כשחסמו את המזבלה, שתקתי, כי לא הייתי המזבלה: על הכוח שמקבלת פייסבוק

כשחסמו את המזבלה, שתקתי, כי לא הייתי המזבלה: על הכוח שמקבלת פייסבוק

פייסבוק חסמה בימים האחרונים את בלוג המזבלה, והגדירה אותו מסוכן לגולשים. נסו לשים בפוסט בפייסבוק קישור למזבלה, ותקבלו תשובה מיידית שהקישור אינו בטוח. אלא שהבלוג קיים כבר מאז 2006, מאובטח ברמה גבוהה, ובדיקות של מומחי אבטחה לא גילו איום מכל סוג שהוא.

אז למה?

אולי בגלל שבמזבלה לא אוהבים את פייסבוק, ולא טורחים להסתיר את זה.

מנהל ומייסד המזבלה, דורי בן ישראל, מתמקד כבר מספר שנים בדרכים בהן פייסבוק מנצלת לרעה את כוחה. באחד מהמקרים נחסם הפרופיל של בן ישראל לאחר שפתח אתר ובו ניתן למצוא את פרטי הקשר של עובדים בפייסבוק ישראל. פייסבוק לא אוהבים אתרים המשתפים את פרטי הקשר האישיים של אנשים – וכך התקבלה ההחלטה לחסום את הפרופיל של בן ישראל.

ועכשיו, ממש אתמול, החליטו בפייסבוק סופית להסיר 25 מיליון שיתופים, לייקים ותגובות מ- 18,000 כתבות שהועלו לפייסבוק ע"י גולשים, ושמקשרות לאתר המזבלה (הנתונים מתוך כתב תביעה שהגישה המזבלה כנגד פייסבוק). חלק משמעותי מתוך הכתבות האלו מתייחס בביקורתיות ל… רוצים לנחש למי? לפייסבוק כמובן.

חזיתי את זה!

ממש היום יוצא ספרי החדש – "השולטים לעתיד" (בחנויות הספרים המובילות וכו'). בשנתיים האחרונות חקרתי את השליטה שמקבלות חברות הדיגיטל הגדולות על האינטרנט, והנה – ביום בו יוצא הספר לאור, אנו נתקלים באחת הדוגמאות הטובות ביותר לסכנה שבצבירת הכוח העצום של פייסבוק.

השולטים בעתיד.jpg

פרסום לספר. אבל היי, הוא באמת מדבר על כל הנושאים האלו. איזה מזל שהצלחתי לגרום לפייסבוק להראות איך היא יכולה לנצל את הכוח שלה, ממש ביום בו הספר יצא לאור!

בספר אני מזהיר מפני הגדילה הבלתי-מרוסנת של פייסבוק וגוגל ומפני המונופולים הרכים שהן יוצרות. אין מתחרות אמיתיות לגוגל בשוק החיפוש. אין מתחרות אמיתיות לפייסבוק ברשת החברתית באנגלית. הענקים הללו – כרישי הרשת – אינם מבוקרים היטב על-ידי הממשלות מצד אחד, ורוב הציבור אינו מבין את הכוח שכרישי הרשת מחזיקים בו.

כוח, למשל, לחסום את מי שהם לא אוהבים.

תאמרו עכשיו שזה לא נורא, ושבן ישראל יכול לעבור לרשת חברתית אחרת? אבל אין רשת חברתית אחרת שאפילו מתקרבת לגודל של פייסבוק – שני מיליארד משתמשים כמעט. הרשת החברתית השנייה הגדולה ביותר היא טוויטר, עם 319 מיליון משתמשים. כלומר, בקושי 15% מגודלה של פייסבוק. אם אתה רוצה כיום להפיץ מסרים לציבור, אתה חייב להיות בפייסבוק. אם אתה רוצה להיות בקשר עם כל החברים שלך, אתה חייב להיות בפייסבוק. אם אתה רוצה לתאם פעילויות ולקחת חלק בדיונים, אתה חייב להיות בפייסבוק.

אבל פייסבוק יכולה לבחור להוציא אותך מהעולם שבנתה. פייסבוק יכולה, למעשה, להטיל עליך גזר דין מוות דיגיטלי.

ולא רק פייסבוק.

אמזון, גוגל וכל היתר

הידעתם? גוגל יכולה לבחור להפסיק לספק לכם שירותים. היא עשתה כך למאתיים אנשים שעצבנו אותה לאחרונה כשמכרו סמארטפונים תוצרת גוגל בניגוד לכללים. אותם אנשים קמו בבוקר וגילו שאין להם ג'ימייל, שאין להם גישה לכל המסמכים בגוגל דוקס, שהם לא יכולים להשתמש בגוגל קלנדר, וקרוב לוודאי שגם כל הסיסמאות שלהם נעלמו מכרום. כי אם כבר, אז כבר. ושוב – זהו גזר דין מוות דיגיטלי.

קחו את אמזון כדוגמה אחרת. היא חברת הקמעונאות הגדולה ביותר בעולם המערבי (במזרח הרחוק מתחרה בה עליבאבא). סופרים יודעים ששלושים אחוזים ממכירות הספרים שלהם מגיעים ממדור ה- "אנשים כמוך רכשו את…" שמופיע בכל עמוד מוצר של אמזון. אם מחר בבוקר יצא ספר שחושף את כל השטיקים המלוכלכים של אמזון, או אם סופר מסוים ידבר כנגד אמזון, נראה לכם שחברת-הענק תעשה כמיטב יכולתה להפיץ את אותו ספר? להכניס אותו למדור ההוא, שמנוהל על-ידי אלגוריתמים שהיא אינה מחויבת להסביר את דרך הפעולה שלהם? התשובה ברורה. וכך, סופרים מתקשים מאד לדבר כנגד אמזון – אלא אם הם מוכנים לאבד מיידית לפחות שלושים אחוזים ממכירות הספרים שלהם.

ומה תגידו עכשיו לסופרים? "לכו לחברה אחרת"? אבל למי? אמזון היא הענקית הבלתי-מעורערת של הקמעונאות בעולם המערבי. כמו שגוגל היא ענקית החיפוש הבלתי-מעורערת, פייסבוק היא ענקית הרשתות החברתיות, אובר היא ענקית המוניות, איירבנב היא…

טוב, הבנתם את הנקודה.

מי מבקר את פייסבוק

הגיע הזמן לשאול בקול רם את השאלות הנוקבות: כשמערכת כמו פייסבוק חולשת על חלק גדול כל-כך מהחיים שלנו, האם אנחנו באמת צריכים לתת לה את הכוח להחליט שאסור להשתמש במלים מסוימות? או שאסור לנו להיכנס לאתרים מסוימים? מי מבקר את פייסבוק?

שאלתי את אחד מהיועצים של אובמה את השאלה הזו, בפגישה שהייתה לנו לפני שנה. התשובה שלו השאירה אותי המום. הוא טען שלפייסבוק, כמו לכל חברה, יש חוזה שהמשתמש חותם עליו, ואם פייסבוק תסטה מהחוזה הזה – אז הממשלה תתבע אותה לדין. אבל החוזה של פייסבוק לא אומר כלום על הסוגיות החשובות באמת! פייסבוק מבטיחים לשמור על הפרטיות שלכם – שזה נחמד, באמת, כי המשמעות היא בעצם שהם לא מעבירים לכל המתחרים שלהם בשוק הפרסום את הפרטים שלכם – אבל היא לא מבטיחה לספק לכם ידיעות אמיתיות, למשל, או לשמור על מדיום תקשורת דמוקרטי, או לא לשחק עם תפישות העולם של הגולשים באמצעות תפעול מכוון של הסטטוסים שאתם רואים.

אה, לא ידעתם שהם עשו את זה?

ברוכים הבאים לעולם חדש מופלא.

אז מה אפשר לעשות?

בואו נתחיל בשלילת הפתרונות המטופשים: לכל הקפיטליסטים בינינו, קחו נשימה עמוקה ונסו להבין שלא, אני לא קורא להלאים את פייסבוק. ולכל הסוציאליסטים בינינו, נסו להבין שההצלחה של פייסבוק נובעת מכך שהיא חברה חדשנית בשוק הפרטי, ואין שום טעם להפיל אותה לביצה הממשלתית, שמטביעה ומחניקה כל שמץ של יצירתיות והצלחה. ולגבי רגולציה ממשלתית? אל תצחיקו אותי. הפוליטיקאים שלנו – ונודה באמת, גם אלו בארצות הברית – בקושי מצליחים להבין מה קורה עם חברות הענק האלו. וכפי שהם פחדו מהתקשורת – מהעיתונים ומהטלוויזיה – בעבר והתייחסו אליה עם כפפות של משי, כך הם גם חוששים מלהיכנס ראש-בראש בפייסבוק.

הפתרון האמיתי חייב להגיע מהציבור: ממני וממכם. אנחנו אלו שצריכים לצעוק על פייסבוק כשהם עוברים את כללי הטעם הטוב וחוסמים אנשים. אנחנו אלו שצריכים לפרסם פוסטים בבלוגים ובעמודי פייסבוק שתומכים במזבלה – כמו הפוסט הזה.

המסקנה העגומה שאני מגיע אליה בספרי היא שאין פתרונות טובים למצב הקיים. העולם מתקדם לשוק של מנצחים דיגיטליים גדולים, ורק בעוד עשור או שניים יגיעו טכנולוגיות מתקדמות יותר שימסמסו את הכוח של חברות הענק האלו. אבל עד אז, אנחנו צריכים להיות כלבי השמירה. אנחנו צריכים להיות אלו שיפקחו על החברות הגדולות וירימו קול צעקה כשהן חורגות ממה שראוי – ובלי קשר לחוזים חסרי-המשמעות שהן החתימו אותנו עליהם.

אז אני קורא לכם – שתפו את הרשומה הזו. הביעו תמיכה במזבלה. כתבו את המלה "המזבלה" בתגובות ובשיתופים. שתפו כדי ליידע את חברת-הענק שכולנו משוטטים כרגע במסדרונות שהיא עיצבה עבורנו, שאנחנו לא מוכנים לקבל בקלות את ההחלטות השרירותיות שלה. שאנחנו לא מוכנים שישקרו לנו שאתרים "מסוכנים", כשבעצם הם מסוכנים רק למנהלי פייסבוק. שאנחנו לא מוכנים להפקיד את העולם שלנו בידיה של חברה ענקית אחת, לעצום עיניים ולהניח שהכל יהיה בסדר. ואם לא אכפת לכם, אז לפחות שתפו כדי שפייסבוק לא יחסמו רק אותי ואת האתר שלי על פרסום הרשומה.

