האם אימוץ על-ידי הורים חד-מיניים (לסביות והומו-סקסואלים) פוגע בילדים?

האם אימוץ על-ידי הורים חד-מיניים (לסביות והומו-סקסואלים) פוגע בילדים?

משרד הרווחה הודיע לאחרונה שאימוץ על-ידי משפחה חד-הורית עלול להעמיס קשיים על הילד.

נתחיל בשאלה החשובה הראשונה: האם ראוי שהמדינה תשלול מזוגות כלשהם את הזכות לאימוץ?

נראה לי שהתשובה כאן חיובית באופן גורף. מסיבות היסטוריות ותרבותיות, המדינה אינה מתערבת בזכות להבאת ילדים לעולם. אך כאשר היא מתבקשת להחליט האם להעביר ילד שהתייתם מהוריו לזוג בעל סבירות גבוהה יותר מהרגיל להסבת נזק נפשי או גופני (למשל, זוג המכור לסמים), לעומת זוג נורמטיבי יותר, ברור מה ראוי לעשות לטובת הילד.

אבל עכשיו מגיעה השאלה השנייה החשובה: האם הורים חד-מיניים גורמים באמת נזק לילדים שאימצו? מה אומרים המחקרים?

קיימים אמנם שפע של מחקרים בתחום מהעשורים האחרונים, אבל נודה באמת: בסוגיה טעונה כל-כך, קשה למצוא חוקרים שאינם מוטים מלכתחילה לכיוון זה או אחר. הנושא מסתבך עוד יותר מכיוון שאיננו חוקרים ילדים 'סתם', אלא ילדים שחוו טראומה כאשר איבדו את הוריהם ונשלחו לאימוץ, ולכן ברור שסיכוייהם לפתח קשיים פסיכולוגיים גבוהים יותר מאלו של ילדים אחרים. אם ננסה להשוות ילדים מאומצים מכל סוג שהוא, לילדים שהוריהם בריאים ובזוגיות טובה, ברור שנגלה שהילדים המאומצים סובלים יותר מקשיים – ובלי קשר למין ההורים שאימצו אותם.

למרות הקשיים המחקריים הללו,  התמונה הגדולה חושפת עמדה הקרובה לקונצנזוס (קרובה ככל שאפשר להגיע לקונצנזוס מדעי, במיוחד בסוגיה טעונה כל-כך) בקרב החוקרים האקדמיים. חוקרים בבית-הספר למשפטים של קולומביה אספו את כל המחקרים שעוסקים בסוגיה זו ושתאמו לקריטריונים המדעיים הבסיסיים ביותר: כלומר, התפרסמו במגזינים מדעיים עם ביקורת עמיתים. סך הכל הם מצאו 79 מחקרים. מתוכם, 75 הגיעו למסקנה שילדים לזוגות הומו-סקסואלים או לסביות אינם סובלים יותר מילדים אחרים במשפחות הטרו-סקסואליות תואמות. רק ארבעה מחקרים מצאו השלכות שליליות לאימוץ על-ידי הורים חד-מיניים [1].

קיימות, כמובן, טענות כנגד הסקירה ועורכיה, אבל סקירות אחרות של המחקרים הרלוונטיים חושפות תמונה דומה. סקירת כל המחקרים שהתפרסמו בתחום בין 2002 ל- 2014 על אזרחי ארצות הברית חושפת תוצאות דומות. ובלשון הסקירה –

"מחקרים אלו חושפים שילדים שגודלו במשפחות חד-מיניות עומדים בדיוק כמו ילדים ממשפחות ממין-שונה במגוון רחב של אומדנים לילדים: ביצועים אקדמיים, התפתחות קוגניטיבית, התפתחות חברתית, בריאות פסיכולוגית, פעילות מינית מוקדמת ושימוש בחומרים מזיקים." [2]

סקירה דומה על מחקרים שנערכה בשנת 2000 חשפה תוצאות דומות [3] , וכך סקירה נוספת של חוקרים אחרים משנת 2005 [4]. אפילו בסקירה היחידה שמצאתי שמתייחסת בביקורתיות למחקרים קודמים בתחום, לא ניתן למצוא קביעה שילדים שגודלו במשפחות חד-מיניות סובלים יותר מעמיתיהם ממשפחות הטרו-סקסואליות [5], אלא לכל היותר המלצות להמשך המחקר בתחום. כאמור, זהו מצב הקרוב לקונצנזוס בקהילה המדעית.

נציגי משרד הרווחה טוענים שטובת הילד עומדת בראש מעייניהם, אך נראה שהם דווקא פוגעים בה בהתנהלותם. הסיבה היא שישנה באמת בעיה אחת עמה נאלצים ילדים להורים חד-מיניים להתמודד, והיא הסטגימטיזציה מצד החברה. באחד המחקרים שנערכו בהולנד לאחרונה על ילדות שגודלו על-ידי שתי אמהות לסביות, התברר שאכן חלק מהילדות סבלו מבעיות התנהגותיות מסוימות – אך אלו היו מקושרות לתגובה השלילית של החברה כנגד המשפחה. צעירות שדיווחו על יותר סטיגמטיזציה הומופובית, גם סבלו מיותר בעיות התנהגותיות [6]. מכיוון שכך, כאשר נציגי משרד הרווחה טוענים שמשפחות חד-מיניות עלולות "להעמיס מטען נוסף על הילד", הם צודקים בהחלט – אבל המטען הזה מגיע (גם) מהסטיגמטיזציה שמשרד הרווחה עצמו תורם לה כנגד משפחות חד-מיניות.

וכל הנקודות האלו לא רלוונטיות כלל לדיון, מאחר ומשרד הרווחה פועל בסך הכל לפי חוק אימוץ הילדים. החוק קובע במפורש ש- "אין אימוץ אלא על ידי איש ואשתו יחד". המדינה עושה החרגות מסוימות, אבל אלו היוצאות-מן-הכלל שאינו מעידות על הכלל. חוק אימוץ הילדים נחקק לפני יותר משלושים שנה, ומאז לא נערכו בו שינויים מהותיים של ממש [7]. אם רוצים לשנות את התנהלות המדינה באופן גורף, צריך לקדם קודם את שינוי חוק אימוץ הילדים. עד אז, אין הרבה טעם לבוא בתלונות למשרד זה או אחר – דומה הדבר לפלסטר שמניחים על פצע, במקום לטפל באנטיביוטיקה במקור הזיהום. רוצים להביא לשינוי? לכו לכנסת, שכרו לוביסט ואיש יחסי ציבור. מכיוון ש- 76 אחוזים מהישראלים היהודים תומכים בנישואים חד-מיניים [8], אפשר לקוות שתושג גם הסכמה דומה לגבי אימוץ. בתקווה במהרה בימינו נוכל לשנות את החוק הבעייתי הזה.

או שלא, כי מדינה יהודית דתית וכל זה. אבל רגע, כל הדיון היה על טובת הילדים, לא?

[1] – http://whatweknow.law.columbia.edu/topics/lgbt-equality/what-does-the-scholarly-research-say-about-the-wellbeing-of-children-with-gay-or-lesbian-parents/

[2] – https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC4091994/

 [3] – http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/j.1741-3737.2000.01052.x/abstract

[4] – https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/16158732/

[5] – http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0049089X12000580

[6] – http://williamsinstitute.law.ucla.edu/press/press-releases/dutch-adolescents-lesbian-parents-2015/

[7] – https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.4258859

[8] – http://www.mako.co.il/news-israel/education-q2_2016/Article-569c3b14b5a0551004.htm

כשחסמו את המזבלה, שתקתי, כי לא הייתי המזבלה: על הכוח שמקבלת פייסבוק

כשחסמו את המזבלה, שתקתי, כי לא הייתי המזבלה: על הכוח שמקבלת פייסבוק

פייסבוק חסמה בימים האחרונים את בלוג המזבלה, והגדירה אותו מסוכן לגולשים. נסו לשים בפוסט בפייסבוק קישור למזבלה, ותקבלו תשובה מיידית שהקישור אינו בטוח. אלא שהבלוג קיים כבר מאז 2006, מאובטח ברמה גבוהה, ובדיקות של מומחי אבטחה לא גילו איום מכל סוג שהוא.

אז למה?

אולי בגלל שבמזבלה לא אוהבים את פייסבוק, ולא טורחים להסתיר את זה.

מנהל ומייסד המזבלה, דורי בן ישראל, מתמקד כבר מספר שנים בדרכים בהן פייסבוק מנצלת לרעה את כוחה. באחד מהמקרים נחסם הפרופיל של בן ישראל לאחר שפתח אתר ובו ניתן למצוא את פרטי הקשר של עובדים בפייסבוק ישראל. פייסבוק לא אוהבים אתרים המשתפים את פרטי הקשר האישיים של אנשים – וכך התקבלה ההחלטה לחסום את הפרופיל של בן ישראל.

ועכשיו, ממש אתמול, החליטו בפייסבוק סופית להסיר 25 מיליון שיתופים, לייקים ותגובות מ- 18,000 כתבות שהועלו לפייסבוק ע"י גולשים, ושמקשרות לאתר המזבלה (הנתונים מתוך כתב תביעה שהגישה המזבלה כנגד פייסבוק). חלק משמעותי מתוך הכתבות האלו מתייחס בביקורתיות ל… רוצים לנחש למי? לפייסבוק כמובן.

חזיתי את זה!

ממש היום יוצא ספרי החדש – "השולטים לעתיד" (בחנויות הספרים המובילות וכו'). בשנתיים האחרונות חקרתי את השליטה שמקבלות חברות הדיגיטל הגדולות על האינטרנט, והנה – ביום בו יוצא הספר לאור, אנו נתקלים באחת הדוגמאות הטובות ביותר לסכנה שבצבירת הכוח העצום של פייסבוק.

השולטים בעתיד.jpg

פרסום לספר. אבל היי, הוא באמת מדבר על כל הנושאים האלו. איזה מזל שהצלחתי לגרום לפייסבוק להראות איך היא יכולה לנצל את הכוח שלה, ממש ביום בו הספר יצא לאור!

בספר אני מזהיר מפני הגדילה הבלתי-מרוסנת של פייסבוק וגוגל ומפני המונופולים הרכים שהן יוצרות. אין מתחרות אמיתיות לגוגל בשוק החיפוש. אין מתחרות אמיתיות לפייסבוק ברשת החברתית באנגלית. הענקים הללו – כרישי הרשת – אינם מבוקרים היטב על-ידי הממשלות מצד אחד, ורוב הציבור אינו מבין את הכוח שכרישי הרשת מחזיקים בו.

כוח, למשל, לחסום את מי שהם לא אוהבים.

תאמרו עכשיו שזה לא נורא, ושבן ישראל יכול לעבור לרשת חברתית אחרת? אבל אין רשת חברתית אחרת שאפילו מתקרבת לגודל של פייסבוק – שני מיליארד משתמשים כמעט. הרשת החברתית השנייה הגדולה ביותר היא טוויטר, עם 319 מיליון משתמשים. כלומר, בקושי 15% מגודלה של פייסבוק. אם אתה רוצה כיום להפיץ מסרים לציבור, אתה חייב להיות בפייסבוק. אם אתה רוצה להיות בקשר עם כל החברים שלך, אתה חייב להיות בפייסבוק. אם אתה רוצה לתאם פעילויות ולקחת חלק בדיונים, אתה חייב להיות בפייסבוק.

אבל פייסבוק יכולה לבחור להוציא אותך מהעולם שבנתה. פייסבוק יכולה, למעשה, להטיל עליך גזר דין מוות דיגיטלי.

ולא רק פייסבוק.

אמזון, גוגל וכל היתר

הידעתם? גוגל יכולה לבחור להפסיק לספק לכם שירותים. היא עשתה כך למאתיים אנשים שעצבנו אותה לאחרונה כשמכרו סמארטפונים תוצרת גוגל בניגוד לכללים. אותם אנשים קמו בבוקר וגילו שאין להם ג'ימייל, שאין להם גישה לכל המסמכים בגוגל דוקס, שהם לא יכולים להשתמש בגוגל קלנדר, וקרוב לוודאי שגם כל הסיסמאות שלהם נעלמו מכרום. כי אם כבר, אז כבר. ושוב – זהו גזר דין מוות דיגיטלי.

קחו את אמזון כדוגמה אחרת. היא חברת הקמעונאות הגדולה ביותר בעולם המערבי (במזרח הרחוק מתחרה בה עליבאבא). סופרים יודעים ששלושים אחוזים ממכירות הספרים שלהם מגיעים ממדור ה- "אנשים כמוך רכשו את…" שמופיע בכל עמוד מוצר של אמזון. אם מחר בבוקר יצא ספר שחושף את כל השטיקים המלוכלכים של אמזון, או אם סופר מסוים ידבר כנגד אמזון, נראה לכם שחברת-הענק תעשה כמיטב יכולתה להפיץ את אותו ספר? להכניס אותו למדור ההוא, שמנוהל על-ידי אלגוריתמים שהיא אינה מחויבת להסביר את דרך הפעולה שלהם? התשובה ברורה. וכך, סופרים מתקשים מאד לדבר כנגד אמזון – אלא אם הם מוכנים לאבד מיידית לפחות שלושים אחוזים ממכירות הספרים שלהם.

ומה תגידו עכשיו לסופרים? "לכו לחברה אחרת"? אבל למי? אמזון היא הענקית הבלתי-מעורערת של הקמעונאות בעולם המערבי. כמו שגוגל היא ענקית החיפוש הבלתי-מעורערת, פייסבוק היא ענקית הרשתות החברתיות, אובר היא ענקית המוניות, איירבנב היא…

טוב, הבנתם את הנקודה.

מי מבקר את פייסבוק

הגיע הזמן לשאול בקול רם את השאלות הנוקבות: כשמערכת כמו פייסבוק חולשת על חלק גדול כל-כך מהחיים שלנו, האם אנחנו באמת צריכים לתת לה את הכוח להחליט שאסור להשתמש במלים מסוימות? או שאסור לנו להיכנס לאתרים מסוימים? מי מבקר את פייסבוק?

