הרשתות החברתיות הובילו לבחירתו של טראמפ: איך הן ישפיעו על הפוליטיקה בעתיד?

הרשתות החברתיות הובילו לבחירתו של טראמפ: איך הן ישפיעו על הפוליטיקה בעתיד?

אני יודע שאני לא מעדכן לעתים קרובות (בוודאי לא תכופות כפי שהייתי רוצה), אבל פה ושם יש לקצב עדכון איטי כל-כך גם יתרון. ספציפית, הוא מאפשר לי לקבץ כמה ידיעות והתרחשויות מעניינות במיוחד שקשורות זו לזו, וכשמציגים אותן ביחד הן מספקות תמונה שלמה יותר על העתיד.

ברשומה היום אני רוצה להתרכז בשני מקרים מהחודשים האחרונים בהם גוגל ופייסבוק עלו לכותרות, ומה המשמעויות שלהם ביחד. אם התעייפתם כבר מכל הכתיבה שלי על החברות הגדולות, כדאי שתקחו בחשבון שאנו עשויים להיות בפתחה של תקופה יוצאת-דופן בהיסטוריה המודרנית. בשנים הקרובות מסתמן שממשלת ארצות הברית החדשה תהיה רפובליקנית מאד באופיה, תתנגד לזכויות להט"ב ותנסה לבודד את ארה"ב מהעולם. העקרונות שמנחים את הממשלה הזו מנוגדים לדרכי העבודה של החברות הגדולות כמו פייסבוק וגוגל, שמתבססות על שוק פתוח, על נייטרליות הרשת ועל יכולתן להעסיק עובדים בכל העולם (אבל לשלם מיסים רק באירלנד ובמקלטי מס אחרים). כך שבהחלט ייתכן שבשנים הקרובות נראה את המאבק השקט בין ממשלת ארצות הברית לבין עמק הסיליקון מתחיל להתחמם. הממשלה תוכל להשתמש בכוחה כדי להטיל סנקציות ורגולציות על החברות, ואלו בתורן עשויות לנצל את שליטתן על המדיה האינטרנטית כדי לקומם את האזרחים נגד הממשל. זו תהיה מלחמה מודרנית – בלי כלי-נשק פיזיים – אבל ממשית מאד.

אז לא כדאי שנדע קצת על היכולות של גוגל ופייסבוק – החברות שצועדות בראש המחנה הסיליקוני?

 

גוגל נגד דאע"ש

לגוגל, או בשמה החדש אלפאבית, יש חממה יוצאת דופן בשם ג'יגסו (Jigsaw – פאזל בלועזית). חזון החממה הוא, בלשונם –

"לבנות טכנולוגיה שתתמודד עם כמה מאתגרי הביטחון הגלובליים הקשים ביותר בפניהם עומד העולם כיום: מיגור צנזורה מקוונת, נטרול האיומים ממתקפות דיגיטליות, הדיפת קיצוניות אלימה והגנה על אנשים משנאה והטרדה בעולם המקוון."

זהו חזון מרשים, ואני מעודד אתכם לקרוא בעצמכם על מגוון המיזמים שמתחילים את דרכם בחממה, אבל אתרכז רק באחד מהם שיכול ללמד אותנו רבות על העתיד. המיזם, שהסתיים לאחרונה בהצלחה, מכונה "שיטת כיוון מחדש", ומקימיו שמו להם למטרה להתמודד עם הפרופוגנדה של ארגון הטרור דאע"ש, ולפגוע ביכולתו לגייס לשורותיו לוחמים חדשים.

איך הם עושים את זה? כצעד ראשון, ראיינו חברי המיזם צעירים וצעירות שהשתכנעו בעבר מהרטוריקה של דאע"ש, הצטרפו לשורות הארגון וערקו מתוכו זמן מה לאחר מכן כשנחשפו לאמת העגומה. הם הבינו מאותם צעירים שדאע"ש מפרסם את עצמו בחמש קטגוריות שונות: ממשל תקין ומוצלח, עוצמה צבאית, לגיטימציה דתית, קריאה לג'יהאד, והצגת העולם המוסלמי כנמצא תחת איום מצד כוחות גדולים יותר כגון העולם המערבי וכמובן – היהודים.

אנשי המיזם זיהו 2,500 מילות חיפוש ומשפטי חיפוש מרכזיים שתאמו לקטגוריות הללו, ואז רכשו עבורן 245 פרסומות שונות. כל אחת מהפרסומות הובילה לסוג שונה של סרטוני יוטיוב שהפריכו את טענותיהם של אנשי דאע"ש – לעתים אפילו מבלי שהתייחסו לארגון הטרור בשמו. כדי להפריך את רעיון הממשל התקין, למשל, קישרו הפרסומות לסרטון המתעד קשישה זועמת המתעמתת עם שני לוחמי דאע"ש בסוריה, או לסרטון המראה תור ארוך לקבלת מזון בטריטוריה הנשלטת על-ידי הארגון.

הפרסומות הופיעו ישירות מעל לתוצאות החיפוש הרשמיות של גוגל, ובחינה כמותית של התוצאות חושפת שהיה להן כוח משיכה של ממש. לפי הנתונים שחושף "כיוון מחדש", יותר מ- 320 אלף אנשים נחשפו לפרופוגנדה ההפוכה של המיזם, ויותר מחמש-מאות אלף דקות וידאו נצפו בסך הכל. הפרסומות המוכוונות-דאע"ש זכו למספר הקלקות גדול ב- 79 אחוזים בהשוואה לפרסומות אחרות שנרכשו עבור אותן מילות חיפוש.

המיזם הזה מרתק אותי. מצד אחד, יש כאן ניסיון מרשים לנטרל את מכונת התעמולה המקוונת של דאע"ש באמצעות חשיפת אנשים לצדדים הפחות-סימפטיים של המתרס. מצד שני, הוא חושף בפנינו את יכולותיהם של גוגל ומפרסמים לעצב את דעת הקהל באמצעות חשיפה מכוונת ומנוטרת היטב של אינדיבידואלים לנתונים ולחומרים מסוימים המקדמים עמדה מסוימת.

והשאלה שכולנו צריכים לשאול עכשיו היא – מי ערב לנו שגוגל לא ינסו לעצב באופן דומה את דעת הקהל שלנו באמצעות קידום פרסומות או תוצאות חיפוש מסוימות שתואמות לדרך בה גוגל הייתה רוצה שנראה את הדברים בנושא כלשהו?

התשובה, לצערי, היא שלא זאת בלבד שאיננו מקבלים כל ערבויות לגבי יושר ההליכות של גוגל, אלא שכבר יש ראיות שענקית האינטרנט מתעדפת שירותים של עצמה בתוצאות החיפוש, כפי שכתבתי באחת הרשומות הקודמות בבלוג. לא זאת בלבד, אלא שבית המשפט באמריקה החליט שאין שום בעיה חוקית עם הפרקטיקה הזו, על אף שגוגל היא הלכה למעשה מונופול בתחום החיפוש, וכמעט שמונים אחוזים מהחיפושים זורמים דרכה.

ואם כל הרעיון הזה – שאחת מחברות המידע תנסה לעצב לכם את התודעה – נשמע פרנואידי, כדאי שתדעו שפייסבוק כבר נערכת לכך היום, ומפתחת כלי חדש לצנזור פוסטים ולהעלמתם מתודעת הקוראים.

 

כשפייסבוק מתערבת בפוליטיקה

לא מוגזם לומר שפייסבוק חטפה על הראש בעקבות ניצחון טראמפ. לראשונה, הציבור הבין את החשיבות בתכנון נכון של מדיום התקשורת ושל תיווך הדיונים והחדשות. מנגנון שיתוף הידיעות של פייסבוק הקל על המתדיינים לשתף קישורים לשלל ידיעות מופרכות, שהגיעו בעיקר מצדו הרפובליקני של המתרס. חלק מהידיעות זכו למאות-אלפי שיתופים, כגון האשמת הילארי קלינטון ברצח של סוכן ה- FBI שהדליף אימיילים פנימיים. ידיעה בודדה זו זכתה ל- 568,000 שיתופים – ובכך הפכה להיות פופולרית יותר מכל סיפור שכל עיתון מקומי פרסם אי-פעם.

צוקרברג ניסה לטעון שלא ראוי – ואף מסוכן לדמוקרטיה – שפייסבוק תתערב במערכת הבחירות ותסנן ידיעות לפי אמינותן, שהרי מי קובע את אמינות החדשות? אני דווקא מסכים עמו בנקודה זו: חשוב שנבחן בזהירות רבה כל מסננת שפייסבוק תנסה ליישם על הידיעות שמשותפות בה. אחרי הכל, פייסבוק היא מקור הידיעות המרכזי לחדשות בתחום הפוליטיקה עבור דור ה- Y – האנשים שנולדו בשנות השמונים והתשעים של המאה האחרונה. אם פייסבוק תסנן את הידיעות שבה באופן מוטה, היא תוכל להטות גם את דעות האנשים.

לרוע המזל, זה בדיוק מה שהיא עושה כיום בניסיון להיכנס לסין.

אחד המיזמים החשאיים והשנויים ביותר במחלוקת בפייסבוק כיום, שהניו-יורק טיימס חשף לאחרונה לאור השמש, אמור לשמש את ממשלת סין בדיכוי ידיעות שאינן מוצאות חן בעיניה. הכלי, אותו פיתחה פייסבוק בשנה האחרונה, מאפשר לממשלה לזהות פוסטים, ממים, וידיעות אחרות שאינן לטובתה – ולמנוע מההודעות הללו להופיע ב- 'ניוז פיד' (News Feed) של משתמשים אחרים. ההודעות לא יימחקו, מכיוון שפייסבוק לכאורה אינה עוסקת בצנזורה. במקום זאת, הן יישארו בבטחה בקיר המקורי של האדם שפרסם אותן, ולא יתפשטו לשאר האוכלוסייה.

אם גם אתם מרגישים שפייסבוק משחקת כאן משחק מלוכלך ומסייעת לממשלה הסינית הטוטליטרית לשלוט באזרחיה, אתם בחברה טובה. רבים מעובדי פייסבוק חשים מרמור דומה, ודרשו מצוקרברג תשובה בנוגע לדרך בה ישמש הכלי בסין. צוקרברג הודה בקיומו של הכלי אך הסביר שהחברה לא החליטה עדיין באופן סופי כיצד לחדור לשוק הסיני. כך או כך, צוקרברג סבור שגם אם ייעשה שימוש בכלי כדי להדחיק ידיעות פוליטיות, עדיין –

"טוב יותר שפייסבוק תיקח חלק ותאפשר את השיח, אפילו אם לא מדובר עדיין בשיח המלא."

כמה מעובדי פייסבוק כבר פרשו מהחברה כשהם מביעים הסתייגות מהאפשרות לצנזר ידיעות פוליטיות עבור ממשלות אחרות. וכמובן, הטיעון של צוקרברג לוקה בחסר מכיוון ששליטה וניתוב של השיח מסייעת לאזרחים להגיע למסקנות שגויות – למשל שמצב עמיתיהם והמדינה כולה טוב יותר מכפי שהם סבורים ומרגישים על בשרם. בדרך זו יכולה הממשלה הסינית לדכא התמרדויות ומהפכות עוד בטרם התרחשו.

