עתיד המשפט הווירטואלי – ובכלל

עתיד המשפט הווירטואלי – ובכלל

השבוע התחולל אירוע היסטורי, כאשר בית משפט מחוזי בטקסס ערך את המשפט הווירטואלי הראשון בארצות הברית דרך זום, עם שופטת, עורכי דין, נאשם ומושבעים. התוצאה הבלתי-נמנעת הייתה שחלק מהמושבעים נתקלו בבעיות טכניות. אלו היו יחסית קלות לתיקון – פה ושם נדלק למושבעים כפתור ההשתקה, או שהם היו צריכים סיוע בכוונון המסך ומצלמת הרשת. הקושי הגדול ביותר אירע כשחלקם התנתקו מהשיחה, אבל אפילו זה לא עצר את הדיונים לאורך זמן, והמשפט הושלם בהצלחה.

ועכשיו מתחילים כולם לשאול מה המשמעות של הניסוי הזה, והאם אפשר להרחיב אותו. ולא פחות חשוב – מנסים להבין מהם הכשלים מהם צריכים להיזהר. אחד מהחששות, למשל, הוא שנאשמים יכולים לסדר את הרקע שלהם כדי להיראות אמינים יותר – למשל, באמצעות מיקום מצלמת הרשת במשרד הביתי, במקום בדירה הקטנה והמבולגנת שלהם.

מדובר בחשש רציני בהחלט, אבל אני רוצה לטעון ברשומה זו שהתועלות שיופקו מקיום משפטים באופן וירטואלי יכולות להיות גדולות בהרבה מהחסרונות הפוטנציאליים – אבל רק אם נהיה מוכנים לאמץ את הטכנולוגיה באופן מלא כדי ליהנות מכל היתרונות שהיא מביאה לנו.

הנה כמה אפשרויות שכאלו, שיכולות לשקף את עתיד המשפט בעוד כמה שנים.

נוחיות ושכרה בצדה

אחד היתרונות הגדולים ביותר שיכולים להיות למשפט וירטואלי הוא הנוחיות שבו. המושבעים והשופטים אינם חייבים לכתת רגליהם לבית המשפט, לסבול מהאוכל הגרוע שבקפיטריה, או לבלות את זמנם באולם מחניק עם אקוסטיקה גרועה ועורכי-דין מיוזעים ששכחו לשים דיאודורנט. במקום זאת, הם יכולים לקבל החלטות מנוחיות בתיהם הפרטיים.

אל תטעו: אני לא מעמיד את ההרגשה הטובה של השופטים בראש מעייניי. הצדק הוא זה שמטריד אותי, ואנו יודעים כבר מזה שנים רבות שתהליך קבלת ההחלטות של שופטים (וכנראה גם של מושבעים) מושפע באופן משמעותי מגורמים שאינם קשורים ישירות למשפט עצמו.

במחקר מישראל שפורסם ב- 2011, למשל, הראו החוקרים (שי דנציגר, יונתן לבב וליאורה אבנים-פזו) שמצבם הפיזיולוגי של השופטים משפיע על קבלת ההחלטות שלהם. שופטים שהיו צריכים לקבל החלטה משפטית מוקדם יותר ביום, נטו להיות סלחנים יותר. שופטים שהיו צריכים לקבל החלטה לפני השעה בה היו אמורים לצאת לארוחת צהריים, לעומת זאת, נטו לקבל החלטות שהחמירו יותר עם האנשים שעמדו מולם[1].

אי אפשר לדעת באיזה מאותם מצבים פיזיולוגיים קיבלו השופטים החלטות מוצלחות יותר – כשהיו שבעים או רעבים. אבל לכל הפחות אנו יכולים לדרוש שבשם הצדק, נקפיד על כך שהשופטים והמושבעים יגיעו לכל משפט באותה רמה של שובע (או רעב), ושכולם ייהנו מהתנאים הנוחים ביותר שאפשר לספק להם.

ומהו המקום הטוב ביותר לספק את התנאים הנוחים הללו, אם לא הבית?

כמובן, לא כולם יכולים לעבוד מהבית בנוחיות. ילדים, בני-זוג ובנות-זוג, ואפילו חיות מחמד קולניות במיוחד יכולים כולם לפגוע ביכולת ובצורך להתרכז במשפט הווירטואלי. אבל לבעיות אלו יכול להיות פתרון פשוט, מכיוון שלאנשים שלא יוכלו להתרכז מהבית, תהיה האפשרות עדיין להגיע באופן פיזי לבית המשפט, או לאולפן לתקשורת-מרחוק שתספק הממשלה.

תלונה אחרת שמועלית לגבי האפשרות לשפוט או לתפקד כמושבעים מהבית היא שקל לאבד ריכוז במצבים אלו, במיוחד כשאיש אינו צופה בך בזמן שאתה לוחץ אלט-טאב ומדלג לחלונית אחרת כדי לקרוא דו"ח, מעלעל בעיתון או משחק באייפד בזמן בו אתה אמור להיות קשוב למהלך המשפט.