שאלתי את אחד מהיועצים של אובמה את השאלה הזו, בפגישה שהייתה לנו לפני שנה. התשובה שלו השאירה אותי המום. הוא טען שלפייסבוק, כמו לכל חברה, יש חוזה שהמשתמש חותם עליו, ואם פייסבוק תסטה מהחוזה הזה – אז הממשלה תתבע אותה לדין. אבל החוזה של פייסבוק לא אומר כלום על הסוגיות החשובות באמת! פייסבוק מבטיחים לשמור על הפרטיות שלכם – שזה נחמד, באמת, כי המשמעות היא בעצם שהם לא מעבירים לכל המתחרים שלהם בשוק הפרסום את הפרטים שלכם – אבל היא לא מבטיחה לספק לכם ידיעות אמיתיות, למשל, או לשמור על מדיום תקשורת דמוקרטי, או לא לשחק עם תפישות העולם של הגולשים באמצעות תפעול מכוון של הסטטוסים שאתם רואים.

אה, לא ידעתם שהם עשו את זה?

ברוכים הבאים לעולם חדש מופלא.

אז מה אפשר לעשות?

בואו נתחיל בשלילת הפתרונות המטופשים: לכל הקפיטליסטים בינינו, קחו נשימה עמוקה ונסו להבין שלא, אני לא קורא להלאים את פייסבוק. ולכל הסוציאליסטים בינינו, נסו להבין שההצלחה של פייסבוק נובעת מכך שהיא חברה חדשנית בשוק הפרטי, ואין שום טעם להפיל אותה לביצה הממשלתית, שמטביעה ומחניקה כל שמץ של יצירתיות והצלחה. ולגבי רגולציה ממשלתית? אל תצחיקו אותי. הפוליטיקאים שלנו – ונודה באמת, גם אלו בארצות הברית – בקושי מצליחים להבין מה קורה עם חברות הענק האלו. וכפי שהם פחדו מהתקשורת – מהעיתונים ומהטלוויזיה – בעבר והתייחסו אליה עם כפפות של משי, כך הם גם חוששים מלהיכנס ראש-בראש בפייסבוק.

הפתרון האמיתי חייב להגיע מהציבור: ממני וממכם. אנחנו אלו שצריכים לצעוק על פייסבוק כשהם עוברים את כללי הטעם הטוב וחוסמים אנשים. אנחנו אלו שצריכים לפרסם פוסטים בבלוגים ובעמודי פייסבוק שתומכים במזבלה – כמו הפוסט הזה.

המסקנה העגומה שאני מגיע אליה בספרי היא שאין פתרונות טובים למצב הקיים. העולם מתקדם לשוק של מנצחים דיגיטליים גדולים, ורק בעוד עשור או שניים יגיעו טכנולוגיות מתקדמות יותר שימסמסו את הכוח של חברות הענק האלו. אבל עד אז, אנחנו צריכים להיות כלבי השמירה. אנחנו צריכים להיות אלו שיפקחו על החברות הגדולות וירימו קול צעקה כשהן חורגות ממה שראוי – ובלי קשר לחוזים חסרי-המשמעות שהן החתימו אותנו עליהם.

אז אני קורא לכם – שתפו את הרשומה הזו. הביעו תמיכה במזבלה. כתבו את המלה "המזבלה" בתגובות ובשיתופים. שתפו כדי ליידע את חברת-הענק שכולנו משוטטים כרגע במסדרונות שהיא עיצבה עבורנו, שאנחנו לא מוכנים לקבל בקלות את ההחלטות השרירותיות שלה. שאנחנו לא מוכנים שישקרו לנו שאתרים "מסוכנים", כשבעצם הם מסוכנים רק למנהלי פייסבוק. שאנחנו לא מוכנים להפקיד את העולם שלנו בידיה של חברה ענקית אחת, לעצום עיניים ולהניח שהכל יהיה בסדר. ואם לא אכפת לכם, אז לפחות שתפו כדי שפייסבוק לא יחסמו רק אותי ואת האתר שלי על פרסום הרשומה.

————-

(ואם אתם רוצים לדעת עוד על כל הדרכים בהן הממשלות וחברות הענק משחקות בנו, וכיצד נוכל להשתחרר מהשליטה שלהן, אתם מוזמנים לרכוש את הספר בחנויות הספרים או ב- https://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=92052#.WMrwjPlJZPY )

אובר צופה שמכוניות מעופפות יהיו זולות יותר ממוניות עד 2030

לפני חצי-שנה כתבתי מאמר באנגלית על כך שעד שנת 2035 נראה כבר מכוניות מעופפות בשמי העיר. כנראה שאובר שמעה גם היא על הנושא ועל החיזויים שלי, והחליטה לבחון אותו בעצמה. מחלקה פנימית בחברה בשם "אובר מעלה" (תרגום מאד חופשי ל- Uber Elevate) שחררה לפני שבוע דו"ח בו היא סוקרת את החידושים האחרונים ברחפנים המסוגלים לשאת נוסעים אנושיים. מסקנות הדו"ח ברורות –

"לסיכום, בניתוח שלנו מצאנו שכטמנ"אים (VTOL – כלי טיס הממריאים ונוחתים אנכית), עם התכונות הנחוצות לתפעול במספרים רבים, מתאפשרים טכנית בשימוש בטכנולוגיות של היום. במספרים רבים (כלומר, ברמות ייצור גבוהות הגיוניות), שירותי כטמנ"אים יהיו אפשריים בעלויות נמוכות מספיק כדי לאפשר אימוץ רחב."

למקרה שלא הבנתם את הניסוח עם כל הז'רגון הכלכלי-תעשייתי, הנה סיכום מצידי: אפשר להשתמש במכוניות מעופפות כאמצעי תחבורה ציבורית כבר היום, ואם מספיק אנשים ישתמשו בהן – הרי שהמחירים ירדו מספיק כדי להתחרות במכוניות רגילות. לפי הניתוח של אובר, נסיעה לאורך כל סאן פרנסיסקו, שהייתה אמורה לדרוש שעה וארבעים דקות ולעלות 111 דולרים במונית, תקוצר ל- 15 דקות בלבד באמצעות שימוש בטכמנ"אים. המחיר הראשוני של טיסה שכזו יהיה 129 דולרים, אך כאשר תיכנס המערכת לשימוש שוטף, אמור המחיר לרדת לעשרים דולרים בלבד לפי ההערכות.

כן, באמת.

כדי להבין איך הגיעו אנשי אובר למסקנות הללו, נעבור על הגורמים שהם מיפו כקריטיים להצלחת הרכבים המעופפים.

דוגמא לכטמנ"אי סיני – EHANG 184

 

אתגרים והצלחות

במאמר המקורי שכתבתי, זיהיתי שלושה אתגרים משמעותיים שמנעו עד כה את הצלחתן של המכוניות המעופפות –

  • בטיחות: לפי תקנות התעופה באמריקה, כדי לקבל אישור להטסת מטוס פרטי, יש צורך בניסיון של לפחות 500 שעות טיסה. בניתוח המקורי טענתי שהפיתרון לאתגר זה אמור להגיע מהתקנת טייסים אוטומטיים, שיפעלו בדומה לדרך בה רכבים אוטונומיים נוסעים בכבישים.
  • אנרגיה להנעת הרכב: רכבים מעופפים חייבים להסתמך על מקור אנרגיה שיחליף את הנפט הבזבזני והמזהם את הסביבה. הפיתרון הוא בהנעה חשמלית, ואכן אנו רואים שאבות הטיפוס של רכבים מעופפים רבים מסתמכים כיום על הנעה חשמלית גרידא. טענתי שקצב השיפור ביכולות הסוללות החשמליות מרמז כי כבר בשנים הקרובות נוכל להפעיל רכב חשמלי במשך יותר מעשרים דקות.
  • מקור לאנרגיה חשמלית: גם הנעה חשמלית גובה שפע של אנרגיה, ואת הסוללות יש להטעין מחדש לאחר כל טיסה. הדרך להתמודד עם אתגר זה טמונה באנרגיית השמש, שאנו צפויים לקצור ולאגור יותר ויותר ממנה בעשורים הקרובים, כך שרכבים חשמליים יוכלו להיטען בעלות נמוכה בכל פעם שינחתו.

גם המומחים של אובר זיהו את האתגרים הללו בסקירה שערכו, ועונים עליהם באופן דומה. הם הוסיפו מספר אתגרים נוספים עליהם לא חשבתי. השניים המעניינים ביותר לטעמי הם –

  • בעיית זיהום הרעש: אחת הסיבות לכך שמסוקים אינם נמצאים בשימוש בערים היא הרעש החזק שהם עושים בהמראה ובנחיתה. עם זאת, כטמנ"אים המונעים בחשמל מסוגלים להמריא ולנחות בשקט יחסי.
  • תשתיות הנחיתה וההמראה: הכטמנ"אים מסוגלים להמריא ולנחות באופן אנכי – כלומר, לעלות או לרדת ישירות באוויר – אך עדיין יש צורך במשטחי נחיתה והמראה ישרים ובטוחים. לשם כך מציעה אובר יצירה של ורטיפורטים ("נמלים אנכיים") ו- ורטיסטופים ("עצירות אנכיות"). בעיר גדולה כמו ניו-יורק יהיו בערך תריסר ורטיפורטים, שיכללו אנשי צוות שיתחזקו את הכטמנ"אים, תחנות להחלפת סוללות וציוד דומה. הוורטיסטופים, לעומת זאת, ישמשו כסוג של תחנות אוטובוס מוסדרות בהן יעצרו הכטמנ"אים כדי להוריד ולהעלות נוסעים. ניתן יהיה להקים נמלים אנכיים על גגות בניינים גדולים, כקניוני קניות, וכך להגיע לניצול מיטבי של התשתיות בעיר. ובאשר לוורטיסטופים – אלו יוכלו להופיע בכל מקום, ואובר צופה שעם התפתחות הטכנולוגיה, ניתן יהיה אפילו להביא את הנוסעים ישירות לבתיהם.

 

ונטיפורט (נמל אנכי לרכבים מעופפים) על גג חניון לרכבים קרקעיים.

ונטיפורט (נמל אנכי לרכבים מעופפים) על גג חניון לרכבים קרקעיים.

 

  • מזג אוויר: גשם חזק, שלג, וכמובן רוחות עוצמתיות צפויים להשפיע יותר על הכטמנ"אים מכפי שהם משפיעים על התחבורה הקרקעית. עם זאת, האנליסטים של אובר צופים שרק 16 אחוזים מזמן הפעולה של הכטמנ"אים יושפעו ממזג האוויר. הם אינם מודאגים במיוחד מקרח – הם סבורים שבאמצעות עיצוב נכון של להבי הכטמנ"אים וויסות פעולת המנוע החשמלי אפשר להימנע מרוב התאונות הנגרמות משלג ומקרח. רוחות חזקות הן כבר עניין אחר, וטייסי הכטמנ"אים (אנושיים או מלאכותיים) יצטרכו לשמור מרחק ממכשולים שהם עלולים להתנגש בהם בשל פרץ רוח פתאומי.

אתגר מזג האוויר, אגב, נעלם כמעט לחלוטין במדינות בעלות אקלים נוח כמו ישראל. אולי תל אביב תהיה הבאה בתור להתקין תשתיות לרכבים מעופפים, מיד אחרי שעמק הסיליקון יקבל את שלו?

 

לוחות זמנים

אם אתם מתכננים לצאת כבר מחר מהבית ולהזמין את המונית המעופפת שלכם, כדי שתמתינו עוד קצת. לא מדובר בחזון לשנים הקרובות. אובר צופה שהכטמנ"אי הראשון שיהיה מסוגל לגמוע בערך 150 קילומטרים במהירות של 250 קמ"ש, עם מספר נוסעים וטייס, יגיע לשוק רק בעוד חמש שנים. שירותי התחבורה הציבורית המעופפת הראשונים, לפי חישוב זה, אמורים להתחיל בין שנת 2025 ל- 2030. זאת, כמובן, בהנחה שכל הרשויות הציבוריות מתקתקות עניינים ומספקות את כל האישורים לאובר בפרק זמן סביר – וכולנו יודעים כמה שממשלות אוהבות את אובר, ובאיזו יעילות גבוהה הן מתפקדות כל העת.

 

לוח זמנים לרכבים מעופפים

לוח זמנים לרכבים מעופפים

אז אובר אופטימית, אולי יותר מדי, אבל עד עכשיו זה עבד לה לא רע בכלל. כך שאני עדיין דבק בחיזוי המקורי שלי: עד שנת 2035 נראה שירותי תחבורה ציבורית מעופפת להמונים בכמה מהערים הגדולות בעולם. אם הייתי צריך להמר, הייתי שם את הכסף על ערים עשירות עם מזג אוויר נעים כמו לוס אנג'לס, סאן פרנסיסקו, דובאי, וכמובן – תל אביב.

רק בואו נסיים קודם לבנות את הרכבת הקלה.

 

מתי ימות היהודי האחרון?

מתי ימות היהודי האחרון?

 

לפני כמעט שנה הגעתי לאוניברסיטה חשובה בארצות הברית, והתארחתי בבית הלל בערב יום שישי. מדובר בבניין גדול אליו נוהרים כל הסטודנטים בקמפוס המזדהים כיהודים ומקבלים שירותי דת, חברה וקהילה.

"איפה הרפורמים מתפללים?" התעניינתי. מיד הופניתי לאולם גדול בבית הלל, בו ישבו כמעט מאתיים סטודנטים ואנשי סגל והתפללו בהתלהבות עצומה. התפילות ששרו לא היו מהנוסח המוכר מבתי הכנסת בישראל. הן כללו מזמורים שהושאלו מתרבויות אחרות אך משקפים גם את ערכי היהדות בעיני הרפורמים, הצהרות תודה לאלוהים על ברכותיו, ואת כל הטקס הובילה רבה. השירה הדהדה מקיר לקיר, ובעיניהם של הנוכחים ראיתי יראת קודש והכרה בערכה של קבלת השבת עבורם. אילו הייתי לוקח הצידה אחד מהם ומתעניין האם הוא יהודי, הוא לא היה מבין בכלל מה אני שואל.

"איפה הקונסרבטיבים מתפללים?" תהיתי, והמלווה לקח אותי לאולם קטן יותר בקומה השנייה עם מאה מתפללים. הם זימרו ושרו באדיקות, אמרו בקול את הברכות, ועל הכל פיקח חזן עם גיטרה. גם כאן היה ברור שכן – אלו יהודים.

"ואיפה האורתודוכסים?" שאלתי. המדריך שלי גירד בראשו במבוכה.

"הקדשנו להם חדר משלהם, אבל אני לא בטוח שהם הצליחו לגייס מניין." הודה.