 

עתיד שבין כרישים ולווייתנים

בספרי החדש (השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה) אני מכנה את הממשלות "לווייתנים", ואת ברוני תעשיית ההייטק והמידע "כרישים", ומסביר שהשניים משלימים זה את זה – אך יכולים גם להסתכסך ולצאת אחד כנגד השני, תוך שהם מנצלים את הכוח שהציבור שם בידיהם, ומעצבים את התודעה הציבורית בהתאם למטרותיהם.

הכלים שסיקרתי ברשומה זו ייכנסו לחלק מארגז הכלים שהחברות הגדולות יכולות להפעיל כדי לעבוד לצד השלטון או כנגדו. הם יכולים לקדם מטרות שאנו מגדירים כ- 'טובות' ו- 'ראויות', למשל כדי לסכל את הגיוס לדאע"ש. אלא שהשאלה חייבת להישאל: מי מגדיר את המטרות כטובות וכראויות? שהרי ממשלת סין יכולה להשתמש בהם בדיוק באותה דרך כדי למזער את רצונם של האזרחים להצטרף למחאות חברתיות או לקרוא למרי אזרחי. ולמעשה, גם פייסבוק וגוגל עצמן יכולות באופן עקרוני להשתמש בכלים הללו כדי להסית את הציבור כנגד החלטות ממשלתיות מסוימות.

בן פרקר, דודו של פיטר פרקר הידוע, אמר לפני שנים רבות ש-

"עם כוח גדול באה אחריות גדולה"

דרכן של החברות המסחריות היא להתחמק מהאחריות, אלא אם אנו כציבור יכולים ומוכנים לדרוש מהן לעמוד בה. אנו נותנים כיום בידיהם של פייסבוק וגוגל כוח גדול, אך הן אינן מוכנות עדיין להכיר באחריות המתלווה אליו. חברות אלו מווסתות את השיח הציבורי – במתכוון או שלא – אך אינן מוכנות לחשוף כיצד בדיוק הן עושות זאת. עלינו לחייב אותן לשקיפות מלאה בנוגע לאלגוריתמים המווסתים את השיח, על מנת שנוכל להפעיל ביקורת ציבורית ולהתנגד לכוונון האלגוריתמים בדרכים פסולות.

אם לא נעשה זאת, הרי שהממשלות והחברות הגדולות יזכו בכוח הולך וגדל לשחק בתודעה הציבורית ובתפישת העולם של אזרחי העולם. ואם לא נפעל כנגד מגמה זו, אולי אנו ראויים לתוצאה.

 

 

 

הספר "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה" יצא בקרוב בישראל בהוצאת כינרת זמורה דביר. אם תרצו לקבל עדכון כשהספר יוצא לאור, אתם מוזמנים להירשם לבלוג בתיבה מצד ימין.

בינה מלאכותית לכולם

בינה מלאכותית לכולם

הנה פעילות כיפית שתשרת אתכם היטב בעתיד: היכנסו ל- Google Photos, והעלו את כל התמונות שלכם לשם. יש להם מספיק מקום פנוי – טרה-בייט שלם – כך שמשתמש ממוצע לא צריך להיתקל בבעיות מקום. כשתסיימו את ההעלאה, התחילו לבקש ממנוע הבינה המלאכותית שימיין עבורכם את התמונות. הוא לא יעשה זאת לפי מועד הצילום או גודל הקובץ, כנהוג, אלא יפעל כבן-אדם ממש, וישאל אתכם: "מה תרצו שאמצא בתמונות?"

אתם יכולים להגיד לו שאתם רוצים תמונות עם אופניים – והוא ימצא עבורכם את כל התמונות מההיסטוריה שלכם המכילות אופניים. או אולי תרצו שימצא לכם תמונות עם ציפורים? הוא יעשה גם את זה. או עם שפמים? גם זה אפשרי. ואם תבקשו מושגים מופשטים יותר – למשל, אהבה – תעשה הבינה המלאכותית מאמץ מיוחד ותמצא עבורכם את כל התמונות בהם מופיעים שני אנשים המחייכים זה אל זה, מתנשקים ומתחבקים.

זוהי רק דוגמה אחת ליכולותיה הגוברות של הבינה המלאכותית, אך אנו נחשפים לדוגמאות נוספות מדי יום. אנו מתחילים לראות יועצים רפואיים ממוחשבים המספקים המלצות רפואיות הזהות ב- 99 אחוזים מהמקרים להמלצות שמספקים רופאים אנושיים, או שופטים ממוחשבים המסוגלים לחזות מראש את תוצאותיהם של משפטים המנוהלים על-ידי שופטים אנושיים. אלגוריתמים מספקים המלצות לגבי רכישת מניות בבורסה, ולעתים תכופות גם רוכשים את המניות הללו בעצמם במהירות העולה פי מיליון על זו בה פועל אדם ממוצע. ואפילו בעולם הפיזי אנו רואים את חדירתם של אלגוריתמים שאחראים כבר כיום על ניתוב הרכבים האוטונומיים בכבישים ועל פעולתם של בתים חכמים.

בעשור הקרוב נעבור לצורת קיום אחרת: כזו המשלבת בין צרכיהם של בני-האדם, ובין האלגוריתמים המסייעים לנו. הבינה המלאכותית תייעץ לנו בכל נושא אפשרי ובכל מקום בו נרצה את עצותיה. אף אדם לא יהיה עוד לבד – כולנו נוכל לקבל סיוע ממומחים דיגיטליים שיתקשרו עמנו דרך המחשוב הלביש והטלפונים החכמים.

אלו מילים והבטחות גדולות, אבל השאלה חייבת להישאל: איך מגיעים לעתיד כזה? איך עוברים מדרך חשיבה לפיה רק בני-אדם הם אלו המסוגלים לבצע מטלות קוגניטיביות מורכבות, לקיום יומיומי בו העצות, הרעיונות, הניתוח והדיון מגיעים דווקא מבינות מלאכותיות? איך מרגילים את המשתמשים למצב החדש, מבלי להעביר אותם טלטלה מחשבתית קשה שתגרום להם להתרחק מהטכנולוגיות הללו?

גוגל מתחבטת בשאלה זו בדיוק בימים אלו. חברת הענק עומדת כיום בקדמת תחום הלמידה העמוקה, המושתת על רשתות עצבים מלאכותיות – כלומר, מחשבים המריצים סימולציה (פשטנית מאד) של תאי עצב המחוברים זה לזה ומתקשרים זה לזה. כל 'עצב' ממוחשב שכזה פשוט מאד בפני עצמו, אך מיליוני עצבים כאלו ביחד יוצרים מערכת המסוגלת ללמוד, לזהות תבניות, לעבד תמונה, ולהפיק משמעות וידע חדש ממידע רב ומגוון. אבל איך גוגל יכולה להרגיל אנשים לסמוך על הבינות המלאכותיות שלה?

אחת מהדרכים היא באמצעות שיתוף הבינה המלאכותית עם הציבור הרחב, בניסיון להפוך אותה לחלק טבעי מחייהם. זה בדיוק מה ששירות Google Photos עושה – הוא מספק שירות רב-ערך לציבור הרחב, ובאותה העת מרגיל אנשים לסוג חדש של אינטראקציה עם המחשב.

אבל למה לעצור כאן?

בניסיונותיה להפוך את הבינה המלאכותית לחלק מעולמנו, שחררה גוגל לאחרונה מספר אפליקציות בינה מלאכותית שכל אדם יכול לשחק עמן. אחת מהן היא Quick Draw, בה אתם יכולים לצייר ציורים פשוטים על המסך והבינה המלאכותית צריכה לנחש מהם – ומצליחה בכך ברמה מעוררת השתאות. במשחק אחר, Giorgio Cam, אתם מוזמנים לצלם את עצמכם או חפצים באמצעות מצלמת הרשת, והמחשב מספר לכם מה הוא רואה בצורה של ראפ. שני המשחקים פתוחים לציבור הרחב, ומעניין להתנסות בהם.

אם אתם מתכנתים, כדאי שתדעו שגוגל שחררה את הקוד הפתוח למספר התנסויות אחרות עם הבינה המלאכותית. הקוד הפתוח של A.I. Duet, למשל, מאפשר לכם להשמיע לבינה המלאכותית נעימות פסנתר קצרות, והיא תשלים אותן כרצונה, או אפילו תנגן לצידכם ותגיב לצלילים שאתם מפיקים. הקוד הפתוח של What Neural Networks See מאפשר לכם להבין איך רשתות עצבים מלאכותיות 'רואות' – ומדגים לכם כיצד כל חפץ מתורגם לסדרה של נקודות, קווים, צבעים ומרכיבים אחרים. ובאמצעות Thing Translator אתם יכולים לצלם חפצים, לשאול את הבינה המלאכותית איזה חפץ היא רואה, ולבקש ממנה גם לתרגם את השם לכל שפה אפשרית. נסו ולא תתאכזבו!

 

בינה מלאכותית – לכולם

רבות מההמצאות של העתיד עומדות להגיע מ- 'האנשים הקטנים' – מתכנתים צעירים ומבוגרים כאחד, שרוצים להשתמש בקוד הפתוח כדי לבצע מטלות שאיש מעולם לא חשב להעביר לבינה המלאכותית. חברות המידע הגדולות כיום מבינות זאת היטב, ולכן פותחות את הכלים שברשותן לציבור הרחב. גוגל, בעיקר, פתחה את מנוע הבינה המלאכותית המבוסס על רשתות עצבים מלאכותיות, הידוע בשם TensorFlow, לכל אדם שירצה להשתמש בו.

אחת ההמצאות המוזרות יותר המסתמכת על TensorFlow הופיעה באוגוסט האחרון ביפן, כאשר מהנדס מערכות בשם מקוטו קויקה ראה כמה קשה להוריו למיין את המלפפונים הגדלים בחווה שניהלו. ההורים נאלצו להקדיש שמונה שעות ביום למיון המלפפונים לפי קריטריונים של אורך, עקמומיות, עובי, צבע ואחרים. מקוטו בנה מערכת פשוטה המעבירה את המלפפונים בסרט נע תחת מצלמה, מעריכה את 'שוויו' של כל מלפפון, ומפילה אותו לקופסה הנכונה. ולמרות שהוא השקיע כמה חודשים בלימוד ואימון המערכת, מהרגע שזו קלטה את העיקרון – היא ייתרה כמעט לחלוטין את הצורך במיון ידני של המלפפונים.

חוות המלפפונים האוטומטית של מקוטו היא רק דוגמה אחת מני רבות אליה ניחשף בשנים הקרובות בתחום הבינה המלאכותית. כאשר תכנות של בינה מלאכותית מתקדמת הופך להיות פשוט וקל (יחסית) באמצעות הכלים שמספקות לנו החברות הגדולות, אפשר לצפות לשפע של המצאות רבות ומוזרות שיגיעו ממתכנתים בודדים ומחברות קטנות ויצירתיות. אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שבוודאי נראה "קורא וממליץ אוטומטי" של ספרים, "משערך אוטומטי" של סרטי פורנו עם התמקדות בסצינות המעניינות במיוחד, "יועץ יופי" שממליץ לך איך לצלם את עצמך לפייסבוק, "מעריך פוסטים לבלוג" שייתן לכל בלוגר ציון והמלצות לשיפור עוד בזמן כתיבת הפוסט, ועוד כהנה וכהנה רעיונות שישלבו את הבינה המלאכותית בכל תחום בחיינו.

 

מי יעצור את הבינה המלאכותית – ומי ישלוט בה?

