עוד התקדמות בדרך לאל הממוחשב ששומע הכל ורואה הכל

עוד התקדמות בדרך לאל הממוחשב ששומע הכל ורואה הכל

בפינתנו היום אני רוצה לסקור פיתוח חדש של מיקרוסופט, שבמבט ראשון אינו נראה מרשים במיוחד. בראייה רחבה יותר, אני מאמין שהוא מרמז על כוחה של הבינה המלאכותית לשנות את העולם.

הרעיון עצמו פשוט למדי: חוקרים במעבדות מיקרוסופט פיתחו מערכת חדשה לתמלול פגישות בעולם הפיזי. במקום להסתמך על מיקרופון אחד בלבד, המערכת מתחברת לכל הסמארטפונים והמחשבים הניידים בחדר, ומקבלת מידע מהמיקרופונים שלהם בזמן אמת. המידע הזה עובר אינטגרציה, כך שבסופו של דבר, המערכת מסוגלת להבין ולתמלל את הדיבור בחדר, טוב יותר מכפי שהייתה יכולה לעשות זאת בהסתמך על מיקרופון אחד בלבד[1].

למה זה חשוב? מכיוון שאנו רואים כאן את ההתחלה של תפישה חדשה, שמסתמכת על 'מוח' ממוחשב המסוגל לקבל מידע ממספר רב של ערוצים בו-זמנית, ולהפיק ממנו משמעות. אנו איננו יכולים לעשות זאת: אנו מוגבלים למידע שמיעתי המגיע משני ערוצים בלבד – אוזן ימין ואוזן שמאל. אבל 'מוחות' ממוחשבים אינם ניחנים במגבלה דומה, והם מסוגלים לקבל מידע שמיעתי מעשרות, מאות ואפילו אלפי ערוצים. כל עוד הם ניחנים בכוח המחשוב הנחוץ, הם מסוגלים להפיק תובנות בעלות משמעות מכל המידע הזה.

יש השלכות עצומות לתפישה הזו. דמיינו שאתם מגיעים להרצאה בעוד חמש שנים. ברגע שאתם נכנסים לאולם, הטלפון שלכם מצטרף אוטומטית לרשת הרחבה שכוללת את הסמארטפונים של כל המאזינים האחרים. כל הטלפונים מקשיבים ביחד למרצה, ובסוף ההרצאה תקבלו את התמליל המדויק של כל מה שהוא אמר.

אבל למה לעצור במידע שמיעתי בלבד? בפעם הבאה שתלכו לקונצרט רוק עם אלפי אנשים בקהל, תוכלו לשתף גם את המידע החזותי המתקבל מהסמארטפון שלכם. כלומר, את קטעי הווידאו שאתם מצלמים. כל קטע וידאו כזה בפני עצמו אינו מעניין במיוחד, אבל זכרו שעשרות אנשים מצלמים כל הזמן, כל אחד מנקודה אחרת בקהל. אלגוריתמים מתקדמים יוכלו לאחות את כל הצילומים הללו כדי להפיק סרטים של האירוע השלם.

התפישה הזו פותחת גם צוהר לעולם העבודה החדש. באחת מהופעותיי האחרונות על הבמה באוסטרליה, טכנאי הסאונד גיחך קלות כששמע שאני סבור שהבינה המלאכותית יכולה לגזול מקומות עבודה מבני-אדם.

"ומי יחבר לך את המיקרופון לדש?" הוא שאל, תוך שידיו עוברות על גופי במיומנות. "מי ישחיל את הכבלים מתחת לחולצה שלך, ויחבר את הסוללה והמקלט לחגורה? מי יפעיל את המצלמה שמתעדת אותך על הבמה?"

והנה, אחת התשובות היא שפשוט לא יהיה צורך בכל המכשירים הייעודיים האלו. הם יוחלפו בכוח ההמון: בעשרות או מאות סמארטפונים שישתפו את המידע השמיעתי והחזותי ברמה שעולה על זו המתקבלת ממיקרופון בודד או מצלמה בודדת – משוכללים ככל שיהיו.

כמובן, אי אפשר שלא לחשוב גם על הבעיות הטמונות בתפישה זו. גופי ביון, למשל, יגירו ריר לנוכח האפשרות לשמוע הכל ולראות הכל. כבר עכשיו מקבלים גופי ביון רבים מידע מהסמארטפונים שלנו (לממשלת ארצות הברית, למשל, יש גישה לכל מה שאתם מקליטים ומעלים לענן של גוגל או פייסבוק). מה יקרה כשהם יוכלו לאחות את כל פיסות המידע הנפרדות האלו, כדי להרכיב תמונה גדולה וברורה יותר של העולם? והאם אנו רוצים באמת לתת בידיהם את הכוח הזה?

ייתכן שבעיה זו תיפתר בכוחן העתידי של טכנולוגיות הבלוקצ'יין, שאמורות ליצור רשתות תקשורת שיהיו חסינות לפריצה ולרחרוח מצד הממשלות. אולי. אבל יש עוד זמן עד אז. בינתיים, אפשר להסתפק בכך שהתפישה החדשה – זו שמספקת לבינה המלאכותית יכולת הצלבת מידע – אמורה לשרת את הציבור באמצעות שילוב הציבור עצמו. כולנו נצטרך 'לנדב' את כוח השמיעה, הראייה והתקשורת של הסמארטפונים שלנו, כדי לתת לבינה המלאכותית את המידע שהיא צריכה כדי לסייע לכולנו. כולם למען כולם.

זה בהחלט עתיד שאני יכול להתחבר אליו.

[1] https://www.microsoft.com/en-us/research/uploads/prod/2019/05/DenmarkTechReport-5ccb8b095c8f3.pdf

על שוטרי-העל של לונדון – וכיצד הם מוחלפים באלגוריתמים (גרועים) לזיהוי פנים

על שוטרי-העל של לונדון – וכיצד הם מוחלפים באלגוריתמים (גרועים) לזיהוי פנים

באוטובוסים בלונדון פעל מטריד מיני סדרתי במשך חודשים ארוכים, מבלי שאיש הצליח לתפוס או לזהות אותו. אספר לכם עליו, אבל הוא לא המוקד בסיפור היום.

בלונדון קיימת יחידה אמיתית לגמרי של שוטרי-על: אנשים בעלי יכולת ייחודית לזהות פנים של אחרים, גם לאחר מבט חטוף אחד לפני שנים. אספר לכם עליהם, אבל גם הם לא המוקד בסיפור היום.

החודש בלונדון, נעצר אדם על-ידי המשטרה ונקנס, לאחר שהרים את חולצתו כדי להסתיר את פניו ממצלמות האבטחה הנמצאות בכל מקום בלונדון. אותו אדם היה חף מפשע לחלוטין, ודווקא המקרה שלו מספק לקחים עבור העתיד של כולנו.

סכנה באוטובוסים בלונדון

אילאן קאראטיפה היה תוקף מינית סדרתי. הוא היה עולה על אוטובוסים רבים מדי יום, ומחפש אחר קורבנות. הוא היה יושב לצד נשים צעירות באוטובוסים הומי-אדם, פתח עיתון כדי להסתיר את מעשיו, ואז היה מבצע את זממו. בשנת 2014 הזעיקה נערה בת 15 את המשטרה לאחר שקאראטיפה חפן את מפשעתה, אך התוקף הצליח לרדת מהאוטובוס בזמן ולהיעלם בין שלל עוברי-האורח ברחוב. שני אירועים נוספים דווחו למשטרה – ונראה סביר שהיו רבים אחרים שמעולם לא דווחו.

השוטרים בחנו את התיעוד שהתקבל ממצלמות האבטחה באוטובוסים וברחובות. למזלם, היה שפע של תיעוד. לפי חלק מההערכות, בלונדון קיימות יותר ממיליון מצלמות המותקנות ברחובות ובתשתיות. על כך אמר אחד מראשי העיר הקודמים –

"כשאתה הולך ברחובות לונדון, אתה כוכב קולנוע. אתה מתועד על-ידי יותר מצלמות משאתה יכול לדמיין."

