התפרסמה הרשימה הראשונה של גנים המספקים יכולות 'על-אנושיות'

התפרסמה הרשימה הראשונה של גנים המספקים יכולות 'על-אנושיות'

ג'ורג' צ'ארץ' ידוע כאחד הממציאים הססגוניים והחשובים ביותר בתחום ההנדסה הגנטית בבני-אדם ובכלל. הוא כבר הצהיר על תכניותיו (שכנראה תצליח) להחזיר לחיים את הממותה השעירה, ולעצור את ההזדקנות האנושית. אולי זו הסיבה שאף אחד לא הופתע כשהפרופסור פרסם בשבוע האחרון רשימת גנים שאמורים לספק לבני-אדם יכולות 'על-אנושיות' – או לפחות כאלו שאנו רואים רק במספר קטן מאד של אנשים ברי-מזל[1].

רפרוף מהיר ברשימה חושף גנים שאמורים לספק לבני-אדם "עצמות חזקות במיוחד", "עמידות לוירוס ה- HIV", "יכולת צלילה למעמקים", "צורך בפחות שינה", ועוד רבים אחרים. הרשימה כוללת אפילו גנים שיפחיתו את הריחות הרעים שאתם מפיצים, או שימתנו את יכולתכם לחוש כאב.

superhuman genes picture.jpg

עבור חלק מהגנים, צ'ארץ' מפרט גם תופעות לוואי אפשריות. הגן שמעניק לכם עצמות דחוסות וחזקות, למשל, גם יקשה עליכם לצוף במים, מסיבות ברורות. ואנשים שאינם יכולים לחוש כאב מילדותם, יודעים היטב שזוהי ברכה מהולה בקללה: הם גדלים מבלי לדעת כאב מהו, ולעתים קרובות שוברים את עצמותיהם מבלי לחוש זאת כלל – וממשיכים ללכת כאילו דבר לא קרה, עד שגופם אינו מסוגל לשאת אותם יותר.

צ'ארץ' הסביר כי יצר את הרשימה לקראת עתיד בו רופאים יוכלו לבצע 'האקינג' לגוף האנושי – כלומר, לשנות אותו לפי דרישותיהם הספציפיות של הלקוחות. ואכן, קשה להתעלם מהפוטנציאל הרפואי של הגנים שצ'ארץ' מתאר. גם אם אינכם מעוניינים בעצמות חזקות או ביכולת לעצור את הנשימה מתחת למים למשך עשרים דקות[2], בוודאי תרצו ליהנות מעמידות לשחפת, לסוכרת מסוג 1 ו- 2, או למחלות האלצהיימר, הכבד והלב. הגנים לכל אלו נכללים ברשימה של צ'ארץ.

הרפואה הקונבנציונלית כיום מתקדמת באיטיות, אך ברור שהביו-האקרים – אנשים החמושים בערכות להנדסה גנטית תוצרת-בית – יקפצו על הרשימה כמוצאי שלל רב. אחד מהמובילים בתנועת הביו-האקינג, ג'וזיה זיינר, מוכר ערכות הנדסה גנטית לכל דורש. הוא בעל דוקטורט בביו-פיזיקה, ועבד בתחום הביולוגיה הסינתטית בנאס"א, עד שהחליט לעזוב את הארגון הממשלתי – ולפתוח את תחום הביולוגיה הסינתטית לכולם. על הדרך, הוא גם ביצע ניסויים בהנדסה גנטית על עצמו, כגון הניסיון לשנות את צבע עורו[3], או להגדיל את מסת שריריו[4].  רשימת הגנים המספקים יכולות 'על-אנושיות' נראית כאילו נוצרה במיוחד עבורו.

ואולי זה באמת המצב.

צ'ארץ' מוכר כאחד התומכים הגדולים בביו-האקינג, וברעיון שכל אחד יכול לשכלל אורגניזמים קיימים. הוא גם היועץ המדעי והעסקי של חברת "אודין", אותה הקים ג'וזיה זיינר במטרה מוצהרת להפיץ ערכות להנדסה גנטית לכל אדם[5]. ערכות אלו, ביחד עם הרשימה האמורה, מספקות לכל אדם – לשותף שלכם לדירה, לשכן שלכם בבניין, או לסבתא שלקחה קורס מתקדם בביולוגיה מולקולרית – את היכולת התיאורטית להנדס את הגנטיקה של עצמו.

וזה יכול להיות הדבר הטוב ביותר – והנורא ביותר – שיקרה לתחום ההנדסה הגנטית.

מצד אחד, ברור שיהיו תאונות נוראיות ואסונות רפואיים קשים. איני ממליץ לאף אדם לשחק (לפחות כיום) עם הגנים של עצמו. עדיין רב הנסתר על הגלוי בתחום הגנטיקה, וכאשר אתם משחקים פוקר עם הקוד הגנטי של עצמכם, אתם יכולים בקלות למצוא עצמכם מפסידים, ולגלות שגרמתם לנזק מיידי, ואפילו קטלני. חשוב שתהיה רגולציה בתחום זה, ועל כך כולם מסכימים.

מצד שני, הרגולטור – כלומר, הממשלה – ידוע בכך שאינו מתקדם עם הזמנים במהירות הרצויה. טחנות הרוח של החוק נעות לאט-לאט, ואינן נוהגות לזהות מצבים יוצאי-דופן, או להתחשב באנשים שזקוקים לעזרה כאן ועכשיו. ונודה באמת: כולנו זקוקים לעזרה. רבים מאיתנו חשופים למחלות לב, שבצים מוחיים, אלצהיימר, פרקינסון, סרטן, בזמן שאחרים – שהתברכו במוטציה אקראית בגן כלשהו – הינם בעלי עמידות יוצאת-דופן למחלות אלו. קשישים רבים סובלים מהתדלדלות במסת העצם והשריר, מלבד יוצאי-הדופן שמוגנים מפני אלו בזכות מוטציה זו או אחרת. כולנו חולים, או עומדים לחלות, ומצליחים באורח פלא להתעלם מעובדה זו. וכשמסתכלים על העניין בדרך זו, האם אפשר באמת להאשים את הביו-האקרים ופורצי-הדרך הראשונים, שמוכנים להילחם במחלות אלו – ובוחנים את הפיתוחים על גופיהם?

צ'ארץ' עצמו בחר להתייחס לנקודה זו בדיוק. בראיון לרשת פיוצ'וריזם הוא הסביר[6] כי מוטציות יכולות להיות בעלות השפעות חיוביות ושליליות באותה העת. ברור כי חלק מהמוטציות יכולות לגרום לנזקים – אך אם הן מגנות עלינו מפני מחלות מסוימות, מדוע שלא נבחר באופן מודע לקבל על עצמנו את הסיכון הזה? הרפואה כיום אינה מסוגלת להסכים עם גישה זו – מסיבות טובות – אבל ברור שגם דרך חשיבה זו יכולה להיטיב עם רבים.

כך או כך, ברור שבטווח הקצר יימצאו אנשים שישנו את הגנטיקה של עצמם באופן ניסיוני ועתיר בטעויות. אבל בטווח הארוך יותר, הרשימה של צ'ארץ' מדגימה לנו את הפוטנציאל של רפואת העתיד. בראייה ארוכת טווח, ברגע שהתחום יתמסד ויהפוך להיות בטוח יותר, נוכל לצמצם דרמטית את הסיכון ללקות במחלות לב, ניוון מוחי, וכן – גם להקנות לאינדיבידואלים את התכונות בהן יחפצו: כושר גופני גבוה, אינטיליגנציה גבוהה, עמידות למחלות ועוד.

כל ההתקדמות הזו, כמובן, פותחת קופת שרצים שלמה. האם מותר לאנשים להנדס את גופיהם, בתנאי שאין (כמעט) סיכון לכך? כנראה שכן – והחוק כבר ערוך לכך: אנו מתירים לנשים להשתיל סיליקון בגופיהן למשל. אבל האם מותר – או ראוי – שהורים יהנדסו את ילדיהם שטרם נולדו, כך שייהנו מתכונות טובות מסוימות? משרירים חזקים יותר, מהגנה ממחלות, או מאינטיליגנציה גבוהה יותר? כאן התשובה פחות ברורה. האם באמת ראוי שהורים יחליטו על גורל ילדיהם? ובעצם, האם אין הם עושים זאת כבר היום, באמצעות החינוך שהם מקנים לצאצאיהם?

אלו שאלות כבדות-משקל, והרשימה של צ'ארץ' – הרשימה שיכולה להפוך אתכם לעל-אנושיים – רק ממחישה כמה חשוב להתחיל לדון בהן כבר היום.


 

[1] http://arep.med.harvard.edu/gmc/protect.html

[2] https://www.cell.com/cell/fulltext/S0092-8674(18)30386-6

[3] http://www.josiahzayner.com/2017/02/how-to-genetically-engineer-human-part.html

[4] https://www.vox.com/future-perfect/2019/5/19/18629771/biohacking-josiah-zayner-genetic-engineering-crispr

[5] http://www.the-odin.com/about-us/

[6] https://futurism.com/the-byte/george-church-superhuman-gene-hacks

אוואטארים חייתיים, או – איך זכה חולה סרטן לעזרה מ- 300,000 זבובים

אוואטארים חייתיים, או – איך זכה חולה סרטן לעזרה מ- 300,000 זבובים

כשרופאיו של מר רוג'רס (שם בדוי) הבינו שהוא לוקה בסרטן המעי הגס בשלב המתקדם ביותר – עם גרורות באזורים שונים בגוף, שפיתחו כבר חסינות למספר תרופות – הם הציעו לו להשתתף במחקר ראשון מסוגו. הוא הסכים, ותוך שנה וקצת גילה שכבר אינו לבד במערכה: 300,000 זבובים, שכל אחד מהם הונדס גנטית כדי לחקות את מצבו הרפואי של רוג'רס, הצטרפו למלחמה בסרטן.

