חינוך ועתידנות – פרק 1 – לעבור את מחסום שתי סטיות התקן

חינוך ועתידנות – פרק 1 – לעבור את מחסום שתי סטיות התקן

בשנת 1984 התעוררה סערה במערכת החינוך, בעקבות פרסום סקירה מקיפה על הישגיהם הלימודיים של ילדים שעברו מכיתה המכילה שלושים לומדים, ללמידה אישית עם מורה פרטי. בנג'מין בלום, חוקר נודע בתחום החינוך ועורך הסקירה, נותר המום מהתוצאות. וכדבריו –

"המרשימים ביותר היו ההבדלים במדידות ההישגים הסופיים… נמצא כי באופן טיפוסי התלמיד הממוצע שעבר ללמידה פרטית קיבל ציון גבוה בשתי סטיות תקן מהממוצע בקבוצת הביקורת. [1]"

המונח 'שתי סטיות תקן' עשוי שלא להישמע מרשים במיוחד, אך משמעותו הייתה שהתלמיד הממוצע שעובר לחינוך פרטי מזנק לשני האחוזים העליונים של הכתה. כלומר, הוא מגיע להישגים גבוהים יותר מ- 98 אחוזים מהתלמידים האחרים שהמשיכו ללמוד בעשרותיהם תחת מורה יחיד.

 

 

בעיית שתי הסיגמות: התלמידים שמקבלים חינוך פרטי ברמה גבוהה, מזנקים לאחוזון ה- 98 של הכיתה.

בעיית שתי הסיגמות: התלמידים שמקבלים חינוך פרטי ברמה גבוהה, מזנקים לאחוזון ה- 98 של הכיתה.

 

מערכת החינוך של ארצות הברית הפנימה את חשיבות ממצאיו של בלום, אך נותרה כבולת ידיים. בלום עצמו הודה כי לא ניתן להתאים חונך פרטי ברמה גבוהה לכל תלמיד ותלמיד, בהתחשב בעלויות הגבוהות ששינוי מסוג זה יחייב. וכך המשיכה מערכת החינוך לנוע כסדרה: חלק מהילדים היו מקבלים ציונים גבוהים ומוגדרים כעילויים, ואחרים זכו בציונים נמוכים והוכתרו בתואר "נכשלים". למעשה, מערכת החינוך היא זו שנכשלה, אך קשה להאשים את המורים או את מנהלי בתי-הספר. אחרי הכל, חונכות פרטית הינה עניין יקר, ולא ניתן היה להעניקה לכל ילד וילד. אתגר זה זכה לשם משלו – "אתגר שתי סטיות התקן" – ועד היום מנסים בתי-ספר להתמודד עמו ללא הצלחה.

אנו מתקדמים כיום, בזכות כוחה של הטכנולוגיה, לעידן בו כל ילד יוכל לזכות בחונך פרטי משלו. חונך זה יעקוב אחר הצלחתו, יסביר לו את החומר הנלמד במקצועיות ובהרחבה, ויבחן את הילד באופן מתמיד כדי לוודא שהגיע להבנה מלאה של הנושא. בעולם זה של חונכים פרטיים, יזנקו הישגי התלמידים כלפי מעלה, ומערכת החינוך כולה תיאלץ לעבור שינוי מן היסוד ולהתייחס לתלמיד כאל יחידת המידה הבסיסית, במקום לכיתה ולשכבה. מהפכה זו אינה מרוחקת מאיתנו עשרות או מאות שנים.

למעשה, היא כבר החלה.

 

האקדמיה של החאן הגדול

מיהו המורה הטוב ביותר בעולם?

זוהי השאלה שמעלה ארגון 'פרס המורה הגלובלי', שנפתח בשנת 2014 במטרה להעניק למורה אחד בעולם את הסכום האסטרונומי של מיליון דולרים. מורים מכל העולם הגישו לאורך השנה את מועמדותם לפרס, בתקווה לזכות בכסף, באישוש ליכולותיהם ובשכר על עמלם [2]. צחוק הגורל הוא שדווקא סלמאן חאן, אחד האנשים שהיה יכול להיות המועמד הטוב ביותר, אינו זקוק כבר לאישור מצד ועדת הפרס. העולם כולו כבר מכיר את חאן כמורה שנכון לשנת 2012 לימד עשרה מיליון תלמידים [3], ומאז המספר רק גדל. הוא אינו צריך את פרס המורה הגלובלי – הוא כבר כזה.

מפתיע לגלות שחאן מעולם לא למד הוראה באופן רשמי, או עסק במקצוע כמורה בבית-ספר. למעשה, בתקופת לימודיו במכון הטכנולוגי במסצ'וסטס הוא השלים תואר ראשון ושני במדעי המחשב, ותואר ראשון נוסף במתמטיקה. לאחר הלימודים הוא החל לעבוד כאנליסט בחברת השקעות קטנה, ונהנה מהכנסה יציבה שאפשרה לאשתו להתמיד בלימודי הרפואה. אז, בשנת 2004, התחולל המאורע שישנה את חייהם של האנליסט הצעיר ושל עוד מיליוני ילדים ברחבי העולם: חאן הסכים ללמד את בת-דודתו נדיה בת ה- 13 מתמטיקה.

 

סלמן חאן זוכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל - ומביל גייטס שהכתיר אותו בתואר "המורה הטוב ביותר בעולם" בכנס טד 2011. מקור: פליקר

סלמן חאן זוכה למחיאות כפיים סוערות מהקהל – ומביל גייטס שהכתיר אותו בתואר "המורה הטוב ביותר בעולם" בכנס טד 2011.
מקור: פליקר

 

בניגוד לרוב המורים הפרטיים, חאן לא ראה את חניכתו הצעירה פנים-אל-פנים. מכיוון שהם היו מרוחקים זה מזו יותר מאלפיים קילומטרים, חאן נאלץ להנחות את בת חסותו דרך הטלפון, וכתב עבורה את המשוואות בתכנת "יאהו מסנג'ר". מדי פעם, כאשר אחד מהם לא היה יכול להגיע לפגישה כפי שנקבעה, חאן היה מקליט את הנחיותיו ביחד עם שרטוט המשוואות במחשב, והיה שולח את השיעור כולו דרך הרשת ישירות לנדיה. התלמידה התקדמה בחומר במהירות, אך יום אחד באה לחאן וביקשה ממנו להפסיק את השיעורים הישירים ולעבור למודל לימודי של הרצאות מוקלטות בלבד. את ההרצאות המוקלטות היא הייתה יכולה להעביר אחורנית בכל עת שרצתה כדי להבין נקודה מסובכת במיוחד, או להריץ קדימה כדי לדלג על חלקים ברורים.

נדיה ביטאה בבקשתה את אחד המכשולים הגדולים ביותר העומדים בפני התלמיד: האומץ הנחוץ כדי להגיד "אני לא מבין" בפני הכיתה כולה במקרה הרע ביותר, או בפני המורה הפרטי במקרה הטוב. איש אינו אוהב להרגיש שוטה בעיני אחרים. אך כאשר אתה לומד מול הקלטה, אין מורה או כיתה העומדים מסביבך ומגחכים לאידך. זו הייתה אחת התובנות שגרמו לחאן להתחיל להקליט את שיעורי המתמטיקה שלו ולהעלותם לפייסבוק לטובת הכלל. הידיעה על השיעורים החינמיים התפשטה במהירות, ותוך שלוש שנים הם כבר זכו בעשרות-אלפי צפיות ביום, מילדים מכל העולם. חאן החל לצעוד בדרך להיות המורה המשפיע ביותר בעולם, אך עדיין לא העז לרוץ בה. הוא המשיך לעבוד כאנליסט ביום, ויצר את הסרטונים בלילות. ואז הגיע המפנה. ב- 2009 קיבל המורה האינטרנטי מכתב שגרם לו לעזוב סופית את עבודתו בעולם הפיזי ולעבור ליצירת סרטונים במשרה מלאה. 

"ביליתי את כל הקיץ בעמוד היוטיוב שלך… ורק רציתי להודות לך על כל מה שאתה עושה." כתב לו תלמיד בן 19 שהצליח להתקבל לאוניברסיטה יוקרתית בזכות שיעורי המתמטיקה של חאן. "… אני יכול לומר ללא כל ספק שאתה שינית את חיי ואת חיי כל משפחתי." [4]

כיום, כאשר הודעות דומות גודשות את עמוד התודות באתר של חאן – הורים שמודים לו בדמעות על שהצליח להחזיר לילדיהם את האהבה למתמטיקה, וילדים שמעריכים את השינוי שעשה בחייהם – הן נראות כמעט ברורות מאליהן [5]. אך באותו הזמן ההודעה גרמה לחאן לאזור אומץ, לעזוב את עבודתו כאנליסט ולהתקין ארון גדול בחדר השינה, לתוכו היה נכנס במהלך היום כדי להקליט את הרצאותיו בנוחות ובשקט. הוא פעל בקדחתנות ושחרר לרשת סרטון אחר סרטון, ומסיבה טובה: הוא הסכים עם אשתו על תקופת חסד של שנה אחת בלבד, ולאחר מכן – אם לא יימצא מקור הכנסה הולם מהסרטונים – חאן ימצא לעצמו עבודה 'אמיתית'.

מאז ועד היום, קיבל חאן יותר מ- 16 מיליון דולרים בתרומות, שהרשו לו להמשיך לעבוד וליצור. בין התורמים נכללים ביל גייטס (שילדים נעזרו באקדמיה של חאן כדי ללמוד מתמטיקה [6]), הפילנתרופית אן דואר וגוגל. בכספי התרומות הללו הוא שכר צוות קטן של מתכנתים, מעצבים ומפתחים שיצרו אתר חדש עבור האקדמיה של חאן. נכון להיום קיימים באתר יותר מ- 5,500 סרטונים, מתוכם כ- 3,500 שעוסקים במתמטיקה. נכון לשנת 2014 ביקרו באתר עשרה מיליון משתמשים שונים מדי חודש, ולמדו, ולמדו, ולמדו.

 

עמוד השער של האקדמיה של חאן: "אתה צריך לדעת רק דבר אחד - שאתה יכול ללמוד הכל. בחינם, לכולם, לעד."  מקור: האקדמיה של חאן

עמוד השער של האקדמיה של חאן: "אתה צריך לדעת רק דבר אחד – שאתה יכול ללמוד הכל. בחינם, לכולם, לעד."
מקור: האקדמיה של חאן

 

תולעת בגן-עדן

האם הסרטונים של חאן הם הדרך הטובה ביותר ללמוד מתמטיקה? לא. מורים ומבקרים הצביעו על תקלות שונות בדרכי הפתרונות המוצעים בסרטונים [7, 8, 9], ששונים במקומות רבים מהדרכים הנלמדות במחלקות להוראה. מתוך ביקורת שנמתחה על אחד הסרטונים הבסיסיים המסביר את עקרונות הכפל והחילוק, אנו מגלים כי –

"ישנן מספר שגיאות ברורות במתמטיקה: חאן משתמש בטרמינולוגיה שגויה במספר נקודות בסרטון. חאן גם אינו עקבי בשימוש בשפה בנוגע למספרים חיוביים ושליליים (הוא משתמש בפלוס כאשר הוא מתכוון לחיובי, או מינוס כאשר הוא מתכוון לשלילי)… הוא גם אינו עקבי בשימושו בסמלים, לעתים רושם "4+", לעתים רושם "4", ולעולם אינו מסביר מדוע הוא עושה או אינו עושה כך." [9]

המבקר בציטוט לעיל חתם את טיעוניו באמירה כי טעויות מסוג זה היו פוגעות בציוניו של חאן אילו היה מנסה לעבור את המבחנים לאומדן יכולת לימוד, הממומנים על-ידי ביל גייטס עצמו – אותו אדם שטען שחאן הינו "המורה הטוב ביותר שראיתי אי פעם".

 שני מורים מוצאים פגמים (בשפע) בהרצאה של סלמן חאן. המסקנה? הוא אינו המורה הטוב ביותר בעולם.

 

האמת היא שכולם צודקים. חאן עושה טעויות – בוודאי – בהרצאותיו המוקלטות. לא ניתן להקליט כמה אלפי הרצאות מבלי לעשות טעויות, ויש שיגידו שלא ניתן להקליט אפילו הרצאה אחת מבלי שגיאות בדיבור או חוסר-עקביות מסוים בשימוש בסמלים. אך המבקרים את חאן על נקודות אלו אינם מסוגלים להסביר מדוע מבין כל הסרטונים החינוכיים, הדידקטיים והפדגוגים-למשעי שביוטיוב, דווקא הסרטונים של חאן הם אלו שעלו לגדולה. חאן בוודאי אינו המורה המושלם. אולי הוא לא היה מקבל ציון מאה עגול במבחן לאומדן יכולת לימוד, אך ציון המאה שמור לאלוהים בלבד (כפי שהסבירה לי מורתי בבית הספר התיכון). האמת הפשוטה היא שחאן הוא מורה מספיק טוב כדי לרתק להרצאותיו ילדים אינספור ולסייע להם להבין נושאים מורכבים. בוודאי ישנם מורים טובים ממנו בהסבריהם, אך אותם מורים אינם משתמשים בכלים בהם הפגין חאן שליטה עילאית: במיקרופון ובתכנות השרטוט וההקלטה שיאפשרו להם לתעד את שיעוריהם לנצח נצחים, וברשת האינטרנט להעברת אותם שיעורים למיליוני תלמידים.

המבקרים המתייחסים לחאן ספציפית מחמיצים את התמונה הגדולה יותר: זו בה מורה יחיד יכול להפיץ את בשורתו למיליוני תלמידים באמצעות השימוש בכלים הנכונים. חאן הינו רק הסנונית המבשרת את בוא האביב של מערכת החינוך. אם אפשר לומר מילה אחת של ממש לרעתו, הריהי שהוא אינו מעניק מקום גדול מספיק באתרו למורים נוספים שיוכלו לספק גישות שונות להבנת אותו חומר באמצעות סדרות סרטונים שיעלו לאתר. בדרך זו תהפוך 'האקדמיה של חאן' ל- 'אקדמיה של העולם'. וליתר דיוק, לבית הספר של העולם, מכיוון שכיום מיועדות ההרצאות לרמת לימוד בסיסית – מכיתה א' ועד י"ב.

