מהנייר למסך: אלו מיומנויות יצטרכו ילדינו לרכוש כדי להתמודד עם העתיד?

מהנייר למסך: אלו מיומנויות יצטרכו ילדינו לרכוש כדי להתמודד עם העתיד?

לפני יותר מאלפיים שנים, הופיעו לראשונה בהיסטוריה שתי יצירות מופת: האיליאדה והאודיסאה. שתיהן תוצר מוחו הקודח של המשורר ומספר הסיפורים היווני, הומרוס. הן חושפות את מלחמת טרויה – זו המפורסמת בה ניצחו התוקפים בסופו של דבר באמצעות תחבולת הסוס הטרויאני – בפרטי פרטים. הן מדווחות על מסעותיו של אודיסאוס ברחבי העולם הידוע, על מאבקו בציקלופ בנו של אל הים ועל נקמתו במחזרים שניסו לשדוד את אוצרותיו ולבזוז את ביתו.

כשהייתי בן ארבע-עשרה, קראתי לראשונה את האיליאדה. נערכתי להיחשף לסיפורי הגבורה המופלאים של אכילס ושאר גיבורי יוון, ולתיאורי קרבות שיתחרו גם באלו של ספרי ההרפתקאות המודרניים. אחרי הכל, הומרוס נחשב לגדולי היוצרים בהיסטוריה. הכתיבה שלו בוודאי מתחרה בכל אלו שבאו אחריו. וכך פתחתי את הספר בציפייה דרוכה.

כפי שאתם יכולים בוודאי לנחש, התאכזבתי קשות.

הכתיבה של הומרוס רחוקה מלהיות יצירת מופת במובנים של היום. הוא חוזר על פסקאות שלמות שוב ושוב. הוא אינו מגוון מתיאור לתיאור: גיבור אחר גיבור נקטל בדיוק באותה הצורה. הוא טרחני, עם עלילה שאינה ברורה ולא נראה שמתקדמת לשום מקום. איך ייתכן, תהיתי, שהומרוס זכה בתהילה רבה כל-כך, עם כתיבה גרועה כל-כך?

מה שלא הבנתי באותו הזמן, אבל אני מבין היום היטב, הוא שהסיבה שלא התחברתי לכתיבה של הומרוס היא שאני והוא היינו שייכים לשני עידנים שונים. איני מתכוון לכך שהומרוס חי בתקופה אלימה במיוחד – אני יכול להבין אלימות. אלא שטכנולוגיות התקשורת שהיו נהוגות בזמנו של הומרוס – כלומר, הדיבור – הן אלו שעיצבו את הדרך בה המשוררים העתיקים תקשרו עם קהליהם. ספרים היו נדירים ויקרים כל-כך, שהמשוררים הקדומים נאלצו לשנן את כל הפואמות בעל-פה. זו הסיבה לתיאורים החוזרים על עצמם: הם כמו הפזמון החוזר בשירים המודרניים, והקלו על המשוררים לזכור את הסיפור כולו. זו גם הסיבה לכך שהעלילה אינה שלמה או ברורה לגמרי: המשורר היה מגיע לפאב או לחצר המלכות והיה מצטט בקול רק את החלקים מהיצירה שעניינו ביותר את קהלו. הומרוס היה שייך, לפיכך, ל- "עידן הפה" ונהג להשתמש בעיקר בקול כדי להעביר את המסרים.

the-odyssey.jpg

צילום מסך מ- "האודיסיאה" – יצירה המתארת את מסעותיו של אודיסאוס בעולם ואת מלחמתו ביצורי הים השונים, כמו הציקלופ שבציור. מקור

ואני? אני הייתי שייך באותו הזמן לעידן אחר: עידן הנייר. ולמעשה, אני הייתי אחד הנציגים האחרונים של תקופה זו, מכיוון שכבר באותו זמן החלו להיוולד ילדי הדור החדש, שישתייכו לעידן המסך.

אבל לפני שנדבר על עידן המסך, בואו נבחן קודם את עידן הנייר ואת משמעויותיו.

מהפה לנייר

עידן הנייר נפתח לראשונה לפני קצת יותר מחמש-מאות שנים, כאשר הממציא הגרמני גוטנברג הדגים לראשונה את היכולת להדפיס ספרים ביעילות ובזול. זו הייתה מהפכה במלוא מובן המילה. עד לגוטנברג, עלות ההעתקה מחדש של חמישה עמודים עמדה על פלורין אחד – בערך מאתיים דולרים בהערכות של היום. עלות ההעתקה מחדש של ספר שלם, לפיכך, הגיעה לעשרים-אלף דולרים בערך[1]. במילים אחרות, משפחה ממוצעת הייתה מסוגלת לרכוש אולי ספר אחד או שניים בתקופת חייה – ורובן לא טרחו לעשות כך, מכיוון שהון תועפות זה היה יכול לשמש אותן לצרכים מספקים ומיידיים יותר, כמזון ודיור.

מהפכת הדפוס הורידה תוך שנים ספורות את עלות הדפסת הספרים לפחות מאחוז אחד מעלותה הקודמת. לפתע פתאום, כל משפחה הייתה יכולה ליהנות מבעלות על התנ"ך ועל ספרי הקודש וההגות האחרים. תוך חמישים שנים מפריצת הדפוס לעולם, הודפסו יותר ספרים מכפי שנכתבו לכל אורך ההיסטוריה של האנושות.

והחברה האנושית כולה השתנתה.

אנו נוהגים לחשוב שטכנולוגיות רק משנות את יכולותינו להשפיע על העולם: אם נמציא טיל משוכלל יותר, נוכל להגיע לחלל; אם נפתח תרופה נגד הסרטן, נוכל לחיות שנים ארוכות יותר. אלא שהטכנולוגיות החשובות ביותר משנות את הדרך בה אנו רואים וחושבים על העולם. וזה בדיוק מה שמהפכת הדפוס חוללה.

לפני מהפכת הדפוס, פשוטי-העם נאלצו להסתמך על המעטים שידעו לקרוא – שמונה אחוזים בלבד מאוכלוסיית אירופה, וכמעט כולם אצילים או אנשי דת. אחרי מהפכת הדפוס, הציבור בכללותו החל לרכוש את מיומנות הקריאה, ולפתע פתאום יכול היה להטיל ספק בכל מה שאמרו לו מאז ומתמיד. אנשי הדת נהגו לפרש את כתבי הקודש לפי צרכיהם ורצונותיהם כדי לשמר את הסדר החברתי בו הם היו למעלה, והאיכרים עמוק מטה. אבל פתאום לכל איכר היה עותק של ספר הקודש בו היה מסוגל לקרוא, לתהות על פשר המילים ולשתף את רעיונותיו עם חבריו. ולא זאת בלבד, אלא שאותו איכר היה גם יכול להדפיס אלפי עלונים המפרטים את דעותיו, ולהפיצם בכל רחבי אירופה. תוך פחות ממאה שנים איבדו אנשי הדת את המונופול שלהם על הידע ועל הכוח. אין פלא שהשנים שבעקבות המצאת הדפוס הביאו ללידתן של תנועות דתיות חדשות ושל מהפכות האיכרים כנגד השלטון.

אלא שהשלכותיה של מהפכת הדפוס היו גדולות אפילו יותר מדרבון למלחמות דת ומעמדות. מהפכת הדפוס שינתה את הדרך בה אנשים דיברו זה עם זה. לפני מהפכת הדפוס היו ידועות רק 50,000 מילים בשפה האנגלית. כיום, קיימות כמעט מיליון מילים (988,968, אם המספר המדויק באמת חשוב לכם). וכשיש לך יותר מילים, אתה יכול להביע רעיונות מורכבים יותר.

לפני מהפכת הדפוס, ספרים הכילו רק את המידע החשוב ביותר: דת ורפואה בעיקר. זה המשיך להיות המצב גם אחרי מהפכת הדפוס – הספר הראשון שהודפס, אחרי הכל, היה התנ"ך. לקח זמן לאנושות להבין את האפשרויות החדשות שהדפוס פתח עבורה, ולפענח את העובדה שבעידן הדפוס, כל אחד יכול להוציא ספר על כל נושא. וכך, שלוש-מאות שנים לאחר התנ"ך הראשון של גוטנברג, התפרסם הרומן הרומנטי הראשון: ספר שלם (בניגוד להצגת תיאטרון או סיפור קצר) המתמקד בגיבור ובגיבורה המתאהבים זה בזה, ובניסיונותיהם לבנות מערכת יחסים זה עם זו. והנה צצה לה תרבות וחברה חדשה, ששמה על נס את האהבה, את הזוגיות ואת זכותו של האינדיבידואל לבחור מה יעשה בחייו. ובעצם, גם את זכותה של האשה, שקיבלה ייצוג בספרים הללו כאדם אמיתי עם מחשבות ורגשות משלה. מהפכת זכויות האשה החלה, הלכה למעשה, מהרגע בו הדפיס גוטנברג את התנ"ך הראשון שלו.

dea6bc4038c88b3c5180c778c44bc75a

ספרי רומנטיקה החלו להופיע בכל מקום במאה ה- 18, עד שהובילו ליצירות המופת של היום. כפי שניתן להבין, לטכנולוגיה יש גם צדדים אפלים. מקור

בני עידן הדפוס – שרוב הקוראים מעל גיל שלושים נמנים על שורותיהם – שמו על נס את הספרים. הם הפכו אותם למקור כל הידע. אם דבר מסוים אינו כתוב בספר, כנראה שהוא אינו ראוי לידיעה. בהקצנה, ראיית עולם זו אומרת שרעיונות טובים מופיעים ומפורטים רק בספרים. הסופרים הפכו לכוכבי תרבות, ועדיין הינם כך היום. כאשר פונים אלי אנשים ושואלים כיצד לזכות בהכרה ציבורית, המלצתי להם פשוטה גם היום: לא משנה כמה רשומות בלוג כתבתם, כמה חברים יש לכם בפייסבוק או כמה כסף אתם מקבלים לכל הרצאה. אם אתם רוצים לקבע את מעמדכם כהוגים חשובים, אתם חייבים להוציא ספר לאור. קשה לנו להשתחרר מהצל העמוק של הדפוס: בחמש-מאות השנים האחרונות, הספר נחשב לדרך הטובה ביותר להפיץ רעיונות לכלל הציבור.

אבל זה כבר לא המצב, מכיוון שעתה אנו נכנסים לעידן חדש: עידן המסך.

עידן המסך

אתם עשויים לחשוב שעידן המסך נפתח עם המצאת המצלמה והמסך הגדול בקולנוע. אלא שלא כך הדבר. במאה השנים האחרונות, עלות הפקתם של סרטים מושקעים חדשים הייתה אסטרונומית – הרבה יותר מעלות הפקת ספר חדש. אנשים אמנם נהרו לקולנוע לצפות במסך הגדול, אך ההמצאה לא שינתה דבר באופן החשיבה או ההתנהלות האנושי מחוץ לאולם הקולנוע.

השינוי האמיתי הגיע עם הגעתם של המסכים לכל כיס בזכות הטלפונים החכמים, ולא פחות חשוב – בזכות רשת האינטרנט החובקת-עולם.

נפתח בטלפון החכם. תוך פחות מעשר שנים, הטלפונים החכמים כבשו את העולם. כיום יש מסכים בכל כיס במדינות המפותחות. הטלפונים החכמים מתפשטים אפילו במדינות המתפתחות, ובסין למשל ל- 97 אחוזים מהצעירים יש כבר טלפון חכם. וכך, המסכים נמצאים כיום בכל כיס, בכל יד, מול כל עין. כל ילד יכול לשלוף את הטלפון החכם ולהתחבר למסך.

והמסך זורם תמיד, בזכות כוחה של רשת האינטרנט.

האינטרנט מחברת את כל המסכים ביחד. לפני האינטרנט, מסך המחשב היה דומה לעמוד של ספר שניתן להוסיף לו תיקונים באופן ידני ואיטי. אבל בזכות רשת האינטרנט, כל המסכים בעולם מחוברים זה לזה. כל מה שקורה במחשב אחד בעולם, יכול להגיע למסך בידיהם של מיליוני אנשים תוך שניות ספורות. בזכות האינטרנט, המסך הופך להיות דינמי – הוא זורם, הוא משתנה, הוא יכול להציג לנו סרטים, ספרים ומנגינות, אבל אלו מונחים של בני דור הספר, שאוהבים לחשוב על יצירות כמוצר מוגמר. למעשה, המסך המקושר מקדם צורת חשיבה אחרת: כזו שמציגה לנו רעיונות ראשוניים וחצי-מעוצבים, ומאפשרת לנו לקחת חלק בגימורם ובמימושם.

