כשחסמו את המזבלה, שתקתי, כי לא הייתי המזבלה: על הכוח שמקבלת פייסבוק

כשחסמו את המזבלה, שתקתי, כי לא הייתי המזבלה: על הכוח שמקבלת פייסבוק

פייסבוק חסמה בימים האחרונים את בלוג המזבלה, והגדירה אותו מסוכן לגולשים. נסו לשים בפוסט בפייסבוק קישור למזבלה, ותקבלו תשובה מיידית שהקישור אינו בטוח. אלא שהבלוג קיים כבר מאז 2006, מאובטח ברמה גבוהה, ובדיקות של מומחי אבטחה לא גילו איום מכל סוג שהוא.

אז למה?

אולי בגלל שבמזבלה לא אוהבים את פייסבוק, ולא טורחים להסתיר את זה.

מנהל ומייסד המזבלה, דורי בן ישראל, מתמקד כבר מספר שנים בדרכים בהן פייסבוק מנצלת לרעה את כוחה. באחד מהמקרים נחסם הפרופיל של בן ישראל לאחר שפתח אתר ובו ניתן למצוא את פרטי הקשר של עובדים בפייסבוק ישראל. פייסבוק לא אוהבים אתרים המשתפים את פרטי הקשר האישיים של אנשים – וכך התקבלה ההחלטה לחסום את הפרופיל של בן ישראל.

ועכשיו, ממש אתמול, החליטו בפייסבוק סופית להסיר 25 מיליון שיתופים, לייקים ותגובות מ- 18,000 כתבות שהועלו לפייסבוק ע"י גולשים, ושמקשרות לאתר המזבלה (הנתונים מתוך כתב תביעה שהגישה המזבלה כנגד פייסבוק). חלק משמעותי מתוך הכתבות האלו מתייחס בביקורתיות ל… רוצים לנחש למי? לפייסבוק כמובן.

חזיתי את זה!

ממש היום יוצא ספרי החדש – "השולטים לעתיד" (בחנויות הספרים המובילות וכו'). בשנתיים האחרונות חקרתי את השליטה שמקבלות חברות הדיגיטל הגדולות על האינטרנט, והנה – ביום בו יוצא הספר לאור, אנו נתקלים באחת הדוגמאות הטובות ביותר לסכנה שבצבירת הכוח העצום של פייסבוק.

השולטים בעתיד.jpg

פרסום לספר. אבל היי, הוא באמת מדבר על כל הנושאים האלו. איזה מזל שהצלחתי לגרום לפייסבוק להראות איך היא יכולה לנצל את הכוח שלה, ממש ביום בו הספר יצא לאור!

בספר אני מזהיר מפני הגדילה הבלתי-מרוסנת של פייסבוק וגוגל ומפני המונופולים הרכים שהן יוצרות. אין מתחרות אמיתיות לגוגל בשוק החיפוש. אין מתחרות אמיתיות לפייסבוק ברשת החברתית באנגלית. הענקים הללו – כרישי הרשת – אינם מבוקרים היטב על-ידי הממשלות מצד אחד, ורוב הציבור אינו מבין את הכוח שכרישי הרשת מחזיקים בו.

כוח, למשל, לחסום את מי שהם לא אוהבים.

תאמרו עכשיו שזה לא נורא, ושבן ישראל יכול לעבור לרשת חברתית אחרת? אבל אין רשת חברתית אחרת שאפילו מתקרבת לגודל של פייסבוק – שני מיליארד משתמשים כמעט. הרשת החברתית השנייה הגדולה ביותר היא טוויטר, עם 319 מיליון משתמשים. כלומר, בקושי 15% מגודלה של פייסבוק. אם אתה רוצה כיום להפיץ מסרים לציבור, אתה חייב להיות בפייסבוק. אם אתה רוצה להיות בקשר עם כל החברים שלך, אתה חייב להיות בפייסבוק. אם אתה רוצה לתאם פעילויות ולקחת חלק בדיונים, אתה חייב להיות בפייסבוק.

אבל פייסבוק יכולה לבחור להוציא אותך מהעולם שבנתה. פייסבוק יכולה, למעשה, להטיל עליך גזר דין מוות דיגיטלי.

ולא רק פייסבוק.

אמזון, גוגל וכל היתר

הידעתם? גוגל יכולה לבחור להפסיק לספק לכם שירותים. היא עשתה כך למאתיים אנשים שעצבנו אותה לאחרונה כשמכרו סמארטפונים תוצרת גוגל בניגוד לכללים. אותם אנשים קמו בבוקר וגילו שאין להם ג'ימייל, שאין להם גישה לכל המסמכים בגוגל דוקס, שהם לא יכולים להשתמש בגוגל קלנדר, וקרוב לוודאי שגם כל הסיסמאות שלהם נעלמו מכרום. כי אם כבר, אז כבר. ושוב – זהו גזר דין מוות דיגיטלי.

קחו את אמזון כדוגמה אחרת. היא חברת הקמעונאות הגדולה ביותר בעולם המערבי (במזרח הרחוק מתחרה בה עליבאבא). סופרים יודעים ששלושים אחוזים ממכירות הספרים שלהם מגיעים ממדור ה- "אנשים כמוך רכשו את…" שמופיע בכל עמוד מוצר של אמזון. אם מחר בבוקר יצא ספר שחושף את כל השטיקים המלוכלכים של אמזון, או אם סופר מסוים ידבר כנגד אמזון, נראה לכם שחברת-הענק תעשה כמיטב יכולתה להפיץ את אותו ספר? להכניס אותו למדור ההוא, שמנוהל על-ידי אלגוריתמים שהיא אינה מחויבת להסביר את דרך הפעולה שלהם? התשובה ברורה. וכך, סופרים מתקשים מאד לדבר כנגד אמזון – אלא אם הם מוכנים לאבד מיידית לפחות שלושים אחוזים ממכירות הספרים שלהם.

ומה תגידו עכשיו לסופרים? "לכו לחברה אחרת"? אבל למי? אמזון היא הענקית הבלתי-מעורערת של הקמעונאות בעולם המערבי. כמו שגוגל היא ענקית החיפוש הבלתי-מעורערת, פייסבוק היא ענקית הרשתות החברתיות, אובר היא ענקית המוניות, איירבנב היא…

טוב, הבנתם את הנקודה.

מי מבקר את פייסבוק

הגיע הזמן לשאול בקול רם את השאלות הנוקבות: כשמערכת כמו פייסבוק חולשת על חלק גדול כל-כך מהחיים שלנו, האם אנחנו באמת צריכים לתת לה את הכוח להחליט שאסור להשתמש במלים מסוימות? או שאסור לנו להיכנס לאתרים מסוימים? מי מבקר את פייסבוק?

שאלתי את אחד מהיועצים של אובמה את השאלה הזו, בפגישה שהייתה לנו לפני שנה. התשובה שלו השאירה אותי המום. הוא טען שלפייסבוק, כמו לכל חברה, יש חוזה שהמשתמש חותם עליו, ואם פייסבוק תסטה מהחוזה הזה – אז הממשלה תתבע אותה לדין. אבל החוזה של פייסבוק לא אומר כלום על הסוגיות החשובות באמת! פייסבוק מבטיחים לשמור על הפרטיות שלכם – שזה נחמד, באמת, כי המשמעות היא בעצם שהם לא מעבירים לכל המתחרים שלהם בשוק הפרסום את הפרטים שלכם – אבל היא לא מבטיחה לספק לכם ידיעות אמיתיות, למשל, או לשמור על מדיום תקשורת דמוקרטי, או לא לשחק עם תפישות העולם של הגולשים באמצעות תפעול מכוון של הסטטוסים שאתם רואים.

אה, לא ידעתם שהם עשו את זה?

ברוכים הבאים לעולם חדש מופלא.

אז מה אפשר לעשות?

בואו נתחיל בשלילת הפתרונות המטופשים: לכל הקפיטליסטים בינינו, קחו נשימה עמוקה ונסו להבין שלא, אני לא קורא להלאים את פייסבוק. ולכל הסוציאליסטים בינינו, נסו להבין שההצלחה של פייסבוק נובעת מכך שהיא חברה חדשנית בשוק הפרטי, ואין שום טעם להפיל אותה לביצה הממשלתית, שמטביעה ומחניקה כל שמץ של יצירתיות והצלחה. ולגבי רגולציה ממשלתית? אל תצחיקו אותי. הפוליטיקאים שלנו – ונודה באמת, גם אלו בארצות הברית – בקושי מצליחים להבין מה קורה עם חברות הענק האלו. וכפי שהם פחדו מהתקשורת – מהעיתונים ומהטלוויזיה – בעבר והתייחסו אליה עם כפפות של משי, כך הם גם חוששים מלהיכנס ראש-בראש בפייסבוק.

הפתרון האמיתי חייב להגיע מהציבור: ממני וממכם. אנחנו אלו שצריכים לצעוק על פייסבוק כשהם עוברים את כללי הטעם הטוב וחוסמים אנשים. אנחנו אלו שצריכים לפרסם פוסטים בבלוגים ובעמודי פייסבוק שתומכים במזבלה – כמו הפוסט הזה.

המסקנה העגומה שאני מגיע אליה בספרי היא שאין פתרונות טובים למצב הקיים. העולם מתקדם לשוק של מנצחים דיגיטליים גדולים, ורק בעוד עשור או שניים יגיעו טכנולוגיות מתקדמות יותר שימסמסו את הכוח של חברות הענק האלו. אבל עד אז, אנחנו צריכים להיות כלבי השמירה. אנחנו צריכים להיות אלו שיפקחו על החברות הגדולות וירימו קול צעקה כשהן חורגות ממה שראוי – ובלי קשר לחוזים חסרי-המשמעות שהן החתימו אותנו עליהם.

אז אני קורא לכם – שתפו את הרשומה הזו. הביעו תמיכה במזבלה. כתבו את המלה "המזבלה" בתגובות ובשיתופים. שתפו כדי ליידע את חברת-הענק שכולנו משוטטים כרגע במסדרונות שהיא עיצבה עבורנו, שאנחנו לא מוכנים לקבל בקלות את ההחלטות השרירותיות שלה. שאנחנו לא מוכנים שישקרו לנו שאתרים "מסוכנים", כשבעצם הם מסוכנים רק למנהלי פייסבוק. שאנחנו לא מוכנים להפקיד את העולם שלנו בידיה של חברה ענקית אחת, לעצום עיניים ולהניח שהכל יהיה בסדר. ואם לא אכפת לכם, אז לפחות שתפו כדי שפייסבוק לא יחסמו רק אותי ואת האתר שלי על פרסום הרשומה.

————-

(ואם אתם רוצים לדעת עוד על כל הדרכים בהן הממשלות וחברות הענק משחקות בנו, וכיצד נוכל להשתחרר מהשליטה שלהן, אתם מוזמנים לרכוש את הספר בחנויות הספרים או ב- https://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=92052#.WMrwjPlJZPY )

הרשתות החברתיות הובילו לבחירתו של טראמפ: איך הן ישפיעו על הפוליטיקה בעתיד?

הרשתות החברתיות הובילו לבחירתו של טראמפ: איך הן ישפיעו על הפוליטיקה בעתיד?

אני יודע שאני לא מעדכן לעתים קרובות (בוודאי לא תכופות כפי שהייתי רוצה), אבל פה ושם יש לקצב עדכון איטי כל-כך גם יתרון. ספציפית, הוא מאפשר לי לקבץ כמה ידיעות והתרחשויות מעניינות במיוחד שקשורות זו לזו, וכשמציגים אותן ביחד הן מספקות תמונה שלמה יותר על העתיד.

ברשומה היום אני רוצה להתרכז בשני מקרים מהחודשים האחרונים בהם גוגל ופייסבוק עלו לכותרות, ומה המשמעויות שלהם ביחד. אם התעייפתם כבר מכל הכתיבה שלי על החברות הגדולות, כדאי שתקחו בחשבון שאנו עשויים להיות בפתחה של תקופה יוצאת-דופן בהיסטוריה המודרנית. בשנים הקרובות מסתמן שממשלת ארצות הברית החדשה תהיה רפובליקנית מאד באופיה, תתנגד לזכויות להט"ב ותנסה לבודד את ארה"ב מהעולם. העקרונות שמנחים את הממשלה הזו מנוגדים לדרכי העבודה של החברות הגדולות כמו פייסבוק וגוגל, שמתבססות על שוק פתוח, על נייטרליות הרשת ועל יכולתן להעסיק עובדים בכל העולם (אבל לשלם מיסים רק באירלנד ובמקלטי מס אחרים). כך שבהחלט ייתכן שבשנים הקרובות נראה את המאבק השקט בין ממשלת ארצות הברית לבין עמק הסיליקון מתחיל להתחמם. הממשלה תוכל להשתמש בכוחה כדי להטיל סנקציות ורגולציות על החברות, ואלו בתורן עשויות לנצל את שליטתן על המדיה האינטרנטית כדי לקומם את האזרחים נגד הממשל. זו תהיה מלחמה מודרנית – בלי כלי-נשק פיזיים – אבל ממשית מאד.

אז לא כדאי שנדע קצת על היכולות של גוגל ופייסבוק – החברות שצועדות בראש המחנה הסיליקוני?

 

גוגל נגד דאע"ש

לגוגל, או בשמה החדש אלפאבית, יש חממה יוצאת דופן בשם ג'יגסו (Jigsaw – פאזל בלועזית). חזון החממה הוא, בלשונם –

"לבנות טכנולוגיה שתתמודד עם כמה מאתגרי הביטחון הגלובליים הקשים ביותר בפניהם עומד העולם כיום: מיגור צנזורה מקוונת, נטרול האיומים ממתקפות דיגיטליות, הדיפת קיצוניות אלימה והגנה על אנשים משנאה והטרדה בעולם המקוון."