 

המהפכה מגיעה לאקדמיה

במובנים רבים, מהפכת הקורסים הווירטואליים באקדמיה הגיעה במקור מסלמאן חאן. בשנת 2011 הרצה חאן בכנס TED בקליפורניה, וסיפר על הצלחת ההרצאות הקצרות שלו בקרב ילדים. מבלי ידיעתו, ישב בקהל מחנך נוסף שהתמלא קנאה ככל שהמשיכה ההרצאה. היה זה סבסטיאן ת'ראן, פרופסור למדעי המחשב והנדסת חשמל באוניברסיטת סטנפורד. ת'ראן הרגיש כבר מזה זמן מה שאינו מרוצה ממספר הסטודנטים הבאים ללמוד בקורסים שהעביר. פרופסורים משמימים ומשעממים רבים מרגישים בדומה לת'ראן, ומתלוננים שלשיעוריהם מגיע מספר חד-ספרתי של סטודנטים. אך ת'ראן היה רחוק מלהיות מרצה חד-גוני. הוא נחשב לכוכב-על בזירת ההוראה והמחקר של סטנפורד, והרצאותיו משכו מאות סטודנטים מדי סמסטר. עבור כל מרצה רגיל, זה היה מספיק.

אבל ת'ראן לא חש מרוצה. בעידן בו המדיה הדיגיטלית מאפשרת לכל אדם לצפות בסרטוני וידאו ולהשתתף בדיונים בפורומים, בזמן שבו חאן מגיע למיליוני צופים בו זמנית, מדוע על ת'ראן להסתפק רק בכמה מאות סטודנטים בשנה? כפי שאמר בשלב מאוחר יותר –

"הייתי פרופסור עם קביעות בסטנפורד… והנה הבחור הזה שמלמד מיליונים. זה היה מביך." [10]

 

סבסטיאן תראן, האיש שיצר את קורס הרשת המסיבי הפתוח הראשון שזכה להצלחה המונית. מקור: פיטר דסילבה, ניו-יורק טיימס

סבסטיאן תראן, האיש שיצר את קורס הרשת המסיבי הפתוח הראשון שזכה להצלחה המונית.
מקור: פיטר דסילבה, ניו-יורק טיימס

 

מבוכה זו, כשהיא משולבת ביצר התחרותי של ת'ראן, הובילה לפתיחת הקרמ"פ המצליח הראשון – קורס רשת מסיבי פתוח. קשה למצוא מילה אחרת לתיאור הקורס מלבד "מסיבי", מאחר ש- 160,000 תלמידים נרשמו לשמוע כל מילה שתגיח מפיו המקוון של הפרופסור. אין פלא בכך: שכר הלימוד בסטנפורד עומד על 52,000 דולרים לשנה, אך הקורס המקוון הועבר בחינם לכל הנרשמים, על אף שהיה זהה לגמרי לקורס שקיבלו הסטודנטים המשלמים.

מספר הנרשמים הרשים את העולם ואת ת'ראן עצמו. הפרופסור הבין את הפוטנציאל הגלום בהבאת האקדמיה לביתו של כל אדם, ופתח חברה חדשה עם השקעה של 300,000 דולרים מכיסו הפרטי. החברה, אודסיטי שמה (Udacity), שמה לה למטרה לשנות את דרכי החינוך הנהוגות כיום, ולהביא את הידע והמידע האצורים באקדמיה גם לאזרחים מעוטי אמצעים.

המאורעות שהתחוללו בעקבות הקרמ"פ הראשון של ת'ראן היו כמשב רוח רענן בביצת האקדמיה. הפרופסור המטורף-לכאורה לא היה היחיד שהבין את גודל הפוטנציאל בדרכי הלימוד החדשות. שני פרופסורים אחרים בסטנפורד, דפנה קולר ואנדרו נג, ייסדו חברה מתחרה בשם קורסרה (Coursera), שמשמשת כפלטפורמה בה יכולות אוניברסיטאות שונות לפתוח קרמ"פים משלהן. נכון לאוקטובר 2014, יכול כל ילד להיכנס לאתר קורסרה ולהירשם בחינם ל- 839 קורסים מקוונים. קשה לדעת כמה ילדים נכנסים לאתר, אבל עם יותר מעשרה מיליון משתמשים רשומים, ברור שהוא פופולרי. בוודאי יותר פופולרי מ- EdX – ארגון שהוקם ב- 2012 בהשקעה ותמיכה משותפת של הארווארד והמכון הטכנולוגי במסצ'וסטס – ומארח בסביבות 300 קורסים.

אפשר להמשיך ולפרט עוד בשפע על החברות השונות שקמו עם פריצת הקרמ"פים לתודעת הציבור, אך אין בכך הרבה טעם. די לומר כי כל אחת משלוש החברות המרכזיות פועלת מתוך מטרה שונה: אודסיטי החליטה לפנות לתעשייה, וממקדת מאמצים רבים ביצירת והתאמת קורסים לעובדים ולמנהלים; קורסרה לוקחת חלק במרוץ לקבלת תואר אקדמי, ומציעה למשתתפים בקורסים את האפשרות לקבל נקודות זכות עליהם; וארגון EdX שונה משניהן בהיותו מיזם פתוח ללא מטרות רווח, שנועד מהגדרתו להביא את כלל הידע האנושי לאנושות כולה.

כך או כך או כך, דבר אחד בטוח: הקרמ"פים מערערים את מערכת החינוך האקדמית ומטלטלים אותה כאילו הייתה סירה על ים גועש. האקדמיה של הדור הבא כבר תהיה שונה מאד מהאקדמיה בה למדו הפרופסורים המכהנים בה כיום. בעולם החינוך התחרותי של היום, האקדמיה תמצא את עצמה נאלצת להטמיע שיטות למידה חדשות המתבססות על תובנות פסיכולוגיות שהתגלו במאתיים השנים האחרונות ועדיין לא יושמו במערכת החינוך.

 

עקרונות החינוך של הקרמ"פים

במערכת החינוך שהייתה מקובלת במאות השנים האחרונות, עיקר הידע הגיע מהמורה שעמד בראש הכיתה. הפרופסור המכובד, חמוש ברעמת שיער לבנה ובאותות כבוד למכביר, היה מכתיב את סדר השיעורים, את מועדי הבחנים ואת החומר הנלמד. הסטודנטים המעריצים שלרגליו היו שותים בצימאון מהמעיין המפכה של חכמתו, ומוסיפים לעצמם ידע בתהליך. זו, לפחות הייתה התיאוריה.

 

ציור של כיתה מהמאה ה- 14. המורה עומד בראש, התלמידים המצטיינים מקשיבים בריכוז ובעניין בקדמת הכיתה, והיתר מתרכזים מאחורה, ישנים, מתלחשים ומפריעים. בדיוק כמו היום, בהפרש של יותר משש-מאות שנים. מקור

ציור של כיתה מהמאה ה- 14. המורה עומד בראש, התלמידים המצטיינים מקשיבים בריכוז ובעניין בקדמת הכיתה, והיתר מתרכזים מאחורה, ישנים, מתלחשים ומפריעים. בדיוק כמו היום, בהפרש של יותר משש-מאות שנים.
מקור

 

אתגר שתי סטיות התקן חשף כבר שמודל המורה העליון רחוק מלהיות מוצלח. הקרמ"פים, בדומה לאקדמיה של חאן, מציעים דרך חדשנית בה כל תלמיד יכול לרכוש ידע עם 'מורה' וירטואלי ובכך להתמודד עם אתגר שתי סטיות התקן. אך האם כל שצריך כדי להגיע ללמידה מיטבית, הוא מורה פרטי טוב וצמוד?

רבים טוענים שהמורה הינו רק חלק מהתהליך, ואפילו לא החשוב ביותר. למידה משמעותית, לפי חוקרי החינוך, מגיעה משיתוף התלמיד, ומהיותו שייך לקהילת לומדים עמם הוא מסוגל להחליף ידע, תובנות ורעיונות אודות החומר הנלמד. זהו שירות שהאקדמיה של חאן אינה מספקת, אך החברות המספקות את הקרמ"פים מתחילות למצוא דרכים להביאן לקהל הלומדים.

 

עקרונות החינוך בקרמ"פים

קיימים שלושה עקרונות חינוך לא-רשמיים בקרמ"פים, שהראשון בהם מתמודד ישירות עם אתגר שתי סטיות התקן של בלום, והשניים האחרים משלימים אותו.

1.      סביבת למידה מותאמת אישית כפתרון לאתגר שתי הסטיות

אני עדיין זוכר איך התחלתי את לימודי החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי בטכניון. נכנסתי לשיעור הראשון בקורס בחיל ורעד, מכיוון שהוא היה ידוע כאחד הקורסים הקשים ביותר בטכניון. לאחר חמישים דקות, יצאתי מהדלת בידיים רועדות ועיניים קרועות לרווחה. המרצה דיבר במהירות, בשטף ובקפיצות תזזיתיות מנושא לנושא. ידעתי שאם אנסה ללמוד רק מההרצאות שבכתה, אכשל – ובגדול. למדתי על בשרי את אתגר שתי סטיות התקן, וכיצד מרגישים התלמידים הנכשלים בו.

לא הייתי היחיד שחש אבוד. רבים מהסטודנטים יצאו מהשיעור בתחושה דומה. הם התאכזבו מיכולתו של המרצה להעביר את חומר הלימוד לשלוש-מאות סטודנטים בקצב ובדרך ההסברה שתתאים לכל אחד ואחת מהם. חלקם עברו ללמוד מספרי מתמטיקה גבוהה שמצאו בספרייה. אחרים יצרו קבוצות לימוד כדי לנסות להשוות בין הסיכומים השונים מאותו שיעור ולגבש הבנה של החומר הנלמד. ועוד רבים אחרים עשו שימוש במשאב החשוב ביותר שהעניק להם הטכניון: גישה למאגר ההרצאות המוקלטות מאותו קורס. כל הרצאה הייתה באורך שעה וחצי, אך אני העברתי את ההרצאות לניגון בקצב דיבור איטי יותר, והחזרתי את ההרצאה אחורנית מדי מספר דקות כשהרגשתי שהמרצה קפץ לנושא חדש ואני טרם הבנתי את הקודם.

התוצאה של שיטת הלמידה הזו, בה הנדסתי למעשה את סביבת הלמידה שלי – את המרצה ואת הרצאותיו – במיוחד עבורי, התחוורה כשהגעתי לסוף הקורס. המבחן היה קשה אך הוגן. מכיוון שייצרתי לעצמי מורה פרטי צמוד (גם אם וירטואלי), קיוויתי שאקפוץ לשני האחוזונים העליונים של הכתה, כמובטח באתגר שתי סטיות התקן. התוצאה הפתיעה אותי: לא קיבלתי 98 מתוך מאה במבחן, אלא 99 – אחד הציונים הגבוהים ביותר בכל שנות לימודיי בטכניון (אני זוקף את הציון גם לזכות אשתי, שהייתה ועודנה המורה הפרטית שלי במתמטיקה, ובחיים בכלל).

הקרמ"פים מספקים מנגנון דומה, ללא אשתי, המאפשר לכל סטודנט את היכולת לשלוט לחלוטין על סביבת הלמידה שלו ובכך גם על 'המורה הפרטי' הווירטואלי. מעבר לכך, מהנדסי הקרמ"פים עושים כל מאמץ כדי להקל על הסטודנט בהתמודדות עם המורה, בשמירה על תשומת לב ובחזרה על חלקים קשים במיוחד בשיעורים. בהתאם לכך, ההרצאות אינן באורך של תשעים דקות, אלא מחולקות למיני-הרצאות באורך הנע בין חמש לחמש-עשרה דקות. פרק זמן זה מותאם במיוחד כדי שהמקשיב לא יאבד את תשומת לבו, וגם אם יאבד – הרי שהוא יכול לעצור את ההרצאה בכל רגע, לחזור אחורנית בחומר הנלמד, או להשמיע שוב את ההרצאה הקטנה כולה מההתחלה.

 

2.      חיבוריות (connectivism)

 חיבוריות מתארת צורת למידה בה הלומדים אינם רוכשים את עיקר הידע מן המרצה שמולם, אלא באמצעות איסוף מידע וידע מן הרשת כולה, ואחד מהשני. כדי לתמוך באלמנט החיבוריות, מוקמים פורומים עבור כל קורס, ובהם יכולים הסטודנטים להחליף סיכומים, לדון אחד עם השני בנושאי השיעורים, לשאול שאלות ולספק תשובות.

כאשר נרשמה העיתונאית קרול קאדוולאדר לקרמ"פ בנושא גנטיקה ואבולוציה, היא לא התרשמה במיוחד מרמת ההרצאות, או מהעובדה שהשתתפו בקורס עוד 36,000 סטודנטים. הרגע בו הבינה את הפוטנציאל האמיתי של הקרמ"פים היה כאשר נכנסה לפורום הקורס. ובמילותיה –

"זה היה רגע התדהמה שלי. הפעילות שם מפעימה. אלפי אנשים שואלים – ועונים על – שאלות אודות מוטציות דומיננטיות ורקומבינציה. וקבוצות למידה צמחו באופן ספונטני: קבוצה קולומביאנית, קבוצה ברזילאית, קבוצה רוסית. יש אחת על סקייפ, וכמה אפילו בחיים האמיתיים. והם כל-כך חרוצים! אם אתה מכיר מורה מיואש, או שאתה כזה בעצמך, שלח אותו לקורסרה: אלו אנשים שפשוט רוצים ללמוד." [11]

הפורומים מאפשרים לחיבוריות לצמוח בין הסטודנטים, כך שאלו יכולים ללמוד אחד מהשני, לדרבן זה את זה, לתמוך בחלשים ולאתגר את החזקים. בדרך זו נוצרת קהילת לומדים איתנה שגם מעודדת את המעורבים בה להישאר בקורס ולהתמיד בביצוע המטלות. המרצים בקורסים יכולים לבקר בעצמם בפורומים, להתרשם מרמת הדיונים שבהם ולספק תשובות לשאלות שנותרו פתוחות. מרצים מסוימים, כקווין וורבך בקורס על משחקיות בקורסרה, מאתגר את הסטודנטים לפתור חידות היגיון בפורומים, באמצעות רמזים שהם מקבלים במהלך ההרצאות המקוונות [11]. אחרים בוחרים לערוך מפגשים מצולמים מקוונים באמצעות פלטפורמות כמו גוגל האנגאאוט [12].

כלים אלו מביאים לסביבת לימוד המקדמת את המיומנויות החשובות כל-כך לעבודה וללמידה במאה העשרים ואחת: היכולת ללמוד מתוך מגוון דעות; האימון הבלתי-פוסק בהשחזת וליטוש רעיונותיך באמצעות הטלתם לזירה המקוונת שם יתמודדו עם רעיונותיהם של רבים אחרים; והצורך לברור בין דעות ורעיונות מרובים ולחלץ מתוכם תובנות מועילות. מיומנויות אלו הוגדרו על-ידי חוקרי החינוך המקוון כחלק מ- "עקרונות החיבוריות", ומתאימות במיוחד לצורות העבודה החדשות של המאה העשרים ואחת, הנסמכות על הצפת מידע במהירות מהרשת ועל מודלים 'שטוחים' בהם דעותיו של הבוס אינן גוברות בהכרח על דעותיו של העובד הקטן והחכם [13].

