מחשבות על המאה ה- 21: המאה בה יושלם מעבר הכוח למוח

מחשבות על המאה ה- 21: המאה בה יושלם מעבר הכוח למוח

זוהי המחשבה השלישית בסדרה. ראו את הרשומות הקודמות כדי להיחשף למחשבות האחרות.

 

לפני מספר ימים ביקרתי באחד מהתיכונים באזור מגוריי. בשעה שהלכתי במסדרונות המוסד נתקלתי בתופעה מוזרה: קבוצות-קבוצות של תלמידים, שכולם מתרכזים מסביב לנער אחד במרכז הקבוצה. הוא מחזיק בידיו טלפון חכם, ואצבעותיו נעות-מרצדות על המסך במהירות עצומה, עד שהוא מריע בסוף בניצחון – וכל חבריו וחברותיו צועקים-מחרים אחריו בהתלהבות.

מבט חטוף מהצד הבהיר לי שהם משחקים באחד ממשחקי הספורט האלקטרוניים החדשים: פורטנייט, League of Legends ואחרים. וזה הוביל אותי למחשבה חדשה למאה ה- 21: זו תהיה המאה בה יושלם מעבר הכוח – למוח.

נסביר.

לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, החכמים ניצחו את החזקים. הנצחונות האלו היו, לרוב, נסתרים, ומסיבה טובה: החכמים הבינו היטב שהדרך הטובה ביותר לנצח את החזקים היא לעשות זאת בשקט. וכך הופיעו השאמאנים הקדומים שניצלו תרגילים של זריזות ידיים וזריזות מחשבה כדי לתמרן גם את הבריונים הגדולים ביותר לפי רצונם.

המלכים הקדומים לא היו צריכים להיות חכמים גדולים כדי להצליח בתפקידם. הם היו צריכים פשוט להקשיב לכהנים, לוויזירים, ליועצים, לרופאים ולאנשי-הסוד שלהם: האנשים עם הכוח האמיתי, שהסתתרו בצללים ונהנו ממשכורת טובה, בזמן שהמלך היה נלחם – לעתים קרובות באופן פיזי – כדי לשמר את שלטונו ולהרחיב את גבולות המדינה. החכמים ניצחו, שוב, אבל הם עשו זאת בשקט, בלי למשוך אליהם תשומת לב.

מאז המצאת הכלכלה המודרנית, לפני כמה מאות שנים, החלו החכמים לתפוס את מרכז הבמה. הסוחרים הממולחים ביותר באירופה זכו לכוח שרק מלכים נהנו ממנו בעבר, ועשו זאת בזכות יכולתם לנתח את המציאות, לספק תחזיות לעתיד – ולהפעיל את הכוח הנדרש (באמצעות בעלי בריתם ועובדיהם) כדי להטות את העתיד לצרכיהם. ברגע שהעולם איפשר לחכמים לשחק בקלות עם כסף פיזי וכסף דמיוני (אשראי ורישומים בבנקים), לזכות ברווחים תוך זמן קצר, ואז להשקיע אותם מחדש ולקבל רווחים גדולים עוד יותר, הם ניצחו בגדול. ועדיין, לחכמים אולי היה עכשיו הרבה כסף, אבל הם לא זכו למוניטין מוצלח במיוחד. הם נתפשו כערמומיים, תאבי-בצע וחמדנים.

scrooge-28854.png

החכמים במאתיים השנים האחרונות היו אלו שהצליחו לשחק היטב עם כסף. זה לא הביא להם מוניטין שיכלו להתגאות בו.

וזה היה המצב עד שנות השמונים של המאה האחרונה, כשהחכמים קיבלו את הכלי שאיפשר להם להפוך את חכמתם ישירות לכוח: את המחשב האישי.

המחשב האישי סיפק לחכמים כוח עצום, מכיוון שהוא מסתמך על הוראות שניתנות לו על-ידי בני-אדם. אנחנו קוראים להם "מתכנתים". תכנות הוא מטלה מייגעת למוח האנושי: הוא מכריח אותנו לחשוב בצורה לוגית והגיונית, שלב אחר שלב, לדמיין כיצד מקבלי ההוראות יפרשו אותן ולסכל מראש אפשרויות לטעויות. אם אתם ניחנים במנת משכל גבוהה, הרי שאתם יכולים לעשות כל זאת טוב יותר מאחרים, וכך כוח המוח שלכם מתורגם ישירות לתוכנות יעילות יותר, שגוזלות פחות משאבי חישוב ומספקות תועלת גדולה יותר למשתמש. החכמים הפכו להיות למתכנתים הטובים ביותר, ועל הדרך הם גם המציאו ושכללו את השירותים והתוכנות שכולנו השתמשנו ומשתמשים בהם היום: מביל גייטס שהמציא את מיקרוסופט והביא אותה למקום בו היא כיום, ועד לסרגיי ברין ולארי פייג' שהמציאו ושכללו את האלגוריתמים שמאחורי גוגל.

