תחזיותיו של ביל גייטס מ- 1999 התממשו במלואן; מה תחזיותיו לעתיד עכשיו?

תחזיותיו של ביל גייטס מ- 1999 התממשו במלואן; מה תחזיותיו לעתיד עכשיו?

לפני 18 שנים כתב ביל גייטס ספר – "עסקים @ מהירות המחשבה" – בו תיאר חמש-עשרה תחזיות נועזות, שנראו בוודאי כמדע בדיוני לרוב קוראי הספר באותו הזמן.

ואף על פי כן, כולן התממשו מאז.

נעבור על התחזיות אחת-אחת, לפי הרשומה של מרקוס קירג'ונן – סטודנט לעסקים שסקר את הספר ואת התחזיות. ובסוף הרשומה נספר על התחזיות החדשות ששחרר ביל גייטס בשנים האחרונות בנוגע לעתיד העולם.

תחזיות מן העבר

תחזית ראשונה: אנשים יוכלו להשתמש בשירותים אוטומטיים להשוואת מחירים, כך שיוכלו לבחור בקלות את המוצר הזול ביותר בכל תחומי התעשייה.

המימוש: אמזון, גוגל, ואפילו זאפ הישראלית, שמאפשרת לנו להשוות מחירים בקלות בכל תחום.

zap-575.jpg (575×282)

תחזית שנייה: אנשים יישאו על גופם מכשירים קטנים שיאפשרו להם להישאר מחוברים תמיד ולבצע עסקים אלקטרוניים בכל מקום. הם יוכלו לבדוק את החדשות, לראות פרטי טיסות שהזמינו, לקבל מידע משווקים פיננסיים ולעשות כל דבר אחר על ההתקנים הללו.

המימוש: גייטס חזה כאן למעשה את הסמארטפונים, שמונה שנים שלמות לפני שהאייפון הראשון השתחרר לשוק.

תחזית שלישית: אנשים ישלמו את חשבונותיהם, יטפלו בעסקיהם הפיננסיים ויתקשרו עם הרופאים שלהם דרך האינטרנט.

המימוש: אתם יכולים לשלם את חשבונותיכם לחברות ציבוריות (חשמל, מים, תקשורת) דרך האינטרנט, לבחון את חשבון הבנק שלכם ולבצע פעולות פיננסיות דרך האינטרנט, ואפילו לנהל שיחות עם רופאים ולהזמין ולחדש מרשמים לתרופות דרך האינטרנט.

תחזית רביעית: יפותחו עוזרים אישיים שיחברו ויתאמו בין כל המכשירים שלכם, בין שהם במשרד או בבית, ויאפשרו להם להחליף מידע ביניהם. העוזרים יבדקו את האימיילים וההודעות שלכם ויציגו לכם את המידע שאתם צריכים. … הם ידווחו לכל המכשירים בהם אתם משתמשים אודות הרכישות וסדר היום שלכם, ויאפשרו להם להתאים את עצמם אוטומטית למעשיכם.

המימוש: עוזרים דיגיטליים כ- Google Now ואמזון אקו מתחילים לבצע בדיוק את הפעולות הללו. מכשירים חכמים אחרים כמו נסט מתאימים את עצמם כבר אוטומטית לסדר היום שלכם.

תחזית חמישית: דיווחי-וידאו שוטפים מהבית יהפכו לנפוצים, ויידעו אתכם כשמישהו מבקר בזמן שאינכם בבית.

המימוש: בעקבות הירידה הדרמטית בעלות המצלמות הדיגיטליות והחיבור לרשת, קיימות שפע של חברות כיום שמייצרות מצלמות-רשת זולות המפקחות על הבית ומדווחות לבעלים על פורצים, או מאפשרות לו לראות כיצד מתנהגים ילדיו וחיות המחמד בבית.

תחזית שישית: אתרים פרטיים עבור חברים ובני-משפחה יהיו נפוצים, ויאפשרו לכם לשוחח ולהתכונן לאירועים.

מימוש: כשגייטס נקב בתחזית, הבלוגים רק החלו את דרכם, אך הוא כבר הבין לאן הדברים מתקדמים. מאז נפתחו עוד יותר ממאתיים וחמישים מיליון בלוגים, ולצדם הופיעו פלטפורמות עליהן יכולים החברים והמשפחה לתקשר ביחד: פייסבוק, ווטסאפ, סנאפצ'ט ואחרות.

תחזית שביעית: יפותחו אלגוריתמים שיודעים כשאתה מזמין טיול, ומשתמשים במידע כדי להציע פעילויות והנחות ביעד המבוקש.

מימוש: אתרי טיולים כגון אורביץ, אקספדיה ואחרים מבצעים בדיוק את הפעולה הזו, וענקיות השיווק הדיגיטלי – פייסבוק וגוגל – מסתמכות על המידע שהן אוספות אודות המשתמש כדי להציע לו שירותים שמתאימים בדיוק עבורו, כולל לפי מיקום נוכחי.

תחזית שמינית: בזמן צפייה בספורט בטלוויזיה, אפשר יהיה להתדיין על המתרחש בזמן-אמת, ולהשתתף בתחרויות בהן תהמר על המנצח.

מימוש: באמצעות פלטפורמות המדיה החברתית ברשת – פייסבוק, ווטסאפ, טוויטר – מתנהלים שפע של דיונים אודות המתרחש בתחרויות ספורט בזמן-אמת. הצופים יכולים גם להרכיב 'קבוצות פנטזיה' ולהמר בדרך זו על השחקנים וביצועיהם.

תחזית תשיעית: למכשירים יהיה פרסום חכם. הם ידעו את דפוסי הרכישות שלך, ויציגו פרסומות שיותאמו להעדפותיך.

מימוש: גוגל. פייסבוק. כל מילה נוספת מיותרת.

תחזית עשירית: שידורים טלוויזיוניים יכללו קישורים לאתרים רלוונטיים כדי להעשיר את התוכן.

מימוש: בשידורים ופרסומות רבים ממליצים הקריינים לחפש את המוצר או מידע נוסף באתר החברה.

תחזית אחת-עשרה: תושבי ערים ומדינות יוכלו לקיים דיונים באינטרנט אודות נושאים שמשפיעים עליהם, כפוליטיקה מקומית, תכנון עירוני או בטיחות.

מימוש: פייסבוק מאפשרת לערוך דיונים כאלו בדיוק בקבוצות פנימיות. בזכות הדיונים הללו בטוויטר ובפייסבוק ראינו גם את השפעת הציבור על הממשלות גדלה במקרים מסוימים, למשל במהפכות הפוליטיות במצרים, לוב וטוניס.

תחזית שתים-עשרה: קהילות מקוונות לא יושפעו מהמיקום שלך, אלא מתחומי העניין שלך.

מימוש: פורומים אינטרנטיים כמעט ואינם מתחשבים במיקום כיום, אלא רק בתחומי העניין. משתמשים ברדיט (Reddit), בתפוז ובפורומים אחרים יכולים לבחור להצטרף לתת-הפורומים שמעניינים אותם ולהשתתף בדיונים שם.

תחזיות 13, 14, 15: מנהלי פרויקטים יוכלו למצוא אנשים מתאימים לפרויקט בעולם המקוון, ולקבל המלצות לגביהם. מחפשי-עבודה יוכלו למצוא הזדמנויות לתעסוקה בעולם המקוון באמצעות הצהרה על תחומי העניין שלהם, צרכיהם והמיומנויות שהם מביאים לשולחן. חברות יוכלו לבצע מיקור-חוץ למטלות מסוימות – בין שמדובר בפרויקט בנייה, בהפקת סרט או בקמפיין פרסום.

מימוש: שלוש התחזיות הללו ממומשות באמצעות לינקדאין ופלטפורמות רשת אחרות למציאת עובדי פלטפורמה (Mechanical Turk, Upwork, Fiverr), פתיחת תחרויות-רשת (Innocentive, Kaggle) ומיקור-חוץ של פרויקטים.

תחזיות לעתיד

כל התחזיות הללו של גייטס נרשמו כאמור ב- 1999. מאז הספיק האיש להנפיק עוד כמה תחזיות לעתיד, שיכולות לעזור לנו להבין כיצד העולם ייראה בעשורים הקרובים. התחזיות נלקחו ברובן מהמכתב השנתי ששחרר גייטס ב- 2015 לאינטרנט.

תחזית לעתיד ראשונה: אפריקה תוכל להזין את עצמה בכוחות עצמה בזכות התפתחות והטמעה של טכנולוגיות דישון והנדסה גנטית של יבולים, בזכות שיפור תשתיות השינוע של יבולים ובזכות שיפור התקשורת כך שדיווחים על מזג האוויר ומצב השוק יגיעו לכל איכר במהירות. כתוצאה מכל השכלולים הללו, איכרים אפריקאים יצליחו לשפר את תפוקת שדותיהם במאה וחמישים אחוזים.

תחזית לעתיד שנייה: חיי העניים ישתנו בזכות בנקאות ניידת. עד 2030, שני מיליארד אנשים שנטולי חשבון בנק כיום, ישמרו את כספם בבנק ויוכלו לבצע תשלומים באמצעות הטלפונים החכמים שלהם.

תחזית לעתיד שלישית: עד שנת 2035, לא יישארו כמעט מדינות עניות בעולם. כמובן שהכל תלוי בהגדרת העוני (תמיד יהיו מדינות עניות יותר מאחרות, מעצם קיומו של דירוג שכזה), אך גייטס מתייחס לרעיון לפיו 'מפלס המים עולה עבור כולם'. מדינות כמו טורקיה וצ'ילה נהנות כיום מאותה רמת הכנסה לאדם כפי שהייתה בארצות הברית בשנות השישים של המאה האחרונה, ומלאזיה וגבון מתקרבות לאותה נקודה. הפער הגדול שבין מדינות עניות ומדינות עשירות מתמלא במדינות-ביניים כסין, הודו, ברזיל ואחרות. יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם חיה כיום במדינות שעדיין אינן עשירות כמו ארצות הברית, אך גם במפורש אינן עניות עוד. כך שהרעיון לפיו "מדינות עניות יישארו עניות" כבר אינו תקף באותה המידה. מדינות עניות רבות – גם אם לא כולן – מצליחות לקדם את כלכלותיהן. ובאופן כללי, אחוז ה- "אנשים עניים מאד" (דולר אחד או פחות ליום) צנח לפחות ממחצית מהאחוז ב- 1990. בהנחה שהכלכלה העולמית תישמר על כנה, ובהינתן שלא יתחוללו קטסטרופות לא-צפויות, אין סיבה שהצמיחה תיפסק.

תחזית רביעית: עבודות רבות יאבדו לטובת האוטומציה. גייטס מאמין, כמנהיגי תעשייה רבים אחרים, שעבודות רבות יאבדו לטובת האוטומציה בעשורים הקרובים. פתרון ראשוני אפשרי, לדעתו , הוא מיסוי רובוטים – כלומר, להטיל מס גבוה יותר על מפעלים שמעסיקים רובוטים.

כך שאם ביל גייטס אופטימי לגבי עתיד העולם, כולנו יכולים להיות אופטימיים קצת יותר בעצמנו.

