עתיד המזון: שלושה תרחישים

עתיד המזון: שלושה תרחישים

"ספר לנו על עתיד המזון." ביקשו ממני נציגי חברת מזון בינלאומית גדולה, בביקור האחרון בישראל.

"אבל אני לא מבין במזון כל-כך." הודיתי. "יש לכם בוודאי אנליסטים ועתידנים תוצרת-בית, שמבינים כל מגמה שקשורה לאוכל, להעדפות תזונתיות גלובליות וכל זה. למה שלא תשאלו אותם?"

"זה נכון." אמרו. "אבל אנחנו רוצים לחשוב רחב. אנחנו רוצים לחשוב על מה שיכול להיות, ולא על מה שכבר קורה."

אז הסכמתי. הבקשה הזו, אגב, אינה יוצאת-דופן כל כך. חברות רבות מנסות לזהות מראש טכנולוגיות "מערערות" – כלומר, כאלו שמגיעות מתחומים שונים מאלו בהן החברה מתמקדת, אבל עשויים לשנות את כל המודל העסקי שלה. כך, למשל, יצרני כרכרות מתחילת המאה ה- 20 השקיעו הון תועפות (במונחים של אותם הזמנים) בשיפור הגלגלים, בהפחתת משקל העגלה, באימון עגלונים מוכשרים יותר… ואז הגיעו הרכבים הממוכנים שהפכו את העגלה לפריט מן העבר. הטכנולוגיה המערערת נראתה כמדע בדיוני – ועדיין היא ערערה עד היסוד את שוק הכרכרות והעגלות. אותו הדבר צפוי לקרות כיום גם עבור רכבי הבנזין והדיזל.

אז למה שלא יקרה גם בתחום המזון?

וכך ישבתי וכתבתי שלושה תרחישים שמתארים כיצד טכנולוגיות יוצאות-דופן יכולות לערער את שוק המזון, ולשנות לגמרי את התחום. אף אחד מהתרחישים הללו לא יתממש בדיוק כפי שאני מתאר אותו, אבל זו לא הנקודה. הרעיון כאן הוא לפתוח למנהלים את הראש, ולהראות להם – כפי שאמרו בעצמם – את מה שיכול להיות, כדי שיוכלו לבחור אם לממש עתיד זה, להתנגד לו, או להתעלם ממנו לחלוטין. אבל הבחירה, לפחות, תהיה בידיהם.

תרחיש ראשון: העיר השיתופית

"הזמנו את הגרובשבסקים לארוחת ערב חגיגית. הכנו את המנות הראשונות הבסיסיות, ואז התיישבנו כולנו מול השולחן וחיכינו. אחרי דקה הבנתי ששכחתי לפתוח את החלון. מיד נכנס פנימה הרחפן מהשוסטרים, עם הלזניה המפורסמת שהבטיחו לנו שנאהב. אחריו הגיע גם המשלוח ממשפחת גץ: חצי-כיכר לחם שום, חמה מהתנור ועם מעטה עדין של שמן זית שעדיין בעבע בעדינות. חיסלנו הכל, ובסוף שמנו את כל השאריות בכלי שנתלה מחוץ לחלון. שעה לאחר מכן, הוא כבר לא היה שם – רחפן אחר בא והעביר את המזון לנזקקים."

 

תיאור זה של עיר העתיד עשוי להישמע, ובכן, עתידני מדי, אבל אני טוען שהוא נמצא ממש מסביב לפינה, בזכות כמה התפתחויות פורצות-דרך. רובן, אגב, בתחום הבינה המלאכותית. כבר היום מעסיקה גוגל רחפנים המשנעים מזון לשכונות באוסטרליה. הרחפנים של ווינג (Wing) – חברת הבת של גוגל – טסים בין שבע בבוקר לשמונה בערב, ומביאים משלוחים מבתי הקפה ובתי העסק המקומיים[1]. הכל בפיקוח מלא מצד ממשלת אוסטרליה, וממש בחודשיים האחרונים קיבלה גוגל אישור להרחיב את המיזם לשכונות נוספות. בסוף אפריל קיבלה ווינג גם את האישור מה- FAA – רשות התעופה הפדרלית באמריקה – להטיס רחפנים דומים גם בשטח ארצות הברית[2].

Customers who took part in Wing's drone delivery test program in Virginia approach their package after it was dropped on their lawn.

הרחפן של חברת הבת של גוגל, ווינג. עושה כבר משלוחים בשכונות, וקיבל אישור לכך מרשות התעופה הפדרלית בארצות הברית. מקור: ווינג.

הרחפנים של ווינג אינם אוטונומיים, אבל זה רק שלב ביניים. כפי שהרכבים על הכבישים מתחילים להפוך לאוטונומיים, כך גם רחפנים הופכים לאוטונומיים. מדובר בעניין של שנים ספורות בטרם נראה רחפנים רובוטיים מעל שמי הערים – לפחות במדינות בהן המחוקק יאפשר זאת. זמן קצר לאחר מכן, הם יתחילו להתממשק עם הרובוטים האחרים בערים – כלומר, עם הרכבים ללא-נהג. הם יתפסו טרמפים על גגות הרכבים האוטונומיים כדי לחסוך בדלק ולצמצם את הסיכון לתאונות. הם יוכלו להחליף משלוחים זה עם זה בתחנות ממסר בכל רחבי העיר, או אפילו באוויר.

