המכשיר שהיה אמור לשפר את יכולותינו הקוגניטיביות

המכשיר שהיה אמור לשפר את יכולותינו הקוגניטיביות

בעוד שנה נחגוג יום-הולדת שבעים וחמש לרעיון שהיווה את אחד הבסיסים לאינטרנט, למחשב האישי ועל הדרך גם להעצמת יכולת החשיבה האנושית. זה היה הרעיון של המדען והממציא ואנוואר בוש, שעוד ב- 1945 – כשמחשבים משוכללים היו בגודל של חדר או בניין, והאינטרנט לא הייתה עדיין אפילו חלום – כבר הציע לבנות את ה- Memex. 

מהו הממקס? במאמר מ- 1945, הצהיר בוש שניתן יהיה לבנות מכשיר שיעצים את יכולותיו הקוגניטיביות של האדם. כל אינדיבידואל עם ממקס יוכל – 

"לאגור את כל ספריו, מסמכיו ומכתביו [על מכשיר עתידי], שיהיה ממוכן כך שאותו אדם יוכל להתייעץ עם המכשיר במהירות ובגמישות. זו תהא הרחבה אינטימית לזכרונו."

בוש המשיך ותיאר את דרך השימוש בממקס, שמזכירה מאד את הדרך בה אנו גולשים כיום באינטרנט כשאנו רוצים לחקור נושא חדש. הנה כך – 

"בעליו של הממקס, נאמר, מתעניין במקור ובתכונות החץ והקשת. ספציפית, הוא חוקר מדוע הקשת התורכית הקצרה התעלתה ביכולותיה על הקשת האנגלית הארוכה בקרבות במסעי הצלב. יש לו עשרות ספרים ומאמרים שייתכן שרלוונטיים בממקס שלו. ראשית, הוא עובר על אנציקלופדיה, מוצא מאמר מעניין אך קצר, ומשאיר אותו מוקרן [על המסך]. לאחר מכן, בהיסטוריה, הוא מוצא פריט קשור אחר, ומצליב בין השניים. כך הוא ממשיך, בונה נתיב של פריטים רבים. מדי פעם הוא מוסיף הערה משלו, וקושר אותה לנתיב המרכזי או מצרף אותה לנתיב צדדי לפריט מסוים. כאשר נהיה ברור שיכולותיהם האלסטיות של החומרים הקיימים חשובים בעיקר לקשתות, הוא מתפצל לנתיב צדדי שמביא אותו לספרים על אלסטיות וקבועיהם הפיזיקליים." 

בוש לא עצר כאן. הוא חזה כי – 

"צורות חדשות לגמרי של אנציקלופדיות יופיעו, מוכנות מראש עם רשתות של נתיבים אסוציאטיביים…"

untitled-1400x966

ה- Memex

עשרים שנים לאחר מכן, טד נלסון המציא את ההייפרטקסט, כשהוא מסתמך באופן ישיר על רעיונותיו של ונוואר בוש. ארבעים וקצת שנים לאחר שבוש פרסם את רעיונותיו, בתחילת שנות התשעים, ההייפרטקסט כבר עמד בבסיס ה- World Wide Web דרכו כולנו משתמשים כיום באינטרנט. זהו, במילים אחרות, הקישור (לינק) שכולנו משתמשים בו כיום בלי לחשוב פעמיים. וכיום, אנחנו משתמשים בוויקיפדיה בדיוק כפי שבוש חשב על הממקס כבר לפני כמעט שמונים שנים. 

כשאני קורא את רעיונותיו של בוש מלפני כמעט שבעים וחמש שנים, אני מבין מחדש עד כמה מוגבלת הייתה יכולת החשיבה וניתוח הנתונים האנושית באותם הימים. מבלי מחשבים אישיים ורשת אינטרנט שתקשר ביניהם, לא היינו יכולים לזכור את רעיונותינו במדויק, לבחון אותם בזמן-אמת, או לחקור במהירות נושאים חדשים. הטכנולוגיה, כבר היום, שדרגה את יכולותינו הקוגניטיביות הבסיסיות.

