כלים לשיפור החינוך

כלים לשיפור החינוך

אני מרצה מחר מול קבוצת מפקחים של משרד החינוך, על מנת לספר להם על כמה מהכלים בהם מורים יכולים להשתמש כדי לקדם את תלמידיהם ולסייע להם לממש את הפוטנציאל המלא שלהם. ופתאום חשבתי – למה לא להעביר את המידע ישירות למורים?

אז הנה רשימה של חמישה כלים בהם כל מורה יכול (תיאורטית) להשתמש מחר בבוקר. בחרתי שלא לכלול ברשימה הזו כלים יקרים כמו מדפסות תלת-ממד, אלא רק כלים חינמיים או כמעט-חינמיים. ומכיוון שקצרה היריעה, נתתי רק דוגמה אחת לכלים בכל תחום: כלי אחד במשחקיות, כלי אחד בלמידה חווייתית, וכו'. ברור שיש עוד כלים רבים ושימושיים, ואתם מוזמנים להזכיר אותם ולהמליץ עליהם בתגובות.

מינוף ומיקור-חוץ – האקדמיה של חאן

האינטרנט מאפשר לנו למנף את עצמנו ואת יכולותינו. למה הכוונה? שמורה טוב אחד יכול להעלות הרצאה מעולה בתחום מסוים לאינטרנט – ומיליון אנשים ילמדו ממנה תוך ימים ספורים. אז למה לא להשתמש בהרצאות האלו? על רעיון זה מבוססת "האקדמיה של חאן", שמכילה אלפי הרצאות שביחד מכסות את כל תכנית הלימודים האמריקנית בתחומי הפיזיקה, המתמטיקה, הביולוגיה והכימיה בבתי הספר – וקיימת גם תנועה לכיוון לימודי כלכלה, מחשבים, היסטוריה ואמנות[1].

שימו לב שאני לא טוען שמורים צריכים להגיד לתלמידים "הנה האקדמיה של חאן, לכו ללמוד ואני אתפוס חרופ כאן בכיתה." הלימודים צריכים להיות משולבים: מורים יכולים לשלוח את התלמידים לשיעורים מסוימים באקדמיה של חאן, שמסבירים את הנושא הנלמד טוב יותר או מזווית אחרת מכפי שהם מסוגלים לספק. בצורה זו, גם מורה גרוע למדעים יכול להקפיץ את יכולותיו – והכיתה תשתפר בהתאם. יש אפילו מחקרים ראשוניים שחושפים שתלמידים שמשתמשים באופן משמעותי באקדמיה של חאן משתפרים כמעט כפליים מהציפיות במבחנים הסטנדרטיים במתמטיקה[2], ושימוש באקדמיה של חאן מקושר לשיפור כללי בציונים במבחנים[3].

khan-academy-success.jpg

דואגים שהתלמידים שלכם לא יודעים אנגלית? אל חשש! קודם כל, יש שפע של כתוביות באתר, אבל מעבר לכך אתם יכולים לצפות בהרצאות שדובבו בעברית באתר של "אקדמית קהאן", עם יותר מ- 3,300 סרטונים[4], שמחולקים לפי נושאי לימוד ושכבות, מכתה א' ועד ט'.

התאמת החינוך לתלמיד – גוגל קלאסרום

אחת הבעיות הגדולות של המורים היא המעקב אחר התלמידים. מי עשה שיעורי בית ומי לא? מי מקשיב עכשיו לחומר הנלמד, ומי חולם בעיניים פעורות ורק מהנהן בראש כדי להרגיע את המורה? גוגל קלאס מספקת לכל מורה כלי לפקח על תלמידיו ולהיות בקשר רציף איתם. המורה יכול לפתוח 'כיתה' וירטואלית ולהזמין את התלמידים אליה, לחלק בה מטלות ולבדוק אותן. התלמידים יכולים, למשל, לכתוב חיבורים בגוגל דוקס, שכל חבריהם – כולל המורה – יראו בו-זמנית.

גוגל, אגב, הפכה כבר לסוס-עבודה בתחום החינוך. יותר ממחצית מהתלמידים בבתי הספר היסודיים ובחטיבת הביניים בארצות הברית משתמשים באפליקציות חינוכיות של גוגל לדברי החברה. ומחשבי – 'כרום בוקס' של גוגל נרכשים בכמויות עצומות עבור בתי-הספר: יותר ממחצית מהמחשבים הניידים הנשלחים לבתי-ספר מגיעים מתוצרת גוגל. חשוב לא להיות תמימים: התלמידים שעובדים באפליקציות של גוגל מספקים לחברה כמות עצומה של מידע, שבוודאי עוד ייעשה בה שימוש כדי להתאים פרסומות לילדים בהמשך החיים[5] (והמחוקק עוד צריך להתמודד עם נקודה זו), אבל בינתיים גם המורים יכולים לעשות שימוש במידע הזה – לפחות בכיתה שלהם. גוגל קלאס מאפשרת להם לזהות את הנקודות בהן תלמידים הצליחו יותר או פחות בשיעורי הבית, לתקשר ישירות עם התלמידים ואפילו עם הוריהם, ולהריץ סיכומים סטטיסטיים במהירות שמאפשרים לנתח כל ילד ולהתאים עבורו (בתקווה) את הגישה החינוכית שתקדם אותו במידה הרבה ביותר. וכל זה, כאמור, בחינם. ואם זה לא מספיק, קיימות עשרות אפליקציות חיצוניות שמספקות למורה המשתמש בגוגל קלאס דרכים נוספות להתחבר לתלמידים[6].

משחקיות – קלאס קראפט

ילדים אוהבים לשחק. גם מבוגרים. אז למה לא לעזור להם ללמוד באמצעות משחק? קלאס קראפט הוא דוגמה לאחד מסוגי המשחקים שנועדו במיוחד עבור הכיתה. הילדים מתחלקים למרפאים, קוסמים ולוחמים. כשתלמיד לא עושה שיעורי בית, או מאחר לכיתה, נקודות החיים שלו יורדות. אבל כשהתלמיד מתפקד היטב בכיתה, הוא מקבל בונוס בצורת "נקודות פעולה" בהן הוא יכול להשתמש כדי להטיל קסמים: לרפא את חבריו לכיתה, לקבל עצה מהמורה לגבי המבחן, לקבל דחייה במועד שיעורי הבית, ועוד. האפליקציה יכולה להיות מוקרנת על לוח הכיתה, ומספקת לתלמידים עניין נוסף בשיעור. התלמידים גם כפופים פתאום ללחץ חברתי: מי שלא עושה את שיעורי הבית שלו, לא יזכה לאהדה רבה מצד יתר התלמידים שצריכים למעשה להגן עליו.

המורים מדווחים על תגובות יוצאות-דופן מצד התלמידים – "התלמידים נלהבים תמיד לבוא לכיתה כדי לקבל עוד נקודות ניסיון", הם אומרים, ומוסיפים שהילדים "התחילו לעזור זה לזה בלימוד הדדי, מכיוון שלא רצו שחבריהם ייכשלו"[7]. אמנם אין עדיין מחקרים מעמיקים על קלאס קראפט, אבל ברור שמשחקים שכאלו משפרים מוטיבציה, רצון ללמוד, ו – תאמינו או לא, גם את יכולת הקריאה.

כן, אני רציני. משחקים משפרים את יכולת הקריאה. ילדים בכיתה י' בארצות הברית מקדישים רק עשר דקות ביום לקריאה במסגרת שיעור האנגלית, אבל כשהם חוזרים הביתה הם מבלים שבעים דקות מול המחשב והטאבלט בקריאה… על משחקי מחשב. משחקים כמו וורלד אוף וורקראפט, מיינקראפט ואחרים הם משחקים מורכבים, אחרי הכל, וכדי להצליח בהם חשוב להתעדכן וללמוד. וכך, ילדים בעלי יכולת קריאה נמוכה מכל בחינה אחרת, מבצעים מחקר בוויקיפדיה ובאתרי הדרכה על משחקים, וקוראים חומר שנכתב ברמה המתאימה למבוגרים – ולעתים אפילו ברמה אקדמית, עם משוואות המתארות את היחסים בין משתנים כמו "כוח", "כריזמה", "עוצמת נשק" ועוד[8]. אתם רוצים לשפר את יכולת הקריאה של הילדים שלכם? שלחו אותם לקרוא על המשחקים שהם אוהבים.

לימוד חווייתי – מציאות מדומה

אין לימוד חזק יותר מהלימוד החווייתי, ואין חוויה חזקה יותר כיום מהמציאות המדומה. לא צריך לדלות אלפי דולרים מהכיס – אפשר לרכוש ערכה של "גוגל קרדבורד" בחמישה דולרים באמזון[9], לחבר אליה את הסמארטפון, ולהתחיל לגלוש בעולם המציאות המדומה. תוכלו לקחת את התלמידים לחלל החיצון, לרחף בין כוכבי הלכת ולחוות באופן בלתי-אמצעי את מסע הירח מסביב לכדור-הארץ. תוכלו לבקר באנטרקטיקה הקפואה, בארמונות צרפתיים עתיקים ובקברי הפרעונים. תוכלו אפילו לטייל בגוף האנושי ולהבין אותו מבפנים ומבחוץ[10].

במה זה שונה מ- "לשים את הילדים מול הטלוויזיה"? צריך לנסות כדי להבין. אפליקציות מוצלחות של מציאות מדומה מספקות חוויה שלמה – הוליסטית – שמכריחה את הצופה לקחת חלק בעולם לתוכו הוא נכנס. התלמיד שיוצא לטיול בגוף אינו יושב משועמם מול הטלוויזיה בכיתה, אלא חייב לקום, להסתובב ולהשתתף באופן פעיל בסימולציה. גם הילדים ההיפר-אקטיביים ביותר יוכלו לצלול בדרך זו לתוך החוויה הווירטואלית.

שילוב התלמידים בשיעור – קאהוט

אני יודע שמורים מנוסים יצחקו עלי קצת – מי לא מכיר עדיין את קאהוט? אבל בכל זאת, לטובת כל היתר: מדובר באפליקציית רשת חינמית שמאפשרת לכל אדם לפתוח סקרים – ולהזמין את הקהל לענות עליהם מהטלפונים החכמים ומלאפטופים. אני משתדל להשתמש באפליקציה הזו בכל הרצאה שלי באוניברסיטה, כדרך לפענח עד כמה הסטודנטים הבינו את הנושא, איפה פערי הידע שלהם, ועד כמה הם מרוצים מדרך הלימוד עד כה. אחרי כל נושא, עוצרים לרגע את ההרצאה, מבקשים מכולם לשלוף את הסמארטפונים (מתוך הנחה שהסמארטפונים לא נמצאים כבר בידיהם גם ככה), ופתאום כולם משתתפים – כולם עונים, כולם מתחרים ב- "מי יענה ראשון" ומי יבחר לעצמו שם מסך משעשע במיוחד, ומי יצליח לענות נכון על כל השאלות עד כה.

את אחד השימושים היפים יותר בקאהוט, ראיתי בכיתה בישראל בה המורה שאל את התלמידים שאלה בשיעור היסטוריה, עם ארבע תשובות אפשריות שרק אחת נכונה. לאחר שהתקבלו התשובות, הוא לא המשיך מיד הלאה, אלא ראה שלמרות ששני-שליש מהתלמידים בחרו בתשובה הנכונה, היו גם שליש שבחרו בתשובה אחרת. הוא פתח את הנושא לדיון בכיתה, שאל את התלמידים למה בחרו בתשובה ההיא, והזניק את הכיתה למקום של חשיבה מעמיקה ושל ויכוח בין התלמידים. כן ירבו.

מכירים כלים נוספים (חינמיים או בעלות נמוכה) למורים שהייתם ממליצים עליהם? ספרו בתגובות – ושתפו כדי שחבריכם המורים יוכלו ללמוד. מגיע להם.

 


 

מתעניינים בעתיד? קראו את ספרי החדש – "השולטים בעתיד" – בחנויות הספרים המובחרות.

קישורים:

[1] https://www.khanacademy.org/about/impact

[2] https://s3.amazonaws.com/KA-share/impact/learning-gets-personal.pdf

[3] https://s3.amazonaws.com/KA-share/impact/khan-academy-implementation-report-2014-04-15.pdf

[4] http://www.hebrewkhan.org/

[5] https://www.nytimes.com/2017/05/13/technology/google-education-chromebooks-schools.html

[6] https://edu.google.com/k-12-solutions/classroom-partners/?modal_active=none

[7] https://www.classcraft.com/testimonials/

[8] https://www.wired.com/2014/10/video-game-literacy/

[9] https://www.amazon.com/dp/B01LZA1JED/

[10] http://www.gettingsmart.com/2017/05/7-best-educational-virtual-reality-apps/

על סמארטפונים וחלוקת זיכרון בין זוגות נשואים

על סמארטפונים וחלוקת זיכרון בין זוגות נשואים

"תני לי להבין." אמרתי לאמו של אחד הילדים בגן בעת האיסוף. "את רוצה לתאם פגישה בין ההורים כדי לדרוש מהגן שיאכילו את כולם במזון טבעוני, אורגני ונטול פחמימות?"

היא הנהנה בראשה לאישור.

"זו פגישה שאני חייב להיות בה." החלטתי. "חכי רגע, ואבדוק בסמארטפון מה המספר שלי. אני לא זוכר אותו בעל פה."

היא עיקמה את חוטמה. "אתה באמת צריך להיפטר מהמכשיר הזה." המליצה לי. "אנשים כבר לא יכולים לזכור שום דבר בגללו."

"בשמחה. רק תתגרשי מבעלך קודם," הצעתי. "ואז אפטר מהסמארטפון."

"תסלח לי?" היא נרתעה.

"זה פשוט מאד." הסברתי. "הסמארטפון הוא טכנולוגיה – כלי שמשרת אותנו ומספק לנו עזר לזיכרון. ואפשר בהחלט לטעון שהנישואין הם טכנולוגיה דומה – כלי חברתי שהתפתח כדי לתגבר את הזיכרון שלנו. זה מה שמצאו הפסיכולוג דניאל וגנר ועמיתיו בשנות השמונים, כשהבחינו שזוגות נשואים נוטים לחלק ביניהם את מטלות הזיכרון. הבעל, למשל, היה זוכר את הזמן בו צריך לקחת את החתול לווטרינר, והאשה הייתה זוכרת את מועד יום ההולדת של חותנתה. את זוכרת את יום ההולדת של החותנת שלך, נכון?"

"לא, ואין לי שום כוונה לזכור," אמרה בקרירות. "ואני מאד מבקשת ש – "

"אולי כדאי שתתקשרי יותר עם בעלך." המלצתי לה בדאגה. "וגנר גילה שחלוקת הזיכרון בין בני הזוג מתרחשת באופן טבעי כשהם חיים זה עם זה ומתקשרים ביניהם. במקום לפתוח אנציקלופדיה כדי לענות על שאלה מסוימת, הבעל יכול לשאול את אשתו. זה פשוט כל-כך הרבה יותר קל ומהיר. הוא כינה את התופעה הזו "זיכרון טרנזקטיבי", מכיוון שהיא מתארת מצב בו הבעל והאשה חולקים זכרון משותף בזכות העובדה שהם נגישים כל-כך זה לזו. ביחד, הם חכמים יותר מכל אחד מהם לחוד. ומי יודע? אולי זו אחת הסיבות לכך שמוסד הנישואין חזק כל-כך בתרבות האנושית – הוא שירת אותנו במהלך ההיסטוריה כך שבני-זוג יכלו לקבל בחירות חכמות ומושכלות יותר. למשל, את ובעלך בוודאי התייעצתם ביניכם מה הדרך הטובה ביותר לקחת משכנתא, לא כך?"

"לא היינו צריכים משכנתא." בישרה לי. "ומעבר לזאת, אני חייבת לציין שאני המומה מהדרך בה אתה – "

" – זוכר את כל פריטי המידע האלו?" השלמתי עבורה. "אני יודע, גם אני. כל המידע הזה מופיע בספרו החדש של קלייב תומפסון, חכם יותר משחשבת: איך טכנולוגיה משנה את מוחותינו לטובה, שאני קורא ממש עכשיו. מאד מומלץ, אגב. תרצי שאשאיל לך?"

"לא!" ירתה בחזרה. "מה שאני באמת רוצה הוא – "

" – עוד עצות." חייכתי. "בשמחה! באופן כללי, אם את רוצה להחכים עוד יותר, אני ממליץ לך למצוא שותפים נוספים לנישואין. מחקרים הראו שזכרון טרנזקטיבי עובד מצוין גם בקבוצות גדולות. כשאנשים למדו למשל מטלות מסובכות כמו הרכבת רדיו, ונבחנו עליהן שבוע לאחר מכן, התוצאות היו ברורות: מי שלמד בקבוצה ונבחן בקבוצה, הצליח יותר מאחרים שעבדו לבד. וכך גם סטודנטים שלמדו ביחד: הם השתמשו בזיכרון טרנזקטיבי כדי לחלק ביניהם את מטלות הזיכרון בלי תכנון מוקדם, וכך יכלו לנתח את הבעיות באופן עמוק יותר. כך שאולי כדאי לך למצוא עוד בעלים. או נשים. או מה שתרצי. אנחנו לא שופטים אחרים באמריקה."

"או – " עצרתי לרגע משטף הדיבור, לנוכח פניה המחליפות צבעים, "שאני אשמור על הסמארטפון שלי. מה דעתך?"

היא פתחה את פיה לתשובה, סגרה אותו, הסתובבה על עקביה והסתלקה מהמקום כשהיא גוררת מאחוריה את ילדה.

"שכחת לקחת את המספר שלי!" קראתי אחריה. משלא הגיבה, התכופפתי לילדי הקט.

"יש לי גם הרבה מה לספר לה על מזון אורגני." לחשתי באוזנו. "תשאל בבקשה את הבן שלה מה הטלפון שלהם, תזכור אותו ותגיד לי מחר, בסדר?"

הוא הבטיח שיעשה כן, ואני טפחתי בחיבה על כתפו. זיכרון טרנזקטיבי הוא באמת דבר נפלא.

 

הבינה המלאכותית שתחליף את המתרגלים באוניברסיטאות

הבינה המלאכותית שתחליף את המתרגלים באוניברסיטאות

"נזמין עוד פיצה?" הצעתי לאריק.

הוא רק נענע בראשו בשתיקה. היה ברור שמשהו מטריד אותו, טרדה גדולה כל כך שאפילו הפיצה בפלאטברד קומפאני, מסעדת הפיצריות הטובה ביותר ברוד איילנד, ואולי ביקום הידוע, לא יכולה להביא לה תקנה.

"מה מטריד אותך?" שאלתי לבסוף.

"זה הבוט." הוא התפרץ. "הבוט הארור הזה. הוא עומד לקחת לי את העבודה."

"אין לך עבודה." הזכרתי לו. "אתה מתרגל בקורס באוניברסיטה, ובקושי יש לך כסף לאוכל."

"טוב, אבל לפחות זאת עבודה." אמר במרמור. "ותכף גם היא נעלמת לי. שמעת שבמכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה הצליחו להחליף את אחד המתרגלים בבוט – בבינה מלאכותית – ואף אחד מהסטודנטים לא שם לב?"

"כן," נזכרתי. "זה קרה בסמסטר האחרון. איך קראו לבוט ההוא?"

"קוראים לה ג'יל." אמר. "ג'יל ווטסון, כי היא מבוססת על אותו מנוע בינה מלאכותית בשם ווטסון שיבמ פיתחו לפני כמה שנים, ושיודע להתווכח עם אנשים, לעשות סקירות ספרות מדעיות ואפילו לספק ייעוץ משפטי. אז עכשיו הוא גם יכול לתרגל סטודנטים טוב יותר ממתרגל אנושי. והם אפילו לא שמים לב!"

"איך זה יכול להיות?" ניסיתי להבין.

"זה קרה בקורס על בינה מלאכותית, שהעביר פרופ' אשוק גוהל." הסביר אריק. "הוא ראה שהמתרגלים בקורס נקברים מתחת לעומס הפניות והשאלות מצד הסטודנטים, אז החליט לאמן בינה מלאכותית כדי להקל עליהם ולהוריד מהעומס. גוהל נתן לבינה המלאכותית לקרוא ארבעים-אלף שאלות, תשובות והערות שכתבו סטודנטים ומתרגלים בפורום של הקורס, ואימן אותה לענות באופן דומה על שאלות חדשות מצד סטודנטים."

"נו, והיא הצליחה?" שאלתי.

"בקלות." נאנח. "בלי לחשוב פעמיים, או אפילו פעם אחת. היא ענתה לכל השאלות של הסטודנטים, ואף אחד לא הבין שמדובר בבינה מלאכותית. היו אפילו דיבורים בין הסטודנטים לבחור בה כמתרגלת מצטיינת."

"ולמה זה כל-כך רע?" שאלתי. "הרי היא הורידה את עומס העבודה לכל המתרגלים האנושיים והסטודנטים יצאו מרוצים. במי זה פוגע, בסך הכל?"

הוא לטש בי מבט ארוך. "זה פוגע באלו מאיתנו שצריכים עבודה כדי להתקיים." הבהיר. "הרי בעוד שנה-שנתיים, כשמתרגלים אוטומטיים כאלו יהיו בכל קורס, יהיו פחות משרות פתוחות למתרגלים אנושיים."