(הערה קטנה: קיים מיתוס רווח לפיו גייטס טען ב- 1981 שאין שום סיבה שמישהו יזדקק למחשב עם יותר מ- 640K זיכרון RAM. גייטס עצמו מתכחש לשמועה זו, ומעולם לא ניתן היה למצוא מישהו שיאמת אותה. בהינתן ראייתו ארוכת-הטווח של האיש, קשה להאמין בנכונות השמועה)

הרפואה הציבורית באמת: הילדים שייצרו תרופה בשווי 110,000 דולרים במעבדת בית הספר

לפני שנה הפך מרטין שקרלי, איש עסקים אמיד ואנונימי יחסית עד לאותו הזמן, לאיש השנוא ביותר באמריקה. הרשת החברתית הרעיפה עליו כינויים: "מפלצת זבל", "חלאה" ו- "סוציופת בלי מצפון" היו כמה מהעדינים יותר. הוא ספג נאצות וגינויים מכל כיוון, כולל – באקט נדיר של הסכמה – משלושת המתמודדים על נשיאות ארצות הברית: ברני סנדרס, הילארי קלינטון ודונלד טראמפ. כל זאת, מכיוון שהחברה ששקרלי הקים ומנהל, רכשה את הזכויות לייצור דאראפרים ובין לילה הקפיצה את מחיר התרופה מ- 13.50 דולרים ל- 750 דולרים. כלומר, פי 56.

מה עושה דאראפרים? התרופה מספקת מענה למחלה נדירה יחסית בשם טוקסופלסמוזיס, ממנה סובלים בעיקר אנשים שמערכת החיסון שלהם נחלשה, כגון חולי איידס. חולים אלו חייבים לקחת את התרופה באופן קבוע, כפי שידע שקרלי היטב כאשר רכש את זכויות הייצור.

מרטין שקרלי, אחד האנשים השנואים ביותר באמריקה, לאחר שהקפיץ את מחירה של תרופה הנועדה לטפל באיידס מ- 13 דולרים ל- 750 דולרים. מקור

מרטין שקרלי, אחד האנשים השנואים ביותר באמריקה, לאחר שהקפיץ את מחירה של תרופה הנועדה לטפל באיידס מ- 13 דולרים ל- 750 דולרים. מקור

העלאת מחירים מסוג זה אינה נדירה, אך בדרך-כלל היא מתרחשת מתחת לרדאר כדי לא לעורר את חמת הציבור, ובאופן מתואם בין החברות השונות בארצות הברית. גלולה אחת של אורסודיול, למשל, העוזרת לפרק אבני מרה, עלתה 45 סנט בלבד לפני שנתיים. ואז העלתה אחת מיצרניות התרופה, לנט, את המחיר פי עשרה, לחמישה דולרים לגלולה. היינו מצפים ששבע היצרניות האחרות של התרופה ישאירו את המחיר הקיים ויקבלו את לקוחותיה-לשעבר של לנט. ההפך בדיוק קרה: כל שאר המתחרות העלו את המחירים גם הן. עכשיו כולן מרוויחות יותר, בעוד שהחולים נאלצים לשלם סכומים גבוהים יותר על התרופה, או בפרמיות לחברות הביטוח הרפואי.

מערכת החוק האמריקנית מתקשה להתמודד עם המצב, וכך, בהיעדר ברירה, צומח כוח חדש מלמטה כשהוא מונע בזעם ההמון וביכולות החדשות שמקבל הציבור: רפואה ציבורית במלוא מובן המילה.

 

הילדים שייצרו תרופות במעבדה

שני תלמידים בתיכון באוסטרליה החליטו לייצר את המרכיב הפעיל בדאראפרים במעבדת הכימיה של בית הספר, במסגרת פרויקט קיץ בכימיה. הם השתמשו ב- 17 גרם של חומר הבסיס – 2,4-כלורופניל אצטוניטריל – במחיר של שישה דולרים בלבד, ופיתחו דרך חדשה ובטוחה להפקת התרופה במעבדה. לאחר עבודה של שנה, הם הצליחו לבסוף להפיק 3.7 גרם של דאראפרים, שנבחן בספקטרומטריה כדי לאשר שאכן מדובר בחומר טהור ונטול-זיהומים. אם היו מוכרים את החומר באמריקה במחירים שקבע מרטין שקרלי, הרי שהיו יכולים להרוויח 110,000 דולרים – וכנראה מושלכים לכלא באופן מידי על ידי הרשויות.

ההישג מרשים, כמובן, אך הוא מדגים בעיקר כמה קל לסנתז כיום תרופות: שני ילדים, במעבדת בית הספר, הצליחו לשכפל את ההישגים של חברות התרופות והמפעלים הכימיים בעלות אפסית. הם אינם מסוגלים למכור את התרופה באמריקה מכיוון שהחוק אוסר עליהם לעשות זאת מבלי שישקיעו קודם מיליוני דולרים בניסויים קליניים. אבל כל מי שרוצה לייצר את התרופה אצלו בבית, יכול לעשות זאת בקלות יחסית, באמצעות הורדת ההנחיות מהרשת.

וזוהי רק ההתחלה.

 

האפיפנסיל הביתי

דוגמה מרתיחה אחרת להעלאת מחירים באמריקה מגיעה מחברת מילאן. מילאן רכשה בשנת 2007 את הזכויות לייצור ולמכירת מזרק אפיפן, המשמש לטיפול חירום בהתקפי אלרגיה מסכני חיים, ובעשור האחרון הקפיצה את מחירו מ- 94 דולרים ל- 608 דולרים. היינו מצפים שמתחרותיה האמריקניות ימכרו מזרקים זולים יותר, אך כאשר מתחרות כמו סאנופי שחררו לשוק מזרק אפינפרין אוטומטי חדש, הן דרשו עליו את אותו המחיר בדיוק.

העלאת המחירים הדרמטית גרמה לזעם ציבורי ולכינוס ועדת קונגרס בנושא. נציגי החברות הבטיחו שהמחירים ירדו בעתיד, אך מעט מאד נעשה בפועל, והממשל לא הפעיל לחץ על חברות התרופות לעמוד בהבטחותיהן. וכך, את מקום הממשל תפסו ה- 'מייקרים' – האקרים, מהנדסים ורופאים שהחליטו לקחת את העניין לידיהם, והעלו לרשת הנחיות להרכבת אפיפן בעלות שלושים דולרים בלבד. מסתבר שצריך רק להזמין דרך הרשת מכשיר סטנדרטי להזרקה אוטומטית, ולשלב אותו עם מחט ומזרק המכילים אפינפרין. וזהו – יש לכם "אפיפנסיל".

יש רק בעיה אחת: האפיפנסיל לא נבדק בניסויים קליניים, ובהתאם לכך גם לא קיבל אישור משום סוג מהממשל האמריקני. אם תחליטו להשתמש בו על עצמכם, האחריות כולה עליכם.

נשמע מסוכן? לא אחראי? בוודאי. הממשל אמור לספק את חותמת הבטיחות שלו לכל מוצר רפואי. אבל כפי שמציגים ההאקרים את הדילמה באתר שלהם: אם אין לכם את הכסף הנדרש לרכישת אפיפן ממותג, האם אתם מעדיפים להסתכן – או למות? ובואו נודה לרגע באמת: הסכנה כאן אינה גדולה. המכשיר הסופי מבוסס על מכניקה פשוטה – מחט עם קפיץ – והחשש הגדול ביותר הוא שהמנגנון ייתקע בדרך כלשהי. ואם מכך אתם חוששים, אתם יכולים פשוט לשאת על עצמכם שני מזרקי אפיפנסיל, שעדיין יעלו עשירית מהמחיר של האפיפן המקורי!

שיהיה ברור: אני לא ממליץ לכם להשתמש באפיפנסיל. אם אתם יכולים להרשות לעצמכם מזרק אפיפן רשמי, אני ממליץ לכם להשתמש בו. אבל האפיפנסיל הוא רק דוגמה ראשונית לכוח שעובר לרשות הציבור: להתחיל להנדס בבתים את המכשור הרפואי מתחת לאפם של הממשל ושל חברות התרופות.

ובקרוב, אנשים יוכלו להתחיל לייצר גם תרופות בבתיהם.

 

מעבדות הייצור הביתיות

ייצור חומרים כימיים בבתים מתחיל להיות קל יותר ויותר. דוקטור מייקל לאופר, אחד מיוצרי האפיפנסיל, החליט להעביר לידי הציבור גם את היכולת הזו. לשם כך הוא פיתח והדגים לאחרונה אב-טיפוס של מעבדת כימיה אוטומטית קטנה ליצירת תרופות בכל בית. אב-הטיפוס נראה כמעט מגוחך: מדובר למעשה בצנצנת זכוכית עם יכולת שליטה אוטומטית בלחץ ובטמפרטורה, והוספה אוטומטית של ריאגנטים וקטליזטורים – חומרים היוצרים תגובות כימיות שונות בתוך הצנצנת.

אב טיפוס של 'מדפסת התרופות' של דוקטור מייקל לאופר. מקור

אב טיפוס של 'מדפסת התרופות' של דוקטור מייקל לאופר. מקור לתמונה: Stephen Cass; IEEE Spectrum

לאופר משתף פעולה עתה עם חברת כמטיקה, המפתחת 'מתכונים' פשוטים לתרופות המסתמכים על חומרי בסיס זולים וזמינים. התקווה היא לפתח בסופו של דבר סוג של 'מדפסת תרופות' ביתית, המסוגלת ליצור את המרכיבים הפעילים בתרופות גנריות – כלומר, כאלו שאינן מוגנות כבר על-ידי פטנט – ואולי אפילו בתרופות שעדיין נהנות מהגנת חוקי זכויות יוצרים.

בעלי מפעלים כימיים מגחכים בוודאי בלעג כשהם רואים את אב-הטיפוס של לאופר, אך הוא מצטרף לתנועה הולכת וגדלה של ביו-האקרים, המנסים להשתמש ביכולות הייצור המהיר והאישי שהטכנולוגיה מעמידה לרשותם, לטובת קידום הרפואה הציבורית. לי קרונין, פרופסור לכימיה באוניברסיטת גלזגו, מפתח מערכות דומות ל- 'הדפסת' תרופות, ומאמין שחולים יוכלו לרכוש את המרשם – ולהדפיס את התרופות בבתיהם. אחרים מפתחים מעבדות הנדסה גנטית בגודל של שולחן קטן, שניתן יהיה להשתמש בהן כדי להנדס חיידקים לייצור תרופות ביולוגיות מסוימות. וביו-האקרים אחרים פועלים לשחרור התכניות להנדסה גנטית של חיידקים שיכולים להפריש אינסולין. וכל אלו, כאמור, פועלים מתחת לרדאר הרשויות המוסמכות. כל עוד הם אינם מנסים למכור את החומרים הכימיים שהם מייצרים, הממשל אינו בטוח מה לעשות עמם.

מצב זה יכול להימשך רק כל עוד הייצור העצמי מוגבל ל- 'מוזרים': למאמצים הראשונים של הטכנולוגיות, ולאלו שמוכנים להתאמץ כדי לגרום לאבות-הטיפוס לעבוד. המהפך הגדול יתרחש כאשר טכנולוגיות אלו יתבגרו ויגיעו לפרקן, ויהפכו למוצרים מהוקצעים שגם הציבור הרחב יכול להשתמש בהם. אנו יכולים להבין מה יקרה אז מתוך התבוננות בתמורה שהתרחשה בתעשיית המוזיקה בשני העשורים האחרונים.