ומה השדרוג הבא הצפוי לנו? נתעלם לרגע מחומרים פסיכואקטיביים מסוימים ויכולתם להשפיע על פעולת המוח, או מהנדסת המוח האנושי (אקט שידרוש עוד שנים רבות מאד למימוש באופן מדויק ואחראי). השדרוג הגדול הבא יגיע כנראה בזכות בינות מלאכותיות משוכללות כמו אלו של יבמ ו- Spark Beyond, המסוגלות לקרוא בעצמן מיליוני מאמרים ולסכם את תובנותיהן המרכזיות טוב יותר מרוב בני-האדם. בתוך עשור או שניים, יוכלו הבינות המלאכותיות לעשות זאת ברמה שתתעלה על כל אדם. באותו הזמן נוכל כבר כולנו להתחבר לבינת-על זו דרך הטלפון החכם שלנו, ולהתייעץ עמה בכל נושא. אפשר בהחלט לחשוב גם על עתיד בו נוכל להתחבר לבינה ישירות דרך המוח, אבל זה נראה לי כמעט מיותר. מה שחשוב כדי לשדרג עוד יותר את הבינה האנושית, הוא פשוט חיבור מהיר ככל-האפשר לבינה המלאכותית, וחיבורים כאלו כבר בנמצא. 

בקיצור, כולנו עומדים להיות נבונים יותר, והמשמעויות עצומות. מוחותינו האנושיים הבסיסיים מתקשים לתפוס רעיונות פילוסופיים גדולים ואמיתויות מדעיות. אם לכולנו תהיה בינת-על בכל כיס שתוכל לדבר עמנו ולתת לנו את התשובות לשאלות החיים הגדולות, נוכל להפוך לחברה… אחרת. אני רוצה לומר יעילה יותר, אבל אולי יעילות לא תהיה הפרמטר החשוב באמת? אולי פרודוקטיביות? אולי הדבר החשוב ביותר יהיה להתקרב לאמת, או לפחות לשקר שיגרום לנו להרגיש טוב יותר? אי אפשר לדעת כיצד תיראה מציאות כזו, לפני שנהיה קרובים יותר אליה.

כך או כך, השילוב שלנו ושל המחשבים עומד להפיק אנשים נבונים יותר – כאלו החשופים למידע מהימן הרבה יותר ויכולים לנתח את משמעויותיו באופן מדויק יותר. אבל האם נהיה חכמים יותר? האם נוכל לשקול בקור-רוח את מה שבינת-העל המלאכותית תאמר לנו לעשות? האם נוכל לבחור בחוכמה?

אני רוצה לחשוב שכל עוד אנשים מסוגלים להשקיע דקות ארוכות בקריאת פוסט בפייסבוק שאינו מערב חתולים, תינוקות חייכניים, או דילמה בין אבות פגומים ואמהות צודקות, יש לנו עוד סיכוי לכך. אבל כמו תמיד – נגלה את התשובה בעתיד.

 

 


 

לקריאה נוספת –

המאמר המקורי של בוש ב- The Atlantic

כיצד ייראו החיים לאחר המגיפה הגלובלית הבאה?

כיצד ייראו החיים לאחר המגיפה הגלובלית הבאה?

בספרה "התחנה האחת-עשרה" (Station Eleven) מתארת הסופרת אמילי סיינט ג'ון מנדל עולם פוסט-אפוקליפטי, בו חלפה על העולם מגפה קטלנית שהשמידה כמעט את כל בני-האדם. באחד הפרקים בתחילת הספר, היא מפרטת כמה מהדברים שנעלמו מהקיום האנושי, עשרים שנים לאחר המגיפה, כאשר לא נשארו כמעט אנשים שיפעילו את הטכנולוגיה ויתחזקו את תחנות הכוח. תרגמתי את הרשימה לעברית, מכיוון שהיא יכולה ללמד אותנו על כל הדברים הטובים שהמדע מביא לחיינו. נסו לדמיין כיצד היו חיינו נראים בלעדיהם. אחרי התיאור של מנדל, מניתי עוד שני דברים שייעלמו בתרחיש זה – ואחד שייתווסף.