ולמרות כל ההתפתחויות האלו, החכמים לא זכו לתהילה. המין האנושי אינו משנה את נקודת המבט שלו על העולם במהירות. לאורך מאות-אלפי שנים היה לנו ברור שבעלי הכוח הם גם בעלי השרירים ומסת הגוף. עד היום, בבתי-הספר זוכים ה- 'חנונים' לכינויי גנאי, בעוד שהתלמידים האתלטיים והחזקים יותר הם המקובלים והפופולריים.

מצב זה מתחיל להשתנות בזכות התפתחות אחת גדולה: יצירת זירה חדשה – מדיום חדש – בו בעלי המוח זוכים ליתרון עצום על בעלי הכוח הפיזי. למעשה, הכוח הפיזי אינו נבחן בו כלל. יש שמות שונים לזירה זו: שדה קרב סייבר, מציאות מדומה, עולמות ממוחשבים ועוד.

בואו נבחן שתיים מהזירות הספציפיות האלו יותר בדקדוק, כדי לראות כיצד עולה קרנם של בעלי המוח עוד יותר – וכיצד היא צפויה להמשיך להתרומם במאה ה- 21.

 

הספורט היוקרתי ביותר

בעשור האחרון אנו רואים ספורט מסוג חדש מגיח לעולם: E-ספורט, או ספורט אלקטרוני. הדבר המוזר בסוג זה של ספורט הוא שאין כמעט קשר בין יכולתם הפיזית של השחקנים לבין הצלחתם בתחום זה. הסיבה היא שהשחקנים מתחרים ביניהם בשדה קרב וירטואלי, אליו הם מתחברים דרך המקלדות והעכברים בהם הם משתמשים.

קיימים משחקי ספורט אלקטרוני רבים ושונים, וכל אחד מהם מחייב סוג אחר של יכולת חשיבה מפותחת. משחקים כמו פורטנייט ו- Overwatch שמים את השחקן בנעליו של לוחם שצריך להשתמש בכלי נשק מגוונים כדי לחסל את יריביו, ופעמים רבות גם לנצל בצורה החכמה ביותר את שדה הקרב ואת החפצים השונים שבו – ואפילו להרכיב מבנים חדשים שיוכלו להגן על השחקן או לפגוע ביריביו. השחקנים צריכים לחשוב במהירות, לתכנן קדימה לעתיד, להכין תכניות מילוט ובאופן כללי – להסתמך על שכלם כדי לנצח. בכך הם דומים למשחקים אסטרטגיים יותר כמו Defense of the Ancients II (DOTA) או סטארקראפט, בהם שולט השחקן בצבא שלם וצריך לנצח את הצבאות היריבים כאילו היה גנרל של ממש. ושוב, כוח המוח הוא המשחק כאן את התפקיד העיקרי.

בניגוד לתפישה המקובלת מן העבר לפיה "משחקים הם לילדים", משחקי ה- E-ספורט הם עיסוק רציני ביותר. הגיל הממוצע של השחקנים עומד על 25 בערך[1], והכוכבים הגדולים בתחום זוכים לתהילה שרק ספורטאי-על בספורט פיזי היו נהנים ממנה בעבר. וכפי שתיארו את העניין החוקרים מאוניברסיטת סירקאוס –

"כשילדים מדברים אודות טיילר "נינג'ה" בלווינס וערוצי המשחקים שלו… הם מדברים עליו כאילו היה לברון ג'יימס או טום בריידי. הם מנתחים כל מהלך של בן ה- 26 במשחק הקרבות פורטנייט. הם מצטטים את שיעורי הקטילות ומצב החיים שלו. הם מחקים את הטקטיקות והצעדים שלו וחולמים להפוך לשחקנים תחרותיים."[2]

יש סיבה שבלווינס, הידוע גם בשם החיבה "נינג'ה" שבחר לעצמו בעולם הווירטואלי, זוכה לתהילה שכזו. הוא נהנה מיותר מ- 12 מיליון מעריצים ועוקבים אונליין, ומרוויח בערך 300,000 דולרים בחודש משידור המשחקים המקוונים בהם הוא משתתף – פורטנייט, בדרך כלל. והוא רק אחד מהכוכבים הגדולים החדשים שמתמחים בספורט האלקטרוני ומסתמכים בעיקר על מוחם במקום על שריריהם. (כמובן שגם ספורטאים רגילים מסתמכים על מוחותיהם שמסוגלים לנתח מצבים ולהגיע להחלטות במהירות, אבל בסופו של דבר הם צריכים לתרגם את ההחלטות הללו לפעולה פיזית, ולשם כך הם נסמכים על מסת גופם ושריריהם. במילים אחרות, על הכוח.)