בדקתי. הם לא. שלושה יהודים עם זקנים ישבו בתסכול ובשתיקה באותו חדר, וחיכו וחיכו שיצטרפו אליהם מתפללים נוספים. נשארתי שם כמה דקות, ועזבתי. עד כמה שאני יודע, הם עדיין מחכים.

למה אני נזכר בכל זאת דווקא עכשיו? בימים האחרונים התפרסמה כתבתה של טלי פרקש ב- Ynet, לפיה היהודי האחרון בצפון אמריקה ימות תוך שלוש-מאות שנים, ולאחר מכן לא יישארו עוד יהודים בארצות הברית. מפחיד, לא? אלא מה – מסתבר שהגדרת היהדות לפי המומחים שמצטטת פרקש היא הלכתית ופשוטה: נולדת לאם יהודיה? אתה יהודי. נולדת לאב יהודי? הפכת לגוי. שלום ולא להתראות!

המציאות, מסתבר, מורכבת הרבה יותר. בעולם בו האורתודוכסיה מנכרת ומרחיקה מעליה את הצעירים היהודיים, ומסלקת מתוכה כל גבר יהודי שחטא והתאהב באשה מדת אחרת, דווקא הרפורמים והקונסרבטיבים הם אלו המקבלים לקהליהם את כל האנשים המעוניינים להיות חלק מהעם היהודי. הם לא שואלים שאלות מיותרות לגבי האמא והאבא, ולא מקשים או מחמירים ללא-סיבה. העקרון המנחה אותם הוא פשוט: אם אדם מוכן להיכנס לשותפות הגורל עם העם היהודי, לקחת חלק בחיי הקהילה היהודית ולקבל על עצמו מספר מצוות חברתיות בעיקרן, הרי הוא יהודי.

האם היהודים ייעלמו מאמריקה בסופו של דבר? בהחלט ייתכן שכן – אבל רק היהודים האורתודוכסים. הנכחדים יהיו אלו שייסגרו את עצמם בגטאות, שימנעו מילדיהם את הזכות לאהבה, שיתעבו את בני הדתות האחרות ויעוררו על עצמם את שנאת הכלל בתורם. מי ירצה להיות חלק בדת כזו, בעולם החופשי והליברלי מחוץ למדינת ישראל? ואכן, אנו רואים בנתונים (סקר PEW, 2013) כי מתוך היהודים שנולדו אורתודוכסים, רק 48 אחוזים ממשיכים להגדיר את עצמם ככאלו, ו- 26 אחוזים עוברים להיות קונסרבטיבים או רפורמים. ומה עם אלו שנולדו קונסרבטיבים או רפורמים? אצלם אנו רואים שבין 61 ל- 66 אחוזים ממשיכים להגדיר את עצמם ככאלו, ורק מיעוט שבמיעוט – אחוזים ספורים מתוכם – עוברים בחזרה לאורתודוכסיה.

המשמעות היא שבעוד שהיהודים האורתודוכסים אכן מתמעטים אט-אט באמריקה, סוג אחר של יהודים יוכלו להמשיך לחיות ולשגשג שם עוד זמן רב. אלו הם הרפורמים והקונסרבטיבים, המוכנים להסתגל לרוח הזמנים, לפרש מחדש את הלכות הדת ולקבל לתוכם את אוהבי היהדות. הם ימשיכו לשאת את הלפיד בגאון.

ולסיום, אקנח בטענה ששמעתי מפי חרדי אורתודוכסי אחד, שהתרברב בכך שהאורתודוכסים הם היחידים המשמרים את היהדות כפי שהייתה לפני מאתיים שנים. זוהי טענה נפוצה, ואותו חרדי אכן צודק חלקית – רבים מהחרדים לובשים את אותם הבגדים שעטו אבות-אבותיהם ברוסיה הקפואה לפני מאתיים שנים. אך האם זו היהדות? לאותו אדם הייתי עונה שהמשמעות האמיתית של היהדות לאורך הדורות טמונה ביכולת השינוי וההסתגלות, בווכחנות שמאפשרת ליהודים מקהילות שונות להבין זה את זה ולגבש מסלול פעולה נכון יותר לרוח התקופה. אנו, כיהודים, עוברים אבולוציה מתמדת – וההלכה עצמה נועדה לאפשר את השינוי שישמר את הדת והקהילה היהודית.

האם אתם חרדים מהיכחדות היהדות? אם כן, אולי הגיע הזמן לעזור ליהדות להשתנות שוב.

 

עיר העתיד: רכבים אוטונומיים, רחפנים ורובוטים

עיר העתיד: רכבים אוטונומיים, רחפנים ורובוטים

 

עיריית תל אביב פותחת בימים אלו בתהליך תכנון אסטרטגי כדי להבין ולתכנן את עתיד העיר. אנשי העירייה הזמינו אותי לפתוח בהרצאה את תהליך התכנון האסטרטגי. האמת? התרגשתי. לא כל יום יוצא לי לדבר מול עשרות אנשים שיכולים להשפיע על העתיד של עיר שלמה. אז כמובן שנעניתי לכבוד, קפצתי מארצות הברית לתל אביב, ושם סיפרתי על דרכי החשיבה על העתיד, על כשלי החשיבה בהם עתידנים נתקלים מדי יום, ועל הדרכים להתמודד עמן. המתכננים האסטרטגיים, בתורם, שיתפו אותי אחרי ההרצאה ברעיונותיהם אודות עתיד הערים בכלל, ועתיד תל-אביב בפרט. זה היה תענוג צרוף, ובעקבותיו החלטתי לרשום רשומה קצרה על עתיד התחבורה בעיר העתיד.

בנקודה זו עלי להודות שאני אשם: לפני כמעט חודש הבטחתי להמשיך לכתוב על "עשר הטכנולוגיות המפציעות המבטיחות ביותר של 2016" לפי התחזיות ששחררו חוקרי הפורום הכלכלי העולמי לאחרונה. הטכנולוגיה החמישית בה התמקדו חוקרי הפורום היא הרכבים האוטונומיים, ולכן אני מנצל את ההזדמנות לכתוב על עתיד התחבורה ועל הרכבים האוטונומיים באותה הרשומה ממש. בכתיבת הרשומה הסתמכתי גם על נתונים ומידע ממחקר שנערך בסטנפורד בשנתיים האחרונות כדי להעריך איך ייראו הערים ב- 2030 כתוצאה מהתפתחויות בתחום הבינה המלאכותית.

אז בואו נתחיל!

 

רכבים אוטונומיים – ממדע בדיוני למציאות

לא מוגזם לומר שרכבים אוטונומיים – כאלו שאינם זקוקים לנהגים אנושיים כדי לנסוע בביטחה בכבישים – הפתיעו את כולם כשהתחילו להופיע ברחובות הערים. במאה השנים האחרונות נכתבו סיפורי מדע בדיוני רבים על רכבים הנוהגים מעצמם, אך חוקרי הבינה המלאכותית נכשלו פעם אחר פעם בהפיכת הסיפורים למציאות מחוץ לכתלי המעבדה המבודדת. רכבים חכמים בערים היו צריכים להתמודד עם יותר מדי גורמים לא-צפויים: עם נהגים אנושיים גסי-רוח, הולכי-רגל המתפרצים לכביש, ושפע של אירועים אחרים שאינם בשליטת הרכב. מכיוון שכך, מעטים אם בכלל חשבו שחברות מסחריות רציניות יפתחו רכבים אוטונומיים בשנת 2015.

ובכן, זה היה בעבר, לפני חמש-עשרה שנים ארוכות. באותה תקופה החלו הרכבים האוטונומיים להתפתח במהירות, עד כדי כך שהתחזית העכשווית היא שתחבורה אוטונומית – כלומר, רכבים הנוסעים בעצמם בכבישים ללא נהגים – יהפכו למחזה נפוץ תוך זמן קצר, וישפיעו על חיינו בעיר מכל בחינה אפשרית.

לא צריך להיות גאון גדול כדי לזהות את הבסיס לתחזית זו. הרכבים בעשור האחרון הולכים ונהיים חכמים יותר. רכב חדש ממוצע מכיל שבעים חיישנים שונים כגון גירוסקופים, מדי תאוצה, חיישני תאורה, חיישני לחות ועוד. מאז 2003 מוסיפים יצרני הרכבים יכולות פעולה חדשות ומרשימות: כל אחד היום יכול לרכוש מכונית במחיר סביר שתחנה את עצמה, תווסת את מהירותה בכבישים, תתמודד עם פקקים בכוחות עצמה ותזהיר את הנהגים כאשר הם עומדים לעשות טעות בזמן מעבר נתיב. מכוניות ממודל S של טסלה משלבות את כל היכולות הללו ביחד כדי לספק סוג של נהג אוטומטי, למרות שהנהג האנושי חייב עדיין להתערב לעתים תכופות. במקביל, המכוניות האוטונומיות של גוגל גמעו כבר יותר משני מיליון קילומטרים בכבישים עירוניים ובינעירוניים.

התפתחות הבינה המלאכותית במכוניות

גוגל נהגה להיות החברה המזוהה ביותר עם רכבים אוטונומיים, אבל זהו כבר אינו המצב. יותר מעשרים וחמש חברות אחרות מתחילות להשקיע בתחום, כולל ענקיות כמו גנרל מוטורס, פורד, אובר, ביידו ("גוגל" הסינית) ואחרות. בימים אלו ממש מתחילות שתי עיריות – עיריית סינגפור ועיריית פיטסבורג – לבחון את הרכבים האוטונומיים של ניוטונומי ושל אובר כדרך להחליף את כל המוניות בעיר, ולאחר מכן כנראה גם את האוטובוסים.

ולמה לא, בעצם?

מוניות אוטונומיות צפויות להיות זולות ובטוחות בהרבה מאמצעי תחבורה אחרים, וכאשר אנשים יתרגלו לסמוך עליהן, הם לא ימהרו לרכוש מכוניות חדשות משל עצמם, ירגישו בנוח לחיות רחוק יותר ממקום עבודתם, וימצאו את עצמם עם שפע זמן פנוי בזמן הנסיעות מהבית לעבודה ובחזרה. נהג ממוצע בארצות הברית מבלה עשרים וחמש דקות מאחורי ההגה מדי יום, וזהו זמן שיתפנה עתה לפעילויות אחרות. מכוניות אוטונומיות יאפשרו גם לילדים, לקשישים ולבעלי מוגבלויות להגיע בקלות ממקום למקום. ואם לא די בכך, הרי שמכוניות אוטונומיות צפויות למזער את מספר החניונים הנדרשים בעיר, מכיוון שמכונית חכמה אחת יכולה לפעול ביעילות כזו שתחליף שלוש-עשרה מוניות.

מעבר לכך, בעיר העתיד של 2030 אנו צפויים לראות סוגים רבים ושונים של רובוטים אוטונומיים. אלו לא יהיו מוגבלים רק למכוניות ולמשאיות, אלא יכללו גם רכבים מעופפים ואפילו רובוטים אישיים שיוכלו להתגלגל וללכת על המדרכה.

 

תשתיות התחבורה ב- 2030

כיצד, אם כך, ייראו תשתיות התחבורה בעיר העתיד ב- 2030? מה יהיה מצב הכבישים, הגשרים, התמרורים וכל היתר?

התשובה הכנה – ואולי המפתיעה ביותר – היא שכל אלו ייראו כנראה בדיוק כפי שהם נראים היום.

מדוע? פשוט: שינוי תשתיות דורש זמן, מאמץ והון עתק. לא קשה להבין את זה – מספיק לבחון את סאגת הקמת הרכבת הקלה בתל-אביב כדוגמה עגומה ומייצגת. זו הסיבה להתלהבות הגדולה מהרכבים האוטונומיים: הם מסוגלים להשתלב במערכות התחבורה הקיימות כרגע בערים ולספק שינוע נוח, זול ויעיל יותר לתושבי הערים – וזאת מבלי שהעירייה תצטרך להשקיע משאבים משלה. מסיבה זו, הרכבים האוטונומיים צפויים עד 2030 רק להיטמע בכבישים וברחובות הקיימים.

אבל אפילו בלי שינוי בתשתיות, ברור שההשפעה של רכבים אוטונומיים מכל הסוגים על חיינו תהיה עצומה.

הציפייה שמנחה כרגע את התעשייה היא שרשת הרכבים האוטונומיים בכל עיר תופעל על-ידי 'מנצח גדול אחד' שיהיה אחראי על פיתוח, תחזוקת ותמחור הנסיעה ברכבים האוטונומיים. הסיבה לכך ברורה: כאשר נוסע פוטנציאלי יצא לרחוב כדי להזעיק מונית אוטונומית, הוא לא ירצה לחפש בשלוש אפליקציות שונות כדי למצוא את המונית הפנויה באותו רגע. הוא ירצה להשתמש באפליקציה אחת בלבד, שתזעיק את המונית הפנויה והקרובה ביותר. כך שאין בכל עיר מקום ליותר מרשת מכוניות אוטונומיות אחת, שמשרתת את כל האזרחים.

רשת הרכבים האוטונומיים תשנה את הדרך בה אנו רואים את התנועה בעיר. עד עתה, היינו חרדים לפרטיותנו ולשליטתנו במכוניות שלנו, ומסיבה טובה: המכונית שלי היא רכושי הפרטי, ואני לא מעוניין לחלוק אותה עם אנשים שאיני מכיר. אך רכבים אוטונומיים הנמצאים בבעלות העירייה או חברה כלשהי, מאפשרים להתגבר על מחסום פסיכולוגי זה. הם אינם שייכים לאף אדם, ולכן הם יוכלו לאסוף מספר אנשים בדרך ליעד המבוקש. אובר כבר פיתחה אלגוריתמים המאפשרים דפוס איסוף כזה (השירות מכונה Uber Pool) והוא פועל ביעילות מפתיעה. למעשה, כאשר השתמשתי בשירות, התוודה בפניי הנהג שהוא אפילו אינו יודע מה היעד הסופי שלי. האלגוריתם בטלפון החכם שלו גילה לו את היעד הסופי רק לאחר שאסף גם את הנוסע השני, כדי שהנהג לא יוכל לרמות ולנסוע ישירות ליעד שלי. אותו נהג היה למעשה רובוט – הוא רק היה צריך לנהוג ברכב מרגע לרגע, מבלי שידע לאן. אין פלא שבשנים הקרובות נתחיל להחליף אותו ברובוטים ממשיים – ברכבים אוטונומיים.