אלא שדווקא במשפט וירטואלי קל להתמודד עם בעיות אלו – ובלבד שנערכים אליו בהתאם.

השופטים המפוקחים

השנה התפרסם בגלובס אירוע לא-נעים עבור הפרקליטות בישראל. נאשם א' התייצב בשוגג בבית המשפט, בדיון שהיה אמור לעסוק בתיקו של נאשם ב'. אף אחד מהצדדים – לא הנאשמים ולא השופט – הבחין בטעות. וכך קרה שנאשם א' הודה באשמה – ובהתאם לכך, נחרץ דינו של נאשם ב' מבלי שזה ידע אפילו על המחדל[2]. התקלה התגלתה רק כאשר נאשם ב' ביקש לקבוע דיון בעניינו, וגילה לתדהמתו שכבר הורשע.

למקרה שאתם תוהים, אף אחד לא קיבל אחריות על המקרה. השופט לא היה אשם, נציגי התביעה לא היו אשמים, ובא שלום על ישראל. אבל כולם מצטערים שזה קרה. וכפי שכתב נציב תלונות הציבור על שופטים על המקרה, זו לא הייתה אשמת השופט, אבל – "יש להצר על השגגה שנפלה."

באמת, יש להצר.

ובכל זאת, קשה שלא להרגיש שאולי בכל זאת היה מקום מצד השופט – כמו גם שאר הישויות המעורבות במשפט – לקחת אחריות על כך שנגזר דינו של אדם שלא בפניו ועל פשע שלא ביצע (כלומר, על הפשע בו הודה נאשם א'). אולי, אם השופט היה מקדיש את מלוא תשומת הלב הראויה לאותו נאשם, הרי שהוא היה מבין תוך דקות ספורות שמדובר באדם אחר מזה שאמור לעמוד למשפט. כך או כך, אפשר להסכים על דבר אחד: מקרים של פיזור נפש, ואפילו התעלמות מובהקת מחובת השופט להתרכז בדיונים, יכולים להתרחש בקלות. אני לא מתייחס אפילו למקרי קיצון – כמו זה של השופט שנתפס משחק סוליטייר בנורווגיה בזמן שהיה אמור להאזין לעדות מומחה על רצח המונים[3]. או למקרה של השופט מאוקלהומה שהחליט בזמן המשפט לחבר משאבה לאיבריו האינטימיים מתחת לגלימות[4]. כן, אני רציני[5]. זה באמת קרה.

ברור שרוב השופטים אינם מועלים בתפקידיהם באותה רמה של חומרה, אבל מי מאיתנו לא איבד תשומת לב לכמה שניות – או לדקות ארוכות – בזמן הרצאה ארוכה ומשעממת? ואובדן תשומת לב מסוג זה יכול לקרות בקלות רבה בהרבה כשאנו נמצאים מול המסך בביתנו הפרטי, ולא בתוך אולם בית-המשפט בו כולם מסתכלים עלינו.

ובכן, למה לא לשלב בין השניים?

לא קשה לדמיין תוכנות שיותקנו על מחשביהם הפרטיים של השופטים והמושבעים המרוחקים, ושינטרו אחר מצב העירנות שלהם. תוכנות כאלו יכולות לזהות באופן קרוב-לוודאי את האדם היושב מול המחשב, ולוודא שאכן מדובר בשופט או באחד מהמושבעים. הן יכולות לעקוב אחר תנועת האישונים והראש של אותו אדם, ולאתר סימנים לכך שתשומת לבו מופנית למקום אחר: לספר, לרשת החברתית, או להפעלת משאבה. אפשר להשיג את אותו אפקט באמצעים פחות מרשימים-טכנולוגית, פשוט באמצעות התקנת תכנת צילום על הסמארטפון של אותו אדם, ומיקומו מאחורי ומעל הכתף, כך שיצלם את מסך המחשב.

אם האמצעים האלו נשמעים לכם קיצוניים, אני רוצה להזכיר שהמשפט ההוגן הוא אחת המטלות המקודשות והחשובות ביותר שהמדינה מספקת לאזרחיה. דגש על הוגן. כן, אמצעים כאלו יפלשו לפרטיותם של השופטים והמושבעים ויחייבו אותם להתרכז באופן מלא במשפט. אבל בהתחשב בכך שאותם אנשים קובעים את דינם של רוצחים ואנסים, צדיקים וחפים-מפשע, בוודאי ראוי שנשתמש בכל כלי שבידינו כדי לוודא שהם יזכו למשפט צדק! למעשה, העובדה שאיננו משתמשים בכלים מסוג זה היום, אפילו בתיקים שנידונים בבית-משפט בעולם הפיזי, רק מעידה שעדיין לא התקדמנו מספיק לתוך העתיד כדי להיעזר בכלים שהמדע הציב לפתחינו.