 

חיבוריות: מתאפשרת עכשיו גם בקורסים המקוונים.

חיבוריות: מתאפשרת עכשיו גם בקורסים המקוונים.

 

3.      משוב מתמיד ומידי

בביקור שערכתי בבית ספר פרוגרסיבי בישראל, המאמין בהטמעת טכנולוגיות לחינוך בכתות, נחשפתי למחזה יוצא-דופן. המורה עמד בקדמת הכיתה, כנהוג, והסביר לתלמידים על תקופת האמנציפציה והשפעתה על היהודים בגולה. לאחר מספר דקות הסבר, הוא עצר ואמר לתלמידים משפט שגרם לי לפעור את עיניי באי-אמון –

"עכשיו כולם להוציא בבקשה סמארטפונים!"

בקשה מסוג זה מהווה מתכון לאסון בכתות אחרות. למעשה, המורים שהכרתי עד אז נהגו לדרוש מתלמידיהם בדיוק את ההפך, ויש כאלו שהורו לתלמידים להפקיד את הטלפונים החכמים שלהם בכניסה לכתה. אך אותו מורה, כאמור, היה שונה. הוא הפנה את התלמידים לאתר בו היו צריכים לבחור אחת מארבע תשובות לשאלה שהייתה קשורה לחומר שנלמד. לכל זוג תלמידים היה סמארטפון אחד, ולאחר דיון פנימי קצר הם הצביעו לאחת מהתשובות. תוך דקות ספורות הקרין המורה על הלוח את התפלגות התשובות, ושאל מה הסיבה לכך שהתלמידים בחרו את התשובות שבחרו. הילדים שמחו להסביר, והשיעור הפך לדיון מחכים בהשתתפות הכיתה כולה, כולל התלמידים שהיו ביישנים או ישנוניים מכדי להצביע באופן אקטיבי במהלך שיעור רגיל יותר, וכך לחשוף את הליקויים בהבנתם. ההשתתפות הווירטואלית אפשרה להם – וגם למורה – לקבל משוב מיידי על ביצועיהם וידיעותיהם, ולתקן בזמן אמת.

זהו כוחו של המשוב המידי: דרך לוודא שכל התלמידים נמצאים באותה נקודה בהבנתם ובידיעותיהם. זוהי דרך לימוד שכמעט ואינה קיימת באקדמיה כיום, כאשר המרצה נאלץ להעביר את החומר מול עשרות, ולעתים מאות תלמידים בכתה בו-זמנית, ובוודאי שאינו יכול לעבור סטודנט-אחר-סטודנט ולתחקר אותו לעומק לגבי ידיעותיו. נהלים מסוג זה יעכבו את הכתה כולה בעולם הפיזי, אך בעולם הווירטואלי בו כל סטודנט יושב מול המחשב בפני עצמו, הם אפשריים הרבה יותר.

 

טלפונים חכמים וטאבלטים מתחילים למצוא את דרכם לתוך הכיתות - והמורים היצירתיים מתחילים למצוא להם שימוש. מקור

טלפונים חכמים וטאבלטים מתחילים למצוא את דרכם לתוך הכיתות – והמורים היצירתיים מתחילים למצוא להם שימוש.
מקור

 

המשוב המתמיד והמידי הינו חלק בלתי-נפרד מהקרמ"פים. בסוף רבים מהשיעורים ומההרצאות מתבקש הלומד לענות על שאלה או שתיים כדי לוודא שהבין את החומר הנלמד. בחנים אלו קלים הרבה יותר ליצירה ולבדיקה כאשר מדובר בקורס עם נושאים כמותיים – מבוא לפיזיקה, למשל. במקרים אלו מוצגת השאלה, והסטודנט עשוי להתבקש להזין רק את ערכי התשובות שהוא מוצא באמצעות עריכת החישובים. אך כיצד ניתן לבדוק הבנה בנושאים מורכבים יותר, כגון קורסים בהיסטוריה או סוציולוגיה, המחייבים כתיבת תשובה באורך של מאות מילים?

הפתרון במקרים אלו הוא לא-פחות מגאוני: הסטודנטים עצמם מדרגים אחד את תשובותיו של האחר. בקורס "מבוא לסוציולוגיה" של פרופסור מיטשל דונייר מפרינסטון, כל סטודנט נדרש לבדוק ולתת ציון לחמש עבודות של עמיתיו לקורס, וקיבל בתורו ניקוד שהיה ממוצע הציונים שייחסו עמיתיו לעבודתו שלו. בסך-הכל נבדקו ודורגו בדרך זו 2,200 בחני אמצע, ו- 1,283 מבחנים סופיים.

לכאורה מדובר באסון פוטנציאלי, שהרי כיצד יכולים סטודנטים חלשים לשפוט את עבודותיהם של סטודנטים מצטיינים, ולהעריך עד כמה הם צודקים? דונייר הבין את החששות, והחליט לבדוק את השיטה. הוא גייס את עוזרי ההוראה שלו וביחד הם נתנו ציונים לכל המבחנים הסופיים. ציונים אלו נבעו ממקור סמכות וידע עליונים: המרצה ועוזרי ההוראה. כאשר הושוו הדירוגים הללו לציונים שהסטודנטים העניקו אחד לשני, התגלתה קורלציה מרשימה של 0.88 בין הערכים. הסטודנטים הטובים קיבלו ציונים גבוהים, והסטודנטים החלשים קיבלו ציונים נמוכים [14]. גם אם לא מדובר בהתאמה מדויקת בין דירוג המרצים לדירוג הסטודנטים, קשה להאמין שאפשר להגיע להתאמה מושלמת שכזו, ובשיטת דירוג-העמיתים זכו גם כל הסטודנטים 'על הדרך' בתרגול נוסף ובחשיפה לחומר בדמות התשובות שקראו. השיטה, בקיצור, עובדת, והיא עובדת עבור אלפים רבים של סטודנטים בו-זמנית. ולא זו בלבד, אלא שהיא חייבת לעבוד כדי למנוע את הקטסטרופה שבדרך.

 

ההתמוטטות שבדרך

דומה שהבעיה המרכזית טמונה בכך שהאקדמיה, שהייתה אמורה לקדם גם יצירת ידע חדש וגם את הפצתו לכל החפצים בידע, מתרכזת בימים אלו בעיקר בחלק הראשון של מחויבויותיה. לשם כך היא קולטת לשורותיה את החוקרים הטובים ביותר שניתן למצוא, ומממנת עבורם את המעבדות המתקדמות ביותר. אלו עולות כסף רב, שרק חלקו מגיע ממענקי מחקר ממשלתיים. יתר המרשרשים מגיעים מקהל שבוי, שנאלץ לקחת הלוואות כבדות כדי לקבל את הידע שמופק באקדמיה. אלו הם הסטודנטים, כמובן, הממשכנים את עתידם כדי לזכות בתואר הראשון הנכסף. בארצות הברית עומדות סף ההלוואות הממשלתיות לסטודנטים על יותר מטריליון דולרים, ושישה-עשר אחוזים מהלווים לא הצליחו להחזיר אפילו חלק מזערי מההלוואה בשנה האחרונה [15].

האקדמיה בארצות הברית משתפת פעולה עם הממשלה כדי להגדיל את מספר הסטודנטים, תוך שהיא גובה מחירי לימוד גבוהים יותר ויותר מדי שנה. בין 1980 ל- 2010, עלה שכר הלימוד ביותר מחמש-מאות אחוזים, בזמן שבאותה תקופה עלו מחירי המוצרים האחרים לצרכן בפחות ממאתיים אחוזים [16]. לכאורה, מדובר בהעלאת מחירים מובנת: אחרי הכל, כאשר יש היצע גדול למוצר מסוים (כמו תואר ראשון), מדוע לא למכור אותו ביוקר? אלא שסטודנטים רבים בארצות הברית אינם משלמים מכספם אלא מהלוואות ממשלתיות בתנאים נוחים. וכך מתחרים המוסדות האקדמיים זה בזה במשיכת המספר הגדול ביותר של סטודנטים, מתוך הנחה שאלו יוכלו להמשיך לשלם את שכר הלימוד שלהם. הממשלה, מצידה, ממשיכה לתמוך בסטודנטים בהלוואות באמונה שאלו יוכלו להחזירן בהמשך חייהם. אך כאשר שכר הלימוד עולה במהירות רבה כל-כך, הסטודנטים מתקשים להחזיר את הסכום. זוהי בועה שדינה להתפוצץ במוקדם או במאוחר, ועלולה לפגוע קשות באקדמיה בארצות הברית.

 

העלייה בשכר הלימוד בארצות הברית, בהשוואה למדד לצרכן. מקור: Mother Jones

העלייה בשכר הלימוד בארצות הברית, בהשוואה למדד לצרכן.
מקור: Mother Jones

 

כל העוסקים בתחום החינוך הגבוה בארצות-הברית מבינים, לפיכך, שיש צורך בשינוי בדפוסי העבודה והלימוד. שינוי זה עשוי להיות ממש מסביב לפינה, בדמות הקרמ"פים. אלו משנים את המודל הלימודי, ויכולים להחליף גם את המודל הכלכלי המקובל היום, של תשלום סכום כסף גבוה לשנה שלמה של לימודים מצד כמה מאות סטודנטים נבחרים במחזור, ברווחים אחרים שיגיעו מהקהל הרחב והעצום שהקרמ"פים ירכשו לעצמם.

אנו למדים באופן מתמיד כי גם שירותים הניתנים בחינם יכולים להניב שפע של רווחים נלווים. פייסבוק וגוגל מגיעות למחזור רווחים שנתי של מיליארדי דולרים המתבסס על שירותי החינם שלהן לציבור הרחב – ושירותים נלווים בתשלום למפרסמים ולמשווקים. באופן דומה, גם הקרמ"פים מסוגלים באופן עקרוני להניב רווחים, אם רק יימצא המודל הנכון. כבר היום 'משווקים' חלק מהקרמ"פים את תלמידיהם הטובים ביותר לחברות ולעסקים פרטיים, וגובים בתהליך סכומים יפים [19]כאילו היו חברות השמה. ההכנסות צפויות גם להסתייע בפרסומות באתרים, ובגביית סכומים זעומים (בהשוואה לשכר הלימוד באוניברסיטאות עצמן) עבור קורסים המאפשרים לסטודנט להיבחן ולקבל תעודת סיום רשמית של הקורס.

לא כל האוניברסיטאות יציעו קרמ"פים משלהן. עלות יצירת קורס חדש נעה בין כמה עשרות אלפי דולרים לכמה מאות אלפי דולרים. מחירים אלו גבוהים במיוחד כיום, כאשר אוניברסיטה המעוניינת לפתוח קרמ"פים נאלצת לרכוש ציוד הקלטה ותיעוד ולאמן את כוח האדם הנחוץ ליצירת ולתפעול הקרמ"פים החדשים. עלות זו צפויה לקטון בשנים הקרובות, אך גם אם תישאר גבוהה היא עדיין תהיה שולית בהשוואה לעלות שכר סטודנט (שמגיעה לעשרות אלפי דולרים לשנה בעצמה). מכיוון שכך, כבר היום משתתפים יותר מ- 114 מוסדות אקדמיים בקורסרה בלבד ומציעים את מרכולתם לציבור הרחב.

הלימודים בקרמ"פים אינם עולים דבר לאדם הפשוט כיום, אך הסטודנטים של העתיד יידרשו לשלם סכום נמוך מסוים כדי להשתתף בהם ולקבל ציון. הלימודים לא יהיו חינמיים לגמרי, אך עלותם תרד לרמה בה כמעט כולם יוכלו ליהנות מהם. באשר לאוניברסיטאות, הן יגלו שעלות עריכת הקורס יורדת באופן דרסטי כאשר הן אינן נאלצות לספק לסטודנטים אודיטוריום לימוד רחב-ידיים ומתוחזק, צבא של מתרגלים לבדיקת עבודות, או מרצה (מתוגמל היטב) שיבלה שעות מזמנו מדי שבוע בהרצאות מול הסטודנטים ובבדיקת בחנים ומבחנים. האוניברסיטאות יוכלו להשקיע פחות כסף ומאמץ בלימודים ויותר במחקר, והסטודנטים יוכלו לקבל לימודים זולים ברמה גבוהה. כולם מנצחים.

או שלא. מכיוון שכפי שהודה ת'ראן עצמו בשנת 2013,

"יש לנו מוצר עלוב" [10].

את ההסבר לפסימיות של ת'ראן אפשר למצוא עוד בקורס הקרמ"פ המקורי שערך. הנרשמים לאותו קורס הגיעו מכל העולם ומכל הגילאים. הם התחברו לרשת מ- 190 מדינות שונות, פתחו בכוחות עצמם עמודים בפייסבוק בהם יכלו להתדיין על החומר, והתנדבו לתרגם את הקורס ל- 44 שפות שונות [16]. רבים מהסטודנטים המקוונים חשו כי הם לוקחים חלק במהפכה בדרכי הלימוד המקובלות, ועוזרים לעצב מחדש את העולם האקדמי, על מערכת הקורסים הנוקשה והלא-מתפשרת שבו. הם התחייבו להשקיע את כל מאודם בקורס כדי להראות לספקנים כי הגיעה זמנה של מערכת חינוך חדשה.

הם נכשלו. מתוך כל הנרשמים, רק 23,000 סיימו בהצלחה את הקורס, או קצת יותר מארבעה-עשר אחוזים. זהו אחוז הצלחה נמוך ביחס לקורסים אקדמיים המועברים לסטודנטים רשומים בין כתלי המוסד. ואולי זו הייתה הבעיה: רבים מהנרשמים היו נטולי ההכשרה המקצועית, מדעית או טכנולוגית מתקדמת הנחוצה להצלחה בקורס מתקדם כל כך (המשתתפים בקורס כללו גם ילדים וסבתות). סיבות אפשריות אחרות כוללות את העובדה שהמשתתף הממוצע בקרמ"פ אינו כבול (או נהנה) מתכנית לימודים מסודרת במסגרתה הוא מגיע ללימודים מדי בוקר ומבלה את זמנו בכיתה או בדיונים עם חברים על החומר הנלמד. ה- 'סטודנט' בקרמ"פים הינו במקרים רבים נער צעיר שמוותר על שיעורים לטובת בילויים, או אב לילדים שאינו מסוגל למצוא את הזמן המתאים לשמוע את ההרצאות ללא הסחות דעת. מבחינה זו, יתרונם הגדול ביותר של הקרמ"פים – החופש שהם מציעים לסטודנט – עשוי להיות גם הקושי הגדול בדרך להצלחתם.

