על תחרויות בין ילדים ובין עצים

על תחרויות בין ילדים ובין עצים

"אתה ניגש לכל העניין לא נכון." אמרה הגננת בקלילות. "אתה חייב להבין שהילד שלך לא בתחרות עם ילדים אחרים."

הנהנתי בפיזור נפש, והמשכתי לצפות בילדי הגן הרכים מטפסים על קירות הטיפוס, קופצים בין חבלים ורשתות ונופלים על המזרונים פעם אחר פעם. אם התחרות הייתה במספר הנפילות הגדול ביותר, הרי שאין ספק – הילד בהחלט לא התחרה עמם. אבל הוא אפילו לא ניסה! הוא פשוט נשאר על האדמה הבטוחה, וצפה בעניין בשאר חבריו מנסים להתאבד על החבלים. מדי פעם גם מחא כפיים לצליל חבטה מהדהדת במיוחד של ראש צעיר במזרון עתיק.

מאד מתסכל. למה, בעצם, הוא לא מוכן להתחרות בכל השאר?

"הילד שלך חכם." ניסתה הגננת להרגיע אותי. "הוא מבין שהסוד לקיום הוא בהרמוניה. הוא כמו עץ. עץ רחב-צמרת, שמקבל את כל שאר חבריו תחת צלו ועוטף אותם בשקט מרגיע – "

"אה!" הבנתי. "את מתכוונת שהוא מתכנן לחנוק אותם!"

היא לקחה צעד לאחור. "לא," אמרה, "כמובן שלא. הוא פשוט רגוע ושלו, כמו עץ ביער הגשם הירוק תמיד, שחי בהרמוניה עם חבריו ואינו מנסה להפגין את עליונותו עליהם – "

"אבל עצים לא עושים את זה." אמרתי. "זו הדרך בה אנו רואים את העצים מכיוון שאנחנו לא מתחרים כמוהם על אותו משאב: על אור השמש. למעשה, עצים הם אחד מהיצורים התחרותיים ביותר שהאבולוציה הפיקה. ועצים ביערות הגשם תחרותיים עוד יותר. את יודעת מה קורה כשעץ גדול ביער הגשם נופל?"

עוד גולגולת רכה פגעה במזרן. הו, להיות צעיר שוב. לא, תודה.

"בשנה האחרונה התפרסם מחקר במגזין המדעי הנחשב Science בדיוק על השאלה הזו. החוקרים עקבו אחרי עצים גדולים ביער הגשם בפנמה – כאלו שחוסמים את כל אור השמש שמגיע מלמעלה, ומנצלים אותו לטובתם הם כדי לשרוד. ואין להם 'חברים'. לכל היותר, יש להם עמיתים – העצים הגדולים האחרים שצמחו לידם והגיעו לגודל דומה. ביחד, העצים הגדולים חוסמים כמעט לגמרי את אור השמש שמגיע לקרקע, וכך הם מונעים מיריבים צעירים לגדול ולהתחרות בהם. כל שאר העצים שמתחת לחופת הצמרת הגבוהה גדלים לאט, אם בכלל, מכיוון שאינם מקבלים מספיק אור שמש כדי להשקיע בגדילה ובצמיחה. זו אינה הרמוניה. אם כבר, זו אוליגרכיה של עצים, שבה קבוצת צמחים קטנה מאד במספר אבל גדולה במימדים השתלטה על מקור האנרגיה החשוב ביותר."

"אבל… העצים הקטנים מרוצים לגדול לאטם, כמו ילדים שמחכים לתורם – " ניסתה הגננת להתנגד.

"אין להם רגשות." הבהרתי. "כי הם עצים. אין להם מערכת עצבים, נשמה, או רגשות. הדבר היחיד שמניע אותם הוא סדרה של תהליכים ביוכימיים שנבררו לאורך האבולוציה כדרך לקדם את העץ האינדיבידואל ואת צאצאיו. אבל בכל מקרה, העצים הקטנים באמת צומחים לאט, או בכלל לא, אבל ברגע שנופל אחד מהעצים הגדולים, אור שמש שוטף את כל האזור שהוא נהג לכסות. ואז, פתאום, כל העצים הקטנים מתחילים לצמוח במהירות. הם לא פועלים בהרמוניה או בשותפות. הם לא נחמדים ולא מתחשבים. הם פותחים במרוץ גדילה קדחתני ושולחים ענפים עטורי-עלים לכל כיוון בניסיון לתפוס את מירב אור השמש לעצמם. ואת יודעת מה קורה כשהצמרות שלהם מתרחבות מספיק כדי לגעת זו בזו?"

