על ביל גייטס, מיקרוצ'יפים ותיאוריות קונספירציה

על ביל גייטס, מיקרוצ'יפים ותיאוריות קונספירציה

בוודאי שמעתם על ביל גייטס. מיליארדר חביב שבסך הכל רוצה להחדיר לגוף של כולם מיקרו-צ'יפים, באמתלה של חיסונים תמימים.

זו, לפחות, תיאוריית הקונספירציה שפותחה מסביב לגייטס. היא לא הראשונה, ובוודאי לא תהיה גם האחרונה, שממוקדת באחד האנשים העשירים ביותר בעולם. בניגוד לתיאוריות קונספירציה רבות אחרות, אנו יכולים לזהות בדיוק (יחסית) מאין הגיעה וכיצד עברה אבולוציה כשקפצה בין אתרי חדשות, משתמשים במדיה החברתית וידוענים בטוויטר. ההתחקות אחר התיאוריה ומסלול ההתפשטות שלה יכולה ללמד אותנו לקחים אודותיה בפרט, ועל תיאוריות קונספירציה – והאנשים שמאמינים להן – בכלל.

התיאוריה מתבססת על שלוש הנחות שגויות. נתייחס לכל אחת מהן בתורה.

הנחה ראשונה: ביל גייטס חזה את המגיפה

באמצע מרץ השתחררה טענה חדשה לאינטרנט, באינסטגרם. הכותב, Freedom_Faction, דיווח על "אירוע הכנה למגיפה עולמית (Pandemic exercise) שביל גייטס ארגן ואירח חודש אחד בלבד לפני שנודע על הנפגעים הראשונים מנגיף הקורונה החדש. הרמז הברור היה שגייטס הוא זה שהנדס את הנגיף, או שלפחות ידע מראש על התכנית לשחררו[1].

האמת, כרגיל, מורכבת יותר. גייטס אכן חזה מראש את בוא המגיפה, אבל הוא לא היה הראשון. קדמו לו… בוא נראה… אה, כן: כל האפידימיולוגים (חוקרי המחלות) מאז השפעת הגדולה של 1918. כי באמת שלא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שווירוסים חדשים יכולים להתפשט במהירות בעולם. ג'ורג' בוש, נשיא ארה"ב בזמנו, הבין בעצמו (לאחר שקרא ספר על השפעת) שנגיף כלשהו יתקוף את העולם בעשורים הקרובים, והתעקש להקים צוות שלם ותכניות לקראת אותו נגיף. זה היה ב- 2005, ובוש תיאר את החלטתו באופן הבא –

"אין מגיפת שפעת בארצנו או בעולם כרגע, אך אם נחכה למגיפה עולמית להופיע, יהיה מאוחר מדי להיערך אליה, ויום אחד חיים רבים יאבדו שלא לצורך מכיוון שלא הצלחנו לפעול כיום."[2]

היגיון זה מנחה את כל התכניות להתמודדות מקדימה עם נגיפים ומגיפות. למזלו של בוש (והעולם), לא הגיעה שום מגיפה בתקופת כהונתו, אבל אפשר לנחש שאם הייתה מופיעה אחת כזו, הרי שסימני שאלה היו עולים מצד חובבי תיאוריות הקונספירציה. גם בתקופת אובמה, שהסכים עם ההכנות כנגד מגיפה עולמית אפשרית, לא הופיעה אחת כזו. דווקא בתקופת השלטון של דונלד טראמפ, שבחר להעלים את צוות ההכנה למגיפות של הממשל האמריקני, הופיע נגיף הקורונה החדש. אבל רבים מהמעריצים השרופים ביותר שלו הם גם חובבי תיאוריות קונספירציה, כך שהחשד לא נפל עליו.

ומה לגבי האירוע של ביל גייטס? מסתבר שמדובר באירוע שחוזר על עצמו מדי מספר שנים – בערך כל ארבע שנים מאז 2001 – במסגרת הניסיון להיערך למגיפות עולמיות עתידיות. האירוע אורגן באמת על-ידי אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, בשיתוף פעולה עם הקרן של ביל ומלינדה גייטס והפורום הכלכלי העולמי[3]. אין בכך שום דבר יוצא דופן, ואירועים כאלו כאמור מתרחשים כל הזמן – וטוב שכך, מאחר שהם מסייעים למקבלי החלטות להתמודד טוב יותר בזמן אמת עם מצבים כאוטיים כמו מגיפה עולמית.

כך שלסיכום, ביל גייטס באמת ניחש שביום מן הימים נצטרך להתמודד עם מגיפה עולמית, אבל כל מדינאי נבון ידע את אותו הדבר. ובעצם, הם לא היו צריכים להתאמץ, מכיוון שגייטס עצמו העביר הרצאה ב- 2015 בכנס TED, במסגרתה הזהיר שאנחנו לא מוכנים למגיפה כזו[4]. מסתבר שהוא צדק.

הנחה שנייה: ביל גייטס הנדס את נגיף הקורונה

קיימות טענות לפיהן ביל גייטס הנדס את נגיף הקורונה החדש. אלא שכל העדויות מראות שהנגיף טבעי לגמרי והגיע (כנראה) מעטלפים באיזור ווהאן. באמצע מרץ התפרסם מחקר במגזין המדעי הנחשב – Nature Medicine – ובו ניתחו חוקרים את הקוד הגנטי של הנגיף. הם הגיעו למסקנה החד-משמעית שהנגיף אינו מהונדס, משתי סיבות מרכזיות:

  1. המוטציות שאיפשרו לנגיף להדביק בני-אדם בהצלחה רבה, לא היו כאלו שהחוקרים יכלו לחזות מראש. למעשה, המודלים הממוחשבים המתקדמים ביותר שהורצו כדי לחזות את השפעות אותן מוטציות, הניבו תשובה שתוצאות המוטציה דווקא -=יפחיתו=- את סיכוי ההידבקות בנגיף. כלומר, כל מעבדה רצינית שהייתה רוצה להנדס נגיף יעיל, הייתה נמנעת מהמוטציות האלו.
  2. אילו הנגיף היה מהונדס, אפשר היה למצוא בקוד הגנטי שלו רמזים לדרכים בהן הונדס באופן מלאכותי. ואין. לא מצאו[5].

כל זה לא אומר בוודאות שהנגיף אינו מהונדס, אבל אפשר לקבוע שאם הוא אכן הונדס, הרי שהמדענים שפיתחו אותו השתמשו בשיטות מתקדמות כל-כך שאיש בקהילה המדעית אינו מכיר אותן. כמובן, אם אתם כבר מאמינים שהממשלות מסתירות את כל המידע מהאזרחים, או שחייזרים סיפקו לממשלות אמצעים טכנולוגיים מתקדמים לשליטה בציבור, אז גם הראיות האלו לא ישכנעו אתכם. אבל אם אתם באמת מאמינים בכל אלו, אני לא בטוח מה כן.

אבל נניח לרגע שהנגיף אכן הונדס גנטית כנשק ביולוגי. האם באמת הגיוני שגייטס ישחרר אותו בסין דווקא – המדינה המבוקרת ביותר בעולם, בה האינטרנט מנוטר ברמה הקפדנית ביותר על-ידי הממשל? למה שלא יעשה זאת באפריקה, או בהודו, שם הנגיף היה יכול להתפשט בערים הצפופות בקלות ובמהירות? או בניו יורק, ממנה הוא היה יכול להתפשט לכל העולם דרך נמל התעופה הבינלאומי? אין בזה שום היגיון! ואנחנו מדברים כאן על אחד האנשים המבריקים בעולם, כן? ועם צוות יועצים רציני שהיה מלווה אותו בכל ניסיון לפתח נגיף כזה ולהפיצו בעולם.

ואחרון חביב, למה שגייטס בכלל ירצה לפתח נגיף כזה?

כאן מצטרפת לדיון תת-טענה אחרת, לפיה גייטס רוצה לצמצם את האוכלוסיה. המקור לה מגיע מהתבטאות של גייטס מ- 2011, בריאיון ב- CNN, בו גייטס מסביר ש-

"בעשור זה אנו מאמינים שאפשר להשיג התקדמות בלתי-תיאמן, גם בהמצאת חיסונים חדשים ובווידוא הגעתם לכל הילדים שזקוקים להם… אנחנו צריכים רק בערך שישה או שבעה נוספים – ואז יהיו לכם כל הכלים להקטנת מיתות ילדים, לצמצום קצב גדילת האוכלוסייה, והכל – היציבות, הסביבה – מרוויחים מזה."[6]

נשמע מפליל? ובכן, גייטס לא חשף כאן שום דבר חדש. לפני עשרים שנים בדיוק הוא הקים את "קרן ביל ומלינדה גייטס", בהשקעה של כמה מיליארדי דולרים מהונו הפרטי. הקרן גדלה במהירות, וכיום נחשבת לקרן הפרטית הגדולה ביותר בעולם, עם הון של יותר מ- 45 מיליארד דולרים. מטרותיה העיקריות הן לשפר את בריאות אזרחי העולם ולהפחית את שיעור העוני העולמי. כדי לעשות זאת, היא מסבסדת טיפולים נגד נגיף ה- HIV ואיידס, כמו גם מערכות חיסונים נגד חצבת ומחלות אחרות, במדינות העניות ביותר בעולם.

העובדה שהקרן הצליחה למנוע את מותם בטרם-עת של עשרות מיליוני בני-אדם במדינות מתפתחות – וממשיכה להצליח באופן דומה מדי שנה – עוררה חששות מצד רבים. אחת הטענות המרכזיות הנשמעות כנגד פעילותה היא שמכיוון ששיעור הילודה באפריקה גבוה כל כך, כל ניסיון להפחית את שיעור התמותה יוביל בהכרח לפיצוץ אוכלוסין. פיצוץ שכזה יפגע באפריקה במיוחד, ובהמשך – גם בכל העולם, עקב גלי הפליטים שיתפשטו לכל שאר היבשות, והצורך להמשיך לתמוך במדינות העניות ומרובות-הילדים.

טענתו של גייטס היא שהמצב הפוך: ככל שמשפרים את תנאי החיים ואת סיכויי ההישרדות של ילדים במדינות עניות, כך הנשים מביאות פחות ילדים לעולם -=מבחירה ומרצון=-, מכיוון שהן יכולות לתכנן טוב יותר לעתיד. הן יודעות שכל ילדיהן ישרדו לגיל בגרות, וכולם יצטרכו חינוך, מזון, בגדים וכן הלאה. וכך, אותן אמהות אינן מביאות יותר משניים-שלושה ילדים לעולם, וממקדות בילדים אלו את כל מאמציהן. מדובר בתוצאה טבעית של שיפור הבריאות הציבורית: נשים מביאות פחות ילדים לעולם, מסוגלות להתרכז יותר בלימודים ובעבודה, מסתכנות פחות בכל לידה, ובקיצור – כולם מרוויחים.

חובבי תיאוריות הקונספירציה סבורים שמדובר במזימה שטנית לצמצם את אוכלוסיית העולם באמצעות חיסונים שמזיקים לאנשים בכוונה תחילה. אין לטענה זו שום בסיס מעשי. אלפי מחקרים שנערכו על חיסונים לא חשפו סיבה לחשוב שהם גורמים לנזק – ובוודאי שלא לעקרות או למוות. ולא, גם לא לאוטיזם. אלפי מחקרים על בטיחות החיסונים ניתצו את כל השמועות האלו מזמן, והגיע הזמן לזנוח אותן.

כך שלא, ביל גייטס לא הנדס את הנגיף. אפילו אין לו סיבה לעשות את זה.

הנחה שלישית: ביל גייטס מפתח חיסון שישתיל בכולנו מיקרו-צ'יפ

והנה הגענו לרעיון המוזר מכולם: גם אם גייטס לא הנדס את הנגיף, הרי שהוא עומד לפתח חיסון שיוזרק לגוף… ויישא ביחד עמו מיקרו-צ'יפ באמצעותו הוא יוכל לעקוב אחרינו בכל מקום.

המקור לתיאוריית הקונספירציה הזו מעניין במיוחד, מכיוון שיש לה בסיס מסוים. קיים קושי גדול לעקוב אחר רישום חיסונים בעולם המתפתח. מספיק לזכור כמה קשה לנו – במדינה מודרנית – למצוא את פנקס החיסונים של הילד או הכלב, כדי להבין מה עוברים אנשים בעולם המתפתח. ניירת הולכת לאיבוד, וההורים שוכחים האם הילד החמישי או השישי שלהם חוסנו או לא.

כדי להתמודד עם האתגר הזה, המציאו חוקרים ב- MIT פתרון יוצא דופן: קעקוע בלתי-נראה. הם פיתחו מערכת שמאפשרת להזריק – לצד החיסון – גם כמה טיפות של צבע שהעין הבלתי-מזוינת אינה יכולה להבחין בו. רק באמצעות אפליקציה שמקרינה אור באורכי גל מסוימים על העור, אפשר להבחין בקעקוע הזה, שאמור לשרוד בעור במשך חמש שנים בערך.

המערכת לא נבחנה אמנם על ילדים, אבל היא התפרסמה בז'ורנל מדעי מכובד – Science Translational Medicine – וזכתה למימון מצד קרן מלינדה וביל גייטס[7]. ומה הפלא? הקרן הרי מסבסדת חיסונים בעלות של מאות מיליוני דולרים באפריקה. אין פלא שהם רוצים להגיע ליעילות מירבית במתן החיסונים.

אבל כשחובבי הקונספירציות שמעו על העניין, הכל התפוצץ.

תיאוריית הקונספירציה החלה להתפשט ברצינות ברחבי הרשת כתוצאה מסרטון יוטיוב שהשתחרר ב- 17 במרץ ובו נטען שגייטס מנסה לפתח חיסון ש- "ישתיל בכולם תעודת זהות גלובלית"[8]. מבחינה טכנית, זה אפילו נכון. אבל התיאוריה המשיכה ועברה אבולוציה. בשרשורי קונספירציה ב- Reddit, טענו משתמשים שגייטס מתכנן להגביל את יכולת התנועה של אזרחים, ולשעבד אותם לכוחות הרשע של הממשלה[9]. אה, וכמובן, הפיקוח יתבצע דרך רשת ה- 5G.

וכפי שכתבו שם – "כדי לקבל בחזרה את יכולת התנועה, נצטרך אישור דיגיטלי על הסמארטפון (ובסופו של דבר על מיקרוצ'יפ מתחת לעור). המיקרוצ'יפ ישמש לרכישה ולמכירה… רשת ה- 5G כאן כדי לעקוב אחריך… בסופו של דבר דרך המיקרוצ'יפ."

לפחות המשתמש ברדיט היה זהיר, ודיבר על התפתחות עתידית. אלא שבאותו ערב ממש קטפה את העניין חובבת הקונספירציות פיית' גולדי, והפיצה בטלגרם ידיעה לפיה גייטס מתחיל כבר עכשיו לייצר (rolling out) את המיקרוצ'יפים. בלי ביסוס בכלל, כי מי בכלל צריך כזה?

ארבעה ימים לאחר מכן, סרטון יוטיוב חדש טען שגייטס רוצה להשתיל מיקרוצ'יפים בכולם כמעין "סימן השטן". למה? כדי שממשלת ארצות הברית תוכל לזהות את כולם. לא ברור למה בכלל צריך מיקרוצ'יפים כאלו, כשהממשלה יכולה כבר היום לעקוב אחרי כולם דרך הסמארטפונים שלהם, אבל שוב – העובדות לא מזיזות יותר מדי לאף אחד. הסרטון זכה כבר לכמעט שני מיליון צפיות ושותף בקבוצות הקונספירציה הרגילות בפייסבוק ובפורומים[10]. אחריו שערי הסכר נפרצו לגמרי, וסרטונים רבים החלו להופיע ביוטיוב ובטיק-טוק. גולת הכותרת הייתה כשאפילו הכתבת המוערכת לורה אינגרם, מפוקס ניוז, דיווחה בטוויטר על כוונותיו הזדוניות של גייטס, והוסיפה כי הגלובליסטים סבורים שהמגיפה תשרת את חלומם "לעקוב דיגיטלית אחרי אמריקנים בכל צעד". הציוץ הזה הגיע מיד ליותר משלושה מיליון עוקבים והוסיף שמן למדורה שלא הייתה אמורה להיות מוצתת מלכתחילה[11].

ושוב נשאלת השאלה: למה. למה הממשלה צריכה בכלל להשתיל לכם מיקרוצ'יפ, אם היא יודעת איפה אתם בכל רגע נתון דרך המידע שהיא מקבלת מהסמארטפונים שלכם, מגוגל, מפייסבוק ומכל יתר האפליקציות שאתם משתמשים בהן. למה שגייטס ישרת את ממשלת ארצות הברית בצורה הזו. למה שמישהו ינסה בכלל את התרגיל הזה – להשתיל שבבים בגופם של בני-אדם – דווקא בתקופה בה כל הממשלות בפניקה מכך שאנשים לא ירצו בכל מקרה לקבל את החיסון שיפותח בעוד שנה.