רשת של רכבים אוטונומיים מקושרים מאפשרת לבצע נסים קטנים מדי יום בזכות התיאום ביניהם. אדם שיגיע עם מזוודות גדולות שאינן מתאימות לרכבים האוטונומיים הקטנים יותר, יוכל להעמיס אותן לרכב רובוטי שנועד רק להעברת משאות לאורך העיר. המזוודות יועברו מרכב לרכב באופן אוטומטי ובסוג של מירוץ שליחים, עד שבסופו של דבר – כאשר הנוסע המקורי יגיע ליעדו – יגיעו גם המזוודות לאותו מקום בדיוק ובאותו זמן.

הרכבים האוטונומיים יוכלו להשתלב גם עם סוגים אחרים של רובוטים, כרחפנים ורובוטים קטנים יותר למשלוח מזון. אנו מתחילים לראות אבות-טיפוס של רובוטים קטנים למשלוח פיצות מתוצרת דומינוס פיצה, או רובוטי משלוחי מזון זעירים של חברת Takeaway. לצדם אנו רואים גם ניסויים ברחפנים שנושאים פיצות (שוב, של דומינוס), בוריטוס, וסוגים אחרים של משלוחים.

רוב המהנדסים ששומעים על הרעיונות האלו נוחרים בלגלוג קל, ומצביעים על הקשיים שהרובוטים הללו ייתקלו בהם. הרובוטים הנעים על גלגלים יתקשו להתמודד עם מישורים משופעים, לא יוכלו להשתלב בתנועה בכבישים, ובוודאי שלא יצליחו להתקדם על המדרכות ברחובות הומי אדם. הרחפנים הרובוטיים, בתורם, יתקשו להתמודד עם מזג אוויר חורפי או עם רוחות חזקות. ברור שהרובוטים הללו אינם יכולים לספק מענה הולם לדרישה למשלוחים בפני עצמם.

רובוט המשלוחים של דומינוס פיצה. במקור מ- Delapage

רובוט המשלוחים של דומינוס פיצה. במקור מ- Delapage

זו בדיוק הסיבה שעלינו לראות אותם כחלק ממערכת כוללת יותר של תחבורה אוטונומית, שתתחיל להתבסס בעיר העתיד עד שנת 2030. במסגרת מערכת התחבורה הרובוטית נראה רכבים גדולים וחסכוניים בדלק, המסוגלים לשאת בתוכם רובוטים קטנים יותר ולהביא אותם לנקודה הקרובה ליעד כדי שיספקו את המשלוח עד דלת הבית. לאחר מכן יחזרו הרובוטים הקטנים לרחוב וייאספו שוב על-ידי רכב אוטונומי גדול יותר. הרחפנים נושאי-הפיצות יעבדו גם הם באופן דומה: הם ישוגרו מהפיצריה, ינחתו על גגו של רכב אוטונומי סמוך שבדיוק לוקח נוסעים לאזור אליו הוזמנה הפיצה. כאשר יגיע הרכב לקרבת היעד, יעזוב אותו הרחפן עם הפיצה ויביא אותה ישירות לחלון הבית. קרוב לוודאי שהנוסעים ברכב האוטונומי לא יהיו מודעים אפילו לסדרת הפעולות המורכבת המתרחשת מעל ראשיהם.

הפיתוחים האלו מתחילים להתממש כבר היום, ולאחרונה הדגימו שתי חברות – מרצדס בנץ מתחום הרכבים ומאטרנט מתחום הרחפנים – רכב הנושא ומטעין רחפנים על גגו.

רכב נשיאת ושיגור הרחפנים של מרצדס בנץ ושל מאטרנט

 

סיכום: התחבורה בעיר העתיד

לאור כל התחזיות הללו, כיצד אנו יכולים לצפות שתיראה התחבורה בעיר העתיד? אפשר לסכם את התחזיות בשתי מילים: זורמת, מתואמת ותלת-ממדית. נוסעים יעלו על רכבים אוטונומיים באופן בלתי-פוסק, ירדו מהם לרגע כדי לעבור לרכב אחר וימשיכו במסעם. כל רכב ורובוט קרקעי או אווירי יהיו מתואמים זה עם זה ועם הבינה המלאכותית שתכווין ותנטר אחר כל הגורמים השונים כדי לצמצם את תדירות הפקקים ולהסדיר את תנועת הישויות השונות בכבישים. אחרון חביב, התחבורה תהיה תלת-ממדית, בזכות רחפנים שיוכלו לעלות לאוויר ולהשתלב במערכת הזורמת. כל זה יכול להתחולל בלי שינוי משמעותי בתשתיות הקיימות, ולכן סביר להניח שכבר בשני העשורים הקרובים נראה את החזון מתחיל להתממש.

ואני אישית כבר לא יכול לחכות.

 

 

טכנולוגיות אחרות עליהן כתבתי ברשומות קודמות:

עשר הטכנולוגיות המפציעות של 2016: חלק ראשון

עשר הטכנולוגיות המפציעות של 2016, חלק שני: החומרים הדו-ממדיים שישנו את העולם

 

תמונת השער צולמה במקור ע"י המשתמש Sparky מ- Flickr. קישור

הטעות של הבריטים – ולמה היא עלולה להגיע גם לישראל

הטעות של הבריטים – ולמה היא עלולה להגיע גם לישראל

בשבוע האחרון חוותה בריטניה טלטלה לא-צפויה. משאל עם שהתקיים בקרב אזרחי הממלכה המאוחדת העלה שהם מעוניינים לפרוש מהאיחוד האירופי ולחזור להיות מדינה היושבת בדד. התומכים בהיפרדות ספגו שלל כינויים והאשמות לפני ואחרי המשאל: האשימו אותם בגזענות, בראייה צרת-אופקים ובטמטום כללי. הבון-טון במדיה בבריטניה היה שהתומכים בהיפרדות הינם לאומנים ימניים קיצוניים המוקצים מחמת מיאוס. אבל עכשיו מתחילות להגיע תוצאות ההצבעות המדויקות, והתמונה המלאה נחשפת: הבריטים שהטו את כף המאזניים של ההצבעה היו דווקא אנשי מעמד הביניים, הפועלים והעובדים הפשוטים, שהרגישו שקולם אינו נשמע במערכת הפוליטית והכלכלית הקיימת.

והתופעה הזו לא מוגבלת רק לבריטניה. למעשה, היא צריכה להדאיג מאד גם אותנו בישראל.

כדי להבין מה קורה בממלכה המאוחדת, אנו צריכים לחזור אחורנית לשנת 2005, בה שלח סיטיגרופ – אחד הבנקים הגדולים בעולם – מזכר ללקוחותיו העשירים ביותר. האנליסטים של הבנק ניתחו את הכלכלה הלאומית של מדינות רבות, והגיעו למסקנה שחלק מהמדינות הופכות לפלוטונומיות. אל תרגישו רע אם אתם לא מזהים את המילה, מכיוון שהיא הופיעה לראשונה רק באותו מזכר גורלי. פלוטונומיה היא צורת שלטון בה העשירים הם האזרחים החשובים ביותר. הם אלו המניעים את גלגלי הכלכלה, וכל היתר נגררים מאחורה. כותבי הדו"ח התייחסו ספציפית לכמה מהמדינות המפותחות המתקדמות ביותר כשכתבו כי –

"אין דבר כזה "הצרכן האמריקני" או "הצרכן הבריטי", אלא צרכנים עשירים ועניים במדינות אלו… העשירים ממשיכים להתעשר; הם שולטים בהוצאות. לא נראה סביר שמגמת ההתעשרות שלהם תסתיים בזמן הקרוב."

כל זה נכתב, כאמור, בשנת 2005. אלא שמאז דבר לא השתנה, ואפילו להפך: אי-השוויון רק הלך והחריף במדינות רבות, ובמיוחד בארצות הברית, בניו-זילנד, וכמובן – גם בישראל. בדיקה מהירה של הנתונים מראה שבריטניה אכן אחת משיאניות אי-השוויון בעולם המפותח. העשירון העליון בבריטניה נהנה מהכנסות גדולות פי 27 מהכנסותיו של העשירון התחתון.

אי-השוויון בבריטניה. הכנסותיו של העשירון העליון גדולות פי 27 מהכנסותיו של העשירון התחתון. מקור:

אי-השוויון בבריטניה. הכנסותיו של העשירון העליון גדולות פי 27 מהכנסותיו של העשירון התחתון. מקור.

כמובן שבעלי ההון – החיים בעיקר בלונדון ובדרום-מזרח אנגליה – אינם סבורים שהמצב חמור כל-כך. ומה פלא? הם נמצאים בראש הפירמידה. סקר שנערך בשנת 2014 ובחן את מידת האמון שתולים אזרחי בריטניה במפלגות הפוליטיות במדינתם, חשף ששני האזורים העשירים ביותר היו גם אלו שהאמינו ביותר שהמפלגות אכן משרתות אותם. בשאר האזורים באנגליה, לעומת זאת, התושבים דיווחו על חוסר-אמון הרסני במפלגות, והעניקו להן ציון ממוצע של 3.54 מתוך 10. במילים אחרות, האנשים הקטנים כבר הבינו שהפוליטיקאים בבריטניה אינם משרתים אותם בהכרח.

מעמד הביניים בבריטניה אינו מרוצה מהמצב הקיים, בלשון המעטה. הפועל הממוצע הבין כבר שאין לו כוח אמיתי להשפיע על מדיניות הפנים או החוץ בארצו, ומרגיש מנוכר מהאליטות הכלכליות והתרבותיות בלונדון. כפי שכתב פיטר מנדלר לאחרונה על המתרחש –

"…שאר המדינה הרגישה יותר ויותר מנוכרת, לא רק מהשתתפות ביצירתיות וברווחה של לונדון, אלא יותר חשוב – מהכוח עצמו."

מה קורה כשאזרחים בפלוטונומיה, שמרגישים שאין להם כוח ממשי להשפיע על הפוליטיקה בחיי היום-יום, מקבלים פתאום את היכולת להשפיע על מצב העניינים ולהביע את דעתם? הם חוטפים את הכוח הזה בשתי הידיים, ומשתמשים בו בדרך שתכאיב ביותר לפוליטיקאים ולבעלי-ההון: אלו שהתעלמו מהם בעשורים האחרונים, לכאורה או באופן ממשי. ומכיוון שבעלי ההון ובעלי ההשפעה רצו להישאר באיחוד האירופי, הציבור בחר באפשרות ההפוכה. ואכן, בחינה של דפוסי ההצבעה בעד או נגד הנטישה חושפת שבאזורים העשירים ביותר באנגליה הרצון הכללי היה להישאר חלק מהאיחוד האירופי. בשאר האזורים אפשר היה למצוא רוב דווקא לעזוב את האיחוד. זו הייתה הצבעה שנבעה מזעם ומתסכול כללי מהמצב הקיים, והובילה את בריטניה לקבל החלטה שאינה רציונלית אלא מונעת בכוחם של האנשים הקטנים וברצונם לשינוי – כל שינוי.

ודבר דומה יכול לקרות גם בישראל.

 

פרודיה: תגובה ממצה ומנומקת לפרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי. מקור.

סטירה: תגובה ממצה ומנומקת לפרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי. מקור: Dr. Motte, Flickr.

 

הברקזיט הישראלי

אי-השוויון אינו מוגבל רק לבריטניה. למקרה שלא שמתם לב, הוא קיים גם בישראל. מתוך 34 מדינות ה- OECD, ישראל נמצאת במקום החמישי ברמת אי-השוויון כפי שזו נאמדת לפי מדד ג'יני. וכפי שאפשר היה לצפות בפלוטונומיה, גם בישראל הציבור אינו מרגיש שהוא מיוצג על-ידי הפוליטיקאים. לפי מדד הדמוקרטיה הישראלית, שבעים ושבעה אחוזים מהציבור מרגישים שאינם יכולים להשפיע על מדיניות הממשלה, ותחושה זו רק מתגברת מאז 2012. אלו נתונים קטסטרופליים עבור מדינה דמוקרטית, שנבחרי הציבור בה אמורים לשקף את דעת הבוחרים ולפעול מטעמם בכנסת.

ההצבעה לעזוב את האיחוד האירופי בבריטניה שיקפה את התסכול הגובר של הציבור מהמערכת הפוליטית והכלכלית. מצב דומה יכול לקרות גם בישראל. אנשי ההון והשלטון בישראל צריכים להבין שכפי שבבריטניה בחר הציבור 'להרוס לכולם' בשל התסכול הכללי, כך גם בישראל אנו עלולים להגיע למצב בו הזעם והיאוש הציבורי מהמערכת הנוכחית יוביל לקבלת החלטות שאינה אופטימלית – ושהפוליטיקאים יתקשו לחזות מראש את תוצאותיה. כך אירע בשנה האחרונה בארצות הברית, בה תסכול דומה מהמערכת הפוליטית הביא לעלייתו של דונאלד טראמפ – מועמד מתסיס המשחק על רצונם של האזרחים לשנות את המערכת עצמה.

 

אז מה עושים?

כדי למנוע הפתעה הרסנית עתידית דומה בישראל, יש צורך להחזיר את אמון הציבור במערכת הכלכלית והפוליטית. לא אנסה לספק עצות בנוגע לדרך בה אפשר לשפר את הכלכלה כדי להפחית את אי-השוויון – רבים אחרים כבר עוסקים בנושא בבלוגוספירה הישראלית, ואני עדיין חושד שבטווח הארוך אי-השוויון הכלכלי רק עתיד לגדול כתוצאה מהדרך בה הטכנולוגיה משפיעה על עולם העבודה. במקום זאת, כדאי להתמקד בדרכים לשחזר את אמון הציבור במערכת הפוליטית, ולהפחית את מידת ההשפעה של בעלי ההון על השלטון.

הדרך העיקרית להשיג מטרה זו היא באמצעות חשיפת והנגשת המידע הציבורי. גופים ואינדיבידואלים שונים פועלים בתחום זה בישראל. הסדנה לידע ציבורי, למשל, אוספת ומנגישה לציבור הרחב את המידע הזמין בכנסת. בטווח הקצר היא חושפת את השחיתויות שבלב הממשל ומערערת את אמון הציבור בכנסת. בטווח הארוך, היא תוביל לממשל תקין וישר יותר. באופן דומה, המיזם לובי 99 מאפשר לציבור לבחור את התחומים שהוא רוצה לקדם בכנסת, ומתפקד כ- "לוביסט של העם". וכמובן, סתיו שפיר שנלחמת בהעברות הכספים מתחת לשולחן בממשלה.

