הקורבן הגדול ביותר של הקורונה: הדמוקרטיה

הקורבן הגדול ביותר של הקורונה: הדמוקרטיה

לפני עשור בערך המליץ רם עמנואל ש- "אל תיתן למשבר רציני להתבזבז. ובכך אני מתכוון שיש הזדמנות לעשות דברים שאתה חושב שלא יכולת לעשות בעבר."

כנראה שמנהיגי העולם מקשיבים לעמנואל, תופסים את משבר נגיף הקורונה בשתי הידיים – ונוקטים בצעדים שפוגעים בדמוקרטיה, לפעמים באופן אנוש. ברשומה היום אציג בקצרה את הפגיעה בדמוקרטיה בחסות המשבר בשלוש מדינות, ואקנח במדינה אחת אחרונה שמוכרת לכולנו.

ראש בראשונים לניצול המשבר הוא ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה. נודה באמת: הונגריה אמנם מזדהה כדמוקרטיה, אבל כבר כמה שנים טובות שאורבן שולט שם ביד רמה ואיש לא יכול לו. עכשיו, תחת איום הנגיף, אורבן החליט לקחת את הכוח לידיו באופן סופי ומוחלט. בית הנבחרים ההונגרי החליט ברוב גדול להעניק לראש הממשלה את הכוח להתעלם מכל חוק שקובעת האספה הלאומית, שהיא בערך כמו הכנסת בישראל. אורבן גם יכול להכריז על מצב חירום – ויכול להאריך אותו כרצונו[1]. אבל – אופס! הוא שכח לציין בחוק החדש שהיכולות יוצאות-הדופן האלו יתמסמסו עם חלוף המשבר. טעות תמימה, כמובן. והכל לטובת ולהגנת הציבור.

הונגריה, אגב, היא חברה באיחוד האירופי, והאיחוד לא ממש מרוצה מהעובדה שהיא כבר לא דמוקרטיה משום בחינה שהיא. אז מה עשה האיחוד? הוציא הכרזה פתטית בת שלוש פסקאות, בה הודיע במפורש שהוא "מאד מודאג מהסיכון להפרת עקרונות שלטון החוק, הדמוקרטיה וזכויות יסוד הנובע מאימוץ מהלכי חירום מסוימים."

מה עשתה הונגריה תחת אורבן? העמידה פנים שהיא לא יודעת שההכרזה מדברת עליה (כי האיחוד האירופי לא העז להזכיר את הונגריה במפורש), ואפילו חתמה בעצמה על ההכרזה, באקט שהוגדר כ- "טרולינג פוליטי" ממדרגה ראשונה.

אורבן אינו לבדו בהפקת תועלת מהנגיף. מצטרף אליו נשיא גאנה, ננה אקופו-אדו, שמכהן בתפקיד מאז 2016. למדינות האפריקניות באופן כללי יש מוניטין רע מבחינת ההקפדה שלהן על הדמוקרטיה, אבל גאנה דווקא נחשבת למדינה דמוקרטית לעילא ולעילא, עם בחירות אמינות (יחסית) ותקשורת חפשית. זאת, לפחות, עד שאקופו-אדו העביר חוק חדש שמאפשר לו להגביל את יכולת התנועה של האזרחים. כדי להגן עליהם, כמובן.

מגבלות החוק? אפס. תקופת הסיום של החוק? לא מוגדרת. מפלגת האופוזיציה כבר התלוננה ש- "החוק החדש נותן לו אקדח טעון שישתמש בו כרצונו, במיוחד בהגבלת תנועת אנשים."[2]

אבל למה לעצור בחוק אחד? הון סן, ראש ממשלת קמבודיה, העביר חוק חירום חדש שמאפשר לממשלה לצנזר את כל אמצעי התקשורת והמדיה החברתית, להאזין לכל שיחות הטלפון… וגם להעביר כל חוק חדש שהון סן מעוניין בו. לא שקמבודיה נחשבה למדינה דמוקרטית במיוחד אפילו לפני כן – הון סן מכהן כבר 35 שנים כראש ממשלה – אבל החוק החדש מקבע את השלטון הטוטליטרי באופן ברור. וכמו אורבן ואקופו-אדו, גם סן שכח להוסיף לחוק מועד פג-תוקף. כי אם כבר מגנים על האזרחים, למה להגביל את העניין לכמה חודשים בסך הכל?

הבטחתי שלוש מדינות בהן עוברים חוקי חירום שמערערים את הדמוקרטיה, ועוד אחת שאתם מכירים היטב. אז הנה היא. מדובר במדינה שמתחילה להעמיד מערכת ניטור הוליסטית, שתשאב מידע מ- "אפליקציות למעקב אחר מיקום, מצלמות עם אמצעי זיהוי פנים, קודי QR, מידע מטלפונים ניידים ורישומי כרטיסי אשראי."[3] ההיתרים האלו אינם עומדים להתפוגג עם חלוף המשבר, למקרה שתהיתם.

מזהים? מדובר ברוסיה, כמובן. מפלגת האופוזיציה הכריזה כבר שהאמצעים הללו יוצרים סוג של "סייבר גולאג" – מעין כלא נצחי, שכל האזרחים נמצאים בו תחת ניטור מתמיד, בכל מקום ובכל זמן. אבל זה לא עצר את פוטין. בכל זאת, כמו אורבן, כמו אקופו-אדו, כמו הון סן, טובת האזרחים עומדת תמיד למול עיניו.

המנהיגים האלו ניצלו את המשבר כדי לבצע מחטף פוליטי ולקחת כוח עצום לידיהם – שספק רב מאד (ואני עדין כאן) אם הם ישיבו אותו לציבור מאוחר יותר. במיוחד בימים אלו, עלינו להיות זהירים כפליים ולדרוש ממנהיגינו (או, אם אין כאלו, מנציגינו בכנסת ובממשלה) לזכור שיהיה עתיד גם אחרי הקורונה, ולא לערער את הדמוקרטיה בשם האיום המיידי.

[1] https://www.vice.com/en_us/article/bvg4v3/it-looks-like-hungarys-authoritarian-leader-just-got-away-with-a-coronavirus-coup

[2] https://www.bbc.com/news/world-africa-52214740

[3] https://www.vice.com/en_us/article/dygbxk/these-30-regimes-are-using-coronavirus-to-repress-their-citizens

כשנגיף משנה סדרי ממשל – וישראל הופכת למדינת מעקב (ולמה זה טוב)

כשנגיף משנה סדרי ממשל – וישראל הופכת למדינת מעקב (ולמה זה טוב)

בימים האחרונים נשאלתי כיצד אפשר להתמודד עם וירוס הקורונה ביעילות. עניתי (בלי יותר מדי ענווה) שהפתרון לבעיה פשוט מבחינה טכנולוגית. הווירוס מתפשט מאדם לאדם, ולכן כל שעלינו לעשות הוא למנוע מהנשאים להתקרב לאחרים.

תאמרו – "חכם גדול, הרי הבידוד אמור לעשות בדיוק את זה!" וזה נכון, אלא שהבידוד גם מזיק לכלכלה ולמשק. הפתרון הטכנולוגי שהצעתי היה הפעלת מערכת אוטומטית שתעקוב בזמן אמת אחר כל האזרחים דרך הסמארטפונים שלהם. מהרגע שאחד האזרחים מזוהה כנשא, המערכת תשחזר את נתיבו בימים האחרונים, ותזהה כל אדם שחצה את אותו נתיב. והנה, מיד תשלח הודעה אוטומטית לטלפונים החכמים של כל אותם אנשים, ותתריע בפניהם שעליהם ללכת להיבדק או – לכל הפחות – להיכנס לבידוד. לאחר מכן היא גם תעקוב אחריהם כדי לוודא שאכן נכנסו לבידוד ולא יצאו מהבית בו הם שוהים.

מערכות דומות – ברמת תחכום נמוכה יותר, לרוב – שימשו את השלטונות בטייוואן, בסין וכנראה שגם בסינגפור. אלו שלוש מדינות שהצליחו למגר את התפשטות הנגיף בשטחיהן (גם) בזכות כלי הניטור המתוחכמים שהפעילו. כלומר, יש לנו ראיה טובה לכך שמערכות כאלו ממלאות את התפקיד שיועד להן. אלא מה? הובהר לי מיד על-ידי המבינים בדבר שיש בעיה 'קטנה' מבחינה חוקית ואתית בהצעה. החוקים במדינת ישראל לא התקדמו עדיין מספיק כדי להתמודד עם טכנולוגיות דיגיטליות מתקדמות כל-כך, ולא ברור האם הממשלה יכולה לקבל מנדט להריץ מבצעי ניטור רחבי-היקף כל-כך.

בקיצור, הרעיון די נזרק הצידה כלא-סביר בעליל. לא מבחינה טכנולוגית, אלא מבחינה יישומית.

ואז, יום אחד לאחר מכן, ראש הממשלה הכריז קבל עם ועדה שהוא מתכוון להשתמש באמצעי ניטור טכנולוגיים – דהיינו, מעקב אחר מיקום אנשים – על הציבור האזרחי. אלו טכנולוגיות ששימשו בעבר רק ללוחמה בטרור, ועתה הן עומדות להיות מופעלות על כולם.

קורונה ומעקב

אני רוצה להודות בשלב זה לראש הממשלה מכל הלב. באמת, בלי ציניות בכלל. נשבע. צריך אומץ אמיתי כדי להשתמש בטכנולוגיות מעקב – מהסוג שכל העולם המערבי אוהב לשנוא, ומסיבות טובות – על הציבור האזרחי. צריך להפגין מנהיגות אמיתית למול טיעוני הנגד שבוודאי העלו המשפטנים והאנשים האמונים על ההגנה על פרטיות האזרחים, ובשלב מסוים לדפוק על השולחן ולומר – "אנחנו במצב חירום! תמצאו דרך חוקית לאפשר את זה, והאחריות – עליי!"

אני בוחר להאמין שבנימין נתניהו רוצה, כמו כולנו, לקדם את מדינת ישראל ולהוציא אותנו מהבור לתוכו נפלנו. כדי לעשות זאת הוא מוכן להשתמש על אזרחים בטכנולוגיות מעקב שהחוקיות שלהן גבולית, במקרה הטוב מאד. וזה מצוין. במצבי חירום דרמטיים יש צורך בשימוש בכלים יוצאי-דופן. אם המעקב אחר האזרחים יוביל לעצירת התפשטות הנגיף בישראל, הרי שנראה כולנו שנתניהו בחר נכון.

אבל – וזה אבל גדול – אנחנו חייבים לשאול שאלה קריטית אחת: מה יקרה בימים שאחרי הנגיף?

