דעה אישית: האם לאפשר טיפולי המרה? [רשומה שנייה בנושא]

דעה אישית: האם לאפשר טיפולי המרה? [רשומה שנייה בנושא]

בעקבות הרשומה האחרונה אודות יעילותם של טיפולי ההמרה [קישור כאן], מספר אנשים שאלו אותי לדעתי האישית אודות טיפולי ההמרה, וזוהי הזדמנות טובה לנסח כמה מחשבות בנושא.

ראשית, אציין שהראיות המדעיות הקיימות מצביעות על כך שטיפולי ההמרה המקובלים כיום אינם יעילים בשינוי נטייה מינית (כלומר, להשפיע על המשיכה של האינדיבידואל לנשים או לגברים). עם זאת, יש להם יעילות מסוימת בהשפעה על ה- "זהות הנטייה המינית" (Sexual orientation identity). מושג זה מתייחס לדרך בה אדם בוחר להגדיר את עצמו – כהומוסקסואל, הטרוסקסואל, או כל מונח אחר. הטיפולים המתבססים על ייעוץ בלבד, במיוחד, נותנים בידי המטופל כלים מחשבתיים באמצעותם הוא מסוגל לשלוט טוב יותר בצרכיו ובדחפיו המיניים, וכך הוא יכול לנהל את חייו באופן מודע ומושכל יותר.

זוהי מבחינתי תוצאה חיובית. אני מאמין שכל אדם צריך לקבל את זכות הבחירה על גופו ועל מוחו. כשאנשים סובלים מדיכאון, ראוי להציע להם כלים מחשבתיים וכדורים נגד דיכאון. כשאנשים רוצים להיות מרוכזים וממוקדים יותר, ראוי להציע להם שיטות מתאימות, לצד חומרים כמו ריטלין ונגזרותיו. ואם אדם כלשהו מרגיש שהוא נמשך לאחר בניגוד לרצונו, ראוי לתת בידיו את הכלים שהוא צריך כדי להתמודד עם אותה משיכה לא-רצונית.

מילת המפתח הראשונה כאן היא "בחירה". אנשים צריכים לבחור מרצונם החופשי כיצד הם רוצים שגופיהם ייראו ושמוחותיהם יפעלו. אפשר להתפלפל הרבה על סוגיית הבחירה, ולשאול האם יש באמת לאדם רצון חופשי, או שאנו כולנו מצייתים לרצון החברה הסובבת אותנו. אפשר וצריך גם להבין מתי מגיעים אנשים לגיל בו הם יכולים לקבל החלטות הרות-גורל עבור עצמם, ולשאת באחריות עליהן. אלו נקודות שצריך לדון עליהן, בוודאי, אבל בסופו של דבר השאלה היא האם אנשים יכולים לבחור בטיפולים, או שאלו נכפים עליהם מגבוה. זו אחת הסיבות שכולנו נחרדנו כל-כך מהעובדה ששר החינוך תומך בטיפולים אלו: הוא נמצא בעמדת כוח ממנה הוא יכול תיאורטית להורות על שליחת ילדים באופן ממוסד לטיפולי המרה.

בנקודה זו אתם יכולים להעלות את העובדה שיש גם סכנות בטיפולי ההמרה. זה נכון. הן בהחלט קיימות, והמטופלים הפוטנציאליים צריכים להיות מודעים אליהן. מילת מפתח שנייה, לפיכך, היא "שקיפות". אנשים שרוצים לעבור טיפולי המרה, צריכים לקבל את כל המידע אודות סיכויי ההצלחה של הטיפולים, כמו גם תופעות הלוואי והסיכונים הכרוכים בהם. עליהם להבין שהטיפולים לא יעזרו להם לשנות את נטייתם המינית, אלא לכל היותר למצוא דרך לחיות תחת מראית-עין הטרוסקסואלית, בעוד שהם ממשיכים להימשך לבני אותו מין. 

תנו לאנשים את המידע אודות הטיפולים, ואז תנו להם להחליט האם הם מוכנים לקחת על עצמם את הסיכון.