זהו חזון מרשים, ואני מעודד אתכם לקרוא בעצמכם על מגוון המיזמים שמתחילים את דרכם בחממה, אבל אתרכז רק באחד מהם שיכול ללמד אותנו רבות על העתיד. המיזם, שהסתיים לאחרונה בהצלחה, מכונה "שיטת כיוון מחדש", ומקימיו שמו להם למטרה להתמודד עם הפרופוגנדה של ארגון הטרור דאע"ש, ולפגוע ביכולתו לגייס לשורותיו לוחמים חדשים.

איך הם עושים את זה? כצעד ראשון, ראיינו חברי המיזם צעירים וצעירות שהשתכנעו בעבר מהרטוריקה של דאע"ש, הצטרפו לשורות הארגון וערקו מתוכו זמן מה לאחר מכן כשנחשפו לאמת העגומה. הם הבינו מאותם צעירים שדאע"ש מפרסם את עצמו בחמש קטגוריות שונות: ממשל תקין ומוצלח, עוצמה צבאית, לגיטימציה דתית, קריאה לג'יהאד, והצגת העולם המוסלמי כנמצא תחת איום מצד כוחות גדולים יותר כגון העולם המערבי וכמובן – היהודים.

אנשי המיזם זיהו 2,500 מילות חיפוש ומשפטי חיפוש מרכזיים שתאמו לקטגוריות הללו, ואז רכשו עבורן 245 פרסומות שונות. כל אחת מהפרסומות הובילה לסוג שונה של סרטוני יוטיוב שהפריכו את טענותיהם של אנשי דאע"ש – לעתים אפילו מבלי שהתייחסו לארגון הטרור בשמו. כדי להפריך את רעיון הממשל התקין, למשל, קישרו הפרסומות לסרטון המתעד קשישה זועמת המתעמתת עם שני לוחמי דאע"ש בסוריה, או לסרטון המראה תור ארוך לקבלת מזון בטריטוריה הנשלטת על-ידי הארגון.

הפרסומות הופיעו ישירות מעל לתוצאות החיפוש הרשמיות של גוגל, ובחינה כמותית של התוצאות חושפת שהיה להן כוח משיכה של ממש. לפי הנתונים שחושף "כיוון מחדש", יותר מ- 320 אלף אנשים נחשפו לפרופוגנדה ההפוכה של המיזם, ויותר מחמש-מאות אלף דקות וידאו נצפו בסך הכל. הפרסומות המוכוונות-דאע"ש זכו למספר הקלקות גדול ב- 79 אחוזים בהשוואה לפרסומות אחרות שנרכשו עבור אותן מילות חיפוש.

המיזם הזה מרתק אותי. מצד אחד, יש כאן ניסיון מרשים לנטרל את מכונת התעמולה המקוונת של דאע"ש באמצעות חשיפת אנשים לצדדים הפחות-סימפטיים של המתרס. מצד שני, הוא חושף בפנינו את יכולותיהם של גוגל ומפרסמים לעצב את דעת הקהל באמצעות חשיפה מכוונת ומנוטרת היטב של אינדיבידואלים לנתונים ולחומרים מסוימים המקדמים עמדה מסוימת.

והשאלה שכולנו צריכים לשאול עכשיו היא – מי ערב לנו שגוגל לא ינסו לעצב באופן דומה את דעת הקהל שלנו באמצעות קידום פרסומות או תוצאות חיפוש מסוימות שתואמות לדרך בה גוגל הייתה רוצה שנראה את הדברים בנושא כלשהו?

התשובה, לצערי, היא שלא זאת בלבד שאיננו מקבלים כל ערבויות לגבי יושר ההליכות של גוגל, אלא שכבר יש ראיות שענקית האינטרנט מתעדפת שירותים של עצמה בתוצאות החיפוש, כפי שכתבתי באחת הרשומות הקודמות בבלוג. לא זאת בלבד, אלא שבית המשפט באמריקה החליט שאין שום בעיה חוקית עם הפרקטיקה הזו, על אף שגוגל היא הלכה למעשה מונופול בתחום החיפוש, וכמעט שמונים אחוזים מהחיפושים זורמים דרכה.

ואם כל הרעיון הזה – שאחת מחברות המידע תנסה לעצב לכם את התודעה – נשמע פרנואידי, כדאי שתדעו שפייסבוק כבר נערכת לכך היום, ומפתחת כלי חדש לצנזור פוסטים ולהעלמתם מתודעת הקוראים.

 

כשפייסבוק מתערבת בפוליטיקה

לא מוגזם לומר שפייסבוק חטפה על הראש בעקבות ניצחון טראמפ. לראשונה, הציבור הבין את החשיבות בתכנון נכון של מדיום התקשורת ושל תיווך הדיונים והחדשות. מנגנון שיתוף הידיעות של פייסבוק הקל על המתדיינים לשתף קישורים לשלל ידיעות מופרכות, שהגיעו בעיקר מצדו הרפובליקני של המתרס. חלק מהידיעות זכו למאות-אלפי שיתופים, כגון האשמת הילארי קלינטון ברצח של סוכן ה- FBI שהדליף אימיילים פנימיים. ידיעה בודדה זו זכתה ל- 568,000 שיתופים – ובכך הפכה להיות פופולרית יותר מכל סיפור שכל עיתון מקומי פרסם אי-פעם.

צוקרברג ניסה לטעון שלא ראוי – ואף מסוכן לדמוקרטיה – שפייסבוק תתערב במערכת הבחירות ותסנן ידיעות לפי אמינותן, שהרי מי קובע את אמינות החדשות? אני דווקא מסכים עמו בנקודה זו: חשוב שנבחן בזהירות רבה כל מסננת שפייסבוק תנסה ליישם על הידיעות שמשותפות בה. אחרי הכל, פייסבוק היא מקור הידיעות המרכזי לחדשות בתחום הפוליטיקה עבור דור ה- Y – האנשים שנולדו בשנות השמונים והתשעים של המאה האחרונה. אם פייסבוק תסנן את הידיעות שבה באופן מוטה, היא תוכל להטות גם את דעות האנשים.

לרוע המזל, זה בדיוק מה שהיא עושה כיום בניסיון להיכנס לסין.

אחד המיזמים החשאיים והשנויים ביותר במחלוקת בפייסבוק כיום, שהניו-יורק טיימס חשף לאחרונה לאור השמש, אמור לשמש את ממשלת סין בדיכוי ידיעות שאינן מוצאות חן בעיניה. הכלי, אותו פיתחה פייסבוק בשנה האחרונה, מאפשר לממשלה לזהות פוסטים, ממים, וידיעות אחרות שאינן לטובתה – ולמנוע מההודעות הללו להופיע ב- 'ניוז פיד' (News Feed) של משתמשים אחרים. ההודעות לא יימחקו, מכיוון שפייסבוק לכאורה אינה עוסקת בצנזורה. במקום זאת, הן יישארו בבטחה בקיר המקורי של האדם שפרסם אותן, ולא יתפשטו לשאר האוכלוסייה.

אם גם אתם מרגישים שפייסבוק משחקת כאן משחק מלוכלך ומסייעת לממשלה הסינית הטוטליטרית לשלוט באזרחיה, אתם בחברה טובה. רבים מעובדי פייסבוק חשים מרמור דומה, ודרשו מצוקרברג תשובה בנוגע לדרך בה ישמש הכלי בסין. צוקרברג הודה בקיומו של הכלי אך הסביר שהחברה לא החליטה עדיין באופן סופי כיצד לחדור לשוק הסיני. כך או כך, צוקרברג סבור שגם אם ייעשה שימוש בכלי כדי להדחיק ידיעות פוליטיות, עדיין –

"טוב יותר שפייסבוק תיקח חלק ותאפשר את השיח, אפילו אם לא מדובר עדיין בשיח המלא."

כמה מעובדי פייסבוק כבר פרשו מהחברה כשהם מביעים הסתייגות מהאפשרות לצנזר ידיעות פוליטיות עבור ממשלות אחרות. וכמובן, הטיעון של צוקרברג לוקה בחסר מכיוון ששליטה וניתוב של השיח מסייעת לאזרחים להגיע למסקנות שגויות – למשל שמצב עמיתיהם והמדינה כולה טוב יותר מכפי שהם סבורים ומרגישים על בשרם. בדרך זו יכולה הממשלה הסינית לדכא התמרדויות ומהפכות עוד בטרם התרחשו.

 

עתיד שבין כרישים ולווייתנים

בספרי החדש (השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה) אני מכנה את הממשלות "לווייתנים", ואת ברוני תעשיית ההייטק והמידע "כרישים", ומסביר שהשניים משלימים זה את זה – אך יכולים גם להסתכסך ולצאת אחד כנגד השני, תוך שהם מנצלים את הכוח שהציבור שם בידיהם, ומעצבים את התודעה הציבורית בהתאם למטרותיהם.

הכלים שסיקרתי ברשומה זו ייכנסו לחלק מארגז הכלים שהחברות הגדולות יכולות להפעיל כדי לעבוד לצד השלטון או כנגדו. הם יכולים לקדם מטרות שאנו מגדירים כ- 'טובות' ו- 'ראויות', למשל כדי לסכל את הגיוס לדאע"ש. אלא שהשאלה חייבת להישאל: מי מגדיר את המטרות כטובות וכראויות? שהרי ממשלת סין יכולה להשתמש בהם בדיוק באותה דרך כדי למזער את רצונם של האזרחים להצטרף למחאות חברתיות או לקרוא למרי אזרחי. ולמעשה, גם פייסבוק וגוגל עצמן יכולות באופן עקרוני להשתמש בכלים הללו כדי להסית את הציבור כנגד החלטות ממשלתיות מסוימות.

בן פרקר, דודו של פיטר פרקר הידוע, אמר לפני שנים רבות ש-

"עם כוח גדול באה אחריות גדולה"

דרכן של החברות המסחריות היא להתחמק מהאחריות, אלא אם אנו כציבור יכולים ומוכנים לדרוש מהן לעמוד בה. אנו נותנים כיום בידיהם של פייסבוק וגוגל כוח גדול, אך הן אינן מוכנות עדיין להכיר באחריות המתלווה אליו. חברות אלו מווסתות את השיח הציבורי – במתכוון או שלא – אך אינן מוכנות לחשוף כיצד בדיוק הן עושות זאת. עלינו לחייב אותן לשקיפות מלאה בנוגע לאלגוריתמים המווסתים את השיח, על מנת שנוכל להפעיל ביקורת ציבורית ולהתנגד לכוונון האלגוריתמים בדרכים פסולות.

אם לא נעשה זאת, הרי שהממשלות והחברות הגדולות יזכו בכוח הולך וגדל לשחק בתודעה הציבורית ובתפישת העולם של אזרחי העולם. ואם לא נפעל כנגד מגמה זו, אולי אנו ראויים לתוצאה.

 

 

 

הספר "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה" יצא בקרוב בישראל בהוצאת כינרת זמורה דביר. אם תרצו לקבל עדכון כשהספר יוצא לאור, אתם מוזמנים להירשם לבלוג בתיבה מצד ימין.

למה הכלכלה השיתופית לא עובדת עבורכם

ביום רביעי השבוע אעביר הרצאה על כשלי הכלכלה השיתופית (כפי שהיא נתפשת וממומשת כיום) בטמפל בר בכפר סבא, ביחד עם גיל קויבסקי המומחה לכלכלה שיתופית ומייסד קהילת Ouishare Israel. כולכם מוזמנים להגיע, להקשיב ולהשתתף בדיונים לאחר ההרצאה, בתקווה לנסות לתקן את הכלכלה השיתופית ולקדם אותנו לעתיד טוב יותר. ברשומה זו אני מסכם חלק מהדברים שאציג בהרצאה, ושהרעיונות שמאחוריהם התגבשו בין היתר בזכות שיחות והחלפת רעיונות עם גיל.

 

 

ב- 2011 פרסמה רייצ'ל בוסמן את ספרה – "מה ששלי שלך: איך הצריכה השיתופית משנה את הדרך בה אנו חיים". אני מאד ממליץ לקרוא את הספר, אבל אם לסכם אותו במשפט אחד (חטא נוראי) מדובר שם על כלכלה שיתופית מהסוג שמזכיר חזון אוטופי: כלכלה שמבוססת על אחווה ולא על תחרות, ועל שיתוף חפצים בין אנשים דרך פלטפורמות קהילתיות.

בעוד מספר חודשים יצא לאור ספרי החדש. עדיין אין לו שם רשמי, אבל השם הזמני הוא "השולטים בעתיד", מכיוון שאני מנסה לפענח בו מי ישלוט בעתיד: הממשלה הריכוזית, התעשייה או הציבור. כשהתחלתי לכתוב את הספר הייתי אופטימי בנוגע לכלכלה השיתופית. חשבתי שהיא יכולה לשחרר את הציבור הרחב מכבלי הממשלה הריכוזית על חוסר היעילות והשחיתויות שבה, ומענקי התעשייה שמעוניינים רק ברווחים כספיים המגיעים לעתים על גב הציבור. חשבתי שהכלכלה השיתופית תביא אותנו לעתיד אוטופי בו לכל אדם יש אינטרס ברור לסייע לאחרים ולשתף אותם בעושר ובאושר העודפים שברשותו.

ואני עדיין מאמין שזה יכול לקרות, אבל זה אינו המצב כיום.

הכלכלה השיתופית שיש לנו היום – או לפחות החברות המציגות עצמן ככלכלה שיתופית – רחוקה מאד מהראייה הנאיבית עמה התחלתי לכתוב את הספר.

רוצים לדעת למה? המשיכו לקרוא.

 

מהי הכלכלה השיתופית?