נתוני ההצלחה בקרמ"פים לא השתפרו באופן משמעותי מאז הקורס הראשון. מחקר שנערך על הקרמ"פים באוניברסיטת לונדון העלה שיחס המסיימים מתוך סך כל הנרשמים עומד בממוצע על 10.2 אחוזים [17]. לשם השוואה, באוניברסיטת סטנפורד עומד שיעור ההצלחה בקבלת תואר ראשון על תשעים ושישה אחוזים [18].

אך האם נתונים עלובים אלו חשובים להבנת השינוי שהקרמ"פים יחוללו במערכת החינוך הגבוה?

שלא במפתיע, הגדולה האמיתית בקרמ"פים טמונה ביכולתם להגיע למספר מסיבי של לומדים, בעלות אפסית. כל אדם, בכל מקום בעולם, יוכל ליהנות מהקורסים הללו. גם אם רק עשרה אחוזים מהסטודנטים יסיימו אותם, הרי שעדיין מדובר במספר אבסולוטי מרשים. מספר המשתתפים שסיימו את הקרמ"פ הבודד של ת'ראן באוניברסיטת סטנפורד בשנת 2011 גדול פי שלושה ממספר הסטודנטים לתואר ראשון שלמדו באותה שנה בכל המכונים והמחלקות באוניברסיטה [18]. עבור האנושות כולה, שהוסיפה ידע וחכמה, הקורס היה הצלחה מסחררת.

אף על פי כן, ברור לכל המעורבים בדבר שהקרמ"פים עדיין רחוקים מלהגיע לשיא היעילות שלהם, ושהמודל הקיים כיום אינו מוצלח מספיק כדי לשרוד בפני עצמו. קיים צורך עדיין בישות שמפקחת על הסטודנטים, מסייעת להם בלימודיהם ומנטרת אחר התקדמותם. בקיצור, צריך מורה.

ובנקודה זו בסיפור נחזור שוב לאקדמיה של חאן, מכיוון שהדרך בה התקדמה זו מסדרות סרטונים ברשת ל- 'אקדמיה' של ממש יכול ללמד אותנו גם על הדרך שהקרמ"פים עוד יעשו בהמשך.

 

האקדמיה של חאן משתלבת בכיתה

בשנת 2010 החליט חאן לשדרג את אתרו מרשימה של הרצאות לסביבת למידה חדשה הפתוחה לתלמידים, להורים ולמורים. התוספת העיקרית שהטמיע היה 'לוח מחוונים' – כלי שכל מורה היה יכול להשתמש בו כדי להזמין את התלמידים בכיתה לצפות בהרצאות בודדות או בסדרת הרצאות נבחרת של חאן, לפתור בעיות שהמחשב יצר עבור כל הרצאה, ולאסוף נתונים על דפוסי העבודה והפתרון של התלמידים.

מורים המשתמשים בלוח המחוונים של חאן מקבלים הבנה מעמיקה הרבה יותר אודות תלמידיהם. הם יכולים לדעת כמה דקות השקיע כל תלמיד בבית בצפייה בסרטים, וכמה דקות עבד על 'שיעורי הבית' הממוחשבים. מכיוון ששיעורי הבית מיוצרים באופן אוטומטי באתר על-ידי המחשב, ואינם מתירים לתלמיד להתקדם להרצאה הבאה בטרם יענה על עשר שאלות בהצלחה, המורה יכול גם לדעת האם התלמיד הגיע לרמת ההבנה הנדרשת כדי להמשיך לחומר המורכב יותר. הכיתה כולה יכולה להתקדם בקצב אחיד… מלבד לתלמידים שבוחרים לזנק קדימה.

מסתבר שכאשר התלמידים מסוגלים לעבור על חומר הלימוד בבית שוב ושוב, ופתרון שיעורי הבית מוצג כמשחק, חלק מהתלמידים נהנים מספיק מהלימודים כדי להמשיך הלאה בכוחות עצמם. קבוצתו של חאן הוסיפה גם מגוון עיטורים ו- 'הישגים' שהתלמידים מרוויחים בתמורה לצפייה בהרצאות, לפתרון מספר מגונה של תרגילים בבית ולפתיחת והשלמת נושאי לימוד חדשים – לפעמים כאלו שהמורה כלל לא חשב שהתלמיד מסוגל להתמודד עמם. כך ניתן למצוא תלמידים בכיתה ד' המגיעים לחומר מתמטי מתקדם כטריגונומטריה וגומעים אותו בשקיקה – בזמן שהמורה מקבל עדכונים מהצד על התקדמותם בעיניים פעורות.

שיטה זו – מציאת השילוב האופטימלי בין מערכת החינוך המסורתית לבין יצירת מורה פרטי ממוחשב עבור כל תלמיד – מסתמנת כאחת הדרכים הבולטות לעתיד החינוך. בתי ספר שהשתמשו בשירותי האקדמיה של חאן בין השנים 2011 ל- 2013, לא יצרו מודלים שחרגו מדרכי הלימוד השגרתיות, אלא שילבו את הסרטונים ואת לוח המחוונים כדי לספק לתלמידים דרכים להמשיך להתאמן בבית, לסייע לתלמידים מתקשים, להעשיר את לימודיהם של תלמידים מוכשרים במיוחד, ולפקח על כל אלו גם יחד. כל בית ספר השתמש באקדמיה של חאן בדרכיו הוא, לפי צרכיהם ורצונותיהם של המורים המעורבים [21]. החוקרים נזהרו שלא להפיק מסקנות אודות הישגי התלמידים שהשתתפו בלמידה המשולבת, מכיוון שהכלים שסיפקה האקדמיה של חאן השתנו ועברו אבולוציה לאורך המחקר בהתאם לצרכי המורים. עם זאת, אולי התוצאה המעניינת ביותר המתוארת בדו"ח היא יכולתם של המורים להקדיש יותר זמן לסיוע לתלמידים בודדים וקבוצות קטנות, בזכות הבנתם החדשה את הכיתה ואת יכולות התלמידים. דווקא שילובו של חאן, המורה הווירטואלי, הביא למעורבות עמוקה יותר של המורה הפיזי.

כאשר אנו מסתכלים לעתיד, קשה לראות כיצד יוכלו בתי הספר של ההווה להישאר מקובעים בדרכיהם. המוסדות שנוצרו בעבר הרחוק יאלצו להתאים את עצמם ליכולות שפותחת הטכנולוגיה כדי לסייע לתלמידים לעמוד בדרישות של מערכת עבודה והצלחה תובענית יותר ויותר. הכיתות, שמבוססות על חלוקה שרירותית לגילאים, יפנו דרכן לחלוקה עדינה ונקודתית יותר הבוחנת את יכולותיו של כל תלמיד באשר הוא. העולם המודע לעצמו יכיר גם את תלמידיו ויקיים את אחת הממרות היפות ביותר של היהדות: "חנוך לנער על פי דרכו". זהו הנתיב אותו מתכוון סלמאן חאן לסלול בשנים הקרובות: להפוך את האקדמיה של חאן למוסד בעל כתלים וקירות פיזיים, בו כל תלמיד יזכה לחינוך לפי יכולותיו ולפי אופיו, ולא לפי גילו או מתוך ההתרשמות השטחית של המורה ממנו.

זהו חלום מרחיק לכת, וייתכן שחאן לא יגשימו לעולם. אך מערכת החינוך תשתנה, ותישא את התלמידים קדימה לעולם טוב יותר של השכלה והעצמת היכולות. ואם זה נראה לכם בלתי-אפשרי, ובכן, אנו חיים בעולם בלתי-אפשרי. אנו חיים בעולם בו מורה יחיד מלמד כיום עשרה מיליון ילדים בחודש, ובו 700 מיליון תרגילים נפתרו כבר על-ידי ילדים. ואנו חיים בעולם בו נדיה – הילדה שהתקשתה בחשבון בסיסי, וגרמה לחאן לנסות לפתור את אתגר שתי סטיות התקן – לומדת בימים אלו בבית-ספר לרפואה. היא הצליחה להגשים את עצמה ולממש את שאיפותיה.

זהו גם עתיד ילדינו.

 

 

 

 

 

Bibliography

[1]
  1. S. Bloom, "The 2 Sigma Problem: The Search for Methods of Group Instruction as Effective as One-to-One Tutoring," Educational Researcher, pp. 4-16, 1984.
[2] Varkey Gems Foundation, "Global Teacher Prize: About," 2014. [Online]. Available: http://www.globalteacherprize.org/#about.
[3]
  1. Noer, "One Man, One Computer, 10 Million Students: How Khan Academy Is Reinventing Education," 11 2 2012. [Online]. Available: http://www.forbes.com/sites/michaelnoer/2012/11/02/one-man-one-computer-10-million-students-how-khan-academy-is-reinventing-education/.
[4]
  1. Pistono, Robots Will Steal Your Job, But That's OK: How to Survive the Economic Collapse and Be Happy, CreateSpace Independent Publishing Platform, 2012.
[5] Khan Academy, "Khan Academy," 2014. [Online]. Available: https://www.khanacademy.org/stories.
[6]
  1. A. Kaplan, "Bill Gates' favorite teacher," 24 8 2010. [Online]. Available: http://archive.fortune.com/2010/08/23/technology/sal_khan_academy.fortune/index.htm.
[7]
  1. P. G. Christopher Danielson, "How well does Khan Academy teach?," 27 7 2012. [Online]. Available: http://www.washingtonpost.com/blogs/answer-sheet/post/how-well-does-khan-academy-teach/2012/07/27/gJQA9bWEAX_blog.html.
[8]
  1. K. Ani, "Khan Academy: The hype and the reality," 23 7 2012. [Online]. Available: http://www.washingtonpost.com/blogs/answer-sheet/post/khan-academy-the-hype-and-the-reality/2012/07/22/gJQAuw4J3W_blog.html.
[9]
  1. Reich, "Don't Use Khan Academy without Watching this First," 21 6 2012. [Online]. Available: http://blogs.edweek.org/edweek/edtechresearcher/2012/06/dont_use_khan_academy_without_watching_mmt2k_first.html.
[10]
  1. Chafkin, "Udacity's Sebastian Thrun, Godfather Of Free Online Education, Changes Course," 12 2013. [Online]. Available: http://www.fastcompany.com/3021473/udacity-sebastian-thrun-uphill-climb.
[11]
  1. Cadwalladr, "Do online courses spell the end for the traditional university?," 11 11 2012. [Online]. Available: http://www.theguardian.com/education/2012/nov/11/online-free-learning-end-of-university.
[12] Coursera, "Gamification," 21 11 2014. [Online]. Available: https://www.coursera.org/course/gamification.
[13]
  1. Siemens, "Connectivism: A Learning Theory for the Digital Age," 12 12 2004. [Online]. Available: http://www.elearnspace.org/Articles/connectivism.htm.
[14]
  1. Lewin, "College of Future Could Be Come One, Come All," 19 11 2012. [Online]. Available: http://www.nytimes.com/2012/11/20/education/colleges-turn-to-crowd-sourcing-courses.html.
[15]
  1. Lewin, "Education Department report shows more borrowers defaulting on student loans," 28 9 2012. [Online]. Available: http://www.nytimes.com/2012/09/29/education/report-shows-more-borrows-defaulting-on-student-loans.html.
[16]
  1. Severns, "The Student Loan Debt Crisis in 9 Charts," Mother Jones, 5 6 2013. [Online]. Available: http://www.motherjones.com/politics/2013/06/student-loan-debt-charts. [Accessed 29 11 2014].
[17]
  1. Kolowich, "The Online Pecking Order," 2 8 2012. [Online]. Available: https://www.insidehighered.com/news/2012/08/02/conventional-online-universities-consider-strategic-response-moocs.
[18]
  1. T. Flynn, "MOOCs: Disruptive Innovation and the Future of Higher Education," Regent University, Virginia , 2013.
[19]
  1. Grainger, "Massive Open Online Course (MOOC) Report 2013," University of London, London, 2013.
[20] Stanford, "Stanford University Common Data Set 2011-2012," 2012. [Online]. Available: http://ucomm.stanford.edu/cds/2011.
[21] SRI Education, "Research on the Use of Khan Academy in Schools," SRI Education, 2014.

 

 

פרויקט מינרווה: עתיד האקדמיה?

פרויקט מינרווה: עתיד האקדמיה?

דמיינו שאתם צופים מהצד במרוץ מכוניות. על המסלול דוהרים לפניכם הגופים והמוסדות החברתיים השונים, כאשר הם מסודרים לפי קצב ההתפתחות וההשתכללות שלהם ונכונותם להתקדם אל העתיד. במרוץ כזה יהיו מספר מנצחים ומספר מפסידים ברורים. במקומות הראשונים נמצא את חברות הסטארט-אפ ואת היזמים, שכל מטרתם היא ליצור שינוי בחברה. באמצע נוכל למצוא את החברות הגדולות יותר, כיבמ ואינטל, המבינות ששינויים קרבים ושעליהן להתכונן לעתיד – ולעתים גם להביאו בכוחות עצמן. והרחק מאחורה, משתרכת בכבדות מייסרת, נראה את מערכת החינוך המסורתית, שכמעט ולא השתנתה באופן מהותי במאות השנים האחרונות.

מטאפורה זו, המופיעה בספר "עושר מהפכני" של העתידן אלווין טופלר, מדגישה את חוסר ההתפתחות של מערכת החינוך. אנו לומדים היום בבתי הספר ובאוניברסיטאות שמבוססים על רעיונות בני מאות שנים. ילדים כיום רוכשים בערבים ידע מוויקיפדיה, ולומדים פיזיקה, מתמטיקה וביולוגיה באקדמיה של חאן. ואז, בכל בוקר, הם חוזרים אחורנית בזמן ומבלים שש שעות בבניינים הוקמו לפני עשרות שנים, וסובלים מעולה של מערכת חינוך שמקדשת עדיין העברת מידע באמצעות הרצאות פרונטליות, על פני דיון, חקירה ולימוד עצמי.

 

מערכות החינוך משתרכות הרחק מאחור, במירוץ לעתיד.

מערכות החינוך משתרכות הרחק מאחור, במירוץ לעתיד.

 

קשה להאשים את האוניברסיטאות, מאחר שאלו – בדומה לכל מוסד גדול וביורוקרטי – מתקשות להעביר את עצמן רפורמה. בקורסים רבים מתמקדים המרצים בהעברת מידע וידע בלבד, ולא בהקניית תובנות לסטודנטים, או בעידוד חשיבה ביקורתית ויצירתית. העברת ידע באמצעות הרצאות פרונטליות הייתה משאב יקר-ערך בעבר, אך כיום אנו נהנים מגישה מקוונת למגוון עצום של קורסים דרך הרשת. מהו, אם כך, עומד להיות ייחודן של האוניברסיטאות במאה העשרים ואחת? מהו הערך המוסף שהן עתידות לספק לסטודנטים, אם בכלל קיים כזה?

את התשובות לשאלות אלו, איש עדיין אינו יודע.