 

ממוזיקה לייצור תרופות

בעשרים השנים האחרונות הפכו חברות המוזיקה לדינוזאורים הנלחמים על נשימתם האחרונה. ברגע שהטכנולוגיה איפשרה לציבור לעקוף את מנגנוני הפצת התוכן המגושמים של החברות, ולהחליף קבצי מוזיקה באופן ישיר בין אנשים, החברות איבדו את השליטה על השוק.

קיימות שלוש התפתחויות טכנולוגיות שהובילו לשינוי:

  1. העברת מידע: תקשורת מהירה (אינטרנט) שאיפשרה לאנשים להחליף מידע זה עם זה.
  2. אחסון המידע: יכולת לאחסן אוספים גדולים של מנגינות בכל מחשב, בזכות כוננים קשיחים מתקדמים ודחיסת קבצי מוזיקה.
  3. המרת המידע למוזיקה: מידע בפני עצמו הינו חסר-תועלת לרוב האנשים. אך כיום לכל אחד יש מחשב בביתו עם רמקולים משוכללים המסוגלים להמיר את קבצי המוזיקה לצלילים ולמנגינות.

כששלוש ההתפתחויות הטכנולוגיות האלו הגיעו לפרקן, התוצאה הייתה בלתי-נמנעת: הציבור עבר לשיתוף מוזיקה דרך האינטרנט, או להורדת קבצי המוזיקה בעלויות סמליות דרך שירותים כמו iTunes.

שלוש ההתפתחויות הללו מתחילות להיות רלוונטיות גם לרפואה. המתכונים ליצירת תרופות ניתנים לשיתוף דרך הרשת, וכל אדם יכול לשמור אותם במחשב הפרטי שלו. הטכנולוגיה המרכזית שחסרה כיום היא השלישית – מוצר ביתי שימיר את המידע לתרופה ממש – אך כפי שראינו, קיימת תנועה לפיתוח טכנולוגיה מסוג זה. כאשר טכנולוגיה זו תפותח סוף-סוף, יאבדו חברות התרופות חלק משמעותי מפרנסתן. הן לא ייפגעו אנושות – אחרי הכל, הביו-האקרים אינם מסוגלים לבצע ניסויים קליניים, אלא רק לחקות את התרופות שכבר קיבלו אישור מצד הממשל. אך כל תרופה גנרית, שאינה מוגנת בפטנט, תוכל להיות מודפסת באופן חוקי בבתים. וכל שאר התרופות? אלו עשויות להיות מודפסות באופן לא-חוקי. וכפי שחברות המוזיקה תבעו במיליוני דולרים אמהות חד-הוריות, בוודאי נראה את חברות התרופות תובעות במיליוני דולרים חולי סרטן עניים, שכל חטאם היה שייצרו לעצמם בבית ולשימושם האישי את התרופות הנחוצות להם להישרדותם.

 

מילה לפני הסיום

חשוב להדגיש שחברות התרופות אינן בהכרח 'השטן הגדול'. הן פועלות בשוק בו הן מנסות למקסם את רווחיהן מצד אחד כדי לספק את בעלי המניות, ומצד שני הן משקיעות מיליארדי דולרים (בלי הגזמה) בפיתוח תרופות חדשות שיענו על הדרישות הרגולטוריות המחמירות שמעמידה הממשלה בדרכן. כשהן מגזימות בניסיון להגדיל רווחים, הם נתקלות בתגובת נגד ציבורית כגון זו שתיארתי ברשומה. אך בטווח הארוך, כשיכולות הייצור הביתי יעלו מדרגה, גם חברות התרופות הצנועות ביותר ימצאו עצמן במצב חדש בו השליטה על הייצור והשיווק ניטלת מהן ומועברת לציבור הרחב. זוהי התוצאה הבלתי-נמנעת של התפתחות הטכנולוגיה, ומוטב לחברות התרופות להתחיל לשקול אותה כבר היום.

 

—–

 

בספרי "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה" שעומד לצאת לאור בקרוב בהוצאת כינרת זמורה, אני ממשיך להעמיק ביחסים שבין הציבור לתעשיות הגדולות, ובדרך בה הכוח יכול לעבור לציבור הרחב. כדי לקבל הודעה כשהספר יוצא לאור, אתם מוזמנים להירשם כמנויים לבלוג בתיבה מימין.

איך שבבי האיברים ישנו את הרפואה

איך שבבי האיברים ישנו את הרפואה

לפני כמה חודשים פתחתי בסקירה של "עשר הטכנולוגיות המפציעות של 2016", לפי דו"ח שהוציא הפורום הכלכלי העולמי בנושא. אני מודה שהתעכבתי יותר מהרגיל – בינתיים הספקתי לכסות רק חמש טכנולוגיות – אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא! וכך, אני גאה להציג לכם את הטכנולוגיה המפציעה הבאה ברשימה: איברים על שבבים, או כפי שאני אוהב לקרוא להם בקיצור – "שבבי איברים".

 

שבבי איברים הופכים לסחורה חמה באקדמיה בעשור האחרון. הרעיון מטעה בפשטותו: החוקרים מנסים ליצור 'שבבים' – סביבות גידול זעירות לתאים, המחקות את התנאים הפיזיולוגיים הקיימים באיברים שונים מהגוף. חלק מהשבבים מחקים את סביבת המחיה שבריאות, בעוד שאחרים מחקים את פעילות הכליות, הכבד, ואפילו המוח. וכמובן, קיימים ניסיונות לחבר אפילו כמה מיקרו-סביבות כאלו זו לזו כדי ליצור 'אדם על שבב'.

כפי שאפשר להבין מהופעת הטכנולוגיה ברשימה היוקרתית של הפורום הכלכלי העולמי, מדובר בתחום פורץ דרך, שחוקרי הנדסה ביו-רפואית מכל העולם מעורבים בו.

אבל למה בכלל צריך את השבבים האלו?

כדי להבין את התשובה, נערוך ניסוי מחשבתי מהיר. שימו עצמכם בנעליו של חוקר שמאמין שחומר כימי מסוים יכול לטפל בהצלחה במחלה קשה. לא ניכנס למנגנון המדויק בו פועלת התרופה – בכל זאת, אתם לא רוצים לחשוף את המחקר שלכם למתחרים! – אבל נאמר רק שאתם בטוחים שיש לחומר שפיתחתם פוטנציאל גדול. אם תרצו להוציא אותו לשוק, הרי שתצטרכו קודם לבצע מבחני רעילות מתקדמים, במהלכם תנסו את החומר במינונים שונים על חיות מעבדה רבות. זהו הליך יקר. עכברי מעבדה פשוטים אמנם אינם עולים הרבה, אך במקרים רבים יש צורך להשתמש בעכברים או בחיות שהונדסו גנטית במיוחד לצרכי הניסוי. וגם את העכברים הפשוטים ביותר יש צורך לגדל ולהאכיל, וכמובן – לדאוג לבריאותם ולמנוע מהם כאב וסבל מיותרים.

המשמעות של כל הגורמים הללו היא שרק במעבדות ממומנות היטב ניתן לערוך ניסויים מעמיקים בבעלי-חיים ולבחון תרופות חדשות אפשריות. כולם מסכימים שתחום הביולוגיה והרפואה יוכל רק להרוויח ממצב בו יפותחו כלים זולים ויעילים יותר לבדיקת תרופות פוטנציאליות, ואם אפשר – רצוי שגם לא יעלו בחייהם של חיות מכל סוג שהוא.

וכאן בדיוק נכנסים שבבי האיברים. במקום לגדל עכברי מעבדה וחיות ניסוי אחרות, שבבי האיברים מספקים לכם כחוקרים את היכולת להתמקד רק באיבר אחד עליו אתם רוצים להשפיע, ולבחון כיצד מגיבים התאים הגדלים בתוך השבב, בסביבה הדומה לזו הקיימת באותו איבר בגוף האנושי. במקום להקריב מאות ואלפי עכברים כדי לקבל תוצאות משמעותיות סטטיסטית, אפשר להעמיד שורה של שבבי איברים זה לצד זה, ולקבל תשובות מכולם במהירות. ובמקום לערוך לעכברים נתיחות לאחר המוות, אפשר לבחון במיקרוסקופ ובכלים אחרים ישירות את המתרחש בתוך השבבים.

נפלא, לא?

אלא שיש עדיין בעיה אחת קטנה: השבבים האלו, בפשטות, עדיין לא עובדים.

 

טכנולוגיה בפיתוח

אולי המשפט האחרון היה הגזמה. יותר נכון לומר ששבבי האיברים מצליחים לספק תוצאות מעניינות, אבל קשה לדעת מראש האם התוצאות הללו יתאימו בדיוק לאלו שנראה במערכות מורכבות יותר, כמו בגוף האנושי השלם. כמובן, גם עכברים וחיות מעבדה אחרות אינם מושלמים לבדיקת תרופות חדשות, אבל לפחות בהם יש לנו ידע כללי בנוגע לדרך בה הם שונים מבני-אדם. ובשבבי האיברים? שם קשה הרבה יותר לדעת למה לצפות.

ניקח כדוגמה את אחת הטרגדיות הגדולות של הרפואה המודרנית: התרופה הידועה בשם תלידומיד. היא שווקה במקור בסוף שנות החמישים בגרמניה המערבית, כדרך לטפל בבחילות בוקר. שלא במפתיע, נשים הרות חטפו את התרופה מהמדפים. לרוע המזל, התרופה התגלתה כ- 'טרטוגנית' – חומר המזיק להתפתחות העובר בעודו ברחם. קרוב לעשרת אלפים תינוקות נולדו ללא גפיים, או עם גפיים קצרות במיוחד בהשפעת התלידומיד. התופעה הייתה רחבה כל-כך עד שילדים אלו זכו לשם "ילדי התלידומיד".

ילדי התלידומיד

ילדי התלידומיד

בראייה לאחור אנו יודעים שהתלידומיד לא נחקרה היטב בבעלי-חיים. בעקבות המקרה עלו הסטנדרטים רמה, ותרופה שמיועדת לנשים בהיריון נבדקת גם על נקבות הרות. אך האם שבבי האיברים היו יכולים לזהות מראש את הסכנה שבתרופה, אם היינו משתמשים בהם כדי לבדוק אותה?

התשובה כנראה שלילית. לפרודות (מולקולות) התלידומיד קיימות שני נגזרות – R ו- S. הראשונה בטוחה לגמרי, אך השנייה מזיקה לגוף העובר. מסתבר שגם אם מזריקים לדם רק את תצורת R הבטוחה, הרי שהיא יכולה לשנות את צורתה בתוך הגוף ולהפוך לנגזרת S. האם היינו רואים מהפך שכזה מתחולל גם בשבבי האיברים? כנראה שלא, מכיוון שלפחות בשלבים מוקדמים אלו, השבבים מנסים לחקות רק תת-סביבות מסוימות ומוגבלות, ולכן אינם יכולים עדיין לחקות את מלוא התנאים הקיימים בגוף האנושי.

