קצת על המדע שמאחורי טיפולי ההמרה

שר החינוך החדש, רפי פרץ, טען בימים האחרונים כי "אפשר לבצע טיפולי המרה" בהומואים ובלסביות, ואף הוסיף כי הוא עצמו "עשה זאת בעבר".

ובכן, טוב ויפה. זכותו של השר והרב להאמין כרצונו. אבל מה אומר המדע על הנושא?

חשוב לי להבהיר שאיני מומחה בנושא טיפולי ההמרה, או במגדר. ובכל זאת, בניסיון למצוא תשובה לשאלה פניתי לדו"ח שהפיקה האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) ב- 2009, במסגרתו נסקרו כל המחקרים שנערכו על טיפולי המרה בארבעים וקצת השנים שקדמו לדו"ח. [קישור לדו"ח כאן]

הסוקרים ניסו למצוא את התשובה לשלוש שאלות קריטיות:

  1.     האם טיפולי המרה יעילים בשינוי הנטייה המינית?
  2.     האם טיפולי המרה מזיקים?
  3.     האם טיפולי המרה מביאים תועלת מעבר לניסיון בשינוי הנטייה המינית?

לפני שנמשיך, חשוב לסייג ולהודות שרוב הניסויים בתחום נערכו לפני שנות השמונים, ורק מחקרים מעטים בנושא נערכו בשנות האלפיים. רוב המחקרים סובלים מבעיות מתודולוגיות קשות, ורק מעטים עמדו בסטנדרטים הנדרשים לבחינה רצינית של התשובות לשאלות הנ"ל. לכן, ברור שצריך להמשיך לחקור את התחום. ובכל זאת, אפשר וראוי לסכם את הידע שקיים ברשותנו כבר היום, ויפה שהאגודה האמריקנית לפסיכולוגיה לקחה על עצמה את המשימה.

 

רקע כללי

אחת הבעיות המרכזיות בניתוח יעילותם של טיפולי ההמרה היא שיש שפע של טיפולים שונים. בשנות השישים של המאה האחרונה, למשל, עברו שבעים וחמישה גברים בגרמניה לובוטומיה (כריתת אזורים במוח) בניסיון 'לרפא' את נטייתם המינית[1]. בגופיהם של אחרים הושתלו אשכים שהגיעו מגברים הטרוסקסואליים[2], ולעתים אף בוצע במטופלים סירוס כימי באמצעות הזרקת הורמונים. במקרים הקיצוניים ביותר, חושמלו נבדקים עד שגפיהם החלו לפרפר[3].

testicles-2790218.jpg

התגובה הנכונה ביותר לפסקה הקודמת.

טיפולי המרה אחרים היו פחות קיצוניים. חלק מהמטפלים הכריחו את המשתתפים בטיפולים לרכב על אופניים עד שהתמוטטו, מימנו עבורם יחסי-מין עם נשים, או שביצעו עליהם גירוש שדים. כפי שכתב על הנושא דיוויד קרוז –

"הדימיון של אלו שניסו להחניק את ההומוסקסואליות היה מרשים באופן פנטסטי."[4]

מקריאת הרשימה החלקית הזו, אתם יכולים בוודאי להבין את רתיעתם של בני הקהילה הגאה מהצהרתו של שר החינוך החדש, שעוד עלול להמליץ לשלוח נערים ונערות לטיפולים מסוג זה. אבל הדבר השני שברור כאן הוא שקשה לכלול את כל טיפולי ההמרה תחת מטריה אחת. כל טיפול נהנה וסובל מהשלכות מסוג אחר.

ובכל זאת, אם נניח שרפי פרץ אינו מעוניין לבצע ניתוחי מוח בהומוסקסואלים, הרי שאפשר להפריד את הטיפולים המודרניים לשני סוגים מרכזיים. הסוג הראשון הוא טיפולי 'דחייה', במהלכם מקבלים המטופלים הלם חשמלי או חומר גורם הקאה כמו אפומורפין, לצד חשיפתם לגירוי מיני 'אסור'. התקווה היא לטפח דחייה אינסטינקטיבית מגירויים מיניים 'אסורים'. לא מפתיע לגלות שרבים מהמטופלים בוחרים לפרוש ממשטר הטיפולים הזה – שמהווה, למעשה, עינוי מבחירה. תופעות הלוואי השליליות של טיפולי הדחייה כוללים אובדן היכולת להתגרות מינית, דיכאון, ניסיונות התאבדות וחרדה.

הסוג השני של הטיפולים המודרניים הוא 'רך' יותר, ועיקרו ייעוץ פסיכולוגי. אלא שלא מדובר בייעוץ לפי כללי ונהלי הפסיכולוגיה המקובלת, המתייחסת להומוסקסואליות כאל נטייה מינית ותו לא. במקום זאת, הייעוץ מבהיר למטופל שמדובר בהפרעה נפשית שיש לטפל בה, ומספק לו כלים שיעזרו בכך.

 

שאלה ראשונה: עד כמה יעילים טיפולי ההמרה?

טיפולי המרה מתמקדים בהשגת שתי מטרות עיקריות: הפחתת המשיכה המינית כלפי בני אותו המין, וחיזוק המשיכה המינית כלפי בני המין האחר.

כותבי הדו"ח סקרו מחקרים שהתבססו על ניסויים בפועל, ולפיכך אמורים להיות אמינים יותר ממחקרים שמסתמכים בעיקר על דיווחים מצד המטופלים. כשמסכמים את תוצאותיהם של שבעה טיפולי 'דחייה', מגלים ש- 34 אחוזים מהמטופלים (מתוך 179 נבדקים שהתחילו וסיימו את הטיפול), חוו הפחתה במשיכה המינית שלהם כלפי בני אותו המין[5]. סקירה אחרת (McConaghy, 1976) חושפת שבערך חצי מהגברים המטופלים דיווחו על הפחתה במשיכה המינית שחשו כלפי גברים אחרים, שישה חודשים לאחר הטיפול.

נשמע שטיפולי ההמרה עובדים, נכון? אבל יש שתי בעיות. קודם כל, מסתבר שהטיפולים עלולים לדכא את הגירוי המיני באופן כללי – בלי קשר למקור הגירוי. אין צורך לומר שזוהי תוצאה שלילית ביותר. אבל מה שחשוב יותר להבין הוא שיש הבדל בין הגירוי המיני לבין ההתנהגות המינית. אני עשוי להתגרות מינית מגברים אחרים, אבל איני חייב לפעול על סמך הדחפים הללו. ואכן, בניסוי היחיד שכלל קבוצת ביקורת (ולפיכך הוא המהימן מכולם, Tanner, 1974), התגלה שהטיפול לא השפיע כלל על ההתנהגות המינית של המטופלים[6].

לסיכום, לא נראה שטיפולי ההמרה יעילים במיוחד – אם בכלל – בדיכוי מימוש הדחפים לקיום יחסים עם בני אותו מין. אבל אולי הם מוצלחים יותר בדחיפה ליחסי מין הטרוסקסואליים?

גם כאן, התוצאות אינן לטובת טיפולי ההמרה. בניסוי היחיד עם קבוצת ביקורת, המטופלים קיימו יחסי מין עם נשים לעתים תכופות יותר… אך גם המשיכו לקיים יחסי מין עם גברים באותה תדירות. כותבי הדו"ח מסכמים כי –

"שקלול הראיות מעלה שלא סביר שטיפולי המרה יגבירו התנהגות מינית כלפי בני המין האחר."

בהתבסס על תוצאות אלו, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה קובעת כי –

"המחקרים מראים ששינוי ארוך-טווח בנטייה המינית של האינדיבידואל אינו נפוץ (uncommon)".

אפשר, כמובן, לטעון שאפילו אם הסיכוי להפחתת המשיכה קטן, עדיין ראוי להציע לאנשים את האפשרות הזו. אלא שמסתבר שטיפולי ההמרה הקיימים כיום יכולים גם להסב נזק למטופלים.

 

שאלה שנייה: האם טיפולי ההמרה מזיקים?