עד כמה שאנו יכולים לראות, הרצת הבינה המלאכותית דרך הענן היא מטלה זולה – בוודאי בהשוואה לצורך במומחים אנושיים או בעבודה אנושית שתספק תוצאות דומות. מבחינה זאת, הבינה המלאכותית עומדת לשפר את חייהם של רבים מסביב לעולם, ובמיוחד האוכלוסיות מעוטות המשאבים והיכולת. אלו יוכלו לקבל שירותי ייעוץ רפואי, ייעוץ ביטוחי, ייעוץ משפטי וכן הלאה דרך הענן, בעלות אפסית – ואולי אפילו בחינם.

אבל האם נאפשר להן לעשות זאת?

חשוב לזכור שעולמנו מנוהל, במידה רבה, על-ידי 'גלדות' וקבוצות אינטרסים, שבוודאי לא ישמחו לראות חלק מפרנסתם זולגת לטובת הבינה המלאכותית. ארגוני הרופאים, למשל, בוודאי יביעו התנגדות לייעוץ רפואי שיסופק על-ידי מחשבים, גם אם הייעוץ הממוחשב מדויק יותר מהאנושי, ובוודאי מגיע מהר יותר דרך האינטרנט. הם יוכלו לעטוף את התנגדויותיהם באצטלה של דאגה לבריאות הציבור שתופקר לידיו הקרות של המחשב, ולמרות שיש אמת גם בטענה זו, ברור שגם ההסתמכות על רופאים אנושיים בלבד אינה מספקת מענה נוח לחלק גדול מהאוכלוסייה. הפתרון, לפיכך, יימצא בוודאי בשנים הראשונות בשיתוף פעולה בין המומחים האנושיים ליועצים הממוחשבים: בייעוץ רפואי ממוחשב מיידי, שמלווה בהפניה לרופא אנושי בכל מקרה של חשד למחלה מורכבת או חשש לטעות.

הצד השני של המשוואה הוא זה של חברות הענק שישלטו במנועי הבינה המלאכותית. כאשר אלגוריתמים יסייעו לנו בקבלת החלטות בתחומים רבים כל-כך, נהיה חייבים לדרוש מהחברות הללו שקיפות מלאה בנוגע לדרך הפעולה של האלגוריתמים. ללא שקיפות שכזו, לא נוכל לוודא שהחברות אינן מטות לתועלתן האישית את ההמלצות שמספקים האלגוריתמים (כפי שכבר מתברר שגוגל עושה כיום בתוצאות החיפוש שלה).

המשמעות הסופית היא שבעולם העתיד, נהיה חייבים לעבוד עם בינה מלאכותית ולצד בינה מלאכותית, אך כדי להפיק ממנה את המירב, כדאי מאד שגם נבין איך היא עובדת ועל-ידי מי היא נשלטת.

אז למה אתם מחכים? לכו לשחק עם אפליקציות הבינה המלאכותית של גוגל, והיכנסו לעולם חדש ומוזר, בו המחשבים מתחילים להשוות את יכולותיהם לאלו של בני-האדם.

 

—-

 

האפליקציות המומלצות:

Google Photos

Quick Draw

Giorgio Cam

 

למה הכלכלה השיתופית לא עובדת עבורכם

ביום רביעי השבוע אעביר הרצאה על כשלי הכלכלה השיתופית (כפי שהיא נתפשת וממומשת כיום) בטמפל בר בכפר סבא, ביחד עם גיל קויבסקי המומחה לכלכלה שיתופית ומייסד קהילת Ouishare Israel. כולכם מוזמנים להגיע, להקשיב ולהשתתף בדיונים לאחר ההרצאה, בתקווה לנסות לתקן את הכלכלה השיתופית ולקדם אותנו לעתיד טוב יותר. ברשומה זו אני מסכם חלק מהדברים שאציג בהרצאה, ושהרעיונות שמאחוריהם התגבשו בין היתר בזכות שיחות והחלפת רעיונות עם גיל.

 

 

ב- 2011 פרסמה רייצ'ל בוסמן את ספרה – "מה ששלי שלך: איך הצריכה השיתופית משנה את הדרך בה אנו חיים". אני מאד ממליץ לקרוא את הספר, אבל אם לסכם אותו במשפט אחד (חטא נוראי) מדובר שם על כלכלה שיתופית מהסוג שמזכיר חזון אוטופי: כלכלה שמבוססת על אחווה ולא על תחרות, ועל שיתוף חפצים בין אנשים דרך פלטפורמות קהילתיות.

בעוד מספר חודשים יצא לאור ספרי החדש. עדיין אין לו שם רשמי, אבל השם הזמני הוא "השולטים בעתיד", מכיוון שאני מנסה לפענח בו מי ישלוט בעתיד: הממשלה הריכוזית, התעשייה או הציבור. כשהתחלתי לכתוב את הספר הייתי אופטימי בנוגע לכלכלה השיתופית. חשבתי שהיא יכולה לשחרר את הציבור הרחב מכבלי הממשלה הריכוזית על חוסר היעילות והשחיתויות שבה, ומענקי התעשייה שמעוניינים רק ברווחים כספיים המגיעים לעתים על גב הציבור. חשבתי שהכלכלה השיתופית תביא אותנו לעתיד אוטופי בו לכל אדם יש אינטרס ברור לסייע לאחרים ולשתף אותם בעושר ובאושר העודפים שברשותו.

ואני עדיין מאמין שזה יכול לקרות, אבל זה אינו המצב כיום.

הכלכלה השיתופית שיש לנו היום – או לפחות החברות המציגות עצמן ככלכלה שיתופית – רחוקה מאד מהראייה הנאיבית עמה התחלתי לכתוב את הספר.

רוצים לדעת למה? המשיכו לקרוא.

 

מהי הכלכלה השיתופית?

לפני הכל, בואו נגדיר את מה שקורה בפועל בכלכלה השיתופית. כל מי שמשתתף בכלכלה הזו מציע למסחר את המשאבים הפנויים שברשותו בעלות שבדרך-כלל נמוכה יותר מזו שאנשים שהיו צריכים להקדיש את כל זמנם למתן השירות היו מבקשים. קל לראות איך הכלכלה השיתופית של הרכבים במסגרת אובר, למשל, אמורה לפעול מבחינה זו: יש לי כמה מקומות פנויים ברכב, ואם אני בכל מקרה נוסע לכיוון היעד המבוקש של אחרים, הרי שאני יכול לאסוף אותם בהשקעה מינימלית של זמן ומאמץ. הם מתגמלים אותי באופן כספי, ולכן יש לי תמריץ להמשיך לספק את השירות.

באופן דומה, איירבנב מספקים לאנשים אפשרות להשתמש בחדרים הפנויים שלהם בדירות. אם כבר יש לי את המשאב הזה ואני לא מנצל אותו כי הילדים עזבו את הבית, למשל, אז איירבנב מספקת לי דרך לסחור במשאב הפנוי שלי.

ההגדרה הזו של הכלכלה השיתופית מתאימה גם במקומות פחות אינטואיטיביים. ילפ, למשל, היא כלכלה שיתופית. אני משקיע קצת מאמץ כדי לדרג ולתת ביקורות על כל מקום שאני מגיע אליו, ואני מקבל בתמורה תגים, דרגות ואותות כבוד אחרים כמו הזמנות לאירועים מיוחדים. בווייז אני מדווח על פקקי תנועה בכבישים, ומקבל נקודות שלא שוות כלום לאף אחד – ועדיין מוכן לסכן את חיי בכביש ולשקר שאיני הנהג רק כדי לזכות בהן.

אפשר בהחלט לטעון שגם גוגל נסמכת על סוג של כלכלה שיתופית. לכל פוסט בבלוג שאני כותב, אני מצרף קישורים לבלוגים אחרים ולמאמרים אחרים עליהם אני מסתמך. אני משקיע ממשאב הזמן שלי עוד כמה דקות בהוספת כל הקישורים הללו, מכיוון שפוסט המגובה בקישורים נראה טוב יותר ואמין יותר, כך שאני מתוגמל במוניטין ויש לי תמריץ להמשיך לכתוב פוסטים עם קישורים. בהפשטה גסה, האלגוריתמים של גוגל עוברים בתורם על כל הקישורים בכל האתרים, ושופטים מה רמת החשיבות של כל אתר לפי מספר האתרים האחרים שמקשרים אליו וחשיבותם הם. כל אחד מאיתנו משקיע קצת זמן, וביחד – כולנו מרוויחים מהשירות של גוגל במיפוי האינטרנט.

זוהי, בגדול, הכלכלה השיתופית. היא צפויה רק להמשיך לגדול, מכיוון שהכוחות המניעים אותה ממשיכים להתחזק. אלו כוללים את –

  • הקישוריות גוברת: 95% מאוכלוסיית העולם נהנית מקליטה סלולארית, ומספר המנויים לרשתות הסלולאריות בעולם עולה על שבעה מיליארד. קישוריות מרשימה שכזו חשובה לכלכלה השיתופית מכיוון שהיא מאפשרת לאנשים לשתף משאבים ברזולוציה גבוהה יותר מבחינת זמן. כלומר, אם מתפנה לי המושב ברכב אפילו לעשר דקות, אני יכול לדווח על כך מיד בסמארטפון, ובמידה ויימצא מישהו שמעוניין באותו מושב, הוא יוכל ליצור עמי קשר באופן מיידי.
  • כולנו מחכימים: שיעור יודעי קרוא וכתוב מסביב לעולם מגיע כבר ל- 85% בקרב מבוגרים, ול- 91% בקרב צעירים. כוח זה חשוב במיוחד מכיוון שכדי לקחת חלק בכלכלה השיתופית, אתה צריך להיות בעל יכולת קריאה וכתיבה מינימלית, וכמובן ליהנות מאוריינות טכנולוגית בסיסית.
  • אוטומציה משופרת: חישבו לרגע על אובר ללא אוטומציה – כלומר, ללא עוזר וירטואלי (ווייז) שמנווט את הנהגים בדרכים, או שאוסף נתונים בצורה של כוכבים ודירוגים אודות הנהגים והנוסעים. אובר לא הייתה יכולה להתקיים בלי האוטומציה הזו. ככל שהאוטומציה תשתפר והעוזרים הווירטואליים יגדלו ביכולותיהם, כך נראה מקצועות נוספים עוברים למודלים של כלכלה שיתופית.

הכוחות המניעים הללו מאפשרים את הכלכלה השיתופית, וככל שיתחזקו כך הם אמורים לחזק גם את יכולתו של כל אדם למכור את שירותיו ומשאביו העודפים בכל מקום ובכל זמן. אבל למרות שכלכלה מסוג זה מאפשרת לאנשים להפיק רווחים נוספים ממשאביהם הפנויים, חשוב להבהיר דבר אחד: לחברות שמאפשרות את הכלכלה השיתופית לא באמת אכפת מאיתנו, האזרחים הקטנים.

אני כותב את המשפט הזה, שאמור להיות ברור מאליו בעולם בו אנו חיים, מכיוון שחברות הכלכלה השיתופית כמו אובר ואיירבנב מנסות למכור לנו אשליה לפיה הן יוצרות עולם טוב יותר עבור כולנו מתוך כוונה כמעט אלטרואיסטית, ולכן אנו צריכים לפטור אותן מרגולציות ותקנות שמתקיימות עבור חברות ושווקים אחרים. הפרסומת היפהפייה הזו של איירבנב מדגימה היטב את הנקודה –

 

 

האמת פשוטה יותר: חברות הכלכלה השיתופית כפופות לאותם כללים המחייבים כל חברה אחרת בכלכלה העולמית, וחייבות להראות רווחים משמעותיים (או לפחות את הפוטנציאל לרווחים בשלבים הראשוניים לקיומן) מדי רבעון. הן אינן מחויבות לסטנדרטים מוסריים גבוהים יותר מאלו של חברות אחרות, וזה בסדר גמור – כל עוד אנחנו מודעים לעובדה הזו ומתייחסים אליהן בהתאם.