לפני הכל, בואו נגדיר את מה שקורה בפועל בכלכלה השיתופית. כל מי שמשתתף בכלכלה הזו מציע למסחר את המשאבים הפנויים שברשותו בעלות שבדרך-כלל נמוכה יותר מזו שאנשים שהיו צריכים להקדיש את כל זמנם למתן השירות היו מבקשים. קל לראות איך הכלכלה השיתופית של הרכבים במסגרת אובר, למשל, אמורה לפעול מבחינה זו: יש לי כמה מקומות פנויים ברכב, ואם אני בכל מקרה נוסע לכיוון היעד המבוקש של אחרים, הרי שאני יכול לאסוף אותם בהשקעה מינימלית של זמן ומאמץ. הם מתגמלים אותי באופן כספי, ולכן יש לי תמריץ להמשיך לספק את השירות.

באופן דומה, איירבנב מספקים לאנשים אפשרות להשתמש בחדרים הפנויים שלהם בדירות. אם כבר יש לי את המשאב הזה ואני לא מנצל אותו כי הילדים עזבו את הבית, למשל, אז איירבנב מספקת לי דרך לסחור במשאב הפנוי שלי.

ההגדרה הזו של הכלכלה השיתופית מתאימה גם במקומות פחות אינטואיטיביים. ילפ, למשל, היא כלכלה שיתופית. אני משקיע קצת מאמץ כדי לדרג ולתת ביקורות על כל מקום שאני מגיע אליו, ואני מקבל בתמורה תגים, דרגות ואותות כבוד אחרים כמו הזמנות לאירועים מיוחדים. בווייז אני מדווח על פקקי תנועה בכבישים, ומקבל נקודות שלא שוות כלום לאף אחד – ועדיין מוכן לסכן את חיי בכביש ולשקר שאיני הנהג רק כדי לזכות בהן.

אפשר בהחלט לטעון שגם גוגל נסמכת על סוג של כלכלה שיתופית. לכל פוסט בבלוג שאני כותב, אני מצרף קישורים לבלוגים אחרים ולמאמרים אחרים עליהם אני מסתמך. אני משקיע ממשאב הזמן שלי עוד כמה דקות בהוספת כל הקישורים הללו, מכיוון שפוסט המגובה בקישורים נראה טוב יותר ואמין יותר, כך שאני מתוגמל במוניטין ויש לי תמריץ להמשיך לכתוב פוסטים עם קישורים. בהפשטה גסה, האלגוריתמים של גוגל עוברים בתורם על כל הקישורים בכל האתרים, ושופטים מה רמת החשיבות של כל אתר לפי מספר האתרים האחרים שמקשרים אליו וחשיבותם הם. כל אחד מאיתנו משקיע קצת זמן, וביחד – כולנו מרוויחים מהשירות של גוגל במיפוי האינטרנט.

זוהי, בגדול, הכלכלה השיתופית. היא צפויה רק להמשיך לגדול, מכיוון שהכוחות המניעים אותה ממשיכים להתחזק. אלו כוללים את –

  • הקישוריות גוברת: 95% מאוכלוסיית העולם נהנית מקליטה סלולארית, ומספר המנויים לרשתות הסלולאריות בעולם עולה על שבעה מיליארד. קישוריות מרשימה שכזו חשובה לכלכלה השיתופית מכיוון שהיא מאפשרת לאנשים לשתף משאבים ברזולוציה גבוהה יותר מבחינת זמן. כלומר, אם מתפנה לי המושב ברכב אפילו לעשר דקות, אני יכול לדווח על כך מיד בסמארטפון, ובמידה ויימצא מישהו שמעוניין באותו מושב, הוא יוכל ליצור עמי קשר באופן מיידי.
  • כולנו מחכימים: שיעור יודעי קרוא וכתוב מסביב לעולם מגיע כבר ל- 85% בקרב מבוגרים, ול- 91% בקרב צעירים. כוח זה חשוב במיוחד מכיוון שכדי לקחת חלק בכלכלה השיתופית, אתה צריך להיות בעל יכולת קריאה וכתיבה מינימלית, וכמובן ליהנות מאוריינות טכנולוגית בסיסית.
  • אוטומציה משופרת: חישבו לרגע על אובר ללא אוטומציה – כלומר, ללא עוזר וירטואלי (ווייז) שמנווט את הנהגים בדרכים, או שאוסף נתונים בצורה של כוכבים ודירוגים אודות הנהגים והנוסעים. אובר לא הייתה יכולה להתקיים בלי האוטומציה הזו. ככל שהאוטומציה תשתפר והעוזרים הווירטואליים יגדלו ביכולותיהם, כך נראה מקצועות נוספים עוברים למודלים של כלכלה שיתופית.

הכוחות המניעים הללו מאפשרים את הכלכלה השיתופית, וככל שיתחזקו כך הם אמורים לחזק גם את יכולתו של כל אדם למכור את שירותיו ומשאביו העודפים בכל מקום ובכל זמן. אבל למרות שכלכלה מסוג זה מאפשרת לאנשים להפיק רווחים נוספים ממשאביהם הפנויים, חשוב להבהיר דבר אחד: לחברות שמאפשרות את הכלכלה השיתופית לא באמת אכפת מאיתנו, האזרחים הקטנים.

אני כותב את המשפט הזה, שאמור להיות ברור מאליו בעולם בו אנו חיים, מכיוון שחברות הכלכלה השיתופית כמו אובר ואיירבנב מנסות למכור לנו אשליה לפיה הן יוצרות עולם טוב יותר עבור כולנו מתוך כוונה כמעט אלטרואיסטית, ולכן אנו צריכים לפטור אותן מרגולציות ותקנות שמתקיימות עבור חברות ושווקים אחרים. הפרסומת היפהפייה הזו של איירבנב מדגימה היטב את הנקודה –

 

 

האמת פשוטה יותר: חברות הכלכלה השיתופית כפופות לאותם כללים המחייבים כל חברה אחרת בכלכלה העולמית, וחייבות להראות רווחים משמעותיים (או לפחות את הפוטנציאל לרווחים בשלבים הראשוניים לקיומן) מדי רבעון. הן אינן מחויבות לסטנדרטים מוסריים גבוהים יותר מאלו של חברות אחרות, וזה בסדר גמור – כל עוד אנחנו מודעים לעובדה הזו ומתייחסים אליהן בהתאם.

בואו נראה מה קורה ברגע שעוזבים את החלום האידיאליסטי שחברות מסוג זה מנסות למכור לנו, ובוחנים את חברות הכלכלה השיתופית באופן שקול יותר לפי פעולותיהן ותוצאות פעולותיהן. ברגע שאנו עושים זאת, קל לזהות מספר כשלים בחזון השיתופי.

 

כשל ראשון: הכלכלה השיתופית אינה משתפת את כולם

קודם כל, קל לראות שהכלכלה השיתופית אינה כל-כך שיתופית. או לפחות, היא אינה כוללנית. מטבען של פלטפורמות שוק בהן חלק מהאנשים מציעים שירותים וחלק משלמים עליהם, אנו רואים שהצרכנים נשארים אנשים פרטיים, בעוד שהמוכרים הופכים למקצוענים. אפשר לראות את התופעה הזו באיביי, בה המצליחים הגדולים הם אלו שמתמקצעים במסחר דרך איביי. אבל אפשר לראות את אותו הדבר גם באיירבנב, בה יש מעמד של מארחי-על (Superhosts) שגורפים את מרבית ההכנסות. האחוז העליון של המארחים המרוויחים מבצע 19% מסך האירוחים בפלטפורמה. אם החלום המקורי דיבר על דיירים שמשתפים בחדר פנוי או בסלון הבית, הרי שכיום כבר התפכחנו משיתוף חדרים. ולראיה, שיתוף החדרים עומד על 12.4% בלבד מסך כל התפוסה של ההשכרות באיירבנב. בניו-יורק בלבד, רק 32% מהמקומות המוצעים הינם חדרים פרטיים, לעומת 66% דירות שלמות המוצעות להשכרה. המשמעות היא שבעליהם של שתי דירות פשוט משכירים אחת מהן דרך איירבנב, תוך כדי שהם עוקפים את כל חוקי העיריה לגבי מיקומים מותרים למיקום מלונות המארחים תיירים, או להגבלת דמי השכירות המקסימליים. כלומר, מי שכבר אמיד בלאו הכי – ממשיך להתעשר יותר בקלות.

 

myths of sharing economy - 1

חלוקת הנכסים המוצעים להשכרה באיירבנב. בצהוב – דירות שלמות; בירוק – חדרים פרטיים; בכחול – חדרים משותפים. המקור.

 

 

באופן דומה, באובר מתחילים כיום לחתור לכינון מעמד של נהגי-על, שיקבלו הטבות משמעותיות על מתן שירותיהם לציבור. למעשה, איירבנב הופכת לחברה שמספקת שירותים שמאפשרים בעיקר לאמידים לעשות עוד הון, ואובר הופכת לחברה שמנהלת באופן ריכוזי נהגי מוניות במשרה מלאה. שתיהן מאפשרות גם לאנשים רגילים לספק שירותים ברבע או בעשירית משרה, אבל הרווחים הגדולים בכלכלה השיתופית יגיעו דווקא לאנשים שמתמקצעים בשירותים שהם מספקים והופכים אותם לעבודתם היומיומית הקבועה.

כאן יש נקודה חשובה: איירבנב ואובר פוגעות אנושות, ויש יאמרו שהן מכחידות למעשה את התעשיות הקיימות של נהגי המוניות והמלונות. אבל נהגי המוניות במשרה מלאה יישארו – הם פשוט יעבדו דרך הפלטפורמה של אובר. ומארחי-העל יישארו גם הם – ושוב, יעבדו דרך הפלטפורמה של איירבנב. מדובר בחברות שמקבלות למעשה מונופול על השווקים האלו, ואינן מחויבות להתנהלות הוגנת כלפי הצרכן, או כלפי האנשים ש- 'עובדים' אצלן. כמובן, אם הציבור לא יהיה מרוצה מאיירבנב, הוא יוכל לעבור למתחרים שלה… אבל איפה הם בדיוק?

וזה מביא אותנו לכשל השני שאנו רואים כיום: הריכוזיות הגדולה של הכוח בכלכלה השיתופית.

 

כשל שני: ריכוזיות גדולה של הכוח

שווקי הכלכלה השיתופית הם שווקים בהם ניתן לראות את התופעה המכונה "המנצח לוקח הכל" (Winner takes all). אין עוד מנוע חיפוש באותו היקף שימוש כמו גוגל – גוגל גדולה בהרבה מיריבותיה כמו יאהו ובינג, והן אינן קרובות להתחרות בה.

גוגל השתלטה כבר מזמן על שוק החיפוש, ויריבותיה הקרובות ביותר - יאהו ובינג - עדיין נמצאות רחוק מאחור ולא צפוי שיתאוששו. מקור.

גוגל השתלטה כבר מזמן על שוק החיפוש, ויריבותיה הקרובות ביותר – יאהו ובינג – עדיין נמצאות רחוק מאחור ולא צפוי שיתאוששו. מקור.

 

באופן דומה, אובר משתלטת על שוק המוניות והמתחרה היחידה שלה – ליפט – אינה מתקרבת לעשירית מגודלה. איירבנב רכשה כבר את כל יריבותיה. אמזון ועליבאבא הן שתי ענקיות שמגמדות כל רשת חנויות אחרת בעולם הפיזי. בקיצור, המנצח לוקח הכל.

אבל למה?

קיימות כמה סיבות לתופעת המנצח לוקח הכל –

  1. משוב חיובי: ככל שחברה גדולה יותר, כך היא רוכשת יותר מידע על המשתמשים בשירותיה, ויכולה להתאים את השירותים כך שיספקו להם ערך רב יותר. התאמת השירותים מזרימה לחברה עוד משתמשים, שמספקים לחברה עוד מידע שמאפשר לה להתאים שירותים נוספים שימשכו עוד משתמשים וכן הלאה. אפקט זה פועל באופן מרשים במיוחד בעולם הדיגיטלי, בו משתמשים יכולים לבחור בקלות את ספקי השירותים המוצלחים ביותר.
  2. אפקט הרשת: לפי חוק מטקלף, הערך הטמון ברשת תקשורת פרופורציונלי לריבוע מספר המשתמשים המחוברים לרשת. כדי להסביר את המשמעות, חשבו על המצב הבא: לי יש אוסף של קלאסיקות יווניות עתיקות על המחשב. לשירלי יש כרטיס סאונד מתוחכם. למשה יש אלפי תמונות של חתולים. אם נחבר את כל שלושת המחשבים ברשת, הרי שכולנו נוכל ליהנות מהמשאבים המשותפים, וברגע שיצטרף אדם נוסף, כולנו ניהנה גם מהמשאבים שלו. אבל רק אם כולנו נהיה באותה רשת. במילים אחרות, ככל שהרשת גדולה יותר, כך היא מספקת לנו ערך רב יותר, בעוד שמספר רב של רשתות קטנות רק מסבך את חיינו. התוצאה היא שהמשתמשים נוהרים מטבע הדברים לרשת אחת גדולה לכל שירות, ולא להרבה רשתות קטנות. יש מקום רק לאיירבנב אחת, לאובר אחת וכדומה.
  3. אוטומציה: חברות הענק מסוגלות לספק שירות למספר עצום של לקוחות – מיליארד ויותר, במקרים מסוימים – מבלי שיצטרכו לתגבר את צוותיהן באותה המידה. ווטסאפ, שנרכשה ע"י פייסבוק (שוב, המנצח לוקח הכל) ב- 19 מיליארד דולרים לפני שנתיים, סיפקה שירות ל- 450 מיליון לקוחות. כמה עובדים היו בה? חמישים וחמישה בסך הכל. האוטומציה של השירותים מאפשרת למנצחות הקטנות והחכמות להמשיך לגדול במהירות ולהפוך למנצחות גדולות, מכיוון שחלק גדול מהעבודה מבוצע באופן אוטומטי על-ידי אלגוריתמים, כמעט בלי מגע יד אנוש.
  4. הלקוחות יוצרים תוכן: הדירוגים הם אלו שמאפשרים לכלכלה השיתופית להמשיך להתקיים. חישבו על כך שחברה כמו אובר, אם הייתה קמה לפני עשרים שנים, הייתה צריכה להתקשר לכל לקוח כדי לבקש ממנו חוות דעת על הנהג. כיום, הלקוחות מדרגים בעצמם את הנהגים במהירות וביעילות, ומבלי לחשוב פעמיים. מכיוון שכך, החברות השיתופיות אינן צריכות להגדיל את מספר העובדים שלהן כדי להתמודד עם מספר משתמשים גדול יותר, ולכן הן יכולות להמשיך לגדול בקלות.