כל כך הרבה שאלות, ותשובה טובה – אין.

סיכום

תיאוריות קונספירציה נוטות לקחת שפע של מידע ולהציג אותו בצורה הגיונית… עד שמתחילים לשאול את השאלות הקשות באמת. במקרה הנוכחי, לא הצלחתי למצוא תשובות טובות לכל ה- "למה" שהמשיכו לצוץ ככל שקראתי על עוד ועוד קונספירציות.

תיאוריות קונספירציה נוטות גם לקסום לצדדים האפלים יותר שלנו. הן לוחצות לנו על הכפתורים החשופים ביותר. אף אחד כבר לא באמת מוטרד מכך שהממשלות עוקבות אחרינו דרך הרשת. אנחנו מקבלים את זה כברור מאליו. אבל תגידו לאנשים שהממשלה רוצה להחדיר שבב לגופם – ותקבלו תגובת נגד קשה. הקונספירציה הנוכחית משחקת בדיוק על התגובה הזו, וכך היא מסוגלת להמשיך להתפשט מהר כל-כך ברשת, כשאנשים מזועזעים מפיצים אותה הלאה והלאה, מבלי שיהיה לה ביסוס ממשי.

יש הרבה דברים בעולם שלנו שאפשר וראוי להתעצבן לגביהם, ומגובים בנתונים ברורים: שחיתותן של ממשלות במדינות מתפתחות, למשל, או חוסר היעילות המשווע של ממשלות באופן כללי. אתם רוצים להתעצבן? רוצים לשפר את העולם? קדימה! רק ודאו בבקשה קודם לכן, שאתם מתכווננים על האנשים הנכונים והמטרות הנכונות. לטובת כולנו.

בהצלחה, וכרגיל – רק בריאות.

[1] https://www.instagram.com/p/B90XrtFBHXm

[2] https://www.africanews.com/2020/04/11/throwback-bush-obama-pandemic-warning-gadaffi-s-vaccine-caution//

[3] https://www.usatoday.com/story/news/factcheck/2020/03/26/fact-check-bill-gates-backed-pandemic-exercise-didnt-predict-covid-19/5081854002/

[4] https://www.ted.com/talks/bill_gates_the_next_outbreak_we_re_not_ready?language=en

[5] https://www.nature.com/articles/s41591-020-0820-9

[6] http://transcripts.cnn.com/TRANSCRIPTS/1102/05/hcsg.01.html

[7] https://stm.sciencemag.org/content/11/523/eaay7162

[8] https://www.mediamatters.org/coronavirus-covid-19/bill-gates-coronavirus-conspiracy-theory-spread-social-media-and-then-fox-news

[9] https://www.reddit.com/r/conspiracy/comments/fkzyui/bill_gates_lets_slip_the_real_reason_for_the/

[10] https://www.youtube.com/watch?v=1k9LE5az_iY

[11] https://twitter.com/IngrahamAngle

גברים, נשים ונגיף הקורונה

גברים, נשים ונגיף הקורונה

לפני שבוע הפיק "צוות המומחים במינוי המועצה לביטחון לאומי" דו"ח מקיף להתמודדות עם מגיפת הקורונה. אין לי הרבה מה לומר על התוכן הממשי של הדו"ח, אבל יש משהו מוזר באותו צוות מומחים עצמו: הוא אינו כולל אפילו אשה אחת.

עשרים ושניים מומחים יש באותו צוות, ואף אשה מקהל ישראל לא התגלתה כחכמה, מוכשרת או מנוסה מספיק כדי להיכלל בו. רק בין שמונה עוזרי המחקר אפשר למצוא שתי נשים.

בלי נשים

אפשר לדבר הרבה על שוויון ועל ייצוג ראוי. אלו נושאים חשובים, בהחלט, אבל הייתי רוצה להתמקד באמת פשוטה אחת: צוותים שכוללים נשים מגיעים לתוצאות טובות יותר.

הנה כמה נקודות שמסכמות את המחקרים בנושא.

  1. ישנו מונח המכונה פקטור C. הוא מתאר את הבינה הקולקטיבית (Collective) של קבוצות. שני מחקרים שהתפרסמו בעשור האחרון במגזין Science, הראו שכאשר קבוצות מתכנסות ביחד כדי לקבל החלטה או לבצע מטלה מסוימת, קבוצות עם פקטור C גבוה מצליחות יותר מאחרות.
  2. מה קובע את רמת פקטור C? באופן מפתיע, אין קישור חזק בין האינטילינגציה של הקבוצה כולה, לבין מנת המשכל הממוצעת של חברי הקבוצה, או אפילו למנת המשכל המירבית של חבריה. הקשר החזק ביותר תלוי בשלושה גורמים, ואני מצטט מהמאמר: "ברגישות החברתית הממוצעת של חברי הקבוצה, בשוויון במתן זכות הדיבור, ובאחוז הנשים בקבוצה."[1].
  3. מה הקשר לנשים? מסתבר שנשים (בהכללה) ניחנות ביותר רגישות חברתית, שמאפשרת להן לנהל דיונים עם יותר תשומת לב לניואנסים, למחשבות הנסתרות ולרצונותיהם של חברי הקבוצה. תוצאות אלו חזרו על עצמן גם במחקר אחר בו הורכבו קבוצות עם נשים, והתגלה שהתופעה מופיעה אפילו כאשר הדיונים מתנהלים אונליין[2].
  4. התובנות האלו הגיעו כבר לעולם העסקים. מנהלת קרן המטבע הבינלאומית אמרה רק לפני שנה שכאשר גברים ונשים יושבים ביחד באותו שולחן, מתקבל "אופק יריעה רחב יותר" ובהתאם – גם החלטות טובות יותר. היא הוסיפיה ואמרה שבנקים עם נשים בעמדות ההנהלה הגבוהות ביותר נוטים יותר להגיע להצלחות, עם פחות סיכון ללקוחות[3].
  5. אפילו מנכ"ל בנק ההשקעות גולדמן זאקס הודיע ממש בתחילת השנה שהבנק לא יתמוך בחברות שבדירקטוריון שלהן מכהנים גברים בלבד. למה? הנה ציטוט ישיר מגלובס – " אני מסתכל אחורה, על הנפקות שבוצעו בארה"ב בארבע השנים האחרונות והביצועים של הנפקות אלו, ושם לב שאם כיהנה אישה בדירקטוריון התוצאה הייתה טובה בצורה משמעותית מהביצועים של הנפקות בהן לא הייתה אישה בדירקטוריון."[4]

אין לי דבר וחצי-דבר נגד החברים בצוות המומחים מטעם המל"ל. אני בטוח במאה אחוזים (באמת!) שכולם מומחים בתחומם, חכמים, נבונים ויודעים את התורה. אבל המדע מאד ברור בנושא: אם אתם רוצים להגיע להחלטות חכמות יותר בצוותים, כדאי לכלול גם נשים בעלות מומחיות בנושאים האמורים. אני בטוח שאפשר למצוא כמה כאלו בישראל. במיוחד בראי העובדה שאין בצוות המומחים הנוכחי אפילו אפידמיולוג (חוקר מחלות) אחד, אלא מומחים בפיזיקה, פסיכולוגיה, מדעי המחשב וכלכלה. ושוב, בוודאי אפשר למצוא גם נשים בתחומים אלו שייקחו חלק בדיונים.

לסיום, הנה שאלה פשוטה: אם הייתה מתגלה טכנולוגיה שהייתה עוזרת לממשלות לקבל החלטות טובות ומושכלות יותר – הייתם דורשים שישתמשו בה בכל ועדה, נכון?

ובכן, הטכנולוגיה הזו קיימת. זיהינו אותה. עכשיו רק נשאר לקוות שהממשלה תשכיל להשתמש בה, במיוחד בסוגיה כמו ההתמודדות עם נגיף הקורונה, שקריטית כל כך לכלכלת ישראל ולבטחונה. אני מקווה שמבנה הצוות ישתנה כבר בעתיד הקרוב, כדי שכולנו נוכל ליהנות מקבלת החלטות טובה יותר בדרגים הבכירים.

שתפו כדי שזה יקרה.

 


 

[1] http://www.chabris.com/Woolley2010a.pdf

[2] https://journals.plos.org/plosone/article?id=10.1371/journal.pone.0115212

[3] https://www.npr.org/2019/03/08/701409797/lagarde-keeps-an-eye-out-for-dark-clouds-on-the-economic-horizon

[4] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001316062

על תרופת-הפלא הראשונה כנגד נגיף הקורונה

על תרופת-הפלא הראשונה כנגד נגיף הקורונה

לפני שבועיים עמד נשיא ארצות הברית על הבמה במסיבת עיתונאים, והכריז על קיומה של תרופת פלא לנגיף הקורונה החדש – הידרוקסיכלורוקווין (אתם יכולים להרשים את חבריכם בהגייה נכונה שלה – הידרוקסי, כלורו, קווין). הוא הצהיר שהתרופה נבחנת בימים אלו ממש ומראה כדבריו – "תוצאות מוקדמות מאד מעודדות, מאד, מאד מעודדות."

אז אם קיימת כבר תרופה לנגיף, למה כולם עדיין מפחדים להידבק? ואם יעילותה לא הוכחה, מדוע רופאים מתחילים לאגור אותה כבר היום[1]? למה הודו אסרה על ייצוא התרופה מחוץ לגבולות המדינה, ונשיא ברזיל הורה למעבדות הצבא להגביר את קצב הייצור של כלורוקווין[2]? ומה עם הרופא החרדי מניו-יורק שהצליח לטענתו לרפא מאות חולים בנגיף באמצעות קוקטייל של הידרוקסיכלורוקווין ואבץ?

ברשומה היום נסביר מה הסיבה להתלהבות מסביב לתרופה – ובמקביל, מה הראיות בעד ונגד ליכולתה להתמודד עם הנגיף החדש.

הרופא שהציל קהילה שלמה… לטענתו

קריית יואל היא עיירה קטנה במונחים אמריקניים: 35,000 תושבים בלבד, רובם ככולם יהודים חסידים, ובמרחק נסיעה של שעה ממנהטן. כאשר החלו התושבים להידבק בנגיף הקורונה החדש בתחילת מרץ, החליט ד"ר ולדימיר זלנסקו, הרופא המקומי, לעשות מעשה. הוא נקט בצעד אמיץ – או פזיז, תלוי את מי שואלים – והחל לספק לחולים קוקטייל ניסיוני שפיתח בעצמו.

תכולת הקוקטייל? הידרוקסיכלורוקווין, אנטיביוטיקה בשם אזיתרומיצין, ואבץ.

לפני שנספר על תוצאות אותו ניסוי מאולתר, ראוי לשאול: מדוע בכלל סבר זלנסקו שהידרוקסיכלורוקווין עשוי לסייע לחולים בנגיף?

התשובה לשאלה מגיעה מלפני עשרים שנים כמעט – כשהעולם היה צריך להיאבק בבן-דוד קרוב של נגיף הקורונה הנוכחי.

תרופה מההיסטוריה

רבים מאנשי המערב אינם זוכרים זאת, אך לפני שמונה-עשרה שנים החל להתפשט בעולם נגיף הסארס (SARS) המקורי, עם שיעור תמותה גבוה של עשרה אחוזים[3]. התפשטות הנגיף אמנם נעצרה תוך זמן קצר, אך כבר באותו זמן החלו חוקרים לבחון חומרים מסוימים כדרך להתמודד עמו. אחד מאותם חומרים היה הידרוקסיכלורוקווין, שהצליח להפחית את קצב ההדבקה בתאים בניסויי in-vitro – כלומר, במבחנה או בצלחת פטרי. הנקודה החשובה היא שהניסוי לא נערך על בני-אדם.

זוהי נקודה קריטית. אפשר להוכיח הכל על תאים במבחנה. רוצים להרוג תאים סרטניים במבחנה? אין קל מזה: אתם יכולים פשוט לשפוך עליהם מיץ אשכוליות מרוכז. או חלב. או לזרות מלח או לעשן עליהם מריחואנה. אם רק תשתמשו בריכוזים גבוהים מספיק מכל אחד מהחומרים האלו, הוא בוודאי יהרוג את התאים הסרטניים, ולצדם גם את כל שאר התאים שבמבחנה. הבעיה היא שטיפול בריכוזים דומים בבני-אדם, יהרוג את התאים הסרטניים בוודאי – אך כנראה גם את החולה.

זו הסיבה שניסויים ב- in-vitro – מחוץ לגוף – אינם נחשבים אמינים או אפילו מעניינים במיוחד. לכך יש להוסיף את העובדה שפשוט איננו יודעים כיצד ההידרוקסיכלורוקווין עוצר את התפשטות הנגיף בין התאים. ואם דרך הפעולה של התרופה אינה מובנת לנו, גדלים החששות עוד יותר ממחקרים כוזבים. כך שאפשר להבין את החוקרים שהתייאשו סופית מהתרופה כאשר גילו שבניסויים בעכברים, ההידרוקסיכלורוקווין אינו מצליח אפילו לצמצם את העומס הנגיפי – כלומר, את ריכוז הנגיפים בנוזלי הגוף[4].

חמש-עשרה שנים חלפו, ונגיף קורונה חדש הגיע והחל להדביק את כולם. חוקרים שהתייאשו מחומרים מסוימים ומהסיכוי לזכות במענקי מחקר שיאפשרו להם לבחון אותם, החלו להסתכל אחורנית ולחשוב האם יש סיכוי, בכל זאת, שחלק מאותם חומרים יוכלו לסייע גם נגד הנגיף החדש.

הניסיון הראשון להשתמש בהידרוקסיכלורוקווין כנגד נגיף הקורונה החדש אירע בסין בינואר ובפברואר. התוצאות פורסמו במגזין המדעי BioScience Trends, במילים הפשוטות הבאות – "עד כה, תוצאות מיותר ממאה חולים הוכיחו שכלורוקווין פוספאט מוצלח יותר מטיפול הביקורת…"

זהו ניסוח חשוד, בלשון המעטה. כמה חולים השתתפו במחקר בסין? אנחנו לא יודעים. מה היה מצבם כשהגיעו לבית החולים? אנחנו לא יודעים. האם נדבקו באמת בנגיף הקורונה, או אולי לקו במחלה אחרת? אנחנו – ניחשתם – לא יודעים. כשמדען קורא 'מחקרים' מהסוג הזה, הוא מניח באופן אוטומטי שאין מאחוריהם דבר וחצי דבר[5].

אבל אז הגיע מחקר קליני שני מצרפת, בו קיבלו 14 חולים טיפול בהידרוקסיכלורוקווין, שישה קיבלו טיפול נוסף גם באנטיביוטיקה מסוג אזיתרומיצין, ו- 16 חולים היוו קבוצת ביקורת. התוצאות הראו שמצבם של החולים שטופלו בהידרוקסיכלורוקווין השתפר יותר מזה של קבוצת הביקורת, ומצבם של החולים שקיבלו גם אנטיביוטיקה השתפר עוד יותר[6].

נשמע טוב, נכון? אבל סקירה קפדנית של המחקר חושפת בעיות רבות. מקבלי הטיפול ידעו האם הם בקבוצת הביקורת או שקיבלו טיפול אמיתי, למשל, כך שמבחינה זו המחקר לא עמד בדרישת הבסיס ממחקרים קליניים: סמיות כפולה, כך שהמטפלים והמטופלים אינם יודעים מי קיבל תרופה יעילה ומי לא. ההיסטוריה מלמדת שכאשר מחקרים אינם נערכים בסמיות כפולה, קיים סיכוי גבוה שתוצאותיהם לא ישקפו את האמת. בעיה אחרת היא שבנוסף לעשרים הנבדקים שקיבלו את הטיפול, היו עוד שישה מטופלים, שאחד מהם מת ושלושה עברו לטיפול נמרץ. אני מנחש שאילו אותם ארבעה אנשים היו נכללים בסטטיסטיקה, התוצאות היו הרבה פחות מרשימות.

חוקרים אחרים חשפו בעיות נוספות במחקר, שמעמידות את אמינותו בספק גדול. ואם כל זה לא מספיק, הרי שמחקרים אחרים מסין ומצרפת – קטנים גם הם – לא הוכיחו שלהידרוקסיכלורוקווין יש השפעה מורגשת על ההחלמה מהנגיף[7] [8].

אבל כל זה לא עצר את זלנסקו, שהחליט לנקוט באסטרטגיית "צל"ש או טר"ש" – והלעיט מאות אנשים, לדבריו, בתרופה.

ההצלחה הגדולה – לכאורה

זלנסקו, רופא מקומי בן 46, החליט שלא לעצור ולהתחשב בבעיות הרבות שבמחקרים הסיניים והצרפתיים. הוא הרכיב קוקטייל משלו שהיה דומה לזה שהרופאים הצרפתיים נתנו לחולים במחקר, והכיל הידרוקסיכלורוקווין, אנטיביוטיקה נגד זיהומים חיידקיים שיכולים לפגוע בריאות, ואבץ שנגיפי הקורונה אמורים להיות רגישים אליו במיוחד.

