מחשבות למאה ה- 21: זבל של מאה

מחשבות למאה ה- 21: זבל של מאה

קודם כל, אתייחס לפיל בחדר: כן, נעלמתי. יש לי עבודה במשרה מלאה, שני ילדים, אשה שעושה דוקטורט ואני צריך לתמוך בה, ועל הדרך גם כתבתי ספר חדש שלם בששת החודשים האחרונים, שאני מנסה להוציא עכשיו לאור. אולי עכשיו שסיימתי את הספר החדש, אוכל למצוא שוב יותר זמן לכתוב בבלוג, אבל אני לא יכול להבטיח דבר. אני לא מתכוון להתנצל על כך שאני מנסה לבצע אופימיזציה של הזמן שלי, אבל יכול רק לומר לכם שאם המצב החדש מצער אתכם… ובכן, אתם לא לבד. גם אותי הוא מצער.

ולענייננו. על מה הרשומה הזו, בעצם?

לפני כמה ימים הזמינו אותי לקפוץ בחודשים הקרובים לאוסטרליה ולשתף שם את הקהל בכמה ממחשבותיי על המאה ה- 21. במילים אחרות, להעמיד פנים שאני יובל נח-הררי. אחרי שהסכמתי, הבנתי שכדאי שבאמת אגבש כמה מחשבות על המאה ה- 21. ואחרי שגיבשתי, החלטתי שלא יזיק גם שאעלה כמה מהן על הכתב.

המחשבה הראשונה עלתה כשראיתי את ינאי, ילדי בן השנתיים וחצי, משחק בגן הילדים שלו בצעצוע שעלה כמעט אלף דולרים. לא מדובר בגן ילדים מיוחד או איכותי כל-כך. בדיוק להפך: הגננות הביאו מכשירים מבתיהן כדי שהילדים יוכלו לשחק איתם. אחד מאותם מכשירים, שאילולא היה מגיע לגן הילדים היה נזרק לזבל, היה טלפון אלחוטי בן 15 שנים בערך: טלפון צדפה נפתח שבתחילת המאה העשרים נמכר במאות רבות של דולרים ונחשב לפאר הטכנולוגיה.

אני רוצה להדגיש: מוצר שלפני 15 שנים נחשב למתקדם ביותר בשוק, הפך היום לפסולת – לפריט שאנחנו מנסים להיפטר ממנו כי אין לנו מה לעשות איתו יותר. הוא כל-כך מיושן ולא-נחוץ, שאנחנו לא מנסים אפילו למכור אותו לאחרים או לשחזר את ערכו. רק – להיפטר ולזרוק כדי שלא יתפוס מקום מיותר. השימוש המרכזי בו הוא לשעשע ילדים כאילו היה צעצוע, ואפילו הם לא לגמרי בטוחים מה לעשות איתו – כפי שניתן להבין מהתמונה הזו, בה הילד התמים שלי סבור שהאנטנה אמורה להיכנס לו לאוזן כדי שהטלפון יעבוד.

ינאי צזנה, מנסה להבין כיצד להשתמש בטלפון מתחילת המאה ה- 21.

והסיפור הקטן הזה הוא הרקע למחשבה הראשונה: המאה ה- 21 עומדת להיות זבל של מאה. או ליתר דיוק, מאה של זבל.

למה, בעצם?

מהרגע שרשת האינטרנט הפכה לתופעה גלובלית שנשזרה בחיינו בכל מקום ובזמן, אנו עדים למעבר ממודל של "בעלות" למודל של "שכירה" או "מינוי" (subscription). אם בעבר לכל אדם היה בביתו אוסף של תקליטים, קסטות או סי-דים של מוזיקה, הרי שכיום אנשים צריכים רק מנוי לאמזון פריים, או לספוטיפיי, או לכל פלטפורמה אחרת שמאפשרת להם לשמוע את המנגינות שהם רוצים. הם יכולים אפילו להשתמש ביוטיוב לגמרי בחינם. כל מה שהם צריכים לשם כך הוא טלפון חכם קטן אחד, שמחליף עשרות קילוגרמים של קסטות. אותו טלפון – שלפעמים משודרג לאייפד – גם מחליף כמה מאות קילוגרמים (לפחות במקרה שלי) של ספרים. אני משתמש בו כדי לקרוא כל ספר שאני רוצה, בכל מקום.