על כוח ואחריות

בידיהן של המדינות היום נתון כוח עצום: הכוח לעקוב אחר אזרחיהן. כוח זה היה קיים תמיד, אבל הוא היה מוגבל. השטאזי – השב"כ של גרמניה המזרחית – אסף בימי הזוהר שלו מידע על שליש מהאזרחים במדינה, אבל לא היה יכול באמת לעקוב אחר כולם. הוא העסיק יותר מ- 390,000 סוכנים, ועדיין לא היו לו מספיק.

בעידן החדש, לא צריך את כל זה. כל האזרחים נושאים על גופם 'סוכן' קטן – הסמארטפון – והממשלה יכולה לדלות ממנו מידע. במינימום, היא יכולה לקבל מידע על המיקום של כל אזרח. במקרים הקיצוניים יותר, היא יכולה גם לעקוב אחר האזרחים דרך אפליקציות פופולריות שונות.

כוח שכזה מוביל כמעט בהכרח להשחתת המידות הטובות. כל ממשלה רוצה להגן על אזרחי המדינה, ועל הדרך – גם על עצמה, כמייצגת האמיתית (לדעתה) של העם. קל מאד – יותר מדי – לממשלות טוטליטריות לעקוב אחר כל אזרחיהן דרך הרשתות החברתיות והסמארטפונים הנמצאים בכל כיס. הן יכולות להאזין לכל אדם – בביתו או מחוצה לו. הן מסוגלות להבין כיצד אנשים חושבים ולהתאים עבור כל אחד מהם מסרים שישכנעו אותו שהממשלה דואגת במיוחד לו. בדרך הזו, איש אינו יכול להביא לשינוי, והמערכת כולה נתקעת עם אדם אחד בראשה: ארדואן בתורכיה, פוטין ברוסיה, לובצ'נקו בבלארוס ועוד ועוד.

ישראל, בבירור, אינה נמצאת במקום הזה. אמצעי המעקב האלו אמנם קיימים, אך הם מבוקרים היטב על-ידי הרשויות המתאימות, ומופנים כנגד טרוריסטים. הבעיה היא שנהלים מסוג זה הם בעלי אופי הפכפך, ויכולים להיפרץ בקלות. ברוסיה, למשל, קיימים חוקים להגנה על הפרטיות, אך גופי הביטחון יכולים להפר אותם – ולהצדיק זאת רק לאחר מעשה, אם בכלל. בארצות הברית של טראמפ ראינו כיצד הוא מחליף את בעלי התפקידים הבכירים ביותר במערכות השלטון במלחכי פנכה שנאמנותם נתונה לו בלבד, ומאיים על אינדיבידואלים בסנאט האמריקני כדי להתחמק מההשלכות החוקיות של מעשיו.

התהליך בו מדינה דמוקרטית-ליברלית גולשת במדרון החלקלק לכיוון דיקטטורי אינו חדש. בספרם "איך דמוקרטיות מתות", מסבירים סטיבן לוויצקי ודניאל זיבלאט שהרודנים החדשים – פוטין, ארדואן, אורבן בהונגריה, מאדורו בוונצואלה ואחרים – אינם מנסים לשנות את החוקה או את כללי היסוד, ולשלוט באזרחים באמצעות טנקים ברחובות. במקום זאת, הם משנים את הנורמות הפוליטיות בדרכים שמעוותות את החוקים המקוריים. וכך, אט-אט, מדינה בעלות נורמות דמוקרטיות הופכת לכזו בה המנהיג שולט ללא התנגדות אמיתית.

מתן יכולת בידי השלטון לרגל אחר האזרחים, נותן בהכרח כוח עצום למי שעומד בראש המערכת, ומאפשר לו לשנות את הנורמות הקיימות יותר בקלות. זו הסיבה שבכל מדינה דמוקרטית קיימת מערכת שלמה של מעצורים ובלמים שנועדה לוודא שרק במצבים הקיצוניים ביותר נעשה שימוש ביכולת הזו.

ומערכת זו הופרה בימים האחרונים על-ידי ממשלת ישראל, מסיבה טובה. אבל עכשיו צריך לוודא שהמצב החדש – בו השלטון יכול לרגל אחר האזרחים – מפוקח בקפדנות כדי למנוע זליגה לכיוון הטוטליטרי.

איך נעשה זאת?

שקיפות, ביטחון, זמן

איך אפשר לוודא שיהיה פיקוח הולם על הכוח שאנו נותנים בידי השלטון? התשובה פשוטה: אור השמש חושף את כל השחיתויות. עלינו להקפיד על כך שמערכת המעקב על האזרחים תהיה שקופה לגמרי. הממשל חייב לפרסם הסבר ברור בנוגע למטרות המערכת, דרכי פעולתה ויכולותיה. האם היא נועדה לאכוף את הבידוד על הנשאים? לעקוב אחורנית בזמן כדי לזהות את המסלול בו עבר חולה? האם היא יכולה לדווח לאנשים באופן אוטומטי על כך שהם נמצאים בסכנה להידבקות?

ללא שקיפות, ניתן יהיה להפעיל את המערכת לרעה כדי לרגל אחר אזרחים. לא פחות חמור, האזרחים יאבדו אמון בדמוקרטיה מכיוון שיחששו שהם אכן נמצאים תחת ריגול באופן מתמיד, אפילו אם לא זה המצב. מכיוון שכך, הממשלה מחויבת לספק שקיפות בנוגע לכוונותיה כבר בימים הקרובים, ומרגע שמערכת המעקב תתחיל לפעול, עליה לשחרר דין וחשבון בנוגע לאופי המעקב ולהיקפו על בסיס קבוע.

בנוסף לכך צריכה לקום ועדה של מומחים לפרטיות ולממשל תקין – אלו יכולים לבוא מהרשות להגנת הפרטיות, כמו גם מהאוניברסיטאות השונות בארץ ובעולם – שיוודאו שמערכת המעקב אינה גורפת יותר מידע מהנחוץ לה, ושנעשה שימוש ראוי בלבד במידע.

הדרישה השנייה היא לביטחון. מערכת מעקב כזו אוגרת כמות עצומה של נתונים. אם דאגתם לגבי המאגר הביומטרי, מזל טוב: יש לכם נושא חדש לחשוש מפניו. יש חובה לפתח הגנות ברמה הגבוהה ביותר על המערכת, ולשלב בפיתוח את מומחי הסייבר המתקדמים ביותר בישראל ובעולם. מבלי הגנות שכאלו, המידע ייקצר תוך זמן קצר על-ידי מדינות זרות.

אחרון חביב, חשוב לקבוע זמן מוגבל להפעלת מערכת המעקב. קיים סיכוי ממשי שנגיף הקורונה יישאר עמנו לא רק בחודשים הקרובים, אלא גם עוד שנים רבות. קיימת סכנה ממשית ששהשלטון ימשיך לעקוב אחר כלל האזרחים בכל אותו זמן. מכיוון שכך, ראוי היה שראש הממשלה יציין בבירור מועד סיום להפעלת המערכת, או לפחות תנאי גבול כלשהו. מכיוון שלא קרה כך, עלינו לדרוש מהממשל להבהיר בבירור עד מתי תפעל מערכת המעקב.

אני שמח לספר בנקודה זו שהיום – יום אחד בלבד לאחר הצהרת ראש הממשלה – כבר שיגרו מספר חוקרים מובילים בתחום הפרטיות והממשל מכתב לראש הממשלה ולכל גורמי השלטון הרלוונטיים. על הכותבים נמנים כמה מגדולי החוקרים בישראל בתחומים אלו, כפרופ' קרין נהון, ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר ופרופ' מיכאל בירנהק. כולם רוצים להבין את משמעותם של הצעדים החדשים, כיצד התקבלו וכיצד ניתן לפקח עליהם. ובפרפראזה על מה שכתבו: מדובר בשעת חירום, ודאי, אבל אי אפשר לזרוק את הדמוקרטיה לפח.

פיקוח.jpg

צילום מסך מהמכתב לראש הממשלה ולגופים האחרים המעורבים בקבלת ההחלטה

הפוטנציאל לעתיד

לא הכל רע במעקב מתמיד אחר האזרחים. מערכות בריאות, למשל, יכולות לאסוף מידע מתמיד על כל אדם ולהריץ עליו אלגוריתמים משוכללים כדי לזהות סימני מחלה מקדימים ולשלוח את החולה לטיפול עוד לפני שהוא עצמו יודע שהוא חולה. גופי השיטור יכולים לאתר פושעים בקלות ולעצור אותם. טרוריסטים מנוטרלים כמעט לחלוטין. בקיצור, ברור שיש יתרונות רבים גם במעקב אחר כלל הציבור, אבל יש גם חששות גדולים ומוצדקים ממתן הכוח למדינה מבלי פיקוח הולם על השימוש בו.

בנימין נתניהו עשה צעד גדול וחשוב: הוא הורה על הפעלת מערכת שיכולה להציל חיים רבים בישראל, ויצא בכך כנגד דעותיהם של מומחים רבים לפרטיות ולשמירת מידע. שעת החירום מצדיקה צעדים דרמטיים שכאלו, וחלק מתפקידו של מדינאי אמיתי – ולא פוליטיקאי קטן – הוא לדעת מתי לנקוט בהם.

אבל, ממש באותו הזמן, חשוב שיעשה גם את הצעד הקריטי השני, ויגדיר כללים ברורים להגבלת כוחה של מערכת המעקב. אם לא יעשה זאת, הרי שהמערכת תישאר בפעולה גם לאחר שנגיף הקורונה יעבור מן העולם, ותערער את אופיה הדמוקרטי של ישראל.

הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות כדי לקדם את הצעד השני הזה, הוא להבהיר לציבור את חשיבותו. אנשים צריכים להבין שחוקים שפורשו מחדש כדי לאפשר מעקב שכזה, ומערכות מעקב שהוקמו בעמל רב, אינם עומדים להתפוגג ככה-סתם מיד עם חלוף המשבר. כולנו צריכים להתגייס כדי לדרוש מהפוליטיקאים שלנו – בימין, בשמאל ובמרכז – להגדיר כללי בסיס למערכת המעקב, לקבוע מי יגן עליה וכיצד, ולהפוך את כל המערכת לשקופה.

אנא – שתפו, כדי שכולם ידעו.

קצת על המדע שמאחורי טיפולי ההמרה

שר החינוך החדש, רפי פרץ, טען בימים האחרונים כי "אפשר לבצע טיפולי המרה" בהומואים ובלסביות, ואף הוסיף כי הוא עצמו "עשה זאת בעבר".

ובכן, טוב ויפה. זכותו של השר והרב להאמין כרצונו. אבל מה אומר המדע על הנושא?