המשמעות היא שלפחות כרגע, שבבי האיברים עדיין אינם יכולים להחליף לגמרי את חיות הניסוי, אך בוודאי אפשר להתחיל כבר היום להשתמש בהם כדי לקבל רמזים בנוגע להשפעתם של חומרים מסוימים על תאים, רקמות ואיברים – ולאשש את הרמזים האלו בניסויים בחיות מעבדה.

ומה בעתיד הרחוק?

 

משבבים למחשבים

בעתיד הרחוק, כאשר השבבים הללו ישתכללו עוד יותר, נוכל להחליף חלק הולך וגדל מחיות הניסוי בניסויים על שבבי איברים. ההחלפה תתרחש בוודאי בעיקר במקרים בהם יש צורך לבדוק תרופות שאנו מכירים היטב את השפעותיהן, אבל רוצים לוודא שלא נפלו שגיאות בתהליך הייצור. ייתכן בהחלט שמתוך סך כל בעלי-החיים המשמשים לניסויים באירופה, ניתן יהיה להחליף את 15.3 האחוזים המעורבים בניסויי בטיחות ויעילות בחיסונים, למשל.

בעשורים הקרובים, קרוב לוודאי שהתועלת הגדולה ביותר משבבי האיברים תגיע מכך שהם יורידו באופן דרמטי את עלות הניסויים הנדרשים כיום להכנסת תרופה חדשה לשוק. מכיוון שכך, מעבדות קטנות רבות מסביב לעולם יוכלו להיכנס למירוץ לפיתוח ושכלול תרופות חדשות, ומדע הרפואה יתקדם במהירות רבה יותר.

ומה בטווח הרחוק עוד יותר – נאמר, עוד חמישים שנים?

זה יהיה השלב בו נעביר כבר את השבבים למחשב. כוחות המחשוב שיהיו ברשותנו באותו הזמן אמורים להספיק כדי ליצור סימולציה של כל התאים בגוף והאינטראקציות ביניהם. סימולציה כזו תהיה מוגבלת כמובן בהתאם לידע המדעי עליו היא מבוססת, אך היא עדיין תאפשר לחוקרים רבים להריץ ניסויים ראשוניים במחשב כדי לדעת האם השערותיהם עולות בקנה אחד עם הידע הקיים על הגוף האנושי. סימולציות מתקדמות מסוג זה יהיו פתוחות לכולם – מחוקרים אקדמיים ארוכי-זקן, ועד לתלמידי תיכון שאפתניים במיוחד. כולם יוכלו לנסות ולבחון את רעיונותיהם במחשב, וכתוצאה – נראה גידול דרמטי עוד יותר במספר ההמצאות והפיתוחים בתחום הרפואה.

וכל זה מתחיל היום, עם שבבי האיברים.

 

אובר צופה שמכוניות מעופפות יהיו זולות יותר ממוניות עד 2030

לפני חצי-שנה כתבתי מאמר באנגלית על כך שעד שנת 2035 נראה כבר מכוניות מעופפות בשמי העיר. כנראה שאובר שמעה גם היא על הנושא ועל החיזויים שלי, והחליטה לבחון אותו בעצמה. מחלקה פנימית בחברה בשם "אובר מעלה" (תרגום מאד חופשי ל- Uber Elevate) שחררה לפני שבוע דו"ח בו היא סוקרת את החידושים האחרונים ברחפנים המסוגלים לשאת נוסעים אנושיים. מסקנות הדו"ח ברורות –

"לסיכום, בניתוח שלנו מצאנו שכטמנ"אים (VTOL – כלי טיס הממריאים ונוחתים אנכית), עם התכונות הנחוצות לתפעול במספרים רבים, מתאפשרים טכנית בשימוש בטכנולוגיות של היום. במספרים רבים (כלומר, ברמות ייצור גבוהות הגיוניות), שירותי כטמנ"אים יהיו אפשריים בעלויות נמוכות מספיק כדי לאפשר אימוץ רחב."

למקרה שלא הבנתם את הניסוח עם כל הז'רגון הכלכלי-תעשייתי, הנה סיכום מצידי: אפשר להשתמש במכוניות מעופפות כאמצעי תחבורה ציבורית כבר היום, ואם מספיק אנשים ישתמשו בהן – הרי שהמחירים ירדו מספיק כדי להתחרות במכוניות רגילות. לפי הניתוח של אובר, נסיעה לאורך כל סאן פרנסיסקו, שהייתה אמורה לדרוש שעה וארבעים דקות ולעלות 111 דולרים במונית, תקוצר ל- 15 דקות בלבד באמצעות שימוש בטכמנ"אים. המחיר הראשוני של טיסה שכזו יהיה 129 דולרים, אך כאשר תיכנס המערכת לשימוש שוטף, אמור המחיר לרדת לעשרים דולרים בלבד לפי ההערכות.

כן, באמת.

כדי להבין איך הגיעו אנשי אובר למסקנות הללו, נעבור על הגורמים שהם מיפו כקריטיים להצלחת הרכבים המעופפים.

דוגמא לכטמנ"אי סיני – EHANG 184

 

אתגרים והצלחות

במאמר המקורי שכתבתי, זיהיתי שלושה אתגרים משמעותיים שמנעו עד כה את הצלחתן של המכוניות המעופפות –

  • בטיחות: לפי תקנות התעופה באמריקה, כדי לקבל אישור להטסת מטוס פרטי, יש צורך בניסיון של לפחות 500 שעות טיסה. בניתוח המקורי טענתי שהפיתרון לאתגר זה אמור להגיע מהתקנת טייסים אוטומטיים, שיפעלו בדומה לדרך בה רכבים אוטונומיים נוסעים בכבישים.
  • אנרגיה להנעת הרכב: רכבים מעופפים חייבים להסתמך על מקור אנרגיה שיחליף את הנפט הבזבזני והמזהם את הסביבה. הפיתרון הוא בהנעה חשמלית, ואכן אנו רואים שאבות הטיפוס של רכבים מעופפים רבים מסתמכים כיום על הנעה חשמלית גרידא. טענתי שקצב השיפור ביכולות הסוללות החשמליות מרמז כי כבר בשנים הקרובות נוכל להפעיל רכב חשמלי במשך יותר מעשרים דקות.
  • מקור לאנרגיה חשמלית: גם הנעה חשמלית גובה שפע של אנרגיה, ואת הסוללות יש להטעין מחדש לאחר כל טיסה. הדרך להתמודד עם אתגר זה טמונה באנרגיית השמש, שאנו צפויים לקצור ולאגור יותר ויותר ממנה בעשורים הקרובים, כך שרכבים חשמליים יוכלו להיטען בעלות נמוכה בכל פעם שינחתו.

גם המומחים של אובר זיהו את האתגרים הללו בסקירה שערכו, ועונים עליהם באופן דומה. הם הוסיפו מספר אתגרים נוספים עליהם לא חשבתי. השניים המעניינים ביותר לטעמי הם –

  • בעיית זיהום הרעש: אחת הסיבות לכך שמסוקים אינם נמצאים בשימוש בערים היא הרעש החזק שהם עושים בהמראה ובנחיתה. עם זאת, כטמנ"אים המונעים בחשמל מסוגלים להמריא ולנחות בשקט יחסי.
  • תשתיות הנחיתה וההמראה: הכטמנ"אים מסוגלים להמריא ולנחות באופן אנכי – כלומר, לעלות או לרדת ישירות באוויר – אך עדיין יש צורך במשטחי נחיתה והמראה ישרים ובטוחים. לשם כך מציעה אובר יצירה של ורטיפורטים ("נמלים אנכיים") ו- ורטיסטופים ("עצירות אנכיות"). בעיר גדולה כמו ניו-יורק יהיו בערך תריסר ורטיפורטים, שיכללו אנשי צוות שיתחזקו את הכטמנ"אים, תחנות להחלפת סוללות וציוד דומה. הוורטיסטופים, לעומת זאת, ישמשו כסוג של תחנות אוטובוס מוסדרות בהן יעצרו הכטמנ"אים כדי להוריד ולהעלות נוסעים. ניתן יהיה להקים נמלים אנכיים על גגות בניינים גדולים, כקניוני קניות, וכך להגיע לניצול מיטבי של התשתיות בעיר. ובאשר לוורטיסטופים – אלו יוכלו להופיע בכל מקום, ואובר צופה שעם התפתחות הטכנולוגיה, ניתן יהיה אפילו להביא את הנוסעים ישירות לבתיהם.

 

ונטיפורט (נמל אנכי לרכבים מעופפים) על גג חניון לרכבים קרקעיים.

ונטיפורט (נמל אנכי לרכבים מעופפים) על גג חניון לרכבים קרקעיים.

 

  • מזג אוויר: גשם חזק, שלג, וכמובן רוחות עוצמתיות צפויים להשפיע יותר על הכטמנ"אים מכפי שהם משפיעים על התחבורה הקרקעית. עם זאת, האנליסטים של אובר צופים שרק 16 אחוזים מזמן הפעולה של הכטמנ"אים יושפעו ממזג האוויר. הם אינם מודאגים במיוחד מקרח – הם סבורים שבאמצעות עיצוב נכון של להבי הכטמנ"אים וויסות פעולת המנוע החשמלי אפשר להימנע מרוב התאונות הנגרמות משלג ומקרח. רוחות חזקות הן כבר עניין אחר, וטייסי הכטמנ"אים (אנושיים או מלאכותיים) יצטרכו לשמור מרחק ממכשולים שהם עלולים להתנגש בהם בשל פרץ רוח פתאומי.

אתגר מזג האוויר, אגב, נעלם כמעט לחלוטין במדינות בעלות אקלים נוח כמו ישראל. אולי תל אביב תהיה הבאה בתור להתקין תשתיות לרכבים מעופפים, מיד אחרי שעמק הסיליקון יקבל את שלו?

 

לוחות זמנים

אם אתם מתכננים לצאת כבר מחר מהבית ולהזמין את המונית המעופפת שלכם, כדי שתמתינו עוד קצת. לא מדובר בחזון לשנים הקרובות. אובר צופה שהכטמנ"אי הראשון שיהיה מסוגל לגמוע בערך 150 קילומטרים במהירות של 250 קמ"ש, עם מספר נוסעים וטייס, יגיע לשוק רק בעוד חמש שנים. שירותי התחבורה הציבורית המעופפת הראשונים, לפי חישוב זה, אמורים להתחיל בין שנת 2025 ל- 2030. זאת, כמובן, בהנחה שכל הרשויות הציבוריות מתקתקות עניינים ומספקות את כל האישורים לאובר בפרק זמן סביר – וכולנו יודעים כמה שממשלות אוהבות את אובר, ובאיזו יעילות גבוהה הן מתפקדות כל העת.

 

לוח זמנים לרכבים מעופפים

לוח זמנים לרכבים מעופפים

אז אובר אופטימית, אולי יותר מדי, אבל עד עכשיו זה עבד לה לא רע בכלל. כך שאני עדיין דבק בחיזוי המקורי שלי: עד שנת 2035 נראה שירותי תחבורה ציבורית מעופפת להמונים בכמה מהערים הגדולות בעולם. אם הייתי צריך להמר, הייתי שם את הכסף על ערים עשירות עם מזג אוויר נעים כמו לוס אנג'לס, סאן פרנסיסקו, דובאי, וכמובן – תל אביב.

