על עתיד הדיפלומטיה – ומדוע הדיפלומטים של העתיד זקוקים לחוש הומור

על עתיד הדיפלומטיה – ומדוע הדיפלומטים של העתיד זקוקים לחוש הומור

בשבוע האחרון הוזמנתי לנאום בכנס של מרכז אבא אבן במרכז הבינתחומי בהרצליה על עתיד הדיפלומטיה. האמת? אני לא דיפלומט גדול. לא למדתי את התחום באקדמיה, ולא חקרתי אותו לעומק. התחום המרכזי שלי הוא בחקר העתיד – בהבנת הכיוונים אליהם מתקדם העולם, וכיצד הטכנולוגיות משפיעות על המקצועות השונים. ועדיין, חשבתי שיהיה מעניין לחלוק עם באי הכנס כמה המלצות לדיפלומטים של העתיד, שנובעות מהבנתי את המגמות הטכנולוגיות העולמיות.

מה צריכים, לפיכך, הדיפלומטים החדשים במקצועם?

הדיפלומטים החדשים צריכים, קודם כל ומעל לכל, להיות אנשי ציבור. עד היום התפקיד שלהם היה יחסית פשוט – לתווך בין מקבלי ההחלטות במדינה אחת, למקבלי ההחלטות במדינה אחרת. אלא שברגע שהאינטרנט נכנסה לתמונה, היו לה שתי השפעות מרכזיות: קודם כל היא פישטה והאיצה את התקשורת הבינלאומית, כך שמקבלי ההחלטות במדינות שונות היו יכולים לתקשר זה עם זה ישירות. ההשפעה ארוכת-הטווח יותר היא שבמדינות הדמוקרטיות, הציבור התחיל לקבל כוח גדול יותר מכיוון שהוא יכול היה 'להתאגד' דרך האינטרנט, ולתאם פעולות ברשתות החברתיות. כתוצאה מכך, כיום בישראל אין לנו 120 חברי כנסת יותר, אלא 8.9 מיליון חברים במה שאפשר לקרוא לו – "הכנסת המורחבת". דיפלומטים שממשיכים להתמקד במוקדי הכוח הריכוזיים מחמיצים את התמונה הרחבה יותר, שטראמפ – על כל מגרעותיו – כבר זיהה. אם אתם רוצים כוח להשפיע, לכו לרשתות החברתיות.

לשינוי הזה יש מספר משמעויות.

ראשית, הדיפלומטים החדשים צריכים לדעת לעבוד מהר ולפתח מערכות שיאפשרו להם להגיב באופן כמעט מידי לכל שינוי. כבר אלפי שנים שאנחנו מכירים את התמרון בו שני דיפלומטים היו מסכימים לעצור את הדיונים ביניהם לשבועות רבים, כדי שיוכלו להתייעץ עם השליטים ולקבל מהם תשובה. כיום, ניתן לקבל תשובות ממקבלי ההחלטות ומהציבור הרחב תוך דקות ספורות. וזו גם מהירות התגובה המצופה מהדיפלומטים כיום ברשתות החברתיות. אם נותנים לפרשיה להתפתח בטוויטר במשך שעות, הרי שמוותרים הלכה למעשה על הזכות להגיב לה.

המשמעות, אגב, היא שאי אפשר לסמוך על "קצין רשתות חברתיות ראשי", או כל ניסיון דומה להדחיק את העבודה עם הרשתות החברתיות לתחתית השרשרת הארגונית. ניסיונות כאלו מזכירים לי את סיפורו של אלווין טופלר, שב- 1980 הכריז בכנס שמנהלים יצטרכו לדעת לעבוד עם מחשבים בעצמם, ולא יוכלו להותיר למזכירותיהם את העבודה המאוסה הזו. הוא זכה למחיאות כפיים רמות על התחזית המהפכנית כל-כך. כיום, מנהל צריך באמת לעבוד עם המחשב בעצמו, ואם הוא ישאיר למזכירתו את מלאכת ההקלדה, הוא פשוט לא יוכל להתמודד עם העומס הגדול. אבל בזכות המחשב, המנהל יכול לבצע עבודה שהייתה מחייבת צי שלם של מזכירים ומזכירות. באופן דומה, הדיפלומטים החדשים יצטרכו לדעת לעבוד בעצמם, באופן ישיר ומבלי מתווכים, עם הרשתות החברתיות. ולא רק איתן, אלא גם עם הכלים לניתוח המידע הגדול.

וזה הדבר השני שישתנה: הדיפלומטים החדשים יצטרכו להפוך לאשפי מידע. יש יותר מדי מידע ברשת, והדרך היחידה לנתח אותו ביעילות היא באמצעות כלי איסוף, עיבוד וניתוח מידע מתקדמים. כלים כאלו נסמכים היום על למידת מכונה ובינה מלאכותית, ולפעמים מספיק קורס מזורז של שבוע כדי להבין איך להשתמש בהם. אלא שהדיפלומטים צריכים גם את הבסיס המחשבתי שמאחורי הכלים הללו, וחייבים להבין סטטיסטיקה וכיצד יש לקבל ההחלטות על סמך נתונים. הדיפלומטים החדשים צריכים לדעת להשתמש בכלים לניתוח ביג דאטה, ולהבין גם את הבסיס לפעולתם.

אבל הם לא יכולים לעצור כאן.

הדיפלומטים החדשים צריכים להבין שהעולם המודרני כבר אינו רץ על נפט, אלא על מידע. לפני עשור, רשימת חמש החברות בעלות שווי השוק הגדול בעולם כללה בעיקר חברות אנרגיה. כיום, חמש החברות בעלות שווי השוק הגדול ביותר בעולם הן אפל, גוגל, מיקרוסופט, אמזון ו… טנסנט הסינית ששולטת על תכנת WeChat, שהיא הגרסה הסינית של פייסבוק[1]. הצלחתן של כל אלו הגיעה במקור מיכולתן לקצור מידע מכל משתמש, ולנצל את המידע הזה כדי לספק שירותים מוצלחים יותר לאותו משתמש ולכל היתר. כיום, המידע מתחיל לשמש פונקציה אחרת: הוא מאפשר לחברות להריץ עליו בינות מלאכותיות, שלומדות מכל ביט וביט ומשתפרות ביכולותיהן. המנצחות בשוק הבינה המלאכותית והרובוטיקה תהיינה החברות והמדינות בעלות כמות המידע הגדולה ביותר, ולכן כולם נלחמים כיום על המידע – אפילו כזה שאינם יודעים עדיין מה לעשות איתו.

בספרי "השולטים בעתיד" כיניתי את ענקיות הרשת והמידע הללו בשם "כרישים", כמקבילה ללווייתנים המפורסמים של הובס. הן גדלות בקצב שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה האנושית. פייסבוק גדולה יותר מכל מדינה, עם 2.2 מיליארד משתמשים שמבלים בה עשרות שעות בשבוע, ואוספת על כולם יותר מידע מכפי שהשטאזי היה יכול לאסוף אפילו על החשודים המרכזיים שלו. גוגל שולטת על תפישות המציאות של מיליארדי אנשים, ברמה שסטלין היה יכול רק לקנא בה. אם תקבצו ביחד את גוגל, מיקרוסופט, פייסבוק, אמזון ואפל, תקבלו שווי גדול יותר מכלכלת בריטניה כולה. למעשה, רק ארבע כלכלות לאומיות גדולות יותר מחמשת ענקיות הטכנולוגיה המאוחדות: ארצות-הברית, סין, יפן וגרמניה[2].

לחברות הטכנולוגיה הענקיות יש כוח עצום, והן מתחילות לחמוק מבין כבלי השליטה של הממשלות ולגבש לעצמן זהות משלהן בזירה העולמית. הן קובעות חלק מכללי השיח החדשים, וחשוב ליצור עמן קשרי עבודה הדוקים. אבל מי מנהל את החברות האלו? מהנדסים. אתם לא יכולים לדבר עמם כפי שאתם מדברים עם חברי כנסת, שמגיעים בעיקר מתחומי מדעים רכים יותר, אם בכלל. בהכללה, הם לא מדברים במילים, אלא במספרים ובנתונים, בהיגיון ובתמציתיות. חוקר העתידים פייר וואק התלונן לפני חמישים שנים שאם אתה מציג למהנדסים תרחישים בלי נתונים, הם רואים אותך כמיסטיקן ולא טורחים להקשיב בכלל. מה שמחזיר אותנו לנקודה חשובה: הדיפלומטים של העתיד צריכים לדעת לעבוד עם מידע.

מה שמסבך את העניין עוד יותר הוא שהחברות האלו עדיין מנסות להעמיד פנים שאין להן באמת כוח. מארק צוקרברג היה צריך שכל הקונגרס האמריקני ישב לו על הראש, עד שהבין שכן – יש אולי סיכוי קטן שפייסבוק השפיעה על הבחירות בארצות הברית במעשה או במחדל. המשמעות היא שלחברות האלו אין שגרירים או דיפלומטים, ועדיין צריך למצוא את הנתיבים המתאימים לתאם עמן פעולות, הסכמים והצהרות.

אחרון חביב, אני רוצה לגעת בהשפעותיה של הבינה המלאכותית על עבודת הדיפלומט. בקרוב מאד יתחילו להיות לנו בינות מלאכותיות שיוכלו לספק ייעוץ ברמה גבוהה לכל דיפלומט. הן יתרגמו אוטומטית שפות שונות, כולל התייחסות לקונטקסט, לסוגיות תרבותיות, וברמה גבוהה תמיד. הן יציעו לדיפלומט דרכים שונות להתנסח בהתאם לכללים המקומיים. והן אפילו יוכלו לקבל חלק מעבודת הדיפלומט בתקשורת עם הציבור ועם מקבלי ההחלטות: אוואטארים ממוחשבים יוכלו לשוחח עם בני-אדם במדינות שנמצאות תחת אחריותו של הדיפלומט.

שימו לב שאמרתי "מדינות" ולא "מדינה" תחת אחריותו של הדיפלומט. זאת מכיוון שהדיפלומטים החדשים יצטרכו לדעת לעשות מולטי-טאסקינג. ככל שהבינה המלאכותית תפחית את רמת המאמץ הנדרש כדי לתקשר עם הציבור ועם מקבלי ההחלטות בכל מדינה, כך נראה דיפלומטים שהופכים להיות "שרי חוץ" זעירים ומסוגלים לתקשר ישירות עם הציבור בכמה מדינות במקביל.

הבינה המלאכותית תשפיע על עבודת הדיפלומט באופן נוסף ופחות חיובי: היא תנתק את הקשר בין הציבור למציאות. ה- 'פייק ניוז' אליהן נחשפנו בשנים האחרונות היו רק קצה הקרחון. בינות מלאכותיות כיום מספקות את הכוח לכל אדם להפיק את סוג המידע שאנו כבני-אדם מגיבים אליו בצורה המיידית והחזקה ביותר: מידע ויזואלי. דיפ פייקס יוכלו בקרוב להראות כל מנהיג עולמי בכל מצב אינטימי לא-ראוי, ותוכנות עיבוד קולי יכולות לחקות קולות אינדיבידואליים באופן מושלם כבר היום. דרפ"א – הסוכנות למחקרי ביטחון מתקדמים של ארצות הברית – משקיעה כיום עשרות מיליוני דולרים בזיהוי סרטונים שנערכו, ואפילו הם כבר הודו שהזייפנים יהיו תמיד צעד אחד לפני המגנים. וכל מה שצריך זה סרטון משכנע אחד שישוחרר לרשת. גפרור אחד שמדליק שוטה או רשע במרכז הכפר, גם אלפי דיפלומטים לא יצליחו לכבות.

מפחיד? כמובן, אבל דווקא משום כך, וכדרישה אחרונה-חביבה, הדיפלומטים החדשים חייבים להיות מחוננים בחוש הומור. אין דרך אחרת להתמודד עם זמן בו דעות הציבור יכולות להשתנות מדי יום ומדי שעה, ובו הדיפלומטים צריכים להתמודד ישירות עם הציבור הרחב. ואם יש משהו שהציבור מעריך, הריהו חוש הומור. כפי שג'ורג' ברנארד שאו אמר – "אם אתה עומד לומר לאנשים את האמת, כדאי שתגרום להם לצחוק; אחרת, הם יהרגו אותך."

כך שנסכם: הדיפלומטים החדשים צריכים להיות אשפי מידע, עם אוריינות טכנולוגית וסטטיסטית מתקדמת. הם צריכים לדעת לדבר עם הציבור ולהגיב במהירות ברשתות החברתיות. הם חייבים להבין את הזירה העולמית החדשה, בה חברות ואפילו קהילות תופסות מעמד דומה לזה של מדינות, והמשאב עליו כולם נלחמים אינו נפט, אלא מידע. הם צריכים לדעת לעבוד עם בינות מלאכותיות – ונגדן. ומכיוון שקשה להאמין שאפשר להכשיר אנשים לעשות את כל זה יש-מאין, כדאי שהדיפלומטים החדשים ייגשו לכל התסבוכת עם חוש הומור טוב, כדי שלפחות לא יהרגו אותם.

[1] https://qz.com/1331995/walmart-is-the-worlds-biggest-company-apple-isnt-in-the-top-10/

[2] https://www.inc.com/associated-press/mindblowing-facts-tech-industry-money-amazon-apple-microsoft-facebook-alphabet.html

כל מה שרציתם לדעת על הבלוקצ'יין – ולא העזתם לשאול

כל מה שרציתם לדעת על הבלוקצ'יין – ולא העזתם לשאול

המאמר הופיע במקור במגזין הפקולטה למדעי המחשב בטכניון


לפני עשרים שנה כתב איש מדעי המחשב, ניק סזבו, מאמר בשם "פרוטוקולי האלוהים"[1]. במאמר הקצר העלה סזבו רעיון יוצא-דופן: להחדיר את 'אלוהים' – ישות שעליה אין לאיש שליטה – כצד שלישי שעליו ניתן לסמוך בכל החלפת מידע בין שני משתמשים ברשת. ישות זו תקבל את המידע המגיע מכל משתמש, תצליב את הנתונים כדי לקבל תוצאות, ותחזיר תשובות למשתמשים מבלי להסגיר את המידע שהעבירו ל"מכונת האלוהים".

