צוללות וכלכלת הוופי: איך סופרי מדע בדיוני חזו (ועדיין חוזים) את העתיד

צוללות וכלכלת הוופי: איך סופרי מדע בדיוני חזו (ועדיין חוזים) את העתיד

בואו נדבר על צוללות, ולשם שינוי – לא מהסוג שמכניס ראשי ממשלה לצרות, אלא כאלו שמדגימות נקודה מעניינת על חיזוי העתיד.

שמעתם, אולי, על מלחמת העולם הראשונה. כאשר פרצה המלחמה ב- 1914, לאומות העולם היה ברור שכלי הלחימה העיקרי – למעשה, היחיד – בים יהיה ספינות המלחמה למיניהן. כמעט כולם התעלמו ממתמודד חדש בזירה: הצוללות. 

בתחילת המאה העשרים כבר היו בנמצא צוללות מתקדמות יחסית, עם מנוע דיזל ושני פתחים לירי טורפדו. כל הגופים הצבאיים בחנו את אפשרות השימוש בצוללות, אך רובם ראו אותן כקוריוז ותו לא. בריטניה הגדולה התהדרה אמנם בצי הצוללות הגדול בעולם, אך רובן היו מסוגלות רק לפטרל באזורי החופים. בקיצור, לא היה להם מושג איך להשתמש בצוללות ביעילות. 

עם פרוץ המלחמה, גרמניה מצאה עצמה עם צי של עשרים צוללות, ועם צורך בהול להשתמש בו כדי לערער את השליטה הבריטית באוקיאנוסים. הצוללות הגרמניות נשלחו להטביע מספר רב ככל האפשר של ספינות אויב, והתוצאות הפתיעו אפילו את הגרמנים.

הצוללת האמריקנית USS Holland, שנכנסה לשימוש ב- 1900.

בתחילת המלחמה צייתו מפקדי הצוללות הגרמניים לחוקי המלחמה הימיים: הצוללות עלו אל מעל לפני המים, דרשו מצוות הספינה להיכנע, נתנו למלחי האויב הזדמנות לנטוש את הספינות בסירות הצלה, ואז הטביעו את הספינה. לפחות, זו הייתה התכנית. מפקדי הצוללות שניסו לציית לחוקי המלחמה בדרך זו, גילו במהירות שיריביהם אינם מוכנים להפסיד בכבוד. הצוללות שצפו אל מעל לפני המים היו סופגות מטח כבד של ארטילריה ואש תותחים ומוטבעות מיד. תוך זמן קצר השתנו החוקים הבלתי-כתובים, והמפקדים הגרמנים חדלו ממנהגיהם הג'נטלמניים, והחלו להטביע ספינות בכל רחבי האוקיאנוס מבלי לתת להן אזהרה מראש. בעלות-הברית מצאו עצמן בסגר שנכפה עליהן מצד מדינה שכוחה הימי היה זעום ביחס אליהן, אך טכנולוגיה חדשנית אחת אפשרה לה לשתק את יתר האומות בימים.

מה שמדהים הוא שהבריטים היו אמורים לדעת למה לצפות, כי אחד הסופרים המפורסמים ביותר שלהם – ארתור קונן דויל, שכתב את סיפורי שרלוק הולמס – פרסם מוקדם יותר באותה שנה סיפור מדע בדיוני, בו הצליחה מדינה מומצאת קטנה להשתמש בצוללות כדרך להטלת סגר על האימפריה הבריטית[1]. האדמירלות ביטלה את הסיפור פומבית כשטות מוחלטת, ובריטניה לא הצליחה להיערך לדרך הלחימה התת-ימית החדשה לפני שזו היכתה בה שן ועין. חודש אחד בלבד לאחר שהאדמירלים הבריטים לעגו בפומבי לרעיונותיו ההזויים של קונן דויל, נפתחה מלחמת העולם הראשונה. בארבע השנים הבאות הטביעו הצוללות הגרמניות יותר מ- 5,000 ספינות של בעלות-הברית, במחיר של 199 צוללות גרמניות בלבד[2].

אני אוהב את הסיפור הזה, מכיוון שהוא מראה כיצד סופרי המדע הבדיוני יכולים לעתים לדמיין עתידים שנראים מוזרים לעיני האנשים החיים בהווה, אך יכולים להתממש בקלות מהרגע שהתנאים הנכונים מתגשמים. 

אבל למה לעצור בצוללות?

 

כלכלת הוופי

בואו נסתכל על דוגמה נוספת לתחזית מוצלחת מצד סופר מדע בדיוני, הפעם מתחילת שנות האלפיים.

הסופר והעתידן קורי דוקטורו ניסה ב- 2004 לדמיין חברה עתידית בה אין עוד צורך בבני-אדם שיבצעו עבודה מכל סוג שהוא. בחזון של דוקטורו, רובוטים יכולים לבצע את כל העבודות הפיזיות – משינוע משאות ובני-אדם בכבישים ובשמים, ועד לגידול צמחים בחוות ואפילו ביצוע ניתוחים בבתי-חולים. בינות מלאכותיות מחליפות עורכי דין, רואי חשבון, רופאים ושאר עוסקים במקצועות הידע. דוקטורו שאל את עצמו איך תיראה החברה והתרבות בעולם שכזה, ומה יעשו בני-האדם אם לא יצטרכו לעבוד למחייתם.

דוקטורו סיפק תשובה אפשרית לשאלה בספרו "Down and Out in the Magic Kingdom" – שאגב, שוחרר לאינטרנט תחת רישיון Creative Commons, כך שכל אחד יכול לקרוא אותו בחינם (קישור כאן). הספר מתאר את החיים במאה ה- 22, בה כל העבודות מתבצעות על-ידי רובוטים. כתוצאה, אין עוד רעב או עוני בעולם. כולם יכולים ליהנות מהמזון הטוב והבריא ביותר, משירותי הבריאות המתקדמים ביותר ומבינות מלאכותיות שמסוגלות לשרת את בני-האדם בכל דרך שירצו, בין היתר באמצעות סימולציות במציאות מדומה שהן מתכנתות ומתאימות אוטומטית עבור כל אינדיבידואל.

הדבר היחיד שנותר לאנשים להתחרות עליו בעולם שכזה, הוא הכבוד. בספר מתוארת מערכת בה קיים לכל אדם דירוג וופי (Whuffie). כדי לקבוע כמה וופי יש לכל אדם, בינות מלאכותיות סוקרות באופן מתמיד את מוחותיהם של האנשים שמכירים אותו או ששמעו עליו. אם אנשים אוהבים ומעריכים אותך ואת יצירותיך, אתה מקבל דירוג וופי גבוה. אם אנשים לא מרוצים ממך, אתה יכול לאבד כבוד – לאבד וופי [3].

זה לא רעיון רע, בהכרח. בספרי האחרון – "השולטים בעתיד" – הצעתי מערכת דומה של מטבעות קארמה. המערכת מסתמכת על הרעיון שבעולם העתיד אנחנו עומדים להיות מנוטרים כל העת בכל מקרה על-ידי בינות מלאכותיות שינתחו ויבינו את כל מעשינו. אפשר לתכנת את הבינות הללו להבחין במעשים טובים, ולתגמל את המבצעים במטבעות קארמה. וכך, אם אתה עוצר לעזור למישהו בצד הרחוב, אתה יכול להיות בטוח שתבוא על גמולך מאוחר יותר, ושאנשים ירצו לעזור לך כדי לזכות גם הם בקארמה חיובית.

דוקטורו מציג בספרו – ובביקורת עצמית שהוא עצמו כתב מאוחר יותר – תמונה שונה של רעיון מטבעות הקארמה, או הוופי. הוא מסכים שניתן להשתמש בוופי כסוג של מערכת תגמול, אבל מציג גם את הצדדים השליליים שלה. כאשר אחד הגיבורים בספר מואשם בפשע, הוא מאבד כל-כך הרבה וופי שאחרים יכולים להתנכל לו ולשדוד אותו מבלי שיקרה להם דבר. אפילו המעליות מפסיקות לשרת אותו, והוא הופך, למעשה, לתת-אזרח. ודווקא האנשים עם רמות הוופי הגבוהות ביותר הם, כפי שדוקטורו קובע, "מניאקים סוציופתים שיודעים כיצד להתחנף, ללקק, או לאיים את דרכם למעלה. ומהרגע שיש לך מספיק וופי – ברגע שאנשים רואים אותך כבעל מוניטין – אנשים אחרים יוצאים מדרכם כדי לתת לך הזדמנויות לעשות דברים שיהפכו אותך לעוד יותר ידוע… ובאופן כללי [מאפשרים לך] לקבל קרדיט על כל דבר מוצלח, ולהאשים את הכשלונות על בני-התמותה הנחותים."[4]

זו, אגב, בעיה שקיימת גם עם הכסף בעולם כיום. אנשים עשירים יכולים להתחמק מכשלונות ומעונשים שהיו ממוטטים אנשים עניים יותר, וככל שיש להם יותר כסף – כך הם יכולים לעשות יותר כסף. אז אולי שיטת הוופי אינה גרועה כל-כך, מכיוון שהיא מאפשרת לכולם להתקדם בחיים? בסיפור של דוקטורו, אחרי הכל, הדמות המרכזית מצליחה בגדול בסוף הספר, כשאחרים שומעים על העוול שנעשה לה – ופתאום היא זוכה בכמויות עצומות של וופי בשל הרחמים שאנשים מרגישים כלפיה. הוופי מאפשר להפוך את רגשות הקהל לתמורה מיידית, וזה לא דבר שקורה עם כסף בקלות. כך שהוופי הוא מערכת עם יתרונות וחסרונות.

