כיצד ייראה עתיד העבודה ביום שאחרי הנגיף?

כיצד ייראה עתיד העבודה ביום שאחרי הנגיף?

השאלה שכולם רוצים לדעת את התשובה עליה לאחרונה היא "מה יהיה ביום שאחרי הקורונה". אבל השאלה עצמה מעידה על תפישת עולם שגויה. "היום שאחרי הקורונה" עוד רחוק מאיתנו, ויידרשו עוד חודשים ארוכים – ואולי עד סוף 2021 או יותר – עד שנגיע אליו. בינתיים, צריך לפרק את העתיד לשלושה אופקים, שכל אחד מהם מרתק בפני עצמו:

  1. מה יקרה ביום לצד הקורונה, שהוא המצב אליו אנו נכנסים עכשיו ובו ניוותר עד למציאת החיסון.
  2. מה יקרה ביום מיד אחרי הקורונה, בחודשים אחרי שנמצא חיסון שיספק חסינות עדר לאוכלוסיה.
  3. מה יקרה בעשור שאחרי הקורונה, כשהשינויים שהצטברו בשני האופקים האחרים יתגבשו למציאות חדשה.

בואו נבחן, למשל, מה יכול לקרות לעתיד העבודה, ביום לצד, אחרי והרבה-אחרי הקורונה.

העבודה לצד הקורונה

כשרק נכנסנו לשנת 2000, היה ברור שעבודה אמיתית עושים רק מהמשרד. אפילו בארצות הברית הגדולה, רק 3.6 אחוזים מהעובדים דיווחו שהם עובדים מהבית לפחות חצי מהזמן. ואף על פי כן, שמונים אחוזים מהעובדים היו מעוניינים לעבוד מהבית חלק מהזמן[1]. למעשה, כמעט מחצית מבני דור ה- X בישרו חגיגית שהם מוכנים לשנות מקום עבודה תמורת ההזדמנות לעבוד מהבית במשרה מלאה.

ובכן, מזל טוב. הנה זה קרה.

בתקופה האחרונה נגיף הקורונה אילץ את כולנו להישאר בבתים. כשליש מהעובדים בארצות הברית שעד כה התניידו למשרד מדי בוקר, עברו לעבוד מהבית[2]. זהו, אגב, אותו מספר אנשים שסוג העבודה שלהם היה כזה שאיפשר להם מלכתחילה שלא להגיע למשרד[3]. במילים אחרות, כל מי שהיה יכול לעבוד מהבית – עבר לעשות זאת. קרוב לוודאי שהנתונים דומים גם בישראל, ושכל מי שהיה מסוגל לכך התחיל לעבוד מהבית בחודשיים האחרונים.

אבל עכשיו יצאנו משעבוד לחירות, מהבית לרחוב, נכון? העניינים יחזרו לסדרם חיש מהר, נכון?

אולי לא כל כך מהר.

חשוב לזכור מה המשמעות של "היום שלצד הקורונה". הנגיף עדיין לא חלף מן העולם, וכנראה שגם לא יעשה זאת בשנה הקרובה, עד למציאת חיסון. אנו יכולים לצפות לפחות לגל אחד נוסף לפני שיימצא אותו חיסון, והמשמעות תהיה – כנראה – שכולנו נמצא את עצמנו שוב לכודים בבית, או לפחות נדרשים להקפיד על ריחוק חברתי, מהסוג שיעודד חברות רבות להמשיך להפעיל את המשרדים במתכונת מצומצמת. מנהלים ייאלצו להסתגל לרעיון שחלק מכוח העבודה שלהם, חלק מהזמן, פשוט אינו מגיע למשרד.

חלק גדול מהעובדים מעוניין בתמורה הזו, כאמור. הם רוצים לחסוך בנסיעה הארוכה בכבישים ובעמידה הארוכה-עוד-יותר בפקקים באיילון מדי בוקר ומדי ערב. הם רוצים להיות מסוגלים לראות את הילדים בבוקר ולקדם אותם בשובם מבית הספר. ויותר מהכל, הם מעוניינים בחופש: ביכולת להחליט בעצמם על סדר היום שלהם, מתוך הבנה שאת רוב העבודה אפשר לעשות בכל זמן – בבקרים, בערבים ואפילו בלילות. סגנון עבודה שכזה מחייב אמנם התארגנות מחדש של העובד, כדי שלא ירגיש שהוא 'בחופש', אבל הרשת מלאה במדריכים עם עצות שימושיות בנושא, ואנשים גילו בשבועות האחרונים שכן – הם בהחלט יכולים לעבוד מהבית… למרות שזה כנראה היה קל יותר אם הילדים לא היו איתנו באותו הזמן. ובכל זאת, כשהילדים יחזרו לגנים או לבתי-הספר (או לטלוויזיה), אפילו המחסום הזה לעבודה יעילה מהבית ייעלם וייתמסמס.

אני לא רוצה לטעון שאנו עוברים לעולם בו כל העבודה תתבצע מהבית. רובנו יצורים חברתיים שרוצים לפתח קשרים אישיים עם האנשים עמם אנו עובדים – וקשרים כאלו מתהווים באופן הטוב ביותר כשאנו באים במגע עם אותם אחרים, אוכלים עמם ארוחות בוקר וצהריים ומחליפים סיפורים במזנון הקפה. גם מנהלים מבינים היטב שחלק מהחשיבות של עבודה במשרד משותף מגיע מכך שעובדים מתחככים זה בזה, מדברים זה בזה, לומדים אחד מהשני ותורמים ממומחיותם בדיונים שונים – לפעמים כאלו שלא היו אמורים להיחשף אליהם בכלל.

המשמעות היא שכבר בחודשים הקרובים יתחיל להתבסס תמהיל חדש בשוק העבודה, בו חלק מהעובדים אינם מחויבים להגיע לעבודה מדי יום. מיעוטם יעבוד מהבית באופן בלעדי, אבל רובם פשוט יבחרו יום-יומיים-או-שלושה בשבוע שלא ייאלצו להגיע בהם למשרד. הם ינצלו את אותם הימים לעבודה מרוכזת מהבית, מבלי שדעתם תוסח בגלל העובדים האחרים שכל הזמן חולפים ליד השולחן שלהם ומחליפים עמם מילים, או הזימונים הבלתי-פוסקים לישיבות צוות שמשרתות רק את האגו של הבוס. ובימים בהם יגיעו למשרד, הם יוכלו להעמיק את מערכות היחסים שלהם עם העובדים האחרים, לקחת חלק בסדנאות ובפעילויות משותפות ולבצע את כל המטלות שאפשר לעשות רק במשרד.

אנו נעבור למציאות הזו לא-רק בגלל רצונותיהם של העובדים, אלא מתוך צורך כלכלי פשוט. מצב הכלכלה עומד להיות בכי-רע בשנה וחצי הקרובות, ואנו עומדים על סיפו של (ויש האומרים שכבר הגיע) מיתון עולמי. חברות ייאלצו לחתוך בבשר החי ולצמצם עלויות. עלויות כמו כיסוי הוצאות נסיעה לעובדים, למשל, או שכירת בנייני משרדים. מנהלים יעדיפו לאפשר לאנשיהם לעבוד מהבית, אם האלטרנטיבה היא – בפשטות – לפטר אותם.

אחרון חביב, בחודשיים האחרונים הצטיידה כל חברה בטכנולוגיות לעבודה מרחוק. לא מדובר רק במנוי לזום שאפשר לבטל מתי שרוצים, אלא גם במצלמות חכמות לניהול ישיבות מרחוק ובמיקרופונים משוכללים שהותקנו בחדרי ישיבות. עובדים רבים יצרו לעצמם פינת עבודה בבית ודאגו לנעול אותה בפני הילדים מדי בוקר. וכולם – מנהלים ועובדים – עברו סדרות הדרכה מזורזות לשימוש בכל אותן טכנולוגיות ולאימוץ נהלי עבודה נכונים מהבית. אי אפשר לסובב את הגלגל הזה אחורנית. הכלים, פינות העבודה הביתיות והידע שנרכשו בחודשים האחרונים אינם עומדים להיעלם ככה-סתם. ואם הם שם, הרי שייעשה בהם שימוש. במיוחד ביום לצד הקורונה, בו כולנו נהיה מודעים היטב לכך שאנו עלולים להידרש לחזור ולעבוד מהבית בהתראה קצרה.

המשמעויות של דרך העבודה לסירוגין הזו עצומות עבור הכלכלה, הבריאות, הסביבה וגם עבור אותו דבר ערטילאי המכונה נפש.

נתחיל בבריאות. מחקרים מהשנים האחרונות הוכיחו שנסיעות ארוכות לעבודה פוגעות בבריאות ובמערכות היחסים המשפחתיות. ואם נצטט מסיינטיפיק אמריקן – "נוסעים למרחקים-ארוכים סובלים מבעיות פסיכוסומטיות בשיעור גבוה בהרבה מאנשים שנוסעים מרחק קצר לעבודה. הסימפטומים הפיזיים נעים מכאבי ראש וגב לבעיות עיכול ולחץ דם גבוה. הקשיים הנפשיים כוללים הפרעות בשינה, תשישות וקשיים בריכוז."[4]

במחקר לדוגמה מ- 2001 סקרו החוקרים 407 נוסעים בתחנות הרכבת של שטוטגרט ואולם. יחס הנסקרים שהתלוננו על סימפטומים ככאבים, סחרחורות, תשישות ומחסור חמור בשינה היה כפול מבקבוצת הביקורת של אנשים שאינם מתניידים לעבודה[5].

"נסיעות ארוכות לעבודה", אגב, הן כאלו שלוקחות 45 דקות או יותר לכל כיוון. או במילים אחרות, כמעט כל מי שגר מחוץ לעיר בה ממוקם המשרד שלו, נכלל בקטגוריה של "נוסע למרחק ארוך". לפי גלובס, מדובר בישראל בשישים אחוזים מהעובדים[6]. אם אפילו מחצית מהם יעברו לעבוד מהבית, הרי שהבריאות הכללית בישראל אמורה להשתפר באופן משמעותי. הפתרון לסרטן כנראה לא יגיע מהנתיב המסוים הזה, אבל הרבה מאד תחלואים קטנים ומציקים שממררים את חיינו עשויים להיפתר בדרך זו.

גם הסביבה תרוויח אם רבים מאיתנו יעברו לעבוד מהבית. לפי הנתונים שאספה חברת נתיבי איילון, בכל יום חול עוברות בנתיבי איילון בלבד 851 אלף מכוניות[7]. אפשר להניח שרוב הרכבים המתניידים בימי חול משמשים לנסיעות לעבודה או בחזרה. ואם חשבתם שרכבים מסוכנים בגלל תאונות הדרכים, תחשבו שוב. בכל שנה מתים 315 אנשים מתאונות דרכים. זיהום אוויר, לעומת זאת, מקצר את חייהם של יותר מאלף אזרחים בשנה בזכות תרומתו לעלייה בשיעור התקפי הלב, דלקות ריאות, סרטן ומרעין בישין אחרים[8]. וכמובן, התחממות גלובלית, גזי חממה וכן הלאה. המדינה מנסה בשנים האחרונות לסבסד מוניות ואוטובוסים חשמליים כדי להתמודד עם הבעיה, אבל ייתכן שנגיף הקורונה יעקוף אותה בסיבוב – והתרומה שלו לקידום העבודה מהבית תביא לכך שכמה מאות-אלפי רכבים יישארו בחניות הבתים בחלק מימי השבוע.

ואחרון חביב: כלכלה. עזבו לרגע את ההוצאות המשמעותיות שיש למשפחות על תחזוקת רכב או שניים, על דלק, או אפילו על כרטיס הלוך-ושוב לרכבת בכל יום. הבעיה האמיתית הראשונה היא בזמן – לפחות שעה וחצי ביום, אם לא יותר – שהנוסעים למרחקים ארוכים מבזבזים לשווא. זה זמן שהם היו יכולים להשקיע במשפחה, בחינוך הילדים, ברכישת מיומנויות נחוצות לעבודה, או פשוט בעבודה.

הבעיה השניה היא שהחובה לעבוד במשרד מותירה את הפריפריה מרוחקת מהמרכז יותר מתמיד. רק מעטים מוכנים לנסוע את כל הדרך מבאר שבע לתל אביב ובחזרה מדי יום, או מהגליל למרכז. התוצאה היא שקיימת בריחת מוחות מהפריפריה אל המרכז. אבל אם רק היינו מייתרים את הצורך לעבור כל יום את הנתיב המפרך הזה, בוודאי היינו תורמים הרבה יותר לפריחת הפריפריה מכל הקריאות והתחינות "להפריח את השממה". אנשים יבחרו לחיות בפריפריה – עם מחירי מחיה נמוכים, פחות זיהום אוויר ויותר מרחבים וחופש – ולעבוד במרכז, או אפילו בחו"ל, באופן וירטואלי.

כל הדברים הטובים האלו עשויים להתחיל לקרות כבר בשנה וחצי הקרובות, באותו יום ארוך מאד שניאלץ להעביר לצד נגיף הקורונה.

ואחרי זה, ביום שאחרי הקורונה, עתיד העבודה מהבית רק יתפוס תאוצה.

העבודה ביום שאחרי הקורונה

מזל טוב! ברכות! הגענו לסוף שנת 2021, ונמצא סוף-סוף החיסון לנגיף הקורונה ואפילו יוצר בכמויות-עתק וחולק לכל האוכלוסיה. האיום חלף-עבר לו, ואפשר לחזור לעבודה השוטפת במשרדים.

אבל בינתיים, מנהלים התחילו להבין שבעצם עבודה מהבית דווקא יכולה לקדם את בית העסק אפילו יותר מעבודה במשרד.