פרק שישי ב- Station Eleven: רשימה חלקית

"אין עוד צלילה לבריכות מים מוכלרים, המוארים מלמטה באור ירוק. אין עוד משחקי כדורגל באצטדיונים מוארים. אין אורות מרפסת עם עשים המפרפרים בלילות הקיץ. אין עוד רכבות השועטות מתחת לפני השטח של ערים, בכוחם הבוהק של הפסים החשמליים. אין עוד ערים. אין עוד סרטים, מלבד לעתים רחוקות, מלבד עם גנרטור שמטביע ברעש מחצית מהדיאלוג, וגם אז רק לזמן קצר, עד שהדלק לגנרטורים נגמר, מכיוון שדלק מנועים מתעבש לאחר שנתיים-שלוש. דלק מטוסים שורד יותר זמן, אך היה קשה להשיגו.

אין עוד מסכים המוארים בחצי-אור, בעת שאנשים מרימים את הטלפונים שלהם מעל לקהל כדי לצלם במות קונצרטים. אין עוד במות קונצרטים המוארים בנורות הלוגן בצבעי-מתיקה, אין עוד מוזיקת אלקטרוניקה, פאנק, גיטרות חשמליות.

אין עוד תרופות. אין יותר החסינות ממוות בעקבות שריטה ביד, חתך באצבע בעת חיתוך הירקות לארוחת הערב, נשיכה של כלב.

אין עוד תעופה. אין יותר ערים שניתן לראות מהשמים דרך חלונות המטוס, נקודות של אור מנצנץ. אי אפשר עוד להתבונן מטה מגובה עשרת-אלפים מטרים ולדמיין את החיים המוארים באותם אורות ברגע זה. אין יותר מטוסים, אין יותר בקשות להרים מגשים ולנעול אותם – אבל לא, זה לא היה נכון. היו עדיין מטוסים פה ושם. הם עמדו רדומים על המסלולים ובהאנגרים. הם צברו שלג על כנפיהם. בחודשים הקרים, הם היו אידיאליים לאחסון מזון. …

אין יותר מדינות, כל הגבולות נזנחו. אין יותר מחלקות לכיבוי אש, אין עוד משטרה. אין יותר תחזוקת כבישים או איסוף אשפה. אין עוד כלי רכב חלליים הממריאים מקייפ קאנאבראל, מהבייקונור קוסמודרום, מוואנדנבורג, פלסטסק, טנגשימה, שורפים נתיבים באטמוספירה בדרך לחלל.

אין יותר אינטרנט. אין יותר רשת חברתית. אין יותר גלילה בדקלום החלומות והתקוות הרגוזות ותמונות של ארוחות, קריאות לעזרה וביטויי נחת ועדכוני סטטוסי-יחסים עם אייקונים של לבבות שבורים או שלמים, תכניות להיפגש מאוחר יותר, תחינות, תלונות, מאוויים, תמונות של תינוקות הלבושים כדובים או פלפלים לחג. אין יותר קריאה והערות על חיים של אחרים, ותוך כדי כך תחושה שקצת פחות בודד שם בחדר."

ותוספת משלי

מנדל סיפקה רשימה חלקית בלבד של הדברים שייעלמו מחיינו בתרחיש הפוסט-אפוקליפטי, כפי שהיא מודה בעצמה. הייתי רוצה להוסיף עוד פריט חשוב אחד שעשוי להיעלם, ואחד שייתווסף: הדמוקרטיה והשוויון ייעלמו, והעבדות תשוב להיות חלק מהחיים.

הדמוקרטיה הייצוגית המלאה היא המצאה חדשה יחסית. אפילו באתונה המפורסמת לא הייתה דמוקרטיה אמיתית. למעשה, רק האזרחים המלאים ממין זכר היו רשאים לקחת חלק בדמוקרטיה האתונאית, והם היוו רק 10-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה[1]. כל היתר – הנשים, העבדים, ואפילו העבדים ששוחררו – לא היו זכאים להצביע.