כך או כך, דוקטורו הצליח לחזות את הרעיון המרכזי מאחורי פרויקט הענק הנוכחי של ממשלת סין. הממשלה הסינית מפתחת ומממשת בימים אלו את "דירוג האשראי החברתי", שקובע לכל אדם רמת 'כבוד' מסוימת לפי מעשיו. אם הוא רוכש רכב גרמני בטוח וזול, במקום רכב מתוצרת סין, הדירוג החברתי שלו יורד. אם הוא מדבר לעתים תכופות עם קרובי משפחה מחוץ לסין, הדירוג החברתי שלו יורד עוד קצת. אם הוא מהמיעוט המוסלמי בסין ומתפלל חמש פעמים ביום, הדירוג החברתי שלו סופג עוד מהלומה, וכן הלאה. כשהדירוג החברתי נמוך מספיק, אותו אדם מפסיק לקבל שירות מצד הסובבים אותו: אנשים רואים שהדירוג החברתי שלו נמוך, ונמנעים מלתקשר עמו מתוך חשש שגם הדירוג שלהם ירד כתוצאה מההיכרות עמו. אנשים עם דירוג חברתי נמוך מדי לא יכולים לעלות על מטוסים או רכבות, לרשום את בניהם לבתי הספר היוקרתיים במדינה, או לרכוש בתים באיזורים נחשבים. ולחילופין, אנשים עם וופי – סליחה, דירוג חברתי – גבוה, זוכים לכבוד ולהערכה מצד הסובבים אותם.

את כל זה, דוקטורו הגה כבר ב- 2004 בספר המדע הבדיוני שכתב. הוא העיז לשאול שאלה גדולה – איך ייראו החיים בעולם בו אין צורך בעבודה אנושית, ושבו הטכנולוגיה מאפשרת לנטר אחר כולם בכל זמן, וחשף נדבך חשוב של חברת העתיד.

 

האם סופרי המדע הבדיוני יודעים לחזות את העתיד?

במה זכו סופרי המדע הבדיוני שדווקא הם מצליחים לחזות את העתיד? ובכן, קודם כל, השאלה עצמה מטעה. לא ברור בכלל שסופרי המד"ב מצליחים לחזות את העתיד יותר טוב מאחרים. הם פשוט חושבים הרבה על העתיד, וחלק מהדברים אכן מתממש. 

עד לכאן, אין שום הפתעה. גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום. אבל מה שמעניין הוא שסופרי המדע הבדיוני מצליחים לתאר אפשרויות אחרות לחברה האנושית ברמה פירוט גבוהה. לפעמים הם צודקים, לפעמים לא, אבל סופרי מדע בדיוני טובים מצליחים להשתחרר לגמרי מכבלי ההווה, ולדמיין בפרוטרוט מערכת שונה לחלוטין שמתממשת בעתיד. עצם הקריאה של הרעיונות שלהם יכולה לעזור להרחיב את המודלים המחשבתיים שלנו ולהכין אותנו טוב יותר לעתיד. 

ולא רק אני חושב כך. 

צבא קנדה שכר ב- 2005 סופר מד"ב כדי שיכתוב סיפור (Crisis in Zefra) שמתאר את העתיד האפשרי של הלחימה בעוד עשרים שנים. הסיפור נכתב ב- 2005, אבל כבר מתייחס לרובוטים, רחפנים, ואמצעי תקשורת מיידיים בין טרוריסטים. חיל הנחתים באמריקה פתח בשנים האחרונות סדנה משלו, אליה הוא הזמין כמה מגדולי סופרי המדע הבדיוני כיום, והם ישבו עם חיילי המארינס כדי לעזור להם לכתוב סיפורי מדע בדיוני שדמיינו מחדש את עתיד המלחמה. 

צבא צרפת שוכר בימים אלו ממש סופרי מדע בדיוני שירקמו עבורו סיפורים שיתארו את עתיד המלחמה. הסופרים ינסו לחזות מראש כיצד טרוריסטים ומדינות ישתמשו בטכנולוגיה מתקדמת כנגד צרפת. הם לא יחזו עתיד אחד מדויק, אבל הם יעזרו לגנרלים של צבא צרפת לפתח מודלים מחשבתיים חדשים שכוללים בתוכם את הטכנולוגיות החדשניות ביותר – ואת דרכי השימוש בהן.

אחרון חביב, גם עבדכם הנאמן עובד מפעם לפעם בכתיבת סיפורי מדע בדיוני עבור ארגונים שונים. בסיפורים אני מנסה לתאר כיצד יכול העולם להיראות בעקבות התפתחויות עתידיות מסוימות, וכיצד מגמות שונות יכולות להשתלב ביחד כדי להביא לתוצאות שנראות יוצאות-דופן ומוזרות מנקודת מבטנו בהווה.

בקיצור, אם אתם רוצים לחשוב מחוץ לקופסא, לפתח מודלים מחשבתיים חדשים ורחבים יותר, ולהבין טוב יותר את מה שיכול לקרות בעתיד – אתם צריכים לקרוא מדע בדיוני. וגם אם אני (והצבאות השונים) טועה לחלוטין ולא תפיקו מכך שום תועלת, לפחות תיהנו מכל רגע.

 


 

קישורים

[1] http://ebooks.adelaide.edu.au/d/doyle/arthur_conan/danger/chapter1.html

[2] http://books.google.co.il/books?id=evVPoSwqrG4C&lpg=PA73&pg=PA73#v=onepage&q&f=false

[3] https://en.wikipedia.org/wiki/Down_and_Out_in_the_Magic_Kingdom

[4] https://locusmag.com/2016/03/cory-doctorow-wealth-inequality-is-even-worse-in-reputation-economies/

ירדן מתחרטת על שרכשה כטב"מים סיניים זולים – ומציעה אותם לרכישה במכירה פומבית

ירדן מתחרטת על שרכשה כטב"מים סיניים זולים – ומציעה אותם לרכישה במכירה פומבית

סיפורנו היום נגוע בשאדנפרויד – שמחה לאיד מהסוג הנלוז (והמענג) ביותר – כמו גם בכלי טיס בלתי מאוישים משוכללים בעלי יכולות הרג מרשימות. השילוב של שני אלו אינו יכול להיות טוב, אבל הוא בהחלט מעניין.

סיפורנו מתחיל בשנת 1995 כאשר נכנס לשימוש לראשונה הכטב"מ (כלי טיס בלתי מאויש) המפורסם ביותר של ארצות הברית, הפרדאטור. כטב"מ זה נמצא בשימוש מבצעי כבר למעלה מעשרים שנים, ועוד היד נטויה. ארצות הברית השתמשה בו במבצעים רבים ושונים, כולל למטרות חיסול מבוקשים באפגניסטן ובעיראק. באופן הגיוני, הממשלה האמריקנית אסרה על התעשייה למכור את כלי-הנשק הזה למדינות אחרות, מלבד לבעלות-בריתה הקרובות ביותר של ארצות הברית. המונופול על השימוש בפרדאטור נותר בידי ארצות הברית. 

זוהי החלטה חכמה, מאחר והפרדאטור הוא מכונת הרג משוכללת, המוטסת מרחוק על-ידי טייס היושב לעתים במרחק אלפי קילומטרים – בצדו השני של כדור-הארץ. הוא יכול להטיס את הכטב"מ במשך 14 שעות שלמות באוויר, ולשגר טילים מכל הסוגים, שמסוגלים להתביית על המטרה באמצעות לייזר או מכ"מ ולגרום לנזק קטלני בעת הפגיעה. 

ואז הגיחה סין לכותרות ב- 2016, עם כטב"מים חדשים שפיתחה והייתה מוכנה למכור ל… ובכן, פחות-או-יותר לכל מי שהיה מסוגל לשלם עבורם. 

הכטב"מ הסיני הוא מכונת הרג משוכללת, המוטסת מרחוק על-ידי טייס היושב לעתים במרחק אלפי קילומטרים – בצדו השני של כדור-הארץ. הוא יכול להטיס את הכטב"מ במשך 14 שעות שלמות באוויר, ולשגר טילים מכל הסוגים, שמסוגלים להתביית על המטרה באמצעות לייזר או מכ"מ ולגרום לנזק קטלני בעת הפגיעה. 

קולטים את העסק?

יכולותיו של הכטב"מ הסיני דומות באופן חשוד לאלו של הפרדאטור, והוא נחשב כחיקוי זול וזמין הרבה יותר של אחד מכלי הלחימה המשוכללים ביותר של ארצות הברית. ומכיוון שסין אינה מטילה אותן מגבלות על מכירת כלי-הנשק למדינות זרות, הכטב"מ הסיני נמכר כבר למדינות רבות שזקוקות ליכולות הגנה (או מתקפה) מתקדמות. רשימה חלקית של הרוכשים כוללת את אלגריה, ניגריה, ירדן, זמביה, עירק, ערב הסעודית, אתיופיה, טורקמינסטן, איחוד האמירויות הערביות, פקיסטן ומיאנמר. איחוד האמירויות הערביות כבר השתמש בכטב"מ ב- 2017 כדי להתנקש בחייו של בכיר בתימן [1].

פרשנים צבאיים הביעו חשש כבד לגבי המצב החדש, מאחר והוא מאיים על הדומיננטיות האווירית של מדינות מתקדמות-טכנולוגית. הסכנה גדולה במיוחד עבור ישראל, שעד כה הייתה המנצחת הגדולה בתחום הכטב"מים במזרח התיכון. ועכשיו צריכה להתמודד עם מצב חדש בו גם לכל שכנותיה יש (או עומדים להיות) כטב"מים ברמה גבוהה [2].

וכאן נכנס השאדנפרוינד למשחק, כי מסתבר שהכטב"מים הסיניים אולי אינם מתפקדים ברמה גבוהה כל-כך. ירדן, שרכשה צי שלם של הכטב"מים הסיניים, הודתה בסוף 2018 כי "אינה מרוצה מביצועי כלי הטיס, ומעוניינת להפסיק להשתמש בהם."

מה בדיוק הבעיה? לא ברור. חיל האוויר הירדני מסרב לפרט. אבל לפי הדיווחים, המדינה פשוט לא הייתה מרוצה מביצועי הכטב"מים, והחליטה להיפטר מהם במכירה פומבית. אז אם אתם מעוניינים במכונות הרג משוכללות-בערך, זה הזמן שלכם לקפוץ לירדן ולבדוק את הסחורה.

עד לכאן השאדנפרויד. ועכשיו לניתוח קצת יותר רציני. 