כמובן, קיימות כבר "מכונות אלוהים" מסוג זה ברשת, אך הן נמצאות בשליטת החברות הגדולות: פייפאל, גוגל, פייסבוק, אמזון ואחרות – כולן מספקות לנו מכונות שכאלו. אלא שיש בהן catch: המידע שאנו מעבירים דרך המכונות הווירטואליות הללו מגיע ישירות לחברות שמפעילות אותן. אנו נאלצים לסמוך עליהן עם המידע שלנו. כתוצאה, צומחות חברות אלו בשני העשורים האחרונים בקצב מהיר: הן משתמשות במידע שאנו מעבירים לרשותן כדי לספק למשתמשים שירותים מוצלחים יותר שימשכו אותם אליהן, וחיות על הרווחים המתקבלים מהתיווך בין סוחרים וצרכנים באמצעות התאמת פרסומות.

אנו חיים למעשה בעולם דיגיטלי המנוהל בידי החברות הגדולות: גוגל המהווה מונופול בשוק חיפושי הרשת, פייסבוק (על חברות-הבת שרכשה – אינטסגרם, ווטסאפ ואחרות) המהווה מונופול בשוק הגלישה ברשתות החברתיות, אמזון ועליבאבא. חברות אלו חולשות על נפח עצום של מידע, אך אינן מחויבות לאחריות ציבורית על פי חוק, אלא אחראיות כלפי בעלי המניות שלהן בלבד. ואף על פי כן, הן נהנות כיום מכוח – ומידע על המשתמשים / נתינים – שהיה שמור בעבר למדינות בלבד. אם זה מנחם, גם המדינות נהנות מבעלות על כל המידע הזה, שמועבר להן מחברות האינטרנט הפועלות בשטחה של המדינה.

וכך, האינטרנט אינו חופשי באמת. יש שיאמרו שהוא מעולם לא היה חופשי. מצב זה מוגדר על-ידי פרופ' אהוד שפירא, חוקר מדעי המחשב ממכון ויצמן, כ"פאודליזם דיגיטלי".

אילו היינו באים למובילים הראשונים של האינטרנט – אנשי החזון ושאר הרוח – ומציגים להם את המצב כיום, הם היו מזדעזעים עד עמקי נשמתם. כאשר כתב ג'ון פ. ברלו את "הצהרת העצמאות של מרחב הסייבר" והציג אותו בדאבוס ב-1996, הוא פתח אותו במילות החזון –

"ממשלות העולם התעשייתי, ענקיות תשושות של בשר ופלדה, אני בא ממרחב הסייבר, ביתה החדש של הנפש. בשם העתיד ולמענו, אני עותר בפניכן, ישויות העבר, לעזוב אותנו לנפשותינו. אינכן רצויות בקהלנו. אין לכן ריבונות על התאספויותינו."

ברור כיום שחזונו הנאיבי של ברלו מלפני 21 שנים טרם התממש. אותן "ענקיות תשושות של בשר ופלדה" אינן תשושות כלל. בדיוק להיפך – הן רק הולכות ומתחזקות.

אלא שבימים אלו אנו מתקדמים במהירות ליצירת "פרוטוקולי האלוהים" של סזבו: אלגוריתמים שיריצו המשתמשים עצמם וינתבו מחדש את האינטראקציות ביניהם באופן שקוף, בטוח ויעיל – אך מבלי לשרת את האינטרסים הסמויים של מדינות ותעשיות-ענק ומבלי להסגיר מידע לצדדים בלתי נראים בעסקה. "פרוטוקולי האלוהים" צפויים לשנות את הדרך שבה החברה האנושית מתנהלת – ויכולים לפגוע אנושות במדינות ובחברות הענק, או להגביר את כוחן עוד יותר. המהפכה הזאת החלה כבר לפני תשע שנים – עם מתכנת אלמוני הנודע בכינוי סטושי נקמוטו.

הביטקוין כפורץ הדרך

ד"ר גדי אלכסנדרוביץ', מרצה בפקולטה למדעי המחשב בטכניון, הוא בעל הבלוג המתמטי המומלץ "לא מדויק". בשנת 2011 הוא ניסה לגייס תרומות מקוראי הבלוג כדי לתמוך באירוח האתר. אחד הקוראים הציע לו תרומה יוצאת דופן: חמישה מטבעות ביטקוין. באותו הזמן היו מטבעות אלו שווים רק 36 דולרים, אך מאז הכפיל הביטקוין את ערכו כמה וכמה (וכמה) פעמים, ובתחילת 2018 הגיע שווי כל מטבע לעשרים אלף דולרים בערך. עשו את החשבון בעצמכם, ותגלו שד"ר אלכסנדרוביץ' מסוגל כעת לתמוך באתר שפתח ל-500 השנים הקרובות, ועדיין יהיה לו די עודף להזמין את כל סגל הפקולטה לגלידה על חשבונו.

מדוע הרקיע ערך הביטקוין לשחקים? מה הופך את המטבע לבעל-ערך רב כל כך? ומה גרם למשקיעי ענק ומובילים טכנולוגיים כמארק אנדריסן להכריז כי

"זו פריצת הדרך הגדולה. זה הדבר שחיכינו לו. הוא [סטושי נקמוטו, ממציא הביטקוין] פתר את כל הבעיות. מי שלא יהיה, הוא צריך לקבל את פרס נובל – הוא גאון. זה הדבר! זוהי רשת האמון המבוזרת שהאינטרנט תמיד נזקקה לה…"[2]

ובכן, מיהו אותו סטושי נקמוטו ומהי הטכנולוגיה שהמציא?

סטושי נקמוטו הוא שם העט של מתכנת אלמוני – שזהותו אינה ידועה עד היום – שבשנת 2008 הזמין את המשתתפים בקבוצת דיון אינטרנטית לעיין במאמר שכתב על מערכת מסוג חדש: "מערכת כסף אלקטרוני חדשה… בלי צד שלישי הדורש אמון".

המתכנתים בקבוצה הבינו את משמעות המערכת של נקמוטו, שינסו מותניהם והחלו להקים אותה בכוחות עצמם. נקמוטו סייע להם בעצות ובהדרכה עד לקום המערכת ב-2009, אך שנה אחת לאחר מכן נעלם מזירת ההיסטוריה ועקבותיו אינן ידועות עד היום. נקמוטו נעלם, אך הביטקוין – שמה של אותה מערכת, ושמו של המטבע הנסחר בה – נמצא עמנו עד עצם היום הזה, וכאמור, המטבעות רק עולים בערכם משנה לשנה.

מערכת הביטקוין היא, למעשה, מימוש מבוזר של פרוטוקול אלוהים. היא מאפשרת לאנשים לסחור במטבע דיגיטלי ולהעבירו מארנק דיגיטלי אחד למשנהו. עד להופעת הביטקוין, למטבעות דיגיטליים הייתה נקודת תורפה גדולה: בעולם הדיגיטלי, אין דבר קל מלהעתיק ולשכפל קוד. והרי מטבעות דיגיטליים אינם אלא פיסות קוד – ולפיכך, כל אדם שרצה עוד כמה מטבעות שכאלו, היה יכול פשוט לעשות קופי-פייסט למטבע היחיד שברשותו, וליהנות מעושר בלתי-מוגבל.

חברות אחדות ניסו להתמודד עם אתגר זה באמצעות יצירת מערכות ריכוזיות, שהיו תחת שליטת חברות גדולות והיו נתונות לפיקוח ממשלתי. מערכות אלו הכילו את כל המידע על המטבעות הדיגיטליים, והיו בודקות כל הוראה להעברת תשלום ומוודאות שלא נעשה שימוש כפול באותו המטבע. אלא שבנקים וממשלות היססו מלבטוח בחברות פרטיות או בממשלות אחרות, והבינו שפריצה מוצלחת אחת הייתה מספיקה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לכל המטבעות הדיגיטליים שבאחריותה של אותה מערכת.

לא כך הביטקוין.

נקמוטו תיכנן את המערכת החדשה כך שלא תחייב את המשתמשים לתת אמון בצד שלישי כלשהו. הבסיס למערכת הביטקוין היא טכניקה בשם בלוקצ'יין – שרשרת בלוקים המכילה את כל המידע על כל הטרנסאקציות במערכת מהרגע הראשון להקמתה. כל המשתתפים שותפים באחסון שרשרת הבלוקים, ומריצים אלגוריתמים שנועדו לעבור על הבלוקים ולהשוות בין המידע הקיים אצל כל משתמש, במטרה לזהות אי-סדירויות וניסיונות לרמאות. אם קיימות אי-סדירויות שכאלו, מתייחסים האלגוריתמים למידע הקיים אצל רוב המשתמשים כבעל הסיכוי הגדול ביותר להיות נכון, ומתקנים את אי-הסדירויות בהתאם.

משמעות המנגנון הזה היא שלא ניתן לרמות את מערכת הביטקוין מבלי לפרוץ ראשית לחלק גדול – יותר מחמישים אחוזים – מהמחשבים המריצים את מערכת הביטקוין. פרוטוקול האלוהים מוודא שזה המצב, וכדי שאנשים ימשיכו להריץ אותו, הוא מתגמל את המשתתפים – המכונים "כורים" (miners) – במטבעות ביטקוין חדשים המונפקים עבורם כפרס על ההשתתפות. פרוטוקול האלוהים מדרבן, בעצם, את המשתמשים להמשיך להריץ אותו, וכך אמינות המערכת נשמרת.

נחזור לשאלה המקורית: מדוע גדל ערכו של הביטקוין כל כך מאז פריצתו לתודעת הציבור? התשובה כפולה. מצד אחד, הביטקוין שימש להעברת כספים מתחת לאפן של הממשלות, וככזה היה חשוב במיוחד עבור הפשע המאורגן. אך התשובה המורכבת יותר היא שלראשונה בהיסטוריה האנושית נוצר מטבע שאפשר לסמוך עליו ללא תלות בגורם ריכוזי אחד. הביטקוין אינו נמצא תחת שליטת ממשלה או חברה כלשהי. אין מדינה שיכולה להדפיס עוד מיליוני מטבעות ביטקוין חדשים בשל גחמות וחמדנות קצרות-רואי. מערכת הביטקוין מבוססת על פרוטוקול שקוף ופשוט שדרכי פעולתו ברורות לכל, וכל עוד אנשים סבורים שיש למטבע הביטקוין ערך, הם ימשיכו לכרות אותו – ובכך יאששו את ערכו ואת בטיחותו. זוהי לולאה שמנציחה את עצמה, ומשמעותה שהביטקוין עשוי להיות המטבע היציב ביותר בעולם בטווח הארוך.

אבל הוא רחוק מלהיות מושלם.

מערכת הביטקוין היא רק ההדגמה הראשונית – אב-טיפוס גס – ליכולותיה של מערכת המבוססת על טכנולוגיות בלוקצ'יין. וכמו כל אב-טיפוס, הוא דורש שיפורים ושיפוצים רבים לפני שיוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלו. אבל הפוטנציאל הוא זה שחשוב: היכולת ליצור "מכונת אלוהים" שתפקח ותעשה סדר ביחסים בין בני-אדם, מבלי שתהיה מאחוריה מדינה, חברה תעשייתית או אפילו מריץ בודד.

ורבים, כבר היום, מבינים את הפוטנציאל של הטכנולוגיה לשנות את העולם.

 

אתראום והמחשב העולמי

עוד מנעוריו נודע ויטליק בוטרין כילד פלא. הוריו, שהיגרו מרוסיה לקנדה, שמו לב כי הוא נמשך למתמטיקה, תכנות וכלכלה ומסוגל לבצע חישובים מתמטיים מורכבים במהירות הבזק, מבלי להעלותם על הנייר. הם העבירו אותו לכיתת מחוננים בבית ספר פרטי, וההשקעה הניבה פירות במהירות: בוטרין הצעיר פרח ושיגשג, ובשנת 2011 – כשהוא בן 17 בלבד – נחשף לראשונה לביטקוין ונדבק בחיידק. הוא פתח את מגזין הביטקוין (Bitcoin Magazine) והיה הכותב המוביל בו. ואז, בגיל 19, הוא יצא למסע של שישה חודשים מסביב לעולם. לא כדי להעפיל על הרים או לרכוב על אלפקות דווקא, אלא כדי לפגוש מפתחים ומתכנתים בתחום הביטקוין ולשתף אותם בחזונו לעתיד מבוזר יותר. בסוף המסע חזר בוטרין לטורונטו, ושם כתב את המסמך המכונן של רשת בלוקצ'יין חדשה, ששמה אתראום[3].

את אתראום מגדיר בוטרין כך: "הרעיון הוא שקיים מחשב קסום בענן… וכל אחד יכול להריץ עליו תוכנות והתוכנות האלו יכולות לדבר זו עם זו". ולא זו בלבד, אלא שהתוכנות שעל גבי רשת האתראום יפעלו "בדיוק כפי שתוכנתו, ומבלי סיכוי לרמאות, צנזורה, או הפרעה של צד שלישי" (כפי שמופיע באתר הרשמי של אתראום).