"אתה צריך לחשוב על זה אחרת." אמרתי. "הצד החיובי הוא שעדיין יש מקום למתרגלים אנושיים, כל עוד הם יודעים לעבוד עם המתרגלים הממוחשבים. המחשב הרי לא יודע לענות על כל השאלות, ופה ושם צריך גם שיקול דעת אנושי. אז תמיד יהיה מקום למתרגל אנושי, אבל הוא יצטרך פשוט להיות הטוב ביותר: להפעיל כמה מתרגלים אוטומטיים בו זמנית שיתמודדו עם השאלות הרגילות ויעבירו לו רק את השאלות המורכבות והמוזרות ביותר. הוא יצטרך לדעת לעבוד עם מחשבים ובינה מלאכותית, להיות בעל יחסי אנוש טובים כדי לפתור מצבים מורכבים, ולהיות אחראי מספיק כדי לעשות את כל הדברים האלו. ונכון, תהיה תחרות גדולה על המקום הבודד הזה, אבל אני בטוח שתצליח!"

אריק לא נראה משוכנע. הרגשתי שזה הזמן להגביר את העידוד.

"וחוץ מזה, אתה תמיד יכול להחליף מקצוע. למשל, ללכת להיות פסיכולוג…"

"יש כבר חברות שמספקות שירותים פסיכולוגיים דרך האינטרנט, בשיחות טקסט." אמר. "זה עובד די טוב, מסתבר. רוצה להתערב שבוטים יוכלו לעשות גם את זה תוך כמה שנים? אז תתכונן להגיד שלום לחלק גדול מהפסיכולוגים."

"או אולי אתה יכול לכתוב ספרים…" ניסיתי.

"בינה מלאכותית הצליחה בתחילת השנה לכתוב ספר שלם, שעבר את הסיבוב הראשון בתחרות ספרות יפנית." קבע.

"או לכתוב נאומים פוליטיים…"

"מחשבים עושים גם את זה היום."

"טוב," התעצבנתי. "אז תהיה מוכר פרחים ודי!"

"פייסבוק פותחים עכשיו שירות בוטים, שיאפשרו לכל אדם לדבר איתם ברשת ולהזמין דרכם אוכל, פרחים וכל מיני מוצרים אחרים." קבע ביאוש.  "מה נשאר לבני-האדם, אני שואל אותך?"

"ובכן," חככתי בדעתי, "בטח יש עוד דברים שאנחנו יכולים לעשות. אתה רואה, למשל, את הבחורה ההיא בקצה הבר? חמודה, נכון? שמת לב שהיא עושה לך עיניים כבר איזה חצי-שעה?"

הוא עקב אחר מבטי. "כן." אמר, והקמטים שבמצחו החלו להתמסמס.

"תחשוב על זה." המשכתי. "היא בטח מעוניינת, אבל לא יודעת איך לגשת אליך."

הוא חשב על זה. "היא בטח לא יודעת מה להגיד לי." אמר.

הנהנתי בהסכמה.

"היא לא יודעת מה ימשוך את תשומת הלב שלי הכי טוב." המשיך.

"בדיוק!" אמרתי.

"היא צריכה עזרה." קבע בשפתיים חשוקות. "ואני בדיוק האיש שיכול לעזור לה!"

הוא קם בהחלטיות, וצעד בנחישות לכיוון היציאה.

"לאן אתה הולך?" קראתי אחריו. "היא ממש כאן!"

הוא הסתובב אלי, ואני התכווצתי כשראיתי את עיניו בוהקות.

"אפשר לפתור את הבעיה הזו עם בוט." אמר, רגע לפני שסגר מאחוריו את הדלת. "ואני עומד לעשות את זה."

חזרתי לשבת, והרמתי את כוסי במחוות ניחומים לבחורה בצד השני של הבר. היא עוד לא יודעת, אבל בקרוב בוטים יוכלו להחליף את בני-האדם בעוד תפקיד.

 

 

למה מדע בדיוני הכרחי להישרדותנו בעתיד

למה מדע בדיוני הכרחי להישרדותנו בעתיד

הודעה חשובה: אני חוקר ועובד בימים אלו בארצות הברית, ובהתאם לכך עברתי לכתוב בעיקר באנגלית. אתם מוזמנים למצוא את הבלוג החדש שלי ולהירשם אליו ב- www.CuratingTheFuture.com . אני מפרסם רשומות חדשות כמעט אך ורק באנגלית, והרשומה הזו יוצאת דופן מאחר שכתבתי אותה גם בעברית וגם באנגלית.

 

—-

 

לפני שבועיים חל יום "בחזרה לעתיד": ה- 21 לאוקטובר 2015, היום אליו הגיעו דוק ומרטי מק'פליי במסעם לעתיד בסרט "בחזרה לעתיד 2". בתור אחד האנשים המזוהים עם עתידנות וטכנולוגיה בישראל, הוזמנתי להתראיין באולפנים בכמה תכניות טלוויזיה ורדיו ולדבר על העתיד לבוא – עובדה די משעשעת, אם אתם חושבים על כך שהעתיד עומד לבוא בכל יום מחדש. אז למה שנתרגש ממנו כל-כך רק ביום שנבחר שרירותית על-ידי תסריטאי סרט שהופק לפני עשרים ושש שנים?

 

התשובה טמונה בדרך בה סרטי וספרי מדע בדיוני מצליחים להשריש בתרבות האנושית ציפייה לעתיד מוגדר ומסוים, ובכך הם מספקים לנו כלי רב-ערך: הם מאריכים את זמני המחזור שלנו, מאפשרים לנו להסתכל הרחק קדימה לעתיד, ולשקול את האפשרויות העומדות בפנינו. בדרך זו הם גם עשויים לעזור – בלי הגזמה רבה – להציל את האנושות.

 

זמן-מחזור בעבר

כבני אדם וכאורגניזמים חיים, שייפה אותנו האבולוציה למטרה אחת: העברת הגנים שלנו לצאצאינו. אנו, בפרפרזה על דבריו של ריצ'רד דוקינס, מיכליות שנושאות את הגנים שלנו אל העתיד, רחוק ככל האפשר. מוזר להבין שתהליך השמירה על הגנים לאורך העתיד, מחייב את התייחסותנו הכמעט-מוחלטת להווה המידי. אדם שאינו ערני לנמרים, לאריות ולזאבים שעשויים להתחבא מאחורי כל סלע ועץ, לא ישרוד את ההווה. מיליוני שנים של אבולוציה עיצבו את היצורים החיים כך שיתמקדו כמעט אך ורק בהווה. וכך, במשך עשרות אלפי שנות חייה המוקדמות של האנושות, ברחנו מהנמרים ורדפנו אחרי האיילים בזמן הווה.

קשה לדעת היכן החלה העסקה שחתמנו עם סבא זמן, וסיפקה לנו כוח בתמורה למדידה ולתיעוד של מעבר השעות והימים. אני מאמין שהתחלנו למדוד זמנים מוקדם מאד בהיסטוריה האנושית, מכיוון שהבנת מושג הזמן וקשירתו לאירועים מחזוריים הביאה לנו ידע, וידע מוביל לכוח: הכוח לשרוד טוב יותר מאחרים ולהעמיד יותר צאצאים שילמדו גם הם לכמת את מעבר הזמן.

זמן המחזור הראשון היה בוודאי קצר, וארך פחות מיממה. בני השבטים הקדומים יכלו לדעת כמה זמן יעבור עד לחשיכה באמצעות מעקב אחר השמש בשמים. זמן המחזור שלהם היה יום אחד. האשה שרצתה לדעת מתי יגיע דם המחזור שיחליש אותה וימשוך טורפים, יכלה לסמן חריצים על מקל בכל לילה. זמן המחזור שלה היה חודש שלם.

הקפיצה הגדולה קדימה אירעה בציביליזציות החקלאיות, המושתתות על הבנה של העבר וחיזוי לעתיד: חקלאי שאינו יודע שבעקבות האביב יבוא הקיץ, ואחריו הסתיו והחורף, לא ידע גם מתי לחרוש את שדהו ומתי לזרוע את הזרעים. פיענוח מחזור הזמנים של עונות השנה ומעקב פעיל אחריו היו נחוצים להצלחת הציביליזציות החקלאיות. זמן המחזור של החקלאים היה שנה אחת בלבד.

הוא לא התקדם בהרבה מאז.

 

זמני-מחזור דתיים

חלק מהדתות ניסו לספק מחזורי זמנים משלהן. אנשי הדת תיעדו את ההיסטוריה וניסו לספק מבט לעתיד – לעתים תכופות עם הפרזות, הגזמות ובדותות – אך הם הצליחו להתמקד בעיקר בעבר, והבטחותיהם קדימה היו מעורפלות או חסרות-תועלת. סטיוארט ברנד, בספרו "השעון של העכשיו הארוך" משתף בדיחה ארוכת-ימים: היהודים טוענים שהמשיח יבוא, ואז ההיסטוריה תיגמר; הנוצרים טוענים שהמשיח יחזור, ואז ההיסטוריה תיגמר; המוסלמים טוענים שהמשיח כבר הגיע – וההיסטוריה חסרת-משמעות. בסופו של דבר, לכולם משותפת אותה ראייה ששמה מאורע אחד בלבד – הגעת המשיח – כבעל משמעות, ומתעלמת מכל היתר . גרוע מכך: מכיוון שאין בנמצא תאריך יעד ממשי להגעת או שיבת המשיח, הרי שבני הדתות האברהמיות ממשיכים ללכת לתוך העתיד כשעיניהם מכוסות במשקפיים שחורות עם חריץ אחד בלבד בצורתו של המשיח.

זהו זמן-מחזור כוזב, שמתארך לתוך העתיד ואינו מסתיים לעולם, ואינו מאפשר לנו לחשוב קדימה באופן שקול. בשונה מזמני המחזור האחרים שתיארתי, הוא גם אינו מועיל לנו. הציידת הסופרת את ימי המחזור החודשי, יודעת שבעוד שבוע יגיע מועד הדימום והיא תתקשה לצאת לציד. האיכר הסופר את ימות וחודשי השנה יודע שעליו להשחיז את כליו לקראת החריש שיתחיל בעוד חודש. אך מה מקבל איש הדת המתכונן לביאת המשיח, בימינו, במהירה, בתקווה, אמן? הוא מכין עצמו למאורע ללא תאריך מוגדר, ולכן אינו משיג מכך דבר. למעשה, הטענה המשתמעת מתוך הדת היא שאין כלל טעם בחשיבה קדימה לעתיד. מה שיקרה יקרה, כאשר יקרה, ברבות הימים, כשיקרה.

יש לציין בנקודה זו לזכות את הדת היהודית, בה השתרש זמן-מחזור חקלאי ארוך יותר של שבע שנים –

"וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ." – שמות, כ"ג

 

חשיבותו של זמן-המחזור הארוך

את ההשלכות של זמני-המחזור הקצרים שאנו מכירים, ניתן לראות בציביליזציות גדולות ורבות מן העבר, שהיו ואינן עוד. בספרו "התמוטטות" סוקר ג'ארד דיימונד כמה ציביליזציות כאלו. בני אי הפסחא לא הבינו שעליהם לחשוב בזמן מחזור של עצים ואדמה ואוכלוסיות דגים, ולאורך מספר דורות כילו את משאביו הטבעיים של האי. המתיישבים בגרינלנד לא הצליחו לחשוב בזמן מחזור המתייחס לעשבייה ולאקלים המשתנה – ונכחדו לאחר שהעיזים והבקר שהביאו פגעו באקולוגיה של גרינלנד.

הציביליזציות החקלאיות חושבות מטבען בזמני מחזור של שנים ספורות, ומתקשות לעבור לחשיבה במחזורים ארוכים יותר של עשרות ומאות שנים – זמני-המחזור של עצים, אדמה ואבולוציה של אוכלוסיות בעלי-חיים. הציביליזציות החקלאיות פוגעות בכל אלו, משחיתות את סביבתן, ובסופו של דבר מתערערות ומתפוררות בעצמן כאשר הסביבה אינה יכולה לתמוך בהן עוד.

אם אנו כאנושות רוצים להמשיך להתקיים לאורך זמן, הרי שעלינו לעבור לחשיבה בזמני-מחזור ארוכים יותר, של עשרות ומאות שנים. עלינו להתחיל לחשוב לטווח הארוך, לטובתנו ולטובת ילדינו. אך כיצד נוכל לעשות זאת? איך נשריש בתרבות האנושית זמני-מחזור ארוכים כל-כך?

התשובה ברורה, לכל מי שזוכר את תחילת המאמר: עלינו לבקר את העתיד, 'לחזור' אליו בדמיוננו הקולקטיבי, כדי ליצור זמני-מחזור חדשים באורך של עשרות שנים. זוהי המלאכה שעושים סופרי ותסריטאי המדע הבדיוני, והטובים והמפורסמים שבהם יוצרים זמני-מחזור שמשתלבים בתרבות האנושית וגורמים לנו לבחון ולהשוות את עצמנו אל העתיד בכל יום מחדש.

 

זמן מהסרטים

לסיפורי ולסרטי מדע בדיוני יש יכולת מרשימה לעצב מחדש את התודעה החברתית. המחזה R.U.R. משנת 1920, בו טבע הסופר והמחזאי קארל צ'אפק לראשונה את המילה רובוט, החדיר בתרבות המערבית את החשש מרובוטים שישתלטו על האנושות – ממש כשם שעשו במחזה. הסרט "הטרמינייטור" שיצא ב- 1984, קיבע סופית בתרבות המערבית את הפחד מרובוטים. כל אלו עומדים בניגוד ברור לתרבות היפנית, למשל, בה הרובוט אסטרו-בוי הפך לגיבור תרבות בשנת 1952, והטמיע את האהבה לרובוטים מאז ועד היום.

אני מאמין שהסרטים והספרים המשפיעים ביותר הם אלו הכוללים בתוכם תאריכים, מאחר שאלו מעניקים לנו זמני-מחזור שאנו יכולים להתייחס אליהם בכל חשיבה על העתיד. כאשר הגיעה שנת 1984, עיתונאים מסביב לעולם ניסו לפענח האם חזונו של ג'ורג' אורוול התגשם. כאשר הגענו בשבוע האחרון ל- 21 באוקטובר, 2015, בדקו כל ערוצי הטלוויזיה האם התחזיות הטכנולוגיות מ- "בחזרה לעתיד 2" באמת התממשו. וכאשר יגיע תורה של שנת 2029 – השנה בה סקיינט אמורה לשלוט בעולם לפי "הטרמינייטור" – אני מתנבא בביטחון רב שהמומחים לרובוטיקה יקבלו הזמנות להופעות בתקשורת מדי בוקר.

כתוצאה מכל יצירות המדע הבדיוני הללו, האנושות מתחילה ליהנות מזמן-מחזור מסוג חדש ושאפתני: אנו מסתכלים בדמיוננו קדימה לעתיד לתאריכים מוגדרים, ובוחנים בכל פעם האם התגשמו החזונות האפוקליפטיים או האופטימיים שנכתבו עבורם. זמני-המחזור הצנועים יותר ביצירות המדע הבדיוני מתייחסים לעתיד במרחק של כמה עשרות שנים. זמני-המחזור הגרנדיוזים יותר מזנקים קדימה לשנת 2364 (במסע בין כוכבים), לשנת 2800 (בהיפריון של דן סימונס), או אפילו לקץ היקום (בסיפורו הקצר של אייזיק אסימוב: "השאלה האחרונה").

זמני-המחזור הארוכים ביותר – אלו שנאמדים באלפי ובמיליוני שנים – אולי אינם רלוונטיים עבורנו, אך זמני-המחזור הקצרים יותר זוכים להתייחסות ברורה מצד החברה, ומשפיעים על התנהגויותינו בהווה.

 

סיכום

אנו זקוקים לזמני-מחזור חדשים שחורגים בהרבה מאלו שהתפתחו בתרבות האנושית עד כה. קובעי המדיניות מתייחסים אמנם לתחזיות קדימה באורך של עשרות שנים, שנוצרות על-ידי אנליסטים מומחים, אך הציבור הרחב אינו נחשף לרוב לדו"חות מסוג זה. במקום זאת, זמני-המחזור של הציבור נקבעים בחלקם על-ידי ספרי וסרטי מדע בדיוני פופולריים. זמני-המחזור ארוכי-הטווח הללו מעצבים מחדש את תפישת הזמן של האנושות, ומאפשרים לה להתמודד מבעוד מועד עם בעיות קיומיות ארוכות-טווח, כגון קטסטרופות אקולוגיות או התמוטטות חברתית. באותה העת ממש, זמני-המחזור הארוכים מדרבנים את החדשנות החברתית.

אז אם אתם רוצים להציל את האנושות – התחילו לכתוב מדע בדיוני. 

 

עתיד החינוך, פרק שני: החינוך הופך למשחק

עתיד החינוך, פרק שני: החינוך הופך למשחק

"זהו הסוד האמיתי של החיים – להיות שרוי כולך במה שאתה עושה כאן ועכשיו.

ובמקום לקרוא לזה עבודה, להבין שמדובר במשחק."

 – אלן ו. וואטס

 

אם הייתם ילדים פעם, בוודאי אתם זוכרים לטובה את גן הילדים, על הגננות, המגלשות והצעצועים המרובים שהוא מכיל. אולי תופתעו לשמוע שלפני מאתיים שנים לא היה קיים כלל המושג כפי שאנו מכירים אותו היום. גן הילדים במתכונתו הנוכחית, עם הדגש שהוא שם על משחקים והפעלות, נוצר ונהגה על-ידי אדם שידע להילחם למען אמונותיו ולהפיצן ברחבי העולם, עד שכיום נמצאים גני ילדים בכל מדינה. שמו היה פרידריך וילהלם אוגוסט פרובל, ובתחילת המאה ה- 19 הוא התנדב להילחם באחת היחידות האימתניות ביותר של מדינתו, במהלך המלחמה הגדולה בין פרוסיה לנפוליאון.

שמה של היחידה היה "ליצו פרייקור", והיא מנתה 3,500 לוחמים בלבד, אך כל אחד מהם היה חדור אידיאולוגיה ואמונה בגרמניה השלמה, המאוחדת והדמוקרטית. המתנדבים עטויי השחורים פלשו לטריטוריה של צרפת במהלך המלחמה וזינבו בצבאות האויב ללא רחם, כלוחמי גרילה עתיקים. הם הסבו נזק כה רב, עד שהקיסר נפוליאון עצמו התייחס אליהם כאיום וכעלבון אישי, וגם לאחר שנחתם הסכם הפסקת אש בין המדינות החליט אחד הגנרלים הצרפתיים להורות על מתקפה כנגד חיילי היחידה, כשהוא מצהיר – "הפסקת אש לכולם, אך לא עבורכם!" [3]

חיילי הליצו פרייקור היו שילוב יוצא-דופן וגדוש בניגודים, שכן מרביתם היו אקדמאים ואינטלקטואלים שלפני המלחמה היו מנידים בראשם בעצב בראותם אפילו זבוב נטרף על-ידי עכביש. אף על פי כן, כשהגיעה העת לקרבות, החליטו האקדמאים להילחם בפראות למען אמונתם בגרמניה המאוחדת. שילוב מוזר זה של לוחמה בלתי-מתפשרת בשם אידיאולוגיה גדולה יותר מכל אדם, המשיך ללוות את פרידריך פרובל לשארית חייו. הוא התנדב ליחידה, זכה להילחם ביותר קרבות משראוי לאדם אחד שישתתף בהם, ושב עם סיום המלחמה לביתו כגיבור. ואז, הוא הלך ללמד ילדים איך לשחק. מכיוון שהאמין בכל לבו שילדים ראויים לטיפוח ולגידול עדין, "כמו צמחים בגן", בניגוד לחינוך החמור והבלתי-מתפשר שהיה מקובל באותן שנים במשפחות ובמוסדות רבים.

עד מותו בשנת 1852, הספיק פרובל לפתוח ולנהל מוסדות לחינוך ילדים צעירים, לערוך ולפרסם כתבי-עת בתחום החינוך, ולהקים את המוסד הקיים עד היום וידוע בשם הגרמני קינדרגרדן או גן ילדים בעברית צחה. אמונתו העזה, שבשמה נכנס לקרב מול מוסדות השלטון באותה פראות שהפגין בצעירותו, הייתה שילדים יכולים ללמוד באמצעות משחק. הוא זיהה את ערכם של המשחקים בהם משתתף הילד באופן פעיל, ובגן הילדים הראשון שהקים עודדו הילדים לשיר, לרקוד ולשחק זה עם זה. אילו הייתם מעבירים את אותם ילדים לגן במאה העשרים ואחת, הם היו מזהים מיד רבים מהצעצועים. ואין פלא – כל גני הילדים כיום הינם מורשתו של פרובל.

הצעצועים הפופולאריים ביותר באותם גנים כונו 'צעצועי פרובל', ואותם עיצב החייל והמחנך הגרמני במיוחד כדי לעודד את הילדים ללמוד תוך כדי משחק. הצעצוע הבסיסי ביותר היה כדור רך וצבעוני, שהילד היה יכול למחוץ בכף ידו – והיה חוזר מיד לגודלו המקורי. האימהות הצעירות נהגו לקשור חוט לצעצוע, ולטלטלו מול עיניו של התינוק כדי לעודד אותו לשחק ולחקור את תכונות החומר ואת תנועות החפץ בזמן ובמרחב. צעצועים מתקדמים יותר כללו קוביות עץ שניתן היה להרכיב ביחד למגדלים, וכדורי עץ שהמשחק בהם הקנה לילד תובנות אודות תנועתם של חפצים עגולים וכדוריים על משטחים ועל הקולות שאלו עושים עת הם פוגשים בבהונות רגליו של מבוגר. זו הייתה אחת מצורות הלמידה הראשונות שהונחלו מתוך מחשבה תחילה כמשחק. היום היא קיימת בכל מקום.