הדמוקרטיה הייצוגית שמספקת לכולם יכולת הצבעה היא תופעה מסוף המאה ה- 19 בלבד. אפילו בצרפת הליברלית, קיבלו הנשים זכות הצבעה רק באמצע המאה העשרים. הסיבה היא שדמוקרטיה המתייחסת לכולם באופן שווה מחייבת מערכות שינוע מתקדמות באמצעותן ניתן לאסוף את הצבעתם של פשוטי העם ומערכות תקשורת רחבות-ידיים כמו עיתונים באמצעותן יכולים כולם לרכוש מידע על המתרחש בהווה. בשביל להפיק עיתונים וספרים יש צורך במכונות דפוס משוכללות, וכדי להביאם בזמן לאנשים צריך לבנות ולשמר כבישים ודרכים במדינה. כל אלו ייעלמו מן העולם – לפחות לכמה עשרות שנים – בתרחיש בו מתים כמעט כל בני-האדם.

האלמנט השני שייעלם מן העולם הוא השוויון בין נשים וגברים. היסטוריונים רבים טוענים שהטכנולוגיה שאפשרה לשוויון הזה להתרחש באופן אורגני, וסיפקה לנשים את היכולת לבחור את גורלן, היא הגלולה נגד ההיריון. עד להמצאת הגלולה, נשים לא יכלו לבחור מתי ייכנסו להיריון ומתי לא. ומהרגע שילד היה מגיח לאוויר העולם, אי אפשר היה להעבירו הלאה – המשפחה הייתה צריכה לטפל בו. ומכיוון שהאם הטרייה לרוב כבר הייתה מתחילה לטפח בטן מלאה חדשה, היא הייתה גם נשארת בבית ומטפלת בתינוק הצעיר. ואז בבא אחריו. וגם בשלישי, ברביעי, בחמישי וכן הלאה. זאת, כמובן, אם היא הייתה שורדת את כל הלידות הללו.

כל זה לא אומר שנשים לא היו יכולות לבחור בסוג אחר של חיים. הן היו יכולות להתנזר ממין, אבל מסתבר שזוהי בחירה קשה עבור רוב בני-האדם. רק נשים מעטות מאד – היפאתיה, למשל – בחרו בדרך זו[2]. דרך החיים הטבעית ביותר עבור רוב הנשים הייתה ניהול משק הבית וטיפול בילדים.

אה, והעבדות כנראה תופיע מחדש. למה? כי בעבר, העבדים היו 'הרובוטים' – כלומר, הפועלים שביצעו עבודה מבלי שיהיה צורך לשלם להם עבורה. הם דרשו רק מזון, מים ומקום אחסון (כלומר, מגורים בסיסיים). כל חברה שרצתה ליהנות מרמת חיים גבוהה בעלות נמוכה לאזרחים, הייתה צריכה להסתמך על עבדים. מתי החלו העבדים להיות מיותרים? רק כאשר נכנסה לשימוש טכנולוגיה שיכלה להחליף אותם ביעילות. אלא שאם אין לנו יותר חשמל, או אפילו מספיק אנשים שיכולים לכרות פחם כמקור אנרגיה טוב למכונות, הרי שתוך זמן קצר יתחילו השורדים בעתיד הפוסט-אפוקליפטי לשעבד חלק מהשורדים האחרים. בשם היושרה המדעית אציין שיש גם דעות אחרות בנוגע ליעילותה הכלכלית של העבדות, כך שהמסקנה האחרונה שנויה במחלוקת. ועדיין – היא נראית הגיונית.

סיכום

בפרק הקצרצר שתרגמתי, מתארת מנדל את כל הטכנולוגיות שייעלמו מעולמנו בעקבות מגיפה שתכלה כמעט את כל המין האנושי. הרשימה מבהירה לנו עד כמה הדברים שאנו מקבלים כמובן מאליו – הוודאות הכמעט-מלאה שנשרוד שריטה ליד, היכולת לצלם בכל מקום באמצעות הטלפון, הטיסות הזולות – הם תוצר של חברה מדעית-טכנולוגית שחבריה חייבים להמשיך לעבוד קשה כדי לוודא שהטכנולוגיות ימשיכו לעמוד לידי כולם. ואם לא די בכך, הרי שרבות מהטכנולוגיות עליהן מבוססת החברה בהווה, הביאו עמן גם שינויים חברתיים ותרבותיים דרמטיים – שעשויים להיעלם במידה ולא ניתן יהיה לשמר את הטכנולוגיות המודרניות.