באופן מפתיע, העלות להקמת צי שכזה של רובוטים באוויר ועל הקרקע אינה אמורה להיות גבוהה (ביחס לתשואה שתגרוף החברה שתפעיל אותם, לפחות), מכיוון שאין כמעט צורך בתשתיות חדשות שיתמכו ברובוטים, או ברכישת שטחי קרקע בעיר. תחנות הרחפנים ימוקמו, פשוט, על גגות הבתים הקיימים. הרחפנים עצמם יוכלו להביא את המשלוחים לכל חלון, או לקופסה ייעודית על גג הבית, כך שלא יהיה אפילו צורך בהקמת מערך של סניפים שיקלטו את המשלוחים.

לפיתוח זה בפני עצמו יש השלכות מרתקות. בשלב הראשון, משלוחים יוכלו להגיע מכל מסעדה ומכל בית קפה בקלות ובעלות מינימלית. אבל זוהי רק ההתחלה, מכיוון ששינוע זול מספיק פותח את הדלת גם עבור 'בתי עסק' קטנטנים. אם אני מכין כיום לזניה מעולה, ומפרסם אותה בפלטפורמה למכירת מנות מזון, אני צריך להוסיף כמה עשרות שקלים למימון המשלוח. בעלות כזו, אין שום היגיון ב- 'שיתוף' מזון בין יצרנים זעירים לצרכנים. אבל אם אני יכול לשגר את הלזניה האמורה בדולר אחד בלבד (העלות המובטחת, בסופו של דבר) לכל יעד בעיר, הרי שמודלים חדשים של שיתוף מזון הופכים להיות אפשריים. ומכיוון שכמעט כל משפחה כיום מייצרת כמויות גדולות של מזון מעובד בצורת מרקים, שניצלים, לזניות, סלטים ומה-לא – למה שלא נרצה לשתף (בחינם, במחיר עלות או ברווח קטן) את יצירותינו עם כל יתר תושבי העיר?

מתי כל זה יכול להתממש? כבר בעשור הקרוב. טכנולוגיות הרובוטיקה עדיין צריכות להתפתח בשנים הקרובות, אבל מהרגע שהן יאפשרו את מודל השינוע החדש, הוא ימומש באופן כמעט מיידי.

תרחיש שני: העיר המזינה את עצמה

"הגרובשבסקים לא מוכנים לחזור יותר, אחרי שגילו את האמת אודות הארוחה האחרונה. השתמשנו בירקות אורגניים – וכולם יודעים שגידולים אורגניים מזהמים את הסביבה, ומפיקים ירקות באיכות נמוכה יותר ועם חשש גדול יותר למחלות מירקות עירוניים. הבטחתי להם שהתקלה לא תחזור על עצמה. מהיום, אנחנו משתמשים רק בירקות מחוות-הענק העירונית, שמגיעים אלינו במשלוח ישיר מדי בוקר. ולגבי הבשר, אני יכול לומר בכנות שמשפחתנו לא פגעה אפילו בפרה אחת בשנה האחרונה. לא צריך כבר פרות, עכשיו שאפשר לגדל בשר במעבדות – ולשלוח אותו ישירות ללקוח."

 

בתרחיש השני מתחולל שיפור דרמטי בטכנולוגיות שמאפשרות לגדל מזון בתוך העיר עצמה, בחוות עירוניות. אלו מבנים גדולים בעלי קומות רבות, המשמשים לגידול ירקות ופירות. הרעיון כבר עתיק, אך מעולם לא הצליח באופן מסחרי. עד היום, העלות הגדולה ביותר בחוות עירוניות הייתה כוח העבודה האנושי, עד כדי כך שמאט ליוטה מחברת פודפוניקס הצהיר כי – "אנשים הם הבעיה"[3]. ובכן, הבעיה מתחילה להיפתר בזכות – איך לא – הבינה המלאכותית. רובוטים משוכללים, חמושים ביכולות ראייה, ריח (כלומר, חישה של מולקולות שבאוויר) ומגע עדין מתחילים לחולל בתחום מהפכה כבר היום.

אנו רואים חברות הזנק של חוות עירוניות מתחילות לעשות שימוש בטכנולוגיות הללו כדי להתייעל. חברת פלנטי (Plenty), למשל, גייסה בשנה האחרונה מאתיים מיליון דולרים להקמת סדרה של חוות עירוניות. הצמחים גדלים בחוות העירוניות על גבי עמודים בגובה שבעה מטרים, על מצע המיוצר בעיקר מבקבוקי פלסטיק ממוחזרים. אין עפר בשום מקום או שלב במערכת, וזהו יתרון גדול מאחר ועפר מכניס אי-ודאות לתהליך הפקת המזון. אי אפשר לדעת איזה רכיבים הוא מכיל, לטוב או לרע, ובהתאם גם לא ניתן לדעת מה יהיה דינו של הצמח שיגדל מתוך העפר. בחווה האורבנית לא צריך להתמודד עם שאלות של איכות עפר או הגנה מפני מזיקים. כל הצמחים גדלים באופן הטוב ביותר – לפחות בתיאוריה.

החווה העירונית של חברת Plenty, מבפנים. ללא צורך בקוטלי חרקים, או בהתמודדות עם מחלות צמחים. כל צמח – מושלם (בתיאוריה).

