איך כלכלת המוניטין תעצב את שוק העבודה

איך כלכלת המוניטין תעצב את שוק העבודה

"תודה על שביקרתם אצלנו!" חייכה הנציגה הצעירה לעברנו ביציאה מהאקוואריום רב-הקומות של בוסטון. "תרצו את התמונה שלכם על רקע הדגים במיכלים? שלושים דולרים בלבד!"

"כן!" הגיב הצאצא בן הארבע מיד. "אני רוצה! אני רוצה!"

עצרתי מלכת. "שלושים דולרים?" שאלתי. "בשביל צילום. שכל אחד יכול לצלם בסמארטפון שלו?"

החיוך לא מש מפניה. "עם הלוגו של האקוואריום, אדוני!"

"אני רוצה!" התחנן הילד. "לגן! לגן! להראות לכולם!"

"אה." הבנתי. רכנתי לעברו ודיברתי ישירות אליו. "אז מה, ילד? אפילו אתה כבר הבנת שבעולם של שפע, צריך לעבור לכלכלת המוניטין?"

המוכרת והילד נעצו בי מבטים מבולבלים.

"מה?" שאלו ביחד.

"זה מאד פשוט." הסברתי לשניהם. "אנחנו נהנים כיום מעולם של שפע לפחות בתחום אחד: תיעוד חווייתי. בזכות הסמארטפונים שבכל יד, אנו מצלמים מדי שתי דקות יותר תמונות מכפי שצולמו לאורך כל המאה ה- 19. אנו יכולים לתעד את כל מה שקורה לנו בקלות, במהירות ובחינם. מה שאומר שהמבקרים באקוואריום שלכם כבר לא צריכים אתכם כדי שתצלמו אותם."

"אבל אנשים עדיין קונים את הצילומים שלנו." התנגדה הצעירה. "בשלושים דולרים!"

"לגן!" הסכים הצאצא.

"נכון, אבל מסיבות שונות מבעבר." אמרתי. "פעם, הם היו קונים את הצילומים כי הם לא היו סוחבים איתם מצלמה כבדה, או שפיתוח הצילומים היה מסורבל מדי וחייב אותם ללכת לחנות, להוציא כסף ולבזבז זמן. אז הם העדיפו לקנות מכם את התמונה. היום, הם קונים אותה מסיבה אחרת: כדי להראות שביקרו אצלכם, עם הלוגו המרשים של האקוואריום, ושהיה להם עוד כסף להוציא. זוהי כלכלת המוניטין. כשהשפע נמצא בכל מקום, אנחנו כבני-אדם מחפשים את המחסור. ובמקרה הזה, כשיש שפע של תיעוד חווייתי, וכשאני יכול לראות ביוטיוב את כל הדגים באקוואריום שלכם, מה שמעניין אותי באמת הוא להראות שהייתי כאן. שחוויתי את החוויה הממשית בגופי, במקום להיחשף אליה באחד האמצעים הזולים יותר. זה מה שאתם מוכרים כאן. בדיוק כמו שאולמות קונצרטים עדיין מוכרים ביוקר את החוויה האישית והפיזית של יצירת המוזיקה, למרות שאני יכול לשמוע את התזמורות הטובות בעולם במחשב שלי בכל מקום. אתם מוכרים מוניטין וחוויה אישית."

הילד ניסה להתנגד, אבל המשכתי לדבר מעל לראשו. "אותו דבר קורה גם בסין. שם השוק פרוץ לגמרי לצריבות פירטיות של תקליטורי מוזיקה, ולמרות זאת האמנים מרוויחים שם היטב. איך זה קורה? כי הם עברו לכלכלת המוניטין והחוויה האישית. הם מבינים מראש שהם יראו מעט מאד כסף, אם בכלל, מהתקליטורים שנמכרים ברובם בשוק השחור. אבל מכיוון שהמוזיקה בסין כל-כך זולה, נחשפים הרבה יותר אנשים לכל תקליטור חדש, והאמנים המצליחים זוכים בקהל מעריצים עצום תוך זמן קצר. המעריצים האלו שומעים את המוזיקה של האמן בחינם, אבל הם רוצים יותר מזה: הם רוצים את החוויה האישית לשמוע ולראות אותו מנגן על במה, ובעלי האמצעים מתוכם רוכשים כרטיסים להופעות של אותו אמן. זוהי, שוב, כלכלת המוניטין והחוויה האישית."