ילדינו ונכדינו עוד יתבוננו בהשתאות על תחילת המאה ה- 21, כאשר כולנו העמדנו פנים שבני-אדם באמת יכולים להיות מרוכזים וקשובים לאורך כל הדיונים בבית המשפט, ולא הסכמנו להשתמש בטכנולוגיה כדי לאכוף את הדרישה הבסיסית הזו.

וזו אינה העמדת הפנים היחידה שאנו מוכנים לקבל על עצמנו במערכת המשפט המודרנית.

ממסכים למסיכות

אנו אוהבים להעמיד פנים שכולנו יצורים שקולים והגיוניים, במיוחד כשהדבר מגיע לקבלת החלטות בנושאים חשובים – כמו בבתי-המשפט. אלא שהמציאות חושפת תמונה שונה מאד. שופטים, עורכי דין ומושבעים מושפעים מהטיות בדומה לכל בני-האדם בכל מצב. עורכי דין שנדרשו לסקור מסמך משפטי, למשל, הגיעו למסקנה שלכותב יש פוטנציאל ומיומנויות אנליטיות מרשימות… אבל רק בתנאי שנודע להם לפני כן שהוא לבן. עורכי הדין שחשבו שכותב המסמך שחור (African-American), החליטו שמדובר בעורך-דין ממוצע לכל היותר, ושזקוק לעוד עבודה רבה[6].

ההטיות אינן נעלמות גם בבית-המשפט עצמו. בבתי-משפט בקונטיקט, שופטים נהגו לקבוע ערבויות שהיו גבוהות יותר ב- 25% עבור שחורים, בהשוואה לאנשים לבנים באותו המצב[7]. שופטים בארצות הברית הטילו עונשי מאסר ארוכים יותר ב- 12 אחוזים מאלו שקיבלו הנאשמים הלבנים במצבים דומים[8]. במחקר שנערך על 239 שופטים בארצות הברית מצאו החוקרים כי אלו קישרו – מבלי לשים לב לכך כלל – בין יהודים לבין תכונות אופי שליליות כ- "תאבת בצע" ו- "חוסר הגינות". אותם שופטים זיהו לבנים ונוצרים כבעלי תכונות אופי חיוביות יותר, כ- "כנות", "נתינה" ו- "אמינות". לא מפתיע לגלות שבהתאם לכך, נאשמים נוצריים זכו בעונשי מעצר קצרים יותר[9].

הטיות אינן מתמקדות רק בגזע ובצבע עור. אפילו יופי יכול להשפיע – ומחקרים הראו שנאשמים מושכים יותר זוכים ליחס מקל יותר מנאשמים… ובכן, מכוערים[10].

שיהיה ברור: אני לא מאשים את השופטים או המושבעים בהטיה חשיבתית מכוונת. למעשה, בדיוק ההפך: הטיות מחשבתיות סטריאוטיפיות – כאלו שגורמות לנו לגבש דעה על אחרים רק בשל השתייכותם לקבוצה מסוימת – מופיעות לעיתים קרובות בתת-מודע, מבלי שנשים אליהן לב. הן משפיעות על החלטותינו בדרכים חמקמקות ועדינות, והדרך היחידה עבורנו להבין זאת היא אם נבחן בקפדנות ובחריצות את תהליכי החשיבה שלנו בזמן אמת. רוב האנשים – אפילו שופטים – אינם עושים זאת. וגם אלו שעושים זאת, אינם מצליחים בכך תמיד. וכפי שהסביר המפכ"ל-לשעבר אלשיך –

"כאשר שוטר פוגש חשוד מהקהילה המעורבת בפשיעה, מטבע הדברים המוח שלו חושד בו יותר מבאחר."[11]

מה אפשר לעשות, אם כך, כדי להתגבר על ההטיות החשיבתיות הללו, ולספק משפט צדק לכל אדם? התשובה הברורה היא שאנו צריכים לכפות על הנאשמים להעיד מאחורי פרגוד, כדי למנוע מהשופטים ומהמושבעים להיחשף למראם החיצוני. אבל מה עם הקול שלהם? המבטא? אולי פשוט נספק שחקן עבור כל נאשם?

ברור שהפתרונות הללו אינם באים בחשבון במצב רגיל, בעיקר בשל העלות הגבוהה שלהם למשלם המיסים והעומס הגדול שהם יטילו על מערכת המשפט, שגם כך קורסת בימים כהרגלם תחת כובד משקלה. אבל בעולם הווירטואלי המצב שונה בזכות הפילטרים הדיגיטליים שניתן להפעיל בלחיצת כפתור.