Image result for ninja twitch

במקור מ- CNBC

אפשר להבין עד כמה הספורט האלקטרוני מתקדם ממעקב אחר הפופולריות שלו בעולם. הוא גדול יותר כיום מכל ליגת ספורט מקצועית אחרת מלבד ה- NFL, לפחות כשמודדים את כל אלו לפי מספר הצופים. מספר הצופים בספורט האלקטרוני גדול כבר יותר ממספר הצופים ב- NBA או ב- MLB. ומספר הצופים הגלובלי בספורט האלקטרוני כמעט הכפיל את עצמו מאז 2016[3]. בקצב הגדילה הזה, אין פלא שיש הסבורים שזמנו של הספורט הפיזי כמעט ועבר – והוא עומד להיות מוחלף בספורט האלקטרוני.

זוהי הגזמה, כמובן. יש מקום בעולם גם לספורט פיזי וגם לאלקטרוני. אבל מה שברור הוא שהדור הצעיר כיום – הילדים בבתי-הספר – מתייחסים ברצינות תהומית למשחקים האלקטרוניים ולספורטאי-העל המצליחים בהם. כל ילד רוצה להיות "נינג'ה" הבא, שירוויח מיליוני דולרים ממשחק בפורטנייט ויזכה על הדרך בכבוד והערצה מכל מכריו. לא מצאתי מחקרים שנערכו בבתי-ספר על היחס לשחקנים בספורט אלקטרוני, אבל אני מאמין שכאשר ייערכו כאלו, הם יזהו מהפך תדמיתי: ילדים שמצליחים במשחקי הווידאו השונים, יזכו לאותו יחס שספורטאים צעירים זכו בו בעבר. הם יהפכו לסוג של גיבורי תרבות צעירים בבתי-ספרם. המוח – הזריזות והגמישות המחשבתית, היכולת לתכנן קדימה במהירות ולפתח תכניות מורכבות – יזכה לאותה רמת תהילה שהכוח זכה לה בעבר.

 

משחקי מלחמה

הזירה השנייה בה המוח עומד לנצח את הכוח הפיזי היא זירת הסייבר. ממשלות כבר מבינות זאת היטב: קיים שדה קרב נוסף כיום, שאינו באוויר, ביבשה או בים. זהו שדה הקרב הווירטואלי דרכו יכולים האקרים ולוחמי-סייבר לפרוץ למערכות במרכזי האוכלוסייה והתעשייה של האויב, לשתק מפעלים, תחנות כוח ובנקים, ואפילו להשפיע על הבחירות הדמוקרטיות במעצמות-על כמו ארצות-הברית.

צבאות נהגו להסתמך במקור רק על הכוח הפיזי: על היכולת למתוח את מיתר הקשת, להכות עם החרב, ולצעוד שלושים קילומטרים ויותר ביום כדי להגיע לשדה הקרב. אפילו כאשר החיילים החלו ליהנות מחימוש מודרני יותר, כמו רובי-סער ותותחים, הם עדיין היו זקוקים לכוח ולכושר פיזיים כדי לבצע סיורים, להרים ולשאת פגזים, ובמקרה הגרוע ביותר – להתמודד עם האויב בלחימה פנים-אל-פנים. אפילו הטייסים צריכים להיות בכושר פיזי ברמה גבוהה כדי שיוכלו להתמודד עם התנאים הקשים הכרוכים בהטסת מטוס הנע מהר יותר ממהירות הקול.

ומה עם לוחמי הסייבר? הם נסמכים כמעט אך ורק על מוחותיהם, על קפה ועל פיצות. כמובן שגם כאן מעורב כושר גופני מסוים, אבל בוודאי שאין להשוות אותו לזה שלוחמים בגולני או אפילו חיילים בשיריון זקוקים לו. ולמרות זאת, הם יכולים להסב נזק עצום לאויב. למעשה, קרוב לוודאי שאם ננסה לכמת את רמת הנזק שלוחם-סייבר אחד גורם בממוצע, היא תהיה גדולה יותר מזו של כל חייל אחר (להוציא אולי טייסים המסוגלים להפיל פצצות הרסניות במרכזי ערים).

המשמעות היא שמקצוע חדש בצבא הופך להיות אחד מהמבוקשים והנערצים ביותר. בני-הנוער של העתיד לא ירצו להתגייס לגולני או לגבעתי – לפחות, לא אם ירצו להשפיע באמת בשדה הקרב של העתיד. הם ישתוקקו להתגייס כדי להפוך ללוחמי-סייבר, ויעברו מכינות מתישות וגיבושים רצחניים כדי להגיע לשם. בעצם, זה לא העתיד. זה כבר המצב היום. אבל ככל שנתקדם יותר אל העתיד, כך נראה את התופעה מתחזקת ומתגברת.

hacker-1446193_1920.jpg

החכמים החדשים: האקרים בגיל הנעורים שמסוכנים יותר מכל בריון בבית-ספר

 

או… שלא?