כשאני קורא את הרשומה הזו שוב, אני מבין מחדש עד כמה המדע והטכנולוגיה חשובים לאנושות, וכמה קריטי להילחם בבורות. אה, ולא לשחרר מגיפות קטלניות לאוויר העולם.

בהצלחה לכולנו.

[1] http://homepages.gac.edu/~arosenth/265/Athenian_Democracy.pdf

[2] https://en.wikipedia.org/wiki/Hypatia

צמח המרפא שהורג את החולים

צמח המרפא שהורג את החולים

חשוב לדעת: אם אתם משתמשים בצמחי מרפא, רשומה זו עשויה להציל את חייכם. אם אתם מכירים אנשים המשתמשים בצמחי מרפא ועשויים להתפתות ולהזמין מרשמים לא-חוקיים מחו"ל, אנא שתפו את הרשומה עמם.


בתחילת שנות התשעים תקפה מגפה מוזרה את נשות בלגיה. מאה נשים בריאות, צעירות ברובן, פיתחו תסמינים יוצאי-דופן: חולשה, אנמיה, שינויים בגוון העור. כשהלכו להיבדק, הן גילו שהן סובלות מכשל כרוני בפעילות הכליות. או במילים פשוטות ובוטות יותר, הכליות שלהן קרסו וגוועו בתוך הגוף. המחלה התקדמה במהירות, והחולות בה נאלצו לעבור טיפולי דיאליזה כדי להישאר בחיים, ובמקרים רבים גם נזקקו להשתלת כליות. חצי מהנשים שנבדקו פיתחו גם סרטן בדרכי השתן.

מאיפה מגיעה מחלה קשה ונדירה כל כך, ככה סתם באמצע החיים? מסתבר שהדבר היחיד המשותף לכל אותן נשים הוא שהן נרשמו לדיאטה מסוימת שכללה נטילת צמחי מרפא סיניים. בתוך התערובת נכלל גם הצמח אריסטולוצ'יה פאנגצ'י, המשתייך לסוג הצמחים המכונה ספלול. בסך הכל, 1,800 נשים בלעו את התערובת הספלולית מדי יום, במשך עשרים חודשים. לרובן לא הזיקו הספלולים בטווח הקצר, לפחות בינתיים – ונראה בהמשך מדוע יש סיבה לחשוד שבריאותן לא תאיר להן פנים בעוד עשור או שניים. אצל מאה מתוכן, כאמור, גרם הצמח לכשל כלייתי מהיר ודרמטי, ולהופעת גידולים סרטניים תוך פחות משנתיים.

קל לזהות את הספלולים: הם ניחנים בפרחים גדולים הנמצאים בקצה צינור ארוך וצר. הפרחים מפתים אליהם את החרקים באמצעות הפצת ריח לא-נעים (כלומר, לא נעים לבני-האדם), ואלו נוחתים על הפרח ומגששים את דרכם במורד הצינור בניסיון להגיע למוקד תאוותם. הם נלכדים במעמקי הפרח, ורק לאחר שהתכסו היטב בגרגרי אבקה, נאות הצמח לשחרר אותם לדרכם – ואז הם עפים הלאה לפרח הבא ומפרים אותו.

Aristolochia_labiata.jpg

הצמח אריסטולוכיה לביאטה. מקור: ויקיפדיה

לא רק החרקים נמשכים אל הספלולים. הפרח מזכיר לרבים בצורתו את איבר המין הנקבי האנושי, וככזה זכה למוניטין בהיסטוריה של הרפואה. כבר בימי אריסטו נעשה שימוש בצמח בערי יוון לטיפול בהכשות נחשים, בחבלות לראש, באינסומניה (קושי להירדם), בעצירות ועוד. כתבים קדומים אחרים מעידים על שימוש בצמח בכל רחבי אירופה, שתי יבשות אמריקה, באסיה וכמובן גם במזרח התיכון ב- 2,500 השנים האחרונות. הספלולים מהווים אבן יסוד באיור ודה – אחת מהשיטות הפופולריות ביותר המקובלות ברפואה האלטרנטיבית, ונהוגה עדיין בהודו, סין ובאסיה באופן כללי.