בחוות העירוניות של פלנטי, כמו גם של חברות אחרות, מנסים להעביר מטלות רבות ככל האפשר לידי הרובוטים. כיום עיקר עבודת הרובוטים היא לשנע את הצמחים ממקום למקום ברחבי החווה כדי לאפשר להם לגדול בצורה טובה יותר. חברת Iron Ox מפתחת חווה עירונית אוטונומית לגמרי, המסוגלת לפעול ללא מגע יד אדם. הרובוטים בחווה שותלים את הצמחים, מטפלים בהם וקוצרים את היבול בסוף התהליך[4]. החברה כבר החלה למכור את מוצריה בקליפורניה[5].

חשוב להבהיר שנכון להיום, החוות העירוניות עדיין אינן מסוגלות להתחרות עם החוות המסורתיות. אבל הן יתייעלו – הרובוטים יהפכו להיות משוכללים יותר, והחיישנים ונורות ה- LED יהפכו לזולים יותר – והחווה כולה תשתכלל כך שהצמחים יגודלו בצורה האופטימלית. החברות בתחום מבטיחות גדולות ונצורות – פלנטי טוענת שהיא יכולה להפיק פי 350 יבול מדונם אדמה, בשימוש באחוז אחד בלבד מכמות המים הנדרשת. כדי להתייחס לטענות הללו בחשדנות, בין היתר מכיוון שכרגע ההתמקדות המרכזית היא רק ב- greens – כלומר, בצמחים שאנו אוכלים את עליהם, כחסה, תרד, קייל ואחרים. יידרש עוד זמן עד שהחוות העירוניות יעברו גם לגידול ירקות ופירות אחרים. אבל גם זה עוד יקרה.

וכשזה יקרה, יהיה מי שיקנה את הסחורה העירונית הזו, מכיוון שאנשי הערים משתוקקים למזון הטרי והבטוח ביותר. כפי שהסביר כריס מיכאל, מוצרי המזון המגיעים מהחוות העירוניות –

"… לא גודלו בשדה לא-ידוע כלשהו, בשימוש בכימיקלים לא-ידועים. לא טיפלו בהם אנשים לא-ידועים, והם לא שונעו למאות אם לא אלפי קילומטרים, כדי לשבת על המדפים למשך זמן לא-ידוע".

החוות העירוניות אמורות לשבת בפאתי העיר או במרכזה, להפיק את המזון בצורה השקופה ביותר האפשרית – כל חלק בתהליך מפוקח אוטומטית – ולשנע אותו למרכולים או לבתי הלקוחות תוך שעות ספורות מרגע קטיפתו. הצרכנים לא יצטרכו לקבל סחורה שטיילה במטוסים ובמשאיות שבוע או יותר עד שהגיעה אליהם. הם יקבלו את הירקות באופן כמעט-מיידי, ומי יודע – אולי אפילו יקבלו משלוח ישיר מהחווה העירונית באמצעות הרחפנים מהתרחיש הקודם.

וזוהי רק ההתחלה.

הייצור העירוני

לא רק ירקות יופקו בחוות עירוניות. גם בשר מכל הסוגים. אני לא מתכוון רק לבשר מעבדתי, למרות שכולם כבר שמעו על הפוטנציאל הגדול שטמון בבשר המגודל ללא תרנגולות או פרות. תחום זה עדיין לא הגיע לכדי יישום תעשייתי, אבל כבר היום יש חוות עירוניות לייצור בשר. הוא פשוט קצת שונה מהבשר שאנו מכירים, מכיוון שהוא מופק, ובכן, מחרקים.

חוות החרקים הגדולות ביותר בעולם נמצאות כיום בסין. מתוכן, החווה הגדולה ביותר ממוקמת בעיר שיצ'אנג, ומפיקה שישה מיליארד מקקים מדי שנה. קראתם נכון – שישה מיליארד. החווה היא למעשה בניין גדול – בערך בגודלם של שני מגרשי כדורגל – ומנוהלת על-ידי בינה מלאכותית מתקדמת. המקקים נהנים מתנאים אופטימליים בזכות ההשגחה המתמדת לה הם זוכים מצד הבינה המלאכותית. וכך, על כל מטר רבוע 'מייצרת' החווה האוטומטית כמעט 300,000 מקקים[6].

Image result for bug playground kit

חוות חרקים: כמו זו, אבל קצת יותר גדולות. מקור: וולמארט.

בסופו של דבר, המקקים נטחנים ומשמשים להפקת קמח בשר להאכלת בעלי-חיים, או לייצור תכשירים טבעיים למיניהם. התחום רווחי במיוחד, וחוות מקקים חדשות נפתחות בסין כל העת[7]. כמובן, אירועים לא-צפויים עלולים תמיד לקרות, כפי שאירע ב- 2016 כאשר חבלה בחוות המקקים בג'יאנגסו הובילה לבריחתם של מיליון מקקים לשכונות שמסביב לחווה.

לא רק מקקים מופקים בחוות עירוניות. גם חרגולים וחרקים אחרים יכולים להיות מגודלים בערים, וקיימות אפילו תכניות – ברמת הקונספט בלבד כרגע – להוסיף חוות חרקים עירוניות לשטוקהולם וללונדון, שיספקו את כל צרכי הבשר של האזרח הממוצע באותן ערים: בערך 48.5 קילוגרמים של בשר בשנה.

