העתידים בצ'ילה בשבוע האחרון היה חברי החדש מרקוטיו, פילוסוף של הטכנולוגיה. ביום האחרון של הקונגרס, הזמין אותי מרקוטיו להתלוות אליו למסע ברחובות סנטיאגו, בירת צ'ילה.

"איזה מין מסע?" תהיתי בקול.

"אתה תראה." חייך, ובעיניו ראיתי רמז לנוסטלגיה. "הוא יתחיל בגג המלון, ויסתיים בעתיד האנושות."

נכנעתי לסקרנותי והצטרפתי אליו למעלית. יחד עמדנו על קצה הגג, והשקפנו על כל מרחבי סנטיאגו – עיר טיפוסית של מדינת עולם ראשון. מתחתינו התהלכו הצ'יליאנים ברחובות עירם, תחת צילם של מגדלים גבוהים, בתי דירות ועצים גבוהי-קומה.

"הנה, שם!" טפח חברי בהתרגשות על כתפי, והכווין את מבטי. "שם! הנה הוא – ג'ירארדו הגדול!"

"מי?"

"ג'ירארדו הגדול." אמר. "זה השם שהענקתי לו כשגדלתי כאן כילד. הוא היה העץ הגבוה ביותר בסנטיאגו. מדדתי אותו עוד בימים בהם הייתי בגובה העשב, והוא היה גבוה יותר מכל בניין שהכרתי בעיר. הערצתי אותו. בוא, נלך לעשות לך היכרות אישית עמו. יש לנו הרבה מה ללמוד ממנו."

צעדנו ביחד ברחובות העיר התוססים. ג'ירארדו הגדול התנשא במרחק מולנו, מוקף בבניינים שהאפיל על כולם בגובהו. מרקוטיו צעד בבטחה ובמהירות, ואני ניסיתי לשמור על הקצב.

"מה אתה חושב על עצים?" שאל אותי תוך כדי הליכה, מבלי שיביט לאחור.

"הם… יפים?" חיפשתי תשובה.

"אה, אבל הם הרבה יותר מזה!" ענה. הוא טפח בחיבה על אחד הגזעים שבפינת הרחוב. "הם לוחמים. ויותר מזה, בעולם של לוחמת הצמחים, הם המנצחים הגדולים."

הוא קטף עלה ירוק מאחד הענפים הנמוכים, והמשיך להתקדם בצעדים ארוכים. "כמעט כל הצמחים מתקיימים על אור שמש. זהו 'המזון' שלהם – אספקת האנרגיה העיקרית – והם נלחמים עליו בפראות. הם צומחים לגובה רב, ואז פורשים את צמרת העלים הירוקים שלהם, וכך מנכסים את אור השמש לעצמם. מתחת לעצים הגדולים, יכולים להתקיים רק צמחים קטנים שאינם דורשים הרבה אנרגיה. וכך, דור אחר דור, עברו העצים ברירה טבעית – אלו מהם שלא הכילו את ההנחיות הגנטיות שגרמו להם לצמוח לגובה, לא הצליחו לעמוד במירוץ. חבריהם הגבוהים יותר עקפו אותם בסיבוב והותירו אותם הרחק אחורנית. במשך מאות מיליוני שנים, העצים הפכו להיות הדינוזאורים הגדולים של עולם הצמחים, בכוחה של הברירה הטבעית – מוטציה אקראית אחר מוטציה אקראית, תוך שהצאצאים נבררים לאורך מיליוני שנים על מנת שיצליחו לגבוה יותר ויותר."

oak-20761_1920.jpg

ג'ירארדו הגדול – צילום אילוסטרציה

הנהנתי בראשי בשתיקה, אך מרקוטיו לא התבונן אחורנית. מבטו היה ממוקד בג'ירארדו הגדול. הוא עקף בזריזות קבוצה של צעירים צ'יליאנים שהתרכזו יותר בטלפונים החכמים שלהם מברחוב עצמו. ולבסוף, הגענו לעץ העצום, לאותו ענק של העבר. אינני יודע לאיזה מין השתייך, אך הוא נישא מעלינו והתמשך והתמתח לעבר השמים כאילו אין לו סוף. מתחת לענפיו לא יכולנו לראות כלל את השמש. הוא ניצח את כל העצים האחרים, בכך לא היה ספק.