המסכים שאתם משתמשים בהם כיום מציגים לכם רשומות בבלוגים במקום ספרים, את הדעות של חברינו מהפייסבוק, את עמודי הוויקיפדיה שמשתנים כל העת, את הסרטונים ביוטיוב שצולמו על-ידי חובבים כמונו, ואת הסטרימינג בטוויטץ' (Twitch) של אנשים שאוהבים לשחק באותם משחקים כמונו. והכל בזרם מהיר של תוכן שמתעדכן כל הזמן, ושנבנה על עצמו. עבור דור המסכים, אין כמעט דבר כזה "תוצר מוגמר". נקודת המוצא היא שהכל נוזלי, שהכל משתנה. עבור בני דור המסכים, היצירה המוגמרת היא יוצאת-הדופן.

וזה מבעית את אנשי דור הספר. הם, שגדלו על רעיונות קבועים, שרואים בספר שגובש באיטיות ובשקדנות את פסגת המחשבה האנושית, מתקשים לקבל את ההשתנות המהירה שהמסכים מאפשרים. הם טוענים שהמסכים הורסים את החשיבה האנושית.

הם צודקים: המסכים באמת הורסים את החשיבה האנושית, אבל רק את זו שהתגבשה במהלך עידן הספר ובהתאם למגבלות הטכנולוגיות של אותה תקופה. ואת החשיבה והמיומנויות שנהרסות, מחליפות דרכי חשיבה ויכולות מודרניות שמתאימות יותר לעידן החדש.

מכתיבה ליצירה

ניקח לדוגמה את אחת הטענות הגדולות כנגד המסכים: הם פוגעים ברצונם של אנשים לקרוא. את שורשיה של טענה זו אפשר למצוא עוד מימיה הראשונים של הטלוויזיה, כאשר אנשי הגות ורוח חששו שהאזרחים יתמכרו לטלוויזיה ויקדישו פחות זמן לקריאת ספרים.

כמובן, אין כל חדש בתחזיות זעם מסוג זה, וניתן למצוא אותן בכל דור ודור. מבקר בקמברידג' של המאה ה- 17, תקופה בה הדיונים בבתי-הקפה החלו למשוך אליהם סטודנטים, כתב בזעם כי –

"הסטודנטים כמהים כל-כך לחדשות (שאינן עניינם בכלל), שהם עוזבים את כל השאר למענן, זה מאורע נדיר עתה שמי מהם ילך ישירות לחדרו לאחר התפילות, מבלי שיבקר קודם בבית הקפה – דבר המביא לאובדן זמן עצום בשל הרצון לחידוש בלבד."

ובמאמר מ- 1835 ניתן למצוא השתפכות מרירה על נטייתם של צעירים לקרוא ספרים בלי הפסקה.

" [קריאה מתמדת יכולה] באופן בלתי-נמנע להפסיק את המחשבה, ולפגום ביכולת החשיבה של הצעירים… היא תעצור את היכולת ליהנות מחברה, או תהפוך את השיחה לקלילה ולא-חשובה."[2]

בקיצור, מאז ומתמיד הופיעו נבואות זעם בנוגע להשפעתה המזיקה של הטכנולוגיה על מיומנויות החשיבה של בני-האדם. ואיך אומרים? בינתיים אנחנו בסדר.

ובעצם, אנחנו אפילו יותר מבסדר, מכיוון שמהרגע שהאינטרנט החלה לחבר את כל המסכים ביחד, אנשים החלו לתקשר זה עם זה באמצעות הכתיבה. ונחשו מה? הזמן שאנשים הקדישו לקריאה גדל באופן דרמטי. אנשים מקדישים כיום לקריאה משך זמן ארוך פי שלושה מכפי שהיו עושים ב- 1980. ולא זאת בלבד: יותר משלושה מיליון רשומות בלוגים נכתבות מדי יום. מי אתם חושבים שכותב אותם? בני דור המסכים, ברובם, שמשכללים את מיומנויות הכתיבה שלהם דרך המסך.

אבל גם אם מיומנויות הכתיבה היו דועכות בגלל המסכים – כפי שייתכן שעוד יקרה – זה לא דבר נורא כל-כך. מכיוון שאת מקומה של הכתיבה והקריאה תופסות צורות אחרות להעברת מסרים.

קווין קלי, שספרו "הבלתי נמנע" היווה את הזרז והמקור הרעיוני לרשומה זו, טוען שהספר כבר אינו הדרך היחידה להעביר רעיונות. כי מהו ספר? האם ספר הוא כמה דפים כרוכים ביחד? אם כך, גם ספר מתכונים הוא ספר, וגם ספר חשבונות הוא ספר. אלא שברור לנו ש- ספר הוא יותר מאוסף דפים. ספר הוא רעיון, או סיפור, או מרחב המנותק מהמציאות הפיזית, שאנו יכולים לצלול לתוכו – ורוצים לעשות זאת.

ואם כך, הרי שגם סדרת טלוויזיה טובה היא ספר. גם קומיקס הוא ספר. כל אלו מאפשרים לנו להיכנס לעולם אחר וליהנות מהרעיונות שבו. למה אמא רוצה שנקרא ספרים? כי בעידן הספר, הדרך היעילה ביותר – והקלה ביותר – של אדם להביע את עצמו הייתה באמצעות כתיבה. אלא שבעידן המסך, כל אדם יכול להביע את עצמו במגוון של דרכים. אנשים שרואים שפע של סדרות ריאליטי, יכולים לקחת את הטלפון החכם וליצור סדרת ריאליטי של עצמם ביוטיוב שתזכה במיליוני צופים. אנשים שקוראים שפע של ספרי קומיקס יכולים לצייר כאלו בעצמם בקלות, באמצעות הורדת תמונות ואיורים הזמינים ברשת והוספת בלוני דיבור. אנשים שאוהבים מוזיקה יכולים להעלות לרשת את המנגינות שיצרו באופן דיגיטלי. דור המסך הוא דור שכבר אינו מסתמך רק על הכתיבה כדרך לביטוי עצמי. הוא מנצל את כל נתיבי התקשורת כדי להעביר ולממש את רעיונותיו. וכך עברנו מהכתיבה של עידן הספר, ליצירה של עידן המסך.

המעבר מכתיבה ליצירה הוא רק דוגמה אחת לדרך בה תפישותיו של דור הספר עוברות אבולוציה לתפישות העולם של דור המסך.

ואיך עוד?

מהצבת חומות לפריצת גבולות

לפני מספר חודשים שמעתי שני ילדים מדברים. אחד מהם אמר שהוא רוצה לראות סרט כלשהו, ושהוא עומד להוריד אותו בטורנט. חברו העיר לו שלא ישכח לסגור את תכנת ההורדה כשיסיים להוריד, כדי שלא תאט לו את המחשב. הילד הראשון נותר בשוק. "לעצור את ההורדה בלי לשתף?" הזדעזע. "זה לא מוסרי!"

שיחה כזו משקפת את התמורה שאנו עוברים כיום בדרך מעידן הספר לעידן המסכים. עידן הספר היה מושתת על מחסור במשאבים פיזיים. כשמדענים רצו לפרסם את תוצאות מחקריהם, למשל, הם היו צריכים לעשות זאת באמצעות המגזינים המדעיים, ובאלו היה מקום מוגבל. לכן, המגזינים המדעיים היו יכולים לברור בקפדנות את המאמרים באמצעות מה שנקרא "ביקורת עמיתים", לגבות תשלום גבוה מהמדענים כדי שיפרסמו את המאמרים בדפי העיתון, ולחייב את האוניברסיטאות לשלם הון תועפות על מנוי למגזין. באופן דומה, תעשיות הסרטים והמוזיקה נשלטו בעבר על-ידי הגורמים שחלשו על העברת המידע: תעשיית הקלטות המוזיקה על קלטות וסי-דים והפצתם לחנויות, או הפצתם לקולנוע ולחנויות הווידאו.

אבל בעידן המסך אין הגבלת מקום. המדענים יכולים להעלות מאמריהם ישירות לרשת האינטרנט, ואלו יהיו פתוחים לכולם לקריאה. אנשים כבר אינם מוגבלים בדרכי העברת ושיתוף המידע, ובני דור המסך מוכנים לשתף ביניהם תכנים – וחשוב להם יותר לוודא את ההדדיות של פעולת השיתוף מאשר את מה שהחוק קובע בנושא. רבים מתוכם מוכנים לשלם גם סכומים קטנים מסוימים תמורת המוזיקה והסרטים שהם מקבלים – ובלבד שיקבלו אותם בדרך שהם מצפים: במהירות, ביעילות ובקלות. כלומר, ישירות למסך. זוהי הסיבה שחברות כמו נטפליקס, שעושות סטרימינג ישירות למחשב או לטלוויזיה החכמה, משגשגות ומצליחות בזמן שחברות אחרות מקרטעות ונכשלות.

התולעת שבתפוח

אבל לא הכל מושלם בעולם החדש של המסך. קיימות מספר בעיות גדולות וממשיות בעידן המסך, שהן תוצר של שפע: שפע במידע ושפע בגירויים.

המסך מספק שפע של מידע לגולשים, אבל איש אינו מבטיח שהמידע הזה מהימן ובדוק. שפע של מידע משמעותו שאפשר למצוא כל נקודת מבט, בכל נושא, וכולן יכולות להישמע אמינות באותה המידה למי שאינו מומחה. אתם יכולים למצוא הררים של מילים שמכחישים שהשואה אי פעם אירעה, או תלים של עדויות מוטות לכך שחיסונים גורמים לאוטיזם, או ערימות של שקרים בוטים לגבי מעלותיו של מזון אורגני. כדי להתמודד עם שפע המידע, בני דור המסך צריכים לפתח מיומנויות קריאה ביקורתית ולהבין איך להצליב בין מקורות מידע שונים כדי להגיע למסקנות.

huffington-post.jpeg

חדשות מזויפות – פייק ניוז – הן חלק מהשלכותיו המיידיות של עידן המסך. מקור: האפינגטון פוסט

רוב האנשים אינם אוהבים – או אינם מסוגלים – לחשוב בצורה ביקורתית כל הזמן. ומעבר לזה, בני-אדם מטבעם אינם חשים בנוח עם דעות המנוגדות לאלו שלהם. אבל המשמעות של שפע במידע היא שהם אמורים לראות דעות סותרות כאלו כל הזמן. הדרך של פלטפורמות כמו פייסבוק וגוגל לפתור את הדילמה היא באמצעות פיתוח אלגוריתמים אוטומטיים המספקים לבן דור המסך רק את המידע המתאים לו ביותר – ולפעמים גם את זה הנעים לו ביותר. כך פועל האלגוריתם של פייסבוק, שמנסה 'לשדך' בין משתמשים עם דעות מסוימות ותחומי עניין מסוימים, לבין פוסטים שנוגעים בתחומים אלו.

התוצאה של גישה זו, כפי שכבר למדנו בבחירות האחרונות בארצות הברית, היא ששפע המידע מוביל ליצירת 'חדרי הדים' – Echo Chambers. חלק מאנשי המסכים אינם משתמשים בכל המידע הזמין להם, ובמקום זאת בוחרים להתמקד רק בחלק קטן מהמידע ולהקשיב רק לאנשים שמסכימים עמם. במקומות אלו נוצרת הקצנה קבוצתית, מכיוון שכל משתמש מרגיש מחויב להסכים עם דעת הקבוצה ואף להקצינה. בחדרי ההדים יש גם נטייה להאמין לכל ידיעה חדשה שתואמת לדעת הקבוצה המקורית – גם אם היא כוזבת ובדויה. וכך אנו מקלים על התפשטות וקבלת ה- 'פייק ניוז' – החדשות הכוזבות.

איננו יודעים עדיין איך להתמודד ביעילות עם חדשות כוזבות, אבל בעקבות בחירות 2016 הגיעו גם חברות המידע הגדולות כגוגל ופייסבוק להבנה שמדובר בנושא שחייבים למצוא לו פתרון. החברות מנסות לתכנת אלגוריתמים משוכללים יותר שיבדילו בין ידיעות כוזבות לחדשות אמיתיות, אבל מסתבר שזו אינה משימה פשוטה – ועל הדרך היא גם נותנת להן כוח גדול להחליט מה כוזב ומה אמיתי, איזה ידיעות ראויות שיגיעו לכולם ואלו ייוותרו מחוץ לתודעה הציבורית. בני דור המסכים יצטרכו למצוא את האיזון המתאים ביותר בין סינון המידע לבין שיתופו.