לצערי, זהו אינו המצב בישראל כיום. אנו שומעים דיווחים כי קטינים בישראל נשלחים לטיפולי המרה. הם אינם מסוגלים באמת לבחור ללכת לטיפולים, מאחר והוריהם ומחנכיהם מחליטים עבורם. אין כאן בחירה מצדם. ומכיוון שאין על הטיפולים הללו פיקוח מצד משרד הבריאות, קרוב לוודאי שהמטפלים אינם מספקים שקיפות מלאה בנוגע לתוצאותיהם הצפויות של הטיפולים. אלו נקודות שצריך וחשוב לשנות, אבל בהנחה שמצליחים לטפל בהן – אני לא רואה בעיה עקרונית עם הצעת טיפולי המרה למבוגרים.

לפני שאני מסיים את הרשומה, חשוב לי להזכיר שהדיון אודות טיפולי ההמרה נגוע בהתמקדות בטכניקות הקיימות בהווה. טיפולי ההמרה של העתיד לא יהיו דומים לאלו הקיימים כיום. חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד כבר פרסמו מאמר ב- 2014 בו טענו כי – 

"אפשר להעביר כל התנהגות חייתית – כולל התנהגות אנושית – רדוקציה למצבים מוחיים. אז מדובר רק בהבנה אלו תפעולים מוחיים יצליחו לשנות את הדחפים והיכולות … ששולטים בנטייה המינית של האינדיבידואל."  [1]

אם אתם מאמינים, כמוני, שבעשורים הקרובים נגיע להבנה טובה בהרבה של המוח האנושי, ונפתח כלים יעילים יותר לתפעולו, הרי שאתם חייבים לקבל שכלים אלו יוכלו לשמש גם להמרת הנטייה המינית. 

האם טיפולים עתידיים אלו יהיו נטולי סכנות? כמובן שלא. אין טיפול שנטול תופעות לוואי או סכנות אפשריות. ולמרות זאת, אני מאמין שאם לא נאפשר לאנשים בוגרים לבחור בהם, תחת תנאים של שקיפות מלאה, יהיה זה עוול מוסרי. המדע והטכנולוגיה צריכים לשרת את האדם ולקדם את יכולת הבחירה של כל אינדיבידואל: בחירה בחיים ארוכים ובריאים, בחירה בבריאות נפשית ובחירה אפילו – בסופו של דבר – גם בנטייה המינית.

כך שהעמדה שלי בנוגע לטיפולי ההמרה היא שהמצב הקיים כיום בישראל פסול מיסודו, אבל אנו יכולים וצריכים לתקן. התיקון צריך להתמקד כיום בעיקר בחברה, ולשנות את הראייה הנפוצה בעיקר בקרב הציבור דתי, לפיה הומוסקסואליות הינה הפרעה נפשית וחטא מוסרי. אבל בעתיד, כאשר טיפולי ההמרה יהיו יעילים הרבה יותר, נוכל לתקן גם את האינדיבידואל. נוכל להפקיד בידי כל אדם את ההחלטה בנוגע למגדר אליו הוא משתייך, לנטייתו המינית ולזהותו המינית. יהיו שייבחרו להימשך לגברים, ויהיו שייבחרו להימשך לנשים, ויהיו שייבחרו להימשך לזהויות מגדריות אחרות שחלקן אפילו אינן קיימות היום. וכמובן, יהיו גם אנשים שיזגזגו בין האפשרויות לאורך שנות חייהם. 

כל אדם, לפי רצונו.

מי ייתן ונגיע לימים אלו במהרה. 


 

קישורים –

[1] https://theconversation.com/born-this-way-how-high-tech-conversion-therapy-could-undermine-gay-rights-40121

 

קצת על המדע שמאחורי טיפולי ההמרה

שר החינוך החדש, רפי פרץ, טען בימים האחרונים כי "אפשר לבצע טיפולי המרה" בהומואים ובלסביות, ואף הוסיף כי הוא עצמו "עשה זאת בעבר".

ובכן, טוב ויפה. זכותו של השר והרב להאמין כרצונו. אבל מה אומר המדע על הנושא?

חשוב לי להבהיר שאיני מומחה בנושא טיפולי ההמרה, או במגדר. ובכל זאת, בניסיון למצוא תשובה לשאלה פניתי לדו"ח שהפיקה האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) ב- 2009, במסגרתו נסקרו כל המחקרים שנערכו על טיפולי המרה בארבעים וקצת השנים שקדמו לדו"ח. [קישור לדו"ח כאן]

הסוקרים ניסו למצוא את התשובה לשלוש שאלות קריטיות:

  1.     האם טיפולי המרה יעילים בשינוי הנטייה המינית?
  2.     האם טיפולי המרה מזיקים?
  3.     האם טיפולי המרה מביאים תועלת מעבר לניסיון בשינוי הנטייה המינית?