אפשר להרים גבה לנוכח המושגים המיסטיים בתחום – ממכונות אלוהים למחשבים קסומים בענן – אך הרעיון שמאחורי אתראום מקביל לרעיון שבבסיס הביטקוין: בעלי מחשבים בכל העולם מריצים את התוכנה של אתראום לכריית מטבעות וירטואליים (אתר – Ether), ובכך תורמים ממשאבי החישוב שלהם להפעלת תוכנות בענן.

רעיון המחשב העולמי זוכה להתלהבות עולמית. פרופ' רועי פרידמן מהפקולטה למדעי המחשב בטכניון, מסביר כי מדובר במכונת מצבים משוכפלת ומבוזרת

"…שמאפשרת לכתוב חוזים חכמים בקלות. החוזים האלו מגדירים איך כסף וירטואלי עובר בין חשבונות שונים. אפשר להגדיר תוכניות חיסכון, הגרלות – כשהרבה אנשים מעבירים לחוזה החכם כסף ואז יש חלוקה מחדש, עם עמלה למי שכתב את החוזה החכם – ועוד. ואם חוזה חכם כזה מורץ על התשתית של אתראום, הוא עוקף את כל המערכת הבנקאית".

אפילו אם חוזים חכמים מסוג זה נשארים רק בתחום הפיננסים, הם יכולים להוביל לשינוי דרמטי בכלכלה העולמית באמצעות ייתור חלק גדול מהמטלות שנמצאות כיום בשליטת בנקים, ממשלות וחברות ביטוח. אבל אין שום סיבה שהשינוי ייוותר במסגרות אלו. חוזים חכמים מתקדמים יכולים לבצע עוד שפע עצום של פעולות שעד עתה היינו זקוקים לחברות או לממשלות לביצועיהן.

"ישנם תחומים נוספים שניתן לבזר: דת, חברה, פוליטיקה, משפט", אומר פרופ' אלי בן ששון מהפקולטה למדעי המחשב בטכניון. "מה עוד יכול להיות מוחלף על ידי פרוטוקולים מבוזרים? ביטקוין, או סטושי נקמוטו, הוציא את הג'יני מהבקבוק, אך טרם ראינו את סופו של התהליך. וכשם שבמאות ה-17 וה-18 ישבו אנשים חכמים וליבנו את עקרונות הדמוקרטיה, הפרדת הרשויות הראויה וחלוקת הכוח הנכונה לחברה האנושית, כך גם כעת נצטרך לבחון את היישום של עקרונות החברה הצודקת והחופשית על גבי פלטפורמות מבוזרות דוגמת ביטקוין ואתריום. האנושות רק מתחילה להתמודד עם שאלות אלו, וברור שאנו רק בראשית התהליך".

ההתלהבות של בן ששון ופרידמן מדבקת ומשותפת לכל החוקרים והמפתחים בתחום. בן ששון אינו מגזים כשהוא חושב על יישומי בלוקצ'יין שיחליפו את המשפט, למשל: חברת CrowdJury מנסה לעשות בדיוק זאת, באמצעות העברת כל תהליכי יישוב הסכסוכים לרשת הבלוקצ'יין ומתן היכולת לאנשים מן השורה להיות מושבעים ב"משפטים" בינלאומיים. כמו באתונה העתיקה, השופטים אמורים להגיע מהקהל הרחב, להיחשף למידע אנונימי שיעזור להם להגיע להחלטה, ולקבל תגמול על השתתפותם. מערכת משפט זו אמורה להיות יעילה לצורך יישוב סכסוכים מסוימים בין שני צדדים, מאחר שהיא אינה מחייבת הסתמכות על מערכות המשפט המסורבלות, הגמלוניות והאיטיות של המדינות הטריטוריאליות.

ומה לגבי ביזור הדת? גם זה מתחיל עם יוזמות כמו "מדינת הענן היהודית" (גילוי נאות: הכותב הוא אחד מיוזמי הרעיון, כפי שמתואר בספרו האחרון "השולטים בעתיד") שאמורה להסדיר את מערכות היחסים בין יהודים מסביב לעולם. או ג'יזס-קוין (Jesus Coin) שיצאו עם הסלוגן "הגיע הזמן לבזר את ישו", והסבירו כי "במשך זמן רב מדי, כנסיות תאבות-בצע ניסו לקבל בעלות בלעדית על ישו ו'למכור' אותו. הגיע הזמן שמישהו ייקח בחזרה את ישו עבור כולנו, וג'יזס-קוין הוא הדרך שלנו להחזיר את ישו להמונים… הגיע הזמן להפסיק לממן את המעטים החיים בארמונות יוקרה".

הרעיון עשוי להישמע מצחיק במחשבה ראשונה, והוא אכן החל כבדיחה – שהפכה להיות רצינית במהירות וגייסה בתוך זמן קצר יותר מ-50,000 דולר. אבל כנסיות הרי מתפקדות ככל בית עסק, ומוכרות שירותים תמורת כסף – תוך שהן לוקחות לעצמן עמלה על הדרך. מדוע, באמת, לא להחליף את הכנסיות באלגוריתמים מבוזרים שיתאמו מפגשים בין כמרים ובין אנשים הצמאים להתוודות – ויסדירו במהירות ובקלות את התשלום לאותם כמרים?

אפילו מדינות מתחילות לחשוב ברצינות על השימוש בטכנולוגיות בלוקצ'יין. ממשלת סין כבר הודיעה כי היא מתכננת להסתמך על טכנולוגיית הבלוקצ'יין כדי לגבות מסים באופן אוטומטי – למעשה, באמצעות חוזים חכמים שיעברו על הכנסותיו של כל אדם כפי שהן נרשמות ברשת הבלוקצ'יין, ויעבירו באופן אוטומטי את המס לממשלה.

אבל רגע, משהו לא מסתדר כאן. איך יכולה סין – מדינה טוטליטרית במובהק – להסתמך על פרוטוקול כמו הבלוקצ'יין, המתבסס על השתתפות המונים מכל רחבי העולם, ועל שקיפות מלאה של המידע? הרי מדינות טוטליטריות ידועות היטב בשחיתות הפושה בהן ובשימוש לרעה שהן עושות בכספי האזרחים כנגד האזרחים עצמם ולטובת השלטון. הדבר האחרון שמדינות כמו סין רוצות הוא שקיפות.

התשובה מגיעה מכך שסין מתכננת להשתמש ברשת בלוקצ'יין מסוג שונה מזה שעליו מבוססים הביטקוין ואתראום.

גוונים של בלוקצ'יין

הסיבה לבלבול היא שקיימים שני סוגי-על של מערכות בלוקצ'יין: מורשה, ולא מורשה.

"הסוג שמרבית המטבעות הווירטואליים משתמשים בו נקרא "לא מורשה" (permissionless) – ובו יכול כל אדם עם כוח מחשוב להצטרף ולתרום למערכת שמריצה את הבלוקצ'יין", מסביר פרופ' פרידמן. "כתוצאה, נוצר חוסר תלות בגורם מרכזי: לא צריך לבטוח באף אחד, ואף ארגון או מדינה אינם יכולים לצנזר את אותו בלוקצ'יין או לכפות עליו דרישות, כי האנשים שמריצים אותו נמצאים בהרבה מקומות שונים בעולם. יש הרבה אנשים שחושבים שזה דבר רצוי מבחינות אידיאולוגיות – אבל כמובן הממשלות פחות שמחות".

זהו, אם כן, סוג הבלוקצ'יין שעמו נמנים הביטקוין והאתראום. אלא שמודל זה סובל מבעיה אחת גדולה: כל מי שתורם מכוח המחשוב שלו לאבטחת המידע הקיים ברשת הבלוקצ'יין הלא-מורשית, מקבל גם גישה לסקור את המידע עצמו. אחרי הכל, מערכת הביטקוין מתבססת על כך שהכל ידוע: כל טרנסאקציה רשומה ולא תימחק לעולם. כל חוקר ממשלתי יכול להצטרף בנקל לרשת הביטקוין ולגלות כמה כסף הועבר מארנק ביטקוין אחד למשנהו ובאילו תאריכים. הוא אמנם אינו יכול לדעת לאיזה אדם בעולם הפיזי שייך אותו ארנק וירטואלי, אך מרגע שנחשפת זהותו של אדם אחד בעל קשרים ענפים ברשת הביטקוין – למשל, סוחר סמים – השלטון אמור להיות מסוגל לפענח בקלות יחסית גם את זהותם של בעלי ארנקי ביטקוין רבים המקושרים אליו. ובהתאם, גם האזרחים יכולים לדעת כיצד משתמש השלטון בכסף שברשותו, באמצעות התחקות אחר הארנקים הדיגיטליים של משרדי הממשלה השונים.

במודל השני – המורשה – מנסה כיום בעיקר התעשייה הפיננסית לעשות שימוש. במערכות המורשות מופעלים "פרוטוקולי האלוהים" על-ידי מחשבים ייעודיים של החברות עצמן, כך שנוצרת רשת משותפת למספר מוסדות פיננסיים, שכל אחד מהם תורם מספר שרתים לטובתה. מכיוון שרשת כזו מבזרת את החישובים ושמירת הנתונים על פני כמה מוסדות פיננסיים, אף חברה אינה חייבת לסמוך על רעותה, וגם אם אחת מהחברות נפרצת – הרשת כולה שורדת. מערכת בלוקצ'יין מורשית שכזו תאפשר לבנקים במדינות שונות להעביר כספים ביניהם בקלות וביעילות, מבלי להסתמך על חברות מתווכות יקרות ומסורבלות כ-Swift.

אילו ממשלת סין הייתה בוחרת לעבור לשימוש בבלוקצ'יין לגביית מסים בימים אלו ממש, קרוב לוודאי שהיא הייתה משתמשת בנגזרת של מערכת בלוקצ'יין מורשית, שבה רק מחשבי השלטון יורשו לבצע את החישובים הנדרשים לשימור המערכת הכוללת. בדרך זו היא אמנם הייתה מונעת את שיתוף המידע עם האזרחים, אך מערכת כזו אינה זוכה ביתרון של ממש על פני מסדי נתונים פנימיים רגילים של חברות וממשלות.

אבל אל תדאגו: ממשלת סין חושבת קדימה, וכשתבחר להטמיע את הבלוקצ'יין, קרוב לוודאי שהיא תשתמש כבר בגרסה אחרת וחדישה יותר משלו – כזו שהבסיס לה מפותח בימים אלו ממש בטכניון.

הבלוקצ'יין העיוור לעצמו

מאז תקופת הפוסט-דוקטורט שלו עוסק פרופ' בן ששון בפיתוח ויישום של תחום המכונה "הוכחות הניתנות לבדיקה הסתברותית" (Probabilistically Checkable Proofs). תחום זה עשוי לשמש כבסיס לרשת בלוקצ'יין מסוג חדש – כזו שתאפשר לכולם לתרום לה מצד אחד, אך מבלי החוסר המוחלט באנונימיות הקיים בביטקוין.

"זה נשמע קסם, אבל אפשר להגדיר פורמט לכתיבת הוכחות, שאת נכונותן ניתן לוודא ביעילות רבה ביותר ובהסתברות נמוכה לשגיאה", מסביר בן ששון. "מוודא ההוכחה קורא מספר קטן של תווים בהוכחה כדי להבין אם היא נכונה או לא – גם אם אורך ההוכחה עצמה הוא אלפי עמודים. בשמונה השנים האחרונות אני פועל ליישום בפועל של הוכחות כאלו, והסתבר לי שהן יכולות להיות מאוד שימושיות וחשובות דווקא בבלוקצ'יין".

ממשפט קצר זה אנו יכולים ללמוד על אודות עתיד הבלוקצ'יין: רשת מבוזרת שרבים תורמים לכוח המחשוב הנחוץ להפעלתה ולאבטחתה, אך איש אינו שולט בה – ואיש אינו יכול ללמוד מה המידע העובר דרכה ובכך לזכות בכוח על האחרים. ברשת שכזו שמור הכוח רק בידי גורם אחד: האלגוריתם עצמו, פרוטוקול האלוהים, שהאזרחים יכולים לבחור האם להריצו או לא. אם יריצו אותו, הרי שבכך יספקו לאלגוריתם את כוח המחשוב הנחוץ לו לביצוע פעולתו. ואם לא – לא.

אבל האם תהיה לאזרחי סין הבחירה החופשית להריץ את אלגוריתם הממשל, או להימנע מכך? ספק רב. וכך עשויה ממשלת סין להשתמש בגרסה עתידית וייעודית של הבלוקצ'יין כדי לאכוף על האזרחים ממשל דיגיטלי שאינו שקוף, ואינו פועל בהכרח לטובתם – אך כזה שאינם יכולים להימנע ממנו או לחתור כנגדו. בכל עת שיפעילו את מחשביהם, הם יתרמו מכוח המחשוב שלהם לבלוקצ'יין השלטוני.

אלו מחשבות עגומות על עתיד העולם, ובן ששון מבין את משמעותן.

"אני קצת חושש מכך", הוא מודה. "ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של תיאוריות יפות אשר יישומן בחברה האנושית גרם להרבה סבל. סוציאליזם, למשל, גם הוביל לדיקטטורות אכזריות ברוסיה הסטליניסטית ובקמבודיה; לאומיות גם הובילה לפאשיזם ונאציזם. כלומר, לבני אדם יש יכולת לקחת רעיונות נאצלים ולעשות בהם גם שימוש נוראי. אין לשלול על הסף שתהליכים כאלו יקרו גם ביחס לטכנולוגיות ביזור מבוססות בלוקצ’יין. תהיה זו תמימות להאמין שרק טוב יכול לצאת מזה, בלא כל סיכונים".