רק בואו נסיים קודם לבנות את הרכבת הקלה.

 

המסע הגדול לקזחסטן – קורותיו של עתידן במרכז אסיה

המסע הגדול לקזחסטן – קורותיו של עתידן במרכז אסיה

 

המטוס הקטן התקרב לשדה התעופה הזעיר, המוקף בשדות תבואה ובבתים מטים-לנפול. אחזתי בחוזקה בידיות הכיסא, והרגשתי כל ברקס וכל לחיצה על הגז של הטייס. הסתכלתי למטה, וראיתי את הקרקע מתקרבת אלינו במהירות. משהו היה מוזר במשטח הנחיתה. ניסיתי להתרכז, ואז הבנתי: משטח הנחיתה עשוי ממרצפות. בלטות, בלשון העם. מעולם לא נחתתי על בלטות בעבר, ואני לא יכול לומר שזו חוויה שאשמח לעבור שוב. הגלגלים פגעו בקרקע, והרגשתי כל קפיצה. מישהו שכח להתקין את בולמי הזעזועים במטוס שלנו. כשהמטוס התגלגל סוף-סוף לעצירה מקרטעת כולם מחאו כפיים, ולראשונה הרגשתי שיש למנהג הזה סיבה טובה.

וזו הייתה תחילתו של הביקור שלי בעיר סמיי שבקזחסטן.

הביקור בקזחסטן - שדה התעופה המרוצף

הביקור בקזחסטן – שדה התעופה המרוצף

מהעבר להווה

הכל התחיל לפני שנתיים, כשהוזמנתי להרצות על חדשנות ועתידנות בסדנה של האיחוד האירופי שנערכה בקזחסטן. הסדנה התקיימה באלמטי, שהיא אחת משתי הערים הראשיות במדינה, וכללה נציגים מכל מדינות מרכז אסיה: קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן. במהלך אותה סדנה למדתי עובדה כאובה גדולה אחת על מדינות מרכז אסיה בכלל וקזחסטן בפרט, שמקשה מאד על אזרחיהן להשתלב בעולם המודרני: הם לא יודעים אנגלית.

כשחושבים על העניין, זה לא באמת מפתיע כל-כך. קזחסטן הייתה חלק מברית המועצות במשך חלק גדול מהמאה ה- 20. המדענים הקזחים דיברו בקזחית – שפת אמם – זה עם זה, והשפה באמצעותה תקשרו עם העולם הרחב הייתה רוסית. הרוסית שירתה אותם היטב כאשר רצו לפרסם מאמרים מדעיים בתוך ברית המועצות, או לדבר עם מדענים ממדינות אחרות בשליטת ברית המועצות. אבל כשחומת ברלין נפלה, הם מצאו את עצמם בעולם חדש בו האנגלית היא השפה הבינלאומית והמדעית. ומה הם כבר יכלו לעשות? כל הבכירים – המדענים, הפוליטיקאים, אנשי הממשל – מצאו עצמם נאלצים להסתמך על מתורגמנים כדי לתקשר עם החוץ.

וכך נכנסה האנגלית לבתי-הספר הקזחים.

היום, המצב בקזחסטן מוזר למדי. באופן כללי, אנשים מעל גיל שלושים אינם יודעים אנגלית. ואלו שמתחת לגיל שלושים תלויים בבתי הספר בהם למדו. בתי הספר היקרים, עם מורי האנגלית הטובים ביותר, מפיקים בוגרים ששולטים היטב באנגלית, ברמה דומה לזו של הסטודנטים בישראל. ויתר בתי הספר? ובכן, הם מפיקים בוגרים שמבינים אנגלית בערך כמו החרדי הממוצע בישראל. אם אנגלית תמשיך להיות השפה הבינלאומית, קרוב לוודאי שתוך כמה עשורים יוכלו כבר כל תושבי קזחסטן להבין אנגלית בסיסית, במיוחד מכיוון שעכשיו הועבר שם חוק שמחייב ללמד אנגלית כבר מכיתה א'. אבל נכון להיום, רוב מכריע של הקזחים מתקשים לקחת חלק בתרבות הבינלאומית.

אתם יכולים להבין למה התמלאתי בחששות כשקיבלתי את ההזמנה להתמנות לפרופסור אורח בקזחסטן ולהעביר שם קורס שלם על חקר העתיד. איך ארצה לסטודנטים מתרבות זרה כל-כך – שרובם, אגב, מוסלמים? איך אני יכול להתחבר אליהם ולמחשבות ולרגשות שלהם, כשהם אינם מבינים בכלל את מה שאני אומר, וכל משפט שלי צריך לעבור את מסננת התרגום לרוסית? ואיך אוכל להדריך חשיבה ופעולה בקבוצות, כשהמילים היחידות ברוסית שאני מכיר הן הקללות שהמ"כ שלי בטירונות החדיר בי היטב?

אבל למרות כל הפחדים ידעתי שגם לא אוכל לסרב, כי קזחסטן היא מדינה שחושבת ומוכוונת עתיד. מדובר באחת המדינות שהתפתחו בקצב המהיר ביותר מאז שהשתחררה מעול ברית המועצות, וכל זה בזכות אדם אחד – הנשיא הקזחי נורסולטן אבישולי נזרבייב – והחזון שהוביל בשני העשורים האחרונים.

 

החזון של נזרבייב

אפשר להגיד הרבה על הנשיא נזרבייב. הוא עלה לשלטון בקזחסטן עוד בתקופת ברית המועצות לפני שלושים שנים, ומאז לא ירד. המבקרים מאשימים אותו במעורבות בשחיתויות, בניהול קמפיין בחירות שאינו תואם את הסטנדרטים הבינלאומיים, ובפגיעה בזכויות האדם במדינה. אתם מוזמנים לקרוא בהרחבה בוויקיפדיה על כל הנקודות האלו, אבל לצדן יש לציין גם את הדרך המרשימה בה קידם את כלכלת קזחסטן וניהל את היחסים הבינלאומיים שלה ביד-אומן. וכפי שתיאר דניאל ויט, סגן יו"ר מוסד אירואסיה –

" [הנשיא] נזרבייב הוביל את קזחסטן בזמנים קשים ולתקופת שגשוג וגדילה. הוא הוכיח שהוא מעריך את הבריתות שקשר עם ארצות הברית והמערב, ומחויב להגיע לשלטון דמוקרטי."

שש שנים לאחר שקזחסטן נפרדה סופית מברית המועצות, נזרבייב החליט לגבש חזון ארוך-טווח עבור המדינה הצעירה. הוא התמקד בשנת 2030 לעתיד, והצהיר שעד אותו הזמן קזחסטן תיכנס לרשימת חמישים המדינות המתקדמות ביותר. העולם גיחך מסביב, והקזחים עצמם לא ממש האמינו שזה עומד לקרות. אבל, עשרים שנים לאחר מכן, קזחסטן הצליחה לעמוד בכל האתגרים שהציבה לעצמה. בשנת 2013, הצליחה המדינה להעפיל למקום החמישים באינדקס התחרותיות הגלובלי של הפורום הכלכלי העולמי.

אז מה עושים כשמצליחים להגשים את החזון בטרם-עת? זה ברור: קובעים חזון חדש. וכך הכריז נזרבייב על חזון "קזחסטן 2050", במסגרתו תצליח האומה להשתחל למועדון שלושים המדינות המפותחות מכל בחינה אפשרית: עם אוכלוסיה משכילה ובריאה, תשתיות אנרגיה מגוונות וברות-קיימה, כלכלה ירוקה עם אוויר ומים נקיים, יחסים טובים עם השכנות הקרובות ועם העולם באופן כללי, ואפילו מערכת פוליטית שקופה ונקייה משחיתויות הכפופה לרצון האזרחים.

נשמע מופרך? ובכן, כך נראה גם חזון קזחסטן 2030 בזמנו, והוא מתממש באופן עקבי ומרשים. לא הייתי מזלזל ביכולתם של הקזחים ללכת בעקבות החזון ארוך-הטווח שהציבו לעצמם ולהגיע למטרה. והאמת? אני רואה ככבוד גדול את העובדה שהזמינו אותי להצטרף אליהם במסע להגשמת חזון 2050, וללמד על חקר העתיד באוניברסיטת שאקרים שבסמיי.

 

להיות אורח בקזחסטן

מיד כשנחתתי מהמטוס, קיבלו את פניי המארחים שלי – שני פרופסורים ומארגנת הביקור מטעם האוניברסיטה. התחבקנו, לחצנו ידיים, החלפנו ברכות ונסענו למלון.

זוכרים את בוראט – הסרט שהוציא לקזחסטן שם רע בכל העולם? המגורים בקזחסטן מתוארים שם כחור קטן באדמה. האמת שונה מאד. בתור התחלה, המלון – כמו כמעט כל המסעדות בהן ביקרתי בקזחסטן – מציע אינטרנט אלחוטי חופשי לכל האורחים. אמנם, מסיבות טכניות לא ברורות, הצלחתי להתחבר רק מהסמארטפון שלי ולא מהמחשב הנייד, אבל זה היה תענוג שלא ציפיתי לו. ובינינו, אם יש לך אינטרנט, מה עוד צריך בחיים?

אה, כן. מים חמים. וגם בחזית הזו שמחתי לגלות שבחדר שלי הותקנה מערכת 'אמבטיה אנכית', עם מים חמים בכל שעות היום. באמת שלא צריך הרבה יותר מזה. ולאחר זמן קצר בו התוודעתי לתענוגות האמבטיה בעמידה שלי, ירדתי לאכול ארוחת ערב במלון ולהיחשף למטבח הקזחי המסורתי.

אמבטיה אנכית בקזחסטן - מקלחת עם פתחים למים לכל האורך

אמבטיה אנכית בקזחסטן – מקלחת עם פתחים למים לכל האורך

הפריט הראשון שתפס את עיני בתפריט היה ראש הכבש. בסעודות החגיגיות ביותר בקזחסטן, מקובל עדיין להגיש ראש כבש ולחלק את תכולתו בין האורחים ותושבי הבית. למזלי, כנראה שלא הייתי מספיק חשוב בשביל הכבוד. בתור מי שמתחלחל עדיין כשהדג בצלחת בוהה לו בעיניים, אני באמת לא בטוח איך הייתי מתמודד עם המבט המאשים של הכבש.

הסתפקתי בהזמנת מנת בשר בקר עם ירקות מטוגנים ובלי עיניים מיותרות. זו הייתה מנה שנחשפתי אליה במקומות רבים: ירקות מטוגנים ומוקפצים, עם נתחי בשר קטנים מכל הסוגים – בשר בקר, בשר עוף, בשר כבש. לא באמת משנה. רבים מהמאכלים הקזחים מוטבעים בשמן, והכל טעים. הקזחים כנראה שורפים את כל השומן העודף כשהם מסתובבים בקור המקפיא בחוץ. אני, לעומת זאת, ניסיתי לשמור על המשקל ולהזמין את המנות הרזות יותר, ללא הצלחה מרובה. מצד שני, המנות קטנות מספיק כדי שלא להכביד, ומשאירות אותך עם טעם טוב של עוד.