בשנת 2018 ניסתה העיתונאית ג'ולי בינדל לעבור טיפול המרה מודרני, שהיה – בסופו של דבר – רק סדרת פגישות עם מטפלת שארגן עבורה מרכז ההמרה הנוצרי. היא תיארה את החוויה במילים הבאות –

"[המטפלת] רצתה נואשות למצוא הוכחה שהתעללו בי מינית בילדותי. כשלא הצליחה למצוא כזו, היא שאלה אם אמי הזניחה אותי. … לפיה, פחדתי בוודאי מאבי כשהייתי ילדה, וכתוצאה אני רואה את כל הגברים כמפחידים. … בשום נקודת זמן לא הוצע לי שאפנה לייעוץ שיגרום לי להרגיש טוב יותר לגבי היותי לסבית, או אפילו יפנה אותי לאחת מהכנסיות הרבות באנגליה הידידותיות להומוסקסואלים."

טיפול ההמרה שעברה העיתונאית התבסס על הקצנת תחושות האשמה שחווים הומוסקסואלים רבים. בינדל הבינה כי –

"הטקטיקות בהן השתמשה המטפלת התרכזו בלגרום לי להרגיש שמשהו פגום בי עמוקות ודורש תיקון, ושהייתי לא ראויה לאהבה עד שהתרפאתי. … "כל מה שאת צריכה לעשות," אמרה לי, "זה להתחיל לחשוב על עצמך כנורמלית לגמרי – כהטרוסקסואלית." "[7]

לא מפתיע לגלות שרבים מהמטופלים שמקבלים ייעוץ שכזה, מרגישים רק רע יותר עם עצמם. ומכיוון שטיפולי ההמרה אינם עובדים עבור רוב המטופלים (כפי שראינו בחלק הקודם), תחושת האשמה גוברת עוד יותר. וכדברי הסוקרים בדו"ח –

"אינדיבידואלים שלא הצליחו לשנות את נטייתם המינית, בעודם מאמינים שהיו יכולים להשתנות באמצעות מאמץ, תיארו את הניסיון כסיבה משמעותית למצוקה רגשית ונפשית ולדימוי עצמי שלילי."

"מצוקה רגשית ונפשית" אולי לא נשמעת מצב קשה או חמור כל-כך, אבל זו בהחלט תוצאה שלילית של טיפול שאינו נחוץ כלל לפי הסטנדרטים הפסיכולוגיים המקובלים כיום. חוקרים מאוניברסיטת סאן-פרנסיסקו סטייט בחנו כיצד הושפעו צעירים מקהילת ה- LGBTQ בעקבות הדחייה שחוו, וגילו ש- "המצוקה הרגשית והנפשית" גובה קורבנות רבים. הם השוו צעירים שחוו דחייה חריפה מצד משפחותיהם ומהמטפלים בהם, לעומת אלו שלא סבלו דחייה דומה. הצעירים בקבוצה הראשונה נמצאו בסיכון גבוה פי שמונה לעבור ניסיונות התאבדות ופי שישה לדיכאון קשה. סיכוייהם להשתמש בסמים לא-חוקיים ולשאת מחלות מין מדבקות כמו HIV, היו גבוהים פי שלושה[8]. מהדיווחים נראה ברור שטיפולי ההמרה הפסיכולוגיים מחזקים את תחושת הדחייה מצד המשפחה והציבור הדתי, ובכך מזיקים גם למטופל וגם לחברה בכללותה.

alone-2666433.jpg

טיפולי ההמרה: מנכרים את האינדיבידואל מהחברה הסובבת אותו

 

שאלה שלישית: האם טיפולי ההמרה מביאים תועלת נוספת?

הייתי שמח לסיים את הניתוח כאן, לקבוע שטיפולי ההמרה הם רוע טהור וללכת לישון שמח וטוב לב. אבל הסיפור לא פשוט עד כדי כך. ולפני שאתם צולבים אותי בתגובות, אנא קחו בחשבון שאני רק מצטט כאן את הדו"ח של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה. אם אתם לא מרוצים – אנא קראו את הדו"ח בעצמכם, ובדקו אם טעיתי, או שתביאו דו"חות עדכניים יותר.

מסתבר שטיפולי המרה המתבצעים בקבוצות, יכולים דווקא לספק תמיכה רגשית וחברתית לאנשי הקבוצה. החוקרים שבחנו קבוצות כאלו דיווחו שחלקן (לא ברור כמה) הפכו למקום מחסה עבור –

"אלו שנדחו מכנסיות שמרניות וממשפחותיהם בשל משיכתם המינית לבני אותו מין, כמו גם מארגונים ומרשתות חברתיות של גייז, בשל אמונותיהם הדתיות השמרניות. … [וגם] יצקו מחדש את ההומוסקסואליות כחטא רגיל, כך שהגאולה עדיין הייתה ניתנת להשגה."[9]

תוצאה חיובית אחרת נוגעת בשינוי הזהות המינית של חלק מהמטופלים. חשוב להבדיל בנקודה זו בין "נטייה מינית" (sexual orientation) לבין "זהות מינית" (sexual orientation identity). כותבי הדו"ח הסיקו מהמחקרים הקיימים כי לא סביר שטיפולי המרה יצליחו לשנות נטייה מינית. עם זאת, הם גם קובעים כי חלק מהמטופלים שינו את זהותם המינית.

מה המשמעות? שטיפולי ההמרה הצליחו להקנות לחלק מהמטופלים יכולות שליטה בדחפים ובצרכים המיניים שלהם. אותם מטופלים הפכו למיומנים יותר, למשל, בהתעלמות מגירויים מיניים מאותו-מין, או שהשלימו עמם מבלי לפעול לפיהם. חלק מהמטופלים דיווחו שלאחר הטיפול המשיכו וניהלו חיים הטרוסקסואליים למראית-עין, תוך שהם מפתחים מערכת יחסים מינית עם שותף מהמין השני.

צריך לזכור שלפי דיווחים אלו, טיפולי ההמרה אינם משנים באמת את ההעדפה המינית. אפילו המוצלחים ביותר שבטיפולים, רק מלמדים את האינדיבידואל טכניקות שמסייעות לו להדחיק את צרכיו המיניים כלפי בני אותו מין. במקרה של זכר הומוסקסואל, הוא עשוי להתחתן עם אשה ולהביא עמה ילדים – אך סביר להניח שירגיש תמיד שמשהו חסר ביחסי המין ביניהם. וכן, בהחלט ייתכן שאילו היה מאמץ לחיקו את תווית ההומוסקסואל, ובוחר להתחתן עם גבר, הרי שהיה מאושר יותר. ובכל זאת – הבחירה היא שלו. הטיפולים, במקרה הטוב (והנדיר), יכולים לעזור לו להשלים עם אותה בחירה, לפחות לזמן מה.

ועדיין – הסקירה מבהירה שתוצאותיהם של טיפולי ההמרה אינן צפויות מראש. טיפולים אלו יכולים בהחלט לגרום גם לנזק פסיכולוגי, ובמקרה של טיפולים קיצוניים, גם נזק גופני. כך שלא מפתיע שכל הגופים הרפואיים הגדולים במערב הסכימו כבר שהנזק האפשרי שהטיפולים גורמים, מסוכן יותר מהתועלת האפשרית שלהם[10]. ומכיוון שהומוסקסואליות אינה נחשבת היום להפרעה נפשית, הגופים הללו מאמינים ומצהירים שאין שום סיבה לשלוח אדם לטיפולים שיכולים להזיק לו – אבל אינם יכולים לרפא דבר, פשוט מכיוון שאין מחלה שצריך לרפא.