תמונת קונספט של חוות חרקים שאמורה לספק די בשר לכל תושבי לונדון. מקור: משרד האדריכלות Belatchew

לא חסרות התנגדויות, כמובן. רוב תושבי העולם המערבי לא מעוניינים לאכול חרקים לארוחת הצהריים. אלא שלעומתם אפשר להביא יותר משני מיליארד אנשים ממדינות המזרח הרחוק, שדווקא מחשיבים חרקים למעדן. מדובר בעיקר בתפישה הקולינרית של תושבי המערב, וזו יכולה להשתנות בקלות עם הזמנים. כדאי לזכור דוגמה מההיסטוריה: הסושי – המכיל דג נא – נתפש בעבר כמאכל 'מגעיל' בעיני אנשי המערב. היום, ילדים בתל אביב אוכלים אותו מרצונם החפשי בדרך חזרה מבית הספר. לא בלתי-אפשרי שכך יקרה גם לחרקים, במיוחד אם אלו לא ייאכלו בצורתם הטבעית (לאחר טיגון ותיבול), אלא ייטחנו וייתווספו למנות בשריות רגילות כ- 'קמח בשר' עשיר בחלבונים.

בסופו של דבר, משמעות ההתפתחויות הללו היא שערים יהפכו יותר ויותר ליצרניות מזון. למגמה הזו יש השפעה עצומה, כמובן, על החקלאים, הרפתנים ותעשיית המזון בכללותה.

סיכום

שטחתי ברשומה זו שני תרחישים אפשריים לעתיד המזון, שעשויים להתממש כבר בעשר השנים הקרובות. שניהם תרחישים אופטימיים, מכיוון שהעברת ייצור המזון לעיר, ושיתוף מהיר של המצרכים והמוצרים, מאפשרים להפחית את האנרגיה המעורבת בתהליכי ייצור המזון ושינועו, לעשות מיחזור מלא לפסולת ולשאריות המזון, ולהקטין את ההסתמכות על שטחי גידול ומרעה – שבאים על חשבון היערות ומשחררים כמויות גדולות של זיהום סביבתי.

אבל בהתחלת הרשומה כתבתי שיצרתי שלושה תרחישים. מהו, אם כך, התרחיש השלישי?

את זה אשאיר לכם לנחש. יהיה מעניין לשמוע כיצד אתם סבורים שתעשיית המזון עשויה להיות מושפעת מהטכנולוגיות המפציעות והמערערות הבאות עלינו לטובה.

[1] https://www.theverge.com/2019/4/9/18301782/wing-drone-delivery-google-alphabet-canberra-australia-public-launch

[2] https://www.bloomberg.com/news/articles/2019-04-23/alphabet-s-drone-delivery-business-cleared-for-takeoff-by-faa

[3] https://medium.com/bright-agrotech/9-reasons-why-vertical-farms-fail-244deaecd770

[4] https://www.cnbc.com/2018/10/02/start-up-iron-ox-created-a-farm-run-entirely-by-robots.html

[5] https://www.theverge.com/2019/5/2/18526590/robot-farming-startup-iron-ox-california-leafy-green-bianchinis

[6] https://www.scmp.com/news/china/society/article/2142316/giant-indoor-farm-china-breeding-six-billion-cockroaches-year

[7] https://www.latimes.com/world/la-fg-c1-china-cockroach-20131015-dto-htmlstory.html

 

בשם הקניבליזם: חוקרי האתיקה תומכים באכילת בשר-אדם המיוצר במעבדה

בשם הקניבליזם: חוקרי האתיקה תומכים באכילת בשר-אדם המיוצר במעבדה

כולם מכירים את ריצ'רד דוקינס – ביולוג, אתאיסט ומדען-על בריטי שנהנה לזעזע את הציבור מפעם לפעם באמירות שנויות-במחלוקת. בתחילת 2018 הצליח דוקינס להוסיף נדבך חדש לאישיותו הציבורית המורכבת גם כך, כשצייץ ברבים כי הוא מחכה בקוצר-רוח לראות האם נוכל לגדל בשר אדם במעבדה, והאם נצליח להתגבר על הטאבו האוטומטי שלנו כנגד קניבליזם[1].

dawkins
דוקינס נערך להגעתו לשווקים של בשר המעבדה.

מאיפה מגיעה תאוותו הפתאומית של דוקינס לבשר אדם עסיסי? נראה שהיא קשורה בעיקר לסקרנותו בנוגע להחלטות המוסריות שנקבל על עצמנו בעתיד, בכל הקשור לבשר מעבדה.

אז בואו נסביר קודם מה זה בכלל בשר מעבדה.

הבשר הנקי מכולם

נתחיל בתיקון: בשר מעבדה כבר זכה לכינוי מגונדר יותר – "בשר נקי". נקי ממה? נקי מסבל של בעלי-חיים, מכיוון שלא מדובר ברקמה שנחצבה מפרה או מתרנגולת, אלא בתאים שגודלו במעבדה, והתחברו ביחד כדי ליצור רקמה חדשה שמגיעה בסופו של דבר לצלחת שעל שולחננו. התאים המקוריים אמנם נלקחו מהחיה (שכנראה הומתה בתהליך), אך באופן עקרוני ניתן לקחת תאים מחיה אחת בלבד – ולהרבות אותם במעבדה כדי לייצר מספר אינסופי, בלי הגזמה בכלל, של סטייקים, המבורגרים, לבבות, כבדים וכן הלאה.