 

"המתנות של פרובל" - צעצועים מהפכניים (במלוא מובן המילה) מהמאה ה- 19, שקיימים כיום בכל גן. מקור

"המתנות של פרובל" – צעצועים מהפכניים (במלוא מובן המילה) מהמאה ה- 19, שקיימים כיום בכל גן.
מקור

 

באופן טבעי, ממשלת פרוסיה אסרה על דרך חינוך זו, מכיוון שקידמה ערכים "אתאיסטיים וסוציאליסטיים". לא ננסה לרדת לעומק נבכי הערכים האתאיסטיים שבכדורי בד רכים, אך עבור פרובל גדש האיסור את הסאה, ושנה לאחר מכן הוא הלך לעולמו. אף על פי כן, כדורי הבד האתאיסטיים והסוציאליסטיים תפסו פופולריות מחוץ לפרוסיה, ועד סוף המאה ה- 19 צצו ופרחו גני ילדים בכל רחבי אירופה וארצות הברית [4]. ילדים החלו לשחק כדי ללמוד.

כיום אנו מבינים שפרובל זיהה את אותם כללי התנהגות המנחים בעלי-חיים מכל המגוון הביולוגי: כולם אוהבים לשחק, כלומר, לבצע פעילויות שאינן מעניקות יתרון הישרדותי מיידי. עורבים צעירים בארצות הצפון הקרות תועדו כשהם גולשים במורד גגות מכוסי-שלג, מתנערים בסוף הגלישה ועפים מיד בחזרה לראש הגג לסיבוב נוסף של החלקה קפואה [5]. כלבים וחתולים משחקים עם צעצועים, מעיפים אותם באוויר ותופסים אותם בפיהם. שחפים נצפו במשחק יוצא-דופן: הם מפילים צדפות מגובה רב, ועטים עליהן כדי לנסות לתפוס אותן מחדש לפני שיפגעו בקרקע. השחפים הנועזים במיוחד מחפשים אזורים עם רוחות חזקות כדי להגדיל את האתגר [6].

מדוע כל החיות האלו משחקות? התשובה הפשוטה ביותר היא שהן – ואנחנו – נהנים מהמשחק. אך זוהי טאוטולוגיה – תשובה שאינה אומרת דבר, ורק מתארת את המציאות הקיימת. ודאי שהם נהנים, אחרת לא היו משחקים! התשובה המלאה יותר הינה שבעלי-החיים התפתחו ונבררו בכוחות האבולוציה ליהנות מן המשחק מכיוון שהוא משרת מטרה לטווח הארוך. טורפים צעירים, כחתולים וכלבים, מפתחים קואורדינציית עין-טופר כאשר הם משחקים עם טרף אמיתי או מדומה. שחפים המתאמנים בתפיסת צדפות באוויר זוכים באימון בתנאים קשים, ולפיכך ביתרון ארוך-טווח על פני שחפים אחרים שאינם נוהגים לשחק (וכפי שנהג הסמל שלי בטירונות לנבוח – "קשה באימונים – קל בקרב"). אין פלא שבמהלך האבולוציה זכו בעלי-החיים אוהבי-המשחק ביתרון על אחרים, ואהבת המשחק הוטמעה בצאצאיהם, עד כדי כך שג'ואהן הויזינגה, תיאר את ה- "משחק" בספרו הומו לודנס (האדם המשחק) כ –

"… פעילות חופשית הנבדלת באופן מודע מהחיים ה- 'רגילים' בכך שאינה רצינית, אך באותה העת השחקן נבלע בתוכה באופן נמרץ ומוחלט." [7]

בני-האדם, כחיה מתקדמת במיוחד, אינם שונים. המשחק תופש חלק חשוב גם בחיי ילדינו, כפי שהיטיב פורבל לזהות. כיום, כאשר ניתן למצוא גני ילדים בכל עיר ועיר, הפך המשחק להיות חלק רשמי מן הילדות, ואמנת זכויות הילד של האו"ם מציינת במפורש את זכותו של הילד לשחק וליהנות [8]. הילדים רוצים לשחק, נמשכים למשחקים ומעוניינים לקחת בהם חלק. משחקים יכולים להיות, לפיכך, כלי רב-ערך להעברת מסרים הדורשים אימון והשקעת זמן ומאמץ.

עד לעשורים האחרונים התמקדו רוב המשחקים לילדים בהנחלת מידע בסיסי ביותר על העולם. הצעצועים של פרובל, למשל, העניקו בעיקר הבנה לגבי הכוחות הפיזיקליים השולטים בעולם, ברמת אפיון גסה כגון "חם", "קר", "רך", "מתגלגל" וכדומה. זה היה המצב לאורך רוב המאה העשרים, אך כיום העולם מתחיל להתמלא במשחקים המספקים ידע הנחוץ לכל אדם בוגר בעולם המודרני בתחומים שונים ומשונים: מגאוגרפיה ועד למתמטיקה ולשון. משחקים אלו אינם נמצאים לרוב בחצר או בגינה. מקומם עבר לאביזרי המחשוב השונים: למחשבים הביתיים, לטאבלטים ולטלפונים החכמים.

 

יומם של משחקי המחשב החינוכיים

היא הופיעה לראשונה בזירה העולמית בשנות השמונים של המאה האחרונה, ורכשה לעצמה מיד קהל מעריצים צעיר ונלהב. לכאורה אין בכך פלא, שכן הייתה יפהפייה: בעלת שיער שחור גולש ועיניים בוהקות בעליזות שלא טרחה להסוות. אך הנערים והנערות לא נמשכו לפרטים חיצוניים שוליים אלה, אלא לשובבותה ולמוחה הקרימינלי, שלא חדל לחרוש תככים ומזימות שריתקו את העוקבים אחריה. היא הסתובבה בכל רחבי כדור הארץ, ובכל מקום אליו הגיעה – לשם הגיעו גם רבים ממעריציה. הם רדפו אחריה מסביב לעולם, ותוך כדי כך למדו את שמות ערי הבירה, את דגלי המדינות, את ההיסטוריה שלהן ואת הברכות בשפות זרות ומגוונות. שמה היה כרמן סאנדיאגו, והיא לימדה דור שלם של ילדים גיאוגרפיה, היסטוריה ושפות – מבלי שניסתה אפילו.

 

היכן בעולם נמצאת כרמן סנדיאגו? מקור

היכן בעולם נמצאת כרמן סנדיאגו?
מקור

 

כרמן היא דמות ממוחשבת, כמובן, מהמשחק "היכן בעולם נמצאת כרמן סנדיאגו" שהשתחרר לשווקים בשנת 1985. השחקנים רדפו מסביב לעולם אחר הגנבת האלגנטית והפושעים שגייסה לצוותה. קופסת המשחק הכילה, לצד דיסקט גדול או עשרה, גם אלמנך של העולם כולו – ספר המתאר את כל ארצות וערי העולם, ובו יכלו השחקנים לחפש מידע כדי לפתור את הרמזים מהמשחק בנוגע למקום מחבואה של כרמן ומרעיה [1]. באופן שנראה כמעט בלתי-יאמן למורי גאוגרפיה, בילו ילדים בארצות הברית שעות ארוכות מזמנם מדי יום בסריקת האלמנך אחר רמזים ופתרונות לחידות מהמשחק, ובאותה נשימה רכשו שפע נרחב של מידע על העולם הסובב אותם. כפי שכתב מגזין קומפיוט! (Compute!) –

"… זה שהמשחק עוזר ללמד מיומנויות מחקר ואת יסודות הגאוגרפיה באותו הזמן, נראה כמעט טוב מכדי להאמין… הוא מבדר מספיק כדי להסוות את העובדה שאתה עשוי ללמוד משהו במהלך המשחק." [2]

במשפט יחיד זה, מהול באי-אמון, נפתחה עונת משחקי המחשב החינוכיים.

 

צילום מסך מתוך אחת הגרסאות המוקדמות של "כרמן סנדיאגו". מקור

צילום מסך מתוך אחת הגרסאות המוקדמות של "כרמן סנדיאגו".
מקור

 

כרמן סנדיאגו אינה הדמות הממוחשבת היחידה המסייעת לילדים ללמוד באמצעות משחק פעיל. במשחק הפופולארי לטאבלטים הידוע בשם "ארצו של ון" (על שם המתמטיקאי הידוע ג'ון ון), נקרא הילד לעזור לתולעת הקוסמת לומבריקוס להציל את הארץ המופלאה מפני המכשף המרושע אפיירוגון, החי בראש השורש המרובע האפל. במהלך המשחק פולשים יצורים אימתניים (וחמודים) במגוון צבעים וצורות, והילד לומד לחסלם באמצעות שרטוט קווים מחברים בין כל אחד מהמפלצתונים. קו המקשר בין שני יצורים גורם להם נזק רב, אך משולש הנמתח בין שלושה יצורים מסב נזק רב עוד יותר. ואם מדובר במשולש ישר זווית, הרי שלומבריקוס גם ידאג לזעוק את שמו המיוחד של המשולש בשאגת קרב משעשעת שמורה בכתה לא היה יכול להתחרות בה.

נשמע ילדותי? ובכן, אין פלא. מדובר במשחק שנועד ללמד ילדים גיאומטריה בכיתות א' עד ד', ועושה זאת באופן מבריק. הוא תופס את מקומן של הלומדות העבשות והיבשות, שמנסות להעביר חומר לימודי במסווה של משחק, ובמקום זאת משמש כמשחק אמיתי ומהנה שמספק את הלימודים 'על הדרך'. הוא תואר באתרים שונים כ- "ממכר בטירוף" [9] והוגדר כמשחק החינוכי הטוב ביותר של שנת 2014, אשר מלמד ילדים "…מבלי שיבינו אפילו שהם לומדים" [10]. עד סוף המשחק יצייר הילד מרצונו החופשי יותר מחמשת-אלפים צורות גיאומטריות שונות שירגילו אותו לשמותיהם של כל סוגי המשולשים, המרובעים, המקביליות, הטרפזים ושאר קללות שהילד היה מכיר בעבר רק משיעורי המתמטיקה. כל אלו הופכים להיות חבריו וכלי נשקו במלחמה למען הצדק, לאחר שהוא משקיע שעות רבות מספור בהיכרות אינטימית עמם.

 

משחק חינוכי אחר שצבר מעריצים לאחרונה מכונה קלקולורדס – "אבירי החישוב" בתרגום חופשי. השחקן הינו אחד מאבירי החישוב הנדרשים לשחרר את הגלקסיה מעולו של "ביט השנאה" (HateBit) המרושע. כדי לעשות זאת, השחקן מקבל לרשותו חבילת קלפים דיגיטלית, שכל קלף בה הינו בעל ערך מספרי אחר. לאויבים ישנה חבילת קלפים משלהם, ובכל סיבוב במשחק מקבל הילד תשע ספרות שונות ומתבקש לבצע פעולות כפל, חיבור וחיסור ביניהן כדי ליצור מספרים חדשים המתאימים לערכים המדויקים של הקלפים שבידו. הוא יכול להטיל רק את הקלפים שהצליח לחשב את הערכים הנכונים שלהם. במידה והוא מצליח להשתמש בכל תשע הספרות, הוא מקבל סיבוב נוסף – תמריץ חשוב המעודד חשיבה זהירה והשקעת זמן במשחק .

למרות הגרפיקה הפרימיטיבית של המשחק, שמחזירה את השחקן לתקופות מפוקסלות בהיסטוריה, הוא התגלה במפתיע כהצלחה מסחררת. למעשה, במו עיניי ראיתי חבורת ילדים יושבים מרותקים מסביב לטלפון חכם אחד ומנסים לנצח ביחד את ביט השנאה השנוא. כל ילד ערך חישובים משלו בראשו וצעק לשחקן – האחד ששלט באותו הרגע בטלפון – מה עליו לעשות כדי להגיע לערך המדויק של הקלף שהוא רוצה להטיל. התרגשות שכזו מסביב ללוח הכפל מעולם לא זכיתי לראות עד לאותו הרגע, והיא אינה מוגבלת רק לילדים. באתר טאץ' ארקייד מדורבנים הגולשים לשחק במשחק ו- "ללמוד משהו בזמן שהם ממיסים פנים" [11], וכתב הטכנולוגיה הארי סלייטר מהאתר פוקט גיימר מצא עצמו שואג זעקות ניצחון בעלות אופי מתמטי ברגעים מלהיבים במיוחד במשחק.

"המתמטיקה ניצחה לי את היום." הוא מתאר, "מספרים מהוללים התחברו, התחסרו והוכפלו ליצירת חיילים, מוטציות ואופנועי חלל." [11]

הבן שלי, אגב, יכול להזדהות עם המשפט. מדי ערב הוא מבקש ממני לשבת לידו ולשחק ב- "משחק המספרים" כפי שהוא מכנה את המשחק. ביחד, אנו מחברים, מחסרים ומכפילים מספרים, ושואגים בניצחון בעת הצלחה בחישוב מסובך במיוחד. הוא בן שנתיים ואחד-עשר חודשים, ומעריץ במיוחד את המספר שבע, מסיבות שעדיין אינן ברורות לי לגמרי. 

 

אבירי החישוב. המשחק האהוב על ילדי בן השנתיים ו- 11 חודשים. מקור

אבירי החישוב. המשחק האהוב על ילדי בן השנתיים ו- 11 חודשים.
מקור

 

העובדה שהמשחקים הנ"ל, שמלמדים את הילדים גיאוגרפיה, גאומטריה ומתמטיקה, זכו לתיאורים נלהבים שכאלו מפתיעה מורים רבים. הם רגילים לעמול בפרך כדי לשכנע את תלמידיהם לשבת בבית ולתרגל את חומר הלימוד, או להסכית לנלמד בכיתה. האם ייתכן שבאמצעות נקיטת גישה אחרת – יצירת משחקים בעלי ערך חינוכי – ניתן לשנות את דרכי הלימוד המקובלות כיום?

על פניו, ברור שמשחקים יכולים להוות מדיום רב-ערך להעברת ידע ולתרגול. מפתחי משחקים אינם מנידים עפעף כשהם שומעים עד כמה מתרגשים ילדים ממשחקים. אחרי הכל, משחקים מטבעם מושכים חיות, בני-אדם וילדים. שבעים ושניים אחוזים מאזרחי ארצות הברית (בין גילאי שש ל- 44 שנים) משחקים משחקי מחשב ווידאו, ומבלים 18 שעות בשבוע מול המסך בלחיצות קדחתניות על העכבר והמקלדת [13]. הרווחים מתעשיית המשחקים עמדו ב- 2014 על 24 מיליארד דולרים לשנה – יותר מפי שניים מתעשיית הסרטים כולה [13]. הסטטיסטיקות הללו מבהירות שכל מחנך יכול ללמוד ממפתחי משחקים כיצד להפוך פעילות למהנה ומושכת יותר.

כיצד הם עושים זאת?

 

סודות המוטיבציה

דמיינו את התרחיש הבא. מוטי אוהב לצפות בסרטי מדע בדיוני. הוא הבטיח לאשתו, איילה, שאם תתלווה אליו לסרט החדש של האקס-מן, הם יצאו לאחר מכן לארוחת ערב רומנטית במסעדה האהובה עליה. איילה אמנם אינה מתחברת לז'אנר המדע הבדיוני או הקומיקס, אך היא בהחלט מחבבת ארוחות ערב רומנטיות.

ועתה – שאלה: מי מהם חדור מוטיבציה יותר לראות את הסרט?

ייתכן שעניתם שאיילה רוצה לראות את הסרט יותר מכיוון שהיא מצפה ל- 'פרס' שבסוף הסרט. או אולי חשבתם שדווקא מוטי מעוניין יותר ללכת לקולנוע מאחר שהוא אוהב את סוג הסרטים הללו. התשובה המלאה מורכבת יותר, מאחר ששניהם חדורי מוטיבציה, אך משני סוגים שונים. המוטיבציה שמניעה את מוטי מכונה מוטיבציה פנימית, המתעוררת כאשר האדם נהנה מפעילות מסוימת. איילה, לעומת זאת, חדורה מוטיבציה חיצונית, שמקושרת לרצון לקבל תגמול על פעולה מסוימת או להימנע מעונש. מוטיבציה חיצונית יכולה להיות כוח חשוב בהנעה לפעולה (כפי שלמד מוטי), אך עקב היותה מותנית בגורמים חיצוניים, היא יכולה להתפוגג במהירות. 

המוטיבציה שמניעה את רוב התלמידים בבתי הספר כיום הינה, לצערנו, מוטיבציה חיצונית. התלמידים הבינו כבר שהם אינם נהנים מהלימוד (בהכללה גסה), אלא משתתפים בשיעורים וממלאים את מטלות הבית כדי לזכות בציונים גבוהים, כדי לרצות את המורה ואת הוריהם או כדי לקבל אישור ומימון ללכת לסרט האחרון של האקס-מן. גורמים חיצוניים אלו אינם ממלאים את רוב הילדים במוטיבציה שתגרום להם להשקיע את עצמם יומם וליל בלימודיהם.

הבה נבחן, לפיכך, כיצד יוצרים משחקים סביבה המדרבנת את המוטיבציה הפנימית, וכיצד מנסים מחנכים כבר היום להטמיע אלמנטים דומים בכיתותיהם.

 

תיאוריית ההגדרה העצמית

אחת התיאוריות החשובות ביותר המסבירה את קיום המוטיבציה הפנימית מכונה "תיאוריית ההגדרה העצמית". החוקרים העומדים מאחורי התיאוריה מזהים שלושה צרכים בסיסיים הקיימים בנפשו של כל אדם:

  • כשירות: שיפור יכולות;
  • קהילתיות: השתייכות לקבוצה ודאגה לזולת;
  • אוטונומיות: חירות אישית והיכולת לקבל החלטות בזכות עצמך ועבור עצמך.

כל מטלה המתגברת את אחד הצרכים הללו, הינה בעלת סיכויים טובים להיות מהנה, והמממשים אותה יהיו בעלי מוטיבציה פנימית להמשיך לבצעה גם ללא הבטחת תגמול או עונש.

 

כשירות ושיפור יכולות

אחד ממשחקי המחשב הפופולריים ביותר בעולם כיום נקרא וורלד אוף וורקראפט. במשחק זה השחקנים מקבלים שליטה בדמות בעולם וירטואלי, ומסוגלים לחקור את אותו עולם, לשתף פעולה או להילחם עם שחקנים אחרים ברשת ולפתח את כישורי דמויותיהם. הדמויות יכולות, למשל, לרכוש לעצמן מיומנויות חשובות כגון תפירה, תכשיטנות, נפחות ואחרות. המיומנויות נאמדות בציון המתחיל באפס ויכול להגיע לארבע-מאות נקודות ואף יותר מכך. כדי להעלות את ציון המיומנות בנקודה אחת, צריך השחקן ליצור חפץ חדש מהסוג המתאים, ולשם כך עליו להשקיע זמן רב באיסוף חומרים ומצרכים. אף על פי כן, שחקנים משקיעים שעות על גבי שעות בהעלאת ציוני המיומנות שלהם בנקודות בודדות. ויש לציין שנקודות אלו הינן שרירותיות לגמרי, מכיוון שמיומנות תפירה בעולם הדיגיטלי אינה מקנה דבר בעולם הפיזי!

מפתחי וורלד אוף וורקראפט מסתמכים על רצונם של השחקנים לפתח את מיומנויותיהם בעולם המשחק הדיגיטלי, ואף מעודדים את הרצון באופן פעיל. השחקנים אשר מגיעים לרמה הגבוהה ביותר של מיומנות מסוימת זוכים בתגים ובתארים מיוחדים, כגון "חייט רב אמן", שכל יתר השחקנים מסוגלים לראות ולהעריך. הפגנה מסוג זה של רמת מיומנות גבוהה מדרבנת את רצונם של אחרים לשפר את יכולותיהם ולהמשיך לשחק כדי להגשים את המטרה שהציבו לעצמם [15].

ניתן להתייחס גם לשיטת הציונים המקובלת בבית-הספר כאל דרך להפגנת יכולותיו של התלמיד, אך הציונים ניתנים ללומד רק פעמים ספורות במהלך שנת הלימודים, ולפיכך מהווים מטרה מרוחקת ומנותקת כל-כך מחיי היום-יום שקשה להתייחס אליה. הפרופסור לי שלדון החליט לנסות להתמודד עם בעיה זו, ויצר דרך חדשה לחלוקת ציונים (ואם נאמר זאת אחרת: להמחשת העלייה בכשירותו של התלמיד) המסתמכת על מתן "נקודות ניסיון" – מונח המוכר היטב לשחקני מחשב מנוסים. כל ה- 'שחקנים' בכיתתו של שלדון מתחילים עם אפס נקודות ניסיון, וצוברים אותן לפי כללים המוגדרים בסילבוס: נוכחות בכיתה מניבה לתלמיד עשר נקודות בכל שיעור, הגשת שיעורי בית מניבה 75 נקודות, הצלחה בבחן האמצע שווה 400 נקודות, והגשה מוקדמת של הדו"ח הסופי תתגמל את התלמיד במספר נקודות נוספות [16]. בדרך זו התלמיד מרגיש כי כל מטלה שהוא נוטל בה חלק, משפרת באופן כמותי ומדיד את יכולותיו – ומאפשרת לו גם להתגאות בפני שאר התלמידים על השיפור. כאשר העביר שלדון משוב בסוף הקורס, הוא גילה כי –

"בסך הכל הסטודנטים היו נלהבים כולם לגבי גישת "הכיתה כמשחק". רבים הביעו רצון שגם קורסים אחרים יועברו בצורה דומה, וחשבו שניתן להשתמש בטכניקות בכל נושא שהוא." [17]

נשמע מורכב? האם אתם חוששים שמורה ממוצע לא יצליח (או לא ירצה) להגות וליישם מערכת שממירה התנהגות בנקודות ניסיון? אם כך, אתם כנראה צודקים. יש צורך במורה יוצא-דופן (ויש שיגידו שגם עם עודף זמן פנוי) כדי לפתח מערכת מסוג זה. היתרון של העידן הדיגיטלי הוא בכך שברגע שמערכת מסוג זה מומצאת, מורים אחרים יכולים להשתמש בה כמעט מיד, עם הדרכה מינימלית. לרוע המזל, הם יכולים גם להשתמש בה בדרכים הלא-נכונות.