לפני שנמשיך, חשוב לסייג ולהודות שרוב הניסויים בתחום נערכו לפני שנות השמונים, ורק מחקרים מעטים בנושא נערכו בשנות האלפיים. רוב המחקרים סובלים מבעיות מתודולוגיות קשות, ורק מעטים עמדו בסטנדרטים הנדרשים לבחינה רצינית של התשובות לשאלות הנ"ל. לכן, ברור שצריך להמשיך לחקור את התחום. ובכל זאת, אפשר וראוי לסכם את הידע שקיים ברשותנו כבר היום, ויפה שהאגודה האמריקנית לפסיכולוגיה לקחה על עצמה את המשימה.

 

רקע כללי

אחת הבעיות המרכזיות בניתוח יעילותם של טיפולי ההמרה היא שיש שפע של טיפולים שונים. בשנות השישים של המאה האחרונה, למשל, עברו שבעים וחמישה גברים בגרמניה לובוטומיה (כריתת אזורים במוח) בניסיון 'לרפא' את נטייתם המינית[1]. בגופיהם של אחרים הושתלו אשכים שהגיעו מגברים הטרוסקסואליים[2], ולעתים אף בוצע במטופלים סירוס כימי באמצעות הזרקת הורמונים. במקרים הקיצוניים ביותר, חושמלו נבדקים עד שגפיהם החלו לפרפר[3].

testicles-2790218.jpg

התגובה הנכונה ביותר לפסקה הקודמת.

טיפולי המרה אחרים היו פחות קיצוניים. חלק מהמטפלים הכריחו את המשתתפים בטיפולים לרכב על אופניים עד שהתמוטטו, מימנו עבורם יחסי-מין עם נשים, או שביצעו עליהם גירוש שדים. כפי שכתב על הנושא דיוויד קרוז –

"הדימיון של אלו שניסו להחניק את ההומוסקסואליות היה מרשים באופן פנטסטי."[4]

מקריאת הרשימה החלקית הזו, אתם יכולים בוודאי להבין את רתיעתם של בני הקהילה הגאה מהצהרתו של שר החינוך החדש, שעוד עלול להמליץ לשלוח נערים ונערות לטיפולים מסוג זה. אבל הדבר השני שברור כאן הוא שקשה לכלול את כל טיפולי ההמרה תחת מטריה אחת. כל טיפול נהנה וסובל מהשלכות מסוג אחר.

ובכל זאת, אם נניח שרפי פרץ אינו מעוניין לבצע ניתוחי מוח בהומוסקסואלים, הרי שאפשר להפריד את הטיפולים המודרניים לשני סוגים מרכזיים. הסוג הראשון הוא טיפולי 'דחייה', במהלכם מקבלים המטופלים הלם חשמלי או חומר גורם הקאה כמו אפומורפין, לצד חשיפתם לגירוי מיני 'אסור'. התקווה היא לטפח דחייה אינסטינקטיבית מגירויים מיניים 'אסורים'. לא מפתיע לגלות שרבים מהמטופלים בוחרים לפרוש ממשטר הטיפולים הזה – שמהווה, למעשה, עינוי מבחירה. תופעות הלוואי השליליות של טיפולי הדחייה כוללים אובדן היכולת להתגרות מינית, דיכאון, ניסיונות התאבדות וחרדה.

הסוג השני של הטיפולים המודרניים הוא 'רך' יותר, ועיקרו ייעוץ פסיכולוגי. אלא שלא מדובר בייעוץ לפי כללי ונהלי הפסיכולוגיה המקובלת, המתייחסת להומוסקסואליות כאל נטייה מינית ותו לא. במקום זאת, הייעוץ מבהיר למטופל שמדובר בהפרעה נפשית שיש לטפל בה, ומספק לו כלים שיעזרו בכך.

 

שאלה ראשונה: עד כמה יעילים טיפולי ההמרה?

טיפולי המרה מתמקדים בהשגת שתי מטרות עיקריות: הפחתת המשיכה המינית כלפי בני אותו המין, וחיזוק המשיכה המינית כלפי בני המין האחר.