השפע בגירויים

שוק משחקי המחשב הוא אחד החמים ביותר של דורנו. משחקים כגון League of Legends ו- World of Warcraft נהנים מעשרות מיליוני שחקנים. כשפוקימון גו נפתח לציבור הרחב, הוא זכה ב- 9.5 מיליון שחקנים שהתהלכו ברחובות הערים כשעיניהם נעוצות במסך הטלפון החכם. גם שוק ההימורים המקוונים מרקיע שחקים, ואמור להגיע להכנסות של 40 מיליארד דולרים עד סוף שנת 2017.

כל הנתונים הללו אומרים לנו את מה שאנחנו כבר יודעים: המסכים יכולים לספק לנו גירויים, ובשפע, בצורה של משחקים. לא מדובר רק במשחקים עם גרפיקה משוכללת, אנימציה מלהיבה ומנגינות שמושכות את הלב והאוזן. אפילו המשחקים הפשוטים ביותר כיום מסתמכים על עקרונות הגיימיפיקציה כדי למשוך מספר גדול של שחקנים ולשמור עליהם במשחק. והם מושכים אותנו כל הזמן, בכל מקום, מאחר שברבים מהמשחקים אפשר גם ליהנות דרך הטלפון החכם – או לפחות לצפות באחרים משחקים בהם בפלטפורמות כמו טוויטץ' (Twitch).

בני דור המסכים ייאלצו להתמודד עם השפע בגירויים, וזה לא יהיה קל. הם יצטרכו להבין מתי לסגור את עמוד הפייסבוק בדפדפן כדי שיוכלו להתרכז במטלה מסוימת. הם יצטרכו לפתח אסטרטגיות גמילה דומות מהאינטרנט וממשחקים כדי שלא יגיעו לסוף היום ויבינו שלא עשו דבר מלבד לשחק או לגלוש מאתר לאתר.

מה קורה כשבני דור המסך מערבבים את המשחק עם העולם הפיזי? מהומה.

סיכום – מהפה לנייר למסך

כפי שהדיבור פינה את מקומו לדפוס, כך יפנה גם הדפוס את מקומו למסך, בסופו של דבר. אל תטעו לחשוב שהמעבר יהיה חלק ונעים. מהפכת הדפוס הביאה בעקבותיה גם את מהפכות האיכרים ומהפכת הזכויות – ורבים מהאנשים שחיו באותו הזמן ראו במאורעות אלו אסון לדורות. וכך, גם מהפכת המסכים תערער את כל האמיתויות שחשבנו שאנו יודעים בנוגע לדרך בה בני-אדם צריכים להתנהג, לחשוב ולדבר.

עדיין איננו יודעים בוודאות מה יהיו צרכיהם ומיומנויות החיים המועילות ביותר של הילדים שיגדלו ויחיו בעידן המסך, אבל אם הייתי צריך לנחש, הרי שהנקודות הבאות היו מופיעות בראש הרשימה –

  1. ילדי המסך לא צריכים מבוגרים שיגידו להם שהם צריכים לקרוא ספר במקום לקרוא במחשב, או לדבר אחד עם השני ברחוב, במקום לתקשר בפייסבוק. הם כן צריכים לקרוא, והם כן צריכים לדבר עם אחרים – אבל פעילויות אלו יכולות להתקיים גם במדיום החדש, דרך הרשת.
  2. הם כן צריכים לפתח הרגלי עבודה ולמידה נכונים, כדי שיוכלו בעת הצורך להתנתק מהמסך ולעבוד באופן מרוכז וממוקד, ובזמנים אחרים יוכלו לזנק ולרצד בין אתרים ורעיונות.
  3. הם כן צריכים למצוא את האיזון בין הספר למסך. לספר יש עדיין מקום כמקור ידע עשיר, וילדי המסכים יצטרכו להבין מתי הספר הוא מקור הידע הטוב ביותר, ומתי המסכים יכולים לספק חוויה לימודית טובה יותר.
  4. הם כן צריכים לרכוש כלים של חשיבה חדה: של קריאה ביקורתית, של מציאת האמת בתוך עודף עצום של מידע.
  5. ואולי החשוב ביותר: אם הם רוצים להצליח, הם חייבים להבין מה המטרות שלהם בחיים ומה הם רוצים להשיג, כדי שלא יישאבו לפעילויות גוזלות הזמן שהמסך מספק להם כל-כך בקלות – למשחקים, לגלישה לא-מרוסנת ולסיפוק גחמות מיידיות (כלומר, פורנו).

יש לכם רעיונות למיומנויות נוספות שילדי המסך יצטרכו לרכוש? אתם מוזמנים להוסיף בתגובות. ובינתיים, נאחל לילדים הללו – ילדינו – בהצלחה. הם עומדים לעצב מחדש את העולם בדמותם בעשורים הקרובים, ולי אישית קשה כבר לחכות.


[1]  הנתונים מגיעים מהדיון המעמיק בהשלכות מהפכת הדפוס, בספרו של אריק טופול "החולה יראה אותך עכשיו".

[2] שני הציטוטים מופיעים במקור בספרו של קלייב תומפסון – Smarter than You Think.

תחבורה בעיר העתיד: עד כמה הרכבים האוטונומיים בטוחים?

תחבורה בעיר העתיד: עד כמה הרכבים האוטונומיים בטוחים?

 

קיבלתי שפע של תגובות לרשומה האחרונה בנושא התחבורה בעיר העתיד, חלקן בהודעות פרטיות וחלקן בפייסבוק. רוב ההערות התמקדו בשתי נקודות מרכזיות:

  1. המנצח האחד: האם באמת תהיה רק חברה אחת, או עירייה אחת, ששולטת ומתפעלת את כל הרכבים האוטונומיים?
  2. בטיחות המערכת: האם הרכבים האוטונומיים באמת יהיו בטוחים?

אלו נקודות מצוינות שחשוב לגעת בהן. נתמקד בכל אחת מהן בתורה.

 

המנצח האחד

האם באמת תפעיל רק חברה אחת את הרכבים האוטונומיים בעיר? רוב האנשים שהעירו לגבי נקודה זו ציינו שהמקרה שתיארתי, בו אנשים צריכים לחפש רכבים זמינים באמצעות אפליקציות שונות, אינו באמת רלוונטי. אחרי הכל, אפשר לחשוב על אפליקציה מקיפת-על, שסורקת אחר רכבים מתוצרת ובהפעלת כמה חברות שונות. הם צודקים בכך, אך מערכת התחבורה האוטונומית שהצעתי אינה מבוססת רק על מציאת נוסעים. היא מערבת גם פעולה מתואמת בדיוק מירבי בין מספר רב של מכוניות, רחפנים, רובוטים, בתי-עסק ולקוחות. תיאום מדויק ושיתוף פעולה ברמה שכזו מחייבים מיליוני מיקרו-אינטראקציות בין עשרות חברות שונות, ורבות מהאינטראקציות הללו דורשות פיקוח מצד עובדים אנושיים באותן חברות: רואי חשבון, עורכי דין וכמובן מהנדסים שצריכים לתאם בין מערכות שונות שפועלות בסטנדרטים שונים.

עובדה זו מרמזת שהדרך היעילה והזולה ביותר להקים מערכת של תחבורה אוטונומית בעיר היא באמצעות חברה אחת שתיקח אחריות על כל הרכבים האוטונומיים. מעבר לכך, הרכבים האוטונומיים לומדים ומשתפרים בכל קילומטר שהם נוסעים – אך רק אם החברה המפעילה אותם מעבדת את המידע ומזרימה את התובנות לרכבים שלה! כך שהשיפור הגדול ביותר בבטיחות יגיע, שוב, מקיומה של חברה אחת המפעילה את כל הרכבים האוטונומיים בעיר.

כמובן שמדובר בניחושים בלבד לגבי העתיד, וייתכן בהחלט שנראה שותפויות בין כמה חברות שונות להפעלת התחבורה האוטונומית בעיר, במיוחד עם חלוף הזמנים ולאחר שיוגדרו סטנדרטים מדויקים למערכות הללו. אך בשלבים הראשונים אני עדיין מאמין שנראה רק חברה אחת או שתיים בכל עיר שיפעילו את התחבורה האוטונומית.

 

בטיחות בכבישים

בטיחות במכוניות ללא-נהג מתחלקת לשני סוגים: בטיחות בכבישים באופן כללי, ובטיחות מפני פריצות.

במקרה הראשון, נראה שאנו מתקדמים למקום טוב. הרכבים האוטונומיים של גוגל נסעו יותר משני מיליון קילומטרים בשבע השנים האחרונות. בכל הזמן הזה הם היו מעורבים רק ב- 17 תאונות, שאף אחת מהן לא אירעה באשמת הרכב האוטונומי. חלק גדול מהתאונות אירעו בזמן שהרכב האוטונומי המתין בסבלנות ברמזור, ונהג אנושי חסר-זהירות התנגש בו מאחור.

עד כאן החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שברכב האוטונומי של גוגל יושבים גם מהנדסים שאחראים לקחת שליטה על הרכב במידה ונראה שהוא עומד לבצע תאונה. גוגל דיווחה על 272 מקרים בהם המהנדסים החליטו לחטוף את השליטה על הרכב מהנהג האוטומטי מכיוון שחששו שהוא עומד לעשות טעות. כל אחד מהמקרים הללו נבחן בקפידה לאחר מכן, והחוקרים קבעו שרק ב- 13 מתוכם נמנעה באמת תאונה.

ואחרון חביב, לחדשות המשמחות: תדירות התאונות הפוטנציאליות יורדת עם הזמן. בסוף 2014, המהנדסים היו לוקחים שליטה על הרכב אחת לכל אלף ומאתיים קילומטרים. שנה אחת בלבד לאחר מכן, המהנדסים כבר לקחו שליטה על הרכב רק אחת לכל שמונת-אלפים וחמש-מאות קילומטרים.

המשמעות היא שהרכבים האוטונומיים אינם בטוחים עדיין לשימוש. לפי דו"ח שהוציאה אוניברסיטת מישיגן ב- 1993, שכיחות תאונות הרכבים בקרב בני 16-19 עומדת על תאונה אחת לכל שמונים אלף קילומטרים. לפי נתונים עדכניים יותר, תאונות המערבות נפגעים מתרחשות אחת ל- 3.3 מיליון קילומטרים.

מספר תאונות לעומת מיילים בכבישים, לפי גילאים. מקור: דו"ח מאוניברסיטת מישיגן, 1993

מספר תאונות לעומת מיילים בכבישים, לפי גילאים. מקור: דו"ח מאוניברסיטת מישיגן, 1993

נקודות אלו מבהירות שיש עוד לאן להתקדם, אבל השיפור שהתחולל בין 2014 ל- 2015 הינו דרמטי, והרכבים האוטונומיים רק צפויים להמשיך להתפתח ולהשתכלל עם הזמנים. למעשה, כל מה שאנו יודעים על רכבים אוטונומיים ועל רובוטים באופן כללי מרמז שקצב השיפור רק יעלה, מכיוון שככל שיהיו רכבים מקושרים רבים יותר על הכבישים שילמדו זה מחוויותיו של זה, הם צפויים 'להחכים' בקצב מהיר יותר.

חברות אחראיות כמו גוגל משתפות את הנתונים הללו עם הציבור, או לפחות עם הרגולטור, ונזהרות מלשווק את הרכבים האוטונומיים כמתאימים לשימוש בהווה. חברות אחראיות פחות, כמו טסלה, משווקות את רכביהן כאילו היו אוטונומיים לגמרי ובטוחים יותר מנהגים אנושיים, אך הנתונים עדיין אינם תומכים בטענות אלו – וכבר שלושה 'נהגים' שהסתמכו על הרכבים ה- 'אוטונומיים' של טסלה מצאו את מותם כתוצאה מתאונות שאירעו במהלך הנהיגה האוטומטית. אחד מאותם נהגים צפה ב- DVD בזמן שאירעה התאונה הקטלנית. הוא פשוט סמך על הרכב שלו עד כדי כך.