————-

(ואם אתם רוצים לדעת עוד על כל הדרכים בהן הממשלות וחברות הענק משחקות בנו, וכיצד נוכל להשתחרר מהשליטה שלהן, אתם מוזמנים לרכוש את הספר בחנויות הספרים או ב- https://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=92052#.WMrwjPlJZPY )

הרשתות החברתיות הובילו לבחירתו של טראמפ: איך הן ישפיעו על הפוליטיקה בעתיד?

הרשתות החברתיות הובילו לבחירתו של טראמפ: איך הן ישפיעו על הפוליטיקה בעתיד?

אני יודע שאני לא מעדכן לעתים קרובות (בוודאי לא תכופות כפי שהייתי רוצה), אבל פה ושם יש לקצב עדכון איטי כל-כך גם יתרון. ספציפית, הוא מאפשר לי לקבץ כמה ידיעות והתרחשויות מעניינות במיוחד שקשורות זו לזו, וכשמציגים אותן ביחד הן מספקות תמונה שלמה יותר על העתיד.

ברשומה היום אני רוצה להתרכז בשני מקרים מהחודשים האחרונים בהם גוגל ופייסבוק עלו לכותרות, ומה המשמעויות שלהם ביחד. אם התעייפתם כבר מכל הכתיבה שלי על החברות הגדולות, כדאי שתקחו בחשבון שאנו עשויים להיות בפתחה של תקופה יוצאת-דופן בהיסטוריה המודרנית. בשנים הקרובות מסתמן שממשלת ארצות הברית החדשה תהיה רפובליקנית מאד באופיה, תתנגד לזכויות להט"ב ותנסה לבודד את ארה"ב מהעולם. העקרונות שמנחים את הממשלה הזו מנוגדים לדרכי העבודה של החברות הגדולות כמו פייסבוק וגוגל, שמתבססות על שוק פתוח, על נייטרליות הרשת ועל יכולתן להעסיק עובדים בכל העולם (אבל לשלם מיסים רק באירלנד ובמקלטי מס אחרים). כך שבהחלט ייתכן שבשנים הקרובות נראה את המאבק השקט בין ממשלת ארצות הברית לבין עמק הסיליקון מתחיל להתחמם. הממשלה תוכל להשתמש בכוחה כדי להטיל סנקציות ורגולציות על החברות, ואלו בתורן עשויות לנצל את שליטתן על המדיה האינטרנטית כדי לקומם את האזרחים נגד הממשל. זו תהיה מלחמה מודרנית – בלי כלי-נשק פיזיים – אבל ממשית מאד.

אז לא כדאי שנדע קצת על היכולות של גוגל ופייסבוק – החברות שצועדות בראש המחנה הסיליקוני?

 

גוגל נגד דאע"ש

לגוגל, או בשמה החדש אלפאבית, יש חממה יוצאת דופן בשם ג'יגסו (Jigsaw – פאזל בלועזית). חזון החממה הוא, בלשונם –

"לבנות טכנולוגיה שתתמודד עם כמה מאתגרי הביטחון הגלובליים הקשים ביותר בפניהם עומד העולם כיום: מיגור צנזורה מקוונת, נטרול האיומים ממתקפות דיגיטליות, הדיפת קיצוניות אלימה והגנה על אנשים משנאה והטרדה בעולם המקוון."

זהו חזון מרשים, ואני מעודד אתכם לקרוא בעצמכם על מגוון המיזמים שמתחילים את דרכם בחממה, אבל אתרכז רק באחד מהם שיכול ללמד אותנו רבות על העתיד. המיזם, שהסתיים לאחרונה בהצלחה, מכונה "שיטת כיוון מחדש", ומקימיו שמו להם למטרה להתמודד עם הפרופוגנדה של ארגון הטרור דאע"ש, ולפגוע ביכולתו לגייס לשורותיו לוחמים חדשים.

איך הם עושים את זה? כצעד ראשון, ראיינו חברי המיזם צעירים וצעירות שהשתכנעו בעבר מהרטוריקה של דאע"ש, הצטרפו לשורות הארגון וערקו מתוכו זמן מה לאחר מכן כשנחשפו לאמת העגומה. הם הבינו מאותם צעירים שדאע"ש מפרסם את עצמו בחמש קטגוריות שונות: ממשל תקין ומוצלח, עוצמה צבאית, לגיטימציה דתית, קריאה לג'יהאד, והצגת העולם המוסלמי כנמצא תחת איום מצד כוחות גדולים יותר כגון העולם המערבי וכמובן – היהודים.

אנשי המיזם זיהו 2,500 מילות חיפוש ומשפטי חיפוש מרכזיים שתאמו לקטגוריות הללו, ואז רכשו עבורן 245 פרסומות שונות. כל אחת מהפרסומות הובילה לסוג שונה של סרטוני יוטיוב שהפריכו את טענותיהם של אנשי דאע"ש – לעתים אפילו מבלי שהתייחסו לארגון הטרור בשמו. כדי להפריך את רעיון הממשל התקין, למשל, קישרו הפרסומות לסרטון המתעד קשישה זועמת המתעמתת עם שני לוחמי דאע"ש בסוריה, או לסרטון המראה תור ארוך לקבלת מזון בטריטוריה הנשלטת על-ידי הארגון.

הפרסומות הופיעו ישירות מעל לתוצאות החיפוש הרשמיות של גוגל, ובחינה כמותית של התוצאות חושפת שהיה להן כוח משיכה של ממש. לפי הנתונים שחושף "כיוון מחדש", יותר מ- 320 אלף אנשים נחשפו לפרופוגנדה ההפוכה של המיזם, ויותר מחמש-מאות אלף דקות וידאו נצפו בסך הכל. הפרסומות המוכוונות-דאע"ש זכו למספר הקלקות גדול ב- 79 אחוזים בהשוואה לפרסומות אחרות שנרכשו עבור אותן מילות חיפוש.

המיזם הזה מרתק אותי. מצד אחד, יש כאן ניסיון מרשים לנטרל את מכונת התעמולה המקוונת של דאע"ש באמצעות חשיפת אנשים לצדדים הפחות-סימפטיים של המתרס. מצד שני, הוא חושף בפנינו את יכולותיהם של גוגל ומפרסמים לעצב את דעת הקהל באמצעות חשיפה מכוונת ומנוטרת היטב של אינדיבידואלים לנתונים ולחומרים מסוימים המקדמים עמדה מסוימת.

והשאלה שכולנו צריכים לשאול עכשיו היא – מי ערב לנו שגוגל לא ינסו לעצב באופן דומה את דעת הקהל שלנו באמצעות קידום פרסומות או תוצאות חיפוש מסוימות שתואמות לדרך בה גוגל הייתה רוצה שנראה את הדברים בנושא כלשהו?

התשובה, לצערי, היא שלא זאת בלבד שאיננו מקבלים כל ערבויות לגבי יושר ההליכות של גוגל, אלא שכבר יש ראיות שענקית האינטרנט מתעדפת שירותים של עצמה בתוצאות החיפוש, כפי שכתבתי באחת הרשומות הקודמות בבלוג. לא זאת בלבד, אלא שבית המשפט באמריקה החליט שאין שום בעיה חוקית עם הפרקטיקה הזו, על אף שגוגל היא הלכה למעשה מונופול בתחום החיפוש, וכמעט שמונים אחוזים מהחיפושים זורמים דרכה.

ואם כל הרעיון הזה – שאחת מחברות המידע תנסה לעצב לכם את התודעה – נשמע פרנואידי, כדאי שתדעו שפייסבוק כבר נערכת לכך היום, ומפתחת כלי חדש לצנזור פוסטים ולהעלמתם מתודעת הקוראים.

 

כשפייסבוק מתערבת בפוליטיקה

לא מוגזם לומר שפייסבוק חטפה על הראש בעקבות ניצחון טראמפ. לראשונה, הציבור הבין את החשיבות בתכנון נכון של מדיום התקשורת ושל תיווך הדיונים והחדשות. מנגנון שיתוף הידיעות של פייסבוק הקל על המתדיינים לשתף קישורים לשלל ידיעות מופרכות, שהגיעו בעיקר מצדו הרפובליקני של המתרס. חלק מהידיעות זכו למאות-אלפי שיתופים, כגון האשמת הילארי קלינטון ברצח של סוכן ה- FBI שהדליף אימיילים פנימיים. ידיעה בודדה זו זכתה ל- 568,000 שיתופים – ובכך הפכה להיות פופולרית יותר מכל סיפור שכל עיתון מקומי פרסם אי-פעם.

צוקרברג ניסה לטעון שלא ראוי – ואף מסוכן לדמוקרטיה – שפייסבוק תתערב במערכת הבחירות ותסנן ידיעות לפי אמינותן, שהרי מי קובע את אמינות החדשות? אני דווקא מסכים עמו בנקודה זו: חשוב שנבחן בזהירות רבה כל מסננת שפייסבוק תנסה ליישם על הידיעות שמשותפות בה. אחרי הכל, פייסבוק היא מקור הידיעות המרכזי לחדשות בתחום הפוליטיקה עבור דור ה- Y – האנשים שנולדו בשנות השמונים והתשעים של המאה האחרונה. אם פייסבוק תסנן את הידיעות שבה באופן מוטה, היא תוכל להטות גם את דעות האנשים.

לרוע המזל, זה בדיוק מה שהיא עושה כיום בניסיון להיכנס לסין.

אחד המיזמים החשאיים והשנויים ביותר במחלוקת בפייסבוק כיום, שהניו-יורק טיימס חשף לאחרונה לאור השמש, אמור לשמש את ממשלת סין בדיכוי ידיעות שאינן מוצאות חן בעיניה. הכלי, אותו פיתחה פייסבוק בשנה האחרונה, מאפשר לממשלה לזהות פוסטים, ממים, וידיעות אחרות שאינן לטובתה – ולמנוע מההודעות הללו להופיע ב- 'ניוז פיד' (News Feed) של משתמשים אחרים. ההודעות לא יימחקו, מכיוון שפייסבוק לכאורה אינה עוסקת בצנזורה. במקום זאת, הן יישארו בבטחה בקיר המקורי של האדם שפרסם אותן, ולא יתפשטו לשאר האוכלוסייה.

אם גם אתם מרגישים שפייסבוק משחקת כאן משחק מלוכלך ומסייעת לממשלה הסינית הטוטליטרית לשלוט באזרחיה, אתם בחברה טובה. רבים מעובדי פייסבוק חשים מרמור דומה, ודרשו מצוקרברג תשובה בנוגע לדרך בה ישמש הכלי בסין. צוקרברג הודה בקיומו של הכלי אך הסביר שהחברה לא החליטה עדיין באופן סופי כיצד לחדור לשוק הסיני. כך או כך, צוקרברג סבור שגם אם ייעשה שימוש בכלי כדי להדחיק ידיעות פוליטיות, עדיין –

"טוב יותר שפייסבוק תיקח חלק ותאפשר את השיח, אפילו אם לא מדובר עדיין בשיח המלא."