תאיו הסרטניים של רוג'רס נשאו תשע מוטציות סרטניות, שכל אחת מהן גרמה לתאים להגיב באופן שונה לתרופות, לכמותרפיה, להקרנות ולדרכים מקובלות אחרות להתמודדות עם סרטן בבני-אדם. תשע המוטציות ביחד הקנו לתאי הסרטן של רוג'רס את היכולת להדוף מעליהם בבוז מספר רב של טיפולים. הרופאים הבינו שלא ניתן להילחם ביעילות בסרטן בשלב מתקדם כל-כך, עם מספר מוטציות רב כל-כך, בדרכים קונבנציונליות. וכך, הם בחרו ליצור את צבא הזבובים המהונדסים, המכונים גם "אוואטרים חייתיים".

fly-717854.jpg

החוקרים הנדסו גנטית מספר עצום של זבובים על מנת שתאיהם יישאו את אותן המוטציות הסרטניות שבתאיו של מר רוג'רס. זו לא הייתה מטלה קשה כל-כך, מכיוון שזבובי פירות קטנים מאד (קטנים בהרבה מהזבובים שאנו רגילים אליהם בישראל) ומתרבים במהירות. מהרגע שמספרם היה גדול מספיק, החוקרים העסיקו מערכת רובוטית שטיפחה את הזבובים, האכילה אותם, והחשוב מכל – בחנה עליהם 121 תרופות שונות, כל אחת לחוד, וגם בשילובים.

זוהי מערכת מתוחכמת וחכמה למציאת רעיונות חדשים לתרופות מותאמות-אישית. כל אדם שונה מרעהו, וגידולים סרטניים שונים זה מזה גם הם. ועדיין, אנו חייבים להתמודד היום עם מקרי סרטן באמצעות הסתמכות על תוצאות שהתגלו במהלך טיפולים בבני-אדם אחרים, על גידולים סרטניים 'דומים מספיק'. ברור שזה אינו מצב אופטימלי. ניסויים על האוואטארים החייתיים, לעומת זאת, יכולים לספק לנו תשובות מדויקות יותר בנוגע לתרופות ולטיפולים המתאימים בדיוק לסוג הסרטן בו לוקה כל חולה. אחרי הכל, הזבובים לוקים באותו הסרטן בדיוק, וכל ניסוי שייערך עליהם, יוכל לספק תשובות בעלות משמעות גם עבור החולה המקורי.

במקרה של מר רוג'רס, המערכת הרובוטית זיהתה מספר שילובי תרופות ששימרו את הזבובים בחיים, והאטו את התפשטות הסרטן במעיהם. הרופאים בחרו לטפל בסופו של דבר במר רוג'רס בשילוב של תרופה נגד סרטן בשם טראמטיניב, ותרופה לאוסטאופורוזיס בשם זולדרונייט. שילוב של שתי אלו הניב את התוצאות הטובות ביותר בטיפול בזבובים – והצליח לעכב את התפשטות הסרטן של מר רוג'רס במשך 11 חודשים שלמים. לאחר זמן זה, כנראה שצברו תאי הסרטן בגופו מוטציות חדשות, והצליחו להתמודד גם עם השילוב יוצא-הדופן של התרופות. רוג'רס נפטר לאחר שלוש שנים.

חשוב לי להבהיר שעדיין לא נערכו ניסויים רחבי-היקף שיוכיחו ששימוש באוואטארים חייתיים מייעל את הטיפול בסרטן או במחלות אחרות. אף על פי כן, ברור שיש כאן פוטנציאל לייעול הטיפול ולהתאמתו באופן מדויק ביותר לסוג הסרטן שתוקף את האינדיבידואל. כך או כך, אני מתרגש במיוחד מהמערכת הרובוטית שהודגמה במחקר הנוכחי. בזכותה, מבצע של גידול זבובים ובחינת תרופות, שהיה אמור לדרוש צבא קטן של עובדי מעבדה יקרים, בוצע באופן אוטומטי כמעט לגמרי. העלות של מחקר מסוג זה בעבר הייתה אמורה להיות אסטרונומית. כיום היא… ובכן, עדיין אסטרונומית, כי המערכת עדיין חדשה. אבל בעוד חמש או עשר שנים, נוכל כולנו לזכות בטיפול דומה בעלות סבירה (כלומר, עדיין עלות גבוהה מאד, אבל שתכוסה ברובה על-ידי הביטוח הרפואי).

אנו רואים כאן כיצד מערכות רובוטיות יכולות לשנות את דרכי הטיפול במחלות מכל הסוגים. אבל למה לעצור כאן? ברור שהשלב הבא הוא ביצירת "אוואטארים אנושיים" – מאות-אלפי שחזורים של רקמות אנושיות, שכל אחד מהם מגיע מתאיו המקוריים של החולה – ובהתנסות עליהם במעבדה בזמן אמת. וגם אם רעיון זה נשמע מוזר כיום, הרי שהמערכות הרובוטיות של העתיד יוכלו לאפשר אותו בעלות נמוכה-יחסית.

זוהי עוד דוגמה לדרך בה בינה מלאכותית יכולה לעזור לנו להבין טוב יותר מחלות קיימות: לא רק באמצעות ניתוח המחלות בשימוש בכלים הקיימים והפקת תובנות, אלא גם על-ידי מתן האפשרות לעבוד עם כלים חדשים, או כאלו שלא נראו פרקטיים בעבר. ככל שהבינה המלאכותית תמשיך להשתכלל ולהשתפר, כך יגדל הקצב בו נמצא פתרונות מתקדמים יותר למחלות מכל הסוגים.


 

קישור למאמר המקורי ב- Science Advances

בסין, רובוטים מתחילים ללמד בבתי הספר ובגנים

בסין, רובוטים מתחילים ללמד בבתי הספר ובגנים

בבתי הספר בסין, רובוטים מתחילים לתפוס את מקום המורים.

זה לא כל כך מפתיע. סין מתמודדת בעשורים האחרונים עם אחוזי נשירה גבוהים מבתי הספר התיכוניים. מתוך העובדים בערים בסין, רק שלושים ושבעה אחוזים סיימו בית ספר תיכון. המצב קשה עוד יותר בכפרים, בהם רק שמונה אחוזים מהעובדים סיימו תיכון[1]. בכל כתה לומדים 49 ילדים בממוצע, משבע וחצי בבוקר עד חמש אחר הצהריים[2]. מעטים המורים המסוגלים להתמודד עם מספר תלמידים גדול כל כך, זמן רב כל כך, יום אחר יום. עד 2021, צפויה סין להתמודד עם מחסור של שלושה מיליון מורים[3].

וכך מתחילים הרובוטים להיכנס לבתי הספר בסין.

הרובוט הראשון בו נתקלים רוב הילדים נקרא בינגו. הוא מלמד בגני הילדים נושאים שונים, כגון אנגלית ומדע. הוא מסוגל לזהות תלמידים לפי פניהם, מוודא בתחילת כל שיעור שכל התלמידים נוכחים, שואל את הכתה שאלות – וגם עונה לשאלות שהילדים מעלים. הוא מסוגל לדרג את תשובות התלמידים לשאלותיו, גם לפי תוכן התשובה המילולית, וגם לפי הבעות הפנים של הילד. בסוף כל שיעור, מקבל כל ילד ציון – והתוצאות נשלחות ישירות להורים.

robot1.jpg

הרובוט בינגו מלמד בגן הילדים אנגלית ומדע, עונה לשאלות התלמידים וגם שואל אותם שאלות בעצמו ומדרג את התשובות.

כל זה לא אומר שבינגו עומד להחליף את כל הגננות או את כל המורים. אפשר לראות בצילומים מהכיתות ומהגנים שהרובוט אמנם עומד בעצמו מול הכתה, אבל ברקע תמיד משגיח גם אדם על הילדים. בינגו למעשה משדרג את השיעור, מכיוון שהוא מספק תוכן שרבים מהמורים הסיניים אינם מסוגלים להעביר לתלמידים בהצלחה. עדיין יש צורך בנוכחות אנושית, אבל בעיקר לצרכי השגחה והתמודדות עם בעיות מיוחדות. וראוי לציין שיצרנית בינגו פיתחה כבר גם גרסה של הרובוט לבית, שם הוא יכול להמשיך לסייע לילדים בסבלנות נצחית – כל עוד הוא מחובר לחשמל. העלות? בערך 150 דולרים לגרסה הביתית.

כל זה עשוי להישמע מוזר, אבל אי אפשר להתווכח עם התוצאות: בשלושת-אלפים גנים בסין כבר נעשה שימוש ברובוט, והמספר ממשיך לגדול[4].

רובוט אחר, בשם ZIB, מתחיל להופיע בבתי-ספר, שם הוא מספר סיפורים לילדים לפני שינת הצהריים, עונה לשאלותיהם במגוון נושאים, ואפילו בוחן אותם בנושאי מדע[5]. הרובוט KeeKo מבצע אינטראקציות דומות עם ילדים בגילאי שבע ומטה, ולפי היצרנית, ניחן בעצמו באינטיליגנציה של ילד בין חמש[6].

robot2.jpg

הרובוט ZIB מספר סיפורים לילדים, עונה לשאלות בנושאים שונים ובוחן את ידיעותיהם.