הסכנה הגדולה בעבודה בבית כיום היא בהתרופפות המשמעת העצמית של העובד. קל מאד לעובדים מהבית להחליט לקחת הפסקה של חמש דקות מול הטלוויזיה, שהופכת לחצי-שעה לפני שהם שמים לב. או ללכת לתפוס תנומת צהריים של שעה, או לשבת עם הילדים על שיעורי הבית – והכל על חשבון העבודה. וכן, בוודאי שעובדים חרוצים יכולים להשלים את הפערים בעבודה בלילות, אחרי שהילדים כבר הלכו לישון, אבל אין שום ודאות שאכן יעשו זאת.

אלא שעד היום שאחרי הקורונה, אנו צפויים לראות טכנולוגיות שייכנסו לשימוש כדי לתגבר את הפריון של העובדים מהבית. חלקן מקובלות כבר היום: בגוגל דוקס (Google Docs), למשל, אפשר לראות מתי כל עובד ביצע שינוי במסמך, וכמה הוא תרם לתוצר הסופי. בתוכנות כמו סלאק (Slack) ודיסקורד (Discord), העובדים יכולים לתקשר ישירות זה עם זה, וכל עיכוב בתשובה יכול להדליק נורות אזהרה למעביד. ולפחות במקרה של סלאק, הבוס יכול לקבל גישה לכל ההודעות שהעובדים החליפו זה עם זה, וכך לוודא שהם מתרכזים בעבודה[9].

נשמע דיסטופי? אפלולי? זה עוד כלום לעומת תכנת סניק (Sneek) שחלק מהמעסיקים התחילו לדרוש מעובדיהם להתקין על המחשבים בבית. התכנה מתחברת למצלמת הרשת של המחשב ומצלמת תמונה אחת מדי חמש דקות. העובדים האחרים (וכמובן, הבוס) יכולים לראות את התמונות כל הזמן ולפתוח בשיחה עם כל עובד – גם אם הוא אינו מעוניין לקבל את השיחה[10]. לא מפתיע לגלות שמאז שהחל הנגיף להתפשט בעולם, גדל מספר המשתמשים בסניק פי עשרה. החברה אמנם טוענת שלא התכוונה ליצור תכנת ריגול אחר עובדים, אבל קשה להתכחש לתוצאות שבשטח.

אתם יכולים להזדעזע מהרעיונות האלו לניטור אחר עובדים, אבל בסופו של יום הם משקפים מציאות פשוטה: המעסיקים רוצים לדעת שהעובדים שלהם – שמקבלים תשלום בתמורה לזמן שהם משקיעים בעבודה – באמת מתרכזים בביצוע אותה עבודה.

כמובן, אפשר לטעון בצדק שגם במשרד מוציאים העובדים יותר זמן ממה שהם חייבים בחדרי השירותים, במטבח המחלקתי, בקפיטריה או בשיחות חולין עם העובדים האחרים. ובכל זאת, ברור שבבית הפיתויים גדולים יותר, והמעסיק רוצה בצדק לדעת שעובדיו אינם מרמים אותו.

התוצאה של השימוש בכלים מהסוג הזה תהיה שהעבודה בבית תהפוך להיות יעילה במקרים רבים כמו העבודה במשרד. העובדים עדיין ירצו להגיע פעם-פעמיים בשבוע למשרד כדי לפגוש את החבר'ה ולאכול צהריים ביחד, אבל פריון העבודה עצמו לא יפחת כתוצאה מהעבודה מהבית, ובמקרים רבים אפילו יגדל מכיוון שהעובד לא יגיע לעבודה אחרי נסיעה מייגעת של שעה בפקקים או באוטובוס בלי מזגן.

ביום שאחרי הקורונה אנו עשויים לגלות שהעבודה מהבית הפכה להיות המציאות החדשה, ושבעצם – היא אפילו עדיפה על העבודה מהמשרד. כל ההשלכות החיוביות שמנינו באופק הזמן הקודם – ביום שלצד הקורונה – יגיעו לכדי ביטוי גם ביום שאחרי הקורונה, ורק יקבלו משנה תוקף. נוכל ליהנות ממדינה עם פחות זיהום אוויר, פחות תנועה בכבישים, יותר בריאות וזליגת מוחות דווקא מהמרכז אל הפריפריה ולא להפך.

ואז, שנים לאחר מכן, נגיע לעשור שאחרי הקורונה.

עשור אחרי הקורונה

הרבה דברים יכולים לקרות בעשר שנים. לפני עשור, כמעט אף אחד לא שמע על איירבנב או על אובר. אף אחד עוד לא השתמש בווטסאפ כדי לדבר מעבר לים. רעיונות מוזרים על רובוטים שנוסעים בכבישים או עושים משלוחים עדיין היו בגדר חלום פרוע של עתידנים, ועל רחפנים אף אחד לא דיבר בכלל. כך שכן, קשה לחזות מה יקרה בעתיד הרחוק. ובכל זאת, אפשר להעלות ניחושים.

אחד מהניחושים האלו, למשל, הוא שבעוד עשור יהיו טכנולוגיות מתקדמות בהרבה שיספקו תחושה של קרבה גם מרחוק. מכשירי מציאות מדומה יכולים לענות על חלק מהצורך בתקשורת עם מספר אנשים בו-זמנית, כשכולם יושבים מסביב לאותו שולחן (וירטואלי), קמים וכותבים ביחד על לוח (וירטואלי), או יוצאים למסע גיבוש ומעפילים יחד להר האוורסט (הווירטואלי).

הדבר היחיד שאפשר לדעת בוודאות לגבי החיים בעוד עשור הוא שיהיו ברשותנו טכנולוגיות מהסוג הזה. אבל איך בדיוק נשתמש בהן – זו שאלה שעדיין פתוחה. ובכל זאת, הן יקנו לנו את היכולת לתקשר מרחוק, לעבוד מרחוק ואפילו לאהוב מרחוק.

מה שמביא אותנו לשאלה הבאה, כיצד תיראה האהבה ביום שלצד, אחרי, והרבה-אחרי הקורונה.

על כל זאת ועוד – ברשומות הבאות.

 


 

[1] https://globalworkplaceanalytics.com/telecommuting-statistics

[2] https://john-joseph-horton.com/papers/remote_work.pdf

[3] https://www.nber.org/papers/w26948.pdf

[4] https://www.scientificamerican.com/article/commuting-takes-its-toll/

[5] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/19263016

[6] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000690331

[7] https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3766705,00.html

[8] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001276466

[9] https://www.vox.com/recode/2020/1/24/21079275/slack-private-messages-privacy-law-enforcement-lawsuit

[10] https://www.businessinsider.com/work-from-home-sneek-webcam-picture-5-minutes-monitor-video-2020-3

גברים, נשים ונגיף הקורונה

גברים, נשים ונגיף הקורונה

לפני שבוע הפיק "צוות המומחים במינוי המועצה לביטחון לאומי" דו"ח מקיף להתמודדות עם מגיפת הקורונה. אין לי הרבה מה לומר על התוכן הממשי של הדו"ח, אבל יש משהו מוזר באותו צוות מומחים עצמו: הוא אינו כולל אפילו אשה אחת.

עשרים ושניים מומחים יש באותו צוות, ואף אשה מקהל ישראל לא התגלתה כחכמה, מוכשרת או מנוסה מספיק כדי להיכלל בו. רק בין שמונה עוזרי המחקר אפשר למצוא שתי נשים.

בלי נשים

אפשר לדבר הרבה על שוויון ועל ייצוג ראוי. אלו נושאים חשובים, בהחלט, אבל הייתי רוצה להתמקד באמת פשוטה אחת: צוותים שכוללים נשים מגיעים לתוצאות טובות יותר.

הנה כמה נקודות שמסכמות את המחקרים בנושא.

  1. ישנו מונח המכונה פקטור C. הוא מתאר את הבינה הקולקטיבית (Collective) של קבוצות. שני מחקרים שהתפרסמו בעשור האחרון במגזין Science, הראו שכאשר קבוצות מתכנסות ביחד כדי לקבל החלטה או לבצע מטלה מסוימת, קבוצות עם פקטור C גבוה מצליחות יותר מאחרות.
  2. מה קובע את רמת פקטור C? באופן מפתיע, אין קישור חזק בין האינטילינגציה של הקבוצה כולה, לבין מנת המשכל הממוצעת של חברי הקבוצה, או אפילו למנת המשכל המירבית של חבריה. הקשר החזק ביותר תלוי בשלושה גורמים, ואני מצטט מהמאמר: "ברגישות החברתית הממוצעת של חברי הקבוצה, בשוויון במתן זכות הדיבור, ובאחוז הנשים בקבוצה."[1].
  3. מה הקשר לנשים? מסתבר שנשים (בהכללה) ניחנות ביותר רגישות חברתית, שמאפשרת להן לנהל דיונים עם יותר תשומת לב לניואנסים, למחשבות הנסתרות ולרצונותיהם של חברי הקבוצה. תוצאות אלו חזרו על עצמן גם במחקר אחר בו הורכבו קבוצות עם נשים, והתגלה שהתופעה מופיעה אפילו כאשר הדיונים מתנהלים אונליין[2].
  4. התובנות האלו הגיעו כבר לעולם העסקים. מנהלת קרן המטבע הבינלאומית אמרה רק לפני שנה שכאשר גברים ונשים יושבים ביחד באותו שולחן, מתקבל "אופק יריעה רחב יותר" ובהתאם – גם החלטות טובות יותר. היא הוסיפיה ואמרה שבנקים עם נשים בעמדות ההנהלה הגבוהות ביותר נוטים יותר להגיע להצלחות, עם פחות סיכון ללקוחות[3].
  5. אפילו מנכ"ל בנק ההשקעות גולדמן זאקס הודיע ממש בתחילת השנה שהבנק לא יתמוך בחברות שבדירקטוריון שלהן מכהנים גברים בלבד. למה? הנה ציטוט ישיר מגלובס – " אני מסתכל אחורה, על הנפקות שבוצעו בארה"ב בארבע השנים האחרונות והביצועים של הנפקות אלו, ושם לב שאם כיהנה אישה בדירקטוריון התוצאה הייתה טובה בצורה משמעותית מהביצועים של הנפקות בהן לא הייתה אישה בדירקטוריון."[4]

אין לי דבר וחצי-דבר נגד החברים בצוות המומחים מטעם המל"ל. אני בטוח במאה אחוזים (באמת!) שכולם מומחים בתחומם, חכמים, נבונים ויודעים את התורה. אבל המדע מאד ברור בנושא: אם אתם רוצים להגיע להחלטות חכמות יותר בצוותים, כדאי לכלול גם נשים בעלות מומחיות בנושאים האמורים. אני בטוח שאפשר למצוא כמה כאלו בישראל. במיוחד בראי העובדה שאין בצוות המומחים הנוכחי אפילו אפידמיולוג (חוקר מחלות) אחד, אלא מומחים בפיזיקה, פסיכולוגיה, מדעי המחשב וכלכלה. ושוב, בוודאי אפשר למצוא גם נשים בתחומים אלו שייקחו חלק בדיונים.

לסיום, הנה שאלה פשוטה: אם הייתה מתגלה טכנולוגיה שהייתה עוזרת לממשלות לקבל החלטות טובות ומושכלות יותר – הייתם דורשים שישתמשו בה בכל ועדה, נכון?

ובכן, הטכנולוגיה הזו קיימת. זיהינו אותה. עכשיו רק נשאר לקוות שהממשלה תשכיל להשתמש בה, במיוחד בסוגיה כמו ההתמודדות עם נגיף הקורונה, שקריטית כל כך לכלכלת ישראל ולבטחונה. אני מקווה שמבנה הצוות ישתנה כבר בעתיד הקרוב, כדי שכולנו נוכל ליהנות מקבלת החלטות טובה יותר בדרגים הבכירים.

שתפו כדי שזה יקרה.

 


 

[1] http://www.chabris.com/Woolley2010a.pdf

[2] https://journals.plos.org/plosone/article?id=10.1371/journal.pone.0115212

[3] https://www.npr.org/2019/03/08/701409797/lagarde-keeps-an-eye-out-for-dark-clouds-on-the-economic-horizon

[4] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001316062

עתיד האנושות בראי נגיף הקורונה: שלושה תרחישים

עתיד האנושות בראי נגיף הקורונה: שלושה תרחישים

לאחרונה אנחנו מוצפים בדעות על העתיד לבוא, ורובן, נאמר בעדינות, מהלכות אימים. חיפוש קצר ברשת מעלה מומחים ו- 'מומחים' שמאיימים שהווירוס יישאר עמנו לנצחי-נצחים, או יעבור מוטציות שיכחידו את הציביליזציה האנושית.

האמת היא שבלתי-אפשרי עדיין לדעת מה בדיוק יקרה, וזה בדיוק המצב בו פונים לחוקרי העתידים. כאשר יש חוסר-ודאות, אנו מפתחים תרחישים מכל הסוגים כדי לבחון את הבעיה מכמה כיוונים שונים. השיטה הזו מתאימה במיוחד עכשיו, כשאף אחד לא בטוח עדיין איך הווירוס פועל בדיוק, איזה מוטציות הוא עוד יכול לעבור, ומתי (ובאיזו צורה) הוא יחזור אלינו עם בוא הסתיו.

אז כן, הכל עוד פתוח. לכן, אני רוצה להציג לכם ברשומה זו שלושה תרחישים: אחד אופטימי מאד, אחד פסימי מאד, ואחד שבאמצע. והוא, כנראה, הסביר מבין השלושה.

איני מתיימר לדעת מה יקרה בעתיד. המציאות תקבע בסופו של דבר מה באמת יתרחש, אבל אולי נוכל להבין יותר טוב את העתיד לבוא אם נתחיל לחשוב על האפשרויות כבר עכשיו.