קודם כל, למרות שהנטייה המיידית שלנו כאנשי המערב היא לגחך על "החיקויים הסיניים הזולים", כדאי להתחיל לזנוח את הלך-הרוח הזה. היכולות האקדמיות, ההנדסיות והצבאיות של סין מתקדמות במהירות ומדביקות את אלו של המערב. הכטב"מים הסיניים הם בוודאי חיקוי של הטכנולוגיה המערבית, אך הדורות הבאים שלהם יפגינו יכולות חדשות ומתקדמות יותר, ויכסו על הפגמים הקיימים. 

שנית, מתחיל להיות ברור שהכטב"מים הסיניים יכולים להגיע לכולם. קרוב לוודאי שסין עצמה מגבילה עדיין את מכירת הכטב"מים למדינות מסוימות. אבל מה קורה כשהרוכשים מחליטים להיפטר מהם במכירה פומבית, כפי שבחרה ירדן לעשות? למי יכולים הכטב"מים האלו להגיע עכשיו? לחיזבאללה? לסוריה (ומשם לחיזבאללה)? לאיראן (ומשם לסוריה)? לדאע"ש? 

והתשובה היא שבמוקדם או במאוחר, הכטב"מים האלו יגיעו, פשוט מאד, לכל מדינה וארגון בעולם שיכולים להרשותם לעצמם. 

זהו שינוי שפרשנים כמו דן קרלין חזו כבר לפני שנים. בפודקאסט "היגיון בריא", טען קרלין שארצות הברית נותנת לעצמה צ'ק פתוח לשימוש בטכנולוגיות הכטב"מים הקטלניות כדי להתנקש באויביה, מבלי להבין שבקרוב תגיע טכנולוגיה דומה גם לידיהם של אותם אויבים – ואז יגיע הזמן לפייבאק מצדם. נראה שהזמן לפייבאק הזה אכן מתקרב בצעדי ענק. עד עתה, אויביה של ארצות הברית היו אלו שהיו מסתכלים בחשש לשמים בכל פעם ששמעו זמזום מלמעלה. עכשיו, גם האמריקנים (ובמשתמע, הישראלים) עלולים להתחיל לרכוש את ההרגל הזה.

כל זה לא אומר שמחר בבוקר תופצץ הכנסת על-ידי כטב"מים מתוצרת סין. בכל זאת, למדינות המערב יש גם טכנולוגיות הגנה אווירית משוכללות משלהן. אבל זירת הלחימה האווירית תתחיל להשתנות במפורש, וקרוב לוודאי שבשנים הקרובות נתחיל לראות כטב"מים (אוטונומיים-למחצה או לגמרי) שמטרתם המרכזית תהיה ליירט במהירות וביעילות כטב"מים עוינים. או בקיצור, לוחמה בין כלי טיס רובוטיים זעירים באוויר. סיפורי המדע הבדיוני הולכים ומתממשים במהירות לנגד עינינו.

ועד אז, אם אתם קונים כטב"מים סינים זולים, אל תשכחו לבקש פתק החלפה.

 

 


 

[1] https://foreignpolicy.com/2018/04/27/drone-wars-how-the-uaes-chinese-made-drone-is-changing-the-war-in-yemen/

[1] https://www.businessinsider.com/chinese-drones-swarm-market-2017-11

מדען רוסי מתכנן להנדס גנטית תינוקות עד סוף 2019 – והגופים המדעיים מודים שאינם מסוגלים לעצור אותו

מדען רוסי מתכנן להנדס גנטית תינוקות עד סוף 2019 – והגופים המדעיים מודים שאינם מסוגלים לעצור אותו

והנה זה מתחיל: מדען רוסי הודיע על תכניותיו להנדס גנטית תינוקות אנושיים עד סוף 2019, ולמרות קריאות מצוקה ומרמור מצד גופים כמו ארגון הבריאות העולמי, איש אינו מתכוון לעצור אותו.

לפני שבועיים הצהיר דניס רבריקוב, חוקר ביולוגיה מולקולרית העומד בראש המעבדה לעריכת הקוד הגנטי במרפאת הפוריות הגדולה ביותר ברוסיה – על תוכניתו להנדס גנטית תינוקות אנושיים. רבריקוב מתכוון להמשיך בצעדיו של החוקר הסיני הא יאנוקי, שהנדס גנטית תינוקות על מנת להקנות להם עמידות לנגיף ה- HIV. אלא שמטרותיו של רבריקוב מעשיות יותר: הוא רוצה לאפשר לאמהות הנושאות את הנגיף בגופן, להביא ילדים לעולם מבלי שאלו יידבקו מהאם במהלך ההיריון, הלידה או בהמשך חייהם.

רבריקוב טוען שהטכניקה בה ישתמש דומה לזו של יאנוקי הסיני, אך בטוחה יותר, ועם סיכוי קטן בהרבה לתופעות לוואי בלתי-רצויות. לפני שנה הוא פרסם תוצאות מחקר שהוכיחו כי הטכניקה שלו מסוגלת לנטרל ביעילות ובאופן בטוח שני עותקים של הגן CCR5, שמאפשר בערך תשעים אחוזים מההדבקות ב- HIV. חוקרים אחרים ספקנים יותר, בלשון המעטה, וסבורים שרבריקוב פשוט לא הצליח במחקריו לגלות את כל המוטציות שנגרמו במהלך ניסוייו [1]. 

אפשר לסכם שקיים קונצנזוס בקהילה המדעית בנוגע לסיכון המגולם בהנדסה גנטית בבני-אדם. למרות זאת, ארגון הבריאות העולמי הודה בימים האחרונים כי אינו מסוגל לעצור את רבריקוב או למנוע ממנו לממש את תכניותיו. באופן דומה, גם נשיא האקדמיה הלאומית לרפואה של ארצות הברית הביע את חששותיו לגבי תכניותיו של רבריקוב, אך אמר במפורש כי – "איני יודע מה אנו יכולים לעשות כדי לעצור אותו… לכל מדינה יש ריבונות משלה" [2]. 

זהו אחד המשפטים החשובים ביותר בנוגע לעתיד ההנדסה הגנטית. נכון להיום, לכל מדינה יש ריבונות משלה על שטחה, וזכות בלעדית להחליט אלו ניסויים מותרים ואסורים בגבולותיה. ברוסיה קיים אמנם חוק המגביל מאד את השימוש בהנדסה גנטית, אך משרד הבריאות הרוסי ממלא פיו במים ומסרב לאסור בצורה פומבית על רבריקוב מלהתקדם עם תכניותיו. 

בחודשים הקרובים יגיע משרד הבריאות הרוסי להחלטה בנוגע לניסויים, וזו תהיה מונעת בהכרח מראייה כוללת יותר של צרכי המדינה. אם יחליט שר הבריאות הרוסי – סליחה, אם יחליט פוטין – שהטכניקה להנדסה גנטית של תינוקות עשויה לקדם את רוסיה בעתיד, הרי שההחלטה תהיה בוודאי חיובית. ואם כך יקרה, הרי שאיש מחוץ לגבולות רוסיה לא יוכל למנוע מהרופאים במדינה מלהנדס גנטית עוברים ותינוקות אנושיים.

פוטין יצטרך לקבל החלטה קשה. מצד אחד, הכנסיה האורתודוכסית – מוסד בעל כוח רב ברוסיה – מתנגדת באופן נחרץ להנדסה גנטית. מצד שני, טכניקות מתקדמות להנדסה גנטית עשויות להיות מסוגלות להזניק קדימה את המדינה כולה. אם רוסיה תתיר, למשל, להנדס ילדים בעלי מנת משכל גבוהה יותר (שאיפה סבירה למדי, מאחר שידוע כיום שהגנים שלנו אחראים לחמישים עד שמונים אחוזים מרמת ה- IQ), הרי שתוך פחות משני עשורים היא תוכל ליהנות מהתוצרים שיפיקו מהנדסי-העתיד ומדעני-העתיד הללו.

החלטתו של פוטין תושפע, בוודאי, גם משיעור הילודה הנמוך ברוסיה. פוטין עצמו כינה את העניין "הבעיה החריפה ביותר של רוסיה המודרנית", ומסיבה טובה: ההערכה היא שתוך שלושים שנים, תפחת אוכלוסיית המדינה מ- 143 מיליון אזרחים ל- 111 מיליון בלבד, כתוצאה משיעור הילודה הנמוך ושיעור התמותה הגבוה [3]. פוטין מחפש בנרות דרכים לשכנע את נשות המדינה להביא יותר ילדים לעולם. למה שלא יציע לכל אשה טיפול חינם מצד המדינה, שיעזור 'להשביח' את ילדיה? כאשר אשה ממוצעת ברוסיה מביאה לעולם רק ילד אחד, היא בוודאי תרצה 'לבטח' את ההשקעה לעתיד. 

פוטין עשוי, לפיכך, לנסות לקדם תכנית ארוכת-טווח להשבחת האוכלוסיה, במקום להגדיל את מספר הילדים שייוולדו לעוני ולאלכוהוליזם (תוחלת החיים הנמוכה של הגברים ברוסיה, העומדת כיום על 59 שנים בלבד, היא כנראה תוצאה של האלכוהוליזם הנפוץ כל-כך בקרב הגברים במדינה).

אני מאמין שהחלטת משרד הבריאות הרוסי בנוגע לניסוייו של רבריקוב תהיה חיובית. אם כך יקרה, הרי שכבר בשנה הבאה נראה בוודאי עשרות תינוקות מהונדסים-גנטית. ואם נגלה שהטכניקה של רבריקוב אכן יעילה ובטוחה, הרי שאפשר לצפות לתינוקות מהונדסים-גנטית נוספים שיופיעו ברוסיה, אבל עם תכונות מעניינות אחרות: עמידות למחלות לב, למשל, או לסרטן; או אולי בעלי מנת משכל גבוהה יותר, או חרוצים יותר – התכונות החשובות ביותר להצלחה כיום.