אמנם לא ניתן למצוא כיום "בשר נקי" בסופרמרקט, אך לא ירחק היום בטרם נוכל לרכוש את הבשר הנקי במחיר המתחרה בבשר… ובכן, מלוכלך. אפשר להבין את הרציונל לתחזית הזו כשבוחנים את ההתפתחויות האחרונות בתחום. ההמבורגר הנקי הראשון, שפותח במעבדה, אמנם עלה ב- 2013 סכום גבוה במיוחד של 330,000 דולרים, אך המחירים יורדים במהירות. כיום, חמש שנים בלבד לאחר ההמבורגר הנקי הראשון, חברת Memphis Meats מייצרת 450 גרם של בשר בקר ב- 2,400 דולרים בלבד[2]. כלומר, תוך חמש שנים ירד המחיר כמעט ב- 99 אחוזים. אם העלויות ימשיכו לרדת באותו קצב, הרי שתוך פחות מעשור נגיע כבר למצב בו הבשר הנקי יהיה זול יותר מהבשר הרגיל שאנו אוכלים כיום.

איזה סוגי בשר נקי אפשר יהיה לייצר? התשובה היא שברגע שהטכנולוגיה תבשיל, המגוון עתיד להיות כמעט אינסופי. נוכל לייצר רקמת סלמון או סטייק פרה, או אפילו לפתח סוגי בשר ייחודיים שלא היו קיימים מעולם. בספר הבישול העתידני "ספר בשר המעבדה", למשל, מובאות דוגמאות למנות יוצאות-דופן באמת ובתמים. ניתן למצוא בו הצעות ל- "בשר רקום": סיב בשר אחד ארוך שיוצר במעבדה, וסבתא יכולה לרקום אותו לקרושה חגיגי וטעים. או, אם חשקה נפשכם להפתיע את המבקרים, למה שלא תציעו להם נגיסי דודו? הציפור אמנם אינה קיימת עוד, אך ניתן יהיה לנחש את המבנה הגנטי שלה, ולהרכיב את תאיה מחדש במיוחד עבור שולחן האוכל[3].

cultured grandma meat
סבתא רקמה קרושה בשרי לארוחת החג. לא ברור איזה חג. כנראה שאתם גם לא באמת רוצים לדעת.

שניים מהרעיונות שבספר הבישול העתידני מעניינים במיוחד, מאחר והם מספקים לנו הצצה לעולם בו בשר מופק ללא סבל. הרעיון הראשון מכונה "החזיר שבגינה". במסעדות בהן תוגש מנה יוקרתית זו, תוכל אתה – האורח – לבקר קודם בחצר האחורית של המסעדה, ושם תפגוש את "פוקי", החזיר שתאכל באותו ערב. תוכל ללטף את פוקי, לדבר איתו, או להתעלם ממנו לגמרי. כי הוא חזיר. אבל הדבר היחיד שלא תוכל לעשות הוא לפגוע בו, מכיוון שהבשר שמופק מפוקי הגיע מביופסיה זעירה שעשו לו פעם אחת בלבד בימי חייו. תקעו מזרק בכתפו, שאבו החוצה כמה תאים, שמו פלסטר – וזהו. מעכשיו, המסעדה יכולה להכין אלפי סטייקי-פוקי, בעוד שפוקי יכול להמשיך לחיות את חייו בנעימים, וסובל רק מהצקותיהם של האורחים האנושיים שבאים להתפעל ממנו כל ערב.

שימו לב לנקודה החשובה: פוקי לא נפגע כלל בתהליך הפקת הבשר. לא נגרם לו כל נזק. ואם כך הדבר, מדוע לא להתקדם למנות מוזרות עוד יותר, למרות שהן מופקות באופן מוסרי לגמרי? וכך מציע לנו ספר הבישול העתידני את המנה המוזרה ביותר האפשרית: "קוביות סלבריטאים", שכשמה כן היא. תמיד התפעלתם מחכמתו של איינשטיין? עכשיו תוכלו לקבל טעימה ממוחו. רוצים לתת ביס במיילי סיירוס או בצחי הלוי? מרגע בו הם יתנו רשות למעבדות לקחת כמה תאים מגופם, תוכלו לאכול גם את סטייק הלוי. היד פורסת, והרשות נתונה.

celebrity cubes
מנת "קוביות סלבריטאים": נגיסי רקמת מוח של איינשטיין שגודלה במעבדה, לצד רקמות שריר ושומן של סלבריטאים אחרים.

עכשיו אתם מבינים מאיפה הגיעה סקרנותו של דוקינס? דוקינס תוהה האם נצליח להתגבר על תגובת הנגד האוטומטית שלנו מקניבליזם – זו שאומרת לנו "איכס, מגעיל!" ועוצרת אותנו מלנגוס בעמיתינו למשרד – ובמקום זאת נקבל על עצמנו גישה נאורה יותר. כלומר, נתייחס לבשר האדם המעבדתי כאל… פיסת בשר… ותו לא. ופיסת בשר אחת זהה לרעותה, בין שהקוד הגנטי שבתאיה שייך לפרה, לאדם, או, רחמנא ליצלן, לפוקי החזיר. מה זה משנה, בסך הכל, אם אף אחד לא נפגע בתהליך יצירת הבשר?

מסתבר שלדעת חלק מאנשי האתיקה יש דווקא חשיבות גדולה למקור הבשר הנקי, ולפי לפחות אחד מהם – הדרך היחידה להפוך את הבשר הנקי לאתי באמת ובתמים, היא לעודד אכילת בשר אדם.