רבים באקדמיה מבינים את המהפך המתחולל בימים אלו במערכות החינוך. פרופסורים שהקדישו את כל חייהם לזיהוי ואפיון שיטות עדיפות להוראה, מבינים שאלו אינן מוצאות את מקומן בין כתלי האקדמיה. חלק מהאוניברסיטאות מתחילות להכיר בקרמ"פים (קורסי רשת מסיביים פתוחים – MOOC), ככלי ללימוד סטודנטים, אך נזהרות מלספק נקודות קרדיט אקדמיות לתלמידים שאינם משלמים להן שכר לימוד. מספר פרופסורים – ניתן למנות אותם על אצבעות יד אחת – מנסים לשלב עקרונות של משחקיות (גיימיפיקציה) בקורסים. אחרים מנסים לחדול משיטות ההוראה הפרונטליות – מרצה אחד מול כיתה אחת – ולעבור למודלים של קבוצות לימוד קטנות, הלומדות את החומר בעצמן ומגיעות ל- 'מרצה' רק כדי לקבל עזרה והבהרות.

 

קרמ"פים - קורסי רשת מסיביים פתוחים.

קרמ"פים – קורסי רשת מסיביים פתוחים.

 

כל אלו מהווים ניצנים לשינוי, אך הם מגיחים מתוך המערכת. הם אינם יכולים להביא לשינוי מהותי בעשורים הקרובים, מאחר והם פועלים במגבלות המערכת האקדמית בתוכה צצו. קיים רצון לשינוי, אך לא קיימת עדיין אוניברסיטה שמנסה לבנות את החינוך האקדמי מחדש: להשליך לפח את השיטות הישנות, ולנסות לצעוד באומץ בנתיבים החדשים שהטכנולוגיה פותחת עבורנו, ושמדעי הפסיכולוגיה והקוגניציה חשפו בפנינו על הלומד.

לפחות, לא הייתה כזו אוניברסיטה, עד לפני שנה אחת, כאשר הקים בן נלסון את פרויקט מינרווה.

 

האוניברסיטה החדשה (?)

פרויקט מינרווה, או בשמו הרשמי בתי הספר של מינרווה ב- KGI – הינו, "האוניברסיטה הראשונה ברמת ליגת קיסוס שהוקמה בארצות הברית מזה יותר ממאה שנים." מבהיר בן נלסון, שהגה והקים את הפרויקט, וגייס עבורו כבר 95 מיליון דולרים בהשקעות. "מכיוון שאנו חדשים לגמרי, חשבנו מחדש ושכללנו כל היבט של החוויה האוניברסיטאית."

 

בן נלסון, מקים מינרווה, בהרצאה בפורום הכלכלי העולמי בדובאי.

בן נלסון, מקים מינרווה, בהרצאה בפורום הכלכלי העולמי בדובאי.

 

כראוי לאדם המעוניין לשבור את המוסדות הקיימים ולהחליפם בחדשים, נלסון עצמו שבר את הציפיות ממנו. על אף היותו בן לשני מדענים (אביו זכה בפרס ישראל לפני שנתיים), הוא השלים רק תואר ראשון באוניברסיטת פנסילבניה, ולאחר מכן עבר לעולם העסקים. שם עזר לבנות, להקים ובסופו של דבר לנהל את חברת הסטארט-אפ Snapfish, שהציעה שירותי הוצאה לאור זעירים לכל אדם. החברה נמכרה ל- HP ב- 300 מיליוני דולרים לפי הדיווחים, ובשנת 2010 החל נלסון לבדוק את האפשרות לממש חלום עוד מתקופתו כסטודנט, ולשנות את מערכת החינוך מן היסוד.

ניסיונו בזירת הסטארט-אפים התזזיתית תגבר את אמונתו ביכולותיו, והוא החליט לחלום בגדול. "ראיתי שאתה יכול ליצור מוסדות גדולים מאפס, עם רק רעיון." הוא אומר לי בראיון אישי. "הבנתי שזו הדרך בה האוניברסיטאות יעברו שינוי – שהאוניברסיטה הגדולה בעולם צריכה להיבנות כך שהאחרות יעתיקו ממנה."

הדרך היחידה לעשות זאת, הבין נלסון, הייתה ליצור מערכת חדשה לגמרי, עם כללים שונים מכל דבר המקובל באוניברסיטאות הגדולות. בכך, לפחות, הוא הצליח. הסטודנטים המתקבלים לתואר ראשון במינרווה אינם לומדים בדרך הישנה של הרצאות פרונטליות. למעשה, הרצאות מסוג זה אסורות לחלוטין במינרווה. את מקומן תופסים סמינרים בהשתתפות מלאה של הסטודנטים, פאנלים של שאלות ותשובות, קבוצות חשיבה המדווחות זו לזו על ממצאיהן ומגוון דרכים אחרות ללימוד. מפגשים רבים אינם מתקיימים כלל בעולם הפיזי, אלא בשיחות וידאו מקוונות בין הסטודנטים למורה הקורס.

דרך לימוד זו, בה הסטודנט מחויב לאמץ באופן מתמיד את יכולותיו, לנתח מצבים ועמדות ולנסח רעיונות חדשים משלו, אינה מגיעה בקלות לכולם. זו הסיבה שמבחני הקבלה למינרווה מציבים רף גבוה המקביל לאוניברסיטאות הטובות ביותר בארצות הברית, ושהשנה הראשונה בלימודים מוקדשת לקורסים שמנחילים לתלמידים מיומנויות בסיסיות של המאה העשרים ואחת. הסטודנטים לומדים כיצד למצוא מידע ברשת ולנתח אותו בזהירות המתחייבת, לתכנן ניסויים מדעיים ולפרש את תוצאותיהם, לחשוב על מידע חדש ולהפיק ממנו תובנות, ולדבר מול קהל ולהעביר ביעילות רעיונות חדשים לשומעים.

ההתמקדות בלומדים, במקום בלימודים, מאפיינת את מינרווה באופן כללי. "אוניברסיטאות מגייסות יותר ממאה מיליארד דולרים בשנה בארצות הברית בלבד, ורוב הכסף מבוזבז על תשתיות בעלות גבוהה ועל תקורה." מספר לי נלסון. מינרווה פונה לכיוון אחר בעליל: במקום לתחזק קמפוס שלם, מבלים התלמידים כל סמסטר בעיר אחרת – בואנוס איירס, ברלין, הונג קונג, לונדון, ניו יורק או מומביי – ורוכשים ניסיון מעשי בהכרת העולם וביצירת קשרים. רבות מה- 'הרצאות' מתנהלות באופן מקוון ולכן אינן דורשות אחזקת כתה או משרד לפרופסור. מינרווה גם מעודדת את תלמידיה ללמוד בכוחות עצמם מקרמ"פים וקורסי רשת, וכך מנצלת באופן מיטבי את המשאבים שהרשת מעמידה לרשות כל אדם כיום.

"מודל החינוך הינו לגבי הפצת מידע, אך את המידע ניתן להפיץ בחינם ברשת." אומר נלסון. "האוניברסיטאות של היום צריכות להתמקד בפיתוח האינטלקט ולמידה דרך ניסיון של כל סטודנט, ולא להרצות להם. זו הסיבה שהאוניברסיטאות הקיימות אינן טובות מספיק, ויש להעביר אותן רפורמה… אוניברסיטאות האליטה האמריקניות לא היו צריכות להתחרות במודלים חדשניים במשך יותר ממאה שנים. איזה מוצרים או שירותים אחרים אתה קונה מחברות שהיו קיימות במאה ה- 19?"

 

מהו המודל האוניברסיטאי החדש?

מוקדם עדיין לומר האם מינרווה מהווה את הדור החדש של האוניברסיטאות, אך לפחות דבר אחד ברור: מערכות החינוך הגבוה מתחילות, סוף-סוף, להתקדם לעתיד. בעשור האחרונות קמו חברות רבות העוסקות בתחום החינוך ומנסות לקדם אותו באמצעות טכנולוגיות משוכללות. חלקן קמו למטרות רווח, כניוטון, קורסרה ומינרווה. אחרות, כמו האקדמיה של חאן, משרתות את הציבור שלא למטרות רווח. חברות אלו זוכות להשקעות מרשימות ומשמעותיות ולחשיפה רחבה מצד התקשורת, מסיבה אחת פשוטה: כולם מבינים שיש צורך בשינוי, ושהמצליחים הגדולים בתחום החינוך ישרתו נתחים רחבים מהציבור – ויגרפו על הדרך רווחים עצומים.

 

מודל חדש ללמידה?

מודל חדש ללמידה?

 

המודל העסקי של מינרווה אמור להתבסס בעיקר על שכר הלימוד, וצופן הפתעה נעימה לסטודנטים מחו"ל: הוא עומד על 10,000 דולרים בלבד בשנה. כרגע מסתמן שרבים מהסטודנטים במינרווה עתידים לקבל מלגות שיכסו את שכר הלימוד, ואף על פי כן, סכום זה עשוי לגרום לפיק ברכיים בקרב הסטודנטים הישראלים, ששכר הלימוד שלהם לשנה עומד על 10,000 שקלים בלבד. עם זאת, שכר הלימוד באוניברסיטאות העלית האמריקניות כהרווארד ו – MIT עומד על כמעט 45,000 דולרים בשנה, כך שמדובר בהנחה משמעותית – ובתנאי שמינרווה מסוגלת לספק לימודים (ויוקרה) ברמה המשתווה לזו שמספקות אותן אוניברסיטאות.

וזהו, כמובן, אחד התנאים הבולטים ביותר להצלחתה של מינרווה. המודל שהיא מציעה לא הוכח מעולם, מהסיבה הפשוטה שהטכנולוגיות שמאפשרות אותו לא היו קיימות מעולם. מינרווה חוצבת דרך חדשה בסלע הקיים – והיא עשויה למצוא זהב, אך גם עלולה לגלות את עצמה ללא-מוצא, בבור שחפרה לעצמה. זוהי, מאז ומתמיד, הסכנה העומדת בפני היזמים פורצי-הדרך: לגלות שהשקיעו את כל מאמציהם בכיוון שגוי.

גם אם המודל של מינרווה יוכח כהצלחה מוחצת בלימוד הסטודנטים, לא ברור כיצד הוא יתמודד עם המורים והחוקרים שיעסיק. מצד אחד, נלסון הצליח למשוך פרופסורים בעלי שם, כגון סטפן קוסלין, הדיקן לשעבר של מדעי החברה בהרווארד ומנהל המרכז ללימודים מתקדמים במדעי ההתנהגות בסטנפורד. מצד שני, קשה להבין כיצד אוניברסיטה שאינה מסוגלת לפתוח מעבדות של ממש תוכל למשוך אליה חוקרים בתחומי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה.

נלסון טוען שצוות הפקולטה ימשיך להיות פעיל במחקר, וכי המחקר שיבצעו אנשי הפקולטה ימומן באמצעות מענקי מחקר, ולא משכר הלימוד של הסטודנטים. גם אם נניח שמענקי מחקר יכולים לכסות מאפס רכישה של כל הציוד המדעי המתקדם הנחוץ למעבדה, לא ברור האם ניתן להשתמש בהם לכיסוי עלויות שוטפות כחשמל וחימום. גם אם כן, יש לשאול האם מודל שכזה – של מעבדות בודדות הפזורות מסביב לעולם – לא יפגום באחד מיתרונותיה הגדולים ביותר של האקדמיה: היכולת לקבץ מוחות מבריקים בבניין או בקמפוס אחד, ולגרום להם להיחשף זה לזה ולשתף פעולה (לעתים קרובות בעל כורחם) כדי להעלות רעיונות גדולים, מורכבים ומרהיבים יותר.

ממרום מעמדי כדוקטור ועמית מחקר כיום, סוגיות אלו מעניינות אותי במיוחד, אך הן שאלות של חוקרים, ולא של סטודנטים. נראה לי הגיוני שמינרווה תתרכז יותר בסטודנטים, תוך שהיא מספקת את מיטב המרצים מהאוניברסיטאות הקיימות באמצעים מקוונים, וכך תשלב את הטוב שבשני העולמות: התמקדות בסטודנטים כקהל היעד, ומרצים מעולים החותרים למצוינות ומלמדים את המיומנויות הנחוצות להצלחה בעולם החדש. לשילוב בין שני אלו יש פוטנציאל ליצור מוסד אקדמי מסוג חדש, שישמש דוגמה גם למוסדות חינוך אחרים שוודאי יקומו בעתיד.

איני רוצה לומר לאחרים מה לעשות, ואני כבר מבוגר מכדי לחזור ולהיות סטודנט. אך לו הייתי בגיל 21 שוב, דבר אחד בטוח: הייתם יכולים למצוא את שמי ברשימת המועמדים לפרויקט שמנסה לשנות את החינוך מן היסוד. אם גם אתם רוצים לקחת חלק, זה הזמן הנכון – הדדליין לרישום הוא ב- 15 למרץ.

בהצלחה!

 

——-

קישור לאתר מינרווה.

גילוי נאות: גורמים הקשורים לפרויקט מינרווה ביקשו ממני באופן אישי לכתוב עליה, כדי שיותר אנשים בארץ ייחשפו אליו. ככל ששמעתי יותר על הפרויקט כך הוא הלהיב אותי יותר, ולכן הסכמתי לקבל על עצמי את המטלה. לא קיבלתי תשלום או טובות הנאה מכל סוג שהוא תמורת הכתיבה.

 

תערוכות הגופות: החי, המת, והמבולבל

תערוכות הגופות: החי, המת, והמבולבל

הבהרה: זו אינה רשומה פשוטה עם מסר חד-משמעי אחד. זאת מכיוון שהסוגיה של תערוכת הגופות אינה פשוטה, אבל אם אתם רוצים לגבש דעה רצינית בנושא, צריך להבין את כל השגיאות והמידע המוטעה המופץ כיום מסביבו. אני מאחל לכם קריאה מהנה, ובעיקר מעניינת!

 

למי שאינו יודע, בימים אלו מתחוללת סערה אינטרנטית קטנה מסביב לתערוכת הגופות שאמורה להתקיים בישראל. השר בנט הודיע על כוונתו לעצור את הכנסת הגופות לארץ לצרכי תערוכה, והארץ התעוררה כנגד הכפייה הדתית המשחיתה כל חלקה טובה.

 

הפרסום של ישראל חופשית להחלטתו של בנט. מקור בפייסבוק.

הפרסום של ישראל חופשית להחלטתו של בנט. מקור בפייסבוק.