מה קורה לכל אותם הספרים, התקליטורים ושאר המוצרים לשמירת מידע שאינם נחוצים עוד? תלוי בערך הרגשי שיש להם. רובנו יכולים לזרוק לפח קסטות או תקליטורים עתיקים לאחר שהעברנו את תוכנם למחשב. לספרים יש עדיין ערך רגשי עבורנו, והם מספקים לנו אצטלה של אנשי תרבות עילאיים כשחברים באים לבקר אותנו ורואים את המדפים הגדושים בספרים. כך שאת הספרים אנחנו שומרים בדרך-כלל עד יום מותנו. אבל די ברור שלרוב המוצרים האחרים בהם אנו משתמשים אין את אותה הילה של יוקרה כמו ספרי הנייר שלנו. מרובם נשמח להיפטר ברגע שתימצא עבורם חלופה הולמת. הם יהפכו לחלק מהזבל שיאפיין את המאה ה- 21.

מה נמצא, אם כך, בערימות הזבל של המאה ה- 21, בעוד שלושים או חמישים שנים? הנה כמה ניחושים מושכלים.

מפתחות לעתיד

קודם כל, נמצא שם מוצרים שאפשר להחליף בקלות באמצעות הטכנולוגיות החדשות. בינה מלאכותית, למשל, מאפשרת להחליף מפתחות. מפתח נועד לאמת את הזהות שלך: אם יש לך מפתח, אתה שייך לקבוצת האנשים שמותר להם לפתוח את הדלת. אבל בינה מלאכותית מתקדמת מספיק יכולה להעיף בך מבט, לוודא את הזהות שלך, ולפתוח עבורך את הדלת אוטומטית. יש בעולם בערך 15 מיליארד דלתות של בתים ומכוניות[1] [2]. נניח שלכל אחד מאלו יש שני מפתחות בממוצע, ונקבל שבעשורים הקרובים עומדים להיזרק לזבל בערך 30 מיליון קילוגרמים של מפתחות[3].

Image result for amazon key

מערכת Amazon Key שמזהה את האדם שמנסה להיכנס לבית, ופותחת את הדלת רק אם הוא מאושר.

התקנים הנסמכים על חיבור USB

מה עוד? הנה מוצר נוסף שנמצא בערימות האשפה של העתיד: דיסק-און-קי. הוא הפך להיות זול כל-כך שהוא מחולק בחינם בכנסים רבים, אבל המצאות כמו דרופבוקס וגוגל דרייב – והענן באופן כללי – מייתרות אותו כמעט לגמרי. אבל לא צריך לעצור כאן. משמעותה של הקישוריות הגוברת בין כל המכשירים היא שחלק גדול מהכבלים שבבתינו – ובמיוחד אלו שאינם מחברים מכשירים לחשמל, אלא נועדו לסייע בהעברת מידע בין מכשירים שונים – ימצאו גם הם את דרכם לפח האשפה בעשורים הקרובים. המגמה הזו תתחזק עוד יותר אם נצליח לפתח אמצעים יעילים להטענה אלחוטית.

בכמה אשפה מדובר? קיימים כיום יותר מעשרה מיליארד כבלים והתקנים כיום המתחברים למחשב ולחשמל באמצעות תקע USB, ומדי שנה מיוצרים שלושה מיליארד התקנים נוספים שכאלו[4]. מכיוון שהם שונים מאד זה מזה, אני לא מתכוון לנסות להעריך כמה כולם שוקלים ביחד, אבל אני חושב שאנחנו יכולים להסכים שמדובר בהרבה מאד זבל.

audio mixer set, electronics, computer, wiring, lisbon, portugal, hardware, server, cables, science fiction, complete mess, space, electro, electronic chip, computer hardware, lab, cpu, screen, monitor, display, workshop, technology, no people, complexity, large group of objects, messy, high angle view, metal, connection, machinery, indoors, mode of transportation, obsolete, transportation, cable, equipment, industry, day, abandoned, variation, choice, 4K, CC0, public domain, royalty free

הרבה מאד כבלים ימצאו את מקומם החדש בערימות הזבל של המאה ה- 21. 