וזה, איך נאמר, חבל מאד, מכיוון שכל הספלולים מכילים כמויות משמעותיות של חומצות אריסטולוכיות, ואלו – במילה אחת – מסרטנות. מאד.

סודם האפל של הספלולים

החומצות האריסטולוכיות שמרו על סודן האפל במשך אלפי שנים, אך זה נחשף לבסוף בזכות מחלה יוצאת-דופן שהתפרצה בחבל הבלקן, והזכירה באופיה את המגפה שתקפה את נשות בלגיה. בחלק מהקהילות החקלאיות באזור לקו נשים וגברים בכשל כליות מתקדם ופיתחו סרטן בדרכי השתן. בשונה מבלגיה, בה פרצה המחלה בפתאומיות ולאחר זמן חשיפה קצר לחומצות האריסטולוכיות, בחבל הבלקן היא הייתה מתפרצת עשרות שנים לאחר החשיפה המקורית לחומצות הללו.

תושבי הכפרים בחבל הבלקן, מסתבר, השתמשו בשיטות מסורתיות לקצירת וטחינת החיטה ולאפיית הלחם. מכיוון שהספלול גדל גם באיזור השדות, התערבבו גרגריו עם גרגרי החיטה, והתושבים זכו בתזונה שהכילה ריכוז נמוך של חומצות אריסטולוכיות. לפי חלק מההערכות איבדו מאה-אלף בני-אדם בחבל הבלקן את חייהם כתוצאה מהמחלה.

ארתור גרולמן, חוקר מאוניברסיטת סטוני ברוק, חשד שהחומצות האריסטולוכיות גורמות למוטציות בקוד הגנטי של תושבי הבלקן. הוא חשף תאים אנושיים במעבדה לחומצות אריסטולוכיות, וגילה כי הן גורמות למוטציות ייחודיות בגן שנועד להגן על התאים מסרטן. הוא בדק את הקוד הגנטי של חלק מתושבי הבלקן החולים, וגילה שם את אותן מוטציות. המסקנה הייתה ברורה: החומצות האריסטולוכיות מסרטנות.

ואז עברה מחשבה עגומה במוחו של גרולמן: האם ייתכן שבמהלך אלפי השנים האחרונות, הרעילו בני-האדם את עצמם באמצעות הצמחים הללו? והאם ייתכן שאנו עדיין עושים זאת כיום?

גרולמן החליט לבחון דגימות גנטיות שנלקחו מחולי סרטן בטייוואן בה משתמשים רבים ברפואה המסורתית, ובמקביל היא גם האלופה העולמית בשכיחות מקרי הסרטן בדרכי השתן העליונות. מערכת הבריאות של טייוואן תיעדה שכשליש מהאוכלוסייה קיבלה 'תרופות' המכילות עשבי מרפא עם חומצות אריסטולוכיות. בשנת 2011 בחן גרולמן 151 חולים, ומצא את המוטציות הייחודיות – מאותו סוג שנמצאו גם בחבל הבלקן – ב- 83 אחוזים מהחולים.

וכאן נפתחו שערי המבול, וחוקרים אחרים זרמו לבדוק את השפעותיהן המזיקות של החומצות האריסטולוכיות. תוך שנים ספורות התגלה כי לחמישה אחוזים בערך מבני-האדם יש מוטציה גנטית שהופכת אותם לרגישים במיוחד לנזקיהן של החומצות האריסטולוכיות. אלו האנשים שכליותיהם ייכשלו כשנה-שנתיים לאחר חשיפה לחומצות הללו. אך גם 95 האחוזים האחרים אינם יכולים לנוח בשקט ובשלווה. חומצות אריסטולוכיות גורמות לנזקי דנ"א בכל בני-האדם הנוטלים אותן, ולפי מחקר מ- 2013 הן אף מסרטנות יותר מחומרים ידועים לשמצה כטבק ואור אולטרא-סגול.