מקרה מבחן מצוין לאפליקציה שעלולה שלא ליצור מוטיבציה פנימית הוא ClassDojo: אפליקציה ממוחשבת לניהול הכיתה, בה לכל אחד מהילדים יש 'אווטאר' – דמות מפלצתית מצוירת בצבעי פסטל בוהקים – המייצג אותו. המורה יכול לתת נקודות לכל ילד על התנהגות טובה, או להצביע בפניו על התנהגות שדורשת שיפור. הכיתה כולה יכולה לראות כיצד מתוגמלת התנהגות טובה בזמן אמת, ולהיכנס לתחרות המונעת בכוח הרצון הפנימי להגיע ל- "כשירות" מקסימלית.

 

אפליקציית ClassDojo מאפשרת למורה לתגמל כל ילד באופן אינדיבידואלי על הישגיו והתנהגותו בכתה. מקור

אפליקציית ClassDojo מאפשרת למורה לתגמל כל ילד באופן אינדיבידואלי על הישגיו והתנהגותו בכתה.
מקור

 

מצד אחד, אפליקציית ה- ClassDojo מאפשרת למורה להיות בקשר מתמיד עם התלמידים, ולהוציא בקלות הודעות ודו"חות להורים ולמנהלים המתארים את התנהגות הילדים בכיתתו. יותר משני מיליון מורים משתמשים כיום באפליקציה, כדי לתקשר עם יותר מ- 33 מיליון תלמידים והורים [18]. מצד שני, חשוב להדגיש שהמורה הממוצע מסוגל בקלות להרוס את ביצועי הכיתה באמצעות ה- ClassDojo. אם הוא הופך את האפליקציה לכלי להשגת נקודות בלבד, הרי שמאבקו של התלמיד להשגת והוכחת הכשירות הופך למאבק לקבלת פרסים חיצוניים ותו לא. כלומר, המוטיבציה הפנימית הופכת למוטיבציה חיצונית.

בספרו, "העונש שבתגמולים" (Punished by Rewards) מדווח אלפי קון על יותר משבעים מחקרים המוכיחים שגורמי הנעה חיצוניים כציונים, תגמולים ואפילו (לעתים) שבחים, מזיקים לתלמיד לאורך זמן [19]. מסתבר שכאשר אנו מעניקים לילדים תגמולים פיזיים כגון גולות או כסף על מטלות לימודיות כקריאת ספרים, התלמידים מתקדמים ביכולותיהם רק עד רמה מסוימת, ועוצרים שם. הם אינם רוכשים מוטיבציה פנימית לקריאה. במקום זאת, הם מאמצים מודל של מוטיבציה חיצונית ולומדים להבין שהם אמורים לקבל תגמול על מאמצי הקריאה שלהם. ומה יקרה כאשר יפסיקו ההורים לתת את התגמול? הילד יאבד את המוטיבציה לקרוא. חמור מכך, אפילו אם התגמולים ימשיכו לאורך זמן, המוח יסתגל לריגוש שבתגמול וילמד לראות אותו כמובן מאליו – וכך תאבד גם המוטיבציה החיצונית את כוחה.

אפליקציית ClassDojo, לפיכך, יכולה להפוך למלכודת דבש מורעלת עבור מורים ששואפים במלוא הכנות לשפר את שיעוריהם ואת ביצועי התלמידים. אם המורה משתמש באפליקציה ככלי להענקת נקודות לילדים בודדים על התנהגות טובה בכתה או על הכנת שעורי הבית, הוא ממיר את המוטיבציה הפנימית לרצון או ללמידה עצמאית, והופך אותה למוטיבציה חיצונית. כדי להיחלץ ממלכודת זו חייב המורה לשלב גם התייחסות לשני הצרכים האחרים של התלמידים – האוטונומיות והקבוצתיות – במערכת הכוללת של הכתה.

 

אוטונומיות וקבלת החלטות

לפני מספר פסקאות סיפרתי על משחק המחשב הפופולארי וורלד אוף וורקראפט, אך לא הבהרתי עד כמה הוא פופולארי. יותר ממאה מיליון חשבונות נפתחו במשחק מאז השקתו בשנת 2004. בהנחה שכל חשבון נפתח על-ידי שחקן אחר, המשמעות היא שאוכלוסיית השחקנים בוורלד אוף וורקראפט בעשור האחרון עולה על אוכלוסייתן של גרמניה, בלרוס ושוודיה גם יחד [20].

ועתה, וידוי: אני הייתי אחד מאותם השחקנים.

בין השנים 2006 ל- 2008 נהגתי לבלות לילות כימים בעולם המשחק. הצטרפתי לרבים מחבריי הישראלים בגלדה – קבוצה של כמעט מאה שחקנים שהקדישו את כל מאודם לחיסול מפלצות-על במשותף. אין מדובר במפלצות רגילות ממשחקים פשוטים יותר, שכל שחקן אמור להתמודד עמן לבדו. בוורלד אוף וורקראפט יש צורך בשיתוף פעולה ובתיאום מושלם בין עשרות שחקנים, שמקדישים את כל יכולת הריכוז והמיקוד שלהם במשימה למגר מפלצת-על אחת. קרב אחד שכזה יכול לארוך עשרות דקות, ודורש הכנה מראש באמצעות קריאת מאמרים ברשת על האסטרטגיות המתאימות ביותר להתמודדות עם כל מפלצת, אימונים מפרכים מול המסך ואיסוף שיקויים וחפצים קסומים אחרים שיעזרו בקרב. אלו היו זמנים מרגשים עבורי, ולא היה דבר שרציתי יותר מלחלוק את הלהט למשחק, את ההתלהבות ואת תשואות הניצחון עם אשתי. הזמנתי אותה לשלוט בדמות שלי במחשב, והיא, לאחר היסוס קל, הסכימה ביום שבת גורלי אחד. ישבתי לידה בציפייה דרוכה, כשכולי משתוקק לראות עם איזו מפלצת תבחר הגברת להתמודד היום.

היא החליטה לבשל. במשחק. כל היום. לאחר שנה שלמה של בישולים, הפכה אשתי לאחת מאשפיות הבישול בעולם הווירטואלי של וורלד אוף וורקראפט, ואף זכתה בעיטורי כבוד רבים על הצלחותיה בתחום ועל המתכונים הרבים והשונים שאספה ויישמה.

 

אשתי. תמונת אילוסטרציה. מקור

אשתי. תמונת אילוסטרציה.
מקור

 

אין זה מקרה, שגם אשתי וגם אנוכי מצאנו עניין משותף במשחק, על אף שתחומי העניין שלנו שונים מאד. מפתחי וורלד אוף וורקראפט הינם מהמוכשרים ביותר בשוק, ועולם המשחק שיצרו מספק לכל אדם את האפשרות להגשים בו את עצמו בדרכו שלו. חלק מהשחקנים בוחרים להביס מפלצות קטנות בכוחות עצמם. אחרים מוצאים עניין בפעולה המשותפת עם שחקנים אחרים כדי לקטול מפלצות אימתניות יותר. רבים אוהבים להילחם דווקא בשחקנים אחרים, ותמיד ישנם גם אלו שרק רוצים להפוך את דמותם הווירטואלית לשף, לדייג, לתופר או לבורסקאי המהולל והנחשב ביותר בעולם שבתוך המחשב. המשחק אינו מנסה לכפות על השחקנים את הכיוון אליו יפנו, אלא מספק להם את המקום בו יוכלו לבטא את עצמם ולהחליט בעצמם מה יעשו עם חייהם. יש שיגידו, במידה רבה של צדק, כי אותו עולם וירטואלי מעניק לשחקנים רמת אוטונומיות שאינה זמינה עבורם אפילו בעולם הפיזי.

אותה אוטונומיות ויכולת קבלת ההחלטות ומימוש עצמי בכיוון הנבחר, היא זו המשמרת את קהל השחקנים של וורלד אוף וורקראפט, גורמת לשחקנים רבים חדשים להצטרף מדי חודש, ומעודדת שחקנים שפרשו זה מכבר לחזור וליהנות מן החופש הווירטואלי. היא מספקת לכל אלו מוטיבציה פנימית רבת-ערך.

איך אפשר לתת לכל תלמיד אוטונומיות דומה?

התשובה העגומה אך הריאלית היא שבמערכת החינוך של היום, מדובר במעשה בלתי-אפשרי שדורש לבנות מחדש את המערכת כולה מהמסד ועד הטפחות. איננו יכולים להתיר לכל תלמיד ללכת רק לשיעורים שהוא מבקש לנכוח בהם, או להתנער לגמרי מלימודי המתמטיקה, הלשון והאנגלית. קיימים אמנם בתי ספר דמוקרטיים בהם התלמיד מרכיב לעצמו את מערכת השעות שלו באמצעות בחירה עצמאית בתחומי הלימוד המועדפים עליו, אך רובנו איננו לומדים או מלמדים בבתי ספר מסוג זה. כיצד ניתן, לפיכך, לספק לתלמיד אוטונומיות תוך כדי כפייה של תחום הלימוד הנבחר?

זוהי שאלה שמערכת החינוך של המאה העשרים ואחת תאלץ למצוא תשובה עבורה. אפשרות אחת טמונה בנושא שכיסינו בפרק הקודם, בצורת הקרמ"פים וסרטוני הרשת. כל תלמיד יכול לראות את הסרטונים בזמן בו הוא בוחר, ויכול לחזור ולצפות בהם כפי שירצה. גם זה סוג של אוטונומיות.

האקדמיה של חאן לוקחת את האוטונומיות למקום חדש ומרגש, ומאפשרת לכל תלמיד ללמוד בקצב שהוא מגדיר לעצמו. המורה יכול להגדיר את הדרישות מהתלמיד, אך לאחר מכן הוא אינו שולט על מועד הצפייה בסרטונים, או על זמן הכנת שיעורי הבית (או משך הזמן המושקע בהם). התלמיד יכול לבחור להתעכב כרצונו בנושאי לימוד מסוימים, או להמשיך ולהתקדם בחומר אפילו מעבר לנלמד בכיתה באותה נקודת זמן. האקדמיה של חאן מספקת לכל תלמיד את האוטונומיות שלו, ומאפשרת לו גם לבטא אותה כלפי חוץ באמצעות תגים – badges – שהוא מקבל. תגים אלו מאשרים את הישגיו האינדיבידואליים של התלמיד, וכוללים למשל –

  • תג הגורו: לתלמיד שמפרסם עשר תשובות לשאלות בפורומים, שאחרים מסכימים שהן צודקות.
  • תג התשובה המדהימה: לתלמיד שמפרסם תשובה לשאלה בפורומים, עם הסכמה גורפת לגביה מצד יתר המשתמשים.
  • תג המאזין האבסורדי: לתלמיד שהצליח לצפות בעשר שעות של הרצאות בנושא מסוים.

ניתן לראות איך מקדמת האקדמיה של חאן את האוטונומיות של התלמידים. אם בוורלד אוף וורקראפט יכולת להיות קוטל מפלצות, טבח או חייט, הרי שבאקדמיה של חאן אתה יכול לעלות לגדולה בשל יכולתך לצפות בהרצאות ארוכות במיוחד, לענות לאחרים באופן ברור, או לצבור מומחיות במספר תחומי לימודים שונים. התלמיד בוחר את האתגרים בהם ימקד את לימודיו ומאמציו בכל רגע נתון. קיימים יותר ממאה ועשרים תגים שונים שיכולים התלמידים לצבור והופכים את לימודיהם לאישיים יותר [21].

 

תגי הכרה בהישגים יוצאי-דופן באקדמיה של חאן.

תגי הכרה בהישגים יוצאי-דופן באקדמיה של חאן.

 

אם אתם רוצים לשלב מערכת של תגים בכיתתכם, אינכם חייבים להיעזר דווקא באקדמיה של חאן. לפחות אתר אחד מאפשר למורים ליצור תגים משלהם או להעתיק תגים שיצרו מורים אחרים, ולהעניק אותם לתלמידים באופן וירטואלי [22]. המורה החכם יימנע מיצירת תגים 'ברורים מאליהם' בלבד (תג הכנת שיעורי הבית, תג הצלחה במבחן וכדומה), ויוסיף תגים שיעידו על הצלחתו של כל תלמיד בתת-תחום שונה: עזרה לזולת, עבודה בבית, פתרון מספר מסוים של תרגילים בתחומים שונים וכדומה. הוא ייצור גם תגים שהתלמידים אינם יודעים מראש על קיומם ולכן אינם מצפים לקבל אותם. מחקרים פסיכולוגיים רבים מוכיחים כי דווקא תגמולים בלתי-צפויים אלו הינם בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על המוטיבציה הפנימית [23].

כל אלו עונים על הצורך באוטונומיות ובהוכחת כשירות, אך הם אינם עונים על הצורך השלישי, שיש הטוענים שהוא הגדול והחשוב מכולם: הקהילתיות וההשתייכות לקבוצה.

 

השתייכות לקבוצה

"האדם הינו חיה פוליטית מטבעו." קבע אריסטו, ובצדק. אנו מתאגדים בקבוצות מרצוננו החופשי, מחפשים את חברתם של אחרים ואת הערכתם ושואפים לסייע לאלו שאנו אוהבים. אנו זקוקים לזהות קבוצתית רחבה יותר מזו של כל אינדיבידואל בפני עצמו, ומתקשים להרגיש שלמים או בטוחים ללא זהות שכזו.

משחקים רבים מנסים לספק מענה לצורך בקהילה ובחברה. אפילו ב- Candy Crush הפשוט, שחקנים יכולים לשלוח בקשות לחבריהם לסיוע במשחק, ובכך לשתף אותם בהצלחותיהם ובכישלונותיהם. כמעט בכל משחק היום קיימת אפשרות לדווח לחבריך בפייסבוק או בטוויטר שהצלחת זה עתה "להביס את המפלצת מיער החושך" או "לקטוף את פרח האושר המופלא". בקיצור, המשחקים עצמם מדרבנים את השחקן ליצור קבוצה וקהילה של תומכים, אוהדים ושחקנים אחרים מסביבו.

האלמנט הקהילתי מיושם גם במשחקים רציניים – משחקים שנועדו לעודד את המשתתף לבצע פעולות מסוימות המיטיבות עמו. חברת קיאס (Keas) למשל, הוקמה ב- 2008 כדי לסייע לעובדים בארגונים לפתח הרגלים בריאים יותר. כדי לעשות זאת, החברה מחלקת את העובדים בארגון לקבוצות של שישה אנשים, אשר מתחרות עם קבוצות אחרות. שישה אנשים, אגב, יוצרים את הקבוצה האופטימלית, מסיבות שאינן לגמרי ברורות. הקבוצות והשחקנים האינדיבידואלים מקבלים נקודות כאשר הם מגיעים לאבני-דרך שהוגדרו מראש: ירידה במשקל, ביצוע מספר מסוים של תרגילי כושר ועוד.

 

כפי שכבר הבנו, במערכות המבוססות על תגמולים ונקודות קל לגלוש למודל המדרבן מוטיבציה חיצונית, אך קיאס יצרה סביבת משחק בה האינדיבידואל הוא רק חלק מקבוצה, ולכן מונע עדיין בכוחו של הצורך בקהילתיות ובהשתייכות. הדרך בה המערכת פועלת מבוססת על כך שהשחקנים בקבוצה יכולים לסייע אחד לשני ולסמוך זה על זה כדי לקצור רווחים משותפים גדולים יותר. בדרך זו נוצרת קהילה המפעילה לחץ על כל אחד מהאינדיבידואלים לענות על הציפיות ממנו [23].

מערכת דומה מתחילה – באיטיות מזדחלת – למצוא את דרכה לתוך כיתות הלימוד. המורים שבוחרים להשתמש בה עושים זאת בזהירות וכמעט בהיחבא, מכיוון שהיא שוברת את כל המוסכמות של החינוך המקובלות כיום, והופכת את המציאות למשחק הלכה למעשה. זוהי מערכת בה התלמידים משתפים פעולה ביחד כדי להתגבר על מכשולים ולהצליח במבחנים, זוכים באוטונומיות לאכול בכיתה או לצאת מהשיעור אם ירצו, ויודעים בכל עת את רמת הכשירות שלהם לפי נקודות הניסיון בהן זכו. כל זאת, בזמן שהם נכנסים לעולם המשחק המציאותי שמספקת מערכת קלאסקרפט (ClassCraft).

האיש שאחראי על פיתוח קלאסקרפט, שון יאנג, אינו גיימר אלא מורה לפיזיקה בתיכון בארצות הברית. בשלוש השנים האחרונות הוא השקיע חלק ניכר ממאמציו ביצירת מערכת שתענה על כל שלושת התנאים ליצירת מוטיבציה פנימית, וחשוב לא פחות – תהיה גם מהנה עבור התלמידים באותה העת. המערכת שפיתח מזכירה מאד את עולם המשחק של וורלד אוף וורקראפט. כל ילד בוחר לעצמו דמות אחת מתוך שלוש אפשריות – קוסם, מרפא או לוחם – אותן הוא יכול לראות על המסך שבחזית הכיתה או בטלפון החכם שלו. הדמויות מאבדות נקודות חיים בהתאם להתנהגותו של השחקן בכיתה: ילד שמפריע ומתפרץ עלול לאבד חמש נקודות חיים; ילד שלא הכין את שיעורי הבית שלו יסבול מ- 'עונש' של אובדן עשרים נקודות חיים.

השחקנים יכולים להרוויח נקודות ניסיון על מעשים טובים: תשובה נכונה על שאלה בכיתה תניב לתלמיד 60 נקודות ניסיון, וסיוע לתלמיד אחר בעבודתו בכיתה שווה 75 נקודות ניסיון. כל אלף נקודות ניסיון מקפיצות את התלמיד בדרגה אחת ומאפשרות לו לרכוש יכולות מיוחדות, שהפעלתן תעלה לו במספר מוגדר מראש של נקודות פעולה.

מבט מהיר ביכולות שהתלמידים יכולים לרכוש לעצמם מבהיר שקיימים שלושה סוגים של יכולות: יכולות המספקות יתרון עצמי בלימודים, יכולות המעניקות יתרון עצמי בכיתה, ויכולות המסייעות לאחרים.

יכולות המספקות יתרון עצמי בלימודים מקנות לתלמיד 'בונוסים' שיעזרו לו בלימודיו: מרפא, למשל, יכול להפעיל את יכולת "אמונה יציבה" שלו, ולשאול את המורה האם צדק בתשובה שרשם לשאלה אחת במבחן; קוסם יכול להפעיל יכולת מתקדמת יותר, "עיקום זמן", כדי לקבל הארכת זמן של שמונה דקות במבחן; ולוחמים יכולים לנצל את יכולת ה- "מארב" שלהם כדי להגיש עבודת בית באיחור של יום אחד, או את יכולת "מתקפת נגד" כדי לקבל רמז על שאלה במבחן.

יכולות המעניקות יתרון עצמי בכיתה מאפשרות לתלמיד להתנהג בכיתה באופן שאינו מקובל בדרך כלל. המרפאים יכולים לבזבז נקודות פעולה כדי להפעיל את יכולת "קדושה" ולסגור או לפתוח חלון, למשל, או לזכות ב- "חסד האלים" כדי להאזין לאייפוד שלהם במהלך העבודה בכתה; הקוסמים יכולים להשתגר לכל מקום אחר בכתה ולהחליף את מקום הישיבה שלהם עם תלמידים אחרים, או להפוך לבלתי-נראים (בעלות משמעותית של נקודות פעולה) ולעזוב את הכתה למשך שתי דקות לכל היותר; הלוחמים, מצדם, מסוגלים לאכול בכיתה באמצעות הפעלת יכולת ה- "ציד" שלהם.

אחרון חביב, והחשוב מכולם, יכולות הסיוע לאחרים מממשות את הצורך בהשתייכות לקבוצה ובעזרה לאחר. התלמידים בכתה יוצרים חבורות בגודל של 5-6 ילדים, המורכבות משילוב של קוסמים, מרפאים ולוחמים. כל אחת מהדמויות יכולה לסייע לאחרים בקבוצתה. המרפאים יכולים, באופן לא-מפתיע, לרפא את נקודות הנזק שספגו חבריהם לקבוצה, ולהחזיר לחיים שחקנים שנפלו שדודים למרגלות שיעורי הבית שלא הכינו. הקוסמים מסוגלים לשקם את נקודות הפעולה של השחקנים האחרים, או (בשימוש ביכולות המתקדמות ביותר) לאלץ את המורה להעניק רמז לשאלה במבחן לכל חברי הקבוצה. והלוחמים מסוגלים להגן על חבריהם ולספוג חלק מהנזק שאלו היו אמורים לקבל [24].