בינתיים, אלו סיבות טובות לדרוש מטסלה, אובר, ניוטונומי וכל חברה אחרת שמתכננת להעלות רכבים אוטונומיים לכבישים, לשתף מידע באופן פתוח ומלא עם הציבור. נוסעים שיבחרו להשתמש ברכב אוטונומי בשנתיים-שלוש הקרובות צריכים להיות מודעים לכך שהם מהווים 'שפני ניסיון' ושהרכבים הללו אינם בטוחים עדיין באותה המידה כנהג אנושי. אך כאמור, הרכבים ממשיכים להשתכלל בעוד שיכולת הנהיגה האנושית נותרת בעינה. תוך פחות מעשור, קרוב לוודאי שהרכבים האוטונומיים כבר יעשו פחות תאונות מנהגים אנושיים.

אבל מה עם בטיחות מפני פריצות?

 

בטיחות מפריצות

דמיינו את התרחיש הבא: אתם נוסעים להנאתכם ברכב האוטונומי שלכם בשעת לילה מאוחרת, כשלפתע – מבלי שתתנו הוראה כלשהי – כל החלונות נסגרים, הדלתות ננעלות, האורות בתוך הרכב נכבים, ועל המסך הראשי של המחשב ברכב מופיעה הודעה –

"אנו שולטים ברכב שלך. יש לך חמש דקות להעביר חמישים ביטקוינים לחשבון הבנק המוצפן שלנו. ראה פרטים בתחתית העמוד. תודה!"

זהו אינו תרחיש דמיוני כל-כך. הרכבים המשוכללים ביותר היום מוגדרים כבר בעמק הסיליקון כ- "מחשב על גלגלים". המומחה לטכנולוגיה קווין קלי מנבא בספרו האחרון שתוך עשור, הרכבים החדשניים ביותר יצרכו יותר רוחב פס אינטרנטי מהמחשב הביתי הממוצע. למחשבים – במיוחד כאלו המחוברים לאינטרנט – אפשר לפרוץ. ופריצות שכאלו אכן מתחילות להתרחש, כפי שיכולה להעיד חברת פיאט קרייזלר.

בשנה האחרונה הצליחו חוקרי אבטחה להתחבר לג'יפים של פיאט קרייזלר דרך האינטרנט, ולהוכיח כי הם מסוגלים לעצור את פעולת המנוע והבלמים מרחוק, ואף לגרום לג'יפ לבצע תאונה שהייתה קטלנית אילו הייתה מתחוללת בתנאי נסיעה רגילים בכביש. רכבים אוטונומיים יוכלו להיפרץ בדרכים דומות, וככל שיהיו אוטונומיים יותר ומקושרים יותר, כך גדלה הסכנה.

הג'יפים של פיאט קרייזלר שנפרצו לאחרונה. מקור: צ'רלס קרופה/AP, מאתר הגרדיאן

הג'יפים של פיאט קרייזלר שנפרצו לאחרונה. מקור: צ'רלס קרופה/AP, מאתר הגרדיאן

הרכבים האוטונומיים ימוגנו מפני רוב הפריצות באמצעות יצירת מערכות אבטחה משוכללות, והפרדה (ככל האפשר) בין האלמנטים השונים ברכב כדי למנוע מצב בו פריצה מוצלחת למערכת הבידור, למשל, מאפשרת לתוקף להשתלט גם על הבלמים וההגה. חברת טסלה מנצלת אפילו את כוחם של ההאקרים עצמם, ומציעה פרסים בגובה של עד 10,000 דולרים להאקרים שיצליחו לחשוף פרצות אבטחה רציניות ברכבי טסלה, וידווחו עליהם לחברה. בדרך זו, הפרצות הברורות ביותר תאותרנה מבעוד מועד.

לרוע המזל, רכבים אוטונומיים לעולם לא יהיו בטוחים במאה אחוזים מפריצות סייבר. עם זאת, לא קיימת מערכת היום שבטוחה מפריצות וממתקפות. תוקפים נחושים מספיק יכולים לשבש אפילו את אספקת החשמל לאיזורים קריטיים כמו בתי חולים באמצעות מזמרה פשוטה. השאלה החשובה באמת היא האם יהיה לפושעים אינטרס כלכלי לתקוף את מערכות התחבורה האוטונומיות, או האם טרוריסטים יצליחו לאתר פרצות אבטחה שההאקרים הטובים ביותר בעולם מתחרים כדי למצוא לפניהם ולהסגיר לחברות הרכבים תמורת תשלום יפה ופרסום.

אני מאמין שחשיבותם של הרכבים האוטונומיים לכלכלה ולחיינו תצדיק את השימוש בהם על אף הסכנות, אך רק אם חברות הרכבים יקפידו לגבש דרכי אבטחה יעילות. כאן מגיעה שוב חשיבות שיתוף המידע: חברה שרוצה לשכנע אותנו להשתמש ברכבים האוטונומיים שלה, צריכה להוכיח באותות ובמופתים שהיא מודעת גם לסכנות הפריצה ונוקטת במירב הצעדים ברשותה כדי לסכל אותן מבעוד מועד.

 

סיכום

עיקר הרשומה עסק בבטיחותם של הרכבים האוטונומיים. זו משתפרת באופן מתמיד, אך ברור שעלינו לדרוש שקיפות מלאה מחברות הרכבים כדי שנוכל לקבל את המידע העדכני ביותר, להגיע להחלטות המושכלות ביותר, ולהפעיל לחץ על החברות כדי שלא ישקטו על שמריהן. כל עוד נמשיך לעשות זאת, ימשיכו גם הרכבים האוטונומיים להשתפר.

 


 

מעניין אתכם? קראו גם את המאמר הקודם: עיר העתיד – רכבים אוטונומיים, רחפנים ורובוטים

האם טבעונות פוגעת בפוריות הגבר? מבט ספקני

האם טבעונות פוגעת בפוריות הגבר? מבט ספקני

"עומר, תרצה חטיף שניצל?" שאלתי את זאטוטנו בן השנתיים וחצי.

"כן!" הביע את רצונו בלי בושה.

"אולי גם נקניקיה?" ניסיתי לפתותו. בכל זאת, הוא רזה כל כך.

"כן! נקניקיה!"

"עומר," הצטרפה אשתי לקושיות, "אולי תרצה… תרנגולת?"

שלחתי באשתי מבט מבועת. הילד טרם עשה את הקישור בעצמו בין הצלחת לבין פינת החי. אך היה זה מאוחר מדי. מצחו של הקטן כבר נחרש קמטים בעת שדן עם עצמו בסוגיה.

"לא תרנגולת." קבע בסוף.

"אולי… אולי פרה?" נסדק קולי.

"לא!" הרים הילד קולו וסכו"מו בזעף צדקני. "לא פרה! לא תרנגולת! לא רוצה!"

הסתודדתי עם האשה בצד.

"אהובתי," פתחתי, "הפכת את הילד לצמחוני, שלא לומר לטבעוני!"

היא שמרה על קור רוח, כהרגלה מאז החתונה. "אולי הוא כבר היה צמחוני קודם," אמרה, "ושכח לתאם את זה איתנו."

שילבתי את ידיי בניסיון להפסיק את רעידתן. "ראי, יקירה," פתחתי, "לכל אחד מותר להיות צמחוני או טבעוני. מצדי שיאכל ארנבים אם זה טוב לו. אבל תחשבי לרגע איך כל עניין הצמחונות הזה עוד יפגע בו. תחשבי איך הוא יפגע בנו!"

"למה שהצמחונות שלו תפגע בנו?" שאלה.

"לא שמעת?" הזדעזעתי. "מחקר חדש מלפני שבוע הראה שצמחונות פוגעת בפוריות של בני המין הגברי! לטבעונים ולצמחונים במחקר היה פחות זרע בנפח הדגימה, והזרע המעט שהיה להם היה מאיכות נמוכה יותר, ובקושי הצליח לנוע בבדיקות. זה היה זרע עצוב. זרע מיואש. זרע רזה ואנמי שניזון מחסה ומלכתחילה לא היה לו סיכוי. איך את מתכננת שהילד יביא לנו נכדים, אם נתעלל ככה בתאי הזרע שלו?"

 

"ברכות על היותך הזרע המהיר ביותר!" - ברכה שצמחונים לא ישמעו?

"ברכות על היותך הזרע המהיר ביותר!" – ברכה שצמחונים לא ישמעו?

 

אשתי שלחה בי מבט מיוסר. לא נורא. כבר מזמן התרגלתי.

"סיימת?" שאלה.

"עכשיו תורך." הודיתי.

"אני מכירה את המחקר הזה שלך." אמרה. "ואיך לומר בעדינות? יש בו חורים. והם גדולים."

"כמו מה?" שאלתי.

"הבעיה הגדולה ביותר היא שהוא נערך על 474 גברים." אמרה.

"זה נשמע הרבה." אמרתי. "יחסית לניסוי ראשוני."

"נכון," אמרה, "עד שאתה מבין שמתוך כל הגברים הללו, רק 26 היו צמחונים וחמישה היו טבעונים. זה אחוז קטן מסך כל הנבדקים – פחות מעשרה אחוזים – וקשה להסיק ממנו מסקנות לגבי כלל הצמחונים והטבעונים. והעניין מסתבך עוד יותר כשאתה למד שכל הגברים שהשתתפו בניסוי היו מטופלים ממילא במחלקה לבעיות פוריות. כולם. גם הצמחונים, גם הטבעונים, גם אוכלי הבשר. כך ששוב – קשה להסיק מסקנות לגבי הפוריות של כלל האוכלוסייה, בהסתמך על ראיות שהתקבלו מגברים שבלאו הכי עשויים לסבול מבעיות פוריות."

"למה החוקרים לא בדקו קבוצה גדולה יותר של צמחונים?" שאלתי בתמיהה.

"אני לא יודעת." אמרה. "אבל זו בדיוק הנקודה: לא הייתה צריכה להיות להם בעיה למצוא צמחונים בשפע. אוניברסיטת לומה לינדה שערכה את המחקר מזוהה עם הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי. זהו זרם אמוני נוצרי שמעודד את מאמיניו לעבור לתזונה ללא בשר. למעשה, 34.5 אחוזים מהמאמינים מצהירים על עצמם שהם צמחוניים (לפי סקר משנת 2002). אז למה השתתפו במחקר רק עשרה אחוזים? מה קרה לכל היתר? אולי דווקא הצמחוניים נהנים מאיכות זרע גבוהה יותר, ולכן מלכתחילה הגיעו רק מעטים מהם למחלקת הפוריות?"

 

מאמין מהכנסייה האדוונטטיבית של היום השביעי. צמחוני בהסתברות של 34.5 אחוזים.

מאמין מהכנסייה האדוונטטיבית של היום השביעי. צמחוני בהסתברות של 34.5 אחוזים. מקור.

 

"אולי לא כל הגברים במחקר הגיעו מהכנסיה האדוונטיסטית, ולכן היו שם כל-כך מעט צמחונים." הצבעתי על פגם בטיעון.

"זה ייתכן," הודתה, "ואחוז הצמחונים באמריקה באמת נמוך יחסית, ועומד על 3.2 אחוזים. אבל הנקודה היא שאנחנו לא יודעים כל-כך הרבה פרטים על המחקר, שקשה מאד להתייחס אליו ברצינות. החוקרים פרסמו ממש גזיר-נייר באורך של 300 מילים, וכמעט שלא פירטו אודות מהלך המחקר עצמו ואת השיטות הסטטיסטיות לניתוח הנתונים. האם הגברים נבררו מראש למחקר, למשל? אנחנו גם יודעים שהגדרות עצמיות נוטות שלא להיות מדויקות, ולכן נשאלת השאלה האם הגברים המשתתפים דיווחו על עצמם כצמחונים, או שפירטו את הרגלי האכילה שלהם באופן מדוקדק ואמין הרבה יותר. האם החוקרים התייחסו גם לגילם של הגברים? כאשר מסתמכים על מספר קטן כל-כך של נבדקים צמחוניים, יכול בקלות לקרות מקרה שכל הצמחונים שהשתתפו היו קשישים יותר מהממוצע – ולכן הזרע שלהם היה בעל איכות נמוכה יותר. כל אלו נקודות שלחלוטין לא זכו להתייחסות מצד החוקרים!"

"אז לא צריך לחשוש מכך שעומר יהיה צמחוני?" ניסיתי לקפוץ לנקודה הסופית.