בואו נראה מה קורה ברגע שעוזבים את החלום האידיאליסטי שחברות מסוג זה מנסות למכור לנו, ובוחנים את חברות הכלכלה השיתופית באופן שקול יותר לפי פעולותיהן ותוצאות פעולותיהן. ברגע שאנו עושים זאת, קל לזהות מספר כשלים בחזון השיתופי.

 

כשל ראשון: הכלכלה השיתופית אינה משתפת את כולם

קודם כל, קל לראות שהכלכלה השיתופית אינה כל-כך שיתופית. או לפחות, היא אינה כוללנית. מטבען של פלטפורמות שוק בהן חלק מהאנשים מציעים שירותים וחלק משלמים עליהם, אנו רואים שהצרכנים נשארים אנשים פרטיים, בעוד שהמוכרים הופכים למקצוענים. אפשר לראות את התופעה הזו באיביי, בה המצליחים הגדולים הם אלו שמתמקצעים במסחר דרך איביי. אבל אפשר לראות את אותו הדבר גם באיירבנב, בה יש מעמד של מארחי-על (Superhosts) שגורפים את מרבית ההכנסות. האחוז העליון של המארחים המרוויחים מבצע 19% מסך האירוחים בפלטפורמה. אם החלום המקורי דיבר על דיירים שמשתפים בחדר פנוי או בסלון הבית, הרי שכיום כבר התפכחנו משיתוף חדרים. ולראיה, שיתוף החדרים עומד על 12.4% בלבד מסך כל התפוסה של ההשכרות באיירבנב. בניו-יורק בלבד, רק 32% מהמקומות המוצעים הינם חדרים פרטיים, לעומת 66% דירות שלמות המוצעות להשכרה. המשמעות היא שבעליהם של שתי דירות פשוט משכירים אחת מהן דרך איירבנב, תוך כדי שהם עוקפים את כל חוקי העיריה לגבי מיקומים מותרים למיקום מלונות המארחים תיירים, או להגבלת דמי השכירות המקסימליים. כלומר, מי שכבר אמיד בלאו הכי – ממשיך להתעשר יותר בקלות.

 

myths of sharing economy - 1

חלוקת הנכסים המוצעים להשכרה באיירבנב. בצהוב – דירות שלמות; בירוק – חדרים פרטיים; בכחול – חדרים משותפים. המקור.

 

 

באופן דומה, באובר מתחילים כיום לחתור לכינון מעמד של נהגי-על, שיקבלו הטבות משמעותיות על מתן שירותיהם לציבור. למעשה, איירבנב הופכת לחברה שמספקת שירותים שמאפשרים בעיקר לאמידים לעשות עוד הון, ואובר הופכת לחברה שמנהלת באופן ריכוזי נהגי מוניות במשרה מלאה. שתיהן מאפשרות גם לאנשים רגילים לספק שירותים ברבע או בעשירית משרה, אבל הרווחים הגדולים בכלכלה השיתופית יגיעו דווקא לאנשים שמתמקצעים בשירותים שהם מספקים והופכים אותם לעבודתם היומיומית הקבועה.

כאן יש נקודה חשובה: איירבנב ואובר פוגעות אנושות, ויש יאמרו שהן מכחידות למעשה את התעשיות הקיימות של נהגי המוניות והמלונות. אבל נהגי המוניות במשרה מלאה יישארו – הם פשוט יעבדו דרך הפלטפורמה של אובר. ומארחי-העל יישארו גם הם – ושוב, יעבדו דרך הפלטפורמה של איירבנב. מדובר בחברות שמקבלות למעשה מונופול על השווקים האלו, ואינן מחויבות להתנהלות הוגנת כלפי הצרכן, או כלפי האנשים ש- 'עובדים' אצלן. כמובן, אם הציבור לא יהיה מרוצה מאיירבנב, הוא יוכל לעבור למתחרים שלה… אבל איפה הם בדיוק?

וזה מביא אותנו לכשל השני שאנו רואים כיום: הריכוזיות הגדולה של הכוח בכלכלה השיתופית.

 

כשל שני: ריכוזיות גדולה של הכוח

שווקי הכלכלה השיתופית הם שווקים בהם ניתן לראות את התופעה המכונה "המנצח לוקח הכל" (Winner takes all). אין עוד מנוע חיפוש באותו היקף שימוש כמו גוגל – גוגל גדולה בהרבה מיריבותיה כמו יאהו ובינג, והן אינן קרובות להתחרות בה.

גוגל השתלטה כבר מזמן על שוק החיפוש, ויריבותיה הקרובות ביותר - יאהו ובינג - עדיין נמצאות רחוק מאחור ולא צפוי שיתאוששו. מקור.

גוגל השתלטה כבר מזמן על שוק החיפוש, ויריבותיה הקרובות ביותר – יאהו ובינג – עדיין נמצאות רחוק מאחור ולא צפוי שיתאוששו. מקור.

 

באופן דומה, אובר משתלטת על שוק המוניות והמתחרה היחידה שלה – ליפט – אינה מתקרבת לעשירית מגודלה. איירבנב רכשה כבר את כל יריבותיה. אמזון ועליבאבא הן שתי ענקיות שמגמדות כל רשת חנויות אחרת בעולם הפיזי. בקיצור, המנצח לוקח הכל.

אבל למה?

קיימות כמה סיבות לתופעת המנצח לוקח הכל –

  1. משוב חיובי: ככל שחברה גדולה יותר, כך היא רוכשת יותר מידע על המשתמשים בשירותיה, ויכולה להתאים את השירותים כך שיספקו להם ערך רב יותר. התאמת השירותים מזרימה לחברה עוד משתמשים, שמספקים לחברה עוד מידע שמאפשר לה להתאים שירותים נוספים שימשכו עוד משתמשים וכן הלאה. אפקט זה פועל באופן מרשים במיוחד בעולם הדיגיטלי, בו משתמשים יכולים לבחור בקלות את ספקי השירותים המוצלחים ביותר.
  2. אפקט הרשת: לפי חוק מטקלף, הערך הטמון ברשת תקשורת פרופורציונלי לריבוע מספר המשתמשים המחוברים לרשת. כדי להסביר את המשמעות, חשבו על המצב הבא: לי יש אוסף של קלאסיקות יווניות עתיקות על המחשב. לשירלי יש כרטיס סאונד מתוחכם. למשה יש אלפי תמונות של חתולים. אם נחבר את כל שלושת המחשבים ברשת, הרי שכולנו נוכל ליהנות מהמשאבים המשותפים, וברגע שיצטרף אדם נוסף, כולנו ניהנה גם מהמשאבים שלו. אבל רק אם כולנו נהיה באותה רשת. במילים אחרות, ככל שהרשת גדולה יותר, כך היא מספקת לנו ערך רב יותר, בעוד שמספר רב של רשתות קטנות רק מסבך את חיינו. התוצאה היא שהמשתמשים נוהרים מטבע הדברים לרשת אחת גדולה לכל שירות, ולא להרבה רשתות קטנות. יש מקום רק לאיירבנב אחת, לאובר אחת וכדומה.
  3. אוטומציה: חברות הענק מסוגלות לספק שירות למספר עצום של לקוחות – מיליארד ויותר, במקרים מסוימים – מבלי שיצטרכו לתגבר את צוותיהן באותה המידה. ווטסאפ, שנרכשה ע"י פייסבוק (שוב, המנצח לוקח הכל) ב- 19 מיליארד דולרים לפני שנתיים, סיפקה שירות ל- 450 מיליון לקוחות. כמה עובדים היו בה? חמישים וחמישה בסך הכל. האוטומציה של השירותים מאפשרת למנצחות הקטנות והחכמות להמשיך לגדול במהירות ולהפוך למנצחות גדולות, מכיוון שחלק גדול מהעבודה מבוצע באופן אוטומטי על-ידי אלגוריתמים, כמעט בלי מגע יד אנוש.
  4. הלקוחות יוצרים תוכן: הדירוגים הם אלו שמאפשרים לכלכלה השיתופית להמשיך להתקיים. חישבו על כך שחברה כמו אובר, אם הייתה קמה לפני עשרים שנים, הייתה צריכה להתקשר לכל לקוח כדי לבקש ממנו חוות דעת על הנהג. כיום, הלקוחות מדרגים בעצמם את הנהגים במהירות וביעילות, ומבלי לחשוב פעמיים. מכיוון שכך, החברות השיתופיות אינן צריכות להגדיל את מספר העובדים שלהן כדי להתמודד עם מספר משתמשים גדול יותר, ולכן הן יכולות להמשיך לגדול בקלות.

המשמעות היא שחברות הנמצאות כיום בתחום הכלכלה השיתופית הן בבחינת מונופול, או קרובות להיות מונופול. וכשחברה הופכת למונופול, היא מגדירה את התנאים. האם גוגל מחויבת לספק לכם את תוצאות החיפוש הטובות ביותר? היא אינה מחויבת לכך, אבל תנאי התחרות בשוק החופשי מדרבנים אותה לעשות כן אחרת המתחרות שלה יעקפו אותה בסיבוב. אבל כשהיא מונופול, אין לה שום תחרות. האם גוגל מספקת לכם את התוצאות במהירות הגבוהה ביותר שהיא יכולה? אולי היא מתעכבת שנייה אחת בהצגת התוצאות, כדי לתת לכם קודם טעימה ארוכה יותר של הפרסומות? אנחנו לא יודעים, ואין שום חוק שמחייב את גוגל לפעול בצורה שתיטיב עם הציבור, גם אם הפכה למונופול.

אתם יכולים לטעון שלא ניתן לבסס מונופולים אמיתיים בעולם הדיגיטלי, בו קל למשתמשים לעבור בין שירותים. אלא שכאשר שירות אחד טוב הרבה יותר משירותים אחרים, וכאשר החברה מאחוריו מספקת אותו כחלק משפע של שירותים מקבילים המשולבים זה בזה, קשה הרבה יותר למשתמשים לעזוב. אם אתם מעוניינים למשל להשתמש ברשת חברתית אחרת כדי להיות בקשר עם כל חבריכם, לאן בדיוק תעזבו? איפה אפשר למצוא מתחרה לפייסבוק שנהנית מאותו מספר משתמשים?

 

כשל שלישי: הכלכלה השיתופית צריכה להניב רווח למנהלי הפלטפורמות

זוהי נקודה שנעים מאד להתעלם ממנה, אבל היא קריטית להבנתנו את הכלכלה השיתופית במצבה כיום: הפלטפורמות דרכן מתואמות מכירת ורכישת השירותים דורשות תחזוקה, ועצם הקמתן מחייבת נטילת סיכון מצד יזמים ומשקיעים. מכיוון שכך, הפלטפורמות צריכות לספק רווח לעומדים מאחוריהן. באיירבנב עושים זאת באמצעות נטילת עמלה של שלושה אחוזים בערך מהמארחים. אובר גובה עמלה של עשרים אחוזים מהנהגים. אבל יש גם פלטפורמות שאינן גובות דבר מהמשתמשים – אז איך הן מצליחות להתקיים?