מחשבות עגומות, כבר אמרנו, אך יש עדיין סיבה לאופטימיות. רשתות בלוקצ'יין ממשלתיות מהסוג שתיארנו עכשיו יהיו קיימות בהכרח רק במדינות טוטליטריות, ואולי יהיו מנותקות מרשת הבלוקצ'יין הגדולה יותר: זו הנהנית מכוח המחשוב של כל יתר אזרחי העולם. נכון, גם ברשת הבלוקצ'יין העולמית תהיה אנונימיות, אך היא לא תאפשר לגורם אחד לזכות בכוח – בדיוק להפך! דווקא בשל אותה אנונימיות, לא ניתן יהיה לזהות את האזרחים המפעילים את רשת הבלוקצ'יין או לכפות עליהם הרצת תוכנות-ענן וחוזים חכמים שאינם מסכימים עמם.

כיצד יכולים להיראות החיים בעתיד שכזה? אנו יכולים רק לדמיין, אך יש כבר אנשי חזון המנסים להפליג במחשבותיהם לשם, והעתיד שהם מציירים לנו שונה מכל דבר שחלמנו עליו לפני עשור בלבד.

הם חולמים על ציים של רכבים אוטונומיים המסתובבים בעיר יומם וליל, ואינם בבעלותה של אף חברה תעשייתית או אפילו של הממשלה – אלא בבעלות תושבי העיר שהתאגדו ביחד דרך חוזה חכם כדי לרכוש את הרכבים האוטונומיים, והסכימו על חוזים חכמים נוספים לתחזוקתם.

הם חולמים על מדינות שלמות המאמצות מודלים של דמוקרטיה ישירה, ומפעילות חוזים חכמים לניהול הדיונים בין האזרחים, לאיסוף דעות ולהצבעות המובילות להכרעה הסופית.

הם חולמים על אנשים החולקים פילוסופיית חיים מסוימת – אתאיזם, יהדות, ליברטריאניות או כל אידיאולוגיה גדולה אחרת – וחותמים על אוסף גדול של חוזים חכמים שמסדיר את יחסי הכוחות בין כל המשתתפים. כל אותם אנשים יכולים לחתום על חוזה חכם ביטוחי, על חוזה חכם השומר בענן מסמכים חשובים כתעודות לידה ונישואין, על חוזה חכם המפנה את אנשי הקבוצה ליישוב סכסוכים על-ידי עמיתיהם, ועוד ועוד. כל קהילה כזו תוכל ליצור ארגון מבוזר אוטונומי וחוצה-גבולות, שיספק לחבריו שירותים שרק מדינות טריטוריאליות היו יכולות לספק בעבר. אין לנו שם טוב לסוג כזה של ארגונים, מאחר שמעולם לא התקיימו. אולי אפשר לקרוא להם מדינות ענן. כך או כך, ארגונים כאלה כבר מתחילים להיות מוקמים בהווה.

אלו רק חלק מהחלומות שפותחת טכנולוגיית הבלוקצ'יין עבור האנושות. לאן היא תיקח אותנו בסופו של דבר? את זאת איננו יכולים לדעת עדיין. כפי שלא ניתן היה לחזות את מלוא השימוש באינטרנט בשנותיה הראשונות, כך איננו יכולים לפענח מה יהיה השימוש בטכנולוגיות שמעולם לא היו ברשותנו, ושמקנות לבני-האדם את היכולת לעבוד, לתקשר ולשתף פעולה בדרכים שמעולם לא היו קיימות בהיסטוריה האנושית.

"יכול להיות שבעוד חמישים שנה אנשים יסתכלו לאחור ויגידו, "איך הם לא ראו את הסכנות הנוראיות?" מודה בן ששון, "אבל כרגע אני עדיין חושב שהתועלת עולה על הסיכון".


אתם מוזמנים לקרוא עוד על עתיד הבלוקצ'יין, והשינויים שהוא עשוי להביא לעולם, בספרי "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

[1] http://nakamotoinstitute.org/the-god-protocols/

[2] https://www.washingtonpost.com/news/the-switch/wp/2014/05/21/marc-andreessen-in-20-years-well-talk-about-bitcoin-like-we-talk-about-the-internet-today/?utm_term=.1d582e00c206

[3] http://www.canadianbusiness.com/innovation/change-agent/vitalik-buterin-ethereum/

רוסיה כמורדור: מלחמת הבוטים בגוגל כמשל למאבקים על שליטה בעולם

רוסיה כמורדור: מלחמת הבוטים בגוגל כמשל למאבקים על שליטה בעולם

פוסט זה התפרסם במקור בטור במגזין גלובס


לפני שנה וקצת אירע דבר מוזר באינטרנט: גוגל טרנסלייטור, המתרגם האוטומטי של גוגל, החל לתרגם את המונח "פדרציה רוסית" ל"מורדור". למי שלא מכיר, "ממלכת מורדור, שבה הצל לא נרדם", היא מקום מושבו של שר האופל בעולם הפנטזיה של "שר הטבעות".

מה גרם למתרגם האוטומטי לקשר בין "הפדרציה הרוסית" לבין ממלכת האופל הדמיונית? ולפני שתחשבו שמדובר בדבר של מה בכך, נזכיר ש-500 מיליון אנשים עושים שימוש בשירותי התרגום של גוגל. שירותי התרגום של גוגל מאפשרים לאנשים ממדינות שונות לשתף פעולה ולעשות עסקים ביחד.

אבל אם בשיתופי-פעולה בינלאומיים עסקינן, רוב הרוסים לא יעריכו את העובדה שהם מזוהים כאורקים (יצורים מפלצתיים) וטרולים (מעצבנים) בעיני גוגל. אז מה קרה כאן?

שירות התרגום של גוגל מהווה דוגמה לבינה המלאכותית החדשה: כזו שאינה מתוכנתת על ידי בלשנים בכירים, שמקנים לה כללים ברורים להבנת השפה, אלא מתוכננת כישות לומדת, העוברת על מידע רב ומזהה בעצמה את דפוסי השפה בדומה לילד אנושי. המערכת עוברת על פורומים, עמודי רשת ומסמכים בכל השפות, ומגיעה למסקנות בנוגע לדרך התרגום המתאימה ביותר עבור כל מילה ומילה. כמו כל ילד, היא לומדת מהעולם שמסביבה.

אבל מה קורה אם העולם מנסה לרמות אותה?

במקרה של הפדרציה הרוסית, נראה שבני-האדם אכן הצליחו לרמות את המתרגם האוטומטי. גולשים אוקראינים רבים החלו לכנות את הפדרציה הרוסית בשם הגנאי "מורדור", בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה ב-2014. המתרגם האוטומטי של גוגל ראה, למד והבין בהתאם: הפדרציה הרוסית הפכה לממלכת השחור, ושם המשפחה של שר החוץ של רוסיה תורגם ל"סוס קטן עצוב".

הפרשייה מעלה שאלות פילוסופיות וחברתיות מרתקות. ניתן לטעון ובצדק, שהמתרגם האוטומטי של גוגל מנסה ללמוד את החברה האנושית מתוך דפוסי הדיבור והכתיבה שלה. אם לא ניתן לו לעשות כן, אנו למעשה מקבעים את השפה הקיימת כיום – ואת הערכים המוטמעים בה – וכופים אותם על דור העתיד. ידוע לכול כי השפה האנושית היא דינמית ומשתנה כל העת, כדי לאמץ רעיונות ומושגים חדשים. למשל, המונח "לגגל" הוא תוצר של השתנות טבעית של השפה. כך גם "ג'מבו", שהיה במקור פיל עצום שריתק את תושבי העולם המערבי; והמילה Nimrod, שרכשה באמריקה משמעות חדשה כ"דביל". כנראה, משום שבאגס באני (הארנב) השתמש בה תכופות כתיאור גנאי לאלמר פאד (צייד הארנבים).

השאלה היא – האם השפה באמת משתנה מעצמה, כתוצאה מכך שמיליוני אנשים מתחילים מרצונם להתייחס לרוסיה כ"מורדור"? לאו דווקא. המתרגם האוטומטי של גוגל מסתמך גם על תוצרי עבודתם של בוטים – אלגוריתמים פשוטים יחסית, המסוגלים לכתוב או לערוך תוכן באינטרנט. בוטים כאלו קיימים בכל מקום. לפי חלק מההערכות, ב-2009 בוטים הפיקו רבע מכל הציוצים בטוויטר, 'צפו ביותר ממחצית מכל המודעות באינטרנט ב-2013, וביצעו עד למחצית מכל העריכות בוויקיפדיה.

המתרגם האוטומטי של גוגל לומד מתוצרי כל הבוטים האלו, ומי שמתכנת בוט להפיץ מידע מסוים, יכול להשפיע בדרך זו על השיח ברשת ועל דרך הדיון והשפה. הבוטים האלו אפילו נלחמים זה בזה כדי למשוך את תשומת לבנו או לתקן 'טעויות' של בוטים אחרים, כפי שהודגם במחקר על ויקיפדיה מהשנה האחרונה.

תסריטאי המדע הבדיוני אוהבים לספר לנו על מלחמות רובוטים בבני-אדם, ומלחמות רובוטים ברובוטים. הקרבות האלו החלו בעשור האחרון, אלא ששדה הקרב אינו בעולם הפיזי, אלא בזירת הידע האנושית. לרובוטים המודרניים הללו אין גוף משלהם. הם אלגוריתמים פשוטים שמתחרים זה בזה כדי לעצב את הידע שלנו על העולם.

לא אתפלא אם גם מאחורי פרשיית "מורדור" נגלה חבורה של מתכנתים שפיתחו בוטים המנסים להפיץ את המם החדש ולהשפיע בדרך זו על גוגל. הניסיון אולי משעשע, אבל הוא חושף תופעה עגומה. אם במקור נועדה רשת האינטרנט להיות שוק פתוח של רעיונות המתחרים זה בזה, הרי שהמציאות מראה לנו תוצאה אחרת: מי שמפעיל את הבוטים ביעילות הגבוהה ביותר, מצליח יותר להפיץ את עמדותיו. כפי שלמדנו לאחרונה מהצהרת טוויטר לקונגרס האמריקני, בוטים בחסות רוסיה סייעו להפיץ כמעט חצי-מיליון מציוציו של דונלד טראמפ במהלך מסע הבחירות, אך כמעט לא הפיצו את הציוצים של מתחרתו הילארי קלינטון.

התוצאה ברורה.

מי הפעיל את אותם בוטים? אותו אדם שעשה שימוש נרחב בבוטים בשנים האחרונות כדי להשפיע על הדיונים הציבוריים במדינות המערב, והוסיף ואמר בשנה האחרונה, כי "המדינה שתוביל בבינה המלאכותית, תשלוט בעולם".

יודעים מי זה? ולדימיר פוטין, כמובן, מנהיג הפדרציה הרוסית. אז בעצם, אולי מורדור אינה טעות אחרי הכול.


אתם מוזמנים לקרוא עוד על רעיונותיי לגבי השלטון, הדמוקרטיה והממשל בספרי "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

הפעם הראשונה שלי במחלקה ראשונה – איך זה מרגיש להיות עשיר ליום

הפעם הראשונה שלי במחלקה ראשונה – איך זה מרגיש להיות עשיר ליום

רק כשהגעתי לשדה התעופה גיליתי: שובצתי במחלקה ראשונה בטיסה לקונגרס העתידים בצ'ילה.

בנקודה זו עלי להתוודות שמעולם לא זכיתי לכבוד מלכים שכזה. אני מוזמן תכופות להופיע בארצות הניכר ולדבר עד שגרוני ניחר, אך איש עוד לא מימן עבורי טיסה במחלקה ראשונה. עד לאותו היום הייתי כאחד האדם, אך כנראה שהסנאט בצ'ילה – שהזמין אותי להרצות בקונגרס העתידים – הכיר בערכי האמיתי. התוצאה הייתה תגובת שרשרת: מרגע שקיבלתי את הכרטיס מהמכונה, ובחנתי בעיניים גדולות את המילים "מחלקה ראשונה", התחולל בתוכי השינוי. גבהתי בעשרה סנטימטרים לפחות, וכל היתר מסביבי היו כננסים בעולם של מחלקה ראשונה. הם היו ליליפוטים, ואני הייתי גוליבר. הם היו דרדסים, ואני – דרדסבא.

כשהגיע הזמן לעבור את הבדיקה הבטחונית, צעדתי בביטחון לתור של מחלקה ראשונה. לא יכולתי להימנע מלהתבונן ברחמים מהולים בבוז בתור המקביל – ההוא של פשוטי העם, אותם פראים נטולי-משאבים עמם נאלצתי לחלוק את מטוסי. בחזה מתוח עברתי את הבדיקה הבטחונית, ואני עדיין סבור שהסיבה היחידה שלא פרשו למרגלותיי שטיח אדום היא שהוא היה בניקוי יבש באותו הזמן.

לאחר הבדיקה הקצרצרה, המשכתי היישר ללאונג' – כלומר, לסלון השמור לנוסעים במחלקת עסקים, מחלקה ראשונה ואלוהים. שם, בין ציורי אמנים וחדרי טלוויזיה, סעדתי את נפשי באינטרנט במהירות גבוהה בחינם, ואת גופי בכל מיני סלטים, לחמים ובשרים. המלצרים שירתו אותי בחרדת קודש, כראוי, ואני השבתי להם כגמולם בחיוך שהגיע לשפתיי בלבד, עת עברו ליד שולחני.

מקץ ההמתנה הקצרה, יצאתי מהסלון, עקפתי את הפינה והגעתי מיד לשער הכניסה למטוס. אנשי הפרולטריון אמנם כבר החלו לדשדש ברגליהם לכיוון השער, אך אני עקפתי אותם בביטחון והצגתי לדיילת את כרטיס המחלקה הראשונה. היא הזמינה אותי להיכנס – ללא תור וללא המתנה מיותרת. המשכתי לתוך השרוול עד שהגעתי לפתח המטוס, ונחשפתי לראשונה – כאותו חוקר ארצות ספרדי שמוצא את ערי הזהב הנסתרות מולו, או פרודו באגינס הזוכה לשזוף בעיניו לראשונה את ערי האלפים הנאוות – לפאר ולהדר של מחלקה ראשונה.