כותבי הדו"ח סקרו מחקרים שהתבססו על ניסויים בפועל, ולפיכך אמורים להיות אמינים יותר ממחקרים שמסתמכים בעיקר על דיווחים מצד המטופלים. כשמסכמים את תוצאותיהם של שבעה טיפולי 'דחייה', מגלים ש- 34 אחוזים מהמטופלים (מתוך 179 נבדקים שהתחילו וסיימו את הטיפול), חוו הפחתה במשיכה המינית שלהם כלפי בני אותו המין[5]. סקירה אחרת (McConaghy, 1976) חושפת שבערך חצי מהגברים המטופלים דיווחו על הפחתה במשיכה המינית שחשו כלפי גברים אחרים, שישה חודשים לאחר הטיפול.

נשמע שטיפולי ההמרה עובדים, נכון? אבל יש שתי בעיות. קודם כל, מסתבר שהטיפולים עלולים לדכא את הגירוי המיני באופן כללי – בלי קשר למקור הגירוי. אין צורך לומר שזוהי תוצאה שלילית ביותר. אבל מה שחשוב יותר להבין הוא שיש הבדל בין הגירוי המיני לבין ההתנהגות המינית. אני עשוי להתגרות מינית מגברים אחרים, אבל איני חייב לפעול על סמך הדחפים הללו. ואכן, בניסוי היחיד שכלל קבוצת ביקורת (ולפיכך הוא המהימן מכולם, Tanner, 1974), התגלה שהטיפול לא השפיע כלל על ההתנהגות המינית של המטופלים[6].

לסיכום, לא נראה שטיפולי ההמרה יעילים במיוחד – אם בכלל – בדיכוי מימוש הדחפים לקיום יחסים עם בני אותו מין. אבל אולי הם מוצלחים יותר בדחיפה ליחסי מין הטרוסקסואליים?

גם כאן, התוצאות אינן לטובת טיפולי ההמרה. בניסוי היחיד עם קבוצת ביקורת, המטופלים קיימו יחסי מין עם נשים לעתים תכופות יותר… אך גם המשיכו לקיים יחסי מין עם גברים באותה תדירות. כותבי הדו"ח מסכמים כי –

"שקלול הראיות מעלה שלא סביר שטיפולי המרה יגבירו התנהגות מינית כלפי בני המין האחר."

בהתבסס על תוצאות אלו, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה קובעת כי –

"המחקרים מראים ששינוי ארוך-טווח בנטייה המינית של האינדיבידואל אינו נפוץ (uncommon)".

אפשר, כמובן, לטעון שאפילו אם הסיכוי להפחתת המשיכה קטן, עדיין ראוי להציע לאנשים את האפשרות הזו. אלא שמסתבר שטיפולי ההמרה הקיימים כיום יכולים גם להסב נזק למטופלים.

 

שאלה שנייה: האם טיפולי ההמרה מזיקים?

בשנת 2018 ניסתה העיתונאית ג'ולי בינדל לעבור טיפול המרה מודרני, שהיה – בסופו של דבר – רק סדרת פגישות עם מטפלת שארגן עבורה מרכז ההמרה הנוצרי. היא תיארה את החוויה במילים הבאות –

"[המטפלת] רצתה נואשות למצוא הוכחה שהתעללו בי מינית בילדותי. כשלא הצליחה למצוא כזו, היא שאלה אם אמי הזניחה אותי. … לפיה, פחדתי בוודאי מאבי כשהייתי ילדה, וכתוצאה אני רואה את כל הגברים כמפחידים. … בשום נקודת זמן לא הוצע לי שאפנה לייעוץ שיגרום לי להרגיש טוב יותר לגבי היותי לסבית, או אפילו יפנה אותי לאחת מהכנסיות הרבות באנגליה הידידותיות להומוסקסואלים."