חשוב לי להבהיר שאיני מומחה בנושא טיפולי ההמרה, או במגדר. ובכל זאת, בניסיון למצוא תשובה לשאלה פניתי לדו"ח שהפיקה האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) ב- 2009, במסגרתו נסקרו כל המחקרים שנערכו על טיפולי המרה בארבעים וקצת השנים שקדמו לדו"ח. [קישור לדו"ח כאן]

הסוקרים ניסו למצוא את התשובה לשלוש שאלות קריטיות:

  1.     האם טיפולי המרה יעילים בשינוי הנטייה המינית?
  2.     האם טיפולי המרה מזיקים?
  3.     האם טיפולי המרה מביאים תועלת מעבר לניסיון בשינוי הנטייה המינית?

לפני שנמשיך, חשוב לסייג ולהודות שרוב הניסויים בתחום נערכו לפני שנות השמונים, ורק מחקרים מעטים בנושא נערכו בשנות האלפיים. רוב המחקרים סובלים מבעיות מתודולוגיות קשות, ורק מעטים עמדו בסטנדרטים הנדרשים לבחינה רצינית של התשובות לשאלות הנ"ל. לכן, ברור שצריך להמשיך לחקור את התחום. ובכל זאת, אפשר וראוי לסכם את הידע שקיים ברשותנו כבר היום, ויפה שהאגודה האמריקנית לפסיכולוגיה לקחה על עצמה את המשימה.

 

רקע כללי

אחת הבעיות המרכזיות בניתוח יעילותם של טיפולי ההמרה היא שיש שפע של טיפולים שונים. בשנות השישים של המאה האחרונה, למשל, עברו שבעים וחמישה גברים בגרמניה לובוטומיה (כריתת אזורים במוח) בניסיון 'לרפא' את נטייתם המינית[1]. בגופיהם של אחרים הושתלו אשכים שהגיעו מגברים הטרוסקסואליים[2], ולעתים אף בוצע במטופלים סירוס כימי באמצעות הזרקת הורמונים. במקרים הקיצוניים ביותר, חושמלו נבדקים עד שגפיהם החלו לפרפר[3].

testicles-2790218.jpg

התגובה הנכונה ביותר לפסקה הקודמת.

טיפולי המרה אחרים היו פחות קיצוניים. חלק מהמטפלים הכריחו את המשתתפים בטיפולים לרכב על אופניים עד שהתמוטטו, מימנו עבורם יחסי-מין עם נשים, או שביצעו עליהם גירוש שדים. כפי שכתב על הנושא דיוויד קרוז –

"הדימיון של אלו שניסו להחניק את ההומוסקסואליות היה מרשים באופן פנטסטי."[4]

מקריאת הרשימה החלקית הזו, אתם יכולים בוודאי להבין את רתיעתם של בני הקהילה הגאה מהצהרתו של שר החינוך החדש, שעוד עלול להמליץ לשלוח נערים ונערות לטיפולים מסוג זה. אבל הדבר השני שברור כאן הוא שקשה לכלול את כל טיפולי ההמרה תחת מטריה אחת. כל טיפול נהנה וסובל מהשלכות מסוג אחר.

ובכל זאת, אם נניח שרפי פרץ אינו מעוניין לבצע ניתוחי מוח בהומוסקסואלים, הרי שאפשר להפריד את הטיפולים המודרניים לשני סוגים מרכזיים. הסוג הראשון הוא טיפולי 'דחייה', במהלכם מקבלים המטופלים הלם חשמלי או חומר גורם הקאה כמו אפומורפין, לצד חשיפתם לגירוי מיני 'אסור'. התקווה היא לטפח דחייה אינסטינקטיבית מגירויים מיניים 'אסורים'. לא מפתיע לגלות שרבים מהמטופלים בוחרים לפרוש ממשטר הטיפולים הזה – שמהווה, למעשה, עינוי מבחירה. תופעות הלוואי השליליות של טיפולי הדחייה כוללים אובדן היכולת להתגרות מינית, דיכאון, ניסיונות התאבדות וחרדה.

הסוג השני של הטיפולים המודרניים הוא 'רך' יותר, ועיקרו ייעוץ פסיכולוגי. אלא שלא מדובר בייעוץ לפי כללי ונהלי הפסיכולוגיה המקובלת, המתייחסת להומוסקסואליות כאל נטייה מינית ותו לא. במקום זאת, הייעוץ מבהיר למטופל שמדובר בהפרעה נפשית שיש לטפל בה, ומספק לו כלים שיעזרו בכך.

 

שאלה ראשונה: עד כמה יעילים טיפולי ההמרה?

טיפולי המרה מתמקדים בהשגת שתי מטרות עיקריות: הפחתת המשיכה המינית כלפי בני אותו המין, וחיזוק המשיכה המינית כלפי בני המין האחר.

כותבי הדו"ח סקרו מחקרים שהתבססו על ניסויים בפועל, ולפיכך אמורים להיות אמינים יותר ממחקרים שמסתמכים בעיקר על דיווחים מצד המטופלים. כשמסכמים את תוצאותיהם של שבעה טיפולי 'דחייה', מגלים ש- 34 אחוזים מהמטופלים (מתוך 179 נבדקים שהתחילו וסיימו את הטיפול), חוו הפחתה במשיכה המינית שלהם כלפי בני אותו המין[5]. סקירה אחרת (McConaghy, 1976) חושפת שבערך חצי מהגברים המטופלים דיווחו על הפחתה במשיכה המינית שחשו כלפי גברים אחרים, שישה חודשים לאחר הטיפול.

נשמע שטיפולי ההמרה עובדים, נכון? אבל יש שתי בעיות. קודם כל, מסתבר שהטיפולים עלולים לדכא את הגירוי המיני באופן כללי – בלי קשר למקור הגירוי. אין צורך לומר שזוהי תוצאה שלילית ביותר. אבל מה שחשוב יותר להבין הוא שיש הבדל בין הגירוי המיני לבין ההתנהגות המינית. אני עשוי להתגרות מינית מגברים אחרים, אבל איני חייב לפעול על סמך הדחפים הללו. ואכן, בניסוי היחיד שכלל קבוצת ביקורת (ולפיכך הוא המהימן מכולם, Tanner, 1974), התגלה שהטיפול לא השפיע כלל על ההתנהגות המינית של המטופלים[6].

לסיכום, לא נראה שטיפולי ההמרה יעילים במיוחד – אם בכלל – בדיכוי מימוש הדחפים לקיום יחסים עם בני אותו מין. אבל אולי הם מוצלחים יותר בדחיפה ליחסי מין הטרוסקסואליים?

גם כאן, התוצאות אינן לטובת טיפולי ההמרה. בניסוי היחיד עם קבוצת ביקורת, המטופלים קיימו יחסי מין עם נשים לעתים תכופות יותר… אך גם המשיכו לקיים יחסי מין עם גברים באותה תדירות. כותבי הדו"ח מסכמים כי –

"שקלול הראיות מעלה שלא סביר שטיפולי המרה יגבירו התנהגות מינית כלפי בני המין האחר."

בהתבסס על תוצאות אלו, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה קובעת כי –

"המחקרים מראים ששינוי ארוך-טווח בנטייה המינית של האינדיבידואל אינו נפוץ (uncommon)".

אפשר, כמובן, לטעון שאפילו אם הסיכוי להפחתת המשיכה קטן, עדיין ראוי להציע לאנשים את האפשרות הזו. אלא שמסתבר שטיפולי ההמרה הקיימים כיום יכולים גם להסב נזק למטופלים.

 

שאלה שנייה: האם טיפולי ההמרה מזיקים?

בשנת 2018 ניסתה העיתונאית ג'ולי בינדל לעבור טיפול המרה מודרני, שהיה – בסופו של דבר – רק סדרת פגישות עם מטפלת שארגן עבורה מרכז ההמרה הנוצרי. היא תיארה את החוויה במילים הבאות –

"[המטפלת] רצתה נואשות למצוא הוכחה שהתעללו בי מינית בילדותי. כשלא הצליחה למצוא כזו, היא שאלה אם אמי הזניחה אותי. … לפיה, פחדתי בוודאי מאבי כשהייתי ילדה, וכתוצאה אני רואה את כל הגברים כמפחידים. … בשום נקודת זמן לא הוצע לי שאפנה לייעוץ שיגרום לי להרגיש טוב יותר לגבי היותי לסבית, או אפילו יפנה אותי לאחת מהכנסיות הרבות באנגליה הידידותיות להומוסקסואלים."

טיפול ההמרה שעברה העיתונאית התבסס על הקצנת תחושות האשמה שחווים הומוסקסואלים רבים. בינדל הבינה כי –

"הטקטיקות בהן השתמשה המטפלת התרכזו בלגרום לי להרגיש שמשהו פגום בי עמוקות ודורש תיקון, ושהייתי לא ראויה לאהבה עד שהתרפאתי. … "כל מה שאת צריכה לעשות," אמרה לי, "זה להתחיל לחשוב על עצמך כנורמלית לגמרי – כהטרוסקסואלית." "[7]

לא מפתיע לגלות שרבים מהמטופלים שמקבלים ייעוץ שכזה, מרגישים רק רע יותר עם עצמם. ומכיוון שטיפולי ההמרה אינם עובדים עבור רוב המטופלים (כפי שראינו בחלק הקודם), תחושת האשמה גוברת עוד יותר. וכדברי הסוקרים בדו"ח –

"אינדיבידואלים שלא הצליחו לשנות את נטייתם המינית, בעודם מאמינים שהיו יכולים להשתנות באמצעות מאמץ, תיארו את הניסיון כסיבה משמעותית למצוקה רגשית ונפשית ולדימוי עצמי שלילי."

"מצוקה רגשית ונפשית" אולי לא נשמעת מצב קשה או חמור כל-כך, אבל זו בהחלט תוצאה שלילית של טיפול שאינו נחוץ כלל לפי הסטנדרטים הפסיכולוגיים המקובלים כיום. חוקרים מאוניברסיטת סאן-פרנסיסקו סטייט בחנו כיצד הושפעו צעירים מקהילת ה- LGBTQ בעקבות הדחייה שחוו, וגילו ש- "המצוקה הרגשית והנפשית" גובה קורבנות רבים. הם השוו צעירים שחוו דחייה חריפה מצד משפחותיהם ומהמטפלים בהם, לעומת אלו שלא סבלו דחייה דומה. הצעירים בקבוצה הראשונה נמצאו בסיכון גבוה פי שמונה לעבור ניסיונות התאבדות ופי שישה לדיכאון קשה. סיכוייהם להשתמש בסמים לא-חוקיים ולשאת מחלות מין מדבקות כמו HIV, היו גבוהים פי שלושה[8]. מהדיווחים נראה ברור שטיפולי ההמרה הפסיכולוגיים מחזקים את תחושת הדחייה מצד המשפחה והציבור הדתי, ובכך מזיקים גם למטופל וגם לחברה בכללותה.

alone-2666433.jpg

טיפולי ההמרה: מנכרים את האינדיבידואל מהחברה הסובבת אותו

 

שאלה שלישית: האם טיפולי ההמרה מביאים תועלת נוספת?