כך או כך, רוסיה תחליט עבור עצמה, ושאר העולם ייאלץ לקבל את החלטתה. ואם אכן תתחיל המדינה להפיק תינוקות בריאים וחכמים יותר, הרי שגם מדינות אחרות ייאלצו להתחיל לעשות זאת, כחלק מ- 'מירוץ החימוש' החדש של ההנדסה הגנטית. ואם מדינות אחרות יסרבו לכך? ובכן, מספיק אדם מהונדס אחד שיתחתן עם אזרחית מדינה זרה, כדי שילדיהם יישאו את אותם גנים מועדפים שייבררו על-ידי המדענים הרוסיים. נרצה או לא נרצה, האנושות מתחילה לצעוד בימים אלו לקראת עתיד בו יהונדסו ויעוצבו ילדים – לא בבית-הספר או בחיק המשפחה, אלא כבר מהרחם.

הולך להיות מעניין בעתיד.


 

קישורים:

[1] https://www.nature.com/articles/d41586-019-01770-x

[2] https://futurism.com/the-byte/science-leaders-russians-plan-crispr-babies

[3] https://www.thoughtco.com/population-decline-in-russia-1435266

בסין, רובוטים מתחילים ללמד בבתי הספר ובגנים

בסין, רובוטים מתחילים ללמד בבתי הספר ובגנים

בבתי הספר בסין, רובוטים מתחילים לתפוס את מקום המורים.

זה לא כל כך מפתיע. סין מתמודדת בעשורים האחרונים עם אחוזי נשירה גבוהים מבתי הספר התיכוניים. מתוך העובדים בערים בסין, רק שלושים ושבעה אחוזים סיימו בית ספר תיכון. המצב קשה עוד יותר בכפרים, בהם רק שמונה אחוזים מהעובדים סיימו תיכון[1]. בכל כתה לומדים 49 ילדים בממוצע, משבע וחצי בבוקר עד חמש אחר הצהריים[2]. מעטים המורים המסוגלים להתמודד עם מספר תלמידים גדול כל כך, זמן רב כל כך, יום אחר יום. עד 2021, צפויה סין להתמודד עם מחסור של שלושה מיליון מורים[3].

וכך מתחילים הרובוטים להיכנס לבתי הספר בסין.

הרובוט הראשון בו נתקלים רוב הילדים נקרא בינגו. הוא מלמד בגני הילדים נושאים שונים, כגון אנגלית ומדע. הוא מסוגל לזהות תלמידים לפי פניהם, מוודא בתחילת כל שיעור שכל התלמידים נוכחים, שואל את הכתה שאלות – וגם עונה לשאלות שהילדים מעלים. הוא מסוגל לדרג את תשובות התלמידים לשאלותיו, גם לפי תוכן התשובה המילולית, וגם לפי הבעות הפנים של הילד. בסוף כל שיעור, מקבל כל ילד ציון – והתוצאות נשלחות ישירות להורים.

robot1.jpg

הרובוט בינגו מלמד בגן הילדים אנגלית ומדע, עונה לשאלות התלמידים וגם שואל אותם שאלות בעצמו ומדרג את התשובות.

כל זה לא אומר שבינגו עומד להחליף את כל הגננות או את כל המורים. אפשר לראות בצילומים מהכיתות ומהגנים שהרובוט אמנם עומד בעצמו מול הכתה, אבל ברקע תמיד משגיח גם אדם על הילדים. בינגו למעשה משדרג את השיעור, מכיוון שהוא מספק תוכן שרבים מהמורים הסיניים אינם מסוגלים להעביר לתלמידים בהצלחה. עדיין יש צורך בנוכחות אנושית, אבל בעיקר לצרכי השגחה והתמודדות עם בעיות מיוחדות. וראוי לציין שיצרנית בינגו פיתחה כבר גם גרסה של הרובוט לבית, שם הוא יכול להמשיך לסייע לילדים בסבלנות נצחית – כל עוד הוא מחובר לחשמל. העלות? בערך 150 דולרים לגרסה הביתית.

כל זה עשוי להישמע מוזר, אבל אי אפשר להתווכח עם התוצאות: בשלושת-אלפים גנים בסין כבר נעשה שימוש ברובוט, והמספר ממשיך לגדול[4].

רובוט אחר, בשם ZIB, מתחיל להופיע בבתי-ספר, שם הוא מספר סיפורים לילדים לפני שינת הצהריים, עונה לשאלותיהם במגוון נושאים, ואפילו בוחן אותם בנושאי מדע[5]. הרובוט KeeKo מבצע אינטראקציות דומות עם ילדים בגילאי שבע ומטה, ולפי היצרנית, ניחן בעצמו באינטיליגנציה של ילד בין חמש[6].

robot2.jpg

הרובוט ZIB מספר סיפורים לילדים, עונה לשאלות בנושאים שונים ובוחן את ידיעותיהם.

הרובוטים אינם רק תופסים תפקידי הוראה, אלא מעורבים גם בפעולות אחרות בבתי-הספר. באלפיים גנים בסין ניתן למצוא כיום רובוט בשם Walklake, שבוחן כל ילד שנכנס לגן מדי בוקר. הרובוט נראה כמו בובה ענקית – למעשה, לקרוא לו "רובוט" זו מחמאה, מכיוון שהוא אינו מסוגל לנוע בעצמו. אבל אי אפשר להתווכח עם התפקיד שהוא ממלא: הוא מוודא שכל הילדים שנכנסים לבתי-הספר בריאים. לשם כך הוא סורק את הטמפרטורה שלהם באמצעות מדחום האינפרא-אדום שעל מצחו, ובוחן את פניהם, ידיהם ועיניהם באמצעות המצלמות שבעיניו, בפיו ובחזהו. הוא מאתר סימנים למחלה כמו חום גבוה, שלפוחיות על הגוף, גרון כואב ועיניים מעקצצות.

כמו הרובוטים הקודמים, גם Walklake אינו מתמודד לבדו עם התלמידים. במידה והוא מאתר תלמיד חולה, הוא מתריע בפני המורים והאחיות בבית הספר על התקלה – ואלו ממשיכים את הטיפול בעבריין הבריאותי. בסוף כל יום, הרובוט שולח סיכום של כל המידע שאסף למנהל, שיכול להבין מה מצב הבריאות בבית הספר.

robot3.jpg

כשאני קורא על הרובוט, מרגיזה אותי במיוחד תגובתה של אחת מהחוקרות במערב שמוטרדת מהניכור הרגשי שהרובוט יוצר. בתגובה, שהתפרסמה במגזין ניו סיינטיסט, כתבה החוקרת כי – "להיבדק על-ידי רובוט כל בוקר כשאתה נכנס לבית הספר, נשמעת כמו חוויה מאד מנכרת לילדים צעירים – אינטראקציה ידידותית עם הרופא או האחות בוודאי תהיה טובה יותר."[7]

ובכן, היא צודקת, אבל איננו חיים בעולם אידיאלי, או שכל ילד גם היה מקבל חינוך פרטי משל עצמו. סין צריכה להתמודד עם מספר עצום של ילדים, שלעתים קרובות נשלחים לבית הספר ולגן כשהם נושאים מחלות מדבקות. הממשלה מחייבת את כל גני הילדים לבדוק את בריאותם של הילדים מדי בוקר. אם האפשרות היא לבזבז שעה שלמה מהיום בהמתנה בכניסה לבית-הספר כדי להיבדק על-ידי אדם, או לעצור לשלוש שניות במסדרון מול הרובוט (זה כל הזמן שהוא צריך כדי לאבחן אותך), לי אישית ברור מה עדיף.

כל זה לא אומר שצריך להתעלם מהפן הרגשי, או מהצורך של ילדים באמפתיה. אבל במקום בו אפשר לייעל תהליכים מכניים כמדידת חום, איני רואה סיבה להימנע משימוש ברובוטים.

סיכום

סין מהווה כיום כר מבחן להתפתחויות טכנולוגיות. הממשלה רצה קדימה אל העתיד, תוך שהיא מציעה לאזרחים – או כופה עליהם – מגוון שירותים הנסמכים על בינה מלאכותית ורובוטיקה. מבחינה זו, היא מקדימה את מדינות המערב, שאינן נמצאות באותו לחץ מתמיד מצד האוכלוסיה הגדלה. אין פלא שסין מוכנה להתנסות במגוון רעיונות חדשניים. חלקם בוודאי ייכשלו – אבל יש הרבה מה ללמוד מהכשלונות ומההצלחות כאחד.

בשנים הקרובות נראה האם הרובוטים ממשיכים להתפשט בבתי הספר ובגני הילדים בסין. אם כך יקרה, ואם הרובוטים ינחלו הצלחה בלימוד הילדים, הרי שכבר בעשור הקרוב נתחיל בוודאי לראות רובוטים דומים גם במוסדות החינוך בישראל.

אני יכול רק לקנא בבן שלי, שיזכה לחינוך טוב יותר מזה שאני קיבלתי – כנראה גם מצד רובוט.

 


 

[1] https://www.scmp.com/news/china/society/article/2108280/chinas-biggest-problem-huge-numbers-dropping-out-school

[2] https://www.theeducator.com/blog/class-sizes-around-world/

[3] https://www.dailymail.co.uk/news/article-6734785/Chinese-kindergartens-use-robots-teacher-children.html

[4] https://www.newscientist.com/article/2204279-robots-conduct-daily-health-inspections-of-schoolchildren-in-china/

[5] http://www.zibrobot.com/benny_robot.html

[6] https://www.scmp.com/news/china/society/article/2087341/robots-are-being-used-teach-children-chinas-schools-no-fear-they

[7] https://www.newscientist.com/article/2204279-robots-conduct-daily-health-inspections-of-schoolchildren-in-china/

עתיד הלחימה: הרובוטים הנצחיים

עתיד הלחימה: הרובוטים הנצחיים

לפעמים כמה ידיעות על העתיד מתחברות ביחד זו לזו, באופן שיוצר היגיון מושלם. זה מה שקרה בחודש האחרון, בעקבות שלוש התפתחויות שצבא ארצות הברית וצבא סין מקדמים, וביחד יכולות לדחוף אותנו לעתיד שונה מאד של מלחמה מכל מה שהיה מקובל עד היום.

נעבור עליהן אחת-אחת, בקצרה.