המוכרת נראתה הלומה, אבל הילד עדיין ניסה לפתוח את פיו. התמקדתי בו מיד.

"זו גם הסיבה לכך שיש סיכוי טוב שהעבודה שבה תעסוק בעתיד לא תמלא צורך קיומי של בני-אדם. את זה יעשו הרובוטים."

"מה?" שאל. ניכר היה שלא הקדיש עדיין מחשבה ראויה לשוק העבודה העתידי.

"תראה את המוכרת הזו." הצעתי. "אנחנו לא צריכים אותה ואת הצילומים שלה. אף אחד לא צריך אותם כדי לתעד את החוויה מהאקוואריום. בלי להעליב, כמובן."

"זה בסדר." היא אמרה. "אני יודעת את זה. פשוט רוב האנשים לא אומרים לי את זה בפנים, כי יש להם מיומנויות חברתיות."

"רוב האנשים אינם אקדמאים." הבהרתי. "בכל מקרה, את כאן רק כדי לספק לאנשים הרגשה טובה יותר מכפי שהם היו משיגים אילו היו מצלמים את עצמם בסמארטפון. בעולם הקרב אנו עתידים לחוות תקופה של שפע – שפע במזון, שפע בשירותים מצד רובוטים ומחשבים, ואפילו שפע בחינוך דרך קורסים פתוחים באינטרנט. ולמרות כל זאת, עדיין יהיה צורך בעובדים אנושיים כדי לספק חוויה ייחודית שנובעת מכך שבני-אדם ישרתו בני-אדם אחרים – גם אם הם יעשו את העבודה פחות טוב מהרובוטים. זו הסיבה לכך שגם כשיהיו רכבים אוטונומיים – ללא נהג – בכבישים, עדיין נוכל למצוא נהגי מוניות מקצועיים. הם פשוט ידרשו הרבה כסף על השירותים שלהם, לפחות בהשוואה לעלות הנסיעה ברכב ללא-נהג, ויספקו חוויה ייחודית של שירות מצד בן-אדם. או שאני עדיין אעדיף לרכוש עבור אשתי ליום ההולדת שוקולד יקר בעבודת יד, במקום לקנות בסופרמרקט שוקולד טעים אבל סטנדרטי וזול שיוצר על-ידי מכונות בפס הייצור. אני בעצם משלם יותר על המוניטין שאני צובר בעיני אשתי, ופחות על המוצר הפיזי. ואנשים מוכנים לשלם הרבה כסף כדי לשמוע אותי מרצה, למרות שהם יכולים לקרוא את הספרים שלי וללמוד הכל משם. ושוב, הם משלמים על חוויה אישית ועל מוניטין. הם משלמים על מותרות. וככל שניכנס לעולם של שפע, כך יותר אנשים יהיו מוכנים לשלם על המותרות הללו."

הילד הנהן בחכמה בראשו.

"כן אבא." ליטף את כף ידי. "אתה צודק."

"אני יודע." אמרתי.

"הוא יודע." הסכימה המוכרת.

"עכשיו," אמר, "אני יכול בבקשה את הצילום? כי אתה האבא הכי-הכי טוב וחכם בעולם?"

שילמתי. מה אפשר לומר? הילד באמת שולט בכלכלת המוניטין.

 

הבינה המלאכותית שתחליף את המתרגלים באוניברסיטאות

הבינה המלאכותית שתחליף את המתרגלים באוניברסיטאות

"נזמין עוד פיצה?" הצעתי לאריק.

הוא רק נענע בראשו בשתיקה. היה ברור שמשהו מטריד אותו, טרדה גדולה כל כך שאפילו הפיצה בפלאטברד קומפאני, מסעדת הפיצריות הטובה ביותר ברוד איילנד, ואולי ביקום הידוע, לא יכולה להביא לה תקנה.

"מה מטריד אותך?" שאלתי לבסוף.

"זה הבוט." הוא התפרץ. "הבוט הארור הזה. הוא עומד לקחת לי את העבודה."

"אין לך עבודה." הזכרתי לו. "אתה מתרגל בקורס באוניברסיטה, ובקושי יש לך כסף לאוכל."