אם גם אתם משתמשים בזום – ואם אתם חיים בעולם המערבי, אין באמת אפשרות אחרת – אולי התחלתם לשים לב לאחרונה לכך שאף אחד לא סובל מקמטים יותר על המסך שלכם. האמת היא שאנשים פשוט שמים איפור, אבל לא בעצמם אלא באמצעות אמן מוכשר בצורה לא-רגילה – בינה מלאכותית. היא מעלימה קמטים, מטשטשת זיפים שלא גולחו, מסדרת גבות, והטוב מכל: היא עושה כל זאת בעדינות כזו שלא הייתם יכולים לשים לב למעלליה אם לא הייתם חושדים בקיומה. במילים אחרות, היא אמנית האיפור המושלמת, ואינה עולה לאיש דבר.

השימוש בפילטרים שכאלו אינו מוגבל לזום בלבד. בלוגרי-וידאו רבים כיום משתמשים בפילטרים דיגיטליים כדי לשפר את הופעתם. השימוש בפילטרים הגיע לרמה כזו שלפני שנה התגלתה בלוגרית-וידאו סינית בערוותה, כאשר הפילטר שלה הפסיק לעבוד באמצע השידור החי. מסתבר שהבלוגרית לא הייתה אישה צעירה – כפי שגרמה למעריציה לחשוב – אלא אשה בגיל העמידה, עם קול צעיר במיוחד[12]. ואם כבר בקול עסקינן, קיימים גם פילטרים דיגיטליים המסוגלים לטשטש ולהסוות מבטאים, לשנות חיתוך דיבור, ואפילו לגרום לך להישמע כנשיא ארצות-הברית לשעבר, ברק אובמה.

כאשר המשפט מתקיים בעולם הפיזי, קשה לדמיין מצב בו נאשמים יוחלפו באוואטארים דיגיטליים. אנו כבולים יותר מדי למוסכמות הנהוגות בעולם הפיזי, ולפיהן אנו רוצים לראות במו עינינו את האנשים שאותם אנו שופטים. אבל אם וכאשר יעבור המשפט לעולם הווירטואלי, הרי שקיים סיכוי גדול יותר שמערכת משפט שתשאף לצדק באמת ובתמים, תאכוף שדרוג מן היסוד של הדרך בה הנאשמים מופיעים מול השופטים והמושבעים. אולי כל נאשם יידרש להשתמש בפילטר אחיד, שיסתיר את הרקע הנשקף מביתו. אולי הנאשמים ישתמשו באותו פילטר שישווה לכולם אותו גוון עור ואותו קול אחיד – אך מבלי שיטשטש ויעלים את הבעות פניהם ושפת גופם.

סיכום

אפשר להמשיך עוד הרבה עם הרעיונות לשיפור מערכת המשפט – בעולם הפיזי ובעולם הווירטואלי כאחד. בינות מלאכותיות יכולות לתמלל את המתרחש בזמן-אמת, ואפילו טוב יותר מקלדנים אנושיים, ואפילו להוסיף תיעוד וידאו שניתן לחזור לכל נקודה בו כדי לצפות שוב בהבעות הפנים המדויקות של הנאשמים, השופטים והמושבעים. אלגוריתמים יכולים לסייע למצוא נקודות בהן העדים אינם מסכימים זה עם זה או עם עצמם, ואפילו להתריע על הבעות פנים או דפוסי דיבור שמרמזים על אמירת שקר. וכמובן, במקרים פשוטים מסוימים יכולות אפילו בינות מלאכותיות לבצע מטלות שיפוט במהירות וביעילות.

אלא מה? כל הדברים האלו יכולים להתחולל גם בבית המשפט שבעולם הפיזי. אפשר למקם מצלמת רשת זולה על שולחן השופט בבית המשפט, למשל, שתנטר אחר פניו גם מבלי צורך במשפט וירטואלי. אפשר להתקין פילטרים דיגיטליים גם מבלי שהנאשם יצטרך להישאר בביתו במרחק מאות קילומטרים מכס הכבוד, אלא פשוט כשהוא נמצא באולם המשפט עצמו אבל מאחורי מחיצה, ורק פניו הווירטואליות משודרות על מסך. כל הדברים האלו אינם 'יכולים לקרות כבר מחר', כפי שאני אוהב לומר, אלא היו יכולים לקרות כבר אתמול.

כך שהשאלה האמיתית היא למה הם לא קרו עדיין.

התשובה היא שמערכות בחסות הממשלה – במיוחד כאלו שאינן נאלצות להתחרות עם אחרות – נוטות להתקדם מאד באיטיות. לכך יש להוסיף גם את החשש הגדול לפגיעה בצדק – ובאזרחים הנסמכים עליו – בשל אימוץ מנגנונים שטרם נבחנו או נוסו בעבר. אבל משבר הקורונה משנה את התמונה, ומכריח את המערכת לנסות טכנולוגיות וכלים חדשים. למעשה, מערכת המשפט נדרשת לערער את עצמה – מאורע נדיר ביותר.

אפשר לקוות שהערעור העצמי לא יעצור כאן. שמערכות המשפט בעולם ייראו שאפשר לעבור לעולם הדיגיטלי – וימשיכו להשתנות ולהתאים עצמן לתובנות המדעיות שיש לנו אודות משפט וצדק. אפשר לקוות.