הרובוטים הנצחיים

ב- 2 למאי התפרסם פיתוח חדש שמומן על-ידי צי ארצות הברית, ובמסגרתו הצליחו החוקרים לפתח רובוטים תת-ימיים ש- 'אוכלים' צואת דגים ומפיקים ממנה אנרגיה שמאפשרת להם להמשיך לפעול. למה דווקא רובוטים תת-ימיים? מכיוון שכשמם כן הם – הם צריכים לפעול מתחת לפני המים, וחייבים להסתמך על סוללות, שנוטות להתכלות תוך זמן קצר.

כדי להתמודד עם הבעיה, מציע הצי להשתמש בתאי דלק מיקרוביאליים, בתוכם ניתן למצוא חיידקים הניזונים על חומר אורגני – בעיקר צואת דגים. החיידקים ניזונים מהצואה, משילים מעליהם אלקטרונים וכך יוצרים זרם חשמלי שיכול לשמש להנעת הרובוט. תאי הדלק המיקרוביאליים נבחנו כבר בהצלחה, ואיפשרו לחיישנים להמשיך לתפקד במשך שמונה חודשים שלמים[1].

לא הכל מושלם עדיין, כמובן. לתאי הדלק המיקרוביאליים יש צפיפות אנרגיה נמוכה מאד. ייקח להם יום שלם לטעון אפילו מכשיר קטן כאייפון. כלומר, תא דלק אחד לא יספיק בוודאי כדי להמשיך לקיים רובוטים תת-ימיים (או בכלל) לאורך זמן. אבל הצי בוחן בימים אלו אפשרות להציב סוללות-ענק על קרקעית הים, שישמשו כתחנות טעינה מחדש לרובוטים. ומאיפה יקבלו הסוללות הללו את האנרגיה שלהן? מתאי הדלק המיקרוביאליים. ובעתיד הרחוק, מי יתחזק אותן? רובוטים. ומאיפה יקבלו הרובוטים הללו אנרגיה? נו, הבנתם את העניין.

בראייה ארוכת-טווח, משמעות פיתוח זה – לצד רבים אחרים שמקנים לרובוטים יכולות קצירת אנרגיה מהסביבה – היא שאמצעי הלחימה שלנו יוכלו להמשיך להתקיים בכוחות עצמם לאורך זמן, גם ללא תמיכה אנושית. אולי לא זמן רב – אולי רק מספר חודשים – אבל הרובוטים של עוד עשור, כבר יצליחו בוודאי לשמר את עצמם לפרק זמן ארוך בהרבה. אולי שנים. אולי עשרות שנים. אולי יותר.

הרובוטים שמשתפים פעולה

ומכאן לפיתוח אחר, של צבא סין דווקא, שמתחיל להביא לשדה הקרב משאית קטנה – יותר בגודל של טרנזיט, למעשה – שיכולה לשגר כטב"מים – כלי-טיס בלתי-מאוישים זעירים. כשהיא מגיעה לשדה, המשאית משגרת מיד ארבעה כטב"מי ניטור ואיסוף מידע שיכולים לטוס במשך יותר משעה באוויר ולספק דיווח בזמן-אמת משדה הקרב. ומה אם הם מאתרים איום כלשהו? במקרה זה, יכולה המשאית לשגר שמונה כטב"מי קמיקזה: רובוטים מתאבדים החמושים בשני קילוגרמים של חומרי-נפץ, וממהרים להתפוצץ ביעד במהירות של כמעט 180 קמ"ש. בדרך זו, משאית אחת מסוגלת לחלוש ביד רמה על אזור ברדיוס של עשרות קילומטרים מסביבה[2].

חברו את הידיעה הזו לקודמתה, ותתחילו לקבל הצצה לגבי עתיד הלחימה: עולם בו רובוטים – בשמים, בים ועל האדמה – משתפים פעולה ביחד. חלקם רואים מה קורה, אחרים מקבלים את המידע ומקבלים החלטה, ולבסוף – רובוטים אחרים נשלחים לפוצץ מטרות במקרה הצורך. וכמובן, חלק מהרובוטים של העתיד יוכלו גם להתקיים בכוחות עצמם לאורך זמן – אולי אפילו במשך חודשים או שנים – במהלכם ימשיכו להוציא לפועל משימות שנקבעו עבורם.

אחת מהמשאיות הסיניות המשמשות לשיגור כטב"מי ניטור וכטב"מי קמיקזה. מקור: C4ISRNET

זיהוי פנים מתקדם

אבל מה יהיו אותן משימות? כאן אנו עוברים ישירות לידיעה השלישית, שמגיעה שוב מצבא ארצות הברית. הצבא החליט לאחרונה שהוא רוצה לחמש את החיילים ברובים עם מערכות לזיהוי פנים, והוציא קול קורא לטובת העניין. הרובים של עוד חמש שנים, לפי הצבא, יוכלו להתמקד אוטומטית באנשים שהצבא חפץ ביקרם בעולם הבא, ולשפר את סיכויי הפגיעה בהם באופן משמעותי גם בטווח של 600 מטרים או יותר.

למה נועדו רובים כאלו? בראש וראשונה, הם יעזרו לשפר את יכולתם של חיילים לפגוע במטרה, מאחר והם מכילים גם מערכות לתקשורת אלחוטית, למעקב אחר כיוון הרוח ועוצמתה ולתיקון אוטומטי של כיוון הירי. שנית, המערכות לזיהוי פנים אמורות לצמצם את הסיכוי לפגיעה בחפים מפשע[3].

כל זה טוב ויפה – באמת – אבל אני לא יכול שלא לחבר את כל הידיעות האלו ביחד, ולהגיע לתרחיש העתידי שפיתחו ופרסמו מכון Future of Life ופרופ' סטיוארט ראסל, ובו מפותחים רובוטים המכונים SlaughterBots, או "רובוטי טבח". מדובר ברחפנים קטנים הנושאים כמות זעירה של חומר-נפץ, מסוגלים להתמקד על בני-אדם מסוימים, ולהתפוצץ ישירות על ראשיהם. בתרחיש המתואר, רחפנים מסוג זה מבצעים מתקפת טרור עצומת-מימדים בתריסר אוניברסיטאות במקביל, ומתנקשים בחייהם של אלפי סטודנטים. חלקם אפילו מתפוצצים במכוון על קירות וחלונות הבניין, כדי לפתוח חללים דרכם יכולים יתר הרחפנים לחדור לתוך הבניין ולאתר את מטרותיהם. עכשיו חישבו על רובוטים כאלו – ועל רובוטים שמשגרים אותם – שיכולים לשרוד לאורך חודשים ואפילו שנים[4].

וזה יקרה

תרחישי אימים שכאלו לגבי עתיד הלחימה עשויים להישמע מוזרים, אבל הם אינם בלתי-סבירים. התפתחויות רבות בלחימה נשמעו מוזרות לגנרלים מן העבר: הרעיון שצוללות יוכלו להטביע ספינות, למשל, או שטנקים יחליפו פרשים על סוסים. העובדה שהצי הבריטי התעלם לגמרי מהרעיון הראשון, כמעט הביאה לתבוסת בריטניה במלחמת העולם הראשונה. וכמובן, אי אפשר לשכוח את הציטוט המפורסם של אחד מהקצינים הבכירים הבריטיים ב- 1916, שטען כי – "הרעיון שחיל הפרשים יוחלף בכרכרות ברזל אלו אבסורדי. הוא קרוב לבגידה."

כולנו גם מכירים את הסיפור המפורסם (שאינו לגמרי אגדה אורבנית) על הפרשים הפולנים שהסתערו על הטנקים הגרמנים ללא הצלחה מרובה[5].

הנקודה שלי היא שהתפתחויות דרמטיות בעתיד הלחימה תמיד נשמעות מוזרות לאוזנינו בהווה, אבל הן בהחלט יכולות לקרות. וכן – רובוטים יכולים להתחיל לחלוש על שדה הקרב. הם מתחילים לעשות זאת כבר עכשיו. רובוטים יכולים להתחיל לקצור אנרגיה ולשרוד בכוחות עצמם גם בסביבות קשות. ההוכחה לכך קיימת כבר היום, ואנחנו מפתחים את התשתיות שיאפשרו להם לעשות זאת טוב יותר בעתיד. ואחרון חביב – רובוטים מתחילים לזהות בעצמם מטרות ולהתמקד בהן.

חברו את כל אלו ביחד, ותגיעו לתרחיש בו בני-אדם כבר אינם הלוחמים החשובים ביותר בשדה הקרב. את מקומם תופסים רובוטים, ועל אלו אנו חייבים להמשיך לבקר ולשלוט – מכיוון שאם לא נעשה זאת, הרי שחלקם יוכלו לצאת משליטה ולהמשיך להתקיים בכוחות עצמם לזמן מה. ובתרחיש המסוכן ביותר, רובוטים שכאלו יפותחו על-ידי ישויות לא-מדיניות – היינו, קבוצות טרור גדולות, כדוגמת דאע"ש – ויישלחו לבצע משימות ארוכות-טווח, מבלי פיקוח אנושי.

כל זה לא יקרה מחר בבוקר. הטכנולוגיות הללו לא יתחברו ביחד בשנים הקרובות, ועלותן צריכה עוד לרדת משמעותית לפני שטרוריסטים יוכלו לעשות בהן שימוש יעיל. אבל הדברים הללו עוד יקרו, וכדאי שנתחיל כבר עכשיו לחשוב על דרכים להתמודד עמם.

הייתי רוצה לסיים את המאמר באזהרה קשה וכאובה על כמה שצה"ל לא מוכן למהפכה הרובוטית הזו, אבל האמת היא שאף אחד לא מוכן אליה היטב – פשוט מכיוון שהיא משנה את כללי הלחימה מהקצה אל הקצה. אני יכול רק לומר שצה"ל מזמין אותי כל הזמן לדבר על הנושאים האלו בדיוק עם קצינים רבים (אני משוכנע שיש כמה אומללים בצה"ל ששמעו אותי חוזר על אותה הרצאה בדיוק כמה עשרות פעמים) – ושיש הבנה שמשהו צריך להיעשות.

אבל מה בדיוק? את התשובה נצטרך לגלות – בעתיד.