אבל דווקא עכשיו, כשהגענו למחוז חפצו, מרקוטיו לא התבונן כלל בעץ אדיר המימדים, אלא במגרש הבנייה הסמוך.

"הם עומדים לבנות כאן גורד שחקים." אמר בשקט. "הוא יהיה גבוה יותר מג'ירארדו. הם ייצקו יסודות מבטון במקום שורשים, ישדכו קורות פלדה זו לזו כדי ליצור את לשד הבניין, ויוסיפו צינורות וקירות שיתמכו בו – והכל כדי להקים בניין שיאפיל על ג'ירארדו. לא רק בגובה – זו לא תחרות של "מי גדול יותר" – אלא בכך שגורד השחקים יסתיר אותו מהשמש במשך חלק מהיום, וכך יקטע נתח מאספקת האנרגיה שלו. זה לא יהיה גורד השחקים האחרון שיוקם בעיר. בניינים אחרים ימשיכו ויקומו מסביב. ג'ירארדו כבר הפסיד. הוא פשוט לא יודע את זה עדיין. ואתה יודע למה הוא לא יכול לנצח?"

היססתי. "כי הוא רק עץ?"

מרקוטיו הניף ידו בביטול. "עץ, אדם, זה לא משנה. הסיבה האמיתית היא שהברירה הטבעית הביאה לכך שהוא התעצב באופן מסוים. ואז באנו אנו, בני-האדם, והבאנו לעולם את התכנון התבוני. בניינים הם תוצר של תכנון תבוני. מהנדסים מתכננים אותם במדויק כדי לאפשר להם להגיע לגובה של מאות מטרים – הרבה יותר גבוה מכל עץ שהיה קיים אי פעם. תוצרי הברירה הטבעית פשוט אינם מסוגלים להתחרות עם תוצרי התכנון התבוני – לפחות לא בסביבות מבוקרות היטב, כמו בערים. או באופן כללי יותר, בציביליזציה אנושית משגשגת."

הוא נאנח, וטפח בחיבה על גזעו של הדינוזאור שלא היה מודע למטאור המתקרב. "וזה השיעור שלנו להיום."

"מצוין!" אמרתי בחוסר סבלנות. "עכשיו בוא נחזור לקונגרס. היום היום האחרון, ואנחנו אמורים לשמוע על המאבק העתידי בין בני-האדם והבינה המלאכותית. עומד לדבר מומחה גדול למוח האנושי, שיסביר שהמחשבים לא יכולים להחליף את בני-האדם."

"אתה יכול להמשיך לשם בעצמך." אמר בנינוחות. " אני אשב כאן עוד קצת עם ג'ירארדו. מישהו צריך לנחם אותו לקראת העתיד."

היססתי. הוא נראה עצוב.

"אולי אפשר לשדרג את העצים." ניסיתי לעודד אותו, בחצי-הלצה. "אולי צריך לשלב את הברירה הטבעית עם התכנון התבוני – להנדס מחדש את העצים כך שיעשו פוטוסינתזה יעילה יותר, או שיוכלו להתחבר לרשת החשמל המקומית."

"אולי," חייך מרקוטיו. "אולי זו הדרך לעזור לעצים לשמור על מקום משלהם, גם בעולם של תוצרי תכנון תבוני, שיעילים הרבה יותר מהם."

הוא נשען בגבו על ג'ירארדו הגדול, והחליק לתנוחת ישיבה על האדמה. פניו הרצינו.

"אבל," שאל בעגמומיות, "מי יעזור לנו?"


 

אם מעניין אתכם לקרוא עוד על עתיד הבינה המלאכותית והאנושות, ובאופן כללי על הדרך בה הטכנולוגיה תשפיע על החברה, אתם מוזמנים לקרוא את ספרי "השולטים בעתיד" (קישור לרכישה).