 

הסיפור, כרגיל, קצת יותר מסובך, וכדי לפרוש אותו במלואו צריך להסתכל אחורנית, על תערוכת עולמות הגוף (Bodyworlds), שכבר הופיעה בישראל בשנת 2009 במוזיאון מדעטק. תערוכה זו הינה הראשונה מסוגה בעולם (החלה כבר ב- 1995), ואין לבלבלה עם החקיינים והמתחרים שצצו לה במהירות. אחת מאותן חקייניות היא התערוכה האחרת שהוצגה בשנת 2012 בישראל, בשם "Bodies – תערוכת הגוף" (Bodies: The Exhibition).

אני אישית ביקרתי בתערוכת עולמות הגוף כאשר הוצגה במדעטק, ועמדתי נדהם ונפעם לנוכח מורכבותו של הגוף האנושי. האיברים השונים מוצגים בצורה המדגימה היטב את גודלם (כשהם מונחים בידה של הגופה, למשל), והגופות השלמות מוצגות בדרכים הממחישות את דרך פעולת השרירים (למשל, בריצה), ואת יופייה הסבוך של המכונה האנושית. אלו הדגמות שקשה להראות בכל דרך אחרת שעדיין תהיה מרשימה מספיק כדי למשוך מבקרים למקום. התערוכה משרתת מטרות חינוכיות בבירור, וכל קשר בינה לבין בידור זול הינו מקרי בהחלט. לא ראיתי אפילו מבוגר או ילד אחד שפרצו בצחוק מתגלגל לנוכח המצגים בתערוכה. האווירה מצד המבקרים – גם לנוכח הגופות המוצגות בצורות המזכירות את התנהגותן בחיים – היא זו של שקט, של כיבוד המת, של התפעמות.

 

עולמות הגוף במדעטק. קרדיט לצילום: שרון ינאי, מדעטק.

תערוכת עולמות הגוף במדעטק. קרדיט לצילום: שרון ינאי, מדעטק.

 

גורמים דתיים בישראל, כגון הרבנות הראשית וזק"א, ניסו לעצור את עולמות הגוף בישראל באמצעים חוקיים, אך ללא הצלחה. עיקר טענותיהם הפרקטיות הסתכמו בכך שבתערוכה מוצגות גופותיהם של אסירים סיניים שלא נתנו את אישורם לחשיפה שכזו לאחר המוות. טענה זו הופרכה בשנת 2004 בעקבות חקירה מעמיקה של ועדת אתיקה בקליפורניה. בניגוד לטענות, מעולם לא הוצגו בתערוכת עולמות הגוף גופותיהם של אסירים סיניים ויוצר התערוכה טוען כי סירב להשתמש בגופות נידונים למוות מסין. כל הגופות השלמות המוצגות בה נתרמו ספציפית לתערוכה באמצעות טופס ייחודי. נכון להיום, יותר מ- 13,000 תורמים מ- 33 מדינות חתמו כבר על הטופס וביקשו שגופתם תוצג בתערוכה. גם אתם יכולים.

כל הדברים הללו רלוונטיים לתערוכת עולמות הגוף, אבל הפרשייה מסתבכת בתערוכה המקבילה – Bodies – תערוכת הגוף (נקרא לה מעכשיו "תערוכת האלמונים" כדי לקצר את השם הלועזי). בשנת 2012 הגיעה תערוכת האלמונים ליפו, עם תצוגה דומה לזו של עולמות הגוף. ברם, במהרה הסתבר כי ממשלת סין החכירה או מכרה למנהלי התערוכה חלק מהגופות שהם מציגים. בהתאם, באתר הבית של תערוכת האלמונים מוגדר במפורש כי הגופות המוצגות הגיעו מהמשטרה ומבתי הכלא של סין, שמחזיקים גם מתנגדים למשטר. למסקנות אלו הגיעו גם הפרקליט הראשי בניו-יורק ובג"ץ בישראל.

זוהי נקודה חשובה ומטרידה. מי שעוקב אחר המאורעות בסין יודע שבשנת 1999 יצאו הרשויות באופן מוצהר נגד המאמינים בתורה הרוחנית הידועה כפאלון גונג. הדו"ח השנתי מ- 2008 של ועדת הקונגרס באמריקה חושף שהממשל הסיני כלא מאות אלפי מאמינים וכפה עליהם עבודת פרך ועינויים פסיכולוגיים ופיזיים קשים. יותר מאלפיים מאמינים גוועו בבתי הכלא. דו"ח אחר של ועדת הקונגרס לענייני סין מצא שנכון לשנת 2008, יותר מאלף מתנגדים פוליטיים הוחזקו בתנאים קשים בבתי הכלא או במעצר בסין. אלו אנשים שעיקר חטאם היה לפצות פה ולדבר למען העם ונגד התנהלות הממשל. אם התנהלות כזו של הממשלה הייתה מתאפשרת גם בישראל, כנראה ששבעה מיליון אנשים היו נעצרים כבר מחר.

 

יום הפאלון גונג בדרום קוריאה. בסין כבר אסור להשתייך לכת/דת המסוימת הזו. מקור: ג'ארוד הול, The Epoch Times.

יום הפאלון גונג בדרום קוריאה. בסין כבר אסור להשתייך לכת/דת המסוימת הזו. מקור: ג'ארוד הול, The Epoch Times.

 

בג"ץ נדרש להתערב בתערוכה בישראל בשנת 2012. השופטים קבעו כי החברה העומדת מאחורי התערוכה לא הצליחה – "… לאשר באופן עצמאי כי הנפטרים נתנו את הסכמתם לשימוש בגופותיהם בתערוכה." מכיוון שכך, הגיעו השופטים להחלטה שתואמת כדבריהם את "…כבוד האדם ובכללו כבוד המת", והורו לסגור את התערוכה, ולבחון מחדש את החוקים המאפשרים את קיומה ואת הבאת הגופות לארץ והצגתן.

בנקודה זו נכנס לעניין השר בנט. הוא הקים במשרד הכלכלה ועדה שתבחן כיצד ניתן לאשר ייבוא גופות להצגה בישראל. כאשר נראה היה שהוועדה מתקרבת למציאת פתרון שיאפשר ייבוא גופות לארץ, התעוררו גורמים דתיים כגון הרב ישראל מאיר לאו, וגורמים פוליטיים ומשפטיים כח"כ משה פייגלין ופרופ' עו"ד אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט". הרב לאו וח"כ פייגלין התנגדו בחריפות לפתרון המסתמן בטענות דתיות ("הלנת המת מבזה את צלם אלוקים" ו- "פגיעה חמורה בכבוד האדם שנברא בצלם א-לוהים") או ערכיות (מנוגד לערכיה של "מדינה יהודית ודמוקרטית"). בנט, שחש את השטח, קיבל רגליים קרות והודיע בנחישות כי "לא אכניס אף גופה לישראל… לא אתן יד לפגיעה בצביון המדינה ובכבוד המת".

 

מה למדנו?

ראשית, יש להבהיר שאכן מסתמן שמדובר בכפייה דתית. האפשרות פתוחה כל העת בפני בנט להסביר מדוע עולמות הגוף אינה דומה ל- תערוכת האלמונים משיקולים מוסריים של דרך השגת הגופות. הוא יכול להגדיר מדוע הראשונה עומדת בכללים של כבוד האדם וחירותו לבחור מה השימוש שיעשה בגופתו. הוא יכול להסביר בבירור מדוע התערוכה השנייה פוגעת בכללים אלו בשל הכפייה של ממשלת סין על אזרחיה והשימוש הציני בגופותיהם למען רווח כספי.

בנט היה יכול לבחור בדרך זו, אך הוא נמנע מכך משיקולים ברורים: הרבנים שיצאו כנגדו אינם מוטרדים ממוסר מערבי או מ- "כבוד האדם וחירותו", אלא משיקולים הלכתיים. כתוצאה, הכריז בנט שיחתור לאיסור מוחלט בייבוא גופות לתצוגה, וכך הוא פוגע גם בתערוכה המוסרית וגם בלא-מוסרית, במה שמתפרש כנימוק דתי בלבד.

שנית, גורמי הדת טוענים ל- "כבוד המת" אך הם מנסים במציאות לתת כבוד רק לאל עליון שקבע מה יש לעשות עם הגופות, ושולל בכך מבני-האדם את זכותם להחליט. למעשה, זהו כבוד לאל, המבזה את האדם, חירותו ורצונותיו. מצדי הם יכולים לשמור את הכבוד האלוהי הזה לעצמם, וראוי שכך יעשו. מדינת ישראל הדמוקרטית צריכה להעמיד את כבודו וזכויותיו של האדם החי בראש מעייניה. היא צריכה לתמוך בזכותו של האדם להחליט מה יעשה בגופתו לאחר המוות, לעודד גופים הפועלים בהתאם לכללי המוסר כמו עולמות הגוף ולהתנגד לארגונים השוללים מהאדם זכות זו כמו תערוכת האלמונים.

צריך להגיד בבירור: תערוכת האלמונים אינה עולה בקנה אחד עם ערכים דמוקרטיים וליברליים של כבוד האדם וחירותו. אולי בנט יצליח לעצור אותה. אולי לא. יהיה אשר יהיה, כף רגלי לא תדרוך בה.

ואעשה טוב יותר מבנט: אותיר לכל אחד ואחת מכם את הבחירה מה לעשות.

 

 

על פלואוריד, שרים וחברים

על פלואוריד, שרים וחברים

"בוא, אתה חייב לנסות את זה." אמר חברי רב-המזומנים, בביקור האחרון בווילה. "מים ללא פלואור!"

בחנתי בקפידה את הכוס. "אז יש לך מסנן פלואוריד בבית." אבחנתי. "למה?"

"לא ראית את החוק החדש של שרת הבריאות גרמן?" שאל. "היא אומרת שההפלרה מסוכנת לקשישים, לנשים בהריון ולחולים בבלוטת התריס. וחוץ מזה, זה בכלל לא טבעי. אצלי בבית שותים רק טבעי!"

"רגע," אמרתי, "נתחיל מהסוף. הפלרה פירושה בסך-הכל להוסיף פלואוריד למים. פלואור הוא יסוד הנמצא באופן רגיל בטבע, ובמקומות רבים בעולם הוא נמצא במי השתייה באופן טבעי לגמרי בצורה המכונה פלואוריד. מכיוון שהוא מגן על בריאות השן, אנשים שמאמינים בחיים בהרמוניה עם הטבע יכולים להתייחס אליו ממש כאל התרופה הטבעית ביותר – סוג של מתת האל לאנושות."

"אז למה מוסיפים אותו בצורה מלאכותית למים?" התווכח ידידי. הוא שם את כוס המים נטולי-הפלואוריד על השולחן בציפייה.

"כי הוא נמצא בריכוזים שונים בגופי מים שונים." נמנעתי מלהושיט ידי אל הכוס. "במי ים ובנהרות הוא נמצא בריכוז קבוע יחסית של בין חצי למיליגרם שלם פלואוריד בכל ליטר. אבל במי תהום הריכוזים שלו יכולים להשתנות מאד ממאגר למאגר, ולהגיע לרמות נמוכות שאינן תורמות לבריאות האדם. לכן חברת מקורות מוסיפה למי השתייה תרכובת שמכילה פלואוריד, ובודקת באופן מתמיד את ריכוז הפלואוריד במים כדי שלא יעלה יותר מדי. אתה מבין, רמות גבוהות מדי של פלואוריד יכולות דווקא להזיק לבריאות השיניים."

 

ציטוט של עובדת חברת מקורות מוועדת העבודה, הרווחה והבריאות מה- 24 ביוני, 2014.

ציטוט של עובדת חברת מקורות מוועדת העבודה, הרווחה והבריאות מה- 24 ביוני, 2014.

 

"אה-אה!" דחף ידידי את הכוס לכיווני. "אז אתה מודה שפלואוריד מזיק!"

"כל חומר מזיק בריכוזים גבוהים מדי." הסכמתי עמו. "וגם פלואוריד. דו"ח של המועצה הלאומית למדעים כבר קבע שאם אתה נחשף מדי יום למים המכילים פלואוריד בריכוז גבוה פי ארבעה בערך מהמומלץ, אתה יכול ללקות בפלואורוזיס: כתמים מכוערים על השיניים. אבל איך אתה יכול להיחשף לריכוז כזה, אם קיים פיקוח מתמיד על מי השתייה שלך?"

"אתה עוד חושב שהממשלה לטובתנו?" גיחך הוא. הכוס המשיכה לנוע לעברי באיטיות.

"האמת היא שלממשלה יש סיבה מאד פשוטה לתמוך בהפלרה." החזרתי את הכוס למרכז השולחן. "היא מצמצמת עששת בשלושים אחוזים בערך , וכך מקטינה באופן מאד משמעותי את עלויות הטיפול הממשלתי בדלקות שיניים, את מספר הילדים שלא יוצאים לבית הספר וההורים צריכים להישאר כדי לטפל בהם, ואת מספר המבוגרים שמאבדים ימי עבודה כתוצאה מעששת. כל הדברים האלו עולים לממשלה הרבה מאד כסף. לכן ההפלרה נחשבת לרווחית מאד עבור הציבור משלם המיסים – כי אנחנו היינו צריכים לעזור לכל החולים האלו מכספי המיסים שלנו. למעשה, לפי החישובים של המרכז האמריקאי למחלות מדבקות, כל דולר שמושקע בהפלרה חוסך ארבעים דולרים בטיפולי שיניים… וזה אפילו בלי למדוד את הכאב והפגיעה בבריאות שנמנעים לציבור."

 

החיסכון במונחים כלכליים לכל אדם מדי שנה, בשל הפלרת המים. מקור.

החיסכון במונחים כלכליים לכל אדם מדי שנה, בשל הפלרת המים. מקור.

 

"ומה עם הסרטן?" הקיש חברי באצבע צרדה על דופן הכוס.

"פלואוריד לא גורם לסרטן, עד כמה שידיעתנו משגת." הבהרתי. "והיא משגת כבר די הרבה זמן. גופים בינלאומיים כמו ה- IPCS (התכנית הבינלאומית לבטיחות כימיקלים) וארגון הבריאות העולמי בחנו מחקרים מעשרות השנים האחרונות שנערכו על עכברים וחולדות לאורך זמן לא מצאו שהפלרה בריכוזים הולמים גורמת לסרטן – "

"אבל בני-אדם אינם חיות!" התפרץ.

"ברובנו." הסכמתי. "ולכן בדיוק נערכה סקירה בשנת 2000 שבחנה 26 מחקרים שונים שניסו לאתר קשר בין נטילת פלואוריד במים לבין התפתחות סרטן מכל הסוגים בבני-אדם. כל המחקרים שם היו ברמת אמינות נמוכה יחסית, אבל הקביעה הסופית של הסוקרים הייתה ש- "בסך הכל, לא נראה שמחקרים אלו מראים קשר בין שכיחות סרטן לבין חשיפה לפלואוריד במים."

"והנזק לבלוטת התריס? אתה רוצה לומר שגרמן שיקרה?" שאל. הוא סובב בעדינות את הכוס, והאור השתבר במים באלפי רסיסים.