השוטרים מצאו בקלות סרטונים המתעדים את מעשיו של קאראטיפה, אך הם לא הצליחו לעמוד על זהותו. התמונות המתקבלות מהמצלמות הללו אינן ברזולוציה גבוהה, ובניגוד למתרחש בסדרות המשטרה הטלוויזיוניות, הבלשים אינם מסוגלים להגדיל את התמונה ולהתמקד באדם מסוים מבלי לאבד חלק גדול מהרזולוציה הנמוכה ממילא. באמצעות הצלבת כרטיסי התעבורה (הרב-קו הלונדוני) בהם נעשה שימוש בכל שלושת המקרים, משטרת לונדון הצליחה לזהות את הכרטיס הספציפי בו השתמש קאראטיפה, אך הוא רכש אותו במזומן – ולכן לא ניתן היה לגלות את זהות הרוכש.

השוטרים המשיכו לעקוב אחר כרטיס התעבורה האמור, וגיבשו ניחוש כי האיש גר בקמדן – אחד מפרברי לונדון. טוב ויפה, אלא שבקמדן גרים כמעט 25,000 אזרחים. אז מה עושים עכשיו?

וכך הוזעקה יחידת מזהי-העל של לונדון לפעולה[1].

מזהי-העל של לונדון

אליסון יאנג הייתה שוטרת קהילתית צעירה מן השורה, עד שיום אחד זומנה לסקוטלנד יארד, שם התבקשה לעבור מבחן לזיהוי פנים. לצד עשרות שוטרים נוספים, ישבה יאנג מול מחשב נייד עליו הוקרנו תמונות פנים על-גבי פנים, והתבקשה להצביע על זהויות שחזרו על עצמן. כשהמבחן הסתיים, היה ברור שיאנג נמנית על אחד ממזהי-העל: אנשים המסוגלים לזהות אחרים בעקבות מבט חטוף בתמונותיהם, ולשמר את היכולת לאורך שנים.

למרות שזו נשמעת כמו התחלה לסדרה טלוויזיונית, מזהי-העל של משטרת לונדון באמת קיימים, ויכולותיהם נבדקו ואושרו על-ידי מדענים. כפי שיש אנשים שגרועים במיוחד בזיהוי פנים (כותב שורות אלו נמנה עליהם), כך ניתן גם למצוא את אלו שמוצלחים במיוחד במטלה. הם עדיין יכולים לטעות, אך לפי המספרים שמשחררת היחידה לציבור, בשבעים ושלושה אחוזים מהמקרים בהם הסתמכה המשטרה על מזהי-העל, הוגשו אישומים פליליים כנגד המזוהים. בשלושה-עשר אחוזים מהמקרים, הסתבר שהזיהוי שגוי.

נתונים אלו, אם לומר את האמת, אינם מעודדים. קל למצוא במה להאשים אדם, ברגע שפניו 'זוהו' על-ידי המשטרה. והגשת אישום פלילי כנגד אדם כלשהו, אינה מעידה בהכרח על כך על אשמתו. למרות כל ההסתייגויות הללו, לסיפורנו האנקדוטלי יש סוף טוב: יאנג ועמיתה ביקרו בתחנת הרכבת בקמדן, ומיד זיהו את קאראטיפה מבין אלפי האנשים שהסתובבו במקום בשעת העומס. הם צפו בו כאשר רכש עיתון – מאותו סוג בו השתמש כדי להסתיר את מעשיו – ועזב את התחנה. הם שעטו בעקבותיו ועצרו אותו. הוא הודה בהכל.

וזה סוף טוב, אבל בכל זאת: שלושה-עשר אחוזי שגיאה? מזהי-העל הטובים ביותר שהאנושות יכולה להעמיד לרשותנו, עדיין שוגים בכמעט חמישה-עשר אחוזים מהמקרים? המשמעות היא שבין כל מאה אנשים אותם עוצרת המשטרה – לעתים קרובות מדי בשימוש בכוח – ניתן יהיה למצוא שלושה-עשר אנשים חפים-מפשע. ולא נעים לומר, אבל גם חפים-מפשע עלולים להתוודות בפשעים שלא ביצעו, או להפסיד במשפט על לא עוול בכפם.

האם באמת איננו יכולים למצוא שיטה יעילה יותר, בטוחה ואחראית יותר לזהות פנים?

וכאן נכנסת לסיפור הכוכבת האמיתית, שאינה אנושית כלל.

זיהוי פנים בלונדון

טכנולוגיות זיהוי פנים קיימות כבר מזה זמן רב, אך בשנים האחרונות הן מגיעות לאחוזי דיוק גבוהים יותר מאי-פעם. בסין, בה נמצאות מצלמות בכל פינה בערים, הצליחו אלגוריתמים לזהות את פניו של פושע, מתוך שישים אלף מבקרים בקונצרט רוק, והשוטרים נשלחו לעצור אותו לפי מספר השורה בה ישב[2]. עיתונאי מרשת BBC זוהה ונעצר על-ידי משטרת סין, בעיר עם 4.3 מיליון תושבים, תוך שבע דקות בלבד – בזכות העובדה שהמשטרה הוסיפה את תמונת פניו למאגרי המידע שלה. למזלו של העיתונאי, היה מדובר בניסוי בלבד, בו השתתף מרצון[3].

ההצלחות האנקדוטליות אכן מרשימות, אך התבוננות מעמיקה יותר בנתונים חושפת תמונה לא-פשוטה – ואת זה אפילו בני-האדם יכולים לזהות. האלגוריתמים לזיהוי פנים מגיעים לאחוזי דיוק גבוהים, אך כאשר הם מורצים על פניהם של מיליוני אנשים מדי יום, חייבות להתרחש גם טעויות. כמה אנשים חפים מפשע נעצרים לבדיקה ברחובות סין, מכיוון שפניהם סומנו על-ידי המכונה, אך את סיפוריהם איננו שומעים כלל?

אנו יכולים להבין טוב יותר את יכולותיה של המערכת לפי מידע ששחררה משטרת דרום וויילס בעקבות דרישה מצד הציבור ב- 2018. מסתבר שבשבוע האחרון של ליגת האלופות ב- 2017 בבריטניה, זיהתה המערכת בהצלחה 173 אנשים. זה נשמע טוב, אבל שימו לב לנתון הבא: 2,297 אנשים חפים מפשע, זוהו על-ידי המערכת כפושעים[4].

טבלה באדיבות משטרת דרום וויילס, הממחישה את ההצלחות בזיהוי לעומת האשמות שגויות.

לזכות משטרת דרום וויילס נציין שהמערכת הייתה צריכה לנתח את תמונותיהם של חצי-מיליון אנשים, ושרבות מהתמונות היו באיכות נמוכה[5]. אני מנחש גם שאם מזהי-העל המפורסמים של לונדון היו צריכים לעבור על כל אותן חצי-מיליון תמונות, הם היו מגיעים לאחוזי שגיאה גבוהים יותר. ובכל מקרה מדובר היה במערכת ניסויית בלבד, כך שאף אחד מאותם אנשים חפים מפשע לא נעצר באופן פיזי על-ידי המשטרה (כנראה). ועם זאת, קשה שלא לתהות: מה יקרה כשמערכות כאלו, עם אחוז שגיאה פרקטי גבוה כל-כך, ינחו את השוטרים ברחוב?