הרובוטים אינם רק תופסים תפקידי הוראה, אלא מעורבים גם בפעולות אחרות בבתי-הספר. באלפיים גנים בסין ניתן למצוא כיום רובוט בשם Walklake, שבוחן כל ילד שנכנס לגן מדי בוקר. הרובוט נראה כמו בובה ענקית – למעשה, לקרוא לו "רובוט" זו מחמאה, מכיוון שהוא אינו מסוגל לנוע בעצמו. אבל אי אפשר להתווכח עם התפקיד שהוא ממלא: הוא מוודא שכל הילדים שנכנסים לבתי-הספר בריאים. לשם כך הוא סורק את הטמפרטורה שלהם באמצעות מדחום האינפרא-אדום שעל מצחו, ובוחן את פניהם, ידיהם ועיניהם באמצעות המצלמות שבעיניו, בפיו ובחזהו. הוא מאתר סימנים למחלה כמו חום גבוה, שלפוחיות על הגוף, גרון כואב ועיניים מעקצצות.

כמו הרובוטים הקודמים, גם Walklake אינו מתמודד לבדו עם התלמידים. במידה והוא מאתר תלמיד חולה, הוא מתריע בפני המורים והאחיות בבית הספר על התקלה – ואלו ממשיכים את הטיפול בעבריין הבריאותי. בסוף כל יום, הרובוט שולח סיכום של כל המידע שאסף למנהל, שיכול להבין מה מצב הבריאות בבית הספר.

robot3.jpg

כשאני קורא על הרובוט, מרגיזה אותי במיוחד תגובתה של אחת מהחוקרות במערב שמוטרדת מהניכור הרגשי שהרובוט יוצר. בתגובה, שהתפרסמה במגזין ניו סיינטיסט, כתבה החוקרת כי – "להיבדק על-ידי רובוט כל בוקר כשאתה נכנס לבית הספר, נשמעת כמו חוויה מאד מנכרת לילדים צעירים – אינטראקציה ידידותית עם הרופא או האחות בוודאי תהיה טובה יותר."[7]

ובכן, היא צודקת, אבל איננו חיים בעולם אידיאלי, או שכל ילד גם היה מקבל חינוך פרטי משל עצמו. סין צריכה להתמודד עם מספר עצום של ילדים, שלעתים קרובות נשלחים לבית הספר ולגן כשהם נושאים מחלות מדבקות. הממשלה מחייבת את כל גני הילדים לבדוק את בריאותם של הילדים מדי בוקר. אם האפשרות היא לבזבז שעה שלמה מהיום בהמתנה בכניסה לבית-הספר כדי להיבדק על-ידי אדם, או לעצור לשלוש שניות במסדרון מול הרובוט (זה כל הזמן שהוא צריך כדי לאבחן אותך), לי אישית ברור מה עדיף.

כל זה לא אומר שצריך להתעלם מהפן הרגשי, או מהצורך של ילדים באמפתיה. אבל במקום בו אפשר לייעל תהליכים מכניים כמדידת חום, איני רואה סיבה להימנע משימוש ברובוטים.

סיכום

סין מהווה כיום כר מבחן להתפתחויות טכנולוגיות. הממשלה רצה קדימה אל העתיד, תוך שהיא מציעה לאזרחים – או כופה עליהם – מגוון שירותים הנסמכים על בינה מלאכותית ורובוטיקה. מבחינה זו, היא מקדימה את מדינות המערב, שאינן נמצאות באותו לחץ מתמיד מצד האוכלוסיה הגדלה. אין פלא שסין מוכנה להתנסות במגוון רעיונות חדשניים. חלקם בוודאי ייכשלו – אבל יש הרבה מה ללמוד מהכשלונות ומההצלחות כאחד.

בשנים הקרובות נראה האם הרובוטים ממשיכים להתפשט בבתי הספר ובגני הילדים בסין. אם כך יקרה, ואם הרובוטים ינחלו הצלחה בלימוד הילדים, הרי שכבר בעשור הקרוב נתחיל בוודאי לראות רובוטים דומים גם במוסדות החינוך בישראל.

אני יכול רק לקנא בבן שלי, שיזכה לחינוך טוב יותר מזה שאני קיבלתי – כנראה גם מצד רובוט.

 


 

[1] https://www.scmp.com/news/china/society/article/2108280/chinas-biggest-problem-huge-numbers-dropping-out-school

[2] https://www.theeducator.com/blog/class-sizes-around-world/

[3] https://www.dailymail.co.uk/news/article-6734785/Chinese-kindergartens-use-robots-teacher-children.html

[4] https://www.newscientist.com/article/2204279-robots-conduct-daily-health-inspections-of-schoolchildren-in-china/

[5] http://www.zibrobot.com/benny_robot.html

[6] https://www.scmp.com/news/china/society/article/2087341/robots-are-being-used-teach-children-chinas-schools-no-fear-they

[7] https://www.newscientist.com/article/2204279-robots-conduct-daily-health-inspections-of-schoolchildren-in-china/

עתיד היערות: קריסה או תקווה?

עתיד היערות: קריסה או תקווה?

בשנה האחרונה חקר ארגון אקספרייז (XPRIZE) את עתיד היערות, בניסיון להבין כיצד ניתן למזער את הפגיעה ביערות, תוך כדי שימור ערכם לאנושות ומבלי לפגוע בכלכלה העולמית. במסגרת המחקר זוהו 18 טרנדים בעלי השפעה מזיקה על היערות, ו- 26 פתרונות המקובלים כיום (אך אינם מצליחים למנוע את ביעור היערות ואת הכריתה שאינה ברת-קיימא). המחקר נערך בשיתוף פעולה עם קהילה מקוונת של חוקרי יערות שנאספו ביחד לטובת העניין, והמסקנות שותפו עם כמה מהמומחים המובילים בנוגע לעתיד היערות, וזכו לאישוש מצדם.

היה לי הכבוד לקחת חלק במחקר זה (בעיקר לקראת סופו), כאשר סייעתי לקחת את כל המידע הזה ולזקק אותו לארבעה תרחישים אפשריים המתארים את היערות בשנת 2040. בכל אחד מהתרחישים הללו, אתגרים מסוימים לעתיד היערות נפתרים, בעוד שאחרים נותרים ללא מענה.

אני רוצה לשתף עמכם ברשומה זו את שני התרחישים הקיצוניים ביותר שיצרנו: עתיד של קריסת היערות, ועתיד של תקווה ליערות. אתם מוזמנים לקרוא את שניהם ואז להחליט מי מהם נשמע סביר יותר.

שימו לב בבקשה שמדובר כאן בתרגום של התרחישים מהדו"ח המלא. אתם יכולים לקרוא אותו באנגלית, ולהיחשף שם גם למגמות ולפתרונות ששרטטנו, בקישור הבא. כמו כן, במחקר לקחו חלק סבאג קצ'יצ'יאן, ג'ון גרייסברגר, ד"ר שי הרשקוביץ (ראש תחום המחקר באקספרייז) וזניה טאטה (מנהלת ראשית בתחום האימפקט), והוא מומן על-ידי חברת קימברלי-קלארק. אני הצטרפתי למחקר בשלב מאוחר יחסית, לאחר שכמעט כל המידע הגולמי כבר נאסף.

עתיד היערות: קריסה מוחלטת

עד שנת 2040 היה כבר ברור שהיערות בקריסה מוחלטת – עם השלכות חמורות עבור הסביבה והאנושות כולה.

  • יערות האורנים העצומים, שכיסו בעבר את רוב קנדה, שוודיה ופינלנד, לא הצליחו להתמודד עם ההתחממות הגלובלית והחלו למות בקצב מוגבר. הורים במדינות אלו אינם רוצים עוד לקחת את ילדיהם לשחק במה שמכונה עתה – "בית הקברות לעצים".
  • כורתי-עצים זכו בגישה ליערות ציבוריים מוגנים ולקרקעות פרטיות, ומוציאים לפועל מבצעי כריתה מסיביים שאינם ברי-קיימא. ציידים לא-חוקיים הגיעו בעקבותיהם, ורוקנו את היערות מנמרים, קופים, טפירים, אנטילופות, חזירים, פילים, גורילות וקופי-אדם אחרים. הילדים ב- 2040 יודעים שכאשר הם מבקרים בגן החיות, הם רואים את נציגיהן האחרונים של החיות המרשימות הללו, שבקרוב ייכחדו.
  • המסחר הלא-מפוקח בבעלי-חיים, לצד הכריתה הלא-מפוקחת, שודד מהיערות מיני ציפורים יפהפיים כתוכים ומקאו, לצד ציפורים רבות אחרות. אובדן זה עולה לאנושות ביוקר, מכיוון שהמינים הללו משחקים תפקיד קריטי במערכת האקולוגית: הם מפזרים זרעים, מאביקים את עצי היער ועוצרים את התפשטותן המוגזמת של אוכלוסיות חרקים שיכולים להזיק לסביבה במספרים גדולים.
  • בהתאם, ממשלות אינן מצליחות להתמודד עם מינים פולשים ומזיקים. אוכלוסיות חרקים מזיקים מתפוצצות בגודלן ביערות בצפון אמריקה, אירופה ומזרח אסיה. שטחי יערות עצומים מתחילים להתדלדל…
  • כתוצאה מתהליך המדבור המתפשט, אדמות פוריות רבות הופכות לשטחי מדבר יבשים. אור השמש משתקף בחזרה מהאדמה הצחיחה, כך שהאטמוספירה מתחממת עוד יותר וההתחממות הגלובלית תופסת תאוצה.
  • שינוי האקלים ממשיך כל העת, ומביא לעלייה בגובה פני הים, לאסונות אקלים הרסניים ולא-צפויים כהוריקאנים ובצורות. אלו פוגעים אנושות בתפוקת השדות ומובילים לשנים קשות של רעב עולמי.