"אין לי מושג מה גרמן חושבת." הבהרתי. "היא ניסתה להפסיק את ההפלרה בהרצליה כשעמדה בראשות העיר בשנת 2002, כך שאני מניח שעיקר ההתנגדויות שלה מבוסס על נתונים מדעיים שהיו באותה תקופה, או על תחושת בטן שגיבשה באותה תקופה. אבל אפילו הסקירות המדעיות המקיפות ביותר של ההפלרה לא מצאו מחקרים שמראים שפלואוריד מזיק לבלוטת התריס, או גורם לסרטן בבלוטה. למעשה, שני המחקרים היחידים שבחנו את השאלה ב- 1975 ו- 1976 באמצעות מעקב אחר אוכלוסיות אנושיות, לא מצאו שום קשר בין פלואוריד לבין סרטן בבלוטת התריס. כל סקירה ודו"ח בנושא שיצאו מטעם ארגון הבריאות העולמי וארגוני הבריאות בארצות-הברית, באנגליה ובאוסטרליה מסכימים על הנקודה הזו. אבל אולי השרה גרמן יודעת טוב יותר, ואם כך אשמח להיחשף למקורות שלה."

 

ציטוט של ד"ר יהונתן מן המפגש ב- 24 ליוני של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות.

ציטוט של ד"ר יהונתן מן המפגש ב- 24 ליוני של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות.

 

"אה." דחף ידידי את הכוס כמעט לתוך חיקי ורכן קדימה כלוחש סוד, "אבל אני יודע משהו שניסית להצניע. הם לא באמת מוסיפים פלואוריד למים. הם מוסיפים חומצה! אתה היית מוכן שאגיש לך חומצה?"

"אתה גם ככה מגיש לכולם כאן חומצה." ציינתי. "בכל פעם שאתה סוחט לימון לוודקה, אתה מוסיף חומצה למשקה. זה בדיוק מה שמקורות עושה: היא מוסיפה חומצה פלורוסליצית למים, שמתפרקת מיד לפלואוריד הרבה לפני שהמים מגיעים לברזים שלנו."

"ומה עם הכימיקלים האחרים בחומצה?" הקשה. "ראיתי במו עיניי מסמך שמתאר שיש בתמיסה הזו גם עופרת וארסן וחומרים נוראים אחרים!"

"באמת יש שם עופרת וארסן ואפילו כספית. אבל הכמויות האלו זניחות, ומתבטאות בתוספת של 0.0005 מ"ג ארסן ועופרת לכל ליטר מים שאתה שותה. אתה יודע איפה יש יותר עופרת מזה? בדם שלך – פי ארבע-מאות בערך. וכנראה," הרמתי את הכוס מול עיניו, "שגם בזכוכית ממנה הכוס הזאת עשויה. הרשות להגנת הסביבה בארצות-הברית בוחנת היטב את החומרים האלו, והגיעה למסקנה שהם לא קרובים אפילו להיות מזיקים בריכוזים נמוכים כל-כך."

"אה." אמר. הוא עצר לרגע. "אבל שמע, מדובר בהחלטה שהממשלה עושה עבורנו לגבי חומר מסוים שאנחנו מקבלים במים בלי שתהיה לנו יכולת בחירה לגביו. לא נראה לך שצריך לתת לנו את הזכות לבחור לפחות?"

"אתה מקבל כיום את הזכות לבחור." אמרתי. "יש לך מסנן פלואוריד שעולה כמה מאות או כמה אלפי שקלים, ואם אתה באמת חרד כל כך לגבי פלואוריד, אתה יכול להרשות אותו לעצמך. אבל אם כל משפחה ענייה בחברה שלנו הייתה צריכה לשלם על תוספת הפלואוריד שלה בעצמה, רבים היו בוחרים שלא לעשות זאת בטווח הקצר – והיו סובלים מבעיות שיניים קשות בעתיד, עליהן היו משלמים ביוקר. ההפלרה היא למעשה דרך להשוות בין העשירים והעניים בבריאות השיניים, בלי להטיל על העניים מס שאינם יכולים לעמוד בו. לכן רואים רופאים רבים בהפלרה מחווה של ערבות הדדית, ואור לגויים. ההחלטה של גרמן מבטלת את כל זה."

"לגמרי?" שאל ידידי.

"לגמרי." הבהרתי. "ויותר מכך: אם היא הייתה מקדמת את הזכות של המועצות המקומיות לבחור האם להפליר את המים או לא, הייתי מבין. המשמעות תהיה אמנם שמועצות מקומיות של ערים עניות יאלצו לשאת בעול ההפלרה על עצמן, יפילו את החוב על תושביהן, וכך יקצינו את הפערים החברתיים. אבל אפילו ועדת עדין מ- 2007 המליצה לאפשר לכל רשות ציבורית להחליט בפני עצמה האם להפליר או לא (על אף שבאותה נשימה ממש קבעה כי מי ים מותפלים יופלרו לפני אספקתם לצרכנים). אלא שגרמן בחרה בדרך אחרת: ההחלטה שקיבלה יוצרת סיבוך משפטי שמביא לאיסור מוחלט על ההפלרה בישראל. לחלוטין. בלי יוצאים מן הכלל. אפילו המועצות המקומיות העניות ביותר, מהסוג שחשוף במיוחד לעששת ובהן חשוב במיוחד לספק מים מופלרים, לא יוכלו לעשות זאת, וכבר התחילה מחאה מכיוון ראשי ערים כגון אלעד, דימונה ובני ברק. זוהי פגיעה בכולם בלי יוצא מן הכלל, ואני לא מכיר אף ועדה או מומחה בתחום הפלואוריד ובריאות הציבור שהמליץ על בחירה בכיוון כזה."

"אז בקרוב כל המים יהיו ללא הפלרה?" שאל ידידי בדכדוך, תוך שהוא שולח מבט מאוכזב במתקן אהוב-נפשו. "לא רק שלי?"

"של כולם." הבהרתי. הרמתי את כוס המים המסוננים, נשאתי אותה לכיור ורוקנתי את תוכנה לצנרת.

"אז תסלח לי," אמרתי, ומילאתי את הכוס במי ברז, "אבל אני צריך לצייד את הגוף בקצת פלואוריד לתקופה הקרובה."

 

————–

 

הרשומה נכתבה תוך הסתמכות על מספר מקורות ראשיים, שהובילו למקורות המשניים המצוטטים בכתבה. אני רוצה לציין במיוחד את מחקרו המעמיק של תום שדה, את סיכומי ועדת העבודה, הרווחה והבריאות מ- 24 ליוני, 2014, ואת הדו"ח של ארגון הבריאות העולמי על פלואוריד משנת 2006.

 

הערה אחרונה:

אם אתם אוהבים גרפים, בוודאי תתמוגגו מהגרף היפהפה הבא, המסכם שלושים סקירות שנערכו על אוכלוסיות ששתו מים מופלרים ומשוות את מצבן למצב לפני שקיבלו מים מופלרים. בציר ה- X רואים את אחוז הילדים שלא לקו בעששת בהשוואה לאותו אחוז לפני תחילת המחקר. התוצאות מתוארות בריבועים המדגימים את מרחב הביטחון מסביב לתוצאה. אם הריבועים נוגעים בקו האפס, הרי שתוצאת הניסוי אינה משמעותית סטטיסטית. אניח לכם להחליט לבד, בהתבסס על כל התוצאות הללו, האם הפלואוריד מסייע במניעת עששת או לא.

 

german10

המשוואה שחוזה את האושר

המשוואה שחוזה את האושר

אושרם של יותר מ- 18,000 בני-אדם מכל רחבי העולם נובא באמצעות משוואה פשוטה, שמראה כי האושר המיידי והרגעי שאנו חווים בחיי היום-יום אינו משקף את מידת ההצלחה שלנו, אלא עד כמה הצלחנו יותר מכפי שציפינו

 

לקראת סוף המאה ה- 18 החל הפילוסוף הבריטי הדגול ג'רמי בנת'ם בהתוויית הבסיס לחברה המתוקנת העתידית שראה בעיני רוחו. היה זה אחד מניסיונות רבים של אנשי רוח וכת לאורך ההיסטוריה, מאפלטון ועד גואל רצון, ליצור מחדש את החברה ואת המדינה באופן שנראה להם המתאים והראוי ביותר. ניסיונות מסוג זה, לפחות המנומקים שבהם, מתבססים על מספר עקרונות מנחים. עבור הדיקטטורים, ברור שהעיקרון המנחה הינו שימור עצמי והגדלת ופיאור העצמי – ובתנאי שהם מייצגים את אותו 'עצמי'. העיקרון של בנת'ם היה מורכב ושוויוני יותר, וידוע כיום תחת השם "עקרון האושר הגדול ביותר".

עקרון האושר הגדול ביותר של בנת'ם קובע כי מטרתו של האדם היא תמיד להגדיל את אושרו העצמי, ומטרתה של המדינה לפיכך צריכה להתמקד בהגדלת אושרם של אזרחיה. וכפי שתיאר הפילוסוף בעבודתו "מקצת על הממשל" (A Fragment on Government) –

"אזי תוקן חוזה, כך נאמר, על-ידי העם והמלך: פרטיו היו כדלקמן. האנשים, מצדם, הבטיחו לציית למלך. המלך, מצדו, הבטיח למלוך על האנשים בדרך כזו שתמיד תשרת את אושרם."

כל זה טוב ויפה, אך אנו מבינים כיום את הפסיכולוגיה האנושית טוב יותר מכפי שהבנו אותה בימיו של בנת'ם. אנו יודעים בעיקר שהאושר אינו דבר מוחלט, וכי אושרו של אחד והגורמים המובילים אליו אינם דומים בהכרח לאושרו של האחר. אדם עני אשר ימצא מעטפה המכילה מאה דולרים ברחוב, למשל, עשוי לרקוד מרוב אושר, בעוד שמיליונר שימצא מעטפה דומה עשוי להשליכה בחזרה לרצפה. זאת ועוד, הדרך להשגת האושר של האחד עשויה לפגוע באושרו של האחר. רובנו נסכים בוודאי שעדיף למדינה שלא לתמוך באדם השואב סיפוק ואושר מפגיעה באחרים.

סיבות אלו ואחרות הובילו לכך שתורתו של בנת'ם אינה מספיקה לכינון מדינה וחברה בפני עצמה. איננו מבינים מספיק את האושר, ואיננו יודעים כיצד לכמת את אושרו של האחד לעומת אושרו של האחר. אנו נמצאים כיום במקום הדומה לזה של היוונים הקדומים, בטרם הבינו אלו כיצד לערוך חישובים הנדסיים בסיסיים שיסייעו להם לתכנן בניינים ומגדלים. כל עוד הבנתנו את האושר נסמכת על אינטואיציות בלבד, ולא על משוואות כמותיות, איננו יכולים גם לתכנן ולהנדס את החברה שתגדיל את האושר של האינדיבידואל ואת האושר הכללי.

אבל אנחנו בדרך לשם.

[בהערת שוליים יצוין כי בנת'ם עצמו הבין כי לא ניתן להסתפק בהגדרה שטחית של אושר בלבד, ולכן הוסיף רשימה של פרמטרים אחרים מסביב לאושר, כגון עוצמת האושר, משכו, הוודאות בקבלתו, הקרבה אליו וכן הלאה]

 

"העושר הגדול ביותר הוא לפזר את אויבך מלפניך. לראות את עריו הופכות לעפר ואפר, לראות את אוהביו עוטי דמעות, ולכנס לחיקך את נשותיו ובנותיו."  -ג'ינגיס חאן מדגים כיצד ניתן ליישם בדרך שגויה מאד את עקרון האושר הגדול ביותר.

"האושר הגדול ביותר הוא לפזר את אויבך מלפניך. לראות את עריו הופכות לעפר ואפר, לראות את אוהביו עוטי דמעות, ולכנס לחיקך את נשותיו ובנותיו." -ג'ינגיס חאן מדגים כיצד ניתן ליישם בדרך שגויה מאד את עקרון האושר הגדול ביותר.

 

המשוואה שחוזה את האושר

בשנים האחרונות התקיימו מחקרים רבים שניסו להבין כיצד עולה או יורדת רמת האושר של האינדיבידואל בתגובה לאירועים מחיי היום-יום. רוב המחקרים הללו היו איכותיים באופיים – כלומר, הם הפיקו תובנות שקל היה לתאר במילים, אך ללא כימות משמעותי של ההשפעה על האושר, או ניסיון ליצור מודל מתמטי של האושר האנושי. מצב עניינים זה מתחיל להשתנות, בין היתר בשל השתכללותם של כלי המחקר והיכולת לבחון מודלים אפשריים על מספר גדול של אנשים. בדרך זו התהוותה 'משוואת האושר הרגעי' שהתפרסמה בשבוע האחרון בכתב העת האקדמי היוקרתי Proceedings of the National Academy of Sciences.

המשוואה פותחה במהלך מחקר שבחן את היחס שבין אושר לבין תגמולים, ואת המנגנונים העצביים המופעלים בעת קבלת תגמול וגורמים לנו לחוש שמחים. עד עתה, ידענו שאירועים מהחיים משפיעים על אושרו של האינדיבידואל, אך לא היה ברור לנו בדיוק עד כמה אנשים יהיו שמחים מרגע אחד למשנהו בחיי היום-יום שלהם, ובהסתמך על ההחלטות שהם מקבלים והשלכותיהן.

המשוואה החדשה חוזה באופן כמותי עד כמה אנשים יטענו שהם מאושרים בהסתמך על אירועים קודמים שחוו, כגון תגמולים שקיבלו, וציפיותיהם לגבי התגמול. היא מהווה, למעשה, מודל מתמטי של האושר האינדיבידואלי.

איך בונים מודל שכזה?

עוד דרך שגויה לשמח את כולם.

עוד דרך שגויה לשמח את כולם. במקור מ- "קלווין והובס" של ביל ווטרסון.

 

בניית מודל האושר

באופן מפתיע, 'משוואת האושר' לא פותחה כתוצאה ממחקר שנערך על מספר רב של בני אדם וניסה לכמת את כל גחמותיהם, אלא בעקבות מחקר ראשוני על 26 נבדקים בלבד. הנבדקים השתתפו במשחק קבלת החלטות בו היו צריכים להמר על סכומי כסף שונים, עם סיכוי מסוים להרוויח או להפסיד כסף אמיתי (בלירות שטרלינג!). בין כל החלטה ותוצאותיה, התבקשו השחקנים לדרג את רמת האושר העכשווית שלהם. בהסתמך על התוצאות, בנו המדענים מודל חישובי המתאר כיצד האושר (לפחות זה עליו דיווחו המשתתפים) קשור לתגמולים ולציפיות.