"לא בגלל איכות הזרע העתידי שלו." אמרה. "ולא על סמך המחקר הזה. אולי עוד יהיו מחקרים אחרים שיראו שצמחונים וטבעונים נתקלים בבעיות פוריות. זה בהחלט ייתכן, מכיוון שרבים מהם צריכים לאזן את התזונה שלהם באמצעות תוספי מזון, וקל לטעות בנושאים האלו. יש גם טענות לפיהן חומרי ההדברה שמשתמשים בהם בצמחים, או נגזרות של הורמונים נקביים שקיימים בסויה, יכולים להשפיע לרעה על הגוף האנושי. יש דיון בקהילה המדעית על כל הנקודות האלו, אבל עדיין אין הכרעה. בכל מקרה, אתה יכול להירגע: המחקר הנוכחי אפילו לא קרוב להוכיח שום דבר. הילד שלנו יהיה פורה כמו ארנבון בבוא העונה."

"ארנב!" השמיע הילד קולו.

הפנינו אליו את עינינו המשתאות.

"ארנב!" חזר על עצמו, והיכה עם המזלג בצלחת בנחרצות. "לא תרנגולת! לא פרה! רוצה ארנב! לאכול ארנב!"

לפני שאני נושם לרווחה, אולי אתם יודעים איפה משיגים שניצל ארנב?

 

Sad_Bunny

—————–

 

פרסומת נטולת-בושה (ומודגשת):

הספר "המדריך לעתיד: המהפכות הטכנולוגיות שישנו את חיינו", יצא בשנה האחרונה לחנויות הספרים והפך לרב-מכר תוך זמן קצר. הספר ניתן לרכישה בחנויות הספרים המובחרות או בהנחה מיוחדת בקישור הבא:

תערוכות הגופות: החי, המת, והמבולבל

תערוכות הגופות: החי, המת, והמבולבל

הבהרה: זו אינה רשומה פשוטה עם מסר חד-משמעי אחד. זאת מכיוון שהסוגיה של תערוכת הגופות אינה פשוטה, אבל אם אתם רוצים לגבש דעה רצינית בנושא, צריך להבין את כל השגיאות והמידע המוטעה המופץ כיום מסביבו. אני מאחל לכם קריאה מהנה, ובעיקר מעניינת!

 

למי שאינו יודע, בימים אלו מתחוללת סערה אינטרנטית קטנה מסביב לתערוכת הגופות שאמורה להתקיים בישראל. השר בנט הודיע על כוונתו לעצור את הכנסת הגופות לארץ לצרכי תערוכה, והארץ התעוררה כנגד הכפייה הדתית המשחיתה כל חלקה טובה.

 

הפרסום של ישראל חופשית להחלטתו של בנט. מקור בפייסבוק.

הפרסום של ישראל חופשית להחלטתו של בנט. מקור בפייסבוק.

 

הסיפור, כרגיל, קצת יותר מסובך, וכדי לפרוש אותו במלואו צריך להסתכל אחורנית, על תערוכת עולמות הגוף (Bodyworlds), שכבר הופיעה בישראל בשנת 2009 במוזיאון מדעטק. תערוכה זו הינה הראשונה מסוגה בעולם (החלה כבר ב- 1995), ואין לבלבלה עם החקיינים והמתחרים שצצו לה במהירות. אחת מאותן חקייניות היא התערוכה האחרת שהוצגה בשנת 2012 בישראל, בשם "Bodies – תערוכת הגוף" (Bodies: The Exhibition).

אני אישית ביקרתי בתערוכת עולמות הגוף כאשר הוצגה במדעטק, ועמדתי נדהם ונפעם לנוכח מורכבותו של הגוף האנושי. האיברים השונים מוצגים בצורה המדגימה היטב את גודלם (כשהם מונחים בידה של הגופה, למשל), והגופות השלמות מוצגות בדרכים הממחישות את דרך פעולת השרירים (למשל, בריצה), ואת יופייה הסבוך של המכונה האנושית. אלו הדגמות שקשה להראות בכל דרך אחרת שעדיין תהיה מרשימה מספיק כדי למשוך מבקרים למקום. התערוכה משרתת מטרות חינוכיות בבירור, וכל קשר בינה לבין בידור זול הינו מקרי בהחלט. לא ראיתי אפילו מבוגר או ילד אחד שפרצו בצחוק מתגלגל לנוכח המצגים בתערוכה. האווירה מצד המבקרים – גם לנוכח הגופות המוצגות בצורות המזכירות את התנהגותן בחיים – היא זו של שקט, של כיבוד המת, של התפעמות.

 

עולמות הגוף במדעטק. קרדיט לצילום: שרון ינאי, מדעטק.

תערוכת עולמות הגוף במדעטק. קרדיט לצילום: שרון ינאי, מדעטק.

 

גורמים דתיים בישראל, כגון הרבנות הראשית וזק"א, ניסו לעצור את עולמות הגוף בישראל באמצעים חוקיים, אך ללא הצלחה. עיקר טענותיהם הפרקטיות הסתכמו בכך שבתערוכה מוצגות גופותיהם של אסירים סיניים שלא נתנו את אישורם לחשיפה שכזו לאחר המוות. טענה זו הופרכה בשנת 2004 בעקבות חקירה מעמיקה של ועדת אתיקה בקליפורניה. בניגוד לטענות, מעולם לא הוצגו בתערוכת עולמות הגוף גופותיהם של אסירים סיניים ויוצר התערוכה טוען כי סירב להשתמש בגופות נידונים למוות מסין. כל הגופות השלמות המוצגות בה נתרמו ספציפית לתערוכה באמצעות טופס ייחודי. נכון להיום, יותר מ- 13,000 תורמים מ- 33 מדינות חתמו כבר על הטופס וביקשו שגופתם תוצג בתערוכה. גם אתם יכולים.

כל הדברים הללו רלוונטיים לתערוכת עולמות הגוף, אבל הפרשייה מסתבכת בתערוכה המקבילה – Bodies – תערוכת הגוף (נקרא לה מעכשיו "תערוכת האלמונים" כדי לקצר את השם הלועזי). בשנת 2012 הגיעה תערוכת האלמונים ליפו, עם תצוגה דומה לזו של עולמות הגוף. ברם, במהרה הסתבר כי ממשלת סין החכירה או מכרה למנהלי התערוכה חלק מהגופות שהם מציגים. בהתאם, באתר הבית של תערוכת האלמונים מוגדר במפורש כי הגופות המוצגות הגיעו מהמשטרה ומבתי הכלא של סין, שמחזיקים גם מתנגדים למשטר. למסקנות אלו הגיעו גם הפרקליט הראשי בניו-יורק ובג"ץ בישראל.

זוהי נקודה חשובה ומטרידה. מי שעוקב אחר המאורעות בסין יודע שבשנת 1999 יצאו הרשויות באופן מוצהר נגד המאמינים בתורה הרוחנית הידועה כפאלון גונג. הדו"ח השנתי מ- 2008 של ועדת הקונגרס באמריקה חושף שהממשל הסיני כלא מאות אלפי מאמינים וכפה עליהם עבודת פרך ועינויים פסיכולוגיים ופיזיים קשים. יותר מאלפיים מאמינים גוועו בבתי הכלא. דו"ח אחר של ועדת הקונגרס לענייני סין מצא שנכון לשנת 2008, יותר מאלף מתנגדים פוליטיים הוחזקו בתנאים קשים בבתי הכלא או במעצר בסין. אלו אנשים שעיקר חטאם היה לפצות פה ולדבר למען העם ונגד התנהלות הממשל. אם התנהלות כזו של הממשלה הייתה מתאפשרת גם בישראל, כנראה ששבעה מיליון אנשים היו נעצרים כבר מחר.

 

יום הפאלון גונג בדרום קוריאה. בסין כבר אסור להשתייך לכת/דת המסוימת הזו. מקור: ג'ארוד הול, The Epoch Times.

יום הפאלון גונג בדרום קוריאה. בסין כבר אסור להשתייך לכת/דת המסוימת הזו. מקור: ג'ארוד הול, The Epoch Times.

 

בג"ץ נדרש להתערב בתערוכה בישראל בשנת 2012. השופטים קבעו כי החברה העומדת מאחורי התערוכה לא הצליחה – "… לאשר באופן עצמאי כי הנפטרים נתנו את הסכמתם לשימוש בגופותיהם בתערוכה." מכיוון שכך, הגיעו השופטים להחלטה שתואמת כדבריהם את "…כבוד האדם ובכללו כבוד המת", והורו לסגור את התערוכה, ולבחון מחדש את החוקים המאפשרים את קיומה ואת הבאת הגופות לארץ והצגתן.

בנקודה זו נכנס לעניין השר בנט. הוא הקים במשרד הכלכלה ועדה שתבחן כיצד ניתן לאשר ייבוא גופות להצגה בישראל. כאשר נראה היה שהוועדה מתקרבת למציאת פתרון שיאפשר ייבוא גופות לארץ, התעוררו גורמים דתיים כגון הרב ישראל מאיר לאו, וגורמים פוליטיים ומשפטיים כח"כ משה פייגלין ופרופ' עו"ד אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט". הרב לאו וח"כ פייגלין התנגדו בחריפות לפתרון המסתמן בטענות דתיות ("הלנת המת מבזה את צלם אלוקים" ו- "פגיעה חמורה בכבוד האדם שנברא בצלם א-לוהים") או ערכיות (מנוגד לערכיה של "מדינה יהודית ודמוקרטית"). בנט, שחש את השטח, קיבל רגליים קרות והודיע בנחישות כי "לא אכניס אף גופה לישראל… לא אתן יד לפגיעה בצביון המדינה ובכבוד המת".

 

מה למדנו?

ראשית, יש להבהיר שאכן מסתמן שמדובר בכפייה דתית. האפשרות פתוחה כל העת בפני בנט להסביר מדוע עולמות הגוף אינה דומה ל- תערוכת האלמונים משיקולים מוסריים של דרך השגת הגופות. הוא יכול להגדיר מדוע הראשונה עומדת בכללים של כבוד האדם וחירותו לבחור מה השימוש שיעשה בגופתו. הוא יכול להסביר בבירור מדוע התערוכה השנייה פוגעת בכללים אלו בשל הכפייה של ממשלת סין על אזרחיה והשימוש הציני בגופותיהם למען רווח כספי.

בנט היה יכול לבחור בדרך זו, אך הוא נמנע מכך משיקולים ברורים: הרבנים שיצאו כנגדו אינם מוטרדים ממוסר מערבי או מ- "כבוד האדם וחירותו", אלא משיקולים הלכתיים. כתוצאה, הכריז בנט שיחתור לאיסור מוחלט בייבוא גופות לתצוגה, וכך הוא פוגע גם בתערוכה המוסרית וגם בלא-מוסרית, במה שמתפרש כנימוק דתי בלבד.

שנית, גורמי הדת טוענים ל- "כבוד המת" אך הם מנסים במציאות לתת כבוד רק לאל עליון שקבע מה יש לעשות עם הגופות, ושולל בכך מבני-האדם את זכותם להחליט. למעשה, זהו כבוד לאל, המבזה את האדם, חירותו ורצונותיו. מצדי הם יכולים לשמור את הכבוד האלוהי הזה לעצמם, וראוי שכך יעשו. מדינת ישראל הדמוקרטית צריכה להעמיד את כבודו וזכויותיו של האדם החי בראש מעייניה. היא צריכה לתמוך בזכותו של האדם להחליט מה יעשה בגופתו לאחר המוות, לעודד גופים הפועלים בהתאם לכללי המוסר כמו עולמות הגוף ולהתנגד לארגונים השוללים מהאדם זכות זו כמו תערוכת האלמונים.

צריך להגיד בבירור: תערוכת האלמונים אינה עולה בקנה אחד עם ערכים דמוקרטיים וליברליים של כבוד האדם וחירותו. אולי בנט יצליח לעצור אותה. אולי לא. יהיה אשר יהיה, כף רגלי לא תדרוך בה.

ואעשה טוב יותר מבנט: אותיר לכל אחד ואחת מכם את הבחירה מה לעשות.

 

 

החיידק שטורף גידולים סרטניים

החיידק שטורף גידולים סרטניים

בסוף המאה ה- 19 הגיע לבית החולים בניו-יורק אדם שסבל מגידול סרטני מסוג סרקומה באזור הצוואר. במשך שלוש שנים עבר האיש חמישה ניתוחים בניסיון לסלק את התאים הסרטניים מהאזור, אך הגידול חזר פעם אחר פעם.