ככל שהעולם הווירטואלי יהפוך לחלק גדול יותר בחיינו, כך אנו צפויים לראות את בעלי המוח צוברים יותר מוניטין, כבוד, הון חברתי והון ממשי. אבל ישנה טכנולוגיה אחת שעשויה להוסיף נדבך של מורכבות לתחזית הזו, והיא המציאות המדומה והרבודה. כולנו כבר שמענו על הטכנולוגיות המעורבות בתחום: שימו משקפי מציאות מדומה על עיניכם, ותוכלו להיכנס לעולם וירטואלי – אבל לתפקד בו באמצעות הנעת ידיכם ורגליכם. במציאות רבודה, תוכלו גם לראות את העולם הפיזי, אבל עליו תולבש שכבה נוספת של מציאות וירטואלית. תוכלו לרדוף ברחובות העיר אחרי פוקימונים ודינוזאורים וירטאוליים, או לשחק טניס כנגד יריב שמשחק באותו רגע במרחק אלפי קילומטרים מכם. כך או כך, המשחקים האלו ידרשו מכם להסתמך גם על הכוח הפיזי שלכם כדי להצליח.

נראה לי ברור שטכנולוגיות המציאות המדומה והרבודה יצליחו בעתיד, והתוצאה תהיה שניצור שלושה סוגי זירות שונים: העולם הפיזי הפשוט, בו ישחקו אנשים כדורגל, כדורסל ומשחקים דומים ללא תגבור טכנולוגי; העולם הווירטואלי, אליו יקבלו אנשים גישה דרך מקלדות, עכברים ומסכי מגע, ולא יסתמכו על הכוח הפיזי שלהם; והעולם המשולב, בו יידרשו השחקנים לנוע ברחובות הערים ובמגרשי-ענק, תוך שהם מקבלים מידע מהעולם הפיזי ומהעולם הווירטואלי במקביל, ונאלצים להפעיל גם את מוחותיהם וגם את גופיהם במידה שווה.

כל שלושת הזירות הללו תתקיימנה במקביל, וכל אחד מאיתנו יוכל לבחור באיזו לשחק – ובאיזו לצפות.

כך או כך, המוח עומד להפוך להיות חשוב עוד יותר מאי פעם – ובצורה מופגנת הרבה יותר. ואין דבר מעודד יותר מתחזית זו למאה ה- 21.

 

 


[1] https://www.statista.com/statistics/579779/age-esports-games-players/

[2] https://onlinebusiness.syr.edu/blog/esports-to-compete-with-traditional-sports/

[3] https://onlinebusiness.syr.edu/blog/esports-to-compete-with-traditional-sports/

על היפותזת הסימולציה והניסוי שיכול לגרום להרס היקום כולו

על היפותזת הסימולציה והניסוי שיכול לגרום להרס היקום כולו

הניו יורק טיימס ידוע כאחד העיתונים המכובדים ביותר בעולם. מאמרים המתפרסמים בעיתון זוכים בחשיפה נרחבת, והציבור הרחב – כמו גם ראשי ממשלות ומנהיגים בינלאומיים – קורא אותם בשקיקה. העיתון בוחר בקפידה את המאמרים המתפרסמים בו, כך שכדאי לשים לב למאמר דעה שהתפרסם בשבוע האחרון, ובו נכתב כי – 

"ביצוע ניסויים אלו עשוי להיות רעיון רע ברמה קטסטרופלית – מהסוג שיכול לגרום להרס היקום כולו."

מוזר עוד יותר להבין שכותב המאמר אינו פיזיקאי גרעין או מומחה ללוחמה ביולוגית. למעשה, הוא פרופסור לפילוסופיה. והניסוי שהוא מוצא מאיים כל-כך, אינו מערב יצירת אנטי-חלקיקים או חורים שחורים, אלא הוא בעיקר ניסוי מחשבתי המבוסס על ניתוח נתונים, ומטרתו אחת: להוכיח שאנו חיים בסימולציה.

הכותב, פרופסור גרין פרסטון, חושש שאם הניסוי אכן יצליח, הרי שיוצרי הסימולציה יחליטו, במילים פשוטות, להוריד את השאלטר ולכבות את האור לכולנו.

אבל אולי עדיף להתחיל בהתחלה.

simulatoin.jpg

היפותזת הסימולציה

הפילוסוף ניק בוסטרום ידוע כ- 'מעצבן מקצועי'. בין היתר, הוא מבקר בכנסים של אנשי מחשבים ומזהיר אותם שהם עלולים לפתח בינת-על בלי כוונה, והיא – בוודאי ניחשתם – עלולה להשמיד את העולם. ובכל זאת, רעיונותיו תמיד מעניינים ושווים קריאה, ובשנת 2003 זכתה אחת ההיפותזות המרתקות ביותר שלו לפרסום: אנו עשויים, כולנו, להיות חלק מסימולציה גדולה אחת.