כמה מעובדי פייסבוק כבר פרשו מהחברה כשהם מביעים הסתייגות מהאפשרות לצנזר ידיעות פוליטיות עבור ממשלות אחרות. וכמובן, הטיעון של צוקרברג לוקה בחסר מכיוון ששליטה וניתוב של השיח מסייעת לאזרחים להגיע למסקנות שגויות – למשל שמצב עמיתיהם והמדינה כולה טוב יותר מכפי שהם סבורים ומרגישים על בשרם. בדרך זו יכולה הממשלה הסינית לדכא התמרדויות ומהפכות עוד בטרם התרחשו.

 

עתיד שבין כרישים ולווייתנים

בספרי החדש (השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה) אני מכנה את הממשלות "לווייתנים", ואת ברוני תעשיית ההייטק והמידע "כרישים", ומסביר שהשניים משלימים זה את זה – אך יכולים גם להסתכסך ולצאת אחד כנגד השני, תוך שהם מנצלים את הכוח שהציבור שם בידיהם, ומעצבים את התודעה הציבורית בהתאם למטרותיהם.

הכלים שסיקרתי ברשומה זו ייכנסו לחלק מארגז הכלים שהחברות הגדולות יכולות להפעיל כדי לעבוד לצד השלטון או כנגדו. הם יכולים לקדם מטרות שאנו מגדירים כ- 'טובות' ו- 'ראויות', למשל כדי לסכל את הגיוס לדאע"ש. אלא שהשאלה חייבת להישאל: מי מגדיר את המטרות כטובות וכראויות? שהרי ממשלת סין יכולה להשתמש בהם בדיוק באותה דרך כדי למזער את רצונם של האזרחים להצטרף למחאות חברתיות או לקרוא למרי אזרחי. ולמעשה, גם פייסבוק וגוגל עצמן יכולות באופן עקרוני להשתמש בכלים הללו כדי להסית את הציבור כנגד החלטות ממשלתיות מסוימות.

בן פרקר, דודו של פיטר פרקר הידוע, אמר לפני שנים רבות ש-

"עם כוח גדול באה אחריות גדולה"

דרכן של החברות המסחריות היא להתחמק מהאחריות, אלא אם אנו כציבור יכולים ומוכנים לדרוש מהן לעמוד בה. אנו נותנים כיום בידיהם של פייסבוק וגוגל כוח גדול, אך הן אינן מוכנות עדיין להכיר באחריות המתלווה אליו. חברות אלו מווסתות את השיח הציבורי – במתכוון או שלא – אך אינן מוכנות לחשוף כיצד בדיוק הן עושות זאת. עלינו לחייב אותן לשקיפות מלאה בנוגע לאלגוריתמים המווסתים את השיח, על מנת שנוכל להפעיל ביקורת ציבורית ולהתנגד לכוונון האלגוריתמים בדרכים פסולות.

אם לא נעשה זאת, הרי שהממשלות והחברות הגדולות יזכו בכוח הולך וגדל לשחק בתודעה הציבורית ובתפישת העולם של אזרחי העולם. ואם לא נפעל כנגד מגמה זו, אולי אנו ראויים לתוצאה.

 

 

 

הספר "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה" יצא בקרוב בישראל בהוצאת כינרת זמורה דביר. אם תרצו לקבל עדכון כשהספר יוצא לאור, אתם מוזמנים להירשם לבלוג בתיבה מצד ימין.

בינה מלאכותית לכולם

בינה מלאכותית לכולם

הנה פעילות כיפית שתשרת אתכם היטב בעתיד: היכנסו ל- Google Photos, והעלו את כל התמונות שלכם לשם. יש להם מספיק מקום פנוי – טרה-בייט שלם – כך שמשתמש ממוצע לא צריך להיתקל בבעיות מקום. כשתסיימו את ההעלאה, התחילו לבקש ממנוע הבינה המלאכותית שימיין עבורכם את התמונות. הוא לא יעשה זאת לפי מועד הצילום או גודל הקובץ, כנהוג, אלא יפעל כבן-אדם ממש, וישאל אתכם: "מה תרצו שאמצא בתמונות?"

אתם יכולים להגיד לו שאתם רוצים תמונות עם אופניים – והוא ימצא עבורכם את כל התמונות מההיסטוריה שלכם המכילות אופניים. או אולי תרצו שימצא לכם תמונות עם ציפורים? הוא יעשה גם את זה. או עם שפמים? גם זה אפשרי. ואם תבקשו מושגים מופשטים יותר – למשל, אהבה – תעשה הבינה המלאכותית מאמץ מיוחד ותמצא עבורכם את כל התמונות בהם מופיעים שני אנשים המחייכים זה אל זה, מתנשקים ומתחבקים.

זוהי רק דוגמה אחת ליכולותיה הגוברות של הבינה המלאכותית, אך אנו נחשפים לדוגמאות נוספות מדי יום. אנו מתחילים לראות יועצים רפואיים ממוחשבים המספקים המלצות רפואיות הזהות ב- 99 אחוזים מהמקרים להמלצות שמספקים רופאים אנושיים, או שופטים ממוחשבים המסוגלים לחזות מראש את תוצאותיהם של משפטים המנוהלים על-ידי שופטים אנושיים. אלגוריתמים מספקים המלצות לגבי רכישת מניות בבורסה, ולעתים תכופות גם רוכשים את המניות הללו בעצמם במהירות העולה פי מיליון על זו בה פועל אדם ממוצע. ואפילו בעולם הפיזי אנו רואים את חדירתם של אלגוריתמים שאחראים כבר כיום על ניתוב הרכבים האוטונומיים בכבישים ועל פעולתם של בתים חכמים.

בעשור הקרוב נעבור לצורת קיום אחרת: כזו המשלבת בין צרכיהם של בני-האדם, ובין האלגוריתמים המסייעים לנו. הבינה המלאכותית תייעץ לנו בכל נושא אפשרי ובכל מקום בו נרצה את עצותיה. אף אדם לא יהיה עוד לבד – כולנו נוכל לקבל סיוע ממומחים דיגיטליים שיתקשרו עמנו דרך המחשוב הלביש והטלפונים החכמים.

אלו מילים והבטחות גדולות, אבל השאלה חייבת להישאל: איך מגיעים לעתיד כזה? איך עוברים מדרך חשיבה לפיה רק בני-אדם הם אלו המסוגלים לבצע מטלות קוגניטיביות מורכבות, לקיום יומיומי בו העצות, הרעיונות, הניתוח והדיון מגיעים דווקא מבינות מלאכותיות? איך מרגילים את המשתמשים למצב החדש, מבלי להעביר אותם טלטלה מחשבתית קשה שתגרום להם להתרחק מהטכנולוגיות הללו?

גוגל מתחבטת בשאלה זו בדיוק בימים אלו. חברת הענק עומדת כיום בקדמת תחום הלמידה העמוקה, המושתת על רשתות עצבים מלאכותיות – כלומר, מחשבים המריצים סימולציה (פשטנית מאד) של תאי עצב המחוברים זה לזה ומתקשרים זה לזה. כל 'עצב' ממוחשב שכזה פשוט מאד בפני עצמו, אך מיליוני עצבים כאלו ביחד יוצרים מערכת המסוגלת ללמוד, לזהות תבניות, לעבד תמונה, ולהפיק משמעות וידע חדש ממידע רב ומגוון. אבל איך גוגל יכולה להרגיל אנשים לסמוך על הבינות המלאכותיות שלה?

אחת מהדרכים היא באמצעות שיתוף הבינה המלאכותית עם הציבור הרחב, בניסיון להפוך אותה לחלק טבעי מחייהם. זה בדיוק מה ששירות Google Photos עושה – הוא מספק שירות רב-ערך לציבור הרחב, ובאותה העת מרגיל אנשים לסוג חדש של אינטראקציה עם המחשב.

אבל למה לעצור כאן?

בניסיונותיה להפוך את הבינה המלאכותית לחלק מעולמנו, שחררה גוגל לאחרונה מספר אפליקציות בינה מלאכותית שכל אדם יכול לשחק עמן. אחת מהן היא Quick Draw, בה אתם יכולים לצייר ציורים פשוטים על המסך והבינה המלאכותית צריכה לנחש מהם – ומצליחה בכך ברמה מעוררת השתאות. במשחק אחר, Giorgio Cam, אתם מוזמנים לצלם את עצמכם או חפצים באמצעות מצלמת הרשת, והמחשב מספר לכם מה הוא רואה בצורה של ראפ. שני המשחקים פתוחים לציבור הרחב, ומעניין להתנסות בהם.

אם אתם מתכנתים, כדאי שתדעו שגוגל שחררה את הקוד הפתוח למספר התנסויות אחרות עם הבינה המלאכותית. הקוד הפתוח של A.I. Duet, למשל, מאפשר לכם להשמיע לבינה המלאכותית נעימות פסנתר קצרות, והיא תשלים אותן כרצונה, או אפילו תנגן לצידכם ותגיב לצלילים שאתם מפיקים. הקוד הפתוח של What Neural Networks See מאפשר לכם להבין איך רשתות עצבים מלאכותיות 'רואות' – ומדגים לכם כיצד כל חפץ מתורגם לסדרה של נקודות, קווים, צבעים ומרכיבים אחרים. ובאמצעות Thing Translator אתם יכולים לצלם חפצים, לשאול את הבינה המלאכותית איזה חפץ היא רואה, ולבקש ממנה גם לתרגם את השם לכל שפה אפשרית. נסו ולא תתאכזבו!

 

בינה מלאכותית – לכולם

רבות מההמצאות של העתיד עומדות להגיע מ- 'האנשים הקטנים' – מתכנתים צעירים ומבוגרים כאחד, שרוצים להשתמש בקוד הפתוח כדי לבצע מטלות שאיש מעולם לא חשב להעביר לבינה המלאכותית. חברות המידע הגדולות כיום מבינות זאת היטב, ולכן פותחות את הכלים שברשותן לציבור הרחב. גוגל, בעיקר, פתחה את מנוע הבינה המלאכותית המבוסס על רשתות עצבים מלאכותיות, הידוע בשם TensorFlow, לכל אדם שירצה להשתמש בו.