"הם מפסיקים לגדול?" הציעה הגננת בתקווה.

"הם מפסיקים להתפשט לצדדים." הסכמתי. "אבל הם ממשיכים לדחוף למעלה – כל הזמן למעלה. הם חייבים לעשות כך, מכיוון שהעצים שמגיעים גבוה יותר יכולים לחסום את אור השמש ל- 'חבריהם' שצמחו ביחד איתם, וכך למנוע מהם להמשיך להתחרות בהם. בסופו של דבר, רק מספר קטן מאד של עצים עצומים תופס את האזור שהיה חשוף לאור השמש. כל השאר, שלא הספיקו לגדול, להתפתח ולהתפשט באותה המהירות, נותרים הרחוק מאחור. עולם העצים הוא עולם של תחרות מהירה וחסרת רחמים שמובילה למנצחים גדולים, לא של שיוויון והרמוניה."

Overtopping.jpg

כך גדלים עצים ביערות הגשם: מתחרים זה בזה ולבסוף מאפילים על המתחרים שנכשלו. כמו כן, האיור מוכיח בעליל שצריך ללמד מדענים לעבוד עם גרפיקאים מקצועיים במקום להסתפק בפאוורפוינט. המקור: קרולין פאריור, כותבת המחקר הראשונה

"אבל ילדים אינם עצים!" מחתה הגננת. "הם לא צמחים! הם צריכים ללמוד לעבוד ביחד, במשותף, לקחת סיכונים ביחד, לפעול זה לצד זה!"

"בדיוק." אמרתי. "אבל את אמרת שהם כמו עצים, אז הייתי חייב להסביר לך שהם לא, כי עצים הם – "

"הסברת כבר. הסברת." הסכימה עמי הגננת במהירות. היא היססה לרגע. "אתה האבא הביולוגי של הילד, נכון?"

"כן." אמרתי. "עד כמה שידוע לי. למה?"

"בלי סיבה." היא נאנחה. "אבל איידע את הצוות להיערך קדימה לעתיד."

הנהנתי בפיזור נפש, תוך כדי התבוננות בצאצא הקטן. לפתע הבנתי שהוא אינו מתבטל סתם כך על המזרן. הוא תצפת על כל היתר מטפסים, נופלים, נחבטים. הוא ישב מול ערימה גדולה של נעליים, ובכל פעם שילד נוסף פגע בקרקע, הוא הוסיף עוד נעל לערימה. הוא ספר את הנופלים!

השבתי מבטי לגננת.

"אולי באמת כדאי שתכיני את הצוות." ייעצתי לה, מתוך הבנה ברורה של הנולד. "נראה לי שהוא באמת הבן הביולוגי שלי."


אם אתם מחבבים את הז'אנר המערבב כתיבה ספרותית-הומוריסטית עם מסרים מדעיים, אני ממליץ לכם להאזין לפודקאסט "הארי פוטר ושיטות הרציונליות", שנכתב ע"י אליעזר יודקובסקי, תורגם ללא מטרות רווח ע"י קהילת הרציונאליות הישראלית, ומוקרא… ובכן, על ידי.

המקור לתמונת השער: Kids and Fitness Gym

על סמארטפונים וחלוקת זיכרון בין זוגות נשואים

על סמארטפונים וחלוקת זיכרון בין זוגות נשואים

"תני לי להבין." אמרתי לאמו של אחד הילדים בגן בעת האיסוף. "את רוצה לתאם פגישה בין ההורים כדי לדרוש מהגן שיאכילו את כולם במזון טבעוני, אורגני ונטול פחמימות?"

היא הנהנה בראשה לאישור.

"זו פגישה שאני חייב להיות בה." החלטתי. "חכי רגע, ואבדוק בסמארטפון מה המספר שלי. אני לא זוכר אותו בעל פה."

היא עיקמה את חוטמה. "אתה באמת צריך להיפטר מהמכשיר הזה." המליצה לי. "אנשים כבר לא יכולים לזכור שום דבר בגללו."

"בשמחה. רק תתגרשי מבעלך קודם," הצעתי. "ואז אפטר מהסמארטפון."

"תסלח לי?" היא נרתעה.

