המכשיר שהיה אמור לשפר את יכולותינו הקוגניטיביות

המכשיר שהיה אמור לשפר את יכולותינו הקוגניטיביות

בעוד שנה נחגוג יום-הולדת שבעים וחמש לרעיון שהיווה את אחד הבסיסים לאינטרנט, למחשב האישי ועל הדרך גם להעצמת יכולת החשיבה האנושית. זה היה הרעיון של המדען והממציא ואנוואר בוש, שעוד ב- 1945 – כשמחשבים משוכללים היו בגודל של חדר או בניין, והאינטרנט לא הייתה עדיין אפילו חלום – כבר הציע לבנות את ה- Memex. 

מהו הממקס? במאמר מ- 1945, הצהיר בוש שניתן יהיה לבנות מכשיר שיעצים את יכולותיו הקוגניטיביות של האדם. כל אינדיבידואל עם ממקס יוכל – 

"לאגור את כל ספריו, מסמכיו ומכתביו [על מכשיר עתידי], שיהיה ממוכן כך שאותו אדם יוכל להתייעץ עם המכשיר במהירות ובגמישות. זו תהא הרחבה אינטימית לזכרונו."

בוש המשיך ותיאר את דרך השימוש בממקס, שמזכירה מאד את הדרך בה אנו גולשים כיום באינטרנט כשאנו רוצים לחקור נושא חדש. הנה כך – 

"בעליו של הממקס, נאמר, מתעניין במקור ובתכונות החץ והקשת. ספציפית, הוא חוקר מדוע הקשת התורכית הקצרה התעלתה ביכולותיה על הקשת האנגלית הארוכה בקרבות במסעי הצלב. יש לו עשרות ספרים ומאמרים שייתכן שרלוונטיים בממקס שלו. ראשית, הוא עובר על אנציקלופדיה, מוצא מאמר מעניין אך קצר, ומשאיר אותו מוקרן [על המסך]. לאחר מכן, בהיסטוריה, הוא מוצא פריט קשור אחר, ומצליב בין השניים. כך הוא ממשיך, בונה נתיב של פריטים רבים. מדי פעם הוא מוסיף הערה משלו, וקושר אותה לנתיב המרכזי או מצרף אותה לנתיב צדדי לפריט מסוים. כאשר נהיה ברור שיכולותיהם האלסטיות של החומרים הקיימים חשובים בעיקר לקשתות, הוא מתפצל לנתיב צדדי שמביא אותו לספרים על אלסטיות וקבועיהם הפיזיקליים." 

בוש לא עצר כאן. הוא חזה כי – 

"צורות חדשות לגמרי של אנציקלופדיות יופיעו, מוכנות מראש עם רשתות של נתיבים אסוציאטיביים…"

untitled-1400x966

ה- Memex

עשרים שנים לאחר מכן, טד נלסון המציא את ההייפרטקסט, כשהוא מסתמך באופן ישיר על רעיונותיו של ונוואר בוש. ארבעים וקצת שנים לאחר שבוש פרסם את רעיונותיו, בתחילת שנות התשעים, ההייפרטקסט כבר עמד בבסיס ה- World Wide Web דרכו כולנו משתמשים כיום באינטרנט. זהו, במילים אחרות, הקישור (לינק) שכולנו משתמשים בו כיום בלי לחשוב פעמיים. וכיום, אנחנו משתמשים בוויקיפדיה בדיוק כפי שבוש חשב על הממקס כבר לפני כמעט שמונים שנים. 

כשאני קורא את רעיונותיו של בוש מלפני כמעט שבעים וחמש שנים, אני מבין מחדש עד כמה מוגבלת הייתה יכולת החשיבה וניתוח הנתונים האנושית באותם הימים. מבלי מחשבים אישיים ורשת אינטרנט שתקשר ביניהם, לא היינו יכולים לזכור את רעיונותינו במדויק, לבחון אותם בזמן-אמת, או לחקור במהירות נושאים חדשים. הטכנולוגיה, כבר היום, שדרגה את יכולותינו הקוגניטיביות הבסיסיות.

ומה השדרוג הבא הצפוי לנו? נתעלם לרגע מחומרים פסיכואקטיביים מסוימים ויכולתם להשפיע על פעולת המוח, או מהנדסת המוח האנושי (אקט שידרוש עוד שנים רבות מאד למימוש באופן מדויק ואחראי). השדרוג הגדול הבא יגיע כנראה בזכות בינות מלאכותיות משוכללות כמו אלו של יבמ ו- Spark Beyond, המסוגלות לקרוא בעצמן מיליוני מאמרים ולסכם את תובנותיהן המרכזיות טוב יותר מרוב בני-האדם. בתוך עשור או שניים, יוכלו הבינות המלאכותיות לעשות זאת ברמה שתתעלה על כל אדם. באותו הזמן נוכל כבר כולנו להתחבר לבינת-על זו דרך הטלפון החכם שלנו, ולהתייעץ עמה בכל נושא. אפשר בהחלט לחשוב גם על עתיד בו נוכל להתחבר לבינה ישירות דרך המוח, אבל זה נראה לי כמעט מיותר. מה שחשוב כדי לשדרג עוד יותר את הבינה האנושית, הוא פשוט חיבור מהיר ככל-האפשר לבינה המלאכותית, וחיבורים כאלו כבר בנמצא. 

בקיצור, כולנו עומדים להיות נבונים יותר, והמשמעויות עצומות. מוחותינו האנושיים הבסיסיים מתקשים לתפוס רעיונות פילוסופיים גדולים ואמיתויות מדעיות. אם לכולנו תהיה בינת-על בכל כיס שתוכל לדבר עמנו ולתת לנו את התשובות לשאלות החיים הגדולות, נוכל להפוך לחברה… אחרת. אני רוצה לומר יעילה יותר, אבל אולי יעילות לא תהיה הפרמטר החשוב באמת? אולי פרודוקטיביות? אולי הדבר החשוב ביותר יהיה להתקרב לאמת, או לפחות לשקר שיגרום לנו להרגיש טוב יותר? אי אפשר לדעת כיצד תיראה מציאות כזו, לפני שנהיה קרובים יותר אליה.

כך או כך, השילוב שלנו ושל המחשבים עומד להפיק אנשים נבונים יותר – כאלו החשופים למידע מהימן הרבה יותר ויכולים לנתח את משמעויותיו באופן מדויק יותר. אבל האם נהיה חכמים יותר? האם נוכל לשקול בקור-רוח את מה שבינת-העל המלאכותית תאמר לנו לעשות? האם נוכל לבחור בחוכמה?

אני רוצה לחשוב שכל עוד אנשים מסוגלים להשקיע דקות ארוכות בקריאת פוסט בפייסבוק שאינו מערב חתולים, תינוקות חייכניים, או דילמה בין אבות פגומים ואמהות צודקות, יש לנו עוד סיכוי לכך. אבל כמו תמיד – נגלה את התשובה בעתיד.

 

 


 

לקריאה נוספת –

המאמר המקורי של בוש ב- The Atlantic