הייתי שמח לסיים את הניתוח כאן, לקבוע שטיפולי ההמרה הם רוע טהור וללכת לישון שמח וטוב לב. אבל הסיפור לא פשוט עד כדי כך. ולפני שאתם צולבים אותי בתגובות, אנא קחו בחשבון שאני רק מצטט כאן את הדו"ח של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה. אם אתם לא מרוצים – אנא קראו את הדו"ח בעצמכם, ובדקו אם טעיתי, או שתביאו דו"חות עדכניים יותר.

מסתבר שטיפולי המרה המתבצעים בקבוצות, יכולים דווקא לספק תמיכה רגשית וחברתית לאנשי הקבוצה. החוקרים שבחנו קבוצות כאלו דיווחו שחלקן (לא ברור כמה) הפכו למקום מחסה עבור –

"אלו שנדחו מכנסיות שמרניות וממשפחותיהם בשל משיכתם המינית לבני אותו מין, כמו גם מארגונים ומרשתות חברתיות של גייז, בשל אמונותיהם הדתיות השמרניות. … [וגם] יצקו מחדש את ההומוסקסואליות כחטא רגיל, כך שהגאולה עדיין הייתה ניתנת להשגה."[9]

תוצאה חיובית אחרת נוגעת בשינוי הזהות המינית של חלק מהמטופלים. חשוב להבדיל בנקודה זו בין "נטייה מינית" (sexual orientation) לבין "זהות מינית" (sexual orientation identity). כותבי הדו"ח הסיקו מהמחקרים הקיימים כי לא סביר שטיפולי המרה יצליחו לשנות נטייה מינית. עם זאת, הם גם קובעים כי חלק מהמטופלים שינו את זהותם המינית.

מה המשמעות? שטיפולי ההמרה הצליחו להקנות לחלק מהמטופלים יכולות שליטה בדחפים ובצרכים המיניים שלהם. אותם מטופלים הפכו למיומנים יותר, למשל, בהתעלמות מגירויים מיניים מאותו-מין, או שהשלימו עמם מבלי לפעול לפיהם. חלק מהמטופלים דיווחו שלאחר הטיפול המשיכו וניהלו חיים הטרוסקסואליים למראית-עין, תוך שהם מפתחים מערכת יחסים מינית עם שותף מהמין השני.

צריך לזכור שלפי דיווחים אלו, טיפולי ההמרה אינם משנים באמת את ההעדפה המינית. אפילו המוצלחים ביותר שבטיפולים, רק מלמדים את האינדיבידואל טכניקות שמסייעות לו להדחיק את צרכיו המיניים כלפי בני אותו מין. במקרה של זכר הומוסקסואל, הוא עשוי להתחתן עם אשה ולהביא עמה ילדים – אך סביר להניח שירגיש תמיד שמשהו חסר ביחסי המין ביניהם. וכן, בהחלט ייתכן שאילו היה מאמץ לחיקו את תווית ההומוסקסואל, ובוחר להתחתן עם גבר, הרי שהיה מאושר יותר. ובכל זאת – הבחירה היא שלו. הטיפולים, במקרה הטוב (והנדיר), יכולים לעזור לו להשלים עם אותה בחירה, לפחות לזמן מה.

ועדיין – הסקירה מבהירה שתוצאותיהם של טיפולי ההמרה אינן צפויות מראש. טיפולים אלו יכולים בהחלט לגרום גם לנזק פסיכולוגי, ובמקרה של טיפולים קיצוניים, גם נזק גופני. כך שלא מפתיע שכל הגופים הרפואיים הגדולים במערב הסכימו כבר שהנזק האפשרי שהטיפולים גורמים, מסוכן יותר מהתועלת האפשרית שלהם[10]. ומכיוון שהומוסקסואליות אינה נחשבת היום להפרעה נפשית, הגופים הללו מאמינים ומצהירים שאין שום סיבה לשלוח אדם לטיפולים שיכולים להזיק לו – אבל אינם יכולים לרפא דבר, פשוט מכיוון שאין מחלה שצריך לרפא.

 

סיכום

זו לא הייתה סקירה קלה או פשוטה, ויש לה משמעויות מורכבות. מצד אחד, המחקרים הקיימים כיום מעידים כי טיפולי ההמרה של עשרות השנים האחרונות אינם יעילים בשינוי הנטייה המינית. מצד שני, נראה שחלק קטן מהמטופלים מצליח להשתמש בכלים שהם מקבלים במהלך הטיפולים הללו, כדי להגדיר מחדש את הזהות המינית שלהם (בשונה מהנטייה המינית), לפחות לזמן קצר. במילים פשוטות יותר, הם מתחתנים עם בני המין השני, מביאים ילדים, וחיים כאילו היו הטרוסקסואלים, תוך שהם כובשים את דחפיהם ההומוסקסואליים.

האם הם מאושרים במצב זה? אנחנו לא יודעים.

האם מערכת יחסים שכזו יכולה לשרוד לאורך זמן? אנחנו לא יודעים.

האם משפחותיהם מאושרות? טוב, הבנתם את הנקודה. אנחנו לא יודעים. אין מספיק מחקרים בנושא.

מה שברור הוא שלטיפולי המרה יש השפעה פסיכולוגית על המטופלים, לטוב ולרע. הם יכולים לגרום לדיכאון, למצוקה רגשית ונפשית ולדימוי עצמי שלילי. כל אלו יכולים גם להוביל לניסיונות התאבדות, לשימוש בסמים ולהתנהגות חסרת-אחריות המובילה להידבקות במחלות מין.

האם צריך, לפיכך, להוציא את טיפולי ההמרה אל מחוץ לחוק? אולי, ויש מדינות שנוקטות בגישה זו. או שאולי עדיף להפעיל עליהם פיקוח ממשלתי, כדי להפוך אותם לקבוצות תמיכה וסיוע. ואולי כדאי להתעלם מהם לגמרי, ולתת לכל אדם לבחור לעבור כל טיפול אשר ירצה. האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, מצדה, הודיעה בעקבות הסקירה שערכה כי –

"האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה קובעת שאין מספיק ראיות לתמיכה בשימוש בהתערבויות פסיכולוגיות לשינוי נטייה מינית."

אתם יכולים להסכים עם האגודה או עם רפי פרץ, אבל אני מקווה שבעקבות סקירה קצרה זו, אפשר יהיה לדון בנושא בצורה מושכלת יותר.

 


 

קישורים:

[1] http://www-bcf.usc.edu/~usclrev/pdf/072502.pdf

[2] https://mitpress.mit.edu/books/queer-science

[3] https://jamanetwork.com/journals/jama/fullarticle/1834382

[4] http://www-bcf.usc.edu/~usclrev/pdf/072502.pdf

[5] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/928574

[6] יש לציין שבניסויים אחרים, פחות מוקפדים מבחינה מתודולוגית, בין 18 ל- 20 אחוזים מהמטופלים אכן הפחיתו את מימוש דחפיהם המיניים כלפי בני אותו מין.

[7] https://www.theguardian.com/commentisfree/2018/aug/31/gay-conversion-therapy-the-miseducation-of-cameron-post

[8] https://nccc.georgetown.edu/documents/LGBT_Brief.pdf

[9] https://www.apa.org/pi/lgbt/resources/therapeutic-response.pdf

[10] https://www.hrc.org/resources/the-lies-and-dangers-of-reparative-therapy

המדע שמאחורי הפגנות יעילות

המדע שמאחורי הפגנות יעילות

ישראל היא מדינה רב-תרבותית, שמכילה עולים מאתיופיה, מרוסיה, ממדינות ערב ועוד. וכפי שג'ודי ניר מוזס שלום מציינת – "גזענות בישראל היא המובן מאליו" [1]. טוב וראוי להפגין על יחס מפלה שכזה, אבל כדאי לעשות זאת נכון. ולא נעים לומר, אבל המחקרים מראים שההפגנות המתוכננות להיום הכוללות חסימות כבישים, עלולות להוביל דווקא לתוצאה ההפוכה מזו אליה מכוונים המפגינים, ולנכר את הציבור.

בעשור האחרון התקיימו כמה מחקרים מרשימים על אלפי הפגנות מן העבר, ומידת ההצלחה אליה הגיעו בשינוי המצב הפוליטי הקיים. הלקחים מהמחקרים הללו יכולים לעזור לנו גם בחיזוי מידת ההשפעה של ההפגנות השבוע, ומה שחשוב יותר – לתכנן הפגנות ודרכי מחאה יעילות יותר.

נתחיל בדברים שהמפגינים עושים נכון. הם מתכננים הפגנות-ענק, וזו אכן הדרך הטובה ביותר להוביל לשינוי. אנו יודעים זאת בזכות מחקר שנערך על ההפגנות הגדולות בארצות הברית ב- 2009, בהן הפגינו בערך 800,000 אנשים בכל רחבי המדינה. החוקרים גילו שגודל ההפגנה בהחלט משנה את תוצאותיה – אבל מדובר בהשפעה לטווח ארוך. החוקרים ניתחו את המשתנים השונים, וזיהו שעל כל משתתף נוסף בהפגנה, זכו הפוליטיקאים שייצגו את אותו ציבור ב- 7-14 קולות נוספים בקלפי, שנה לאחר מכן [2]. 

לקח ראשון: נסו להביא כמה שיותר אנשים להפגנה שלכם. 

עד כאן, אין הפתעות. אבל איזה סוג של הפגנה מביאה את התוצאה הטובה ביותר? האם הפגנה אלימה, או כזו בה נחסמים כבישים, מובילה להשפעה גדולה יותר על דעת הקהל?

במחקר מהשנים האחרונות, בחנו חוקרים מספר טקטיקות שונות למחאה בנושאים שונים [3]. הם גילו שאפשר לחלק את הטקטיקות לשני סוגים: מחאות מתונות או קיצוניות. המחאות הקיצוניות כוללות לרוב ונדליזם, איום באלימות, אלימות ממשית מצד המפגינים, או חסימת כבישים בין-עירוניים. המחאות המתונות יותר יכולות לכלול הפגנות-ענק, אך בהן מסתפקים המפגינים בצעדות ללא-אלימות, באחיזת ידיים, הדלקת נרות, הנפת שלטים באוויר, נאומים מלאי-פאתוס ושירה בציבור. 

החוקרים מצאו שהציבור נוטה להזדהות פחות – ולתמוך פחות – בקבוצות מפגינים קיצוניים. כך, למשל, משתתפים במחקר ששמעו על מפגינים מתנועת "חיי שחורים חשובים", נטו לתמוך בהם יותר אם אלו הסתפקו בדקלום המוני של סלוגנים כנגד גזענות. לעומת זאת, אם המפגינים קראו לאלימות כנגד שוטרים, הם זכו לפחות תמיכה. תגובה זו חזרה גם בקרב שחורים וגם לבנים. 