כך נראה העתיד בשנת 2040, בתרחיש של קריסת היערות. זהו אינו סיוט נטול-הקשר, אלא עתיד שעשוי באמת להתממש עבור האנושות. אבל איך הגענו אליו? מה צריך לקרות כדי להצדיק תמונת עתיד קודרת שכך? בהמשך נתאר כיצד הגענו לעולם הקודר שתואר עד כה – לא כדי להפחיד, אלא כדי להאיר עיניים ולהסביר מהן הרעות הגדולות שנרצה למנוע בין 2020 ל- 2040. אם תגלו שהקריאה קשה מדי עבורכם, אתם מוזמנים לדלג קדימה, לתרחיש האופטימי יותר. אבל אם תעשו כך, איך תדעו מה צריך לתקן ומה יהיו ההשלכות אם לא נצליח?

forest-593162.jpg

הדרך לקריסת היערות

מקורות אנרגיה מתחדשים לא התקבלו בברכה במדינות השונות, ובמיוחד במדינות המתפתחות כאפריקה ואסיה. מדינות אלו המשיכו להשתמש בעיקר בדלקי מאובנים, שהפיקו זיהום אוויר רב שפגע בבריאות היערות באותם איזורים. באותו הזמן ממש, המשך הדרישה לפחם-עץ ולמוצרים מבוססי-בשר שנדרשו כדי להאכיל ולקיים את האנשים הרבים באותם אזורים (שמספרם רק המשיך לגדול) האיץ את קצב ביעור היערות בעולם.

ככל שיערות הפכו למשאב נדיר ויקר יותר, כך גדלו הרווחים מביעורם. ממשלות ניסו לסחוט את היערות עד לדולר האחרון, באמצעות הנפקת היתרי כריתת עצים נרחבים, והתמקדות בייצור מזון על הקרקעות החקלאיות החדשות שנותרו לאחר ביעור היערות. רוב הממשלות ניסו להגביל את הכריתה, אך לא הצליחו לתאם אסטרטגיות ופעולות בין מחלקות ומשרדים ממשלתיים שונים, או שגילו שתכניותיהן נופלות קורבן לשחיתות המפושטת בכל רמה. אפילו במדינות מפותחות, שיטות מיושנות לניטור אחר כריתת עצים לא הצליחו להרחיק כורתים לא-חוקיים.

האו"ם וארגונים גלובליים אחרים ניסו בכל כוחם להציב סטנדרטים בינלאומיים לשימור היערות. דרישות מחמירות לקבלת היתרי כריתה ברת-קיימא הוצעו ואפילו התקבלו במדינות רבות. עם זאת, ממשלות רבות הבינו שעדיף להן להתעלם מכריתה לא-חוקית או מניהול יערות קלוקל בשטחן, כדי להמשיך ליהנות מהרווחים הפיננסיים המיידיים.

וכך, ביעור היערות המשיך ללא הפסקה, והתקדמות הטרקטורים והמקצרות לא חדלה לרגע.

forest-3143157_1920.jpg

המירוץ לסחיטת הערך מהיערות המשיך כל העת. ממשלות סיפקו היתרי כריתה [בעיקר] לחברות המהירות והיעילות ביותר. ארגונים להגנת הסביבה התריסו על מצב עניינים עגום זה, ותאגידי-ענק הצטרפו אליהם והצהירו ברבים על מחויבותם לשימור הסביבה. עם זאת, מעטים מאד מאותם תאגידים הציעו צעדים שיהיו בעלי משמעות אמיתית במניעת הביעור.

ככל שמוצרים מבוססי-עץ עלו במחיריהם, כך התגברו גם הסכסוכים בנוגע לבעלות על היערות. שחקנים לא-מדיניים הבינו שיוכלו להפיק רווחים גדולים מבעלות על יערות, ממש כפי ששחקנים לא-מדיניים בסוף המאה העשרים השתלטו על בארות נפט למטרות פיננסיות דומות. קבוצות גרילה נלחמות בממשלות במדינות רבות כדי ליהנות מבעלות על אזורי יערות. בחלק מהמקרים, הממשלות נאלצות להעלות באש כמה מאותם אזורים, כדי למנוע מהמורדים את היכולת להסתתר בבסיסיהם שביערות.

שינוי האקלים

קצב ביעור היערות המוגבר מביא לכך שיערות אינם מסוגלים עוד לקלוט פחמן דו-חמצני מהסביבה ביעילות. כאשר העצים נשרפים כדי להפיק אנרגיה ולייצר פחם-עץ, הם משחררים פחמן דו-חמצני לאטמוספירה, ומאיצים בכך את ההתחממות הגלובלית ושינוי האקלים. הנזק המתמשך ליערות, לצד שינוי האקלים, מביא לדלדול של המגוון הביולוגי, שמזיק עוד יותר לבריאות היערות.

האקלים המשתנה מקשה גם על החקלאים להפיק יבול מהשדות הקיימים. הדלדול במגוון הביולוגי מביא לכך שמיני מאביקים, שנהגו לחיות ביערות, נעלמים. התוצאה היא שזני צמחים מסוימים, כקפה, קקאו ואחרים, מתחילים להיעלם גם הם. היבולים הנותרים סובלים ממתקפות חרקים, שכבר אינם צריכים לחשוש מאויביהם הטבעיים – העטלפים והציפורים.

animal-3473121.jpg

האקלים המשתנה מגביר גם את הפוטנציאל החקלאי באזורים מסוימים – והתוצאה היא שממשלות מנסות לבער את היערות בקצב מוגבר עוד יותר, כדי להפוך את אדמות היער לחוות רווחיות. אך זה לא מספיק. ככל שאוכלוסיית העולם גדלה, ביחד עם הרעב העולמי, כך המזון הופך לנדיר וליקר יותר.

סיכום תרחיש קריסת היערות

היערות בשנת 2040 מתכלים במהירות. הם אינם יכולים עוד לתמוך בכדור-הארץ. […] חלק מהיערות נותרים תחת הגנה ממשלתית יעילה, וחווים כריתה ברת-קיימא וזהירה. רוב היערות, עם זאת, חווים כריתה וניצול בדרכים שאינן ברות-קיימא, ושאת השלכותיהן לא ניתן יהיה להפוך בקלות. העלויות הגבוהות של מוצרים מבוססי-עץ מביאות לכך שרק העשירים יכולים ליהנות מבתי-עץ, מקריאת ספרים המודפסים על נייר, או אפילו מנייר טואלט. שטחי המדבר החדשים תורמים לשינוי האקלימי, והיערות – שאינם מסוגלים עוד לאצור פחמן דו-חמצני ביעילות – אינם יכולים לעצור אותו.

אפילו בעתיד קודר זה, עדיין ניתן למצוא שביב של תקווה. עוד יש זרעים בעולם בשפע, ואפילו קרקעות מדבר יכולות להשתקם בעזרת שימוש בדשנים מודרניים ובאמצעים לשינוע עפר. ניתן עוד לעצור, לפחות תיאורטית, את ההתחממות הגלובלית, או לפחות לצמצם את השפעותיה. כדי לעשות זאת יש צורך בסדרה של צעדים דחופים, שיעלו לאנושות הון תועפות ויתואמו בין מדינות רבות. אך כאשר מדינות נלחמות זו בזו על עץ ועל מזון, כאשר אזורי החוף מתחילים לשקוע מתחת לגלי הים ואסונות הטבע גוברים בשכיחותם מדי שנה, לא ברור האם האנושות תצליח לגייס מבעוד מועד את הרצון ואת המשאבים הנדרשים כדי להציל אותה מעצמה.

אבל אולי יכול להיות אחרת?

בתרחיש האופטימי נראה כיצד הדברים יכולים להתגלגל באופן שונה לגמרי עד שנת 2040.

התרחיש האופטימי

דמיינו עתיד בו היערות מתקיימים בהרמוניה עם בני-האדם, בסביבה שמאזנת בין מערכת אקולוגית בריאה לבין צרכיה המשתנים של האנושות – כולל צמיחה כלכלית, התקדמות חברתית ויציבות פוליטית. זהו התרחיש האופטימי – העתיד הטרנספורמטיבי – בשנת 2040. באותה שנה –

  • כתוצאה מהדעיכה בכריתת עצים שאינה ברת-קיימא, היערות משגשגים בשנית. הם גם אינם מבוערים על מנת לפנות שטחים לטובת חקלאות.
  • יערות רבים הפכו להיות מחוברים זה לזה, כך שחיות הבר יכולות לנוע בחופשיות ביניהם. דרכים החוצות את היערות נבנו כך שלא יפריעו – עד כמה שאפשר – לחיות הבר, וגשרים אוויריים נמתחים בין צמרות עצים משני צידי הדרך כדי לאפשר לחיות לעבור מצד לצד.
  • היערות הבריאים סייעו לעכב את שינוי האקלים ולמזער חלק מהשפעותיו העקיפות כגון שטפונות. עם זאת, היערות אינם נתפשים רק ככלים להתמודדות עם שינוי האקלים. אנשים מתחילים להעריך את היערות בשל סגולותיהם התרבותיות והספיריטואליות, ושוק תיירות היערות שוקק בכל העולם.
  • כריתת עצים מתנהלת באופן בר-קיימא. מוצרים מבוססי-עץ רבים נזנחו לטובת תחליפי עץ, כגון קרשים שנוצרו על-ידי חיידקים מבלי צורך לכרות עצים ממש.
  • המגוון הביולוגי ביערות נשמר ואף גדל, כך שהיערות הפכו עמידים יותר לשינויים לא-צפויים.