הפוליטיקאים שלנו אוהבים לשנוא את הגופים והאנשים שמנסים לחייב אותם לסטנדרטים גבוהים יותר של שקיפות ויושרה. אבל הם משרתים מטרה חשובה: בלעדיהם, אמון הציבור בכנסת ובממשל יצנח עוד יותר, ובשלב מסוים נגיע לפיצוץ. בבריטניה, הציבור המתוסכל בחר בפתרון נוסח "תמות נפשי עם פלישתים", וכפה על בעלי ההון והשלטון לעזוב את האיחוד האירופי על אפם ועל חמתם.

אם לא נמצא דרך לשחזר את אמון הציבור בכנסת ובממשל בישראל, גם אנו עוד ניאלץ להתמודד עם הברקזיט הישראלי שלנו.

 


 

רוצים לשתף עם חבריכם מעבר לים? פוסט דומה (ללא התמקדות בישראל) התפרסם גם בגרסה האנגלית של הבלוג. שתפו וזכו למצוות!

חינוך ועתידנות – פרק 1 – לעבור את מחסום שתי סטיות התקן

חינוך ועתידנות – פרק 1 – לעבור את מחסום שתי סטיות התקן

בשנת 1984 התעוררה סערה במערכת החינוך, בעקבות פרסום סקירה מקיפה על הישגיהם הלימודיים של ילדים שעברו מכיתה המכילה שלושים לומדים, ללמידה אישית עם מורה פרטי. בנג'מין בלום, חוקר נודע בתחום החינוך ועורך הסקירה, נותר המום מהתוצאות. וכדבריו –

"המרשימים ביותר היו ההבדלים במדידות ההישגים הסופיים… נמצא כי באופן טיפוסי התלמיד הממוצע שעבר ללמידה פרטית קיבל ציון גבוה בשתי סטיות תקן מהממוצע בקבוצת הביקורת. [1]"

המונח 'שתי סטיות תקן' עשוי שלא להישמע מרשים במיוחד, אך משמעותו הייתה שהתלמיד הממוצע שעובר לחינוך פרטי מזנק לשני האחוזים העליונים של הכתה. כלומר, הוא מגיע להישגים גבוהים יותר מ- 98 אחוזים מהתלמידים האחרים שהמשיכו ללמוד בעשרותיהם תחת מורה יחיד.

 

 

בעיית שתי הסיגמות: התלמידים שמקבלים חינוך פרטי ברמה גבוהה, מזנקים לאחוזון ה- 98 של הכיתה.

בעיית שתי הסיגמות: התלמידים שמקבלים חינוך פרטי ברמה גבוהה, מזנקים לאחוזון ה- 98 של הכיתה.

 

מערכת החינוך של ארצות הברית הפנימה את חשיבות ממצאיו של בלום, אך נותרה כבולת ידיים. בלום עצמו הודה כי לא ניתן להתאים חונך פרטי ברמה גבוהה לכל תלמיד ותלמיד, בהתחשב בעלויות הגבוהות ששינוי מסוג זה יחייב. וכך המשיכה מערכת החינוך לנוע כסדרה: חלק מהילדים היו מקבלים ציונים גבוהים ומוגדרים כעילויים, ואחרים זכו בציונים נמוכים והוכתרו בתואר "נכשלים". למעשה, מערכת החינוך היא זו שנכשלה, אך קשה להאשים את המורים או את מנהלי בתי-הספר. אחרי הכל, חונכות פרטית הינה עניין יקר, ולא ניתן היה להעניקה לכל ילד וילד. אתגר זה זכה לשם משלו – "אתגר שתי סטיות התקן" – ועד היום מנסים בתי-ספר להתמודד עמו ללא הצלחה.

אנו מתקדמים כיום, בזכות כוחה של הטכנולוגיה, לעידן בו כל ילד יוכל לזכות בחונך פרטי משלו. חונך זה יעקוב אחר הצלחתו, יסביר לו את החומר הנלמד במקצועיות ובהרחבה, ויבחן את הילד באופן מתמיד כדי לוודא שהגיע להבנה מלאה של הנושא. בעולם זה של חונכים פרטיים, יזנקו הישגי התלמידים כלפי מעלה, ומערכת החינוך כולה תיאלץ לעבור שינוי מן היסוד ולהתייחס לתלמיד כאל יחידת המידה הבסיסית, במקום לכיתה ולשכבה. מהפכה זו אינה מרוחקת מאיתנו עשרות או מאות שנים.

למעשה, היא כבר החלה.

 

האקדמיה של החאן הגדול

מיהו המורה הטוב ביותר בעולם?

זוהי השאלה שמעלה ארגון 'פרס המורה הגלובלי', שנפתח בשנת 2014 במטרה להעניק למורה אחד בעולם את הסכום האסטרונומי של מיליון דולרים. מורים מכל העולם הגישו לאורך השנה את מועמדותם לפרס, בתקווה לזכות בכסף, באישוש ליכולותיהם ובשכר על עמלם [2]. צחוק הגורל הוא שדווקא סלמאן חאן, אחד האנשים שהיה יכול להיות המועמד הטוב ביותר, אינו זקוק כבר לאישור מצד ועדת הפרס. העולם כולו כבר מכיר את חאן כמורה שנכון לשנת 2012 לימד עשרה מיליון תלמידים [3], ומאז המספר רק גדל. הוא אינו צריך את פרס המורה הגלובלי – הוא כבר כזה.

מפתיע לגלות שחאן מעולם לא למד הוראה באופן רשמי, או עסק במקצוע כמורה בבית-ספר. למעשה, בתקופת לימודיו במכון הטכנולוגי במסצ'וסטס הוא השלים תואר ראשון ושני במדעי המחשב, ותואר ראשון נוסף במתמטיקה. לאחר הלימודים הוא החל לעבוד כאנליסט בחברת השקעות קטנה, ונהנה מהכנסה יציבה שאפשרה לאשתו להתמיד בלימודי הרפואה. אז, בשנת 2004, התחולל המאורע שישנה את חייהם של האנליסט הצעיר ושל עוד מיליוני ילדים ברחבי העולם: חאן הסכים ללמד את בת-דודתו נדיה בת ה- 13 מתמטיקה.

 

סלמן חאן זוכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל - ומביל גייטס שהכתיר אותו בתואר "המורה הטוב ביותר בעולם" בכנס טד 2011. מקור: פליקר

סלמן חאן זוכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל – ומביל גייטס שהכתיר אותו בתואר "המורה הטוב ביותר בעולם" בכנס טד 2011.
מקור: פליקר

 

בניגוד לרוב המורים הפרטיים, חאן לא ראה את חניכתו הצעירה פנים-אל-פנים. מכיוון שהם היו מרוחקים זה מזו יותר מאלפיים קילומטרים, חאן נאלץ להנחות את בת חסותו דרך הטלפון, וכתב עבורה את המשוואות בתכנת "יאהו מסנג'ר". מדי פעם, כאשר אחד מהם לא היה יכול להגיע לפגישה כפי שנקבעה, חאן היה מקליט את הנחיותיו ביחד עם שרטוט המשוואות במחשב, והיה שולח את השיעור כולו דרך הרשת ישירות לנדיה. התלמידה התקדמה בחומר במהירות, אך יום אחד באה לחאן וביקשה ממנו להפסיק את השיעורים הישירים ולעבור למודל לימודי של הרצאות מוקלטות בלבד. את ההרצאות המוקלטות היא הייתה יכולה להעביר אחורנית בכל עת שרצתה כדי להבין נקודה מסובכת במיוחד, או להריץ קדימה כדי לדלג על חלקים ברורים.

נדיה ביטאה בבקשתה את אחד המכשולים הגדולים ביותר העומדים בפני התלמיד: האומץ הנחוץ כדי להגיד "אני לא מבין" בפני הכיתה כולה במקרה הרע ביותר, או בפני המורה הפרטי במקרה הטוב. איש אינו אוהב להרגיש שוטה בעיני אחרים. אך כאשר אתה לומד מול הקלטה, אין מורה או כיתה העומדים מסביבך ומגחכים לאידך. זו הייתה אחת התובנות שגרמו לחאן להתחיל להקליט את שיעורי המתמטיקה שלו ולהעלותם לפייסבוק לטובת הכלל. הידיעה על השיעורים החינמיים התפשטה במהירות, ותוך שלוש שנים הם כבר זכו בעשרות-אלפי צפיות ביום, מילדים מכל העולם. חאן החל לצעוד בדרך להיות המורה המשפיע ביותר בעולם, אך עדיין לא העז לרוץ בה. הוא המשיך לעבוד כאנליסט ביום, ויצר את הסרטונים בלילות. ואז הגיע המפנה. ב- 2009 קיבל המורה האינטרנטי מכתב שגרם לו לעזוב סופית את עבודתו בעולם הפיזי ולעבור ליצירת סרטונים במשרה מלאה. 

"ביליתי את כל הקיץ בעמוד היוטיוב שלך… ורק רציתי להודות לך על כל מה שאתה עושה." כתב לו תלמיד בן 19 שהצליח להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית בזכות שיעורי המתמטיקה של חאן. "… אני יכול לומר ללא כל ספק שאתה שינית את חיי ואת חיי כל משפחתי." [4]

כיום, כאשר הודעות דומות גודשות את עמוד התודות באתר של חאן – הורים שמודים לו בדמעות על שהצליח להחזיר לילדיהם את האהבה למתמטיקה, וילדים שמעריכים את השינוי שעשה בחייהם – הן נראות כמעט ברורות מאליהן [5]. אך באותו הזמן ההודעה גרמה לחאן לאזור אומץ, לעזוב את עבודתו כאנליסט ולהתקין ארון גדול בחדר השינה, לתוכו היה נכנס במהלך היום כדי להקליט את הרצאותיו בנוחות ובשקט. הוא פעל בקדחתנות ושחרר לרשת סרטון אחר סרטון, ומסיבה טובה: הוא הסכים עם אשתו על תקופת חסד של שנה אחת בלבד, ולאחר מכן – אם לא יימצא מקור הכנסה הולם מהסרטונים – חאן ימצא לעצמו עבודה 'אמיתית'.

מאז ועד היום, קיבל חאן יותר מ- 16 מיליון דולרים בתרומות, שהרשו לו להמשיך לעבוד וליצור. בין התורמים נכללים ביל גייטס (שילדים נעזרו באקדמיה של חאן כדי ללמוד מתמטיקה [6]), הפילנתרופית אן דואר וגוגל. בכספי התרומות הללו הוא שכר צוות קטן של מתכנתים, מעצבים ומפתחים שיצרו אתר חדש עבור האקדמיה של חאן. נכון להיום קיימים באתר יותר מ- 5,500 סרטונים, מתוכם כ- 3,500 שעוסקים במתמטיקה. נכון לשנת 2014 ביקרו באתר עשרה מיליון משתמשים שונים מדי חודש, ולמדו, ולמדו, ולמדו.

 

עמוד השער של האקדמיה של חאן: "אתה צריך לדעת רק דבר אחד - שאתה יכול ללמוד הכל. בחינם, לכולם, לעד."  מקור: האקדמיה של חאן

עמוד השער של האקדמיה של חאן: "אתה צריך לדעת רק דבר אחד – שאתה יכול ללמוד הכל. בחינם, לכולם, לעד."
מקור: האקדמיה של חאן

 

תולעת בגן-עדן

האם הסרטונים של חאן הם הדרך הטובה ביותר ללמוד מתמטיקה? לא. מורים ומבקרים הצביעו על תקלות שונות בדרכי הפתרונות המוצעים בסרטונים [7, 8, 9], ששונים במקומות רבים מהדרכים הנלמדות במחלקות להוראה. מתוך ביקורת שנמתחה על אחד הסרטונים הבסיסיים המסביר את עקרונות הכפל והחילוק, אנו מגלים כי –

"ישנן מספר שגיאות ברורות במתמטיקה: חאן משתמש בטרמינולוגיה שגויה במספר נקודות בסרטון. חאן גם אינו עקבי בשימוש בשפה בנוגע למספרים חיוביים ושליליים (הוא משתמש בפלוס כאשר הוא מתכוון לחיובי, או מינוס כאשר הוא מתכוון לשלילי)… הוא גם אינו עקבי בשימושו בסמלים, לעתים רושם "4+", לעתים רושם "4", ולעולם אינו מסביר מדוע הוא עושה או אינו עושה כך." [9]

המבקר בציטוט לעיל חתם את טיעוניו באמירה כי טעויות מסוג זה היו פוגעות בציוניו של חאן אילו היה מנסה לעבור את המבחנים לאומדן יכולת לימוד, הממומנים על-ידי ביל גייטס עצמו – אותו אדם שטען שחאן הינו "המורה הטוב ביותר שראיתי אי פעם".

 שני מורים מוצאים פגמים (בשפע) בהרצאה של סלמן חאן. המסקנה? הוא אינו המורה הטוב ביותר בעולם.

 

האמת היא שכולם צודקים. חאן עושה טעויות – בוודאי – בהרצאותיו המוקלטות. לא ניתן להקליט כמה אלפי הרצאות מבלי לעשות טעויות, ויש שיגידו שלא ניתן להקליט אפילו הרצאה אחת מבלי שגיאות בדיבור או חוסר-עקביות מסוים בשימוש בסמלים. אך המבקרים את חאן על נקודות אלו אינם מסוגלים להסביר מדוע מבין כל הסרטונים החינוכיים, הדידקטיים והפדגוגים-למשעי שביוטיוב, דווקא הסרטונים של חאן הם אלו שעלו לגדולה. חאן בוודאי אינו המורה המושלם. אולי הוא לא היה מקבל ציון מאה עגול במבחן לאומדן יכולת לימוד, אך ציון המאה שמור לאלוהים בלבד (כפי שהסבירה לי מורתי בבית הספר התיכון). האמת הפשוטה היא שחאן הוא מורה מספיק טוב כדי לרתק להרצאותיו ילדים אינספור ולסייע להם להבין נושאים מורכבים. בוודאי ישנם מורים טובים ממנו בהסבריהם, אך אותם מורים אינם משתמשים בכלים בהם הפגין חאן שליטה עילאית: במיקרופון ובתכנות השרטוט וההקלטה שיאפשרו להם לתעד את שיעוריהם לנצח נצחים, וברשת האינטרנט להעברת אותם שיעורים למיליוני תלמידים.