מנה בשרית מייצגת בקזחסטן. המנות קטנות אך מאד משביעות.

מנה בשרית מייצגת שאכלתי בשדה התעופה באלמטי, קזחסטן. המנות קטנות אך מאד משביעות.

בזמן הארוחה הכינו אותי המארחים לקראת הלימודים בשבוע הקרוב. אוניברסיטת שאקרים היא האוניברסיטה המחוזית, עם שבע פקולטות שונות שכוללות הנדסה וכלכלה, ויותר מחמשת-אלפים סטודנטים שנוהרים מכל קזחסטן כדי לרכוש תואר ראשון במקום. הסטודנטים, כך נאמר לי, שקטים ומנומסים. הם מתייחסים לפרופסורים ביראת כבוד, אינם חולקים על דעותיהם, וקשה לגרום להם לשאול שאלות. בקיצור, הקהל הגרוע ביותר שיכול להיות למרצה ישראלי, או באופן כללי לכל עתידן שמבין שכדי להבין טוב יותר את העתיד אנחנו חייבים לקיים שוק רעיונות פועם ושוקק, במסגרתו יכולים הרעיונות המוצלחים ביותר בנוגע לעתיד לצוף מעלה. היה לי ברור שהשיעורים יהיו חייבים להיות מיוחדים – מדרבנים למחשבה ולדיבור, עם השתתפות פעילה מצד הסטודנטים.

אבל איך עושים את זה, כשאני לא מבין רוסית או קזחית, והם לא מבינים אנגלית?

וכאן ציפתה לי הפתעה נעימה: הסטודנטים שיגיעו להרצאות, מסתבר, יודעים לדבר אנגלית שוטפת. לא אצטרך להתמודד עם קשיי התרגום! הידד!

הארוחה התקדמה במהירות משם. אכלנו, דיברנו, צחקנו, ואז עליתי לחדר כדי לנסות לישון ולהתכונן לשיעורים בתחילת השבוע.

 

הסטודנטים המצוינים שלי

ביום הראשון שלי באוניברסיטה פגשתי את הסטודנטים שנרשמו לקורס: שמונים צעירים וצעירות מבריקים, עם להט בעיניים, רצון עז ללמוד ולקדם את המדינה – וכבוד עצום כלפי "הכוכב האקדמי פרופסור רועי צזנה", כפי שהציגו אותי בפניהם.

איך מלמדים אותם שהדרך היחידה להתכונן לעתיד היא באמצעות הטלת ספק בלתי-פוסקת? איך מסבירים שעליהם להמשיך לשאול שאלות, ולא להסתפק בתשובותיהם של 'אנשים חכמים', פשוט כי אף אחד לא יכול להיות בטוח בעתיד לקרות? ואיך יכול "הכוכב האקדמי" לשכנע אותם שהם צריכים גם להתמרד כנגד הרעיונות שהוא עצמו מספק להם בנוגע לעתיד?

אלו היו המסרים העיקריים שניסיתי להעביר להם בשיעור הראשון. פתחתי בניסיון להוציא את הסטודנטים מאזור הנוחות שלהם, ולגרום להם להבין שהכללים בכיתה הזו שונים. בשונה מהמרצים הקזחים, העומדים בפני הסטודנטים בחליפה מלאה שכוללת ז'קט מרשים, עניבה ונעליים מצוחצחות, אני התערטלתי עד לרמת החולצה הקצרה (אבל מכופתרת, כי בכל זאת, אני כוכב אקדמי וצריך לשמור על פרסטיז'ה). הדגשתי כמה חשוב לי שישאלו שאלות, ושינסו לספק תשובות גם כאשר אינם בטוחים בעצמם – אך יהיו מוכנים לשנות את דעותיהם כאשר יצטברו ראיות או רעיונות חדשים שיפריכו את דעותיהם הקודמות. הדגמתי להם בסיפורים מן העבר עד כמה מזיק הקיבעון המחשבתי בניסיון להתכונן לעתיד, ועל חשיבותו של ה- "איפכא מסתברא" המיתולוגי של המודיעין הישראלי: אדם שכל תפקידו הוא להתנגד לדעה הרווחת ולהציג אלטרנטיבות שאחרים אינן אוהבים לחשוב עליהן. הוריתי להם לפקפק בי, לדרוש ממני הוכחות לדבריי, ולא להאמין לשום דבר שהם שומעים מבעל סמכות.

והם, לאורך כל השיעור הראשון, הקשיבו בשקיקה ובעיניים גדולות, רשמו הכל בחריצות במחברות, והנהנו באדיקות בראשיהם בכל פעם שאמרתי להם שהם צריכים להטיל ספק בהכל.

זו הייתה הנקודה בה הבנתי שאני צריך להגביר את הלחץ, והחלטתי להשתמש בכלים הכבדים ביותר שאני מכיר כדי לגרום להם להטיל ספק בכל מה שהם מכירים. לשם כך השתמשתי במשחק התפקידים של פנלבה.

 

להיות אנושי

את משחק התפקידים של פנלבה המציא לפני כמה עשורים פרופ' סקוט ג' ארמסטרונג, אחד מהמומחים בתחום חקר העתידים, כדרך להדגים את כוחם של משחקי תפקידים בהבנת העתיד. המשחק מתאר אירוע ממשי מהעבר, כאשר ה- FDA – הרשות המפקחת על התרופות והמזון בארצות הברית – זיהתה שתרופה המכונה פנלבה גורמת לתופעות לוואי לא-רצויות. הרשות פנתה לחברת התרופות שייצרה את פנלבה, והבהירה לה שצריך לסלק את התרופה מהשוק. זהו צעד דרמטי, אך מוצדק מכיוון שוועדות רבות של מומחים בלתי-תלויים סקרו את הנתונים והגיעו למסקנה שפנלבה אחראית למותם של עשרים בני-אדם בשנה, ושניתן להחליפה בתרופות דומות ובטוחות יותר שמיוצרות על-ידי חברות אחרות באותה עלות.

הסטודנטים שיחקו את דמויותיהם של מנהלי חברת התרופות המייצרת את פנלבה. הם התחלקו לקבוצות, וכל קבוצה קיבלה דף עם תיאור הפעילות והרקע להחלטת ה- FDA. לאחר שהיה ברור שהם מבינים את המצב, קיבל כל חבר בקבוצה גזיר נייר ובו היה רשום תפקידו בקבוצה: נשיא החברה, המנכ"ל, סגן המנכ"ל, נציג ועד העובדים, בעל מניות בחברה, ועוד. למעשה, הם שיחזרו את ישיבת המנהלים ובעלי המניות של החברה שהתחוללה בעקבות דרישת ה- FDA לעצור את ייצור התרופה. הוריתי להם להיכנס לנעליהן של הדמויות לפי התיאורים שקיבלו, להתדיין במשך חצי-שעה על המצב, ולקבל החלטה בנוגע לדרך הפעולה של החברה: להיענות לדרישה לעצור את ייצור הכדורים, או להמשיך לייצר ולמכור את התרופה ולהיאבק ב- FDA בכל דרך חוקית העומדת לרשותם.

ארמסטרונג השתמש במקור במשחק כדי להראות למנהלים כמה קשה לחזות 'מבחוץ' את ההחלטה שתתקבל במהלך דיונים. כאשר אנו מנסים לחזות איזו החלטה תתקבל בדיון מסוים, אנו מנסים בעיקר להיות רציונלים ולזהות את ההחלטה שתועיל במידה הרבה ביותר לשני הצדדים. אבל בני-אדם אינם יצורים רציונליים, ודיונים בתוך קבוצות אינם מביאים בדרך-כלל להחלטה היעילה ביותר. חברי הקבוצה כפופים להטיות המחשבתיות והחברתיות שלהם, ופעמים רבות מושכים את הדיון לכיוונים שאינם הגיוניים לצופה מבחוץ – אבל נראים ברורים ומובנים למתדיינים עצמם.

אמסטרונג הבין שאפשר להתגבר על חלק מהקושי בחיזוי תוצאות דיונים באמצעות יצירת משחק תפקידים בו המשתתפים נכנסים לנעליהם של המתדיינים ומשחקים את דמויותיהם. הוא בנה את משחק התפקידים של פנלבה כך שישקף את הישיבות הממשיות, וגילה שהחלטות השחקנים תואמות באופן עקבי להחלטותיה הממשיות של חברת התרופות בעבר: בערך 75 אחוזים מהקבוצות בחרו להשאיר את הכדורים בשוק ולהילחם ב- FDA בכל דרך אפשרית. יתר הקבוצות בחרו בדרך הביניים: להשאיר את הכדורים בשוק אך להשקיע פחות בשיווקם. אף אחת מהקבוצות של ארמסטרונג לא בחרה בפיתרון המוסרי ביותר: להפסיק לייצר ולשווק תרופה שהוכחה כמזיקה לבריאות הציבור. גם אני נתקלתי בתוצאות דומות כאשר הרצתי את המשחק בישראל ובארצות הברית, אך לא יכולתי שלא לתהות: מה יהיו התוצאות בקזחסטן?

הסטודנטים התחלקו לקבוצות ופתחו בדיונים ברוסית ובקזחית. לא הבנתי מילה. יכולתי רק לקחת זמנים, ולהודיע להם כשחלפו כל שלושים הדקות. חמישה נציגים, אחד מכל קבוצה, קמו ועמדו מול כל היתר, הציגו את בחירות הקבוצות והסבירו אותן. אני עמדתי בדום מתוח והקשבתי. האם הקזחים – המגיעים מתרבות שונה כל-כך מזו של ארצות הברית – יגיעו למסקנות דומות לאלו של מנהלי חברת התרופות האמריקנית, כאשר ייכנסו לנעליהם?

התשובה, כפי שגיליתי, הייתה חיובית לגמרי. שלוש מהקבוצות בחרו להילחם ב- FDA, והשתיים האחרות החליטו לזרום עם החלטת ה- FDA, אבל להמשיך לייצר את הכדורים כל עוד הם יכולים. הצידוק העיקרי לכך היה שהפסקת ייצור התרופה תפגע בעובדי החברה.

הודיתי לכולם על העבודה הקשה, ואז השתלחתי בהם. חזרתי על מה שאמרו לי, אך בדגש הראוי: הם היו מוכנים להגן על משרותיהם של עובדי החברה, גם במחיר חייהם של עשרים אנשים מדי יום! הם נשאבו לדיונים ולתוך הדמויות שייצגו עד כדי כך ששכחו את התמונה הכללית, שכחו להטיל ספק במה שהדמויות שלהם חושבות לנכון ובחרו לקחת במחי יד את חייהם של אחרים רק כדי להגן על הקליקה הקטנה שלהם.

שתיקה נבוכה השתררה בכתה. הסטודנטים השפילו את עיניהם. זה היה הזמן להחזיר את העניינים לפרופורציות. הסברתי את ההיסטוריה של הניסוי ואת התוצאות במדינות אחרות, וסיכמתי ש- "ברור שגם קזחסטנים הם בני-אדם, ונופלים באותם כשלי חשיבה כמו כולם. עכשיו, בואו ננסה למצוא את הדרכים לעקוף את המגבלה הזו."