ועד שזה יקרה, נצטרך לקוות שהמקרה של אותו שופט עם משאבה היה רק יוצא-דופן אחד.

 


 

 

[1] https://www.pnas.org/content/108/17/6889

[2] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001324806

[3] https://nypost.com/2012/06/04/judge-caught-playing-solitaire-in-norway-court-during-mass-killer-breiviks-trial/

[4] https://www.nydailynews.com/news/national/ex-judge-donald-thompson-busted-penis-pump-trials-pension-cut-article-1.968325

[5] https://www.imdb.com/title/tt3430420/

[6] https://nextions.com/wp-content/uploads/2017/05/written-in-black-and-white-yellow-paper-series.pdf

[7] https://ianayres.yale.edu/sites/default/files/files/A%20Market%20Test%20for%20Race%20Discrimination%20in%20Bail%20Setting.pdf

[8] https://www.jstor.org/stable/pdf/10.1086/320276.pdf

[9] http://www.floridalawreview.com/wp-content/uploads/Levinson_Bennett_Hioki.pdf

[10] https://sci-hub.se/https://www.sciencedirect.com/science/article/abs/pii/0092656680900173

[11] https://news.walla.co.il/item/2992861

[12] https://www.bbc.com/news/blogs-trending-49151042

מתי יהיה חיסון לנגיף הקורונה? ארבעה תרחישים

מתי יהיה חיסון לנגיף הקורונה? ארבעה תרחישים

אי אפשר לדבר על החזרה העתידית לשגרה שלאחר הנגיף, בלי להזכיר את החיסון המיוחל – זה שמובטח לנו כבר מתחילת השנה שיגיע בחודשים הקרובים. או עד סוף השנה. או בתחילת השנה הבאה. או בסופה. או אף פעם בכלל.

בקיצור, כולם מדברים על חיסון, אף אחד לא מדבר על אסטרטגיה. זה לא מפתיע. קשה מאד לחזות מתי (והאם) נצליח למצוא חיסון למחלה קיימת. על אחת כמה וכמה קשה יותר לדבר על מחלה חדשה, שאיננו מבינים עדיין היטב כיצד פועל הנגיף שגורם לה. ובכל זאת, עתידנים אמורים להיות מומחים לחקר עתידים, במיוחד במצבים של חוסר-ודאות קיצוני. לכן, ברשומה זו אני רוצה קודם כל לתאר את הדרך בה מפותחים חיסונים בימים כהרגלם, ולהתבסס על המידע כדי לבנות שני תרחישים – אופטימי ופסימי – לפיתוח החיסון. שני התרחישים מתבססים על הערכות שהוצגו במאמר הדעה המרשים של סטיוארט א. תומפסון בניו-יורק טיימס בסוף אפריל[1].

אחרון חביב, בסוף הרשומה אסקור שני תרחישי קיצון נוספים, האחד לטובה והאחד לרעה.

המסע בדרך לחיסון

הרעיון מאחורי חיסונים מאד פשוט: אנו רוצים לגרום לגוף לפתח נוגדנים כנגד אבני-בניין מסוימות של הנגיף. בדרך זו, ברגע שהנגיף יחדור לגופו של המחוסן, הוא ייתקל בנוגדנים שכבר קיימים בזרם הדם ורק מחכים להיצמד אליו ולנטרל אותו, או לפחות במערכת חיסון שכבר מכירה אותו ויכולה לזנק לפעולה ולפתח נוגדנים כנגדו תוך זמן קצר מאד.

פשוט, נכון? עקרונית, כן. אלא שכמו שתמיד קורה בביולוגיה, יש שפע של אתגרים בדרך למימוש. אנחנו צריכים להבין איזה מאבני-הבניין שמרכיבות את הנגיף מעוררות את התגובה החיסונית היעילה ביותר של הגוף. צריך למצוא את הדרך הנכונה להזריק את אבן-הבניין הזו לגוף מבלי שתיהרס תוך דקות בזרם הדם, וכך הגוף לא יספיק לפתח נגדה תגובה חיסונית. וכמובן, צריך לוודא שהחיסון עצמו לא יזיק לגוף בדרך כלשהי. ואלו רק כמה מהבעיות עמן צריכים מפתחי החיסונים להתמודד.

כל הבעיות האלו – ורבות אחרות – מביאות לכך שלחיסון הממוצע שמפותח במעבדה יש סיכוי של 6 אחוזים בלבד להגיע לשוק בסופו של דבר[2]. וזה עוד במצב בו אנו מבינים לרוב את המחלה שהוא נועד למנוע – מה שבמפורש אינו המצב עם נגיף הקורונה החדש. פיתוח חיסונים היה ועודנו מבצע קשה, מייגע ובעיקר ארוך. הזמן הנדרש לפיתוח חיסון ממוצע הוא 10.7 שנים. החיסון שפותח בזמן הקצר ביותר אי-פעם היה החיסון לאבולה, שהגיע לשוק תוך חמש שנים בלבד[3].