צרות של אתיקנים

קודם כל חשוב לומר שאנשי האתיקה חלוקים בדעותיהם לגבי הרשות לאכול בשר נקי. יש כאלו הסבורים שהוא יכול לצמצם מאד את הסבל שחווים בעלי-החיים, בעוד שאחרים טוענים שהבשר הנקי ישמר את הדעה הרווחת לפיה בני-אדם נבדלים מבעלי-החיים. לפי דעה זו, העובדה שאנו אוכלים בעלי-חיים ולא בני-אדם מרחיקה אותנו מוסרית עוד יותר מבעלי-החיים. אנו לומדים לראות אותם כמקור למזון ותו לא – כיצורים נטולי-משמעות בפני עצמם, לבד מהמטרה היחידה שלהם עבורנו: לספק לנו את בשרם הטעים.

האתיקן ג'וש מילבורן ניסח היטב את הקושי האתי במצב זה במילים הבאות –

"אפילו אם איננו פוגעים ישירות בחיות שאינן-אדם בתהליך, הרי שבאכילת בשרן אנו יוצרים קיר ומפרידים ביננו ל- ביניהן. אנו מסמנים את עצמנו כיוצאי-דופן, כחשובים יותר, כאציליים יותר. … וכך נותרת דילמה ברורה: מצד אחד, אנו אמורים לרצות לאמץ את ההבטחה הטכנולוגית הטמונה בבשר מעבדה, בזמן שמצד שני, איננו אמורים לרצות שהתמיכה בטכנולוגיה תאשר או תתרום להיררכיות הכוזבות המושתתות על סוגנות [כלומר, על אפליית בעלי-חיים על פי מינם הביולוגי – ר.צ.]"[4]

הפתרון, לדעת מילבורן, פשוט: אם אכילת בשר נקי המגיע מבעלי-חיים מחזקת את ההפרדה בין בני-האדם לעולם החי, הרי שהדרך להצדיק מוסרית את אכילת הבשר הנקי היא… לאכול בני-אדם.

פתרון זה היה נתפס בעבר כאכזרי, מאחר והוא היה עלול לערב כאב וסבל אנושיים, ובכך להגדיל את מספר היצורים הסובלים בעולם. אלא שבעתיד הקרוב נוכל לגדל סטייקים אנושיים במעבדה מתאים שנלקחו מאדם אחד בלבד, והורבו וגודלו במעבדה פעמים רבות. אפילו לא נצטרך להכאיב לאותו אדם – התאים יוכלו להגיע מעורו, בתהליך שלא יערב שום כאב. נוכל אפילו לערב את התאים האנושיים ביחד עם תאי הבקר והתרנגולת, כך שבכל מנה של בשר נקי שנאכל, יהיו גם שרידים אנושיים.

הבעיה היחידה היא שאם אכן נעשה כך, הרי שכל מי שיקנה המבורגר נקי קפוא בסופרמרקט, יהפוך באופן אוטומטי, לא נעים לומר, לקניבל. אני חייב להודות שאני שואב הנאה סדיסטית מסוימת כשאני מדמיין את אנשי יחסי הציבור של חברות הבשר הנקי מורטים שערותיהם בעצבים, כאשר הם מנסים נואשות לחשוב איך לגרום לציבור הרחב לאמץ לחיקו את התואר הזה.

ובכן, מה באמת הבעיה עם קניבליזם? והאם הבשר הנקי יכול להצדיק אותו?

בשם הקניבליזם

למרות הטאבו הרווח על קניבליזם, מעניין לציין שדווקא ניתן למצוא מספר קטן של תרבויות בהם מקובל לסעוד על בשרו של האחר, לרוב באופן טקסי ופורמלי המכבד את המת. בני שבט הקורוואיי, למשל, החיים בדרום-מזרח פפואה, עדיין מקיימים תרבות קניבליסטית מפוארת[5]. עדיין, רוב בני-האדם החיים כיום רואים קניבליזם כמנהג הראוי לגינוי, על אף שהאתיקנים מתקשים למצוא סיבות מוסריות ברורות כנגדו[6].

ציור של צ'רלס גורדון פרייזר – Cannibal feast on the Island of Tanna, New Hebrides. במקור מוויקיפדיה.

קיימים אתיקנים המנסים לטעון כנגד קניבליזם בשם "חכמת הגועל". כלומר, אם דבר-מה מגעיל אותנו, הרי שברור שיש בו מן הפסול. הפילוסוף ליאון קאס, למשל, טוען שמין עם חיות וגילוי עריות מגעילים את רוב בני-האדם, וזו סיבה טובה מספיק לאסור עליהם[7].

ההסתמכות על "חכמת הגועל" כדרך להצדיק או לשלול מנהגים מסוימים עשויה להישמע הולמת, עד שאנו למדים שאנשים בתרבויות שונות נגעלים ממנהגים שונים. הרודוטוס, למשל, מתאר כיצד הזמין המלך דריווש הפרסי לחצרו אנשים משתי תרבויות שונות מאד: יוונים, שנהגו לשרוף את גופות מתיהם, וקאלאטיאנים שנהגו לאכול את גופות אבותיהם שנפטרו. המלך הציע ליוונים לאכול את גופות אבותיהם המתים – והם הזדעזעו קשות, ובישרו לו שאין כמות כסף בעולם שתוכל לשכנע אותם לבצע מעשה שכזה. אז הציע דריווש לנציגי הקאלאטיאנים לשרוף את גופות אבותיהם – והם התחננו בפניו שלא להזכיר אפילו מעשה נוראי שכזה[8].