 

סיכום

זו לא הייתה סקירה קלה או פשוטה, ויש לה משמעויות מורכבות. מצד אחד, המחקרים הקיימים כיום מעידים כי טיפולי ההמרה של עשרות השנים האחרונות אינם יעילים בשינוי הנטייה המינית. מצד שני, נראה שחלק קטן מהמטופלים מצליח להשתמש בכלים שהם מקבלים במהלך הטיפולים הללו, כדי להגדיר מחדש את הזהות המינית שלהם (בשונה מהנטייה המינית), לפחות לזמן קצר. במילים פשוטות יותר, הם מתחתנים עם בני המין השני, מביאים ילדים, וחיים כאילו היו הטרוסקסואלים, תוך שהם כובשים את דחפיהם ההומוסקסואליים.

האם הם מאושרים במצב זה? אנחנו לא יודעים.

האם מערכת יחסים שכזו יכולה לשרוד לאורך זמן? אנחנו לא יודעים.

האם משפחותיהם מאושרות? טוב, הבנתם את הנקודה. אנחנו לא יודעים. אין מספיק מחקרים בנושא.

מה שברור הוא שלטיפולי המרה יש השפעה פסיכולוגית על המטופלים, לטוב ולרע. הם יכולים לגרום לדיכאון, למצוקה רגשית ונפשית ולדימוי עצמי שלילי. כל אלו יכולים גם להוביל לניסיונות התאבדות, לשימוש בסמים ולהתנהגות חסרת-אחריות המובילה להידבקות במחלות מין.

האם צריך, לפיכך, להוציא את טיפולי ההמרה אל מחוץ לחוק? אולי, ויש מדינות שנוקטות בגישה זו. או שאולי עדיף להפעיל עליהם פיקוח ממשלתי, כדי להפוך אותם לקבוצות תמיכה וסיוע. ואולי כדאי להתעלם מהם לגמרי, ולתת לכל אדם לבחור לעבור כל טיפול אשר ירצה. האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, מצדה, הודיעה בעקבות הסקירה שערכה כי –

"האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה קובעת שאין מספיק ראיות לתמיכה בשימוש בהתערבויות פסיכולוגיות לשינוי נטייה מינית."

אתם יכולים להסכים עם האגודה או עם רפי פרץ, אבל אני מקווה שבעקבות סקירה קצרה זו, אפשר יהיה לדון בנושא בצורה מושכלת יותר.

 


 

קישורים:

[1] http://www-bcf.usc.edu/~usclrev/pdf/072502.pdf

[2] https://mitpress.mit.edu/books/queer-science

[3] https://jamanetwork.com/journals/jama/fullarticle/1834382

[4] http://www-bcf.usc.edu/~usclrev/pdf/072502.pdf

[5] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/928574

[6] יש לציין שבניסויים אחרים, פחות מוקפדים מבחינה מתודולוגית, בין 18 ל- 20 אחוזים מהמטופלים אכן הפחיתו את מימוש דחפיהם המיניים כלפי בני אותו מין.

[7] https://www.theguardian.com/commentisfree/2018/aug/31/gay-conversion-therapy-the-miseducation-of-cameron-post

[8] https://nccc.georgetown.edu/documents/LGBT_Brief.pdf

[9] https://www.apa.org/pi/lgbt/resources/therapeutic-response.pdf

[10] https://www.hrc.org/resources/the-lies-and-dangers-of-reparative-therapy

חמישה זוגות התנדבו להנדס גנטית את ילדיהם

חמישה זוגות התנדבו להנדס גנטית את ילדיהם

לפני מספר שבועות סיפרתי על הביולוג דניס רבריקוב, שמתכוון להנדס גנטית תינוקות אנושיים ברוסיה עוד השנה. עתה הודיע המגזין ניו סיינטיסט שחמישה זוגות נרשמו כבר אצל רבריקוב כדי שיהנדס גנטית את ילדיהם. 

כל אחד מבני הזוג שנרשמו, נושא מוטציה הגורמת לחירשות מלידה, כאשר המשמעות היא שכל ילדיהם יישאו גם הם את המוטציה וילקו בחירשות. באמצעות הטכניקה החדשה והמשוכללת ביותר להנדסה גנטית, הידועה בשם קריספר, ניתן לתקן את המוטציה, וכך למנוע מהילדים לפתח את לקות השמיעה ממנה סובלים הוריהם. עד לכאן העובדות, עליהן כולם מסכימים.

ועכשיו מתחילים חיכוכי הדעות.

קודם כל, חשוב לציין שעדיין אין הסכמה שהנדסה גנטית באמצעות קריספר בטוחה במאה אחוזים. היא כנראה תתקן את המוטציה, אבל על הדרך היא עלולה להחדיר מוטציות רבות בקוד הגנטי של הילדים. חלק מהמוטציות האלו עלולות להעלות באופן משמעותי את הסיכוי שיפתחו סרטן בהמשך חייהם. זו הסיבה שהוועדה המארגנת בפסגה הבינלאומית לעריכת הגנום האנושי הכריזה בסוף 2018 כי יש לאפשר הנדסה גנטית בבני-אדם רק במקרים בהם יש "צורך רפואי ברור" ו- "חוסר באלטרנטיבות הגיוניות" [1].

אבל האם באמת יש באמת "צורך רפואי ברור" בטיפול בחירשות? כאן הדעות מתחילות להיות חלוקות. יש הטוענים שחירשות אינה מאיימת על חיי האינדיבידואל, ולכן אין צורך רפואי ברור לטפל בה. קיימים אפילו חירשים הרואים את מצבם כברכה, ולא כמוגבלות, ומעוניינים שילדיהם ילקו גם הם בחירשות [2].

האתיקניות ג'קי ליץ' סקאלי ותרזה בלאנקמאייר בורק התייחסו לשאלה בטור שכתבו באתר המרכז לגנטיקה וחברה, ובו הסבירו כי – [3]

"בעוד שהזוגות הסיביריים במקרה זה עשויים לרצות להביא לעולם ילדים שומעים במקום ילדים חירשים, עובדה זו בפני עצמה אינה מוכיחה שהחירשות היא "מצב חמור"; יכולים להיות גורמים אחרים רבים, כולל התייחסות תרבותית לחירשות ולנכות, שמשפיעים על שיקול דעתם. בנוסף, ניסיון החיים של אינדיבידואלים אלו מתאים ספציפית לקהילה המסוימת שלהם, לקונטקסט ולזמן, שאינם בהכרח זהים לאלו של ילדיהם העתידיים." 

מצד אחד, הכל נכון. כן, היחס התרבותי לאנשים חירשים בוודאי משפיע על ההחלטה האם להביא ילדים חירשים או בריאים לעולם. אבל מה מציעות האתיקניות לעשות? לתקן את היחס של כל הילדים והבוגרים בסיביר לחירשים? זוהי מטרה נעלה, בוודאי – אבל אני חושד שיידרש עוד זמן רב מאד עד שנצליח להגשים אותה, אם בכלל. האם לא עדיף, לפיכך, לבחור בהנדסה גנטית כדי לטפל בחירשות עצמה?

כנראה שזה מה שחמשת זוגות ההורים החליטו עבור ילדיהם – ובל נשכח שהורים אלו חירשים בעצמם, ועל כן יודעים בדיוק מה ילדיהם יעברו לפחות בעשור הראשון לחייהם (ולפני שהמצב ברוסיה משתנה וכולם מקבלים את החירשות כמצב טבעי וראוי). וזו, בסופו של דבר, הנקודה החשובה: ההורים צריכים להיות אלו שיבחרו את הדרכים בהן יהונדסו ילדיהם. מהרגע שהתחום יהיה בטוח מספיק לשימוש רחב, הממשלות יצטכו בעיקר להגביל את השימוש בהנדסה הגנטית מצד ההורים כדי לוודא שנעשה בו שימוש אחראי וראוי. אבל גם מגבלות אלו עדיין יותירו להורים שפע של אפשרויות להנדסה גנטית עבור ילדיהם. כרגע, לפחות, נראה שאנו אכן מתקדמים בכיוון זה. 