התהליך אורך זמן רב כל-כך מכיוון שהוא מחולק למספר שלבים:

שלב המחקר האקדמי

חוקרים במעבדות מציעים רעיונות לחיסונים אפשריים, בוחנים אותם על מודלים ממוחשבים ועל בעלי-חיים, ובוחרים את החומר המוצלח ביותר אותו ישלחו לניסויים קליניים בבני-אדם. שלב זה יכול לקחת שנים ארוכות, אבל יש לנו מזל עם וירוס הקורונה החדש: הוא דומה מאד לווירוס ה- SARS המקורי שהתפשט באסיה לפני כמעט עשרים שנים[4], ולכן יש לנו הבנה טובה יותר של המבנה שלו מאשר אם היה מדובר בווירוס חדש לגמרי. ומה שיותר חשוב, חברות התרופות והממשלות אינן מחכות למדענים שיגבשו תיאוריה מוצלחת שמתארת את דרך ההדבקה של הנגיף, וקיימים לפחות 112 חיסונים (נכון לרגע פרסום הרשומה) שנמצאים בתהליך פיתוח – וקרוב לוודאי שרובם המכריע ייכשלו מכיוון שלא עברו את תהליך הבדיקה הקפדני המקדים שבמעבדה[5]. אבל אם אפילו אחד יצליח – זכינו.

מכל הסיבות האלו, נקבע ששלב המחקר האקדמי עבור נגיף הקורונה החדש אינו עומד לקחת זמן כלל.

השלב הפרה-קליני

בשלב זה מוקדש מפעל קטן לייצור כמויות גדולות מספיק של החיסון עבור הניסויים הקליניים. התהליך אורך שנתיים וחצי בערך, אבל אפשר לזרז אותו בשנה בערך באמצעות פתיחה במחקרים הקליניים ברגע שיש מספיק חיסונים בשביל השלב הראשון.

בתרחיש האופטימי, אם כך, נקבע שמשך השלב הפרה-קליני יהיה שנה אחת בלבד. בתרחיש הפסימי, שנתיים וחצי.

שלושת שלבי המחקרים הקליניים

מחקרים קליניים מחולקים לשלושה שלבים. בשלב הראשון נבחנת בטיחות הנגיף על מספר קטן של נבדקים – לא יותר מכמה עשרות. בשלב השני, נבדקת היעילות של הנגיף על כמה מאות נבדקים. ובשלב השלישי – על אלפים. בין כל שלב מפרידים מספר חודשים, במהלכם עוברים החוקרים על התוצאות ומבקשים מהרשויות אישור להתקדם לשלבים הבאים. ביחד, שלושת השלבים אורכים כמעט ארבע שנים באופן רגיל.

החדשות הטובות הן שקיימת נכונות מצד הרשויות לשקול ביצוע ניסויים קליניים חופפים: לבדוק את הבטיחות והיעילות על אותם נבדקים, למשל, ובאותו הזמן. זה יכול לקרות, אבל כדאי לקחת בחשבון שיש סיבה טובה לכך שאנו בוחנים את הבטיחות של חיסונים, מכיוון שחיסונים ניסיוניים מן העבר יכלו להביא דווקא לתוצאה ההפוכה, ולהפוך את המחלה לקטלנית יותר[6]. כך שכן – צריך עדיין להקפיד על בטיחות, וכל דילוג על שלבים עלול להוביל לנזק ארוך-טווח. ואם זה לא מספיק, הרי שמכיוון שאיננו יכולים להדביק מתנדבים במכוון בנגיף, הרי שהניסויים יצטרכו להתקיים על אנשים באיזורים בהם הנגיף עדיין מתפשט. אם המגיפה תדעך בחודשים הקרובים, הרי שגם הניסויים הקליניים יתנהלו יותר באיטיות.

אפילו בתרחיש האופטימי ביותר, קיום כל שלושת השלבים ייקח עדיין כמעט שנה – וזו, כאמור, מהירות מסחררת ביחס למצב עד כה. הצד החיובי הוא שמהרגע שחיסון מסוים יוכיח את יעילותו ובטיחותו בשלב הראשון והשני, ייתכן שהוא יינתן מיד לאוכלוסיות בסיכון הגבוה ביותר: לצוותים שאמורים לטפל בחולים, ואולי גם לקשישים.

בתרחיש הפסימי, השלבים עדיין יקוצרו, אבל הקושי במציאת נבדקים בסביבות הנכונות בהן הנגיף עדיין מתפשט יוביל לכך שהם יארכו שנתיים שלמות.