אחת ההמצאות המוזרות יותר המסתמכת על TensorFlow הופיעה באוגוסט האחרון ביפן, כאשר מהנדס מערכות בשם מקוטו קויקה ראה כמה קשה להוריו למיין את המלפפונים הגדלים בחווה שניהלו. ההורים נאלצו להקדיש שמונה שעות ביום למיון המלפפונים לפי קריטריונים של אורך, עקמומיות, עובי, צבע ואחרים. מקוטו בנה מערכת פשוטה המעבירה את המלפפונים בסרט נע תחת מצלמה, מעריכה את 'שוויו' של כל מלפפון, ומפילה אותו לקופסה הנכונה. ולמרות שהוא השקיע כמה חודשים בלימוד ואימון המערכת, מהרגע שזו קלטה את העיקרון – היא ייתרה כמעט לחלוטין את הצורך במיון ידני של המלפפונים.

חוות המלפפונים האוטומטית של מקוטו היא רק דוגמה אחת מני רבות אליה ניחשף בשנים הקרובות בתחום הבינה המלאכותית. כאשר תכנות של בינה מלאכותית מתקדמת הופך להיות פשוט וקל (יחסית) באמצעות הכלים שמספקות לנו החברות הגדולות, אפשר לצפות לשפע של המצאות רבות ומוזרות שיגיעו ממתכנתים בודדים ומחברות קטנות ויצירתיות. אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שבוודאי נראה "קורא וממליץ אוטומטי" של ספרים, "משערך אוטומטי" של סרטי פורנו עם התמקדות בסצינות המעניינות במיוחד, "יועץ יופי" שממליץ לך איך לצלם את עצמך לפייסבוק, "מעריך פוסטים לבלוג" שייתן לכל בלוגר ציון והמלצות לשיפור עוד בזמן כתיבת הפוסט, ועוד כהנה וכהנה רעיונות שישלבו את הבינה המלאכותית בכל תחום בחיינו.

 

מי יעצור את הבינה המלאכותית – ומי ישלוט בה?

עד כמה שאנו יכולים לראות, הרצת הבינה המלאכותית דרך הענן היא מטלה זולה – בוודאי בהשוואה לצורך במומחים אנושיים או בעבודה אנושית שתספק תוצאות דומות. מבחינה זאת, הבינה המלאכותית עומדת לשפר את חייהם של רבים מסביב לעולם, ובמיוחד האוכלוסיות מעוטות המשאבים והיכולת. אלו יוכלו לקבל שירותי ייעוץ רפואי, ייעוץ ביטוחי, ייעוץ משפטי וכן הלאה דרך הענן, בעלות אפסית – ואולי אפילו בחינם.

אבל האם נאפשר להן לעשות זאת?

חשוב לזכור שעולמנו מנוהל, במידה רבה, על-ידי 'גלדות' וקבוצות אינטרסים, שבוודאי לא ישמחו לראות חלק מפרנסתם זולגת לטובת הבינה המלאכותית. ארגוני הרופאים, למשל, בוודאי יביעו התנגדות לייעוץ רפואי שיסופק על-ידי מחשבים, גם אם הייעוץ הממוחשב מדויק יותר מהאנושי, ובוודאי מגיע מהר יותר דרך האינטרנט. הם יוכלו לעטוף את התנגדויותיהם באצטלה של דאגה לבריאות הציבור שתופקר לידיו הקרות של המחשב, ולמרות שיש אמת גם בטענה זו, ברור שגם ההסתמכות על רופאים אנושיים בלבד אינה מספקת מענה נוח לחלק גדול מהאוכלוסייה. הפתרון, לפיכך, יימצא בוודאי בשנים הראשונות בשיתוף פעולה בין המומחים האנושיים ליועצים הממוחשבים: בייעוץ רפואי ממוחשב מיידי, שמלווה בהפניה לרופא אנושי בכל מקרה של חשד למחלה מורכבת או חשש לטעות.

הצד השני של המשוואה הוא זה של חברות הענק שישלטו במנועי הבינה המלאכותית. כאשר אלגוריתמים יסייעו לנו בקבלת החלטות בתחומים רבים כל-כך, נהיה חייבים לדרוש מהחברות הללו שקיפות מלאה בנוגע לדרך הפעולה של האלגוריתמים. ללא שקיפות שכזו, לא נוכל לוודא שהחברות אינן מטות לתועלתן האישית את ההמלצות שמספקים האלגוריתמים (כפי שכבר מתברר שגוגל עושה כיום בתוצאות החיפוש שלה).

המשמעות הסופית היא שבעולם העתיד, נהיה חייבים לעבוד עם בינה מלאכותית ולצד בינה מלאכותית, אך כדי להפיק ממנה את המירב, כדאי מאד שגם נבין איך היא עובדת ועל-ידי מי היא נשלטת.

אז למה אתם מחכים? לכו לשחק עם אפליקציות הבינה המלאכותית של גוגל, והיכנסו לעולם חדש ומוזר, בו המחשבים מתחילים להשוות את יכולותיהם לאלו של בני-האדם.

 

—-

 

האפליקציות המומלצות:

Google Photos

Quick Draw

Giorgio Cam

 

בזמן שישנתם: הסיבות שטראמפ נבחר – ומה הן מלמדות על עתיד המערכת הפוליטית

ביומיים האחרונים נראית אמריקה כלאחר מלחמה. צעירים ממררים בבכי בכיכרות הערים. אזרחים צועדים ברחובות בעיניים מזוגגות, כאילו היו הלומי-קרב. נשיאת אחת האוניברסיטאות הגדילה ושלחה מכתב לכל הסטודנטים בו הפצירה בסטודנטים "לטפל בעצמכם ולספק תמיכה לאלו שזקוקים לה".

וכל זאת, רק מכיווון שנבחר הנשיא החדש של ארצות הברית: אחד דונאלד טראמפ.

התקשורת בארצות הברית לא הפסיקה לחבוט בטראמפ לכל אורך מסע הבחירות, וגם הרבה לפניו. ובצדק. האיש ליבה את הלהבות כנגד מהגרים חוקיים ולא-חוקיים וכנגד מוסלמים. מההתבטאויות שלו כנגד נשים נדף ריח עז של שובניזם והתנשאות, והוא אף הואשם על-ידי אחת-עשרה נשים שונות בהטרדה מינית, שחלק מעדויותיהן אומתו על-ידי קרובים ומכרים, להן סיפרו על ההטרדה עוד כשאירעה. אם כל זה לא מספיק, האיש מרבה בשקרים, או שהוא בור לגבי הנושאים אודותיהם הוא מדבר. מתוך כל אמירותיו, רק ארבעה אחוזים הינם אמת לאמיתה, ושבעים אחוזים נעים בין שקר גס ל- "שגוי ברובו". זאת בהשוואה להילארי קלינטון, ש- 25 אחוזים מאמירותיה אמת, ו- 26 אחוזים נוספים נעים בין שקר גס ל- "שגוי ברובו".  

ולמרות כל זאת, הציבור האמריקני בחר בטראמפ.

התגובה המיידית מצד התקשורת והילארי קלינטון, הייתה שבוחרי טראמפ שונאים נשים, גזענים, ובורים באופן כללי מכיוון שהם בוחרים שקרן שסילופיו והגזמותיו תועדו היטב, לתפקיד החשוב ביותר בעולם המערבי. כמובן שחלק מהבוחרים בטראמפ הם באמת גזענים, מיזוגנים, או שוטים. כאלו היו וכאלו יהיו תמיד, אבל הם רחוקים מלהיות הרוב בארצות הברית. את הבחירה בטראמפ הניע גורם אחר: בעיות של אמון. ולא אמון באדם ספציפי דווקא, אלא במערכת הפוליטית בכללותה.

כדי להבין את אי-האמון הזה, עלינו ללכת קצת יותר אחורנית – כמעט חמישה חודשים, ליתר דיוק – ולבחון את בריטניה בזמן שהחליטה להתנתק מהאיחוד האירופי. אירוע זה מכונה "ברקסיט", והוא אחד מהסימפטומים של תופעה רחבה יותר, במסגרתה מאבד הציבור אמון בדמוקרטיה הייצוגית.

בואו נבחן את הנתונים כדי להבין מה קרה כאן.

 

בעיות של אמון

זמן קצר אחרי שברקסיט התרחש, כתבתי מאמר באנגלית שהסביר בדיוק את הסיבות בעטיין הוא אירע. כיניתי את ברקסיט "נקמת האנשים העובדים", והסברתי שלמרות שהתומכים בברקסיט תוארו כגזענים, צרי-אופקים, או 'סתם מטומטמים', אפשר לראות את ההצבעה שלהם כצעד הגיוני ביותר. הם ראו שהמערכת הפוליטית אינה מצייתת להם, הבינו שהעולם מתקדם בלעדיהם, ופחדו להישאר מאחור.

אלו אינן מילים באוויר. הנה כמה נתונים. ראשית, בריטניה היא אחת המדינות האי-שוויוניות ביותר מבחינת השכר, והעשירון העליון בה מרוויח שכר הגבוה בממוצע פי 27 משכר העשירון התחתון. שנית, אזרחי בריטניה אינם סומכים על מפלגותיהם. כאשר התבקשו לדרג את רמת אמונם במפלגות הבריטיות, הציון הממוצע בכל רחבי בריטניה עמד על 3.54 מתוך 10. שלא במפתיע, האזורים בבריטניה שהפגינו רמת אמון גבוהה יותר בפוליטיקה, היו גם האזורים העשירים יותר – ואלו גם רצו פחות לנטוש את האיחוד האירופי. מבחינתם, החיים דבש. למה לשנות את המצב הקיים? סיכמתי את המאמר במילים הבאות –

"כרגע, הקונצנזוס בקרב עשירי ומפורסמי בריטניה הוא שהציבור מטומטם. הוא לא. הוא פשוט מתוסכל ורוצה להוכיח נקודה. אם האנשים בשלטון רוצים להימנע מקבלת החלטות הרסנית דומה בעתיד, הם צריכים להפסיק להאשים את הציבור, ולמצוא במקום זאת דרכים לשנות את הסביבה הפוליטית כך שהציבור יקבל כוח גדול יותר בענייני היום-יום של המדינות. כל מסלול פעולה אחר יוביל למתחים להתגבר, ואלו ישתחררו בפיצוץ בספרד-קסיט הבא, ביוון-קסיט הבא, או – מי יודע – אולי אפילו בטראמפ-קסיט."

ומה אתם יודעים? הנה זה קרה.

