המדע שמאחורי הפגנות יעילות

המדע שמאחורי הפגנות יעילות

ישראל היא מדינה רב-תרבותית, שמכילה עולים מאתיופיה, מרוסיה, ממדינות ערב ועוד. וכפי שג'ודי ניר מוזס שלום מציינת – "גזענות בישראל היא המובן מאליו" [1]. טוב וראוי להפגין על יחס מפלה שכזה, אבל כדאי לעשות זאת נכון. ולא נעים לומר, אבל המחקרים מראים שההפגנות המתוכננות להיום הכוללות חסימות כבישים, עלולות להוביל דווקא לתוצאה ההפוכה מזו אליה מכוונים המפגינים, ולנכר את הציבור.

בעשור האחרון התקיימו כמה מחקרים מרשימים על אלפי הפגנות מן העבר, ומידת ההצלחה אליה הגיעו בשינוי המצב הפוליטי הקיים. הלקחים מהמחקרים הללו יכולים לעזור לנו גם בחיזוי מידת ההשפעה של ההפגנות השבוע, ומה שחשוב יותר – לתכנן הפגנות ודרכי מחאה יעילות יותר.

נתחיל בדברים שהמפגינים עושים נכון. הם מתכננים הפגנות-ענק, וזו אכן הדרך הטובה ביותר להוביל לשינוי. אנו יודעים זאת בזכות מחקר שנערך על ההפגנות הגדולות בארצות הברית ב- 2009, בהן הפגינו בערך 800,000 אנשים בכל רחבי המדינה. החוקרים גילו שגודל ההפגנה בהחלט משנה את תוצאותיה – אבל מדובר בהשפעה לטווח ארוך. החוקרים ניתחו את המשתנים השונים, וזיהו שעל כל משתתף נוסף בהפגנה, זכו הפוליטיקאים שייצגו את אותו ציבור ב- 7-14 קולות נוספים בקלפי, שנה לאחר מכן [2]. 

לקח ראשון: נסו להביא כמה שיותר אנשים להפגנה שלכם. 

עד כאן, אין הפתעות. אבל איזה סוג של הפגנה מביאה את התוצאה הטובה ביותר? האם הפגנה אלימה, או כזו בה נחסמים כבישים, מובילה להשפעה גדולה יותר על דעת הקהל?

במחקר מהשנים האחרונות, בחנו חוקרים מספר טקטיקות שונות למחאה בנושאים שונים [3]. הם גילו שאפשר לחלק את הטקטיקות לשני סוגים: מחאות מתונות או קיצוניות. המחאות הקיצוניות כוללות לרוב ונדליזם, איום באלימות, אלימות ממשית מצד המפגינים, או חסימת כבישים בין-עירוניים. המחאות המתונות יותר יכולות לכלול הפגנות-ענק, אך בהן מסתפקים המפגינים בצעדות ללא-אלימות, באחיזת ידיים, הדלקת נרות, הנפת שלטים באוויר, נאומים מלאי-פאתוס ושירה בציבור. 

החוקרים מצאו שהציבור נוטה להזדהות פחות – ולתמוך פחות – בקבוצות מפגינים קיצוניים. כך, למשל, משתתפים במחקר ששמעו על מפגינים מתנועת "חיי שחורים חשובים", נטו לתמוך בהם יותר אם אלו הסתפקו בדקלום המוני של סלוגנים כנגד גזענות. לעומת זאת, אם המפגינים קראו לאלימות כנגד שוטרים, הם זכו לפחות תמיכה. תגובה זו חזרה גם בקרב שחורים וגם לבנים. 

בניסוי אחר, אנשים נחשפו לסרטונים בהם מפגינים נגד טראמפ נופפו בשלטים ושרו בקול, כמו גם לסרטונים אודות הפגנה קיצונית יותר, בה המפגינים חסמו את התנועה. התוצאות היו ברורות: גם בקרב ליברלים דמוקרטים, וגם בקרב שמרנים רפובליקנים, המפגינים שחסמו את התנועה זכו לפחות תמיכה. למעשה, מי שראה את הסרטים הקיצוניים יותר, עבר לתמוך יותר בטראמפ. המפגינים הקיצוניים פשוט תקעו לעצמם גול עצמי. 

תוצאות דומות הגיעו ממחקר מאוניברסיטת פרינסטון, בהם נבחנו הפגנות משנות השישים בארצות הברית, אותן ארגנו הדמוקרטים-הליברלים. הפגנות מתונות הביאו לאחוזי הצבעה גבוהים יותר בקרב הדמוקרטים, בעוד שהפגנות אלימות הגדילו את אחוזי ההצבעה דווקא בקרב הרפובליקנים – ואולי אפילו הביאו לבחירתו של ריצ'ארד ניקסון הרפובליקני בסוף שנות השישים [4]. חוקרת מדע המדינה אריקה צ'נוות' טוענת בסרטון ב- TED שהפגנות ללא-אלימות נוטות להצליח פי שניים מהפגנות אלימות [5].