בלי פניקה

לא צריך להיכנס לפניקה. לפחות, עדיין לא. קרוב לוודאי שגם רוב גופי השיטור יעדיפו שלא להשתמש במערכות עם אחוז שגיאה פרקטי גבוה כל-כך. למשטרה אין משאבים מיותרים להוציא על חקירת אלפיים בני-אדם שחטאם היחידי הוא שמערכת בינה מלאכותית סברה שהם דומים מדי במראיהם ליצחק אברג'יל או ליעקב אלפרון. גופי השיטור במדינות הדמוקרטיות גם מודעים היטב לכך שארגוני זכויות האדם מזנבים בהם, ועיריית סאן פרנסיסקו אפילו לקחה צעד החלטי לאחרונה וקבעה בחוק כי המשטרה אינה מורשית להשתמש בטכנולוגיות זיהוי פנים בשטח העיר[6].

אבל הטכנולוגיות ימשיכו להתפתח. אנו נמצאים רק בעשור הראשון בו טכנולוגיות זיהוי פנים הגיעו לרמה בה ניתן להשתמש בהן ביעילות. כאשר איכות התמונות תשתפר, וכאשר ניתן יהיה להפיק מידע נוסף ממספר רב של מצלמות ולהצליבו באופן אוטומטי ויעיל, נוכל לצפות לכך שמשטרות בכל העולם יעשו שימוש בטכנולוגיות לזיהוי פנים.

זוהי הזדמנות גדולה – ואיום גדול – לחירות האזרח. בכל חברה מתוקנת יש צורך לזהות ולהעניש את הפושעים ואת העבריינים, ולהגן על החפים מפשע. טכנולוגיות זיהוי פנים והצלבת מידע ברמה גבוהה, יכולות לצמצם דרמטית את מספר הנאשמים על לא עוול בכפם, ואת המשאבים שמשקיעה המשטרה בחקירת כל אדם. כל חף מפשע שזומן בעבר לחקירת משטרה בעקבות חשד, יכול לספר עד כמה החוויה מטלטלת ומערערת. טכנולוגיות יעילות לזיהוי פנים יכולות למזער את מספר האנשים שעוברים אותה, ובמקביל – לסייע למשטרה להתמקד בפושעים האמיתיים.

ובמקביל, אי אפשר להתעלם ממשמעויותיה הרחבות יותר של הטכנולוגיה. כולנו מנוטרים גם כך באופן מתמיד על-ידי החברות הגדולות – פייסבוק, אמזון, גוגל – ובמקומות רבים גם על-ידי מצלמות הממוקמות בשטחים ציבוריים. זהו אינו דבר רע בפני עצמו. החברות אוספות עלינו מידע, אך הן עושות זאת בעיקר על מנת למצוא דרכים לשרת אותנו טוב יותר (ועל הדרך להרוויח כמה גרושים לעצמן – שאיפה הגיונית וראויה). המשטרה יכולה לקבל גישה למידע רק במקרה בו מתעורר חשד רציני לגבי אדם כלשהו, ושוב, כך ראוי שיהיה.

אבל מה קורה כשהמשטרה עצמה אינה מבינה כבר את הגבולות הראויים בתוכם היא צריכה לפעול?

זה מה שקרה בלונדון (כן, לונדון שוב) לפני שבוע, כאשר אדם נעצר ברחוב מסיבה פשוטה אחת: הוא בחר לכסות את פניו, במקום להציגם בגלוי למצלמות שברחוב.

 

פחד ואימה ברחובות לונדון

במזרח לונדון מתבצע לאחרונה ניסוי בזיהוי פנים בזמן אמת. מצלמות משוכללות סורקות את פני העוברים והשבים, ומזהות מיד את פניהם של מבוקשים. המשטרה טוענת כי טכנולוגיה זו תוכל למנוע ולגלות מקרי פשע באמצעות זיהוי מקדים של הפושעים. אלא שלא כולם מרוצים מהטכנולוגיה החדשה, ואחד מעוברי האורח בחר לכסות את פניו. הוא נעצר מיד, והשוטר שבמקום הסביר כי אסור היה לו להסתיר את פניו מהמצלמות. האיש התעצבן, התווכח עם השוטרים, וזכה לקנס של תשעים פאונד – ובסופו של דבר גם צולם[7].

אולי מיותר לציין, אבל במדינות מעטות בלבד יש חוק שאומר שאדם אינו יכול לכסות את פניו בעת שהוא הולך ברחוב[8]. אלא שהשוטרים אפילו לא האשימו את האזרח בכך שעבר על החוק, אלא פשוט בכך שהתנהג באופן חשוד, מכיוון שלא הסכין עם כך שטכנולוגיית זיהוי הפנים תופעל עליו במרחב הציבורי, בניגוד לרצונו. הוא לא ניסה להשחית את המצלמות, או לעורר מרי ציבורי, אלא רק פעל לכיסוי פניו – ועל כן נגרר מיד הצידה על-ידי השוטרים.

מקרים מסוג זה חושפים את הסכנה שבשימוש בטכנולוגיה, מבלי קידוד ראוי של הנהלים האתיים – ושהשוטרים שמופקדים על הטכנולוגיה יבינו אותם ויפעלו לפיהם. הבעיה האמיתית אינה הטכנולוגיה, אלא השימוש שאנו עושים בה. הבעיה אינה באיסוף המידע – הוא נאסף בכל מקרה – או אפילו בניתוח המידע. הבעיה האמיתית היא בקביעת החוקים, הכללים והנהלים שימנעו שימוש לרעה בכוח שהמידע מספק. המצלמות יגיעו לכל מקום, במוקדם או במאוחר. למעשה, הן נמצאות כבר עתה ברחובותינו, במחשבים ובטלפונים החכמים שלנו. השאלה האמיתית היא האם נשכיל להגדיר לממשלות ולחברות כיצד מותר וראוי שישתמשו ביכולות שהטכנולוגיות מעמידות לרשותן.

* תודה לאסף רזון שיידע אותי לגבי המקרה בבריטניה. כמו כן, ספרי האחרון – "השולטים בעתיד" – עוסק בעתיד השלטון והדמוקרטיה. אפשר גם למצוא התייחסות לנושא זה בשיחתי האחרונה בפודקאסט "חומר להקשבה" , על עתיד הדמוקרטיה (קישור כאן).

[1] https://www.newyorker.com/magazine/2016/08/22/londons-super-recognizer-police-force

[2] https://www.bbc.com/news/world-asia-china-43751276

[3] https://www.bbc.com/news/av/world-asia-china-42248056/in-your-face-china-s-all-seeing-state

[4] https://www.scribd.com/document/377980664/South-Wales-Police

[5] https://www.zdnet.com/article/facial-recognition-system-had-7-percent-hit-rate-at-2017-champions-league-final/

[6] https://www.nytimes.com/2019/05/14/us/facial-recognition-ban-san-francisco.html

[7] https://blokt.com/news/uk-met-police-run-facial-recognition-trials-man-fined-90-for-covering-his-face

[8] https://en.wikipedia.org/wiki/Anti-mask_laws

השוודים עוברים לכלכלה של תגים תת-עוריים

השוודים עוברים לכלכלה של תגים תת-עוריים

אולריקה סלסינג, שוודית בת 28, לא נבהלה כשחשה את הדקירה בכף ידה במהלך מסיבה. המחט פילחה את העור בכף ידה השמאלית, והגיחה החוצה באותה עדינות בה נכנסה. אבל היא השאירה משהו מאחוריה: שבב זעיר מתחת לעור. אולריקה ידעה שהיא סומנה.

אבל היא סומנה מרצון, ועכשיו – סוף סוף – היא יכלה לנסוע ברכבת מבלי לשלם.