"טוב, אבל לפחות זאת עבודה." אמר במרמור. "ותכף גם היא נעלמת לי. שמעת שבמכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה הצליחו להחליף את אחד המתרגלים בבוט – בבינה מלאכותית – ואף אחד מהסטודנטים לא שם לב?"

"כן," נזכרתי. "זה קרה בסמסטר האחרון. איך קראו לבוט ההוא?"

"קוראים לה ג'יל." אמר. "ג'יל ווטסון, כי היא מבוססת על אותו מנוע בינה מלאכותית בשם ווטסון שיבמ פיתחו לפני כמה שנים, ושיודע להתווכח עם אנשים, לעשות סקירות ספרות מדעיות ואפילו לספק ייעוץ משפטי. אז עכשיו הוא גם יכול לתרגל סטודנטים טוב יותר ממתרגל אנושי. והם אפילו לא שמים לב!"

"איך זה יכול להיות?" ניסיתי להבין.

"זה קרה בקורס על בינה מלאכותית, שהעביר פרופ' אשוק גוהל." הסביר אריק. "הוא ראה שהמתרגלים בקורס נקברים מתחת לעומס הפניות והשאלות מצד הסטודנטים, אז החליט לאמן בינה מלאכותית כדי להקל עליהם ולהוריד מהעומס. גוהל נתן לבינה המלאכותית לקרוא ארבעים-אלף שאלות, תשובות והערות שכתבו סטודנטים ומתרגלים בפורום של הקורס, ואימן אותה לענות באופן דומה על שאלות חדשות מצד סטודנטים."

"נו, והיא הצליחה?" שאלתי.

"בקלות." נאנח. "בלי לחשוב פעמיים, או אפילו פעם אחת. היא ענתה לכל השאלות של הסטודנטים, ואף אחד לא הבין שמדובר בבינה מלאכותית. היו אפילו דיבורים בין הסטודנטים לבחור בה כמתרגלת מצטיינת."

"ולמה זה כל-כך רע?" שאלתי. "הרי היא הורידה את עומס העבודה לכל המתרגלים האנושיים והסטודנטים יצאו מרוצים. במי זה פוגע, בסך הכל?"

הוא לטש בי מבט ארוך. "זה פוגע באלו מאיתנו שצריכים עבודה כדי להתקיים." הבהיר. "הרי בעוד שנה-שנתיים, כשמתרגלים אוטומטיים כאלו יהיו בכל קורס, יהיו פחות משרות פתוחות למתרגלים אנושיים."

"אתה צריך לחשוב על זה אחרת." אמרתי. "הצד החיובי הוא שעדיין יש מקום למתרגלים אנושיים, כל עוד הם יודעים לעבוד עם המתרגלים הממוחשבים. המחשב הרי לא יודע לענות על כל השאלות, ופה ושם צריך גם שיקול דעת אנושי. אז תמיד יהיה מקום למתרגל אנושי, אבל הוא יצטרך פשוט להיות הטוב ביותר: להפעיל כמה מתרגלים אוטומטיים בו זמנית שיתמודדו עם השאלות הרגילות ויעבירו לו רק את השאלות המורכבות והמוזרות ביותר. הוא יצטרך לדעת לעבוד עם מחשבים ובינה מלאכותית, להיות בעל יחסי אנוש טובים כדי לפתור מצבים מורכבים, ולהיות אחראי מספיק כדי לעשות את כל הדברים האלו. ונכון, תהיה תחרות גדולה על המקום הבודד הזה, אבל אני בטוח שתצליח!"

אריק לא נראה משוכנע. הרגשתי שזה הזמן להגביר את העידוד.

"וחוץ מזה, אתה תמיד יכול להחליף מקצוע. למשל, ללכת להיות פסיכולוג…"

"יש כבר חברות שמספקות שירותים פסיכולוגיים דרך האינטרנט, בשיחות טקסט." אמר. "זה עובד די טוב, מסתבר. רוצה להתערב שבוטים יוכלו לעשות גם את זה תוך כמה שנים? אז תתכונן להגיד שלום לחלק גדול מהפסיכולוגים."

"או אולי אתה יכול לכתוב ספרים…" ניסיתי.

"בינה מלאכותית הצליחה בתחילת השנה לכתוב ספר שלם, שעבר את הסיבוב הראשון בתחרות ספרות יפנית." קבע.