המשמעות היא שחברות הנמצאות כיום בתחום הכלכלה השיתופית הן בבחינת מונופול, או קרובות להיות מונופול. וכשחברה הופכת למונופול, היא מגדירה את התנאים. האם גוגל מחויבת לספק לכם את תוצאות החיפוש הטובות ביותר? היא אינה מחויבת לכך, אבל תנאי התחרות בשוק החופשי מדרבנים אותה לעשות כן אחרת המתחרות שלה יעקפו אותה בסיבוב. אבל כשהיא מונופול, אין לה שום תחרות. האם גוגל מספקת לכם את התוצאות במהירות הגבוהה ביותר שהיא יכולה? אולי היא מתעכבת שנייה אחת בהצגת התוצאות, כדי לתת לכם קודם טעימה ארוכה יותר של הפרסומות? אנחנו לא יודעים, ואין שום חוק שמחייב את גוגל לפעול בצורה שתיטיב עם הציבור, גם אם הפכה למונופול.

אתם יכולים לטעון שלא ניתן לבסס מונופולים אמיתיים בעולם הדיגיטלי, בו קל למשתמשים לעבור בין שירותים. אלא שכאשר שירות אחד טוב הרבה יותר משירותים אחרים, וכאשר החברה מאחוריו מספקת אותו כחלק משפע של שירותים מקבילים המשולבים זה בזה, קשה הרבה יותר למשתמשים לעזוב. אם אתם מעוניינים למשל להשתמש ברשת חברתית אחרת כדי להיות בקשר עם כל חבריכם, לאן בדיוק תעזבו? איפה אפשר למצוא מתחרה לפייסבוק שנהנית מאותו מספר משתמשים?

 

כשל שלישי: הכלכלה השיתופית צריכה להניב רווח למנהלי הפלטפורמות

זוהי נקודה שנעים מאד להתעלם ממנה, אבל היא קריטית להבנתנו את הכלכלה השיתופית במצבה כיום: הפלטפורמות דרכן מתואמות מכירת ורכישת השירותים דורשות תחזוקה, ועצם הקמתן מחייבת נטילת סיכון מצד יזמים ומשקיעים. מכיוון שכך, הפלטפורמות צריכות לספק רווח לעומדים מאחוריהן. באיירבנב עושים זאת באמצעות נטילת עמלה של שלושה אחוזים בערך מהמארחים. אובר גובה עמלה של עשרים אחוזים מהנהגים. אבל יש גם פלטפורמות שאינן גובות דבר מהמשתמשים – אז איך הן מצליחות להתקיים?

ילפ היא דוגמה טובה לדילמה כזו. המודל העסקי של ילפ התבסס במקור על פרסומות המופיעות באתר בפני המשתמשים, אלא שפרסומות מכניסות מעט מאד כסף בפני עצמן. ילפ מצאה עצמה נאלצת לחזר אחר בעלי העסקים: בתמורה לתמיכתם באפליקציה בסכומים של מאות דולרים, הציעה ילפ הטבות מסוימות הכוללות את היכולת לערוך את עמוד העסק שלהם בעצמם ובחירת ביקורת אחת חיובית שתופיע בראש עמוד העסק.

עד כאן טוב ויפה, אלא שאנו שומעים מבעלי עסק רבים שנציגי המכירות של ילפ משתמשים בשיטות מכירה אגרסיביות במיוחד – ומדגימים את יכולתם לשלוט ביד רמה בביקורות שבאתר. מארי סיטון, בעלת חנות רהיטים, טוענת שבמהלך התקופה ששילמה לילפ על ניהול האתר, הביקורות השליליות אודותיה הוסרו. מהרגע שהפסיקה לשלם – הביקורות השליליות חזרו להופיע. תלונות דומות מגיעות ממספר רב של מקורות שחלקם מוכנים גם להזדהות. בעל עסק אחר, שאינו מוכן לחשוף את שמו, טען שנציגי המכירות הציעו לו להזיז מטה תמורת תשלום את הביקורות השליליות שקיבל. כאשר התלונן שמדובר בשיטות של המאפיה, הסבירה לו המנהלת שלא מדובר במחיקת ביקורות, אלא בהזזתן בלבד. טענה זו מגוחכת, כמובן, מאחר שכל מי שמכיר את העולם הדיגיטלי יודע היטב שרוב מכריע של הגולשים אינם טורחים לקרוא מעבר לעמוד הראשון של תוצאות החיפוש או הביקורות. הזזת הביקורות השליליות לאזור מרוחק יותר מהעמוד הראשי, מקבילה הלכה למעשה למחיקתן, בהבדל אחד: אם בעל העסק מפסיק לשלם לילפ, החברה יכולה להחזיר את הביקורות השליליות היישר לעמוד הראשי.

ילפ עצמה מעולם לא הודתה בנכונות הטענות הללו, ולכל היותר טענה שבכוונתה לשפר את ההנחיות שמקבלים נציגי השירות על מנת שיימנעו מהבטחות לא-מבוססות. עם זאת, בית המשפט הפדרלי בחן את הסוגייה והגיע למסקנה שילפ אינה מחויבת על פי החוק להציג את כל הביקורות שמעלים המשתמשים לאתר. לשון אחרת, אין לילפ שום מחויבות חוקית לפעול באופן שניתן להגדירו כהוגן כלפי המשתמשים.

דוגמה שלישית היא גוגל. תאמינו או לא, גם גוגל צריכה כסף. לאחרונה התברר שכאשר אתם מחפשים בגוגל אחר מוצרים מסוימים, תוצאות החיפוש ייתנו עדיפות למוצריה של גוגל עצמה. בית המשפט באמריקה בחן את הסוגיה, והגיע למסקנה שאין בעיה חוקית עם כך שחברה תמליץ על מוצריה ולא על מוצרי אחרים. זוהי החלטה הגיונית במצב בו אותה חברה אינה מהווה מונופול, אבל כפי שכבר ראינו גוגל קרובה להשתלט על שוק החיפוש, וכמעט אפשר לומר שמנוע החיפוש שלה מהווה נכס לאומי (ואולי בינלאומי) קריטי. האם לא ראוי לכפוף את גוגל לסטנדרטים גבוהים יותר?

אפשר לשאול את אותן שאלות לגבי ילפ, אובר, איירבנב וענקיות הכלכלה השיתופית האחרות. כל אלו כובשות את השווקים בתחומן. אנו יודעים שהשוק החופשי מבוסס על תחרות, אבל לא מסתמנת הצלחה בהעמדת תחרות הולמת בפני חברות אלו. המשמעות היא שהן אינן חוששות לפגוע – בעדינות ובשקט, כמובן – בלקוחותיהן כדי להפיק רווחים נוספים.

 

כשל רביעי: חוסר באחריות ציבורית

המשמעות של כל מה שכתבתי עד עתה היא שהכלכלה השיתופית, בניגוד לכל מה שהיינו רוצים להאמין, מובילה לריכוזיות עצומה של כוח בידי מספר קטן של חברות. לחברות אלו אין אחריות לפי חוק כלפי הציבור. לא לגוגל, לא לאובר, לא לאיירבנב. האחריות היחידה שלהן היא כלפי בעלי המניות או המייסדים שלהן, שדוחפים לרווח גדול יותר כל הזמן.

כאשר מדובר בחברות שנהנות מריכוזיות גדולה כל-כך של כוח בידיהן, חוסר האחריות הציבורית שלהן מפחיד ממש. והכוח הזה משמש אותן גם במאבק כנגד יכולתו של הממשל לכפות עליהן צעדים שיפגעו בהן. אובר ואיירבנב נאבקים בעיריות ובממשלות בכל רחבי העולם, בהצלחה לא-מבוטלת. אובר גם לא מהססת להשתמש בטריקים מלוכלכים, וכאשר נתקלה במפקח בווירג'יניה שהתנגד להפרות החוק שלה, היא הפיצה את פרטי הקשר האישיים שלו לכל המשתמשים בשירות במדינה כדי להפעיל עליו לחץ. וכמובן, לחברות כלכלה שיתופית אחרות כמו גוגל ופייסבוק יש כוח עצום לשלוט בזרימת המידע. לאחרונה למדנו שפייסבוק העדיפה לפרסם ידיעות מעיתונים ליברליים על פני ידיעות מעיתונים קונסרבטיביים – ודבר זה בוודאי הביא להטיה של דעת הציבור. גוגל יכולה לעשות דבר דומה, ואף אחד לא יגיד לה לא. אנחנו אפילו לא יודעים איך האלגוריתמים של גוגל עובדים – הכל סוד מסחרי כמוס.

שיהיה ברור: הצרות האלו נוגעות בכל החברות בשוק הדיגיטלי, מכיוון ששוק כזה נוטה לתופעת "המנצח לוקח הכל". אלא שהחברות המכנות את עצמן "כלכלה שיתופית" כיום מפחידות אותי במיוחד מכיוון שהן מתחפשות לכבש בפרוות זאב. מצד אחד הן טוענות שהן מייצגות את הציבור האמיתי – את האנשים הקטנים – ולכן אין צורך לבקר את מהלכיהן ואין מקום להתנגד להן. מצד שני הן חותרות בדיוק כמו כל חברה אחרת להגדלת רווחיהן שעוברים ישירות לבעלי-הכוח, ואינן חושפות את האסטרטגיות ואת האלגוריתמים שבבסיסן לבחינה.

במדינה בה בעלי ההון משפיעים יותר ויותר על קבלת ההחלטות, כוחו של הציבור על השלטון הולך ומתמעט. ואם זה לא מפחיד אתכם, אז אני מקנא בכם על אמונכם בחברות הכלכלה השיתופית, אבל חייב לשאול: גם אם אובר, איירבנב וילפ הינן צדיקות הדור ושואפות רק לסייע לציבור – מה יקרה כאשר יקומו חברות דומות שיצליחו יותר, אבל לא יהססו להשפיע על המחוקק או לפגוע בציבור לצרכיהן האנוכיים, כל עוד הן מסוגלות לעשות זאת בשקט-בשקט?

 

אז מה עושים?

מכל מה שאמרתי אתם עלולים להבין שאני מתנגד לכלכלה השיתופית, ולא כך הוא. אני מאמין שיש לה פוטנציאל עצום לקדם את האנושות, ואנו מתחילים לראות את הפוטנציאל מתממש כבר היום. העובדה שאובר ואיירבנב מאפשרות אפילו לחלק מהמשתמשים לנצל את המשאבים הפנויים שלהם, למשל, מספקת ערך עצום לכולם. בכלכלה שיתופית אידיאלית, כל הרכבים שעל הכביש מלאים בנוסעים, ולכן אין שום בזבוז דלק, או תנועה בכבישים או רכישת מכוניות שלא לצורך. בכלכלה שיתופית מלאה, אנשים עושים שימוש מלא בבתים שלהם, ולא רק בחדר או שניים. בכלכלה שיתופית של אנרגיה, החשמל שחלק מהאזרחים יקצרו מהשמש ומשבשבות רוח יעבור לאלו שצריכים אותו באותו הרגע.

הפוטנציאל הוא עצום, אבל אי-אפשר להתעלם גם מהצורך לעשות רגולציה על החברות שמנהלות את הפלטפורמות השיתופיות, ושזוכות בכוח האמיתי בסופו של דבר.

אז איך פותרים את הבעיות הללו?

 

פתרונות

קודם כל, צריך להבין שאין פתרונות קסם למצב הקיים. חברות הכלכלה השיתופית מספקות ערך גדול לכלכלה הקיימת, ולכן כל פתרון שעלול להפריע למודל העסקי שלהם יכול גם לפגוע בנהנים מהשירותים. מצד שני, ברור שיש חשיבות גדולה גם לנסות לצמצם את הכוח של החברות. איך עושים זאת?

הנה כמה הצעות, ואשמח לקרוא עוד בתגובות.

קודם כל, עלינו לבחון את בעיית המונופולים – "המנצח לוקח הכל" – בשווקים הדיגיטליים. אפשרות אחת היא לאסור בחוק על ענקיות לרכוש את מתחרותיהן הקטנות יותר, אם מסתמן שהרכישה תעודד מונופול שיפגע בציבור. בדרך זו, אנו עשויים להצליח ביצירת מספר רשתות מתחרות, שכל אחת מהן מנסה להציע שירות זול יותר ויעיל יותר מרעותיה. הצד השלילי של הפתרון ברור: מספר רשתות מתחרות נוחות פחות לציבור מרשת אחת גדולה.

פתרון אפשרי שני הוא לדרוש מהחברות שכבר הפכו למנצחות גדולות לחשוף את האלגוריתמים שלהם לעיני הציבור. זה חשוב מכיוון שהחברות הללו אינן עומדות כיום לבחינה כזו, ולכן האלגוריתמים שלהן יכולים להשפיע על הציבור בדרכים שונות שהציבור לא הסכים להן. כאשר אתם מזמינים אובר, למשל, מי ערב לכם שהחברה מספקת לכם את אותו שירות שהיא מספקת לאחרים – למשל, לנוצרים או לשחורים? באופן דומה, כאשר גוגל מכווננת את שירותי החיפוש שלה כך שימליצו על מוצריה שלה, כיצד אנו יכולים להיות בטוחים שהיא אינה מטה את החיפושים גם לטובת או לרעת פוליטיקאים מסוימים שפועלים לטובתה?

