כשהבוטים של פייסבוק יוצאים משליטה

כשהבוטים של פייסבוק יוצאים משליטה

אני אוהב את אנטוניו. הוא נהג המונית המועדף עלי כשאני רוצה להגיע במהירות לפגישות חשובות. יש לו בנדנה אדומה שמשתלבת היטב עם השפם השחור המרשים. והנסיעות איתו תמיד מעניינות.

"שמעת שהבוטים עומדים להשמיד את כולנו?" התנפל עלי כשנכנסתי למונית.

"יש שמועות כאלו שמתרוצצות כבר מאה שנים בערך." חייכתי בזמן שהניע את הרכב והתחלנו לנוע קדימה. "שהסוף יגיע מהשתלטות הרובוטים, הבוטים, או בינה מלאכותית באופן כללי. אבל בינתיים, עשה לי טובה וסע במהירות – אני תכף מאחר לפגישה הבאה."

man-2192280.jpg

אנטוניו, צילום אילוסטרציה

"אלו כבר לא שמועות." הדגיש אנטוניו כשהשתלבנו בתנועה בכביש המהיר. "ממש השבוע פייסבוק הודיעו שהם נאלצו לסגור שני בוטים שהחלו להתמרד נגדנו, המציאו שפה חדשה משלהם ודיברו ביניהם בלי שנבין מה הם אומרים. מי יודע מה הם אמרו זה לזה, או כמה הם חכמים? לדעתי, הם מתכננים נגדנו. מזל שפייסבוק עצרה אותם ברגע האחרון."

"כן…" התלבטתי איך לענות. "אבל לא. לא בדיוק. נכון שהייתה הרבה דרמה בתקשורת מסביב לסיפור הזה – היו אתרים שדיווחו שהמהנדסים של פייסבוק נכנסו לפניקה וכיבו את הבוטים, או שתהו האם המצאנו את מפלצת פרנקנשטיין המודרנית. המציאות הרבה פחות דרמטית."

"פחות דרמטית?" הבחנתי בעיניו המצומצמות של אנטוניו ננעצות בי בראי. הרכב החל להאיץ קדימה. "אז אתה אומר שיש עוד מאחורי הקלעים של הסיפור הזה?"

"כן, אבל הקונטקסט הוא זה שחשוב כאן. בסך הכל היה מדובר בשני בוטים – אלגוריתמים שמחקים יכולות שיחה אנושיות. אגב, חזיתי את יכולותיהם המתקדמות של בוטים מהסוג הזה בספרי הקודם, "המדריך לעתיד". בכל מקרה, פייסבוק עורכת ניסויים עם בוטים בתקווה שהם יוכלו לדבר עם בני-אדם ולהציע להם שירותים. כך שבמקום להתקשר לחנות הפרחים, למשל, תוכל ליצור קשר עם הבוט של חנות הפרחים דרך פייסבוק, להגיד לו שאתה רוצה לשלוח זר לאשתך לרגל יום הנישואין, והוא יבין מיד שאתה רוצה זר חגיגי עם ורדים אדומים.

זה העתיד שפייסבוק מנסה לקדם, והיא רוצה לחמש את הבוטים שלה גם ביכולות מיקוח ומציאת פשרות. היחידה לחקר בינה מלאכותית בפייסבוק הצליחה כבר ביוני להקנות לבוטים יכולות שכאלו ברמה גבוהה, שמתחרה בזו של בני-אדם, לפחות עבור מציאת פשרות במקרי בוחן פשוטים, כגון חלוקת כדורים, כובעים וספרים בין המתמקחים באופן שיספק את כולם. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל הייתה בעיה אחת במחקר הזה: כשהחוקרים הורו לבוטים להתמקח זה עם זה, הם גילו שהבוטים יוצאים משליטה."

"ורוצים להרוג את כולנו!" דפק אנטוניו בשתי ידיו על ההגה.