וזו הייתה נקודת המפנה. מכאן ואילך, השאלות זרמו מצדם יותר בקלות ואני הייתי מרוצה.

כלומר, עד לשיעור הרביעי בו הם ניסו למצוא את הדרכים המוצלחות ביותר להרוג אותי.

 

להרוג את הכוכב האקדמי

בשיעור הרביעי לימדתי על שיטות חדשניות לפיתוח תרחישים לעתיד, והתעכבתי במיוחד על אנליזה מורפולוגית כללית (אמ"כ, או בלועזית General Morphological Analysis) כדרך לגיבוש תרחישים. הרעיון הבסיסי מאחורי אמ"כ פשוט למדי: אנו יוצרים אוסף גדול של תרחישים באמצעות פירוק העתיד לגורמים רבים, ואז הצלבת הגורמים מחדש זה עם זה בדרכים שונות ומשונות.

כדי להמחיש את הרעיון, אתגרתי את הסטודנטים לחשוב על תרחישים בהם אני מנסה לקטול את הכיתה כולה – שמונים ומשהו סטודנטים. נשמע לוחמני, אני יודע, אבל מכיוון שההתמקדות בשיעור הייתה על עתיד הלוחמה והטרור, הרשיתי לעצמי להתפרע. פירקנו את העתיד האפשרי הזה לשלושה סוגים שונים של מרכיבים –

  • אמצעי ההתקפה בו אשתמש
  • המניעים שלי
  • דרכי ההתגוננות של הסטודנטים.

הסטודנטים החלו להציע מרכיבים שונים מכל סוג. הם עודדו אותי להשתמש באקדחים, ברובים, ברימונים, בחומרי לחימה כימיים ועוד. הם הציעו מניעים למעשה כגון כסף, שנאה, דת, קנאה בשיער השופע שלהם, או אפילו סתם – בשביל הכיף. ואחרון חביב, כאשר שאלתי אותם איך יתגוננו, הם טענו שיתקשרו למשטרה או ינסו להימלט מהחדר. כאשר הבהרתי להם שעד שהמשטרה תגיע הם כבר לא יהיו בין החיים, הם החליטו שהפתרון המוצלח ביותר יהיה להרוג אותי לפני שאהרוג אותם. חכמים, כבר אמרתי?

רשמתי את כל ההצעות על הלוח, שזכה לשם לוח הקטל הגדול, וביחד התחלנו ליצור ולנתח תרחישים שונים לחיסול סיטונאי של סטודנטים קזחים ומרצים ממדינות זרות. אני לא רוצה להתרברב, אבל איכשהו לא נראה לי שהיה להם שיעור כזה בעבר. זו בהחלט הייתה אחת הפעילויות המשעשעות והמעניינות ביותר שהעברתי שם, ואני מקווה שהם עוד ישתמשו בשיטות דומות לפיתוח תרחישים גם כשיצטרכו לנתח את עתיד קזחסטן ולמצוא דרכים להשפיע עליו לטובה.

לוח הקטל הגדול: שיטות ומניעים לקטל סיטוני של סטודנטים קזחים, והצעות להתגוננות מצד הסטודנטים

לוח הקטל הגדול: שיטות ומניעים לקטל סיטוני של סטודנטים קזחים, והצעות להתגוננות מצד הסטודנטים. כמו כן – הדגמה של כתב יד של דוקטור.

 

כל מה שקרה מחוץ לאולם הלימודים

הלוואי שהייתי יכול לספר כאן על כל מה שקרה במהלך חמשת הימים של הקורס, אבל אם הייתי עושה זאת היינו מסיימים עם רשומה באורך עשרת-אלפים מילים. במקום זאת, אשתף רק כמה אנקדוטות קטנות אך מייצגות על חוויותיי כשלא הייתי עסוק בהעברת הקורס מול הסטודנטים.

אלו כוללות, למשל, את –

  • הביקור באנדרטה המרגשת שהוקמה לרגל הפסקת הניסויים הגרעיניים באזור. האנדרטה מציגה אם מגולפת באבן המגוננת על בנה שברחם, שטרם נולד וכבר הוא חשוף לפגעי הסביבה והאנושות.

 

אנדרטה בסמיי, לרגל הפסקת הניסויים הגרעיניים באזור שגרמו לעלייה בשכיחות מקרי סרטן בקרב האוכלוסייה.

אנדרטה בסמיי, לרגל הפסקת הניסויים הגרעיניים באזור שגרמו לעלייה בשכיחות מקרי סרטן בקרב האוכלוסייה.

  • הנהג המוסלמי שנוסע באוטו עם איקונין של קדושים נוצרים. כששאלתי איך זה מתיישב עם האמונה שלו, הוא גיחך ואמר שתוספת הגנה גם מישו לא יכולה להזיק. באופן כללי, קיבלתי תשובה דומה מכמה מוסלמים בקזחסטן: "אנחנו מוסלמים, אבל אנחנו לא קיצונים." ונראה שבאמת יש הרבה מה ללמוד מהם לגבי דו-קיום.
קדושים נוצרים ברכב של נהג מוסלמי

קדושים נוצרים ברכב של נהג מוסלמי

  • הבית בו גר דוסטויבסקי כאשר חי בסמיי שבקזחסטן. קטן, צפוף, עם מיטה צרה אחת בה ישנו הוא ואשתו ביחד. על הדרך למדתי גם ששניים מילדיו של הסופר נפטרו בגיל צעיר – האחד בגיל שלושה חודשים, והשני בגיל שלוש שנים. כאשר נפטרה ילדתו, סוניה, הוא "בכה והתייפח כאשה מוכת יאוש", כדברי אשתו. זו הייתה נקודה שהעליתי גם בהרצאותיי בקזחסטן: במאה ה- 19, תמותת ילדים הייתה תופעה נפוצה. כיום, היא כמעט ואינה קיימת במדינות המפותחות, ואפילו במדינות המתפתחות היא הולכת ומתמעטת. כפי שאמר לאחרונה הנשיא אובמה – איזה מזל יש לנו שאנו חיים דווקא בתקופה הנוכחית בהיסטוריה האנושית! וכמובן, יש לשאול – אלו תופעות נפוצות אחרות שאנו מתייחסים אליהן כמובנות מאליהן, ייעלמו עד סוף המאה?
  • מעבדת הייצור הראשונה בקזחסטן – אחד הפרופסורים הצעירים והמרשימים באוניברסיטה התלהב כל-כך מרעיון מעבדות הייצור, הכוללות מדפסות תלת-ממד ואמצעים אחרים לקידום החדשנות, שהחליט לנסות לפתוח כזו. נתתי לו רשימת קניות בסיסית למעבדה שכזו, ומי יודע? אולי עד הביקור הבא שלי כבר נראה את מדפסת תלת-הממד הראשונה מגיעה לאוניברסיטה.

 

ההרצאה האחרונה

הקורס ארך בקושי חמישה ימים, עם שלוש שעות הרצאה ביום, והנה – הגענו לסוף. הסטודנטים למדו שיטות לחיזוי עתיד, למדו להתמודד עם כשלי החשיבה האינהרנטיים שלהם שצצו בכל ניסיון לנתח את העתיד, והבינו איך ליצור ולנתח תרחישים. על הדרך הם גם למדו על הטכנולוגיות שיעצבו את העתיד: על רכבים ללא-נהג, מכוניות מעופפות, רחפנים שעושים משלוחים, רובוטים ובינות מלאכותיות, מציאות מדומה ורבודה ועוד ועוד. המארחים שלי סיפרו לי שהאוניברסיטה מלאה בדיונים נלהבים גם מחוץ לשעות ההרצאה – כאשר הסטודנטים דוברי האנגלית שיתפו את חבריהם דוברי הרוסית בחומר הנלמד בקורס, והתווכחו בנוגע לדרך בה  ישתלבו כל הטכנולוגיות האלו בקזחסטן עוד בתקופת חייהם. אני לא יודע אם כך באמת היה, או שהם ניסו רק להחמיא לי, אבל כך או כך הרגשתי מרוצה. העובדה שעוד שתי אוניברסיטאות בקזחסטן פנו אלי בבקשה לבוא וללמד אצלן, רק חיזקה אצלי את התחושה שאני עושה משהו טוב. רציתי לקחת חלק במסע של קזחסטן אל העתיד ולתרום את חלקי, והרגשתי שקיבלתי את מבוקשי מעל ומעבר.

אבל עדיין, משהו היה חסר.

ההרצאות שהעברתי לסטודנטים עד אותה נקודה על טכנולוגיות מפציעות ומערערות, הדגישו בעיקר את הצדדים החיוביים של הטכנולוגיות הללו ואת תרומתן לחברה. אלא שהאמת העגומה, כפי שאני מפרט בספרי החדש (שיצא לאור בחודשים הקרובים תחת השם "השולטים בעתיד" בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר), היא שטכנולוגיות הן רק כלים שניתן לעשות בהם שימוש לטוב או לרע. איזה שימוש ייעשה, לפיכך, בטכנולוגיות העתיד?

הצפתי את השאלה הזו בפני הסטודנטים. הסברתי להם שכפי שמתאר גם קווין קלי בספרו "הבלתי נמנע", התפשטות המדיה הדיגיטלית ואמצעי האחסון הדיגיטליים מעודדים ומקדמים ניטור מתמיד, וקשה לראות כיצד נוכל למנוע הקמת חברה בה הממשלה והתעשייה מסוגלות לדעת הכל על האזרחים.  ביחד ניסינו לחשוב מה המשמעות עבור עתיד הממשלות, התעשיות והפרטיות. הבנו במיוחד עד כמה הנושאים הללו חשובים במיוחד בהתייחס לחזון קזחסטן 2050, שאמור להפוך את קזחסטן למדינה דמוקרטית עם ממשלה הכפופה לרצון הציבור. קיוויתי שהסטודנטים יבינו שעליהם מוטלת עכשיו החובה להשתמש בידע שרכשו בקורס כדי לוודא שהטכנולוגיות העתידיות ינוצלו למען העם – ולא כנגדו. וכך הסתיים הקורס הראשון שלי בקזחסטן.

ואז התחילו השאלות. אוי, כמה שאלות. הם רצו לדעת האם לבני-אדם תהיה עבודה בעתיד, וכיצד ייראה עולם בו מדינות טריטוריאליות הופכות למדינות-ענן, והאם נוכל לחיות לנצח ולהעתיק את התודעה שלנו למחשב, ועוד אוסף של שאלות שחשפו את הסקרנות העצומה שלהם לגבי העתיד – סקרנות שרק לובתה וגדלה בעקבות הקורס.

אז אני מרוצה.

תמונה עם סטודנטים ופרופסורים לרגל סוף הקורס. בשורה הקדמית: פרופ' אלכסנדר שאחראי על המחלקה לניהול וליזמות, אני, אנסטסיה שהייתה המתורגמנית והמלווה שלי, ופרופ' אלכסנדר שמנהל את מחלקת ההנדסה. בשורה האחורית: סטודנטים.

תמונה עם סטודנטים ופרופסורים לרגל סוף הקורס. בשורה הקדמית: פרופ' אלכסנדר שאחראי על המחלקה לניהול וליזמות, אני, אנסטסיה שהייתה המתורגמנית והמלווה שלי, ופרופ' אלכסנדר שמנהל את מחלקת ההנדסה. בשורה האחורית: סטודנטים.