אם זה נשמע לכם מופרך, קחו בחשבון שאחת השאלות שהפנו עובדי פייסבוק למארק צוקרברג לפני חודש הייתה האם לפייסבוק יש חובה מוסרית לעצור את עלייתו של דונלד טרמפ. צוקרברג השיב שפייסבוק לעולם לא תעשה זאת, כמובן. אלא שהעובדה היא שיש לפייסבוק כוח עצום להשפיע על הבחירות באמצעות כוונון האלגוריתמים שמנתבים את הידיעות ברשת החברתית. צוקרברג יכול בקלות יחסית לגרום לידיעות על טרמפ להופיע בתדירות נמוכה יותר, או לשמור על מצביעי טרמפ מבודדים קצת יותר. כל עוד יעשה זאת באופן עדין ולא-מורגש, איש לא יבחין בכך. כך, חברות כלכלה שיתופית יכולות להשפיע על חיינו באופן קיצוני – מבלי שנבין זאת אפילו.

שלישית, עלינו לחתור לשקיפות מלאה בנוגע להשפעת החברות על הפוליטיקאים. חברות הכלכלה השיתופית מוציאות הון תועפות על לובינג בכל המדינות בהן הן פועלות. אנחנו, כציבור, זכאים לדעת כיצד הן פועלות מול נציגינו. חברת הכנסת סתיו שפיר חותרת לכיוון הזה, ולפחות מהבחינה הזו אני תומך בה לגמרי.

 

 

סיכום

רגע לפני הסוף, אני חש שאני חייב לכם, הקוראים, התנצלות: אני יודע שזאת בוודאי הייתה רשומה מדכאת. אני אישית התאכזבתי מאד לגלות שהכלכלה השיתופית עדיין לא הגיעה למקום בו היא פועלת לגמרי לטובת הציבור ונשלטת על-ידי הציבור.

אבל זה לא חייב להיות המצב.

בספרי הבא, שיצא לאור בעוד מספר חודשים בהוצאת כינרת זמורה דביר, אני מתאר את הטכנולוגיות החדשות שמתחילות לצמוח ואמורות לאפשר תיאום ושיתוף פעולה בין ההמונים מבלי צורך במתווכים שזוכים בכוח בתהליך. טכנולוגיית הבלוקצ'יין במיוחד תוארה על-ידי מארק אנדריסן, אחד היזמים והמשקיעים החשובים ביותר בעמק הסיליקון, כהמצאה החשובה ביותר מאז האינטרנט. הבלוקצ'יין אמור לעזור לנו להיפטר מכל המתווכים – מאובר, מאיירבנב, מילפ ורבים אחרים – ובכך להמשיך לנהל כלכלה שיתופית, אבל מבלי להעניק כוח גדול כל-כך למתווך. אם אתם רוצים לעוד שנה, רשמו בבקשה לפניכם: כולם ידברו על הבלוקצ'יין, ואף אחד עוד לא ממש ידע מה לעשות איתו.

אנחנו צריכים רק להמשיך ולחשוק שיניים עוד קצת, והכלכלה השיתופית האמיתית, זו שתעניק את הכוח לכם ולכולנו, עוד תגיע.

 

ושוב – למקרה שהחמצתם בתחילת הרשומה – ביום רביעי השבוע אעביר הרצאה על כשלי הכלכלה השיתופית (כפי שהיא נתפשת וממומשת כיום) בטמפל בר בכפר סבא, ביחד עם גיל קויבסקי המומחה לכלכלה שיתופית ומייסד קהילת Ouishare Israel. כולכם מוזמנים להגיע, להקשיב ולהשתתף בדיונים לאחר ההרצאה, בתקווה לנסות לתקן את הכלכלה השיתופית ולקדם אותנו לעתיד טוב יותר. ברשומה זו אני מסכם חלק מהדברים שאציג בהרצאה, ושהרעיונות שמאחוריהם התגבשו בין היתר בזכות שיחות והחלפת רעיונות עם גיל.

 

תערוכות הגופות: החי, המת, והמבולבל

תערוכות הגופות: החי, המת, והמבולבל

הבהרה: זו אינה רשומה פשוטה עם מסר חד-משמעי אחד. זאת מכיוון שהסוגיה של תערוכת הגופות אינה פשוטה, אבל אם אתם רוצים לגבש דעה רצינית בנושא, צריך להבין את כל השגיאות והמידע המוטעה המופץ כיום מסביבו. אני מאחל לכם קריאה מהנה, ובעיקר מעניינת!

 

למי שאינו יודע, בימים אלו מתחוללת סערה אינטרנטית קטנה מסביב לתערוכת הגופות שאמורה להתקיים בישראל. השר בנט הודיע על כוונתו לעצור את הכנסת הגופות לארץ לצרכי תערוכה, והארץ התעוררה כנגד הכפייה הדתית המשחיתה כל חלקה טובה.

 

הפרסום של ישראל חופשית להחלטתו של בנט. מקור בפייסבוק.

הפרסום של ישראל חופשית להחלטתו של בנט. מקור בפייסבוק.

 

הסיפור, כרגיל, קצת יותר מסובך, וכדי לפרוש אותו במלואו צריך להסתכל אחורנית, על תערוכת עולמות הגוף (Bodyworlds), שכבר הופיעה בישראל בשנת 2009 במוזיאון מדעטק. תערוכה זו הינה הראשונה מסוגה בעולם (החלה כבר ב- 1995), ואין לבלבלה עם החקיינים והמתחרים שצצו לה במהירות. אחת מאותן חקייניות היא התערוכה האחרת שהוצגה בשנת 2012 בישראל, בשם "Bodies – תערוכת הגוף" (Bodies: The Exhibition).

אני אישית ביקרתי בתערוכת עולמות הגוף כאשר הוצגה במדעטק, ועמדתי נדהם ונפעם לנוכח מורכבותו של הגוף האנושי. האיברים השונים מוצגים בצורה המדגימה היטב את גודלם (כשהם מונחים בידה של הגופה, למשל), והגופות השלמות מוצגות בדרכים הממחישות את דרך פעולת השרירים (למשל, בריצה), ואת יופייה הסבוך של המכונה האנושית. אלו הדגמות שקשה להראות בכל דרך אחרת שעדיין תהיה מרשימה מספיק כדי למשוך מבקרים למקום. התערוכה משרתת מטרות חינוכיות בבירור, וכל קשר בינה לבין בידור זול הינו מקרי בהחלט. לא ראיתי אפילו מבוגר או ילד אחד שפרצו בצחוק מתגלגל לנוכח המצגים בתערוכה. האווירה מצד המבקרים – גם לנוכח הגופות המוצגות בצורות המזכירות את התנהגותן בחיים – היא זו של שקט, של כיבוד המת, של התפעמות.

 

עולמות הגוף במדעטק. קרדיט לצילום: שרון ינאי, מדעטק.

תערוכת עולמות הגוף במדעטק. קרדיט לצילום: שרון ינאי, מדעטק.

 

גורמים דתיים בישראל, כגון הרבנות הראשית וזק"א, ניסו לעצור את עולמות הגוף בישראל באמצעים חוקיים, אך ללא הצלחה. עיקר טענותיהם הפרקטיות הסתכמו בכך שבתערוכה מוצגות גופותיהם של אסירים סיניים שלא נתנו את אישורם לחשיפה שכזו לאחר המוות. טענה זו הופרכה בשנת 2004 בעקבות חקירה מעמיקה של ועדת אתיקה בקליפורניה. בניגוד לטענות, מעולם לא הוצגו בתערוכת עולמות הגוף גופותיהם של אסירים סיניים ויוצר התערוכה טוען כי סירב להשתמש בגופות נידונים למוות מסין. כל הגופות השלמות המוצגות בה נתרמו ספציפית לתערוכה באמצעות טופס ייחודי. נכון להיום, יותר מ- 13,000 תורמים מ- 33 מדינות חתמו כבר על הטופס וביקשו שגופתם תוצג בתערוכה. גם אתם יכולים.

כל הדברים הללו רלוונטיים לתערוכת עולמות הגוף, אבל הפרשייה מסתבכת בתערוכה המקבילה – Bodies – תערוכת הגוף (נקרא לה מעכשיו "תערוכת האלמונים" כדי לקצר את השם הלועזי). בשנת 2012 הגיעה תערוכת האלמונים ליפו, עם תצוגה דומה לזו של עולמות הגוף. ברם, במהרה הסתבר כי ממשלת סין החכירה או מכרה למנהלי התערוכה חלק מהגופות שהם מציגים. בהתאם, באתר הבית של תערוכת האלמונים מוגדר במפורש כי הגופות המוצגות הגיעו מהמשטרה ומבתי הכלא של סין, שמחזיקים גם מתנגדים למשטר. למסקנות אלו הגיעו גם הפרקליט הראשי בניו-יורק ובג"ץ בישראל.

זוהי נקודה חשובה ומטרידה. מי שעוקב אחר המאורעות בסין יודע שבשנת 1999 יצאו הרשויות באופן מוצהר נגד המאמינים בתורה הרוחנית הידועה כפאלון גונג. הדו"ח השנתי מ- 2008 של ועדת הקונגרס באמריקה חושף שהממשל הסיני כלא מאות אלפי מאמינים וכפה עליהם עבודת פרך ועינויים פסיכולוגיים ופיזיים קשים. יותר מאלפיים מאמינים גוועו בבתי הכלא. דו"ח אחר של ועדת הקונגרס לענייני סין מצא שנכון לשנת 2008, יותר מאלף מתנגדים פוליטיים הוחזקו בתנאים קשים בבתי הכלא או במעצר בסין. אלו אנשים שעיקר חטאם היה לפצות פה ולדבר למען העם ונגד התנהלות הממשל. אם התנהלות כזו של הממשלה הייתה מתאפשרת גם בישראל, כנראה ששבעה מיליון אנשים היו נעצרים כבר מחר.

 

יום הפאלון גונג בדרום קוריאה. בסין כבר אסור להשתייך לכת/דת המסוימת הזו. מקור: ג'ארוד הול, The Epoch Times.

יום הפאלון גונג בדרום קוריאה. בסין כבר אסור להשתייך לכת/דת המסוימת הזו. מקור: ג'ארוד הול, The Epoch Times.

 

בג"ץ נדרש להתערב בתערוכה בישראל בשנת 2012. השופטים קבעו כי החברה העומדת מאחורי התערוכה לא הצליחה – "… לאשר באופן עצמאי כי הנפטרים נתנו את הסכמתם לשימוש בגופותיהם בתערוכה." מכיוון שכך, הגיעו השופטים להחלטה שתואמת כדבריהם את "…כבוד האדם ובכללו כבוד המת", והורו לסגור את התערוכה, ולבחון מחדש את החוקים המאפשרים את קיומה ואת הבאת הגופות לארץ והצגתן.

בנקודה זו נכנס לעניין השר בנט. הוא הקים במשרד הכלכלה ועדה שתבחן כיצד ניתן לאשר ייבוא גופות להצגה בישראל. כאשר נראה היה שהוועדה מתקרבת למציאת פתרון שיאפשר ייבוא גופות לארץ, התעוררו גורמים דתיים כגון הרב ישראל מאיר לאו, וגורמים פוליטיים ומשפטיים כח"כ משה פייגלין ופרופ' עו"ד אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט". הרב לאו וח"כ פייגלין התנגדו בחריפות לפתרון המסתמן בטענות דתיות ("הלנת המת מבזה את צלם אלוקים" ו- "פגיעה חמורה בכבוד האדם שנברא בצלם א-לוהים") או ערכיות (מנוגד לערכיה של "מדינה יהודית ודמוקרטית"). בנט, שחש את השטח, קיבל רגליים קרות והודיע בנחישות כי "לא אכניס אף גופה לישראל… לא אתן יד לפגיעה בצביון המדינה ובכבוד המת".

 

מה למדנו?

ראשית, יש להבהיר שאכן מסתמן שמדובר בכפייה דתית. האפשרות פתוחה כל העת בפני בנט להסביר מדוע עולמות הגוף אינה דומה ל- תערוכת האלמונים משיקולים מוסריים של דרך השגת הגופות. הוא יכול להגדיר מדוע הראשונה עומדת בכללים של כבוד האדם וחירותו לבחור מה השימוש שיעשה בגופתו. הוא יכול להסביר בבירור מדוע התערוכה השנייה פוגעת בכללים אלו בשל הכפייה של ממשלת סין על אזרחיה והשימוש הציני בגופותיהם למען רווח כספי.

בנט היה יכול לבחור בדרך זו, אך הוא נמנע מכך משיקולים ברורים: הרבנים שיצאו כנגדו אינם מוטרדים ממוסר מערבי או מ- "כבוד האדם וחירותו", אלא משיקולים הלכתיים. כתוצאה, הכריז בנט שיחתור לאיסור מוחלט בייבוא גופות לתצוגה, וכך הוא פוגע גם בתערוכה המוסרית וגם בלא-מוסרית, במה שמתפרש כנימוק דתי בלבד.

שנית, גורמי הדת טוענים ל- "כבוד המת" אך הם מנסים במציאות לתת כבוד רק לאל עליון שקבע מה יש לעשות עם הגופות, ושולל בכך מבני-האדם את זכותם להחליט. למעשה, זהו כבוד לאל, המבזה את האדם, חירותו ורצונותיו. מצדי הם יכולים לשמור את הכבוד האלוהי הזה לעצמם, וראוי שכך יעשו. מדינת ישראל הדמוקרטית צריכה להעמיד את כבודו וזכויותיו של האדם החי בראש מעייניה. היא צריכה לתמוך בזכותו של האדם להחליט מה יעשה בגופתו לאחר המוות, לעודד גופים הפועלים בהתאם לכללי המוסר כמו עולמות הגוף ולהתנגד לארגונים השוללים מהאדם זכות זו כמו תערוכת האלמונים.