בואו נתחיל בתרחיש הנעים ביותר – התרחיש האופטימי.

sunnny.jpg

הכל סבבה

בתרחיש האופטימי קורה דבר מופלא, ומזוהה תרופה אנטי-ויראלית שקיימת כבר היום בשוק ושמצליחה לעשות שני דברים: ראשית, היא מסוגלת לקטול את הנגיף באנשים חולים ועל-ידי כך לצמצם באופן דרמטי את מספר המאושפזים בבתי-החולים. שנית, היא פרופילקטית – כלומר, ניתן להשתמש בה גם למניעה. היא דומה מהבחינה הזו לתרופות 'היום שאחרי' כנגד HIV (הנגיף הגורם לאיידס), שבמידה וניתנות מספר שעות לאחר ההדבקה בנגיף, יכולות למנוע את ההדבקה בו.

לתרופה שכזו תהיה השפעה מיידית על המלחמה בנגיף. שיעור התמותה ירד משמעותית, וניתן יהיה להשתמש בתרופה גם על כל אדם שבא במגע עם נשא, ולמעשה ליצור סוג של מעגל הגנה מסביב לכל אדם שנדבק, וכך למנוע מהנגיף להתפשט הלאה. התרופה לא תעצור לגמרי את הנגיף, במיוחד במדינות בהן יש כבר עשרות- ואולי מאות-אלפי חולים, אבל היא בהחלט עשויה לעכב את ההתפשטות שלו ולצמצם את הנזקים שהוא גורם. בערך שנה לאחר מכן יפותח כבר חיסון בטוח ויחולק בכמויות גדולות לאזרחים, וזה יהיה סוף המחלה, הלכה למעשה. הנגיף אולי יעבור מוטציות בזמן שהוא מתפשט ברחבי כדור-הארץ, אבל אלו לא יספיקו כדי לשנות את הסממנים החיסוניים שלו. מערכות החיסון שלנו יזהו אותו לאחר מתן החיסון, ויחסלו אותו מיד.

התרחיש הזה אינו בלתי-אפשרי. זוהתה כבר תרופה אחת שפותחה ביפן – Favipiravir – כדרך להתמודד עם זנים חדשים של שפעת. לפי דיווחים במדיה ביפן, שאינם מגובים נכון להיום במחקרים שעברו ביקורת עמיתים, מחקרים קליניים שנערכו על 340 חולים הניבו תוצאות מעודדות. התרופה אמורה להיות בטוחה ויעילה. היא מקצרת את הזמן שנדרש לחולים לסלק את הווירוס ממערכותיהם, מ- 11 ימים לארבעה בלבד. היא גם עוזרת לצמצם את הנזק שנגרם לריאותיהם של החולים. אבל האם זוהי תרופת הפלא שאנו מייחלים לה בתרחיש האופטימי? רק הזמן יגיד.

כך או כך, אפילו בתרחיש האופטימי ביותר אי אפשר להתעלם מכך שאחרי ששיתקנו כמה מהכלכלות החזקות בעולם לאורך שבועות ארוכים, אנו עומדים לחוות תקופת מיתון בארצות הברית ובאירופה. שלושה וחצי מיליוני אנשים בארצות הברית בלבד עומדים לאבד את מקום עבודתם בשנה הקרובה, ועסקים בתחום המסעדנות, התיירות, האירוח והבידור מתמוטטים כבר עכשיו. הממשל האמריקני מכין תכנית להמרצת הכלכלה, וההנחה היא שב- 2021 הכלכלה העולמית אכן תתאושש באיטיות. אבל עד אז – צפו לקשיים ניכרים.

corona unemployment.jpg

שיעור האבטלה בארה"ב

וזה התרחיש האופטימי.

עכשיו שהקדשנו לו כמה מילים, בואו נבחן את התרחיש הפסימי ביותר.

התרחיש הפסימי

קיימים שני סוגים של תרחישים פסימיים. הראשון הוא כזה שאין הרבה שאנחנו יכולים לעשות לגביו או אפילו להיערך ביעילות כנגדו. זהו התרחיש בו וירוס הקורונה – שכאמור, חדש ולכן איננו מבינים אותו לגמרי – עובר מוטציה אחת או יותר שמניבות זן חדש, מדבק יותר או קטלני יותר. אין מניעה תיאורטית שזה יקרה: וירוס החצבת מדבק הרבה יותר, ואדם אחד שנושא את הווירוס מדביק בממוצע 18 אחרים. אנו יודעים שווירוסים אחרים כמו ה- MERS היו קטלניים בהרבה, עם אחוז תמותה של שלושים אחוזים בערך. קיימים אפילו וירוסים שפועלים לאט, כמו וירוס הכלבת, לו נדרשת שנה שלמה להרוג את הנשא. וירוסים שונים ניחנים בתכונות הללו, וקיים סיכוי – תיאורטי – שגם וירוס הקורונה החדש יכול לפתח אותן.

למזלנו, מדובר בסיכוי נמוך מאד. ממה שאנחנו יודעים עד כה מדובר בווירוס שעובר מוטציות באופן איטי יחסית, ולכן גם הסיכוי להתממשות תרחיש האימים הזה נמוך.

לרוע המזל, אני מאמין שקיימת אפשרות גבוהה יותר שהתרחיש הפסימי השני יתממש. בתרחיש זה, הווירוס אינו רוכש מוטציות במהירות, אבל הוא עדיין מתפשט מסביב לכדור-הארץ מהר מספיק כדי להניב זנים חדשים מדי שנה, שמערכות החיסון שלנו אינן יודעות להתמודד עמם.

אפילו במקרה כזה, תוך שנה וחצי בערך אמור כבר להגיע החיסון הנכסף שיוכל לעצור את רוב הזנים החדשים של הווירוס בכל שנה.

הבעיה היא עם מה שקורה עד אז.

בתרחיש הפסימי שלנו, הבעיה האמיתית אינה רק עם הווירוס, אלא עם התגובה של המדינות כלפיו. בתרחיש הזה, מדינות אירופה סופגות מכה קשה מהווירוס, עם עשרות-אלפי חללים בכל מדינה. לפי התרחיש החמור ביותר שפיתח צוות המוכנות לנגיף ב- imperial college באנגליה, כמעט 500,000 אנשים יכולים למות מהנגיף באנגליה שנה וחצי הקרובות, ובערך 2.2 מיליון אנשים בארצות הברית. מדובר כמעט באחוז אחד מאוכלוסיית המדינות הללו, ואפשר לצפות לאחוז חללים דומה גם באירופה במקרה הקיצוני ביותר.

corona - deadly.jpg

התחזית של צוות התגובה ל- Covid-19 באימפריאל קולג', לונדון.

זוהי מכה קשה לכל מדינה, אבל הסכנה הגדולה באמת בתרחיש הזה היא בהתפוררות הלכידות העל-לאומית שהאנושות החלה לבסס במאות השנים האחרונות. מדינות האיחוד האירופי, פגועות ומדממות, יפנו זו לזו לעזרה – וימצאו שכל אחת מהן דואגת רק לעצמה. הן יסגרו את הגבולות ביניהן – כפי שכבר מתחיל לקרות – ומשם קצרה הדרך להסתגרות בתוך עצמן. לא מוגזם לנחש שבתרחיש הזה, לפחות מדינה אחת נוספת תחליט לפרוש מהאיחוד האירופי. ואם יותר ממדינה או שתיים יחליטו לפרוש, בהחלט ייתכן שהניסוי העצום הזה יקטע באיבו.

במקרה הקיצוני ביותר, תוצאה דומה יכולה להתממש גם בארצות הברית. הממשל הפדרלי התמודד עד כה עם התפשטות הנגיף ברמה מביכה, של מדינות עולם שלישי. המושלים בכל מדינה בארצות הברית נאלצו להרים את הכפפה, להטיל סגרים במדינותיהם, ולהכין את בתי-החולים ואת המעבדות. מה יקרה כאשר אחת מהמדינות בארצות הברית לא תצליח להתמודד עם הנגיף – ואזרחיה ימשיכו להפיץ אותו לכל שאר המדינות? מדינות יתחילו לסגור את גבולותיהן גם בתוך ארצות הברית עצמה. וגם כאן, אפשר לדמיין מצב קיצוני בו אחת המדינות העשירות ביותר – קליפורניה, שהכלכלה שלה גדולה יותר מזו של הודו כולה, וקטנה רק קצת יותר מזו של גרמניה – תודיע שהממשל הפדרלי לא מילא את חובתו לאומה, ותסגור את גבולותיה באופן סופי.

האם סביר שזה יקרה? בכל מצב רגיל, התשובה היא שלחלוטין לא. אבל בעקבות משבר שמזכיר מלחמת עולם שלישית, הרבה דברים יכולים – וחייבים – להשתנות.

אפשר להמשיך עם התרחיש הפסימי הלאה והלאה. במדינות אפריקה והודו, עם מערכות בריאות חלשות יותר מאלו שבעולם המערבי, ועם יכולת פחותה לכפות עוצר על האזרחים, יידבקו כולם בנגיף. כן, כולם. ההשלכות על הכלכלה של המדינות הללו יהיו הרסניות. האוכלוסייה חיה באיזורים אלו בצפיפות גדולה יותר מבעולם המערבי, מערכות הבריאות אינן מפותחות, תנאי הסניטציה נמוכים וקשה למשטר את האוכלוסיה. כלכלת המדינות האלו מבוססת גם בעיקר על עבודת כפיים, ופחות על מקצועות צווארון לבן שניתן לבצע דרך הרשת, מה שאומר שכל סגר יביא להתמוטטות מוחלטת של הכלכלה.

אבל נעזוב לרגע את הכלכלה. ההשפעות על המשילות באותן מדינות תהיינה חשובות לא-פחות. אנו מוכנים לקבל על עצמנו ריבון – לווייתן או ממשלה נבחרת – מכיוון שאנו מאמינים שהוא ידאג לנו. עכשיו חשבו מה קורה כאשר בכל משפחה מורחבת בהודו ניתן למצוא אדם אחד שמכחכח, משתעל ונחנק עד מוות – בזמן שהממשלה אינה יכולה לעשות דבר כדי לעזור. אפילו מעצמה כמו הודו עלולה להתפורר במצב כזה למדינות נפרדות, שיריבו זו עם זו על משאבים ועל טריטוריה.

זהו התרחיש הפסימי ביותר שאני רואה לשנתיים הקרובות. האם יש סיכוי גבוה שהוא יתממש? חד-משמעית לא. האם הוא ייתכן – plausible? אני חושש שבמקרה והנגיף אכן יתפשט בהצלחה לכל המדינות ויגרום לנזקים גדולים לכלכלה ולחיי אדם, ובמידה והממשלות לא ישכילו לשתף פעולה ולסייע אחת לשנייה ויבחרו במקום זאת להתכנס בתוך עצמן ולדאוג לאזרחיהן ותו לא, הרי שהסבירות שהתרחיש יתממש תגבר.

ידידי רואי קידר היטיב לתאר את התרחיש הזה כסוג של משחק דומינו, בו כל אבן פוגעת באחרת ומביאה לנפילתה. האבן הראשונה מייצגת את אובדן החיים המסיבי. האבן השנייה היא הכלכלה. השלישית – החברה והמרקם החברתי. הרביעי – ערעור המשילות, התפוררות מדינות, ובמקרים מסוימים דווקא סגירת גבולות ולאומניות גוברת. והאבן החמישית, שכולנו צריכים לקוות שלא תיפול, היא שלב העימות המזוין עם נשק מתקדם. זו שעלולה גם להוביל למלחמת עולם שלישית.

corona - domino.jpg

איך עוצרים את נפילת אבני הדומינו? צריך תגובה מתואמת היטב של כל המדינות כנגד הנגיף. צריך להעביר סיוע רפואי להודו, לאפריקה ואולי גם לדרום-אמריקה. צריך מנהיג בקנה-מידה גלובלי, שיוכל לתאם את כל הפעולות האלו.

למזלנו, יש לנו בדיוק אחד כזה. קוראים לו דונלד. דונלד טראמפ. והוא יציל את כולנו.

אני צוחק. אבל אפשר לקוות, לא?

אבל כאמור, גם התרחיש הזה אינו סביר מאד. ולכן, שווה לבחון את התרחיש 'שבאמצע' – זה שנראה הסביר ביותר כרגע – ואת השלכותיו על העולם.

התרחיש שבאמצע: האח הגדול – לטובת האנושות

מתישהו בין מאי ליוני, מדינת ישראל הרשתה לאזרחים לעזוב סוף-סוף את הבתים ולחזור לחוף הים ולמשרדים. אנשים יצאו לרחובות באנחת הקלה, וידעו שהצלחנו – כמדינה – להתמודד עם הווירוס. העוצר המלא שהוטל על האזרחים ונאכף בחומרה, הביא לכך שבתי-החולים אמנם הוצפו בחולים משתעלים וקצרי-נשימה, אבל רוב האנשים שאושפזו הצליחו לשרוד למרות העומס העצום. איבדנו כמה עשרות אנשים, אולי מאות, ובמקרה הרע ביותר, כמה אלפים – וכל אחד מהם היה עולם ומלואו.

ובכל זאת, בהשוואה למדינות אירופה ולארצות הברית, יצאנו בזול. המדינות שלא סגרו את הגבולות בזמן ונמנעו מהטלת סגרים חמורים על האזרחים, גילו שבתי-החולים שלהן קורסים במהירות תחת העומס. אחוזי התמותה שהתגלו באיטליה – שישה אחוזים בערך – אפיינו גם את ההתפרצויות בכמה ממדינות אירופה. במדינות האיחוד האירופי ובריטניה נפטרו מדי יום אלפים רבים, וארצות הברית סבלה מהלומה דומה.