אנו רואים, לפיכך, שחכמת הגועל אינה מספיקה כצידוק מוסרי כדי לאסור על מנהגים מסוימים. הדוגמאות האחרות של קאס אינן משכנעות גם הן. לאיסור על גילוי עריות יש הצדקה מוסרית, מאחר והוא מערב השפעה אסורה ויחסי מרות בין הורים לילדיהם, ויכול להזיק גנטית לילדים הבאים לעולם כתוצאה מגילוי עריות. באופן  דומה, לאיסור על מין עם בעלי-חיים יש הצדקה מוסרית מאחר ובני-האדם כופים את רצונם על החיה הכפופה למרותם.

כולנו יכולים להסכים על אי-המוסריות הכרוכה בהריגת אדם בניגוד לרצונו, במטרה ליהנות מבשרו, ויהא זה טעים ככל שיהא. אך קיימים מצבים בהם אנשים מתירים מרצונם החופשי לאחרים לאכול מבשרם – למשל, נשים לאחר לידה, המרשות לאחרים לבשל ולאכול את שלייתן[9]. אנו מרימים גבה לנוכח מנהג מוזר שכזה, ועשויים להרגיש בחילה קלה, אך איננו יכולים למצוא את הצידוק המוסרי לאסור את קיום המנהג.

ייתכן בהחלט שתחושת הגועל מהקניבליזם התפתחה במהלך האבולוציה כדי למנוע מרוב בני-האדם להידבק במחלות מסוימות שיכולות לעבור לתוך הגוף רק בדרך זו. הקניבלים בני שבט הפורה, למשל, נהגו לאכול את מוחותיהם של המתים כדרך לכבד את רוחותיהם. לרוע המזל, המוחות הכילו חלבונים מעוותים (פריונים) שהדביקו את הסועדים במחלת הקורו, שהיא וריאציה של המחלה הידועה כ- "מחלת הפרה המשוגעת"[10]. קניבליזם נושא בחובו סכנות בריאותיות ברורות, לפיכך, אך כאשר אנו יכולים לסנן את התאים האנושיים כדי לוודא שאינם נושאים 'מסתננים' שיכולים להזיק לגוף, גם הסכנה הבריאותית אינה יכולה עוד להצדיק את האיסור על קניבליזם.

ג'וש מילבורן מתאר את כל הטיעונים הללו במאמרו, שהתפרסם בכתב העת המדעי Res Publica בשם – "לכרסם בשר מעבדה: אתיקה של בעלי-חיים, קניבליזם וקדמה חברתית". המאמר זכה בפרס PG, כתוב היטב, ומגיע למסקנה הבלתי-נמנעת: לא ניתן להצדיק איסור מוסרי על אכילת בשר שהגיע מתאים אנושיים, ובתנאי שלא נגרם כאב לאיש בתהליך הפקת התאים, ושאין בכך סיכון רפואי לסועדים או… ובכן, לנסעדים.

אם קניבליזם אנושי בתנאים אלו אכן מקובל מוסרית, הרי שאין שום סיבה שלא לממש את פתרונו של מילבורן לדילמה האתית שמציב הבשר הנקי לפנינו: בנוסף לבשר הנקי המגיע במקורו מתאי פרה, תרנגולת, חזיר וחיות אחרות, עלינו לאכול גם בשר נקי המגיע מבני-אדם. רק כך נוכל לוודא שבשר המעבדה אינו מנציח את ההפרדה בין בני-אדם לבין בעלי-חיים.

ברצינות?

כן, ברצינות. אבל יש סייג גדול אחד לעניין. כדי לקבל את הטיעון של מילבורן אתם צריכים גם להסכים עם הרעיון לפיו בני-האדם אינם שונים מהותית מבעלי-חיים. אם יש הבדל ברור – ברמה הרוחנית, למשל – בינינו לבין בעלי-החיים, הרי שייתכן שראוי גם להציב את אותו "קיר שיפריד בינינו לביניהן", ולקבוע בצורה הפשוטה ביותר שבעלי-חיים נועדו לאכילה, בעוד שבני-אדם שמורים למטרות אחרות. אני אישית לא רואה הבדל ברור שכזה. מבחינתי, כל בעלי-החיים – כולל האדם – מסודרים על רצף של מודעות עצמית ושל תבונה. אנו יותר מתקדמים מהשימפנזים מבחינת התבונה, בוודאי, והרבה יותר מפותחים מבחינה שכלית מהכלב או מהפרה, אך עדיין הננו חלק מממלכת בעלי-החיים, וניתן למצוא מקבילות בקרב הכלב, הפרה והשימפנזה לכל הרגשות והצרכים המטרידים גם את בני-האדם.

החשש השני שלי הוא שאנו מנסים לחשוב על העתיד בשימוש במושגים מן העבר. מדוע בכלל אנו צריכים להתייחס ל- "תאים" הגדלים במעבדה לפי המקור שלהם – בין שהגיעו מפרה, מחזיר או מאדם? הם בסך הכל תאים – מכונות ביולוגיות זעירות, שאינן מסוגלות לעשות דבר בצלחת הפטרי מבלי סיוע קדחתני מצד החוקרים המגדלים אותן. התאים האנושיים במעבדה לא היו יכולים להתפתח לעובר אנושי אפילו אם היו מושתלים ברחם אנושי. מדוע אנו צריכים בכלל להתייחס אליהם כאל "תאים אנושיים", ולא כאל "מכונות לייצור בשר", למשל?