טיפול ההמרה שעברה העיתונאית התבסס על הקצנת תחושות האשמה שחווים הומוסקסואלים רבים. בינדל הבינה כי –

"הטקטיקות בהן השתמשה המטפלת התרכזו בלגרום לי להרגיש שמשהו פגום בי עמוקות ודורש תיקון, ושהייתי לא ראויה לאהבה עד שהתרפאתי. … "כל מה שאת צריכה לעשות," אמרה לי, "זה להתחיל לחשוב על עצמך כנורמלית לגמרי – כהטרוסקסואלית." "[7]

לא מפתיע לגלות שרבים מהמטופלים שמקבלים ייעוץ שכזה, מרגישים רק רע יותר עם עצמם. ומכיוון שטיפולי ההמרה אינם עובדים עבור רוב המטופלים (כפי שראינו בחלק הקודם), תחושת האשמה גוברת עוד יותר. וכדברי הסוקרים בדו"ח –

"אינדיבידואלים שלא הצליחו לשנות את נטייתם המינית, בעודם מאמינים שהיו יכולים להשתנות באמצעות מאמץ, תיארו את הניסיון כסיבה משמעותית למצוקה רגשית ונפשית ולדימוי עצמי שלילי."

"מצוקה רגשית ונפשית" אולי לא נשמעת מצב קשה או חמור כל-כך, אבל זו בהחלט תוצאה שלילית של טיפול שאינו נחוץ כלל לפי הסטנדרטים הפסיכולוגיים המקובלים כיום. חוקרים מאוניברסיטת סאן-פרנסיסקו סטייט בחנו כיצד הושפעו צעירים מקהילת ה- LGBTQ בעקבות הדחייה שחוו, וגילו ש- "המצוקה הרגשית והנפשית" גובה קורבנות רבים. הם השוו צעירים שחוו דחייה חריפה מצד משפחותיהם ומהמטפלים בהם, לעומת אלו שלא סבלו דחייה דומה. הצעירים בקבוצה הראשונה נמצאו בסיכון גבוה פי שמונה לעבור ניסיונות התאבדות ופי שישה לדיכאון קשה. סיכוייהם להשתמש בסמים לא-חוקיים ולשאת מחלות מין מדבקות כמו HIV, היו גבוהים פי שלושה[8]. מהדיווחים נראה ברור שטיפולי ההמרה הפסיכולוגיים מחזקים את תחושת הדחייה מצד המשפחה והציבור הדתי, ובכך מזיקים גם למטופל וגם לחברה בכללותה.

alone-2666433.jpg

טיפולי ההמרה: מנכרים את האינדיבידואל מהחברה הסובבת אותו

 

שאלה שלישית: האם טיפולי ההמרה מביאים תועלת נוספת?

הייתי שמח לסיים את הניתוח כאן, לקבוע שטיפולי ההמרה הם רוע טהור וללכת לישון שמח וטוב לב. אבל הסיפור לא פשוט עד כדי כך. ולפני שאתם צולבים אותי בתגובות, אנא קחו בחשבון שאני רק מצטט כאן את הדו"ח של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה. אם אתם לא מרוצים – אנא קראו את הדו"ח בעצמכם, ובדקו אם טעיתי, או שתביאו דו"חות עדכניים יותר.

מסתבר שטיפולי המרה המתבצעים בקבוצות, יכולים דווקא לספק תמיכה רגשית וחברתית לאנשי הקבוצה. החוקרים שבחנו קבוצות כאלו דיווחו שחלקן (לא ברור כמה) הפכו למקום מחסה עבור –

"אלו שנדחו מכנסיות שמרניות וממשפחותיהם בשל משיכתם המינית לבני אותו מין, כמו גם מארגונים ומרשתות חברתיות של גייז, בשל אמונותיהם הדתיות השמרניות. … [וגם] יצקו מחדש את ההומוסקסואליות כחטא רגיל, כך שהגאולה עדיין הייתה ניתנת להשגה."[9]

תוצאה חיובית אחרת נוגעת בשינוי הזהות המינית של חלק מהמטופלים. חשוב להבדיל בנקודה זו בין "נטייה מינית" (sexual orientation) לבין "זהות מינית" (sexual orientation identity). כותבי הדו"ח הסיקו מהמחקרים הקיימים כי לא סביר שטיפולי המרה יצליחו לשנות נטייה מינית. עם זאת, הם גם קובעים כי חלק מהמטופלים שינו את זהותם המינית.

מה המשמעות? שטיפולי ההמרה הצליחו להקנות לחלק מהמטופלים יכולות שליטה בדחפים ובצרכים המיניים שלהם. אותם מטופלים הפכו למיומנים יותר, למשל, בהתעלמות מגירויים מיניים מאותו-מין, או שהשלימו עמם מבלי לפעול לפיהם. חלק מהמטופלים דיווחו שלאחר הטיפול המשיכו וניהלו חיים הטרוסקסואליים למראית-עין, תוך שהם מפתחים מערכת יחסים מינית עם שותף מהמין השני.