זו הייתה תקופה קשה, ואפילו נוראית, אבל כשממשלות התפכחו משאננותן והחלו לאכוף עוצרים מוקפדים, התפשטות הנגיף בשטחן עצרה לבסוף. כשאנשים אינם פוגשים זה את זה ברחוב, בגני הילדים, בבתי-הספר או בעבודה, לנגיף אין כמעט אפשרות להמשיך להדביק קורבנות חדשים. תוך שבועיים בלבד מהרגע בו הוכרזו הסגרים, החל מספר החולים החדשים לקטון. נדרש לפחות עוד חודש אחד לפני שאנשים הורשו לצאת שוב לרחובות, אבל הניצחון על הנגיף היה כבר ברור.

ואז הגיע טמבל אחד ממדינה אלמונית כלשהי באפריקה בה הנגיף המשיך להתפשט מבלי לעצור, והחזיר את המגיפה לישראל. ולאירופה. ולארצות הברית. אולי הוא הביא זן חדש. אולי לא, מכיוון שרוב האוכלוסייה עדיין לא נפגעה מהנגיף ולא פיתחה עמידות עדיין. כך או כך, אנשים החלו להידבק על ימין ועל שמאל, והממשלות הבינו שהן בצרה.

ושוב, עוצר. ושוב, סגר. הפעם תגובת הנגד הייתה אוטומטית ומיידית. עדיין מתו כמה אלפי חולים בכל העולם המערבי, והמדינות כיבו את הכלכלות שלהן לחודש או שניים, אבל כולם כבר היו מורגלים ואף אחד לא התרגש. כשהיה ברור שהצליחו להתמודד גם עם ההדבקה הנוכחית, כולם טפחו על הכתפיים של עצמם ונערכו לחזור לעניינים שבשגרה.

רוצים לנחש מה קרה כמה חודשים אחרי זה? עוד זן ישן-חדש, עוד נשאים תמימים מאפריקה ומאסיה – או שאולי ממדינות באירופה שפשוט לא הצליחו לעצור את ההתפשטות שלו בשטחיהן. ושוב, סגר. שוב, שיתוק. להזכירכם: כל יום של שיתוק כלכלי גבה מהמדינות המערביות עשרות מיליארדי דולרים. אף מדינה לא יכלה להסכים לסוג כזה של איום. היה ברור שחייב להימצא פתרון כדי למנוע ממקרים מסוג זה לחזור על עצמם.

וכך נפתחה תקופה חדשה בתולדות האנושות: הניטור הבלתי-פוסק.

corona - return.jpg

שוב, התחזית של חוקרי האימפריאל קולג' לגבי הווירוס. הם צופים שהוא יחזור מדי ארבעה חודשים בערך, ובכל פעם יהיה צורך בהסגר.

איך עוצרים נגיף (ועוד הרבה דברים אחרים)

האמצעים לניטור כבר היו בידי הממשלות. או ליתר דיוק, הם היו בידי האזרחים. ואם נדייק אפילו יותר: הם היו בכיסיהם, בבתיהם ובמכוניותיהם. כל סמארטפון הכיל מידע מפורט בנוגע למקומות בהם ביקר בעליו, כולל הזמנים המדויקים. בבתים רבים היו עוזרים דיגיטליים סטייל אלכסה של אמזון או גוגל אסיסטנט, שיכלו לאסוף מידע על הבית מבפנים. אמצעי הניטור כבר היו בשטח – היה דרוש רק הרצון להשתמש בהם מצד הממשלות, וההיתר החוקי לכך.

ההיתר החוקי הראשון לעקוב אחר אזרחים הוענק לממשלת ישראל עוד במהלך הגל הראשון של הווירוס. מדינות אחרות גיחכו בהתחלה על הישראלים המטורפים שנותנים למדינתם הדמוקרטית לרגל אחריהם, אבל עוד במהלך המתקפה הראשונה החלו גם מדינות נוספות באירופה למצוא הצדקה לפי-חוק למעקב אחר האזרחים, כדרך להגן על האוכלוסייה מהתפשטות הנגיף. במהלך המתקפה הראשונה, המידע היחיד שנאסף במהלך המעקב היה אודות מיקומו של הסמארטפון. מידע זה הספיק לרוב כדי להבין האם בעל הטלפון חצה את נתיבו של אדם אחר שחשוד כנשא של הווירוס. עם סוף המתקפה, הפסיקו המדינות לעקוב אחר אזרחיהן – כפי שדרש החוק – והשמידו את המידע שאספו.

במתקפה השנייה, הן כבר הבינו שיש חשש שהנגיף יחזור מדי חודשיים-שלושה, והיתרי המעקב הפכו לנצחיים, הלכה למעשה.

הנשא הראשון שעבר את גבולות המדינה כשהוא מביא עמו את הגרסה החדשה של הווירוס, התחיל להרגיש רע עוד לפני שעלה על המטוס, אבל לא התחשק לו לדווח על כך לרשויות. הוא השתעל קצת, היה מנוזל קצת, ולכן קנה סירופ נגד שיעול ובלע דקסמול-קולדים בכמות מוגזמת, כך שייראה בריא לגמרי. אם הרשויות היו עוקבות אחר הקניות שלו, והיו מצליבות את המידע עם השיעולים 'ששמע' הסמארטפון, הן היו יכולות להבין שמדובר באדם עם סיכון גבוה לנשאות. הן לא עשו זאת. הן נתנו לאותו נשא להיכנס למדינה – ומשם ההתפשטות הייתה מהירה וצפויה.

כדי להגן על הציבור, החליטו הממשלות שהן זקוקות למידע אודות מיקום כל אזרח, למידע על דפוסי הקניות שלו, ולתדירות השיעולים בבית כפי שנקלטה על-ידי העוזרים הדיגיטליים. כל המידע הזה שוקלל ונאמד על-ידי אלגוריתמים משוכללים שקבעו את רמת הסיכוי לנשאות של כל אדם. מי שחצה סף מסוים, התבקש לבודד עצמו – והמכשירים בביתו ועל גופו דיווחו לרשויות מיד במידה והפר את הבידוד. וכדי לוודא שלא ישאיר את הטלפון החכם בבית וילך לטייל עליז ברחוב, המבודד נדרש גם להישיר מבט עמוק לסמארטפון פעם בשעה, ואלגוריתם זיהוי פנים היה מוודא את זהותו.

החלק החיובי בכל העניין היה שבזכות שיתוף המידע עם הממשלה, פותחו במהירות גם אלגוריתמים לחיזוי התפרצויות, לניהול סיכונים ולפיתוח תרופות וחיסונים בהתבסס על המידע המגיע בזמן-אמת מן האזרחים. כשמידע כזה איפשר לנהל מדיניות ציבורית נבונה, התפשטות הנגיף נעצרה ברוב המדינות עוד לפני שהחלה.

המשמעות הייתה שכאשר מדינות אפריקה והודו החלו להתפורר מבפנים, המערב התאושש כבר מספיק כדי לשלוח להן סיוע רפואי ופיננסי. ההתדרדרות הגלובלית שתוארה בתרחיש הפסימי לא הגיעה לכדי מימוש. מיליוני חיים ניצלו בטווח הקצר של שנה-שנתיים. ובטווח הארוך, הצלחנו למנוע את העימותים הגלובליים שציפו לנו בתרחיש הפסימי.

אפילו בתרחיש זה האנושות ספגה מכה כבדה, ונאלצה לשנות את דרכיה במדינות רבות. ממשלות החלו לעקוב אחר אזרחיהן, ולא ברור האם הן יוכלו להימנע משימוש לרעה בכוח העצום שניתן להן. כוח כזה טומן בחובו גם פוטנציאל עצום להשחתת המידות והדמוקרטיה, ומאיים על זכויות האדם בטווח הארוך.

אבל לפחות בטווח הקצר, הוא מנע מהמוני בני-אדם למות. גם זה משהו.

ואולי, רק אולי, בתרחיש האמצע, תיפתח הזדמנות גדולה אחרת עבור האנושות: האפשרות לאיחוד כוחות.

האיחוד הגדול

תאמרו שאני מטורף. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאשמע את זה. אבל נגיף הקורונה יכול לספק הזדמנות חד-פעמית לכל מדינות העולם לשתף פעולה כדי לנצח אויב אחד גדול. מעולם לא היה איום כזה על האנושות. בזמנה של השפעת הספרדית לא הבנו בכלל מיהו אותו אויב שקוטל עשרות מיליוני בני-אדם. ה- SARS הגיע ונעלם מהר מדי, ולא הספיק להותיר חותם אמיתי בכל העולם. אבל נגיף הקורונה החדש הגיע לכמעט כל מדינות העולם והוא רק עומד להמשיך להתפשט. זוהי בעיה על-מדינית, גלובלית, שתביא בטווח הקרוב לסגירת גבולות ולהסתגרות קיצונית ברמה הפיזית, אבל לשיתוף פעולה מתקדם יותר מכל בחינה אחרת. לאחדות ולהסכמות גלובליות.

או… שלא. אולי, במקום זאת, ננקוט בסגירת גבולות ובהטלת רפש על מדינות זרות. אולי כמה חודשים אחרי שהנגיף ייעלם, המצב יחזור לקדמותו. זה כנראה יותר סביר. אבל עדיין, אפשר לקוות. לקוות שלראשונה יהיה לכל בני-האדם אויב משותף. אויב שאינו מגיב לתפילות או לתחינות. הוא אינו מתחשב בצבע עור, בצורת העיניים, או באל בו אתה מאמין. אם אתה בן-אדם, הוא יתקוף אותך. והמשמעות היא שאנו יכולים להתאחד כנגדו.

קיימים סימנים מעודדים מהבחינה הזו. הסינים כבר שלחו מאות-אלפי ערכות בדיקה לארצות הברית. קבוצות האקרים בינלאומיות הכריזו שלא יתקפו בתי-חולים. יש תנועה לכיוון ההתאחדות המשותפת.

ומצד שני, אנחנו גם רואים את נשיא ארצות הברית נערך כבר לבחירות הבאות באמצעות האשמת סין בהתפרצות הנגיף, ומסרב לתת לספינות לפרוק נוסעים נגועים בשטח המדינה.

הנגיף הזה יוציא מאיתנו את הטוב ביותר – ואת הרע ביותר.

בהחלט ייתכן שאם יקומו כמה מדינאים בעלי-חזון, הרי שנוכל לזקק את הטוב ביותר כדי לגבש הסכמי שלום וסחר בין מדינות, ליצור תחושת אחווה ולכידות בין עמים ובין יבשות, לשתף פעולה ביחד כדי למגר את הנגיף הזה אחת ולתמיד, ולוודא שילדינו לא יצטרכו לחוות התפרצות דומה.

התחלנו עם שלושה תרחישים, ואמרתי לכם שאין הרבה שאפשר לעשות לגבי השניים הקיצוניים. אבל בתרחיש הבינוני יש לנו חופש פעולה, ואנחנו יכולים – וצריכים – לדרוש מהמנהיגים שלנו לזנוח את היריבויות הקטנות והקטנוניות ולשתף פעולה לטובת המלחמה הגדולה יותר. המלחמה בנגיף הקורונה ובכל המחלות האחרות.

בהצלחה לכולנו.

צוללות וכלכלת הוופי: איך סופרי מדע בדיוני חזו (ועדיין חוזים) את העתיד

צוללות וכלכלת הוופי: איך סופרי מדע בדיוני חזו (ועדיין חוזים) את העתיד

בואו נדבר על צוללות, ולשם שינוי – לא מהסוג שמכניס ראשי ממשלה לצרות, אלא כאלו שמדגימות נקודה מעניינת על חיזוי העתיד.

שמעתם, אולי, על מלחמת העולם הראשונה. כאשר פרצה המלחמה ב- 1914, לאומות העולם היה ברור שכלי הלחימה העיקרי – למעשה, היחיד – בים יהיה ספינות המלחמה למיניהן. כמעט כולם התעלמו ממתמודד חדש בזירה: הצוללות. 

בתחילת המאה העשרים כבר היו בנמצא צוללות מתקדמות יחסית, עם מנוע דיזל ושני פתחים לירי טורפדו. כל הגופים הצבאיים בחנו את אפשרות השימוש בצוללות, אך רובם ראו אותן כקוריוז ותו לא. בריטניה הגדולה התהדרה אמנם בצי הצוללות הגדול בעולם, אך רובן היו מסוגלות רק לפטרל באזורי החופים. בקיצור, לא היה להם מושג איך להשתמש בצוללות ביעילות. 

עם פרוץ המלחמה, גרמניה מצאה עצמה עם צי של עשרים צוללות, ועם צורך בהול להשתמש בו כדי לערער את השליטה הבריטית באוקיאנוסים. הצוללות הגרמניות נשלחו להטביע מספר רב ככל האפשר של ספינות אויב, והתוצאות הפתיעו אפילו את הגרמנים.

הצוללת האמריקנית USS Holland, שנכנסה לשימוש ב- 1900.

בתחילת המלחמה צייתו מפקדי הצוללות הגרמניים לחוקי המלחמה הימיים: הצוללות עלו אל מעל לפני המים, דרשו מצוות הספינה להיכנע, נתנו למלחי האויב הזדמנות לנטוש את הספינות בסירות הצלה, ואז הטביעו את הספינה. לפחות, זו הייתה התכנית. מפקדי הצוללות שניסו לציית לחוקי המלחמה בדרך זו, גילו במהירות שיריביהם אינם מוכנים להפסיד בכבוד. הצוללות שצפו אל מעל לפני המים היו סופגות מטח כבד של ארטילריה ואש תותחים ומוטבעות מיד. תוך זמן קצר השתנו החוקים הבלתי-כתובים, והמפקדים הגרמנים חדלו ממנהגיהם הג'נטלמניים, והחלו להטביע ספינות בכל רחבי האוקיאנוס מבלי לתת להן אזהרה מראש. בעלות-הברית מצאו עצמן בסגר שנכפה עליהן מצד מדינה שכוחה הימי היה זעום ביחס אליהן, אך טכנולוגיה חדשנית אחת אפשרה לה לשתק את יתר האומות בימים.