"בניתוח האחרון נמצא שבלתי-אפשרי להסיר את כל הגידול, והמקרה נחשב לחסר תקווה." כותב ד"ר וויליאם ב. קולי במחקר שפרסם בנושא בשנת 1893. אלא שאז אירע הבלתי-צפוי: שבועיים לאחר הניתוח האחרון, לקה החולה במחלה זיהומית קשה הידועה בעברית כ- 'שושנה' בשל הנגעים האדומים המתפשטים על העור, ונגרמת על-ידי חיידקים מזיקים. בזמן המחלה עבר הגידול תהפוכה שנראתה פלאית כמעט.

"… שאריות הסרקומה נעלמו לגמרי, הפצע החלים במהירות, ואנוכי וד"ר בול [הרופא המנתח –ר.צ.] ראינו את החולה שבע שנים לאחר מכן, ובזמן זה צולמה התמונה המצורפת."

 

חולה בסרטן מסוג סרקומה באזור הצוואר. אובחן כחסר סיכוי להחלמה, ואז עבר 'טיפול' על-ידי חיידקים, והצליח לשרוד שנים רבות נוספות. מקור.

חולה בסרטן מסוג סרקומה באזור הצוואר. אובחן כחסר סיכוי להחלמה, ואז עבר 'טיפול' על-ידי חיידקים, והצליח לשרוד שנים רבות נוספות. מקור.

 

יש להודות שהתמונה המצורפת, המדגימה את מצב הגוף לאחר ההחלמה מהסרטן, אינה נעימה למראה – אך היא בוודאי עדיפה על האלטרנטיבה.

 

המקרה עורר את סקרנותו של קולי, שסבר כי ייתכן שמערכת החיסון של החולה הגיבה בעוצמה נגד הזיהום החיידקי, ועל הדרך פעלה גם לחיסול הגידול. אפשרות אחרת הייתה שהחיידקים עצמם הפרישו חומרים שקטלו את הגידול הסרטני. קולי החל להזריק לחולי סרטן שילוב של חיידקים חיים, מתים ותמציות שהופקו מחיידקים, בניסיון לטפל בגידולים. בארבעים השנים הבאות, הוא טיפל ביותר מאלף חולי סרטן באמצעות התערובת הייחודית שכונתה "הרעלנים של קולי".

התוצאות דיברו עבור עצמן, לכאורה. בחמש-מאות מתוך אלף הטיפולים של קולי, הגידולים הסרטניים נסוגו ונעלמו כמעט לחלוטין (HC & JR., 1990). אנו מודעים לכך רק היום בזכות מחקריה של נכדתו של קולי, חוקרת סרטן בזכות עצמה, שערכה סקירה מקיפה על ניסוייו. קולי עצמו פרסם את תוצאותיו באופן מפוזר ולאורך הקריירה שלו, ובצורה שהקשתה מאד על קהילת הרופאים והמדענים להפיק מתוכם תיאוריה שלמה ומסודרת. הוא זכה ליחס מזלזל מצד הקהילה הרפואית, בין היתר בשל אמונותיו הפרטיות כי חיידקים גורמים גם לגידולים סרטניים בעצמם, והקהילה המדעית התנכרה לתוצאותיו מכיוון שלא הצליח לערוך מחקר רציני ארוך-טווח שבודד את השפעת הרעלנים שלו ובידל אותם מטיפולים אחרים שעברו אותם חולים, כהקרנות וכימותרפיה.

המחקר על "הרעלנים של קולי" נמשך עם השנים, אך נאלץ להתמודד עם הצלחתן הגוברת של שיטות טיפול אחרות ככימותרפיה והקרנה של הגידול. עם חלוף הזמנים, נזנחו הרעלנים של קולי בצדי הדרך, ונותרו כאנקדוטה בהיסטוריית המחקר הרפואי של הסרטן (McCarthy, 2006).

עד העשור האחרון, בו שבה התיאוריה של קולי לכותרות.

 

חיידקים נגד גידולים

מאז שנת אלפיים נערכו שני ניסויים קליניים במהלכם הוזרקו חיידקי סלמונלה (Salmonella typhimurium) לזרם הדם של חולי סרטן(Toso, Rosenberg, & al, 2002; Thamm DH, 2005). החיידקים הונדסו מראש כך שלא יגרמו נזק לגוף, מסיבות מובנות. מכיוון שהחיידקים שהוזרקו מעדיפים לחיות בתנאים ללא חמצן, הם הגיעו באופן טבעי לאזור הגידול והתמקמו שם, תוך שהם מסבים נזק לתאים הסרטניים ומושכים לאזור את תאי מערכת החיסון שהחלו להילחם בגידול עם הגעתם למקום.

ניסויים קליניים אלו פתחו את הדלת בתחום הטיפולים בסרטן באמצעות הדבקה בחיידקים, אך תוצאותיהם היו רחוקות מלהרשים. מכיוון שהחיידקים הוזרקו למחזור הדם, רובם לא הצליחו להגיע לאזור הגידול והשפעתם עליו הייתה מוגבלת.

במחקר חדש שהתפרסם בכתב העת Science Translational Medicine, נבדקה דרך חדשה להחדרת החיידקים בגוף, והפעם עם חיידקים מסוג חדש ושונה מאלו שנוסו עד כה. במקרה זה השתמשו החוקרים בחיידקי קלוסטרידיום נוביי, החיים בקרקע ומשחררים רעלנים המסוכנים לגוף האנושי. למרבה המזל, חיידקים אלו רגישים במיוחד לחמצן ומתקשים לחיות היטב ברקמות הגוף הנהנות מאספקת חמצן שוטפת מהדם. אלא שתנאי החיים בתוך הגידול שונים מאלו שבשאר הרקמות: הגידול סובל מאספקת חמצן נמוכה, ולכן חיידקי הקלוסטרידיום שהגיעו אליו היו אמורים להצליח לשרוד ואף לשגשג בתוכו, תוך שהם פוגעים בגידול ומזעיקים למקום את תאי הדם הלבנים.

כדי לוודא שמספר רב של החיידקים יגיע לגידול, בחרו החוקרים להזריק את האורגניזמים הזעירים ישירות לעומק האזור הסרטני. הפרוצדורה נוסתה לראשונה בגידולים בתוך מוחותיהם של עכברים, כשהחוקרים משתמשים בחיידקים שהונדסו גנטית כדי למזער את הרעילות שלהם לגוף כולו. תוך עשרים וארבע שעות החלו החיידקים לשגשג בתוך הגידולים, והתאים הסרטניים התמעטו במספר. החיידקים התמקמו בתוך הגידולים עצמם ונמנעו מלהזיק לתאים בריאים סמוכים, וכך חיסלו רק את ה- 'איים' הסרטניים המעטים שברקמת המוח הבריאה. כתוצאה, העכברים שקיבלו את הטיפול שרדו 33 ימים, לעומת עכברים שלא קיבלו את הטיפול ושרדו 18 ימים בלבד.

זוהי תוצאה מרשימה, אך טיפול בעכברים אינו משול לטיפול בבעלי-חיים גדולים יותר. החוקרים הפנו את תשומת לבם לכלבים בעלי גידולים הדומים באופן גנטי לאלו של בני אדם. מתוך 16 כלבים שקיבלו את הטיפול, בשישה נסוג הגידול באופן משמעותי, ובשלושה מתוכם הוא נעלם לחלוטין.

אז החליטו החוקרים להעלות את גובה ההימור, ופנו לבצע את הניסוי במתנדבת אנושית.

הקורבן מרצון הייתה בת 53 עם תחילת הניסוי, וסבלה מסרטן מזה שמונה שנים. היא עברה מספר ניתוחים להוצאת גידולים מגופה, בשילוב עם טיפולי כימותרפיה והקרנות, אך ללא הועיל. הסרטן המשיך להתפשט בגופה, וגרורות התגלו בכבד, בראות, בכתפה ובזרועה. החוקרים בחרו להזריק עשרת-אלפים חיידקים לגידול באזור הכתף בלבד, בתקווה למזער את הנזק אם הטיפול יגרום לכזה.

בדיעבד, זו הייתה ההחלטה הנכונה. החולה עברה את השבוע שלאחר ההזרקה בייסורים קשים, כשגופה מנסה להילחם בזיהום החיידקי. היא סבלה מחום גבוה ומכאבים שגם משככי כאבים שהוזרקו ישירות לזרם הדם התקשו למנוע לגמרי. אך הסבל שעברה היה למטרה טובה – לפגוע בגידול. והגידול אכן נפגע קשות. סריקות CT ביום השלישי חשפו הרס מסיבי של רקמת הגידול, ודגימות שנלקחו מהאזור ביום הרביעי הראו נוכחות מרובה של חיידקים – אך היעדרות מוחלטת של תאי סרטן חיים. ההרס היה מהיר וגורף כל כך, שהרופאים היו צריכים לנקז את המוגלה המלאה בתאים מתים ובתוצרי פירוק שנוצרה באזור הגידול. נכון להיום החולה עדיין סובלת מהסרטן בגוף באופן כללי, אך יעילות הטיפול בגידול בכתף מעוררת תקווה לעתיד.

 

ביין יש חכמה. בבירה - חופש. במים יש חיידקים. אולי אנחנו צריכים לשתות יותר מים.

ביין יש חכמה. בבירה – חופש. במים יש חיידקים. אולי אנחנו צריכים לשתות יותר מים.

 

ואף על פי כן…

בספרי "המדריך לעתיד" כתבתי הרבה על הפוטנציאל הגדול הטמון בשימוש בתרופות 'ביולוגיות' או ננו-טכנולוגיות: חיידקים, נגיפים ואורגניזמים אחרים שמהונדסים גנטית כך שיבצעו פעולות מסוימות בתוך הגוף, כגון הרג תאים סרטניים. זו הסיבה שעיניי נדלקו ברגע שקראתי על הטיפול בחיידקים שמחסלים גידולים. אף על פי כן, אי אפשר לדבר על המחקר הנוכחי בלי להתייחס גם לצדדים הבעייתיים שלו, ואלו עדיין רבים. הניסוי הנוכחי נערך ללא ביקורת וללא קבוצות מטופלים (עכברים, כלבים או בני אדם) שלא קיבלו את הטיפול. מכיוון שכך, קשה לדעת עד כמה התוצאות משמעותיות.

מעבר לכך, מקריאת התוצאות ברור שהמטופלים סובלים מתופעות לוואי קשות. בשלושה מהכלבים נעצר הניסוי עקב התפתחות דלקת קשה באזור הגידול שחייבה את הווטרינרים לסלק את הגידול כולו. במוחותיהם של העכברים נוצרה מוגלה (עקב הפירוק המהיר של הגידולים הסרטניים, ופעולת מערכת החיסון) שהיה צורך לנקז, וכך גם בכתפה של המטופלת האנושית. וזאת בלי לציין אפילו את הכאב הקשה שסבלה המשתתפת בניסוי במהלכו.

אחרון חביב, העובדה הכאובה היא שאנו אפילו לא מבינים עדיין כיצד בדיוק פועלים החיידקים, ומהי הדרך בה הם מחסלים את הגידול. האם מדובר ברעלנים שהחיידקים עצמם מפרישים? או שאולי מדובר דווקא בפעילות המוגברת של מערכת החיסון כנגד האזור בגוף בו מסתתרים החיידקים? פשוט איננו יודעים.

כל הנתונים הללו מעידים על כך שעוד רב הנסתר על הגלוי בדרך טיפול זו, ואפילו החוקרים המעורבים אינם מכחישים זאת. הם מבינים בעצמם שעוד ארוכה הדרך לטיפול יעיל ומוסדר בגידולים סרטניים באמצעות הדבקה בחיידקים ומציינים זאת במאמר. יחד עם זאת, מדובר בשיטה נוספת שיכולה לתגבר את שיטות הטיפול הקיימות ולתפקד לצדן, ועל כך אפשר רק לברך, ולקוות שכבר בעתיד הקרוב נוכל להנדס חיידקים ונגיפים ברמה מתקדמת יותר, שתיתן בידינו את הנשקים להם אנו זקוקים בטיפול בסרטן ובמחלות אחרות התוקפות את האנושות.

ויליאם קולי חיכה לנשקים הללו כבר קרוב למאה ועשרים שנים.

אני יכול לחכות עוד קצת.

 

הפניות

HC, N', & JR., M'. (1990). Coley toxins–the first century. Advancers in Experimental Medicine and Biology, 483 – 500.