[1] https://www.newscientist.com/article/2201482-us-navy-tests-underwater-robots-that-recharge-by-eating-fish-faeces/

[2] https://futurism.com/the-byte/chinese-military-drones-artillery

[3] https://futurism.com/the-byte/us-army-facial-recognition-rifle

[4] https://www.youtube.com/watch?v=ecClODh4zYk

[5] https://www.historyanswers.co.uk/history-of-war/polish-cavalry-vs-german-tanks-the-lies-the-betrayal-and-the-unlikely-truth/

על שוטרי-העל של לונדון – וכיצד הם מוחלפים באלגוריתמים (גרועים) לזיהוי פנים

על שוטרי-העל של לונדון – וכיצד הם מוחלפים באלגוריתמים (גרועים) לזיהוי פנים

באוטובוסים בלונדון פעל מטריד מיני סדרתי במשך חודשים ארוכים, מבלי שאיש הצליח לתפוס או לזהות אותו. אספר לכם עליו, אבל הוא לא המוקד בסיפור היום.

בלונדון קיימת יחידה אמיתית לגמרי של שוטרי-על: אנשים בעלי יכולת ייחודית לזהות פנים של אחרים, גם לאחר מבט חטוף אחד לפני שנים. אספר לכם עליהם, אבל גם הם לא המוקד בסיפור היום.

החודש בלונדון, נעצר אדם על-ידי המשטרה ונקנס, לאחר שהרים את חולצתו כדי להסתיר את פניו ממצלמות האבטחה הנמצאות בכל מקום בלונדון. אותו אדם היה חף מפשע לחלוטין, ודווקא המקרה שלו מספק לקחים עבור העתיד של כולנו.

סכנה באוטובוסים בלונדון

אילאן קאראטיפה היה תוקף מינית סדרתי. הוא היה עולה על אוטובוסים רבים מדי יום, ומחפש אחר קורבנות. הוא היה יושב לצד נשים צעירות באוטובוסים הומי-אדם, פתח עיתון כדי להסתיר את מעשיו, ואז היה מבצע את זממו. בשנת 2014 הזעיקה נערה בת 15 את המשטרה לאחר שקאראטיפה חפן את מפשעתה, אך התוקף הצליח לרדת מהאוטובוס בזמן ולהיעלם בין שלל עוברי-האורח ברחוב. שני אירועים נוספים דווחו למשטרה – ונראה סביר שהיו רבים אחרים שמעולם לא דווחו.

השוטרים בחנו את התיעוד שהתקבל ממצלמות האבטחה באוטובוסים וברחובות. למזלם, היה שפע של תיעוד. לפי חלק מההערכות, בלונדון קיימות יותר ממיליון מצלמות המותקנות ברחובות ובתשתיות. על כך אמר אחד מראשי העיר הקודמים –

"כשאתה הולך ברחובות לונדון, אתה כוכב קולנוע. אתה מתועד על-ידי יותר מצלמות משאתה יכול לדמיין."

השוטרים מצאו בקלות סרטונים המתעדים את מעשיו של קאראטיפה, אך הם לא הצליחו לעמוד על זהותו. התמונות המתקבלות מהמצלמות הללו אינן ברזולוציה גבוהה, ובניגוד למתרחש בסדרות המשטרה הטלוויזיוניות, הבלשים אינם מסוגלים להגדיל את התמונה ולהתמקד באדם מסוים מבלי לאבד חלק גדול מהרזולוציה הנמוכה ממילא. באמצעות הצלבת כרטיסי התעבורה (הרב-קו הלונדוני) בהם נעשה שימוש בכל שלושת המקרים, משטרת לונדון הצליחה לזהות את הכרטיס הספציפי בו השתמש קאראטיפה, אך הוא רכש אותו במזומן – ולכן לא ניתן היה לגלות את זהות הרוכש.

השוטרים המשיכו לעקוב אחר כרטיס התעבורה האמור, וגיבשו ניחוש כי האיש גר בקמדן – אחד מפרברי לונדון. טוב ויפה, אלא שבקמדן גרים כמעט 25,000 אזרחים. אז מה עושים עכשיו?

וכך הוזעקה יחידת מזהי-העל של לונדון לפעולה[1].

מזהי-העל של לונדון

אליסון יאנג הייתה שוטרת קהילתית צעירה מן השורה, עד שיום אחד זומנה לסקוטלנד יארד, שם התבקשה לעבור מבחן לזיהוי פנים. לצד עשרות שוטרים נוספים, ישבה יאנג מול מחשב נייד עליו הוקרנו תמונות פנים על-גבי פנים, והתבקשה להצביע על זהויות שחזרו על עצמן. כשהמבחן הסתיים, היה ברור שיאנג נמנית על אחד ממזהי-העל: אנשים המסוגלים לזהות אחרים בעקבות מבט חטוף בתמונותיהם, ולשמר את היכולת לאורך שנים.

למרות שזו נשמעת כמו התחלה לסדרה טלוויזיונית, מזהי-העל של משטרת לונדון באמת קיימים, ויכולותיהם נבדקו ואושרו על-ידי מדענים. כפי שיש אנשים שגרועים במיוחד בזיהוי פנים (כותב שורות אלו נמנה עליהם), כך ניתן גם למצוא את אלו שמוצלחים במיוחד במטלה. הם עדיין יכולים לטעות, אך לפי המספרים שמשחררת היחידה לציבור, בשבעים ושלושה אחוזים מהמקרים בהם הסתמכה המשטרה על מזהי-העל, הוגשו אישומים פליליים כנגד המזוהים. בשלושה-עשר אחוזים מהמקרים, הסתבר שהזיהוי שגוי.

נתונים אלו, אם לומר את האמת, אינם מעודדים. קל למצוא במה להאשים אדם, ברגע שפניו 'זוהו' על-ידי המשטרה. והגשת אישום פלילי כנגד אדם כלשהו, אינה מעידה בהכרח על כך על אשמתו. למרות כל ההסתייגויות הללו, לסיפורנו האנקדוטלי יש סוף טוב: יאנג ועמיתה ביקרו בתחנת הרכבת בקמדן, ומיד זיהו את קאראטיפה מבין אלפי האנשים שהסתובבו במקום בשעת העומס. הם צפו בו כאשר רכש עיתון – מאותו סוג בו השתמש כדי להסתיר את מעשיו – ועזב את התחנה. הם שעטו בעקבותיו ועצרו אותו. הוא הודה בהכל.

וזה סוף טוב, אבל בכל זאת: שלושה-עשר אחוזי שגיאה? מזהי-העל הטובים ביותר שהאנושות יכולה להעמיד לרשותנו, עדיין שוגים בכמעט חמישה-עשר אחוזים מהמקרים? המשמעות היא שבין כל מאה אנשים אותם עוצרת המשטרה – לעתים קרובות מדי בשימוש בכוח – ניתן יהיה למצוא שלושה-עשר אנשים חפים-מפשע. ולא נעים לומר, אבל גם חפים-מפשע עלולים להתוודות בפשעים שלא ביצעו, או להפסיד במשפט על לא עוול בכפם.

האם באמת איננו יכולים למצוא שיטה יעילה יותר, בטוחה ואחראית יותר לזהות פנים?

וכאן נכנסת לסיפור הכוכבת האמיתית, שאינה אנושית כלל.

זיהוי פנים בלונדון

טכנולוגיות זיהוי פנים קיימות כבר מזה זמן רב, אך בשנים האחרונות הן מגיעות לאחוזי דיוק גבוהים יותר מאי-פעם. בסין, בה נמצאות מצלמות בכל פינה בערים, הצליחו אלגוריתמים לזהות את פניו של פושע, מתוך שישים אלף מבקרים בקונצרט רוק, והשוטרים נשלחו לעצור אותו לפי מספר השורה בה ישב[2]. עיתונאי מרשת BBC זוהה ונעצר על-ידי משטרת סין, בעיר עם 4.3 מיליון תושבים, תוך שבע דקות בלבד – בזכות העובדה שהמשטרה הוסיפה את תמונת פניו למאגרי המידע שלה. למזלו של העיתונאי, היה מדובר בניסוי בלבד, בו השתתף מרצון[3].

ההצלחות האנקדוטליות אכן מרשימות, אך התבוננות מעמיקה יותר בנתונים חושפת תמונה לא-פשוטה – ואת זה אפילו בני-האדם יכולים לזהות. האלגוריתמים לזיהוי פנים מגיעים לאחוזי דיוק גבוהים, אך כאשר הם מורצים על פניהם של מיליוני אנשים מדי יום, חייבות להתרחש גם טעויות. כמה אנשים חפים מפשע נעצרים לבדיקה ברחובות סין, מכיוון שפניהם סומנו על-ידי המכונה, אך את סיפוריהם איננו שומעים כלל?

אנו יכולים להבין טוב יותר את יכולותיה של המערכת לפי מידע ששחררה משטרת דרום וויילס בעקבות דרישה מצד הציבור ב- 2018. מסתבר שבשבוע האחרון של ליגת האלופות ב- 2017 בבריטניה, זיהתה המערכת בהצלחה 173 אנשים. זה נשמע טוב, אבל שימו לב לנתון הבא: 2,297 אנשים חפים מפשע, זוהו על-ידי המערכת כפושעים[4].

טבלה באדיבות משטרת דרום וויילס, הממחישה את ההצלחות בזיהוי לעומת האשמות שגויות.

לזכות משטרת דרום וויילס נציין שהמערכת הייתה צריכה לנתח את תמונותיהם של חצי-מיליון אנשים, ושרבות מהתמונות היו באיכות נמוכה[5]. אני מנחש גם שאם מזהי-העל המפורסמים של לונדון היו צריכים לעבור על כל אותן חצי-מיליון תמונות, הם היו מגיעים לאחוזי שגיאה גבוהים יותר. ובכל מקרה מדובר היה במערכת ניסויית בלבד, כך שאף אחד מאותם אנשים חפים מפשע לא נעצר באופן פיזי על-ידי המשטרה (כנראה). ועם זאת, קשה שלא לתהות: מה יקרה כשמערכות כאלו, עם אחוז שגיאה פרקטי גבוה כל-כך, ינחו את השוטרים ברחוב?