ילפ היא דוגמה טובה לדילמה כזו. המודל העסקי של ילפ התבסס במקור על פרסומות המופיעות באתר בפני המשתמשים, אלא שפרסומות מכניסות מעט מאד כסף בפני עצמן. ילפ מצאה עצמה נאלצת לחזר אחר בעלי העסקים: בתמורה לתמיכתם באפליקציה בסכומים של מאות דולרים, הציעה ילפ הטבות מסוימות הכוללות את היכולת לערוך את עמוד העסק שלהם בעצמם ובחירת ביקורת אחת חיובית שתופיע בראש עמוד העסק.

עד כאן טוב ויפה, אלא שאנו שומעים מבעלי עסק רבים שנציגי המכירות של ילפ משתמשים בשיטות מכירה אגרסיביות במיוחד – ומדגימים את יכולתם לשלוט ביד רמה בביקורות שבאתר. מארי סיטון, בעלת חנות רהיטים, טוענת שבמהלך התקופה ששילמה לילפ על ניהול האתר, הביקורות השליליות אודותיה הוסרו. מהרגע שהפסיקה לשלם – הביקורות השליליות חזרו להופיע. תלונות דומות מגיעות ממספר רב של מקורות שחלקם מוכנים גם להזדהות. בעל עסק אחר, שאינו מוכן לחשוף את שמו, טען שנציגי המכירות הציעו לו להזיז מטה תמורת תשלום את הביקורות השליליות שקיבל. כאשר התלונן שמדובר בשיטות של המאפיה, הסבירה לו המנהלת שלא מדובר במחיקת ביקורות, אלא בהזזתן בלבד. טענה זו מגוחכת, כמובן, מאחר שכל מי שמכיר את העולם הדיגיטלי יודע היטב שרוב מכריע של הגולשים אינם טורחים לקרוא מעבר לעמוד הראשון של תוצאות החיפוש או הביקורות. הזזת הביקורות השליליות לאזור מרוחק יותר מהעמוד הראשי, מקבילה הלכה למעשה למחיקתן, בהבדל אחד: אם בעל העסק מפסיק לשלם לילפ, החברה יכולה להחזיר את הביקורות השליליות היישר לעמוד הראשי.

ילפ עצמה מעולם לא הודתה בנכונות הטענות הללו, ולכל היותר טענה שבכוונתה לשפר את ההנחיות שמקבלים נציגי השירות על מנת שיימנעו מהבטחות לא-מבוססות. עם זאת, בית המשפט הפדרלי בחן את הסוגייה והגיע למסקנה שילפ אינה מחויבת על פי החוק להציג את כל הביקורות שמעלים המשתמשים לאתר. לשון אחרת, אין לילפ שום מחויבות חוקית לפעול באופן שניתן להגדירו כהוגן כלפי המשתמשים.

דוגמה שלישית היא גוגל. תאמינו או לא, גם גוגל צריכה כסף. לאחרונה התברר שכאשר אתם מחפשים בגוגל אחר מוצרים מסוימים, תוצאות החיפוש ייתנו עדיפות למוצריה של גוגל עצמה. בית המשפט באמריקה בחן את הסוגיה, והגיע למסקנה שאין בעיה חוקית עם כך שחברה תמליץ על מוצריה ולא על מוצרי אחרים. זוהי החלטה הגיונית במצב בו אותה חברה אינה מהווה מונופול, אבל כפי שכבר ראינו גוגל קרובה להשתלט על שוק החיפוש, וכמעט אפשר לומר שמנוע החיפוש שלה מהווה נכס לאומי (ואולי בינלאומי) קריטי. האם לא ראוי לכפוף את גוגל לסטנדרטים גבוהים יותר?

אפשר לשאול את אותן שאלות לגבי ילפ, אובר, איירבנב וענקיות הכלכלה השיתופית האחרות. כל אלו כובשות את השווקים בתחומן. אנו יודעים שהשוק החופשי מבוסס על תחרות, אבל לא מסתמנת הצלחה בהעמדת תחרות הולמת בפני חברות אלו. המשמעות היא שהן אינן חוששות לפגוע – בעדינות ובשקט, כמובן – בלקוחותיהן כדי להפיק רווחים נוספים.

 

כשל רביעי: חוסר באחריות ציבורית

המשמעות של כל מה שכתבתי עד עתה היא שהכלכלה השיתופית, בניגוד לכל מה שהיינו רוצים להאמין, מובילה לריכוזיות עצומה של כוח בידי מספר קטן של חברות. לחברות אלו אין אחריות לפי חוק כלפי הציבור. לא לגוגל, לא לאובר, לא לאיירבנב. האחריות היחידה שלהן היא כלפי בעלי המניות או המייסדים שלהן, שדוחפים לרווח גדול יותר כל הזמן.

כאשר מדובר בחברות שנהנות מריכוזיות גדולה כל-כך של כוח בידיהן, חוסר האחריות הציבורית שלהן מפחיד ממש. והכוח הזה משמש אותן גם במאבק כנגד יכולתו של הממשל לכפות עליהן צעדים שיפגעו בהן. אובר ואיירבנב נאבקים בעיריות ובממשלות בכל רחבי העולם, בהצלחה לא-מבוטלת. אובר גם לא מהססת להשתמש בטריקים מלוכלכים, וכאשר נתקלה במפקח בווירג'יניה שהתנגד להפרות החוק שלה, היא הפיצה את פרטי הקשר האישיים שלו לכל המשתמשים בשירות במדינה כדי להפעיל עליו לחץ. וכמובן, לחברות כלכלה שיתופית אחרות כמו גוגל ופייסבוק יש כוח עצום לשלוט בזרימת המידע. לאחרונה למדנו שפייסבוק העדיפה לפרסם ידיעות מעיתונים ליברליים על פני ידיעות מעיתונים קונסרבטיביים – ודבר זה בוודאי הביא להטיה של דעת הציבור. גוגל יכולה לעשות דבר דומה, ואף אחד לא יגיד לה לא. אנחנו אפילו לא יודעים איך האלגוריתמים של גוגל עובדים – הכל סוד מסחרי כמוס.

שיהיה ברור: הצרות האלו נוגעות בכל החברות בשוק הדיגיטלי, מכיוון ששוק כזה נוטה לתופעת "המנצח לוקח הכל". אלא שהחברות המכנות את עצמן "כלכלה שיתופית" כיום מפחידות אותי במיוחד מכיוון שהן מתחפשות לכבש בפרוות זאב. מצד אחד הן טוענות שהן מייצגות את הציבור האמיתי – את האנשים הקטנים – ולכן אין צורך לבקר את מהלכיהן ואין מקום להתנגד להן. מצד שני הן חותרות בדיוק כמו כל חברה אחרת להגדלת רווחיהן שעוברים ישירות לבעלי-הכוח, ואינן חושפות את האסטרטגיות ואת האלגוריתמים שבבסיסן לבחינה.

במדינה בה בעלי ההון משפיעים יותר ויותר על קבלת ההחלטות, כוחו של הציבור על השלטון הולך ומתמעט. ואם זה לא מפחיד אתכם, אז אני מקנא בכם על אמונכם בחברות הכלכלה השיתופית, אבל חייב לשאול: גם אם אובר, איירבנב וילפ הינן צדיקות הדור ושואפות רק לסייע לציבור – מה יקרה כאשר יקומו חברות דומות שיצליחו יותר, אבל לא יהססו להשפיע על המחוקק או לפגוע בציבור לצרכיהן האנוכיים, כל עוד הן מסוגלות לעשות זאת בשקט-בשקט?

 

אז מה עושים?

מכל מה שאמרתי אתם עלולים להבין שאני מתנגד לכלכלה השיתופית, ולא כך הוא. אני מאמין שיש לה פוטנציאל עצום לקדם את האנושות, ואנו מתחילים לראות את הפוטנציאל מתממש כבר היום. העובדה שאובר ואיירבנב מאפשרות אפילו לחלק מהמשתמשים לנצל את המשאבים הפנויים שלהם, למשל, מספקת ערך עצום לכולם. בכלכלה שיתופית אידיאלית, כל הרכבים שעל הכביש מלאים בנוסעים, ולכן אין שום בזבוז דלק, או תנועה בכבישים או רכישת מכוניות שלא לצורך. בכלכלה שיתופית מלאה, אנשים עושים שימוש מלא בבתים שלהם, ולא רק בחדר או שניים. בכלכלה שיתופית של אנרגיה, החשמל שחלק מהאזרחים יקצרו מהשמש ומשבשבות רוח יעבור לאלו שצריכים אותו באותו הרגע.

הפוטנציאל הוא עצום, אבל אי-אפשר להתעלם גם מהצורך לעשות רגולציה על החברות שמנהלות את הפלטפורמות השיתופיות, ושזוכות בכוח האמיתי בסופו של דבר.

אז איך פותרים את הבעיות הללו?

 

פתרונות

קודם כל, צריך להבין שאין פתרונות קסם למצב הקיים. חברות הכלכלה השיתופית מספקות ערך גדול לכלכלה הקיימת, ולכן כל פתרון שעלול להפריע למודל העסקי שלהם יכול גם לפגוע בנהנים מהשירותים. מצד שני, ברור שיש חשיבות גדולה גם לנסות לצמצם את הכוח של החברות. איך עושים זאת?

הנה כמה הצעות, ואשמח לקרוא עוד בתגובות.

קודם כל, עלינו לבחון את בעיית המונופולים – "המנצח לוקח הכל" – בשווקים הדיגיטליים. אפשרות אחת היא לאסור בחוק על ענקיות לרכוש את מתחרותיהן הקטנות יותר, אם מסתמן שהרכישה תעודד מונופול שיפגע בציבור. בדרך זו, אנו עשויים להצליח ביצירת מספר רשתות מתחרות, שכל אחת מהן מנסה להציע שירות זול יותר ויעיל יותר מרעותיה. הצד השלילי של הפתרון ברור: מספר רשתות מתחרות נוחות פחות לציבור מרשת אחת גדולה.

פתרון אפשרי שני הוא לדרוש מהחברות שכבר הפכו למנצחות גדולות לחשוף את האלגוריתמים שלהם לעיני הציבור. זה חשוב מכיוון שהחברות הללו אינן עומדות כיום לבחינה כזו, ולכן האלגוריתמים שלהן יכולים להשפיע על הציבור בדרכים שונות שהציבור לא הסכים להן. כאשר אתם מזמינים אובר, למשל, מי ערב לכם שהחברה מספקת לכם את אותו שירות שהיא מספקת לאחרים – למשל, לנוצרים או לשחורים? באופן דומה, כאשר גוגל מכווננת את שירותי החיפוש שלה כך שימליצו על מוצריה שלה, כיצד אנו יכולים להיות בטוחים שהיא אינה מטה את החיפושים גם לטובת או לרעת פוליטיקאים מסוימים שפועלים לטובתה?

אם זה נשמע לכם מופרך, קחו בחשבון שאחת השאלות שהפנו עובדי פייסבוק למארק צוקרברג לפני חודש הייתה האם לפייסבוק יש חובה מוסרית לעצור את עלייתו של דונלד טרמפ. צוקרברג השיב שפייסבוק לעולם לא תעשה זאת, כמובן. אלא שהעובדה היא שיש לפייסבוק כוח עצום להשפיע על הבחירות באמצעות כוונון האלגוריתמים שמנתבים את הידיעות ברשת החברתית. צוקרברג יכול בקלות יחסית לגרום לידיעות על טרמפ להופיע בתדירות נמוכה יותר, או לשמור על מצביעי טרמפ מבודדים קצת יותר. כל עוד יעשה זאת באופן עדין ולא-מורגש, איש לא יבחין בכך. כך, חברות כלכלה שיתופית יכולות להשפיע על חיינו באופן קיצוני – מבלי שנבין זאת אפילו.