הסיטואציה הזו מוכרת לאלפי צעירים בשוודיה – 3,000, ליתר דיוק – שבשלוש השנים האחרונות החליטו להשתיל מתחת לעורם שבבים מזהים. השבבים מתקשרים עם ההתקנים האלקטרוניים מסביבם באמצעות טכנולוגיית NFC (Near Field Communication)[1], ומסוגלים לאחסן כמויות קטנות של מידע בתוכם. קטנות – אבל חשובות. השבבים מתחילים להפוך בשוודיה לסוג של תעודת זיהוי ביומטרית, באמצעותה ניתן לשלם בחנויות, לפתוח דלתות עם מנעולים אלקטרוניים, ואפילו לרכוש כרטיסים לרכבת. תיירים ברכבות בשוודיה יכולים לראות מדי פעם את הפקחים סורקים את ידיהם של הנוסעים – פעולה נוחה וחסכונית יותר, בוודאי, מלנקב כרטיס.

כל זה עשוי להיראות לנו מוזר, ואולי אפילו דיסטופי. אלא שמדובר בפרוצדורה רפואית פשוטה וכמעט נטולת-כאב, מהסוג שמבוצע כיום ב- "מסיבות השתלה" במהלכן מקבלים כל החוגגים את השבב התת-עורי, או אפילו בדוכני קעקועים. השבב אינו אמור לפגוע בבריאות המושתלים, וכל עוד מתבצעת הפרוצדורה באופן סטרילי כראוי, היא אינה אמורה לגרום לזיהום או לדלקת.

Jowan Osterlund (R), a piercings specialist and self-proclaimed champion of chip implantation, brushes off fears of data misuse and says if we carried all our personal data on us, we would have better control of their use (AFP Photo/Jonathan NACKSTRAND)

איש אינו חולק על העובדה שהשבבים הללו אינם אמורים להזיק לבריאות. אבל מדוע, אם כך, מתחילה מהפכת התיוג דווקא בשוודיה? זוהי השאלה המעניינת באמת – עם תשובה יוצאת-דופן: שוודיה נפטרת מהכסף המזומן. במהלך 2016, שני אחוזים בלבד מכל התשלומים התבצעו באמצעות כסף מזומן. אפילו בחנויות ברחוב ניתן למצוא שימוש בכסף מזומן רק בעשרים אחוזים מהתשלומים – מחצית מהמספר מלפני חמש שנים[2]. שלטים מופיעים במסעדות ובברים – "איננו מקבלים מזומן"[3]. אפילו הכמרים בכנסיות, כאשר הם מבקשים מהמתפללים תרומה בסוף התפילה ביום ראשון, אינם טורחים כבר להעביר את הקערה בין הנוכחים. במקום זאת, הם מציגים את מספר הטלפון שלהם בסוף התפילה, ומבקשים מהמאמינים להחליק את אצבעותיהם לאורך מסך הסמארטפון ולשלוח את התרומה באופן דיגיטלי[4].

השלטון מקדם את התנועה לצמצום השימוש בכסף מזומן, ובהתאם לכך – תומך גם בשבבים המאפשרים לאזרחים לשלם באמצעות העברת כף היד למול הסורק. מערכת הרכבות הלאומית מאפשרת לאזרחים לשלם על 'כרטיסים' ולהזדהות באמצעות כפות ידיהם בלבד, וקרוב לוודאי שמספר הולך וגדל של גופים יקבלו את התגים כאמצעי זיהוי מהימן בשנים הקרובות. לאזרחים, בקיצור, יש תמריץ טוב לעבור לתגים התת-עוריים.

הסיבה השנייה, לפי מאמר של ה- AFP, היא ששוודיה מובילה עולמית בשיתופיות מידע. האזרחים, כפי הנראה, אינם חוששים לשתף במידע אישי אודות עצמם. כולם רשומים במערכת הזהות הלאומית, ומסוגלים לגלות פרטים אישיים אחד על השני בשיחת טלפון אחת פשוטה לרשויות – למשל, לחשוף את משכורות חבריהם. בניגוד לחששותיהם של הדוגלים בפרטיות, נכון להיום נראה שהחברה השוודית מצליחה להחזיק מעמד גם במצב זה של שקיפות קיצונית. נכון – מספר גניבות הזהות בשוודיה עלה באופן דרמטי, אבל בהחלט אפשר לטעון שדווקא קיומו של השבב התת-עורי יכול למזער את האיום המסוים הזה[5].

שוודיה מספקת לנו, לפיכך, משקפת לעתיד. אנו יכולים לראות את עתיד ההשתלות והשינויים הגופניים, ולהבין שבני-אדם מוכנים בהחלט לשחק בגופם – להוסיף סיליקון, לשאוב שומן, להשתיל שבבים – אם הפרוצדורות בטוחות מבחינה רפואית ומביאות להם תועלת בחיי היומיום. המשמעות היא שככל שיגדלו התועלות המופקות משדרוג הגוף האנושי – כך נראה יותר ויותר אנשים מקבלים את התוספות הללו לגופם.

שוודיה מלמדת אותנו שכדי שהשבבים יגיעו גם למדינות נוספות, יש צורך בתמיכת הממשלה והשוק הפרטי על מנת לספק שירותים נלווים. אך חשוב לא פחות – האזרחים צריכים לתת אמון במערכת השלטון, ולהשתכנע כי המידע המוטבע מתחת לעורם אינו עומד לפגוע בהם. אני חושש שבישראל, לפיכך, עוד ארוכה הדרך עד שנסכים להשתיל את השבבים בגופינו.


 

כרגיל, אתם מוזמנים לקרוא עוד על עתיד הרפואה, הפרטיות והניטור בספריי המדריך לעתיד ו- "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

[1] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%98%D7%95%D7%95%D7%97_%D7%90%D7%A4%D7%A1

[2] https://www.theguardian.com/business/2016/jun/04/sweden-cashless-society-cards-phone-apps-leading-europe

[3] http://business.financialpost.com/news/economy/no-cash-signs-everywhere-has-sweden-worried-its-gone-too-far

[4] https://www.bloomberg.com/news/articles/2017-05-14/in-cashless-sweden-even-god-now-takes-collection-via-an-app

[5] https://www.bloomberg.com/news/articles/2017-07-12/securitas-ceo-declared-bankrupt-after-his-identity-was-stolen

הרחפנים באים

הרחפנים באים

בארבע השנים האחרונות נפתח תחום חדש שעתיד לשנות את חיינו: הרחפנים – כלי טיס זעירים במשקל כמה קילוגרמים, הנעים באוויר במהירות. אמזון כבר הבטיחו ב- 2013 כי תוך חמש שנים בערך יטוסו רחפנים בשמי העיר ויביאו חבילות לכל דורש תוך חצי-שעה מרגע ההזמנה. אבל איך התחום התקדם מאז אותה הבטחה יומרנית?

במילה אחת: במהירות.

Aerial-Photography-Drones-810x539.jpeg

התמונה מאתר MyDroneLab.

 

הנה עשר נקודות בנוגע לרחפנים שכדאי שתדעו עליהן, כי הן מצביעות על הדרך בה העתיד יתגבש –