המכוניות והקירות

שני הפריטים האחרונים ברשימה לא יימצאו כנראה בערימת האשפה הטיפוסית ברחוב. הראשון הוא המכונית המשפחתית. כבר היום צעירים אינם נלהבים מבעלות על רכב, וקשה להאשים אותם. החזקת רכב דורשת הוצאת רישיון נהיגה, עמידה במבחנים, טיפול ותחזוקה שוטפים ויקרים, תדלוק כל כמה ימים, ביטוח חובה וצד שלישי, סידור חניה ברחוב ו… כן, רכישת הרכב עצמו. החליפו את כל אלו במוניות אוטונומיות שעולות גרושים לכל נסיעה – ותבינו למה הרכב הפרטי עשוי למצוא את עצמו בעשורים הקרובים בפח האשפה של ההיסטוריה. לא כל הרכבים ייעלמו, כמובן, אבל אפילו אם מחצית מכלי הרכב מוצאים מכלל שימוש, מדובר כבר בקרוב למיליארד רכבים שיצטרכו למצוא בית חדש במגרשי הגרוטאות.

הפריט השני והמוזר ביותר עשוי להיות הקירות שבתוך הבתים. אני מודה שאני מתפרע כאן עם הדימיון, אבל, ובכן, אנחנו מדברים על עתיד שרחוק מאיתנו כדי שמונים שנים. כל-כך הרבה דברים ישתנו עד אז. האם באמת מטורף כל-כך לחשוב שבעולם בו כל אדם מקבל שידורי מציאות מדומה ישירות לעיניו, וקולות ישירות לאוזניו, נוכל להסתפק בקירות וירטואליים שיחצצו בין משרדים ובין חדרים? ומה עם מי שלא יכבד את הקירות האלו? הוא יתגלה מיד על-ידי בינות מלאכותיות שמשקיפות בכל חדר, ואם נלך צעד אחד קדימה – אולי הן גם יוכלו לכוון אלומת אור ישירות לתוך עיניו כדי לסנוור אותו על מנת שלא יראה את מה שקורה בחדר האחר.

כן, זה כנראה באמת מטורף. אבל מי יודע – אולי תמורה שכזו באמת תקרה, ופתאום נגלה שעשרות מיליארד טונות של בטון, זכוכית, קרמיקה וחומרי בניין אחרים אינם נדרשים עוד. אני לא אומר שזה מה שיקרה, אלא רק שזה מה שיכול לקרות.

ועוד דבר אחד אני אומר: מי שייערך לתמורות האלו עשוי להרוויח בגדול.

 

להרוויח מהזבל

ההיסטוריה מלאה ברגעים בהם מוצרים מסוימים הופכים לזבל. בספרו "עולם ללא עבודה", כותב דניאל סוסקינד כי בסוף המאה ה- 19, סוסים עדיין גדשו את כל רחובות הערים הגדולות בעולם. עשרים שנים לאחר מכן, כל האוטובוסים בניו-יורק – שהיו רתומים לסוסים בעבר – הפכו להיות ממונעים. הסוסים הפכו לזבל – ויש לי הרגשה שמי שזיהה את המגמה הזו והשקיע בשירותים לפינוי הסוסים לחוות בהן יוכלו להזדקן בכבוד, מצא לעצמו מקור פרנסה רציני. וכן, אני יודע מה עושים לסוסים שזמנם עבר, אבל תרשו לי להיות רומנטיקן.

לסיכום המחשבה על המאה ה- 21: רוצים למצוא מקור פרנסה טוב? זהו את הזבל של העתיד, והתחילו להיערך לקראתו. מפתחות ממוחזרים כל העת, ואין בכך דבר חדש, אבל בוודאי אפשר למצוא שימושים יצירתיים במיליארדי מטרים מיותרים של כבלי פלסטיק ונחושת, מיליארד-פלוס של מכוניות פרטיות ומיליארדי טונות של חומרי בניין. לכל הפחות, אפשר יהיה לעשות כסף טוב מאיסוף כל הפריטים הללו, מיחזורם ומכירתם מחדש.

בהצלחה!

 


 

[1] https://news.ycombinator.com/item?id=9802132

[2] https://www.carsguide.com.au/car-advice/how-many-cars-are-there-in-the-world-70629

[3] בהערכת משקל של עשרה גרם עבור מפתח ממוצע

[4] https://mashable.com/2012/10/08/usb-history/