לא סתם הזכרתי את טראמפ. בעיות האמון של בריטניה הגיעו כבר מזמן גם לארצות הברית. בשישים השנים האחרונות נבדק הציבור האמריקני מדי שנה לגבי מידת ביטחונו שהממשלה "תעשה את הדבר הנכון". בשנת 1958, השנה הראשונה בסקר, ענו 73 אחוזים מהמבוגרים כי הם בוטחים בממשלה. מאז, מספר הסומכים צונח בהדרגה, והגיע בשנים האחרונות לשפל של 24 אחוזים בלבד.  

סקר אמון הציבור בממשלה בארצות הברית, בין השנים 1958 ל- 2015

סקר אמון הציבור בממשלה בארצות הברית, בין השנים 1958 ל- 2015

סקר דומה הועבר ב- 2011 וחשף שרמת האמון בקונגרס האמריקני צנחה לתשעה אחוזים בלבד. הרפובליקנים, במיוחד, חשו שהנשיא אובמה לא ייצג אותם היטב (או בכלל) בשמונה השנים האחרונות, ורמת אמונם בממשלה הגיעה לשפל של 13 אחוזים בלבד.

תוצאות דומות מגיעות גם מישראל. דו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה מ- 2015 חושף שכמעט שמונים אחוזים מהציבור אינם מרגישים שיש בידם הכוח להשפיע על מדיניות הממשלה.

חשבו על הנתונים הללו לרגע. בדמוקרטיה ייצוגית, אנו אמורים לבחור את נציגינו ולשלוח אותם לבית הנבחרים. איך ייתכן שאיננו סומכים עליהם, פעם אחר פעם, שיעשו את הדבר הנכון? אם מחלקה שלמה בחברה פרטית הייתה מגלה אחוזי אמון דומים במנהל המחלקה – האם הוא לא היה מוחלף לאלתר? ואם גם המנהל הבא אחריו היה זוכה באחוזי אמון דומים, והבא אחריו, והבא אחריו, והבא אחריו – האם אין מקום לחשוב מחדש על דרך בחירת המנהלים? האם אדם שעובד באותה מחלקה לא היה מסיק שדרך בחירת המנהלים שגויה מן היסוד?

זהו המצב בו מצאו את עצמם האמריקנים בבחירות האחרונות. על הסיבות המדויקות לחוסר האמון ארחיב לקראת סוף הרשומה, אבל שימו לב קודם מה קורה במצב כזה של חוסר-אמון קיצוני במערכת הפוליטית.

 

לבחור בשטן

שימו עצמכם בנעליו של אזרח אמריקני ממוצע. הוא מגיע לקלפי כשכולו זועם על השלטון, על הפוליטיקאים, על אפשרויות הבחירה שאינן באמת בידיו. הוא אינו אוהב את הילארי קלינטון, והוא ממש לא סובל את דונאלד טראמפ. המועמדים העצמאיים הם בדיחה. אותו אזרח עשוי לשרטט בראשו את הטבלה הבאה, שמגיעה מסקר של ה- CNN שנערך ביום הבחירות עצמו, ושתרגמתי לנוחות הקוראים בעברית –

התכונות החשובות של המועמדים בעיני הציבור, בסקר שערך ה- CNN מיד לאחר שהבוחרים יצאו מהקלפי

התכונות החשובות של המועמדים בעיני הציבור, בסקר שערך ה- CNN מיד לאחר שהבוחרים יצאו מהקלפי

הסקר מראה שהתכונה החשובה ביותר עבור מספר הבוחרים הגדול ביותר היא היכולת להביא לשינוי. וב- 'שינוי' אני לא מתכוון לטיפולים קטנים ומזעריים בחוק פה ובחוק שם, אלא לטלטול וניעור מחדש של המערכת כולה: טיפול בשחיתות המדומיינת והממשית של נבחרי הציבור, בהתעלמותם מהאזרחים הקטנים ובחוסר נכונותם להתמודד עם הזמנים המשתנים. זה מה שהיה חשוב באמת ל- 39 אחוזים מהבוחרים – יותר מכל תכונה אחרת.

הם לא רצו מישהו שידאג להם – והסקר מראה שרק למעטים היו אשליות שטראמפ באמת שם את הבוחרים בראש מעייניו.

הם לא רצו אדם עם הניסיון הנכון – מה עוזר ניסיון, אם אתה משתמש בו לרעת אלו שבחרו בך?

הם לא רצו שיקול דעת טוב – כבר היה ברור מי מבין המועמדים מקבל החלטות באופן רגוע ושקול, ומי מתפוצץ מדי דקה.

הם רצו את המועמד שיביא לשינוי, ומעטים מאד האמינו שקלינטון לחולל שינוי כזה במערכת הפוליטית. קלינטון, שנתמכה על-ידי המפלגה הדמוקרטית שכבר משכה בחוטים מאחורי הקלעים כדי שלא לאפשר לברני סנדרס להיבחר. קלינטון, שהייתה חלק מהמערכת הפוליטית עוד מאז היותה אשת הנשיא בשנות התשעים, ושנים ספורות לאחר מכן נבחרה להיות סנאטורית, ובקדנציה הבאה שירתה כמזכירת המדינה של ארצות הברית – למעשה, השר הבכיר ביותר בממשלה, שאחראי בעיקר על ענייני החוץ של המדינה. קלינטון, שלא הבריקה, שלא התייחסה לבעיית אי-האמון של האזרחים במערכת ובוודאי שלא הציעה חלופות.

לעומתה, דונאלד טראמפ: שקרן, בור, מלבה שנאה, אבל מבטיח שינוי. שינוי אמיתי, מן היסוד. כזה שיכול לחולל רק אדם שמגיע מחוץ למערכת הפוליטית, שאינו נתמך (לפחות לכאורה) מצד בעלי ההון הגדולים. שאינו חייב טובות לאף אחד, ושמעיז לספר לכולם את מה שכבר ידוע: שהמערכת מוטה ומושחתת. הוא טוען שהוא יכול לתקן אותה, וזו נקודת האור היחידה שהוא מביא.

והיא הספיקה להפוך את דונאלד טראמפ לנשיא ארצות הברית.

ועכשיו השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא – האם זה באמת נורא כל כך?

 

ההשלכות לטווח הארוך

נעזוב לרגע את הפרשנויות בנוגע לקשר שבין טראמפ לישראל. אין לי מושג איך טראמפ יתייחס לישראל, וכל מי שאומר לכם שהוא יודע – משקר. כרגע, אף אחד לא מבין מה מדיניות החוץ המלאה של טראמפ. אפשר למצוא אמירות שלו בעד ישראל מחד, ונגד המשך המעורבות האמריקנית בעסקי העולם "בלי שיצא להם משהו מזה" מאידך.

בטווח הארוך, הבחירה בטראמפ מסמלת על השינוי שחייב להתחולל במערכות המדיניות מסביב לעולם. הציבור מבין שהוא מנותק ממוקדי הכוח הממשיים, ושנבחרי הציבור אינם מייצגים אותו כהלכה. השקיפות הגוברת חושפת את המנהיגים המושחתים (ראו פרשת מסמכי פנאמה עליה כתבתי באחת הרשומות הקודמות) ומספקת ראיות מוחשיות באמצעות ויקיליקס לדעותיהם האמיתיות של אנשי השלטון, ולמתחולל מאחורי הקלעים. ולצד כל זאת, אזרחי המערב חשים על בשרם את התמורות הכלכליות: את האבטלה הנגרמת בשל הטכנולוגיה וצפויה רק להמשיך ולהתרחב, את חוסר הביטחון התעסוקתי ואת אי-השוויון הגדל, שמספק כוח גדול עוד יותר לאנשי ההון והשלטון.

לצד כל אלו, כולנו נחשפים ליכולות החדשות שהאינטרנט מקנה לנו: להתווכח על כל נושא ולהצביע עליו בלי צורך בנציגים, להגיע להחלטות חכמות בכוח הציבור, לקרוא כל דיון שמתקיים בבית הנבחרים ולהחוות דעתינו עליו, ולעבוד ביחד במיזמים כמו ויקיפדיה כדי להפיק מוצרים מרשימים באיכותם. כלים אלו עדיין ראשוניים, אבל כל בר-דעת מבין כבר שהם יחליפו – שהם חייבים להחליף – את המערכת הקיימת שמוסדה בתקופה בה רוב בני-האדם לא ידעו קרוא וכתוב, בה לחדשות לקח שבועות להגיע מצד אחד של המדינה לצדה השני, ושבה הייתה החכמה נתונה בידי המעטים והעשירים.

קשה להאמין שטראמפ יצליח להעביר את המערכת הפוליטית שינוי משמעותי. לא נראה שהוא מוצלח במיוחד ביצירת קשרים טובים וארוכי-טווח עם אחרים, ובמיוחד עם פוליטיקאים משופשפים וחשדנים. אבל הוא אינו צריך לבצע שינוי, מכיוון שהשינוי האמיתי כבר קרה: הציבור האמריקני החליט לדלג על המועמדת הראויה ביותר מבחינת כישורים, ולבחור במועמד עם כל התכונות השליליות האפשריות בתקווה – מועטה ככל שתהיה – שיביא שינוי. המתחרים בבחירות 2020 יפנימו את הלקח הזה, וישתמשו בו כדי להבטיח לאזרחים שהנה, הם אלו שיביאו את השינוי המיוחל. הם ידעו מה הציבור רוצה, והם ידעו באיזו שפה לדבר, ומי מהם שייבחר ויהיה מוכשר ונאמן להבטחותיו, אולי עוד יביא את השינוי לפוליטיקה האמריקנית.

ועד אז? ננשוך שפתיים, נקווה לטוב, ונחכה לראות אצל מי יקרה הברקסיט הבא.

 

—-

 

אני מתייחס למערכות השלטון בהרחבה בספרי הבא – "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה" – ולמעשה, כמעט מאתיים העמודים הראשונים בספר מוקדשים כדי להסביר את הסיבות למצב החדש שאנו נכנסים אליו. הספר אמור לצאת לאור בכינרת זמורה בעוד חודשיים. אם אתם רוצים להתעדכן כשהספר יוצא לאור, אני מציע שתירשמו כמנויים בבלוג, בתיבה מימין.

 

אובר צופה שמכוניות מעופפות יהיו זולות יותר ממוניות עד 2030

לפני חצי-שנה כתבתי מאמר באנגלית על כך שעד שנת 2035 נראה כבר מכוניות מעופפות בשמי העיר. כנראה שאובר שמעה גם היא על הנושא ועל החיזויים שלי, והחליטה לבחון אותו בעצמה. מחלקה פנימית בחברה בשם "אובר מעלה" (תרגום מאד חופשי ל- Uber Elevate) שחררה לפני שבוע דו"ח בו היא סוקרת את החידושים האחרונים ברחפנים המסוגלים לשאת נוסעים אנושיים. מסקנות הדו"ח ברורות –

"לסיכום, בניתוח שלנו מצאנו שכטמנ"אים (VTOL – כלי טיס הממריאים ונוחתים אנכית), עם התכונות הנחוצות לתפעול במספרים רבים, מתאפשרים טכנית בשימוש בטכנולוגיות של היום. במספרים רבים (כלומר, ברמות ייצור גבוהות הגיוניות), שירותי כטמנ"אים יהיו אפשריים בעלויות נמוכות מספיק כדי לאפשר אימוץ רחב."