  1. כולם נכנסים למרוץ: כבר מזמן לא מדובר באמזון בלבד. חברות ענק כמו בסט-ביי, וולמארט, טרגט, UPS, סבן אילבן דומינוס פיצה ואחרות – כולן מנסות להיכנס לתחום ולעבור לשינוע משלוחים באמצעות רחפנים.
  2. המטרה – משלוחים: הגביע הקדוש של כולם הוא משלוח סחורות קטנות – עד 2.5 קילוגרמים – דרך האוויר בעלות של דולר אחד בלבד. נכון להיום, משלוח חבילה בדואר בהול עולה בארה"ב בערך שישה דולרים – ומגיעה במקרה הטוב תוך יום אחד בלבד[1]. הרחפנים יכולים לספק את הסחורה (סליחה) מכיוון שינועו ללא-טייס ישירות לבית הלקוח, ללא פקקים וללא עצירות באמצע, ינחיתו את החבילה ומיד יחזרו למחסן.
  3. סיפוק מיידי: ההבנה של כל החברות הללו היא ש- "האוויר הוא האינטרנט החדש". הלקוחות של העידן החדש התרגלו לקבל את כל מה שהם רוצים כאן ועכשיו, בלחיצת כפתור. החברות שיצליחו להביא משלוחים אישיים דרך האוויר, יזכו ביתרון גדול על מתחרותיהן.
  4. זה כבר קורה: רחפנים אוטונומיים כבר שוגרו לאוויר והביאו משלוחים ללקוחות, גם אם בהשגחה צמודה. הטיסה האוטונומית המאושרת הראשונה בעיר מיושבת בארה"ב אירעה ב- 2016. הרחפן הביא חבילה עם בקבוק מים, ערכת עזרה ראשונה ומזון חירום[2]. חברת סבן אילבן המשיכה ושלחה 77 משלוחים ללקוחות אמיתיים בארה"ב[3], ואמזון הגיעה להצלחה צנועה יותר בהזנקת מספר משלוחים דרך האוויר באנגליה[4].
  5. שילוב עם המערכת הקיימת: איך הרחפנים יטוסו במזג אוויר בעייתי? בקושי. אבל אף אחד לא טען שרק רחפנים יובילו משלוחים כל הדרך. UPS, למשל, בוחנת רכב משלוחים חדש עם רחפנים על הגג. השליח כבר לא יצטרך לעצור בכל רחוב, לרדת מהרכב, לשים את החבילה בפתח הדלת ולחזור לאוטו. במקום זאת, החבילה תעבור אוטומטית לרחפן שישוגר מהרכב תוך כדי נסיעה, ינחית את החבילה בפתח הבית, ויחזור לרכב – שכבר המשיך לנסוע ונמצא עכשיו ברחוב אחר[5].
  6. המחסנים האוויריים: אמזון רשמה פטנט על דרך חדשנית אחרת להשתמש ברחפנים: היא מתכננת להשיק ספינות אוויר גדולות מעל אירועים מיוחדים, שמכילות את כל המרצ'נדייז שאנשים ירצו לרכוש. רחפנים יצאו כל הזמן מספינת האוויר כשהם נושאים נקניקיות בלחמניות, כובעים של קבוצת הכדורגל ועוד, ויביאו את הסחורות היישר לידיהם של המבקרים באירוע[6].
  7. רחפנים לכל שימוש: רחפנים אינם חייבים לשמש רק לנשיאת סחורות. בהולנד נבחנים רחפנים המשמשים לטיפול חירום בדום-לב ברחוב, הכוללים מוניטור דפיברילטור וציוד חירום רפואי להתנעה מחדש של הלב. בהודו נבחנים עכשיו רחפני אנטי-אונס שמרחפים בגובה של כמה מטרים, מקרינים בזרקור חזק על הקרקע, מתעדים את כל המתרחש בליווי צלצול אזעקה ומזעיקים את המשטרה[7].
  8. אפריקה מאוהבת: מדינות אפריקניות מזנקות על ההזדמנות החדשה: טנזניה ורואנדה הודיעו על הקמת מערכת לשינוע סחורות באופן אוטונומי דרך האוויר, ללא מעורבות אנושית בתהליך. החל משנת 2018, מאה רחפנים ישלימו אלפיים טיסות ביום בטנזניה כשהם נושאים ציוד רפואי כחיסונים ומנות דם לכפרים מרוחקים. ברואנדה כבר השלימו בהצלחה 1,400 משלוחים דומים[8]. בגאנה משתמשים ברחפנים כדי לספק אמצעי מניעה לאזורים נידחים[9]. בישראל, משרד הדואר עדיין מנסה להבין איך לרתום לרחפן את הצבי מהקרניים, כשהוא בועט ומתפתל.
  9. יש עוד כמה שנים: כל זה לא בא לומר שההתקדמות תהיה חלקה ומהירה. אם אלפי רחפנים ינועו מעל ערים גדולות, חלקם בוודאי יתנגשו זה בזה – וזה לא יבשר טובות עבור האזרח הקטן שלמטה. מסיבה זו, נאס"א, רשות התעופה הפדרלית באמריקה ושותפותיהן העסקיות פועלות עכשיו להקמת מערכת אוטומטית לשליטה בתנועת רחפנים באוויר. הם מתכננים את השקתה ל- 2020. האנליסטים חוזים שרק ב- 2023 נתחיל לראות משלוחי רחפנים סדירים לבתים בארצות הברית – אך מתריעים שאם רחפנים יתחילו לפעול במדינות אחרות באופן סדיר, כנראה שהתהליכים הרגולטוריים יתפסו תאוצה גם בארצות הברית[10].
  10. עניינים של פרטיות: למקרה שתהיתם – כן, יש סוגיות פרטיות קריטיות עם הרחפנים. הרחפנים יכולים הרי לצלם את כל מה שמתרחש מתחתיהם, דבר שהופך את האזרח הרגיל למנוטר גם ברחוב בכל עת. אבל בואו נודה לרגע באמת: כבר היום יכולות ענקיות הרשת פייסבוק וגוגל לדעת כמעט הכל עליכם – כולל איפה אתם ומה רכשתם הרגע – ומעבירות לפי חוק את המידע לממשלת ארצות הברית (ומשם הוא נגנב ע"י הרוסים והסינים).

אם לסכם, הרחפנים משקפים את חדירת עקרונות עידן האינטרנט לעולם הפיזי: מימוש מהיר של גחמותינו, בכל מקום ובכל זמן, המלווה באבדן פרטיות גדול לטובת התעשיה והממשלה. האם אתם מוכנים לעתיד הזה? גם אם לא – הוא כבר בדרך, טס אלינו במהירות.

 


 

אתם מוזמנים לקרוא עוד על הרחפנים וכיצד הם צפויים להשתלב בחברה ולשנות אותה בספרי החדש "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

[1] https://www.techemergence.com/drone-delivery-timeline-retail/

[2] http://flirtey.com/the-first-fully-autonomous-faa-approved-urban-drone-delivery-in-the-us/

[3] http://www.prnewswire.com/news-releases/flirtey-and-7-eleven-complete-first-month-of-routine-commercial-drone-deliveries-deliver-77-packages-to-customer-homes-in-united-states-300381798.html

[4] https://www.amazon.com/Amazon-Prime-Air/b?node=8037720011

[5] https://www.pressroom.ups.com/pressroom/ContentDetailsViewer.page?ConceptType=PressReleases&id=1487687844847-162

[6] http://patft1.uspto.gov/netacgi/nph-Parser?Sect1=PTO1&Sect2=HITOFF&d=PALL&p=1&u=%2Fnetahtml%2FPTO%2Fsrchnum.htm&r=1&f=G&l=50&s1=9305280.PN.&OS=PN/9305280&RS=PN/9305280

[7] https://www.csmonitor.com/World/Global-News/2014/1211/Will-drones-keep-India-s-women-safe-from-rape

[8] http://money.cnn.com/2017/08/24/technology/east-africa-drones/index.html

[9] https://www.fastcompany.com/3056835/the-united-nations-is-flying-contraception-drones-in-rural-africa

[10] https://www.techemergence.com/drone-delivery-timeline-retail/

סטייליסטים מתחילים להציע עיצוב שיער ואיפור אנטי-ביומטריים

סטייליסטים מתחילים להציע עיצוב שיער ואיפור אנטי-ביומטריים

אם הייתי משגר אתכם בזמן מתחילת שנות השמונים לימינו אנו, הייתם נותרים בוודאי המומים מהדברים שהייתם רואים. לא (רק) מההתקדמות הטכנולוגית העצומה, אלא מכך שכולם מסביבכם מדברים בשפה לא-מובנת עם כל מיני מילים מוזרות כ- "לגגל" או "לצייץ". ואם זה לא מספיק, הרי שהייתם נשארים בפה פעור לנוכח הפופולריות של שרברב גוץ בעל שפם-עבות, הלבוש בבגדים בצבעים צעקניים ונהנה לקפוץ על ראשן של פטריות תמימות. כלומר, מסופר מריו.