כדי להגיע לתרחיש האופטימי, מספר פריצות-דרך פוליטיות, כלכליות וטכנולוגיות התממשו באותה העת, וכל אחת מהן סייעה בהתמודדות עם אתגרים שונים בדרכים שונות.

green-1072828_1920.jpg

שינוי האקלים: איום מרוחק

מערכות לקצירת אנרגיה מתחדשת התפשטו לכל רחבי כדור-הארץ, באזורים עירוניים ובשטחי הספר כאחד. האנושות צמצמה את השימוש בדלקים מאובנים, וכתוצאה חלה ירידה ניכרת בזיהום האוויר ובריאות היערות השתפרה. קהילות מקומיות באזורי היערות עברו גם הן להשתמש באנרגיה מתחדשת במקום להסתמך על שריפת עצים ופחם-עץ, וכתוצאה לא היו צריכות לכרות את העצים שמסביבן.

עד שנת 2040, מגזר התחבורה עבר להסתמך כמעט לחלוטין על מכוניות ומשאיות חשמליות שאינן מזהמות את הסביבה באותה המידה. מכוניות אוטונומיות, במיוחד, היו בעלות השפעה רבה: רכבים אלו יעילים יותר על הכבישים, וצורכים פחות אנרגיה במהלך הנסיעה. כתוצאה מההתפתחויות הללו, התמעט הצורך בכריתת עצים להפקת פחם-עץ, ופחות גזים מזהמים השתחררו לאטמוספירה.

רכבים אישיים ואפילו משאיות הפכו להיות חשמליים, אך כלי תחבורה מסוימים – כגון ספינות שינוע מסיביות ומטוסי הענק – עדיין היו זקוקים לדלקים מאובנים לפעולתם. עם זאת, בשנת 2040 דלקי מאובנים כבר אינם מופקים משייריהם של אורגניזמים שמתו מזמן. במקום זאת, אצות מגודלות בחוות עירוניות, בהן הן סופחות את הפחמן הדו-חמצני מהאטמוספירה וממירות אותו בתאיהן ל- 'דלק' עבור הספינות והמטוסים. כמות הפחמן המשתחררת כתוצאה משריפת דלק זה, זהה לכמות שנספחה על-ידי האצות מהאטמוספירה בתהליך גדילתן. חוות עירוניות אלו קומפקטיות ויעילות, כך שניתן לבנות אותן לגובה – קומה אחר קומה – כדי לצמצם את השימוש בקרקע.

השימוש בטכנולוגיות ספיחת פחמן מתקדמות הביאו לירידה ברמות הפחמן הדו-חמצני העודפות באטמוספירה. גז החממה העודף הפך למרכיב נפוץ בבטון, במוצרי מזון ואפילו בעצים וביערות חדשים.

agriculture-1853323_1920.jpg

שפע במזון

בשנת 2040, חוות בכל העולם מפיקות די והותר מזון כדי להאכיל את כולם. מזון זה מיוצר בדרך ברת-קיימא שניתנת להרחבה בקלות. שתי טכנולוגיות שונות היו אחראיות לשינוי זה: הנדסה גנטית וחקלאות אנכית. מאז שהודגמו שתי אלו בהצלחה, הן התפשטו לכל פינה בכדור-הארץ.

טכניקות מתקדמות של הנדסה גנטית מסייעות לחוות, לכרמים ולמטעים להפיק יבולים גדולים בהרבה בכל עונה. צמחים חקלאיים הונדסו כך שיהיו עמידים יותר לבצורות, למחלות ולמתקפות חרקים – וגם כדי להפיק יבול גדול יותר. חששות ראשוניים בנוגע למעבר גנים לא-מכוון מצמחים מהונדסים לאורגניזמים אחרים, קיבלו מענה באמצעות שימוש בשיטות בטוחות יותר להנדסה גנטית, שאינן מאפשרות מעבר גנים מסוג זה.

בין 2020 ל- 2040, אוכלוסיית העולם המשיכה לגדול ביחד עם הכלכלה העולמית. תושבי המדינות המתפתחות החלו לדרוש מוצרי מזון מתוחכמים, ועברו להסתמך יותר ויותר על דיאטות מבוססות-בשר, בדומה לעולם המערבי. על מנת לשמר את הסביבה, רוב הבשר ב- 2040 מיוצר בחוות אנכיות: בניינים גבוהים בהם הבשר מגודל בתרביות-ענק, וצמחים מגודלים ביעילות ובכמויות גדולות. חוות אנכיות אלו משחררות מעט מאד פסולת ואינן מתחרות עם שטחי היערות. מכיוון שאינן תופסות שטח רב, ניתן למקמן באזורים עירוניים, וכך לצמצם את הזמן הנדרש לשינוע מוצרי מזון אל הצרכנים – וגם את הזיהום הנוצר משינוע לטווח-ארוך שכזה.

blood-17305.jpg

חלק גדול מביעור היערות במאה העשרים התבצע על מנת להפוך את אדמת היער לאדמה חקלאית. עם זאת, ההתקדמות הדרמטית בשתי הטכנולוגיות הללו – הנדסה גנטית וחוות אנכיות – הביאה לירידה משמעותית בצורך בקרקעות חדשות להפקת מזון. המעבר הנרחב להסתמכות על בשר מעבדה הפחית גם את רמות זיהום האוויר, המים והאדמה ששחררו חוות החיות – וכך צומצמו תופעות המדבור והפגיעה במגוון הביולוגי.

צורך מופחת במוצרי-עץ

עד שנת 2040, אלטרנטיבות ברות-קיימא וידידותיות-לסביבה למוצרי-עץ הפכו לסטטוס-קוו החדש. במקרים מסוימים, ישנן אלטרנטיבות המדמות עץ: למשל, תאית המופקת על-ידי חיידקים, או המיצלולוז וליגנין המסודרים בצורה המדמה עץ טבעי. במקרים אחרים, האלטרנטיבות שונות לגמרי מעץ. ספרי נייר, למשל, כבר כמעט ואינם קיימים עד 2040, והוחלפו בספרים דיגיטליים. ספרים מבוססי-נייר ממשיכים להתקיים כמתנות יקרות-ערך, אך תעשיית הנייר כבר כמעט ואינה מסתמכת על היערות.

ייעור מחודש

ככל שאנשים עברו לגור בערים, וגם אמצעי גידול המזון עברו לשם ביחד איתם, יש צורך בפחות קרקע כדי לגדל מזון ולספק מגורים. שטחי החקלאות והמגורים שהתפנו באזורי הספר הוסבו ליערות חדשים. היערות הקיימים עברו תהליכי שחזור ותמיכה על מנת להשיבם לגדולתם המקורית. רוב העבודה בתחום מתבצעת על-ידי רובוטים, כגון רחפנים המשליכים זרעים מהאוויר, ומכונות אוטומטיות המפטרלות ביערות ונפטרות מעצים ומענפים מתים על מנת לסייע לבריאות היער. שומרי היערות הממוכנים מסייעים גם בהתמודדות עם המינים הפולשים והמזיקים, וכך מצמצמים את השפעותיהם השליליות על היערות.

bee-2984342.jpg

שומרי היערות הרובוטיים. תמונת אילוסטרציה.

חשוב לציין שהיערות עדיין מספקים ממשאביהם לאנושות. ביערות רבים ניתן לקבל היתר לכריתת עצים באופן בר-קיימא. העץ המושג בדרך זו משמש לרוב ליצירת חפצי יוקרה בעלי ערך רגשי – פסלונים, תכשיטים, ספרים יוקרתיים ואחרים – שבעליהם מתגאים בהם ומציגים אותם לראווה.

בתרחיש זה מגורים בערים הפכו להיות הנורמה. דווקא במצב זה, ואולי בעטיו, אנשים חוזרים להכיר בערכו הרוחני של היער. רבים מבקרים בפארקים עירוניים בכל סופ"ש. היערות הטבעיים מושכים אליהם תיירים מכל קצוות תבל. התפתחות תיירותית זו סייעה לשכנע את מקבלי ההחלטות בערכם של היערות – במיוחד עתה שאין צורך ממשי בעץ שהם מספקים, או בקרקעות חקלאיות שהיו מחליפות אותם. כתוצאה, ממשלות רבות פיתחו תכניות מדיניות מתקדמות שמבטיחות שהיערות שבשטחן יישארו שלמים ופועמים.

שיתוף פעולה גלובלי והיענות לחוק

כורתי עצים שפעלו בניגוד לחוק מצאו עצמם בצרות קשות בתרחיש זה. שני סוגים של טכנולוגיות ערערו את עבודתם: טכנולוגיות ניטור, וטכנולוגיות נטולות-אמון.

טכנולוגיות ניטור מצאו את דרכן לכל העולם עד 2040. רחפנים ואפילו רכבים מעופפים מזמזמים באופן בלתי-פוסק באוויר, כשהם משנעים חפצים ובני-אדם, ובאותה העת גם מתעדים את כל המתרחש על הקרקע. התפתחות זו, לצד הגדילה במספר וביכולות של החיישנים הזולים והיעילים שניתן לפזר בכל יער במספרים גדולים, הביאה לכך שכל ניסיון לכריתה לא-חוקית מאותר מיד. עתה שממשלות מבינות את ערכם של היערות, הן פועלות מיד להפסקת מבצעי כריתה לא-חוקיים שכאלו.