התוצאה הברורה היא שהתלמידים נאלצים לשתף פעולה אחד עם השני כדי להתמודד עם אתגרי הלמידה בכיתה. המרפאים עוזרים לקוסמים וללוחמים להתמודד עם מצבים קשים, הלוחמים מגנים על המרפאים והקוסמים וסופגים עבורם נקודות נזק וסבל, והקוסמים מעניקים לכל היתר נקודות פעולה כדי שיוכלו להשתמש ביכולותיהם. המערכת עובדת בצורה הטובה ביותר כאשר התלמידים משתפים פעולה על מנת שכל אחד מהם יוכל לממש את יכולותיו על הצד הטוב ביותר.

"יש לי ילדים שמעולם לא היו מדברים אחד עם השני, ועוזרים זה לזה אחרי הלימודים," אמר יאנג בכתבה שהתפרסמה באמצע 2014 באתר ונצ'ר-ביט.

"המשחק נבנה כדי לחזק את מה שהופך אותך ללומד טוב. להשתתף יפה בכיתה, לעשות את שיעורי הבית, לשתף פעולה. הוא באמת מתגמל על הדברים האלו. זו הדרך בה אתה עולה בדרגות במשחק." [25]

 

קלאסקראפט - מערכת המשלבת משחק תפקידים קבוצתי עם הלימודים בכתה. מקור

קלאסקראפט – מערכת המשלבת משחק תפקידים קבוצתי עם הלימודים בכתה.
מקור

 

די ברור שהמערכת אינה מתאימה לכל מורה. יאנג מודה שהתלמידים מנסים לעתים תכופות להערים על שליט המשחק (כלומר, המורה) ולמצוא דרכים להשתמש ביכולותיהם בצורה היעילה ביותר. הוא מספר על קוסמים שצברו כמות גדולה מספיק של נקודות פעולה כדי לעזוב את השיעור לעשר דקות שלמות, ועל לוחמים שהשתמשו ביכולתם לאכול בכיתה כדי להביא עוגת שוקולד גדולה ולזלול אותה בתיאבון למול עיני חבריהם. המערכת עצמה גורמת לאירועים אקראיים ויוצאי-דופן להתרחש בתחילת כל שיעור. כאשר ביקשתי מהמשחק ליצור עבורי אירוע אקראי, הוא הודיע לי שאחת מהחבורות בכיתה הצטרפה בזה הרגע לספינת פיראטים, ועליהם לדבר במבטא פיראטי (יהיה זה אשר יהיה) לשארית השיעור כדי לזכות בנקודות ניסיון. שאר הכיתה מחויבת לכנות את שליט המבוך בתואר הכבוד "קפטן" בזמן זה. כשביקשתי ממנה מאורע אחר, היא הודיעה לי שהגיע הזמן בשנה ל- "המנון השליט", ושעל המורה לשיר עתה שיר שייבחר על-ידי השחקן עם מספר נקודות הניסיון הנמוך ביותר.

לא, אין ספק שהמערכת אינה מתאימה לכל מורה. אף על פי כן, יאנג מאמין שהיא מוסיפה עניין, הומור וגם תחושת הוגנות לשיעורים. התלמידים מקבלים תגמול ברור על עמלם ועל יכולתם להשתתף בשיעורים, ומעוניינים לשתף פעולה זה עם זה ולסייע אחד לשני כדי להתקדם ביחד כקבוצה. וכאשר הם מאבדים יותר מדי נקודות חיים ודמותם 'מתה', הם מקבלים בהבנה את העונש הנחוץ כדי להחיותה מחדש: ריתוק לשעות נוספות בבית הספר, כתיבת עבודת בית מיוחדת, או כל דרך אחרת בה חפץ שליט המשחק להבהיר לנתיניו את חוסר שביעות רצונו.

נכון למאי 2014, יותר מ- 7,000 תלמידים מעשרים וחמש מדינות למדו בבית הספר כשהם נעזרים במערכת ClassCraft. ברור שהמערכת יכולה (וצריכה) להשתפר עדיין ולהתאים עצמה למוסדות הלימוד השונים, לשיעורים שונים ולמורים שונים, אך באותה נשימה ברור גם הפוטנציאל הגדול שהיא טומנת בחובה לשילוב משחקיות בבתי הספר: פוטנציאל להנאה, לשיתוף פעולה ולתחושת ערך עצמי של התלמיד.

 

סיכום

משחקי מחשב נחשבים בעיני מורים רבים כאויב הגדול של מערכת החינוך, ומסיבה טובה. הון תועפות מושקע בפיתוח המשחקים כך שיקסמו לנפשם של הילדים והמבוגרים, בוודאי יותר מהשיעורים היבשים שמועברים בכיתות הלימוד. לפי יועץ העסקים דניאל בורוס, חברת נינטנדו למשחקים השקיעה ב- 2002 יותר מ- 140 מיליון דולרים במחקר ופיתוח – סכום גדול כפליים מזה שהשקיעה ארצות הברית במו"פ בתחום החינוך באותה שנה בכל רחבי המדינה [26]. באותו הזמן ממש, בתי הספר ומערכת החינוך נותרו נטועים באותם דפוסי פעילות מהעבר הרחוק. מה הפלא שילדים כיום יודעים להתחבר באמצעות האקס-בוקס לאלפי שחקנים מסביב לעולם, לנהל קבוצות וגילדות בוורלד אוף וורקראפט, לבנות ערים ממוחשבות ולנהל פיצרייה וירטואלית בהצטיינות – אך אינם מצליחים להישאר ערים בשיעורים, או למצוא זמן פנוי להכין את שיעורי הבית?

רבים טוענים שהפתרון למצב עגום זה טמון בהפיכת החינוך למשחק בפני עצמו, אך ברור שזהו אינו פתרון שיכול להתאים תמיד. שחקנים במשחקי מחשב צריכים ליהנות, אך הלימודים אינם יכולים להיות מהנים תמיד. למעשה, חלק מחשיבותה של מערכת החינוך הוא בהנחלת המסר לתלמיד כי לעתים עליו לדחות את הסיפוק המיידי ואת רצונותיו להנאה בלבד, ולהשקיע מאמצים בהווה כדי לגרוף תשואות בעתיד. משחקים המשלבים חזרה על החומר הנלמד יכולים להפוך את התרגול למעניין יותר ואף למהנה, אך הם יכולים להוות רק חלק מהפתרון הכולל, מכיוון שאינם עוזרים בלימוד החומר מלכתחילה.

עברנו בפרק זה על הדרכים בהן משתמשים מפתחי משחקים כדי להפוך את יצירותיהם למהנות. ראינו כיצד המשחקים המוצלחים ביותר כיום עונים על כל שלושת הצרכים שמספקים מוטיבציה פנימית: יכולת קבלת החלטות עבור עצמך, השתייכות לקבוצה ורכישת והוכחת יכולות. ראינו גם כיצד עזרים למערכת החינוך מתחילים לענות גם הם על שלושת הצרכים, במטרה ליצור סביבת לימוד שתספק מוטיבציה פנימית לכל ילד.

האקדמיה של חאן ו- ClassQuest הינן רק שתי מערכות מעניינות הקיימות כיום בתחום הגיימיפיקציה בחינוך, ופתוחות לשימוש על-ידי כל מורה המודע לקיומן ומוכן להשקיע מזמנו כדי להתעמק בהן ולהבין כיצד ליישם אותן בכיתה. מרגש להבין ששתי המערכות הללו פותחו רק בשלוש השנים האחרונות, והריהן בשלב בתולי ממש. כמה מערכות נוספות ייווצרו בשנים הקרובות, שיהפכו את הלימוד לחוויה מהנה ולאתגר בר-כיבוש עבור הילד? כמה מערכות נוספות יהפכו את עבודתו של המורה למעניינת ולמגוונת יותר ויותר מדי שנה?

העתיד אינו מחכה לנו – ואנו נמצא את התשובות לשאלות הללו בקרוב.

 

 

 

ביבליוגרפיה

[1]

P. Bigelow, History of the German Struggle for Liberty, Volume 2, New York: Harper & brothers, 1896, p. 105.

[2]

G. L. Gutek, “Friedrich Froebel (1782–1852) – Biography, Froebel's Kindergarten Philosophy, The Kindergarten Curriculum, Diffusion of the Kindergarten,” Education Encyclopedia – State University, 2014. [מקוון]. Available: http://education.stateuniversity.com/pages/1999/Froebel-Friedrich-1782-1852.html. [התבצעה גישה ב- 10 12 2014].

[3]

J. G. Goldman, “Snowboarding Crows: The Plot Thickens,” Scientific American, 16 1 2012. [מקוון]. Available: http://blogs.scientificamerican.com/thoughtful-animal/2012/01/16/snowboarding-crows-the-plot-thickens/. [התבצעה גישה ב- 11 12 2014].

[4]

D. A. C. Jennifer R. Gamble, “Drop-Catch Behabiour Is Play in Herring Gulls, Larus Argentatus,” Animal Behaviour, כרך 63, pp. 339 – 345, 2002.

[5]

J. Huizinga, Homo Ludens; A Study of the Play-Element in Culture., Boston: Beacon Press, 1955.

[6]

United Nations Human Rights, “Convention on the Rights of the Child,” United Nations Human Rights, 20 11 1989. [מקוון]. Available: http://www.ohchr.org/en/professionalinterest/pages/crc.aspx. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[7]

The New York Times, “'CARMEN SANDIEGO'; Point of Reference,” 29 3 1992. [מקוון]. Available: http://www.nytimes.com/1992/03/29/arts/l-carmen-sandiego-point-of-reference-655492.html.

[8]

K. G. McCullough, “Where In The World Is Carmen Sandiego? For Apple,” Compute!, כרך 69, מס' 8, p. 47, 1986.

[9]

Common Sense Media, “The Land of Venn – Geometric Defense,” Common Sense Media, 2014. [מקוון]. Available: https://www.commonsensemedia.org/app-reviews/the-land-of-venn-geometric-defense. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[10]

#Fourlittletesters, “Tested: The Land of Venn – Geometric Defense,” #Fourlittletesters, 7 11 2014. [מקוון]. Available: http://fourlittletesters.com/tested-the-land-of-venn-geometric-defense. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[11]

C. Carter, “'Calculords' Review – Learn Something While Melting Faces,” Touch Arcade, 3 3 2014. [מקוון]. Available: http://toucharcade.com/2014/03/03/calculords-review/. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[12]

“Calculords,” Pocket Gamer, 28 2 2014. [מקוון]. Available: http://www.pocketgamer.co.uk/r/iPad/Calculords/review.asp?c=57758. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[13]

Ernesto Olivares Visual Information, “Addicted to Video Games,” Ernesto Olivares Visual Information, 2013. [מקוון]. Available: https://ernestoolivares.com/infographics/addicted-video-games/. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[14]

L. Galarneau, “2014 Global Gaming Stats: Who’s Playing What, and Why?,” Big Fish, 16 1 2014. [מקוון]. Available: http://www.bigfishgames.com/blog/2014-global-gaming-stats-whos-playing-what-and-why/. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[15]

Wowhead, “Realm First! Grand Master Tailor,” Wowhead, 2014. [מקוון]. Available: http://www.wowhead.com/achievement=1427/realm-first-grand-master-tailor. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[16]

L. Sheldon, “T366: Multiplayer Game Design,” Gaming the Classroom, 2010. [מקוון]. Available: https://gamingtheclassroom.wordpress.com/syllabus/. [התבצעה גישה ב- 12 12 2014].

[17]

L. Sheldon, “T366 Multiplayer Game Design Post Mortem,” Gaming the Classroom, 2010. [מקוון]. Available: https://gamingtheclassroom.wordpress.com/t366-multiplayer-game-design-post-mortem/. [התבצעה גישה ב- 13 12 2014].

[18]

ClassDojo, “ClassDojo,” ClassDojo, 2014. [מקוון]. Available: https://www.classdojo.com/. [התבצעה גישה ב- 13 12 2014].

[19]

A. Kohn, Punished by Rewards: The Trouble with Gold Stars, Incentive Plans, A's, Praise, and Other Bribes, Mariner Books, 1999.

[20]

Blizzard, “World of Warcraft: Azeroth by the Numbers,” Blizzard, 28 1 2014. [מקוון]. Available: http://us.battle.net/wow/en/blog/12346804/world-of-warcraft-azeroth-by-the-numbers-1-28-2014. [התבצעה גישה ב- 13 12 2014].

[21]

Khan Academy, “Khan Academy,” Khan Academy, 8 5 2014. [מקוון]. Available: https://www.khanacademy.org/badges. [התבצעה גישה ב- 14 12 2014].

[22]

L. Giacomantonio, “Incentivize Students with Badges,” Edmodo, 4 5 2012. [מקוון]. Available: https://blog.edmodo.com/2012/05/04/incentivize-students-with-badges/. [התבצעה גישה ב- 14 12 2014].

[23]

K. Werbach, For the Win: How Game Thinking Can Revolutionize Your Business, Wharton Digital Press, 2012.

[24]

S. I. Robert Scoble, Age of Context, Patrick Brewster Press, 2014, pp. 100-102.

[25]

Classcraft, “Classcraft,” Classcraft, 2014. [מקוון]. Available: https://game.classcraft.com/. [התבצעה גישה ב- 14 12 2014].

[26]

D. Crawley, “Classcraft makes the classroom a giant role-playing game — with freemium pricing,” VentureBeat, 31 5 2014. [מקוון]. Available: http://venturebeat.com/2014/05/31/classcraft-role-playing-classroom/view-all/. [התבצעה גישה ב- 14 12 2014].

[27]

J. D. M. Daniel Burrus, Flash Foresight, Harper Collins, 2011.

חינוך ועתידנות – פרק 1 – לעבור את מחסום שתי סטיות התקן

חינוך ועתידנות – פרק 1 – לעבור את מחסום שתי סטיות התקן

בשנת 1984 התעוררה סערה במערכת החינוך, בעקבות פרסום סקירה מקיפה על הישגיהם הלימודיים של ילדים שעברו מכיתה המכילה שלושים לומדים, ללמידה אישית עם מורה פרטי. בנג'מין בלום, חוקר נודע בתחום החינוך ועורך הסקירה, נותר המום מהתוצאות. וכדבריו –

"המרשימים ביותר היו ההבדלים במדידות ההישגים הסופיים… נמצא כי באופן טיפוסי התלמיד הממוצע שעבר ללמידה פרטית קיבל ציון גבוה בשתי סטיות תקן מהממוצע בקבוצת הביקורת. [1]"

המונח 'שתי סטיות תקן' עשוי שלא להישמע מרשים במיוחד, אך משמעותו הייתה שהתלמיד הממוצע שעובר לחינוך פרטי מזנק לשני האחוזים העליונים של הכתה. כלומר, הוא מגיע להישגים גבוהים יותר מ- 98 אחוזים מהתלמידים האחרים שהמשיכו ללמוד בעשרותיהם תחת מורה יחיד.

 

 

בעיית שתי הסיגמות: התלמידים שמקבלים חינוך פרטי ברמה גבוהה, מזנקים לאחוזון ה- 98 של הכיתה.

בעיית שתי הסיגמות: התלמידים שמקבלים חינוך פרטי ברמה גבוהה, מזנקים לאחוזון ה- 98 של הכיתה.

 

מערכת החינוך של ארצות הברית הפנימה את חשיבות ממצאיו של בלום, אך נותרה כבולת ידיים. בלום עצמו הודה כי לא ניתן להתאים חונך פרטי ברמה גבוהה לכל תלמיד ותלמיד, בהתחשב בעלויות הגבוהות ששינוי מסוג זה יחייב. וכך המשיכה מערכת החינוך לנוע כסדרה: חלק מהילדים היו מקבלים ציונים גבוהים ומוגדרים כעילויים, ואחרים זכו בציונים נמוכים והוכתרו בתואר "נכשלים". למעשה, מערכת החינוך היא זו שנכשלה, אך קשה להאשים את המורים או את מנהלי בתי-הספר. אחרי הכל, חונכות פרטית הינה עניין יקר, ולא ניתן היה להעניקה לכל ילד וילד. אתגר זה זכה לשם משלו – "אתגר שתי סטיות התקן" – ועד היום מנסים בתי-ספר להתמודד עמו ללא הצלחה.

אנו מתקדמים כיום, בזכות כוחה של הטכנולוגיה, לעידן בו כל ילד יוכל לזכות בחונך פרטי משלו. חונך זה יעקוב אחר הצלחתו, יסביר לו את החומר הנלמד במקצועיות ובהרחבה, ויבחן את הילד באופן מתמיד כדי לוודא שהגיע להבנה מלאה של הנושא. בעולם זה של חונכים פרטיים, יזנקו הישגי התלמידים כלפי מעלה, ומערכת החינוך כולה תיאלץ לעבור שינוי מן היסוד ולהתייחס לתלמיד כאל יחידת המידה הבסיסית, במקום לכיתה ולשכבה. מהפכה זו אינה מרוחקת מאיתנו עשרות או מאות שנים.

למעשה, היא כבר החלה.

 

האקדמיה של החאן הגדול

מיהו המורה הטוב ביותר בעולם?

זוהי השאלה שמעלה ארגון 'פרס המורה הגלובלי', שנפתח בשנת 2014 במטרה להעניק למורה אחד בעולם את הסכום האסטרונומי של מיליון דולרים. מורים מכל העולם הגישו לאורך השנה את מועמדותם לפרס, בתקווה לזכות בכסף, באישוש ליכולותיהם ובשכר על עמלם [2]. צחוק הגורל הוא שדווקא סלמאן חאן, אחד האנשים שהיה יכול להיות המועמד הטוב ביותר, אינו זקוק כבר לאישור מצד ועדת הפרס. העולם כולו כבר מכיר את חאן כמורה שנכון לשנת 2012 לימד עשרה מיליון תלמידים [3], ומאז המספר רק גדל. הוא אינו צריך את פרס המורה הגלובלי – הוא כבר כזה.

מפתיע לגלות שחאן מעולם לא למד הוראה באופן רשמי, או עסק במקצוע כמורה בבית-ספר. למעשה, בתקופת לימודיו במכון הטכנולוגי במסצ'וסטס הוא השלים תואר ראשון ושני במדעי המחשב, ותואר ראשון נוסף במתמטיקה. לאחר הלימודים הוא החל לעבוד כאנליסט בחברת השקעות קטנה, ונהנה מהכנסה יציבה שאפשרה לאשתו להתמיד בלימודי הרפואה. אז, בשנת 2004, התחולל המאורע שישנה את חייהם של האנליסט הצעיר ושל עוד מיליוני ילדים ברחבי העולם: חאן הסכים ללמד את בת-דודתו נדיה בת ה- 13 מתמטיקה.

 

סלמן חאן זוכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל - ומביל גייטס שהכתיר אותו בתואר "המורה הטוב ביותר בעולם" בכנס טד 2011. מקור: פליקר

סלמן חאן זוכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל – ומביל גייטס שהכתיר אותו בתואר "המורה הטוב ביותר בעולם" בכנס טד 2011.
מקור: פליקר

 

בניגוד לרוב המורים הפרטיים, חאן לא ראה את חניכתו הצעירה פנים-אל-פנים. מכיוון שהם היו מרוחקים זה מזו יותר מאלפיים קילומטרים, חאן נאלץ להנחות את בת חסותו דרך הטלפון, וכתב עבורה את המשוואות בתכנת "יאהו מסנג'ר". מדי פעם, כאשר אחד מהם לא היה יכול להגיע לפגישה כפי שנקבעה, חאן היה מקליט את הנחיותיו ביחד עם שרטוט המשוואות במחשב, והיה שולח את השיעור כולו דרך הרשת ישירות לנדיה. התלמידה התקדמה בחומר במהירות, אך יום אחד באה לחאן וביקשה ממנו להפסיק את השיעורים הישירים ולעבור למודל לימודי של הרצאות מוקלטות בלבד. את ההרצאות המוקלטות היא הייתה יכולה להעביר אחורנית בכל עת שרצתה כדי להבין נקודה מסובכת במיוחד, או להריץ קדימה כדי לדלג על חלקים ברורים.

נדיה ביטאה בבקשתה את אחד המכשולים הגדולים ביותר העומדים בפני התלמיד: האומץ הנחוץ כדי להגיד "אני לא מבין" בפני הכיתה כולה במקרה הרע ביותר, או בפני המורה הפרטי במקרה הטוב. איש אינו אוהב להרגיש שוטה בעיני אחרים. אך כאשר אתה לומד מול הקלטה, אין מורה או כיתה העומדים מסביבך ומגחכים לאידך. זו הייתה אחת התובנות שגרמו לחאן להתחיל להקליט את שיעורי המתמטיקה שלו ולהעלותם לפייסבוק לטובת הכלל. הידיעה על השיעורים החינמיים התפשטה במהירות, ותוך שלוש שנים הם כבר זכו בעשרות-אלפי צפיות ביום, מילדים מכל העולם. חאן החל לצעוד בדרך להיות המורה המשפיע ביותר בעולם, אך עדיין לא העז לרוץ בה. הוא המשיך לעבוד כאנליסט ביום, ויצר את הסרטונים בלילות. ואז הגיע המפנה. ב- 2009 קיבל המורה האינטרנטי מכתב שגרם לו לעזוב סופית את עבודתו בעולם הפיזי ולעבור ליצירת סרטונים במשרה מלאה. 