בלי פניקה

לא צריך להיכנס לפניקה. לפחות, עדיין לא. קרוב לוודאי שגם רוב גופי השיטור יעדיפו שלא להשתמש במערכות עם אחוז שגיאה פרקטי גבוה כל-כך. למשטרה אין משאבים מיותרים להוציא על חקירת אלפיים בני-אדם שחטאם היחידי הוא שמערכת בינה מלאכותית סברה שהם דומים מדי במראיהם ליצחק אברג'יל או ליעקב אלפרון. גופי השיטור במדינות הדמוקרטיות גם מודעים היטב לכך שארגוני זכויות האדם מזנבים בהם, ועיריית סאן פרנסיסקו אפילו לקחה צעד החלטי לאחרונה וקבעה בחוק כי המשטרה אינה מורשית להשתמש בטכנולוגיות זיהוי פנים בשטח העיר[6].

אבל הטכנולוגיות ימשיכו להתפתח. אנו נמצאים רק בעשור הראשון בו טכנולוגיות זיהוי פנים הגיעו לרמה בה ניתן להשתמש בהן ביעילות. כאשר איכות התמונות תשתפר, וכאשר ניתן יהיה להפיק מידע נוסף ממספר רב של מצלמות ולהצליבו באופן אוטומטי ויעיל, נוכל לצפות לכך שמשטרות בכל העולם יעשו שימוש בטכנולוגיות לזיהוי פנים.

זוהי הזדמנות גדולה – ואיום גדול – לחירות האזרח. בכל חברה מתוקנת יש צורך לזהות ולהעניש את הפושעים ואת העבריינים, ולהגן על החפים מפשע. טכנולוגיות זיהוי פנים והצלבת מידע ברמה גבוהה, יכולות לצמצם דרמטית את מספר הנאשמים על לא עוול בכפם, ואת המשאבים שמשקיעה המשטרה בחקירת כל אדם. כל חף מפשע שזומן בעבר לחקירת משטרה בעקבות חשד, יכול לספר עד כמה החוויה מטלטלת ומערערת. טכנולוגיות יעילות לזיהוי פנים יכולות למזער את מספר האנשים שעוברים אותה, ובמקביל – לסייע למשטרה להתמקד בפושעים האמיתיים.

ובמקביל, אי אפשר להתעלם ממשמעויותיה הרחבות יותר של הטכנולוגיה. כולנו מנוטרים גם כך באופן מתמיד על-ידי החברות הגדולות – פייסבוק, אמזון, גוגל – ובמקומות רבים גם על-ידי מצלמות הממוקמות בשטחים ציבוריים. זהו אינו דבר רע בפני עצמו. החברות אוספות עלינו מידע, אך הן עושות זאת בעיקר על מנת למצוא דרכים לשרת אותנו טוב יותר (ועל הדרך להרוויח כמה גרושים לעצמן – שאיפה הגיונית וראויה). המשטרה יכולה לקבל גישה למידע רק במקרה בו מתעורר חשד רציני לגבי אדם כלשהו, ושוב, כך ראוי שיהיה.

אבל מה קורה כשהמשטרה עצמה אינה מבינה כבר את הגבולות הראויים בתוכם היא צריכה לפעול?

זה מה שקרה בלונדון (כן, לונדון שוב) לפני שבוע, כאשר אדם נעצר ברחוב מסיבה פשוטה אחת: הוא בחר לכסות את פניו, במקום להציגם בגלוי למצלמות שברחוב.

 

פחד ואימה ברחובות לונדון

במזרח לונדון מתבצע לאחרונה ניסוי בזיהוי פנים בזמן אמת. מצלמות משוכללות סורקות את פני העוברים והשבים, ומזהות מיד את פניהם של מבוקשים. המשטרה טוענת כי טכנולוגיה זו תוכל למנוע ולגלות מקרי פשע באמצעות זיהוי מקדים של הפושעים. אלא שלא כולם מרוצים מהטכנולוגיה החדשה, ואחד מעוברי האורח בחר לכסות את פניו. הוא נעצר מיד, והשוטר שבמקום הסביר כי אסור היה לו להסתיר את פניו מהמצלמות. האיש התעצבן, התווכח עם השוטרים, וזכה לקנס של תשעים פאונד – ובסופו של דבר גם צולם[7].

אולי מיותר לציין, אבל במדינות מעטות בלבד יש חוק שאומר שאדם אינו יכול לכסות את פניו בעת שהוא הולך ברחוב[8]. אלא שהשוטרים אפילו לא האשימו את האזרח בכך שעבר על החוק, אלא פשוט בכך שהתנהג באופן חשוד, מכיוון שלא הסכין עם כך שטכנולוגיית זיהוי הפנים תופעל עליו במרחב הציבורי, בניגוד לרצונו. הוא לא ניסה להשחית את המצלמות, או לעורר מרי ציבורי, אלא רק פעל לכיסוי פניו – ועל כן נגרר מיד הצידה על-ידי השוטרים.

מקרים מסוג זה חושפים את הסכנה שבשימוש בטכנולוגיה, מבלי קידוד ראוי של הנהלים האתיים – ושהשוטרים שמופקדים על הטכנולוגיה יבינו אותם ויפעלו לפיהם. הבעיה האמיתית אינה הטכנולוגיה, אלא השימוש שאנו עושים בה. הבעיה אינה באיסוף המידע – הוא נאסף בכל מקרה – או אפילו בניתוח המידע. הבעיה האמיתית היא בקביעת החוקים, הכללים והנהלים שימנעו שימוש לרעה בכוח שהמידע מספק. המצלמות יגיעו לכל מקום, במוקדם או במאוחר. למעשה, הן נמצאות כבר עתה ברחובותינו, במחשבים ובטלפונים החכמים שלנו. השאלה האמיתית היא האם נשכיל להגדיר לממשלות ולחברות כיצד מותר וראוי שישתמשו ביכולות שהטכנולוגיות מעמידות לרשותן.

* תודה לאסף רזון שיידע אותי לגבי המקרה בבריטניה. כמו כן, ספרי האחרון – "השולטים בעתיד" – עוסק בעתיד השלטון והדמוקרטיה. אפשר גם למצוא התייחסות לנושא זה בשיחתי האחרונה בפודקאסט "חומר להקשבה" , על עתיד הדמוקרטיה (קישור כאן).

[1] https://www.newyorker.com/magazine/2016/08/22/londons-super-recognizer-police-force

[2] https://www.bbc.com/news/world-asia-china-43751276

[3] https://www.bbc.com/news/av/world-asia-china-42248056/in-your-face-china-s-all-seeing-state

[4] https://www.scribd.com/document/377980664/South-Wales-Police

[5] https://www.zdnet.com/article/facial-recognition-system-had-7-percent-hit-rate-at-2017-champions-league-final/

[6] https://www.nytimes.com/2019/05/14/us/facial-recognition-ban-san-francisco.html

[7] https://blokt.com/news/uk-met-police-run-facial-recognition-trials-man-fined-90-for-covering-his-face

[8] https://en.wikipedia.org/wiki/Anti-mask_laws

מנתחים בסין מטפלים בהתמכרויות באמצעות שתלים מוחיים

מנתחים בסין מטפלים בהתמכרויות באמצעות שתלים מוחיים

יאן חגג את לידת בנו הראשון במסיבה עם חבריו. המסיבה התנהלה לפי הקווים הרגילים – טפיחות על השכם, אלכוהול ומשחקי חברה מביכים – ואז הציעו החברים ליאן טעימה של מתאמפטמין. הוא הסכים לנסות, וכך לקח את הצעד הראשון בדרך לא-ידועה, שבסופה מצא עצמו עם אלקטרודות במוחו, סוללה מושתלת בחזהו, ועם שליטה-עצמית מלאה במצבי רוחו ובצרכיו.

אולי זה הזמן המתאים לציין שעדיף שלא תנסו את זה בבית. או בכלל. אל תהיו יאן. אבל אם אתם רוצים לדעת מה קרה לו, ואיך הוא הפך לחלק מתרבות הניסויים בבני-אדם הרווחת בסין, המשיכו לקרוא. ולמקרה שאתם תוהים: מדובר בסיפור אמיתי לגמרי, שסוקר לאחרונה ברשתות התקשורת המובילות.

 

ההתמכרות ועונשה

יאן גילה במהרה שקל לנסות מתאמפטמין, אבל קשה להפסיק להשתמש בחומר הממכר. כאשר חווה את ה- 'היי', הוא איבד שליטה על מעשיו והיה משתתף במשחקי קלפים בעלות גבוהה. הוא עישן והוא הימר, והוא הפסיד – ולא היה אכפת לו. הוא איבד יותר מ- 150,000 דולרים בשמונה השנים שעברו מאז הטעימה הראשונה של הסם. ומה שחשוב יותר – הוא איבד את אשתו, שהתגרשה ממנו, ואת הזכות לראות את בנו.

יאן לא איבד תקווה. הוא ניסה להיגמל, פעם אחר פעם. הוא התאשפז בבתי-חולים, עבר לעיר אחרת כדי להתרחק מסוחרי הסמים שהכיר, וניסה טיפול אחר טיפול. הכל היה לשווא. הוא שב וחזר לסמים. לבסוף, הוא החליט לנסות את הטיפול הקיצוני ביותר לבעיה, שזמין כיום רק בסין: גרייה בעמקי המוח להתמודדות עם התמכרות.

 

לגרות את המוח

כבר מזה זמן רב אנו יודעים שאפשר להפעיל את המוח באמצעות גירוי תאי העצבים. גרייה שכזו יכולה להתבצע באמצעות שדות חשמליים או מגנטיים המופעלים מחוץ לקרקפת, אבל השפעתם של אלו מאד גולמית ומשפיעה על אזורים רבים במוח. ניתן לגרות את המוח באופן עדין וממוקד יותר באמצעות אלקטרודות המושתלות בעמקי רקמת העצבים, ומפעילות אזורים שונים במוח לפי דרישה. בלחיצת כפתור, ממש.

מדוע, אם כך, לא משתמשים בטכניקה זו אלא במצבים הקיצוניים ביותר?