מה שמדהים הוא שהבריטים היו אמורים לדעת למה לצפות, כי אחד הסופרים המפורסמים ביותר שלהם – ארתור קונן דויל, שכתב את סיפורי שרלוק הולמס – פרסם מוקדם יותר באותה שנה סיפור מדע בדיוני, בו הצליחה מדינה מומצאת קטנה להשתמש בצוללות כדרך להטלת סגר על האימפריה הבריטית[1]. האדמירלות ביטלה את הסיפור פומבית כשטות מוחלטת, ובריטניה לא הצליחה להיערך לדרך הלחימה התת-ימית החדשה לפני שזו היכתה בה שן ועין. חודש אחד בלבד לאחר שהאדמירלים הבריטים לעגו בפומבי לרעיונותיו ההזויים של קונן דויל, נפתחה מלחמת העולם הראשונה. בארבע השנים הבאות הטביעו הצוללות הגרמניות יותר מ- 5,000 ספינות של בעלות-הברית, במחיר של 199 צוללות גרמניות בלבד[2].

אני אוהב את הסיפור הזה, מכיוון שהוא מראה כיצד סופרי המדע הבדיוני יכולים לעתים לדמיין עתידים שנראים מוזרים לעיני האנשים החיים בהווה, אך יכולים להתממש בקלות מהרגע שהתנאים הנכונים מתגשמים. 

אבל למה לעצור בצוללות?

 

כלכלת הוופי

בואו נסתכל על דוגמה נוספת לתחזית מוצלחת מצד סופר מדע בדיוני, הפעם מתחילת שנות האלפיים.

הסופר והעתידן קורי דוקטורו ניסה ב- 2004 לדמיין חברה עתידית בה אין עוד צורך בבני-אדם שיבצעו עבודה מכל סוג שהוא. בחזון של דוקטורו, רובוטים יכולים לבצע את כל העבודות הפיזיות – משינוע משאות ובני-אדם בכבישים ובשמים, ועד לגידול צמחים בחוות ואפילו ביצוע ניתוחים בבתי-חולים. בינות מלאכותיות מחליפות עורכי דין, רואי חשבון, רופאים ושאר עוסקים במקצועות הידע. דוקטורו שאל את עצמו איך תיראה החברה והתרבות בעולם שכזה, ומה יעשו בני-האדם אם לא יצטרכו לעבוד למחייתם.

דוקטורו סיפק תשובה אפשרית לשאלה בספרו "Down and Out in the Magic Kingdom" – שאגב, שוחרר לאינטרנט תחת רישיון Creative Commons, כך שכל אחד יכול לקרוא אותו בחינם (קישור כאן). הספר מתאר את החיים במאה ה- 22, בה כל העבודות מתבצעות על-ידי רובוטים. כתוצאה, אין עוד רעב או עוני בעולם. כולם יכולים ליהנות מהמזון הטוב והבריא ביותר, משירותי הבריאות המתקדמים ביותר ומבינות מלאכותיות שמסוגלות לשרת את בני-האדם בכל דרך שירצו, בין היתר באמצעות סימולציות במציאות מדומה שהן מתכנתות ומתאימות אוטומטית עבור כל אינדיבידואל.

הדבר היחיד שנותר לאנשים להתחרות עליו בעולם שכזה, הוא הכבוד. בספר מתוארת מערכת בה קיים לכל אדם דירוג וופי (Whuffie). כדי לקבוע כמה וופי יש לכל אדם, בינות מלאכותיות סוקרות באופן מתמיד את מוחותיהם של האנשים שמכירים אותו או ששמעו עליו. אם אנשים אוהבים ומעריכים אותך ואת יצירותיך, אתה מקבל דירוג וופי גבוה. אם אנשים לא מרוצים ממך, אתה יכול לאבד כבוד – לאבד וופי [3].

זה לא רעיון רע, בהכרח. בספרי האחרון – "השולטים בעתיד" – הצעתי מערכת דומה של מטבעות קארמה. המערכת מסתמכת על הרעיון שבעולם העתיד אנחנו עומדים להיות מנוטרים כל העת בכל מקרה על-ידי בינות מלאכותיות שינתחו ויבינו את כל מעשינו. אפשר לתכנת את הבינות הללו להבחין במעשים טובים, ולתגמל את המבצעים במטבעות קארמה. וכך, אם אתה עוצר לעזור למישהו בצד הרחוב, אתה יכול להיות בטוח שתבוא על גמולך מאוחר יותר, ושאנשים ירצו לעזור לך כדי לזכות גם הם בקארמה חיובית.

דוקטורו מציג בספרו – ובביקורת עצמית שהוא עצמו כתב מאוחר יותר – תמונה שונה של רעיון מטבעות הקארמה, או הוופי. הוא מסכים שניתן להשתמש בוופי כסוג של מערכת תגמול, אבל מציג גם את הצדדים השליליים שלה. כאשר אחד הגיבורים בספר מואשם בפשע, הוא מאבד כל-כך הרבה וופי שאחרים יכולים להתנכל לו ולשדוד אותו מבלי שיקרה להם דבר. אפילו המעליות מפסיקות לשרת אותו, והוא הופך, למעשה, לתת-אזרח. ודווקא האנשים עם רמות הוופי הגבוהות ביותר הם, כפי שדוקטורו קובע, "מניאקים סוציופתים שיודעים כיצד להתחנף, ללקק, או לאיים את דרכם למעלה. ומהרגע שיש לך מספיק וופי – ברגע שאנשים רואים אותך כבעל מוניטין – אנשים אחרים יוצאים מדרכם כדי לתת לך הזדמנויות לעשות דברים שיהפכו אותך לעוד יותר ידוע… ובאופן כללי [מאפשרים לך] לקבל קרדיט על כל דבר מוצלח, ולהאשים את הכשלונות על בני-התמותה הנחותים."[4]

זו, אגב, בעיה שקיימת גם עם הכסף בעולם כיום. אנשים עשירים יכולים להתחמק מכשלונות ומעונשים שהיו ממוטטים אנשים עניים יותר, וככל שיש להם יותר כסף – כך הם יכולים לעשות יותר כסף. אז אולי שיטת הוופי אינה גרועה כל-כך, מכיוון שהיא מאפשרת לכולם להתקדם בחיים? בסיפור של דוקטורו, אחרי הכל, הדמות המרכזית מצליחה בגדול בסוף הספר, כשאחרים שומעים על העוול שנעשה לה – ופתאום היא זוכה בכמויות עצומות של וופי בשל הרחמים שאנשים מרגישים כלפיה. הוופי מאפשר להפוך את רגשות הקהל לתמורה מיידית, וזה לא דבר שקורה עם כסף בקלות. כך שהוופי הוא מערכת עם יתרונות וחסרונות.

כך או כך, דוקטורו הצליח לחזות את הרעיון המרכזי מאחורי פרויקט הענק הנוכחי של ממשלת סין. הממשלה הסינית מפתחת ומממשת בימים אלו את "דירוג האשראי החברתי", שקובע לכל אדם רמת 'כבוד' מסוימת לפי מעשיו. אם הוא רוכש רכב גרמני בטוח וזול, במקום רכב מתוצרת סין, הדירוג החברתי שלו יורד. אם הוא מדבר לעתים תכופות עם קרובי משפחה מחוץ לסין, הדירוג החברתי שלו יורד עוד קצת. אם הוא מהמיעוט המוסלמי בסין ומתפלל חמש פעמים ביום, הדירוג החברתי שלו סופג עוד מהלומה, וכן הלאה. כשהדירוג החברתי נמוך מספיק, אותו אדם מפסיק לקבל שירות מצד הסובבים אותו: אנשים רואים שהדירוג החברתי שלו נמוך, ונמנעים מלתקשר עמו מתוך חשש שגם הדירוג שלהם ירד כתוצאה מההיכרות עמו. אנשים עם דירוג חברתי נמוך מדי לא יכולים לעלות על מטוסים או רכבות, לרשום את בניהם לבתי הספר היוקרתיים במדינה, או לרכוש בתים באיזורים נחשבים. ולחילופין, אנשים עם וופי – סליחה, דירוג חברתי – גבוה, זוכים לכבוד ולהערכה מצד הסובבים אותם.

את כל זה, דוקטורו הגה כבר ב- 2004 בספר המדע הבדיוני שכתב. הוא העיז לשאול שאלה גדולה – איך ייראו החיים בעולם בו אין צורך בעבודה אנושית, ושבו הטכנולוגיה מאפשרת לנטר אחר כולם בכל זמן, וחשף נדבך חשוב של חברת העתיד.

 

האם סופרי המדע הבדיוני יודעים לחזות את העתיד?

במה זכו סופרי המדע הבדיוני שדווקא הם מצליחים לחזות את העתיד? ובכן, קודם כל, השאלה עצמה מטעה. לא ברור בכלל שסופרי המד"ב מצליחים לחזות את העתיד יותר טוב מאחרים. הם פשוט חושבים הרבה על העתיד, וחלק מהדברים אכן מתממש. 

עד לכאן, אין שום הפתעה. גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום. אבל מה שמעניין הוא שסופרי המדע הבדיוני מצליחים לתאר אפשרויות אחרות לחברה האנושית ברמה פירוט גבוהה. לפעמים הם צודקים, לפעמים לא, אבל סופרי מדע בדיוני טובים מצליחים להשתחרר לגמרי מכבלי ההווה, ולדמיין בפרוטרוט מערכת שונה לחלוטין שמתממשת בעתיד. עצם הקריאה של הרעיונות שלהם יכולה לעזור להרחיב את המודלים המחשבתיים שלנו ולהכין אותנו טוב יותר לעתיד. 

ולא רק אני חושב כך. 

צבא קנדה שכר ב- 2005 סופר מד"ב כדי שיכתוב סיפור (Crisis in Zefra) שמתאר את העתיד האפשרי של הלחימה בעוד עשרים שנים. הסיפור נכתב ב- 2005, אבל כבר מתייחס לרובוטים, רחפנים, ואמצעי תקשורת מיידיים בין טרוריסטים. חיל הנחתים באמריקה פתח בשנים האחרונות סדנה משלו, אליה הוא הזמין כמה מגדולי סופרי המדע הבדיוני כיום, והם ישבו עם חיילי המארינס כדי לעזור להם לכתוב סיפורי מדע בדיוני שדמיינו מחדש את עתיד המלחמה. 

צבא צרפת שוכר בימים אלו ממש סופרי מדע בדיוני שירקמו עבורו סיפורים שיתארו את עתיד המלחמה. הסופרים ינסו לחזות מראש כיצד טרוריסטים ומדינות ישתמשו בטכנולוגיה מתקדמת כנגד צרפת. הם לא יחזו עתיד אחד מדויק, אבל הם יעזרו לגנרלים של צבא צרפת לפתח מודלים מחשבתיים חדשים שכוללים בתוכם את הטכנולוגיות החדשניות ביותר – ואת דרכי השימוש בהן.

אחרון חביב, גם עבדכם הנאמן עובד מפעם לפעם בכתיבת סיפורי מדע בדיוני עבור ארגונים שונים. בסיפורים אני מנסה לתאר כיצד יכול העולם להיראות בעקבות התפתחויות עתידיות מסוימות, וכיצד מגמות שונות יכולות להשתלב ביחד כדי להביא לתוצאות שנראות יוצאות-דופן ומוזרות מנקודת מבטנו בהווה.

בקיצור, אם אתם רוצים לחשוב מחוץ לקופסא, לפתח מודלים מחשבתיים חדשים ורחבים יותר, ולהבין טוב יותר את מה שיכול לקרות בעתיד – אתם צריכים לקרוא מדע בדיוני. וגם אם אני (והצבאות השונים) טועה לחלוטין ולא תפיקו מכך שום תועלת, לפחות תיהנו מכל רגע.

 


 

קישורים

[1] http://ebooks.adelaide.edu.au/d/doyle/arthur_conan/danger/chapter1.html

[2] http://books.google.co.il/books?id=evVPoSwqrG4C&lpg=PA73&pg=PA73#v=onepage&q&f=false

[3] https://en.wikipedia.org/wiki/Down_and_Out_in_the_Magic_Kingdom

[4] https://locusmag.com/2016/03/cory-doctorow-wealth-inequality-is-even-worse-in-reputation-economies/

כיצד ייראו החיים לאחר המגיפה הגלובלית הבאה?

כיצד ייראו החיים לאחר המגיפה הגלובלית הבאה?

בספרה "התחנה האחת-עשרה" (Station Eleven) מתארת הסופרת אמילי סיינט ג'ון מנדל עולם פוסט-אפוקליפטי, בו חלפה על העולם מגפה קטלנית שהשמידה כמעט את כל בני-האדם. באחד הפרקים בתחילת הספר, היא מפרטת כמה מהדברים שנעלמו מהקיום האנושי, עשרים שנים לאחר המגיפה, כאשר לא נשארו כמעט אנשים שיפעילו את הטכנולוגיה ויתחזקו את תחנות הכוח. תרגמתי את הרשימה לעברית, מכיוון שהיא יכולה ללמד אותנו על כל הדברים הטובים שהמדע מביא לחיינו. נסו לדמיין כיצד היו חיינו נראים בלעדיהם. אחרי התיאור של מנדל, מניתי עוד שני דברים שייעלמו בתרחיש זה – ואחד שייתווסף.