צריך להגיד בבירור: תערוכת האלמונים אינה עולה בקנה אחד עם ערכים דמוקרטיים וליברליים של כבוד האדם וחירותו. אולי בנט יצליח לעצור אותה. אולי לא. יהיה אשר יהיה, כף רגלי לא תדרוך בה.

ואעשה טוב יותר מבנט: אותיר לכל אחד ואחת מכם את הבחירה מה לעשות.

 

 

המשוואה שחוזה את האושר

המשוואה שחוזה את האושר

אושרם של יותר מ- 18,000 בני-אדם מכל רחבי העולם נובא באמצעות משוואה פשוטה, שמראה כי האושר המיידי והרגעי שאנו חווים בחיי היום-יום אינו משקף את מידת ההצלחה שלנו, אלא עד כמה הצלחנו יותר מכפי שציפינו

 

לקראת סוף המאה ה- 18 החל הפילוסוף הבריטי הדגול ג'רמי בנת'ם בהתוויית הבסיס לחברה המתוקנת העתידית שראה בעיני רוחו. היה זה אחד מניסיונות רבים של אנשי רוח וכת לאורך ההיסטוריה, מאפלטון ועד גואל רצון, ליצור מחדש את החברה ואת המדינה באופן שנראה להם המתאים והראוי ביותר. ניסיונות מסוג זה, לפחות המנומקים שבהם, מתבססים על מספר עקרונות מנחים. עבור הדיקטטורים, ברור שהעיקרון המנחה הינו שימור עצמי והגדלת ופיאור העצמי – ובתנאי שהם מייצגים את אותו 'עצמי'. העיקרון של בנת'ם היה מורכב ושוויוני יותר, וידוע כיום תחת השם "עקרון האושר הגדול ביותר".

עקרון האושר הגדול ביותר של בנת'ם קובע כי מטרתו של האדם היא תמיד להגדיל את אושרו העצמי, ומטרתה של המדינה לפיכך צריכה להתמקד בהגדלת אושרם של אזרחיה. וכפי שתיאר הפילוסוף בעבודתו "מקצת על הממשל" (A Fragment on Government) –

"אזי תוקן חוזה, כך נאמר, על-ידי העם והמלך: פרטיו היו כדלקמן. האנשים, מצדם, הבטיחו לציית למלך. המלך, מצדו, הבטיח למלוך על האנשים בדרך כזו שתמיד תשרת את אושרם."

כל זה טוב ויפה, אך אנו מבינים כיום את הפסיכולוגיה האנושית טוב יותר מכפי שהבנו אותה בימיו של בנת'ם. אנו יודעים בעיקר שהאושר אינו דבר מוחלט, וכי אושרו של אחד והגורמים המובילים אליו אינם דומים בהכרח לאושרו של האחר. אדם עני אשר ימצא מעטפה המכילה מאה דולרים ברחוב, למשל, עשוי לרקוד מרוב אושר, בעוד שמיליונר שימצא מעטפה דומה עשוי להשליכה בחזרה לרצפה. זאת ועוד, הדרך להשגת האושר של האחד עשויה לפגוע באושרו של האחר. רובנו נסכים בוודאי שעדיף למדינה שלא לתמוך באדם השואב סיפוק ואושר מפגיעה באחרים.

סיבות אלו ואחרות הובילו לכך שתורתו של בנת'ם אינה מספיקה לכינון מדינה וחברה בפני עצמה. איננו מבינים מספיק את האושר, ואיננו יודעים כיצד לכמת את אושרו של האחד לעומת אושרו של האחר. אנו נמצאים כיום במקום הדומה לזה של היוונים הקדומים, בטרם הבינו אלו כיצד לערוך חישובים הנדסיים בסיסיים שיסייעו להם לתכנן בניינים ומגדלים. כל עוד הבנתנו את האושר נסמכת על אינטואיציות בלבד, ולא על משוואות כמותיות, איננו יכולים גם לתכנן ולהנדס את החברה שתגדיל את האושר של האינדיבידואל ואת האושר הכללי.

אבל אנחנו בדרך לשם.

[בהערת שוליים יצוין כי בנת'ם עצמו הבין כי לא ניתן להסתפק בהגדרה שטחית של אושר בלבד, ולכן הוסיף רשימה של פרמטרים אחרים מסביב לאושר, כגון עוצמת האושר, משכו, הוודאות בקבלתו, הקרבה אליו וכן הלאה]

 

"העושר הגדול ביותר הוא לפזר את אויבך מלפניך. לראות את עריו הופכות לעפר ואפר, לראות את אוהביו עוטי דמעות, ולכנס לחיקך את נשותיו ובנותיו."  -ג'ינגיס חאן מדגים כיצד ניתן ליישם בדרך שגויה מאד את עקרון האושר הגדול ביותר.

"האושר הגדול ביותר הוא לפזר את אויבך מלפניך. לראות את עריו הופכות לעפר ואפר, לראות את אוהביו עוטי דמעות, ולכנס לחיקך את נשותיו ובנותיו." -ג'ינגיס חאן מדגים כיצד ניתן ליישם בדרך שגויה מאד את עקרון האושר הגדול ביותר.

 

המשוואה שחוזה את האושר

בשנים האחרונות התקיימו מחקרים רבים שניסו להבין כיצד עולה או יורדת רמת האושר של האינדיבידואל בתגובה לאירועים מחיי היום-יום. רוב המחקרים הללו היו איכותיים באופיים – כלומר, הם הפיקו תובנות שקל היה לתאר במילים, אך ללא כימות משמעותי של ההשפעה על האושר, או ניסיון ליצור מודל מתמטי של האושר האנושי. מצב עניינים זה מתחיל להשתנות, בין היתר בשל השתכללותם של כלי המחקר והיכולת לבחון מודלים אפשריים על מספר גדול של אנשים. בדרך זו התהוותה 'משוואת האושר הרגעי' שהתפרסמה בשבוע האחרון בכתב העת האקדמי היוקרתי Proceedings of the National Academy of Sciences.

המשוואה פותחה במהלך מחקר שבחן את היחס שבין אושר לבין תגמולים, ואת המנגנונים העצביים המופעלים בעת קבלת תגמול וגורמים לנו לחוש שמחים. עד עתה, ידענו שאירועים מהחיים משפיעים על אושרו של האינדיבידואל, אך לא היה ברור לנו בדיוק עד כמה אנשים יהיו שמחים מרגע אחד למשנהו בחיי היום-יום שלהם, ובהסתמך על ההחלטות שהם מקבלים והשלכותיהן.

המשוואה החדשה חוזה באופן כמותי עד כמה אנשים יטענו שהם מאושרים בהסתמך על אירועים קודמים שחוו, כגון תגמולים שקיבלו, וציפיותיהם לגבי התגמול. היא מהווה, למעשה, מודל מתמטי של האושר האינדיבידואלי.

איך בונים מודל שכזה?

עוד דרך שגויה לשמח את כולם.

עוד דרך שגויה לשמח את כולם. במקור מ- "קלווין והובס" של ביל ווטרסון.

 

בניית מודל האושר

באופן מפתיע, 'משוואת האושר' לא פותחה כתוצאה ממחקר שנערך על מספר רב של בני אדם וניסה לכמת את כל גחמותיהם, אלא בעקבות מחקר ראשוני על 26 נבדקים בלבד. הנבדקים השתתפו במשחק קבלת החלטות בו היו צריכים להמר על סכומי כסף שונים, עם סיכוי מסוים להרוויח או להפסיד כסף אמיתי (בלירות שטרלינג!). בין כל החלטה ותוצאותיה, התבקשו השחקנים לדרג את רמת האושר העכשווית שלהם. בהסתמך על התוצאות, בנו המדענים מודל חישובי המתאר כיצד האושר (לפחות זה עליו דיווחו המשתתפים) קשור לתגמולים ולציפיות.

מחקר בו משתתפים עשרים ושישה אנשים נחשב אולי למחקר מרובה-משתתפים בנוירולוגיה, אך ברור שלא ניתן להפיק ממנו תובנות לגבי האנושות כולה. לכן, מתוך מטרה להרחיב את המחקר ולאמת את תוצאותיו בקנה מידה נרחב יותר, פיתחו החוקרים אפליקציית סמארטפון המכונה "ניסוי המוח הגדול". אזרחי העולם כולו הוזמנו להוריד את האפליקציה, לנסות את משחקי קבלת ההחלטות ולדרג את האושר שחוו. המשחק הופץ בחינם לאייפונים ולאנדרואיד (אתם מוזמנים להוריד ולשחק בקישורים המצורפים), ולאורך תקופת הניסוי לקחו כ- 18,420 בני-אדם מרחבי העולם חלק במשחק הרלוונטי. החוקרים חיכו בדריכות לתוצאות, כשהשאלה הגדולה לנגד עיניהם: האם ייתכן שמשוואה שגובשה על סמך 26 אנשים בלבד, תתאר גם את התנודות באושרם של כמעט עשרים-אלף שחקנים?

התשובה, במפתיע או שלא, חיובית. המודל שפעל עבור כמה עשרות, התאים גם לכמה עשרות-אלפים. אפשר לומר, בהרחבה ובהכללה גסה, שבני-אדם דומים מספיק ברחבי העולם כדי שייכנסו תחת אותו מודל של אושר.

 

כולנו אותו הדבר, עמוק בפנים.

כולנו אותו הדבר, עמוק בפנים.

 

הדרך אל האושר

מהי, אם כך, הדרך אל האושר לפי המודל החדש?

מעצם העובדה שהמודל מתמטי באופיו ומתואר בכלים כמותיים, אני נתקל בקושי להסביר את התובנות בכל צורה שלא תישמע קלישאתית או ברורה מאליה. החשיבות האמיתית של המחקר טמונה בכימות האושר והגורמים המובילים אליו, ולא בתובנות שניתן לתאר במילים פשוטות. אלו היו ידועות ברובן עוד לפני המחקר.

ובכל זאת, שווה להרחיב בכמה מילים על התובנה העיקרית של המחקר. על נקודה זו הסביר פרופ' אנדרו אוסוולד, מומחה לכלכלה ולאושר (אך לא היה מעורב במחקר הנוכחי), לאתר BBC News. לפי אוסוולד, "התובנה העיקרית הינה שתחושת האושר המיידית תלויה בגודל ההפרש בין מה שאתה משיג, לבין מה שאתה מצפה להשיג."

קל להסביר את התובנה הזו בדוגמאות מהמציאות. דמיינו לעצמכם כי אתם מוזמנים לראיון עבודה באחת החברות המתקדמות ביותר בתחומה בשוק. חברה זו זקוקה לכם נואשות כדי לאייש משרה קריטית, ואתם יודעים שהאדם הקודם שאייש את המשרה קיבל שכר של 30,000 ₪ לחודש. המראיין מציע לכם לקבל שכר של 20,000 ₪ בלבד. סכום זה עדיין גבוה פי שניים מהשכר הממוצע במשק, ורוב העובדים בישראל יחטפו את ההצעה מיד בשתי ידיהם.

ומה תהיה תגובתכם? מכיוון שציפיתם לקבל שכר גבוה בהרבה, אתם עומדים להיעלב, ורמת האושר שלכם תרד באופן משמעותי כתוצאה מהתנפצות הציפיות על שרטוני המציאות. המשמעות היא שתחושת האושר המיידית היא יחסית:היא אינה תלויה בהישגיכם האובייקטיביים, אלא בציפיות המוקדמות שהיו לכם לגבי אותם הישגים. על כך כתב כבר הנרי לואיס מנקן כי – "אדם עשיר הוא זה המרוויח מאה דולרים יותר בשנה מבעלה של גיסתו".

"ציפינו לראות שתגמולים שהתקבלו לאחרונה ישפיעו על רמת האושר הרגעי," מתאר מוביל המחקר, רוב רוטלדג' מיוניברסיטי קולג' לונדון. "אבל הופתענו לגלות עד כמה היו הציפיות חשובות לקביעת האושר. במצבים מהעולם האמיתי, התגמולים המגיעים מהחלטות מהחיים, כמו להתחיל בעבודה חדשה או להתחתן, אינם מתממשים לעתים קרובות במשך פרק זמן ארוך, והתוצאות שלנו מציעות שדווקא הציפיות הקשורות בהחלטות הללו, לטוב או לרע, משפיעות מאד על האושר."

ובכך, בסופו של דבר, מסתכמות עיקר תובנות המחקר: בקביעה פשוטה, שמהרגע שהיא ניתנת לכימות, אנו יכולים להתחיל להסתמך עליה בהנדסת מערכות ושירותים עבור בני-אדם.

 

חלק ממשמעות האושר: לקבל יותר ממה שציפית

חלק ממשמעות האושר: לקבל יותר ממה שציפית. האם נוכל להיות מסופקים במה שיש לנו?

 

עתיד האושר

מחקר זה מהווה רק צעד אחד בדרך לגיבוש מודל מקיף הרבה יותר של האושר האנושי. מודל מתמטי כזה יהווה את אחת ההתפתחויות המדעיות החשובות ביותר של האנושות, מכיוון שהוא יוסיף את פרמטר האושר לרשימת הפרמטרים הניתנים לכימות, ויאפשר לנו להתייחס אליו באופן שקול ורציני. באופן מתמטי.