תמונת רנטגן של אדם עם אלקטרודות בעמקי המוח. במקור מוויקיפדיה

כמו בכל פרוצדורה רפואית המחייבת פלישה לגוף, גם גרייה בעמקי המוח (או Deep Brain Stimulation – DBS) טומנת בחובה פוטנציאל לנזק. עדיין לא קיים ניתוח בטוח לחלוטין, ללא סכנה לזיהום או לפגיעה לא-מכוונת ברקמות במהלך החדירה לגוף. גרייה בעמקי המוח מסוכנת עוד יותר, מאחר והמנתחים צריכים להשתיל את האלקטרודות עמוק בתוך המוח. בדרך לשם הם עלולים לפגוע ברקמה, ולהותיר את המטופל עם שלל של תופעות לוואי כפגיעה בזיכרון, באישיות ובשליטה העצמית.

אה, וכדאי גם להזכיר שהאלקטרודות יכולות לעורר תגובה חיסונית, עלולות להפסיק לעבוד תוך שנים ספורות, ומסתמכות על סוללה – שלעתים מושתלת גם היא בתוך הגוף.

למרות כל הצרות הללו, גרייה בעמקי המוח מספקת תוצאות מרשימות כל-כך שאושרה לשימוש כטיפול (קיצוני) במספר מחלות כפיתול עוויתי, מחלת פרקינסון ואפילפסיה. יותר מ- 35,000 מכשירים לגרייה מוחית הושתלו כבר במטופלים, והמספר רק ממשיך לגדול מדי שנה.

למרות ההבטחה הגדולה הטמונה בגרייה בעמקי המוח, התחום מתקדם באיטיות יחסית בארצות הברית. שני ניסויים גדולים בגרייה מוחית לטיפול בדיכאון נכשלו בארצות הברית בשנים האחרונות, כנראה עקב חוסר הבנה מספקת של המוח. לפי השיקגו טריביון, שתי מעבדות החליטו שלא להמשיך עם ניסויים קליניים המנצלים גרייה בעמקי המוח כדרך לטפל באלכוהוליזם (לא הצלחתי למצוא מקור לטענה). נראה שהסיכונים פשוט לא הצדיקו את התוצאות הראשוניות במקרים אלו.

בארצות הברית, ניסויים קליניים בגרייה מוחית עולים הון תועפות ומחייבים התמודדות עם הביורוקרטיה הכבדה ועם מאות קילוגרמים של ניירת, אישורים, היתרים, חתימות וכן הלאה. רבים מההליכים האלו, חשוב לומר, נחוצים כדי לוודא שהניסויים נערכים באופן אתי ומוסרי.

בסין, מסתבר, לא קיימת בעיה דומה.

 

על שולחן הניתוחים

לפני קצת יותר מחצי-שנה הוכנס יאן לחדר הניתוח. בניגוד לניתוחים פולשניים רבים אחרים, ניתוחי מוח מתבצעים בדרך-כלל בהרדמה מקומית בלבד, על מנת שהמנתח יוכל לנטר אחר מצב ההכרה של החולה ולוודא שאינו פוגע באזורים קריטיים במוח. זו הסיבה לכך שיאן היה בהכרה מלאה בעת שהמנתח קדח חור בגולגולתו והחדיר את האלקטרודות הארוכות לתוך המוח, עד לאזור הקשור ליכולתו של יאן לשלוט בעצמו ולהדוף את הצורך בסם. שעות ספורות לאחר מכן, הושתלו סוללות בחזהו של יאן, על מנת לספק לאלקטרודות את האנרגיה הדרושה להפעלתן.

עשר שעות מאוחר יותר, פקח יאן – סייבורג במלוא מובן המילה – את עיניו מחדש.

יומיים לאחר מכן, הוא גילה שהרופאים מסוגלים עתה לשלוט במוחו.

כפי שכל מוזיקאי יודע, הדבר החשוב ביותר בכל הופעה הוא כוונון-מראש של הכלים. כך היה גם במקרהו של יאן: יומיים לאחר הניתוח, הרופאים החלו לכוונן את האלקטרודות עבורו. הוא ישב מול רופאו האישי, שהשתמש בטאבלט על מנת לשלוט באלקטרודות ולבחון כיצד הפעלתן בדרכים שונות משפיעה על יאן. מצבי רוחו של יאן השתנו מעליצות, לחשש, לאושר. כפי שצוטט בשיקגו טריביון

"המכונה הזו ממש קסומה. הוא מכוון אותה כדי לשמח אותך, ואתה שמח. כדי להרגיז אותך, ואתה מתרגז. היא שולטת בשמחה שלך, בכעס, ביגון ובאושר."

כיום, שישה חודשים וקצת לאחר מכן, יאן נגמל מהסמים לחלוטין (לפי דיווחו האישי, לפחות). זה לא מפתיע, מכיוון שהוא יכול כפי הנראה לדכא את הרצון לסם בכל עת באמצעות לחיצה על כפתור. הוא מפצה עתה על כל שאיבד בעשור האחרון: הוא ישן טוב יותר בלילה, העלה משקל שוב, וסירב להתנסות בסמים כשאלו הוצעו לו מצד 'חבריו'. אך כאשר ניסה לחדש את הקשר עם אשתו, הוא גילה שהיא כבר נישאה מחדש ונכנסה להיריון מבעלה הנוכחי.

"הגעת מאוחר מדי." היא אמרה בצער.

 

איך לא לאחר (ולא להקדים) לעתיד

וכאן, בעצם, טמון מוסר ההשכל המרכזי של הסיפור: איש אינו רוצה לאחר לעתיד . עשרות-אלפי אמריקנים מתים בארצות הברית מדי שנה כתוצאה ממנות-יתר של סמים. שבעים-אלף בני-אדם ב- 2017 בלבד, ליתר דיוק, בערך פי שלושה מדי שנה ממספר כל החללים שנפלו במערכות ישראל עד היום. אבל הניסויים הקליניים בגרייה מוחית בארצות הברית, כאמור, פשוט יקרים וסבוכים מדי מבחינה רגולטורית, והחשש גדול מתופעות לוואי. אבל באותו הזמן ממש, רבים מקורבנות מגיפת הסמים מאבדים את חייהם, מילולית, והרופאים אינם מסוגלים לעזור להם.

ברור מדוע הפיתוי גדול כל-כך, למצוא פתרון קסם כגרייה בעמקי המוח, שיוכל לדכא את ההתמכרות בלחיצת כפתור. ולמה לעצור שם, בעצם? אותו מכשיר קסום יכול גם, כדבריו של יאן, לשמח אותך, להרגיע אותך ולהגביר או לדכא את דחפיך המיניים כך שיתאימו לאלו של בן- או בת-זוגך. אין פלא שסין שועטת קדימה לקראת טיפולים מתקדמים ויעילים יותר בגרייה בעמקי המוח.

אבל האם טיפולים כאלו בטוחים כבר לשימוש? קשה לדעת. יאן מהווה מדגם של אדם אחד בלבד, ולא ברור עד כמה ניתן להסתמך על תחושותיו האישיות מבלי מבדקים מדוקדקים הרבה יותר. יש להניח שגם אם הניתוח לא היטיב עמו, עדיין מצופה ממנו בראיונות למדינות זרות שלא להביך את מדיניותה המתירנית של סין בנוגע לניתוחים הללו. יש מקום לניסויים קליניים רחבי-היקף הרבה יותר, לפני שנבחר לאמץ את הגרייה בעמקי המוח ככלי לטיפול בהתמכרויות.

האם סין עושה בחכמה, כאשר היא מאפשרת כבר היום לבצע ניסויים כאלו, ואפילו לאפשר טיפולים ראשוניים בטכניקה?

על כך קשה עדיין לענות. חשוב שלא לאחר לעתיד, אך כדאי גם שלא להקדים אליו יותר מדי. אחד הטיפולים הראשוניים בהתמכרות לסמים בסין בתחילת המילניום עירב גם הוא ניתוח מוחי, אך מסוג פחות מתוחכם. הרופאים היו פוצעים אזורים קטנים במוחותיהם של המטופלים, בתקווה לשנות את מבנה אישיותם ואת יכולתם לשלוט בעצמם. לפעמים הניתוחים עבדו, לפעמים לא, ובכל מקרה הם הותירו מאחוריהם מספר רב של מטופלים שאיבדו את זכרונותיהם וסבלו משינויי אישיות בלתי-צפויים ובלתי-נשלטים.

בסופו של דבר, בשנת 2004, החליטה ממשלת סין להוציא את טיפולי הפציעה מחוץ לחוק ברוב בתי החולים במדינה.

סין, בבירור, מנסה להתקדם לעתיד במהירות. בתחילת המילניום היא התקדמה לשם מהר מדי, כשהשתמשה באמצעים טיפוליים שיעילותם לא הוכחה היטב, והסיכון בהם היה גדול. האם היא מקדימה את המועד גם כשהיא מאפשרת להשתמש בגרייה בעמקי המוח כדי להילחם בהתמכרויות – ובקרוב גם בוודאי בשפע בעיות נפשיות אחרות?

ושוב, קשה לומר מה הדבר הנכון לעשות. מצד אחד, תרבות הניסויים הקליניים בארצות הברית הפכה לחיה ביורוקרטית רעה המזינה את עצמה, וקיימות הצעות רבות לדרכים לשיפורה. מצד שני, אולי "אי אפשר איתה" אבל גם ברור ש- "אי אפשר בלעדיה". יש למצוא את דרך הביניים בין עודף ביורוקרטיה ועודף ניסויים, לבין חופש מוחלט לרופאים ולנסיינים לעשות כרצונם ולהבטיח למטופלים ככל העולה על רוחם. אולי סין מצאה את דרך הביניים הזו. אולי לא.

את התשובה לכך נגלה, ביחד עם יאן, רק בעתיד.

 

————————-

 

אה, ואם אתם תוהים כיצד יכולה מדינה כמו סין (או כל מדינה) להיעזר בטכנולוגיות לשליטה מוחית באזרחים על מנת למנוע חילופי שלטון ומרי אזרחי, אולי יעניין אתכם גם להאזין לריאיון שלי בפודקאסט של סלבה ועומר, על עתיד הדמוקרטיה בראי טכנולוגיות ההווה והעתיד. הקישור כאן.