בקיצור, הייתם מופתעים מהדרך בה התרבות סביבכם השתנתה.

סופר מריו וחבריו. תודו שלא חשבתם ששרברב עם שפם יהפוך לגיבור התרבות ולאחד הסמלים האייקוניים של המאה ה- 21. 

מעניין תמיד לתהות כיצד תשתנה התרבות גם בעשורים הקרובים. ובכן, הנה אפשרות אחת, באדיבות מיזם CV Dazzle, שמציע לסטייליסטים דרכים חדשות לאפר ולעצב את הפנים והשיער של לקוחותיהם מתוך מטרה אחת: להקשות על אלגוריתמים לזיהוי פנים לזהות אותם.responsive

מה צריך לעשות לשם כך? המיזם ממליץ לשים איפור שמתנגש עם צבע העור הטבעי, לכסות חלקית את גשר האף ואת אחת העיניים, להשתמש בתכשיטים יוצאי-דופן, להשתמש בכובעים או פיאה המשנים את צורת הראש כפי שהיא נתפסת במצלמה ולהימנע משימוש סימטרי באיפור בשני צדדי הפנים. יישום נכון של העקרונות הללו יקשה מאד על הבינה המלאכותית לזהות אתכם.

 

אם החרדה הציבורית לפרטיות תימשך, מי יודע – אולי נראה את הסגנון הזה תופס תאוצה ומתפשט בחברה האנושית. כמובן, לא ברור עד כמה הוא יצליח להמשיך ולהסוות זהויות כאשר האלגוריתמים ישתפרו עוד יותר. ומכיוון שאנשים נוהגים להעלות את תמונותיהם יוצאות-הדופן לרשתות החברתיות, קרוב לוודאי שהאלגוריתמים של העתיד יוכלו לזהות את פנינו גם לאחר עיצוב-מחדש מרשים כל-כך.

 

 

אבל בינתיים לפחות, מדובר בדרך נפלאה לעצבן את האנשים שמאחורי הדרכון הביומטרי.

 

סין מפעילה מערכת בינה מלאכותית לחיזוי פשיעה ולמעקב מתמיד אחר האזרחים

סין מפעילה מערכת בינה מלאכותית לחיזוי פשיעה ולמעקב מתמיד אחר האזרחים

בספרי החדש "השולטים בעתיד" כתבתי על עתיד הפשיעה בעולם המנוטר. זה יהיה עולם גדוש במצלמות, רחפנים המנטרים אחר כולם, חיישנים על הבגדים ובתוך הגוף, ועוד. יהיה די קשה לפשוע בעולם שכזה, וכדי להבהיר את הקושי הבאתי בספר תיאור של פושע עתידי. הנה מה שכתבתי, ומיד לאחר מכן תוכלו לקרוא כיצד בסין מתחילים עכשיו לעשות את זה בדיוק, ממש כאילו קראו את הספר שלי כהנחיות לעתיד.

"הבה נבדוק את האפשרות הזאת [לביצוע פשיעה בעולם המנוטר] באמצעות ניסוי מחשבתי שבו תנסו אתם לבצע פשע קטן ושולי ממש: מתן סטירה מצלצלת לאדם אקראי ברחוב.

אתם יודעים שברגע שתבצעו את הפשע, המצלמות ברחוב ואלו המותקנות על הרחפנים הסובבים את האזור יקלטו את המתחולל וינסו לזהות אתכם. מכיוון שכך, אתם עוטים על עצמכם מראש כובעי גרב המכסים גם את הפנים. אתם עושים זאת בחדר החשוך ביותר בביתכם, מכיוון שברור לכם שמהרגע שתצאו מהבית ינטר אתכם כל חיישן אפשרי. מכיוון שאתם מבינים שגם החיישנים שעל גופכם יוכלו להבחין בפעילות הלא-שגרתית ולהסגיר אתכם, אתם מסירים מעליכם את הקעקועים האלקטרוניים ואת הטבעות החכמות והצמידים החכמים, משילים את החולצה והמכנסיים המכילים חיישנים ומחליפים אותם בביגוד "טיפש" מהמאה העשרים. לבסוף אתם בולעים סם משלשל ונכנסים לשירותים לכמה שעות כדי להפריש החוצה את החיישנים שבמעיכם.

עתה שעשיתם כל זאת, אתם יכולים לצאת סוף-סוף אל מחוץ לבית ולבצע את הפשע המושלם. כאשר אתם מתקדמים במורד הרחוב אתם שמים לב שעוברי אורח מעיפים בכם מבטים תמהים. אין פלא: יש לכם כובע גרב שמסתיר את פניכם. לפתע חולפת מחשבה מזעזעת בראשכם: אתם מבינים שניתן לזהות אתכם גם באמצעות זיהוי דפוס הליכתכם. אתם מתחילים מיד ללכת בשפיפה ולגרור רגליים כדי להפר את דפוס הצעדים הרגיל שלכם. אנשים מתחילים לעבור בחשש לצד השני של הרחוב כשהם רואים אתכם מתקרבים. לבסוף, כשאתם מאתרים אדם שלא נראה כאילו הוא עלול להחזיר לכם סטירה, אתם מדדים לכיוונו במגושם, אך נעצרים באמצע הדרך כאשר רחפן שהותרע למקום עם החשד הראשון (כובע הגרב המכסה את הפנים בוודאי תרם לכך) נוחת מולכם ומבקש מכם להזדהות באמצעות טביעת אצבעות, דגימת רוק, או כל אמצעי זיהוי ביומטרי אחר. אם לא תזדהו, ימשיך הרחפן לעקוב אחריכם כדי לוודא שאתם מתנהגים כשורה. יש לו זמן – הוא רובוט עם סבלנות אינסופית – ויש לו שפע של אנרגיה שמקורה מהשמש. במקרה הצורך הוא יוחלף ברחפן אחר מצי הרחפנים שבשמיים.

אתם מושכים בכתפיכם בהכנעה, מזדהים, ומוותרים על התכנית שלכם. אתם מבינים שבעולם של מערכות חיישנים המקושרות זו לזו ומשוות מידע זו עם זו בלי הרף, כל חריגה מהנורמה תזוהה מיידית ותטופל בהתאם.

בעולם כזה, הפשע יעבור תמורה מן היסוד: רוב הפושעים בעולם הפיזי ייעלמו, ואת מקומם יתפסו הסייבר-פושעים – מתכנתים והאקרים שיוכלו לפרוץ למערכות הצדק עצמן."

רחפן ניסיון המשמש את המשטרה למעקב אחר האזרחים. מקור.

כך כתבתי לפני שנה בערך על העתיד הרחוק – זה שיידרשו לנו עוד עשרים שנים בערך להגיע אליו. אלא שבסין מנסים לממש את העתיד הזה כבר עכשיו. לא באמצעות רחפנים, אמנם, אלא באמצעות מצלמות. וכאלו אינן חסרות. יותר מ- 176 מיליון מצלמות מפוזרות בכל רחבי סין, ורבות מהן מחוברות ישירות לאינטרנט או למאגרי מידע המנותחים על-ידי בינה מלאכותית בשירות הממשלה.

והתוצאות מרתקות ומפחידות באותו הזמן. מכיוון שחוקי הפרטיות בסין אינם חמורים כבמערב, ממשלת סין מרשה לעצמה להשתמש בכל המידע הזה לצרכיה. לפחות בעיר אחת, ג'ינאן, מצלמות עוקבות אחר אזרחים החוצים את הכביש באור אדום – ותוך דקות ספורות אותם אזרחים מגלים את פניהם, בתוספת שמותיהם המלאים וכתובות בתיהם, מוצגים בשלטי-חוצות אלקטרוניים שבצד הדרך ומפורסמים ברשתות החברתיות.