שלב בניית המפעלים

סיימנו את השלב השלישי בהצלחה, ויש לנו חיסון. הידד! אבל עכשיו צריך לייצר כמה מאות-מיליוני – ואולי מיליארדי – מנות. זוהי מטלה לא קלה. צריך לבנות מפעלים שלמים שיוקדשו במיוחד לייצור החיסון – מטלה שאורכת בסביבות החמש שנים בדרך-כלל. אלא מה? פילנתרופים כמו ביל גייטס התחילו להשקיע בהקמת מפעלים שכאלו כבר היום, על מנת שיהיו מוכנים ברגע בו נגלה את החיסון המוצלח[7]. זה עולה להם הרבה מאד כסף – מיליארדי דולרים, ליתר דיוק – אבל התוצאה תהיה שהמפעלים הללו יהיו מוכנים לייצור המוני כבר ב- 2023. כלומר, עוד שנתיים בערך מהיום.

שלב הייצור

לא קל לייצר חיסונים. את החיסונים לשפעת, למשל, עדיין מגדלים בביצי תרנגולות[8]. חיסונים אחרים מפיקים מנגיפים שמגדלים באופן מבוקר, על תרביות תאים אנושיים, ושצריכים להדביק את התאים ולהתרבות – תהליכים שדורשים זמן. וכל זה קורה במפעלים באופן מבוקר ביותר, כאשר כל טעות או זיהום יכולים לגרום לכך שכל המפעל יושבת לתקופה ארוכה.

החיסון עשוי להיות מוצלח בצורה לא-רגילה. הוא עשוי להיות המתנה הגדולה ביותר שניתנה לאנושות מאז התנ"ך של מפלצת הספגטי המעופפת. אבל כל זה לא משנה דבר כשמגיעים לשלב הייצור. לפי הערכת הניו-יורק טיימס, ייצור החיסון בכמויות הנדרשות ייקח שנתיים בערך בהינתן הטכנולוגיות הקיימות.

שלב קבלת האישורים

והנה הגענו לשלב שכולם אוהבים לשנוא, בו החיסון כבר עבר את כל שלבי הניסויים הקליניים, מתחיל להיות מיוצר בכמויות ענק במפעלים שכבר קיימים ורק מחכים לו… ורק מנהל התרופות והמזון האמריקני – ה- FDA הידוע לשמצה – מבקש עוד כמה חודשים כדי לעבור על כל תוצאות הניסויים ולוודא שהכל כשר. וזה דווקא מאד הגיוני וראוי. אפשר לקצר את שלבי הניסויים הקליניים. אפשר לזרז את כל התהליך. הכל מקובל. אבל לא ייתכן שמיליוני אנשים יקבלו חיסון שלא עבר בדיקה קפדנית קודם מצד הרשויות, כדי לוודא שלא יזיק לאנשים עליהם הוא אמור להגן.

קבלת האישור מה- FDA דורשת בסביבות השנה, אבל במצב הקיים הרשות בוודאי תלחץ על הגז ותקצר את זמן הבדיקה לחצי-שנה בלבד, גם בתרחיש האופטימי וגם בפסימי. למה לא פחות מזה? כי היא עומדת להיות בלחץ לא-רגיל, כש- 112 מפתחי חיסונים דורשים ממנה לבחון את החיסון שלהם.

סיכום עד כה

נפתח בחדשות הטובות: גם בתרחיש האופטימי וגם בפסימי, בהחלט ייתכן שכבר ב- 2021 נזכה לראות חיסונים ראשוניים שיוענקו לאלפי רופאים ואחיות שיעבדו בכל מדינה ישירות עם חולי קורונה. אולי סבא וסבתא יקבלו את אותו החיסון בסוף 2021, או במהלך 2022. הסיבה היא שאוכלוסיות בסיכון יזכו לקבל את החיסון לפני כולם – ואולי הרבה לפני כולם. ילדים באפריקה, לעומת זאת, יצטרכו לחכות עוד כמה שנים לפני שיוכלו ליהנות מהחיסון בעצמם.

בתרחיש האופטימי, יידרשו ארבע וחצי שנים בערך עד שיהיו מספיק מנות חיסון בעולם כדי שכל אדם יזכה לקבל אחת. בתרחיש הפסימי, נראה את החיסון רק בעוד שבע שנים, בשנת 2028, בעיקר בשל קשיים בפתיחת ובתפעול יותר ממאה מפעלים שאמורים להפיק כמויות קטנות של חיסונים עבור הניסויים הקליניים.

אלא ששני התרחישים האלו אינם מתייחסים לשני 'קלפים פרועים' – שתי אפשרויות יוצאות-דופן שעשויות עדיין להתממש. הראשונה היא שאיננו מצליחים ליצור חיסון עבור הנגיף. השנייה היא שנשתמש בשיטה חדשה ליצירת חיסונים שמעולם לא נוסתה בהצלחה בעבר – אבל יכולה לקצר את הזמנים באופן משמעותי.