צריך לזכור שלפי דיווחים אלו, טיפולי ההמרה אינם משנים באמת את ההעדפה המינית. אפילו המוצלחים ביותר שבטיפולים, רק מלמדים את האינדיבידואל טכניקות שמסייעות לו להדחיק את צרכיו המיניים כלפי בני אותו מין. במקרה של זכר הומוסקסואל, הוא עשוי להתחתן עם אשה ולהביא עמה ילדים – אך סביר להניח שירגיש תמיד שמשהו חסר ביחסי המין ביניהם. וכן, בהחלט ייתכן שאילו היה מאמץ לחיקו את תווית ההומוסקסואל, ובוחר להתחתן עם גבר, הרי שהיה מאושר יותר. ובכל זאת – הבחירה היא שלו. הטיפולים, במקרה הטוב (והנדיר), יכולים לעזור לו להשלים עם אותה בחירה, לפחות לזמן מה.

ועדיין – הסקירה מבהירה שתוצאותיהם של טיפולי ההמרה אינן צפויות מראש. טיפולים אלו יכולים בהחלט לגרום גם לנזק פסיכולוגי, ובמקרה של טיפולים קיצוניים, גם נזק גופני. כך שלא מפתיע שכל הגופים הרפואיים הגדולים במערב הסכימו כבר שהנזק האפשרי שהטיפולים גורמים, מסוכן יותר מהתועלת האפשרית שלהם[10]. ומכיוון שהומוסקסואליות אינה נחשבת היום להפרעה נפשית, הגופים הללו מאמינים ומצהירים שאין שום סיבה לשלוח אדם לטיפולים שיכולים להזיק לו – אבל אינם יכולים לרפא דבר, פשוט מכיוון שאין מחלה שצריך לרפא.

 

סיכום

זו לא הייתה סקירה קלה או פשוטה, ויש לה משמעויות מורכבות. מצד אחד, המחקרים הקיימים כיום מעידים כי טיפולי ההמרה של עשרות השנים האחרונות אינם יעילים בשינוי הנטייה המינית. מצד שני, נראה שחלק קטן מהמטופלים מצליח להשתמש בכלים שהם מקבלים במהלך הטיפולים הללו, כדי להגדיר מחדש את הזהות המינית שלהם (בשונה מהנטייה המינית), לפחות לזמן קצר. במילים פשוטות יותר, הם מתחתנים עם בני המין השני, מביאים ילדים, וחיים כאילו היו הטרוסקסואלים, תוך שהם כובשים את דחפיהם ההומוסקסואליים.

האם הם מאושרים במצב זה? אנחנו לא יודעים.

האם מערכת יחסים שכזו יכולה לשרוד לאורך זמן? אנחנו לא יודעים.

האם משפחותיהם מאושרות? טוב, הבנתם את הנקודה. אנחנו לא יודעים. אין מספיק מחקרים בנושא.

מה שברור הוא שלטיפולי המרה יש השפעה פסיכולוגית על המטופלים, לטוב ולרע. הם יכולים לגרום לדיכאון, למצוקה רגשית ונפשית ולדימוי עצמי שלילי. כל אלו יכולים גם להוביל לניסיונות התאבדות, לשימוש בסמים ולהתנהגות חסרת-אחריות המובילה להידבקות במחלות מין.

האם צריך, לפיכך, להוציא את טיפולי ההמרה אל מחוץ לחוק? אולי, ויש מדינות שנוקטות בגישה זו. או שאולי עדיף להפעיל עליהם פיקוח ממשלתי, כדי להפוך אותם לקבוצות תמיכה וסיוע. ואולי כדאי להתעלם מהם לגמרי, ולתת לכל אדם לבחור לעבור כל טיפול אשר ירצה. האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, מצדה, הודיעה בעקבות הסקירה שערכה כי –

"האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה קובעת שאין מספיק ראיות לתמיכה בשימוש בהתערבויות פסיכולוגיות לשינוי נטייה מינית."

אתם יכולים להסכים עם האגודה או עם רפי פרץ, אבל אני מקווה שבעקבות סקירה קצרה זו, אפשר יהיה לדון בנושא בצורה מושכלת יותר.