 

קישורים:

 

[1] http://www8.nationalacademies.org/onpinews/newsitem.aspx?RecordID=11282018b

[2] https://www.newscientist.com/article/mg16021572-900-not-disabled-just-different/

[3] https://www.geneticsandsociety.org/biopolitical-times/russias-crispr-deaf-babies-next-genome-editing-frontier

ירדן מתחרטת על שרכשה כטב"מים סיניים זולים – ומציעה אותם לרכישה במכירה פומבית

ירדן מתחרטת על שרכשה כטב"מים סיניים זולים – ומציעה אותם לרכישה במכירה פומבית

סיפורנו היום נגוע בשאדנפרויד – שמחה לאיד מהסוג הנלוז (והמענג) ביותר – כמו גם בכלי טיס בלתי מאוישים משוכללים בעלי יכולות הרג מרשימות. השילוב של שני אלו אינו יכול להיות טוב, אבל הוא בהחלט מעניין.

סיפורנו מתחיל בשנת 1995 כאשר נכנס לשימוש לראשונה הכטב"מ (כלי טיס בלתי מאויש) המפורסם ביותר של ארצות הברית, הפרדאטור. כטב"מ זה נמצא בשימוש מבצעי כבר למעלה מעשרים שנים, ועוד היד נטויה. ארצות הברית השתמשה בו במבצעים רבים ושונים, כולל למטרות חיסול מבוקשים באפגניסטן ובעיראק. באופן הגיוני, הממשלה האמריקנית אסרה על התעשייה למכור את כלי-הנשק הזה למדינות אחרות, מלבד לבעלות-בריתה הקרובות ביותר של ארצות הברית. המונופול על השימוש בפרדאטור נותר בידי ארצות הברית. 

זוהי החלטה חכמה, מאחר והפרדאטור הוא מכונת הרג משוכללת, המוטסת מרחוק על-ידי טייס היושב לעתים במרחק אלפי קילומטרים – בצדו השני של כדור-הארץ. הוא יכול להטיס את הכטב"מ במשך 14 שעות שלמות באוויר, ולשגר טילים מכל הסוגים, שמסוגלים להתביית על המטרה באמצעות לייזר או מכ"מ ולגרום לנזק קטלני בעת הפגיעה. 

ואז הגיחה סין לכותרות ב- 2016, עם כטב"מים חדשים שפיתחה והייתה מוכנה למכור ל… ובכן, פחות-או-יותר לכל מי שהיה מסוגל לשלם עבורם. 

הכטב"מ הסיני הוא מכונת הרג משוכללת, המוטסת מרחוק על-ידי טייס היושב לעתים במרחק אלפי קילומטרים – בצדו השני של כדור-הארץ. הוא יכול להטיס את הכטב"מ במשך 14 שעות שלמות באוויר, ולשגר טילים מכל הסוגים, שמסוגלים להתביית על המטרה באמצעות לייזר או מכ"מ ולגרום לנזק קטלני בעת הפגיעה. 

קולטים את העסק?

יכולותיו של הכטב"מ הסיני דומות באופן חשוד לאלו של הפרדאטור, והוא נחשב כחיקוי זול וזמין הרבה יותר של אחד מכלי הלחימה המשוכללים ביותר של ארצות הברית. ומכיוון שסין אינה מטילה אותן מגבלות על מכירת כלי-הנשק למדינות זרות, הכטב"מ הסיני נמכר כבר למדינות רבות שזקוקות ליכולות הגנה (או מתקפה) מתקדמות. רשימה חלקית של הרוכשים כוללת את אלגריה, ניגריה, ירדן, זמביה, עירק, ערב הסעודית, אתיופיה, טורקמינסטן, איחוד האמירויות הערביות, פקיסטן ומיאנמר. איחוד האמירויות הערביות כבר השתמש בכטב"מ ב- 2017 כדי להתנקש בחייו של בכיר בתימן [1].

פרשנים צבאיים הביעו חשש כבד לגבי המצב החדש, מאחר והוא מאיים על הדומיננטיות האווירית של מדינות מתקדמות-טכנולוגית. הסכנה גדולה במיוחד עבור ישראל, שעד כה הייתה המנצחת הגדולה בתחום הכטב"מים במזרח התיכון. ועכשיו צריכה להתמודד עם מצב חדש בו גם לכל שכנותיה יש (או עומדים להיות) כטב"מים ברמה גבוהה [2].

וכאן נכנס השאדנפרוינד למשחק, כי מסתבר שהכטב"מים הסיניים אולי אינם מתפקדים ברמה גבוהה כל-כך. ירדן, שרכשה צי שלם של הכטב"מים הסיניים, הודתה בסוף 2018 כי "אינה מרוצה מביצועי כלי הטיס, ומעוניינת להפסיק להשתמש בהם."

מה בדיוק הבעיה? לא ברור. חיל האוויר הירדני מסרב לפרט. אבל לפי הדיווחים, המדינה פשוט לא הייתה מרוצה מביצועי הכטב"מים, והחליטה להיפטר מהם במכירה פומבית. אז אם אתם מעוניינים במכונות הרג משוכללות-בערך, זה הזמן שלכם לקפוץ לירדן ולבדוק את הסחורה.

עד לכאן השאדנפרויד. ועכשיו לניתוח קצת יותר רציני. 

קודם כל, למרות שהנטייה המיידית שלנו כאנשי המערב היא לגחך על "החיקויים הסיניים הזולים", כדאי להתחיל לזנוח את הלך-הרוח הזה. היכולות האקדמיות, ההנדסיות והצבאיות של סין מתקדמות במהירות ומדביקות את אלו של המערב. הכטב"מים הסיניים הם בוודאי חיקוי של הטכנולוגיה המערבית, אך הדורות הבאים שלהם יפגינו יכולות חדשות ומתקדמות יותר, ויכסו על הפגמים הקיימים. 

שנית, מתחיל להיות ברור שהכטב"מים הסיניים יכולים להגיע לכולם. קרוב לוודאי שסין עצמה מגבילה עדיין את מכירת הכטב"מים למדינות מסוימות. אבל מה קורה כשהרוכשים מחליטים להיפטר מהם במכירה פומבית, כפי שבחרה ירדן לעשות? למי יכולים הכטב"מים האלו להגיע עכשיו? לחיזבאללה? לסוריה (ומשם לחיזבאללה)? לאיראן (ומשם לסוריה)? לדאע"ש? 

והתשובה היא שבמוקדם או במאוחר, הכטב"מים האלו יגיעו, פשוט מאד, לכל מדינה וארגון בעולם שיכולים להרשותם לעצמם. 

זהו שינוי שפרשנים כמו דן קרלין חזו כבר לפני שנים. בפודקאסט "היגיון בריא", טען קרלין שארצות הברית נותנת לעצמה צ'ק פתוח לשימוש בטכנולוגיות הכטב"מים הקטלניות כדי להתנקש באויביה, מבלי להבין שבקרוב תגיע טכנולוגיה דומה גם לידיהם של אותם אויבים – ואז יגיע הזמן לפייבאק מצדם. נראה שהזמן לפייבאק הזה אכן מתקרב בצעדי ענק. עד עתה, אויביה של ארצות הברית היו אלו שהיו מסתכלים בחשש לשמים בכל פעם ששמעו זמזום מלמעלה. עכשיו, גם האמריקנים (ובמשתמע, הישראלים) עלולים להתחיל לרכוש את ההרגל הזה.

כל זה לא אומר שמחר בבוקר תופצץ הכנסת על-ידי כטב"מים מתוצרת סין. בכל זאת, למדינות המערב יש גם טכנולוגיות הגנה אווירית משוכללות משלהן. אבל זירת הלחימה האווירית תתחיל להשתנות במפורש, וקרוב לוודאי שבשנים הקרובות נתחיל לראות כטב"מים (אוטונומיים-למחצה או לגמרי) שמטרתם המרכזית תהיה ליירט במהירות וביעילות כטב"מים עוינים. או בקיצור, לוחמה בין כלי טיס רובוטיים זעירים באוויר. סיפורי המדע הבדיוני הולכים ומתממשים במהירות לנגד עינינו.

ועד אז, אם אתם קונים כטב"מים סינים זולים, אל תשכחו לבקש פתק החלפה.