המבקרים המתייחסים לחאן ספציפית מחמיצים את התמונה הגדולה יותר: זו בה מורה יחיד יכול להפיץ את בשורתו למיליוני תלמידים באמצעות השימוש בכלים הנכונים. חאן הינו רק הסנונית המבשרת את בוא האביב של מערכת החינוך. אם אפשר לומר מילה אחת של ממש לרעתו, הריהי שהוא אינו מעניק מקום גדול מספיק באתרו למורים נוספים שיוכלו לספק גישות שונות להבנת אותו חומר באמצעות סדרות סרטונים שיעלו לאתר. בדרך זו תהפוך 'האקדמיה של חאן' ל- 'אקדמיה של העולם'. וליתר דיוק, לבית הספר של העולם, מכיוון שכיום מיועדות ההרצאות לרמת לימוד בסיסית – מכיתה א' ועד י"ב.

 

המהפכה מגיעה לאקדמיה

במובנים רבים, מהפכת הקורסים הווירטואליים באקדמיה הגיעה במקור מסלמאן חאן. בשנת 2011 הרצה חאן בכנס TED בקליפורניה, וסיפר על הצלחת ההרצאות הקצרות שלו בקרב ילדים. מבלי ידיעתו, ישב בקהל מחנך נוסף שהתמלא קנאה ככל שהמשיכה ההרצאה. היה זה סבסטיאן ת'ראן, פרופסור למדעי המחשב והנדסת חשמל באוניברסיטת סטנפורד. ת'ראן הרגיש כבר מזה זמן מה שאינו מרוצה ממספר הסטודנטים הבאים ללמוד בקורסים שהעביר. פרופסורים משמימים ומשעממים רבים מרגישים בדומה לת'ראן, ומתלוננים שלשיעוריהם מגיע מספר חד-ספרתי של סטודנטים. אך ת'ראן היה רחוק מלהיות מרצה חד-גוני. הוא נחשב לכוכב-על בזירת ההוראה והמחקר של סטנפורד, והרצאותיו משכו מאות סטודנטים מדי סמסטר. עבור כל מרצה רגיל, זה היה מספיק.

אבל ת'ראן לא חש מרוצה. בעידן בו המדיה הדיגיטלית מאפשרת לכל אדם לצפות בסרטוני וידאו ולהשתתף בדיונים בפורומים, בזמן שבו חאן מגיע למיליוני צופים בו זמנית, מדוע על ת'ראן להסתפק רק בכמה מאות סטודנטים בשנה? כפי שאמר בשלב מאוחר יותר –

"הייתי פרופסור עם קביעות בסטנפורד… והנה הבחור הזה שמלמד מיליונים. זה היה מביך." [10]

 

סבסטיאן תראן, האיש שיצר את קורס הרשת המסיבי הפתוח הראשון שזכה להצלחה המונית. מקור: פיטר דסילבה, ניו-יורק טיימס

סבסטיאן תראן, האיש שיצר את קורס הרשת המסיבי הפתוח הראשון שזכה להצלחה המונית.
מקור: פיטר דסילבה, ניו-יורק טיימס

 

מבוכה זו, כשהיא משולבת ביצר התחרותי של ת'ראן, הובילה לפתיחת הקרמ"פ המצליח הראשון – קורס רשת מסיבי פתוח. קשה למצוא מילה אחרת לתיאור הקורס מלבד "מסיבי", מאחר ש- 160,000 תלמידים נרשמו לשמוע כל מילה שתגיח מפיו המקוון של הפרופסור. אין פלא בכך: שכר הלימוד בסטנפורד עומד על 52,000 דולרים לשנה, אך הקורס המקוון הועבר בחינם לכל הנרשמים, על אף שהיה זהה לגמרי לקורס שקיבלו הסטודנטים המשלמים.

מספר הנרשמים הרשים את העולם ואת ת'ראן עצמו. הפרופסור הבין את הפוטנציאל הגלום בהבאת האקדמיה לביתו של כל אדם, ופתח חברה חדשה עם השקעה של 300,000 דולרים מכיסו הפרטי. החברה, אודסיטי שמה (Udacity), שמה לה למטרה לשנות את דרכי החינוך הנהוגות כיום, ולהביא את הידע והמידע האצורים באקדמיה גם לאזרחים מעוטי אמצעים.

המאורעות שהתחוללו בעקבות הקרמ"פ הראשון של ת'ראן היו כמשב רוח רענן בביצת האקדמיה. הפרופסור המטורף-לכאורה לא היה היחיד שהבין את גודל הפוטנציאל בדרכי הלימוד החדשות. שני פרופסורים אחרים בסטנפורד, דפנה קולר ואנדרו נג, ייסדו חברה מתחרה בשם קורסרה (Coursera), שמשמשת כפלטפורמה בה יכולות אוניברסיטאות שונות לפתוח קרמ"פים משלהן. נכון לאוקטובר 2014, יכול כל ילד להיכנס לאתר קורסרה ולהירשם בחינם ל- 839 קורסים מקוונים. קשה לדעת כמה ילדים נכנסים לאתר, אבל עם יותר מעשרה מיליון משתמשים רשומים, ברור שהוא פופולרי. בוודאי יותר פופולרי מ- EdX – ארגון שהוקם ב- 2012 בהשקעה ותמיכה משותפת של הארווארד והמכון הטכנולוגי במסצ'וסטס – ומארח בסביבות 300 קורסים.

אפשר להמשיך ולפרט עוד בשפע על החברות השונות שקמו עם פריצת הקרמ"פים לתודעת הציבור, אך אין בכך הרבה טעם. די לומר כי כל אחת משלוש החברות המרכזיות פועלת מתוך מטרה שונה: אודסיטי החליטה לפנות לתעשייה, וממקדת מאמצים רבים ביצירת והתאמת קורסים לעובדים ולמנהלים; קורסרה לוקחת חלק במרוץ לקבלת תואר אקדמי, ומציעה למשתתפים בקורסים את האפשרות לקבל נקודות זכות עליהם; וארגון EdX שונה משניהן בהיותו מיזם פתוח ללא מטרות רווח, שנועד מהגדרתו להביא את כלל הידע האנושי לאנושות כולה.

כך או כך או כך, דבר אחד בטוח: הקרמ"פים מערערים את מערכת החינוך האקדמית ומטלטלים אותה כאילו הייתה סירה על ים גועש. האקדמיה של הדור הבא כבר תהיה שונה מאד מהאקדמיה בה למדו הפרופסורים המכהנים בה כיום. בעולם החינוך התחרותי של היום, האקדמיה תמצא את עצמה נאלצת להטמיע שיטות למידה חדשות המתבססות על תובנות פסיכולוגיות שהתגלו במאתיים השנים האחרונות ועדיין לא יושמו במערכת החינוך.

 

עקרונות החינוך של הקרמ"פים

במערכת החינוך שהייתה מקובלת במאות השנים האחרונות, עיקר הידע הגיע מהמורה שעמד בראש הכיתה. הפרופסור המכובד, חמוש ברעמת שיער לבנה ובאותות כבוד למכביר, היה מכתיב את סדר השיעורים, את מועדי הבחנים ואת החומר הנלמד. הסטודנטים המעריצים שלרגליו היו שותים בצימאון מהמעיין המפכה של חכמתו, ומוסיפים לעצמם ידע בתהליך. זו, לפחות הייתה התיאוריה.

 

ציור של כיתה מהמאה ה- 14. המורה עומד בראש, התלמידים המצטיינים מקשיבים בריכוז ובעניין בקדמת הכיתה, והיתר מתרכזים מאחורה, ישנים, מתלחשים ומפריעים. בדיוק כמו היום, בהפרש של יותר משש-מאות שנים. מקור

ציור של כיתה מהמאה ה- 14. המורה עומד בראש, התלמידים המצטיינים מקשיבים בריכוז ובעניין בקדמת הכיתה, והיתר מתרכזים מאחורה, ישנים, מתלחשים ומפריעים. בדיוק כמו היום, בהפרש של יותר משש-מאות שנים.
מקור

 

אתגר שתי סטיות התקן חשף כבר שמודל המורה העליון רחוק מלהיות מוצלח. הקרמ"פים, בדומה לאקדמיה של חאן, מציעים דרך חדשנית בה כל תלמיד יכול לרכוש ידע עם 'מורה' וירטואלי ובכך להתמודד עם אתגר שתי סטיות התקן. אך האם כל שצריך כדי להגיע ללמידה מיטבית, הוא מורה פרטי טוב וצמוד?

רבים טוענים שהמורה הינו רק חלק מהתהליך, ואפילו לא החשוב ביותר. למידה משמעותית, לפי חוקרי החינוך, מגיעה משיתוף התלמיד, ומהיותו שייך לקהילת לומדים עמם הוא מסוגל להחליף ידע, תובנות ורעיונות אודות החומר הנלמד. זהו שירות שהאקדמיה של חאן אינה מספקת, אך החברות המספקות את הקרמ"פים מתחילות למצוא דרכים להביאן לקהל הלומדים.

 

עקרונות החינוך בקרמ"פים

קיימים שלושה עקרונות חינוך לא-רשמיים בקרמ"פים, שהראשון בהם מתמודד ישירות עם אתגר שתי סטיות התקן של בלום, והשניים האחרים משלימים אותו.

1.      סביבת למידה מותאמת אישית כפתרון לאתגר שתי הסטיות

אני עדיין זוכר איך התחלתי את לימודי החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי בטכניון. נכנסתי לשיעור הראשון בקורס בחיל ורעד, מכיוון שהוא היה ידוע כאחד הקורסים הקשים ביותר בטכניון. לאחר חמישים דקות, יצאתי מהדלת בידיים רועדות ועיניים קרועות לרווחה. המרצה דיבר במהירות, בשטף ובקפיצות תזזיתיות מנושא לנושא. ידעתי שאם אנסה ללמוד רק מההרצאות שבכתה, אכשל – ובגדול. למדתי על בשרי את אתגר שתי סטיות התקן, וכיצד מרגישים התלמידים הנכשלים בו.

לא הייתי היחיד שחש אבוד. רבים מהסטודנטים יצאו מהשיעור בתחושה דומה. הם התאכזבו מיכולתו של המרצה להעביר את חומר הלימוד לשלוש-מאות סטודנטים בקצב ובדרך ההסברה שתתאים לכל אחד ואחת מהם. חלקם עברו ללמוד מספרי מתמטיקה גבוהה שמצאו בספרייה. אחרים יצרו קבוצות לימוד כדי לנסות להשוות בין הסיכומים השונים מאותו שיעור ולגבש הבנה של החומר הנלמד. ועוד רבים אחרים עשו שימוש במשאב החשוב ביותר שהעניק להם הטכניון: גישה למאגר ההרצאות המוקלטות מאותו קורס. כל הרצאה הייתה באורך שעה וחצי, אך אני העברתי את ההרצאות לניגון בקצב דיבור איטי יותר, והחזרתי את ההרצאה אחורנית מדי מספר דקות כשהרגשתי שהמרצה קפץ לנושא חדש ואני טרם הבנתי את הקודם.

התוצאה של שיטת הלמידה הזו, בה הנדסתי למעשה את סביבת הלמידה שלי – את המרצה ואת הרצאותיו – במיוחד עבורי, התחוורה כשהגעתי לסוף הקורס. המבחן היה קשה אך הוגן. מכיוון שייצרתי לעצמי מורה פרטי צמוד (גם אם וירטואלי), קיוויתי שאקפוץ לשני האחוזונים העליונים של הכתה, כמובטח באתגר שתי סטיות התקן. התוצאה הפתיעה אותי: לא קיבלתי 98 מתוך מאה במבחן, אלא 99 – אחד הציונים הגבוהים ביותר בכל שנות לימודיי בטכניון (אני זוקף את הציון גם לזכות אשתי, שהייתה ועודנה המורה הפרטית שלי במתמטיקה, ובחיים בכלל).

הקרמ"פים מספקים מנגנון דומה, ללא אשתי, המאפשר לכל סטודנט את היכולת לשלוט לחלוטין על סביבת הלמידה שלו ובכך גם על 'המורה הפרטי' הווירטואלי. מעבר לכך, מהנדסי הקרמ"פים עושים כל מאמץ כדי להקל על הסטודנט בהתמודדות עם המורה, בשמירה על תשומת לב ובחזרה על חלקים קשים במיוחד בשיעורים. בהתאם לכך, ההרצאות אינן באורך של תשעים דקות, אלא מחולקות למיני-הרצאות באורך הנע בין חמש לחמש-עשרה דקות. פרק זמן זה מותאם במיוחד כדי שהמקשיב לא יאבד את תשומת לבו, וגם אם יאבד – הרי שהוא יכול לעצור את ההרצאה בכל רגע, לחזור אחורנית בחומר הנלמד, או להשמיע שוב את ההרצאה הקטנה כולה מההתחלה.

 

2.      חיבוריות (connectivism)

 חיבוריות מתארת צורת למידה בה הלומדים אינם רוכשים את עיקר הידע מן המרצה שמולם, אלא באמצעות איסוף מידע וידע מן הרשת כולה, ואחד מהשני. כדי לתמוך באלמנט החיבוריות, מוקמים פורומים עבור כל קורס, ובהם יכולים הסטודנטים להחליף סיכומים, לדון אחד עם השני בנושאי השיעורים, לשאול שאלות ולספק תשובות.