הדיילת הובילה אותי ביראת כבוד אל מקום מושבי. סליחה, מיטתי. זה לא היה כיסא צר ודחוק של מחלקת תיירים, או כיסא מרווח של מחלקת עסקים. במקום זאת, קיבלתי כיסא שבלחיצת כפתור עשה שינויי-צורה מהסוג השמור לרובוטריקים, והפך למיטת יחיד עם כרית ושמיכה שאף בית-מלון לא היה מתבייש בהן. מנורת שולחן מתכווננת סיפקה לי אור על מנת שאוכל לקרוא בנוחות, והשולחן המתקפל עצמו איפשר לי לעבוד על המחשב בנוחות מירבית.

בנקודה זו החלו הספקות העצמיים לתקוף אותי. האם אני באמת ראוי להיות כאן? האם לא התעליתי אל מעבר למעמדי? האם לא ישימו כולם לב שאני בעצם רק רועי? כנחשים על מטוס הזדחלו ספקותיי מסביבי, אך אני הזכרתי לעצמי שבמחלקה ראשונה אין נחשים, והטבעתי את הרגשות הסוררים בכוס יין לבן איכותי. זמן קצר לאחר ההמראה הזמנתי את ארוחת הערב (שלא אפרט לגביה, מלבד העובדה שהיא הייתה ברמה של מסעדת גורמה), והלכתי לישון באותה מיטה נוחה, בין כנפי מלאכים וצמר שוודאי נגזז מבטנם של חתלתולי אנגורה לבנים בני-יומם.

2018-01-10 23.49.55

אוכל של מחלקה ראשונה. מנה ראשונה בלבד מארוחת הערב.

רק כאשר נחתנו בסנטיאגו, עיר הבירה של צ'ילה, גיליתי את אחד היתרונות הגדולים ביותר של מחלקה ראשונה: דקה קלה בלבד לאחר שנצמד השרוול לדלת המטוס, כבר יכולתי לקום ממיטת הכיסא שלי ולעזוב את כלי הטיס. בלי תור, בלי המתנה, בלי התחשבות באחרים. לא היה עוד צורך לנסות להבין האם האיש שבמושב מולך ינסה להשתחל לפניך בתור, או להתחמק ממזוודות שנופלות מהמדפים העליונים. פשוט – קמתי ויצאתי.

כמובן, לא הספקתי לעבור עשרה מטרים לפני שקפץ מולי בזריזות אחד מנציגי הסנאט הצ'יליאנים עם שלט גדול בידיו, עליו התנוסס שמי באותיות קידוש לבנה. הודיתי שזה אני, ומיד נלקחתי לסוויטת ה- VIP שבשדה התעופה.

נו, מה חשבתם? שייתנו לי לחכות להסעה בשדה התעופה ככה סתם? מסתבר שיש להם סוויטות VIP בהן יכולים האורחים המכובדים ביותר לשהות מבלי שיתחככו בהמוני האדם הפשוטים. ביליתי בסוויטה שעה קלה, ואז הגיעה המונית שלקחה אותי למלון בסנטיאגו, והתחלנו את המסע הגדול בצ'ילה.

2018-01-10 21.47.53.jpg

עתידן שמרוצה מהווה, מנמנם במיטתו במחלקה ראשונה, בדרך לצ'ילה.

אבל מה כל זה אומר?

מתוך כל החוויה המרתקת (והנעימה) הזו, הדבר שהרשים אותי ביותר היה הבידוד. הטיסה במחלקה ראשונה שונה לגמרי מממחלקת תיירים: אתה יכול לעלות למטוס ולרדת ממנו מבלי להיות בקשר עין, יד או ריח עם שאר הנוסעים – להוציא את הבודדים שנמצאים עמך במחלקה ראשונה.

ואם לומר את האמת, זה מטריד.

ברור לי שראוי שאנשים יוכלו לשלם מכספם על מנת לקבל את השירות הטוב ביותר – שעשוי לכלול גם בידול מאחרים וזירוז תהליכים. ולצד ההכרה בזכות זו, איני יכול שלא לחשוב על הפוליטיקאים – נבחרי ונציגי הציבור – שבכל טיסה לחו"ל מוצאים עצמם מבודדים מהאזרחים הקטנים שאת חייהם הם מנהלים. או על נסיכי עמק הסיליקון, שיכולים לקבוע את דרכי ההתנהלות של חברות ענק כגוגל ופייסבוק, ומבודדים באופן דומה מהציבור – עד כדי כך שהם בוודאי אינם טסים אפילו במחלקה ראשונה, אלא במטוס פרטי משלהם.

ישאלו עכשיו חבריי – "אז מה אתה מציע לעשות? הרי אי אפשר לעצור אנשים מלטוס במחלקה ראשונה!"

זה נכון, ולכן איני מצפה שהמנהג הזה ישתנה. חשוב לאפשר למדינאים וליזמים לטוס בתנאים הנוחים ביותר האפשריים, על מנת שיגיעו ליעד רעננים ומוכנים לפעולה. מכיוון שכך, זוהי אינה רשומה הקוראת לפעולה. כתבתי אותה בעיקר כדי להדגיש את הפער הקיים בין 'המעמדות' שהתהוו – שקשה למצוא את הדרך לגשר עליו, אך הוא משפיע באופן בלתי-נמנע על תפישותיהם וראיית עולמם של המנהלים והמדינאים שמובילים את החברה האנושית.

ייתכן בהחלט שבעוד כמה עשורים – אם נגיע לעתיד של מדינות ענן ושל דמוקרטיה ישירה, כפי שאני חוזה בספרי "השולטים בעתיד" – נפתח מערכות באמצעותן יוכלו כל האזרחים להיות מעורבים בשלטון, וכך ניחלץ מן המצב בו מעטים קובעים מדיניות עבור כלל הציבור, למרות ההפרדה הקיצונית שלהם מאותו ציבור ומתנאי החיים שלו.

אבל כך או כך, אני מתכוון להמשיך בינתיים ליהנות במחלקה ראשונה.

ויקיפדיה אינה אנציקלופדיה – וטוב שכך

ויקיפדיה אינה אנציקלופדיה – וטוב שכך

אמש כתבתי את הפוסט הבא בפייסבוק, שזכה למאות לייקים ועשרות שיתופים (ועוד היד נטויה) –

שנת 2012: הליכודניקים החדשים מונים אלף חברים. מנסים ליצור ערך ויקיפדי.

עורכי ויקיפדיה – "לא, לא הוכחתם שיש חשיבות לקבוצה הזו."

יולי 2017: הליכודניקים החדשים מונים 12,000 חברים. כותבים עליהם בכל מקום בעיתונים. דיונים סוערים מתחוללים בחברה הישראלית לגבי הלגיטימיות שלהם. מבקשים יפה שיופיע עליהם ערך בוויקיפדיה.

עורכי ויקיפדיה – "כן, נו, אבל אנחנו לא באמת בטוחים שהצלחתם להכניס מישהו לכנסת. אולי בכלל אין לכם כוח אמיתי? בואו נראה מה יקרה בבחירות הבאות. עד אז, לא מאשרים לכם ערך."

אוגוסט 2017: הליכודניקים החדשים הם הסיעה השנייה בגודלה בליכוד. הם מגנים את כנס התמיכה בראש הממשלה, ובתגובה מפלגת הליכוד משתקת עצמה לדעת וחוסמת את יכולת ההתפקדות דרך אתר האינטרנט שלה כדי לעצור את גדילתם. מעריב מקדיש להם את העמוד הראשון במהדורת סוף שבוע – "בליכוד פועלים לסילוק 12 אלף חברי הליכודניקים החדשים". יו"ר הקואליציה דוד ביטן טוען שמדובר ב- "ניסיון ברור של השתלטות עוינת".

עורכי ויקיפדיה עדיין מתנגדים, בטיעון המדהים הבא (ואני מצטט מדף השיחה על טיוטת הערך) – "אם בעוד מספר חודשים הליכוד… יבטל את קיומם הרי שהיו אפיזודה חולפת. שלא ממש באה לעולם."

קלטתם? אם הליכוד יבטל את קיומם של הליכודניקים החדשים, הרי שבבת-אחת תיעלם כל משמעותם וכל המודעות שעוררו לפוליטיקה המפלגתית בשש השנים האחרונות. העובדה שללא קיומם ונוכחותם לא ניתן להבין הצהרות של הליכוד – המפלגה הגדולה ביותר בכנסת – בשנים האחרונות, אינה מעניינת כנראה חלק מהעורכים בוויקיפדיה.

הליכודניקים החדשים, נרצה או לא נרצה, מהווים אבן-דרך בתרבות הפוליטית הישראלית. לטוב או לרע – אני לא מתיימר להגיד. אבל הם עושים שינוי בתבניות החשיבה שהיו שגורות בחברה הישראלית, ומדהים בעיניי שהמהלך הזה אינו מתועד בוויקיפדיה.

אז מה קורה כאן? ויקיפדיה היא מיזם מדהים ומעורר-השראה, אבל היא נסמכת על בני-אדם שיכולים לטעות ולדבוק בעמדות שגויות לאורך זמן. ידועות גם פרשיות בהן עורכי ויקיפדיה הושפעו באופן מובהק מהאידיאולוגיות שלהם. יש תחושה מאד ברורה שזה מה שקורה במקרה שלפנינו, בו בכירי הליכוד מרוויחים מכל יום נוסף בו אין ערך על "הליכודניקים החדשים", שהציבור יוכל ללמוד ממנו על המתרחש. בינתיים, טיוטת הערך תקועה בדיונים ביורוקרטיים אינסופיים ולא מסוגלת להתקדם למימוש.

אז אם להמשיך באותו הקו, הנה תחזית לעתיד –

שנת 2050: לליכודניקים החדשים עדיין אין ערך בוויקיפדיה. גם לישראל אין, אחרי שנחרבה והייתה אפיזודה חולפת.

ואני מקווה לטעות.

התעוררו שפע של תגובות לפוסט, אבל אחת המעניינות ביותר הייתה זו של אבנר קנטור, עורך מנוסה בוויקיפדיה ופעיל בעמותת ויקימדיה, שהסביר את הסיבה להתנגדות בכך ש-

"באנציקלופדיה אמורים להיות דברים אנציקלופדיים."

אלא שיש רק בעיה אחת: ויקיפדיה כבר מזמן אינה אנציקלופדיה.

 

ההיסטוריה של ויקיפדיה

כדי להסביר קביעה זו נחזור הרחק אחורנית לעבר, לתקופה בה ג'ימי ויילס – מייסד ויקיפדיה – ניסה לפתוח אנציקלופדיה מקוונת מסוג חדש לגמרי. הוא קרא למיזם ניופדיה (Nupedia) – אנציקלופדיה בה מתנדבים כותבים ערכים בנושאים מסוימים, ואז הטקסט מועבר למומחים בעלי-שם לביקורת עמיתים. הרעיון לא עבד, גם מכיוון שלמומחים נדרש זמן רב להעביר ביקורת על הערכים, וגם מכיוון שכל העניין יצר תחושה לא-נוחה בקרב המתנדבים, שהרגישו כמו תלמידי תיכון שמגישים חיבור למורה – והוא חוזר אליהם מלא בסימונים אדומים.

ויילס הבין שהעניין לא עובד, אבל אז בא אליו לארי סנגר והציע מיזם צדדי אחר, שנודע כיום בשם ויקיפדיה. לפי הרעיון המקורי של ויקיפדיה, יכול כל אדם לערוך, להוסיף ולשנות כל ערך כרצונו – אבל אחרים יכולים 'להילחם' בשינויים שלו.

כמובן, ארגון מסוג זה מושך אוטומטית ונדליסטים שינסו להשחית ערכים, אבל מכיוון שהטיוטות של כל ערך נשמרות לנצח, הלכה למעשה, קל לשחזר כל ערך שהושחת בלחיצת כפתור אחת. כל עוד יש מספיק אנשים שדואגים לקיומה ולשימורה של ויקיפדיה, היא מצליחה לשרוד ולשגשג.

בעשור הראשון לקיומה של ויקיפדיה, היא התחרתה עם האנציקלופדיות המסורתיות – לא בהכרח אלו הכתובות על עיסת עץ מולבנת (ע"ע נייר) אלא גם באלו שעברו לעולם המקוון, כאנציקלופדיה בריטניקה. המאפיין העיקרי של האנציקלופדיות הללו היה התיימרותן לאיכות גבוהה: הן העסיקו את מיטב המומחים בכל תחום כדי שיכתבו ערכים מלוטשים היטב. בזמן זה, ויקיפדיה עבדה בשיטת נחיל הנמלים: אלפי אנשים היו עמלים לעתים על ערך יחיד, מתווכחים לגביו, אוספים קישורים וסימוכין לטענותיהם, ומתעמקים בעדיפותה של מילה בודדה על פני אחרת.

די ברור מי ניצח. מחקרים מראים שוויקיפדיה מדויקת בערך כמו אנציקלופדיה בריטניקה, אבל ויקיפדיה מנצחת בגדול במספר הקוראים. מדי חודש זוכה ויקיפדיה ב- 18 מיליארד כניסות. באותו זמן, מכירות אנציקלופדיה בריטניקה צנחו מ- 120,000 עותקים בשנת 1990, ל- 8,000 בלבד בשנת 2009. ב- 2012 החליטה אנציקלופדיה בריטניקה פשוט להפסיק להדפיס עותקים על נייר, ועברה לגמרי לעולם האונליין שם היא גובה עדיין כסף ממנויים. מספר הערכים באנציקלופדיה בריטניקה אונליין עמד ב- 2008 על 120,000, וגם אם גדל מאז, הוא בוודאי אינו מתחרה בארבעים מיליון הערכים של ויקיפדיה.