 


 

קישורים:

[1] http://www-bcf.usc.edu/~usclrev/pdf/072502.pdf

[2] https://mitpress.mit.edu/books/queer-science

[3] https://jamanetwork.com/journals/jama/fullarticle/1834382

[4] http://www-bcf.usc.edu/~usclrev/pdf/072502.pdf

[5] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/928574

[6] יש לציין שבניסויים אחרים, פחות מוקפדים מבחינה מתודולוגית, בין 18 ל- 20 אחוזים מהמטופלים אכן הפחיתו את מימוש דחפיהם המיניים כלפי בני אותו מין.

[7] https://www.theguardian.com/commentisfree/2018/aug/31/gay-conversion-therapy-the-miseducation-of-cameron-post

[8] https://nccc.georgetown.edu/documents/LGBT_Brief.pdf

[9] https://www.apa.org/pi/lgbt/resources/therapeutic-response.pdf

[10] https://www.hrc.org/resources/the-lies-and-dangers-of-reparative-therapy

האם אימוץ על-ידי הורים חד-מיניים (לסביות והומו-סקסואלים) פוגע בילדים?

האם אימוץ על-ידי הורים חד-מיניים (לסביות והומו-סקסואלים) פוגע בילדים?

משרד הרווחה הודיע לאחרונה שאימוץ על-ידי משפחה חד-הורית עלול להעמיס קשיים על הילד.

נתחיל בשאלה החשובה הראשונה: האם ראוי שהמדינה תשלול מזוגות כלשהם את הזכות לאימוץ?

נראה לי שהתשובה כאן חיובית באופן גורף. מסיבות היסטוריות ותרבותיות, המדינה אינה מתערבת בזכות להבאת ילדים לעולם. אך כאשר היא מתבקשת להחליט האם להעביר ילד שהתייתם מהוריו לזוג בעל סבירות גבוהה יותר מהרגיל להסבת נזק נפשי או גופני (למשל, זוג המכור לסמים), לעומת זוג נורמטיבי יותר, ברור מה ראוי לעשות לטובת הילד.

אבל עכשיו מגיעה השאלה השנייה החשובה: האם הורים חד-מיניים גורמים באמת נזק לילדים שאימצו? מה אומרים המחקרים?

קיימים אמנם שפע של מחקרים בתחום מהעשורים האחרונים, אבל נודה באמת: בסוגיה טעונה כל-כך, קשה למצוא חוקרים שאינם מוטים מלכתחילה לכיוון זה או אחר. הנושא מסתבך עוד יותר מכיוון שאיננו חוקרים ילדים 'סתם', אלא ילדים שחוו טראומה כאשר איבדו את הוריהם ונשלחו לאימוץ, ולכן ברור שסיכוייהם לפתח קשיים פסיכולוגיים גבוהים יותר מאלו של ילדים אחרים. אם ננסה להשוות ילדים מאומצים מכל סוג שהוא, לילדים שהוריהם בריאים ובזוגיות טובה, ברור שנגלה שהילדים המאומצים סובלים יותר מקשיים – ובלי קשר למין ההורים שאימצו אותם.

למרות הקשיים המחקריים הללו,  התמונה הגדולה חושפת עמדה הקרובה לקונצנזוס (קרובה ככל שאפשר להגיע לקונצנזוס מדעי, במיוחד בסוגיה טעונה כל-כך) בקרב החוקרים האקדמיים. חוקרים בבית-הספר למשפטים של קולומביה אספו את כל המחקרים שעוסקים בסוגיה זו ושתאמו לקריטריונים המדעיים הבסיסיים ביותר: כלומר, התפרסמו במגזינים מדעיים עם ביקורת עמיתים. סך הכל הם מצאו 79 מחקרים. מתוכם, 75 הגיעו למסקנה שילדים לזוגות הומו-סקסואלים או לסביות אינם סובלים יותר מילדים אחרים במשפחות הטרו-סקסואליות תואמות. רק ארבעה מחקרים מצאו השלכות שליליות לאימוץ על-ידי הורים חד-מיניים [1].