מחקר בו משתתפים עשרים ושישה אנשים נחשב אולי למחקר מרובה-משתתפים בנוירולוגיה, אך ברור שלא ניתן להפיק ממנו תובנות לגבי האנושות כולה. לכן, מתוך מטרה להרחיב את המחקר ולאמת את תוצאותיו בקנה מידה נרחב יותר, פיתחו החוקרים אפליקציית סמארטפון המכונה "ניסוי המוח הגדול". אזרחי העולם כולו הוזמנו להוריד את האפליקציה, לנסות את משחקי קבלת ההחלטות ולדרג את האושר שחוו. המשחק הופץ בחינם לאייפונים ולאנדרואיד (אתם מוזמנים להוריד ולשחק בקישורים המצורפים), ולאורך תקופת הניסוי לקחו כ- 18,420 בני-אדם מרחבי העולם חלק במשחק הרלוונטי. החוקרים חיכו בדריכות לתוצאות, כשהשאלה הגדולה לנגד עיניהם: האם ייתכן שמשוואה שגובשה על סמך 26 אנשים בלבד, תתאר גם את התנודות באושרם של כמעט עשרים-אלף שחקנים?

התשובה, במפתיע או שלא, חיובית. המודל שפעל עבור כמה עשרות, התאים גם לכמה עשרות-אלפים. אפשר לומר, בהרחבה ובהכללה גסה, שבני-אדם דומים מספיק ברחבי העולם כדי שייכנסו תחת אותו מודל של אושר.

 

כולנו אותו הדבר, עמוק בפנים.

כולנו אותו הדבר, עמוק בפנים.

 

הדרך אל האושר

מהי, אם כך, הדרך אל האושר לפי המודל החדש?

מעצם העובדה שהמודל מתמטי באופיו ומתואר בכלים כמותיים, אני נתקל בקושי להסביר את התובנות בכל צורה שלא תישמע קלישאתית או ברורה מאליה. החשיבות האמיתית של המחקר טמונה בכימות האושר והגורמים המובילים אליו, ולא בתובנות שניתן לתאר במילים פשוטות. אלו היו ידועות ברובן עוד לפני המחקר.

ובכל זאת, שווה להרחיב בכמה מילים על התובנה העיקרית של המחקר. על נקודה זו הסביר פרופ' אנדרו אוסוולד, מומחה לכלכלה ולאושר (אך לא היה מעורב במחקר הנוכחי), לאתר BBC News. לפי אוסוולד, "התובנה העיקרית הינה שתחושת האושר המיידית תלויה בגודל ההפרש בין מה שאתה משיג, לבין מה שאתה מצפה להשיג."

קל להסביר את התובנה הזו בדוגמאות מהמציאות. דמיינו לעצמכם כי אתם מוזמנים לראיון עבודה באחת החברות המתקדמות ביותר בתחומה בשוק. חברה זו זקוקה לכם נואשות כדי לאייש משרה קריטית, ואתם יודעים שהאדם הקודם שאייש את המשרה קיבל שכר של 30,000 ₪ לחודש. המראיין מציע לכם לקבל שכר של 20,000 ₪ בלבד. סכום זה עדיין גבוה פי שניים מהשכר הממוצע במשק, ורוב העובדים בישראל יחטפו את ההצעה מיד בשתי ידיהם.

ומה תהיה תגובתכם? מכיוון שציפיתם לקבל שכר גבוה בהרבה, אתם עומדים להיעלב, ורמת האושר שלכם תרד באופן משמעותי כתוצאה מהתנפצות הציפיות על שרטוני המציאות. המשמעות היא שתחושת האושר המיידית היא יחסית:היא אינה תלויה בהישגיכם האובייקטיביים, אלא בציפיות המוקדמות שהיו לכם לגבי אותם הישגים. על כך כתב כבר הנרי לואיס מנקן כי – "אדם עשיר הוא זה המרוויח מאה דולרים יותר בשנה מבעלה של גיסתו".

"ציפינו לראות שתגמולים שהתקבלו לאחרונה ישפיעו על רמת האושר הרגעי," מתאר מוביל המחקר, רוב רוטלדג' מיוניברסיטי קולג' לונדון. "אבל הופתענו לגלות עד כמה היו הציפיות חשובות לקביעת האושר. במצבים מהעולם האמיתי, התגמולים המגיעים מהחלטות מהחיים, כמו להתחיל בעבודה חדשה או להתחתן, אינם מתממשים לעתים קרובות במשך פרק זמן ארוך, והתוצאות שלנו מציעות שדווקא הציפיות הקשורות בהחלטות הללו, לטוב או לרע, משפיעות מאד על האושר."

ובכך, בסופו של דבר, מסתכמות עיקר תובנות המחקר: בקביעה פשוטה, שמהרגע שהיא ניתנת לכימות, אנו יכולים להתחיל להסתמך עליה בהנדסת מערכות ושירותים עבור בני-אדם.

 

חלק ממשמעות האושר: לקבל יותר ממה שציפית

חלק ממשמעות האושר: לקבל יותר ממה שציפית. האם נוכל להיות מסופקים במה שיש לנו?

 

עתיד האושר

מחקר זה מהווה רק צעד אחד בדרך לגיבוש מודל מקיף הרבה יותר של האושר האנושי. מודל מתמטי כזה יהווה את אחת ההתפתחויות המדעיות החשובות ביותר של האנושות, מכיוון שהוא יוסיף את פרמטר האושר לרשימת הפרמטרים הניתנים לכימות, ויאפשר לנו להתייחס אליו באופן שקול ורציני. באופן מתמטי.

המתמטיקה ידועה כ- 'מלכת המדעים', ולא לשווא. היא מאפשרת לנו לתאר את העולם שמסביבנו בפשטות וביעילות, ולספק מידע לגבי ההווה והעתיד. באמצעות שימוש במודלים מתמטיים של תורת הכבידה ועקרונות פיזיקליים אחרים, מסוגלת מערכת כיפת ברזל לשגר טילים מדויקים כל-כך שייפגעו בטיל אחר במרחק קילומטרים. באמצעות שימוש במודלים מתמטיים המשלבים בתוכם תובנות של תורת היחסות, מערכת ה- GPS מצליבה בין המסרים המגיעים מלוויינים מסביב לכדור הארץ, ומספקת מידע בנוגע למיקום המשתמש. בזכות מודלים מתמטיים ופיזיקליים המשלבים מידע אודות תכונות החומרים וכוחותיהם, אנו יכולים לתכנן גשרים ובניינים בעלי מבנה קל וחזק.

ומה נוכל לעשות כאשר יהיה ברשותנו מודל של האושר האנושי?

כפי שכתבתי בתחילת המאמר, מודל כזה יוכל לעצב את החברה האנושית מחדש, בתהליך שעשוי לדרוש דורות רבים עד שיושלם. המדינות הדמוקרטיות כיום פועלות לפי מודל איכותי (כלומר, נטול שקלולים כמותיים וניתנים לחישוב) בניסיון להגדיל את רמת האושר האנושי של אזרחיהן. הרצון הכללי בהגברת האושר מזכיר את רעיונותיו המקוריים של בנת'ם, בתוספת עקרונות אחרים שהתווספו מאז תקופתו.

אבל כיצד אפשר לשרת את אושרם של האנשים, אם איננו יודעים מה הופך אותם למאושרים? לכאורה, כל הדיוט וכל אידיוט יודעים מהי מהות האושר. אם נשאל אדם ברחוב מה יהפוך אותו למאושר, למשל, הוא עשוי להשיב שסכום גדול של כסף שייפול לחיקו יהפוך אותו למאושר. אבל כמה כסף יש לתת לאותו אדם כדי לשמח אותו? והאם הוא יהיה שמח באותה המידה אם הכסף יגיע אליו בדרך מקרה, או דרך פקיד ממשלה? התשובות לשאלות אלו אינן יכולות להיות בגדר נפנופי ידיים או להסתמך על האינטואיציה האנושית הלוקה בחסר. הן חייבות להגיע מתוך הבנה כמותית של האושר שאנו 'מעניקים' לכל אדם, לעומת האושר שאנו שוללים מאחרים (בדמות כספי המיסים שלהם ודרכים אחרות). מודל מתמטי של האושר האינדיבידואלי יכול לסייע לנו לגבש מדיניות ציבורית במסגרתה נשאף להגדיל למירב את אושרו של כל אדם, עם פגיעה מזערית באושרם של אחרים. תהליך הגיבוש של מדיניות מסוג זה ידרוש זמן רב, ואולי דורות, אך הוא יכול להתחיל כבר היום.

האם עתיד בו הממשלה פועלת על סמך מודלים מתמטיים כדי 'להנדס' את רמת האושר של האוכלוסייה נשמע לכם מרוחק מאד מההווה? ובכן, ייתכן, אבל כדאי לקחת בחשבון שהעתיד מגיע לעתים תכופות מהר יותר מהמצופה, ומשנה מן היסוד את תפישותינו (וליתר דיוק, את תפישות ילדינו ונכדינו) לגבי הסדר החברתי המקובל. אבל גם אם אתם ספקנים לגבי עתיד כזה, בוודאי תסכימו כי למודל מתמטי של האושר יכולים להיות שימושים כבר במציאות העכשווית.

דוגמה טובה לשימוש בהווה במודל של האושר מוצגת במאמר עצמו על-ידי החוקרים. דמיינו לעצמכם כי אתם נציגיה של חברת תעופה, שצריכים לבשר לנוסעים כי הטיסה הבאה תתעכב בשעה שלמה. אתם יודעים שההכרזה תיתקל בקיתונות של רותחין ובזעם מצד הנוסעים. במקרה זה, עליכם רק להתייעץ במודל המתמטי כדי להבין כיצד אפשר להגביר את רמת האושר של הנוסעים. החוקרים מספקים במאמרם תשובה אפשרית לדילמה בהתבסס על תוצאות המודל –

"[ניתן יהיה]… להשתמש בציפייה שלילית מספיק כדי ליצור תגובה רגשית חיובית מתוך אירוע שלילי. לדוגמה, הודעה על עיכוב של שעה בטיסה, שלפניה מגיעה הודעה לפיה יש סיכוי של חמישים אחוזים לעיכוב של שש שעות, אמורה לפי המודל שלנו להשפיע בצורה חיובית בסך-הכל על הנוסע הממוצע."

איני מנסה להמליץ לחברות התעופה להתחיל להפריז בדיווחיהן על עיכובים בטיסות, כמובן, וגם החוקרים מודים שלהודעה מסוג זה עשויות להיות השלכות שליליות אחרות עבור חברת התעופה. עם זאת, נראה לי שברור כיצד מודל של האושר יכול לסייע לחברות, לגופים ציבוריים, ואפילו למתכנתי משחקי מחשב להבין כיצד הם יכולים להתאים את מוצריהם ושירותיהם כך שיעלו את רמת האושר של האינדיבידואל המשתמש בהם, או יצמצמו עד כמה שניתן את הפגיעה באושרו.

 

מכשולים בדרך אל האושר

לאורך כל הרשומה הנוכחית הבטחתי גדולות ונצורות בהתבסס על מודל האושר שפיתחו החוקרים, אבל יש להודות שמודל זה מוגבל עדיין מאד מטבעו. ראשית, הוא עוסק רק בסוג האושר הידוע כ- "אושר רגעי" (Momentary Happiness) אשר מגיע כתגובה מיידית למצבים בחיי היום-יום. לא ברור עדיין מה הקשר בין "אושר רגעי" לבין אושר כללי לאורך החיים. נראה סביר שהאושר הכללי בסוף היום ובסוף השנה מושפע ואף נקבע לפי אותן 'מנות קטנות של אושר' המחולקות מדי שעה לאנשים, אך עדיין אין קשר ישיר שהוכח בין השניים.

שנית, המודל שגובש מסתמך על תוצאות שהתקבלו מתוך משחק מחשב פשוט, בו נבדקות תגובותיהם של השחקנים להימורים בעלי תוצאה חיובית או שלילית ברורה. האם משחק שכזה יכול לדמות את מורכבותה העצומה של החיים? אני מאמין שכן, אך ברור שמדובר עדיין רק במודל פשטני יחסית, המפרק את המורכבות של החיים לשאלות בסיסיות של רווח, הפסד, וסיכויים להצלחה בהימור.

שלישית, האם המודל מתאים עבור כל בני האדם באשר הם? האם הוא מתאים עבור בני תרבויות זרות ודרכי חשיבה שונות, כאנשי המזרח הרחוק, או שבטים בפפואה ניו גינאה? האם הוא מתאים ספציפית עבורי? החוקרים לא ציינו במחקר כמה מהשחקנים באפליקציה הגיעו ממדינות ומתרבויות שונות. אני נוטה להאמין שמשוואת האושר הבסיסית חלה על כולנו, אבל ערכיהם של הקבועים במשוואה ישתנו בוודאי לפי האינדיבידואל ולפי התרבות ממנו הוא מגיע.

אחרון חביב, ואולי החשוב ביותר מבחינה חברתית ובהסתכלות לעתיד: בהינתן שהמודל ישוכלל בעתיד, האם אין סכנה לניצול לרעה של הבנת הנפש האנושית? האושר, או היעדר האושר, היוו עד היום גורמים ראשונים במעלה בהתמרדות כנגד ממשלות, במחאות חברתיות או בחרם צרכנים. החוסר באושר היה המצפן שבידי האזרחים והצרכנים, שסייע להם להבין האם עליהם להתנגד לדרישות, למחירים ולכללים הנכפים עליהם. מה יקרה כאשר ממשלות וחברות יוכלו להנדס את החברה מחדש כדי להקנות לכל אדם תחושת אושר שתספיק לו בדיוק כדי למנוע ממנו להתמרד? והאם זה דבר רע כל כך, בהתחשב בכך שהאנשים באותה חברה עתידית היפותטית עשויים להיות מאושרים מאד – ובהחלט ייתכן שיותר – מהאנשים החיים בחברה המודרנית כיום? האם יש הבדל בין אושר 'מלאכותי', הנובע מכך שסביבתנו הונדסה כדי לגרום לנו אושר, לבין אושר 'אמיתי' המגיע מכך שהתגברנו על קשיי הסביבה או ניצחנו בהימור בכוחות עצמנו?

כל אלו הן שאלות לעתיד הרחוק… או שלא. יש שיאמרו שטכנולוגיות התקשורת הקיימות כיום, כפייסבוק והטלוויזיה, מספקות בדיוק סוג כזה של אושר רגעי, שגורם לך להישאב לתוכו ולחוות סיפוק מסוים דקה אחר דקה. סיפוק זה אינו גדול, אבל הוא די והותר כדי להשאיר אותך מרותק למסך. ועתה צריכה להישאל השאלה שאותיר לכם לענות – לעצמכם בראש ובלב, או בתגובות:

האם זהו האושר שאתם רוצים?