זלנסקו סיפק את הקוקטייל ל- 500 חולים, ועקב אחרי התוצאות בדריכות. אנו יכולים לדעת כל זאת מכיוון שב- 23 למרץ הוא פירסם את התוצאות בסרטון ביוטיוב ובאתרים אחרים ברשת[9]. נאמר בעדינות שלא כך מפרסמים חוקרים רפואיים את תוצאות מחקריהם, אבל ניחא. זלנסקו היה שיכור מהצלחתו: מתוך כל החולים בהם טיפל, אפילו אחד מהם לא מת או נזקק לאשפוז.

וכך, כמעט בין לילה, הפך הרופא החרדי הצנוע לסלבריטאי בינלאומי.

בשבועיים שאחרי פרסום התוצאות, זכה סלנסקו בצלצולים אינספור מכל גוף תקשורת רציני – וכנראה שגם מהרבה שלא. כולם רצו לשמוע עוד על התוצאות. הוא הופיע בטלוויזיה, התראיין בתקשורת, ואפילו זכה לקבל פניות מצד ממשלות – כולל מצד ממשל טראמפ שהתקשר אליו כדי לברכו ולהתייעץ עמו בענייני רפואה. ולמה לעצור בטראמפ? זלנסקו הופצץ בפניות גם ממדינות קטנות יותר כמו רוסיה, ואפילו ישראל. וכמובן, עיתון הניו-יורק טיימס ערך כתבה שלמה אודותיו, בה טרח להדגיש שהרופא – על אף מעלותיו – הוא גם מעריץ מושבע של דונלד טראמפ, ולפיכך (במשתמע) פסול מחמת מיאוס. כאלו הן פני הפוליטיקה בארצות הברית כיום.

נתעלם לרגע מנטיותיו הפוליטיות של זלנסקו. אני מאמין שיש לברך את הרופא על יוזמתו ועל נכונותו לסייע לקהילה בכל דרך חוקית. הידרוקסיכלורוקווין – המרכיב החשוב ביותר בקוקטייל – מקובל כבר עשרות שנים כטיפול במחלות מסוימות בהן ניגע מאוחר יותר במאמר. מבחינה זו, הוא הוכיח את עצמו כבטוח יחסית. אמנם, בריכוזים גבוהים ובשימוש לאורך זמן הוא עדיין יכול להיות רעיל ולהזיק לגוף, אבל כנראה שזלנסקו השתמש במינונים הנכונים המוכרים מהספרות. בשימוש נכון, זהיר, קצר-מועד ומפוקח היטב, הידרוקסיכלורוקווין אינו אמור להזיק לאנשים (זלנסקו תיאר שעשרה אחוזים בלבד מהמטופלים סבלו מתופעות לוואי של שלשול ובחילה, שחלפו תוך זמן קצר).

זו אחת הסיבות שטראמפ היה אופטימי כל כך לגבי התרופה: מכיוון שהיא כבר מאושרת לשימושים שונים, היא נחשבת לבטוחה. אם נגלה שהיא אכן מסוגלת להשפיע על נגיף הקורונה החדש, הרי שניתן יהיה להתחיל להשתמש בה באופן מיידי בכל העולם.

אבל יש שתי בעיות גדולות עם התוצאות שהציג זלנסקו. הראשונה היא שהרופא מעולם לא סיפק נתונים של ממש בנוגע לחולים. הוא לא ערך מחקר, אלא סיפר על ניסיונו האישי. הבעיה השנייה היא שקיים סיכוי ממשי שרק מעטים מהחולים שביקרו אותו, אכן נדבקו בנגיף הקורונה.

איך אנחנו יודעים את זה? פשוט. זלנסקו כתב בעצמו שנתן את הקוקטייל לכל חולה עם קוצר נשימה, בכל גיל, כמו גם לכל חולה בסיכון-גבוה (כלומר, קשישים, אנשים עם בעיות לב, לחץ דם גבוה, סוכרת ומחלות אחרות) שהגיע אליו אפילו עם תסמינים קלים בלבד שדומים לאלו של הנגיף.

במילים אחרות, אפשר לשער שכל ילד עם אסטמה קיבל מזלנסקו את הקוקטייל, כמו גם כל חולה עם נזלת קלה או קצת שיעול. אתם יודעים, מהסוג שכמעט כולנו חווים מדי חורף. כמה מאותם אנשים באמת נשאו את נגיף הקורונה בגופם? אנחנו לא יודעים. אולי כולם. אולי אף אחד מהם. קרוב לוודאי שלא רבים מתוכם. אין לנו שום דרך לדעת את התשובה, ומכיוון שמדובר בנגיף שבקרב לפחות שמונים אחוזים מהנשאים אינו גורם למחלה קשה, אפשר להניח שאפילו אם כמה עשרות מהמטופלים של זלנסקו אכן נשאו את הנגיף – הם לא היו צריכים באמת את הקוקטייל. הם החלימו מעצמם, בלי שום קשר אליו.

ועכשיו שאמרנו את כל זה, האם ייתכן שהקוקטייל של זלנסקו באמת עובד?

אולי. אולי לא. לא מדובר כאן במחקר רציני או אפילו חצי-רציני. לא מדובר כאן במחקר בכלל! עד כמה שאנו יודעים, ייתכן שזלנסקו טיפל במגיפת שפעת קלה ותו לא.

אבל ה- FDA – הגוף הממשלתי המפקח על התרופות והמזון בארצות הברית – כבר הגיע להחלטה משלו: החל מסוף מרץ, רופאים בארצות הברית קיבלו היתר חירום לטפל בחולי קורונה בהידרוקסיכלורוקווין[10].

אם לא יועיל – לא יזיק

נסביר לרגע מה משמעות ההחלטה. קודם כל, ייתכן שמדובר בהחלטה שהתקבלה מתוך מניעים פוליטיים בלבד. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, להוט להוכיח שיש סיבה לאופטימיות, והביע ברבים את אמונתו בהידרוקסיכלורוקווין. הוא בהחלט היה יכול לבחוש מאחורי הקלעים ולדחוף את ה- FDA לקבל את ההחלטה השנויה במחלוקת.

זוהי אפשרות, בוודאי, אבל סביר יותר שה- FDA ביסס את ההחלטה על מצב החירום אליו נקלעה ארצות הברית. אני מנחש שאנשי הרשות החליטו גם שמכיוון שמדובר בתרופה עם תופעות-לוואי מעטות בטיפול נכון, ומכיוון שיש כמה מחקרים ראשוניים-מאד שתומכים בה, הרי שכדאי לקחת סיכון לגביה. וגם אם היא לא תועיל לחולים, היא בוודאי לא תזיק.

מה כל זה אומר, בסופו של דבר? שהעולם הוא מקום מורכב. הקהילה המדעית עדיין רחוקה מאד מהגעה לקונצנזוס בנוגע להידרוקסיכלורוקווין, אבל ה- FDA צריך להתחשב גם במצב המורכב בו כולנו נמצאים כרגע. התוצאה היא שגם טיפול שאינו מאומת ומאושש מדעית עדיין, מתחיל להגיע באופן חוקי לנשאי הנגיף. בימים כהרגלם זה לא היה קורה. אבל אני מניח ששמתם לב שהימים אינם כהרגלם בחודש האחרון, ואפשר בהחלט לסלוח ל- FDA על הלהיטות לאתר תרופה – כל תרופה – שתעזור לאלפי החולים שבמצב קשה בבתי-החולים באמריקה.

בחודש האחרון הושקו מחקרים רציניים וגדולים שאמורים לספק תשובות חד-משמעיות לגבי הקוקטייל של זלנסקו, או לפחות לגבי המרכיב החשוב ביותר בו – ההידרוקסיכלורוקווין. מחקר באוניברסיטת מינסוטה נערך בימים אלו על 1,500 נבדקים[11], ומחקר אחר באוקספורד בוחן את השימוש בכלורוקווין כטיפול מונע על עשרת-אלפים בני-אדם[12]. ניסויים קליניים קטנים יותר מתחילים גם במדינות אחרות[13]. תוך חודש בערך יהיו בידינו תשובות רציניות הרבה יותר לגבי ההידרוקסיכלורוקווין – והאם זלנסקו ראוי לצל"ש שטראמפ כבר העניק לו באופן לא-רשמי.

ועד אז – האם כדאי שכולנו נתחיל לקחת כדור ליום של הידרוקסיכלורוקווין, רק ליתר ביטחון?

זו הנקודה בה חשוב לי להבהיר שאיני רופא, ושאיני ממליץ להשתמש בתרופה זו או בכל תרופה אחרת לכל מטרה שהיא. כי, שוב, אני לא רופא. אבל אם לרגע חלפה בראשכם המחשבה לקחת על דעת עצמכם הידרוקסיכלורוקווין, אני רוצה לומר לכם בכל הבוטות הנדרשת: אל תהרגו את עצמכם. זוג באריזונה הצליחו לאחרונה להרעיל את עצמם כשהשתמשו בנגזרת רעילה של התרופה בעקבות המלצתו של טראמפ, והבעל נפטר זמן קצר לאחר מכן[14]. חולים-לכאורה בנגיף החדש מצאו את מותם בצורה דומה בניגריה, כשניסו לטפל בעצמם עם התרופה במינונים גבוהים מדי[15].

אז בבקשה – אל תהרגו את עצמכם. אם אתם יודעים שאתם נושאים את נגיף הקורונה החדש בגופכם, ומוכנים לקחת סיכון עם הידרוקסיכלורוקווין, דברו עם רופאיכם ובקשו מהם את התרופה.

אבל אל תתפלאו אם הם יסרבו, מכיוון שאם יכבדו את בקשתכם, הם עלולים לפגוע בכך ברבים אחרים.

התמונה המלאה

אני נוטה להסכים עם החלטת ה- FDA, אבל יש רק בעיה אחת: גם אם התרופה לא תזיק לחולים בנגיף הקורונה, החוסר בה עלול בהחלט לפגוע בחולים במחלות אחרות.

ההידרוקסיכלורוקווין אמנם לא נכנס לשימוש כנגד נגיף ה- SARS בתחילת שנות האלפיים, אבל הוא מסייע לחולי מלאריה, זאבת ודלקת מפרקים שיגרונית. למעשה, שני-שליש מהחולים בזאבת באירופה משתמשים בתרופה באופן קבוע. כל החולים הללו עלולים למצוא עצמם ללא תרופה זמינה בחודשים הקרובים, מכיוון שמלאי ההידרוקסיכלורוקווין אוזל במהירות מסחררת. חלק ממערכות הבריאות החלו כבר לאגור את התרופה ליתר ביטחון, ולפחות ארבע מדינות בארצות הברית הגבילו את מכירת התרופה לאחר שרופאים החלו לרשום אותה לעצמם ולבני משפחותיהם – רק ליתר ביטחון[16]. באירופה הבינו מראש לאן הדברים יכולים להתגלגל, והאיחוד האירופי אסר על הרופאים בשטחו לתת את התרופה לחולים בנגיף[17].

אפילו אם הידרוקסיכלורוקווין אכן מסייע ללוחמה בנגיף, יש כמות מוגבלת ממנו בעולם כרגע, וחשוב שהחומר יגיע קודם כל לאנשים שצריכים אותו ביותר: לאלו שנסמכים עליו כדי לעצור מחלות קשות יותר, כמלאריה וזאבת, ולאלו שעשויים להפיק ממנו את המירב – כמו חולים בנגיף שנמצאים בסיכון גבוה בשל מחלות רקע.

בקרוב – בעוד כמה שבועות – נתחיל לקבל תוצאות מהניסויים המושגחים והמוקפדים בעולם, ואז נדע בוודאות אם אכן קיימת תרופה בטוחה ויעילה לנגיף. ובינתיים, סימכו על רופאיכם שידעו להחליט האם אתם באמת צריכים אותה.

ובינתיים, נחזיק אצבעות. רק לא ליד הפנים.


 

לקריאה מומלצת נוספת בעברית על ההידרוקסיכלורוקווין: מאמר של ד"ר גל חיימוביץ' במכון דוידסון.

[1] https://www.cnn.com/2020/03/23/health/states-drug-stockpile-coronavirus/index.html

[2] https://www.sciencemag.org/news/2020/03/insane-many-scientists-lament-trump-s-embrace-risky-malaria-drugs-coronavirus#

[3] https://www.cdc.gov/sars/about/fs-sars.html

[4] https://www.thelancet.com/journals/lanrhe/article/PIIS2665-9913(20)30089-8/fulltext

[5] https://www.jstage.jst.go.jp/article/bst/14/1/14_2020.01047/_pdf/-char/en

[6] https://www.medrxiv.org/content/10.1101/2020.03.16.20037135v1

[7] http://www.zjujournals.com/med/EN/10.3785/j.issn.1008-9292.2020.03.03

[8] https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0399077X20300858?via%3Dihub

[9] http://archive.vn/2EBfJ

[10] https://www.fool.com/investing/2020/03/30/fda-authorizes-use-of-old-malaria-drugs-to-treat-c.aspx

[11] https://clinicaltrials.gov/ct2/show/NCT04308668

[12] https://clinicaltrials.gov/ct2/show/NCT04303507

[13] https://clinicaltrials.gov/ct2/show/NCT04316377

[14] https://www.livescience.com/coronavirus-chloroquine-self-medication-kills-man.html

[15] https://www.commondreams.org/news/2020/03/23/nigeria-reports-chloroquine-overdoses-after-trump-without-evidence-touted-drug

[16] https://www.nytimes.com/2020/03/24/business/doctors-buying-coronavirus-drugs.html

[17] https://www.fool.com/investing/2020/04/02/fda-you-can-use-chloroquine-to-treat-covid-19-eu-r.aspx

עתיד האנושות בראי נגיף הקורונה: שלושה תרחישים

עתיד האנושות בראי נגיף הקורונה: שלושה תרחישים

לאחרונה אנחנו מוצפים בדעות על העתיד לבוא, ורובן, נאמר בעדינות, מהלכות אימים. חיפוש קצר ברשת מעלה מומחים ו- 'מומחים' שמאיימים שהווירוס יישאר עמנו לנצחי-נצחים, או יעבור מוטציות שיכחידו את הציביליזציה האנושית.

האמת היא שבלתי-אפשרי עדיין לדעת מה בדיוק יקרה, וזה בדיוק המצב בו פונים לחוקרי העתידים. כאשר יש חוסר-ודאות, אנו מפתחים תרחישים מכל הסוגים כדי לבחון את הבעיה מכמה כיוונים שונים. השיטה הזו מתאימה במיוחד עכשיו, כשאף אחד לא בטוח עדיין איך הווירוס פועל בדיוק, איזה מוטציות הוא עוד יכול לעבור, ומתי (ובאיזו צורה) הוא יחזור אלינו עם בוא הסתיו.

אז כן, הכל עוד פתוח. לכן, אני רוצה להציג לכם ברשומה זו שלושה תרחישים: אחד אופטימי מאד, אחד פסימי מאד, ואחד שבאמצע. והוא, כנראה, הסביר מבין השלושה.

איני מתיימר לדעת מה יקרה בעתיד. המציאות תקבע בסופו של דבר מה באמת יתרחש, אבל אולי נוכל להבין יותר טוב את העתיד לבוא אם נתחיל לחשוב על האפשרויות כבר עכשיו.

בואו נתחיל בתרחיש הנעים ביותר – התרחיש האופטימי.

sunnny.jpg

הכל סבבה

בתרחיש האופטימי קורה דבר מופלא, ומזוהה תרופה אנטי-ויראלית שקיימת כבר היום בשוק ושמצליחה לעשות שני דברים: ראשית, היא מסוגלת לקטול את הנגיף באנשים חולים ועל-ידי כך לצמצם באופן דרמטי את מספר המאושפזים בבתי-החולים. שנית, היא פרופילקטית – כלומר, ניתן להשתמש בה גם למניעה. היא דומה מהבחינה הזו לתרופות 'היום שאחרי' כנגד HIV (הנגיף הגורם לאיידס), שבמידה וניתנות מספר שעות לאחר ההדבקה בנגיף, יכולות למנוע את ההדבקה בו.

לתרופה שכזו תהיה השפעה מיידית על המלחמה בנגיף. שיעור התמותה ירד משמעותית, וניתן יהיה להשתמש בתרופה גם על כל אדם שבא במגע עם נשא, ולמעשה ליצור סוג של מעגל הגנה מסביב לכל אדם שנדבק, וכך למנוע מהנגיף להתפשט הלאה. התרופה לא תעצור לגמרי את הנגיף, במיוחד במדינות בהן יש כבר עשרות- ואולי מאות-אלפי חולים, אבל היא בהחלט עשויה לעכב את ההתפשטות שלו ולצמצם את הנזקים שהוא גורם. בערך שנה לאחר מכן יפותח כבר חיסון בטוח ויחולק בכמויות גדולות לאזרחים, וזה יהיה סוף המחלה, הלכה למעשה. הנגיף אולי יעבור מוטציות בזמן שהוא מתפשט ברחבי כדור-הארץ, אבל אלו לא יספיקו כדי לשנות את הסממנים החיסוניים שלו. מערכות החיסון שלנו יזהו אותו לאחר מתן החיסון, ויחסלו אותו מיד.