שלישית, עלינו לחתור לשקיפות מלאה בנוגע להשפעת החברות על הפוליטיקאים. חברות הכלכלה השיתופית מוציאות הון תועפות על לובינג בכל המדינות בהן הן פועלות. אנחנו, כציבור, זכאים לדעת כיצד הן פועלות מול נציגינו. חברת הכנסת סתיו שפיר חותרת לכיוון הזה, ולפחות מהבחינה הזו אני תומך בה לגמרי.

 

 

סיכום

רגע לפני הסוף, אני חש שאני חייב לכם, הקוראים, התנצלות: אני יודע שזאת בוודאי הייתה רשומה מדכאת. אני אישית התאכזבתי מאד לגלות שהכלכלה השיתופית עדיין לא הגיעה למקום בו היא פועלת לגמרי לטובת הציבור ונשלטת על-ידי הציבור.

אבל זה לא חייב להיות המצב.

בספרי הבא, שיצא לאור בעוד מספר חודשים בהוצאת כינרת זמורה דביר, אני מתאר את הטכנולוגיות החדשות שמתחילות לצמוח ואמורות לאפשר תיאום ושיתוף פעולה בין ההמונים מבלי צורך במתווכים שזוכים בכוח בתהליך. טכנולוגיית הבלוקצ'יין במיוחד תוארה על-ידי מארק אנדריסן, אחד היזמים והמשקיעים החשובים ביותר בעמק הסיליקון, כהמצאה החשובה ביותר מאז האינטרנט. הבלוקצ'יין אמור לעזור לנו להיפטר מכל המתווכים – מאובר, מאיירבנב, מילפ ורבים אחרים – ובכך להמשיך לנהל כלכלה שיתופית, אבל מבלי להעניק כוח גדול כל-כך למתווך. אם אתם רוצים לעוד שנה, רשמו בבקשה לפניכם: כולם ידברו על הבלוקצ'יין, ואף אחד עוד לא ממש ידע מה לעשות איתו.

אנחנו צריכים רק להמשיך ולחשוק שיניים עוד קצת, והכלכלה השיתופית האמיתית, זו שתעניק את הכוח לכם ולכולנו, עוד תגיע.

 

ושוב – למקרה שהחמצתם בתחילת הרשומה – ביום רביעי השבוע אעביר הרצאה על כשלי הכלכלה השיתופית (כפי שהיא נתפשת וממומשת כיום) בטמפל בר בכפר סבא, ביחד עם גיל קויבסקי המומחה לכלכלה שיתופית ומייסד קהילת Ouishare Israel. כולכם מוזמנים להגיע, להקשיב ולהשתתף בדיונים לאחר ההרצאה, בתקווה לנסות לתקן את הכלכלה השיתופית ולקדם אותנו לעתיד טוב יותר. ברשומה זו אני מסכם חלק מהדברים שאציג בהרצאה, ושהרעיונות שמאחוריהם התגבשו בין היתר בזכות שיחות והחלפת רעיונות עם גיל.

 

מחשבים יצירתיים: מציורים ועד לשחזור גפיים

מחשבים יצירתיים: מציורים ועד לשחזור גפיים

האם מחשבים יכולים להיות יצירתיים? מסתבר שכן. חלקם מציירים ציורים, אחרים מלחינים מנגינות, וישנם גם כאלו שהוגים מודלים חישוביים המסבירים את המתרחש בגוף. 

 

בשנת 1936, פרסם אלן טורינג רעיון שהגיח מנבכי דמיונו הפורה. הוא תיאר מכונה דמיונית – מעין ניסוי מחשבתי – המסוגלת לעבור על רצף תווים ולמחוק או להוסיף אותיות במקומות לאורך הרצועה. כיום, אי אפשר למצוא סטודנט למחשבים שאינו מכיר את הרעיון של טיורינג, מאחר והמחשבים המודרניים מבוססים על מערכת הפועלת לפי עקרונות דומים. אפשר לומר, למעשה, שהבסיס לתרבות הדיגיטלית כפי שאנו מכירים אותה – מהסמארטפונים שלכם ועד לאתר בו אתם קוראים את המילים הללו – הוא פרי דמיונו ורעיונותיו של אדם אחד.

זהו כוחו של הדמיון האנושי: רעיון אחד מסוגל לשנות את המציאות תוך זמן קצר, ולהדביק אנשים אחרים שכל אחד מהם יוסיף לו וישפר אותו. מתוך כל האורגניזמים בטבע, אנו היינו עד עתה היעילים ביותר בהגיית ובמימוש רעיונות חדשים. דמיוננו הוא זה שהזניק אותנו אל מעבר לבני-דודנו הניאנדרטליים ויתר מיני בני-האדם הקדומים. בזכות הדמיון האנושי הצלחנו להמציא את הגלגל, את הבגדים וכלי התפירה, את הנייר ואת החשבונייה וכל המצאה באלפי השנים האחרונות. כל אלו, מקורם באדם אחד ששאל – "מה אם?" או הגה במוחו עתיד דמיוני להמצאה כלשהי – ואז פעל למימוש הדמיון.

אפילו כיום עומדים הדמיון ויכולת ההמצאה בלב הציביליזציה האנושית. חברות מידע – עליו מתבססת כל המצאה חדשה – מזנקות בערכן. לפי ההערכות, גוגל תגיע עד 2020 להערכת שווי של טריליון דולרים – ערך גבוה יותר מזה של כל תעשיית ייצור הרכבים. גוגל, להזכירכם, היא חברת המידע הגדולה בעולם, וחלק מקצב הגדילה המסחרר שלה –בהווה ובעתיד – מיוחס להשקעותיה במיזמים יצירתיים במיוחד: רובוטים מתקדמים, מכוניות ללא-נהג ובינה מלאכותית מתקדמת.

אנו נמצאים כיום במרוץ של יצירתיות, המצאות וידע בתעשייה ובין מדינות. שתי המאות האחרונות לימדו אותנו שהחברות והמדינות שיספקו לעולם את מירב החדשנות המדעית והטכנולוגית, יהיו גם אלו שיפיקו את מירב הרווחים, ויעלו את רמת החיים של אזרחיהן במידה הרבה ביותר.

במאתיים השנים האחרונות העברנו יותר ויותר מטלות ומלאכות לידי המכונות המשמשות "עזר כנגדנו". אלו הוציאו לפועל עד כה מטלות רוטיניות – כלומר, חוזרות על עצמן – שאינן דורשות יצירתיות או דמיון. עד לשנים האחרונות ממש, התקשינו לתכנת מחשבים שיהיו בעלי יכולת יצירתיות. יש המטילים ספק שנוכל להגיע לכך אי-פעם. אך ברור שאם נוכל לעשות זאת, ולהפיל על המחשבים את הדרישה לרעיונות יצירתיים חדשים, נוכל להפיק מכך תועלת עצומה למין האנושי כולו.

זהו בדיוק התהליך שמתחיל להתרחש בימים אלו, בהם מחשבים מתחילים להיות יצירתיים.

 

המחשב שמצייר ציורים

טיעון שעולה לעתים קרובות בדיונים על יצירתיות ובינה מלאכותית, הוא שרק המוח האנושי מסוגל להגיע ליצירתיות אמיתית, תהא זו אשר תהא (אל דאגה, בהמשך הרשומה אגע גם בהגדרה הרשמית של יצירתיות). גם אם אכן כך הדבר, מנוע הבינה המלאכותית בו משקיעה גוגל בשנתיים האחרונות עשוי להיות הקרוב ביותר במבנהו למוח האנושי, מבין כל המחשבים עד היום. זאת מכיוון שהוא מבוסס על רשתות עצבים מלאכותיות, המחקות חלק מהמבנים הקיימים במוח האנושי עצמו – אך כסימולציית מחשב במקום ברקמה ביולוגית רטובה.

המוח האנושי פועל באמצעות העברת מידע בין מיליארדים רבים של תאי עצב. באזורים מסוימים במוח, כל אחד מהתאים יכול להיות מקושר למספר עצום של 10,000 תאים אחרים, מעבד ומנתח את המסרים שהוא מקבל מהם ומחליט מה להודיע בעצמו לאלפי תאים אחרים אותם הוא מזין במידע. כאשר כל התאים הללו פועלים יחד ומתקשרים זה עם זה, הם מפיקים – כמעט כתוצר לוואי – את יכולתנו לחשוב, להביע את עצמנו, לדמיין ואפילו לחלום.

מה קורה כאשר מחקים מבנים דומים במחשב, בצורה של רשתות עצבים מלאכותיות? התוצאה היא יצירה של בינה מלאכותית שאינה ניתנת לתכנות בקלות, מכיוון שהיא אינה עונה על הכללים הרגילים של מחשב המקבל הוראות פשוטות, מבצע צעדים חישוביים המובנים לנו היטב, ומפיק תשובות ברורות. במקום לתכנת את רשתות העצבים המלאכותיות, בוחרים אנשי המחשבים לאמן אותן.

איך מאמנים רשתות עצבים מלאכותיות? ממש כמו שמאמנים מוח. אם הייתי רוצה להסביר לכם מהו חתול, הייתי מראה לכם תמונות של החתול שלי. אבל כדי שלא תטעו ותחשבו שחתולים הם רק יצורים בגודלו של החתול שלי בדיוק, ובצבעים שלו בדיוק, הייתי ממשיך ומראה לכם עוד כמה עשרות תמונות של חתולים מסוגים שונים, עד שמוחותיכם היו לומדים לזהות את המאפיינים המשותפים לכל החתולים.

רשתות עצבים מלאכותיות מאומנות לפי אותו עיקרון. אם נרצה לאמן רשת שכזו לזהות תמונות, למשל, הרי שנזין לתוכה מיליוני תמונות שונות עם תיאור קצר של משמעויותיהן: "גבר", "חתול", "מכונית" וכן הלאה. בהינתן מספר גדול מספיק של דוגמאות, רשת העצבים המלאכותית תלמד (וכבר למדה) להבדיל בין הפרטים השונים הקיימים בתמונה ולקטלג אותם בהתאם, עם מעורבות אנושית מינימלית.

 

 

הרושם הכללי שקיבל המוח הממוחשב של גוגל בנוגע למראהו של חתול, לאחר מעבר על תמונות רבות שהגיעו מסרטוני חתולים ברשת

הרושם הכללי שקיבל המוח הממוחשב של גוגל בנוגע למראהו של חתול, לאחר מעבר על תמונות רבות שהגיעו מסרטוני חתולים ברשת. מקור – גוגל

ברשת העצבים המלאכותית שהדגימה גוגל לאחרונה, אפשר לראות מבנה יוצא-דופן שמבוסס על מבנה המוח האנושי. העצבים המלאכותיים ברשת של גוגל מסודרים בשכבות. רק השכבה הראשונה ברשת מקבלת את התמונה השלמה כקלט. היא מעבדת את התמונה, מפרקת אותה ומחלצת מתוכה את התוואים הפשוטים ביותר – הקווים הישרים – ומעבירה את המידע המתקבל אל שכבת העצבים המלאכותיים הבאה. שכבה זו כבר מתחילה להבחין במבנים מורכבים יותר בתמונה – למשל, פינות או עיגולים – ומעבירה את המידע הלאה. בשכבות המתקדמות ביותר מתחילה רשת העצבים המלאכותית לזהות כבר מבנים שלמים ואפילו רעיונות מופשטים, וכפי שנכתב בבלוג של גוגל בנושא –

"שכבות הביניים בוחנות את התוואים הבסיסיים כדי למצוא צורות או רכיבים כלליים, כמו דלת או עלה. השכבות האחרונות אוספות את כל אלו לפרשנויות שלמות – אלו עצבים המופעלים בתגובה לדברים מורכבים מאד, כמו בניינים או עצים שלמים."