"זה פשוט מאד." הסברתי. "הסמארטפון הוא טכנולוגיה – כלי שמשרת אותנו ומספק לנו עזר לזיכרון. ואפשר בהחלט לטעון שהנישואין הם טכנולוגיה דומה – כלי חברתי שהתפתח כדי לתגבר את הזיכרון שלנו. זה מה שמצאו הפסיכולוג דניאל וגנר ועמיתיו בשנות השמונים, כשהבחינו שזוגות נשואים נוטים לחלק ביניהם את מטלות הזיכרון. הבעל, למשל, היה זוכר את הזמן בו צריך לקחת את החתול לווטרינר, והאשה הייתה זוכרת את מועד יום ההולדת של חותנתה. את זוכרת את יום ההולדת של החותנת שלך, נכון?"

"לא, ואין לי שום כוונה לזכור," אמרה בקרירות. "ואני מאד מבקשת ש – "

"אולי כדאי שתתקשרי יותר עם בעלך." המלצתי לה בדאגה. "וגנר גילה שחלוקת הזיכרון בין בני הזוג מתרחשת באופן טבעי כשהם חיים זה עם זה ומתקשרים ביניהם. במקום לפתוח אנציקלופדיה כדי לענות על שאלה מסוימת, הבעל יכול לשאול את אשתו. זה פשוט כל-כך הרבה יותר קל ומהיר. הוא כינה את התופעה הזו "זיכרון טרנזקטיבי", מכיוון שהיא מתארת מצב בו הבעל והאשה חולקים זכרון משותף בזכות העובדה שהם נגישים כל-כך זה לזו. ביחד, הם חכמים יותר מכל אחד מהם לחוד. ומי יודע? אולי זו אחת הסיבות לכך שמוסד הנישואין חזק כל-כך בתרבות האנושית – הוא שירת אותנו במהלך ההיסטוריה כך שבני-זוג יכלו לקבל בחירות חכמות ומושכלות יותר. למשל, את ובעלך בוודאי התייעצתם ביניכם מה הדרך הטובה ביותר לקחת משכנתא, לא כך?"

"לא היינו צריכים משכנתא." בישרה לי. "ומעבר לזאת, אני חייבת לציין שאני המומה מהדרך בה אתה – "

" – זוכר את כל פריטי המידע האלו?" השלמתי עבורה. "אני יודע, גם אני. כל המידע הזה מופיע בספרו החדש של קלייב תומפסון, חכם יותר משחשבת: איך טכנולוגיה משנה את מוחותינו לטובה, שאני קורא ממש עכשיו. מאד מומלץ, אגב. תרצי שאשאיל לך?"

"לא!" ירתה בחזרה. "מה שאני באמת רוצה הוא – "

" – עוד עצות." חייכתי. "בשמחה! באופן כללי, אם את רוצה להחכים עוד יותר, אני ממליץ לך למצוא שותפים נוספים לנישואין. מחקרים הראו שזכרון טרנזקטיבי עובד מצוין גם בקבוצות גדולות. כשאנשים למדו למשל מטלות מסובכות כמו הרכבת רדיו, ונבחנו עליהן שבוע לאחר מכן, התוצאות היו ברורות: מי שלמד בקבוצה ונבחן בקבוצה, הצליח יותר מאחרים שעבדו לבד. וכך גם סטודנטים שלמדו ביחד: הם השתמשו בזיכרון טרנזקטיבי כדי לחלק ביניהם את מטלות הזיכרון בלי תכנון מוקדם, וכך יכלו לנתח את הבעיות באופן עמוק יותר. כך שאולי כדאי לך למצוא עוד בעלים. או נשים. או מה שתרצי. אנחנו לא שופטים אחרים באמריקה."

"או – " עצרתי לרגע משטף הדיבור, לנוכח פניה המחליפות צבעים, "שאני אשמור על הסמארטפון שלי. מה דעתך?"

היא פתחה את פיה לתשובה, סגרה אותו, הסתובבה על עקביה והסתלקה מהמקום כשהיא גוררת מאחוריה את ילדה.

"שכחת לקחת את המספר שלי!" קראתי אחריה. משלא הגיבה, התכופפתי לילדי הקט.

"יש לי גם הרבה מה לספר לה על מזון אורגני." לחשתי באוזנו. "תשאל בבקשה את הבן שלה מה הטלפון שלהם, תזכור אותו ותגיד לי מחר, בסדר?"

הוא הבטיח שיעשה כן, ואני טפחתי בחיבה על כתפו. זיכרון טרנזקטיבי הוא באמת דבר נפלא.