"או לכתוב נאומים פוליטיים…"

"מחשבים עושים גם את זה היום."

"טוב," התעצבנתי. "אז תהיה מוכר פרחים ודי!"

"פייסבוק פותחים עכשיו שירות בוטים, שיאפשרו לכל אדם לדבר איתם ברשת ולהזמין דרכם אוכל, פרחים וכל מיני מוצרים אחרים." קבע ביאוש.  "מה נשאר לבני-האדם, אני שואל אותך?"

"ובכן," חככתי בדעתי, "בטח יש עוד דברים שאנחנו יכולים לעשות. אתה רואה, למשל, את הבחורה ההיא בקצה הבר? חמודה, נכון? שמת לב שהיא עושה לך עיניים כבר איזה חצי-שעה?"

הוא עקב אחר מבטי. "כן." אמר, והקמטים שבמצחו החלו להתמסמס.

"תחשוב על זה." המשכתי. "היא בטח מעוניינת, אבל לא יודעת איך לגשת אליך."

הוא חשב על זה. "היא בטח לא יודעת מה להגיד לי." אמר.

הנהנתי בהסכמה.

"היא לא יודעת מה ימשוך את תשומת הלב שלי הכי טוב." המשיך.

"בדיוק!" אמרתי.

"היא צריכה עזרה." קבע בשפתיים חשוקות. "ואני בדיוק האיש שיכול לעזור לה!"

הוא קם בהחלטיות, וצעד בנחישות לכיוון היציאה.

"לאן אתה הולך?" קראתי אחריו. "היא ממש כאן!"

הוא הסתובב אלי, ואני התכווצתי כשראיתי את עיניו בוהקות.

"אפשר לפתור את הבעיה הזו עם בוט." אמר, רגע לפני שסגר מאחוריו את הדלת. "ואני עומד לעשות את זה."

חזרתי לשבת, והרמתי את כוסי במחוות ניחומים לבחורה בצד השני של הבר. היא עוד לא יודעת, אבל בקרוב בוטים יוכלו להחליף את בני-האדם בעוד תפקיד.

 

 

הסיבה האמיתית לאובדן הפרטיות של כולנו

הסיבה האמיתית לאובדן הפרטיות של כולנו

"את לא מבינה," דיבר החייל שישב לידי ברכבת לתוך הטלפון שלו, כשידו רועדת, "הם מסוכנים. ממש מסוכנים. את צריכה למצוא מקום מקלט! צאי לאמא שלך, ודברי איתי ברגע שתגיעי לשם בשלום."

הוא ניתק את השיחה, ואחז את הטלפון בשתי ידיו על ברכיו. יכולתי לראות את טיפות הזיעה הקטנות על מצחו.

"הכל בסדר? אפשר לעזור במשהו?" ניסיתי להתעניין בנימוס.

הוא פנה אלי במבט מבוהל. "שמעת על מה שקרה ללינקדאין?" שאל.

"קצת." אמרתי. "מה בדיוק? מה הם עשו עכשיו?"

"זה לא מה שהם עשו, זה מה שעשו להם." הוא נאנק, וראשו צנח בין כפות ידיו. "לא שמעת שלינקדאין נפרצו? מאה ושבעה-עשר מיליון סיסמאות מוצפנות של משתמשים נמכרות עכשיו לכל מי שיכול לשלם אלפיים דולרים בסך הכל עליהן, ומספרים שפורצים שעברו על הסיסמאות המוצפנות האלו הצליחו לחשוף תשעים אחוזים מהן. זה אומר שהחשבונות של יותר ממאה מיליון משתמשים פתוחים עכשיו. ואני בדיוק חזרתי מאפגניסטן. אתה מבין מה זה אומר?"

"לא." אמרתי. "מה?"

"נלחמתי שם בטליבאן, ועכשיו הם יודעים מי אני." הוא גנח. "הייתי עם תגית עם השם שלי כל הזמן על המדים, וכל אפגני שירצה להתנקם בי בטח כבר מצא את הסיסמא שלי, ויודע איפה אני גר לפי הפרטים האישיים שבחשבון שלי. הם יודעים מי אשתי. הם יודעים איך להגיע אלינו הביתה!"