בניסוי אחר, אנשים נחשפו לסרטונים בהם מפגינים נגד טראמפ נופפו בשלטים ושרו בקול, כמו גם לסרטונים אודות הפגנה קיצונית יותר, בה המפגינים חסמו את התנועה. התוצאות היו ברורות: גם בקרב ליברלים דמוקרטים, וגם בקרב שמרנים רפובליקנים, המפגינים שחסמו את התנועה זכו לפחות תמיכה. למעשה, מי שראה את הסרטים הקיצוניים יותר, עבר לתמוך יותר בטראמפ. המפגינים הקיצוניים פשוט תקעו לעצמם גול עצמי. 

תוצאות דומות הגיעו ממחקר מאוניברסיטת פרינסטון, בהם נבחנו הפגנות משנות השישים בארצות הברית, אותן ארגנו הדמוקרטים-הליברלים. הפגנות מתונות הביאו לאחוזי הצבעה גבוהים יותר בקרב הדמוקרטים, בעוד שהפגנות אלימות הגדילו את אחוזי ההצבעה דווקא בקרב הרפובליקנים – ואולי אפילו הביאו לבחירתו של ריצ'ארד ניקסון הרפובליקני בסוף שנות השישים [4]. חוקרת מדע המדינה אריקה צ'נוות' טוענת בסרטון ב- TED שהפגנות ללא-אלימות נוטות להצליח פי שניים מהפגנות אלימות [5].

איך אפשר להסביר תוצאה זו? ההסבר המקובל הוא שאנשים מוכנים לתמוך רק במי שהם מזדהים עמו. רוב האנשים אינם מזדהים עם מעשים כמו הפרת הסדר ופגיעה באחרים, ולפיכך פעולות מסוג זה נוטות לנכר חלקים גדולים מהציבור מההפגנות. הצרה היא שהמפגינים הקיצוניים עצמם אינם מבינים זאת. כאשר הם נשאלו אודות שיטותיהם, הם אמרו במפורש כי חשבו שטקטיקות אלו יקבלו יותר תמיכה וגיבוי מהציבור. 

דיוויד פרום, שעבד ככותב נאומים עבור ממשל בוש, העיר שהפגנות מסוג זה הינן – 

"התנסות בקתרזיס, שחרור רגשות. העקרון המנחה שלהן הוא ביטוי-עצמי, ולא שכנוע. … לעתים רחוקות הן מכוונות למטרה ברת-השגה כלשהי; לעתים רחוקות הן מותירות מאחוריהן תכנית פעולה לאורך-זמן, או ארגון שיוציא את התכנית לפועל. שוב ושוב, השפעתן המתמשכת ביותר הייתה להקצין את הדיעות כנגדן…" [6]

לקח שני: מפגינים יעילים – כאלו הרוצים להוביל לשינוי אמיתי – צריכים להימנע ככל האפשר מהפגנות קיצוניות. לא לחסימת כבישים, לא לאלימות. כן לפיקוח עצמי ולתיאום עם המשטרה כדי למנוע אירועים שיכולים להוביל לאלימות.

פרום הוסיף כי מפגינים צריכים להיות – 

"מסודרים, מנומסים, ופטריוטיים בגלוי. … [עליהם] לזכור שהמטרה היא למצוא שותפים למטרה בקרב אנשים שלא יסכימו עמם בימים כהרגלם…"

וזה מוביל אותנו למסקנה האחרונה, אותה ניסחה דנה פישר, החוקרת את המחאות נגד טראמפ המתקיימות עד לימים אלו ממש. בהפגנות מן העבר שחקרה פישר, היא גילתה שהמחאות היעילות כללו גם דרכי פעולה ספציפיות להפעלת לחץ פוליטי. ארגונים שונים הוקמו כדי לוודא שהפוליטיקאים אינם רק מגנים את העוולות הקיימות באופן אינסטינקטיבי, אלא ממשיכים לפעול גם לאחר ההפגנה כדי לתקן את המצב [7]. 

לקח שלישי: הפגנה היא התחלה טובה, אבל היא מובילה לשינוי אמיתי רק אם בעקבותיה מוקמים ארגונים ותנועות שמנצלים את ההפגנה כדי להניע שינוי אמיתי בפוליטיקה.

נסכם.

מחאות יעילות כוללות הפגנות-ענק, ללא-אלימות או חסימת כבישים. המחאות אמורות להתנהל באופן שמדגיש את הפטריוטיות של המפגינים ואת רצונם לשתף פעולה עם כל גורם לטובת שינוי הסטטוס-קוו, באופן שיסייע בסופו של דבר לחברה כולה. ובסופו של דבר, ההפגנות אמורות להיות רק יריית הפתיחה של המאבק. על מנת להוביל לשינוי, הן חייבות להביא להקמת ארגונים, תנועות, או אפילו אינדיבידואלים שייבחרו לכנסת ויקדמו את האג'נדה של המפגינים. 

אני רוצה להעלות נקודה אחרונה, בטון קצת קונספירטיבי: ממשלות משתמשות בכל המידע המדעי הזה אודות הפגנות ומחאות כדי לשרת את צרכיהן. פוליטיקאים יודעים היטב לשחרר דיווחים כוזבים לעיתונות כדי לגרום להפגנה להיראות אלימה יותר, למשל, וכך להפחית את התמיכה הציבורית במפגינים. במדינות מסוימות, הממשלה מסוגלת אפילו לדחוף את המפגינים לאלימות – גם אם זו לא הייתה כוונתם המקורית. חשוב שגם הציבור – מכל צד של המתרס – יבין את המדע שמאחורי המחאות, על מנת שיוכל לממש את כוחו ולהשפיע ביעילות על נבחריו. 

בהצלחה!


 

ראוי לציין שאני לא מומחה בנושא, ורק מסכם בקצרה את המסקנות ממספר מחקרים בתחום.

קישורים:

[1] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5542496,00.html

[2] https://sites.hks.harvard.edu/fs/dshoag/Documents/Political%20Protests%20–%20Evidence%20from%20the%20Tea%20Party.pdf

[3] http://sci-hub.tw/https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=2911177

[4] http://www.omarwasow.com/Protests_on_Voting.pdf

[5] https://www.youtube.com/watch?v=YJSehRlU34w

[6] https://www.theatlantic.com/politics/archive/2017/02/how-to-beat-trump/515736/

[7] https://www.vox.com/policy-and-politics/2017/1/31/14430584/protest-trump-strategies-experts

רוסיה כמורדור: מלחמת הבוטים בגוגל כמשל למאבקים על שליטה בעולם

רוסיה כמורדור: מלחמת הבוטים בגוגל כמשל למאבקים על שליטה בעולם

פוסט זה התפרסם במקור בטור במגזין גלובס


לפני שנה וקצת אירע דבר מוזר באינטרנט: גוגל טרנסלייטור, המתרגם האוטומטי של גוגל, החל לתרגם את המונח "פדרציה רוסית" ל"מורדור". למי שלא מכיר, "ממלכת מורדור, שבה הצל לא נרדם", היא מקום מושבו של שר האופל בעולם הפנטזיה של "שר הטבעות".

מה גרם למתרגם האוטומטי לקשר בין "הפדרציה הרוסית" לבין ממלכת האופל הדמיונית? ולפני שתחשבו שמדובר בדבר של מה בכך, נזכיר ש-500 מיליון אנשים עושים שימוש בשירותי התרגום של גוגל. שירותי התרגום של גוגל מאפשרים לאנשים ממדינות שונות לשתף פעולה ולעשות עסקים ביחד.

אבל אם בשיתופי-פעולה בינלאומיים עסקינן, רוב הרוסים לא יעריכו את העובדה שהם מזוהים כאורקים (יצורים מפלצתיים) וטרולים (מעצבנים) בעיני גוגל. אז מה קרה כאן?

שירות התרגום של גוגל מהווה דוגמה לבינה המלאכותית החדשה: כזו שאינה מתוכנתת על ידי בלשנים בכירים, שמקנים לה כללים ברורים להבנת השפה, אלא מתוכננת כישות לומדת, העוברת על מידע רב ומזהה בעצמה את דפוסי השפה בדומה לילד אנושי. המערכת עוברת על פורומים, עמודי רשת ומסמכים בכל השפות, ומגיעה למסקנות בנוגע לדרך התרגום המתאימה ביותר עבור כל מילה ומילה. כמו כל ילד, היא לומדת מהעולם שמסביבה.

אבל מה קורה אם העולם מנסה לרמות אותה?

במקרה של הפדרציה הרוסית, נראה שבני-האדם אכן הצליחו לרמות את המתרגם האוטומטי. גולשים אוקראינים רבים החלו לכנות את הפדרציה הרוסית בשם הגנאי "מורדור", בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה ב-2014. המתרגם האוטומטי של גוגל ראה, למד והבין בהתאם: הפדרציה הרוסית הפכה לממלכת השחור, ושם המשפחה של שר החוץ של רוסיה תורגם ל"סוס קטן עצוב".

הפרשייה מעלה שאלות פילוסופיות וחברתיות מרתקות. ניתן לטעון ובצדק, שהמתרגם האוטומטי של גוגל מנסה ללמוד את החברה האנושית מתוך דפוסי הדיבור והכתיבה שלה. אם לא ניתן לו לעשות כן, אנו למעשה מקבעים את השפה הקיימת כיום – ואת הערכים המוטמעים בה – וכופים אותם על דור העתיד. ידוע לכול כי השפה האנושית היא דינמית ומשתנה כל העת, כדי לאמץ רעיונות ומושגים חדשים. למשל, המונח "לגגל" הוא תוצר של השתנות טבעית של השפה. כך גם "ג'מבו", שהיה במקור פיל עצום שריתק את תושבי העולם המערבי; והמילה Nimrod, שרכשה באמריקה משמעות חדשה כ"דביל". כנראה, משום שבאגס באני (הארנב) השתמש בה תכופות כתיאור גנאי לאלמר פאד (צייד הארנבים).

השאלה היא – האם השפה באמת משתנה מעצמה, כתוצאה מכך שמיליוני אנשים מתחילים מרצונם להתייחס לרוסיה כ"מורדור"? לאו דווקא. המתרגם האוטומטי של גוגל מסתמך גם על תוצרי עבודתם של בוטים – אלגוריתמים פשוטים יחסית, המסוגלים לכתוב או לערוך תוכן באינטרנט. בוטים כאלו קיימים בכל מקום. לפי חלק מההערכות, ב-2009 בוטים הפיקו רבע מכל הציוצים בטוויטר, 'צפו ביותר ממחצית מכל המודעות באינטרנט ב-2013, וביצעו עד למחצית מכל העריכות בוויקיפדיה.