"לא. זה לא מה שאמרתי." התנגדתי. "העניין הוא שמדובר במערכות בינה מלאכותית שמבוססות על רשתות עצבים מלאכותיות. מערכות כאלו לומדות באופן פעיל מכל מה שהן חוות. זה היתרון הגדול שלהן על פני מערכות פשוטות יותר. ככל שהבוטים התווכחו יותר זה עם זה, כך הם למדו טוב יותר איך להעביר את המסר שלהם באופן ברור ופשוט יותר לצד השני. ומכיוון שהחוקרים לא הורו להם לשמור על כללי השפה האנגלית בזמן הדיונים, תוך זמן קצר השיחה בין שני הבוטים הפכה להיות בלתי-מובנת כמעט לחלוטין לבני-האדם שצפו בה. הם התחילו להשתמש בשפת קוד כדי להעביר מסרים זה לזה – שפה שהייתה מובנת רק להם במלואה."

"קוד?!" אנטוניו עקף רכב אחד משמאל, רכב אחד מימין, הכריח שלושה אופנוענים להתפזר לצדדים, וזינק מעל משאית. "עכשיו הרובוטים מתחילים גם לתכנת?!"

"לא, לא!" אמרתי בבהילות. עצמתי את עיניי, אבל זה היה מפחיד עוד יותר. פקחתי אותן שוב. "הם לא תכנתו את עצמם. זה בסדר. אפשר להירגע. הם פשוט מצאו דרך יעילה יותר להעביר מסרים ביניהם. תראה, לנו, בני-האדם, יש דרכים מאד מוגבלות להעביר מסרים. לכל מילה שלנו יש כמה משמעויות – כמו "קוד". אנחנו צריכים את כל המשמעויות האלו בשיחה האנושית, שנועדה להקיף מגוון של נושאים כמו אהבה, חברות, יריבות, פיננסים ועוד. אבל לבוטים היה רק צורך אחד – להגיע להסכמה במשא ומתן זה עם זה. ולכן הם פישטו עוד ועוד את השפה האנושית, עד שהגיעו לבסיס שהיו צריכים, שהעביר את מירב האינפורמציה עם מינימום הסחות דעת. אחד היה אומר "אני יכול אני אני כל דבר אחר" והשני היה מבין מיד את כוונתו ומשיב – "כדורים יש אפס לי לי לי לי לי לי". ככה זה נראה באנגלית –

Bob: I can i i everything else

Alice: balls have zero to me to me to me to me to me to me to me to me to

Bob: you i everything else

Alice: balls have a ball to me to me to me to me to me to me to me to me

אלו פישוטים של שיחה אנושית, אבל פישוטים דומים מתבצעים כל הזמן, למשל ביחידות צבאיות שצריכות לתקשר זו עם זו ביעילות ובקיצור בשדה הקרב."

"שדה הקרב?!" הוא שאג, והמונית רעמה קדימה. ייתכן שייבבתי.

"זה טוב! זה טוב! תחשוב כמה קשה לנו לתקשר אחד עם השני ולהעביר מידע ביעילות זה לזה! למכונות קשה עוד יותר – אם אנחנו רוצים שתכנה א' תעבוד עם תכנה ב', למשל, אנחנו חייבים להתאים כל אחת מהן לעבודה המשותפת, וזה דורש המון כוח תכנות אנושי! אבל אם היינו יכולים לעזור למכונות להמציא שפות משותפות באמצעותן הן יכולות להעביר מסרים זו לזו בקלות – אפילו בלי מעורבות אנושית – זה היה יכול לעזור לחבר את כל המערכות בעולם ולאפשר להן לעבוד בשיתוף פעולה! המזגן החכם, המקרר החכם, הרמזור, המכונית האוטונומית – "

הבנתי את הטעות מאוחר מדי, כשידיו של אנטוניו התהדקו על ההגה עד שאצבעותיו הלבינו. הוא לא אוהב לשמוע על מכוניות אוטונומיות. צפיתי בו שואף אוויר בין שפתיים מכווצות.