התרחיש הזה אינו בלתי-אפשרי. זוהתה כבר תרופה אחת שפותחה ביפן – Favipiravir – כדרך להתמודד עם זנים חדשים של שפעת. לפי דיווחים במדיה ביפן, שאינם מגובים נכון להיום במחקרים שעברו ביקורת עמיתים, מחקרים קליניים שנערכו על 340 חולים הניבו תוצאות מעודדות. התרופה אמורה להיות בטוחה ויעילה. היא מקצרת את הזמן שנדרש לחולים לסלק את הווירוס ממערכותיהם, מ- 11 ימים לארבעה בלבד. היא גם עוזרת לצמצם את הנזק שנגרם לריאותיהם של החולים. אבל האם זוהי תרופת הפלא שאנו מייחלים לה בתרחיש האופטימי? רק הזמן יגיד.

כך או כך, אפילו בתרחיש האופטימי ביותר אי אפשר להתעלם מכך שאחרי ששיתקנו כמה מהכלכלות החזקות בעולם לאורך שבועות ארוכים, אנו עומדים לחוות תקופת מיתון בארצות הברית ובאירופה. שלושה וחצי מיליוני אנשים בארצות הברית בלבד עומדים לאבד את מקום עבודתם בשנה הקרובה, ועסקים בתחום המסעדנות, התיירות, האירוח והבידור מתמוטטים כבר עכשיו. הממשל האמריקני מכין תכנית להמרצת הכלכלה, וההנחה היא שב- 2021 הכלכלה העולמית אכן תתאושש באיטיות. אבל עד אז – צפו לקשיים ניכרים.

corona unemployment.jpg

שיעור האבטלה בארה"ב

וזה התרחיש האופטימי.

עכשיו שהקדשנו לו כמה מילים, בואו נבחן את התרחיש הפסימי ביותר.

התרחיש הפסימי

קיימים שני סוגים של תרחישים פסימיים. הראשון הוא כזה שאין הרבה שאנחנו יכולים לעשות לגביו או אפילו להיערך ביעילות כנגדו. זהו התרחיש בו וירוס הקורונה – שכאמור, חדש ולכן איננו מבינים אותו לגמרי – עובר מוטציה אחת או יותר שמניבות זן חדש, מדבק יותר או קטלני יותר. אין מניעה תיאורטית שזה יקרה: וירוס החצבת מדבק הרבה יותר, ואדם אחד שנושא את הווירוס מדביק בממוצע 18 אחרים. אנו יודעים שווירוסים אחרים כמו ה- MERS היו קטלניים בהרבה, עם אחוז תמותה של שלושים אחוזים בערך. קיימים אפילו וירוסים שפועלים לאט, כמו וירוס הכלבת, לו נדרשת שנה שלמה להרוג את הנשא. וירוסים שונים ניחנים בתכונות הללו, וקיים סיכוי – תיאורטי – שגם וירוס הקורונה החדש יכול לפתח אותן.

למזלנו, מדובר בסיכוי נמוך מאד. ממה שאנחנו יודעים עד כה מדובר בווירוס שעובר מוטציות באופן איטי יחסית, ולכן גם הסיכוי להתממשות תרחיש האימים הזה נמוך.

לרוע המזל, אני מאמין שקיימת אפשרות גבוהה יותר שהתרחיש הפסימי השני יתממש. בתרחיש זה, הווירוס אינו רוכש מוטציות במהירות, אבל הוא עדיין מתפשט מסביב לכדור-הארץ מהר מספיק כדי להניב זנים חדשים מדי שנה, שמערכות החיסון שלנו אינן יודעות להתמודד עמם.

אפילו במקרה כזה, תוך שנה וחצי בערך אמור כבר להגיע החיסון הנכסף שיוכל לעצור את רוב הזנים החדשים של הווירוס בכל שנה.

הבעיה היא עם מה שקורה עד אז.

בתרחיש הפסימי שלנו, הבעיה האמיתית אינה רק עם הווירוס, אלא עם התגובה של המדינות כלפיו. בתרחיש הזה, מדינות אירופה סופגות מכה קשה מהווירוס, עם עשרות-אלפי חללים בכל מדינה. לפי התרחיש החמור ביותר שפיתח צוות המוכנות לנגיף ב- imperial college באנגליה, כמעט 500,000 אנשים יכולים למות מהנגיף באנגליה שנה וחצי הקרובות, ובערך 2.2 מיליון אנשים בארצות הברית. מדובר כמעט באחוז אחד מאוכלוסיית המדינות הללו, ואפשר לצפות לאחוז חללים דומה גם באירופה במקרה הקיצוני ביותר.

corona - deadly.jpg

התחזית של צוות התגובה ל- Covid-19 באימפריאל קולג', לונדון.

זוהי מכה קשה לכל מדינה, אבל הסכנה הגדולה באמת בתרחיש הזה היא בהתפוררות הלכידות העל-לאומית שהאנושות החלה לבסס במאות השנים האחרונות. מדינות האיחוד האירופי, פגועות ומדממות, יפנו זו לזו לעזרה – וימצאו שכל אחת מהן דואגת רק לעצמה. הן יסגרו את הגבולות ביניהן – כפי שכבר מתחיל לקרות – ומשם קצרה הדרך להסתגרות בתוך עצמן. לא מוגזם לנחש שבתרחיש הזה, לפחות מדינה אחת נוספת תחליט לפרוש מהאיחוד האירופי. ואם יותר ממדינה או שתיים יחליטו לפרוש, בהחלט ייתכן שהניסוי העצום הזה יקטע באיבו.

במקרה הקיצוני ביותר, תוצאה דומה יכולה להתממש גם בארצות הברית. הממשל הפדרלי התמודד עד כה עם התפשטות הנגיף ברמה מביכה, של מדינות עולם שלישי. המושלים בכל מדינה בארצות הברית נאלצו להרים את הכפפה, להטיל סגרים במדינותיהם, ולהכין את בתי-החולים ואת המעבדות. מה יקרה כאשר אחת מהמדינות בארצות הברית לא תצליח להתמודד עם הנגיף – ואזרחיה ימשיכו להפיץ אותו לכל שאר המדינות? מדינות יתחילו לסגור את גבולותיהן גם בתוך ארצות הברית עצמה. וגם כאן, אפשר לדמיין מצב קיצוני בו אחת המדינות העשירות ביותר – קליפורניה, שהכלכלה שלה גדולה יותר מזו של הודו כולה, וקטנה רק קצת יותר מזו של גרמניה – תודיע שהממשל הפדרלי לא מילא את חובתו לאומה, ותסגור את גבולותיה באופן סופי.

האם סביר שזה יקרה? בכל מצב רגיל, התשובה היא שלחלוטין לא. אבל בעקבות משבר שמזכיר מלחמת עולם שלישית, הרבה דברים יכולים – וחייבים – להשתנות.

אפשר להמשיך עם התרחיש הפסימי הלאה והלאה. במדינות אפריקה והודו, עם מערכות בריאות חלשות יותר מאלו שבעולם המערבי, ועם יכולת פחותה לכפות עוצר על האזרחים, יידבקו כולם בנגיף. כן, כולם. ההשלכות על הכלכלה של המדינות הללו יהיו הרסניות. האוכלוסייה חיה באיזורים אלו בצפיפות גדולה יותר מבעולם המערבי, מערכות הבריאות אינן מפותחות, תנאי הסניטציה נמוכים וקשה למשטר את האוכלוסיה. כלכלת המדינות האלו מבוססת גם בעיקר על עבודת כפיים, ופחות על מקצועות צווארון לבן שניתן לבצע דרך הרשת, מה שאומר שכל סגר יביא להתמוטטות מוחלטת של הכלכלה.

אבל נעזוב לרגע את הכלכלה. ההשפעות על המשילות באותן מדינות תהיינה חשובות לא-פחות. אנו מוכנים לקבל על עצמנו ריבון – לווייתן או ממשלה נבחרת – מכיוון שאנו מאמינים שהוא ידאג לנו. עכשיו חשבו מה קורה כאשר בכל משפחה מורחבת בהודו ניתן למצוא אדם אחד שמכחכח, משתעל ונחנק עד מוות – בזמן שהממשלה אינה יכולה לעשות דבר כדי לעזור. אפילו מעצמה כמו הודו עלולה להתפורר במצב כזה למדינות נפרדות, שיריבו זו עם זו על משאבים ועל טריטוריה.

זהו התרחיש הפסימי ביותר שאני רואה לשנתיים הקרובות. האם יש סיכוי גבוה שהוא יתממש? חד-משמעית לא. האם הוא ייתכן – plausible? אני חושש שבמקרה והנגיף אכן יתפשט בהצלחה לכל המדינות ויגרום לנזקים גדולים לכלכלה ולחיי אדם, ובמידה והממשלות לא ישכילו לשתף פעולה ולסייע אחת לשנייה ויבחרו במקום זאת להתכנס בתוך עצמן ולדאוג לאזרחיהן ותו לא, הרי שהסבירות שהתרחיש יתממש תגבר.

ידידי רואי קידר היטיב לתאר את התרחיש הזה כסוג של משחק דומינו, בו כל אבן פוגעת באחרת ומביאה לנפילתה. האבן הראשונה מייצגת את אובדן החיים המסיבי. האבן השנייה היא הכלכלה. השלישית – החברה והמרקם החברתי. הרביעי – ערעור המשילות, התפוררות מדינות, ובמקרים מסוימים דווקא סגירת גבולות ולאומניות גוברת. והאבן החמישית, שכולנו צריכים לקוות שלא תיפול, היא שלב העימות המזוין עם נשק מתקדם. זו שעלולה גם להוביל למלחמת עולם שלישית.

corona - domino.jpg

איך עוצרים את נפילת אבני הדומינו? צריך תגובה מתואמת היטב של כל המדינות כנגד הנגיף. צריך להעביר סיוע רפואי להודו, לאפריקה ואולי גם לדרום-אמריקה. צריך מנהיג בקנה-מידה גלובלי, שיוכל לתאם את כל הפעולות האלו.

למזלנו, יש לנו בדיוק אחד כזה. קוראים לו דונלד. דונלד טראמפ. והוא יציל את כולנו.

אני צוחק. אבל אפשר לקוות, לא?

אבל כאמור, גם התרחיש הזה אינו סביר מאד. ולכן, שווה לבחון את התרחיש 'שבאמצע' – זה שנראה הסביר ביותר כרגע – ואת השלכותיו על העולם.

התרחיש שבאמצע: האח הגדול – לטובת האנושות

מתישהו בין מאי ליוני, מדינת ישראל הרשתה לאזרחים לעזוב סוף-סוף את הבתים ולחזור לחוף הים ולמשרדים. אנשים יצאו לרחובות באנחת הקלה, וידעו שהצלחנו – כמדינה – להתמודד עם הווירוס. העוצר המלא שהוטל על האזרחים ונאכף בחומרה, הביא לכך שבתי-החולים אמנם הוצפו בחולים משתעלים וקצרי-נשימה, אבל רוב האנשים שאושפזו הצליחו לשרוד למרות העומס העצום. איבדנו כמה עשרות אנשים, אולי מאות, ובמקרה הרע ביותר, כמה אלפים – וכל אחד מהם היה עולם ומלואו.

ובכל זאת, בהשוואה למדינות אירופה ולארצות הברית, יצאנו בזול. המדינות שלא סגרו את הגבולות בזמן ונמנעו מהטלת סגרים חמורים על האזרחים, גילו שבתי-החולים שלהן קורסים במהירות תחת העומס. אחוזי התמותה שהתגלו באיטליה – שישה אחוזים בערך – אפיינו גם את ההתפרצויות בכמה ממדינות אירופה. במדינות האיחוד האירופי ובריטניה נפטרו מדי יום אלפים רבים, וארצות הברית סבלה מהלומה דומה.

זו הייתה תקופה קשה, ואפילו נוראית, אבל כשממשלות התפכחו משאננותן והחלו לאכוף עוצרים מוקפדים, התפשטות הנגיף בשטחן עצרה לבסוף. כשאנשים אינם פוגשים זה את זה ברחוב, בגני הילדים, בבתי-הספר או בעבודה, לנגיף אין כמעט אפשרות להמשיך להדביק קורבנות חדשים. תוך שבועיים בלבד מהרגע בו הוכרזו הסגרים, החל מספר החולים החדשים לקטון. נדרש לפחות עוד חודש אחד לפני שאנשים הורשו לצאת שוב לרחובות, אבל הניצחון על הנגיף היה כבר ברור.

ואז הגיע טמבל אחד ממדינה אלמונית כלשהי באפריקה בה הנגיף המשיך להתפשט מבלי לעצור, והחזיר את המגיפה לישראל. ולאירופה. ולארצות הברית. אולי הוא הביא זן חדש. אולי לא, מכיוון שרוב האוכלוסייה עדיין לא נפגעה מהנגיף ולא פיתחה עמידות עדיין. כך או כך, אנשים החלו להידבק על ימין ועל שמאל, והממשלות הבינו שהן בצרה.

ושוב, עוצר. ושוב, סגר. הפעם תגובת הנגד הייתה אוטומטית ומיידית. עדיין מתו כמה אלפי חולים בכל העולם המערבי, והמדינות כיבו את הכלכלות שלהן לחודש או שניים, אבל כולם כבר היו מורגלים ואף אחד לא התרגש. כשהיה ברור שהצליחו להתמודד גם עם ההדבקה הנוכחית, כולם טפחו על הכתפיים של עצמם ונערכו לחזור לעניינים שבשגרה.

רוצים לנחש מה קרה כמה חודשים אחרי זה? עוד זן ישן-חדש, עוד נשאים תמימים מאפריקה ומאסיה – או שאולי ממדינות באירופה שפשוט לא הצליחו לעצור את ההתפשטות שלו בשטחיהן. ושוב, סגר. שוב, שיתוק. להזכירכם: כל יום של שיתוק כלכלי גבה מהמדינות המערביות עשרות מיליארדי דולרים. אף מדינה לא יכלה להסכים לסוג כזה של איום. היה ברור שחייב להימצא פתרון כדי למנוע ממקרים מסוג זה לחזור על עצמם.

וכך נפתחה תקופה חדשה בתולדות האנושות: הניטור הבלתי-פוסק.

corona - return.jpg

שוב, התחזית של חוקרי האימפריאל קולג' לגבי הווירוס. הם צופים שהוא יחזור מדי ארבעה חודשים בערך, ובכל פעם יהיה צורך בהסגר.

איך עוצרים נגיף (ועוד הרבה דברים אחרים)

האמצעים לניטור כבר היו בידי הממשלות. או ליתר דיוק, הם היו בידי האזרחים. ואם נדייק אפילו יותר: הם היו בכיסיהם, בבתיהם ובמכוניותיהם. כל סמארטפון הכיל מידע מפורט בנוגע למקומות בהם ביקר בעליו, כולל הזמנים המדויקים. בבתים רבים היו עוזרים דיגיטליים סטייל אלכסה של אמזון או גוגל אסיסטנט, שיכלו לאסוף מידע על הבית מבפנים. אמצעי הניטור כבר היו בשטח – היה דרוש רק הרצון להשתמש בהם מצד הממשלות, וההיתר החוקי לכך.

ההיתר החוקי הראשון לעקוב אחר אזרחים הוענק לממשלת ישראל עוד במהלך הגל הראשון של הווירוס. מדינות אחרות גיחכו בהתחלה על הישראלים המטורפים שנותנים למדינתם הדמוקרטית לרגל אחריהם, אבל עוד במהלך המתקפה הראשונה החלו גם מדינות נוספות באירופה למצוא הצדקה לפי-חוק למעקב אחר האזרחים, כדרך להגן על האוכלוסייה מהתפשטות הנגיף. במהלך המתקפה הראשונה, המידע היחיד שנאסף במהלך המעקב היה אודות מיקומו של הסמארטפון. מידע זה הספיק לרוב כדי להבין האם בעל הטלפון חצה את נתיבו של אדם אחר שחשוד כנשא של הווירוס. עם סוף המתקפה, הפסיקו המדינות לעקוב אחר אזרחיהן – כפי שדרש החוק – והשמידו את המידע שאספו.

במתקפה השנייה, הן כבר הבינו שיש חשש שהנגיף יחזור מדי חודשיים-שלושה, והיתרי המעקב הפכו לנצחיים, הלכה למעשה.