פרק שישי ב- Station Eleven: רשימה חלקית

"אין עוד צלילה לבריכות מים מוכלרים, המוארים מלמטה באור ירוק. אין עוד משחקי כדורגל באצטדיונים מוארים. אין אורות מרפסת עם עשים המפרפרים בלילות הקיץ. אין עוד רכבות השועטות מתחת לפני השטח של ערים, בכוחם הבוהק של הפסים החשמליים. אין עוד ערים. אין עוד סרטים, מלבד לעתים רחוקות, מלבד עם גנרטור שמטביע ברעש מחצית מהדיאלוג, וגם אז רק לזמן קצר, עד שהדלק לגנרטורים נגמר, מכיוון שדלק מנועים מתעבש לאחר שנתיים-שלוש. דלק מטוסים שורד יותר זמן, אך היה קשה להשיגו.

אין עוד מסכים המוארים בחצי-אור, בעת שאנשים מרימים את הטלפונים שלהם מעל לקהל כדי לצלם במות קונצרטים. אין עוד במות קונצרטים המוארים בנורות הלוגן בצבעי-מתיקה, אין עוד מוזיקת אלקטרוניקה, פאנק, גיטרות חשמליות.

אין עוד תרופות. אין יותר החסינות ממוות בעקבות שריטה ביד, חתך באצבע בעת חיתוך הירקות לארוחת הערב, נשיכה של כלב.

אין עוד תעופה. אין יותר ערים שניתן לראות מהשמים דרך חלונות המטוס, נקודות של אור מנצנץ. אי אפשר עוד להתבונן מטה מגובה עשרת-אלפים מטרים ולדמיין את החיים המוארים באותם אורות ברגע זה. אין יותר מטוסים, אין יותר בקשות להרים מגשים ולנעול אותם – אבל לא, זה לא היה נכון. היו עדיין מטוסים פה ושם. הם עמדו רדומים על המסלולים ובהאנגרים. הם צברו שלג על כנפיהם. בחודשים הקרים, הם היו אידיאליים לאחסון מזון. …

אין יותר מדינות, כל הגבולות נזנחו. אין יותר מחלקות לכיבוי אש, אין עוד משטרה. אין יותר תחזוקת כבישים או איסוף אשפה. אין עוד כלי רכב חלליים הממריאים מקייפ קאנאבראל, מהבייקונור קוסמודרום, מוואנדנבורג, פלסטסק, טנגשימה, שורפים נתיבים באטמוספירה בדרך לחלל.

אין יותר אינטרנט. אין יותר רשת חברתית. אין יותר גלילה בדקלום החלומות והתקוות הרגוזות ותמונות של ארוחות, קריאות לעזרה וביטויי נחת ועדכוני סטטוסי-יחסים עם אייקונים של לבבות שבורים או שלמים, תכניות להיפגש מאוחר יותר, תחינות, תלונות, מאוויים, תמונות של תינוקות הלבושים כדובים או פלפלים לחג. אין יותר קריאה והערות על חיים של אחרים, ותוך כדי כך תחושה שקצת פחות בודד שם בחדר."

ותוספת משלי

מנדל סיפקה רשימה חלקית בלבד של הדברים שייעלמו מחיינו בתרחיש הפוסט-אפוקליפטי, כפי שהיא מודה בעצמה. הייתי רוצה להוסיף עוד פריט חשוב אחד שעשוי להיעלם, ואחד שייתווסף: הדמוקרטיה והשוויון ייעלמו, והעבדות תשוב להיות חלק מהחיים.

הדמוקרטיה הייצוגית המלאה היא המצאה חדשה יחסית. אפילו באתונה המפורסמת לא הייתה דמוקרטיה אמיתית. למעשה, רק האזרחים המלאים ממין זכר היו רשאים לקחת חלק בדמוקרטיה האתונאית, והם היוו רק 10-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה[1]. כל היתר – הנשים, העבדים, ואפילו העבדים ששוחררו – לא היו זכאים להצביע.

הדמוקרטיה הייצוגית שמספקת לכולם יכולת הצבעה היא תופעה מסוף המאה ה- 19 בלבד. אפילו בצרפת הליברלית, קיבלו הנשים זכות הצבעה רק באמצע המאה העשרים. הסיבה היא שדמוקרטיה המתייחסת לכולם באופן שווה מחייבת מערכות שינוע מתקדמות באמצעותן ניתן לאסוף את הצבעתם של פשוטי העם ומערכות תקשורת רחבות-ידיים כמו עיתונים באמצעותן יכולים כולם לרכוש מידע על המתרחש בהווה. בשביל להפיק עיתונים וספרים יש צורך במכונות דפוס משוכללות, וכדי להביאם בזמן לאנשים צריך לבנות ולשמר כבישים ודרכים במדינה. כל אלו ייעלמו מן העולם – לפחות לכמה עשרות שנים – בתרחיש בו מתים כמעט כל בני-האדם.

האלמנט השני שייעלם מן העולם הוא השוויון בין נשים וגברים. היסטוריונים רבים טוענים שהטכנולוגיה שאפשרה לשוויון הזה להתרחש באופן אורגני, וסיפקה לנשים את היכולת לבחור את גורלן, היא הגלולה נגד ההיריון. עד להמצאת הגלולה, נשים לא יכלו לבחור מתי ייכנסו להיריון ומתי לא. ומהרגע שילד היה מגיח לאוויר העולם, אי אפשר היה להעבירו הלאה – המשפחה הייתה צריכה לטפל בו. ומכיוון שהאם הטרייה לרוב כבר הייתה מתחילה לטפח בטן מלאה חדשה, היא הייתה גם נשארת בבית ומטפלת בתינוק הצעיר. ואז בבא אחריו. וגם בשלישי, ברביעי, בחמישי וכן הלאה. זאת, כמובן, אם היא הייתה שורדת את כל הלידות הללו.

כל זה לא אומר שנשים לא היו יכולות לבחור בסוג אחר של חיים. הן היו יכולות להתנזר ממין, אבל מסתבר שזוהי בחירה קשה עבור רוב בני-האדם. רק נשים מעטות מאד – היפאתיה, למשל – בחרו בדרך זו[2]. דרך החיים הטבעית ביותר עבור רוב הנשים הייתה ניהול משק הבית וטיפול בילדים.

אה, והעבדות כנראה תופיע מחדש. למה? כי בעבר, העבדים היו 'הרובוטים' – כלומר, הפועלים שביצעו עבודה מבלי שיהיה צורך לשלם להם עבורה. הם דרשו רק מזון, מים ומקום אחסון (כלומר, מגורים בסיסיים). כל חברה שרצתה ליהנות מרמת חיים גבוהה בעלות נמוכה לאזרחים, הייתה צריכה להסתמך על עבדים. מתי החלו העבדים להיות מיותרים? רק כאשר נכנסה לשימוש טכנולוגיה שיכלה להחליף אותם ביעילות. אלא שאם אין לנו יותר חשמל, או אפילו מספיק אנשים שיכולים לכרות פחם כמקור אנרגיה טוב למכונות, הרי שתוך זמן קצר יתחילו השורדים בעתיד הפוסט-אפוקליפטי לשעבד חלק מהשורדים האחרים. בשם היושרה המדעית אציין שיש גם דעות אחרות בנוגע ליעילותה הכלכלית של העבדות, כך שהמסקנה האחרונה שנויה במחלוקת. ועדיין – היא נראית הגיונית.

סיכום

בפרק הקצרצר שתרגמתי, מתארת מנדל את כל הטכנולוגיות שייעלמו מעולמנו בעקבות מגיפה שתכלה כמעט את כל המין האנושי. הרשימה מבהירה לנו עד כמה הדברים שאנו מקבלים כמובן מאליו – הוודאות הכמעט-מלאה שנשרוד שריטה ליד, היכולת לצלם בכל מקום באמצעות הטלפון, הטיסות הזולות – הם תוצר של חברה מדעית-טכנולוגית שחבריה חייבים להמשיך לעבוד קשה כדי לוודא שהטכנולוגיות ימשיכו לעמוד לידי כולם. ואם לא די בכך, הרי שרבות מהטכנולוגיות עליהן מבוססת החברה בהווה, הביאו עמן גם שינויים חברתיים ותרבותיים דרמטיים – שעשויים להיעלם במידה ולא ניתן יהיה לשמר את הטכנולוגיות המודרניות.

כשאני קורא את הרשומה הזו שוב, אני מבין מחדש עד כמה המדע והטכנולוגיה חשובים לאנושות, וכמה קריטי להילחם בבורות. אה, ולא לשחרר מגיפות קטלניות לאוויר העולם.

בהצלחה לכולנו.

[1] http://homepages.gac.edu/~arosenth/265/Athenian_Democracy.pdf

[2] https://en.wikipedia.org/wiki/Hypatia

עתיד היערות: קריסה או תקווה?

עתיד היערות: קריסה או תקווה?

בשנה האחרונה חקר ארגון אקספרייז (XPRIZE) את עתיד היערות, בניסיון להבין כיצד ניתן למזער את הפגיעה ביערות, תוך כדי שימור ערכם לאנושות ומבלי לפגוע בכלכלה העולמית. במסגרת המחקר זוהו 18 טרנדים בעלי השפעה מזיקה על היערות, ו- 26 פתרונות המקובלים כיום (אך אינם מצליחים למנוע את ביעור היערות ואת הכריתה שאינה ברת-קיימא). המחקר נערך בשיתוף פעולה עם קהילה מקוונת של חוקרי יערות שנאספו ביחד לטובת העניין, והמסקנות שותפו עם כמה מהמומחים המובילים בנוגע לעתיד היערות, וזכו לאישוש מצדם.

היה לי הכבוד לקחת חלק במחקר זה (בעיקר לקראת סופו), כאשר סייעתי לקחת את כל המידע הזה ולזקק אותו לארבעה תרחישים אפשריים המתארים את היערות בשנת 2040. בכל אחד מהתרחישים הללו, אתגרים מסוימים לעתיד היערות נפתרים, בעוד שאחרים נותרים ללא מענה.

אני רוצה לשתף עמכם ברשומה זו את שני התרחישים הקיצוניים ביותר שיצרנו: עתיד של קריסת היערות, ועתיד של תקווה ליערות. אתם מוזמנים לקרוא את שניהם ואז להחליט מי מהם נשמע סביר יותר.

שימו לב בבקשה שמדובר כאן בתרגום של התרחישים מהדו"ח המלא. אתם יכולים לקרוא אותו באנגלית, ולהיחשף שם גם למגמות ולפתרונות ששרטטנו, בקישור הבא. כמו כן, במחקר לקחו חלק סבאג קצ'יצ'יאן, ג'ון גרייסברגר, ד"ר שי הרשקוביץ (ראש תחום המחקר באקספרייז) וזניה טאטה (מנהלת ראשית בתחום האימפקט), והוא מומן על-ידי חברת קימברלי-קלארק. אני הצטרפתי למחקר בשלב מאוחר יחסית, לאחר שכמעט כל המידע הגולמי כבר נאסף.

עתיד היערות: קריסה מוחלטת

עד שנת 2040 היה כבר ברור שהיערות בקריסה מוחלטת – עם השלכות חמורות עבור הסביבה והאנושות כולה.

  • יערות האורנים העצומים, שכיסו בעבר את רוב קנדה, שוודיה ופינלנד, לא הצליחו להתמודד עם ההתחממות הגלובלית והחלו למות בקצב מוגבר. הורים במדינות אלו אינם רוצים עוד לקחת את ילדיהם לשחק במה שמכונה עתה – "בית הקברות לעצים".
  • כורתי-עצים זכו בגישה ליערות ציבוריים מוגנים ולקרקעות פרטיות, ומוציאים לפועל מבצעי כריתה מסיביים שאינם ברי-קיימא. ציידים לא-חוקיים הגיעו בעקבותיהם, ורוקנו את היערות מנמרים, קופים, טפירים, אנטילופות, חזירים, פילים, גורילות וקופי-אדם אחרים. הילדים ב- 2040 יודעים שכאשר הם מבקרים בגן החיות, הם רואים את נציגיהן האחרונים של החיות המרשימות הללו, שבקרוב ייכחדו.
  • המסחר הלא-מפוקח בבעלי-חיים, לצד הכריתה הלא-מפוקחת, שודד מהיערות מיני ציפורים יפהפיים כתוכים ומקאו, לצד ציפורים רבות אחרות. אובדן זה עולה לאנושות ביוקר, מכיוון שהמינים הללו משחקים תפקיד קריטי במערכת האקולוגית: הם מפזרים זרעים, מאביקים את עצי היער ועוצרים את התפשטותן המוגזמת של אוכלוסיות חרקים שיכולים להזיק לסביבה במספרים גדולים.
  • בהתאם, ממשלות אינן מצליחות להתמודד עם מינים פולשים ומזיקים. אוכלוסיות חרקים מזיקים מתפוצצות בגודלן ביערות בצפון אמריקה, אירופה ומזרח אסיה. שטחי יערות עצומים מתחילים להתדלדל…
  • כתוצאה מתהליך המדבור המתפשט, אדמות פוריות רבות הופכות לשטחי מדבר יבשים. אור השמש משתקף בחזרה מהאדמה הצחיחה, כך שהאטמוספירה מתחממת עוד יותר וההתחממות הגלובלית תופסת תאוצה.
  • שינוי האקלים ממשיך כל העת, ומביא לעלייה בגובה פני הים, לאסונות אקלים הרסניים ולא-צפויים כהוריקאנים ובצורות. אלו פוגעים אנושות בתפוקת השדות ומובילים לשנים קשות של רעב עולמי.