המתמטיקה ידועה כ- 'מלכת המדעים', ולא לשווא. היא מאפשרת לנו לתאר את העולם שמסביבנו בפשטות וביעילות, ולספק מידע לגבי ההווה והעתיד. באמצעות שימוש במודלים מתמטיים של תורת הכבידה ועקרונות פיזיקליים אחרים, מסוגלת מערכת כיפת ברזל לשגר טילים מדויקים כל-כך שייפגעו בטיל אחר במרחק קילומטרים. באמצעות שימוש במודלים מתמטיים המשלבים בתוכם תובנות של תורת היחסות, מערכת ה- GPS מצליבה בין המסרים המגיעים מלוויינים מסביב לכדור הארץ, ומספקת מידע בנוגע למיקום המשתמש. בזכות מודלים מתמטיים ופיזיקליים המשלבים מידע אודות תכונות החומרים וכוחותיהם, אנו יכולים לתכנן גשרים ובניינים בעלי מבנה קל וחזק.

ומה נוכל לעשות כאשר יהיה ברשותנו מודל של האושר האנושי?

כפי שכתבתי בתחילת המאמר, מודל כזה יוכל לעצב את החברה האנושית מחדש, בתהליך שעשוי לדרוש דורות רבים עד שיושלם. המדינות הדמוקרטיות כיום פועלות לפי מודל איכותי (כלומר, נטול שקלולים כמותיים וניתנים לחישוב) בניסיון להגדיל את רמת האושר האנושי של אזרחיהן. הרצון הכללי בהגברת האושר מזכיר את רעיונותיו המקוריים של בנת'ם, בתוספת עקרונות אחרים שהתווספו מאז תקופתו.

אבל כיצד אפשר לשרת את אושרם של האנשים, אם איננו יודעים מה הופך אותם למאושרים? לכאורה, כל הדיוט וכל אידיוט יודעים מהי מהות האושר. אם נשאל אדם ברחוב מה יהפוך אותו למאושר, למשל, הוא עשוי להשיב שסכום גדול של כסף שייפול לחיקו יהפוך אותו למאושר. אבל כמה כסף יש לתת לאותו אדם כדי לשמח אותו? והאם הוא יהיה שמח באותה המידה אם הכסף יגיע אליו בדרך מקרה, או דרך פקיד ממשלה? התשובות לשאלות אלו אינן יכולות להיות בגדר נפנופי ידיים או להסתמך על האינטואיציה האנושית הלוקה בחסר. הן חייבות להגיע מתוך הבנה כמותית של האושר שאנו 'מעניקים' לכל אדם, לעומת האושר שאנו שוללים מאחרים (בדמות כספי המיסים שלהם ודרכים אחרות). מודל מתמטי של האושר האינדיבידואלי יכול לסייע לנו לגבש מדיניות ציבורית במסגרתה נשאף להגדיל למירב את אושרו של כל אדם, עם פגיעה מזערית באושרם של אחרים. תהליך הגיבוש של מדיניות מסוג זה ידרוש זמן רב, ואולי דורות, אך הוא יכול להתחיל כבר היום.

האם עתיד בו הממשלה פועלת על סמך מודלים מתמטיים כדי 'להנדס' את רמת האושר של האוכלוסייה נשמע לכם מרוחק מאד מההווה? ובכן, ייתכן, אבל כדאי לקחת בחשבון שהעתיד מגיע לעתים תכופות מהר יותר מהמצופה, ומשנה מן היסוד את תפישותינו (וליתר דיוק, את תפישות ילדינו ונכדינו) לגבי הסדר החברתי המקובל. אבל גם אם אתם ספקנים לגבי עתיד כזה, בוודאי תסכימו כי למודל מתמטי של האושר יכולים להיות שימושים כבר במציאות העכשווית.

דוגמה טובה לשימוש בהווה במודל של האושר מוצגת במאמר עצמו על-ידי החוקרים. דמיינו לעצמכם כי אתם נציגיה של חברת תעופה, שצריכים לבשר לנוסעים כי הטיסה הבאה תתעכב בשעה שלמה. אתם יודעים שההכרזה תיתקל בקיתונות של רותחין ובזעם מצד הנוסעים. במקרה זה, עליכם רק להתייעץ במודל המתמטי כדי להבין כיצד אפשר להגביר את רמת האושר של הנוסעים. החוקרים מספקים במאמרם תשובה אפשרית לדילמה בהתבסס על תוצאות המודל –

"[ניתן יהיה]… להשתמש בציפייה שלילית מספיק כדי ליצור תגובה רגשית חיובית מתוך אירוע שלילי. לדוגמה, הודעה על עיכוב של שעה בטיסה, שלפניה מגיעה הודעה לפיה יש סיכוי של חמישים אחוזים לעיכוב של שש שעות, אמורה לפי המודל שלנו להשפיע בצורה חיובית בסך-הכל על הנוסע הממוצע."

איני מנסה להמליץ לחברות התעופה להתחיל להפריז בדיווחיהן על עיכובים בטיסות, כמובן, וגם החוקרים מודים שלהודעה מסוג זה עשויות להיות השלכות שליליות אחרות עבור חברת התעופה. עם זאת, נראה לי שברור כיצד מודל של האושר יכול לסייע לחברות, לגופים ציבוריים, ואפילו למתכנתי משחקי מחשב להבין כיצד הם יכולים להתאים את מוצריהם ושירותיהם כך שיעלו את רמת האושר של האינדיבידואל המשתמש בהם, או יצמצמו עד כמה שניתן את הפגיעה באושרו.

 

מכשולים בדרך אל האושר

לאורך כל הרשומה הנוכחית הבטחתי גדולות ונצורות בהתבסס על מודל האושר שפיתחו החוקרים, אבל יש להודות שמודל זה מוגבל עדיין מאד מטבעו. ראשית, הוא עוסק רק בסוג האושר הידוע כ- "אושר רגעי" (Momentary Happiness) אשר מגיע כתגובה מיידית למצבים בחיי היום-יום. לא ברור עדיין מה הקשר בין "אושר רגעי" לבין אושר כללי לאורך החיים. נראה סביר שהאושר הכללי בסוף היום ובסוף השנה מושפע ואף נקבע לפי אותן 'מנות קטנות של אושר' המחולקות מדי שעה לאנשים, אך עדיין אין קשר ישיר שהוכח בין השניים.

שנית, המודל שגובש מסתמך על תוצאות שהתקבלו מתוך משחק מחשב פשוט, בו נבדקות תגובותיהם של השחקנים להימורים בעלי תוצאה חיובית או שלילית ברורה. האם משחק שכזה יכול לדמות את מורכבותה העצומה של החיים? אני מאמין שכן, אך ברור שמדובר עדיין רק במודל פשטני יחסית, המפרק את המורכבות של החיים לשאלות בסיסיות של רווח, הפסד, וסיכויים להצלחה בהימור.

שלישית, האם המודל מתאים עבור כל בני האדם באשר הם? האם הוא מתאים עבור בני תרבויות זרות ודרכי חשיבה שונות, כאנשי המזרח הרחוק, או שבטים בפפואה ניו גינאה? האם הוא מתאים ספציפית עבורי? החוקרים לא ציינו במחקר כמה מהשחקנים באפליקציה הגיעו ממדינות ומתרבויות שונות. אני נוטה להאמין שמשוואת האושר הבסיסית חלה על כולנו, אבל ערכיהם של הקבועים במשוואה ישתנו בוודאי לפי האינדיבידואל ולפי התרבות ממנו הוא מגיע.

אחרון חביב, ואולי החשוב ביותר מבחינה חברתית ובהסתכלות לעתיד: בהינתן שהמודל ישוכלל בעתיד, האם אין סכנה לניצול לרעה של הבנת הנפש האנושית? האושר, או היעדר האושר, היוו עד היום גורמים ראשונים במעלה בהתמרדות כנגד ממשלות, במחאות חברתיות או בחרם צרכנים. החוסר באושר היה המצפן שבידי האזרחים והצרכנים, שסייע להם להבין האם עליהם להתנגד לדרישות, למחירים ולכללים הנכפים עליהם. מה יקרה כאשר ממשלות וחברות יוכלו להנדס את החברה מחדש כדי להקנות לכל אדם תחושת אושר שתספיק לו בדיוק כדי למנוע ממנו להתמרד? והאם זה דבר רע כל כך, בהתחשב בכך שהאנשים באותה חברה עתידית היפותטית עשויים להיות מאושרים מאד – ובהחלט ייתכן שיותר – מהאנשים החיים בחברה המודרנית כיום? האם יש הבדל בין אושר 'מלאכותי', הנובע מכך שסביבתנו הונדסה כדי לגרום לנו אושר, לבין אושר 'אמיתי' המגיע מכך שהתגברנו על קשיי הסביבה או ניצחנו בהימור בכוחות עצמנו?

כל אלו הן שאלות לעתיד הרחוק… או שלא. יש שיאמרו שטכנולוגיות התקשורת הקיימות כיום, כפייסבוק והטלוויזיה, מספקות בדיוק סוג כזה של אושר רגעי, שגורם לך להישאב לתוכו ולחוות סיפוק מסוים דקה אחר דקה. סיפוק זה אינו גדול, אבל הוא די והותר כדי להשאיר אותך מרותק למסך. ועתה צריכה להישאל השאלה שאותיר לכם לענות – לעצמכם בראש ובלב, או בתגובות:

האם זהו האושר שאתם רוצים?

האם פייסבוק גורמים להקצנה של הימין והשמאל, ואיך להפסיק את זה

האם פייסבוק גורמים להקצנה של הימין והשמאל, ואיך להפסיק את זה

בימים האחרונים התחוורה לי תופעה מזעזעת: אני לא רואה דעות של ימנים או שמאלנים קיצוניים בפייסבוק.

חושבים שאני צוחק? אני רציני לגמרי. יש לי יותר משלושת-אלפים חברים בפייסבוק, ואני משוכנע שחלקם ימנים קיצוניים, ואחרים מתוכם שמאלנים קיצוניים. כאשר אני נכנס ל- "פיד", כלומר לעמוד המרכז את הסטטוסים החדשים שכתבו חבריי. בעמוד זה אני נחשף לעוגות שהם בישלו, לחתול שליטפו ולחיתול שהחליפו לילד, לאהבותיהם ולפחדיהם ולשמחותיהם השונות. רק לדבר אחד אני לא עד: אפילו דעה קיצונית אחת לא מצאתי בקרב חבריי.

זוהי תופעה מטרידה. אחרי הכל, אני שומע בכל מקום על ויכוחי הענק המתנהלים ברשת הפייסבוק, וזו אמורה לשקף עבורי את המתרחש בחיים הפיזיים. אז לאן הם נעלמו עבורי? האם הדרך היחידה עבורי לקחת חלק בדיונים שמעצבים את פני החברה הישראלית, היא לעבור באופן אקטיבי בקירותיהם הפרטיים של חבריי ולגלות את הסטטוסים שנעלמו מעיניי?

אבל אלו אינם הדיונים היחידים שאיני שותף להם. למעשה, במהלך השנה האחרונה התחלתי להבין שהפייסבוק שלי מנדה אותי גם מנתח הולך וגדל של החברה הישראלית: הטבעונים.

 

למה אני לא רואה סטטוסים של קיצוניים בפייסבוק שלי??

למה אני לא רואה סטטוסים של קיצוניים בפייסבוק שלי??

 

חצאי-אמיתויות ושקרים

בשנת 2013 נחשפתי לתופעה מוזרה: חבריי הטבעוניים נעלמו מהפייסבוק שלי.

איני מתכוון שהם הפסיקו להיות חבריי, לטוב או לרע. אם הייתי טורח ומקליד את שמם כדי למצוא את עמודי הפרופיל שלהם, הייתי מגלה שהם עדיין רשומים כחבריי. הייתי יכול לקרוא את הסטטוסים שפרסמו, לעיין בתמונותיהם ולהתכתב עמם כאוות נפשי. אך את הסטטוסים שהם נהגו לפרסם, לא הייתי רואה בעמוד החדשות של פייסבוק.

כולנו מכירים את עמוד החדשות של פייסבוק, אך מעטים מבינים את משמעותו המלאה. בכל פעם שאנו נכנסים לאתר, אלגוריתם מתוחכם בוחר ומציג בפנינו מספר סטטוסים שהוא סבור שיעניינו אותנו במיוחד, או שמתאימים בדיוק לתחומי העניין שלנו. מכיוון שלרובנו יש לפחות כמה מאות חברים מקוונים, ואין לנו זמן לקרוא את הסטטוסים המגוונים והשונים שהם מפרסמים מדי יום ומדי שעה, ברור מדוע צריך אלגוריתם שיסנן את המסרים אליהם ניחשף, ויסתיר את ההודעות שאיננו מעוניינים לראות.

וכך נעלמו חבריי הטבעוניים מהפייסבוק.

במבט לאחור, אני מתחיל להבין כיצד הפסקתי לראות את הודעותיהם. כפי שניתן להבין מהעמודים האחרונים, אני מאמין שלניסויים בבעלי החיים יש חשיבות רבה ברפואה המודרנית. אני גם נוטה לאכול בשר מספר פעמים בשבוע, ואוהב לראות תמונות של סטייקים טובים. לאורך כל שנות השימוש שלי בפייסבוק, האלגוריתמים של החברה התחקו אחר כל פעולותיי. הם שמו לב שאני מסמן ב- 'לייק' תמונות של סטייקים וסטטוסים התומכים בניסויים בבעלי חיים, אך נמנע באדיקות מלשבח סטטוסים הכוללים תמונות של חיות מעונות. אני גם מעדיף שלא להיכנס לדיונים בסטטוסים הנוגעים ברוע האינהרנטי שבאכילת בשר. אני אוהב לקרוא את הדיונים הללו כדי להבין את נקודת המבט של הצד השני, אך לא להשתתף בהם.