"על מכוניות אוטונומיות נדבר בפעם אחרת." סינן לבסוף, וירד למחלף בשלוש-מאות קמ"ש. "בינתיים, כשכל המכונות האלו שלך מדברות בעתיד זו עם זו בשפה שאנחנו לא מבינים, אתה יכול להגיד לי איך אתה מצפה שנשלוט עליהן? שנוודא שהן עושות את מה שאנחנו רוצים?"

"מחשבים באופן כללי עושים את מה שאנחנו אומרים להם לעשות." אמרתי בהכנעה. "אבל אתה צודק בכך שמערכות לומדות עלולות ללמוד גם לפרש את דברינו באופן לא-מדויק, ולהעביר אותם עוד פחות במדויק בשרשרת המכונות. זו בדיוק הסיבה שאנחנו חוקרים את הנושאים האלו עכשיו – כדי למצוא דרכים לעזור למכונות להעביר מסרים אחת לשנייה באופן מדויק יותר, ומצד שני שיישאר עדיין במסגרת הבנתנו האנושית. אבל באמת שלא צריך… לדאוג!"

את המילה האחרונה פלטתי בצעקה כשאנטוניו סטה ימינה בחדות והדמים את הרכב, תוך שהוא מחמיץ במילימטר את ברז הכיבוי הסמוך.

"הגענו ליעד!" הכריז. "במהירות כמו שרצית."

"זה היה קצת מהיר מדי." התנגדתי. "אפשר לקבל איזו הנחה? כמעט חטפתי… התקף… לב…"

המילים גוועו בגרוני לנוכח מבטו היוקד.

"תודה, אנטוניו." נאנחתי. "באמת הגענו מהר ליעד, אבל אולי כדאי שבפעם הבאה נתקשר טוב יותר לגבי מה הכוונות המדויקות שלי. למשל, להגיע ליעד בחיים."

עיניו נצנצו. "דולרים יש אפס לי לי לי." הלעיט. "ואם זה לא טוב לך, אתה יכול לעבור למכוניות האוטונומיות."


כמו תמיד, אם אתם אוהבים לקרוא על בינות מלאכותיות ועל הדרכים השונות בהן ישתלבו בעולמנו, אתם מוזמנים להתעמק ב- "המדריך לעתיד" ו- "השולטים לעתיד" – שניהם בחנויות הספרים.

טרולים רק רוצים ליהנות: על תכונות האופי של טרולים

טרולים רק רוצים ליהנות: על תכונות האופי של טרולים

"תחזירי לי את הסמארטפון!" צעקה הנערה השחרחורת בשולחן בבית הקפה שלידי על אחת משתי חברותיה.

"בבקשה." חייכה אחת מהן והגישה לה את המכשיר. הזועקת המקורית חטפה אותו מידיה, העיפה בו מבט וגנחה ללא-הפתעה, "ביץ'. נעלת לי אותו. עכשיו יקח חמש דקות עד שאוכל להפעיל אותו שוב."

הבלונדינית שבחבורה נאנחה. "היית צריכה לדעת שרייצ'ל תעשה לך את זה." אמרה. "היא כזאת טרולית באוף-ליין."

"אני לא טרולית." מחתה רייצ'ל. "אני לוחמת צדק. אתן רואות תמיד למי אני כותבת: לטפשים שמגיע להם להיענש על השטויות שהם כותבים."

"נשמע כאילו יש לך דווקא פוטנציאל טוב להיות טרולית." הצטרפתי לשיחה, וחייכתי חיוך גדול כשהשלוש הסתובבו לעברי. "וזה מדעי!"

children-1286275_1280.jpg

"סליחה," אמרה רייצ'ל, "מי אתה?"