כך נראה העתיד בשנת 2040, בתרחיש של קריסת היערות. זהו אינו סיוט נטול-הקשר, אלא עתיד שעשוי באמת להתממש עבור האנושות. אבל איך הגענו אליו? מה צריך לקרות כדי להצדיק תמונת עתיד קודרת שכך? בהמשך נתאר כיצד הגענו לעולם הקודר שתואר עד כה – לא כדי להפחיד, אלא כדי להאיר עיניים ולהסביר מהן הרעות הגדולות שנרצה למנוע בין 2020 ל- 2040. אם תגלו שהקריאה קשה מדי עבורכם, אתם מוזמנים לדלג קדימה, לתרחיש האופטימי יותר. אבל אם תעשו כך, איך תדעו מה צריך לתקן ומה יהיו ההשלכות אם לא נצליח?

forest-593162.jpg

הדרך לקריסת היערות

מקורות אנרגיה מתחדשים לא התקבלו בברכה במדינות השונות, ובמיוחד במדינות המתפתחות כאפריקה ואסיה. מדינות אלו המשיכו להשתמש בעיקר בדלקי מאובנים, שהפיקו זיהום אוויר רב שפגע בבריאות היערות באותם איזורים. באותו הזמן ממש, המשך הדרישה לפחם-עץ ולמוצרים מבוססי-בשר שנדרשו כדי להאכיל ולקיים את האנשים הרבים באותם אזורים (שמספרם רק המשיך לגדול) האיץ את קצב ביעור היערות בעולם.

ככל שיערות הפכו למשאב נדיר ויקר יותר, כך גדלו הרווחים מביעורם. ממשלות ניסו לסחוט את היערות עד לדולר האחרון, באמצעות הנפקת היתרי כריתת עצים נרחבים, והתמקדות בייצור מזון על הקרקעות החקלאיות החדשות שנותרו לאחר ביעור היערות. רוב הממשלות ניסו להגביל את הכריתה, אך לא הצליחו לתאם אסטרטגיות ופעולות בין מחלקות ומשרדים ממשלתיים שונים, או שגילו שתכניותיהן נופלות קורבן לשחיתות המפושטת בכל רמה. אפילו במדינות מפותחות, שיטות מיושנות לניטור אחר כריתת עצים לא הצליחו להרחיק כורתים לא-חוקיים.

האו"ם וארגונים גלובליים אחרים ניסו בכל כוחם להציב סטנדרטים בינלאומיים לשימור היערות. דרישות מחמירות לקבלת היתרי כריתה ברת-קיימא הוצעו ואפילו התקבלו במדינות רבות. עם זאת, ממשלות רבות הבינו שעדיף להן להתעלם מכריתה לא-חוקית או מניהול יערות קלוקל בשטחן, כדי להמשיך ליהנות מהרווחים הפיננסיים המיידיים.

וכך, ביעור היערות המשיך ללא הפסקה, והתקדמות הטרקטורים והמקצרות לא חדלה לרגע.

forest-3143157_1920.jpg

המירוץ לסחיטת הערך מהיערות המשיך כל העת. ממשלות סיפקו היתרי כריתה [בעיקר] לחברות המהירות והיעילות ביותר. ארגונים להגנת הסביבה התריסו על מצב עניינים עגום זה, ותאגידי-ענק הצטרפו אליהם והצהירו ברבים על מחויבותם לשימור הסביבה. עם זאת, מעטים מאד מאותם תאגידים הציעו צעדים שיהיו בעלי משמעות אמיתית במניעת הביעור.

ככל שמוצרים מבוססי-עץ עלו במחיריהם, כך התגברו גם הסכסוכים בנוגע לבעלות על היערות. שחקנים לא-מדיניים הבינו שיוכלו להפיק רווחים גדולים מבעלות על יערות, ממש כפי ששחקנים לא-מדיניים בסוף המאה העשרים השתלטו על בארות נפט למטרות פיננסיות דומות. קבוצות גרילה נלחמות בממשלות במדינות רבות כדי ליהנות מבעלות על אזורי יערות. בחלק מהמקרים, הממשלות נאלצות להעלות באש כמה מאותם אזורים, כדי למנוע מהמורדים את היכולת להסתתר בבסיסיהם שביערות.

שינוי האקלים

קצב ביעור היערות המוגבר מביא לכך שיערות אינם מסוגלים עוד לקלוט פחמן דו-חמצני מהסביבה ביעילות. כאשר העצים נשרפים כדי להפיק אנרגיה ולייצר פחם-עץ, הם משחררים פחמן דו-חמצני לאטמוספירה, ומאיצים בכך את ההתחממות הגלובלית ושינוי האקלים. הנזק המתמשך ליערות, לצד שינוי האקלים, מביא לדלדול של המגוון הביולוגי, שמזיק עוד יותר לבריאות היערות.

האקלים המשתנה מקשה גם על החקלאים להפיק יבול מהשדות הקיימים. הדלדול במגוון הביולוגי מביא לכך שמיני מאביקים, שנהגו לחיות ביערות, נעלמים. התוצאה היא שזני צמחים מסוימים, כקפה, קקאו ואחרים, מתחילים להיעלם גם הם. היבולים הנותרים סובלים ממתקפות חרקים, שכבר אינם צריכים לחשוש מאויביהם הטבעיים – העטלפים והציפורים.

animal-3473121.jpg

האקלים המשתנה מגביר גם את הפוטנציאל החקלאי באזורים מסוימים – והתוצאה היא שממשלות מנסות לבער את היערות בקצב מוגבר עוד יותר, כדי להפוך את אדמות היער לחוות רווחיות. אך זה לא מספיק. ככל שאוכלוסיית העולם גדלה, ביחד עם הרעב העולמי, כך המזון הופך לנדיר וליקר יותר.

סיכום תרחיש קריסת היערות

היערות בשנת 2040 מתכלים במהירות. הם אינם יכולים עוד לתמוך בכדור-הארץ. […] חלק מהיערות נותרים תחת הגנה ממשלתית יעילה, וחווים כריתה ברת-קיימא וזהירה. רוב היערות, עם זאת, חווים כריתה וניצול בדרכים שאינן ברות-קיימא, ושאת השלכותיהן לא ניתן יהיה להפוך בקלות. העלויות הגבוהות של מוצרים מבוססי-עץ מביאות לכך שרק העשירים יכולים ליהנות מבתי-עץ, מקריאת ספרים המודפסים על נייר, או אפילו מנייר טואלט. שטחי המדבר החדשים תורמים לשינוי האקלימי, והיערות – שאינם מסוגלים עוד לאצור פחמן דו-חמצני ביעילות – אינם יכולים לעצור אותו.

אפילו בעתיד קודר זה, עדיין ניתן למצוא שביב של תקווה. עוד יש זרעים בעולם בשפע, ואפילו קרקעות מדבר יכולות להשתקם בעזרת שימוש בדשנים מודרניים ובאמצעים לשינוע עפר. ניתן עוד לעצור, לפחות תיאורטית, את ההתחממות הגלובלית, או לפחות לצמצם את השפעותיה. כדי לעשות זאת יש צורך בסדרה של צעדים דחופים, שיעלו לאנושות הון תועפות ויתואמו בין מדינות רבות. אך כאשר מדינות נלחמות זו בזו על עץ ועל מזון, כאשר אזורי החוף מתחילים לשקוע מתחת לגלי הים ואסונות הטבע גוברים בשכיחותם מדי שנה, לא ברור האם האנושות תצליח לגייס מבעוד מועד את הרצון ואת המשאבים הנדרשים כדי להציל אותה מעצמה.

אבל אולי יכול להיות אחרת?

בתרחיש האופטימי נראה כיצד הדברים יכולים להתגלגל באופן שונה לגמרי עד שנת 2040.

התרחיש האופטימי

דמיינו עתיד בו היערות מתקיימים בהרמוניה עם בני-האדם, בסביבה שמאזנת בין מערכת אקולוגית בריאה לבין צרכיה המשתנים של האנושות – כולל צמיחה כלכלית, התקדמות חברתית ויציבות פוליטית. זהו התרחיש האופטימי – העתיד הטרנספורמטיבי – בשנת 2040. באותה שנה –

  • כתוצאה מהדעיכה בכריתת עצים שאינה ברת-קיימא, היערות משגשגים בשנית. הם גם אינם מבוערים על מנת לפנות שטחים לטובת חקלאות.
  • יערות רבים הפכו להיות מחוברים זה לזה, כך שחיות הבר יכולות לנוע בחופשיות ביניהם. דרכים החוצות את היערות נבנו כך שלא יפריעו – עד כמה שאפשר – לחיות הבר, וגשרים אוויריים נמתחים בין צמרות עצים משני צידי הדרך כדי לאפשר לחיות לעבור מצד לצד.
  • היערות הבריאים סייעו לעכב את שינוי האקלים ולמזער חלק מהשפעותיו העקיפות כגון שטפונות. עם זאת, היערות אינם נתפשים רק ככלים להתמודדות עם שינוי האקלים. אנשים מתחילים להעריך את היערות בשל סגולותיהם התרבותיות והספיריטואליות, ושוק תיירות היערות שוקק בכל העולם.
  • כריתת עצים מתנהלת באופן בר-קיימא. מוצרים מבוססי-עץ רבים נזנחו לטובת תחליפי עץ, כגון קרשים שנוצרו על-ידי חיידקים מבלי צורך לכרות עצים ממש.
  • המגוון הביולוגי ביערות נשמר ואף גדל, כך שהיערות הפכו עמידים יותר לשינויים לא-צפויים.

כדי להגיע לתרחיש האופטימי, מספר פריצות-דרך פוליטיות, כלכליות וטכנולוגיות התממשו באותה העת, וכל אחת מהן סייעה בהתמודדות עם אתגרים שונים בדרכים שונות.

green-1072828_1920.jpg

שינוי האקלים: איום מרוחק

מערכות לקצירת אנרגיה מתחדשת התפשטו לכל רחבי כדור-הארץ, באזורים עירוניים ובשטחי הספר כאחד. האנושות צמצמה את השימוש בדלקים מאובנים, וכתוצאה חלה ירידה ניכרת בזיהום האוויר ובריאות היערות השתפרה. קהילות מקומיות באזורי היערות עברו גם הן להשתמש באנרגיה מתחדשת במקום להסתמך על שריפת עצים ופחם-עץ, וכתוצאה לא היו צריכות לכרות את העצים שמסביבן.

עד שנת 2040, מגזר התחבורה עבר להסתמך כמעט לחלוטין על מכוניות ומשאיות חשמליות שאינן מזהמות את הסביבה באותה המידה. מכוניות אוטונומיות, במיוחד, היו בעלות השפעה רבה: רכבים אלו יעילים יותר על הכבישים, וצורכים פחות אנרגיה במהלך הנסיעה. כתוצאה מההתפתחויות הללו, התמעט הצורך בכריתת עצים להפקת פחם-עץ, ופחות גזים מזהמים השתחררו לאטמוספירה.

רכבים אישיים ואפילו משאיות הפכו להיות חשמליים, אך כלי תחבורה מסוימים – כגון ספינות שינוע מסיביות ומטוסי הענק – עדיין היו זקוקים לדלקים מאובנים לפעולתם. עם זאת, בשנת 2040 דלקי מאובנים כבר אינם מופקים משייריהם של אורגניזמים שמתו מזמן. במקום זאת, אצות מגודלות בחוות עירוניות, בהן הן סופחות את הפחמן הדו-חמצני מהאטמוספירה וממירות אותו בתאיהן ל- 'דלק' עבור הספינות והמטוסים. כמות הפחמן המשתחררת כתוצאה משריפת דלק זה, זהה לכמות שנספחה על-ידי האצות מהאטמוספירה בתהליך גדילתן. חוות עירוניות אלו קומפקטיות ויעילות, כך שניתן לבנות אותן לגובה – קומה אחר קומה – כדי לצמצם את השימוש בקרקע.

השימוש בטכנולוגיות ספיחת פחמן מתקדמות הביאו לירידה ברמות הפחמן הדו-חמצני העודפות באטמוספירה. גז החממה העודף הפך למרכיב נפוץ בבטון, במוצרי מזון ואפילו בעצים וביערות חדשים.

agriculture-1853323_1920.jpg

שפע במזון

בשנת 2040, חוות בכל העולם מפיקות די והותר מזון כדי להאכיל את כולם. מזון זה מיוצר בדרך ברת-קיימא שניתנת להרחבה בקלות. שתי טכנולוגיות שונות היו אחראיות לשינוי זה: הנדסה גנטית וחקלאות אנכית. מאז שהודגמו שתי אלו בהצלחה, הן התפשטו לכל פינה בכדור-הארץ.

טכניקות מתקדמות של הנדסה גנטית מסייעות לחוות, לכרמים ולמטעים להפיק יבולים גדולים בהרבה בכל עונה. צמחים חקלאיים הונדסו כך שיהיו עמידים יותר לבצורות, למחלות ולמתקפות חרקים – וגם כדי להפיק יבול גדול יותר. חששות ראשוניים בנוגע למעבר גנים לא-מכוון מצמחים מהונדסים לאורגניזמים אחרים, קיבלו מענה באמצעות שימוש בשיטות בטוחות יותר להנדסה גנטית, שאינן מאפשרות מעבר גנים מסוג זה.