אם זה עדיין לא מפחיד אתכם, כדאי שתדעו שממשלת סין מנסה לשמור על הסדר גם בשירותים הציבוריים, בהם מצלמות משמשות כדי לוודא שהמשתמשים אינם מבזבזים נייר טואלט לשווא.

אבל זו רק ההתחלה.

חברת קלאוד ווק (נו, לא ווק לבישול – Cloud Walk) הסינית מתחילה בימים אלו להפעיל בינה מלאכותית שעוברת על הקלט המתקבל ממיליוני מצלמות ביותר מחמישים ערים ופרובינציות, ומצליבה אותו כדי להגיע למסקנות ולהתריע מראש על פוטנציאל פשיעה גבוה. לפי דיווחי החברה, הבינה המלאכותית שברשותה מסוגלת לעקוב אחר אנשים הרוכשים רכישות חשודות בחנויות שונות – למשל, אקדח או סכין. אבל יותר מכך, היא מסוגלת גם לזהות את אותם אנשים בחנויות שונות, ולזהות דפוסי רכישה חשודים. כך, אם אדם נכנס להום דיפו הסיני ורוכש פטיש, ושעתיים לאחר מכן עובר בחנות לציוד טיפוס וקונה חבל ושק גדול – המערכת תתריע על חשד לפשיעה בקרוב, ותעביר את המידע לשוטרים לבדיקה.

משטרת סין יכולה לעקוב גם אחורנית בזמן אחרי אנשים (יכולת שכיניתי טמפינט במאמר שכתבתי יחד עם שי הרשקוביץ במגזין וויירד). השוטרים יכולים לבנות סרטים הממפים את תנועתו של כל אדם ברחוב או בין חנויות גם לאחר מעשה. וכדבריו של אחד המומחים בתחום – "אנו יכולים… למצוא אנשים שנראים חשודים מכיוון שהם הולכים אחורה וקדימה באותו אזור, או חובשים מסכות… אפשרי גם להרכיב מחדש את המסלול של מישהו בשטח רחב."

אתם יכולים לחשוב שהשימוש במצלמות ובבינה המלאכותית מזעזע מכיוון שהוא מאפשר לממשלה לעקוב אחר כל האזרחים, אבל בואו נודה לרגע באמת: תוך זמן קצר, תהפוך סין להיות מדינה עם אחוז פשיעה נמוך ביותר – לפחות בכל האמור לפשיעה ברחובות ובבתים. יש לכך משמעות גדולה עבור עתיד סין, מאחר ופשיעה נושאת עמה עול כלכלי כבד (בארצות הברית בלבד נגרמו ב- 2007 נזקים של 194 מיליארד דולרים למדינה ולקורבנות כתוצאה מפשיעה). אך המשמעות הגדולה יותר היא שהמפלגה הקומוניסטית בסין תצליח כנראה לשמר את שלטונה ואת הסדר החברתי הקיים באמצעות המעקב הבלתי-פוסק אחר האזרחים. זאת, לפחות, עד ההתמוטטות הכלכלית נוסח "נפילת חומת ברלין" – אבל כזו לא צפויה עדיין באופק.

ועד אז, אם אתם רוצים לדעת איך ייראה עתיד של חוסר בפרטיות, של מעקב מתמיד ושל חיים תחת השגחה מצד בינה מלאכותית, אל תטרחו לקרוא ספרי מדע בדיוני. מספיק שתלכו לסין. אבל אם אין לכם כסף לכרטיס טיסה, אתם יכולים להסתפק בקריאת "השולטים בעתיד". מסתבר שהפעם, לפחות, צדקתי בתחזיות.

טינדר מפלה לרעה מכוערים (ועניים)

טינדר מפלה לרעה מכוערים (ועניים)

האם גם אתם שמתם לב לאחרונה שפשוט אינכם מוצאים אנשים איכותיים בטינדר – אפליקציית ההיכרויות הגדולה בעולם, המשדכת מדי יום 12 מיליון אנשים זה לזה? מסתבר שעשויה להיות לכך סיבה פשוטה: טינדר פתחה לפני חצי-שנה גרסה חדשה אליה מוזמנים רק סלבריטאים, דוגמניות, מיליונרים… וכנראה שגם את הרווקים והרווקות המבוקשים ביותר מהאפליקציה המקורית.

טינדר: אחת מאפליקציות השידוכים הדיגיטליות הנפוצות ביותר.

האפליקציה החדשה נקראת טינדר סלקט ("טינדר מובחר" בלועזית צחה), ואם אתם רוצים לדעת איך להתקבל אליה, אז אתם בדיוק מסוג האנשים שאינם רצויים בה. חברת טינדר עצמה מחליטה את מי להזמין ואת מי להותיר בחוץ, לפי שיקולים שכוללים בין היתר את "ציון אלו" (Elo Score) – ציון המתאר עד כמה משתמש מסוים בטינדר מבוקש, או במילים אחרות, מה רמת היופי של אותו משתמש. האנשים שהוזמנו ע"י טינדר יכולים, לפי הדיווחים, להזמין חבר או שניים נוספים להצטרף לחבורה הנאצלת, אך הרווקים שהוזמנו בדרך עקיפה זו אינם יכולים להזמין אחרים בעצמם, כך שייחודיותו של השירות נשמרת.

השירות העילאי נשמר בסוד כבר מזה שישה חודשים, כך שלא נראה שטינדר מתכוונת להשיק אותו באופן פומבי, ומסיבות טובות. חלק מהמשתמשים שילמדו על השירות החדש עשויים להיעלב מכך שהוגדרו כבעלי רמת נחשקות נמוכה יותר. אחרים עלולים להבין שהם לא יפגשו בטינדר בני-זוג פוטנציאליים ברמה גבוהה במיוחד – וינטשו את השירות לטובת רשתות חברתיות בהן הם עשויים להצליח למצוא זיווג מוצלח יותר.

ולמה כל העניין הזה מפריע לי בכלל? מכיוון שהוא מדגיש שתי נקודות קריטיות לגבי העתיד:

ראשית, שבעולם של שפע, מי שחשוב באמת הוא הבורר.

ושנית, שלפחות נכון להיום, הבוררים אינם מחויבים לפי החוק – או אפילו מוסרית – לתת דין וחשבון למשתמשים על הדרך בה הם מתנהלים.

הברירה בעולם של שפע

הסופר והעתידן המפורסם ה.ג. וולס כתב את ספרו "מכונת הזמן" בסוף המאה ה- 19. גיבור סיפורו טייל קדימה מאות-אלפי שנים בזמן, ומצא את הצאצאים הרחוקים של האנושות שהתפצלו לשני מינים נפרדים: המעמדות הגבוהים שנהנו מהטכנולוגיה ומהעושר התפתחו לאלוי העדינים ושוחרי-השלום, בעוד שהעובדים הבורים והעניים התפתחו למורלוקים האלימים דמויי-הקוף.

מאז "מכונת הזמן" של וולס, התפתו רבים לכתוב בצורה פשטנית דומה על ההשלכות ארוכות-הטווח של ההפרדה בין המעמדות. באחד מהסרטים האחרונים שיצאו בנושא – אליזיום – סובלים רוב תושבי כדור-הארץ מעוני ומרעב, בזמן שהעשירים שוכנים בתחנת חלל ונהנים מטכנולוגיות מתקדמות שמסוגלות לרפא כל מחלה ולספק מזון לכולם.

מורלוקים – סובלים מציון אלו נמוך בטינדר. לא להתקרב! מקור

מה שמעניין ברעיונות הללו הוא שהם מסתמכים על הפרדה פיזית חדה וברורה בין העניים והעשירים. העשירים חיים בתחנת החלל ב- 'אליזיום' בעוד שהעניים סובלים על האדמה. ובתיאורו של ה.ג. וולס את העתיד הרחוק, האנוי האציליים מתקיימים מעל הקרקע, בזמן שהמורלוקים האכזריים שוכנים מתחת לפני האדמה ועולים לפני השטח רק בלילות.