פריצת הדרך הטכנולוגית השנייה היא יצירתה של פלטפורמה שקופה שאינה נמצאת בשליטה ממשלתית. פלטפורמה זו – שכנראה תהיה מבוססת בלוקצ'יין – עוקבת אחר כל המידע הקיים בנוגע ליערות, ברזולוציה גבוהה. כל פיסת עץ המושגת מעצים אינדיבידואליים ניתנת לזיהוי לפי חתימות הדנ"א וחתימות אפיגנטיות, וכך ניתן לעקוב אחר המקור שלה ומעברה בשרשרת האספקה. בזכות פלטפורמת הניטור השקופה, ממשלות מתקשות הרבה יותר לרמות את מערכת ההסכמים הבינלאומיים הקיימת, שאמורה להבטיח כריתה ברת-קיימא. כתוצאה מכך, כריתה בלתי-חוקית נעלמת כמעט לחלוטין, ותכניות לסימון מוצרי-עץ ככאלו שהופקו באופן בר-קיימא מקבלות כוח נוסף.

bitcoin-3510168_1920.jpg

סיכום התרחיש האופטימי

עתיד זה עשוי להיראות כפנטזיה אוטופית, אך רבות מהטכנולוגיות המתוארות בו נמצאות על סף מימוש ויישום. אם הטכנולוגיות שמאחורי חוות עירוניות ופאנלים סולאריים יתממשו תוך עשור מהיום, למשל, הרי שהכלים הללו יוכלו לעבור אימוץ נרחב עד 2040.

ההנחה המרכזית שבבסיס עתיד זה היא שהטכנולוגיה לא תמשיך להתפתח באופן הדרגתי, אלא תעבור קפיצה מעריכית (אקספונציאלית) ביכולותיה, ותאומץ במהירות ובהתלהבות על-ידי משתמשים בכל הדרגים, בכל העולם. האנושות חייבת למצוא דרך לעבוד עם הטכנולוגיה ועם המכונות, ולא להתעלם מהן או להתכחש לסגולותיהן המועילות. כפי שההיסטוריה של צמחים מהונדסים גנטית חושפת, אפילו הכלי היעיל ביותר אינו יכול לסייע אם אנשים מסרבים להשתמש בו, או לרכוש את המוצרים שהופקו באמצעותו.

סיכום התרחישים

אלו הם שני התרחישים הקיצוניים ביותר – לטובה ולרעה – המתוארים בדו"ח של אקספרייז על עתיד היערות. התרחיש הראשון מניח שלא תהיה התקדמות טכנולוגית משמעותית, או שהטכנולוגיות החדשות לא יאומצו במהירות ובהיקף נרחב. התרחיש השני הולך לקיצוניות השנייה, בה מפותחות טכנולוגיות חדשות שיעילות הרבה יותר מאלו הקיימות כיום, והן מאומצות במהירות רבה בכל העולם (ומובילות לתוצאות חיוביות בלבד).

ברור ששני התרחישים הללו אינם סבירים בפני עצמם, ואף אחד מהם לא יתממש בדיוק כפי שתואר. עם זאת, הם יכולים לעזור לנו להבין את האפשרויות לעתיד היערות – איפה אפשר לשנות ובאיזו צורה, ומה עשויות להיות ההשלכות של השינוי.

אסיים בשאלה: איזה מהתרחישים האלו, לדעתכם, סביר יותר? לאיזה כיוון על הספקטרום – בין קריסה מוחלטת של היערות (והציביליזציה האנושית לצדם) לאוטופיה סביבתית – אנו מתקדמים כיום?

ואם מישהו מרשתות התקשורת קורא מאמר זה: ראש תחום המחקר באקספרייז נמצא בימים אלו בישראל, והוא אפילו דובר עברית שוטפת ובוודאי ישמח להתראיין על הנושא ועל התרחישים והתחזיות שלנו בנושא היערות. אם אתם רוצים לשמוע ולקרוא עוד על עבודת המחקר שעשינו ועל התוצאות שלה – שמתחילות לדרבן כבר עכשיו פיתוחים טכנולוגיים חדשים – צרו קשר בבלוג או בפייסבוק.

מנתחים בסין מטפלים בהתמכרויות באמצעות שתלים מוחיים

מנתחים בסין מטפלים בהתמכרויות באמצעות שתלים מוחיים

יאן חגג את לידת בנו הראשון במסיבה עם חבריו. המסיבה התנהלה לפי הקווים הרגילים – טפיחות על השכם, אלכוהול ומשחקי חברה מביכים – ואז הציעו החברים ליאן טעימה של מתאמפטמין. הוא הסכים לנסות, וכך לקח את הצעד הראשון בדרך לא-ידועה, שבסופה מצא עצמו עם אלקטרודות במוחו, סוללה מושתלת בחזהו, ועם שליטה-עצמית מלאה במצבי רוחו ובצרכיו.

אולי זה הזמן המתאים לציין שעדיף שלא תנסו את זה בבית. או בכלל. אל תהיו יאן. אבל אם אתם רוצים לדעת מה קרה לו, ואיך הוא הפך לחלק מתרבות הניסויים בבני-אדם הרווחת בסין, המשיכו לקרוא. ולמקרה שאתם תוהים: מדובר בסיפור אמיתי לגמרי, שסוקר לאחרונה ברשתות התקשורת המובילות.

 

ההתמכרות ועונשה

יאן גילה במהרה שקל לנסות מתאמפטמין, אבל קשה להפסיק להשתמש בחומר הממכר. כאשר חווה את ה- 'היי', הוא איבד שליטה על מעשיו והיה משתתף במשחקי קלפים בעלות גבוהה. הוא עישן והוא הימר, והוא הפסיד – ולא היה אכפת לו. הוא איבד יותר מ- 150,000 דולרים בשמונה השנים שעברו מאז הטעימה הראשונה של הסם. ומה שחשוב יותר – הוא איבד את אשתו, שהתגרשה ממנו, ואת הזכות לראות את בנו.

יאן לא איבד תקווה. הוא ניסה להיגמל, פעם אחר פעם. הוא התאשפז בבתי-חולים, עבר לעיר אחרת כדי להתרחק מסוחרי הסמים שהכיר, וניסה טיפול אחר טיפול. הכל היה לשווא. הוא שב וחזר לסמים. לבסוף, הוא החליט לנסות את הטיפול הקיצוני ביותר לבעיה, שזמין כיום רק בסין: גרייה בעמקי המוח להתמודדות עם התמכרות.

 

לגרות את המוח

כבר מזה זמן רב אנו יודעים שאפשר להפעיל את המוח באמצעות גירוי תאי העצבים. גרייה שכזו יכולה להתבצע באמצעות שדות חשמליים או מגנטיים המופעלים מחוץ לקרקפת, אבל השפעתם של אלו מאד גולמית ומשפיעה על אזורים רבים במוח. ניתן לגרות את המוח באופן עדין וממוקד יותר באמצעות אלקטרודות המושתלות בעמקי רקמת העצבים, ומפעילות אזורים שונים במוח לפי דרישה. בלחיצת כפתור, ממש.

מדוע, אם כך, לא משתמשים בטכניקה זו אלא במצבים הקיצוניים ביותר?

תמונת רנטגן של אדם עם אלקטרודות בעמקי המוח. במקור מוויקיפדיה

כמו בכל פרוצדורה רפואית המחייבת פלישה לגוף, גם גרייה בעמקי המוח (או Deep Brain Stimulation – DBS) טומנת בחובה פוטנציאל לנזק. עדיין לא קיים ניתוח בטוח לחלוטין, ללא סכנה לזיהום או לפגיעה לא-מכוונת ברקמות במהלך החדירה לגוף. גרייה בעמקי המוח מסוכנת עוד יותר, מאחר והמנתחים צריכים להשתיל את האלקטרודות עמוק בתוך המוח. בדרך לשם הם עלולים לפגוע ברקמה, ולהותיר את המטופל עם שלל של תופעות לוואי כפגיעה בזיכרון, באישיות ובשליטה העצמית.

אה, וכדאי גם להזכיר שהאלקטרודות יכולות לעורר תגובה חיסונית, עלולות להפסיק לעבוד תוך שנים ספורות, ומסתמכות על סוללה – שלעתים מושתלת גם היא בתוך הגוף.

למרות כל הצרות הללו, גרייה בעמקי המוח מספקת תוצאות מרשימות כל-כך שאושרה לשימוש כטיפול (קיצוני) במספר מחלות כפיתול עוויתי, מחלת פרקינסון ואפילפסיה. יותר מ- 35,000 מכשירים לגרייה מוחית הושתלו כבר במטופלים, והמספר רק ממשיך לגדול מדי שנה.

למרות ההבטחה הגדולה הטמונה בגרייה בעמקי המוח, התחום מתקדם באיטיות יחסית בארצות הברית. שני ניסויים גדולים בגרייה מוחית לטיפול בדיכאון נכשלו בארצות הברית בשנים האחרונות, כנראה עקב חוסר הבנה מספקת של המוח. לפי השיקגו טריביון, שתי מעבדות החליטו שלא להמשיך עם ניסויים קליניים המנצלים גרייה בעמקי המוח כדרך לטפל באלכוהוליזם (לא הצלחתי למצוא מקור לטענה). נראה שהסיכונים פשוט לא הצדיקו את התוצאות הראשוניות במקרים אלו.