קיימות, כמובן, טענות כנגד הסקירה ועורכיה, אבל סקירות אחרות של המחקרים הרלוונטיים חושפות תמונה דומה. סקירת כל המחקרים שהתפרסמו בתחום בין 2002 ל- 2014 על אזרחי ארצות הברית חושפת תוצאות דומות. ובלשון הסקירה –

"מחקרים אלו חושפים שילדים שגודלו במשפחות חד-מיניות עומדים בדיוק כמו ילדים ממשפחות ממין-שונה במגוון רחב של אומדנים לילדים: ביצועים אקדמיים, התפתחות קוגניטיבית, התפתחות חברתית, בריאות פסיכולוגית, פעילות מינית מוקדמת ושימוש בחומרים מזיקים." [2]

סקירה דומה על מחקרים שנערכה בשנת 2000 חשפה תוצאות דומות [3] , וכך סקירה נוספת של חוקרים אחרים משנת 2005 [4]. אפילו בסקירה היחידה שמצאתי שמתייחסת בביקורתיות למחקרים קודמים בתחום, לא ניתן למצוא קביעה שילדים שגודלו במשפחות חד-מיניות סובלים יותר מעמיתיהם ממשפחות הטרו-סקסואליות [5], אלא לכל היותר המלצות להמשך המחקר בתחום. כאמור, זהו מצב הקרוב לקונצנזוס בקהילה המדעית.

נציגי משרד הרווחה טוענים שטובת הילד עומדת בראש מעייניהם, אך נראה שהם דווקא פוגעים בה בהתנהלותם. הסיבה היא שישנה באמת בעיה אחת עמה נאלצים ילדים להורים חד-מיניים להתמודד, והיא הסטגימטיזציה מצד החברה. באחד המחקרים שנערכו בהולנד לאחרונה על ילדות שגודלו על-ידי שתי אמהות לסביות, התברר שאכן חלק מהילדות סבלו מבעיות התנהגותיות מסוימות – אך אלו היו מקושרות לתגובה השלילית של החברה כנגד המשפחה. צעירות שדיווחו על יותר סטיגמטיזציה הומופובית, גם סבלו מיותר בעיות התנהגותיות [6]. מכיוון שכך, כאשר נציגי משרד הרווחה טוענים שמשפחות חד-מיניות עלולות "להעמיס מטען נוסף על הילד", הם צודקים בהחלט – אבל המטען הזה מגיע (גם) מהסטיגמטיזציה שמשרד הרווחה עצמו תורם לה כנגד משפחות חד-מיניות.

וכל הנקודות האלו לא רלוונטיות כלל לדיון, מאחר ומשרד הרווחה פועל בסך הכל לפי חוק אימוץ הילדים. החוק קובע במפורש ש- "אין אימוץ אלא על ידי איש ואשתו יחד". המדינה עושה החרגות מסוימות, אבל אלו היוצאות-מן-הכלל שאינו מעידות על הכלל. חוק אימוץ הילדים נחקק לפני יותר משלושים שנה, ומאז לא נערכו בו שינויים מהותיים של ממש [7]. אם רוצים לשנות את התנהלות המדינה באופן גורף, צריך לקדם קודם את שינוי חוק אימוץ הילדים. עד אז, אין הרבה טעם לבוא בתלונות למשרד זה או אחר – דומה הדבר לפלסטר שמניחים על פצע, במקום לטפל באנטיביוטיקה במקור הזיהום. רוצים להביא לשינוי? לכו לכנסת, שכרו לוביסט ואיש יחסי ציבור. מכיוון ש- 76 אחוזים מהישראלים היהודים תומכים בנישואים חד-מיניים [8], אפשר לקוות שתושג גם הסכמה דומה לגבי אימוץ. בתקווה במהרה בימינו נוכל לשנות את החוק הבעייתי הזה.

או שלא, כי מדינה יהודית דתית וכל זה. אבל רגע, כל הדיון היה על טובת הילדים, לא?

[1] – http://whatweknow.law.columbia.edu/topics/lgbt-equality/what-does-the-scholarly-research-say-about-the-wellbeing-of-children-with-gay-or-lesbian-parents/

[2] – https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC4091994/

 [3] – http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/j.1741-3737.2000.01052.x/abstract

[4] – https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/16158732/

[5] – http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0049089X12000580

[6] – http://williamsinstitute.law.ucla.edu/press/press-releases/dutch-adolescents-lesbian-parents-2015/

[7] – https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.4258859

[8] – http://www.mako.co.il/news-israel/education-q2_2016/Article-569c3b14b5a0551004.htm