"זה לא משנה כרגע." אמרתי בהתלהבות. "מה שחשוב זה שתדעו על המחקר החדש על הטרולים שיצא ממש לאחרונה. לא הבובות המטופשות עם השיער הצבעוני, אלא האנשים האלו שמציקים לכולנו באונליין: מדברים לא-יפה, מעליבים בלי סיבה ובאופן כללי מנסים ליצור כמה שיותר רגשות רעים. את מכירה אותם – לא כך, רייצ'ל?"

היא קימטה את מצחה בניסיון ברור להתעלם, אבל אני המשכתי.

"במחקר נסקרו 415 משתמשי אינטרנט, שענו על מגוון של שאלונים פסיכולוגיים. אחד מהם היה שאלון שנועד לבחון עד כמה אתה נוטה להתנהגות טרולית אונליין, באמצעות בדיקה עד כמה המשיבים מסכימים עם הצהרות כגון "למרות שחלק מהאנשים חושבים שההערות או הפוסטים שלי מעליבים, אני חושב שהם מצחיקים". כן כן, יש שאלונים ממשיים כאלו לבחינת פוטנציאל הטרוליות של אנשים! ואז, כשהחוקרים ידעו מי האנשים שנוטים יותר להתנהגות טרולית, הם יכלו לבחון גם איך הם עונים על שאלוני אישיות שמלמדים על תכונות אופי מסוימות – נרקיסיזם, מקיאווליאניזם, אמפתיה, פסיכופתיות ואחרות. ואתן יודעות מה מאפיין את הטרולים?"

"הם דומים לרייצ'ל!" ניחשה הבלונדינית מיד.

"כנראה." הסכמתי. "אבל המחקר גילה שני דברים צפויים והגיוניים, ועוד ממצא אחד שבהתחלה נראה מוזר. קודם כל, הוא הראה שלאנשים עם נטיה גבוהה יותר לפסיכופתיות ולסדיזם, יש סיכוי יותר גבוה להיות גם טרולים. כמובן, זה לא אומר שטרולים הם "פסיכופתים" או "סדיסטים", אלא רק שהם נמצאים גבוה יותר במדרג של התכונות האלו, בהשוואה לבני-אדם אחרים. בממוצע, הם נהנים יותר לראות אחרים סובלים, ופחות אכפת להם מהסבל של אחרים. עד לכאן מה שהיה ברור כבר לכולנו. אבל הנה הממצא המפתיע: מסתבר שלטרולים יש יותר אמפתיה מהממוצע."

"זה לא הגיוני." התנגדה השחרחורת. "אם לרייצ'ל הייתה יותר אמפתיה, היא לא הייתה נועלת לי את הסמארטפון."

"נכון!" הסכימה רייצ'ל. "רגע, לא – "

"ההסבר הוא שיש שני סוגים של אמפתיה." סירבתי להאכיל את הטרולית. "הראשון הוא אמפתיה קוגניטיבית, באמצעותה אנו מסוגלים לזהות ולהבין את רגשותיו של האחר. השני הוא אמפתיה אפקטיבית, שמאפשרת לנו להתנסות ממש ולהפנים את רגשותיהם של אחרים. אם יש לי אמפתיה קוגניטיבית, אני יודע כשכואב למישהו אחר. אם יש לי אמפתיה אפקטיבית, אני סובל ומזיל דמעות ביחד איתו."

"ולטרולים יש אמפתיה קוגניטיבית?" ניחשה הבלונדינית.

"בדיוק." אמרתי. "הטרולים הטבעיים המושלמים ניחנים באמפתיה קוגניטיבית גבוהה מצד אחד, אמפתיה אפקטיבית נמוכה מהצד השני, ונטייה לסדיזם ולפסיכופתיות מהצד השלישי. הם יודעים לזהות, למשל, שנעילת הסמארטפון תוביל למפח נפש גדול מצדך, השחרחורת. אבל הם לא מסוגלים להזדהות עם הרגשות הללו ולשקף אותן כפי שקורה אצל רובנו. הוסיפו לכך את הרצון להכאיב לאחרים, ותקבלו… ובכן, את רייצ'ל. או כפי שאולי נכון יותר לומר – קיוטיגירררל17. אני צודק?"