בארצות הברית, ניסויים קליניים בגרייה מוחית עולים הון תועפות ומחייבים התמודדות עם הביורוקרטיה הכבדה ועם מאות קילוגרמים של ניירת, אישורים, היתרים, חתימות וכן הלאה. רבים מההליכים האלו, חשוב לומר, נחוצים כדי לוודא שהניסויים נערכים באופן אתי ומוסרי.

בסין, מסתבר, לא קיימת בעיה דומה.

 

על שולחן הניתוחים

לפני קצת יותר מחצי-שנה הוכנס יאן לחדר הניתוח. בניגוד לניתוחים פולשניים רבים אחרים, ניתוחי מוח מתבצעים בדרך-כלל בהרדמה מקומית בלבד, על מנת שהמנתח יוכל לנטר אחר מצב ההכרה של החולה ולוודא שאינו פוגע באזורים קריטיים במוח. זו הסיבה לכך שיאן היה בהכרה מלאה בעת שהמנתח קדח חור בגולגולתו והחדיר את האלקטרודות הארוכות לתוך המוח, עד לאזור הקשור ליכולתו של יאן לשלוט בעצמו ולהדוף את הצורך בסם. שעות ספורות לאחר מכן, הושתלו סוללות בחזהו של יאן, על מנת לספק לאלקטרודות את האנרגיה הדרושה להפעלתן.

עשר שעות מאוחר יותר, פקח יאן – סייבורג במלוא מובן המילה – את עיניו מחדש.

יומיים לאחר מכן, הוא גילה שהרופאים מסוגלים עתה לשלוט במוחו.

כפי שכל מוזיקאי יודע, הדבר החשוב ביותר בכל הופעה הוא כוונון-מראש של הכלים. כך היה גם במקרהו של יאן: יומיים לאחר הניתוח, הרופאים החלו לכוונן את האלקטרודות עבורו. הוא ישב מול רופאו האישי, שהשתמש בטאבלט על מנת לשלוט באלקטרודות ולבחון כיצד הפעלתן בדרכים שונות משפיעה על יאן. מצבי רוחו של יאן השתנו מעליצות, לחשש, לאושר. כפי שצוטט בשיקגו טריביון

"המכונה הזו ממש קסומה. הוא מכוון אותה כדי לשמח אותך, ואתה שמח. כדי להרגיז אותך, ואתה מתרגז. היא שולטת בשמחה שלך, בכעס, ביגון ובאושר."

כיום, שישה חודשים וקצת לאחר מכן, יאן נגמל מהסמים לחלוטין (לפי דיווחו האישי, לפחות). זה לא מפתיע, מכיוון שהוא יכול כפי הנראה לדכא את הרצון לסם בכל עת באמצעות לחיצה על כפתור. הוא מפצה עתה על כל שאיבד בעשור האחרון: הוא ישן טוב יותר בלילה, העלה משקל שוב, וסירב להתנסות בסמים כשאלו הוצעו לו מצד 'חבריו'. אך כאשר ניסה לחדש את הקשר עם אשתו, הוא גילה שהיא כבר נישאה מחדש ונכנסה להיריון מבעלה הנוכחי.

"הגעת מאוחר מדי." היא אמרה בצער.

 

איך לא לאחר (ולא להקדים) לעתיד

וכאן, בעצם, טמון מוסר ההשכל המרכזי של הסיפור: איש אינו רוצה לאחר לעתיד . עשרות-אלפי אמריקנים מתים בארצות הברית מדי שנה כתוצאה ממנות-יתר של סמים. שבעים-אלף בני-אדם ב- 2017 בלבד, ליתר דיוק, בערך פי שלושה מדי שנה ממספר כל החללים שנפלו במערכות ישראל עד היום. אבל הניסויים הקליניים בגרייה מוחית בארצות הברית, כאמור, פשוט יקרים וסבוכים מדי מבחינה רגולטורית, והחשש גדול מתופעות לוואי. אבל באותו הזמן ממש, רבים מקורבנות מגיפת הסמים מאבדים את חייהם, מילולית, והרופאים אינם מסוגלים לעזור להם.

ברור מדוע הפיתוי גדול כל-כך, למצוא פתרון קסם כגרייה בעמקי המוח, שיוכל לדכא את ההתמכרות בלחיצת כפתור. ולמה לעצור שם, בעצם? אותו מכשיר קסום יכול גם, כדבריו של יאן, לשמח אותך, להרגיע אותך ולהגביר או לדכא את דחפיך המיניים כך שיתאימו לאלו של בן- או בת-זוגך. אין פלא שסין שועטת קדימה לקראת טיפולים מתקדמים ויעילים יותר בגרייה בעמקי המוח.

אבל האם טיפולים כאלו בטוחים כבר לשימוש? קשה לדעת. יאן מהווה מדגם של אדם אחד בלבד, ולא ברור עד כמה ניתן להסתמך על תחושותיו האישיות מבלי מבדקים מדוקדקים הרבה יותר. יש להניח שגם אם הניתוח לא היטיב עמו, עדיין מצופה ממנו בראיונות למדינות זרות שלא להביך את מדיניותה המתירנית של סין בנוגע לניתוחים הללו. יש מקום לניסויים קליניים רחבי-היקף הרבה יותר, לפני שנבחר לאמץ את הגרייה בעמקי המוח ככלי לטיפול בהתמכרויות.

האם סין עושה בחכמה, כאשר היא מאפשרת כבר היום לבצע ניסויים כאלו, ואפילו לאפשר טיפולים ראשוניים בטכניקה?

על כך קשה עדיין לענות. חשוב שלא לאחר לעתיד, אך כדאי גם שלא להקדים אליו יותר מדי. אחד הטיפולים הראשוניים בהתמכרות לסמים בסין בתחילת המילניום עירב גם הוא ניתוח מוחי, אך מסוג פחות מתוחכם. הרופאים היו פוצעים אזורים קטנים במוחותיהם של המטופלים, בתקווה לשנות את מבנה אישיותם ואת יכולתם לשלוט בעצמם. לפעמים הניתוחים עבדו, לפעמים לא, ובכל מקרה הם הותירו מאחוריהם מספר רב של מטופלים שאיבדו את זכרונותיהם וסבלו משינויי אישיות בלתי-צפויים ובלתי-נשלטים.

בסופו של דבר, בשנת 2004, החליטה ממשלת סין להוציא את טיפולי הפציעה מחוץ לחוק ברוב בתי החולים במדינה.

סין, בבירור, מנסה להתקדם לעתיד במהירות. בתחילת המילניום היא התקדמה לשם מהר מדי, כשהשתמשה באמצעים טיפוליים שיעילותם לא הוכחה היטב, והסיכון בהם היה גדול. האם היא מקדימה את המועד גם כשהיא מאפשרת להשתמש בגרייה בעמקי המוח כדי להילחם בהתמכרויות – ובקרוב גם בוודאי בשפע בעיות נפשיות אחרות?

ושוב, קשה לומר מה הדבר הנכון לעשות. מצד אחד, תרבות הניסויים הקליניים בארצות הברית הפכה לחיה ביורוקרטית רעה המזינה את עצמה, וקיימות הצעות רבות לדרכים לשיפורה. מצד שני, אולי "אי אפשר איתה" אבל גם ברור ש- "אי אפשר בלעדיה". יש למצוא את דרך הביניים בין עודף ביורוקרטיה ועודף ניסויים, לבין חופש מוחלט לרופאים ולנסיינים לעשות כרצונם ולהבטיח למטופלים ככל העולה על רוחם. אולי סין מצאה את דרך הביניים הזו. אולי לא.

את התשובה לכך נגלה, ביחד עם יאן, רק בעתיד.

 

————————-

 

אה, ואם אתם תוהים כיצד יכולה מדינה כמו סין (או כל מדינה) להיעזר בטכנולוגיות לשליטה מוחית באזרחים על מנת למנוע חילופי שלטון ומרי אזרחי, אולי יעניין אתכם גם להאזין לריאיון שלי בפודקאסט של סלבה ועומר, על עתיד הדמוקרטיה בראי טכנולוגיות ההווה והעתיד. הקישור כאן.

איך להתמודד עם נטורי קרתא

איך להתמודד עם נטורי קרתא

"שמעת על נטורי קרתא, שעצרו כבאית שהוזעקה כדי לכבות שריפה בשכונה שלהם?" שאל אותי חברי איש המחשבים נאור באפטר-פארטי שאחרי מסיבות יום העצמאות. "הם נשכבו מתחת לגלגלים שלה, ואז כשעצרה הם טיפסו עליה, תלשו ממנה את דגל ישראל ושרפו אותו בהפגנתיות. ומה שיותר גרוע, הם עיכבו את כל מבצע כיבוי האש והזיקו כך לאחרים."

"כן," הסכמתי איתו. "נורא, מחריד, וכל זה."

"אבל יש לי פתרון!" הוא הכריז.

"נשמע."

"יש היום מנועי בינה מלאכותית שיכולים למדל את הדרך בה פורצות הפגנות." אמר. "הם מזהים את האנשים עם ההשפעה הגדולה ביותר, כדי שיהיה אפשר לבצע בהם… נאמר, סיכול ממוקד… כדי למנוע מהפגנה המונית להתממש."

"אתה לא מציע להרוג בנטורי קרתא, נכון?" שאלתי בחשש.