"ביליתי את כל הקיץ בעמוד היוטיוב שלך… ורק רציתי להודות לך על כל מה שאתה עושה." כתב לו תלמיד בן 19 שהצליח להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית בזכות שיעורי המתמטיקה של חאן. "… אני יכול לומר ללא כל ספק שאתה שינית את חיי ואת חיי כל משפחתי." [4]

כיום, כאשר הודעות דומות גודשות את עמוד התודות באתר של חאן – הורים שמודים לו בדמעות על שהצליח להחזיר לילדיהם את האהבה למתמטיקה, וילדים שמעריכים את השינוי שעשה בחייהם – הן נראות כמעט ברורות מאליהן [5]. אך באותו הזמן ההודעה גרמה לחאן לאזור אומץ, לעזוב את עבודתו כאנליסט ולהתקין ארון גדול בחדר השינה, לתוכו היה נכנס במהלך היום כדי להקליט את הרצאותיו בנוחות ובשקט. הוא פעל בקדחתנות ושחרר לרשת סרטון אחר סרטון, ומסיבה טובה: הוא הסכים עם אשתו על תקופת חסד של שנה אחת בלבד, ולאחר מכן – אם לא יימצא מקור הכנסה הולם מהסרטונים – חאן ימצא לעצמו עבודה 'אמיתית'.

מאז ועד היום, קיבל חאן יותר מ- 16 מיליון דולרים בתרומות, שהרשו לו להמשיך לעבוד וליצור. בין התורמים נכללים ביל גייטס (שילדים נעזרו באקדמיה של חאן כדי ללמוד מתמטיקה [6]), הפילנתרופית אן דואר וגוגל. בכספי התרומות הללו הוא שכר צוות קטן של מתכנתים, מעצבים ומפתחים שיצרו אתר חדש עבור האקדמיה של חאן. נכון להיום קיימים באתר יותר מ- 5,500 סרטונים, מתוכם כ- 3,500 שעוסקים במתמטיקה. נכון לשנת 2014 ביקרו באתר עשרה מיליון משתמשים שונים מדי חודש, ולמדו, ולמדו, ולמדו.

 

עמוד השער של האקדמיה של חאן: "אתה צריך לדעת רק דבר אחד - שאתה יכול ללמוד הכל. בחינם, לכולם, לעד."  מקור: האקדמיה של חאן

עמוד השער של האקדמיה של חאן: "אתה צריך לדעת רק דבר אחד – שאתה יכול ללמוד הכל. בחינם, לכולם, לעד."
מקור: האקדמיה של חאן

 

תולעת בגן-עדן

האם הסרטונים של חאן הם הדרך הטובה ביותר ללמוד מתמטיקה? לא. מורים ומבקרים הצביעו על תקלות שונות בדרכי הפתרונות המוצעים בסרטונים [7, 8, 9], ששונים במקומות רבים מהדרכים הנלמדות במחלקות להוראה. מתוך ביקורת שנמתחה על אחד הסרטונים הבסיסיים המסביר את עקרונות הכפל והחילוק, אנו מגלים כי –

"ישנן מספר שגיאות ברורות במתמטיקה: חאן משתמש בטרמינולוגיה שגויה במספר נקודות בסרטון. חאן גם אינו עקבי בשימוש בשפה בנוגע למספרים חיוביים ושליליים (הוא משתמש בפלוס כאשר הוא מתכוון לחיובי, או מינוס כאשר הוא מתכוון לשלילי)… הוא גם אינו עקבי בשימושו בסמלים, לעתים רושם "4+", לעתים רושם "4", ולעולם אינו מסביר מדוע הוא עושה או אינו עושה כך." [9]

המבקר בציטוט לעיל חתם את טיעוניו באמירה כי טעויות מסוג זה היו פוגעות בציוניו של חאן אילו היה מנסה לעבור את המבחנים לאומדן יכולת לימוד, הממומנים על-ידי ביל גייטס עצמו – אותו אדם שטען שחאן הינו "המורה הטוב ביותר שראיתי אי פעם".

 שני מורים מוצאים פגמים (בשפע) בהרצאה של סלמן חאן. המסקנה? הוא אינו המורה הטוב ביותר בעולם.

 

האמת היא שכולם צודקים. חאן עושה טעויות – בוודאי – בהרצאותיו המוקלטות. לא ניתן להקליט כמה אלפי הרצאות מבלי לעשות טעויות, ויש שיגידו שלא ניתן להקליט אפילו הרצאה אחת מבלי שגיאות בדיבור או חוסר-עקביות מסוים בשימוש בסמלים. אך המבקרים את חאן על נקודות אלו אינם מסוגלים להסביר מדוע מבין כל הסרטונים החינוכיים, הדידקטיים והפדגוגים-למשעי שביוטיוב, דווקא הסרטונים של חאן הם אלו שעלו לגדולה. חאן בוודאי אינו המורה המושלם. אולי הוא לא היה מקבל ציון מאה עגול במבחן לאומדן יכולת לימוד, אך ציון המאה שמור לאלוהים בלבד (כפי שהסבירה לי מורתי בבית הספר התיכון). האמת הפשוטה היא שחאן הוא מורה מספיק טוב כדי לרתק להרצאותיו ילדים אינספור ולסייע להם להבין נושאים מורכבים. בוודאי ישנם מורים טובים ממנו בהסבריהם, אך אותם מורים אינם משתמשים בכלים בהם הפגין חאן שליטה עילאית: במיקרופון ובתכנות השרטוט וההקלטה שיאפשרו להם לתעד את שיעוריהם לנצח נצחים, וברשת האינטרנט להעברת אותם שיעורים למיליוני תלמידים.

המבקרים המתייחסים לחאן ספציפית מחמיצים את התמונה הגדולה יותר: זו בה מורה יחיד יכול להפיץ את בשורתו למיליוני תלמידים באמצעות השימוש בכלים הנכונים. חאן הינו רק הסנונית המבשרת את בוא האביב של מערכת החינוך. אם אפשר לומר מילה אחת של ממש לרעתו, הריהי שהוא אינו מעניק מקום גדול מספיק באתרו למורים נוספים שיוכלו לספק גישות שונות להבנת אותו חומר באמצעות סדרות סרטונים שיעלו לאתר. בדרך זו תהפוך 'האקדמיה של חאן' ל- 'אקדמיה של העולם'. וליתר דיוק, לבית הספר של העולם, מכיוון שכיום מיועדות ההרצאות לרמת לימוד בסיסית – מכיתה א' ועד י"ב.

 

המהפכה מגיעה לאקדמיה

במובנים רבים, מהפכת הקורסים הווירטואליים באקדמיה הגיעה במקור מסלמאן חאן. בשנת 2011 הרצה חאן בכנס TED בקליפורניה, וסיפר על הצלחת ההרצאות הקצרות שלו בקרב ילדים. מבלי ידיעתו, ישב בקהל מחנך נוסף שהתמלא קנאה ככל שהמשיכה ההרצאה. היה זה סבסטיאן ת'ראן, פרופסור למדעי המחשב והנדסת חשמל באוניברסיטת סטנפורד. ת'ראן הרגיש כבר מזה זמן מה שאינו מרוצה ממספר הסטודנטים הבאים ללמוד בקורסים שהעביר. פרופסורים משמימים ומשעממים רבים מרגישים בדומה לת'ראן, ומתלוננים שלשיעוריהם מגיע מספר חד-ספרתי של סטודנטים. אך ת'ראן היה רחוק מלהיות מרצה חד-גוני. הוא נחשב לכוכב-על בזירת ההוראה והמחקר של סטנפורד, והרצאותיו משכו מאות סטודנטים מדי סמסטר. עבור כל מרצה רגיל, זה היה מספיק.

אבל ת'ראן לא חש מרוצה. בעידן בו המדיה הדיגיטלית מאפשרת לכל אדם לצפות בסרטוני וידאו ולהשתתף בדיונים בפורומים, בזמן שבו חאן מגיע למיליוני צופים בו זמנית, מדוע על ת'ראן להסתפק רק בכמה מאות סטודנטים בשנה? כפי שאמר בשלב מאוחר יותר –

"הייתי פרופסור עם קביעות בסטנפורד… והנה הבחור הזה שמלמד מיליונים. זה היה מביך." [10]

 

סבסטיאן תראן, האיש שיצר את קורס הרשת המסיבי הפתוח הראשון שזכה להצלחה המונית. מקור: פיטר דסילבה, ניו-יורק טיימס

סבסטיאן תראן, האיש שיצר את קורס הרשת המסיבי הפתוח הראשון שזכה להצלחה המונית.
מקור: פיטר דסילבה, ניו-יורק טיימס

 

מבוכה זו, כשהיא משולבת ביצר התחרותי של ת'ראן, הובילה לפתיחת הקרמ"פ המצליח הראשון – קורס רשת מסיבי פתוח. קשה למצוא מילה אחרת לתיאור הקורס מלבד "מסיבי", מאחר ש- 160,000 תלמידים נרשמו לשמוע כל מילה שתגיח מפיו המקוון של הפרופסור. אין פלא בכך: שכר הלימוד בסטנפורד עומד על 52,000 דולרים לשנה, אך הקורס המקוון הועבר בחינם לכל הנרשמים, על אף שהיה זהה לגמרי לקורס שקיבלו הסטודנטים המשלמים.

מספר הנרשמים הרשים את העולם ואת ת'ראן עצמו. הפרופסור הבין את הפוטנציאל הגלום בהבאת האקדמיה לביתו של כל אדם, ופתח חברה חדשה עם השקעה של 300,000 דולרים מכיסו הפרטי. החברה, אודסיטי שמה (Udacity), שמה לה למטרה לשנות את דרכי החינוך הנהוגות כיום, ולהביא את הידע והמידע האצורים באקדמיה גם לאזרחים מעוטי אמצעים.

המאורעות שהתחוללו בעקבות הקרמ"פ הראשון של ת'ראן היו כמשב רוח רענן בביצת האקדמיה. הפרופסור המטורף-לכאורה לא היה היחיד שהבין את גודל הפוטנציאל בדרכי הלימוד החדשות. שני פרופסורים אחרים בסטנפורד, דפנה קולר ואנדרו נג, ייסדו חברה מתחרה בשם קורסרה (Coursera), שמשמשת כפלטפורמה בה יכולות אוניברסיטאות שונות לפתוח קרמ"פים משלהן. נכון לאוקטובר 2014, יכול כל ילד להיכנס לאתר קורסרה ולהירשם בחינם ל- 839 קורסים מקוונים. קשה לדעת כמה ילדים נכנסים לאתר, אבל עם יותר מעשרה מיליון משתמשים רשומים, ברור שהוא פופולרי. בוודאי יותר פופולרי מ- EdX – ארגון שהוקם ב- 2012 בהשקעה ותמיכה משותפת של הארווארד והמכון הטכנולוגי במסצ'וסטס – ומארח בסביבות 300 קורסים.

אפשר להמשיך ולפרט עוד בשפע על החברות השונות שקמו עם פריצת הקרמ"פים לתודעת הציבור, אך אין בכך הרבה טעם. די לומר כי כל אחת משלוש החברות המרכזיות פועלת מתוך מטרה שונה: אודסיטי החליטה לפנות לתעשייה, וממקדת מאמצים רבים ביצירת והתאמת קורסים לעובדים ולמנהלים; קורסרה לוקחת חלק במרוץ לקבלת תואר אקדמי, ומציעה למשתתפים בקורסים את האפשרות לקבל נקודות זכות עליהם; וארגון EdX שונה משניהן בהיותו מיזם פתוח ללא מטרות רווח, שנועד מהגדרתו להביא את כלל הידע האנושי לאנושות כולה.

כך או כך או כך, דבר אחד בטוח: הקרמ"פים מערערים את מערכת החינוך האקדמית ומטלטלים אותה כאילו הייתה סירה על ים גועש. האקדמיה של הדור הבא כבר תהיה שונה מאד מהאקדמיה בה למדו הפרופסורים המכהנים בה כיום. בעולם החינוך התחרותי של היום, האקדמיה תמצא את עצמה נאלצת להטמיע שיטות למידה חדשות המתבססות על תובנות פסיכולוגיות שהתגלו במאתיים השנים האחרונות ועדיין לא יושמו במערכת החינוך.

 

עקרונות החינוך של הקרמ"פים

במערכת החינוך שהייתה מקובלת במאות השנים האחרונות, עיקר הידע הגיע מהמורה שעמד בראש הכיתה. הפרופסור המכובד, חמוש ברעמת שיער לבנה ובאותות כבוד למכביר, היה מכתיב את סדר השיעורים, את מועדי הבחנים ואת החומר הנלמד. הסטודנטים המעריצים שלרגליו היו שותים בצימאון מהמעיין המפכה של חכמתו, ומוסיפים לעצמם ידע בתהליך. זו, לפחות הייתה התיאוריה.

 

ציור של כיתה מהמאה ה- 14. המורה עומד בראש, התלמידים המצטיינים מקשיבים בריכוז ובעניין בקדמת הכיתה, והיתר מתרכזים מאחורה, ישנים, מתלחשים ומפריעים. בדיוק כמו היום, בהפרש של יותר משש-מאות שנים. מקור

ציור של כיתה מהמאה ה- 14. המורה עומד בראש, התלמידים המצטיינים מקשיבים בריכוז ובעניין בקדמת הכיתה, והיתר מתרכזים מאחורה, ישנים, מתלחשים ומפריעים. בדיוק כמו היום, בהפרש של יותר משש-מאות שנים.
מקור

 

אתגר שתי סטיות התקן חשף כבר שמודל המורה העליון רחוק מלהיות מוצלח. הקרמ"פים, בדומה לאקדמיה של חאן, מציעים דרך חדשנית בה כל תלמיד יכול לרכוש ידע עם 'מורה' וירטואלי ובכך להתמודד עם אתגר שתי סטיות התקן. אך האם כל שצריך כדי להגיע ללמידה מיטבית, הוא מורה פרטי טוב וצמוד?

רבים טוענים שהמורה הינו רק חלק מהתהליך, ואפילו לא החשוב ביותר. למידה משמעותית, לפי חוקרי החינוך, מגיעה משיתוף התלמיד, ומהיותו שייך לקהילת לומדים עמם הוא מסוגל להחליף ידע, תובנות ורעיונות אודות החומר הנלמד. זהו שירות שהאקדמיה של חאן אינה מספקת, אך החברות המספקות את הקרמ"פים מתחילות למצוא דרכים להביאן לקהל הלומדים.

 

עקרונות החינוך בקרמ"פים

קיימים שלושה עקרונות חינוך לא-רשמיים בקרמ"פים, שהראשון בהם מתמודד ישירות עם אתגר שתי סטיות התקן של בלום, והשניים האחרים משלימים אותו.

1.      סביבת למידה מותאמת אישית כפתרון לאתגר שתי הסטיות

אני עדיין זוכר איך התחלתי את לימודי החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי בטכניון. נכנסתי לשיעור הראשון בקורס בחיל ורעד, מכיוון שהוא היה ידוע כאחד הקורסים הקשים ביותר בטכניון. לאחר חמישים דקות, יצאתי מהדלת בידיים רועדות ועיניים קרועות לרווחה. המרצה דיבר במהירות, בשטף ובקפיצות תזזיתיות מנושא לנושא. ידעתי שאם אנסה ללמוד רק מההרצאות שבכתה, אכשל – ובגדול. למדתי על בשרי את אתגר שתי סטיות התקן, וכיצד מרגישים התלמידים הנכשלים בו.

לא הייתי היחיד שחש אבוד. רבים מהסטודנטים יצאו מהשיעור בתחושה דומה. הם התאכזבו מיכולתו של המרצה להעביר את חומר הלימוד לשלוש-מאות סטודנטים בקצב ובדרך ההסברה שתתאים לכל אחד ואחת מהם. חלקם עברו ללמוד מספרי מתמטיקה גבוהה שמצאו בספרייה. אחרים יצרו קבוצות לימוד כדי לנסות להשוות בין הסיכומים השונים מאותו שיעור ולגבש הבנה של החומר הנלמד. ועוד רבים אחרים עשו שימוש במשאב החשוב ביותר שהעניק להם הטכניון: גישה למאגר ההרצאות המוקלטות מאותו קורס. כל הרצאה הייתה באורך שעה וחצי, אך אני העברתי את ההרצאות לניגון בקצב דיבור איטי יותר, והחזרתי את ההרצאה אחורנית מדי מספר דקות כשהרגשתי שהמרצה קפץ לנושא חדש ואני טרם הבנתי את הקודם.

התוצאה של שיטת הלמידה הזו, בה הנדסתי למעשה את סביבת הלמידה שלי – את המרצה ואת הרצאותיו – במיוחד עבורי, התחוורה כשהגעתי לסוף הקורס. המבחן היה קשה אך הוגן. מכיוון שייצרתי לעצמי מורה פרטי צמוד (גם אם וירטואלי), קיוויתי שאקפוץ לשני האחוזונים העליונים של הכתה, כמובטח באתגר שתי סטיות התקן. התוצאה הפתיעה אותי: לא קיבלתי 98 מתוך מאה במבחן, אלא 99 – אחד הציונים הגבוהים ביותר בכל שנות לימודיי בטכניון (אני זוקף את הציון גם לזכות אשתי, שהייתה ועודנה המורה הפרטית שלי במתמטיקה, ובחיים בכלל).

הקרמ"פים מספקים מנגנון דומה, ללא אשתי, המאפשר לכל סטודנט את היכולת לשלוט לחלוטין על סביבת הלמידה שלו ובכך גם על 'המורה הפרטי' הווירטואלי. מעבר לכך, מהנדסי הקרמ"פים עושים כל מאמץ כדי להקל על הסטודנט בהתמודדות עם המורה, בשמירה על תשומת לב ובחזרה על חלקים קשים במיוחד בשיעורים. בהתאם לכך, ההרצאות אינן באורך של תשעים דקות, אלא מחולקות למיני-הרצאות באורך הנע בין חמש לחמש-עשרה דקות. פרק זמן זה מותאם במיוחד כדי שהמקשיב לא יאבד את תשומת לבו, וגם אם יאבד – הרי שהוא יכול לעצור את ההרצאה בכל רגע, לחזור אחורנית בחומר הנלמד, או להשמיע שוב את ההרצאה הקטנה כולה מההתחלה.

 

2.      חיבוריות (connectivism)

 חיבוריות מתארת צורת למידה בה הלומדים אינם רוכשים את עיקר הידע מן המרצה שמולם, אלא באמצעות איסוף מידע וידע מן הרשת כולה, ואחד מהשני. כדי לתמוך באלמנט החיבוריות, מוקמים פורומים עבור כל קורס, ובהם יכולים הסטודנטים להחליף סיכומים, לדון אחד עם השני בנושאי השיעורים, לשאול שאלות ולספק תשובות.

כאשר נרשמה העיתונאית קרול קאדוולאדר לקרמ"פ בנושא גנטיקה ואבולוציה, היא לא התרשמה במיוחד מרמת ההרצאות, או מהעובדה שהשתתפו בקורס עוד 36,000 סטודנטים. הרגע בו הבינה את הפוטנציאל האמיתי של הקרמ"פים היה כאשר נכנסה לפורום הקורס. ובמילותיה –

"זה היה רגע התדהמה שלי. הפעילות שם מפעימה. אלפי אנשים שואלים – ועונים על – שאלות אודות מוטציות דומיננטיות ורקומבינציה. וקבוצות למידה צמחו באופן ספונטני: קבוצה קולומביאנית, קבוצה ברזילאית, קבוצה רוסית. יש אחת על סקייפ, וכמה אפילו בחיים האמיתיים. והם כל-כך חרוצים! אם אתה מכיר מורה מיואש, או שאתה כזה בעצמך, שלח אותו לקורסרה: אלו אנשים שפשוט רוצים ללמוד." [11]

הפורומים מאפשרים לחיבוריות לצמוח בין הסטודנטים, כך שאלו יכולים ללמוד אחד מהשני, לדרבן זה את זה, לתמוך בחלשים ולאתגר את החזקים. בדרך זו נוצרת קהילת לומדים איתנה שגם מעודדת את המעורבים בה להישאר בקורס ולהתמיד בביצוע המטלות. המרצים בקורסים יכולים לבקר בעצמם בפורומים, להתרשם מרמת הדיונים שבהם ולספק תשובות לשאלות שנותרו פתוחות. מרצים מסוימים, כקווין וורבך בקורס על משחקיות בקורסרה, מאתגר את הסטודנטים לפתור חידות היגיון בפורומים, באמצעות רמזים שהם מקבלים במהלך ההרצאות המקוונות [11]. אחרים בוחרים לערוך מפגשים מצולמים מקוונים באמצעות פלטפורמות כמו גוגל האנגאאוט [12].

כלים אלו מביאים לסביבת לימוד המקדמת את המיומנויות החשובות כל-כך לעבודה וללמידה במאה העשרים ואחת: היכולת ללמוד מתוך מגוון דעות; האימון הבלתי-פוסק בהשחזת וליטוש רעיונותיך באמצעות הטלתם לזירה המקוונת שם יתמודדו עם רעיונותיהם של רבים אחרים; והצורך לברור בין דעות ורעיונות מרובים ולחלץ מתוכם תובנות מועילות. מיומנויות אלו הוגדרו על-ידי חוקרי החינוך המקוון כחלק מ- "עקרונות החיבוריות", ומתאימות במיוחד לצורות העבודה החדשות של המאה העשרים ואחת, הנסמכות על הצפת מידע במהירות מהרשת ועל מודלים 'שטוחים' בהם דעותיו של הבוס אינן גוברות בהכרח על דעותיו של העובד הקטן והחכם [13].