 

 


 

[1] https://foreignpolicy.com/2018/04/27/drone-wars-how-the-uaes-chinese-made-drone-is-changing-the-war-in-yemen/

[1] https://www.businessinsider.com/chinese-drones-swarm-market-2017-11

חיל האוויר האמריקני מתחיל לגדל מסלולי המראה ונחיתה בעזרת חיידקים

חיל האוויר האמריקני מתחיל לגדל מסלולי המראה ונחיתה בעזרת חיידקים

לא קל להקים מסלולי המראה למטוסים, במיוחד רחוק מהבית. סלילת מסלולים שכאלו מחייבת שימוש במכונות כבדות כמערבלי בטון, שינוע של חומרי בנייה כבדים, וכמובן – העסקת פועלים מיומנים. כשארצות הברית רוצה להקים מסלול חדש באי בודד, או באזור מרוחק, היא צריכה להטיס או להשיט את כל אלו לאתר הבנייה החדש, וזה, אם לא ברור, כאב ראש לא פשוט. ומה שיותר גרוע מבחינת ארצות הברית – קל מאד לאויביה הפוטנציאליים להתחקות אחר תנועת כל החומרים הללו ולפענח היכן נמצאים אתרי ההמראה והנחיתה שלה.

עיות אלו עשויות להיפתר בזכות פרויקט חדש של חיל האוויר האמריקני – פרויקט מדוזה, שמו – במסגרתו מתחיל החיל 'לגדל' מסלולי המראה ונחיתה בסיועם של חיידקים. 

ההיסטוריה של הפרויקט מעניינת במיוחד. הרעיון עלה לראשונה במסגרת תהליך חשיבה של מכון מחקר השייך לחיל האוויר האמריקני, ושמו Blue Horizons. המכון נוסד במיוחד כדי לבחון רעיונות עתידניים שיוכלו לסייע לחיל האוויר – ואז לבחון אותם בשטח. החוקרים במכון החליטו שיש פוטנציאל לרעיון, ופתחו בשיתוף פעולה עם חברה אמריקנית אחרת – BioMASON – שפיתחה טכניקה לייצור עצמים באמצעות חיידקים.

תהליך הייצור עצמו פשוט למדי: עפר מקומי מעורבב עם חיידקים בתוך תבניות ונהנה מהשקיה במים עם חומרי מזון. החיידקים נהנים, משגשגים, ומייצרים גבישי סידן פחמתי שמדביקים את גרגרי החול זה לזה. התוצאה הסופית היא משטח קשה, המסוגל לעמוד בפגעי מזג האוויר לאורך זמן.

biomason.jpg

עובד של חברת BioMASON משקה את החיידקים שבמסלול ההמראה הניסיוני. מקור: BioMASON

במסגרת פרויקט מדוזה נערכו כבר מספר מבדקים, כולל הקמה של מבנה עבור חיל האוויר בשטח 230 מטרים רבועים. נודה באמת: במונחים של שדות תעופה, מדובר בשום-דבר-ממש. אבל כל מסע ארוך מתחיל בצעדים קטנים ראשונים, וחברי Blue Horizons כבר טוענים שהפרויקט הוכיח שאפשר להקים מסלולי המראה ונחיתה עם חומרים אחרים מלבד בטון, ושאפשר בהחלט להשתמש בטכנולוגיה גם מחוץ לכתלי המעבדה. 

עדיין רב הנסתר על הגלוי בפרויקט מדוזה. לא ידוע, למשל, כמה זמן צריך כדי לגדל אפילו לבנה בודדה, שלא לדבר על מסלול המראה שלם. אבל אני אוהב לדמיין שבמלחמה הגדולה הבאה (שבתקווה לא תתחיל בימי חיינו), ניתן יהיה לשלוח 'גננים' לאיים מרוחקים או לשטחים מבודדים. הגננים הללו יישאו עמם את כל הציוד הנחוץ להם כדי להקים שדה תעופה זעיר: הם ייקחו עמם בתרמיל ציוד לגידול חיידקים ובקבוקון קטנטן שיכיל את נבגי החיידקים. כשיגיעו ליעד, הם יאספו וישטחו את העפר המקומי, ויוסיפו לתוכו היצורים המיקרוסקופיים, ביחד עם אנטיביוטיקה מותאמת-אישית בריכוז גבוה כדי למנוע זיהום מהסביבה. הם ישקו את המסלול המתפתח מדי בוקר, ומקץ שבוע-שבועיים, יראו ברכה בעמלם בדמותו של מסלול המראה ונחיתה חדש. 

אם זה יהיה אכן המצב, אויביה של ארצות הברית עשויים לגלות במלחמה הבאה כי הם מאוימים משדות תעופה חדשים, שיוקמו במהירות וביעילות באתרים מבודדים, מבלי שיהיה צורך לשנע אליהם את כל הציוד שהיה נדרש בעבר. ככה זה כשעוברים להסתמך על הפועלים היעילים ביותר בטבע – החיידקים.

עכשיו נקווה רק שצבאות העתיד ישתמשו בפועלים הזעירים הללו רק כדי לבנות תשתיות חדשות, ולא ללוחמה ביולוגית. כי אם הם ישתמשו בהם כדי להרוג בני-אדם, לא ברור מי ישרוד את המלחמה הגדולה הבאה.


 

הקישור למאמר המקורי: Popular Mechanics

המדע שמאחורי הפגנות יעילות

המדע שמאחורי הפגנות יעילות

ישראל היא מדינה רב-תרבותית, שמכילה עולים מאתיופיה, מרוסיה, ממדינות ערב ועוד. וכפי שג'ודי ניר מוזס שלום מציינת – "גזענות בישראל היא המובן מאליו" [1]. טוב וראוי להפגין על יחס מפלה שכזה, אבל כדאי לעשות זאת נכון. ולא נעים לומר, אבל המחקרים מראים שההפגנות המתוכננות להיום הכוללות חסימות כבישים, עלולות להוביל דווקא לתוצאה ההפוכה מזו אליה מכוונים המפגינים, ולנכר את הציבור.

בעשור האחרון התקיימו כמה מחקרים מרשימים על אלפי הפגנות מן העבר, ומידת ההצלחה אליה הגיעו בשינוי המצב הפוליטי הקיים. הלקחים מהמחקרים הללו יכולים לעזור לנו גם בחיזוי מידת ההשפעה של ההפגנות השבוע, ומה שחשוב יותר – לתכנן הפגנות ודרכי מחאה יעילות יותר.

נתחיל בדברים שהמפגינים עושים נכון. הם מתכננים הפגנות-ענק, וזו אכן הדרך הטובה ביותר להוביל לשינוי. אנו יודעים זאת בזכות מחקר שנערך על ההפגנות הגדולות בארצות הברית ב- 2009, בהן הפגינו בערך 800,000 אנשים בכל רחבי המדינה. החוקרים גילו שגודל ההפגנה בהחלט משנה את תוצאותיה – אבל מדובר בהשפעה לטווח ארוך. החוקרים ניתחו את המשתנים השונים, וזיהו שעל כל משתתף נוסף בהפגנה, זכו הפוליטיקאים שייצגו את אותו ציבור ב- 7-14 קולות נוספים בקלפי, שנה לאחר מכן [2]. 

לקח ראשון: נסו להביא כמה שיותר אנשים להפגנה שלכם. 

עד כאן, אין הפתעות. אבל איזה סוג של הפגנה מביאה את התוצאה הטובה ביותר? האם הפגנה אלימה, או כזו בה נחסמים כבישים, מובילה להשפעה גדולה יותר על דעת הקהל?

במחקר מהשנים האחרונות, בחנו חוקרים מספר טקטיקות שונות למחאה בנושאים שונים [3]. הם גילו שאפשר לחלק את הטקטיקות לשני סוגים: מחאות מתונות או קיצוניות. המחאות הקיצוניות כוללות לרוב ונדליזם, איום באלימות, אלימות ממשית מצד המפגינים, או חסימת כבישים בין-עירוניים. המחאות המתונות יותר יכולות לכלול הפגנות-ענק, אך בהן מסתפקים המפגינים בצעדות ללא-אלימות, באחיזת ידיים, הדלקת נרות, הנפת שלטים באוויר, נאומים מלאי-פאתוס ושירה בציבור. 