במילים אחרות, ויקיפדיה השאירה את האנציקלופדיות הרחק מאחור. היא עשתה זאת בזכות הסתמכותה על הקישוריות של האינטרנט, שמאפשרת לכל אדם לקחת חלק בתהליך העריכה. היא עשתה זאת בזכות הבנתה שמודל חינמי ימשוך הרבה יותר קוראים – ובהתאם לכך, גם הרבה יותר תרומות. היא עשתה זאת באמצעות כינון פלטפורמה שמאפשרת לאנשים לתרום לדיונים בקלות. היא עשתה זאת מכיוון שהסתמכה על עלויות אחסון המידע הנמוכות (שרק צנחו מאז בכמה סדרי גודל) כדי לשמור כמויות עצומות של מידע וערכים.

 

הבסיסים האמיתיים של ויקיפדיה

יוצא מכל זאת שוויקיפדיה הצליחה בדיוק משום כך שנטשה את המודלים האנציקלופדיים שהיו נהוגים עד אותה תקופה. אבל היא עדיין נזקקה לאצטלה של כבוד – לגושפנקה שהיא "באמת באמת אנציקלופדיה" – ומשם מגיעה הטענה ש- "צריכים להיות בה דברים אנציקלופדיים."

אלא שאנציקלופדיות (ועקרונותיהן) הן תוצר של עולם העבר ושל הטכנולוגיות שעיצבו אותו.

אנציקלופדיות מסורתיות מוגבלות במקום (מכיוון שכל ערך מחייב עוד דף או יותר, ודפים עולים הרבה כסף), ולכן יש בהן מספר ערכים מצומצם. לוויקיפדיה אין את המגבלה הזו, מכיוון שכל המידע נשמר בזול בשרתים.

אנציקלופדיות מסורתיות מוגבלות במספר הערכים, מכיוון שצריך לשלם לעורכים ולמומחים שיכתבו ויתחזקו אותן. לוויקיפדיה אין את המגבלה הזו, מכיוון שכמעט כל העורכים עובדים בחינם.

כך שאין משמעות ל- "דברים אנציקלופדיים" במאה ה- 21, ואין טעם לתמוך בעקרונות אנציקלופדיים מאובנים שמתאימים לתקופה אחרת. במקום זאת, ויקיפדיה צריכה להתגבר על תסביך הנחיתות שליווה אותה וגרם לה להשוות את עצמה כל הזמן לאנציקלופדיות מסורתיות, ולהבין שהיא צריכה לכונן תפישה חדשה: לא מה "אנציקלופדי" ומה לא, אלא מה "ויקיפדי" ומה לא.

ובכן, מה ויקיפדי?

 

שלושת הבסיסים של ויקיפדיה

לטעמי, ויקיפדיה מושתתת על שלושה בסיסים –

  1. דיון ציבורי המוביל לשיפור מתמיד: ויקיפדיה נסמכת על יכולתם של ההמונים להתווכח זה עם זה באופן מסודר, כאשר העובדות במציאות הן אלו שקובעות בסופו של דבר מי צודק ומי לא – ובהתאם, מה יופיע בערך.
  2. אגירת והנגשת מידע: לאגור כמויות עצומות של מידע ולהנגיש אותו לציבור.
  3. שקיפות מלאה: הדיונים חייבים להיות שקופים כדי לוודא שאין הטיה מגבוה לאחד הצדדים.

תמיכה בשלושת הבסיסים הוויקיפדיים הללו תאפשר לוויקיפדיה להמשיך להתפתח ולפרוח. מי שדוגל בשלושת הבסיסים הללו מבין שאין שום סיבה לפחד מ- 'אינפלציה' של ערכים. בעולם בו עלות אגירת המידע אפסית, אפשר בהחלט לתת לכל אדם לפתוח ערך גם על החתול שלו – ובתנאי שאפשר לאמת את הטענות שבערך והוא באיכות גבוהה. ואין גם שום בעיה (ויש שיגידו שאף רצוי) שלכל אדם יהיה ערך על עצמו ("ויקיאנשים"). למה לא, בעצם? הרי המקום הנחוץ לשם כך בשרתי המידע קיים בשפע, ובעלויות אפסיות ביחס לתרומות שאפשר לגרוף בתמורה לשירותים הללו.

לחלופין, נסיגה מהבסיסים הללו – כפי שמתרחש בוויקיפדיה הישראלית – תזיק למיזם כולו. נראה שוויקיפדיה הישראלית מתנהלת כיום בכוונה ברורה לצמצם את מספר הערכים עד למינימום האפשרי ש- "יביא תועלת לציבור" או ש- "יש בהם חשיבות". אבל מי קובע באיזה ערכים יש חשיבות או תועלת? הוויקיפדים עצמם – וכל מי שניסה בעבר יודע כמה קשה להתערב בקליקה הזו או להשפיע עליה. וכך, שניים מבסיסי ויקיפדיה מתערערים: הציבור מודר הלכה למעשה מהדיונים מסביב לערכים, וקיים ניסיון לצמצם את כמות המידע הזמינה לציבור במקום להגדיל אותו.

אני מקווה שוויקיפדיה הישראלית תצליח לחזור לעקרונות הבסיסיים שבזכותם ניצחה ויקיפדיה העולמית את כל מתחרותיה מהעבר. הנחמה היחידה היא שאם ויקיפדיה הישראלית לא תעשה זאת, הרי שבמוקדם או במאוחר תקום לה חלופה יעילה יותר, שתספק את השירות שכולנו ראויים לו במאה ה- 21: ידע, בכל נושא, בכל מקום, בכל זמן.

 


אתם מוזמנים לקרוא עוד על הדרך בה ויקיפדיה פועלת, מדוע היא מוצלחת יותר מאנציקלופדיות מסורתיות, וכיצד ארגונים מתחילים להטמיע שיטות ניהול דומות לאלו שבוויקיפדיה בספרי החדש "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

האם אימוץ על-ידי הורים חד-מיניים (לסביות והומו-סקסואלים) פוגע בילדים?

האם אימוץ על-ידי הורים חד-מיניים (לסביות והומו-סקסואלים) פוגע בילדים?

משרד הרווחה הודיע לאחרונה שאימוץ על-ידי משפחה חד-הורית עלול להעמיס קשיים על הילד.

נתחיל בשאלה החשובה הראשונה: האם ראוי שהמדינה תשלול מזוגות כלשהם את הזכות לאימוץ?

נראה לי שהתשובה כאן חיובית באופן גורף. מסיבות היסטוריות ותרבותיות, המדינה אינה מתערבת בזכות להבאת ילדים לעולם. אך כאשר היא מתבקשת להחליט האם להעביר ילד שהתייתם מהוריו לזוג בעל סבירות גבוהה יותר מהרגיל להסבת נזק נפשי או גופני (למשל, זוג המכור לסמים), לעומת זוג נורמטיבי יותר, ברור מה ראוי לעשות לטובת הילד.

אבל עכשיו מגיעה השאלה השנייה החשובה: האם הורים חד-מיניים גורמים באמת נזק לילדים שאימצו? מה אומרים המחקרים?

קיימים אמנם שפע של מחקרים בתחום מהעשורים האחרונים, אבל נודה באמת: בסוגיה טעונה כל-כך, קשה למצוא חוקרים שאינם מוטים מלכתחילה לכיוון זה או אחר. הנושא מסתבך עוד יותר מכיוון שאיננו חוקרים ילדים 'סתם', אלא ילדים שחוו טראומה כאשר איבדו את הוריהם ונשלחו לאימוץ, ולכן ברור שסיכוייהם לפתח קשיים פסיכולוגיים גבוהים יותר מאלו של ילדים אחרים. אם ננסה להשוות ילדים מאומצים מכל סוג שהוא, לילדים שהוריהם בריאים ובזוגיות טובה, ברור שנגלה שהילדים המאומצים סובלים יותר מקשיים – ובלי קשר למין ההורים שאימצו אותם.

למרות הקשיים המחקריים הללו,  התמונה הגדולה חושפת עמדה הקרובה לקונצנזוס (קרובה ככל שאפשר להגיע לקונצנזוס מדעי, במיוחד בסוגיה טעונה כל-כך) בקרב החוקרים האקדמיים. חוקרים בבית-הספר למשפטים של קולומביה אספו את כל המחקרים שעוסקים בסוגיה זו ושתאמו לקריטריונים המדעיים הבסיסיים ביותר: כלומר, התפרסמו במגזינים מדעיים עם ביקורת עמיתים. סך הכל הם מצאו 79 מחקרים. מתוכם, 75 הגיעו למסקנה שילדים לזוגות הומו-סקסואלים או לסביות אינם סובלים יותר מילדים אחרים במשפחות הטרו-סקסואליות תואמות. רק ארבעה מחקרים מצאו השלכות שליליות לאימוץ על-ידי הורים חד-מיניים [1].

קיימות, כמובן, טענות כנגד הסקירה ועורכיה, אבל סקירות אחרות של המחקרים הרלוונטיים חושפות תמונה דומה. סקירת כל המחקרים שהתפרסמו בתחום בין 2002 ל- 2014 על אזרחי ארצות הברית חושפת תוצאות דומות. ובלשון הסקירה –

"מחקרים אלו חושפים שילדים שגודלו במשפחות חד-מיניות עומדים בדיוק כמו ילדים ממשפחות ממין-שונה במגוון רחב של אומדנים לילדים: ביצועים אקדמיים, התפתחות קוגניטיבית, התפתחות חברתית, בריאות פסיכולוגית, פעילות מינית מוקדמת ושימוש בחומרים מזיקים." [2]

סקירה דומה על מחקרים שנערכה בשנת 2000 חשפה תוצאות דומות [3] , וכך סקירה נוספת של חוקרים אחרים משנת 2005 [4]. אפילו בסקירה היחידה שמצאתי שמתייחסת בביקורתיות למחקרים קודמים בתחום, לא ניתן למצוא קביעה שילדים שגודלו במשפחות חד-מיניות סובלים יותר מעמיתיהם ממשפחות הטרו-סקסואליות [5], אלא לכל היותר המלצות להמשך המחקר בתחום. כאמור, זהו מצב הקרוב לקונצנזוס בקהילה המדעית.

נציגי משרד הרווחה טוענים שטובת הילד עומדת בראש מעייניהם, אך נראה שהם דווקא פוגעים בה בהתנהלותם. הסיבה היא שישנה באמת בעיה אחת עמה נאלצים ילדים להורים חד-מיניים להתמודד, והיא הסטגימטיזציה מצד החברה. באחד המחקרים שנערכו בהולנד לאחרונה על ילדות שגודלו על-ידי שתי אמהות לסביות, התברר שאכן חלק מהילדות סבלו מבעיות התנהגותיות מסוימות – אך אלו היו מקושרות לתגובה השלילית של החברה כנגד המשפחה. צעירות שדיווחו על יותר סטיגמטיזציה הומופובית, גם סבלו מיותר בעיות התנהגותיות [6]. מכיוון שכך, כאשר נציגי משרד הרווחה טוענים שמשפחות חד-מיניות עלולות "להעמיס מטען נוסף על הילד", הם צודקים בהחלט – אבל המטען הזה מגיע (גם) מהסטיגמטיזציה שמשרד הרווחה עצמו תורם לה כנגד משפחות חד-מיניות.

וכל הנקודות האלו לא רלוונטיות כלל לדיון, מאחר ומשרד הרווחה פועל בסך הכל לפי חוק אימוץ הילדים. החוק קובע במפורש ש- "אין אימוץ אלא על ידי איש ואשתו יחד". המדינה עושה החרגות מסוימות, אבל אלו היוצאות-מן-הכלל שאינו מעידות על הכלל. חוק אימוץ הילדים נחקק לפני יותר משלושים שנה, ומאז לא נערכו בו שינויים מהותיים של ממש [7]. אם רוצים לשנות את התנהלות המדינה באופן גורף, צריך לקדם קודם את שינוי חוק אימוץ הילדים. עד אז, אין הרבה טעם לבוא בתלונות למשרד זה או אחר – דומה הדבר לפלסטר שמניחים על פצע, במקום לטפל באנטיביוטיקה במקור הזיהום. רוצים להביא לשינוי? לכו לכנסת, שכרו לוביסט ואיש יחסי ציבור. מכיוון ש- 76 אחוזים מהישראלים היהודים תומכים בנישואים חד-מיניים [8], אפשר לקוות שתושג גם הסכמה דומה לגבי אימוץ. בתקווה במהרה בימינו נוכל לשנות את החוק הבעייתי הזה.

או שלא, כי מדינה יהודית דתית וכל זה. אבל רגע, כל הדיון היה על טובת הילדים, לא?

[1] – http://whatweknow.law.columbia.edu/topics/lgbt-equality/what-does-the-scholarly-research-say-about-the-wellbeing-of-children-with-gay-or-lesbian-parents/

[2] – https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC4091994/

 [3] – http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/j.1741-3737.2000.01052.x/abstract

[4] – https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/16158732/

[5] – http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0049089X12000580

[6] – http://williamsinstitute.law.ucla.edu/press/press-releases/dutch-adolescents-lesbian-parents-2015/

[7] – https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.4258859

[8] – http://www.mako.co.il/news-israel/education-q2_2016/Article-569c3b14b5a0551004.htm

איך דיסני שומרת את מיקי מאוס מאחורי סורג ובריח

איך דיסני שומרת את מיקי מאוס מאחורי סורג ובריח

מכון מופ"ת הזמין אותי להרצות השבוע על עתיד זכויות היוצרים. בחרתי להתמקד באחת הזוויות החורה לי אישית ביותר: זו העוסקת במאמרים אקדמיים. אני מקווה שתיהנו מהרשומה, שנגזרה מתוך ההרצאה המקורית.