 

לאן ממשיכים מכאן?

הביקור בקזחסטן היה תענוג צרוף. נחשפתי לסטודנטים חריפים וסקרנים, לפרופסורים שרוצים לקדם את האוניברסיטה ואת צעירי המדינה, ולאנשי הסגל הבכיר באוניברסיטה שהביעו רצון עז לשיתופי פעולה. אני מקווה להמשיך לבקר בקזחסטן גם בעתיד ולהמשיך עמם במסע למימוש חזון קזחסטן 2050. כרגע, המדינה מזכירה את ישראל של שנות השמונים, ואני מאמין שהיא בכיוון הנכון לשיפור אמיתי ומשמעותי בעשורים הקרובים. הרושם השלילי שעשה "בוראט" כבר מתחיל להתפוגג (מאד, מאד באיטיות), וההצלחות הממשיות של קזחסטן בכלכלה וביחסים הבינלאומיים רק ממשיכות לקדם אותה. או בקיצור – Big success!

 

 

גילוי נאות: הביקור בקזחסטן מומן על-ידי אוניברסיטת שאקרים

כשהמתים חוזרים לחיים: ניסוי קליני ראשון מסוגו מנסה לשקם אנשים במצב מוות מוחי

כשהמתים חוזרים לחיים: ניסוי קליני ראשון מסוגו מנסה לשקם אנשים במצב מוות מוחי

לפני שנתיים וחצי הגיעה ג'אהי מקמת' בת ה- 13 לבית החולים כדי לעבור ניתוח עקירת שקדים שגרתי. כתוצאה מסיבוכים לאחר הניתוח, איבדה מקמת' כמות גדולה של דם עד שהגיעה למצב של מוות מוחי. במצב זה לא נרשמת פעילות עצבית במוח, כפי שהיא נבדקת במכשירי דימות מתקדמים. המוח אינו מסוגל להמשיך להורות לגוף לפעול. הנשימה מפסיקה ואפילו הלב עשוי לחדול מלפעום ולהזרים דם בגוף. הדרך היחידה שנותרה כדי להשאיר את ג'אהי בחיים – אם ניתן בכלל להשתמש במילה זו – היא לחברה למכונת הנשמה, וכך אכן עשו רופאיה.

ג'אהי המשיכה להיות מונשמת לאורך ימים ארוכים. הרופאים הסבירו למשפחה כי במצב של מוות מוחי אין דרך להחזיר את המוח לפעילות. למעשה, החיבור למכונת ההנשמה אינו אלא "שימור הגופה", שמאפשר להזרים עדיין דם וחמצן לרקמות הגוף, אך ללא תקווה לשינוי. המשפחה התבקשה לקבל החלטה האם לתרום את איבריה של ג'אהי או שלא. כך או כך, הובהר להם כי הגופה תנותק בקרוב מהמכונות השומרות עליה בחיים, או לפחות במוות במצב טוב.

ילדה מוות מוחי

ג'אהי מקמת', הנמצאת במצב מוות מוחי כבר מזה שנתיים וחצי. התמונה מפוסט בפייסבוק.

אמה של הילדה סירבה לקבל את ההחלטה, וטענה שבתה חיה עדיין. המשפחה פתחה בקרב משפטי ממושך עם בית החולים, במהלכו הוחלט להעביר את ג'אהי לניו ג'רזי, שם מאפשר החוק להמשיך לחברה למכונות ההנשמה ושימור החיים. לפי ד"ר דיאנה גרין-צ'נדוס, פרופ' לנוירולוגיה באוניברסיטת אוהיו, באמצעות שימוש נכון במכונות הנשמה, במתקנים לשיפור לחץ הדם ובהורמונים, ייתכן שאפשר לשמר אנשים במצב מוות מוחי לפרק זמן בלתי מוגבל.

הממסד הרפואי, ברובו המכריע, רואה סוג כזה של שימור כעוול: המוח אינו מסוגל להתחדש בכוחות עצמו, ועלויות התחזוקה של המכונות והחדרים המיוחדים בהם נשמרים החיים-המתים, ביחד עם כוח האדם הנדרש כדי לטפל בהם, מכבידים מאד על המשפחות ועל בתי-החולים. עדיף, לדעת כמעט כל המומחים, להפסיק את פעולת המכונות ולתת לאותם אנשים למות, סוף-סוף.

אבל מה אם יימצא טיפול חדשני, באמצעותו ניתן יהיה לעורר את המוח לחיים מחדש?

 

ביוקווארק

רעיון זה – למצוא דרך לגרום למוח להתחדש ולהצמיח תאי עצבים חדשים שימלאו את החסר ויטפלו בנזק שנגרם לו – עשוי להיראות כחלום עוועים, או כסיפור מדע בדיוני. עם זאת, רבים מהפיתוחים הרפואיים ממאתיים השנים האחרונות נראו בלתי-אפשריים בעיני הדור הקודם, ולעתים גם בעיני רופאים ומומחים אפילו שנים ספורות לפני שהפכו למציאות. בקטגוריה זו ניתן לכלול את החיסונים, שהכחידו את מחלות הילדים הקטלניות כמעט לחלוטין, את ההנדסה הגנטית שמתחילה לספק מענה למחלות כמו תסמונת הכשל החיסוני הנרכש, ואת השתלות האיברים. תגלית רפואית המגובה בראיות טובות יכולה להפוך לטיפול שגרתי בבתי-חולים תוך שנים ספורות.

זו הסיבה שכולנו צריכים לשים לב לכך שבשבוע האחרון הצליחה חברת ביו-רפואה צעירה וחדשה לקבל לראשונה היתר יוצא-דופן: לערוך ניסויים בעשרים מטופלים במצב מוות מוחי, ולבדוק האם אפשר להחזיר לחיים את מערכות העצבים המרכזיות שלהם. או במילים פשוטות: להתניע את המוח לפעולה מחדש.

החברה, בשם ביוקווארק, עומדת להתחיל לגייס את המטופלים בבית חולים בהודו כבר בחודשים הקרובים. עדיין לא ברור לגמרי מהן שיטות הטיפול המדויקות בהן ייעשה שימוש, אך מהודעות לעיתונות מסתמן שהרופאים מתכוונים להזריק למטופלים תאי גזע שאמורים להתמיין לתאי עצבים צעירים ולתפוס את מקומם של התאים שמתו והתנוונו במוח. לאחר מכן הם יעקבו אחר הפעילות המוחית של המטופלים לאורך חודשים, ויבחנו האם יש שיפור והאם המוח מתעורר, למעשה, לחיים חדשים.

 

חברת ביוקווארק קיבלה לראשונה אישור לבצע ניסוי במטופלים הנמצאים במצב מוות מוחי, בתקווה לשקם את הפעילות המוחית שלהם

חברת ביוקווארק קיבלה לראשונה אישור לבצע ניסוי במטופלים הנמצאים במצב מוות מוחי, בתקווה לשקם את הפעילות המוחית שלהם. התמונה מצילום מסך מאתר החברה.

 

יצליחו או לא יצליחו?

האם ביוקווארק תצליח לשקם את מוחותיהם של החיים-המתים הללו? עדיין קשה לדעת. התוצאה שנראית ההגיונית ביותר היא שהטיפולים יעוררו תגובה מוחית מסוימת בחלק מהמטופלים, אך ללא שיפור משמעותי במצבם. קיים גם סיכוי שתאי הגזע יצאו משליטה בתוך המוח, ויגרמו לסרטן לפרוץ בין כתלי הגולגולת. בקיצור, הסיכויים לרפואה שלמה אינם טובים.

אבל מה יש לחיים-המתים, או לקרובי משפחתם, להפסיד? אם טיפול שכזה יצליח לשקם את גזע המוח אפילו במטופל אחד מתוך עשרים, ולהחזיר אותו לחיים ולבריאות – האם יכולות המשפחות להרשות לעצמן שלא לנסות את הטיפול? ומכיוון שניתן לשמר חלק מהאנשים הסובלים ממוות מוחי במצב פיזיולוגי תקין, האם אין מוטלת על מערכות הבריאות החובה לעשות זאת? ומהו תפקידו של הרופא, שעד עתה נהג להסביר למשפחה שלא ניתן להשתקם ממצב של מוות מוחי והמליץ להם לתרום את רקמות המטופל? האם חובת הרופאים מעתה היא לספר למשפחות כי מתקיים ניסוי קליני ראשוני שאם יצליח – יוכל להשיב את אהובם לחיים?

אלו אינן שאלות פשוטות. למעשה, הן נוגעות לכל אחד ואחת מאיתנו. היכולות הרפואיות צפויות להשתפר באופן מתמיד, ותוך זמן קצר – אולי אפילו שנה – אנו עשויים לגלות שגם ממצב של מוות מוחי אפשר להיחלץ. ייתכן שדווקא חוקי מדינת ישראל, המאפשרים למשפחה לבחור להשאיר את אהובם מחובר למכשירי ההנשמה גם במצב של מוות מוחי, עשויים להיות המתאימים ביותר לעתיד הקרוב. בינתיים, ג'אהי תישאר במצב של מוות מוחי באמריקה, לאחר שלא חל שיפור במצבה בשנתיים וחצי האחרונות. אמה, יש לשער, מחכה בקוצר רוח לגלות מה יהיו תוצאות הניסוי הקליני של ביוקווארק במטופלים אחרים.

הערת-סיום: אחריות של עתידן

עלי להודות שכתבתי מאמר זה בלב כבד, מאחר ואני מבין מה הסיכון הגדול שהוא טומן בחובו: אנשים שאהוביהם ייקלעו למצב של מוות מוחי עשויים להחליט שלא לנתקם ממכשירי ההנשמה ולא לתרום את איבריהם ובכך להציל אחרים. הם עשויים לקבל החלטה זו מתוך מחשבה שאהוביהם ישובו אליהם בזכות הניסוי הקליני שתיארתי, אך הם עלולים לגלות שרק בעוד עשור או שניים תהיה טכנולוגיה כזו זמינה באופן בטוח.

מהי האחריות שאני חייב בה, לפיכך, כשאני כותב מאמרים מסוג זה?

אני מאמין שלחוקר העתידים יש את האחריות הכבדה – לעתים כבדה מנשוא – לשתף אחרים בתובנותיו, כאשר הוא רואה את המגמות נפרשות למול עיניו. אני מאמין שהוא חייב, כאדם, לשתף את המגמות הללו עם הציבור, כדי לנסות להבין ביחד לאן הדברים מתפתחים בעשורים הקרובים. וכאשר מתעלמים ממנו, עליו גם לצעוק כדי להביא את המודעות לעתיד לתשומת הלב הציבורית.

מכיוון שכך, אני מרשה לעצמי לפרסם מאמר זה, ומעודד את הקוראים ללמוד עוד על מצב המוות המוחי כפי שהוא מוגדר בספרות הרפואית, ולעקוב אחר הניסוי של ביוקווארק. במידה וניסוי זה יצליח, אני חושש שרבים יבטלו את הסכמתם לתרום איברים אם לא ישתנו נהלי מערכת הבריאות בארץ, וקשה להאשים את מי שיבחר לעשות כך.