 

חיבוריות: מתאפשרת עכשיו גם בקורסים המקוונים.

חיבוריות: מתאפשרת עכשיו גם בקורסים המקוונים.

 

3.      משוב מתמיד ומידי

בביקור שערכתי בבית ספר פרוגרסיבי בישראל, המאמין בהטמעת טכנולוגיות לחינוך בכתות, נחשפתי למחזה יוצא-דופן. המורה עמד בקדמת הכיתה, כנהוג, והסביר לתלמידים על תקופת האמנציפציה והשפעתה על היהודים בגולה. לאחר מספר דקות הסבר, הוא עצר ואמר לתלמידים משפט שגרם לי לפעור את עיניי באי-אמון –

"עכשיו כולם להוציא בבקשה סמארטפונים!"

בקשה מסוג זה מהווה מתכון לאסון בכתות אחרות. למעשה, המורים שהכרתי עד אז נהגו לדרוש מתלמידיהם בדיוק את ההפך, ויש כאלו שהורו לתלמידים להפקיד את הטלפונים החכמים שלהם בכניסה לכתה. אך אותו מורה, כאמור, היה שונה. הוא הפנה את התלמידים לאתר בו היו צריכים לבחור אחת מארבע תשובות לשאלה שהייתה קשורה לחומר שנלמד. לכל זוג תלמידים היה סמארטפון אחד, ולאחר דיון פנימי קצר הם הצביעו לאחת מהתשובות. תוך דקות ספורות הקרין המורה על הלוח את התפלגות התשובות, ושאל מה הסיבה לכך שהתלמידים בחרו את התשובות שבחרו. הילדים שמחו להסביר, והשיעור הפך לדיון מחכים בהשתתפות הכיתה כולה, כולל התלמידים שהיו ביישנים או ישנוניים מכדי להצביע באופן אקטיבי במהלך שיעור רגיל יותר, וכך לחשוף את הליקויים בהבנתם. ההשתתפות הווירטואלית אפשרה להם – וגם למורה – לקבל משוב מיידי על ביצועיהם וידיעותיהם, ולתקן בזמן אמת.

זהו כוחו של המשוב המידי: דרך לוודא שכל התלמידים נמצאים באותה נקודה בהבנתם ובידיעותיהם. זוהי דרך לימוד שכמעט ואינה קיימת באקדמיה כיום, כאשר המרצה נאלץ להעביר את החומר מול עשרות, ולעתים מאות תלמידים בכתה בו-זמנית, ובוודאי שאינו יכול לעבור סטודנט-אחר-סטודנט ולתחקר אותו לעומק לגבי ידיעותיו. נהלים מסוג זה יעכבו את הכתה כולה בעולם הפיזי, אך בעולם הווירטואלי בו כל סטודנט יושב מול המחשב בפני עצמו, הם אפשריים הרבה יותר.

 

טלפונים חכמים וטאבלטים מתחילים למצוא את דרכם לתוך הכיתות - והמורים היצירתיים מתחילים למצוא להם שימוש. מקור

טלפונים חכמים וטאבלטים מתחילים למצוא את דרכם לתוך הכיתות – והמורים היצירתיים מתחילים למצוא להם שימוש.
מקור

 

המשוב המתמיד והמידי הינו חלק בלתי-נפרד מהקרמ"פים. בסוף רבים מהשיעורים ומההרצאות מתבקש הלומד לענות על שאלה או שתיים כדי לוודא שהבין את החומר הנלמד. בחנים אלו קלים הרבה יותר ליצירה ולבדיקה כאשר מדובר בקורס עם נושאים כמותיים – מבוא לפיזיקה, למשל. במקרים אלו מוצגת השאלה, והסטודנט עשוי להתבקש להזין רק את ערכי התשובות שהוא מוצא באמצעות עריכת החישובים. אך כיצד ניתן לבדוק הבנה בנושאים מורכבים יותר, כגון קורסים בהיסטוריה או סוציולוגיה, המחייבים כתיבת תשובה באורך של מאות מילים?

הפתרון במקרים אלו הוא לא-פחות מגאוני: הסטודנטים עצמם מדרגים אחד את תשובותיו של האחר. בקורס "מבוא לסוציולוגיה" של פרופסור מיטשל דונייר מפרינסטון, כל סטודנט נדרש לבדוק ולתת ציון לחמש עבודות של עמיתיו לקורס, וקיבל בתורו ניקוד שהיה ממוצע הציונים שייחסו עמיתיו לעבודתו שלו. בסך-הכל נבדקו ודורגו בדרך זו 2,200 בחני אמצע, ו- 1,283 מבחנים סופיים.

לכאורה מדובר באסון פוטנציאלי, שהרי כיצד יכולים סטודנטים חלשים לשפוט את עבודותיהם של סטודנטים מצטיינים, ולהעריך עד כמה הם צודקים? דונייר הבין את החששות, והחליט לבדוק את השיטה. הוא גייס את עוזרי ההוראה שלו וביחד הם נתנו ציונים לכל המבחנים הסופיים. ציונים אלו נבעו ממקור סמכות וידע עליונים: המרצה ועוזרי ההוראה. כאשר הושוו הדירוגים הללו לציונים שהסטודנטים העניקו אחד לשני, התגלתה קורלציה מרשימה של 0.88 בין הערכים. הסטודנטים הטובים קיבלו ציונים גבוהים, והסטודנטים החלשים קיבלו ציונים נמוכים [14]. גם אם לא מדובר בהתאמה מדויקת בין דירוג המרצים לדירוג הסטודנטים, קשה להאמין שאפשר להגיע להתאמה מושלמת שכזו, ובשיטת דירוג-העמיתים זכו גם כל הסטודנטים 'על הדרך' בתרגול נוסף ובחשיפה לחומר בדמות התשובות שקראו. השיטה, בקיצור, עובדת, והיא עובדת עבור אלפים רבים של סטודנטים בו-זמנית. ולא זו בלבד, אלא שהיא חייבת לעבוד כדי למנוע את הקטסטרופה שבדרך.

 

ההתמוטטות שבדרך

דומה שהבעיה המרכזית טמונה בכך שהאקדמיה, שהייתה אמורה לקדם גם יצירת ידע חדש וגם את הפצתו לכל החפצים בידע, מתרכזת בימים אלו בעיקר בחלק הראשון של מחויבויותיה. לשם כך היא קולטת לשורותיה את החוקרים הטובים ביותר שניתן למצוא, ומממנת עבורם את המעבדות המתקדמות ביותר. אלו עולות כסף רב, שרק חלקו מגיע ממענקי מחקר ממשלתיים. יתר המרשרשים מגיעים מקהל שבוי, שנאלץ לקחת הלוואות כבדות כדי לקבל את הידע שמופק באקדמיה. אלו הם הסטודנטים, כמובן, הממשכנים את עתידם כדי לזכות בתואר הראשון הנכסף. בארצות הברית עומדות סף ההלוואות הממשלתיות לסטודנטים על יותר מטריליון דולרים, ושישה-עשר אחוזים מהלווים לא הצליחו להחזיר אפילו חלק מזערי מההלוואה בשנה האחרונה [15].

האקדמיה בארצות הברית משתפת פעולה עם הממשלה כדי להגדיל את מספר הסטודנטים, תוך שהיא גובה מחירי לימוד גבוהים יותר ויותר מדי שנה. בין 1980 ל- 2010, עלה שכר הלימוד ביותר מחמש-מאות אחוזים, בזמן שבאותה תקופה עלו מחירי המוצרים האחרים לצרכן בפחות ממאתיים אחוזים [16]. לכאורה, מדובר בהעלאת מחירים מובנת: אחרי הכל, כאשר יש היצע גדול למוצר מסוים (כמו תואר ראשון), מדוע לא למכור אותו ביוקר? אלא שסטודנטים רבים בארצות הברית אינם משלמים מכספם אלא מהלוואות ממשלתיות בתנאים נוחים. וכך מתחרים המוסדות האקדמיים זה בזה במשיכת המספר הגדול ביותר של סטודנטים, מתוך הנחה שאלו יוכלו להמשיך לשלם את שכר הלימוד שלהם. הממשלה, מצידה, ממשיכה לתמוך בסטודנטים בהלוואות באמונה שאלו יוכלו להחזירן בהמשך חייהם. אך כאשר שכר הלימוד עולה במהירות רבה כל-כך, הסטודנטים מתקשים להחזיר את הסכום. זוהי בועה שדינה להתפוצץ במוקדם או במאוחר, ועלולה לפגוע קשות באקדמיה בארצות הברית.

 

העלייה בשכר הלימוד בארצות הברית, בהשוואה למדד לצרכן. מקור: Mother Jones

העלייה בשכר הלימוד בארצות הברית, בהשוואה למדד לצרכן.
מקור: Mother Jones

 

כל העוסקים בתחום החינוך הגבוה בארצות-הברית מבינים, לפיכך, שיש צורך בשינוי בדפוסי העבודה והלימוד. שינוי זה עשוי להיות ממש מסביב לפינה, בדמות הקרמ"פים. אלו משנים את המודל הלימודי, ויכולים להחליף גם את המודל הכלכלי המקובל היום, של תשלום סכום כסף גבוה לשנה שלמה של לימודים מצד כמה מאות סטודנטים נבחרים במחזור, ברווחים אחרים שיגיעו מהקהל הרחב והעצום שהקרמ"פים ירכשו לעצמם.

אנו למדים באופן מתמיד כי גם שירותים הניתנים בחינם יכולים להניב שפע של רווחים נלווים. פייסבוק וגוגל מגיעות למחזור רווחים שנתי של מיליארדי דולרים המתבסס על שירותי החינם שלהן לציבור הרחב – ושירותים נלווים בתשלום למפרסמים ולמשווקים. באופן דומה, גם הקרמ"פים מסוגלים באופן עקרוני להניב רווחים, אם רק יימצא המודל הנכון. כבר היום 'משווקים' חלק מהקרמ"פים את תלמידיהם הטובים ביותר לחברות ולעסקים פרטיים, וגובים בתהליך סכומים יפים [19]כאילו היו חברות השמה. ההכנסות צפויות גם להסתייע בפרסומות באתרים, ובגביית סכומים זעומים (בהשוואה לשכר הלימוד באוניברסיטאות עצמן) עבור קורסים המאפשרים לסטודנט להיבחן ולקבל תעודת סיום רשמית של הקורס.

לא כל האוניברסיטאות יציעו קרמ"פים משלהן. עלות יצירת קורס חדש נעה בין כמה עשרות אלפי דולרים לכמה מאות אלפי דולרים. מחירים אלו גבוהים במיוחד כיום, כאשר אוניברסיטה המעוניינת לפתוח קרמ"פים נאלצת לרכוש ציוד הקלטה ותיעוד ולאמן את כוח האדם הנחוץ ליצירת ולתפעול הקרמ"פים החדשים. עלות זו צפויה לקטון בשנים הקרובות, אך גם אם תישאר גבוהה היא עדיין תהיה שולית בהשוואה לעלות שכר סטודנט (שמגיעה לעשרות אלפי דולרים לשנה בעצמה). מכיוון שכך, כבר היום משתתפים יותר מ- 114 מוסדות אקדמיים בקורסרה בלבד ומציעים את מרכולתם לציבור הרחב.

הלימודים בקרמ"פים אינם עולים דבר לאדם הפשוט כיום, אך הסטודנטים של העתיד יידרשו לשלם סכום נמוך מסוים כדי להשתתף בהם ולקבל ציון. הלימודים לא יהיו חינמיים לגמרי, אך עלותם תרד לרמה בה כמעט כולם יוכלו ליהנות מהם. באשר לאוניברסיטאות, הן יגלו שעלות עריכת הקורס יורדת באופן דרסטי כאשר הן אינן נאלצות לספק לסטודנטים אודיטוריום לימוד רחב-ידיים ומתוחזק, צבא של מתרגלים לבדיקת עבודות, או מרצה (מתוגמל היטב) שיבלה שעות מזמנו מדי שבוע בהרצאות מול הסטודנטים ובבדיקת בחנים ומבחנים. האוניברסיטאות יוכלו להשקיע פחות כסף ומאמץ בלימודים ויותר במחקר, והסטודנטים יוכלו לקבל לימודים זולים ברמה גבוהה. כולם מנצחים.

או שלא. מכיוון שכפי שהודה ת'ראן עצמו בשנת 2013,

"יש לנו מוצר עלוב" [10].

את ההסבר לפסימיות של ת'ראן אפשר למצוא עוד בקורס הקרמ"פ המקורי שערך. הנרשמים לאותו קורס הגיעו מכל העולם ומכל הגילאים. הם התחברו לרשת מ- 190 מדינות שונות, פתחו בכוחות עצמם עמודים בפייסבוק בהם יכלו להתדיין על החומר, והתנדבו לתרגם את הקורס ל- 44 שפות שונות [16]. רבים מהסטודנטים המקוונים חשו כי הם לוקחים חלק במהפכה בדרכי הלימוד המקובלות, ועוזרים לעצב מחדש את העולם האקדמי, על מערכת הקורסים הנוקשה והלא-מתפשרת שבו. הם התחייבו להשקיע את כל מאודם בקורס כדי להראות לספקנים כי הגיעה זמנה של מערכת חינוך חדשה.

הם נכשלו. מתוך כל הנרשמים, רק 23,000 סיימו בהצלחה את הקורס, או קצת יותר מארבעה-עשר אחוזים. זהו אחוז הצלחה נמוך ביחס לקורסים אקדמיים המועברים לסטודנטים רשומים בין כתלי המוסד. ואולי זו הייתה הבעיה: רבים מהנרשמים היו נטולי ההכשרה המקצועית, מדעית או טכנולוגית מתקדמת הנחוצה להצלחה בקורס מתקדם כל כך (המשתתפים בקורס כללו גם ילדים וסבתות). סיבות אפשריות אחרות כוללות את העובדה שהמשתתף הממוצע בקרמ"פ אינו כבול (או נהנה) מתכנית לימודים מסודרת במסגרתה הוא מגיע ללימודים מדי בוקר ומבלה את זמנו בכיתה או בדיונים עם חברים על החומר הנלמד. ה- 'סטודנט' בקרמ"פים הינו במקרים רבים נער צעיר שמוותר על שיעורים לטובת בילויים, או אב לילדים שאינו מסוגל למצוא את הזמן המתאים לשמוע את ההרצאות ללא הסחות דעת. מבחינה זו, יתרונם הגדול ביותר של הקרמ"פים – החופש שהם מציעים לסטודנט – עשוי להיות גם הקושי הגדול בדרך להצלחתם.

נתוני ההצלחה בקרמ"פים לא השתפרו באופן משמעותי מאז הקורס הראשון. מחקר שנערך על הקרמ"פים באוניברסיטת לונדון העלה שיחס המסיימים מתוך סך כל הנרשמים עומד בממוצע על 10.2 אחוזים [17]. לשם השוואה, באוניברסיטת סטנפורד עומד שיעור ההצלחה בקבלת תואר ראשון על תשעים ושישה אחוזים [18].

אך האם נתונים עלובים אלו חשובים להבנת השינוי שהקרמ"פים יחוללו במערכת החינוך הגבוה?

שלא במפתיע, הגדולה האמיתית בקרמ"פים טמונה ביכולתם להגיע למספר מסיבי של לומדים, בעלות אפסית. כל אדם, בכל מקום בעולם, יוכל ליהנות מהקורסים הללו. גם אם רק עשרה אחוזים מהסטודנטים יסיימו אותם, הרי שעדיין מדובר במספר אבסולוטי מרשים. מספר המשתתפים שסיימו את הקרמ"פ הבודד של ת'ראן באוניברסיטת סטנפורד בשנת 2011 גדול פי שלושה ממספר הסטודנטים לתואר ראשון שלמדו באותה שנה בכל המכונים והמחלקות באוניברסיטה [18]. עבור האנושות כולה, שהוסיפה ידע וחכמה, הקורס היה הצלחה מסחררת.

אף על פי כן, ברור לכל המעורבים בדבר שהקרמ"פים עדיין רחוקים מלהגיע לשיא היעילות שלהם, ושהמודל הקיים כיום אינו מוצלח מספיק כדי לשרוד בפני עצמו. קיים צורך עדיין בישות שמפקחת על הסטודנטים, מסייעת להם בלימודיהם ומנטרת אחר התקדמותם. בקיצור, צריך מורה.

ובנקודה זו בסיפור נחזור שוב לאקדמיה של חאן, מכיוון שהדרך בה התקדמה זו מסדרות סרטונים ברשת ל- 'אקדמיה' של ממש יכול ללמד אותנו גם על הדרך שהקרמ"פים עוד יעשו בהמשך.

 

האקדמיה של חאן משתלבת בכיתה

בשנת 2010 החליט חאן לשדרג את אתרו מרשימה של הרצאות לסביבת למידה חדשה הפתוחה לתלמידים, להורים ולמורים. התוספת העיקרית שהטמיע היה 'לוח מחוונים' – כלי שכל מורה היה יכול להשתמש בו כדי להזמין את התלמידים בכיתה לצפות בהרצאות בודדות או בסדרת הרצאות נבחרת של חאן, לפתור בעיות שהמחשב יצר עבור כל הרצאה, ולאסוף נתונים על דפוסי העבודה והפתרון של התלמידים.

מורים המשתמשים בלוח המחוונים של חאן מקבלים הבנה מעמיקה הרבה יותר אודות תלמידיהם. הם יכולים לדעת כמה דקות השקיע כל תלמיד בבית בצפייה בסרטים, וכמה דקות עבד על 'שיעורי הבית' הממוחשבים. מכיוון ששיעורי הבית מיוצרים באופן אוטומטי באתר על-ידי המחשב, ואינם מתירים לתלמיד להתקדם להרצאה הבאה בטרם יענה על עשר שאלות בהצלחה, המורה יכול גם לדעת האם התלמיד הגיע לרמת ההבנה הנדרשת כדי להמשיך לחומר המורכב יותר. הכיתה כולה יכולה להתקדם בקצב אחיד… מלבד לתלמידים שבוחרים לזנק קדימה.

מסתבר שכאשר התלמידים מסוגלים לעבור על חומר הלימוד בבית שוב ושוב, ופתרון שיעורי הבית מוצג כמשחק, חלק מהתלמידים נהנים מספיק מהלימודים כדי להמשיך הלאה בכוחות עצמם. קבוצתו של חאן הוסיפה גם מגוון עיטורים ו- 'הישגים' שהתלמידים מרוויחים בתמורה לצפייה בהרצאות, לפתרון מספר מגונה של תרגילים בבית ולפתיחת והשלמת נושאי לימוד חדשים – לפעמים כאלו שהמורה כלל לא חשב שהתלמיד מסוגל להתמודד עמם. כך ניתן למצוא תלמידים בכיתה ד' המגיעים לחומר מתמטי מתקדם כטריגונומטריה וגומעים אותו בשקיקה – בזמן שהמורה מקבל עדכונים מהצד על התקדמותם בעיניים פעורות.

שיטה זו – מציאת השילוב האופטימלי בין מערכת החינוך המסורתית לבין יצירת מורה פרטי ממוחשב עבור כל תלמיד – מסתמנת כאחת הדרכים הבולטות לעתיד החינוך. בתי ספר שהשתמשו בשירותי האקדמיה של חאן בין השנים 2011 ל- 2013, לא יצרו מודלים שחרגו מדרכי הלימוד השגרתיות, אלא שילבו את הסרטונים ואת לוח המחוונים כדי לספק לתלמידים דרכים להמשיך להתאמן בבית, לסייע לתלמידים מתקשים, להעשיר את לימודיהם של תלמידים מוכשרים במיוחד, ולפקח על כל אלו גם יחד. כל בית ספר השתמש באקדמיה של חאן בדרכיו הוא, לפי צרכיהם ורצונותיהם של המורים המעורבים [21]. החוקרים נזהרו שלא להפיק מסקנות אודות הישגי התלמידים שהשתתפו בלמידה המשולבת, מכיוון שהכלים שסיפקה האקדמיה של חאן השתנו ועברו אבולוציה לאורך המחקר בהתאם לצרכי המורים. עם זאת, אולי התוצאה המעניינת ביותר המתוארת בדו"ח היא יכולתם של המורים להקדיש יותר זמן לסיוע לתלמידים בודדים וקבוצות קטנות, בזכות הבנתם החדשה את הכיתה ואת יכולות התלמידים. דווקא שילובו של חאן, המורה הווירטואלי, הביא למעורבות עמוקה יותר של המורה הפיזי.

כאשר אנו מסתכלים לעתיד, קשה לראות כיצד יוכלו בתי הספר של ההווה להישאר מקובעים בדרכיהם. המוסדות שנוצרו בעבר הרחוק יאלצו להתאים את עצמם ליכולות שפותחת הטכנולוגיה כדי לסייע לתלמידים לעמוד בדרישות של מערכת עבודה והצלחה תובענית יותר ויותר. הכיתות, שמבוססות על חלוקה שרירותית לגילאים, יפנו דרכן לחלוקה עדינה ונקודתית יותר הבוחנת את יכולותיו של כל תלמיד באשר הוא. העולם המודע לעצמו יכיר גם את תלמידיו ויקיים את אחת הממרות היפות ביותר של היהדות: "חנוך לנער על פי דרכו". זהו הנתיב אותו מתכוון סלמאן חאן לסלול בשנים הקרובות: להפוך את האקדמיה של חאן למוסד בעל כתלים וקירות פיזיים, בו כל תלמיד יזכה לחינוך לפי יכולותיו ולפי אופיו, ולא לפי גילו או מתוך ההתרשמות השטחית של המורה ממנו.