החוקרים מצאו שהציבור נוטה להזדהות פחות – ולתמוך פחות – בקבוצות מפגינים קיצוניים. כך, למשל, משתתפים במחקר ששמעו על מפגינים מתנועת "חיי שחורים חשובים", נטו לתמוך בהם יותר אם אלו הסתפקו בדקלום המוני של סלוגנים כנגד גזענות. לעומת זאת, אם המפגינים קראו לאלימות כנגד שוטרים, הם זכו לפחות תמיכה. תגובה זו חזרה גם בקרב שחורים וגם לבנים. 

בניסוי אחר, אנשים נחשפו לסרטונים בהם מפגינים נגד טראמפ נופפו בשלטים ושרו בקול, כמו גם לסרטונים אודות הפגנה קיצונית יותר, בה המפגינים חסמו את התנועה. התוצאות היו ברורות: גם בקרב ליברלים דמוקרטים, וגם בקרב שמרנים רפובליקנים, המפגינים שחסמו את התנועה זכו לפחות תמיכה. למעשה, מי שראה את הסרטים הקיצוניים יותר, עבר לתמוך יותר בטראמפ. המפגינים הקיצוניים פשוט תקעו לעצמם גול עצמי. 

תוצאות דומות הגיעו ממחקר מאוניברסיטת פרינסטון, בהם נבחנו הפגנות משנות השישים בארצות הברית, אותן ארגנו הדמוקרטים-הליברלים. הפגנות מתונות הביאו לאחוזי הצבעה גבוהים יותר בקרב הדמוקרטים, בעוד שהפגנות אלימות הגדילו את אחוזי ההצבעה דווקא בקרב הרפובליקנים – ואולי אפילו הביאו לבחירתו של ריצ'ארד ניקסון הרפובליקני בסוף שנות השישים [4]. חוקרת מדע המדינה אריקה צ'נוות' טוענת בסרטון ב- TED שהפגנות ללא-אלימות נוטות להצליח פי שניים מהפגנות אלימות [5].

איך אפשר להסביר תוצאה זו? ההסבר המקובל הוא שאנשים מוכנים לתמוך רק במי שהם מזדהים עמו. רוב האנשים אינם מזדהים עם מעשים כמו הפרת הסדר ופגיעה באחרים, ולפיכך פעולות מסוג זה נוטות לנכר חלקים גדולים מהציבור מההפגנות. הצרה היא שהמפגינים הקיצוניים עצמם אינם מבינים זאת. כאשר הם נשאלו אודות שיטותיהם, הם אמרו במפורש כי חשבו שטקטיקות אלו יקבלו יותר תמיכה וגיבוי מהציבור. 

דיוויד פרום, שעבד ככותב נאומים עבור ממשל בוש, העיר שהפגנות מסוג זה הינן – 

"התנסות בקתרזיס, שחרור רגשות. העקרון המנחה שלהן הוא ביטוי-עצמי, ולא שכנוע. … לעתים רחוקות הן מכוונות למטרה ברת-השגה כלשהי; לעתים רחוקות הן מותירות מאחוריהן תכנית פעולה לאורך-זמן, או ארגון שיוציא את התכנית לפועל. שוב ושוב, השפעתן המתמשכת ביותר הייתה להקצין את הדיעות כנגדן…" [6]

לקח שני: מפגינים יעילים – כאלו הרוצים להוביל לשינוי אמיתי – צריכים להימנע ככל האפשר מהפגנות קיצוניות. לא לחסימת כבישים, לא לאלימות. כן לפיקוח עצמי ולתיאום עם המשטרה כדי למנוע אירועים שיכולים להוביל לאלימות.

פרום הוסיף כי מפגינים צריכים להיות – 

"מסודרים, מנומסים, ופטריוטיים בגלוי. … [עליהם] לזכור שהמטרה היא למצוא שותפים למטרה בקרב אנשים שלא יסכימו עמם בימים כהרגלם…"

וזה מוביל אותנו למסקנה האחרונה, אותה ניסחה דנה פישר, החוקרת את המחאות נגד טראמפ המתקיימות עד לימים אלו ממש. בהפגנות מן העבר שחקרה פישר, היא גילתה שהמחאות היעילות כללו גם דרכי פעולה ספציפיות להפעלת לחץ פוליטי. ארגונים שונים הוקמו כדי לוודא שהפוליטיקאים אינם רק מגנים את העוולות הקיימות באופן אינסטינקטיבי, אלא ממשיכים לפעול גם לאחר ההפגנה כדי לתקן את המצב [7]. 

לקח שלישי: הפגנה היא התחלה טובה, אבל היא מובילה לשינוי אמיתי רק אם בעקבותיה מוקמים ארגונים ותנועות שמנצלים את ההפגנה כדי להניע שינוי אמיתי בפוליטיקה.

נסכם.

מחאות יעילות כוללות הפגנות-ענק, ללא-אלימות או חסימת כבישים. המחאות אמורות להתנהל באופן שמדגיש את הפטריוטיות של המפגינים ואת רצונם לשתף פעולה עם כל גורם לטובת שינוי הסטטוס-קוו, באופן שיסייע בסופו של דבר לחברה כולה. ובסופו של דבר, ההפגנות אמורות להיות רק יריית הפתיחה של המאבק. על מנת להוביל לשינוי, הן חייבות להביא להקמת ארגונים, תנועות, או אפילו אינדיבידואלים שייבחרו לכנסת ויקדמו את האג'נדה של המפגינים. 

אני רוצה להעלות נקודה אחרונה, בטון קצת קונספירטיבי: ממשלות משתמשות בכל המידע המדעי הזה אודות הפגנות ומחאות כדי לשרת את צרכיהן. פוליטיקאים יודעים היטב לשחרר דיווחים כוזבים לעיתונות כדי לגרום להפגנה להיראות אלימה יותר, למשל, וכך להפחית את התמיכה הציבורית במפגינים. במדינות מסוימות, הממשלה מסוגלת אפילו לדחוף את המפגינים לאלימות – גם אם זו לא הייתה כוונתם המקורית. חשוב שגם הציבור – מכל צד של המתרס – יבין את המדע שמאחורי המחאות, על מנת שיוכל לממש את כוחו ולהשפיע ביעילות על נבחריו. 

בהצלחה!


 

ראוי לציין שאני לא מומחה בנושא, ורק מסכם בקצרה את המסקנות ממספר מחקרים בתחום.

קישורים:

[1] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5542496,00.html

[2] https://sites.hks.harvard.edu/fs/dshoag/Documents/Political%20Protests%20–%20Evidence%20from%20the%20Tea%20Party.pdf

[3] http://sci-hub.tw/https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=2911177

[4] http://www.omarwasow.com/Protests_on_Voting.pdf

[5] https://www.youtube.com/watch?v=YJSehRlU34w

[6] https://www.theatlantic.com/politics/archive/2017/02/how-to-beat-trump/515736/

[7] https://www.vox.com/policy-and-politics/2017/1/31/14430584/protest-trump-strategies-experts

הרובוט ודמו: רובוט חדש עם מערכת דם

הרובוט ודמו: רובוט חדש עם מערכת דם

חוקרים אמריקנים יצרו דג רובוטי עם חידוש מיוחד: מערכת דם המספקת אנרגיה לכל חלק בגוף הרובוט. 

במבט ראשון, הפיתוח נשמע מוזר. למה בכלל רובוט צריך דם? אלא שמסתבר שמדובר בניסיון ליישם לקח חשוב מהטבע: מערכת אחת יכולה להיות אחראית למספר מטלות. האוזן, למשל, מאפשרת לנו גם לשמוע וגם לשמור על שיווי המשקל. ברובוטים כיום, לעומת זאת, יש לרוב חלק שונה עבור כל צורך. וכמובן, כל חלק כזה מוסיף לרובוט משקל וצורך אנרגיה להפעלתו. ומכיוון שחלקים נוספים הופכים את הרובוט לכבד יותר, יש צורך באפילו יותר אנרגיה כדי להניע אותו.