המתרגם האוטומטי של גוגל לומד מתוצרי כל הבוטים האלו, ומי שמתכנת בוט להפיץ מידע מסוים, יכול להשפיע בדרך זו על השיח ברשת ועל דרך הדיון והשפה. הבוטים האלו אפילו נלחמים זה בזה כדי למשוך את תשומת לבנו או לתקן 'טעויות' של בוטים אחרים, כפי שהודגם במחקר על ויקיפדיה מהשנה האחרונה.

תסריטאי המדע הבדיוני אוהבים לספר לנו על מלחמות רובוטים בבני-אדם, ומלחמות רובוטים ברובוטים. הקרבות האלו החלו בעשור האחרון, אלא ששדה הקרב אינו בעולם הפיזי, אלא בזירת הידע האנושית. לרובוטים המודרניים הללו אין גוף משלהם. הם אלגוריתמים פשוטים שמתחרים זה בזה כדי לעצב את הידע שלנו על העולם.

לא אתפלא אם גם מאחורי פרשיית "מורדור" נגלה חבורה של מתכנתים שפיתחו בוטים המנסים להפיץ את המם החדש ולהשפיע בדרך זו על גוגל. הניסיון אולי משעשע, אבל הוא חושף תופעה עגומה. אם במקור נועדה רשת האינטרנט להיות שוק פתוח של רעיונות המתחרים זה בזה, הרי שהמציאות מראה לנו תוצאה אחרת: מי שמפעיל את הבוטים ביעילות הגבוהה ביותר, מצליח יותר להפיץ את עמדותיו. כפי שלמדנו לאחרונה מהצהרת טוויטר לקונגרס האמריקני, בוטים בחסות רוסיה סייעו להפיץ כמעט חצי-מיליון מציוציו של דונלד טראמפ במהלך מסע הבחירות, אך כמעט לא הפיצו את הציוצים של מתחרתו הילארי קלינטון.

התוצאה ברורה.

מי הפעיל את אותם בוטים? אותו אדם שעשה שימוש נרחב בבוטים בשנים האחרונות כדי להשפיע על הדיונים הציבוריים במדינות המערב, והוסיף ואמר בשנה האחרונה, כי "המדינה שתוביל בבינה המלאכותית, תשלוט בעולם".

יודעים מי זה? ולדימיר פוטין, כמובן, מנהיג הפדרציה הרוסית. אז בעצם, אולי מורדור אינה טעות אחרי הכול.


אתם מוזמנים לקרוא עוד על רעיונותיי לגבי השלטון, הדמוקרטיה והממשל בספרי "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

הרשתות החברתיות הובילו לבחירתו של טראמפ: איך הן ישפיעו על הפוליטיקה בעתיד?

הרשתות החברתיות הובילו לבחירתו של טראמפ: איך הן ישפיעו על הפוליטיקה בעתיד?

אני יודע שאני לא מעדכן לעתים קרובות (בוודאי לא תכופות כפי שהייתי רוצה), אבל פה ושם יש לקצב עדכון איטי כל-כך גם יתרון. ספציפית, הוא מאפשר לי לקבץ כמה ידיעות והתרחשויות מעניינות במיוחד שקשורות זו לזו, וכשמציגים אותן ביחד הן מספקות תמונה שלמה יותר על העתיד.

ברשומה היום אני רוצה להתרכז בשני מקרים מהחודשים האחרונים בהם גוגל ופייסבוק עלו לכותרות, ומה המשמעויות שלהם ביחד. אם התעייפתם כבר מכל הכתיבה שלי על החברות הגדולות, כדאי שתקחו בחשבון שאנו עשויים להיות בפתחה של תקופה יוצאת-דופן בהיסטוריה המודרנית. בשנים הקרובות מסתמן שממשלת ארצות הברית החדשה תהיה רפובליקנית מאד באופיה, תתנגד לזכויות להט"ב ותנסה לבודד את ארה"ב מהעולם. העקרונות שמנחים את הממשלה הזו מנוגדים לדרכי העבודה של החברות הגדולות כמו פייסבוק וגוגל, שמתבססות על שוק פתוח, על נייטרליות הרשת ועל יכולתן להעסיק עובדים בכל העולם (אבל לשלם מיסים רק באירלנד ובמקלטי מס אחרים). כך שבהחלט ייתכן שבשנים הקרובות נראה את המאבק השקט בין ממשלת ארצות הברית לבין עמק הסיליקון מתחיל להתחמם. הממשלה תוכל להשתמש בכוחה כדי להטיל סנקציות ורגולציות על החברות, ואלו בתורן עשויות לנצל את שליטתן על המדיה האינטרנטית כדי לקומם את האזרחים נגד הממשל. זו תהיה מלחמה מודרנית – בלי כלי-נשק פיזיים – אבל ממשית מאד.

אז לא כדאי שנדע קצת על היכולות של גוגל ופייסבוק – החברות שצועדות בראש המחנה הסיליקוני?

 

גוגל נגד דאע"ש

לגוגל, או בשמה החדש אלפאבית, יש חממה יוצאת דופן בשם ג'יגסו (Jigsaw – פאזל בלועזית). חזון החממה הוא, בלשונם –

"לבנות טכנולוגיה שתתמודד עם כמה מאתגרי הביטחון הגלובליים הקשים ביותר בפניהם עומד העולם כיום: מיגור צנזורה מקוונת, נטרול האיומים ממתקפות דיגיטליות, הדיפת קיצוניות אלימה והגנה על אנשים משנאה והטרדה בעולם המקוון."

זהו חזון מרשים, ואני מעודד אתכם לקרוא בעצמכם על מגוון המיזמים שמתחילים את דרכם בחממה, אבל אתרכז רק באחד מהם שיכול ללמד אותנו רבות על העתיד. המיזם, שהסתיים לאחרונה בהצלחה, מכונה "שיטת כיוון מחדש", ומקימיו שמו להם למטרה להתמודד עם הפרופוגנדה של ארגון הטרור דאע"ש, ולפגוע ביכולתו לגייס לשורותיו לוחמים חדשים.

איך הם עושים את זה? כצעד ראשון, ראיינו חברי המיזם צעירים וצעירות שהשתכנעו בעבר מהרטוריקה של דאע"ש, הצטרפו לשורות הארגון וערקו מתוכו זמן מה לאחר מכן כשנחשפו לאמת העגומה. הם הבינו מאותם צעירים שדאע"ש מפרסם את עצמו בחמש קטגוריות שונות: ממשל תקין ומוצלח, עוצמה צבאית, לגיטימציה דתית, קריאה לג'יהאד, והצגת העולם המוסלמי כנמצא תחת איום מצד כוחות גדולים יותר כגון העולם המערבי וכמובן – היהודים.

אנשי המיזם זיהו 2,500 מילות חיפוש ומשפטי חיפוש מרכזיים שתאמו לקטגוריות הללו, ואז רכשו עבורן 245 פרסומות שונות. כל אחת מהפרסומות הובילה לסוג שונה של סרטוני יוטיוב שהפריכו את טענותיהם של אנשי דאע"ש – לעתים אפילו מבלי שהתייחסו לארגון הטרור בשמו. כדי להפריך את רעיון הממשל התקין, למשל, קישרו הפרסומות לסרטון המתעד קשישה זועמת המתעמתת עם שני לוחמי דאע"ש בסוריה, או לסרטון המראה תור ארוך לקבלת מזון בטריטוריה הנשלטת על-ידי הארגון.

הפרסומות הופיעו ישירות מעל לתוצאות החיפוש הרשמיות של גוגל, ובחינה כמותית של התוצאות חושפת שהיה להן כוח משיכה של ממש. לפי הנתונים שחושף "כיוון מחדש", יותר מ- 320 אלף אנשים נחשפו לפרופוגנדה ההפוכה של המיזם, ויותר מחמש-מאות אלף דקות וידאו נצפו בסך הכל. הפרסומות המוכוונות-דאע"ש זכו למספר הקלקות גדול ב- 79 אחוזים בהשוואה לפרסומות אחרות שנרכשו עבור אותן מילות חיפוש.

המיזם הזה מרתק אותי. מצד אחד, יש כאן ניסיון מרשים לנטרל את מכונת התעמולה המקוונת של דאע"ש באמצעות חשיפת אנשים לצדדים הפחות-סימפטיים של המתרס. מצד שני, הוא חושף בפנינו את יכולותיהם של גוגל ומפרסמים לעצב את דעת הקהל באמצעות חשיפה מכוונת ומנוטרת היטב של אינדיבידואלים לנתונים ולחומרים מסוימים המקדמים עמדה מסוימת.

והשאלה שכולנו צריכים לשאול עכשיו היא – מי ערב לנו שגוגל לא ינסו לעצב באופן דומה את דעת הקהל שלנו באמצעות קידום פרסומות או תוצאות חיפוש מסוימות שתואמות לדרך בה גוגל הייתה רוצה שנראה את הדברים בנושא כלשהו?

התשובה, לצערי, היא שלא זאת בלבד שאיננו מקבלים כל ערבויות לגבי יושר ההליכות של גוגל, אלא שכבר יש ראיות שענקית האינטרנט מתעדפת שירותים של עצמה בתוצאות החיפוש, כפי שכתבתי באחת הרשומות הקודמות בבלוג. לא זאת בלבד, אלא שבית המשפט באמריקה החליט שאין שום בעיה חוקית עם הפרקטיקה הזו, על אף שגוגל היא הלכה למעשה מונופול בתחום החיפוש, וכמעט שמונים אחוזים מהחיפושים זורמים דרכה.

ואם כל הרעיון הזה – שאחת מחברות המידע תנסה לעצב לכם את התודעה – נשמע פרנואידי, כדאי שתדעו שפייסבוק כבר נערכת לכך היום, ומפתחת כלי חדש לצנזור פוסטים ולהעלמתם מתודעת הקוראים.

 

כשפייסבוק מתערבת בפוליטיקה

לא מוגזם לומר שפייסבוק חטפה על הראש בעקבות ניצחון טראמפ. לראשונה, הציבור הבין את החשיבות בתכנון נכון של מדיום התקשורת ושל תיווך הדיונים והחדשות. מנגנון שיתוף הידיעות של פייסבוק הקל על המתדיינים לשתף קישורים לשלל ידיעות מופרכות, שהגיעו בעיקר מצדו הרפובליקני של המתרס. חלק מהידיעות זכו למאות-אלפי שיתופים, כגון האשמת הילארי קלינטון ברצח של סוכן ה- FBI שהדליף אימיילים פנימיים. ידיעה בודדה זו זכתה ל- 568,000 שיתופים – ובכך הפכה להיות פופולרית יותר מכל סיפור שכל עיתון מקומי פרסם אי-פעם.