"כמובן שלא!" הוא נראה מזועזע. "גם הם בני-אדם, וחוץ מזה הריקושטים יוכלו לפגוע בסביבה. הפתרון שלי הרבה יותר פשוט. הכבאית תהיה מחוברת לאינטרנט, והבינה המלאכותית תוכל לזהות את הפנים של נטורי קרתא המשפיעים ביותר, לכוון עליהם תותח מים תוך כדי נסיעה ברחוב, וברגע שינסו לצאת מדלתות בתיהם כדי להסתער על הכבאית, הם יקבלו שפריץ רציני לפנים – מהסוג שזורק אותך אחורנית. והכל יקרה בצורה אוטומטית. אף אדם לא יעז להסתער לבדו על כבאית, חוץ מהקיצוניים ביותר – ואותם הבינה המלאכותית תזהה ותסכל. אני מבטיח לך שהרחוב יישאר פנוי לחלוטין ככה."

"אבל מה אם הם ישתמשו בטלפונים החכמים שלהם כדי לתאם הסתערות משותפת?" שאלתי. "אתה לא יכול להתמקד בכולם באותו הזמן."

"הכבאית תישא גם מכשיר שישבש את אורכי הגל באמצעותם מתקשרים טלפונים חכמים." הוא ענה מיד.

"ומה אם יצעקו אחד לשני מבית לבית?"

הוא פטר את שאלתי כלאחר יד. "נפעיל את הסירנות של הכבאית, ואף אחד לא יוכל לשמוע כלום בגלל הרעש."

"הבנתי." אמרתי. "אז אתה רוצה כבאית אוטונומית, עם סירנות שיחרישו את כל הרחוב, שתשתק את כל השידורים מסביבה, ותשפריץ מים על כל נטור קרתא עוין ובעל השפעה. אבל איך היא תזהה למי יש השפעה ולמי אין?"

"פשוט מאד!" הוא הריע. "נדרוש מנטורי קרתא להתחבר לפייסבוק, וכך יהיה לנו את כל המידע הנדרש עליהם."

"בעצם," הוא שקע לרגע בהרהורים, "אם הם יתחברו לפייסבוק וייחשפו לדיעות של אחרים, אולי אפילו לא נזדקק לכל זה. הם יתחילו להתדיין עם אנשים, להבין שגם אחרים הם בני-אדם ושצריך להתחשב בכולם, וימתנו את הגישות הקיצוניות שלהם!"

בהינו זה בזה לרגע בזמן שהדברים חלחלו, ואז התחלנו לצחוק.

יש דברים שכל-כך אבסורדיים, שאין טעם בכלל לדבר עלהם.

 

יונדאי פיתחה אב-טיפוס של רכב מהלך

יונדאי פיתחה אב-טיפוס של רכב מהלך

חברת יונדאי פיתחה רכב אוטונומי חדש בעל ארבע רגליים, שמסוגל ללכת, לרוץ ואפילו לטפס בין הרים וגבעות. לפי יונדאי, הוא מסוגל לנוע בשטח בזהירות ובאיטיות באמצעות חיקוי דרך ההליכה של הלטאה, או להתנייד מהר יותר על-ידי חיקוי אופן ההליכה של יונקים כחתולים וכלבים. החברה הציגה אב-טיפוס של הרכב בכנס CES בתחילת 2019, עם סייג אחד קטן: הרכב הרובוטי שהוצג באירוע היה בגודל של חתול בית ממוצע, כך שהוא לא מתאים עדיין לנוסעים אנושיים. ועדיין, הרובוט בהחלט מרשים: הוא מתהלך על הרצפה על ארבע רגליים, ומצליח להזדחל ולטפס על השולחן בתצוגה.

אין סיבה להאמין שיונדאי לא תצליח לשחזר את ההישג, בסופו של דבר, גם ברכבים ממשיים. החברה מתכוונת להשיק את הרכב הארבע-רגלי ככלי שמתאים במיוחד במצבי חירום. רכבים בעלי ארבע רגליים יוכלו, למשל, להתמודד עם אזורים שחוו שטפונות, צונאמי, או רעידות אדמה. הם יוכלו לקפל את רגליהם ולנסוע כרכב רגיל בכל מקום בו הכבישים עדיין קיימים ושלמים – ואז לעבור למצב ארבע-רגלי באזורים בהם הכבישים נחרבו.

אפשרות אחרת שמציעה החברה היא להשתמש ברכב ככלי לאנשים עם מוגבלויות. אנשים המרותקים לכסא גלגלים, למשל, יוכלו להזמין מונית ארבע-רגלית שתגיע ישירות לפתח דלתם ותזדקף על ארבע רגליה על מנת לאפשר לכסא להתגלגל לתוך הרכב[1].

מה יכול הרכב הארבע-רגלי ללמד אותנו על העתיד?

קודם כל, הוא מראה את האפשרויות הנפתחות בפנינו ברגע שאיננו זקוקים יותר לנהג אנושי. בעבר היה צורך בנהג מיומן שישלוט ברובוט הארבע-רגלי. זוהי מטלה מפרכת ומורכבת המחייבת אימון רב. ברגע שאפשר להעביר את השליטה ברובוט לבינה המלאכותית, כולם יכולים ליהנות משירותיו של הרכב הארבע-רגלי.

שנית, אנו מתחילים להבין שהרכבים הבאים לא יהיו כולם באותו גודל, באותה צורה או אפילו יפעלו באופן דומה על הכבישים. בני-אדם זקוקים לסטנדרטיזציה מכיוון שקשה ללמד אותנו לשלוט ברכבים שונים, או לתפקד בסביבה בה כל רכב פועל אחרת. זו הסיבה שכל הרכבים המופיעים כיום בכבישים נראים כמעט זהים אחד לשני: ארבעה גלגלים, הגה, דוושות, ידית הילוכים וכן הלאה. קיימים רכבים יוצאי-דופן – מלגזות, למשל – אך בהם נעשה שימוש רק באזורים מוגדרים היטב.

מהרגע שהשליטה על הרכבים עוברת לידי הבינה המלאכותית, האילוצים על צורת הרכב ודרך פעולתו מתרופפים באופן משמעותי. את הבינות המלאכותיות יש ללמד רק פעם אחת כיצד לשלוט ברכב הארבע-רגלי – וזהו. מעתה והלאה, צריך רק להעתיק את אותה בינה מלאכותית לכל רכב ארבע-רגלי חדש, כדי לקבל נהג מושלם. באופן דומה, הבינות המלאכותיות יוכלו ללמוד לשלוט גם ברכבים בעלי גלגל אחד, שניים או שלושה. הן ילמדו לתפעל רכבים מעופפים, רובוטים שינועו על רגל אחת, שתיים, שלוש, ארבע, או יותר. מכלול האפשרויות הוא אינסופי. ומכיוון שהרובוטים יוכלו לתקשר זה עם זה, הם יוכלו לנוע בכבישים וברחובות במהירות גבוהה, עם חשש מינימלי לתאונות.

שלישית ואחרון חביב – הרכב הארבע-רגלי מלמד אותנו גם על שדה הקרב החדש בין חברות הרכבים: הלחימה על דעת הקהל ועל אפקט ה- "וואו". כי נודה לרגע באמת: הרכב של יונדאי נמצא עדיין בשלב הקונספט, מה שאומר שייתכן שהוא לעולם לא ישוחרר לשוק. אבל יונדאי, שמנסה להתחרות ברכבים הסקסיים של טסלה וברכבים האוטונומיים של וויימו, צריכה להראות שגם היא יכולה להבקיע עם רעיונות חדשניים. צפו לעוד הרבה רעיונות מטורפים מהסוג הזה בשנים הקרובות, כאשר חברות ינסו לנצל את הבינה המלאכותית כדי להציע אבות-טיפוס חדשים ומוזרים לצרכנים. לא כל הרעיונות יתפסו, בוודאי, אבל אלו מהם שיצליחו – ישנו את התנועה בכבישים, והעולם לא יחזור להיראות כפי שהיה.

קחו לעצמכם רגע לפנטז, ונסו לדמיין את העולם העתידי הזה: עולם בו קיימים עדיין כבישים, ועליהם נעים הרכבים שצריכים להגיע במהירות למחוז חפצם. הרכבים הנפוצים ביותר כבר אינם בעלי חמישה מקומות ישיבה, מכיוון שברור לכולם שמדובר במקום מבוזבז ובאנרגיה מבוזבזת שנחוצה כדי להניע את הרכב הגדול יותר. במקום זאת, ברוב הרכבים יש עתה רק שני מושבים. ומה קורה אם אתה צריך רכב גדול יותר לכל המשפחה? במקרה זה, אתה יכול פשוט להזמין רכב עם ארבעה מקומות ישיבה או יותר, באותה קלות בה אתה יכול כיום להזמין דרך אובר רכב גדול או קטן.

בין כל הרכבים הרגילים הללו, ניתן למצוא עוד שפע של רובוטים אחרים. רכבים ארבע-רגליים פוסעים בחינניות בין הרכבים המתגלגלים, ומעבירים ילדים את הכביש גם במקומות הסואנים ביותר מבלי להפריע לתנועה. רובוטי-שליח קטנים יותר נעים במהירות על הכבישים, או בקצב הליכה על המדרכה, ומביאים סחורות ומשלוחים ללקוחות. ובין כל אלו נעים רחפנים, המסוגלים להתחבר לגגות הרכבים השונים ולספק תרופות, סחורות קטנות ומשלוחי מזון לנוסעים.

זוהי, כמובן, רק תמונה אחת של העתיד הצפוי לנו, והיא עדיין רחוקה מאיתנו לפחות עשור או שניים. אבל בוודאי תסכימו שיש למה לצפות.


 

[1]          “Watch video of Hyundai’s walking car concept in action,” Futurism. [Online]. Available: https://futurism.com/the-byte/walking-car-hyundai-video. [Accessed: 18-Jan-2019].