למקרה שלא הבנתם את הניסוח עם כל הז'רגון הכלכלי-תעשייתי, הנה סיכום מצידי: אפשר להשתמש במכוניות מעופפות כאמצעי תחבורה ציבורית כבר היום, ואם מספיק אנשים ישתמשו בהן – הרי שהמחירים ירדו מספיק כדי להתחרות במכוניות רגילות. לפי הניתוח של אובר, נסיעה לאורך כל סאן פרנסיסקו, שהייתה אמורה לדרוש שעה וארבעים דקות ולעלות 111 דולרים במונית, תקוצר ל- 15 דקות בלבד באמצעות שימוש בטכמנ"אים. המחיר הראשוני של טיסה שכזו יהיה 129 דולרים, אך כאשר תיכנס המערכת לשימוש שוטף, אמור המחיר לרדת לעשרים דולרים בלבד לפי ההערכות.

כן, באמת.

כדי להבין איך הגיעו אנשי אובר למסקנות הללו, נעבור על הגורמים שהם מיפו כקריטיים להצלחת הרכבים המעופפים.

דוגמא לכטמנ"אי סיני – EHANG 184

 

אתגרים והצלחות

במאמר המקורי שכתבתי, זיהיתי שלושה אתגרים משמעותיים שמנעו עד כה את הצלחתן של המכוניות המעופפות –

  • בטיחות: לפי תקנות התעופה באמריקה, כדי לקבל אישור להטסת מטוס פרטי, יש צורך בניסיון של לפחות 500 שעות טיסה. בניתוח המקורי טענתי שהפיתרון לאתגר זה אמור להגיע מהתקנת טייסים אוטומטיים, שיפעלו בדומה לדרך בה רכבים אוטונומיים נוסעים בכבישים.
  • אנרגיה להנעת הרכב: רכבים מעופפים חייבים להסתמך על מקור אנרגיה שיחליף את הנפט הבזבזני והמזהם את הסביבה. הפיתרון הוא בהנעה חשמלית, ואכן אנו רואים שאבות הטיפוס של רכבים מעופפים רבים מסתמכים כיום על הנעה חשמלית גרידא. טענתי שקצב השיפור ביכולות הסוללות החשמליות מרמז כי כבר בשנים הקרובות נוכל להפעיל רכב חשמלי במשך יותר מעשרים דקות.
  • מקור לאנרגיה חשמלית: גם הנעה חשמלית גובה שפע של אנרגיה, ואת הסוללות יש להטעין מחדש לאחר כל טיסה. הדרך להתמודד עם אתגר זה טמונה באנרגיית השמש, שאנו צפויים לקצור ולאגור יותר ויותר ממנה בעשורים הקרובים, כך שרכבים חשמליים יוכלו להיטען בעלות נמוכה בכל פעם שינחתו.

גם המומחים של אובר זיהו את האתגרים הללו בסקירה שערכו, ועונים עליהם באופן דומה. הם הוסיפו מספר אתגרים נוספים עליהם לא חשבתי. השניים המעניינים ביותר לטעמי הם –

  • בעיית זיהום הרעש: אחת הסיבות לכך שמסוקים אינם נמצאים בשימוש בערים היא הרעש החזק שהם עושים בהמראה ובנחיתה. עם זאת, כטמנ"אים המונעים בחשמל מסוגלים להמריא ולנחות בשקט יחסי.
  • תשתיות הנחיתה וההמראה: הכטמנ"אים מסוגלים להמריא ולנחות באופן אנכי – כלומר, לעלות או לרדת ישירות באוויר – אך עדיין יש צורך במשטחי נחיתה והמראה ישרים ובטוחים. לשם כך מציעה אובר יצירה של ורטיפורטים ("נמלים אנכיים") ו- ורטיסטופים ("עצירות אנכיות"). בעיר גדולה כמו ניו-יורק יהיו בערך תריסר ורטיפורטים, שיכללו אנשי צוות שיתחזקו את הכטמנ"אים, תחנות להחלפת סוללות וציוד דומה. הוורטיסטופים, לעומת זאת, ישמשו כסוג של תחנות אוטובוס מוסדרות בהן יעצרו הכטמנ"אים כדי להוריד ולהעלות נוסעים. ניתן יהיה להקים נמלים אנכיים על גגות בניינים גדולים, כקניוני קניות, וכך להגיע לניצול מיטבי של התשתיות בעיר. ובאשר לוורטיסטופים – אלו יוכלו להופיע בכל מקום, ואובר צופה שעם התפתחות הטכנולוגיה, ניתן יהיה אפילו להביא את הנוסעים ישירות לבתיהם.

 

ונטיפורט (נמל אנכי לרכבים מעופפים) על גג חניון לרכבים קרקעיים.

ונטיפורט (נמל אנכי לרכבים מעופפים) על גג חניון לרכבים קרקעיים.

 

  • מזג אוויר: גשם חזק, שלג, וכמובן רוחות עוצמתיות צפויים להשפיע יותר על הכטמנ"אים מכפי שהם משפיעים על התחבורה הקרקעית. עם זאת, האנליסטים של אובר צופים שרק 16 אחוזים מזמן הפעולה של הכטמנ"אים יושפעו ממזג האוויר. הם אינם מודאגים במיוחד מקרח – הם סבורים שבאמצעות עיצוב נכון של להבי הכטמנ"אים וויסות פעולת המנוע החשמלי אפשר להימנע מרוב התאונות הנגרמות משלג ומקרח. רוחות חזקות הן כבר עניין אחר, וטייסי הכטמנ"אים (אנושיים או מלאכותיים) יצטרכו לשמור מרחק ממכשולים שהם עלולים להתנגש בהם בשל פרץ רוח פתאומי.

אתגר מזג האוויר, אגב, נעלם כמעט לחלוטין במדינות בעלות אקלים נוח כמו ישראל. אולי תל אביב תהיה הבאה בתור להתקין תשתיות לרכבים מעופפים, מיד אחרי שעמק הסיליקון יקבל את שלו?

 

לוחות זמנים

אם אתם מתכננים לצאת כבר מחר מהבית ולהזמין את המונית המעופפת שלכם, כדי שתמתינו עוד קצת. לא מדובר בחזון לשנים הקרובות. אובר צופה שהכטמנ"אי הראשון שיהיה מסוגל לגמוע בערך 150 קילומטרים במהירות של 250 קמ"ש, עם מספר נוסעים וטייס, יגיע לשוק רק בעוד חמש שנים. שירותי התחבורה הציבורית המעופפת הראשונים, לפי חישוב זה, אמורים להתחיל בין שנת 2025 ל- 2030. זאת, כמובן, בהנחה שכל הרשויות הציבוריות מתקתקות עניינים ומספקות את כל האישורים לאובר בפרק זמן סביר – וכולנו יודעים כמה שממשלות אוהבות את אובר, ובאיזו יעילות גבוהה הן מתפקדות כל העת.

 

לוח זמנים לרכבים מעופפים

לוח זמנים לרכבים מעופפים

אז אובר אופטימית, אולי יותר מדי, אבל עד עכשיו זה עבד לה לא רע בכלל. כך שאני עדיין דבק בחיזוי המקורי שלי: עד שנת 2035 נראה שירותי תחבורה ציבורית מעופפת להמונים בכמה מהערים הגדולות בעולם. אם הייתי צריך להמר, הייתי שם את הכסף על ערים עשירות עם מזג אוויר נעים כמו לוס אנג'לס, סאן פרנסיסקו, דובאי, וכמובן – תל אביב.

רק בואו נסיים קודם לבנות את הרכבת הקלה.

 

על משחקים, ערכים ועתיד התעשייה

על משחקים, ערכים ועתיד התעשייה

אני אוהב משחקי מחשב. אני אוהב לשחק בהם, אבל לא פחות מכך, אני אוהב לצפות בדרמות המתחוללות מסביבם בקרב קהילות השחקנים השונות. אלו מהווים סוג של מיקרו-קוסמוסים זעירים שמדגימים לנו איך אנשים צעירים (כלומר, בין גילאי חמש-עשרה לארבעים בערך) חושבים – ובהתאם לכך גם איך יכולות להיראות הדרישות מחברות בעתיד.

אחת מהדרמות המעניינות יותר בתחום משחקי המחשב מהשנה האחרונה היא פרשיית 'שרתי הווניל' של המשחק וורלד אוף וורקראפט של חברת בליזרד. מדובר במשחק מקוון בן יותר מעשר שנים, שבשנותיו הטובות ביותר נהנה מיותר מתריסר מיליון שחקנים מסביב לעולם. מאז שנת 2010 נמצא המשחק בדעיכה הדרגתית, ועד לסוף 2015 ירד מספר השחקנים ל– 5.5 מיליון. בליזרד ניסתה להמשיך ולהפיק תוספים למשחק, שימשכו בחזרה את השחקנים – אך אלו לא זכו להצלחה מרובה, והמשחק המשיך לדמם שחקנים באופן עקבי.

רבים מהשחקנים התחילו לפתח נוסטלגיה לימים הטובים והמוקדמים של המשחק: כשהוא היה צעיר ורענן, ולפני כל התוספות והשינויים שהגיעו לאורך השנים. בסופו של דבר, החליטה קבוצת שחקנים לעשות מעשה ולפתוח שרת פיראטי משלהם, בו יוכלו הם וחבריהם לשחק בגרסה המקורית של המשחק. השרת הפיראטי זכה לשם נוסטלריוס והופעל בהתנדבות מלאה, כשעלויות האחסון וזרימת המידע מכוסות באופן ישיר על-ידי השחקנים. עד לאמצע 2016 הגיע מספר השחקנים ל- 800,000, ומנהלי השרת התכוננו לגדול עוד יותר – ואז התעוררה בליזרד ואיימה על המנהלים בתביעה משפטית. וכך בא הסוף לנוסטלריוס.