מה הכוונה בסימולציה? חישבו על משחק המחשב הפופולרי – The Sims. זוהי סימולציה פשוטה מאד של הציביליזציה האנושית כיום. אתם יכולים לגדל במשחק משפחה שלמה של בני-אדם, שבזכות המחשב זוכים ב- 'חיים' משלהם. ברור לנו שה- sims שלנו אינם מרגישים דבר, ואינם ניחנים במחשבה עצמאית משלהם. אבל מה יקרה בעוד מאה, אלף, או עשרת-אלפים שנים, כאשר כוחות המחשוב שיעמדו לרשותנו יהיו עצומים בהרבה?

Image result for the sims baby on fire

צילום מסך מהמשחק The Sims. יש מקום לשיפור (במקור מכאן)

בוסטרום מאמין כי צאצאינו הרחוקים יהיו חמושים במחשבים עוצמתיים כל-כך, שיוכלו להריץ סימולציות של ההיסטוריה האנושית ברמת פירוט גבוהה כל-כך, שהדמויות המסומלצות יהיו מסוגלות לחשוב עבור עצמן ולקבל החלטות משלהן. הן יחיו ויעבדו בסימולציות הללו, יתאהבו זו בזו, יתחתנו ואפילו יביאו לעולם ילדים – כלומר, דמויות חדשות בסימולציה. ואת כל זה הן יעשו מבלי שידעו כלל שמדובר בהרצה ממוחשבת של מציאות מן העבר.

למה שנכדי-נכדינו ירצו בכלל ליצור ולהריץ סימולציות מסוג זה? התשובה פשוטה: כפי שאנו רוצים להבין טוב יותר את ההיסטוריה של המין האנושי, ולשם כך מפתחים מודלים ממוחשבים מורכבים, כך ירצו גם צאצאינו להבין כיצד התקיימו וחיו הורי-הוריהם. או שאולי, כשכוחות המחשוב יהיו גדולים מספיק, יוכל כל ילד להריץ סימולציה דמוית-sim, אבל ברמה גבוהה בהרבה. אולי אפשר לקרוא לסימולציה כזו sim-universe. 

ועכשיו, שימו לב להיגיון של בוסטרום: אם אפילו ילד עתידי אחד יריץ סימולציה שכזו, הרי שהסיכוי שאנו חיים בסימולציה הוא 50:50. למה? מכיוון שאם אתם צריכים לנחש האם אתם 'אמיתיים' או חיים בסימולציה, ואתם יודעים שאין לכם שום דרך לפענח את התשובה, אבל שיש לפחות סימולציה אחת בעולם, הרי שיש סיכוי שווה שאתם חיים בסימולציה, או בעולם הפיזי-ממשי. 

אבל בוסטרום לא עוצר כאן.

כשאנו רוצים להבין את האקלים טוב יותר, איננו יוצרים מודל ממוחשב אחד בלבד. אנו מריצים עשרות ואפילו אלפי סימולציות של מצבים אקלימיים אפשריים, שבכל אחד מהם אנו משנים פרמטר אחד בלבד: את מהירות הרוח, את הלחות וכן הלאה. גם צאצאינו, כשירצו להבין את העבר, לא ירצו לפתח מודל אחד בלבד. הם יריצו – על מחשביהם המשוכללים לאין ערוך משלנו – מיליארדי סימולציות שונות של העבר. כל אחת מהסימולציות הללו תרוץ ברמת פירוט שלא תאפשר לדמויות המשתתפות בה להבין שמדובר בסימולציה. 

מה הסיכוי עכשיו שאתם חיים בסימולציה? בערך אחד למיליארד, לפי ההיגיון שתיארנו קודם. אני, רועי צזנה, איני יכול לדעת בוודאות האם אני רועי צזנה המקורי שנולד ב- 1980, או שאני אחת ממיליארדי הדמויות הממוחשבות שנוצרו אלפי שנים לאחר מכן, וכל אחת מהן מאמינה שהיא-היא רועי צזנה היחיד. הסיכוי שאני רועי צזנה המקורי היחיד קטן עד כדי גיחוך. הרבה יותר סביר להניח שאני דמות המשתתפת בסימולציה, מאשר שאני רועי צזנה המקורי.

נשמע מטורף? ובכן, כן, אבל הרעיון התחיל להכות שורש בלבם של כמה אנשים מרשימים. ניל דה-גראס טייסון, למשל, שהוא כנראה הפרשן המדעי המוערך ביותר באמריקה, כבר הודה כי ההסתברות שאנו חיים בסימולציה "עשויה להיות גבוהה מאד"[1]. אילון מאסק הודיע כי "יש סיכוי של אחת למיליארד שאנחנו חיים במציאות הבסיס"[2]. ג'ורג' סמוט, פיזיקאי וזוכה פרס נובל, מאמין שהסיכויים קיצוניים עוד יותר, וכי הסיכוי שאני רועי צזנה המקורי הוא רק אחת לטריליון (למרות שלא התייחס ספציפית אליי, אבל אני מניח שזה רק מכיוון שהוא לא מכיר אותי אישית)[3].