חזרו וקראו שוב את הפסקה האחרונה. אם אתם לא מתרגשים עדיין, כנראה שלא הבנתם את המשמעות. אנו יוצרים מבנים מוחיים ביולוגיים שלמים, המסוגלים ללמוד ולהפיק משמעות מתמונות, בתוך המחשב. העבדים שיצרנו לעצמנו, שבתחילה היו שונים כל כך מאתנו בדרכי הניתוח והסקת המסקנות שלהם, מתחילים להידמות אלינו יותר ויותר.

רשתות עצבים מלאכותיות שכאלו מתחילות לבצע מטלות שונות ומרשימות, בעיקר במעבדות המחקר והפיתוח באקדמיה ובחברות תעשייתיות. הן מלמדות את עצמן להבין דיבור אנושי, לשחק משחקי מחשב, ולנהוג במכוניות. הן מגיעות לרמת הצלחה מרשימה במטלות אלו, עד כדי כך שכל מערכות זיהוי הדיבור האנושי של החברות הגדולות מבוססות כיום על רשתות עצבים מלאכותיות. המשרתים שלנו רוכשים יכולות מתקדמות יותר ויותר, וזה כנראה לא מפתיע איש. ההפתעה היחידה היא שאיננו מבינים כיצד הם עושים זאת, בתוך נבכי המוח הממוחשב הסבוך ההוא. ואם איננו מבינים את הדרך בה מעובד מידע לקבלת החלטה בתוך המחשב, כיצד אנו יכולים לסמוך על המשרתים הללו ועל החלטותיהם?

בפרויקט שתוצאותיו פורסמו לאחרונה בבלוג של גוגל, הראתה גוגל מה קורה כאשר אנו מנסים להעמיק לתוך נבכי 'מחשבתן' של סימולציות המוח הממוחשבות ולפענח כיצד הן רואות ומפרשות את העולם. על הדרך, הם גם סיפקו ראיה ויזואלית במיוחד ליצירתיות המופגנת על-ידי המוחות הממוחשבים הללו.

המהנדסים של גוגל פתחו ב- "איפכא מסתברא", והציבו בפני רשתות העצבים המלאכותיות שאלות שונות מהרגיל. הם לקחו מוח ממוחשב שאומן כבר בזיהוי תמונות שונות, והטילו עליו משימה – ליצור בננה בתמונה. השכבות המתקדמות ביותר במוח המלאכותי כבר גיבשו הבנה בנוגע לבננה – מה אורכה, רוחבה, וצבעיה. עתה עבר המידע בכיוון ההפוך לרגיל, מהשכבות המתקדמות לשכבות הבסיסיות יותר, ואלו החלו להוסיף קווים וצבעים המאפיינים בננות לתמונות המלאות ברעש אקראי. התוצאה הסופית נראית כחלום מטושטש של בננה. בהפשטה, אפשר לומר שכך נראית בננה בעיני רשת העצבים המלאכותית. או לפחות, שאלו המאפיינים הנפוצים והחשובים ביותר של בננה בעיני המוח הממוחשב.

 

הבננה שבמוח הממוחשב. מקור - גוגל

הבננה שבמוח הממוחשב. מקור – גוגל

 

ועוד כמה דברים חביבים שאפשר לבקש מהמוח הממוחשב להציג עבורכם. מקור - גוגל

ועוד כמה דברים חביבים שאפשר לבקש מהמוח הממוחשב להציג עבורכם. מקור – גוגל

המהנדסים לא הסתפקו בבננות בלבד. הם בחנו גם כיצד נראים דגים ומצנחים, כוכבי ים, נמלים וברגים וכוסות מדידה בעיני המוח המלאכותי. והם התחילו להבין עובדה מטרידה: במקרים מסוימים, המוח המלאכותי אינו לומד רק את מה שציפינו ממנו שילמד. הוא מתחיל להבין גם הקשרים. כאשר, למשל, ביקשו המהנדסים מהמוח המלאכותי להפיק להם תמונות של משקולות, התוצאה הייתה הבאה –

 

כך נתפשות משקולות בעיני המוח הממוחשב: עם ידיים אנושיות. מקור - גוגל

כך נתפשות משקולות בעיני המוח הממוחשב: עם ידיים אנושיות. מקור – גוגל

 

רואים את הבעיה? המשקולות נמצאות בתמונה, ללא ספק, אך אליהן מחוברים גם פריטים ביולוגיים במובהק: ידיים אנושיות. הסיבה, כנראה, היא שרוב מכריע של תמונות של משקולות שהוזנו למוח המלאכותי עד כה, כללו גם שרירן אנושי המניף אותן. הדרך היחידה בה יכולנו ללמוד אודות הטעות היא באמצעות הצבת שאילתות למוח המלאכותי.

 

משחקי דמיון

המוחות המלאכותיים של גוגל אומנו כבר על מספר רב של תמונות ומסוגלים לזהות חפצים ועצמים שונים בתמונות אקראיות. מה יקרה כאשר נבקש מהמוח המלאכותי לחפש רק רמזים לחפצים ולעצמים הללו בתמונות קיימות? במקרה זה נקבל סוג של דמיון אסוציאטיבי, המראה לנו איך צורה אחת מובילה ל- "מחשבה" על צורה אחרת.

כדי לזהות את ה- "מחשבות" התועות הללו, ביקשו מהנדסי גוגל מהמוח הממוחשב להתמקד ברמזים העדינים שהוא מוצא בתמונה, ואז להגביר אותם ולהוסיף אליהם כדי לגרום להם להיראות יותר כמו החפץ הדמיוני שהוא 'מדמיין'. התוצאה? תמונה יצירתית באמת ובתמים. אם ענן נראה רק קצת כמו ציפור, המוח המלאכותי יעבד מחדש את צורתו של הענן כדי לגרום לציפור ממשית להופיע בתמונה. בדרך זו עננים הופכים לציפורים, עצים הופכים לבניינים, ועלים הופכים לציפורים ולחרקים. ידיים הופכות לראשי כלבים, ובני-אדם הופכים להיפופוטמים.

 

 

תמונה מקורית של שמים, לפני מעבר של המוח הממוחשב. מקור - גוגל

תמונה מקורית של שמים, לפני מעבר של המוח הממוחשב. מקור – גוגל

תמונת שמים, לאחר שעבר עליה המוח הממוחשב ומצא והגביר רמזים לרעיונות וקונספטים אחרים שלמד. מקור - גוגל

תמונת שמים, לאחר שעבר עליה המוח הממוחשב ומצא והגביר רמזים לרעיונות וקונספטים אחרים שלמד. מקור – גוגל

 

להסתער! תמונה של אביר לאחר שעבר עליה מוח ממוחשב עם חיבה יתרה לכלבים ולהיפופוטמים. מקור - גוגל

להסתער! תמונה של אביר לאחר שעבר עליה מוח ממוחשב עם חיבה יתרה לכלבים ולהיפופוטמים. מקור – גוגל

 

כאשר מריצים את המוח המלאכותי פעמים רבות על אותה תמונה, ודורשים ממנו לשנות בכל הרצה את התמונה לפי הרמזים החדשים שהוא מוצא והשינויים שהטמיע בתמונה בהרצה הקודמת, מתקבלת תמונה סופית מרהיבה וגדושה בחזרות על אותו נושא. כאשר הריצו, למשל, רשת עצבים מלאכותית שהתאמנה קודם לכן על מראות נוף ובניינים, התוצאה הייתה תמונות עשירות בצבע, שנראות כחלום דומם המשלב רשמים ומראות מעשרות מקומות שונים.

 

סלבדור דאלי חזר לחיים? מקור - גוגל

סלבדור דאלי חזר לחיים? מקור – גוגל

 

 

טבעה של יצירתיות

התמונות הססגוניות שמופקות על-ידי המוח הממוחשב, המשלבות מספר רב של אלמנטים לא-קשורים בתוכן, מעלות את השאלה האם הוא ניחן ביצירתיות. כדי למצוא תשובה, עלינו להבין קודם מהי הגדרתה של יצירתיות. לשם כך פניתי לספרו של קית' סויר, להסביר יצירתיות – ספר בסיס בקורסים לחקר היצירתיות (אפשר לדעת את זה כי הוא עולה יותר מחמישים דולרים באמזון). סויר מחלק את היצירתיות לשתי קטגוריות רחבות: אינדיבידואליסטית, כלומר כזו המתייחסת ליחיד, וחברתית-תרבותית.

היצירתיות האינדיבידואליסטית עונה על שלושה תנאים:

  • ביטוי: ליצירתיות חייב להיות ביטוי בעולם. אם החלומות שלך חדשניים ומפתיעים, אבל אינך מספר אותם לעולם, אתה אינך יצירתי. במילים אחרות, לכל פעילות יצירתית חייב להיות תוצר שאחרים יכולים להתוודע אליו.

  • חדש: תוצר הפעילות היצירתית חייב להיות חדש ושונה ממה שהיוצר הכיר לפני כן;

  • שילוב: התוצר חייב להיות שילוב של מחשבות ורעיונות קודמים, שמעולם לא שולבו לפני כן בדרך זו על-ידי היוצר;

המוח המלאכותי של גוגל עונה היטב על ההגדרה האינדיבידואליסטית: הוא מספק תוצר חדש ושונה ממה שהיה קיים בעבר, הוא משלב אלמנטים קודמים בדרכים חדשות, ויצירותיו מפורסמות ברשת האינטרנט לכל החפץ לצפות בהן. למרבה הצער, יצירתיות אינדיבידואליסטית אינה רלוונטית בהכרח לציבור הרחב. כאשר ילדי בן השלוש מחבר שני קווים זה לזה על הדף ומראה לי בגאווה את היצירה, הוא מפגין את יצירתיותו האינדיבידואליסטית. אני גאה בו מאד, אך חייב להודות שבשנייה זו ממש, אלפי ילדים אחרים מסביב לעולם מגלים את אותה דרך לחיבור שני קווים. במילים אחרות, העובדה שאני מפגין יצירתיות אינדיבידואליסטית, אינה מובילה בהכרח ליצירת ערך חברתי או תרבותי רחב יותר.

זוהי הסיבה שיש צורך בהגדרה השנייה של יצירתיות – היצירתיות החברתית-תרבותית. לפי הגדרה זו, יצירתיות הינה –  

"יצירת מוצר שקבוצה חברתית בעלת ידע שופטת שהוא חדש, ובנוסף הינו הולם, שימושי או בעל ערך."

לפי הגדרה זו, המוח המלאכותי של גוגל ייחשב ליצירתי אם יצירותיו חדשות (והן אכן כאלו), ואם הצופים אוהבים את יצירותיו ונהנים מהן, או סבורים שהן מספקות ערך נוסף כלשהו, או שימושיות. מכיוון שכך, אם אהבתם את היצירות של המוח המלאכותי, כנראה שעניתם בעצמכם על השאלה, "האם מחשבים יכולים להיות יצירתיים".