 

נתונים לגבי הצלחתה של נוסטריליוס

נתונים לגבי הצלחתה של נוסטריליוס, במקור מאתר UniLad

 

על ערכים ומשחקים

רבים משחקני נוסטלריוס קיוו לקבל חדשות טובות בכנס בליזקון, אותו עורכת בליזרד מדי שנה. הם ייחלו לשמוע שהחברה הקשיבה לבקשותיהם ומוכנה לפתוח שרתים שיציעו תוכן 'עתיק'. הסיכוי לכך, למרבה הצער, היה קלוש. בליזרד אינה מעוניינת לפלג את שחקניה בין גרסאות שונות לאותו משחק, ומעדיפה להשקיע את זמנם היקר של המפתחים בשדרוג המשחק הקיים – ולא בחזרה אחורנית להיסטוריה. אבל הסיבות הללו לא עניינו את השחקנים, וכפי שכתבו מנהלי נוסטלריוס בפורומים

"אם בליזרד לא תפרסם הודעה שמכבדת את ערכי הליבה שלהם עצמם, היו בטוחים שאנו נעשה זאת."

ערכי הליבה של בליזרד מתמקדים בעיקר בסיפוק חוויית משחק איכותית ומרשימה, במתן כבוד ל- 'גיק הפנימי' שנמצא בתוך כל אחד מהמפתחים והשחקנים, בהאזנה פעילה לכל קול, ובתמיכה בקהילת השחקנים הגלובלית. אנשי נוסטלריוס טוענים שההחלטה לסגור את השרתים הפיראטיים, לצד השתקת השחקנים בפורומים שמבקשים להחזיר את המשחק לימי נעוריו, עומדת בניגוד לערכי הליבה. אפשר להתווכח האם בליזרד מפרה את ערכי הליבה של עצמה או שלא. אפשר לטעון באותה מידה של שכנוע שדווקא החלטת החברה להתמקד בגרסה אחת ואחידה של המשחק, עם מספר רב ככל האפשר של שחקנים, תשפר את ההנאה של כל המעורבים. אבל הנקודה החשובה באמת היא זו: השחקנים דורשים מהחברה לעמוד בערכים אליהם היא התחייבה. ואם לא – הם סבורים שיש להם את הכוח לקחת את העניינים לידיהם.

זהו רגע שיכול ללמד אותנו הרבה על עתיד החברות וספקי השירותים, ואת הלקחים צריך לפרק לשניים: הדרישה לערכים, וכוחם של המשתמשים.

 

הדרישה לערכים

חברות התחייבו מאז ומתמיד למצוינות – זה היה, אחרי הכל, המותג (Brand) שמכרו. בשוק בו כולם יכולים למכור מכנסי ג'ינס, החברה שיכולה להתהדר במותג של מצוינות ואמינות היא זו שתבלוט מעל כל היתר. אבל בשנים האחרונות אנו רואים שינוי בסוג המוצרים הנמכר, שמסביר מדוע המשתמשים מייחסים חשיבות גדולה גם לערכים ערטילאיים יותר ממצוינות גרידא. במסגרת אותו שינוי, חברות רבות מפסיקות למכור מוצרים, ומתחילות להשכיר שירותים ולפתח מערכות יחסים ארוכות טווח עם הלקוחות.

מערכת ההפעלה חלונות (Windows) היא דוגמה טובה לדפוס הפעילות החדש. כאשר אני רוכש את מערכת ההפעלה, אני פותח במערכת יחסים ארוכת-טווח עם מיקרוסופט. אני מצפה מהם לעדכן את מערכת ההפעלה באופן שוטף, להתמודד עם כל פרצות אבטחה שמתגלות, לשפר את ביצועי התכנה – ולעשות כל זאת מבלי שאצטרך להשקיע אפילו שקל אחד נוסף מכספי.

מיקרוסופט, כמובן, אינה לבד במערכה. כמעט כל שירות בו אני משתמש בעולם הדיגיטלי פועל באופן דומה. אני יכול להוריד לקינדל כל ספר דיגיטלי באמזון, אבל החברה יכולה באופן עקרוני למחוק לי אותו מהמכשיר. היא יכולה גם לבחור להגביל את הספרים שאני יכול להוריד למכשיר, ובכך להפוך את המוצר הפיזי – הקינדל – לבלוק נטול תועלת.

ולמה לעצור בעולם הדיגיטלי?

יותר ויותר עצמים פיזיים מתחברים לרשת כיום: מהמכונית ועד לבית החכם ומעבר. בהתאם לכך, טסלה מעדכנת את הרכבים החכמים שלה דרך האינטרנט – ויכולה גם להסיר פונקציות שאינן נחוצות לדעתה – גם אם המשתמשים מעוניינים בקיומן. וכאשר גוגל החליטה לאחרונה להפסיק לתמוך במוצר מסוים לבית החכם, היא הודיעה שתוך חודש תישלח למוצר 'פקודת חיסול' שתגרום לו להפסיק לעבוד. לחלוטין. ומה עם המשתמשים שכבר רכשו את אותו מוצר? במילה אחת – זבש"ם.

בעולם שאנו נכנסים אליו, הלקוחות מבינים יותר ויותר שהם אינם רוכשים מוצרים מחברות, אלא הופכים להיות מנויים לאורך זמן. ככאלו, הם גם כפופים לגחמותיהן של החברות – ובמצב זה הם מקנים חשיבות גדולה יותר לערכים שאותן חברות טוענות שהן כפופות אליהם. הערכים הופכים להיות איים של יציבות בים הדיגיטלי שאינו מפסיק לגעוש ולהשתנות.

אבל האם החברות באמת רואות עצמן כפופות לערכים אלו?

 

כוחם של המשתמשים

שימו לב שוב  לדברים שכתבו משתמשי נוסטלריוס – "אם בליזרד לא תפרסם הודעה שמכבדת את ערכי הליבה שלהם עצמם, היו בטוחים שאנו נעשה זאת."

משתמשי נוסטלריוס סבורים, כפי הנראה, שיש להם הכוח לפתוח שרת משלהם ולהותיר אותו מחוץ לידיה של בליזרד, מבלי שמערכת המשפט תקפד את ראשיהם בתהליך. קיים סיכוי ממשי שהם גם צודקים. הם יכולים תמיד לפתוח שרת במדינה עלומת-שם כלשהי שאינה מכבדת את חוקי זכויות היוצרים. הם יכולים לקבל תשלום בביטקוין – מטבעות שאינם עוברים רגולציה מדינית – כדי לקיים את השרת. בהתחשב באפשרויות הללו, אין פלא שהנוסטלריים מרגישים שהכוח בידיהם.

לא רק הנוסטלריים מקבלים כוח בשנים האחרונות. הגולשים ברשת כיום יכולים להוריד מוזיקה, וידאו, משחקים ואפילו ספרים באופן פיראטי, במקום שישלמו עליהם מכספם. חברות המוזיקה נלחמו בטחנות הרוח כמעט שני עשורים, ועדיין לא הצליחו לעצור את הפיראטים. אנשים מעדיפים להוריד את המוזיקה בחינם – אך רבים מוכנים גם לשלם לאחר מכן על רכישת המנגינות האהובות עליהם דרך פלטפורמות דיגיטליות כמו אייטונז. מבחינה זו, הנגישות הגוברת מהווה ברכה, מכיוון שהיא מחלצת את השוק ממצב בו השליטה עליו הייתה של חברות המוזיקה הכל-יכולות. היא מספקת תחרות. וכל עוד יש תחרות שתלויה בערכים, הערכים יישמרו.

לא ברור האם תחרות מסוג זה יכולה להישמר לאורך זמן עבור החברות הדיגיטליות. חברות מסוימות, כמו גוגל ופייסבוק, נסמכות על המידע הגדול שברשותן – על פטא-בייטים של מידע שהן מנתחות מדי יום כדי לספק לנו את השירותים המוצלחים ביותר. אף משתמש – או קבוצת משתמשים – אינם יכולים להתחרות בשירותים שגוגל או פייסבוק מספקות. מכיוון שכך, דווקא החברות הגדולות ביותר עשויות ליהנות מהמצב החדש בו הן אינן מחויבות לערכים מסוימים – לפחות הלכה למעשה.

 

Success Kid - אני משתמש ויש לי כוח! (אבל רק מול חברות שאינן גוגל, פייסבוק, אמזון או אפל)

 

סיכום

כתבתי בתחילת הרשומה כי משחקי מחשב יכולים ללמד אותנו על דרישות משתמשי העתיד ועל הדרך בה יתנהלו חברות העתיד. המאבק בין בליזרד לבין השחקנים מראה היטב שחברות כיום צריכות לטפח קהילות משתמשים ולחזק את האמון שהם תולים בחברות. כאשר האמון מופר, המשתמשים יכולים לקחת את העניינים לידיהם – ובמקרה של בליזרד נראה בעתיד מה יהיו ההשלכות.

 


 

המקור לתמונת השער: Polygon

תחבורה בעיר העתיד: עד כמה הרכבים האוטונומיים בטוחים?

תחבורה בעיר העתיד: עד כמה הרכבים האוטונומיים בטוחים?

 

קיבלתי שפע של תגובות לרשומה האחרונה בנושא התחבורה בעיר העתיד, חלקן בהודעות פרטיות וחלקן בפייסבוק. רוב ההערות התמקדו בשתי נקודות מרכזיות:

  1. המנצח האחד: האם באמת תהיה רק חברה אחת, או עירייה אחת, ששולטת ומתפעלת את כל הרכבים האוטונומיים?
  2. בטיחות המערכת: האם הרכבים האוטונומיים באמת יהיו בטוחים?

אלו נקודות מצוינות שחשוב לגעת בהן. נתמקד בכל אחת מהן בתורה.

 

המנצח האחד

האם באמת תפעיל רק חברה אחת את הרכבים האוטונומיים בעיר? רוב האנשים שהעירו לגבי נקודה זו ציינו שהמקרה שתיארתי, בו אנשים צריכים לחפש רכבים זמינים באמצעות אפליקציות שונות, אינו באמת רלוונטי. אחרי הכל, אפשר לחשוב על אפליקציה מקיפת-על, שסורקת אחר רכבים מתוצרת ובהפעלת כמה חברות שונות. הם צודקים בכך, אך מערכת התחבורה האוטונומית שהצעתי אינה מבוססת רק על מציאת נוסעים. היא מערבת גם פעולה מתואמת בדיוק מירבי בין מספר רב של מכוניות, רחפנים, רובוטים, בתי-עסק ולקוחות. תיאום מדויק ושיתוף פעולה ברמה שכזו מחייבים מיליוני מיקרו-אינטראקציות בין עשרות חברות שונות, ורבות מהאינטראקציות הללו דורשות פיקוח מצד עובדים אנושיים באותן חברות: רואי חשבון, עורכי דין וכמובן מהנדסים שצריכים לתאם בין מערכות שונות שפועלות בסטנדרטים שונים.