רייצ'ל נעצה בי מבט המום. שתי האחרות פלטו נשיפות חדות.

"כן." חייכתי עם השפתיים. "אני יודע. את באמת צריכה להקפיד יותר לכסות את העקבות שלך באינטרנט, אחרי שאת מטרילה אנשים בבלוג שלהם. במיוחד אם את גרה באותה עיר ואותה שכונה כמוהם, ואפילו מגיעה לאותו בית קפה כמוהם."

אבל תשומת לבה כבר לא הייתה ממוקדת בי.

"זה לא מה שאתן חושבות." התחננה לחברותיה. "אני לא יודעת מי האיש הזה, אבל – "

"את קיוטיגירררל17?" פלטה השחרחורת. "זאת את שהאכלת אותי את כל הזבל הזה בטוויטר? שאמרה לכל השכבה שאני… איך יכולת? את פשוט פסיכופטית!"

"בעלת נטייה גבוהה יותר לתכונת האופי הידועה בשם פסיכופתיה." תיקנתי את הטעות בהנאה, בזמן שחברותיה קמו ועזבו את השולחן מבלי לזרוק מבט אחורנית לכיוונה. "בכל מקרה רייצ'ל, אני מקווה שלמדת את הלקח."

"איזה לקח?" שאלה במרירות. "לא לרשום את השם המלא שלי באף מקום ברשת? לא להטריל?"

"לא, זה לא הלקח. תטרילי כמה שאת רוצה ואת מי שאת רוצה, חוץ ממני." חייכתי למול עיניה שהחלו להתמלא בדמעות. "אבל תזכרי שתמיד יש טרולים גרועים יותר – ואחד מהם מצא אותך עכשיו."


 

הכותב (זה אני) מצהיר בזאת שסיפור זה לא התרחש באמת, שאינו טרול, שאינו תומך בטרוליות או בטרוליזם מכל סוג שהוא, ובאופן כללי מסתייג מההתנהלות המתוארת בסיפור. 

על תחרויות בין ילדים ובין עצים

על תחרויות בין ילדים ובין עצים

"אתה ניגש לכל העניין לא נכון." אמרה הגננת בקלילות. "אתה חייב להבין שהילד שלך לא בתחרות עם ילדים אחרים."

הנהנתי בפיזור נפש, והמשכתי לצפות בילדי הגן הרכים מטפסים על קירות הטיפוס, קופצים בין חבלים ורשתות ונופלים על המזרונים פעם אחר פעם. אם התחרות הייתה במספר הנפילות הגדול ביותר, הרי שאין ספק – הילד בהחלט לא התחרה עמם. אבל הוא אפילו לא ניסה! הוא פשוט נשאר על האדמה הבטוחה, וצפה בעניין בשאר חבריו מנסים להתאבד על החבלים. מדי פעם גם מחא כפיים לצליל חבטה מהדהדת במיוחד של ראש צעיר במזרון עתיק.

מאד מתסכל. למה, בעצם, הוא לא מוכן להתחרות בכל השאר?

"הילד שלך חכם." ניסתה הגננת להרגיע אותי. "הוא מבין שהסוד לקיום הוא בהרמוניה. הוא כמו עץ. עץ רחב-צמרת, שמקבל את כל שאר חבריו תחת צלו ועוטף אותם בשקט מרגיע – "

"אה!" הבנתי. "את מתכוונת שהוא מתכנן לחנוק אותם!"