Image result for the matrix

המטריקס: החיים כסימולציה.

זוהי, אם כך, היא היפותזת הסימולציה. נכון להיום, היא אינה משפיעה על דרך חשיבתם של אנשים, בין היתר מכיוון שמדובר ברעיון בלבד, שטרם הוכח. 

אבל ישנם אלו – פיזיקאים, בעיקר – המנסים להוכיח שאנו באמת חיים בסימולציה. ופרסטון מאמין שאם יעשו זאת, הם עלולים להוביל להרס היקום כולו.

לך תוכיח שאין לך אחות מסומלצת

שמונה שנים לאחר שבוסטרום הציע את היפותזת הסימולציה, החליטו כמה פיזיקאים לקחת את העניין ברצינות, והציעו דרכים לבחון את הרעיון במציאות. או אולי בסימולציה. אם אתם כבר מבולבלים, אל תרגישו רע – אתם בחברה טובה. בכל מקרה, במאמר שהתפרסם במגזין מדעי צנוע אך מכובד (The European Physical Journal A), ניחשו החוקרים שאפילו בעתיד יהיה למחשבים כוח מחשוב מוגבל. הוא אולי יהיה גדול פי טריליונים מכוח המחשוב כיום, אבל עדיין – הוא יהיה מוגבל. 

אם אכן המחשבים יהיו מוגבלים בכוחם בעתיד, הרי שיוצרי הסימולציות ירצו למזער את כמות החישובים המתבצעים במסגרת כל סימולציה. במילים אחרות, במקום להריץ את כל האינטראקציות בין החלקיקים התת-אטומיים בכל היקום, בטריליוני יקומים במקביל, המפתחים ישתמשו ב- 'קיצורי דרך'. הם יתמקדו, למשל, הרבה יותר בכדור-הארץ (מרכז היקום, כמובן), ולא יטרחו להשקיע באותה המידה בקצוות המרוחקים של התבל. החוקרים מאמינים שבאמצעות תצפיות בחלל נוכל לזהות אי-סדירויות בדרך הפעולה של היקום, שמתיישבות עם היפותזת הסימולציה[4].

שיהיה ברור לרגע: אף אחד לא חושב שנוכל להוכיח בוודאות שהיפותזת הסימולציה נכונה. לפחות לא בזמן הקרוב. אבל כך, בסופו של דבר, עובדת הקהילה המדעית: מעלים היפותזה, יוצרים סדרה של תחזיות שאמורות להתממש אם ההיפותזה נכונה, ואז בודקים האם התחזיות הללו נכונות. אם כן – הרי שההיפותזה מקבלת כמה נקודות זכות והופכת לסבירה יותר בעיני הקהילה המדעית. אם היפותזת הסימולציה תספק מספר רב של תחזיות שמתאמתות בנוגע לדרך הפעולה של היקום… ובכן, הקהילה המדעית בהחלט עשויה לקבל על עצמה את גזר הדין, ולקבוע סופית שההשערה הסבירה ביותר היא שאנו חיים בסימולציה.

וזה, כפי שכבר אמרנו, עשוי להוביל לקטסטרופה הנוראית מכולם, ולהפסקת הסימולציה באמצע.

סימולציית מגדל בבל 

באחד הסיפורים המוקדמים בתורה מתואר מגדל בבל – מגדל עצום-מימדים, שאמור להגיע עד השמים עצמם. סקרנותו של האל היהודי הקדום מתעוררת לנוכח המגדל, והוא יורד מטה לרגע מהעננים, ואז מחליט להרוס לכולם את העסק. הוא גורם לכל העובדים לדבר בשפות שונות, ובדרך זו עוצר את בניית המגדל. 

לא לגמרי ברור למה האל שם רגל למפעל המרשים הזה, אבל פרשן המקרא דוד משה קאסוטו הציע כי בניית המגדל היוותה סוג של התרסה כנגד האל – רעיון גרוע בעליל, שהוביל לתגובת הנגד הצפויה מישות שהפתרון המקורי שלה לבעיות הוא להטביע את כל בני-האדם וחדי-הקרן במבול.

מגדל בבל. זה מה שקורה כשמעצבנים את היוצר(ים). במקור מוויקימדיה.

נחזור לרגע להיפותזת הסימולציה. פרסטון מביע חשש שיוצרי הסימולציה אינם מעוניינים שנבין שמדובר בסימולציה. אחרי הכל, אם הם רוצים להבין את ההיסטוריה של האנושות, הם בוודאי אינם רוצים שהדמויות בסימולציות שלהם יבינו שלא מדובר באמת במציאות הממשית! מה יקרה, לפיכך, אם נגלה שאנו חיים בסימולציה? מה יקרה אם נתחיל לחקור את אותה סימולציה כדי להבין אותה טוב יותר? אם ננסה להקים את 'מגדל בבל' המודרני – דרכים לבחון את הסימולציה, כדרך להתריס בפני היוצרים שאיננו מוכנים לקבל את המצב כמות שהוא? 