אבל מהו הערך שמספקת יצירתיות זו לחברה הרחבה יותר?

 

"מטא-רעיונות" לקידום המדינה

כתבתי בתחילת הרשומה כי דרכן של מדינות להצלחה במאה ה- 21 היא לנצח במרוץ היצירתיות. מילים אלו משקפות גם את דעתו של פול רומר, כלכלן שנבחר כאחד מ- 25 האנשים המשפיעים ביותר באמריקה לפי מגזין טיים, וכתב ב- 2002 כי –

"המדינה שתפרוץ קדימה במאה ה- 21 תהיה זו שתיישם [אסטרטגיית] חדשנות שתתמוך ביצירת רעיונות רלוונטיים מבחינה מסחרית בשוק הפרטי."

כאשר רומר מדבר על אסטרטגיות חדשנות, הוא מתייחס לפלטפורמות ולכלים שיתמכו ביצירתיות, בהגיית רעיונות חדשים ובבדיקתם. תחת הגדרה רחבה זו נכללות פלטפורמות כמו קיקסטרטר, המספקות לכל אינדיבידואל את היכולת להעמיד את רעיונותיו למבחן הציבור ולמנף אותם לחברה מסחרית כמעט בין-לילה, או אינוסנטיב – פלטפורמה בה מתחרים אנשי אקדמיה ואנשים נורמליים במציאת פתרונות לבעיות מדעיות וטכנולוגיות סבוכות.

חשוב להבין שלפלטפורמות אלו מצטרפים כיום גם המחשבים היצירתיים, שבזכות רעיונותיהם נזניק את החברה האנושית קדימה. רעיונות אלו אינם מסתכמים ביצירת תמונות צבעוניות בלבד. למעשה, מחשבים יצירתיים מתחילים כבר היום לפענח סודות חשובים בהרבה, בתחום החשוב ביותר לבני-האדם: ביולוגיה ורפואה.

 

סלמנדרות, תולעים ועתיד הרפואה

בשנת 1768 הראה החוקר האיטלקי לזארו ספלנזני שסלמנדרות מסוגלות להצמיח מחדש את גפיהן, בעיקר לאחר שסייע להן בעזרת סכין להיפרד מהגפיים המקוריות. התגלית עוררה גל של התרגשות בקרב מדעני אירופה שהחלו להשחיז את סכיני הניתוחים שלהם ולשלם כסף טוב על כל דו-חי שהובא למעבדותיהם. עד היום נחשבות הסלמנדרות למצרך מבוקש בקרב חוקרי הרפואה הרגנרטיבית – כלומר, הרפואה המחדשת. החלום, מאז ועד היום, היה ללמוד מהסלמנדרות ולהעתיק את יכולות ההתחדשות המרשימות שלהן גם לבני-האדם. 

 

סלמנדרות מסוגלות להצמיח מחדש את גפיהן. כך זה נראה. מקור.

סלמנדרות מסוגלות להצמיח מחדש את גפיהן. כך זה נראה. מקור.

 

מאז ימיו של ספלנזני חשפו מדענים עוד מספר רב של אורגניזמים המסוגלים לחדש חלקים מגופם. חלקם, כמו ההידרה הזעירה או התולעת העדינה הידועה בשם "פלנריה", מסוגלים להתחדש גם אם ראשם נכרת מעליהם. למעשה, אם נחתוך אפילו חלק מזערי – אחוז אחד בלבד – מהפלנריה השלמה, יוכל חלק זה לגדול מחדש וליצור בשנית את התולעת השלמה (לפי המחקרים, החלק יכול אפילו להיות קטן עד כדי 1/279 מגודלה של התולעת השלמה). יכולותיהן של הסלמנדרות, ההידרות, הפלנריות ויצורים מתחדשים רבים אחרים אינן פחות ממדהימות, אך על תחושת ההתפעמות מהן מעיבה רק עננה אחת: עדיין אין לנו מושג איך הן עושות את זה.

במאה השנים האחרונות אנו מתחילים לפענח את המנגנון הפועל בתוך התאים ובין התאים, ומאפשר לתהליך ההתחדשות להתחולל ולגפה חדשה (או אפילו יצור חדש) לגדול כמעט מאין ומאפס. הבנו כבר שתאי גזע בגופן של הפלנריה וההידרה מסוגלים להשתכפל ולהתמיין, וכך ליצור מחדש את שלל התאים המרכיבים את היצור השלם. אך מה גורם לתאי הגזע להתחלק דווקא לאחר החיתוך, ולא לפני כן? כיצד הם נשלטים? ומדוע מתמיינים תאי גזע מסוימים בגוף התולעת לתאי שריר, בזמן שאחרים מתמיינים לתאי עצב או לתאים במעי?

יש לנו קצוות-חוטים לתשובות עבור השאלות הללו. חוקרי הביולוגיה זיהו מגוון רחב של גנים וחומרים כימיים שמפרישים התאים ומעורבים בתהליכים שונים בהתחדשות. אך אנו מתקשים לפענח את מגוון התגובות והאינטראקציות האפשריות בין כל הגורמים הללו. זו הסיבה שעדיין לא איתרנו מודל שלם המתאר את פלא ההתחדשות שבתולעים, בהידרות ובסלמנדרות. כבני-אדם, אנו מוגבלים ביכולתנו ליצור מודל שכזה יש מאין. אדם אחד צריך לעבור על עשרות ומאות מחקרים המתארים את כל הגורמים הללו, ולהגיע לפרץ של יצירתיות באמצעותו יפענח כיצד כל הגורמים הרלוונטיים מתקשרים זה לזה.

אולי, בבוא היום, עוד יבוא גאון אנושי מתחום הרפואה ההתחדשותית, אשר יחווה פרץ יצירתיות שכזה ויצליח לעמוד על טיבה של ההתחדשות. כפי שכתב מיכאל לוין,

"המצאת מודלים שיסבירו מה הטבע עושה, הינה הדבר היצירתי ביותר שמדענים עושים – לא מדובר רק בסטטיסטיקה או בחישוב מספרים, אלא בלב ובנשמה של העשייה המדעית."

ואולי איננו זקוקים כבר לאותו גאון יצירתי אנושי, מאחר שמחשבים יצירתיים מתחילים לספק פתרון לבעיה כבר בימים אלו ממש, תוך שהם מסייעים למדענים להגשים את "הלב והנשמה של העשייה המדעית".

 

המחשב שפתר את התולעת

במעבדתו של מיכאל לוין, שצוטט מעלה, מפותח בשנים האחרונות מדען מסוג חדש: כזה שמעגליו המוחיים אינם מבוססים על דנ"א וחלבונים, אלא על סיליקון ואלקטרונים. מדען ממוחשב זה מבצע את העבודה שהמדענים האנושיים מתקשים לעשות: הוא בוחן כמויות גדולות של מידע ומפיק מודלים חדשים המסבירים את המציאות.

המערכת, שפותחה על-ידי דניאל לובו במעבדתו של לוין, קיבלה כקלט מספר מודלים בסיסיים המתארים את הדרך בה גנים וחלבונים שונים משפיעים על תהליך ההתחדשות של תולעי פלנריה. המחשב הריץ סימולציות של המודלים הללו, ובחן האם תוצאות המודלים תואמות לתוצאותיהם של ניסויים מקבילים שנעשו במעבדות בעשורים האחרונים ושפורסמו בספרות המדעית. מתוך המודלים המוצלחים ביותר נלקחו עקרונות יסוד מסוימים ועורבבו ביחד כדי ליצור מודלים חדשים שנבדקו בעצמם בסימולציות נוספות. התהליך המשיך בדרך זו עד לקבלת מודל שהצליח לתאר ולהסביר את כל 16 הניסויים שהוזנו לתוך המערכת.

המודל שהתקבל הצליח להסביר היטב – ולראשונה – חלק מיכולת ההתחדשות של התולעת, שנסתר עד היום גם מעיניהם של החוקרים האנושיים בתחום. המערכת הצליחה להגיע למודל המנצח, שאומת מאז בניסויים במעבדה, ב- 42 שעות בלבד. על הדרך, המערכת הממוחשבת הצליחה גם לגלות מחדש מספר מנגנונים ותהליכים מיקרו-ביולוגיים שהיו ידועים כבר, בתהליך ההתחדשות ובניית הגוף של התולעת. בהינתן תוצאות מרשימות אלו, אין פלא שלובו ולוין מתכוונים ליישם את המערכת בעתיד גם על בעיות אחרות שטרם נפתרו, כגון הבנת הדרך בה מתפתחים עוברים ברחם.

הנה כך, המחשבים היצירתיים מסייעים לאדם לפתור בעיות מדעיות, שהיו דורשות אלפי שעות עבודה במעבדה (ביצירת ובחינת הניסויים השונים) והרבה יצירתיות. והם עושים זאת ב- 42 שעות בלבד. אלו תעלומות מדעיות נוספות ייפתרו בעזרת קורטוב של יצירתיות ממוחשבת? את התשובה נתחיל לגלות כבר בעשור הקרוב.

 

סיכום: המחשבים היצירתיים

עברתי במאמר על שתי דוגמאות בהן מחשבים מפגינים יכולות שניתן לפרשן כיצירתיות. המוח המלאכותי של גוגל יוצר כיום תמונות חדשות באמצעות שילוב אלמנטים קודמים מזיכרונו. בכך הוא עונה על כל הדרישות להפגנת יצירתיות אינדיבידואליסטית. המחשב של לוין ולובו, שפותר בעיות מדעיות באמצעות יצירת מודלים חדשים, עונה גם על הדרישות להפגנת יצירתיות חברתית-תרבותית: הוא יוצר מוצר חדש שהוא מסוגל לזהות שהינו בעל ערך בעיני החברה.

המוח המלאכותי של גוגל פועל כיום לחיבור ושיבוץ מחדש של תמונות, אך לא רחוק היום בו הוא יחבר רעיונות וקונספטים ואלמנטים מופשטים יותר – ובאמצעות עקרונות דומים לאלו שהדגים המחשב של לובו ולוין, הוא גם יבחן אלו מהם עומדים במבחן המציאות והמדע. זמן החישוב של מוחות מלאכותיים כאלו יוקדש לבעיות שהטרידו את האנושות מאז ומתמיד: כדי לפתור בעיות רפואיות ולהבין מחלות שמעולם לא ירדנו לנבכיהן, לנתח ולפענח מקרי פשיעה, ואפילו לאתר מודלים חברתיים מוצלחים יותר מאלו הנהוגים כיום.

המשמעות היא שהיצירתיות, כבר בעתיד הנראה לעין, תחדל מלהיות רכושם הבלעדי של בני-האדם. יצירתיותם של בני-האדם תהיה עדיין חשובה ביותר במאה הקרובה: יזמים המוצאים דרכים חדשניות להפעיל את המחשבים לצרכינו, למשל, יכולים לזכות ברווחים עצומים. אך עלינו להכיר בכך שהמחשב, כישות המסוגלת לאתר פתרונות יצירתיים לבעיות (ולעתים לזהות בעיות חדשות בעצמה), מצטרף עתה כשחקן חדש למגרש ההמצאות והחדשנות.

מי תהיה המדינה שתצליח ביותר במאה ה- 21? זו תהיה המדינה בה בני-האדם יצרפו את כוחם למחשבים, וביחד יגיעו להישגים גדולים יותר מאי-פעם.