צוקרברג ניסה לטעון שלא ראוי – ואף מסוכן לדמוקרטיה – שפייסבוק תתערב במערכת הבחירות ותסנן ידיעות לפי אמינותן, שהרי מי קובע את אמינות החדשות? אני דווקא מסכים עמו בנקודה זו: חשוב שנבחן בזהירות רבה כל מסננת שפייסבוק תנסה ליישם על הידיעות שמשותפות בה. אחרי הכל, פייסבוק היא מקור הידיעות המרכזי לחדשות בתחום הפוליטיקה עבור דור ה- Y – האנשים שנולדו בשנות השמונים והתשעים של המאה האחרונה. אם פייסבוק תסנן את הידיעות שבה באופן מוטה, היא תוכל להטות גם את דעות האנשים.

לרוע המזל, זה בדיוק מה שהיא עושה כיום בניסיון להיכנס לסין.

אחד המיזמים החשאיים והשנויים ביותר במחלוקת בפייסבוק כיום, שהניו-יורק טיימס חשף לאחרונה לאור השמש, אמור לשמש את ממשלת סין בדיכוי ידיעות שאינן מוצאות חן בעיניה. הכלי, אותו פיתחה פייסבוק בשנה האחרונה, מאפשר לממשלה לזהות פוסטים, ממים, וידיעות אחרות שאינן לטובתה – ולמנוע מההודעות הללו להופיע ב- 'ניוז פיד' (News Feed) של משתמשים אחרים. ההודעות לא יימחקו, מכיוון שפייסבוק לכאורה אינה עוסקת בצנזורה. במקום זאת, הן יישארו בבטחה בקיר המקורי של האדם שפרסם אותן, ולא יתפשטו לשאר האוכלוסייה.

אם גם אתם מרגישים שפייסבוק משחקת כאן משחק מלוכלך ומסייעת לממשלה הסינית הטוטליטרית לשלוט באזרחיה, אתם בחברה טובה. רבים מעובדי פייסבוק חשים מרמור דומה, ודרשו מצוקרברג תשובה בנוגע לדרך בה ישמש הכלי בסין. צוקרברג הודה בקיומו של הכלי אך הסביר שהחברה לא החליטה עדיין באופן סופי כיצד לחדור לשוק הסיני. כך או כך, צוקרברג סבור שגם אם ייעשה שימוש בכלי כדי להדחיק ידיעות פוליטיות, עדיין –

"טוב יותר שפייסבוק תיקח חלק ותאפשר את השיח, אפילו אם לא מדובר עדיין בשיח המלא."

כמה מעובדי פייסבוק כבר פרשו מהחברה כשהם מביעים הסתייגות מהאפשרות לצנזר ידיעות פוליטיות עבור ממשלות אחרות. וכמובן, הטיעון של צוקרברג לוקה בחסר מכיוון ששליטה וניתוב של השיח מסייעת לאזרחים להגיע למסקנות שגויות – למשל שמצב עמיתיהם והמדינה כולה טוב יותר מכפי שהם סבורים ומרגישים על בשרם. בדרך זו יכולה הממשלה הסינית לדכא התמרדויות ומהפכות עוד בטרם התרחשו.

 

עתיד שבין כרישים ולווייתנים

בספרי החדש (השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה) אני מכנה את הממשלות "לווייתנים", ואת ברוני תעשיית ההייטק והמידע "כרישים", ומסביר שהשניים משלימים זה את זה – אך יכולים גם להסתכסך ולצאת אחד כנגד השני, תוך שהם מנצלים את הכוח שהציבור שם בידיהם, ומעצבים את התודעה הציבורית בהתאם למטרותיהם.

הכלים שסיקרתי ברשומה זו ייכנסו לחלק מארגז הכלים שהחברות הגדולות יכולות להפעיל כדי לעבוד לצד השלטון או כנגדו. הם יכולים לקדם מטרות שאנו מגדירים כ- 'טובות' ו- 'ראויות', למשל כדי לסכל את הגיוס לדאע"ש. אלא שהשאלה חייבת להישאל: מי מגדיר את המטרות כטובות וכראויות? שהרי ממשלת סין יכולה להשתמש בהם בדיוק באותה דרך כדי למזער את רצונם של האזרחים להצטרף למחאות חברתיות או לקרוא למרי אזרחי. ולמעשה, גם פייסבוק וגוגל עצמן יכולות באופן עקרוני להשתמש בכלים הללו כדי להסית את הציבור כנגד החלטות ממשלתיות מסוימות.

בן פרקר, דודו של פיטר פרקר הידוע, אמר לפני שנים רבות ש-

"עם כוח גדול באה אחריות גדולה"

דרכן של החברות המסחריות היא להתחמק מהאחריות, אלא אם אנו כציבור יכולים ומוכנים לדרוש מהן לעמוד בה. אנו נותנים כיום בידיהם של פייסבוק וגוגל כוח גדול, אך הן אינן מוכנות עדיין להכיר באחריות המתלווה אליו. חברות אלו מווסתות את השיח הציבורי – במתכוון או שלא – אך אינן מוכנות לחשוף כיצד בדיוק הן עושות זאת. עלינו לחייב אותן לשקיפות מלאה בנוגע לאלגוריתמים המווסתים את השיח, על מנת שנוכל להפעיל ביקורת ציבורית ולהתנגד לכוונון האלגוריתמים בדרכים פסולות.

אם לא נעשה זאת, הרי שהממשלות והחברות הגדולות יזכו בכוח הולך וגדל לשחק בתודעה הציבורית ובתפישת העולם של אזרחי העולם. ואם לא נפעל כנגד מגמה זו, אולי אנו ראויים לתוצאה.

 

 

 

הספר "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה" יצא בקרוב בישראל בהוצאת כינרת זמורה דביר. אם תרצו לקבל עדכון כשהספר יוצא לאור, אתם מוזמנים להירשם לבלוג בתיבה מצד ימין.

בזמן שישנתם: הסיבות שטראמפ נבחר – ומה הן מלמדות על עתיד המערכת הפוליטית

ביומיים האחרונים נראית אמריקה כלאחר מלחמה. צעירים ממררים בבכי בכיכרות הערים. אזרחים צועדים ברחובות בעיניים מזוגגות, כאילו היו הלומי-קרב. נשיאת אחת האוניברסיטאות הגדילה ושלחה מכתב לכל הסטודנטים בו הפצירה בסטודנטים "לטפל בעצמכם ולספק תמיכה לאלו שזקוקים לה".

וכל זאת, רק מכיווון שנבחר הנשיא החדש של ארצות הברית: אחד דונאלד טראמפ.

התקשורת בארצות הברית לא הפסיקה לחבוט בטראמפ לכל אורך מסע הבחירות, וגם הרבה לפניו. ובצדק. האיש ליבה את הלהבות כנגד מהגרים חוקיים ולא-חוקיים וכנגד מוסלמים. מההתבטאויות שלו כנגד נשים נדף ריח עז של שובניזם והתנשאות, והוא אף הואשם על-ידי אחת-עשרה נשים שונות בהטרדה מינית, שחלק מעדויותיהן אומתו על-ידי קרובים ומכרים, להן סיפרו על ההטרדה עוד כשאירעה. אם כל זה לא מספיק, האיש מרבה בשקרים, או שהוא בור לגבי הנושאים אודותיהם הוא מדבר. מתוך כל אמירותיו, רק ארבעה אחוזים הינם אמת לאמיתה, ושבעים אחוזים נעים בין שקר גס ל- "שגוי ברובו". זאת בהשוואה להילארי קלינטון, ש- 25 אחוזים מאמירותיה אמת, ו- 26 אחוזים נוספים נעים בין שקר גס ל- "שגוי ברובו".  

ולמרות כל זאת, הציבור האמריקני בחר בטראמפ.

התגובה המיידית מצד התקשורת והילארי קלינטון, הייתה שבוחרי טראמפ שונאים נשים, גזענים, ובורים באופן כללי מכיוון שהם בוחרים שקרן שסילופיו והגזמותיו תועדו היטב, לתפקיד החשוב ביותר בעולם המערבי. כמובן שחלק מהבוחרים בטראמפ הם באמת גזענים, מיזוגנים, או שוטים. כאלו היו וכאלו יהיו תמיד, אבל הם רחוקים מלהיות הרוב בארצות הברית. את הבחירה בטראמפ הניע גורם אחר: בעיות של אמון. ולא אמון באדם ספציפי דווקא, אלא במערכת הפוליטית בכללותה.

כדי להבין את אי-האמון הזה, עלינו ללכת קצת יותר אחורנית – כמעט חמישה חודשים, ליתר דיוק – ולבחון את בריטניה בזמן שהחליטה להתנתק מהאיחוד האירופי. אירוע זה מכונה "ברקסיט", והוא אחד מהסימפטומים של תופעה רחבה יותר, במסגרתה מאבד הציבור אמון בדמוקרטיה הייצוגית.

בואו נבחן את הנתונים כדי להבין מה קרה כאן.

 

בעיות של אמון

זמן קצר אחרי שברקסיט התרחש, כתבתי מאמר באנגלית שהסביר בדיוק את הסיבות בעטיין הוא אירע. כיניתי את ברקסיט "נקמת האנשים העובדים", והסברתי שלמרות שהתומכים בברקסיט תוארו כגזענים, צרי-אופקים, או 'סתם מטומטמים', אפשר לראות את ההצבעה שלהם כצעד הגיוני ביותר. הם ראו שהמערכת הפוליטית אינה מצייתת להם, הבינו שהעולם מתקדם בלעדיהם, ופחדו להישאר מאחור.

אלו אינן מילים באוויר. הנה כמה נתונים. ראשית, בריטניה היא אחת המדינות האי-שוויוניות ביותר מבחינת השכר, והעשירון העליון בה מרוויח שכר הגבוה בממוצע פי 27 משכר העשירון התחתון. שנית, אזרחי בריטניה אינם סומכים על מפלגותיהם. כאשר התבקשו לדרג את רמת אמונם במפלגות הבריטיות, הציון הממוצע בכל רחבי בריטניה עמד על 3.54 מתוך 10. שלא במפתיע, האזורים בבריטניה שהפגינו רמת אמון גבוהה יותר בפוליטיקה, היו גם האזורים העשירים יותר – ואלו גם רצו פחות לנטוש את האיחוד האירופי. מבחינתם, החיים דבש. למה לשנות את המצב הקיים? סיכמתי את המאמר במילים הבאות –

"כרגע, הקונצנזוס בקרב עשירי ומפורסמי בריטניה הוא שהציבור מטומטם. הוא לא. הוא פשוט מתוסכל ורוצה להוכיח נקודה. אם האנשים בשלטון רוצים להימנע מקבלת החלטות הרסנית דומה בעתיד, הם צריכים להפסיק להאשים את הציבור, ולמצוא במקום זאת דרכים לשנות את הסביבה הפוליטית כך שהציבור יקבל כוח גדול יותר בענייני היום-יום של המדינות. כל מסלול פעולה אחר יוביל למתחים להתגבר, ואלו ישתחררו בפיצוץ בספרד-קסיט הבא, ביוון-קסיט הבא, או – מי יודע – אולי אפילו בטראמפ-קסיט."