כיום, חומצות אריסטולוכיות אסורות לנטילה ברוב מדינות העולם. אף על פי כן, במזרח הרחוק בוחרים עדיין חלק מהתושבים להשתמש בספלולים ליצירת תערובות של צמחי מרפא. בסין עצמה ניתן עדיין למצוא בקלות תערובות אלו – וגם להזמינן דרך הרשת.

לקחים מהעבר – לעתיד

ההיסטוריה של החומצות האריסטולוכיות חושפת את הקושי בזיהוי גורמים מחוללי סרטן, אבל יותר מכך – היא מראה שגם אבותינו הקדומים התקשו לנפות את החומרים המזיקים מהבריאים.

העוסקים ברפואה מסורתית טוענים לעתים קרובות כי היא מבוססת על אלפי שנים של ניסוי וטעיה. ככזו, היא אמורה להיות בטוחה יותר מהרפואה המודרנית קצרת-הימים. אלא שניסויים שאינם נערכים באופן מדוקדק וקפדני אינם שווים הרבה. הטבע אינו מסגיר את סודותיו בקלות, כפי שכל מדען יודע היטב. חברות פרימיטיביות יכולות אמנם לערוך ניסויים בסיסיים – האם מצבו של החולה השתפר או הורע בעקבות נטילת התרופה – אך אלו יהיו מוגבלים מטבעם מכיוון שרוב התרופות אינן משפיעות באופן דרמטי על מצב החולה בטווח המיידי. הוסיפו לכך את העובדה שרופאי האליל אינם נוהגים לשמור נתונים לאורך זמן, ותקבלו את הרפואה המסורתית: כזו בה רק החומרים הקטלניים והמזיקים ביותר ובאופן מיידי מוצאים משימוש.

אבל מה קורה כשחומר קטלני שכזה הורג את החולה רק לאחר שנים רבות? במקרה כזה, שיטת הניסוי של הרפואה המסורתית אינה מספיקה כדי לזהות את הבעיה. וכך נותרנו עם הספלולים כאחד מהמרכיבים בטיפולים מסורתיים רבים. כמה רופאים מסורתיים לאורך ההיסטוריה הרעילו את חוליהם בשוגג, מבלי להבין שה- 'תרופה' שהם מספקים תהרוג את המטופל בעוד שנה או עשרים שנים? קשה אפילו לדמיין את המספרים. די להזכיר שעד לפני עשרים שנים, שליש מאוכלוסיית טייוואן – כמעט שמונה מיליון בני-אדם – השתמשו בצמחי מרפא המכילים חומצות אריסטולוכיות.

המשמעות היא שאיננו יכולים להסתמך בעיניים עיוורות על ההיסטוריה של הרפואה המסורתית, או על ההנחה הסמויה לפיה "מה שטבעי טוב לנו". ראוי להקדיש משאבים נוספים לחקר צמחי המרפא המוצעים לנו על-ידי הרפואה המסורתית. ומי יודע? אולי עוד נמצא שם, לצד גורמי סיכון גדולים, גם חומרי מרפא מתקדמים.


המקור לתמונת השער: ויקיפדיה

הודעות מנהלתיות:

1. אם אתם רוצים לקבל הודעות על עדכונים לבלוג, אתם מוזמנים להירשם בתיבה משמאל —>

2. בספרי החדש, "השולטים בעתיד", אני מפרט על אחד המקרים המזעזעים בהיסטוריה, בהם תעשיית הטבק הצליחה לשטות בציבור האמריקני ובעולם במשך שנים רבות ולזרוע ספק בנוגע להשפעותיו המזיקות של העישון. מקרה זה מבהיר עוד יותר כמה חשוב להסתמך על כוחם של מחקרים כדי לפענח את המציאות. הספר יוצא לאור באמצע מרץ בהוצאת כינרת זמורה, וניתן למוצאו בחנויות הספרים המובילות.