כאשר נרשמה העיתונאית קרול קאדוולאדר לקרמ"פ בנושא גנטיקה ואבולוציה, היא לא התרשמה במיוחד מרמת ההרצאות, או מהעובדה שהשתתפו בקורס עוד 36,000 סטודנטים. הרגע בו הבינה את הפוטנציאל האמיתי של הקרמ"פים היה כאשר נכנסה לפורום הקורס. ובמילותיה –

"זה היה רגע התדהמה שלי. הפעילות שם מפעימה. אלפי אנשים שואלים – ועונים על – שאלות אודות מוטציות דומיננטיות ורקומבינציה. וקבוצות למידה צמחו באופן ספונטני: קבוצה קולומביאנית, קבוצה ברזילאית, קבוצה רוסית. יש אחת על סקייפ, וכמה אפילו בחיים האמיתיים. והם כל-כך חרוצים! אם אתה מכיר מורה מיואש, או שאתה כזה בעצמך, שלח אותו לקורסרה: אלו אנשים שפשוט רוצים ללמוד." [11]

הפורומים מאפשרים לחיבוריות לצמוח בין הסטודנטים, כך שאלו יכולים ללמוד אחד מהשני, לדרבן זה את זה, לתמוך בחלשים ולאתגר את החזקים. בדרך זו נוצרת קהילת לומדים איתנה שגם מעודדת את המעורבים בה להישאר בקורס ולהתמיד בביצוע המטלות. המרצים בקורסים יכולים לבקר בעצמם בפורומים, להתרשם מרמת הדיונים שבהם ולספק תשובות לשאלות שנותרו פתוחות. מרצים מסוימים, כקווין וורבך בקורס על משחקיות בקורסרה, מאתגר את הסטודנטים לפתור חידות היגיון בפורומים, באמצעות רמזים שהם מקבלים במהלך ההרצאות המקוונות [11]. אחרים בוחרים לערוך מפגשים מצולמים מקוונים באמצעות פלטפורמות כמו גוגל האנגאאוט [12].

כלים אלו מביאים לסביבת לימוד המקדמת את המיומנויות החשובות כל-כך לעבודה וללמידה במאה העשרים ואחת: היכולת ללמוד מתוך מגוון דעות; האימון הבלתי-פוסק בהשחזת וליטוש רעיונותיך באמצעות הטלתם לזירה המקוונת שם יתמודדו עם רעיונותיהם של רבים אחרים; והצורך לברור בין דעות ורעיונות מרובים ולחלץ מתוכם תובנות מועילות. מיומנויות אלו הוגדרו על-ידי חוקרי החינוך המקוון כחלק מ- "עקרונות החיבוריות", ומתאימות במיוחד לצורות העבודה החדשות של המאה העשרים ואחת, הנסמכות על הצפת מידע במהירות מהרשת ועל מודלים 'שטוחים' בהם דעותיו של הבוס אינן גוברות בהכרח על דעותיו של העובד הקטן והחכם [13].

 

חיבוריות: מתאפשרת עכשיו גם בקורסים המקוונים.

חיבוריות: מתאפשרת עכשיו גם בקורסים המקוונים.

 

3.      משוב מתמיד ומידי

בביקור שערכתי בבית ספר פרוגרסיבי בישראל, המאמין בהטמעת טכנולוגיות לחינוך בכתות, נחשפתי למחזה יוצא-דופן. המורה עמד בקדמת הכיתה, כנהוג, והסביר לתלמידים על תקופת האמנציפציה והשפעתה על היהודים בגולה. לאחר מספר דקות הסבר, הוא עצר ואמר לתלמידים משפט שגרם לי לפעור את עיניי באי-אמון –

"עכשיו כולם להוציא בבקשה סמארטפונים!"

בקשה מסוג זה מהווה מתכון לאסון בכתות אחרות. למעשה, המורים שהכרתי עד אז נהגו לדרוש מתלמידיהם בדיוק את ההפך, ויש כאלו שהורו לתלמידים להפקיד את הטלפונים החכמים שלהם בכניסה לכתה. אך אותו מורה, כאמור, היה שונה. הוא הפנה את התלמידים לאתר בו היו צריכים לבחור אחת מארבע תשובות לשאלה שהייתה קשורה לחומר שנלמד. לכל זוג תלמידים היה סמארטפון אחד, ולאחר דיון פנימי קצר הם הצביעו לאחת מהתשובות. תוך דקות ספורות הקרין המורה על הלוח את התפלגות התשובות, ושאל מה הסיבה לכך שהתלמידים בחרו את התשובות שבחרו. הילדים שמחו להסביר, והשיעור הפך לדיון מחכים בהשתתפות הכיתה כולה, כולל התלמידים שהיו ביישנים או ישנוניים מכדי להצביע באופן אקטיבי במהלך שיעור רגיל יותר, וכך לחשוף את הליקויים בהבנתם. ההשתתפות הווירטואלית אפשרה להם – וגם למורה – לקבל משוב מיידי על ביצועיהם וידיעותיהם, ולתקן בזמן אמת.

זהו כוחו של המשוב המידי: דרך לוודא שכל התלמידים נמצאים באותה נקודה בהבנתם ובידיעותיהם. זוהי דרך לימוד שכמעט ואינה קיימת באקדמיה כיום, כאשר המרצה נאלץ להעביר את החומר מול עשרות, ולעתים מאות תלמידים בכתה בו-זמנית, ובוודאי שאינו יכול לעבור סטודנט-אחר-סטודנט ולתחקר אותו לעומק לגבי ידיעותיו. נהלים מסוג זה יעכבו את הכתה כולה בעולם הפיזי, אך בעולם הווירטואלי בו כל סטודנט יושב מול המחשב בפני עצמו, הם אפשריים הרבה יותר.

 

טלפונים חכמים וטאבלטים מתחילים למצוא את דרכם לתוך הכיתות - והמורים היצירתיים מתחילים למצוא להם שימוש. מקור

טלפונים חכמים וטאבלטים מתחילים למצוא את דרכם לתוך הכיתות – והמורים היצירתיים מתחילים למצוא להם שימוש.
מקור

 

המשוב המתמיד והמידי הינו חלק בלתי-נפרד מהקרמ"פים. בסוף רבים מהשיעורים ומההרצאות מתבקש הלומד לענות על שאלה או שתיים כדי לוודא שהבין את החומר הנלמד. בחנים אלו קלים הרבה יותר ליצירה ולבדיקה כאשר מדובר בקורס עם נושאים כמותיים – מבוא לפיזיקה, למשל. במקרים אלו מוצגת השאלה, והסטודנט עשוי להתבקש להזין רק את ערכי התשובות שהוא מוצא באמצעות עריכת החישובים. אך כיצד ניתן לבדוק הבנה בנושאים מורכבים יותר, כגון קורסים בהיסטוריה או סוציולוגיה, המחייבים כתיבת תשובה באורך של מאות מילים?

הפתרון במקרים אלו הוא לא-פחות מגאוני: הסטודנטים עצמם מדרגים אחד את תשובותיו של האחר. בקורס "מבוא לסוציולוגיה" של פרופסור מיטשל דונייר מפרינסטון, כל סטודנט נדרש לבדוק ולתת ציון לחמש עבודות של עמיתיו לקורס, וקיבל בתורו ניקוד שהיה ממוצע הציונים שייחסו עמיתיו לעבודתו שלו. בסך-הכל נבדקו ודורגו בדרך זו 2,200 בחני אמצע, ו- 1,283 מבחנים סופיים.

לכאורה מדובר באסון פוטנציאלי, שהרי כיצד יכולים סטודנטים חלשים לשפוט את עבודותיהם של סטודנטים מצטיינים, ולהעריך עד כמה הם צודקים? דונייר הבין את החששות, והחליט לבדוק את השיטה. הוא גייס את עוזרי ההוראה שלו וביחד הם נתנו ציונים לכל המבחנים הסופיים. ציונים אלו נבעו ממקור סמכות וידע עליונים: המרצה ועוזרי ההוראה. כאשר הושוו הדירוגים הללו לציונים שהסטודנטים העניקו אחד לשני, התגלתה קורלציה מרשימה של 0.88 בין הערכים. הסטודנטים הטובים קיבלו ציונים גבוהים, והסטודנטים החלשים קיבלו ציונים נמוכים [14]. גם אם לא מדובר בהתאמה מדויקת בין דירוג המרצים לדירוג הסטודנטים, קשה להאמין שאפשר להגיע להתאמה מושלמת שכזו, ובשיטת דירוג-העמיתים זכו גם כל הסטודנטים 'על הדרך' בתרגול נוסף ובחשיפה לחומר בדמות התשובות שקראו. השיטה, בקיצור, עובדת, והיא עובדת עבור אלפים רבים של סטודנטים בו-זמנית. ולא זו בלבד, אלא שהיא חייבת לעבוד כדי למנוע את הקטסטרופה שבדרך.

 

ההתמוטטות שבדרך

דומה שהבעיה המרכזית טמונה בכך שהאקדמיה, שהייתה אמורה לקדם גם יצירת ידע חדש וגם את הפצתו לכל החפצים בידע, מתרכזת בימים אלו בעיקר בחלק הראשון של מחויבויותיה. לשם כך היא קולטת לשורותיה את החוקרים הטובים ביותר שניתן למצוא, ומממנת עבורם את המעבדות המתקדמות ביותר. אלו עולות כסף רב, שרק חלקו מגיע ממענקי מחקר ממשלתיים. יתר המרשרשים מגיעים מקהל שבוי, שנאלץ לקחת הלוואות כבדות כדי לקבל את הידע שמופק באקדמיה. אלו הם הסטודנטים, כמובן, הממשכנים את עתידם כדי לזכות בתואר הראשון הנכסף. בארצות הברית עומדות סף ההלוואות הממשלתיות לסטודנטים על יותר מטריליון דולרים, ושישה-עשר אחוזים מהלווים לא הצליחו להחזיר אפילו חלק מזערי מההלוואה בשנה האחרונה [15].

האקדמיה בארצות הברית משתפת פעולה עם הממשלה כדי להגדיל את מספר הסטודנטים, תוך שהיא גובה מחירי לימוד גבוהים יותר ויותר מדי שנה. בין 1980 ל- 2010, עלה שכר הלימוד ביותר מחמש-מאות אחוזים, בזמן שבאותה תקופה עלו מחירי המוצרים האחרים לצרכן בפחות ממאתיים אחוזים [16]. לכאורה, מדובר בהעלאת מחירים מובנת: אחרי הכל, כאשר יש היצע גדול למוצר מסוים (כמו תואר ראשון), מדוע לא למכור אותו ביוקר? אלא שסטודנטים רבים בארצות הברית אינם משלמים מכספם אלא מהלוואות ממשלתיות בתנאים נוחים. וכך מתחרים המוסדות האקדמיים זה בזה במשיכת המספר הגדול ביותר של סטודנטים, מתוך הנחה שאלו יוכלו להמשיך לשלם את שכר הלימוד שלהם. הממשלה, מצידה, ממשיכה לתמוך בסטודנטים בהלוואות באמונה שאלו יוכלו להחזירן בהמשך חייהם. אך כאשר שכר הלימוד עולה במהירות רבה כל-כך, הסטודנטים מתקשים להחזיר את הסכום. זוהי בועה שדינה להתפוצץ במוקדם או במאוחר, ועלולה לפגוע קשות באקדמיה בארצות הברית.

 

העלייה בשכר הלימוד בארצות הברית, בהשוואה למדד לצרכן. מקור: Mother Jones

העלייה בשכר הלימוד בארצות הברית, בהשוואה למדד לצרכן.
מקור: Mother Jones

 

כל העוסקים בתחום החינוך הגבוה בארצות-הברית מבינים, לפיכך, שיש צורך בשינוי בדפוסי העבודה והלימוד. שינוי זה עשוי להיות ממש מסביב לפינה, בדמות הקרמ"פים. אלו משנים את המודל הלימודי, ויכולים להחליף גם את המודל הכלכלי המקובל היום, של תשלום סכום כסף גבוה לשנה שלמה של לימודים מצד כמה מאות סטודנטים נבחרים במחזור, ברווחים אחרים שיגיעו מהקהל הרחב והעצום שהקרמ"פים ירכשו לעצמם.

אנו למדים באופן מתמיד כי גם שירותים הניתנים בחינם יכולים להניב שפע של רווחים נלווים. פייסבוק וגוגל מגיעות למחזור רווחים שנתי של מיליארדי דולרים המתבסס על שירותי החינם שלהן לציבור הרחב – ושירותים נלווים בתשלום למפרסמים ולמשווקים. באופן דומה, גם הקרמ"פים מסוגלים באופן עקרוני להניב רווחים, אם רק יימצא המודל הנכון. כבר היום 'משווקים' חלק מהקרמ"פים את תלמידיהם הטובים ביותר לחברות ולעסקים פרטיים, וגובים בתהליך סכומים יפים [19]כאילו היו חברות השמה. ההכנסות צפויות גם להסתייע בפרסומות באתרים, ובגביית סכומים זעומים (בהשוואה לשכר הלימוד באוניברסיטאות עצמן) עבור קורסים המאפשרים לסטודנט להיבחן ולקבל תעודת סיום רשמית של הקורס.

לא כל האוניברסיטאות יציעו קרמ"פים משלהן. עלות יצירת קורס חדש נעה בין כמה עשרות אלפי דולרים לכמה מאות אלפי דולרים. מחירים אלו גבוהים במיוחד כיום, כאשר אוניברסיטה המעוניינת לפתוח קרמ"פים נאלצת לרכוש ציוד הקלטה ותיעוד ולאמן את כוח האדם הנחוץ ליצירת ולתפעול הקרמ"פים החדשים. עלות זו צפויה לקטון בשנים הקרובות, אך גם אם תישאר גבוהה היא עדיין תהיה שולית בהשוואה לעלות שכר סטודנט (שמגיעה לעשרות אלפי דולרים לשנה בעצמה). מכיוון שכך, כבר היום משתתפים יותר מ- 114 מוסדות אקדמיים בקורסרה בלבד ומציעים את מרכולתם לציבור הרחב.

הלימודים בקרמ"פים אינם עולים דבר לאדם הפשוט כיום, אך הסטודנטים של העתיד יידרשו לשלם סכום נמוך מסוים כדי להשתתף בהם ולקבל ציון. הלימודים לא יהיו חינמיים לגמרי, אך עלותם תרד לרמה בה כמעט כולם יוכלו ליהנות מהם. באשר לאוניברסיטאות, הן יגלו שעלות עריכת הקורס יורדת באופן דרסטי כאשר הן אינן נאלצות לספק לסטודנטים אודיטוריום לימוד רחב-ידיים ומתוחזק, צבא של מתרגלים לבדיקת עבודות, או מרצה (מתוגמל היטב) שיבלה שעות מזמנו מדי שבוע בהרצאות מול הסטודנטים ובבדיקת בחנים ומבחנים. האוניברסיטאות יוכלו להשקיע פחות כסף ומאמץ בלימודים ויותר במחקר, והסטודנטים יוכלו לקבל לימודים זולים ברמה גבוהה. כולם מנצחים.

או שלא. מכיוון שכפי שהודה ת'ראן עצמו בשנת 2013,

"יש לנו מוצר עלוב" [10].