עובדה זו מרמזת שהדרך היעילה והזולה ביותר להקים מערכת של תחבורה אוטונומית בעיר היא באמצעות חברה אחת שתיקח אחריות על כל הרכבים האוטונומיים. מעבר לכך, הרכבים האוטונומיים לומדים ומשתפרים בכל קילומטר שהם נוסעים – אך רק אם החברה המפעילה אותם מעבדת את המידע ומזרימה את התובנות לרכבים שלה! כך שהשיפור הגדול ביותר בבטיחות יגיע, שוב, מקיומה של חברה אחת המפעילה את כל הרכבים האוטונומיים בעיר.

כמובן שמדובר בניחושים בלבד לגבי העתיד, וייתכן בהחלט שנראה שותפויות בין כמה חברות שונות להפעלת התחבורה האוטונומית בעיר, במיוחד עם חלוף הזמנים ולאחר שיוגדרו סטנדרטים מדויקים למערכות הללו. אך בשלבים הראשונים אני עדיין מאמין שנראה רק חברה אחת או שתיים בכל עיר שיפעילו את התחבורה האוטונומית.

 

בטיחות בכבישים

בטיחות במכוניות ללא-נהג מתחלקת לשני סוגים: בטיחות בכבישים באופן כללי, ובטיחות מפני פריצות.

במקרה הראשון, נראה שאנו מתקדמים למקום טוב. הרכבים האוטונומיים של גוגל נסעו יותר משני מיליון קילומטרים בשבע השנים האחרונות. בכל הזמן הזה הם היו מעורבים רק ב- 17 תאונות, שאף אחת מהן לא אירעה באשמת הרכב האוטונומי. חלק גדול מהתאונות אירעו בזמן שהרכב האוטונומי המתין בסבלנות ברמזור, ונהג אנושי חסר-זהירות התנגש בו מאחור.

עד כאן החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שברכב האוטונומי של גוגל יושבים גם מהנדסים שאחראים לקחת שליטה על הרכב במידה ונראה שהוא עומד לבצע תאונה. גוגל דיווחה על 272 מקרים בהם המהנדסים החליטו לחטוף את השליטה על הרכב מהנהג האוטומטי מכיוון שחששו שהוא עומד לעשות טעות. כל אחד מהמקרים הללו נבחן בקפידה לאחר מכן, והחוקרים קבעו שרק ב- 13 מתוכם נמנעה באמת תאונה.

ואחרון חביב, לחדשות המשמחות: תדירות התאונות הפוטנציאליות יורדת עם הזמן. בסוף 2014, המהנדסים היו לוקחים שליטה על הרכב אחת לכל אלף ומאתיים קילומטרים. שנה אחת בלבד לאחר מכן, המהנדסים כבר לקחו שליטה על הרכב רק אחת לכל שמונת-אלפים וחמש-מאות קילומטרים.

המשמעות היא שהרכבים האוטונומיים אינם בטוחים עדיין לשימוש. לפי דו"ח שהוציאה אוניברסיטת מישיגן ב- 1993, שכיחות תאונות הרכבים בקרב בני 16-19 עומדת על תאונה אחת לכל שמונים אלף קילומטרים. לפי נתונים עדכניים יותר, תאונות המערבות נפגעים מתרחשות אחת ל- 3.3 מיליון קילומטרים.

מספר תאונות לעומת מיילים בכבישים, לפי גילאים. מקור: דו"ח מאוניברסיטת מישיגן, 1993

מספר תאונות לעומת מיילים בכבישים, לפי גילאים. מקור: דו"ח מאוניברסיטת מישיגן, 1993

נקודות אלו מבהירות שיש עוד לאן להתקדם, אבל השיפור שהתחולל בין 2014 ל- 2015 הינו דרמטי, והרכבים האוטונומיים רק צפויים להמשיך להתפתח ולהשתכלל עם הזמנים. למעשה, כל מה שאנו יודעים על רכבים אוטונומיים ועל רובוטים באופן כללי מרמז שקצב השיפור רק יעלה, מכיוון שככל שיהיו רכבים מקושרים רבים יותר על הכבישים שילמדו זה מחוויותיו של זה, הם צפויים 'להחכים' בקצב מהיר יותר.

חברות אחראיות כמו גוגל משתפות את הנתונים הללו עם הציבור, או לפחות עם הרגולטור, ונזהרות מלשווק את הרכבים האוטונומיים כמתאימים לשימוש בהווה. חברות אחראיות פחות, כמו טסלה, משווקות את רכביהן כאילו היו אוטונומיים לגמרי ובטוחים יותר מנהגים אנושיים, אך הנתונים עדיין אינם תומכים בטענות אלו – וכבר שלושה 'נהגים' שהסתמכו על הרכבים ה- 'אוטונומיים' של טסלה מצאו את מותם כתוצאה מתאונות שאירעו במהלך הנהיגה האוטומטית. אחד מאותם נהגים צפה ב- DVD בזמן שאירעה התאונה הקטלנית. הוא פשוט סמך על הרכב שלו עד כדי כך.

בינתיים, אלו סיבות טובות לדרוש מטסלה, אובר, ניוטונומי וכל חברה אחרת שמתכננת להעלות רכבים אוטונומיים לכבישים, לשתף מידע באופן פתוח ומלא עם הציבור. נוסעים שיבחרו להשתמש ברכב אוטונומי בשנתיים-שלוש הקרובות צריכים להיות מודעים לכך שהם מהווים 'שפני ניסיון' ושהרכבים הללו אינם בטוחים עדיין באותה המידה כנהג אנושי. אך כאמור, הרכבים ממשיכים להשתכלל בעוד שיכולת הנהיגה האנושית נותרת בעינה. תוך פחות מעשור, קרוב לוודאי שהרכבים האוטונומיים כבר יעשו פחות תאונות מנהגים אנושיים.

אבל מה עם בטיחות מפני פריצות?

 

בטיחות מפריצות

דמיינו את התרחיש הבא: אתם נוסעים להנאתכם ברכב האוטונומי שלכם בשעת לילה מאוחרת, כשלפתע – מבלי שתתנו הוראה כלשהי – כל החלונות נסגרים, הדלתות ננעלות, האורות בתוך הרכב נכבים, ועל המסך הראשי של המחשב ברכב מופיעה הודעה –

"אנו שולטים ברכב שלך. יש לך חמש דקות להעביר חמישים ביטקוינים לחשבון הבנק המוצפן שלנו. ראה פרטים בתחתית העמוד. תודה!"

זהו אינו תרחיש דמיוני כל-כך. הרכבים המשוכללים ביותר היום מוגדרים כבר בעמק הסיליקון כ- "מחשב על גלגלים". המומחה לטכנולוגיה קווין קלי מנבא בספרו האחרון שתוך עשור, הרכבים החדשניים ביותר יצרכו יותר רוחב פס אינטרנטי מהמחשב הביתי הממוצע. למחשבים – במיוחד כאלו המחוברים לאינטרנט – אפשר לפרוץ. ופריצות שכאלו אכן מתחילות להתרחש, כפי שיכולה להעיד חברת פיאט קרייזלר.

בשנה האחרונה הצליחו חוקרי אבטחה להתחבר לג'יפים של פיאט קרייזלר דרך האינטרנט, ולהוכיח כי הם מסוגלים לעצור את פעולת המנוע והבלמים מרחוק, ואף לגרום לג'יפ לבצע תאונה שהייתה קטלנית אילו הייתה מתחוללת בתנאי נסיעה רגילים בכביש. רכבים אוטונומיים יוכלו להיפרץ בדרכים דומות, וככל שיהיו אוטונומיים יותר ומקושרים יותר, כך גדלה הסכנה.

הג'יפים של פיאט קרייזלר שנפרצו לאחרונה. מקור: צ'רלס קרופה/AP, מאתר הגרדיאן

הג'יפים של פיאט קרייזלר שנפרצו לאחרונה. מקור: צ'רלס קרופה/AP, מאתר הגרדיאן

הרכבים האוטונומיים ימוגנו מפני רוב הפריצות באמצעות יצירת מערכות אבטחה משוכללות, והפרדה (ככל האפשר) בין האלמנטים השונים ברכב כדי למנוע מצב בו פריצה מוצלחת למערכת הבידור, למשל, מאפשרת לתוקף להשתלט גם על הבלמים וההגה. חברת טסלה מנצלת אפילו את כוחם של ההאקרים עצמם, ומציעה פרסים בגובה של עד 10,000 דולרים להאקרים שיצליחו לחשוף פרצות אבטחה רציניות ברכבי טסלה, וידווחו עליהם לחברה. בדרך זו, הפרצות הברורות ביותר תאותרנה מבעוד מועד.

לרוע המזל, רכבים אוטונומיים לעולם לא יהיו בטוחים במאה אחוזים מפריצות סייבר. עם זאת, לא קיימת מערכת היום שבטוחה מפריצות וממתקפות. תוקפים נחושים מספיק יכולים לשבש אפילו את אספקת החשמל לאיזורים קריטיים כמו בתי חולים באמצעות מזמרה פשוטה. השאלה החשובה באמת היא האם יהיה לפושעים אינטרס כלכלי לתקוף את מערכות התחבורה האוטונומיות, או האם טרוריסטים יצליחו לאתר פרצות אבטחה שההאקרים הטובים ביותר בעולם מתחרים כדי למצוא לפניהם ולהסגיר לחברות הרכבים תמורת תשלום יפה ופרסום.

אני מאמין שחשיבותם של הרכבים האוטונומיים לכלכלה ולחיינו תצדיק את השימוש בהם על אף הסכנות, אך רק אם חברות הרכבים יקפידו לגבש דרכי אבטחה יעילות. כאן מגיעה שוב חשיבות שיתוף המידע: חברה שרוצה לשכנע אותנו להשתמש ברכבים האוטונומיים שלה, צריכה להוכיח באותות ובמופתים שהיא מודעת גם לסכנות הפריצה ונוקטת במירב הצעדים ברשותה כדי לסכל אותן מבעוד מועד.

 

סיכום

עיקר הרשומה עסק בבטיחותם של הרכבים האוטונומיים. זו משתפרת באופן מתמיד, אך ברור שעלינו לדרוש שקיפות מלאה מחברות הרכבים כדי שנוכל לקבל את המידע העדכני ביותר, להגיע להחלטות המושכלות ביותר, ולהפעיל לחץ על החברות כדי שלא ישקטו על שמריהן. כל עוד נמשיך לעשות זאת, ימשיכו גם הרכבים האוטונומיים להשתפר.

 


 

מעניין אתכם? קראו גם את המאמר הקודם: עיר העתיד – רכבים אוטונומיים, רחפנים ורובוטים