תגובתם של מריצי הסימולציה עלולה להיות פשוטה. יש להם עוד מיליארדי סימולציות אחרות, בהן בני-האדם המסומלצים מתנהגים יפה ונותרים בבורותם. אם הדמויות המורצות בסימולציה אחת אינן מתנהגות כשורה, אפשר פשוט לכבות את אותה סימולציה, ולנתב את משאבי החישוב שהתפנו לטובת היקומים הממוחשבים האחרים. הבעיה נפתרה, אפשר להמשיך הלאה. כלומר, אלא אם אתם נמנים על הדמויות שבאותה סימולציה, ואז תיעלמו, כולכם, בלחיצת כפתור אחת מצד היוצרים הגדולים שמעבר לשמים.

או אולי יבחרו היוצרים לסיים את הסימולציה בדרך שאינה ברורה באופן מיידי. באחד מסיפוריו של פיליפ ק. דיק, למשל, מתוארת סימולציה של אמצע המאה העשרים, המורצת בעתיד הרחוק במוזיאון. כאשר אחד מהצופים בסימולציה נכנס לתוכה וכך 'מזהם' אותה, מחליטים המנהלים לסיים את ההרצה תוך זמן קצר – באמצעות דרבון הישויות הממוחשבות לפתיחת מלחמה גרעינית שתהרוס את האנושות כולה בתוך הסימולציה.

אז מה הפתרון? איך נוכל לפענח האם אנו חיים בסימולציה או שאנו 'מקוריים', מבלי לעורר את חמת זעמם של היוצרים?

פרסטון מאמין, בפשטות, שלא נוכל לעשות זאת. או ליתר דיוק, הוא מאמין שהסיכונים גדולים כל-כך, שעדיף לנו להימנע מביצוע ניסויים שעלולים להוכיח שאנו חיים בסימולציה. זוהי אותה "סכנה קטסטרופלית" שפרסטון מזהיר לגביה. הוא מסכם כי – 

"תוצאות הניסויים המוצעים יהיו מעניינות רק כשהן מסוכנות. ייתכן שיהיה ערך רב בהבנה שאנו חיים בסימולציה ממוחשבת, אך המחיר הכרוך בכך – הסיכון להשמיד את היקום שלנו – גדול פי כמה. … האם זה באמת שווה את הסיכון?"[5]

האם זה שווה את הסיכון?

כל אדם יענה על שאלתו של פרסטון עבור עצמו, אבל הייתי רוצה לסיים את הרשומה הזו בטון אופטימי יותר: כן, אני מאמין שזה שווה את הסיכון. 

מדוע? מכיוון שגם אם היפותזת הסימולציה נכונה, ואנו אכן חיים בעולם ממוחשב שמריץ מחשב-על, לא ברור מהי מטרת יוצרי הסימולציה. פרסטון מניח שהיוצרים רוצים ללמוד על ההיסטוריה של המין האנושי, וכל חריגה מההיסטוריה האנושית תוביל לעצירת הסימולציה. אבל למה לבחור דווקא בפרשנות זו? אפשרות אחרת היא שהיוצרים רוצים לבחון – למשל – כמה זמן ייקח לישויות הממוחשבות לפענח שמדובר בסימולציה. אולי, מהרגע שנבין שמדובר בתוכנת מחשב, יסכימו היוצרים 'לשלוף' אותנו מהסימולציה הנוכחית ולהעביר אותנו לעולם ממוחשב טוב יותר, ללא רעב, עוני ומחלות.

או שהם ימחאו לנו כפיים על חכמתנו, ואז יעצרו את הסימולציה וימחקו את כולנו, כי הם קיבלו את התשובה שרצו. או שהם יתחשבו בקדושת החיים, וייתנו לנו להמשיך בחיינו בתוך המחשב. או שהם יהפכו את כולנו לפלמינגו ורודים. הי, למה לא? אולי יש להם פטיש כזה. תוכיחו שאני טועה.

אתם רואים בוודאי את הבעיה: קשה מאד לנחש את מניעיהם של יוצרי הסימולציה. כל אחד יכול להשליך עליהם את דרך ההבנה שלו את העולם. פרסטון צודק בכך שאם היפותזת הסימולציה אכן נכונה, הרי שאנו מסתכנים כאשר אנו מגיעים להבנה זו. אבל לא ברור האם סיכון זה גדול יותר מהסכנות הצפונות בהמשך החיים כרגיל, עם כל הקטסטרופות שהמין האנושי יכול לבשל לעצמו: משינוי האקלים ועד למלחמה גרעינית.