אבל למה לא לחקות את הפתרון מהטבע?

החוקרים החליטו להשתמש ברובוט רך – רובוט המסוגל לנוע בזכות הזרמת נוזלים לגפיו (או במקרה זה לסנפיריו), שגורמים להן לשנות צורה. רובוטים כאלו מסוגלים כיום לזחול, ללכת ולשחות באמצעות יישור וקיפול גפיהם בדפוסים מסוימים. חשבו על בלון שמתנפח, ומפעיל לחץ על הסביבה בזכות הניפוח. כך פועלות גפיהם של הרובוטים הרכים. 

עד כאן, אין חדש. רובוטים כאלו קיימים כבר עשור בערך, ואפילו הונצחו בדמותו של הרובוט ביימקס מהסרט Big Hero 6 ב- 2014. אגב, גם דוקטור אוקטופוס בסרט המצויר מהשנה האחרונה – ספיידרמן: ממד העכביש – עשתה שימוש בזרועות רובוטיות רכות שנמתחו מגופה ותפסו את אויביה.

איפה הייתי? אה, כן – אין שום דבר חדש ברובוטים רכים. אבל אז באו החוקרים האמורים עם הברקה חדשה: הם הוסיפו לנוזל, בזכותו יכול הרובוט להניע את גפיו, תכונה נוספת. מדובר בתמיסה אלקטרוליטית עשירה באנרגיה כימית. כאשר הנוזל – נכנה אותו "דם" לצורך העניין – זורם במערכות גופו של הרובוט, הוא חולף על פני אלקטרודות ומספק להן את האלקטרונים הנחוצים להן להפעלת משאבות. ומה תפקיד המשאבות? להמשיך להזרים את הדם בכל גוף הרובוט, דבר שמוודא שזנבו וסנפיריו של הרובוט ימשיכו לפעול, וכך הרובוט יישאר בתנועה מתמדת.

p-1-this-robot-fish-has-synthetic-blood-and-a-circulatory-system.jpg

התוצאה, שלא במפתיע, היא רובוט המסוגל לשמור על עצמו בתנועה לאורך זמן. לפי החישובים, הרובוט – שנראה כמו דג זהרון גדול – מסוגל לנוע כנגד הזרם במשך 36 שעות. הוא אמנם נע באיטיות מייסרת – בערך 15 סנטימטרים בדקה – אבל הוא עושה זאת בכוחות עצמו, וללא מקור אנרגיה חיצוני. הגישה החדשה הגדילה את כמות האנרגיה שהרובוט מסוגל לאגור בגופו פי שלושה, בהשוואה לרובוטים אחרים עם סוללה נפרדת. 

הרובוט האלגנטי, מדגים כיצד אנו יכולים להפחית דרישות אנרגטיות ולצמצם את השימוש בחלקים מורכבים באמצעות איחוד מספר מטלות תחת מערכת אחת. הוא גם נותן לנו הצצה אל הרובוטים של העתיד: ישויות מורכבות ומשוכללות, בעלות מערכות הממלאות מספר תפקידים במקביל. רובוטי העתיד לא יהיו חייבים להיות מגושמים ומגוחכים כפי שהם מוצגים פעמים רבות בסרטים ובסדרות הטלוויזיה. הם יהיו מתוחכמים וגמישים במבניהם ממש כמו גוף האדם – ואפילו יותר.

הולך להיות מעניין בעתיד.

חוויית המין הראשונה שלי במציאות מדומה – ומה היא יכולה ללמד אותנו על העתיד

חוויית המין הראשונה שלי במציאות מדומה – ומה היא יכולה ללמד אותנו על העתיד

אזהרה: רשומה זו עשויה שלא להתאים לילדים. הורים – לתשומת לבכם.

הגיע הזמן לספר לעולם את האמת, שרק כמה מחבריי הקרובים ביותר כבר יודעים: בחודש האחרון, כחלק ממחקר על עתיד המין, הפכתי לזמן קצר לאשה ולקחתי חלק בחוויה מינית עם גבר. לא היה מוצלח במיוחד, תודה ששאלתם, אבל הדבר המעניין באמת הוא שהכל קרה במציאות מדומה.

אולי כדאי להתחיל מההתחלה.

צרות של עתידנים

בשנה האחרונה הוזמנתי לאחד מכנסי איט"ם, האגודה הישראלית לטיפול מיני. הכנסים של האגודה הם עניין שמח למדי, עם הרצאות שמתהדרות בשמות כמו "רב אורגזמה קיצונית, מחקר איכותני", "מי הזיז את האורגזמה שלי" ו- "בין זיקוקים לזיוף".

כפי שאתם יכולים להבין, זה לא מקום לילדים, אבל תמיד מעניין שם. הופעתי באחד מכנסי האגודה גם בעבר ודיברתי על עתיד המין. כנראה שאהבו את מה ששמעו, מכיוון שהזמינו אותי שוב. הפעם ערכתי סקר ספרות מעמיק יותר על עתיד המין, שגרם לכך שאני עדיין לא מסוגל לפתוח את הדפדפן שלי בציבור מבלי שאנשים ירימו גבה למראה הפרסומות שגוגל מציעה לי. ההרצאה עברה היטב, ובסופה הסכים איתי הקהל שהם יכולים להזמין את דוד פסיג או יובל נח-הררי כדי לשמוע על עתיד ישראל או העולם, אבל אם הם רוצים הצצה לעתיד הטיפול המיני – הרי שאני הכתובת תמיד.

נו, גם זה משהו.

בעקבות ההרצאה התחלתי לעקוב באופן ממוקד יותר אחר התפתחויות חדשות מכל הסוגים בעולם המין. לא אלאה אתכם בכל הממצאים ובניחושים שלי בנוגע לעתיד התחום. במקום זאת אקפוץ ישר לסוף: לפני חודש קניתי את מכשיר המציאות המדומה החדש ביותר כיום, ומשם הדרך לטרנסג'נדריות וירטואלית הייתה קצרה.

מציאות מדומה

באמצע מאי השתחרר לחנויות מכשיר ה- Oculus Quest – אוקולוס קווסט. מדובר באחד ממכשירי המציאות המדומה המוצלחים ביותר, והוא נטול חוטים לגמרי. כלומר, הוא אינו מחובר למחשב כלל. הוא יושב על העיניים ומשדר לכל עין תמונה דומה, על מנת להכניס אותך לעולם וירטואלי. מאז שרכשתי את הקווסט, חוויתי מעוף על גב דרקון, נלחמתי כמו נינג'ה עם זוג חרבות (הג'ויסטיקים שישבו בידיי), יריתי בחייזרים ולקחתי חלק בעוד כהנה וכהנה משחקים מהנים.

אבל היה ברור לכולם איפה שוכן הפוטנציאל האמיתי של הקווסט. כפי שכתב בעבר דאמון בראון –

"זה נראה ברור כל כך: אם אנו ממציאים מכונה, הדבר הראשון שנעשה – אחרי שנרוויח ממנה – הוא לצפות בפורנו באמצעותה."[1]

הסטטיסטיקות מדברות עבור עצמן. שני השווקים המרכזיים בהם מוצאים מכשירי המציאות המדומה שימוש הם תעשיית המשחקים ותעשיית הפורנוגרפיה. נכון לשנת 2018 הופקו כבר 6,000 סרטים אירוטיים במציאות מדומה, שגרפו 15 מיליון דולרים בשנת 2018 בלבד[2]. קיימות הערכות לפיהן עד 2025, תעשיית הפורנו במציאות המדומה תגיע לשווי של מיליארד דולרים בשנה – כמעט שליש משווי השוק שצפוי למציאות המדומה באותה שנה[3].