 

אם אתם חוקרים באקדמיה ובתעשיה, בוודאי תכירו את התהליך הבא: אתם מקבלים גראנטים ממשלתיים, עורכים מחקר מעמיק, משקיעים כל טיפה של מרץ ואנרגיה ויאוש שיש לכם כדי להשיג תוצאות, ואז מנסים לפרסם אותן. כותבים מאמר אחד. מתקבל. ואז, במאמר השני, מתחילה הבעיה. בכל מאמר אתם צריכים לכתוב הקדמה – Introduction – שהיא עמוד או שניים של רקע על מצב התחום כיום. צריך לכתוב את השיטות. והדבר הכי מתסכל הוא שבחצי מהמאמרים שאתם כותבים, ההקדמה יכולה להיות כמעט זהה. חלק גדול מהשיטות אפשר להעתיק מילה במילה – והן עדיין יהיו מתאימות גם במאמרים הבאים.

אבל אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא מעתיקים בעצמנו. במקום זה, אנחנו מסתכלים על ההקדמות של המאמרים הקודמים שלנו וכותבים אותן מחדש. לא מעתיקים – זה אסור. רק… כותבים מחדש לפי בדיוק אותו סדר רעיוני ועם מילים אחרות ואולי רפרנס חדש פה ושם. ולמה? כי אסור לנו להעתיק ממאמרים קודמים שכתבנו. כי זהו חטא ה- Self plagiarism – שחוקרים גדולים וחשובים כבר לקו בו: ההעתקה מעצמך, או "גנבה ספרותית מעצמך".

אבל רגע. יש כמה סוגים של העתקות. אתה יכול להעתיק במבחן מחבריך לכתה, וזה בוודאי פסול כי אתה נבנה ומתבסס על ידע שלא זכית בו בצדק. אתה יכול להעתיק ממאמר של חוקרים אחרים פסקה או אפילו את כל הטקסט, וזה פסול מאותה הסיבה בדיוק: אתה לוקח ידע של אחרים ומעמיד פנים שהגעת אליו בעצמך. אבל בסוג השלישי של העתקות, ההעתקה העצמית, אתה רק לוקח ידע קודם שזכית בו ביושר ומשתמש בו בשנית.

אז למה אנחנו מתייחסים לחיה המוזרה הזו, "העתקה עצמית", כאל מנהג פסול? את מי מרמה המעתיק העצמי, בעצם?

והתשובה היא שהוא מרמה את המוציאים לאור. כי בדרכי הפרסום המסורתיות, מהרגע שחוקר כתב את המחקר שלו והצליח להביא שיתקבל למגזין מדעי, המאמר כבר אינו שלו. ההקדמה כבר אינה שלו. המילים של החוקר כבר אינן שלו – הן של המגזין. וכפי שנכתב באתר American Journal Experts

"מילותיך שלך עשויות שלא להיות שייכות לך… על אף שאתה הבעלים האינטלקטואלי של הרעיונות והתוצאות [במאמר, ר.צ.], הפרסום הוא רכוש כתב העת. … למרות שזה בניגוד לאינטואיציה, מיחזור מילותיך שלך נתפש בעיני החוק כהפרת זכויות יוצרים, אפילו אם אתה כתבת אותן."

חכו רגע. משהו לא בסדר כאן. הייתי יכול להבין מצב בו תוצרי המחקר היו שייכים לגוף שמממן את המחקר. זה נראה לי הגיוני וסביר – מי שמשלם על הזמן של החוקר ולמעשה מפעיל אותו כעובד קבלן, אמור להיות בעל הזכויות. אבל המצב הפוך: הגופים המממנים משלמים הון תועפות, ואז החוקר משלם לפעמים למגזינים עצמם עוד כמה מאות דולרים כדי שיקבלו את המאמר ויוציאו אותו לאור… ויקבלו עליו את הזכויות!

כדי להבין איך הגענו למצב הזה, אנו צריכים לחזור הרחק אחורנית בזמן ולבחון את הסיבות ליצירת המגזינים המדעיים.

חזרה לעבר

הכל התחיל בשנת 1665, כשהחברה המלכותית בבריטניה החלה לפרסם תוצאות מחקריות במגזין שנקרא Philosophical Transactions of the Royal Society. מכיוון שמספר העמודים בכל גיליון היה מוגבל, העורכים היו יכולים לבחור רק את המאמרים המעניינים והאמינים ביותר. כתוצאה, מדענים מכל בריטניה נלחמו על הזכות לפרסם את מאמריהם במגזין, וחוקר צעיר שהצליח לפרסם את מחקרו שם זכה להכרה מיידית בכל רחבי הממלכה. המדענים הסכימו אפילו לערוך מאמרים של אחרים עבור המגזינים, מכיוון שזו הייתה עמדה שהקנתה להם כבוד, ואפשרה להם לבקר את המתחרים.

וכך נחתמה העסקה הלא-כתובה בין המוציאים לאור למדענים: המגזינים סיפקו פלטפורמה על גביה הציגו המדענים את המחקר, והמדענים נלחמו והתאמצו כדי שהמאמרים שלהם יתקבלו, ולעתים אף שילמו מכיסיהם בשביל התענוג. בעלי המגזינים היו גם בעלי הכוח, ויכלו לדרוש מהחוקרים זכויות מלאות על מאמריהם, כדי לוודא שאותו מאמר לא יתפרסם בשנית במגזין מתחרה.

התנאים האלו הגיוניים, אבל רק בעולם הישן של הפרסום המדעי, משתי סיבות: ראשית, בעלי המגזינים היו מוגבלים במקום – כלומר, במספר הדפים במגזין – ולכולם היה ברור שעל מקום מוגבל צריך לשלם; ושנית, בעלי המגזינים היו האגרגטורים של מספר רב של שירותים נחוצים: עריכה, הגהה, עימוד, שינוע המגזין לספריות מדי שבוע או חודש, וכן הלאה. אלו דברים שהמדענים פשוט לא רצו להתעסק עמם, ושניתן היה לבצע באופן יעיל יותר כשהם מכונסים תחת גג אחד.

ואז, לפתע פתאום, הגיעה האינטרנט בה המקום קרוב להיות אינסופי, ובה השינוע של תוכן דיגיטלי אינו עולה דבר. ולצדה הופיעו גם שפע של תוכנות אוטומטיות – כמו וורד – שמאפשרות לכל מדען להגיה בעצמו את המאמר שלו, לעמד אותו בעצמו, לעצב אותו בעצמו וכן הלאה.

הקלות הבלתי-נסבלת של הפרסום

בואו נעבור לרגע ביחד על תהליך פרסום מאמר חדש, ונראה כמה קל ונוח הוא הפך להיות בזכות האוטומציה והאינטרנט:

  1. המדען שולח את כתב העת למגזין: ניתן לבצע עתה בקלות דרך האינטרנט, ללא עלות משלוח.
  2. המאמר מועבר לעורך בתחום הרלוונטי. כיום, כותבי המאמר מציינים את תחום המאמר, כך שהמאמר מועבר אוטומטית לעורך המתאים.
  3. העורך שולח את המאמר למבקרים מדעיים רלוונטיים. כולם עובדים בחינם, כך שהמוציא לאור לא מוציא כסף על שירותיהם. נניח שהם מאשרים את המאמר. במקרה זה אנו עוברים לשלבים הבאים.
  4. המאמר עובר הגהה, עימוד ועיצוב גרפי. מטלות אלו מבוצעות כיום באופן כמעט אוטומטי על-ידי החוקר עצמו, אם הוא רק יודע להשתמש במעבד תמלילים מודרני.
  5. השלב האחרון הוא הדפסת והפצת המגזין, והוא היחיד שחייב לעלות כסף מכיוון שהוא מתבצע בעולם הפיזי, ואטומים עולים הרבה יותר כסף מביטים. וזה שלב מאד חשוב, כמובן, מכיוון שחוקרים הולכים בתחילת כל חודש לספריות המוסדות האקדמיים בהתרגשות גדולה ובפיק ברכיים, כדי להחזיק את העותק הפיזי החדש של הירחון שיצא זה עתה, לדפדף בו בחרדת קודש ולהתענג על מילותיו המודפסות.

מה, לא?

האמת היא שכיום, החוקר הטיפוסי הולך לרשת כדי לקרוא את המאמרים שמעניינים אותו. הוא מקבל התראות אוטומטיות כשיוצאים מחקרים בתחומים שרלוונטיים עבורו. הוא מוריד את המאמרים אליו למחשב או לטאבלט וקורא אותם שם – או פשוט מדפיס אותם אצלו על חשבונו. החוקרים כבר הבינו שאין טעם בקריאת המגזין השלם, שהוא תוצר של העולם הישן בו היה צורך לדחוס מילים ומחקרים בפורמט שיהיה קל לשנע ממקום למקום. בעולם החדש, אין משמעות פרקטית למקום בו מתפרסמים המחקרים הללו – מנועי החיפוש מביאים את החוקרים אליהם בקלות ובאופן מיידי.

רשימת הצעדים הזו מראה למה המוציאים לאור כבר פשוט אינם רלוונטיים היום, למרות התפקיד החשוב ששיחקו במדע במאות השנים האחרונות. את כל הצעדים אפשר להוציא לפועל בעלות שולית אפסית, ולמעשה אנו מתקדמים כבר עכשיו לדרכי פרסום קהילתיות וחינמיות כגון arXiv, או כאלו בהן הברירה של מאמרים ברמה גבוהה מתבצעת על-ידי קהילת המדענים במשותף, בפורומים של עשרות-אלפי מדענים כגון Faculty of 1,000.

המוציאים לאור הפכו למיותרים בחלקם הגדול. אז למה אנחנו נותנים להם עדיין את זכויות היוצרים על המאמרים שלנו?

יש שלוש תשובות לשאלה. מצד אחד, המנהגים הללו כבר השתרשו בקהילה המדעית. אתה חייב לפרסם במגזינים נחשבים כדי לזכות בכבוד, בהכרה ובגראנטים נוספים. מצד שני, מדענים מעריכים מאמרים שעברו ביקורת עמיתים. אבל היום אפשר לבצע ביקורת אמיתים גם רטרואקטיבית – ומסתבר שביקורת שכזו, המתבצעת בפורומים מקוונים על-ידי עשרות מדענים תוך ימים ספורים מהרגע בו המאמר מתפרסם, יכולה להיות מוצלחת עוד יותר במציאת שגיאות וזיופים, מביקורת עמיתים המתבצעת על-ידי שניים-שלושה מדענים לפני שהמאמר יוצא לאור.

והתשובה השלישית היא שנדרש זמן רב עד שהחברה מסתגלת לשינויים טכנולוגיים – והשינוי החברתי לוקח זמן רב עוד יותר כשיש כוחות שמרוויחים מהמצב הקיים. וכדי להסביר את הקביעה הזו ואת הקשר שלה לזכויות יוצרים, נבחן עכשיו את ההיסטוריה של אחת הדמויות המצוירות המוכרות והאהובות ביותר בעולם.

דיסני.jpg

העכבר שדיסני לא מוכנים לשחרר לחופשי. הזכויות שמורות (איך לא) לדיסני.

מזהים אותו?

זהו מיקי מאוס, כמובן, והעכבר התמים לכאורה הזה עומד מאחורי אחד המאבקים המעניינים יותר בקונגרס האמריקני בשלושים השנים האחרונות.

העכבר שדיסני לא מוכנים לשחרר לחופשי

מיקי מאוס נחשף לראשונה לציבור בשנת 1928, בסרטון שחור לבן ששילב אפקטים קוליים ומוזיקה בתיאום מושלם עם האנימציה. הוא הפך בן לילה לכוכב, והופיע על ילקוטי בית-ספר, על חולצות, על כובעים, על כוסות, ואפילו במקומות אקזוטיים יותר. זכויות היוצרים עליו היו שמורות לדיסני ל- 56 שנים, כמוגדר בחוק. כלומר, עד ל- 1984. אבל דיסני לא אהבה את הרעיון שתאבד מיליארדי דולרים ברווחים, וחמור מכך – שמיקי יהפוך לנחלת הכלל.

וכך, בתחילת שנות השמונים הפעילה דיסני את קשריה בקונגרס האמריקני והביאה להארכת זכויות היוצרים על כל היצירות, לכל החברות, בעשרים שנים נוספות. מיקי נשמר בידי דיסני עד 2003, ובתקופה זו הניב לה חמישה מיליארד דולרים.

ומה קרה ב- 2003? דיסני עתרה לקבלת הארכה נוספת כבר בשנות התשעים, תוך שהיא מגייסת לעזרתה קבוצות אחרות כמו טיים וורנר ואת יורשיהם של יוצרים מפורסמים כמו ג'ורג' גרשווין שרצו להמשיך להרוויח מהיצירות של אבא-סבא. הפעם המאבק היה קשה במיוחד, אחרי ההארכה הקודמת של עשרים שנים. הנה מה שכתב הסנאטור האנק בראון שהשתתף בדיונים בנושא בוועדת הסנאט לענייני משפט –

"התמריץ האמיתי כאן הינו לבעלי תאגידים שקנו זכויות יוצרים, ועותרים בקונגרס כדי לזכות בעוד עשרים שנים של רווחים – ולא ליוצרים שיהיו מתים זמן רב לפני שהארכת זכויות היוצרים הזו תתממש."