הפרדות ברורות שכאלו והשלכותיהן מביאות לכך שבתרבות המודרנית אנו נרתעים מיד מכל ניסיון להבדיל בין אזרחים באמצעות הגבלת מיקומם או איסור על נישואין בין אנשים בני דתות, מוצא או השקפות שונות. ברורות לנו כבר ההשלכות של יצירת גטאות, למשל, בהם אנו כולאים את 'האחר' ובכך מפרידים אותו מאיתנו. אלו דברים שמובנים לנו אינטואיטיבית.

והעתיד לעולם אינו מציית לאינטואיציות שלנו.

טינדר חושפת דרך אחרת בה ניתן להביא להפרדה: באמצעות מתן שפע עצום של מידע, אבל הפעלה של ברירה מכוונת כך שנוכוון בקלות רק לחלק ממנו. רוצה לומר, המשתמש הממוצע בטינדר חשוף באופן פוטנציאלי לעשרות-אלפי משתמשים אחרים, אבל באמצעות שירותים כמו טינדר סלקט או הפעלת אלגוריתמים של ברירה אוטומטית, אפשר לצמצם דרמטית את החשיפה שלו למשתמשים היפים ביותר, העשירים ביותר או המפורסמים ביותר.

מעטה הסודיות

בנקודה זו אתם יכולים לשאול שוב – "מה אכפת לך?". הרי כשאנשים לא ימצאו את היפים ביותר והעשירים ביותר בטינדר, הם יעברו פשוט לרשת שידוכים מתחרה. על כך מבוסס כל העיקרון של שוק חופשי ושל בחירת הלקוח. אז מה הבעיה?

ובכן, אין בעיה – כל עוד המשתמשים מבינים את המתרחש, ומדוע הם אינם מוצאים משתמשים אחרים ונחשקים יותר. כלומר, אנחנו מצפים שטינדר תנצל את המידע אודותינו שאנו מפקידים ברשותה, כדי לספק לנו שידוכים הוגנים, תוך כדי שאנו מבינים כיצד היא עושה זאת. אבל טינדר ניסתה לרמות: היא שמרה על שירות מתחרה מתחת לרדאר. וכדרכו של כל סוד שאלפי אנשים שותפים בו – הוא אכן נחשף לציבור תוך מספר חודשים.

הדרך הנכונה יותר בעולם החדש, בה טינדר הייתה אמורה לפעול, היא לכוונן את האלגוריתמים שלה כך שהם יוודאו באופן אוטומטי שהאנשים הנחשקים ביותר בטינדר (לפי ציון אלו שלהם) ישודכו כמעט לחלוטין רק עם אנשים בעלי ציון אלו גבוה דומה. אם טינדר היו נוקטים בדרך פעולה זו, התוצאות היו כמעט זהות לפתיחת שירות טינדר סלקט. וחשוב ביותר: הם לא היו מחויבים לדווח עליה לציבור המשתמשים, מאחר והחוק בארצות הברית אינו מחייב את החברות להסביר באופן מדויק ללקוחות כיצד אלגוריתמי הברירה פועלים.

אבל האם אלגוריתמים אלו לא היו נחשפים לציבור? לא בהכרח. טינדר מעסיקה 234 עובדים לפי לינקדאין. מתוכם, קרוב לוודאי שרק כמה עשרות (לכל היותר) אחראים על כוונון האלגוריתמיקה המדויקת של השידוך. כשכל-כך מעט אנשים שותפים לסוד מסוים, הוא יכול להישאר חבוי במשך זמן רב הרבה יותר. גם אין סיבה שטינדר תגדל בהרבה – ווטסאפ הצליחה לספק שירות ל- 450 מיליון משתמשים, עם צוות קטן ומובחר של 55 עובדים בלבד. בעולם החדש אליו אנו נכנסים, חברות קטנות יכולות לספק שירותים גדולים, מבלי שנבין בדיוק כיצד הן עושות זאת, או מה הפרמטרים לפיהם הן בוחרות לכוונן את השירותים שלהן.

כך שבעולם העתיד, אם לא נדע לעמוד על זכויותינו ולדרוש להבין כיצד האלגוריתמים בוררים, מפרידים ומשדכים אותנו זה לזה, אנו עשויים למצוא עצמנו בחברה המדגישה סוג חדש של הפרדה: הפרדה במידע, ולא הפרדה במרחב. הפרדה במסגרתה אני יכול ללכת ברחוב הומה-אדם, אבל להתוודע רק למעטים מתוכם שהאלגוריתמים ממליצים לי עליהם.

אבל האם זה באמת נורא כל כך?

עדיין לא מורלוקים

בואו נבהיר דבר אחד: כנראה שצאצאיכם לא יהפכו למורלוקים (לפחות לא כתוצאה מברירה זוויגית). הבעיה האמיתית בשירותי ברירה מסוג זה היא שהם מצמצמים את אפקט כור ההיתוך ויוצרים חברה מפולגת יותר. כאשר עניים משודכים אוטומטית לעניים, מזרחים למזרחים, אשכנזים לאשכנזים וכו', הקבוצות השונות באוכלוסייה ייוותרו נפרדות – ומבלי שאינדיבידואלים יבינו אפילו שהם מובדלים בדרך זו.

הצד החיובי הוא שלפחות נכון להיום, שוק השידוכים הדיגיטליים הוא אחד היחידים שאינו מושפע עדיין מאפקט "המנצח לוקח הכל". אם בשווקים דיגיטליים אחרים, כמו שירותי חיפוש (גוגל) או שירותי מכירות אונליין (אמזון) מסתמנים מנצחים גדולים החולשים על האינטרנט בתחומים אלו, הרי שבשוק ההיכרויות הדיגיטלי קיימים עדיין שפע של מתחרים. וכמובן, רווקים תמיד יכולים למצוא את אהוב או אהובת לבם ברחוב, בבית הקפה, או במועדון גם מבלי להסתמך על אפליקציות שידוך דיגיטליות. אבל כפי שיודע כל מי שמנסה את הדרכים האלו – הן דורשות תעוזה רבה, ולרוב אינן מובילות לדייט (לפחות מהניסיון שלי).

סיכום

אין שום דבר יוצא דופן או חדש בשירותים שמנסים לברור בין אנשים. העולם מלא בשירותי שידוכים שמפגישים רק חרדים, או רק מוסלמים, או אפילו רק לבנים (מתוך הסכמה הדדית במוצהר או במשתמע). לכן, שירותים בררניים אינם מהווים בעיה, אבל רק אם המשתמשים עצמם מודעים לדרך הברירה. אם הם אינם מבינים כיצד הם נבררים, הרי שיש כאן פוטנציאל לשירות למעול באמונם של המשתמשים – כפי שנראה שטינדר עשו. אני מניח ומקווה שהמשתמשים יענישו אותם על כך ויעברו לאפליקציה אחרת. אבל מעבר לכך, ראוי שנפיק את הלקח מהפרשיה ונלמד לדרוש מהחברות השולטות על המדיום הדיגיטלי להסגיר את סודות האלגוריתמים הבוררים שלהן.



פרסומת נטולת בושה: בספרי החדש "השולטים בעתיד" אני מתאר מקרים נוספים בהם חברות דיגיטליות (כמו גם ממשלות שיודעות לתפעל את המדיום הדיגיטלי לטובתן) ניצלו לרעה את כוח הברירה שבידיהן כדי להשפיע על דעת הקהל ותפישת המציאות של המשתמשים. לרכישה בחנויות הספרים המובחרות החל מאמצע מרץ!