McCarthy, E' F'. (2006). The Toxins of William B. Coley and the Treatment of Bone and Soft-Tissue Sarcomas. The Iowa Orthopaedic Journal, 154 – 158.

Thamm DH, K' I'. (2005). Systemic administration of an attenuated, tumor-targeting Salmonella typhimurium to dogs with spontaneous neoplasia: phase I evaluation. Clinical Cancer Research, 4827 – 4834.

Toso, J' F', Rosenberg, S' A', & al, e'. (2002). Phase I Study of the Intravenous Administration of Attenuated Salmonella typhimurium to Patients With Metastatic Melanoma. American Society of Clinical Oncology, 142 – 152.

על פלואוריד, שרים וחברים

על פלואוריד, שרים וחברים

"בוא, אתה חייב לנסות את זה." אמר חברי רב-המזומנים, בביקור האחרון בווילה. "מים ללא פלואור!"

בחנתי בקפידה את הכוס. "אז יש לך מסנן פלואוריד בבית." אבחנתי. "למה?"

"לא ראית את החוק החדש של שרת הבריאות גרמן?" שאל. "היא אומרת שההפלרה מסוכנת לקשישים, לנשים בהריון ולחולים בבלוטת התריס. וחוץ מזה, זה בכלל לא טבעי. אצלי בבית שותים רק טבעי!"

"רגע," אמרתי, "נתחיל מהסוף. הפלרה פירושה בסך-הכל להוסיף פלואוריד למים. פלואור הוא יסוד הנמצא באופן רגיל בטבע, ובמקומות רבים בעולם הוא נמצא במי השתייה באופן טבעי לגמרי בצורה המכונה פלואוריד. מכיוון שהוא מגן על בריאות השן, אנשים שמאמינים בחיים בהרמוניה עם הטבע יכולים להתייחס אליו ממש כאל התרופה הטבעית ביותר – סוג של מתת האל לאנושות."

"אז למה מוסיפים אותו בצורה מלאכותית למים?" התווכח ידידי. הוא שם את כוס המים נטולי-הפלואוריד על השולחן בציפייה.

"כי הוא נמצא בריכוזים שונים בגופי מים שונים." נמנעתי מלהושיט ידי אל הכוס. "במי ים ובנהרות הוא נמצא בריכוז קבוע יחסית של בין חצי למיליגרם שלם פלואוריד בכל ליטר. אבל במי תהום הריכוזים שלו יכולים להשתנות מאד ממאגר למאגר, ולהגיע לרמות נמוכות שאינן תורמות לבריאות האדם. לכן חברת מקורות מוסיפה למי השתייה תרכובת שמכילה פלואוריד, ובודקת באופן מתמיד את ריכוז הפלואוריד במים כדי שלא יעלה יותר מדי. אתה מבין, רמות גבוהות מדי של פלואוריד יכולות דווקא להזיק לבריאות השיניים."

 

ציטוט של עובדת חברת מקורות מוועדת העבודה, הרווחה והבריאות מה- 24 ביוני, 2014.

ציטוט של עובדת חברת מקורות מוועדת העבודה, הרווחה והבריאות מה- 24 ביוני, 2014.

 

"אה-אה!" דחף ידידי את הכוס לכיווני. "אז אתה מודה שפלואוריד מזיק!"

"כל חומר מזיק בריכוזים גבוהים מדי." הסכמתי עמו. "וגם פלואוריד. דו"ח של המועצה הלאומית למדעים כבר קבע שאם אתה נחשף מדי יום למים המכילים פלואוריד בריכוז גבוה פי ארבעה בערך מהמומלץ, אתה יכול ללקות בפלואורוזיס: כתמים מכוערים על השיניים. אבל איך אתה יכול להיחשף לריכוז כזה, אם קיים פיקוח מתמיד על מי השתייה שלך?"

"אתה עוד חושב שהממשלה לטובתנו?" גיחך הוא. הכוס המשיכה לנוע לעברי באיטיות.

"האמת היא שלממשלה יש סיבה מאד פשוטה לתמוך בהפלרה." החזרתי את הכוס למרכז השולחן. "היא מצמצמת עששת בשלושים אחוזים בערך , וכך מקטינה באופן מאד משמעותי את עלויות הטיפול הממשלתי בדלקות שיניים, את מספר הילדים שלא יוצאים לבית הספר וההורים צריכים להישאר כדי לטפל בהם, ואת מספר המבוגרים שמאבדים ימי עבודה כתוצאה מעששת. כל הדברים האלו עולים לממשלה הרבה מאד כסף. לכן ההפלרה נחשבת לרווחית מאד עבור הציבור משלם המיסים – כי אנחנו היינו צריכים לעזור לכל החולים האלו מכספי המיסים שלנו. למעשה, לפי החישובים של המרכז האמריקאי למחלות מדבקות, כל דולר שמושקע בהפלרה חוסך ארבעים דולרים בטיפולי שיניים… וזה אפילו בלי למדוד את הכאב והפגיעה בבריאות שנמנעים לציבור."

 

החיסכון במונחים כלכליים לכל אדם מדי שנה, בשל הפלרת המים. מקור.

החיסכון במונחים כלכליים לכל אדם מדי שנה, בשל הפלרת המים. מקור.

 

"ומה עם הסרטן?" הקיש חברי באצבע צרדה על דופן הכוס.

"פלואוריד לא גורם לסרטן, עד כמה שידיעתנו משגת." הבהרתי. "והיא משגת כבר די הרבה זמן. גופים בינלאומיים כמו ה- IPCS (התכנית הבינלאומית לבטיחות כימיקלים) וארגון הבריאות העולמי בחנו מחקרים מעשרות השנים האחרונות שנערכו על עכברים וחולדות לאורך זמן לא מצאו שהפלרה בריכוזים הולמים גורמת לסרטן – "

"אבל בני-אדם אינם חיות!" התפרץ.

"ברובנו." הסכמתי. "ולכן בדיוק נערכה סקירה בשנת 2000 שבחנה 26 מחקרים שונים שניסו לאתר קשר בין נטילת פלואוריד במים לבין התפתחות סרטן מכל הסוגים בבני-אדם. כל המחקרים שם היו ברמת אמינות נמוכה יחסית, אבל הקביעה הסופית של הסוקרים הייתה ש- "בסך הכל, לא נראה שמחקרים אלו מראים קשר בין שכיחות סרטן לבין חשיפה לפלואוריד במים."

"והנזק לבלוטת התריס? אתה רוצה לומר שגרמן שיקרה?" שאל. הוא סובב בעדינות את הכוס, והאור השתבר במים באלפי רסיסים.

"אין לי מושג מה גרמן חושבת." הבהרתי. "היא ניסתה להפסיק את ההפלרה בהרצליה כשעמדה בראשות העיר בשנת 2002, כך שאני מניח שעיקר ההתנגדויות שלה מבוסס על נתונים מדעיים שהיו באותה תקופה, או על תחושת בטן שגיבשה באותה תקופה. אבל אפילו הסקירות המדעיות המקיפות ביותר של ההפלרה לא מצאו מחקרים שמראים שפלואוריד מזיק לבלוטת התריס, או גורם לסרטן בבלוטה. למעשה, שני המחקרים היחידים שבחנו את השאלה ב- 1975 ו- 1976 באמצעות מעקב אחר אוכלוסיות אנושיות, לא מצאו שום קשר בין פלואוריד לבין סרטן בבלוטת התריס. כל סקירה ודו"ח בנושא שיצאו מטעם ארגון הבריאות העולמי וארגוני הבריאות בארצות-הברית, באנגליה ובאוסטרליה מסכימים על הנקודה הזו. אבל אולי השרה גרמן יודעת טוב יותר, ואם כך אשמח להיחשף למקורות שלה."

 

ציטוט של ד"ר יהונתן מן המפגש ב- 24 ליוני של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות.

ציטוט של ד"ר יהונתן מן המפגש ב- 24 ליוני של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות.

 

"אה." דחף ידידי את הכוס כמעט לתוך חיקי ורכן קדימה כלוחש סוד, "אבל אני יודע משהו שניסית להצניע. הם לא באמת מוסיפים פלואוריד למים. הם מוסיפים חומצה! אתה היית מוכן שאגיש לך חומצה?"

"אתה גם ככה מגיש לכולם כאן חומצה." ציינתי. "בכל פעם שאתה סוחט לימון לוודקה, אתה מוסיף חומצה למשקה. זה בדיוק מה שמקורות עושה: היא מוסיפה חומצה פלורוסליצית למים, שמתפרקת מיד לפלואוריד הרבה לפני שהמים מגיעים לברזים שלנו."

"ומה עם הכימיקלים האחרים בחומצה?" הקשה. "ראיתי במו עיניי מסמך שמתאר שיש בתמיסה הזו גם עופרת וארסן וחומרים נוראים אחרים!"

"באמת יש שם עופרת וארסן ואפילו כספית. אבל הכמויות האלו זניחות, ומתבטאות בתוספת של 0.0005 מ"ג ארסן ועופרת לכל ליטר מים שאתה שותה. אתה יודע איפה יש יותר עופרת מזה? בדם שלך – פי ארבע-מאות בערך. וכנראה," הרמתי את הכוס מול עיניו, "שגם בזכוכית ממנה הכוס הזאת עשויה. הרשות להגנת הסביבה בארצות-הברית בוחנת היטב את החומרים האלו, והגיעה למסקנה שהם לא קרובים אפילו להיות מזיקים בריכוזים נמוכים כל-כך."

"אה." אמר. הוא עצר לרגע. "אבל שמע, מדובר בהחלטה שהממשלה עושה עבורנו לגבי חומר מסוים שאנחנו מקבלים במים בלי שתהיה לנו יכולת בחירה לגביו. לא נראה לך שצריך לתת לנו את הזכות לבחור לפחות?"

"אתה מקבל כיום את הזכות לבחור." אמרתי. "יש לך מסנן פלואוריד שעולה כמה מאות או כמה אלפי שקלים, ואם אתה באמת חרד כל כך לגבי פלואוריד, אתה יכול להרשות אותו לעצמך. אבל אם כל משפחה ענייה בחברה שלנו הייתה צריכה לשלם על תוספת הפלואוריד שלה בעצמה, רבים היו בוחרים שלא לעשות זאת בטווח הקצר – והיו סובלים מבעיות שיניים קשות בעתיד, עליהן היו משלמים ביוקר. ההפלרה היא למעשה דרך להשוות בין העשירים והעניים בבריאות השיניים, בלי להטיל על העניים מס שאינם יכולים לעמוד בו. לכן רואים רופאים רבים בהפלרה מחווה של ערבות הדדית, ואור לגויים. ההחלטה של גרמן מבטלת את כל זה."

"לגמרי?" שאל ידידי.

"לגמרי." הבהרתי. "ויותר מכך: אם היא הייתה מקדמת את הזכות של המועצות המקומיות לבחור האם להפליר את המים או לא, הייתי מבין. המשמעות תהיה אמנם שמועצות מקומיות של ערים עניות יאלצו לשאת בעול ההפלרה על עצמן, יפילו את החוב על תושביהן, וכך יקצינו את הפערים החברתיים. אבל אפילו ועדת עדין מ- 2007 המליצה לאפשר לכל רשות ציבורית להחליט בפני עצמה האם להפליר או לא (על אף שבאותה נשימה ממש קבעה כי מי ים מותפלים יופלרו לפני אספקתם לצרכנים). אלא שגרמן בחרה בדרך אחרת: ההחלטה שקיבלה יוצרת סיבוך משפטי שמביא לאיסור מוחלט על ההפלרה בישראל. לחלוטין. בלי יוצאים מן הכלל. אפילו המועצות המקומיות העניות ביותר, מהסוג שחשוף במיוחד לעששת ובהן חשוב במיוחד לספק מים מופלרים, לא יוכלו לעשות זאת, וכבר התחילה מחאה מכיוון ראשי ערים כגון אלעד, דימונה ובני ברק. זוהי פגיעה בכולם בלי יוצא מן הכלל, ואני לא מכיר אף ועדה או מומחה בתחום הפלואוריד ובריאות הציבור שהמליץ על בחירה בכיוון כזה."

"אז בקרוב כל המים יהיו ללא הפלרה?" שאל ידידי בדכדוך, תוך שהוא שולח מבט מאוכזב במתקן אהוב-נפשו. "לא רק שלי?"