הנשא הראשון שעבר את גבולות המדינה כשהוא מביא עמו את הגרסה החדשה של הווירוס, התחיל להרגיש רע עוד לפני שעלה על המטוס, אבל לא התחשק לו לדווח על כך לרשויות. הוא השתעל קצת, היה מנוזל קצת, ולכן קנה סירופ נגד שיעול ובלע דקסמול-קולדים בכמות מוגזמת, כך שייראה בריא לגמרי. אם הרשויות היו עוקבות אחר הקניות שלו, והיו מצליבות את המידע עם השיעולים 'ששמע' הסמארטפון, הן היו יכולות להבין שמדובר באדם עם סיכון גבוה לנשאות. הן לא עשו זאת. הן נתנו לאותו נשא להיכנס למדינה – ומשם ההתפשטות הייתה מהירה וצפויה.

כדי להגן על הציבור, החליטו הממשלות שהן זקוקות למידע אודות מיקום כל אזרח, למידע על דפוסי הקניות שלו, ולתדירות השיעולים בבית כפי שנקלטה על-ידי העוזרים הדיגיטליים. כל המידע הזה שוקלל ונאמד על-ידי אלגוריתמים משוכללים שקבעו את רמת הסיכוי לנשאות של כל אדם. מי שחצה סף מסוים, התבקש לבודד עצמו – והמכשירים בביתו ועל גופו דיווחו לרשויות מיד במידה והפר את הבידוד. וכדי לוודא שלא ישאיר את הטלפון החכם בבית וילך לטייל עליז ברחוב, המבודד נדרש גם להישיר מבט עמוק לסמארטפון פעם בשעה, ואלגוריתם זיהוי פנים היה מוודא את זהותו.

החלק החיובי בכל העניין היה שבזכות שיתוף המידע עם הממשלה, פותחו במהירות גם אלגוריתמים לחיזוי התפרצויות, לניהול סיכונים ולפיתוח תרופות וחיסונים בהתבסס על המידע המגיע בזמן-אמת מן האזרחים. כשמידע כזה איפשר לנהל מדיניות ציבורית נבונה, התפשטות הנגיף נעצרה ברוב המדינות עוד לפני שהחלה.

המשמעות הייתה שכאשר מדינות אפריקה והודו החלו להתפורר מבפנים, המערב התאושש כבר מספיק כדי לשלוח להן סיוע רפואי ופיננסי. ההתדרדרות הגלובלית שתוארה בתרחיש הפסימי לא הגיעה לכדי מימוש. מיליוני חיים ניצלו בטווח הקצר של שנה-שנתיים. ובטווח הארוך, הצלחנו למנוע את העימותים הגלובליים שציפו לנו בתרחיש הפסימי.

אפילו בתרחיש זה האנושות ספגה מכה כבדה, ונאלצה לשנות את דרכיה במדינות רבות. ממשלות החלו לעקוב אחר אזרחיהן, ולא ברור האם הן יוכלו להימנע משימוש לרעה בכוח העצום שניתן להן. כוח כזה טומן בחובו גם פוטנציאל עצום להשחתת המידות והדמוקרטיה, ומאיים על זכויות האדם בטווח הארוך.

אבל לפחות בטווח הקצר, הוא מנע מהמוני בני-אדם למות. גם זה משהו.

ואולי, רק אולי, בתרחיש האמצע, תיפתח הזדמנות גדולה אחרת עבור האנושות: האפשרות לאיחוד כוחות.

האיחוד הגדול

תאמרו שאני מטורף. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאשמע את זה. אבל נגיף הקורונה יכול לספק הזדמנות חד-פעמית לכל מדינות העולם לשתף פעולה כדי לנצח אויב אחד גדול. מעולם לא היה איום כזה על האנושות. בזמנה של השפעת הספרדית לא הבנו בכלל מיהו אותו אויב שקוטל עשרות מיליוני בני-אדם. ה- SARS הגיע ונעלם מהר מדי, ולא הספיק להותיר חותם אמיתי בכל העולם. אבל נגיף הקורונה החדש הגיע לכמעט כל מדינות העולם והוא רק עומד להמשיך להתפשט. זוהי בעיה על-מדינית, גלובלית, שתביא בטווח הקרוב לסגירת גבולות ולהסתגרות קיצונית ברמה הפיזית, אבל לשיתוף פעולה מתקדם יותר מכל בחינה אחרת. לאחדות ולהסכמות גלובליות.

או… שלא. אולי, במקום זאת, ננקוט בסגירת גבולות ובהטלת רפש על מדינות זרות. אולי כמה חודשים אחרי שהנגיף ייעלם, המצב יחזור לקדמותו. זה כנראה יותר סביר. אבל עדיין, אפשר לקוות. לקוות שלראשונה יהיה לכל בני-האדם אויב משותף. אויב שאינו מגיב לתפילות או לתחינות. הוא אינו מתחשב בצבע עור, בצורת העיניים, או באל בו אתה מאמין. אם אתה בן-אדם, הוא יתקוף אותך. והמשמעות היא שאנו יכולים להתאחד כנגדו.

קיימים סימנים מעודדים מהבחינה הזו. הסינים כבר שלחו מאות-אלפי ערכות בדיקה לארצות הברית. קבוצות האקרים בינלאומיות הכריזו שלא יתקפו בתי-חולים. יש תנועה לכיוון ההתאחדות המשותפת.

ומצד שני, אנחנו גם רואים את נשיא ארצות הברית נערך כבר לבחירות הבאות באמצעות האשמת סין בהתפרצות הנגיף, ומסרב לתת לספינות לפרוק נוסעים נגועים בשטח המדינה.

הנגיף הזה יוציא מאיתנו את הטוב ביותר – ואת הרע ביותר.

בהחלט ייתכן שאם יקומו כמה מדינאים בעלי-חזון, הרי שנוכל לזקק את הטוב ביותר כדי לגבש הסכמי שלום וסחר בין מדינות, ליצור תחושת אחווה ולכידות בין עמים ובין יבשות, לשתף פעולה ביחד כדי למגר את הנגיף הזה אחת ולתמיד, ולוודא שילדינו לא יצטרכו לחוות התפרצות דומה.

התחלנו עם שלושה תרחישים, ואמרתי לכם שאין הרבה שאפשר לעשות לגבי השניים הקיצוניים. אבל בתרחיש הבינוני יש לנו חופש פעולה, ואנחנו יכולים – וצריכים – לדרוש מהמנהיגים שלנו לזנוח את היריבויות הקטנות והקטנוניות ולשתף פעולה לטובת המלחמה הגדולה יותר. המלחמה בנגיף הקורונה ובכל המחלות האחרות.

בהצלחה לכולנו.

כשנגיף משנה סדרי ממשל – וישראל הופכת למדינת מעקב (ולמה זה טוב)

כשנגיף משנה סדרי ממשל – וישראל הופכת למדינת מעקב (ולמה זה טוב)

בימים האחרונים נשאלתי כיצד אפשר להתמודד עם וירוס הקורונה ביעילות. עניתי (בלי יותר מדי ענווה) שהפתרון לבעיה פשוט מבחינה טכנולוגית. הווירוס מתפשט מאדם לאדם, ולכן כל שעלינו לעשות הוא למנוע מהנשאים להתקרב לאחרים.

תאמרו – "חכם גדול, הרי הבידוד אמור לעשות בדיוק את זה!" וזה נכון, אלא שהבידוד גם מזיק לכלכלה ולמשק. הפתרון הטכנולוגי שהצעתי היה הפעלת מערכת אוטומטית שתעקוב בזמן אמת אחר כל האזרחים דרך הסמארטפונים שלהם. מהרגע שאחד האזרחים מזוהה כנשא, המערכת תשחזר את נתיבו בימים האחרונים, ותזהה כל אדם שחצה את אותו נתיב. והנה, מיד תשלח הודעה אוטומטית לטלפונים החכמים של כל אותם אנשים, ותתריע בפניהם שעליהם ללכת להיבדק או – לכל הפחות – להיכנס לבידוד. לאחר מכן היא גם תעקוב אחריהם כדי לוודא שאכן נכנסו לבידוד ולא יצאו מהבית בו הם שוהים.

מערכות דומות – ברמת תחכום נמוכה יותר, לרוב – שימשו את השלטונות בטייוואן, בסין וכנראה שגם בסינגפור. אלו שלוש מדינות שהצליחו למגר את התפשטות הנגיף בשטחיהן (גם) בזכות כלי הניטור המתוחכמים שהפעילו. כלומר, יש לנו ראיה טובה לכך שמערכות כאלו ממלאות את התפקיד שיועד להן. אלא מה? הובהר לי מיד על-ידי המבינים בדבר שיש בעיה 'קטנה' מבחינה חוקית ואתית בהצעה. החוקים במדינת ישראל לא התקדמו עדיין מספיק כדי להתמודד עם טכנולוגיות דיגיטליות מתקדמות כל-כך, ולא ברור האם הממשלה יכולה לקבל מנדט להריץ מבצעי ניטור רחבי-היקף כל-כך.

בקיצור, הרעיון די נזרק הצידה כלא-סביר בעליל. לא מבחינה טכנולוגית, אלא מבחינה יישומית.

ואז, יום אחד לאחר מכן, ראש הממשלה הכריז קבל עם ועדה שהוא מתכוון להשתמש באמצעי ניטור טכנולוגיים – דהיינו, מעקב אחר מיקום אנשים – על הציבור האזרחי. אלו טכנולוגיות ששימשו בעבר רק ללוחמה בטרור, ועתה הן עומדות להיות מופעלות על כולם.

קורונה ומעקב

אני רוצה להודות בשלב זה לראש הממשלה מכל הלב. באמת, בלי ציניות בכלל. נשבע. צריך אומץ אמיתי כדי להשתמש בטכנולוגיות מעקב – מהסוג שכל העולם המערבי אוהב לשנוא, ומסיבות טובות – על הציבור האזרחי. צריך להפגין מנהיגות אמיתית למול טיעוני הנגד שבוודאי העלו המשפטנים והאנשים האמונים על ההגנה על פרטיות האזרחים, ובשלב מסוים לדפוק על השולחן ולומר – "אנחנו במצב חירום! תמצאו דרך חוקית לאפשר את זה, והאחריות – עליי!"

אני בוחר להאמין שבנימין נתניהו רוצה, כמו כולנו, לקדם את מדינת ישראל ולהוציא אותנו מהבור לתוכו נפלנו. כדי לעשות זאת הוא מוכן להשתמש על אזרחים בטכנולוגיות מעקב שהחוקיות שלהן גבולית, במקרה הטוב מאד. וזה מצוין. במצבי חירום דרמטיים יש צורך בשימוש בכלים יוצאי-דופן. אם המעקב אחר האזרחים יוביל לעצירת התפשטות הנגיף בישראל, הרי שנראה כולנו שנתניהו בחר נכון.

אבל – וזה אבל גדול – אנחנו חייבים לשאול שאלה קריטית אחת: מה יקרה בימים שאחרי הנגיף?

על כוח ואחריות

בידיהן של המדינות היום נתון כוח עצום: הכוח לעקוב אחר אזרחיהן. כוח זה היה קיים תמיד, אבל הוא היה מוגבל. השטאזי – השב"כ של גרמניה המזרחית – אסף בימי הזוהר שלו מידע על שליש מהאזרחים במדינה, אבל לא היה יכול באמת לעקוב אחר כולם. הוא העסיק יותר מ- 390,000 סוכנים, ועדיין לא היו לו מספיק.

בעידן החדש, לא צריך את כל זה. כל האזרחים נושאים על גופם 'סוכן' קטן – הסמארטפון – והממשלה יכולה לדלות ממנו מידע. במינימום, היא יכולה לקבל מידע על המיקום של כל אזרח. במקרים הקיצוניים יותר, היא יכולה גם לעקוב אחר האזרחים דרך אפליקציות פופולריות שונות.

כוח שכזה מוביל כמעט בהכרח להשחתת המידות הטובות. כל ממשלה רוצה להגן על אזרחי המדינה, ועל הדרך – גם על עצמה, כמייצגת האמיתית (לדעתה) של העם. קל מאד – יותר מדי – לממשלות טוטליטריות לעקוב אחר כל אזרחיהן דרך הרשתות החברתיות והסמארטפונים הנמצאים בכל כיס. הן יכולות להאזין לכל אדם – בביתו או מחוצה לו. הן מסוגלות להבין כיצד אנשים חושבים ולהתאים עבור כל אחד מהם מסרים שישכנעו אותו שהממשלה דואגת במיוחד לו. בדרך הזו, איש אינו יכול להביא לשינוי, והמערכת כולה נתקעת עם אדם אחד בראשה: ארדואן בתורכיה, פוטין ברוסיה, לובצ'נקו בבלארוס ועוד ועוד.

ישראל, בבירור, אינה נמצאת במקום הזה. אמצעי המעקב האלו אמנם קיימים, אך הם מבוקרים היטב על-ידי הרשויות המתאימות, ומופנים כנגד טרוריסטים. הבעיה היא שנהלים מסוג זה הם בעלי אופי הפכפך, ויכולים להיפרץ בקלות. ברוסיה, למשל, קיימים חוקים להגנה על הפרטיות, אך גופי הביטחון יכולים להפר אותם – ולהצדיק זאת רק לאחר מעשה, אם בכלל. בארצות הברית של טראמפ ראינו כיצד הוא מחליף את בעלי התפקידים הבכירים ביותר במערכות השלטון במלחכי פנכה שנאמנותם נתונה לו בלבד, ומאיים על אינדיבידואלים בסנאט האמריקני כדי להתחמק מההשלכות החוקיות של מעשיו.

התהליך בו מדינה דמוקרטית-ליברלית גולשת במדרון החלקלק לכיוון דיקטטורי אינו חדש. בספרם "איך דמוקרטיות מתות", מסבירים סטיבן לוויצקי ודניאל זיבלאט שהרודנים החדשים – פוטין, ארדואן, אורבן בהונגריה, מאדורו בוונצואלה ואחרים – אינם מנסים לשנות את החוקה או את כללי היסוד, ולשלוט באזרחים באמצעות טנקים ברחובות. במקום זאת, הם משנים את הנורמות הפוליטיות בדרכים שמעוותות את החוקים המקוריים. וכך, אט-אט, מדינה בעלות נורמות דמוקרטיות הופכת לכזו בה המנהיג שולט ללא התנגדות אמיתית.

מתן יכולת בידי השלטון לרגל אחר האזרחים, נותן בהכרח כוח עצום למי שעומד בראש המערכת, ומאפשר לו לשנות את הנורמות הקיימות יותר בקלות. זו הסיבה שבכל מדינה דמוקרטית קיימת מערכת שלמה של מעצורים ובלמים שנועדה לוודא שרק במצבים הקיצוניים ביותר נעשה שימוש ביכולת הזו.

ומערכת זו הופרה בימים האחרונים על-ידי ממשלת ישראל, מסיבה טובה. אבל עכשיו צריך לוודא שהמצב החדש – בו השלטון יכול לרגל אחר האזרחים – מפוקח בקפדנות כדי למנוע זליגה לכיוון הטוטליטרי.

איך נעשה זאת?

שקיפות, ביטחון, זמן

איך אפשר לוודא שיהיה פיקוח הולם על הכוח שאנו נותנים בידי השלטון? התשובה פשוטה: אור השמש חושף את כל השחיתויות. עלינו להקפיד על כך שמערכת המעקב על האזרחים תהיה שקופה לגמרי. הממשל חייב לפרסם הסבר ברור בנוגע למטרות המערכת, דרכי פעולתה ויכולותיה. האם היא נועדה לאכוף את הבידוד על הנשאים? לעקוב אחורנית בזמן כדי לזהות את המסלול בו עבר חולה? האם היא יכולה לדווח לאנשים באופן אוטומטי על כך שהם נמצאים בסכנה להידבקות?

ללא שקיפות, ניתן יהיה להפעיל את המערכת לרעה כדי לרגל אחר אזרחים. לא פחות חמור, האזרחים יאבדו אמון בדמוקרטיה מכיוון שיחששו שהם אכן נמצאים תחת ריגול באופן מתמיד, אפילו אם לא זה המצב. מכיוון שכך, הממשלה מחויבת לספק שקיפות בנוגע לכוונותיה כבר בימים הקרובים, ומרגע שמערכת המעקב תתחיל לפעול, עליה לשחרר דין וחשבון בנוגע לאופי המעקב ולהיקפו על בסיס קבוע.

בנוסף לכך צריכה לקום ועדה של מומחים לפרטיות ולממשל תקין – אלו יכולים לבוא מהרשות להגנת הפרטיות, כמו גם מהאוניברסיטאות השונות בארץ ובעולם – שיוודאו שמערכת המעקב אינה גורפת יותר מידע מהנחוץ לה, ושנעשה שימוש ראוי בלבד במידע.

הדרישה השנייה היא לביטחון. מערכת מעקב כזו אוגרת כמות עצומה של נתונים. אם דאגתם לגבי המאגר הביומטרי, מזל טוב: יש לכם נושא חדש לחשוש מפניו. יש חובה לפתח הגנות ברמה הגבוהה ביותר על המערכת, ולשלב בפיתוח את מומחי הסייבר המתקדמים ביותר בישראל ובעולם. מבלי הגנות שכאלו, המידע ייקצר תוך זמן קצר על-ידי מדינות זרות.