כך שאני מאמין שאנו בהחלט צריכים לבחון את היפותזת הסימולציה ברצינות, ומוכן להוסיף סיבה אחת חשובה: אולי עוד נצליח להתמרד כנגד היוצרים.

revolution-30590.png

הדרך אל החופש(?)

באחד מסיפורי המדע הבדיוני המונפשים בסדרת הטלוויזיה המצוינת – "אהבה, מוות, רובוטים" – מתוארת ציביליזציה של 'ליליפוטים' זעירים, החיים כולם בתוך מקרר ישן. בני הזוג שרכשו את הדירה הופתעו לגלות שהמקרר שלהם מיושב על-ידי אותם אנשים קטנטנים שגודלם כגודל ראש סיכה, אך לא הפריעו להם להתפתח. הננסים פיתחו את הטכנולוגיה שלהם במהירות, זינקו מימי הביניים למהפכה התעשייתית ומשם לעולם המודרני, נקלעו למלחמה גרעינית זה נגד זה, השתקמו והמשיכו לקדם את המדע והטכנולוגיה. תוך זמן קצר הם הגיעו לרמה טכנולוגית מתקדמת יותר מזו של בני-האדם בסיפור, ובהבזק של אור – נעלמו ועברו, כמשוער, ליקום אחר.

Image result for love death and robots ice age

צילום מסך מהסדרה Love, Death & Robots של נטפליקס.

אין צורך לומר שמדובר בסיפור מדע בדיוני, אבל אולי הוא יכול לספק גם לקחים לגבי היפותזת הסימולציה והדרך בה נבחר להתקדם. 

אם אכן קיימים יוצרים, והם באמת פיתחו – ועודם מריצים – את הסימולציה בה אנו חיים, הרי שיש להם הרבה על מה לענות. הם היו יכולים ליצור עולם טוב יותר, בוודאי. הם היו יכולים ליצור עולם בלי מוות, בלי כאב, בלי דיכאון. הם בחרו, במודע, שלא לעשות זאת. המשמעות היא שאם אותם יוצרים באמת קיימים, הם אחראים לסבלו של כל ילד שגווע ברעב, לכל קשיש שמאבד צלם אנוש בשל השיטיון, לכל 'מכשפה' שהועלתה על המוקד לאורך ההיסטוריה. 

אבל אם נבין שהיפותזת הסימולציה באמת נכונה, אולי עוד נצליח להתמרד כנגדם. אולי, כפי שמתארת סדרת המדע הבדיוני, נוכל לפתח את הטכנולוגיה שלנו לרמה מתקדמת עוד יותר מזו של היוצרים עצמם – ואז תבוא עת דין וחשבון. ואולי, אם לא בעונש נחפוץ, נוכל לפחות להבין את חוקיה של הסימולציה בה אנו חיים, לעצב אותה כרצוננו, ולשפר את חייהם הממוחשבים – אך עדיין אמיתיים לגמרי – של כל בני-האדם ב- 'יקום' המלאכותי בו אנו חיים. 

להישגים אלו לא נגיע באמצעות טמינת הראש בחול. הם דורשים אומץ, תעוזה ונכונות לחשוף את עצמנו לאמיתויות שעלולות לערער את כל מה שאנו מאמינים בו. הם מחייבים אותנו, בין היתר, להעז לבחון את היפותזת הסימולציה ברצינות. אם נגלה שהראיות תומכות בה – ניאלץ לקבל את ראיית העולם החדשה ולהתחיל לפעול בהתאם. ואם נגלה שהראיות לא תומכות בה, ובכן, נצטרך להישאר עם המצב הקיים ולהבין שאין לעולם יוצרים שאפשר להטיל בהם האשמות בנוגע לדרך בה הדברים נראים היום. אז, ברגע שנבין זאת, יקחו בני-האדם אחריות על עצמם, ישתפו פעולה זה עם זה, וישפרו את העולם בכוחות עצמם.

נכון?


 

קישורים:

[1] C. Moskowitz, “Are We Living in a Computer Simulation?,” Scientific American. [Online]. Available: https://www.scientificamerican.com/article/are-we-living-in-a-computer-simulation/. [Accessed: 15-Aug-2019].

[2] R. McCormick, “Odds are we’re living in a simulation, says Elon Musk,” The Verge, 02-Jun-2016. [Online]. Available: https://www.theverge.com/2016/6/2/11837874/elon-musk-says-odds-living-in-simulation. [Accessed: 15-Aug-2019].

[3] TEDx Talks, You are a Simulation & Physics Can Prove It: George Smoot at TEDxSalford. 2014.

[4] S. R. Beane, Z. Davoudi, and M. J. Savage, “Constraints on the universe as a numerical simulation,” Eur. Phys. J. A, vol. 50, no. 9, p. 148, Sep. 2014.

[5] P. Greene, “Opinion | Are We Living in a Computer Simulation? Let’s Not Find Out,” The New York Times, 10-Aug-2019.