"של כולם." הבהרתי. הרמתי את כוס המים המסוננים, נשאתי אותה לכיור ורוקנתי את תוכנה לצנרת.

"אז תסלח לי," אמרתי, ומילאתי את הכוס במי ברז, "אבל אני צריך לצייד את הגוף בקצת פלואוריד לתקופה הקרובה."

 

————–

 

הרשומה נכתבה תוך הסתמכות על מספר מקורות ראשיים, שהובילו למקורות המשניים המצוטטים בכתבה. אני רוצה לציין במיוחד את מחקרו המעמיק של תום שדה, את סיכומי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות מ- 24 ליוני, 2014, ואת הדו"ח של ארגון הבריאות העולמי על פלואוריד משנת 2006.

 

הערה אחרונה:

אם אתם אוהבים גרפים, בוודאי תתמוגגו מהגרף היפהפה הבא, המסכם שלושים סקירות שנערכו על אוכלוסיות ששתו מים מופלרים ומשוות את מצבן למצב לפני שקיבלו מים מופלרים. בציר ה- X רואים את אחוז הילדים שלא לקו בעששת בהשוואה לאותו אחוז לפני תחילת המחקר. התוצאות מתוארות בריבועים המדגימים את מרחב הביטחון מסביב לתוצאה. אם הריבועים נוגעים בקו האפס, הרי שתוצאת הניסוי אינה משמעותית סטטיסטית. אניח לכם להחליט לבד, בהתבסס על כל התוצאות הללו, האם הפלואוריד מסייע במניעת עששת או לא.

 

german10

כשהתנגדות לחיסונים גולשת להתנגדות לוויטמין K – וההשלכות עבור הילדים

כשהתנגדות לחיסונים גולשת להתנגדות לוויטמין K – וההשלכות עבור הילדים

מליסה קנוטוויץ ילדה את בניה התאומים, אייבל וסילאס, בבית החולים ונדרבילט. כאשר הרופאים ביקשו את רשותה להזריק לילדים את המנה הנהוגה של ויטמין K, החליפה מליסה מבטים מודאגים עם בעלה מארק. הם החליטו שלא לאשר את ההזרקה, על אף שמדובר בטיפול הניתן לכל תינוק. הסיבה? הם שמעו שהזריקה גורמת ללוקמיה – סרטן הדם. הרופאים כיבדו את החלטתם, ובני הזוג חזרו לביתם לגדל את הילדים.

שבועות ספורים לאחר מכן הם שבו לבית החולים, כשהם נושאים בידיהם את אחד מהתאומים. הרופאים חשדו בתחילה שמדובר בהרעלת דם, אך כאשר גילו כי קיימים דימומים בעמקי מוחו של הפעוט, הם הבינו כי מדובר במקרה חמור במיוחד של חוסר בוויטמין K, הידוע גם בעגה הרפואית כ- VKDB – "דימום בשל חוסר בוויטמין K".

 

מליסה ומארק קנוטוויץ, עם שני ילדיהם. אחד מהילדים לקה בדימומים מוחיים כתוצאה מחוסר בוויטמין K, לאחר שההורים החליטו שלא לאשר מתן זריקה לפעוט. מקור: בית החולים ונדרבילט

מליסה ומארק קנוטוויץ, עם שני ילדיהם. אחד מהילדים לקה בדימומים מוחיים כתוצאה מחוסר בוויטמין K, לאחר שההורים החליטו שלא לאשר מתן זריקה לפעוט. מקור: בית החולים ונדרבילט

 

אם לא שמעתם גדולות ונצורות על ויטמין K, אין לכם במה להתבייש. רובנו איננו שמים אליו לב עד שהוא חסר. חומר זה, החשוב לקרישת הדם, מיוצר בגוף עצמו על-ידי החיידקים שבמעי, אך לתינוקות רכים אין אוכלוסיית חיידקים גדולה בגופם, ולכן הם עלולים לסבול מחוסר בוויטמין K. התסמונת תוקפת בעיקר תינוקות שלא קיבלו ויטמין K ושיונקים חלב אם בלבד, מאחר שרמות הוויטמין K בחלב האם נמוכות במיוחד.

אפילו במקרים בהם התינוקות אינם מקבלים ויטמין K, הסיכוי לפתח דימום פנימי נמוך באופן יחסי. לפי נתוני דו"חות מאירופה ומאסיה, רק 7.2 ילדים מכל 100,000 לידות מפתחים את התסמונת [1]. זהו אינו סיכוי גבוה, אך זריקה אחת של ויטמין K בימים הראשונים לחיים יכולה למנוע לחלוטין את החשש לדימום פנימי בשבועות שלאחר הלידה [2].

נתונים אלו מסבירים מדוע מסבסדות מדינות רבות (כולל ישראל) זריקת ויטמין K לרך הנולד. זריקה אחת פשוטה יכולה לחסוך להורים ולילדים סבל רב, ואפשרות לסיבוכים שילוו את הילד לכל חייו. אף על פי כן, לאחרונה החלה להתפשט מגמה 'אופנתית' חדשה במסגרתה מסרבים הורים בארצות הברית למתן הזריקה. מתוך כל הילדים הנולדים ב- 'מרכזי לידה' המהווים תחליף ידידותי וביתי לבתי החולים, עשרים ושמונה אחוזים אינם מקבלים את הזריקה. אפילו בקרב הילדים הנולדים בבתי החולים נרשם אחוז סירוב של 3.4 אחוזים.

מדוע מסרבים ההורים לזריקה? החששות שהם מציינים דומים להפליא לחששות מן החיסונים, ואין פלא: המידע בנושאים אלו מגיע בעיקר מאתרים המתנגדים גם לחיסונים. כך, באחד מהאתרים ניתן למצוא טענות לפיהן הזריקה מכילה קוקטייל של חומרים מסוכנים, כגון "ויטמין K לא טבעי" (כי חומרים טבעיים, כמו ציאניד, בריאים תמיד. זה היה בציניות, אם לא שמתם לב), או "פנול… חומר רעיל המופק מזפת" (ונמצא בריכוזים זעירים כל-כך שאינם מזיקים לילד, כפי שנבדק כבר היטב). בקיצור, אותן טענות שהגיעו מהמתנגדים לחיסונים ומתבססות בסופו של דבר על חוסר-אמון מוחלט במערכת הרפואית והמדעית, מגיחות את ראשיהן גם כאן.

בחלק מהאתרים המתנגדים למתן ויטמין K ניתן למצוא גם התייחסות למחקר יחיד משנת 1992, הטוען שהזריקה מעלה את הסיכון ללקות בסרטן הדם בהמשך החיים [3]. גם זוהי טקטיקה נפוצה הנהוגה בידי המתנגדים לחיסונים: היצמדות למחקרים מן העבר שהופרכו זה מכבר, והתעלמות מן המחקרים העדכניים שמסבירים את מקור הטעות. כשל זה נפוץ כל-כך עד שזכה לשם משלו – "ליקוט דובדבנים" – מאחר שהמתנגדים בוחרים בפינצטה רק את ה- 'דובדבנים' המרשימים ביותר שמתאימים לתיאוריה שלהם, ומתעלמים מכל יתר הפירות שמציגים תמונה רחבה יותר.

 

דוגמה ל- "ליקוט דובדבנים" (Cherry Picking) בחיפוש אחר תוצאות בגוגל

 

אבל מה באמת הקשר בין סרטן לבין ויטמין K? לא קיים. פשוט כך. מחקרים נוספים שהתקיימו בעשרים ושתיים השנים האחרונות הזימו לחלוטין כל קשר בין הזריקה לבין סרטן הדם. הנתונים למחקרים נוספים אלו הגיעו מאנגליה [4]ומאמריקה [5], וסקירות מעמיקות של מגוון הראיות לא מצאו קשר בין הזריקה לסרטן מכל סוג שהוא [6]. אם כל זה לא מספיק, הרי שמחקרים נוספים מצאו שללוקמיה בילדות יש סימנים גנטיים מוקדמים שניתן לזהות עוד בזמן שהעובר גדל ברחם, ואין קשר בין פריצת המחלה לבין מתן הוויטמין [7]. ובקיצור, אין שום סיבה שלא לתת לתינוקות זריקה של ויטמין K זמן קצר לאחר לידתם.

 

סיכום

לעתים תכופות שואלים אותי מדוע כל-כך אכפת לי מדעותיהם של אחרים.

"למה חשוב לך שאחרים יקבלו את תיאוריית האבולוציה, או יבינו שכדאי לחסן את הילדים?" טוענים חבריי.

יש לי תשובות רבות לשאלות הללו, כולל העובדה שהורים שאינם מחסנים את ילדיהם יכולים להביא למותם של קשישים, חולי סרטן ואנשים אחרים בעלי מערכת חיסון רעועה, שייחשפו למחלות שהילדים נושאים. אבל בסיכומו של יום, האמת היא שאנשים שמבססים את דעותיהם על הבנה מסולפת וקונספירטיבית של העולם – למשל, שכל הממסד הרפואי נגדנו, או כל הממסד המדעי נגד הדת – יקבלו גם החלטות שגויות אחרות בתחומים אחרים. מכיוון שכך, למרות שאני מאוכזב מקיומה של מגמה כנגד ויטמין K, אני לא מופתע מכך שהיא מגיעה בדיוק מאותם אתרים והורים שיוצאים גם נגד חיסונים. מי שאינו מבין היום את חשיבות החיסונים והתועלת בהם, יתנגד גם לזריקות ויטמינים, לטיפולים רפואיים חדשניים נגד סרטן ולכל התפתחות טכנולוגית אחרת שעומדת בסתירה למקורות המידע המעוותים עליהם הוא מסתמך.

איך אפשר לעצור את גל ההתנגדות המתבסס על מידע לוקה בחסר? פשוט: להסביר את כללי החשיבה שמנחים רופאים, מדענים ואנשי ציבור בגיבוש אסטרטגיות רפואיות, ולהבין את המניעים שמאחורי האסטרטגיות האלו. אתם יכולים למצוא הסברים נפלאים לכל הנושאים האלו, כולל ביקורת מושחזת על הממסד הרפואי כאשר יש הצדקה לכזו, בבלוגים השונים של קהילת הספקנים בארץ ובעולם, כסוף העולם – מבט מהיציע, חשיבה חדה, רפואה מבוססת-מדע (באנגלית) ואחרים.

אם מליסה ומארק קנוטוויץ היו נחשפים לכל המידע הזה, ייתכן שמצבו של בנם היה שונה היום. מארק קנוטוויץ מאשים את הרופא שלא הסביר לו את חשיבות הזריקה, וייתכן שהוא צודק, אך הנזק כבר נעשה. התינוק עובר כיום פיזיותרפיה כדי לטפל בקשיים התפתחותיים, ועדיין לא ברור אם ישתקם לגמרי גם מבחינה מנטלית. נאחל לו החלמה מהירה ומלאה ככל האפשר, ונקווה שלא ניתקל במקרים מסוג זה גם בישראל. בסופו של דבר, זה תלוי רק בנו.

 

ביבליוגרפיה

[1] H. Y. von Kreis R, “Neonatal vitamin K prophylaxis. Report of Scientific and Standardization Subcommittee on Perinatal Haemostasis,” Thrombosis and Haemostasis, pp. 293 – 295, 1993.
[2] Committee on Fetus and Newborn, “Controversies Concerning Vitamin K and the Newborn,” Pediatrics: Official Journal of the American Academy of Pediatrics, pp. 191 – 192, 2003.
[3] G. R. B. K. M. M. Golding J, “Childhood cancer, intramuscular vitamin K, and pethidine given during labour,” BMJ, pp. 341 – 346, 1992.
[4] S. C. Draper GJ, “Intramuscular vitamin K and childhood cancer,” BMJ, pp. 709 – 711, 1992.
[5] S. D. Y. J. J. P. E. B. C. H. J. P. C. M. M. M. F. F. J. J. Devesa SS, “Cancer incidence and mortality trends among whites in the United States, 1947–84,” Journal of the National Cancer Institute, pp. 701 – 770, 1987.
[6] D. S. Ross JA, “Vitamin K prophylaxis and childhood cancer,” Medical and Pediatric Oncology, pp. 434 – 437, 2000.
[7] C. G. D. M. E. O. A. G. M. G. S. V. B. A. G. M. Wiemels JL, “Prenatal origin of acute lymphoblastic leukaemia in children,” Lancet, pp. 1499 – 1503, 1999.