אחרון חביב, חשוב לקבוע זמן מוגבל להפעלת מערכת המעקב. קיים סיכוי ממשי שנגיף הקורונה יישאר עמנו לא רק בחודשים הקרובים, אלא גם עוד שנים רבות. קיימת סכנה ממשית ששהשלטון ימשיך לעקוב אחר כלל האזרחים בכל אותו זמן. מכיוון שכך, ראוי היה שראש הממשלה יציין בבירור מועד סיום להפעלת המערכת, או לפחות תנאי גבול כלשהו. מכיוון שלא קרה כך, עלינו לדרוש מהממשל להבהיר בבירור עד מתי תפעל מערכת המעקב.

אני שמח לספר בנקודה זו שהיום – יום אחד בלבד לאחר הצהרת ראש הממשלה – כבר שיגרו מספר חוקרים מובילים בתחום הפרטיות והממשל מכתב לראש הממשלה ולכל גורמי השלטון הרלוונטיים. על הכותבים נמנים כמה מגדולי החוקרים בישראל בתחומים אלו, כפרופ' קרין נהון, ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר ופרופ' מיכאל בירנהק. כולם רוצים להבין את משמעותם של הצעדים החדשים, כיצד התקבלו וכיצד ניתן לפקח עליהם. ובפרפראזה על מה שכתבו: מדובר בשעת חירום, ודאי, אבל אי אפשר לזרוק את הדמוקרטיה לפח.

פיקוח.jpg

צילום מסך מהמכתב לראש הממשלה ולגופים האחרים המעורבים בקבלת ההחלטה

הפוטנציאל לעתיד

לא הכל רע במעקב מתמיד אחר האזרחים. מערכות בריאות, למשל, יכולות לאסוף מידע מתמיד על כל אדם ולהריץ עליו אלגוריתמים משוכללים כדי לזהות סימני מחלה מקדימים ולשלוח את החולה לטיפול עוד לפני שהוא עצמו יודע שהוא חולה. גופי השיטור יכולים לאתר פושעים בקלות ולעצור אותם. טרוריסטים מנוטרלים כמעט לחלוטין. בקיצור, ברור שיש יתרונות רבים גם במעקב אחר כלל הציבור, אבל יש גם חששות גדולים ומוצדקים ממתן הכוח למדינה מבלי פיקוח הולם על השימוש בו.

בנימין נתניהו עשה צעד גדול וחשוב: הוא הורה על הפעלת מערכת שיכולה להציל חיים רבים בישראל, ויצא בכך כנגד דעותיהם של מומחים רבים לפרטיות ולשמירת מידע. שעת החירום מצדיקה צעדים דרמטיים שכאלו, וחלק מתפקידו של מדינאי אמיתי – ולא פוליטיקאי קטן – הוא לדעת מתי לנקוט בהם.

אבל, ממש באותו הזמן, חשוב שיעשה גם את הצעד הקריטי השני, ויגדיר כללים ברורים להגבלת כוחה של מערכת המעקב. אם לא יעשה זאת, הרי שהמערכת תישאר בפעולה גם לאחר שנגיף הקורונה יעבור מן העולם, ותערער את אופיה הדמוקרטי של ישראל.

הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות כדי לקדם את הצעד השני הזה, הוא להבהיר לציבור את חשיבותו. אנשים צריכים להבין שחוקים שפורשו מחדש כדי לאפשר מעקב שכזה, ומערכות מעקב שהוקמו בעמל רב, אינם עומדים להתפוגג ככה-סתם מיד עם חלוף המשבר. כולנו צריכים להתגייס כדי לדרוש מהפוליטיקאים שלנו – בימין, בשמאל ובמרכז – להגדיר כללי בסיס למערכת המעקב, לקבוע מי יגן עליה וכיצד, ולהפוך את כל המערכת לשקופה.

אנא – שתפו, כדי שכולם ידעו.

עתיד נגיף הקורונה – בעולם ובישראל

עתיד נגיף הקורונה – בעולם ובישראל

בשלושת החודשים האחרונים, העולם חווה טלטלה בסדר גודל, ובכן, גלובלי. סין הטילה עוצר על מאות-מיליוני אזרחים ומנעה מהם לצאת מבתיהם לאורך שבועות ארוכים. חלקם עדיין נמצאים בסגר. חודשיים לאחר מכן, כאשר הגיע נגיף הקורונה (שמו המדעי הוא SARS-CoV-2, ולמחלה שהוא גורם קוראים Covid-19, אבל אקרא לו כאן "נגיף הקורונה" בקיצור) לאיטליה, ראינו תגובה דומה מצד השלטונות. וממש בימים האחרונים החליטה הממשלה באיטליה להטיל סגר מוחלט על כל איטליה, בצעד שעלול לקבור סופית את הכלכלה במדינה.

אה, ובישראל משרד הבריאות הכריז מלחמה על כל העולם, והכניס עשרות-אלפי אזרחים לבידוד, כולל כל מי שמגיע ממדינות זרות.

אבל למה? מה הסיבה לחרדה שתקפה פתאום את העולם מנגיף שיש הטוענים שאינו חמור יותר משפעת?

ברשומה זו אני רוצה לנסות להסביר מה הסיבה לכל הצעדים הדרמטיים האלו – בראייה לטווח הקצר ולטווח הארוך. אני מזהיר מראש שזו תהיה רשומה מפחידה, אבל אני מאמין שהציבור צריך להבין גם את המשמעויות של התפשטות הווירוס, ואת הסיבה שממשלות נוקטות בצעדי-מנע קיצוניים, אבל חוששות להסביר את הסיבה להן לציבור הרחב. אם לא נבין עד כמה חמור המצב -=יכול=- להיות, לא נדע גם למה חשוב כל-כך שנמלא אחר הנחיות הממשלה ומשרד הבריאות. החשש האמיתי שלי הוא שהאנשים שאינם ממלאים אחר הנחיות הממשלה – הם אלו שיביאו להתממשותו של התרחיש הרע ביותר.

אז אנא: קראו את הרשומה בזהירות כדי להבין מה העתיד הגרוע ביותר שיכול להיות, אבל המשיכו לקרוא עד הסוף כדי לגלות גם את נקודות האור, ומדוע יש תקווה – אם רק נפעל נכון. 

 

כשנגיף חדש מופיע

באמצע דצמבר החלו מעבדות באזור העיר ווהאן, סין לקבל דגימות רוק שנלקחו מחולים בדלקת ריאות בעיר. לקח למעבדות שבוע בערך לרצף את הקוד הגנטי של הנגיף שהיה קיים בדגימות, ולזהות שיש דמיון של שמונים אחוזים בינו לבין SARS הידוע לשמצה… אבל שמעבר לכך, מדובר בנגיף חדש שאינו מוכר לאנושות.

המעבדות נכנסו ללחץ והעבירו את ההודעה לגורמים מלמעלה, שאמרו להן בעדינות לסתום את הפה ולא לעורר פאניקה ציבורית. וכך הן עשו, עד שקמה מעבדה אמיצה אחת בתחילת ינואר ופרסמה את הקוד הגנטי של הנגיף. היא נסגרה מיד למחרת היום, בהוראת השלטונות, אבל המרצע כבר יצא מן השק ולכולם היה ברור שיש נגיף חדש שם בסין[1].

לממשלת סין לקח קצת זמן להבין את חומרת המצב, אבל מהר מאד היא גילתה שיש לה בעיה רצינית באזור ווהאן: התושבים נהרו לבתי-החולים עם קשיי נשימה, חום ודלקת ריאות. למזלם, למרות שהנגיף החדש אכן היה דומה ל- SARS, אחוז התמותה הנלווה היה נמוך בהרבה. אם במקרה של SARS מתים עשרה אחוזים מהנדבקים, הרי שבמקרה של נגיף הקורונה החדש, אחוז התמותה המשוער בווהן עמד על 2 אחוזים בלבד (וכנראה שגם זו הערכה מוגזמת, מכיוון שאיננו יודעים את מספר הנדבקים המדויק).

כאן כדאי לעצור לרגע ולהסביר את מה שאנחנו יודעים היום על המחלה. מתוך כל מאה אנשים שנדבקים בנגיף, בערך שמונים מתוכם יפתחו מחלה קלה בלבד, או אפילו יישארו בריאים למראית-עין. ארבעה-עשר יפתחו מחלה קשה יותר, עם קשיי נשימה מתקדמים ודלקת ריאות, שתחייב טיפול בבית-החולים. חמישה יזדקקו לטיפול חירום, עקב הלם זיהומי, כשל נשימתי וקריסת מערכות הגוף. ושניים מתוך מאה החולים, ובכן, ימותו[2].

הנתונים הללו אינם מדויקים, מכיוון שחלק גדול מהנדבקים בנגיף אינם מפתחים כנראה מחלה משמעותית ואינם מגיעים אפילו לרופא להיבדק, ולכן אינם נכללים בסטטיסטיקה. מכיוון שכך, קרוב לוודאי שמספר הנדבקים גדול בהרבה – אולי פי שניים, פי שלושה, או פי עשרה או יותר – ממה שאנחנו יודעים. אם נסתמך על הנתונים המגיעים מדרום-קוריאה, שם נבדקו כבר יותר ממאה-אלף אנשים – כולל כאלו שאינם חשודים בהידבקות – הרי שנראה שאחוז התמותה שם עומד 'רק' על 0.6 אחוזים. אפילו אז, הנגיף עדיין קטלני פי שישה מהשפעת העונתית (שקוטלת 0.1 אחוזים מהנדבקים)[3]. כמו כן, רק 1.3 אחוזים מכל חולי השפעת בארה"ב בשנה האחרונה היו זקוקים לאשפוז בבית החולים, בהשוואה לעשרים ואחד אחוזים מהנדבקים בנגיף הקורונה[4].

 

המשבש הגדול

סין לא הייתה מוכנה להשבית את הכלכלה של כל אזור חוביי החובק את העיר ווהאן, בלי סיבה טובה מאד. ווהאן היא אחת מערי התעשייה המתקדמות בסין, עם 11 מיליון תושבים וכלכלה ענפה. או לפחות הייתה כזו. אלא ששלטונות סין ראו תוך חודש מתחילת האבחונים, שמספר גדול של אנשים זקוקים לאשפוז בשל קשיי נשימה ודלקות ריאות. וירוס הקורונה, מסתבר, מדבק ביותר. כל אדם שנדבק בווירוס, מדביק בתורו בממוצע 2.2 אנשים אחרים. מבחינה זו, נגיף הקורונה מדבק כמעט פי שניים יותר מהשפעת העונתית[8]. אין פלא כי בעיר ווהאן זינק מספר הנדבקים במהירות.

זוכרים את הסטטיסטיקה של ארגון הבריאות העולמי? מתוך כל מאה נשאים של הווירוס, עשרים ואחד יזדקקו לטיפול חירום. נניח לרגע שרוב הנשאים באמת אינם מזוהים כנשאים, ולכן שיעור החולים החמורים קטן הרבה יותר. נניח שמדובר, למשל, רק בעשרים חולים חמורים מתוך כל 500 נשאים, ולא מתוך כל מאה. זו הנחה גדולה, אבל ניחא. נניח. נניח גם שהנגיף – שמדבק, כאמור, יותר מהשפעת – יגיע לרמות ההדבקה של מגיפת השפעת מ- 1889, בה נדבקו כמשוער עד שישים אחוזים מכל אוכלוסיית העולם (הנגיף שעמד מאחורי אותה מגיפה היה בעל יכולת הדבקה בשיעור דומה לזה של נגיף הקורונה, כך שכל אדם הדביק בערך שני אנשים).

נעשה את החישובים במהירות. אם שישים אחוזים מתוך 11 מיליון תושבים היו נדבקים בנגיף, הרי שבתי החולים של ווהאן היו צריכים לטפל ב- 264,000 אנשים שעלולים למות מבלי טיפול רפואי דחוף.

בתי החולים אינם אמורים להיות מסוגלים להתמודד עם עומס כזה. לשם השוואה, בית חולים ממוצע בארצות הברית מכיל רק 190 מיטות, וחלק גדול מהן לא נועד לחולים במצבי חירום[9]. אני לא יודע כמה מיטות יש בבתי-החולים בסין, אבל מה שבטוח – גם הם לא יכלו להתמודד עם מצב החירום שהפיל עליהם נגיף הקורונה. הממשלה הבינה מיד שיש לה בעיה, הטילה סגר על כל ווהאן, והקימה תוך שבועיים שני בתי-חולים חדשים, במבצע שרק בסין אפשר לעשות. מיד לאחר מכן היא הטילה עוצר על כל התושבים, ומנעה מהם לצאת מהבתים שבועות שלמים (אולי חוץ מגיחה קטנה אחת פעם בשבוע כדי לרכוש מזון), רק כדי למנוע מהנגיף מלהתפשט ולהדביק אנשים בריאים.

תאמרו עכשיו – ממה חששה כל כך סין? אז יתמוטטו בתי-החולים – אז מה? האם האלטרנטיבה לעצור את כל החיים בעיר עדיפה על קריסת בתי-החולים? 

 

חשיבותם של בתי-החולים

התשובה היא שבתי-החולים חיוניים הרבה יותר ממה שנדמה לכלכלה ולחברה.

הנה כמה מהדברים אשר יקרו במצב בו בתי-החולים מלאים עד אפס מקום. אני מתנצל מראש על התמונה האפוקליפטית, אבל היא לא רחוקה בהרבה מהמצב בו מצאו עצמם בתי-החולים בווהאן, וממנו הצליחו להינצל בעיקר בזכות תגובתה 'המוגזמת' של ממשלת סין, אשר פתחה עוד שני בתי-חולים כאמור, והטילה סגר שמנע התפשטות של הנגיף.

    אנשי הצוות הרפואי יעבדו מסביב לשעון, יתעייפו, יעשו טעויות – וגם יידבקו בעצמם בנגיף הקורונה במוקדם או במאוחר. ועל הדרך, הם גם ידביקו את כל מי שיגיע לבית-החולים.

    מלאי התרופות להורדת חום, למניעת ועצירת פרכוסים (הנובעים מחום), להרדמת חולים (נחוץ במקרה שצריך לבצע בהם אינטובציה) וכו' יאזול במהירות – תוך ימים ספורים – כך שחולים לא יוכלו לקבל את שירותי הרפואה המודרנית להם הם מצפים.

    מספרן המועט של מכונות ההנשמה לא יספיק עבור כל החולים במצב קריטי. גם אספקת בלוני החמצן תאזל.

    חולי קורונה במצב קריטי יגססו במיטותיהם מבלי שיוכלו לקבל טיפול מהצוות הרפואי – שחלקו חולה בעצמו עם חום, צמרמורות ושאר מרעין בישין. בכל מקרה, אין מספיק מכונות הנשמה, תרופות או חמצן כדי לעזור לכולם, כבר אמרנו? ואכן, יש כבר עדויות המגיעות מאיטליה – שם יש מחסור חמור במכונות הנשמה – כי בתי-חולים מעבירים מכונות הנשמה מזקנים לנפגעי קורונה צעירים יותר.

    חולים כרוניים לא יוכלו להגיע אל בתי-החולים כדי לקבל טיפול תרופתי. מדובר כאן בחולי סרטן, חולי מחלות לב, מחלות נוירולוגיות, מחלות מטבוליות מכל סוג וכן הלאה. בתי-החולים יהיו פקוקים בחולי קורונה, ובכל מקרה – לא יהיו מספיק אנשי צוות רפואי לטפל בחולים הכרוניים. ואם מישהו מאנשי הצוות יתפנה מחולי הקורונה כדי לטפל בחולים הכרוניים – הוא ידביק גם אותם.

    נשים הרות לא יוכלו ללדת בבתי-החולים: לא יהיו מספיק אנשי צוות כדי לטפל בהן ולהבטיח את שלומן, והן יידבקו בנגיף מיד לאחר הלידה. רבות יבחרו ללדת בבתיהן – עניין מסוכן ולא-פשוט, במיוחד כשבעלי ההכשרה הרפואית המקצועית יהיו חייבים להיות נוכחים בבתי-החולים ולא יוכלו לסייע בלידה.

    נפגעי תאונות דרכים ימצאו עצמם מטופלים ומסולקים. הגעת לבית החולים עם שבר מורכב? יקבעו לך אותו בצורה הבסיסית ביותר, וישלחו אותך הביתה עם נורופן. וכן, השבר יתאחה באופן לא-מיטבי, ותסבול מנכות מסוימת ומכאבים לשארית חייך, אבל אין ברירה אחרת כשבתי-החולים מלאים.

    כל מי שמגיע לבית-החולים עם בעיה בריאותית הדורשת טיפול מיידי – קשיש עם התקף לב, ילד שבלע גולה – יגלה שהוא צריך לחכות ימים לטיפול רפואי הולם, אם בכלל.