לפי בריאן בולאנד, המוביל את קבוצת שיווק הפרסום בפייסבוק, האלגוריתמים של החברה צריכים לבחור כיצד לסנן את 1,500 הסטטוסים שיכולים להופיע בעמוד החדשות בכל פעם שמשתמש ממוצע נכנס לאתר. זהו עודף עצום של מידע, שיש לצמצם ל- 300 הסטטוסים המופיעים בעמוד החדשות [1]. כדי להותיר רק את הסטטוסים שהמשתמש ירצה להיחשף אליהם, בוחן האלגוריתמים גורמים שונים הכוללים, לפי מגזין הגרדיאן (המסתמך על דברי המהנדס לארס בקסטרום מפייסבוק) – "מידת התכיפות באינטראקציה עם חבר, עמוד או דמות ציבורית; לכמה לייקים, שיתופים והערות זכו הודעות מסוימות; כמה היית באינטראקציה עם סוג כזה של הודעות בעבר…" [2]

האלגוריתם שסקר את פעולותיי לפי הגורמים המצוטטים 'הבין' במהרה כי עמדותיי רחוקות מאלו של חבריי הטבעוניים, והחל להתאים את החדשות שקיבלתי לפי תחומי העניין שלי. וכך, כיום אני מקבל בכל כניסה לפייסבוק הודעות של חברים על המתרחש ברכבת (מאחר שאני נוסע כמעט כל יום ברכבת), על מאמרים חדשים ומעניינים של אתאיסטים (אני אתאיסט), ותמונות חושפניות במיוחד של ידידותיי המקוונות (אני עדיין לא בטוח למה). אני במפורש לא מקבל הודעות על מאמרים שסוקרים את קשיי החיים בעיירות פיתוח בפריפריה, או הודעות שנכתבו על-ידי דתיים קיצוניים, או – כפי שציינתי – על ידי טבעונים. האלגוריתם יצר גדר הפרדה גבוהה עבורי מבלי שאדע זאת ומבלי שאגיד לו לעשות זאת. וגדר ההפרדה הזו אינה רק גבוהה, אלא גם בלתי-נראית. איני יודע אפילו שהיא קיימת. אני רק יודע שרוב הסטטוסים החדשים אליהם אני נחשף מדי יום בפייסבוק, תואמים באופן חשוד לדעותיי הקיימות. לכל הפחות, הם נמנעים ברובם מלאתגר את אמונותיי באופן משמעותי.

וזו, אם עוד לא הבנתם, בעיה גדולה.

 

כשאין דיאלוג, יש הקצנה של עמדות.

כשאין דיאלוג, יש הקצנה של עמדות.

 

הרשת המקצינה

בשנת 1961 ערך סטודנט בשם ג'יימס סטונר מחקר פשוט למראית עין, ובו ביקש מהנבדקים לייעץ לאדם מסוים (נאמר, מויש'לה) האם עליו לפרוש מעבודתו הקבועה ולזנק לתוך עבודה בחברה צעירה ומבטיחה שתוכל גם לספק לו מניות – אך עלולה באותה המידה להיכשל בגדול. סטונר ביקש מהנבדקים לקבל החלטה בנושא בפני עצמם, ואז חילק אותם לקבוצות אקראיות בנות שישה אנשים. כל אחת מהקבוצות דנה בשאלה, ולאחר מכן קיבלה החלטה קבוצתית משותפת לגבי הדרך בה צריך מויש'לה לבחור. התוצאות היו ברורות וחד-משמעיות: הדיונים הקבוצתיים גרמו לנבדקים להקצין את עמדותיהם והיטו את ההמלצות באופן משמעותי לכיוון שהיה בעל סיכון גדול יותר, אך גם פוטנציאל גדול יותר לרווח  [3].

תוצאות אלו הפתיעו את כל המומחים בתחום הניהול וקבלת ההחלטות, מכיוון שהדעה השגורה באותם הזמנים הייתה שקבוצות הינן זהירות, שקולות ומתונות יותר בקבלת ההחלטות שלהן. ברור מדוע הדברים אמורים להיות כך במבט ראשון: בקבוצה נחשפים המתדיינים למגוון רחב של דעות שמסייעות להם לראות נושא מסוים מכל הצדדים, ולא רק מהצד המסוים והמוגבל שלהם. לרוע המזל, מחקרו של סטונר ושפע המחקרים שבאו בעקבותיו הראו תופעה הפוכה: אינדיבידואלים שמגיעים לקבוצה עם דעה מסוימת, מקצינים אותה עד לתום הדיונים [4].

הקצנה קבוצתית מתרחשת גם בקבוצות דיון ברשת. למעשה, מחקרים מעידים כי ההקצנה חריפה עוד יותר כאשר המתדיינים אינם יכולים לראות זה את זה פנים-אל-פנים, אלא נאלצים להסתפק בדיון דרך המחשב [6]. ההקצנה מתרחשת גם במשחקים כ- "משחק הדיקטטור" הבוחן (בין היתר) את יכולתם של המשתתפים להבין את ראיית העולם של היריב. נראה שבזמן הדיונים שנערכים בקבוצה כדי לקבל החלטה, נשכחים ונעזבים בצד המחסומים והמעצורים הקיימים בנפשו של כל אדם ומכתיבים עבורו את דרכי ההתנהלות המתאימות ביותר מול אנשים אחרים. הקבוצה כקולקטיב מאבדת את היכולת האינדיבידואלית להבין אינסטינקטיבית את דרך החשיבה של האחר. היא מאבדת את האמפתיה שלה, וכתוצאה – מאבדת חלק מהיכולת לשתף פעולה עם אחרים.

מהן הסיבות להקצנה הקבוצתית? לפי הפסיכולוגים החוקרים את התופעה, אחת הסיבות החשובות ביותר היא ההסתמכות על טיעונים הנראים לחברי הקבוצה הגיוניים ושקולים – אך שמגיעים כולם מתוך הקבוצה עצמה. טיעונים אלו אינם נתקלים בהתנגדות ראויה המגיעה מחוץ לקבוצה, ולכן הקבוצה נותרת כבולה בעמדה מקורית שרק הולכת ומקצינה, כאשר חברי הקבוצה מתחרים זה עם זה בהעלאת דעות הממחישות יותר ויותר כמה הם נאמנים לאותה עמדה [4]. ובסופו של דבר, כאשר העמדה המקורית הופכת להיות לא-רלוונטית ביחס למציאות (כפי שמתרחש תמיד בשלב מסוים), הקבוצה כולה נכשלת.

 

דובי הקוטב מודאגים לגבי החוסר בהקצנה. עוד בדיחה שעובדת טוב באנגלית. לחצו כאן למקור.

דובי הקוטב מודאגים לגבי הירידה בקיטוב בחברה. עוד בדיחה שעובדת טוב באנגלית. לחצו כאן למקור.

 

פייסבוק והחברה הישראלית

משמעות הדברים היא שכאשר פייסבוק בוחרת לסנן את המסרים שאני מקבל מחבריי, היא בהכרח מעודדת מצבים של הקצנה קבוצתית. הטבעונים הקיצוניים, השמאלנים הקיצוניים, הימנים הקיצוניים, האתאיסטים הקיצוניים וכל היתר – כולם תוצר של רשת מפולגת ומפולחת, המעניקה לכל אדם את סביבת המחייה והחשיבה המתאימה עבורו אישית ונועדה לגרום לו להיכנס לפייסבוק שוב ושוב ולרוות נחת ממכלול חבריו. איני טוען כמובן שזו הסיבה היחידה לקיומם של קיצונים מכל הצדדים, אבל אני בהחלט מאמין שכאשר אדם רואה שרוב חבריו בפייסבוק דוגלים בעמדותיו, הוא בהכרח מתחזק באותן עמדות ומתקשה לשקול דעות מנוגדות.

זהו מצב מפחיד, ואני חושש שרק יחריף בעתיד הנראה לעין. מטרתה של פייסבוק, אחרי הכל, היא להרוויח כסף. זהו אינו משפט הבא לשם גינוי, אלא הגדרה בלבד של מהות חברה הנסחרת בבורסה. המודל הכלכלי של פייסבוק מסתמך על כך שאנשים נכנסים לרשת החברתית באופן קבוע, וחושפים את עצמם למפרסמים שמשלמים לפייסבוק על הזכות להציג מודעות בשולי העמוד. פייסבוק מעוניינת לגרום ליותר ויותר אנשים להיכנס לרשת החברתית ולהישאר שם זמן ארוך ככל האפשר. לשם כך היא יכולה לשנות את סביבת העבודה של הגולשים כדי להפוך אותה לנוחה ונעימה יותר מהחיים בעולם הפיזי, בהם אנו חייבים להיות מודעים לנוכחותו של האחר.

בפייסבוק, בניגוד לעולם הפיזי, האחר פשוט נעלם. אנחנו אפילו לא חייבים לדעת שהוא ודעותיו קיימים. ואם הם קיימים, הרי שפעמים רבות איננו נחשפים אפילו לדעותיו המורכבות, אלא רק לקריקטורה סטריאוטיפית שהקבוצה שלנו יצרה עבור אותו האחר.

 

החברה הישראלית במבט-על. הקצנה ועוד הקצנה.

החברה הישראלית במבט-על. הקצנה ועוד הקצנה.

 

האם יש פתרון?

אז מה עושים כדי למנוע הקצנה קבוצתית וכדי להיחשף לדעות האחר? כיום, המחוקק עדיין לא שם לב לכוחן המכריע של הרשתות החברתיות בעיצוב דעות קהל ובהשפעה על הלכי רוח. ייתכן שבעשורים הקרובים תקום תגובת-נגד מצד הממשלה שתחייב את הרשתות החברתיות כפייסבוק להציג בפני המשתמש תמונה מורכבת יותר מזו הקיימת כיום. ייתכן שדרישה כזו תקום דווקא מהציבור עצמו, כאשר ילמד אודות המניפולציות שמעבירה אותו הרשת החברתית. ייתכן (ולדעתי אפילו סביר) שלא.

הפתרון בו אני בחרתי פשוט, ולא-נעים עד כדי סבל פיזי כמעט. איני נחשף אמנם לסטטוסים קיצוניים, אבל חלק מחבריי מפרסמים דעות קיצוניות בתגובות לסטטוסים שאני עצמי מעלה. דעות אלו מרתיחות אותי, מעליבות אותי וגורמות לי לרצות לעזוב את המחשב בשאט נפש. זו בדיוק הסיבה שאני נמנע באדיקות דתית כמעט מלסנן את התגובות, למחוק אותן, או להפסיק להתחבר עם האנשים שכתבו אותן. בשנה האחרונה לא מחקתי אפילו חבר אחד מרשימת החברים שלי בשל דעותיו. ואם זה לא מספיק, הרי שאני גם עושה לייקים אקראיים בפייסבוק כדי לבלבל את האלגוריתם.

האם צעדים אלו מספיקים כדי להימנע מהקצנה קבוצתית? כנראה שלא. אני חש את עצמי מקצין בדעותיי עם חלוף הזמנים, בין היתר מאחר שרבים מחבריי שותפים אליהן. אני גם מודע לכך שחלק מחבריי בוחרים לצאת מרשימת החברים שלי בשל אי-הסכמה עם אותן דעות, וכך מותירים אותי בתוך קבוצה ממוקדת משלי, בין שארצה או לא ארצה בכך. כדי לכפר, אני מנסה לקרוא חדשות ממגוון מקורות – החל מ- 'הארץ', דרך Ynet וכלה בערוץ 7. אני שומע פודקסטים של אנשי דת ושל ספקנים ואתאיסטים, הולך להפגנות הימין הקיצוני וחווה את כל מה שיש לעולם לתת לי.

זוהי דרך מוזרה, מבלבלת ומסובכת ליצירת דעה והשקפת עולם על החיים, אבל בינתיים היא עדיין פתוחה עבור כולנו – ואני חושב שאם תבחרו בה, תצאו נשכרים.

 

———————————————————————————————————————-

 

הערות מנהלתיות

1. אתם מוזמנים להירשם לעדכונים בבלוג בתיבה מימין.Futures_Guide_Hadmaya

2. ספרי החדש – "המדריך לעתיד: המהפכות הטכנולוגיות שישנו את חיינו" – ניתן לרכישה בחנויות הספרים.

 

 

מספר מקורות

[1] B. Boland, "Organic wholesale nba jerseys Reach on Facebook: Your wholesale jerseys Questions Answered," Facebook, 5 6 2014. [Online]. Available: https://www.facebook.com/business/news/Organic-Reach-on-Facebook. [Accessed 27 7 2014].
[2] S. Dredge, "How does Facebook decide what to show in my news feed?," The Guardian, 30 6 2014. [Online]. Available: http://www.theguardian.com/technology/2014/jun/30/facebook-news-feed-filters-emotion-study. [Accessed On 27 To 7 2014].
[3] J. A. F. Stoner, "A comparison of individual and group decision involving risk," 31 7 1961. ???? [Online]. Available: http://dspace.mit.edu/bitstream/handle/1721.1/11330/33120544.pdf. [Accessed 5 6 2014].
[4] D. G. Myers, "Polarizing Effects of Social Interaction," in Group Decision Making, Academic Press, Wimberley, 1982, pp. 125 – 161.
[5] C.-L. Sia, B. C. Merikarvialla Y. Tan ????? and K.-K. Wei, cheap nfl jerseys "Group wholesale jerseys Polarization and Computer-Mediated Communication: Effects of Communication Cues, Social Presence, and Anonymity," Information Systems Research, vol. 13, no. 1, pp. 70 – 90, 2002.
[6] L. M. V. Swol, "Extreme members and group polarization," Social Influence, vol. 4, no. 3, pp. 185 – 199, 2009.
[7] W. Heaven, "The 'filter bubble' is a sinister phenomenon. But Eli Pariser's alternative sounds even worse," The Telegraph, 21 6 2011. [Online]. Available: http://blogs.telegraph.co.uk/news/willheaven/100093155/the-filter-bubble-is-a-sinister-phenomenon-but-eli-parisers-alternative-sounds-even-worse/. [Accessed 7 6 2014].