היא לקחה צעד לאחור. "לא," אמרה, "כמובן שלא. הוא פשוט רגוע ושלו, כמו עץ ביער הגשם הירוק תמיד, שחי בהרמוניה עם חבריו ואינו מנסה להפגין את עליונותו עליהם – "

"אבל עצים לא עושים את זה." אמרתי. "זו הדרך בה אנו רואים את העצים מכיוון שאנחנו לא מתחרים כמוהם על אותו משאב: על אור השמש. למעשה, עצים הם אחד מהיצורים התחרותיים ביותר שהאבולוציה הפיקה. ועצים ביערות הגשם תחרותיים עוד יותר. את יודעת מה קורה כשעץ גדול ביער הגשם נופל?"

עוד גולגולת רכה פגעה במזרן. הו, להיות צעיר שוב. לא, תודה.

"בשנה האחרונה התפרסם מחקר במגזין המדעי הנחשב Science בדיוק על השאלה הזו. החוקרים עקבו אחרי עצים גדולים ביער הגשם בפנמה – כאלו שחוסמים את כל אור השמש שמגיע מלמעלה, ומנצלים אותו לטובתם הם כדי לשרוד. ואין להם 'חברים'. לכל היותר, יש להם עמיתים – העצים הגדולים האחרים שצמחו לידם והגיעו לגודל דומה. ביחד, העצים הגדולים חוסמים כמעט לגמרי את אור השמש שמגיע לקרקע, וכך הם מונעים מיריבים צעירים לגדול ולהתחרות בהם. כל שאר העצים שמתחת לחופת הצמרת הגבוהה גדלים לאט, אם בכלל, מכיוון שאינם מקבלים מספיק אור שמש כדי להשקיע בגדילה ובצמיחה. זו אינה הרמוניה. אם כבר, זו אוליגרכיה של עצים, שבה קבוצת צמחים קטנה מאד במספר אבל גדולה במימדים השתלטה על מקור האנרגיה החשוב ביותר."

"אבל… העצים הקטנים מרוצים לגדול לאטם, כמו ילדים שמחכים לתורם – " ניסתה הגננת להתנגד.

"אין להם רגשות." הבהרתי. "כי הם עצים. אין להם מערכת עצבים, נשמה, או רגשות. הדבר היחיד שמניע אותם הוא סדרה של תהליכים ביוכימיים שנבררו לאורך האבולוציה כדרך לקדם את העץ האינדיבידואל ואת צאצאיו. אבל בכל מקרה, העצים הקטנים באמת צומחים לאט, או בכלל לא, אבל ברגע שנופל אחד מהעצים הגדולים, אור שמש שוטף את כל האזור שהוא נהג לכסות. ואז, פתאום, כל העצים הקטנים מתחילים לצמוח במהירות. הם לא פועלים בהרמוניה או בשותפות. הם לא נחמדים ולא מתחשבים. הם פותחים במרוץ גדילה קדחתני ושולחים ענפים עטורי-עלים לכל כיוון בניסיון לתפוס את מירב אור השמש לעצמם. ואת יודעת מה קורה כשהצמרות שלהם מתרחבות מספיק כדי לגעת זו בזו?"

"הם מפסיקים לגדול?" הציעה הגננת בתקווה.

"הם מפסיקים להתפשט לצדדים." הסכמתי. "אבל הם ממשיכים לדחוף למעלה – כל הזמן למעלה. הם חייבים לעשות כך, מכיוון שהעצים שמגיעים גבוה יותר יכולים לחסום את אור השמש ל- 'חבריהם' שצמחו ביחד איתם, וכך למנוע מהם להמשיך להתחרות בהם. בסופו של דבר, רק מספר קטן מאד של עצים עצומים תופס את האזור שהיה חשוף לאור השמש. כל השאר, שלא הספיקו לגדול, להתפתח ולהתפשט באותה המהירות, נותרים הרחוק מאחור. עולם העצים הוא עולם של תחרות מהירה וחסרת רחמים שמובילה למנצחים גדולים, לא של שיוויון והרמוניה."