אי אפשר, לפיכך, לדבר על עתיד המין מבלי לנסות להבין גם את תפקידם של מכשירי המציאות המדומה. וכך קרה שזמן קצר לאחר שרכשתי את הקווסט, עשיתי את מה שנשבעתי בעבר שלא אעשה לעולם, ונרשמתי לאתר פורנו, דרכו יכולתי להוריד סרטים למכשיר.

ולפתע פתאום, עולם חדש מופלא נפתח בפניי.

Woman using Oculus Quest.

אשה משתמשת באוקולוס קווסט – מכשיר מציאות מדומה. המקור: אוקולוס.

מין במציאות מדומה

שכבתי על הגב כשראשי שעון על כרית גבוהה. שמתי את המכשיר על פניי, הפעלתי את האפליקציה, ועברתי לעולם אחר: חדר במלון יוקרה, במקום חדר השינה בבית. שכבתי על מיטה של בית מלון עם סדינים לבנים צחורים. הייתי ערום כמעט לגמרי, ולא יכולתי שלא להתפעל מגופי החדש – שראשי הווירטואלי היה מחובר אליו. יכולתי להשפיל מבט ולסקור את שריריי החסונים, את הקוביות בבטן, את התחתונים ההדוקים שלא השאירו הרבה מקום לדימיון בנוגע למסתתר בתוכם.

בקיצור, הייתי חתיך-על. אבל לא יכולתי שלא לתהות: איפה המין כאן?

לא הייתי צריך לחכות יותר מדי. הדלת לחדר המקלחת נפתחה, ומתוכה פסעה החוצה צעירה חיננית שבישרה לי שאנו עומדים לקיים עתה יחסי מין סוערים. ולא זאת בלבד, אלא שהיא הודיעה לי שהביאה עמה את חברתה הטובה, שמזה שנים רבות חושקת בי בסתר. הגיוני בסך הכל. החברה נכנסה גם היא לחדר, ושתיהן הפשיטו את המעט שנותר עוד להפשיט מעלי, ועשו בגופי הווירטואלי מעשים מגונים מכל הסוגים.

זה לא הרגיש נורא בכלל, אבל אחרי כמה דקות הבנתי את העניין והתחלתי להשתעמם. אז החלטתי לבחון את האופציה הנועזת יותר – והפעלתי את הסרטון שהכניס אותי לגוף של אשה.

שוב, חדר בית מלון. שוב, סדינים לבנים. שוב, ערום. ושוב, התפעלות. היה לי גוף מושלם, רק מהמין הלא-נכון, והוא החליף לגמרי את גופי הפיזי. סקרתי את הגוף בקפידה, והגעתי למסקנה שאני נראית מדהימה, ושזו עשויה להיות דווקא חוויה מעניינת ואפילו מהנה. ואז נפתחה דלת השירותים, ומתוכה הגיח גבר ענקי ושעיר והודיע לי שהוא עומד לדגדג לי את הרחם עם כלי באורך של סרגל בית-ספר.

זו הייתה הנקודה בה ידיי נשלחו אינסטינקטיבית אל המכשיר שעל הראש, בניסיון לכבות אותו מהר ככל האפשר. הצלחתי רגע לפני שהסרגל נגע בי, באותו עולם אחר בו גופי עמד להיות מחולל.

זו הייתה החוויה הראשונה שלי כאשה, והיא הספיקה לי כדי להבין כמה אמיצות בנות-הזוג שלנו. אבל לא ויתרתי לעצמי. ניסיתי להתחבר עוד מספר פעמים לסרטון, ומה אגיד לכם? זה היה נורא.

מין במציאות מדומה. מתוך סרטון Virtual Sexology מ- 2016, של BadoinkVR

לראשונה בחיי, הצלחתי לדמיין מה עוברת אשה במהלך יחסי המין. הבנתי את הפגיעות הנוראית, את התחושה השונה לגמרי שמתעוררת כשאת/ה מבין/ה שעומדים לחדור לך לתוך הגוף ולהותיר בו משקעים שיכולים לשנות את חייך לנצח. הבנתי את משמעותן של תנוחות מסוימות, ומדוע חלק מהנשים רואות אותן כמשפילות – מכיוון שהן באמת כאלו. 

"אבל מה חדש כאן?" שאלה אשתי בתמיהה כשסיפרתי לה על חוויותיי מאותו עולם. "הרי ידעת את כל זה!"

ונכון, באמת ידעתי, אבל עד שלא חוויתי את כל אלו מנקודת מבטה של אשה, לא הרגשתי ולא הפנמתי. הספיקו לי מספר התנסויות כאשה במציאות המדומה כדי להכריח אותי לחשוב מחדש על מין ועל הדרך בה הוא מתפרש בעיני הצד השני. המציאות המדומה עזרה לי להבין את העולם מנקודת מבט אחרת, אליה התקשיתי להתחבר עד אותו רגע. היא גרמה לי לחשוב מחדש על מה שסבור הייתי שאני כבר יודע ומבין.

מה עוד היא תעשה עבורנו בעתיד?

לחשוב מחדש

מכשירי המציאות המדומה מתחילים להופיע בכל מקום. אתם יכולים כבר היום לרכוש את המכשירים הזולים ביותר בפחות ממאה שקלים, ולהפעיל אותם באמצעות הטלפונים החכמים שלכם. לא ירחק היום בו גם המכשירים המשוכללים יותר, כמו הקווסט, יגיעו לכל אדם. הם יוכלו לספק לאנשים הבנה שונה של המציאות במספר רב של תחומים: נוכל לחוות יחסי מין מנקודת המבט של המין השני, למשל, או להבין כיצד רואה תרנגולת את כלוב הגידול הצפוף והצר בו היא שוהה כל חייה. נוכל להיכנס לנעליו של חייל בשדה הקרב, להתפלל בשמו של אללה במסגד שבעיר הקדושה מכה, או להשתגע לאיטנו בבידוד כפוי בכלא. תארו לעצמכם שמוסדות החינוך, פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים יהיו מודעים לשימושים האפשריים בטכנולוגיה, ויוכלו להציע אותה לתלמידים ולמטופלים כדרך לקרב אותם לנושאים מסוימים – ולאפשר להם להבין אותם גם מנקודת מבטו של הצד השני.

האם חוויות אלו יהיו שונות כל-כך מסרטים בקולנוע או בטלוויזיה? האם הן ישפיעו עלינו ועל דעותינו באופן עמוק יותר? את זה עדיין אי אפשר לדעת. הדבר היחיד שאני יכול לומר הוא שהזמן הקצר שביליתי בגופה של אשה, הספיק כדי לגרום לי לחשוב מחדש על נשים, על גברים ועל מה שביניהם. החוויה הייתה חזקה יותר מכל סרט שראיתי בנושא, מכיוון שהפעם האיום היה אישי, מיידי וישיר על גופי שלי – גם אם זה היה וירטואלי.

אני מאמין שהמציאות המדומה תוכל לספק לנו כלי רב-עוצמה שיעזור לאנשים לחשב מסלול מחדש: לחשוב אחרת על פורנוגרפיה ועל תעשיית המין, על תעשיית הבשר ובעלי-החיים, וכל תחום אחר בו מתרחשות עוולות נוראיות מדי יום ומדי דקה. הבנה וחשיבה מחודשת הן דרישות הבסיס לשינוי חברתי, ואולי המציאות המדומה תוביל לשינוי שכזה, בדרך להקמת עולם טוב יותר. אם נרצה להשתמש במציאות המדומה כדרך לתיקון העולם, כדאי שמוסדות החינוך, פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים יהיו מודעים לשימושים האפשריים בטכנולוגיה, ויוכלו להציע אותה לתלמידים ולמטופלים כדרך לקרב אותם לנושאים מסוימים – ולאפשר להם להבין אותם גם מנקודת מבטו של הצד השני.

 


 

קישורים:

[1] https://www.covenanteyes.com/pornstats/

[2] https://thevrsoldier.com/gaming-and-pornography-are-the-two-biggest-draws-for-the-vr-industry/

[3] https://www.covenanteyes.com/pornstats/