בין 2020 ל- 2040, אוכלוסיית העולם המשיכה לגדול ביחד עם הכלכלה העולמית. תושבי המדינות המתפתחות החלו לדרוש מוצרי מזון מתוחכמים, ועברו להסתמך יותר ויותר על דיאטות מבוססות-בשר, בדומה לעולם המערבי. על מנת לשמר את הסביבה, רוב הבשר ב- 2040 מיוצר בחוות אנכיות: בניינים גבוהים בהם הבשר מגודל בתרביות-ענק, וצמחים מגודלים ביעילות ובכמויות גדולות. חוות אנכיות אלו משחררות מעט מאד פסולת ואינן מתחרות עם שטחי היערות. מכיוון שאינן תופסות שטח רב, ניתן למקמן באזורים עירוניים, וכך לצמצם את הזמן הנדרש לשינוע מוצרי מזון אל הצרכנים – וגם את הזיהום הנוצר משינוע לטווח-ארוך שכזה.

blood-17305.jpg

חלק גדול מביעור היערות במאה העשרים התבצע על מנת להפוך את אדמת היער לאדמה חקלאית. עם זאת, ההתקדמות הדרמטית בשתי הטכנולוגיות הללו – הנדסה גנטית וחוות אנכיות – הביאה לירידה משמעותית בצורך בקרקעות חדשות להפקת מזון. המעבר הנרחב להסתמכות על בשר מעבדה הפחית גם את רמות זיהום האוויר, המים והאדמה ששחררו חוות החיות – וכך צומצמו תופעות המדבור והפגיעה במגוון הביולוגי.

צורך מופחת במוצרי-עץ

עד שנת 2040, אלטרנטיבות ברות-קיימא וידידותיות-לסביבה למוצרי-עץ הפכו לסטטוס-קוו החדש. במקרים מסוימים, ישנן אלטרנטיבות המדמות עץ: למשל, תאית המופקת על-ידי חיידקים, או המיצלולוז וליגנין המסודרים בצורה המדמה עץ טבעי. במקרים אחרים, האלטרנטיבות שונות לגמרי מעץ. ספרי נייר, למשל, כבר כמעט ואינם קיימים עד 2040, והוחלפו בספרים דיגיטליים. ספרים מבוססי-נייר ממשיכים להתקיים כמתנות יקרות-ערך, אך תעשיית הנייר כבר כמעט ואינה מסתמכת על היערות.

ייעור מחודש

ככל שאנשים עברו לגור בערים, וגם אמצעי גידול המזון עברו לשם ביחד איתם, יש צורך בפחות קרקע כדי לגדל מזון ולספק מגורים. שטחי החקלאות והמגורים שהתפנו באזורי הספר הוסבו ליערות חדשים. היערות הקיימים עברו תהליכי שחזור ותמיכה על מנת להשיבם לגדולתם המקורית. רוב העבודה בתחום מתבצעת על-ידי רובוטים, כגון רחפנים המשליכים זרעים מהאוויר, ומכונות אוטומטיות המפטרלות ביערות ונפטרות מעצים ומענפים מתים על מנת לסייע לבריאות היער. שומרי היערות הממוכנים מסייעים גם בהתמודדות עם המינים הפולשים והמזיקים, וכך מצמצמים את השפעותיהם השליליות על היערות.

bee-2984342.jpg

שומרי היערות הרובוטיים. תמונת אילוסטרציה.

חשוב לציין שהיערות עדיין מספקים ממשאביהם לאנושות. ביערות רבים ניתן לקבל היתר לכריתת עצים באופן בר-קיימא. העץ המושג בדרך זו משמש לרוב ליצירת חפצי יוקרה בעלי ערך רגשי – פסלונים, תכשיטים, ספרים יוקרתיים ואחרים – שבעליהם מתגאים בהם ומציגים אותם לראווה.

בתרחיש זה מגורים בערים הפכו להיות הנורמה. דווקא במצב זה, ואולי בעטיו, אנשים חוזרים להכיר בערכו הרוחני של היער. רבים מבקרים בפארקים עירוניים בכל סופ"ש. היערות הטבעיים מושכים אליהם תיירים מכל קצוות תבל. התפתחות תיירותית זו סייעה לשכנע את מקבלי ההחלטות בערכם של היערות – במיוחד עתה שאין צורך ממשי בעץ שהם מספקים, או בקרקעות חקלאיות שהיו מחליפות אותם. כתוצאה, ממשלות רבות פיתחו תכניות מדיניות מתקדמות שמבטיחות שהיערות שבשטחן יישארו שלמים ופועמים.

שיתוף פעולה גלובלי והיענות לחוק

כורתי עצים שפעלו בניגוד לחוק מצאו עצמם בצרות קשות בתרחיש זה. שני סוגים של טכנולוגיות ערערו את עבודתם: טכנולוגיות ניטור, וטכנולוגיות נטולות-אמון.

טכנולוגיות ניטור מצאו את דרכן לכל העולם עד 2040. רחפנים ואפילו רכבים מעופפים מזמזמים באופן בלתי-פוסק באוויר, כשהם משנעים חפצים ובני-אדם, ובאותה העת גם מתעדים את כל המתרחש על הקרקע. התפתחות זו, לצד הגדילה במספר וביכולות של החיישנים הזולים והיעילים שניתן לפזר בכל יער במספרים גדולים, הביאה לכך שכל ניסיון לכריתה לא-חוקית מאותר מיד. עתה שממשלות מבינות את ערכם של היערות, הן פועלות מיד להפסקת מבצעי כריתה לא-חוקיים שכאלו.

פריצת הדרך הטכנולוגית השנייה היא יצירתה של פלטפורמה שקופה שאינה נמצאת בשליטה ממשלתית. פלטפורמה זו – שכנראה תהיה מבוססת בלוקצ'יין – עוקבת אחר כל המידע הקיים בנוגע ליערות, ברזולוציה גבוהה. כל פיסת עץ המושגת מעצים אינדיבידואליים ניתנת לזיהוי לפי חתימות הדנ"א וחתימות אפיגנטיות, וכך ניתן לעקוב אחר המקור שלה ומעברה בשרשרת האספקה. בזכות פלטפורמת הניטור השקופה, ממשלות מתקשות הרבה יותר לרמות את מערכת ההסכמים הבינלאומיים הקיימת, שאמורה להבטיח כריתה ברת-קיימא. כתוצאה מכך, כריתה בלתי-חוקית נעלמת כמעט לחלוטין, ותכניות לסימון מוצרי-עץ ככאלו שהופקו באופן בר-קיימא מקבלות כוח נוסף.

bitcoin-3510168_1920.jpg

סיכום התרחיש האופטימי

עתיד זה עשוי להיראות כפנטזיה אוטופית, אך רבות מהטכנולוגיות המתוארות בו נמצאות על סף מימוש ויישום. אם הטכנולוגיות שמאחורי חוות עירוניות ופאנלים סולאריים יתממשו תוך עשור מהיום, למשל, הרי שהכלים הללו יוכלו לעבור אימוץ נרחב עד 2040.

ההנחה המרכזית שבבסיס עתיד זה היא שהטכנולוגיה לא תמשיך להתפתח באופן הדרגתי, אלא תעבור קפיצה מעריכית (אקספונציאלית) ביכולותיה, ותאומץ במהירות ובהתלהבות על-ידי משתמשים בכל הדרגים, בכל העולם. האנושות חייבת למצוא דרך לעבוד עם הטכנולוגיה ועם המכונות, ולא להתעלם מהן או להתכחש לסגולותיהן המועילות. כפי שההיסטוריה של צמחים מהונדסים גנטית חושפת, אפילו הכלי היעיל ביותר אינו יכול לסייע אם אנשים מסרבים להשתמש בו, או לרכוש את המוצרים שהופקו באמצעותו.

סיכום התרחישים

אלו הם שני התרחישים הקיצוניים ביותר – לטובה ולרעה – המתוארים בדו"ח של אקספרייז על עתיד היערות. התרחיש הראשון מניח שלא תהיה התקדמות טכנולוגית משמעותית, או שהטכנולוגיות החדשות לא יאומצו במהירות ובהיקף נרחב. התרחיש השני הולך לקיצוניות השנייה, בה מפותחות טכנולוגיות חדשות שיעילות הרבה יותר מאלו הקיימות כיום, והן מאומצות במהירות רבה בכל העולם (ומובילות לתוצאות חיוביות בלבד).

ברור ששני התרחישים הללו אינם סבירים בפני עצמם, ואף אחד מהם לא יתממש בדיוק כפי שתואר. עם זאת, הם יכולים לעזור לנו להבין את האפשרויות לעתיד היערות – איפה אפשר לשנות ובאיזו צורה, ומה עשויות להיות ההשלכות של השינוי.

אסיים בשאלה: איזה מהתרחישים האלו, לדעתכם, סביר יותר? לאיזה כיוון על הספקטרום – בין קריסה מוחלטת של היערות (והציביליזציה האנושית לצדם) לאוטופיה סביבתית – אנו מתקדמים כיום?

ואם מישהו מרשתות התקשורת קורא מאמר זה: ראש תחום המחקר באקספרייז נמצא בימים אלו בישראל, והוא אפילו דובר עברית שוטפת ובוודאי ישמח להתראיין על הנושא ועל התרחישים והתחזיות שלנו בנושא היערות. אם אתם רוצים לשמוע ולקרוא עוד על עבודת המחקר שעשינו ועל התוצאות שלה – שמתחילות לדרבן כבר עכשיו פיתוחים טכנולוגיים חדשים – צרו קשר בבלוג או בפייסבוק.

שתי מחשבות על רכבים אוטונומיים לסוף השבוע

היום ראיתי מכונית אוטונומית – Little Roady – מטיילת לה ברחובות עיר מגוריי הנוכחית, פרובידנס. זוהי עיירה פצפונת במונחים גלובליים – קצת יותר קטנה מחיפה – ואף על פי כן, הרכבים האוטונומיים מגיעים גם אליה. ולא רכב אחד בלבד, אלא צי שלם של רובוטים חשמליים על הכבישים, המסיעים את תושבי העיר ממקום למקום. העלות למשתמש: אפס. חינם לגמרי. הם פועלים 12 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע.

הרכב האוטונומי הראשון בפרובידנס. במקור מהודעה לציבור של הממשל.

יש לי שתי מחשבות על הנושא.

קודם כל, מעניין לציין שהמיזם ממומן חלקית על-ידי פולקסווגן. למה זה יוצא-דופן? מכיוון שפולקסווגן הייתה אחראית בשנים האחרונות על ניסיון לרמות את הממשל הפדרלי באמצעות בינה מלאכותית (מאד בסיסית ופשוטה) שהותקנה ברכבים רבים ושלטה בפעולת המנוע. כאשר הרכב היה נבדק במכון, הבינה המלאכותית הייתה שמה לכך לב, ומשנה את פעולת המנוע כך שהרכב יפיק כמות נמוכה יותר של חלקיקים מזהמים מהרגיל. ואז, ברגע שהרכב היה מגיע לכביש שוב, הוא היה חוזר לזהם את הסביבה ברמה גבוהה בהרבה מהמותר.

פולקסווגן נתפסה בסופו של דבר בקלקלתה, ובימים אלו היא מתחילה לשלם את חובה לחברה באמריקה. והנה – כספי הפיצויים על הנזק שחוללה בינה מלאכותית אחת, הולכים כדי לממן בינה מלאכותית אחרת השולטת ברכבים חשמליים שמזהמים פחות את הסביבה. זה צדק פואטי, וזה דבר טוב כמובן, אבל מעניין להבין שגם הצדק הזה רק מנתב כספים מאספקט אחד של בינה מלאכותית לפרויקט אחר בבינה מלאכותית. זה פשוט העולם שאנו נכנסים אליו.

שנית, אני נזכר בספרי הראשון – "המדריך לעתיד" – שהתפרסם ב- 2013. כתבתי שם פרק שלם על רכבים אוטונומיים ומשמעויותיהם, ואני עדיין זוכר איך אנשים הרימו גבה, גיחכו קלות, וביקשו ממני להפסיק לספר להם סיפורי אגדות. וגם אני היססתי לכתוב על הנושא, מכיוון שהוא נראה כל-כך עתידני וכל-כך מוזר.

והנה, זה קורה. רעיונות שלפני שש שנים בלבד נראו בלתי-אפשריים, הופכים היום למובנים מאליהם עבור תושבי העיר הקטנה פרובידנס. ואם להאמין לפרסומות, הרי שגם תושבי חיפה, תל אביב[1] וירושלים[2] ייהנו משירותים דומים כבר בשנים הקרובות[3].

שיהיה ברור: יש עוד דרך ארוכה עד שהרכבים האוטונומיים יחליפו את כל התחבורה הציבורית, ובוודאי את כלי הרכב הפרטיים. הטכנולוגיה עדיין רחוקה מלהגיע לשיא, וקשה למצוא ערים בעולם בהם מתירים לרכבים כאלו להתנייד בכבישים בכוחות עצמם, מבלי השגחה קפדנית מצד נהג אנושי. אבל המהפכה הקונספטואלית – הרעיונית – כבר החלה, ויהיה קשה לעצור אותה.

ומחשבה אחרונה לסיום: לפני שש שנים, רכבים אוטונומיים נחשבו למדע בדיוני בקרב הציבור הרחב. אלו עוד טכנולוגיות שישנו את חיינו, יהפכו למובנות מאליהן שש שנים מהיום? רובוטים בכל בית? בינה מלאכותית המדברת עמנו כאילו הייתה אנושית בעצמה? רכבים מעופפים? תרופות ראשונות לעצירת ההזדקנות? מחשוב לביש לכל אדם? פלטפורמות בלוקצ'יין שבאמת יעשו משהו מועיל?

אפילו בתחזית הפסימית בה רק אחת מהטכנולוגיות הללו תתממש, אני חושב שתסכימו איתי ששווה לחכות לעתיד.

[1] https://www.mako.co.il/nexter-high-tech/Article-2b38e489aed6761006.htm

[2] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001236680

[3] http://www.kolhazman.co.il/326525