Overtopping.jpg

כך גדלים עצים ביערות הגשם: מתחרים זה בזה ולבסוף מאפילים על המתחרים שנכשלו. כמו כן, האיור מוכיח בעליל שצריך ללמד מדענים לעבוד עם גרפיקאים מקצועיים במקום להסתפק בפאוורפוינט. המקור: קרולין פאריור, כותבת המחקר הראשונה

"אבל ילדים אינם עצים!" מחתה הגננת. "הם לא צמחים! הם צריכים ללמוד לעבוד ביחד, במשותף, לקחת סיכונים ביחד, לפעול זה לצד זה!"

"בדיוק." אמרתי. "אבל את אמרת שהם כמו עצים, אז הייתי חייב להסביר לך שהם לא, כי עצים הם – "

"הסברת כבר. הסברת." הסכימה עמי הגננת במהירות. היא היססה לרגע. "אתה האבא הביולוגי של הילד, נכון?"

"כן." אמרתי. "עד כמה שידוע לי. למה?"

"בלי סיבה." היא נאנחה. "אבל איידע את הצוות להיערך קדימה לעתיד."

הנהנתי בפיזור נפש, תוך כדי התבוננות בצאצא הקטן. לפתע הבנתי שהוא אינו מתבטל סתם כך על המזרן. הוא תצפת על כל היתר מטפסים, נופלים, נחבטים. הוא ישב מול ערימה גדולה של נעליים, ובכל פעם שילד נוסף פגע בקרקע, הוא הוסיף עוד נעל לערימה. הוא ספר את הנופלים!

השבתי מבטי לגננת.

"אולי באמת כדאי שתכיני את הצוות." ייעצתי לה, מתוך הבנה ברורה של הנולד. "נראה לי שהוא באמת הבן הביולוגי שלי."


אם אתם מחבבים את הז'אנר המערבב כתיבה ספרותית-הומוריסטית עם מסרים מדעיים, אני ממליץ לכם להאזין לפודקאסט "הארי פוטר ושיטות הרציונליות", שנכתב ע"י אליעזר יודקובסקי, תורגם ללא מטרות רווח ע"י קהילת הרציונאליות הישראלית, ומוקרא… ובכן, על ידי.

המקור לתמונת השער: Kids and Fitness Gym

על סמארטפונים וחלוקת זיכרון בין זוגות נשואים

על סמארטפונים וחלוקת זיכרון בין זוגות נשואים

"תני לי להבין." אמרתי לאמו של אחד הילדים בגן בעת האיסוף. "את רוצה לתאם פגישה בין ההורים כדי לדרוש מהגן שיאכילו את כולם במזון טבעוני, אורגני ונטול פחמימות?"

היא הנהנה בראשה לאישור.

"זו פגישה שאני חייב להיות בה." החלטתי. "חכי רגע, ואבדוק בסמארטפון מה המספר שלי. אני לא זוכר אותו בעל פה."

היא עיקמה את חוטמה. "אתה באמת צריך להיפטר מהמכשיר הזה." המליצה לי. "אנשים כבר לא יכולים לזכור שום דבר בגללו."

"בשמחה. רק תתגרשי מבעלך קודם," הצעתי. "ואז אפטר מהסמארטפון."

"תסלח לי?" היא נרתעה.

"זה פשוט מאד." הסברתי. "הסמארטפון הוא טכנולוגיה – כלי שמשרת אותנו ומספק לנו עזר לזיכרון. ואפשר בהחלט לטעון שהנישואין הם טכנולוגיה דומה – כלי חברתי שהתפתח כדי לתגבר את הזיכרון שלנו. זה מה שמצאו הפסיכולוג דניאל וגנר ועמיתיו בשנות השמונים, כשהבחינו שזוגות נשואים נוטים לחלק ביניהם את מטלות הזיכרון. הבעל, למשל, היה זוכר את הזמן בו צריך לקחת את החתול לווטרינר, והאשה הייתה זוכרת את מועד יום ההולדת של חותנתה. את זוכרת את יום ההולדת של החותנת שלך, נכון?"