עכשיו חשבו לרגע על כל האנשים האלו שלא קשורים בכלל באופן ישיר לנגיף: חולי הסרטן והלב, הנפגעים מתאונות הדרכים, הנשים שיולדו בחופזה במקרה הטוב וכל היתר… בתי-החולים אינם יכולים לסייע להם, והם יישלחו לבתיהם, שם יזדקקו להשגחה רצופה ולסיוע מתמיד. מי יספק להם את ההשגחה הזו? בני המשפחות שלהם, כמובן. אלו אותם אנשים שהיו אמורים לצאת לעבוד, להמשיך לשמר את המשק ואת פעילותו הפועמת – ומוצאים עצמם תקועים בבתים, שומרים על בני משפחותיהם, במקום לעבוד.

אה, וזאת בהנחה שהם עצמם, כאמור, התאוששו כבר מהנגיף. אל תשכחו שהוא גורם לתסמינים דמויי-שפעת, עם חום גבוה וחולשה. ניסיתם פעם לעבוד בזמן שאתם חולים בשפעת? לא חוויה נעימה, בלשון המעטה.

במילים אחרות, אם ממשלת סין הייתה מניחה לנגיף להתפשט בין האוכלוסייה סתם ככה, יש סיכוי ממשי שהמשק שם היה קורס בכל מקרה, או לפחות סובל מאד.

נשמע אפוקליפטי? ובכן, כן. אבל ככה אירועים כאלו תמיד נשמעים מהצד. גם במקרה של רעידת אדמה קשה, או מלחמה רחבה, בתי-החולים מהווים את נקודות התורפה. בבתי-החולים קיים תמיד מחסור במשאבים, וכמות גדולה במיוחד של אנשים הנוהרים לקבל עזרה, תביא אותם לקריסה או שתכפה עליהם קבלת החלטות קשות כמו תעדוף בין חולים, שליחה לאשפוז בית גם כשעדיף בית חולים, ובעיקר – הרבה, הרבה מהומה שתוביל לכך שאנשים רבים לא יקבלו טיפול רפואי מירבי.

וכל זה עלול לקרות גם בישראל.

ניישם לרגע את הסטטיסטיקה שציינתי על ישראל. בישראל חיים 9.1 מיליון תושבים. נחסיר מתוכם 2.9 מיליון ילדים (שמפתחים סימני מחלה קלים מאד, אם בכלל) ונקבל 6.2 מיליון נדבקים פוטנציאליים. נניח שרק שישים אחוזים מהם יידבקו, ושרק אחד מכל 25 נדבקים (כלומר, 20 מתוך 500) יזדקק לטיפול נמרץ. אם זה יהיה המצב, הרי שתוך כמה חודשים נצטרך כמעט 150,000 מיטות בבתי-החולים בישראל. וזאת כאשר בבית החולים שיבא – הגדול ביותר במדינה – יש 1,500 מיטות בלבד. 

אני חוזר שוב על המספר: 150,000 מיטות. 

המספר הזה נובע משתי הנחות קיצוניות: שמספר גדול של אנשים יחלה, ושכולם יחלו בתקופת זמן קצרה יחסית של חודש או שניים. שתי ההנחות האלו עשויות להתממש, אבל יש סיבה טובה לאופטימיות: משרד הבריאות עושה כל מה שאפשר כדי שזה לא יהיה המצב.

סיבות לאופטימיות

הפחדתי אתכם? טוב מאד. צריך לדעת גם מהו התרחיש הרע ביותר ולהיות מסוגלים להיערך לקראתו ולמתן את השפעותיו. ומשרד הבריאות שלנו כאן בישראל עושה עבודה די טובה עד עכשיו.

מה מנסה משרד הבריאות לעשות, עם כל הצעדים הקיצוניים לאחרונה? אנשי מערכת הבריאות שלנו קוראים לרבים להיכנס לבידוד. יש לכך סיבה טובה. הבידוד יכול להאט את התפשטות הנגיף בקרב האוכלוסייה, וכך למנוע מצב בו 150,000 אנשים יגיעו לבתי-החולים כולם ביחד. במקום זאת, אפילו אם הנגיף ממשיך להתפשט בישראל, הוא ידביק אנשים באיטיות כך שהביקורים בבתי-החולים יתפרסו 'לטפטופים' לאורך חצי-שנה או שנה. זה עדיין יטיל עומס עצום על בתי-החולים, אבל הוא עוד יהיה נסבל.

סגירת הגבולות משרתת מטרה דומה. ארצות הברית פישלה בגדול, נכון לעתה, ועומדת לפני התפרצות רצינית של הנגיף. כל תייר שמגיע משם בלי לעבור בידוד, מגדיל את הסיכון להאצת התפשטות הנגיף בישראל. יש אמנם דרכים לשפר את ההתמודדות – לספק דרכי תחבורה חלופיות במקום רכבת ישראל למי שחשוד כנשא, או לפתח אפליקציה שמחייבת תיירים לדווח על מצבם הבריאותי (כפי שעשו בדרום-קוריאה). אבל עצם הדרישה לבידוד הגיונית בסך-הכל. 

אני יודע שיש המון התמרמרות כנגד צעדים קיצוניים כל-כך, אבל ראינו כבר בסין שאפשר לעצור את הנגיף באמצעות הצעדים האלו. ייתכן שבמצב הקיצוני ביותר ניאלץ להטיל עוצר על ערים שלמות, לתת לכלכלת ההייטק להמשיך לעבוד בטלה-פרזנס דרך האינטרנט, ולהגדיר שהחוואים ימשיכו לייצר מזון לצריכה ולייצוא בתנאים מבודדים יחסית. אולי ניאלץ אפילו לבודד את האוכלוסיות הרגישות – כלומר, את הקשישים – ולהקים מערך התנדבות שמשרת אותן בהסגר. אלו אפשרויות קיצוניות, אבל הן קיימות. 

זה המקום להזכיר שאמצעי חיטוי בסיסיים כמו מתקני חיטוי ידיים אוטומטיים בכל מקום ציבורי, חיטוי תכוף של רכבות, אוטובוסים ומוניות, והנחיית הציבור לשמור על כללי היגיינה יסייעו לצמצם את ההידבקות ו- "לחיות עם הנגיף" במדינה. 

יש סיבה אמיתית לאופטימיות: מדינות שנקטו בכל הדרכים האלו ביעילות, הצליחו לעצור את התפשטות נגיף הקורונה. דרום-קוריאה עורכת יותר מ- 10,000 בדיקות ביום, חלקן בתחנות בצד הדרך, ועוקבת במגוון אמצעים טכנולוגיים אחרי כל הנתונים בבידוד כדי לוודא שלא יפרו אותו. פקידים ממשלתיים בודקים פעמיים ביום את מי שנמצא בהסגר, וכל מי שנכנס למדינה צריך להתקין אפליקציה על הסמארטפון ולדווח על מצבו הבריאותי מדי יום[12]. כתוצאה מצעדים אלו, מספר הנדבקים החדשים בדרום-קוריאה יורד בימים האחרונים. סינגפור וטייוואן נוקטות בצעדים דומים, עם הצלחה דומה. האוכלוסיה במדינות אלו ממושמעת יותר, ומערכות הבריאות שלהן במצב טוב מלכתחילה. הכלכלות שלהן נהנות ממרווח נשימה. איפה ישראל עומדת על המפה הזו? אני חושב שאנחנו במקום לא רע. אולי חוץ מהעניין של האוכלוסייה הממושמעת. 

גם אם לא נצליח למגר את הנגיף לגמרי, הרי שבינתיים, במרחב הנשימה שהבידוד וסגירת הגבולות מקנים לנו, מערכת הבריאות עושה דבר אחד גדול וחשוב: היא נערכת ומצטיידת לקראת הנגיף. 

אני יכול להבטיח לכם שכל בית-חולים וקופת חולים מנסים בימים אלו לרכוש כל מכונת הנשמה שעוד מוצעת למכירה בשוק, מרעננים ציוד שהתיישן במחסנים ומזמינים שפע של תרופות ומסיכות לקראת העתיד לבוא. בזכות ההצטיידות הזו הם יוכלו, בתקווה, לטפל בחולים גם במצב של עומס קיצוני.

ועל הדרך, היא גם מצפה ל- 'נס' – כלומר, לאירוע לא-צפוי ושלא ניתן לחזות מראש.

הג'וקר שבשרוול

קיים ג'וקר אחד – קלף שאפשר לשלוף מהחבילה ועשוי לשנות את כל התמונה בחודשים הקרובים. אבל בשביל זה צריך שיהיה לנו הרבה מאד מזל.

ה- 'נס' שאני מדבר עליו הוא שנגיף הקורונה יתמסמס וייעלם עם בוא הקיץ. בימים האחרונים התפרסם מחקר חדש (שנכון לכרגע לא עבר ביקורת עמיתים) שהראה שהנגיף התפשט בסין במהירות הגבוהה ביותר בטמפרטורה של 8.7 מעלות צלזיוס בדיוק. כשחם יותר, הוא אמור להתפשט פחות בקלות. אבל המחקר אינו לוקח בחשבון נתונים אחרים כמו לחות, והחוקרים עצמם מודים כי – "מזג האוויר בפני עצמו… לא יוביל בהכרח לירידה במספר המקרים מבלי יישום אמצעים להתערבות מקיפה בבריאות הציבור."[10]

כדרכם של מחקרים מדעיים, יש גם דעות נגד. מומחים אומרים שאין עדויות שקרובי המשפחה הקטלניים יותר של נגיף הקורונה החדש – SARS ו- MERS – הושפעו לרעה מהקיץ. ובכל מקרה, כשקיץ בצד אחד של כדור-הארץ, חורף בצד השני. הנגיף פשוט ימשיך להתפשט למדינות אחרות – ויחזור אלינו בשיא העוצמה כמה חודשים לאחר מכן. 

מייק ריאן, אחד הבכירים בארגון הבריאות העולמי, הזהיר כבר מפני התקווה שמזג האוויר החם יעצור את התפשטות הנגיף. כפי שאמר – "עלינו להניח שהנגיף ימשיך ליהנות מהיכולת להתפשט. זוהי תקוות שווא לומר שכן, הוא ייעלם כמו השפעת… איננו יכולים להניח כך."[11]

אבל מותר לקוות, לא?

 

יהיה טוב – אם נפעל בחכמה

לסיום, שתי מילים אחרונות: יהיה טוב.

אבל רק אם נפעל בחכמה.

העתידן סטיוארט ברנד אמר פעם שהוא "פסימי בטווח הקצר ואופטימי בטווח הארוך." הוא פסימי בטווח הקצר כי הוא רואה את כל מה שיכול להשתבש ואת כל הצרות אשר יכולות ליפול על העולם. הוא אופטימי בטווח הארוך כי אנחנו, בני-האדם, טובים במציאת פתרונות לכל הבעיות האלו.

אני לא מאמין שהמצב הגרוע מכל – התרחיש בו בתי-החולים קורסים לגמרי – יתממש בישראל במלוא חומרתו. הרשומה הזו נועדה להבהיר מדוע אנשי משרד הבריאות חרדים כל-כך, ולמה הם נוקטים בצעדים הקיצוניים שאנחנו שומעים עליהם בתקשורת. צעדים אלו בדיוק אמורים למנוע את אותו התרחיש ולהוביל לעתיד טוב יותר, אבל לשם כך עלינו להקשיב להנחיותיהם של אנשי המקצוע ולציית להם.

אני לא אומר שלא יהיה קשה. לא נעים ולא נוח לשבת בבידוד, לחטא ידיים כל כמה שעות, או ללחוץ על כפתור המעלית עם המרפק במקום עם האצבע. לא נעים לקחת מונית בחזרה מנתב"ג, במקום להשתמש ברכבת. לא נעים ללכת עם מסיכה ברחוב כשיש לכם רק עקצוץ קטן באף. אבל ההוראות האלו נועדו למנוע את התרחיש בו בתי-החולים יקרסו, ובו בעיקר האוכלוסייה החלשה ביותר תיפגע: סבא וסבתא של כל אחד מאיתנו. כל מי שממלא אחר ההוראות האלו צריך לדעת שהוא מציל בכך נפשות רבות בישראל.

בראייה ארוכת טווח יותר, החיסונים הראשונים יופיעו עד סוף השנה או קצת לאחר מכן, ויש סיכוי טוב שהם ימתנו וירסנו את המתקפות הבאות של הנגיף. אם כך יקרה, הרי שהוא ייעלם לחלוטין, או שיהפוך להיות סוג נוסף של מחלת-חורף שתעיק על מערכת הבריאות שלנו. אבל זמנו קצוב. ההתקדמויות העצומות במדע הרפואה ינפיקו בעשור או שניים הקרובים פתרון גם עבור הנגיף הזה, ערמומי ככל שיהיה. בראייה ארוכת טווח, מצבנו טוב ורק יהיה טוב עוד יותר עם חלוף השנים. כבר היום מביא הנגיף להאצה בפיתוח טכנולוגיות רפואה ואבחון מרחוק, ואנחנו עדים לפתיחתם של בתי-חולים עם שירותים רובוטיים מתקדמים. 

נגיף הקורונה – אחד האויבים החדשים של האנושות – עושה לנו חיים לא-קלים בטווח הקצר, אבל על הדרך הוא מסייע לשירותי הרפואה לזנק קדימה. מערכות הבריאות, שהתקשו מאז ומתמיד לאמץ טכנולוגיות חדישות, יעברו אליהן בעל כורחן. אנו צפויים לראות אימוץ מהיר של מערכות מתקדמות וטכנולוגיות חדשניות שיכולות לשפר לכולנו את החיים ואת הבריאות. 

רק בריאות, לכולנו.

 ——————

תודה לאנשים טובים כמו גלעד גרינבאום ורואי קידר שעברו על המאמר וסיפקו ביקורת בונה חשובה שבזכותה הפכתי אותו להרבה יותר רציני ומעשי.

אם אתם רוצים לדעת עוד על הנגיף ולהתעדכן מדי יום, הנה כמה מקומות טובים למצוא בהם מידע מהימן:

אתר משרד הבריאות

קבוצת "מדברים על חיסונים" של עמותת מדעת בפייסבוק

קהילת Medint Community בפייסבוק

יעל פורמן, שמספקת דיווחים מדי שעה על המתרחש בארץ ובעולם

[1] https://www.scmp.com/news/china/society/article/3052966/chinese-laboratory-first-shared-coronavirus-genome-world-ordered

[2] https://www.medicalnewstoday.com/articles/256521#sars

[3] https://www.forbes.com/sites/kenrapoza/2020/03/06/coronavirus-impact-lessons-from-china-and-south-korea-for-the-us/#d53b6ec64751

[4] https://www.cdc.gov/flu/about/burden/2018-2019.html

[5] https://science.sciencemag.org/content/358/6365/933.abstract

[6] https://www.cnn.com/2020/03/07/health/coronavirus-mutations-analysis/index.html

[7] https://www.newscientist.com/article/2236544-coronavirus-are-there-two-strains-and-is-one-more-deadly/

[8] https://www.livescience.com/coronavirus-myths.html

[9] https://www.ahd.com/state_statistics.html

[10] https://www.scmp.com/news/china/science/article/3074131/coronavirus-highly-sensitive-high-temperatures-dont-bank-summer

[11] https://www.nytimes.com/reuters/2020/03/06/world/asia/06reuters-health-coronavirus-who-priority.html

[12] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5691621,00.html#autoplay

קצת על המדע שמאחורי טיפולי ההמרה

שר החינוך החדש, רפי פרץ, טען בימים האחרונים כי "אפשר לבצע טיפולי המרה" בהומואים ובלסביות, ואף הוסיף כי הוא עצמו "עשה זאת בעבר".

ובכן, טוב ויפה. זכותו של השר והרב להאמין כרצונו. אבל מה אומר המדע על הנושא?

חשוב לי להבהיר שאיני מומחה בנושא טיפולי ההמרה, או במגדר. ובכל זאת, בניסיון למצוא תשובה לשאלה פניתי לדו"ח שהפיקה האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) ב- 2009, במסגרתו נסקרו כל המחקרים שנערכו על טיפולי המרה בארבעים וקצת השנים שקדמו לדו"ח. [קישור לדו"ח כאן]

הסוקרים ניסו למצוא את התשובה לשלוש שאלות קריטיות:

  1.     האם טיפולי המרה יעילים בשינוי הנטייה המינית?
  2.     האם טיפולי המרה מזיקים?
  3.     האם טיפולי המרה מביאים תועלת מעבר לניסיון בשינוי הנטייה המינית?

לפני שנמשיך, חשוב לסייג ולהודות שרוב הניסויים בתחום נערכו לפני שנות השמונים, ורק מחקרים מעטים בנושא נערכו בשנות האלפיים. רוב המחקרים סובלים מבעיות מתודולוגיות קשות, ורק מעטים עמדו בסטנדרטים הנדרשים לבחינה רצינית של התשובות לשאלות הנ"ל. לכן, ברור שצריך להמשיך לחקור את התחום. ובכל זאת, אפשר וראוי לסכם את הידע שקיים ברשותנו כבר היום, ויפה שהאגודה האמריקנית לפסיכולוגיה לקחה על עצמה את המשימה.