איך אפשר להסביר תוצאה זו? ההסבר המקובל הוא שאנשים מוכנים לתמוך רק במי שהם מזדהים עמו. רוב האנשים אינם מזדהים עם מעשים כמו הפרת הסדר ופגיעה באחרים, ולפיכך פעולות מסוג זה נוטות לנכר חלקים גדולים מהציבור מההפגנות. הצרה היא שהמפגינים הקיצוניים עצמם אינם מבינים זאת. כאשר הם נשאלו אודות שיטותיהם, הם אמרו במפורש כי חשבו שטקטיקות אלו יקבלו יותר תמיכה וגיבוי מהציבור. 

דיוויד פרום, שעבד ככותב נאומים עבור ממשל בוש, העיר שהפגנות מסוג זה הינן – 

"התנסות בקתרזיס, שחרור רגשות. העקרון המנחה שלהן הוא ביטוי-עצמי, ולא שכנוע. … לעתים רחוקות הן מכוונות למטרה ברת-השגה כלשהי; לעתים רחוקות הן מותירות מאחוריהן תכנית פעולה לאורך-זמן, או ארגון שיוציא את התכנית לפועל. שוב ושוב, השפעתן המתמשכת ביותר הייתה להקצין את הדיעות כנגדן…" [6]

לקח שני: מפגינים יעילים – כאלו הרוצים להוביל לשינוי אמיתי – צריכים להימנע ככל האפשר מהפגנות קיצוניות. לא לחסימת כבישים, לא לאלימות. כן לפיקוח עצמי ולתיאום עם המשטרה כדי למנוע אירועים שיכולים להוביל לאלימות.

פרום הוסיף כי מפגינים צריכים להיות – 

"מסודרים, מנומסים, ופטריוטיים בגלוי. … [עליהם] לזכור שהמטרה היא למצוא שותפים למטרה בקרב אנשים שלא יסכימו עמם בימים כהרגלם…"

וזה מוביל אותנו למסקנה האחרונה, אותה ניסחה דנה פישר, החוקרת את המחאות נגד טראמפ המתקיימות עד לימים אלו ממש. בהפגנות מן העבר שחקרה פישר, היא גילתה שהמחאות היעילות כללו גם דרכי פעולה ספציפיות להפעלת לחץ פוליטי. ארגונים שונים הוקמו כדי לוודא שהפוליטיקאים אינם רק מגנים את העוולות הקיימות באופן אינסטינקטיבי, אלא ממשיכים לפעול גם לאחר ההפגנה כדי לתקן את המצב [7]. 

לקח שלישי: הפגנה היא התחלה טובה, אבל היא מובילה לשינוי אמיתי רק אם בעקבותיה מוקמים ארגונים ותנועות שמנצלים את ההפגנה כדי להניע שינוי אמיתי בפוליטיקה.

נסכם.

מחאות יעילות כוללות הפגנות-ענק, ללא-אלימות או חסימת כבישים. המחאות אמורות להתנהל באופן שמדגיש את הפטריוטיות של המפגינים ואת רצונם לשתף פעולה עם כל גורם לטובת שינוי הסטטוס-קוו, באופן שיסייע בסופו של דבר לחברה כולה. ובסופו של דבר, ההפגנות אמורות להיות רק יריית הפתיחה של המאבק. על מנת להוביל לשינוי, הן חייבות להביא להקמת ארגונים, תנועות, או אפילו אינדיבידואלים שייבחרו לכנסת ויקדמו את האג'נדה של המפגינים. 

אני רוצה להעלות נקודה אחרונה, בטון קצת קונספירטיבי: ממשלות משתמשות בכל המידע המדעי הזה אודות הפגנות ומחאות כדי לשרת את צרכיהן. פוליטיקאים יודעים היטב לשחרר דיווחים כוזבים לעיתונות כדי לגרום להפגנה להיראות אלימה יותר, למשל, וכך להפחית את התמיכה הציבורית במפגינים. במדינות מסוימות, הממשלה מסוגלת אפילו לדחוף את המפגינים לאלימות – גם אם זו לא הייתה כוונתם המקורית. חשוב שגם הציבור – מכל צד של המתרס – יבין את המדע שמאחורי המחאות, על מנת שיוכל לממש את כוחו ולהשפיע ביעילות על נבחריו. 

בהצלחה!


 

ראוי לציין שאני לא מומחה בנושא, ורק מסכם בקצרה את המסקנות ממספר מחקרים בתחום.

קישורים:

[1] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5542496,00.html

[2] https://sites.hks.harvard.edu/fs/dshoag/Documents/Political%20Protests%20–%20Evidence%20from%20the%20Tea%20Party.pdf

[3] http://sci-hub.tw/https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=2911177

[4] http://www.omarwasow.com/Protests_on_Voting.pdf

[5] https://www.youtube.com/watch?v=YJSehRlU34w

[6] https://www.theatlantic.com/politics/archive/2017/02/how-to-beat-trump/515736/

[7] https://www.vox.com/policy-and-politics/2017/1/31/14430584/protest-trump-strategies-experts