"לא, ואין לי שום כוונה לזכור," אמרה בקרירות. "ואני מאד מבקשת ש – "

"אולי כדאי שתתקשרי יותר עם בעלך." המלצתי לה בדאגה. "וגנר גילה שחלוקת הזיכרון בין בני הזוג מתרחשת באופן טבעי כשהם חיים זה עם זה ומתקשרים ביניהם. במקום לפתוח אנציקלופדיה כדי לענות על שאלה מסוימת, הבעל יכול לשאול את אשתו. זה פשוט כל-כך הרבה יותר קל ומהיר. הוא כינה את התופעה הזו "זיכרון טרנזקטיבי", מכיוון שהיא מתארת מצב בו הבעל והאשה חולקים זכרון משותף בזכות העובדה שהם נגישים כל-כך זה לזו. ביחד, הם חכמים יותר מכל אחד מהם לחוד. ומי יודע? אולי זו אחת הסיבות לכך שמוסד הנישואין חזק כל-כך בתרבות האנושית – הוא שירת אותנו במהלך ההיסטוריה כך שבני-זוג יכלו לקבל בחירות חכמות ומושכלות יותר. למשל, את ובעלך בוודאי התייעצתם ביניכם מה הדרך הטובה ביותר לקחת משכנתא, לא כך?"

"לא היינו צריכים משכנתא." בישרה לי. "ומעבר לזאת, אני חייבת לציין שאני המומה מהדרך בה אתה – "

" – זוכר את כל פריטי המידע האלו?" השלמתי עבורה. "אני יודע, גם אני. כל המידע הזה מופיע בספרו החדש של קלייב תומפסון, חכם יותר משחשבת: איך טכנולוגיה משנה את מוחותינו לטובה, שאני קורא ממש עכשיו. מאד מומלץ, אגב. תרצי שאשאיל לך?"

"לא!" ירתה בחזרה. "מה שאני באמת רוצה הוא – "

" – עוד עצות." חייכתי. "בשמחה! באופן כללי, אם את רוצה להחכים עוד יותר, אני ממליץ לך למצוא שותפים נוספים לנישואין. מחקרים הראו שזכרון טרנזקטיבי עובד מצוין גם בקבוצות גדולות. כשאנשים למדו למשל מטלות מסובכות כמו הרכבת רדיו, ונבחנו עליהן שבוע לאחר מכן, התוצאות היו ברורות: מי שלמד בקבוצה ונבחן בקבוצה, הצליח יותר מאחרים שעבדו לבד. וכך גם סטודנטים שלמדו ביחד: הם השתמשו בזיכרון טרנזקטיבי כדי לחלק ביניהם את מטלות הזיכרון בלי תכנון מוקדם, וכך יכלו לנתח את הבעיות באופן עמוק יותר. כך שאולי כדאי לך למצוא עוד בעלים. או נשים. או מה שתרצי. אנחנו לא שופטים אחרים באמריקה."

"או – " עצרתי לרגע משטף הדיבור, לנוכח פניה המחליפות צבעים, "שאני אשמור על הסמארטפון שלי. מה דעתך?"

היא פתחה את פיה לתשובה, סגרה אותו, הסתובבה על עקביה והסתלקה מהמקום כשהיא גוררת מאחוריה את ילדה.

"שכחת לקחת את המספר שלי!" קראתי אחריה. משלא הגיבה, התכופפתי לילדי הקט.

"יש לי גם הרבה מה לספר לה על מזון אורגני." לחשתי באוזנו. "תשאל בבקשה את הבן שלה מה הטלפון שלהם, תזכור אותו ותגיד לי מחר, בסדר?"

הוא הבטיח שיעשה כן, ואני טפחתי בחיבה על כתפו. זיכרון טרנזקטיבי הוא באמת דבר נפלא.