File:Smooth muscle tissue.jpg
רקמת שריר. התצליחו לנחש האם מדובר ברקמה של כלב, פרה, חזיר או… אדם? ואם לא – האם זה באמת משנה? מקור – ויקיפדיה.

אלא שהציבור עדיין לא התחיל לחשוב בדרך זו על התאים האנושיים, ולכן החשש השלישי שלי הוא שאם אנשי האתיקה ינסו להניא אנשים מאכילת בשר נקי – אלא בתנאים המחייבים קניבליזם – הם ייתוודעו לרגשות הציבור המאד-ברורים בנושא. יש לי הרגשה שאם אנשים יחשדו שההמבורגר הנקי שלהם עלול להכיל בשר אדם, הם ידירו רגליהם מכל העניין, וירוצו מהר-מהר לאכול שוב המבורגרים טבעיים מבשר פרה, שנקטלה במיוחד עבורם. הבשר הנקי יאבד מקסמו לשנים רבות, וכולנו נאבד הזדמנות פז לצמצם ולמזער את רמת הסבל בעולם.

הפילוסוף דיוויד צ'אובט ניסה לאחרונה להסביר במאמר מרתק – "האם עלינו לסרב לבשר מעבדה בשם האצילות החייתית?" – מדוע עלינו להיזהר מטיעונים אתיים שירחיקו את הציבור מאכילת בשר נקי[11]. הוא מתאר במאמרו משל על ה- "קזארים", גזע חייזרי שעולה עלינו בהרבה מבחינה טכנולוגית, אך בעל רמת חשיבה דומה לשלנו. הקזארים נוחתים בכדור-הארץ, משתלטים על כל המין האנושי, ונושאים את הנאום הבא:

"אנו הקזארים חשובים ובעלי-ערך גדול בהרבה מכם, בני-האדם, ואנו מתכננים להמחיש את העליונות שלנו בכך שנאכל אתכם… עם זאת, לרובנו יש עקרון להימנע מגרימת סבל או עצב ליצורים נחותים, כך שנעדיף לגדל את בשריכם במעבדותינו, ולא לטבוח בכם בבתי-המטבחיים שלנו. … אך כמה מאיתנו, שסבורים שהם מגנים עליכם, מאמינים שאיננו בעלי ערך גדול יותר מכם, ושאכילת בשר המעבדה שלכם אינה מוצדקת – בדיוק באותה המידה שאכילתכם לאחר קטילתכם אינה מוצדקת, מבחינת האצילות שמיוחסת לכם. … אנו מבקשים מכם לספר לנו מה הפתרון שנראה לכם עדיף: להיהרג באופן סדיר ולהיאכל (ולחכות עד ליום בו המגנים עליכם יצליחו לשכנע אותנו שאיננו אמורים לאכול את בשרכם כלל), או שאנו הקזארים נאכל את בשרכם שיגודל במעבדותינו."

המשל של צ'אובט ממחיש את הבעיה הטמונה בעיכוב הגעת הבשר הנקי לשוק בשל 'טיעונים אתיים'. אם היינו שואלים את בעלי-החיים האם הם היו מעדיפים להמתין עד שכל האנושות תסכים לאכול בשר נקי אנושי, ובזמן זה להסכין עם המשך הטבח והסבל, ברור מה הייתה תשובתם – בדיוק כפי שתשובתנו שלנו לקזארים הייתה ברורה. אנו אמורים לשאוף לצמצם סבל מכל סוג שהוא – אנושי או חייתי – כבר בהווה, וכל עיכוב במעבר לבשר נקי בשל אתיקה גבוהה-גבוהה, עולה לבעלי-החיים בסבל רב.

בקיצור, ועם כל הכבוד לאתיקנים, יש לי תחושה ברורה שהאתיקנים נהנים להתפלפל ולהתפלסף, בזמן שבעלי-החיים ממשיכים למות ולסבול. מבחינתי, ברגע שנוכל לעבור לבשר נקי – יהא מקורו אשר יהא – תהיה עלינו החובה המוסרית לעשות כן.



* – כדי לחסוך בשאלות מיותרות: הכותב מצהיר בזאת שהוא עצמו אינו צמחוני, עדיין.

[1] https://twitter.com/RichardDawkins/status/969939225180364805

[2] https://www.dailymail.co.uk/sciencetech/article-5499911/Richard-Dawkins-claims-eat-lab-grown-human-meat.html

[3] https://bistro-invitro.com/nl/menu-2/

[4] http://sci-hub.tw/https://link.springer.com/article/10.1007/s11158-016-9331-4 – SciHub link

[5] https://www.smithsonianmag.com/travel/sleeping-with-cannibals-128958913/

[6] https://onlinelibrary.wiley.com/doi/full/10.1111/japp.12056

[7] https://pdfs.semanticscholar.org/23d1/37cd00dbb33f0531e1a71541e45da1a27d12.pdf

[8] https://faculty.uca.edu/rnovy/Rachels–Cultural%20Relativism.htm

[9] https://en.wikipedia.org/wiki/Human_placentophagy

[10] https://en.wikipedia.org/wiki/Kuru_(disease)

[11] http://sci-hub.tw/https://link.springer.com/article/10.1007/s10677-018-9888-4 – Article in SciHub