זהו חלום מרחיק לכת, וייתכן שחאן לא יגשימו לעולם. אך מערכת החינוך תשתנה, ותישא את התלמידים קדימה לעולם טוב יותר של השכלה והעצמת היכולות. ואם זה נראה לכם בלתי-אפשרי, ובכן, אנו חיים בעולם בלתי-אפשרי. אנו חיים בעולם בו מורה יחיד מלמד כיום עשרה מיליון ילדים בחודש, ובו 700 מיליון תרגילים נפתרו כבר על-ידי ילדים. ואנו חיים בעולם בו נדיה – הילדה שהתקשתה בחשבון בסיסי, וגרמה לחאן לנסות לפתור את אתגר שתי סטיות התקן – לומדת בימים אלו בבית-ספר לרפואה. היא הצליחה להגשים את עצמה ולממש את שאיפותיה.

זהו גם עתיד ילדינו.

 

 

 

 

 

Bibliography

[1]
  1. S. Bloom, "The 2 Sigma Problem: The Search for Methods of Group Instruction as Effective as One-to-One Tutoring," Educational Researcher, pp. 4-16, 1984.
[2] Varkey Gems Foundation, "Global Teacher Prize: About," 2014. [Online]. Available: http://www.globalteacherprize.org/#about.
[3]
  1. Noer, "One Man, One Computer, 10 Million Students: How Khan Academy Is Reinventing Education," 11 2 2012. [Online]. Available: http://www.forbes.com/sites/michaelnoer/2012/11/02/one-man-one-computer-10-million-students-how-khan-academy-is-reinventing-education/.
[4]
  1. Pistono, Robots Will Steal Your Job, But That's OK: How to Survive the Economic Collapse and Be Happy, CreateSpace Independent Publishing Platform, 2012.
[5] Khan Academy, "Khan Academy," 2014. [Online]. Available: https://www.khanacademy.org/stories.
[6]
  1. A. Kaplan, "Bill Gates' favorite teacher," 24 8 2010. [Online]. Available: http://archive.fortune.com/2010/08/23/technology/sal_khan_academy.fortune/index.htm.
[7]
  1. P. G. Christopher Danielson, "How well does Khan Academy teach?," 27 7 2012. [Online]. Available: http://www.washingtonpost.com/blogs/answer-sheet/post/how-well-does-khan-academy-teach/2012/07/27/gJQA9bWEAX_blog.html.
[8]
  1. K. Ani, "Khan Academy: The hype and the reality," 23 7 2012. [Online]. Available: http://www.washingtonpost.com/blogs/answer-sheet/post/khan-academy-the-hype-and-the-reality/2012/07/22/gJQAuw4J3W_blog.html.
[9]
  1. Reich, "Don't Use Khan Academy without Watching this First," 21 6 2012. [Online]. Available: http://blogs.edweek.org/edweek/edtechresearcher/2012/06/dont_use_khan_academy_without_watching_mmt2k_first.html.
[10]
  1. Chafkin, "Udacity's Sebastian Thrun, Godfather Of Free Online Education, Changes Course," 12 2013. [Online]. Available: http://www.fastcompany.com/3021473/udacity-sebastian-thrun-uphill-climb.
[11]
  1. Cadwalladr, "Do online courses spell the end for the traditional university?," 11 11 2012. [Online]. Available: http://www.theguardian.com/education/2012/nov/11/online-free-learning-end-of-university.
[12] Coursera, "Gamification," 21 11 2014. [Online]. Available: https://www.coursera.org/course/gamification.
[13]
  1. Siemens, "Connectivism: A Learning Theory for the Digital Age," 12 12 2004. [Online]. Available: http://www.elearnspace.org/Articles/connectivism.htm.
[14]
  1. Lewin, "College of Future Could Be Come One, Come All," 19 11 2012. [Online]. Available: http://www.nytimes.com/2012/11/20/education/colleges-turn-to-crowd-sourcing-courses.html.
[15]
  1. Lewin, "Education Department report shows more borrowers defaulting on student loans," 28 9 2012. [Online]. Available: http://www.nytimes.com/2012/09/29/education/report-shows-more-borrows-defaulting-on-student-loans.html.
[16]
  1. Severns, "The Student Loan Debt Crisis in 9 Charts," Mother Jones, 5 6 2013. [Online]. Available: http://www.motherjones.com/politics/2013/06/student-loan-debt-charts. [Accessed 29 11 2014].
[17]
  1. Kolowich, "The Online Pecking Order," 2 8 2012. [Online]. Available: https://www.insidehighered.com/news/2012/08/02/conventional-online-universities-consider-strategic-response-moocs.
[18]
  1. T. Flynn, "MOOCs: Disruptive Innovation and the Future of Higher Education," Regent University, Virginia , 2013.
[19]
  1. Grainger, "Massive Open Online Course (MOOC) Report 2013," University of London, London, 2013.
[20] Stanford, "Stanford University Common Data Set 2011-2012," 2012. [Online]. Available: http://ucomm.stanford.edu/cds/2011.
[21] SRI Education, "Research on the Use of Khan Academy in Schools," SRI Education, 2014.

 

 

פרויקט מינרווה: עתיד האקדמיה?

פרויקט מינרווה: עתיד האקדמיה?

דמיינו שאתם צופים מהצד במרוץ מכוניות. על המסלול דוהרים לפניכם הגופים והמוסדות החברתיים השונים, כאשר הם מסודרים לפי קצב ההתפתחות וההשתכללות שלהם ונכונותם להתקדם אל העתיד. במרוץ כזה יהיו מספר מנצחים ומספר מפסידים ברורים. במקומות הראשונים נמצא את חברות הסטארט-אפ ואת היזמים, שכל מטרתם היא ליצור שינוי בחברה. באמצע נוכל למצוא את החברות הגדולות יותר, כיבמ ואינטל, המבינות ששינויים קרבים ושעליהן להתכונן לעתיד – ולעתים גם להביאו בכוחות עצמן. והרחק מאחורה, משתרכת בכבדות מייסרת, נראה את מערכת החינוך המסורתית, שכמעט ולא השתנתה באופן מהותי במאות השנים האחרונות.

מטאפורה זו, המופיעה בספר "עושר מהפכני" של העתידן אלווין טופלר, מדגישה את חוסר ההתפתחות של מערכת החינוך. אנו לומדים היום בבתי הספר ובאוניברסיטאות שמבוססים על רעיונות בני מאות שנים. ילדים כיום רוכשים בערבים ידע מוויקיפדיה, ולומדים פיזיקה, מתמטיקה וביולוגיה באקדמיה של חאן. ואז, בכל בוקר, הם חוזרים אחורנית בזמן ומבלים שש שעות בבניינים הוקמו לפני עשרות שנים, וסובלים מעולה של מערכת חינוך שמקדשת עדיין העברת מידע באמצעות הרצאות פרונטליות, על פני דיון, חקירה ולימוד עצמי.

 

מערכות החינוך משתרכות הרחק מאחור, במירוץ לעתיד.

מערכות החינוך משתרכות הרחק מאחור, במירוץ לעתיד.

 

קשה להאשים את האוניברסיטאות, מאחר שאלו – בדומה לכל מוסד גדול וביורוקרטי – מתקשות להעביר את עצמן רפורמה. בקורסים רבים מתמקדים המרצים בהעברת מידע וידע בלבד, ולא בהקניית תובנות לסטודנטים, או בעידוד חשיבה ביקורתית ויצירתית. העברת ידע באמצעות הרצאות פרונטליות הייתה משאב יקר-ערך בעבר, אך כיום אנו נהנים מגישה מקוונת למגוון עצום של קורסים דרך הרשת. מהו, אם כך, עומד להיות ייחודן של האוניברסיטאות במאה העשרים ואחת? מהו הערך המוסף שהן עתידות לספק לסטודנטים, אם בכלל קיים כזה?

את התשובות לשאלות אלו, איש עדיין אינו יודע.

רבים באקדמיה מבינים את המהפך המתחולל בימים אלו במערכות החינוך. פרופסורים שהקדישו את כל חייהם לזיהוי ואפיון שיטות עדיפות להוראה, מבינים שאלו אינן מוצאות את מקומן בין כתלי האקדמיה. חלק מהאוניברסיטאות מתחילות להכיר בקרמ"פים (קורסי רשת מסיביים פתוחים – MOOC), ככלי ללימוד סטודנטים, אך נזהרות מלספק נקודות קרדיט אקדמיות לתלמידים שאינם משלמים להן שכר לימוד. מספר פרופסורים – ניתן למנות אותם על אצבעות יד אחת – מנסים לשלב עקרונות של משחקיות (גיימיפיקציה) בקורסים. אחרים מנסים לחדול משיטות ההוראה הפרונטליות – מרצה אחד מול כיתה אחת – ולעבור למודלים של קבוצות לימוד קטנות, הלומדות את החומר בעצמן ומגיעות ל- 'מרצה' רק כדי לקבל עזרה והבהרות.

 

קרמ"פים - קורסי רשת מסיביים פתוחים.

קרמ"פים – קורסי רשת מסיביים פתוחים.

 

כל אלו מהווים ניצנים לשינוי, אך הם מגיחים מתוך המערכת. הם אינם יכולים להביא לשינוי מהותי בעשורים הקרובים, מאחר והם פועלים במגבלות המערכת האקדמית בתוכה צצו. קיים רצון לשינוי, אך לא קיימת עדיין אוניברסיטה שמנסה לבנות את החינוך האקדמי מחדש: להשליך לפח את השיטות הישנות, ולנסות לצעוד באומץ בנתיבים החדשים שהטכנולוגיה פותחת עבורנו, ושמדעי הפסיכולוגיה והקוגניציה חשפו בפנינו על הלומד.

לפחות, לא הייתה כזו אוניברסיטה, עד לפני שנה אחת, כאשר הקים בן נלסון את פרויקט מינרווה.

 

האוניברסיטה החדשה (?)

פרויקט מינרווה, או בשמו הרשמי בתי הספר של מינרווה ב- KGI – הינו, "האוניברסיטה הראשונה ברמת ליגת קיסוס שהוקמה בארצות הברית מזה יותר ממאה שנים." מבהיר בן נלסון, שהגה והקים את הפרויקט, וגייס עבורו כבר 95 מיליון דולרים בהשקעות. "מכיוון שאנו חדשים לגמרי, חשבנו מחדש ושכללנו כל היבט של החוויה האוניברסיטאית."

 

בן נלסון, מקים מינרווה, בהרצאה בפורום הכלכלי העולמי בדובאי.

בן נלסון, מקים מינרווה, בהרצאה בפורום הכלכלי העולמי בדובאי.

 

כראוי לאדם המעוניין לשבור את המוסדות הקיימים ולהחליפם בחדשים, נלסון עצמו שבר את הציפיות ממנו. על אף היותו בן לשני מדענים (אביו זכה בפרס ישראל לפני שנתיים), הוא השלים רק תואר ראשון באוניברסיטת פנסילבניה, ולאחר מכן עבר לעולם העסקים. שם עזר לבנות, להקים ובסופו של דבר לנהל את חברת הסטארט-אפ Snapfish, שהציעה שירותי הוצאה לאור זעירים לכל אדם. החברה נמכרה ל- HP ב- 300 מיליוני דולרים לפי הדיווחים, ובשנת 2010 החל נלסון לבדוק את האפשרות לממש חלום עוד מתקופתו כסטודנט, ולשנות את מערכת החינוך מן היסוד.

ניסיונו בזירת הסטארט-אפים התזזיתית תגבר את אמונתו ביכולותיו, והוא החליט לחלום בגדול. "ראיתי שאתה יכול ליצור מוסדות גדולים מאפס, עם רק רעיון." הוא אומר לי בראיון אישי. "הבנתי שזו הדרך בה האוניברסיטאות יעברו שינוי – שהאוניברסיטה הגדולה בעולם צריכה להיבנות כך שהאחרות יעתיקו ממנה."

הדרך היחידה לעשות זאת, הבין נלסון, הייתה ליצור מערכת חדשה לגמרי, עם כללים שונים מכל דבר המקובל באוניברסיטאות הגדולות. בכך, לפחות, הוא הצליח. הסטודנטים המתקבלים לתואר ראשון במינרווה אינם לומדים בדרך הישנה של הרצאות פרונטליות. למעשה, הרצאות מסוג זה אסורות לחלוטין במינרווה. את מקומן תופסים סמינרים בהשתתפות מלאה של הסטודנטים, פאנלים של שאלות ותשובות, קבוצות חשיבה המדווחות זו לזו על ממצאיהן ומגוון דרכים אחרות ללימוד. מפגשים רבים אינם מתקיימים כלל בעולם הפיזי, אלא בשיחות וידאו מקוונות בין הסטודנטים למורה הקורס.

דרך לימוד זו, בה הסטודנט מחויב לאמץ באופן מתמיד את יכולותיו, לנתח מצבים ועמדות ולנסח רעיונות חדשים משלו, אינה מגיעה בקלות לכולם. זו הסיבה שמבחני הקבלה למינרווה מציבים רף גבוה המקביל לאוניברסיטאות הטובות ביותר בארצות הברית, ושהשנה הראשונה בלימודים מוקדשת לקורסים שמנחילים לתלמידים מיומנויות בסיסיות של המאה העשרים ואחת. הסטודנטים לומדים כיצד למצוא מידע ברשת ולנתח אותו בזהירות המתחייבת, לתכנן ניסויים מדעיים ולפרש את תוצאותיהם, לחשוב על מידע חדש ולהפיק ממנו תובנות, ולדבר מול קהל ולהעביר ביעילות רעיונות חדשים לשומעים.

ההתמקדות בלומדים, במקום בלימודים, מאפיינת את מינרווה באופן כללי. "אוניברסיטאות מגייסות יותר ממאה מיליארד דולרים בשנה בארצות הברית בלבד, ורוב הכסף מבוזבז על תשתיות בעלות גבוהה ועל תקורה." מספר לי נלסון. מינרווה פונה לכיוון אחר בעליל: במקום לתחזק קמפוס שלם, מבלים התלמידים כל סמסטר בעיר אחרת – בואנוס איירס, ברלין, הונג קונג, לונדון, ניו יורק או מומביי – ורוכשים ניסיון מעשי בהכרת העולם וביצירת קשרים. רבות מה- 'הרצאות' מתנהלות באופן מקוון ולכן אינן דורשות אחזקת כתה או משרד לפרופסור. מינרווה גם מעודדת את תלמידיה ללמוד בכוחות עצמם מקרמ"פים וקורסי רשת, וכך מנצלת באופן מיטבי את המשאבים שהרשת מעמידה לרשות כל אדם כיום.

"מודל החינוך הינו לגבי הפצת מידע, אך את המידע ניתן להפיץ בחינם ברשת." אומר נלסון. "האוניברסיטאות של היום צריכות להתמקד בפיתוח האינטלקט ולמידה דרך ניסיון של כל סטודנט, ולא להרצות להם. זו הסיבה שהאוניברסיטאות הקיימות אינן טובות מספיק, ויש להעביר אותן רפורמה… אוניברסיטאות האליטה האמריקניות לא היו צריכות להתחרות במודלים חדשניים במשך יותר ממאה שנים. איזה מוצרים או שירותים אחרים אתה קונה מחברות שהיו קיימות במאה ה- 19?"

 

מהו המודל האוניברסיטאי החדש?

מוקדם עדיין לומר האם מינרווה מהווה את הדור החדש של האוניברסיטאות, אך לפחות דבר אחד ברור: מערכות החינוך הגבוה מתחילות, סוף-סוף, להתקדם לעתיד. בעשור האחרונות קמו חברות רבות העוסקות בתחום החינוך ומנסות לקדם אותו באמצעות טכנולוגיות משוכללות. חלקן קמו למטרות רווח, כניוטון, קורסרה ומינרווה. אחרות, כמו האקדמיה של חאן, משרתות את הציבור שלא למטרות רווח. חברות אלו זוכות להשקעות מרשימות ומשמעותיות ולחשיפה רחבה מצד התקשורת, מסיבה אחת פשוטה: כולם מבינים שיש צורך בשינוי, ושהמצליחים הגדולים בתחום החינוך ישרתו נתחים רחבים מהציבור – ויגרפו על הדרך רווחים עצומים.

 

מודל חדש ללמידה?

מודל חדש ללמידה?

 

המודל העסקי של מינרווה אמור להתבסס בעיקר על שכר הלימוד, וצופן הפתעה נעימה לסטודנטים מחו"ל: הוא עומד על 10,000 דולרים בלבד בשנה. כרגע מסתמן שרבים מהסטודנטים במינרווה עתידים לקבל מלגות שיכסו את שכר הלימוד, ואף על פי כן, סכום זה עשוי לגרום לפיק ברכיים בקרב הסטודנטים הישראלים, ששכר הלימוד שלהם לשנה עומד על 10,000 שקלים בלבד. עם זאת, שכר הלימוד באוניברסיטאות העלית האמריקניות כהרווארד ו – MIT עומד על כמעט 45,000 דולרים בשנה, כך שמדובר בהנחה משמעותית – ובתנאי שמינרווה מסוגלת לספק לימודים (ויוקרה) ברמה המשתווה לזו שמספקות אותן אוניברסיטאות.

וזהו, כמובן, אחד התנאים הבולטים ביותר להצלחתה של מינרווה. המודל שהיא מציעה לא הוכח מעולם, מהסיבה הפשוטה שהטכנולוגיות שמאפשרות אותו לא היו קיימות מעולם. מינרווה חוצבת דרך חדשה בסלע הקיים – והיא עשויה למצוא זהב, אך גם עלולה לגלות את עצמה ללא-מוצא, בבור שחפרה לעצמה. זוהי, מאז ומתמיד, הסכנה העומדת בפני היזמים פורצי-הדרך: לגלות שהשקיעו את כל מאמציהם בכיוון שגוי.

גם אם המודל של מינרווה יוכח כהצלחה מוחצת בלימוד הסטודנטים, לא ברור כיצד הוא יתמודד עם המורים והחוקרים שיעסיק. מצד אחד, נלסון הצליח למשוך פרופסורים בעלי שם, כגון סטפן קוסלין, הדיקן לשעבר של מדעי החברה בהרווארד ומנהל המרכז ללימודים מתקדמים במדעי ההתנהגות בסטנפורד. מצד שני, קשה להבין כיצד אוניברסיטה שאינה מסוגלת לפתוח מעבדות של ממש תוכל למשוך אליה חוקרים בתחומי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה.

נלסון טוען שצוות הפקולטה ימשיך להיות פעיל במחקר, וכי המחקר שיבצעו אנשי הפקולטה ימומן באמצעות מענקי מחקר, ולא משכר הלימוד של הסטודנטים. גם אם נניח שמענקי מחקר יכולים לכסות מאפס רכישה של כל הציוד המדעי המתקדם הנחוץ למעבדה, לא ברור האם ניתן להשתמש בהם לכיסוי עלויות שוטפות כחשמל וחימום. גם אם כן, יש לשאול האם מודל שכזה – של מעבדות בודדות הפזורות מסביב לעולם – לא יפגום באחד מיתרונותיה הגדולים ביותר של האקדמיה: היכולת לקבץ מוחות מבריקים בבניין או בקמפוס אחד, ולגרום להם להיחשף זה לזה ולשתף פעולה (לעתים קרובות בעל כורחם) כדי להעלות רעיונות גדולים, מורכבים ומרהיבים יותר.

ממרום מעמדי כדוקטור ועמית מחקר כיום, סוגיות אלו מעניינות אותי במיוחד, אך הן שאלות של חוקרים, ולא של סטודנטים. נראה לי הגיוני שמינרווה תתרכז יותר בסטודנטים, תוך שהיא מספקת את מיטב המרצים מהאוניברסיטאות הקיימות באמצעים מקוונים, וכך תשלב את הטוב שבשני העולמות: התמקדות בסטודנטים כקהל היעד, ומרצים מעולים החותרים למצוינות ומלמדים את המיומנויות הנחוצות להצלחה בעולם החדש. לשילוב בין שני אלו יש פוטנציאל ליצור מוסד אקדמי מסוג חדש, שישמש דוגמה גם למוסדות חינוך אחרים שוודאי יקומו בעתיד.

איני רוצה לומר לאחרים מה לעשות, ואני כבר מבוגר מכדי לחזור ולהיות סטודנט. אך לו הייתי בגיל 21 שוב, דבר אחד בטוח: הייתם יכולים למצוא את שמי ברשימת המועמדים לפרויקט שמנסה לשנות את החינוך מן היסוד. אם גם אתם רוצים לקחת חלק, זה הזמן הנכון – הדדליין לרישום הוא ב- 15 למרץ.

בהצלחה!

 

——-

קישור לאתר מינרווה.

גילוי נאות: גורמים הקשורים לפרויקט מינרווה ביקשו ממני באופן אישי לכתוב עליה, כדי שיותר אנשים בארץ ייחשפו אליו. ככל ששמעתי יותר על הפרויקט כך הוא הלהיב אותי יותר, ולכן הסכמתי לקבל על עצמי את המטלה. לא קיבלתי תשלום או טובות הנאה מכל סוג שהוא תמורת הכתיבה.