ומה אתם יודעים? הנה זה קרה.

לא סתם הזכרתי את טראמפ. בעיות האמון של בריטניה הגיעו כבר מזמן גם לארצות הברית. בשישים השנים האחרונות נבדק הציבור האמריקני מדי שנה לגבי מידת ביטחונו שהממשלה "תעשה את הדבר הנכון". בשנת 1958, השנה הראשונה בסקר, ענו 73 אחוזים מהמבוגרים כי הם בוטחים בממשלה. מאז, מספר הסומכים צונח בהדרגה, והגיע בשנים האחרונות לשפל של 24 אחוזים בלבד.  

סקר אמון הציבור בממשלה בארצות הברית, בין השנים 1958 ל- 2015

סקר אמון הציבור בממשלה בארצות הברית, בין השנים 1958 ל- 2015

סקר דומה הועבר ב- 2011 וחשף שרמת האמון בקונגרס האמריקני צנחה לתשעה אחוזים בלבד. הרפובליקנים, במיוחד, חשו שהנשיא אובמה לא ייצג אותם היטב (או בכלל) בשמונה השנים האחרונות, ורמת אמונם בממשלה הגיעה לשפל של 13 אחוזים בלבד.

תוצאות דומות מגיעות גם מישראל. דו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה מ- 2015 חושף שכמעט שמונים אחוזים מהציבור אינם מרגישים שיש בידם הכוח להשפיע על מדיניות הממשלה.

חשבו על הנתונים הללו לרגע. בדמוקרטיה ייצוגית, אנו אמורים לבחור את נציגינו ולשלוח אותם לבית הנבחרים. איך ייתכן שאיננו סומכים עליהם, פעם אחר פעם, שיעשו את הדבר הנכון? אם מחלקה שלמה בחברה פרטית הייתה מגלה אחוזי אמון דומים במנהל המחלקה – האם הוא לא היה מוחלף לאלתר? ואם גם המנהל הבא אחריו היה זוכה באחוזי אמון דומים, והבא אחריו, והבא אחריו, והבא אחריו – האם אין מקום לחשוב מחדש על דרך בחירת המנהלים? האם אדם שעובד באותה מחלקה לא היה מסיק שדרך בחירת המנהלים שגויה מן היסוד?

זהו המצב בו מצאו את עצמם האמריקנים בבחירות האחרונות. על הסיבות המדויקות לחוסר האמון ארחיב לקראת סוף הרשומה, אבל שימו לב קודם מה קורה במצב כזה של חוסר-אמון קיצוני במערכת הפוליטית.

 

לבחור בשטן

שימו עצמכם בנעליו של אזרח אמריקני ממוצע. הוא מגיע לקלפי כשכולו זועם על השלטון, על הפוליטיקאים, על אפשרויות הבחירה שאינן באמת בידיו. הוא אינו אוהב את הילארי קלינטון, והוא ממש לא סובל את דונאלד טראמפ. המועמדים העצמאיים הם בדיחה. אותו אזרח עשוי לשרטט בראשו את הטבלה הבאה, שמגיעה מסקר של ה- CNN שנערך ביום הבחירות עצמו, ושתרגמתי לנוחות הקוראים בעברית –

התכונות החשובות של המועמדים בעיני הציבור, בסקר שערך ה- CNN מיד לאחר שהבוחרים יצאו מהקלפי

התכונות החשובות של המועמדים בעיני הציבור, בסקר שערך ה- CNN מיד לאחר שהבוחרים יצאו מהקלפי

הסקר מראה שהתכונה החשובה ביותר עבור מספר הבוחרים הגדול ביותר היא היכולת להביא לשינוי. וב- 'שינוי' אני לא מתכוון לטיפולים קטנים ומזעריים בחוק פה ובחוק שם, אלא לטלטול וניעור מחדש של המערכת כולה: טיפול בשחיתות המדומיינת והממשית של נבחרי הציבור, בהתעלמותם מהאזרחים הקטנים ובחוסר נכונותם להתמודד עם הזמנים המשתנים. זה מה שהיה חשוב באמת ל- 39 אחוזים מהבוחרים – יותר מכל תכונה אחרת.

הם לא רצו מישהו שידאג להם – והסקר מראה שרק למעטים היו אשליות שטראמפ באמת שם את הבוחרים בראש מעייניו.

הם לא רצו אדם עם הניסיון הנכון – מה עוזר ניסיון, אם אתה משתמש בו לרעת אלו שבחרו בך?

הם לא רצו שיקול דעת טוב – כבר היה ברור מי מבין המועמדים מקבל החלטות באופן רגוע ושקול, ומי מתפוצץ מדי דקה.

הם רצו את המועמד שיביא לשינוי, ומעטים מאד האמינו שקלינטון לחולל שינוי כזה במערכת הפוליטית. קלינטון, שנתמכה על-ידי המפלגה הדמוקרטית שכבר משכה בחוטים מאחורי הקלעים כדי שלא לאפשר לברני סנדרס להיבחר. קלינטון, שהייתה חלק מהמערכת הפוליטית עוד מאז היותה אשת הנשיא בשנות התשעים, ושנים ספורות לאחר מכן נבחרה להיות סנאטורית, ובקדנציה הבאה שירתה כמזכירת המדינה של ארצות הברית – למעשה, השר הבכיר ביותר בממשלה, שאחראי בעיקר על ענייני החוץ של המדינה. קלינטון, שלא הבריקה, שלא התייחסה לבעיית אי-האמון של האזרחים במערכת ובוודאי שלא הציעה חלופות.

לעומתה, דונאלד טראמפ: שקרן, בור, מלבה שנאה, אבל מבטיח שינוי. שינוי אמיתי, מן היסוד. כזה שיכול לחולל רק אדם שמגיע מחוץ למערכת הפוליטית, שאינו נתמך (לפחות לכאורה) מצד בעלי ההון הגדולים. שאינו חייב טובות לאף אחד, ושמעיז לספר לכולם את מה שכבר ידוע: שהמערכת מוטה ומושחתת. הוא טוען שהוא יכול לתקן אותה, וזו נקודת האור היחידה שהוא מביא.

והיא הספיקה להפוך את דונאלד טראמפ לנשיא ארצות הברית.

ועכשיו השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא – האם זה באמת נורא כל כך?

 

ההשלכות לטווח הארוך

נעזוב לרגע את הפרשנויות בנוגע לקשר שבין טראמפ לישראל. אין לי מושג איך טראמפ יתייחס לישראל, וכל מי שאומר לכם שהוא יודע – משקר. כרגע, אף אחד לא מבין מה מדיניות החוץ המלאה של טראמפ. אפשר למצוא אמירות שלו בעד ישראל מחד, ונגד המשך המעורבות האמריקנית בעסקי העולם "בלי שיצא להם משהו מזה" מאידך.

בטווח הארוך, הבחירה בטראמפ מסמלת על השינוי שחייב להתחולל במערכות המדיניות מסביב לעולם. הציבור מבין שהוא מנותק ממוקדי הכוח הממשיים, ושנבחרי הציבור אינם מייצגים אותו כהלכה. השקיפות הגוברת חושפת את המנהיגים המושחתים (ראו פרשת מסמכי פנאמה עליה כתבתי באחת הרשומות הקודמות) ומספקת ראיות מוחשיות באמצעות ויקיליקס לדעותיהם האמיתיות של אנשי השלטון, ולמתחולל מאחורי הקלעים. ולצד כל זאת, אזרחי המערב חשים על בשרם את התמורות הכלכליות: את האבטלה הנגרמת בשל הטכנולוגיה וצפויה רק להמשיך ולהתרחב, את חוסר הביטחון התעסוקתי ואת אי-השוויון הגדל, שמספק כוח גדול עוד יותר לאנשי ההון והשלטון.

לצד כל אלו, כולנו נחשפים ליכולות החדשות שהאינטרנט מקנה לנו: להתווכח על כל נושא ולהצביע עליו בלי צורך בנציגים, להגיע להחלטות חכמות בכוח הציבור, לקרוא כל דיון שמתקיים בבית הנבחרים ולהחוות דעתינו עליו, ולעבוד ביחד במיזמים כמו ויקיפדיה כדי להפיק מוצרים מרשימים באיכותם. כלים אלו עדיין ראשוניים, אבל כל בר-דעת מבין כבר שהם יחליפו – שהם חייבים להחליף – את המערכת הקיימת שמוסדה בתקופה בה רוב בני-האדם לא ידעו קרוא וכתוב, בה לחדשות לקח שבועות להגיע מצד אחד של המדינה לצדה השני, ושבה הייתה החכמה נתונה בידי המעטים והעשירים.

קשה להאמין שטראמפ יצליח להעביר את המערכת הפוליטית שינוי משמעותי. לא נראה שהוא מוצלח במיוחד ביצירת קשרים טובים וארוכי-טווח עם אחרים, ובמיוחד עם פוליטיקאים משופשפים וחשדנים. אבל הוא אינו צריך לבצע שינוי, מכיוון שהשינוי האמיתי כבר קרה: הציבור האמריקני החליט לדלג על המועמדת הראויה ביותר מבחינת כישורים, ולבחור במועמד עם כל התכונות השליליות האפשריות בתקווה – מועטה ככל שתהיה – שיביא שינוי. המתחרים בבחירות 2020 יפנימו את הלקח הזה, וישתמשו בו כדי להבטיח לאזרחים שהנה, הם אלו שיביאו את השינוי המיוחל. הם ידעו מה הציבור רוצה, והם ידעו באיזו שפה לדבר, ומי מהם שייבחר ויהיה מוכשר ונאמן להבטחותיו, אולי עוד יביא את השינוי לפוליטיקה האמריקנית.

ועד אז? ננשוך שפתיים, נקווה לטוב, ונחכה לראות אצל מי יקרה הברקסיט הבא.

 

—-

 

אני מתייחס למערכות השלטון בהרחבה בספרי הבא – "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה" – ולמעשה, כמעט מאתיים העמודים הראשונים בספר מוקדשים כדי להסביר את הסיבות למצב החדש שאנו נכנסים אליו. הספר אמור לצאת לאור בכינרת זמורה בעוד חודשיים. אם אתם רוצים להתעדכן כשהספר יוצא לאור, אני מציע שתירשמו כמנויים בבלוג, בתיבה מימין.