אבל ההתנגדות הייתה לשווא, והתיקון לחוק עבר. דיסני קיבלה עוד עשרים שנים של נחת, ורק ב- 2023 צפויה לאבד את זכויות היוצרים. אתם יכולים להבין שהיא מתחילה כבר עכשיו לגייס את חברי הקונגרס והסנאט לטובתה לקראת המאבק של 2023.

אגב, כמעט אפשר להשוות את המצב לשוד של הציבור. דיסני הרוויחה יפה מדמויות כמו פיטר-פן, סינדרלה, שלגיה ואחרות, שהיו פתוחות לשימוש חופשי על-ידי הציבור – ולכן דיסני הייתה יכולה ליצור מסביבן סרטים עם הכנסות יפות. אבל כשהגיע הזמן בו דיסני הייתה אמורה להחזיר את חובה לחברה ולשחרר את היצירות בחזרה לציבור, היא בחרה לשנות את החוק במקום זאת.

ולמה אני מספר את כל הסיפור הזה? כדי להראות עד כמה זכויות היוצרים הן תוצר של כוחות מתחרים ושונים בחברה – של מאבק בין טובת הציבור לבין טובת בעלי ההון וחברות מסחריות שיכולים להשפיע על נציגי הציבור ולקדם כללים שאינם מספקים בהכרח מענה אופטימלי לצרכי הציבור. במקרה של דיסני, החברה הפעילה לוביסטים כדי להשפיע על נציגי הציבור. במקרה של המוציאים לאור האקדמיים לא ידוע לי האם הם הפעילו השפעה כלשהי על הקונגרס, אבל ברור שבמקום בו יש כסף, יש גם השפעה – בין שהיא מוחצנת וברורה, ובין שהיא מקובלת על כולם במשתמע.

מעכבר למדע

עזבו לרגע את מיקי. לא אכפת לי באמת מהעכבר הזה. הבעיה האמיתית היא שחברות מסחריות משתפות פעולה עם נציגי הציבור באופן שפוגע באינטרסים של הציבור הרחב. מכיוון שהתיקון לחוק זכויות היוצרים גורף כל-כך, מאות-אלפי ספרים מהמחצית הראשונה של המאה ה- 20 אינם פתוחים לקריאה חופשית על הרשת. גוגל חוששת אפילו לסרוק אותם ולהיתבע על הפרת זכויות יוצרים – למרות שרובם מהווים "יצירות מיותמות" שאיש אינו באמת דואג לזכויות שלהן. וכך, הציבור מאבד גישה ליצירות רבות וחשובות בגלל הצרכים האנוכיים של החברות הגדולות.

מה שיותר חמור הוא שכיום אנחנו מתחילים להיכנס לתקופה בה בינות מלאכותיות מסוגלות לעבור על מספר עצום של מאמרים מדעיים – למשל, מאמרים רפואיים – ולהפיק מהם משמעות. אני קורא להתנהלות הזו "מחקר רטרוספקטיבי", והיא עתידה להניב עבורנו שפע של תובנות מדעיות. אבל במצב כיום, רק החברות הגדולות והמרכזים האקדמיים הגדולים ביותר יכולים להרשות לעצמם את העלות השנתית הגדולה לגישה נרחבת למאמרים… ואפילו לא הם – מכיוון שאפילו הרווארד הגדולה התלוננה כבר שאינה יכולה לעמוד במחיריהם של המוציאים לאור. התוצאה היא שאנו חוסמים חוקרים רבים מגישה לחומרים שיכולים להניב להם ערך רב – ועל הדרך גם לאנושות. וכל זאת, בגלל התנהלות שכלליה נקבעו לפני מאות שנים, ושכבר אינם רלוונטיים להווה.

אבל זה כבר לא חייב להיות המצב. גם בעלי ההון החזקים ביותר אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בסכר ולעצור את הקדמה הטכנולוגית ואת השינויים שהיא מביאה לצדה, אלא אם ישתנו בעצמם.

בהמשך הרשומה אביא דוגמה אחת לכוח מניע – השיתופיות מצד הציבור – שימנע מהמוציאים לאור להצליח אלא אם ישתנו בעצמם. ואחריו, אציג כוח מניע אחר – האוטומציה – שיכול לאפשר למוציאים לאור להשתנות ולתפקד באופן יעיל וידידותי יותר למשתמש – אך רק אם ידעו להשתמש בו נכון.

שיתופיות וסיי-האב

האינטרנט מחברת אנשים זה לזה, ובכל מקום בו בני-אדם מחוברים אחד לשני נוצרים קשרי סחר חליפין. בעולם הדיגיטלי, בו ניתן לשכפל סחורות בעלות אפסית (כלומר, להעתיק קבצים) ולשנע אותן בעלות אפסית (כלומר, לשלוח אותם באימייל או לאפשר שיתוף שלהם בתכנה ייעודית כמו ביט-טורנט), אנשים נוטים לשתף ברצון את הסחורות הללו זה עם זה. או במילים פשוטות יותר: אם למישהו יש גישה לקובץ של מאמר מסוים, הוא יחלוק אותו בשמחה עם אחרים.

נטייה זו לשיתופיות בעולם הדיגיטלי גורמת לכך שאקדמאים מתחילים לשתף זה עם זה מאמרים לגמרי בחינם. בשנים האחרונות בטוויטר היה מקובל שירות בו אנשים שמחפשים מאמר מסוים מבקשים מאחרים להוריד אותו עבורם באמצעות הצמדת התגית ICanHazPDF# לבקשה. זו הייתה פיראטיות 'בקטנה', שלא הפריעה במיוחד למוציאים לאור.

ואז הגיעה אלכסנדרה אלבאקיאן ויצרה את סיי-האב.

סיי-האב (Sci-Hub) הוא שירות פיראטי ברמה שמעמידה את כל שאר הפיראטים האקדמים הקודמים בצל. אתם יכולים להיכנס לאתר של סיי-האב, ולהזין את כתובתו של מאמר מסוים בו אתם חושקים. האתר בודק אם המאמר נמצא בספריית Libgen שמכילה חמישים מיליון מאמרים אקדמיים. אם כן, הוא שולח לך אותו. אם לא, הוא משתמש בסיסמאות של חוקרים אקדמיים עם גישה לאותו מאמר, כדי להוריד אותו, לצרף אותו לספריית Libgen, ולשלוח לך אותו.

סיי-האב פועל בקצב מסחרר. הוא מוריד מאות-אלפי מאמרים חדשים ביום, וכפי שהצהירה אלבאקיאן לאחרונה –

"הורדנו כבר את רוב המאמרים מאחורי חומת תשלום לספריה… יש לנו כמעט הכל!"

sci-hub.jpg

סיי-האב. יש להם כמעט הכל.

את כל המאמרים האלו משתף סיי-האב עם 19 מיליון משתמשים. וכולם משתמשים בו – אפילו אנשי אקדמיה רבים שכבר גילו שקל להם יותר למצוא, להוריד ולקרוא מיד את המאמרים דרך השירות. כלומר, יש כאן גם סוג של מרד נגד השירותים שמציעים המוציאים לאור הנפרדים זה מזה – וקשה להם מאד להתחרות בפשטות של סיי-האב כרשת אחת המאחדת את כל המגזינים ביחד.

אגב, בואו לא נהיה תמימים: סיי-האב מאפשר גניבה. אם אתם רוצים שאגנה את המיזם, אז הנה: אני מגנה את הגניבה של סיי-האב. עזר? מרגישים יותר טוב? נהדר. אבל הגינוי שלי לא יעזור למוציאים לאור יותר מכפי שהגינוי של חברות המוזיקה עזר להן כשכולם התחילו לשתף שירים. הפוליטיקאים גינו, השופטים גינו, אבל בסופו של דבר חזרות המוזיקה היו צריכות להשתנות כדי להתאים את עצמן למציאות החדשה בה קל יותר לגנוב מאשר לשלם מחירים גבוהים באופן מגוחך.

אז מה אפשר לעשות?

אוטומציה ו- iCEO

אחד המודלים האלטרנטיביים לשיתוף הידע עשוי להיות טמון באוטומציה של תהליכי ההוצאה לאור, שתוזיל את העלות השולית הכרוכה בהוצאה לאור ותאפשר למכור את המאמרים במחירים נמוכים יותר.

כמובן, אפשר לטעון שאנשים לא ירכשו את המאמרים אם הם יכולים להורידם בחינם מסיי-האב. אלא שאייטונז עדיין משגשגת גם בעידן הטורנטים, ומסתבר שאנשים מוכנים לשלם דולר בודד תמורת שיר, אם הם מקבלים את השירים במהירות וביעילות, ואם הם מאמינים שגם האמן מקבל תגמול.

אבל איך אפשר להעביר את תהליכי ההוצאה לאור אוטומציה מלאה? הרי נכון להיום עדיין אין בינה מלאכותית שתהיה נבונה מספיק לערוך מאמרים בעצמה, להגיה אותם בעצמה, לעשות להם ביקורת עמיתים בעצמה וכן הלאה. גם לא צפויה להיות בינה מלאכותית ברמה כזו בעשורים הקרובים. אבל מסתבר שגם איננו צריכים בינה מלאכותית מתוחכמת עד כדי כך, אלא רק כזו שמנהלת את תהליך ההוצאה לאור, כדוגמת אמצעי הניהול הממוחשב שדווין פידלר פיתח והדגים בשנים האחרונות, ומכונה iCEO. תכנה זו היא סוג של יצור כלאיים: מדובר בבינה מלאכותית פרימיטיבית שאחראית על ניהול סדר העבודה של בני-אדם, והם אלו שעושים את העבודה הקוגניטיבית הקשה באמת.

פידלר הדגים את דרך הפעולה של iCEO במאמר שפרסם בשנת 2015 במגזין העסקים הנחשב ביותר בעולם – Harvard Business Review. הוא תיאר כיצד קיבל iCEO אתגר לא-פשוט: לכתוב דו"ח על דרכים ליצירת גרפן. כדי להתמודד עם המטלה, תכנת הניהול פנתה לעובדי פלטפורמה והקצתה להם מטלות. למרות שפידלר לא מפרט אודות זרימת העבודה המדויקת, אפשר לשער ש- iCEO התנהלה בערך לפי הסכמה הבאה.

iceo.jpg

תמונה מהמאמר המקורי ב- HBR.

ראשית, היא הורתה לעובדי פלטפורמה ארעיים בשירות Mechanical Turk של אמזון לאסוף את כל הקישורים למאמרים על יצירת גרפן שהצליחו למצוא, והקציבה להם 24 שעות לעשות זאת.

שנית, היא העבירה את כל הקישורים הללו לאנשים בעלי מומחיות באנליזת מידע, וביקשה מהם לתמצת את המסקנות בנקודות. בשלב השלישי היא העבירה את הנקודות לבעלי יכולת כתיבה שהרחיבו אותן לפסקאות שלמות. בשלב הרביעי היא העבירה את התוכן כולו לגרפיקאים שסידרו את הגרפים שהטמיעו המומחים מהשלבים הקודמים, הוסיפו תמונות במקומות המתאימים ועיצבו ועימדו את הדו"ח כולו. בשלב האחרון עבר הדו"ח לבדיקה ולביקורת אצל כמה מומחים שבאמת מבינים בתחום, ואלו ניפו את הטעויות הקטנות שעוד נותרו.

וזהו. יש דו"ח. ולא סתם דו"ח: 124 עמודים, עם שישים תמונות וגרפים, שביצירתו השתתפו 23 אנשים מכל העולם, שעבדו מסביב לשעון כדי לממש את היצירה הסופית. לדו"ח ברמה כזו נדרשים בדרך כלל כמה שבועות בשביל המחקר בלבד. אבל iCEO הצליח לבצע את מטלת המחקר בשלושה ימים.

העלות השולית בהפעלת מערכת שכזו היא אפסית, וניתן לכסותה בקלות באמצעות גביית תשלום נמוך מהמשתמשים – אפילו דולר או פחות – על כל הורדת מאמר. מעבר לכך, אם תחליפו את המילים "עובדי פלטפורמה" ב- "מדענים שעושים ביקורת עמיתים בחינם", תבינו שההוצאות לאור מתבססות על מודלים דומים כבר היום. ההוצאה שתתפוס ראשונה את הפוטנציאל באוטומציה מלאה של ניהול תהליך פרסום המאמרים, תוכל לזכות בנתח יפה משוק ההוצאה לאור של מאמרים אקדמיים.

סיכום

המוציאים לאור הם בבחינת חמורו של משיח. הם מילאו פונקציה חשובה בעולם האקדמי במאות השנים האחרונות. אכן, לא הייתה דרך אחרת להתנהל בעולם האקדמי בלעדיהם. הם הביאו אותנו למקום בו אנו נמצאים היום, אבל עתה הם מתחילים להיות מיותרים. עדיין לא לגמרי, אבל הדרך כבר ברורה.

אני לא טוען שכולם צריכים לגנוב מאמרים בסיי-האב במקום להוריד אותם באופן חוקי (ויקר) מהמוציאים לאור;

אני לא טוען שאפשר להשליך את המוציאים לאור לכלבים כבר היום.

אבל בשנים הקרובות יהפכו המוציאים לאור לעול על המדע, במקום שיסייעו לאנושות ליצור ולשתף מידע וידע. וכשזה יקרה, אני מקווה שנצליח למנוע מהם להשפיע על נציגי הציבור כפי שעשו דיסני, ושנוכל להתקדם לעולם בו זכויות היוצרים משרתות את הציבור, ולא את בעלי ההון.

——–

אני מכסה את נושא השנניגנים של דיסני בתחום זכויות היוצרים, ובאופן כללי את הדרכים בהן חברות השפיעו על הפוליטיקה, בספרי החדש – "השולטים בעתיד" – אותו ניתן למצוא בחנויות הספרים בעולם הפיזי, או לרכוש בעולם הדיגיטלי בקישור הבא.