 

רקע כללי

אחת הבעיות המרכזיות בניתוח יעילותם של טיפולי ההמרה היא שיש שפע של טיפולים שונים. בשנות השישים של המאה האחרונה, למשל, עברו שבעים וחמישה גברים בגרמניה לובוטומיה (כריתת אזורים במוח) בניסיון 'לרפא' את נטייתם המינית[1]. בגופיהם של אחרים הושתלו אשכים שהגיעו מגברים הטרוסקסואליים[2], ולעתים אף בוצע במטופלים סירוס כימי באמצעות הזרקת הורמונים. במקרים הקיצוניים ביותר, חושמלו נבדקים עד שגפיהם החלו לפרפר[3].

testicles-2790218.jpg

התגובה הנכונה ביותר לפסקה הקודמת.

טיפולי המרה אחרים היו פחות קיצוניים. חלק מהמטפלים הכריחו את המשתתפים בטיפולים לרכב על אופניים עד שהתמוטטו, מימנו עבורם יחסי-מין עם נשים, או שביצעו עליהם גירוש שדים. כפי שכתב על הנושא דיוויד קרוז –

"הדימיון של אלו שניסו להחניק את ההומוסקסואליות היה מרשים באופן פנטסטי."[4]

מקריאת הרשימה החלקית הזו, אתם יכולים בוודאי להבין את רתיעתם של בני הקהילה הגאה מהצהרתו של שר החינוך החדש, שעוד עלול להמליץ לשלוח נערים ונערות לטיפולים מסוג זה. אבל הדבר השני שברור כאן הוא שקשה לכלול את כל טיפולי ההמרה תחת מטריה אחת. כל טיפול נהנה וסובל מהשלכות מסוג אחר.

ובכל זאת, אם נניח שרפי פרץ אינו מעוניין לבצע ניתוחי מוח בהומוסקסואלים, הרי שאפשר להפריד את הטיפולים המודרניים לשני סוגים מרכזיים. הסוג הראשון הוא טיפולי 'דחייה', במהלכם מקבלים המטופלים הלם חשמלי או חומר גורם הקאה כמו אפומורפין, לצד חשיפתם לגירוי מיני 'אסור'. התקווה היא לטפח דחייה אינסטינקטיבית מגירויים מיניים 'אסורים'. לא מפתיע לגלות שרבים מהמטופלים בוחרים לפרוש ממשטר הטיפולים הזה – שמהווה, למעשה, עינוי מבחירה. תופעות הלוואי השליליות של טיפולי הדחייה כוללים אובדן היכולת להתגרות מינית, דיכאון, ניסיונות התאבדות וחרדה.

הסוג השני של הטיפולים המודרניים הוא 'רך' יותר, ועיקרו ייעוץ פסיכולוגי. אלא שלא מדובר בייעוץ לפי כללי ונהלי הפסיכולוגיה המקובלת, המתייחסת להומוסקסואליות כאל נטייה מינית ותו לא. במקום זאת, הייעוץ מבהיר למטופל שמדובר בהפרעה נפשית שיש לטפל בה, ומספק לו כלים שיעזרו בכך.

 

שאלה ראשונה: עד כמה יעילים טיפולי ההמרה?

טיפולי המרה מתמקדים בהשגת שתי מטרות עיקריות: הפחתת המשיכה המינית כלפי בני אותו המין, וחיזוק המשיכה המינית כלפי בני המין האחר.

כותבי הדו"ח סקרו מחקרים שהתבססו על ניסויים בפועל, ולפיכך אמורים להיות אמינים יותר ממחקרים שמסתמכים בעיקר על דיווחים מצד המטופלים. כשמסכמים את תוצאותיהם של שבעה טיפולי 'דחייה', מגלים ש- 34 אחוזים מהמטופלים (מתוך 179 נבדקים שהתחילו וסיימו את הטיפול), חוו הפחתה במשיכה המינית שלהם כלפי בני אותו המין[5]. סקירה אחרת (McConaghy, 1976) חושפת שבערך חצי מהגברים המטופלים דיווחו על הפחתה במשיכה המינית שחשו כלפי גברים אחרים, שישה חודשים לאחר הטיפול.

נשמע שטיפולי ההמרה עובדים, נכון? אבל יש שתי בעיות. קודם כל, מסתבר שהטיפולים עלולים לדכא את הגירוי המיני באופן כללי – בלי קשר למקור הגירוי. אין צורך לומר שזוהי תוצאה שלילית ביותר. אבל מה שחשוב יותר להבין הוא שיש הבדל בין הגירוי המיני לבין ההתנהגות המינית. אני עשוי להתגרות מינית מגברים אחרים, אבל איני חייב לפעול על סמך הדחפים הללו. ואכן, בניסוי היחיד שכלל קבוצת ביקורת (ולפיכך הוא המהימן מכולם, Tanner, 1974), התגלה שהטיפול לא השפיע כלל על ההתנהגות המינית של המטופלים[6].

לסיכום, לא נראה שטיפולי ההמרה יעילים במיוחד – אם בכלל – בדיכוי מימוש הדחפים לקיום יחסים עם בני אותו מין. אבל אולי הם מוצלחים יותר בדחיפה ליחסי מין הטרוסקסואליים?

גם כאן, התוצאות אינן לטובת טיפולי ההמרה. בניסוי היחיד עם קבוצת ביקורת, המטופלים קיימו יחסי מין עם נשים לעתים תכופות יותר… אך גם המשיכו לקיים יחסי מין עם גברים באותה תדירות. כותבי הדו"ח מסכמים כי –

"שקלול הראיות מעלה שלא סביר שטיפולי המרה יגבירו התנהגות מינית כלפי בני המין האחר."

בהתבסס על תוצאות אלו, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה קובעת כי –

"המחקרים מראים ששינוי ארוך-טווח בנטייה המינית של האינדיבידואל אינו נפוץ (uncommon)".

אפשר, כמובן, לטעון שאפילו אם הסיכוי להפחתת המשיכה קטן, עדיין ראוי להציע לאנשים את האפשרות הזו. אלא שמסתבר שטיפולי ההמרה הקיימים כיום יכולים גם להסב נזק למטופלים.

 

שאלה שנייה: האם טיפולי ההמרה מזיקים?

בשנת 2018 ניסתה העיתונאית ג'ולי בינדל לעבור טיפול המרה מודרני, שהיה – בסופו של דבר – רק סדרת פגישות עם מטפלת שארגן עבורה מרכז ההמרה הנוצרי. היא תיארה את החוויה במילים הבאות –

"[המטפלת] רצתה נואשות למצוא הוכחה שהתעללו בי מינית בילדותי. כשלא הצליחה למצוא כזו, היא שאלה אם אמי הזניחה אותי. … לפיה, פחדתי בוודאי מאבי כשהייתי ילדה, וכתוצאה אני רואה את כל הגברים כמפחידים. … בשום נקודת זמן לא הוצע לי שאפנה לייעוץ שיגרום לי להרגיש טוב יותר לגבי היותי לסבית, או אפילו יפנה אותי לאחת מהכנסיות הרבות באנגליה הידידותיות להומוסקסואלים."

טיפול ההמרה שעברה העיתונאית התבסס על הקצנת תחושות האשמה שחווים הומוסקסואלים רבים. בינדל הבינה כי –

"הטקטיקות בהן השתמשה המטפלת התרכזו בלגרום לי להרגיש שמשהו פגום בי עמוקות ודורש תיקון, ושהייתי לא ראויה לאהבה עד שהתרפאתי. … "כל מה שאת צריכה לעשות," אמרה לי, "זה להתחיל לחשוב על עצמך כנורמלית לגמרי – כהטרוסקסואלית." "[7]

לא מפתיע לגלות שרבים מהמטופלים שמקבלים ייעוץ שכזה, מרגישים רק רע יותר עם עצמם. ומכיוון שטיפולי ההמרה אינם עובדים עבור רוב המטופלים (כפי שראינו בחלק הקודם), תחושת האשמה גוברת עוד יותר. וכדברי הסוקרים בדו"ח –

"אינדיבידואלים שלא הצליחו לשנות את נטייתם המינית, בעודם מאמינים שהיו יכולים להשתנות באמצעות מאמץ, תיארו את הניסיון כסיבה משמעותית למצוקה רגשית ונפשית ולדימוי עצמי שלילי."

"מצוקה רגשית ונפשית" אולי לא נשמעת מצב קשה או חמור כל-כך, אבל זו בהחלט תוצאה שלילית של טיפול שאינו נחוץ כלל לפי הסטנדרטים הפסיכולוגיים המקובלים כיום. חוקרים מאוניברסיטת סאן-פרנסיסקו סטייט בחנו כיצד הושפעו צעירים מקהילת ה- LGBTQ בעקבות הדחייה שחוו, וגילו ש- "המצוקה הרגשית והנפשית" גובה קורבנות רבים. הם השוו צעירים שחוו דחייה חריפה מצד משפחותיהם ומהמטפלים בהם, לעומת אלו שלא סבלו דחייה דומה. הצעירים בקבוצה הראשונה נמצאו בסיכון גבוה פי שמונה לעבור ניסיונות התאבדות ופי שישה לדיכאון קשה. סיכוייהם להשתמש בסמים לא-חוקיים ולשאת מחלות מין מדבקות כמו HIV, היו גבוהים פי שלושה[8]. מהדיווחים נראה ברור שטיפולי ההמרה הפסיכולוגיים מחזקים את תחושת הדחייה מצד המשפחה והציבור הדתי, ובכך מזיקים גם למטופל וגם לחברה בכללותה.

alone-2666433.jpg

טיפולי ההמרה: מנכרים את האינדיבידואל מהחברה הסובבת אותו

 

שאלה שלישית: האם טיפולי ההמרה מביאים תועלת נוספת?

הייתי שמח לסיים את הניתוח כאן, לקבוע שטיפולי ההמרה הם רוע טהור וללכת לישון שמח וטוב לב. אבל הסיפור לא פשוט עד כדי כך. ולפני שאתם צולבים אותי בתגובות, אנא קחו בחשבון שאני רק מצטט כאן את הדו"ח של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה. אם אתם לא מרוצים – אנא קראו את הדו"ח בעצמכם, ובדקו אם טעיתי, או שתביאו דו"חות עדכניים יותר.

מסתבר שטיפולי המרה המתבצעים בקבוצות, יכולים דווקא לספק תמיכה רגשית וחברתית לאנשי הקבוצה. החוקרים שבחנו קבוצות כאלו דיווחו שחלקן (לא ברור כמה) הפכו למקום מחסה עבור –

"אלו שנדחו מכנסיות שמרניות וממשפחותיהם בשל משיכתם המינית לבני אותו מין, כמו גם מארגונים ומרשתות חברתיות של גייז, בשל אמונותיהם הדתיות השמרניות. … [וגם] יצקו מחדש את ההומוסקסואליות כחטא רגיל, כך שהגאולה עדיין הייתה ניתנת להשגה."[9]

תוצאה חיובית אחרת נוגעת בשינוי הזהות המינית של חלק מהמטופלים. חשוב להבדיל בנקודה זו בין "נטייה מינית" (sexual orientation) לבין "זהות מינית" (sexual orientation identity). כותבי הדו"ח הסיקו מהמחקרים הקיימים כי לא סביר שטיפולי המרה יצליחו לשנות נטייה מינית. עם זאת, הם גם קובעים כי חלק מהמטופלים שינו את זהותם המינית.

מה המשמעות? שטיפולי ההמרה הצליחו להקנות לחלק מהמטופלים יכולות שליטה בדחפים ובצרכים המיניים שלהם. אותם מטופלים הפכו למיומנים יותר, למשל, בהתעלמות מגירויים מיניים מאותו-מין, או שהשלימו עמם מבלי לפעול לפיהם. חלק מהמטופלים דיווחו שלאחר הטיפול המשיכו וניהלו חיים הטרוסקסואליים למראית-עין, תוך שהם מפתחים מערכת יחסים מינית עם שותף מהמין השני.

צריך לזכור שלפי דיווחים אלו, טיפולי ההמרה אינם משנים באמת את ההעדפה המינית. אפילו המוצלחים ביותר שבטיפולים, רק מלמדים את האינדיבידואל טכניקות שמסייעות לו להדחיק את צרכיו המיניים כלפי בני אותו מין. במקרה של זכר הומוסקסואל, הוא עשוי להתחתן עם אשה ולהביא עמה ילדים – אך סביר להניח שירגיש תמיד שמשהו חסר ביחסי המין ביניהם. וכן, בהחלט ייתכן שאילו היה מאמץ לחיקו את תווית ההומוסקסואל, ובוחר להתחתן עם גבר, הרי שהיה מאושר יותר. ובכל זאת – הבחירה היא שלו. הטיפולים, במקרה הטוב (והנדיר), יכולים לעזור לו להשלים עם אותה בחירה, לפחות לזמן מה.

ועדיין – הסקירה מבהירה שתוצאותיהם של טיפולי ההמרה אינן צפויות מראש. טיפולים אלו יכולים בהחלט לגרום גם לנזק פסיכולוגי, ובמקרה של טיפולים קיצוניים, גם נזק גופני. כך שלא מפתיע שכל הגופים הרפואיים הגדולים במערב הסכימו כבר שהנזק האפשרי שהטיפולים גורמים, מסוכן יותר מהתועלת האפשרית שלהם[10]. ומכיוון שהומוסקסואליות אינה נחשבת היום להפרעה נפשית, הגופים הללו מאמינים ומצהירים שאין שום סיבה לשלוח אדם לטיפולים שיכולים להזיק לו – אבל אינם יכולים לרפא דבר, פשוט מכיוון שאין מחלה שצריך לרפא.

 

סיכום

זו לא הייתה סקירה קלה או פשוטה, ויש לה משמעויות מורכבות. מצד אחד, המחקרים הקיימים כיום מעידים כי טיפולי ההמרה של עשרות השנים האחרונות אינם יעילים בשינוי הנטייה המינית. מצד שני, נראה שחלק קטן מהמטופלים מצליח להשתמש בכלים שהם מקבלים במהלך הטיפולים הללו, כדי להגדיר מחדש את הזהות המינית שלהם (בשונה מהנטייה המינית), לפחות לזמן קצר. במילים פשוטות יותר, הם מתחתנים עם בני המין השני, מביאים ילדים, וחיים כאילו היו הטרוסקסואלים, תוך שהם כובשים את דחפיהם ההומוסקסואליים.

האם הם מאושרים במצב זה? אנחנו לא יודעים.

האם מערכת יחסים שכזו יכולה לשרוד לאורך זמן? אנחנו לא יודעים.

האם משפחותיהם מאושרות? טוב, הבנתם את הנקודה. אנחנו לא יודעים. אין מספיק מחקרים בנושא.

מה שברור הוא שלטיפולי המרה יש השפעה פסיכולוגית על המטופלים, לטוב ולרע. הם יכולים לגרום לדיכאון, למצוקה רגשית ונפשית ולדימוי עצמי שלילי. כל אלו יכולים גם להוביל לניסיונות התאבדות, לשימוש בסמים ולהתנהגות חסרת-אחריות המובילה להידבקות במחלות מין.

האם צריך, לפיכך, להוציא את טיפולי ההמרה אל מחוץ לחוק? אולי, ויש מדינות שנוקטות בגישה זו. או שאולי עדיף להפעיל עליהם פיקוח ממשלתי, כדי להפוך אותם לקבוצות תמיכה וסיוע. ואולי כדאי להתעלם מהם לגמרי, ולתת לכל אדם לבחור לעבור כל טיפול אשר ירצה. האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, מצדה, הודיעה בעקבות הסקירה שערכה כי –

"האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה קובעת שאין מספיק ראיות לתמיכה בשימוש בהתערבויות פסיכולוגיות לשינוי נטייה מינית."

אתם יכולים להסכים עם האגודה או עם רפי פרץ, אבל אני מקווה שבעקבות סקירה קצרה זו, אפשר יהיה לדון בנושא בצורה מושכלת יותר.

 


 

קישורים:

[1] http://www-bcf.usc.edu/~usclrev/pdf/072502.pdf

[2] https://mitpress.mit.edu/books/queer-science

[3] https://jamanetwork.com/journals/jama/fullarticle/1834382

[4] http://www-bcf.usc.edu/~usclrev/pdf/072502.pdf

[5] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/928574

[6] יש לציין שבניסויים אחרים, פחות מוקפדים מבחינה מתודולוגית, בין 18 ל- 20 אחוזים מהמטופלים אכן הפחיתו את מימוש דחפיהם המיניים כלפי בני אותו מין.

[7] https://www.theguardian.com/commentisfree/2018/aug/31/gay-conversion-therapy-the-miseducation-of-cameron-post

[8] https://nccc.georgetown.edu/documents/LGBT_Brief.pdf

[9] https://www.apa.org/pi/lgbt/resources/therapeutic-response.pdf

[10] https://www.hrc.org/resources/the-lies-and-dangers-of-reparative-therapy