את ההסבר לפסימיות של ת'ראן אפשר למצוא עוד בקורס הקרמ"פ המקורי שערך. הנרשמים לאותו קורס הגיעו מכל העולם ומכל הגילאים. הם התחברו לרשת מ- 190 מדינות שונות, פתחו בכוחות עצמם עמודים בפייסבוק בהם יכלו להתדיין על החומר, והתנדבו לתרגם את הקורס ל- 44 שפות שונות [16]. רבים מהסטודנטים המקוונים חשו כי הם לוקחים חלק במהפכה בדרכי הלימוד המקובלות, ועוזרים לעצב מחדש את העולם האקדמי, על מערכת הקורסים הנוקשה והלא-מתפשרת שבו. הם התחייבו להשקיע את כל מאודם בקורס כדי להראות לספקנים כי הגיעה זמנה של מערכת חינוך חדשה.

הם נכשלו. מתוך כל הנרשמים, רק 23,000 סיימו בהצלחה את הקורס, או קצת יותר מארבעה-עשר אחוזים. זהו אחוז הצלחה נמוך ביחס לקורסים אקדמיים המועברים לסטודנטים רשומים בין כתלי המוסד. ואולי זו הייתה הבעיה: רבים מהנרשמים היו נטולי ההכשרה המקצועית, מדעית או טכנולוגית מתקדמת הנחוצה להצלחה בקורס מתקדם כל כך (המשתתפים בקורס כללו גם ילדים וסבתות). סיבות אפשריות אחרות כוללות את העובדה שהמשתתף הממוצע בקרמ"פ אינו כבול (או נהנה) מתכנית לימודים מסודרת במסגרתה הוא מגיע ללימודים מדי בוקר ומבלה את זמנו בכיתה או בדיונים עם חברים על החומר הנלמד. ה- 'סטודנט' בקרמ"פים הינו במקרים רבים נער צעיר שמוותר על שיעורים לטובת בילויים, או אב לילדים שאינו מסוגל למצוא את הזמן המתאים לשמוע את ההרצאות ללא הסחות דעת. מבחינה זו, יתרונם הגדול ביותר של הקרמ"פים – החופש שהם מציעים לסטודנט – עשוי להיות גם הקושי הגדול בדרך להצלחתם.

נתוני ההצלחה בקרמ"פים לא השתפרו באופן משמעותי מאז הקורס הראשון. מחקר שנערך על הקרמ"פים באוניברסיטת לונדון העלה שיחס המסיימים מתוך סך כל הנרשמים עומד בממוצע על 10.2 אחוזים [17]. לשם השוואה, באוניברסיטת סטנפורד עומד שיעור ההצלחה בקבלת תואר ראשון על תשעים ושישה אחוזים [18].

אך האם נתונים עלובים אלו חשובים להבנת השינוי שהקרמ"פים יחוללו במערכת החינוך הגבוה?

שלא במפתיע, הגדולה האמיתית בקרמ"פים טמונה ביכולתם להגיע למספר מסיבי של לומדים, בעלות אפסית. כל אדם, בכל מקום בעולם, יוכל ליהנות מהקורסים הללו. גם אם רק עשרה אחוזים מהסטודנטים יסיימו אותם, הרי שעדיין מדובר במספר אבסולוטי מרשים. מספר המשתתפים שסיימו את הקרמ"פ הבודד של ת'ראן באוניברסיטת סטנפורד בשנת 2011 גדול פי שלושה ממספר הסטודנטים לתואר ראשון שלמדו באותה שנה בכל המכונים והמחלקות באוניברסיטה [18]. עבור האנושות כולה, שהוסיפה ידע וחכמה, הקורס היה הצלחה מסחררת.

אף על פי כן, ברור לכל המעורבים בדבר שהקרמ"פים עדיין רחוקים מלהגיע לשיא היעילות שלהם, ושהמודל הקיים כיום אינו מוצלח מספיק כדי לשרוד בפני עצמו. קיים צורך עדיין בישות שמפקחת על הסטודנטים, מסייעת להם בלימודיהם ומנטרת אחר התקדמותם. בקיצור, צריך מורה.

ובנקודה זו בסיפור נחזור שוב לאקדמיה של חאן, מכיוון שהדרך בה התקדמה זו מסדרות סרטונים ברשת ל- 'אקדמיה' של ממש יכול ללמד אותנו גם על הדרך שהקרמ"פים עוד יעשו בהמשך.

 

האקדמיה של חאן משתלבת בכיתה

בשנת 2010 החליט חאן לשדרג את אתרו מרשימה של הרצאות לסביבת למידה חדשה הפתוחה לתלמידים, להורים ולמורים. התוספת העיקרית שהטמיע היה 'לוח מחוונים' – כלי שכל מורה היה יכול להשתמש בו כדי להזמין את התלמידים בכיתה לצפות בהרצאות בודדות או בסדרת הרצאות נבחרת של חאן, לפתור בעיות שהמחשב יצר עבור כל הרצאה, ולאסוף נתונים על דפוסי העבודה והפתרון של התלמידים.

מורים המשתמשים בלוח המחוונים של חאן מקבלים הבנה מעמיקה הרבה יותר אודות תלמידיהם. הם יכולים לדעת כמה דקות השקיע כל תלמיד בבית בצפייה בסרטים, וכמה דקות עבד על 'שיעורי הבית' הממוחשבים. מכיוון ששיעורי הבית מיוצרים באופן אוטומטי באתר על-ידי המחשב, ואינם מתירים לתלמיד להתקדם להרצאה הבאה בטרם יענה על עשר שאלות בהצלחה, המורה יכול גם לדעת האם התלמיד הגיע לרמת ההבנה הנדרשת כדי להמשיך לחומר המורכב יותר. הכיתה כולה יכולה להתקדם בקצב אחיד… מלבד לתלמידים שבוחרים לזנק קדימה.

מסתבר שכאשר התלמידים מסוגלים לעבור על חומר הלימוד בבית שוב ושוב, ופתרון שיעורי הבית מוצג כמשחק, חלק מהתלמידים נהנים מספיק מהלימודים כדי להמשיך הלאה בכוחות עצמם. קבוצתו של חאן הוסיפה גם מגוון עיטורים ו- 'הישגים' שהתלמידים מרוויחים בתמורה לצפייה בהרצאות, לפתרון מספר מגונה של תרגילים בבית ולפתיחת והשלמת נושאי לימוד חדשים – לפעמים כאלו שהמורה כלל לא חשב שהתלמיד מסוגל להתמודד עמם. כך ניתן למצוא תלמידים בכיתה ד' המגיעים לחומר מתמטי מתקדם כטריגונומטריה וגומעים אותו בשקיקה – בזמן שהמורה מקבל עדכונים מהצד על התקדמותם בעיניים פעורות.

שיטה זו – מציאת השילוב האופטימלי בין מערכת החינוך המסורתית לבין יצירת מורה פרטי ממוחשב עבור כל תלמיד – מסתמנת כאחת הדרכים הבולטות לעתיד החינוך. בתי ספר שהשתמשו בשירותי האקדמיה של חאן בין השנים 2011 ל- 2013, לא יצרו מודלים שחרגו מדרכי הלימוד השגרתיות, אלא שילבו את הסרטונים ואת לוח המחוונים כדי לספק לתלמידים דרכים להמשיך להתאמן בבית, לסייע לתלמידים מתקשים, להעשיר את לימודיהם של תלמידים מוכשרים במיוחד, ולפקח על כל אלו גם יחד. כל בית ספר השתמש באקדמיה של חאן בדרכיו הוא, לפי צרכיהם ורצונותיהם של המורים המעורבים [21]. החוקרים נזהרו שלא להפיק מסקנות אודות הישגי התלמידים שהשתתפו בלמידה המשולבת, מכיוון שהכלים שסיפקה האקדמיה של חאן השתנו ועברו אבולוציה לאורך המחקר בהתאם לצרכי המורים. עם זאת, אולי התוצאה המעניינת ביותר המתוארת בדו"ח היא יכולתם של המורים להקדיש יותר זמן לסיוע לתלמידים בודדים וקבוצות קטנות, בזכות הבנתם החדשה את הכיתה ואת יכולות התלמידים. דווקא שילובו של חאן, המורה הווירטואלי, הביא למעורבות עמוקה יותר של המורה הפיזי.

כאשר אנו מסתכלים לעתיד, קשה לראות כיצד יוכלו בתי הספר של ההווה להישאר מקובעים בדרכיהם. המוסדות שנוצרו בעבר הרחוק יאלצו להתאים את עצמם ליכולות שפותחת הטכנולוגיה כדי לסייע לתלמידים לעמוד בדרישות של מערכת עבודה והצלחה תובענית יותר ויותר. הכיתות, שמבוססות על חלוקה שרירותית לגילאים, יפנו דרכן לחלוקה עדינה ונקודתית יותר הבוחנת את יכולותיו של כל תלמיד באשר הוא. העולם המודע לעצמו יכיר גם את תלמידיו ויקיים את אחת הממרות היפות ביותר של היהדות: "חנוך לנער על פי דרכו". זהו הנתיב אותו מתכוון סלמאן חאן לסלול בשנים הקרובות: להפוך את האקדמיה של חאן למוסד בעל כתלים וקירות פיזיים, בו כל תלמיד יזכה לחינוך לפי יכולותיו ולפי אופיו, ולא לפי גילו או מתוך ההתרשמות השטחית של המורה ממנו.

זהו חלום מרחיק לכת, וייתכן שחאן לא יגשימו לעולם. אך מערכת החינוך תשתנה, ותישא את התלמידים קדימה לעולם טוב יותר של השכלה והעצמת היכולות. ואם זה נראה לכם בלתי-אפשרי, ובכן, אנו חיים בעולם בלתי-אפשרי. אנו חיים בעולם בו מורה יחיד מלמד כיום עשרה מיליון ילדים בחודש, ובו 700 מיליון תרגילים נפתרו כבר על-ידי ילדים. ואנו חיים בעולם בו נדיה – הילדה שהתקשתה בחשבון בסיסי, וגרמה לחאן לנסות לפתור את אתגר שתי סטיות התקן – לומדת בימים אלו בבית-ספר לרפואה. היא הצליחה להגשים את עצמה ולממש את שאיפותיה.

זהו גם עתיד ילדינו.

 

 

 

 

 

Bibliography

[1]
  1. S. Bloom, "The 2 Sigma Problem: The Search for Methods of Group Instruction as Effective as One-to-One Tutoring," Educational Researcher, pp. 4-16, 1984.
[2] Varkey Gems Foundation, "Global Teacher Prize: About," 2014. [Online]. Available: http://www.globalteacherprize.org/#about.
[3]
  1. Noer, "One Man, One Computer, 10 Million Students: How Khan Academy Is Reinventing Education," 11 2 2012. [Online]. Available: http://www.forbes.com/sites/michaelnoer/2012/11/02/one-man-one-computer-10-million-students-how-khan-academy-is-reinventing-education/.
[4]
  1. Pistono, Robots Will Steal Your Job, But That's OK: How to Survive the Economic Collapse and Be Happy, CreateSpace Independent Publishing Platform, 2012.
[5] Khan Academy, "Khan Academy," 2014. [Online]. Available: https://www.khanacademy.org/stories.
[6]
  1. A. Kaplan, "Bill Gates' favorite teacher," 24 8 2010. [Online]. Available: http://archive.fortune.com/2010/08/23/technology/sal_khan_academy.fortune/index.htm.
[7]
  1. P. G. Christopher Danielson, "How well does Khan Academy teach?," 27 7 2012. [Online]. Available: http://www.washingtonpost.com/blogs/answer-sheet/post/how-well-does-khan-academy-teach/2012/07/27/gJQA9bWEAX_blog.html.
[8]
  1. K. Ani, "Khan Academy: The hype and the reality," 23 7 2012. [Online]. Available: http://www.washingtonpost.com/blogs/answer-sheet/post/khan-academy-the-hype-and-the-reality/2012/07/22/gJQAuw4J3W_blog.html.
[9]
  1. Reich, "Don't Use Khan Academy without Watching this First," 21 6 2012. [Online]. Available: http://blogs.edweek.org/edweek/edtechresearcher/2012/06/dont_use_khan_academy_without_watching_mmt2k_first.html.
[10]
  1. Chafkin, "Udacity's Sebastian Thrun, Godfather Of Free Online Education, Changes Course," 12 2013. [Online]. Available: http://www.fastcompany.com/3021473/udacity-sebastian-thrun-uphill-climb.
[11]
  1. Cadwalladr, "Do online courses spell the end for the traditional university?," 11 11 2012. [Online]. Available: http://www.theguardian.com/education/2012/nov/11/online-free-learning-end-of-university.
[12] Coursera, "Gamification," 21 11 2014. [Online]. Available: https://www.coursera.org/course/gamification.
[13]
  1. Siemens, "Connectivism: A Learning Theory for the Digital Age," 12 12 2004. [Online]. Available: http://www.elearnspace.org/Articles/connectivism.htm.
[14]
  1. Lewin, "College of Future Could Be Come One, Come All," 19 11 2012. [Online]. Available: http://www.nytimes.com/2012/11/20/education/colleges-turn-to-crowd-sourcing-courses.html.
[15]
  1. Lewin, "Education Department report shows more borrowers defaulting on student loans," 28 9 2012. [Online]. Available: http://www.nytimes.com/2012/09/29/education/report-shows-more-borrows-defaulting-on-student-loans.html.
[16]
  1. Severns, "The Student Loan Debt Crisis in 9 Charts," Mother Jones, 5 6 2013. [Online]. Available: http://www.motherjones.com/politics/2013/06/student-loan-debt-charts. [Accessed 29 11 2014].
[17]
  1. Kolowich, "The Online Pecking Order," 2 8 2012. [Online]. Available: https://www.insidehighered.com/news/2012/08/02/conventional-online-universities-consider-strategic-response-moocs.
[18]
  1. T. Flynn, "MOOCs: Disruptive Innovation and the Future of Higher Education," Regent University, Virginia , 2013.
[19]
  1. Grainger, "Massive Open Online Course (MOOC) Report 2013," University of London, London, 2013.
[20] Stanford, "Stanford University Common Data Set 2011-2012," 2012. [Online]. Available: http://ucomm.stanford.edu/cds/2011.
[21] SRI Education, "Research on the Use of Khan Academy in Schools," SRI Education, 2014.