"אה." אמרתי. "זה העולם ללא הפרטיות שכולנו חוששים ממנו בעתיד. אבל זה בסדר. הם לא ימצאו את אשתך."

הוא הרים אלי את מבטו באומללות. "למה לא?"

"כי הפריצה המקורית התרחשה כבר לפני ארבע שנים, ב- 2012." הסברתי. "פשוט לא הבינו עד כמה היא הייתה חמורה בזמנו. חשבו שרק שישה וחצי מיליון סיסמאות נגנבו. עכשיו מסתבר שכל הסיסמאות האלו היו ברשות האקרים רוסים כל הזמן הזה, ולמרות שיכול להיות שבאמת השתמשו בהן בזמן הזה – אולי הם מכרו אותן כבר לסינים, או לדאע"ש, או למוקדי-כוח אחרים – אתה עדיין יכול להירגע, בתנאי ששינית את הסיסמא."

"באמת שיניתי אותה." הוא אמר. "נדמה לי שב- 2013."

"אז אתה רואה? הכל בסדר." הרגעתי אותו. "או ליתר דיוק, בסדר-מספיק, כי הפרשייה הזו צריכה ללמד את כולנו לקח חשוב: אין יותר פרטיות אמיתית בעולם. תבין שלאחת החברות המאובטחות ביותר בעולם הייתה פריצה שכזו, שלא נחשפה יותר מארבע שנים. עכשיו חשוב ותגיד לי בעצמך: מה הסיכוי שחלק גדול ממאגרי המידע בעולם לא נפרצו עדיין בשקט-בשקט על-ידי גורמי מודיעין של מדינות כמו רוסיה, סין, או אפילו ארצות-הברית?"

הוא חשב לרגע. "אפס?" ניסה.

"זה גם מה שנראה לי." אמרתי. "הרי סנואדן הצליח לגנוב כמויות עצומות של מידע מסוכנות הביטחון הלאומית של ארצות הברית, ואף אחד לא היה מודע אפילו לכך שהמידע הזה נעלם עד שהוא בישר על כך בעצמו. וזה עוד אזרח שרק הרגיש מודאג לגבי מה שהסוכנות עושה. מה הסיכוי שהסינים לא הצליחו לשחד אחרים בתוך הסוכנות כדי שיעבירו להם את המידע? או שארצות-הברית לא מצאה סוכנים משלה בקהילה הרוסית, הסינית ובכל מקום בעולם? רוב הסיכויים שכל המידע הזה עלינו – לא רק סיסמאות, אלא גם פרטים מזהים, מקום מגורים וכל היתר – כבר נמצא בידיים של הממשלות הגדולות מסביב לעולם. וכן, אולי אפילו גם בידיים של דאע"ש, למרות שזה קצת פחות סביר כי הם פחות מתקדמים טכנולוגית. אבל יום אחד, סנואדן הרוסי או הסיני ישחרר גם את המידע הזה לוויקיליקס, ופתאום כולנו נדע הכל על כולם."

"אבל רק מהתקופה בה המידע הזה נאסף." אמר.

"נכון." הודיתי. "לכן אני טוען שכולנו איבדנו את הפרטיות ההיסטורית שלנו – כלומר, גם אם יקומו פתאום חוקים חדשים להגנה על המידע הפרטי, עדיין חלק גדול מהמידע הזה מסתובב כבר בעולם, אבל הוא תקף רק לזמן בו נאסף. קרוב לוודאי שכבר היום יכולים שירותי המודיעין השונים להרכיב פרופילים מרשימים על חלק גדול מהאנשים בעולם, אבל רק לפי המידע שאספו באותו הזמן. כך שאפילו אם דאע"ש באמת השיגו את הסיסמאות האלו, ואפילו אם הספיקו לפרוץ לפרופיל שלך בתקופה שבין 2012 ל- 2013 ולחלץ עליך נתונים מבלי ידיעתך, השאלה הגדולה היא האם בכלל היית נשוי באותו הזמן."

"כן." אמר. "אבל לאקסית שלי, בבית הקודם. זה אומר שיכול להיות שדאע"ש יכולים להגיע אליה?"

"בהינתן כל ההנחות האלו, כן." אמרתי. "אולי כדאי שתתקשר אליה להזהיר אותה?"

הוא הרהר לרגע, ואז משך בכתפיו.

"זה בסדר." אמר. "היא תסתדר."