תרחיש קיצון פסימי: אין חיסון

בתרחיש הקיצון הפסימי ביותר, אנחנו פשוט לא מצליחים ליצור חיסון עבור הנגיף בעשור הקרוב. נודה באמת: זו לא תהיה הפתעה גדולה עד כדי כך. בכל זאת, מדובר בנגיף חדש (למרות הדמיון הגנטי שלו ל- SARS) ובמחלה בה לא נתקלנו מעולם. כדאי גם לשמור על צניעות ולזכור שלא קיים עדיין חיסון משום סוג שהוא לנגיפי הקורונה, ושקיימות מחלות רבות עבורן לא פיתחנו חיסון יעיל עד כה. זה עלול לקרות גם במקרה של נגיף הקורונה החדש.

האם התרחיש הזה סביר? בנקודה זו קופץ העתידן המתלהב שבי, זה שמאמין בטכנולוגיות המחר וברפואה האקספוננציאלית, וצועק שאין סיכוי שעם כל הכלים המדהימים שהמדע המודרני מעניק לנו, לא נמצא חיסון למחלה הזו. אלא שמיד שופך עליו מים קרים הביולוג, שבילה שנים ארוכות במעבדות המחקר, ויודע היטב כמה גדולים עדיין הפערים בידע שלנו בכל מה שקשור לביולוגיה ולרפואה. האמת המרה היא שקיים סיכוי ממשי מאד שפשוט לא נמצא חיסון בעשור הקרוב. אין לי דרך להעריך את הסיכוי הזה, מכיוון ששוב – וירוס חדש, מחלה חדשה וכו' – אבל חשוב שנדע שהוא קיים.

תרחיש קיצון אופטימי: חיסוני mRNA

זה הזמן להזכיר את התפישה החדשה בתחום החיסונים: זו של חיסוני ה- mRNA. החיסונים הללו אינם נסמכים על הזרקת אבני-הבניין של הווירוס לתוך הגוף, אלא על הזרקת החומר הגנטי שלו. אותו חומר גנטי אמור לחדור לתוך התאים בגוף, ולגרום להם לייצר – באופן זמני ובטיחותי – את אבני-הבניין של הווירוס, שישוחררו לזרם הדם ויגרמו לגוף לפתח חסינות.

למה השיטה הזו חשובה כל-כך? בעיקר מכיוון שהיא אינה דורשת מפעלים שיגדלו את הנגיף – מטלה שדורשת הרבה זמן, כסף ופיקוח – אלא יכולה להתבצע באופן יעיל וזול יותר, באמצעות יצירה במעבדה של חלקים מהקוד הגנטי של הנגיף. באופן עקרוני, כל מעבדה ביולוגית בעולם תוכל להפוך למפעל זעיר לייצור חיסונים.

הבעיה היא שלמרות ההתלהבות הגדולה מהטכנולוגיה החדשה-ישנה הזו, מעולם לא אושר חיסון mRNA לשימוש. חברת Moderna מנסה בימים אלו לפתח חיסון שכזה, ואפילו התחילה לערוך ניסויים קליניים, אבל קיימת ספקנות רבה לגבי התוצאות ששחררה בינתיים[9]. ובכל זאת, מותר לקוות.

אם חיסוני ה- mRNA באמת יצליחו, הרי שמשך הייצור של כמויות גדולות של החיסון – שאמור לקחת שנתיים – יקוצר לחודשים ספורים בלבד. גם השלב הפרה-קליני יקוצר לחודשים ספורים. אחרון חביב, אפשר יהיה לבזר את הייצור ממפעלי-ענק למעבדות פרטיות קטנות יותר. השלבים הארוכים ביותר יהיו שלבי הניסויים והאישורים, ואם נאחד את כל השלבים האחרים נקבל תחזית של שנתיים בערך עד להפקת חיסון שיוכל להגיע לכולם.

סיכום אמיתי

אם אתם קוראים חדשות, אתם בוודאי נחשפים כל בוקר להודעה חדשה על "חיסון מבטיח שפותח על-ידי מעבדה נחשבת!"

אז איפה הם, כל החיסונים המבטיחים ההם?

במקרה הטוב ביותר, הם נכנסים רק עכשיו לשלבי הניסויים הקליניים. ורק מעטים מאד מתוכם באמת יממשו את ההבטחה הגדולה שהעיתונות – וגופי ה- PR של המעבדות והחברות – ייחסו להם.

אני מקווה שהרשומה הזו מסייעת לחשוב באופן יותר שקול ורציני על נושא החיסונים. כמו כולם, גם אני הייתי רוצה לראות את החיסון לנגיף מופיע מחר בבוקר. ובאמת יש סיכוי שעד סוף השנה יהיה לנו כבר חיסון ראשוני שיתחיל להינתן לאנשי הרפואה. אבל צריך להיות ריאליים ולהבין מה מגבלות המדע והטכנולוגיה שברשותנו היום. אפילו בתרחיש הקיצון האופטימי ביותר, אזרחי העולם בכללותם לא ייהנו מחיסון מהנגיף לפני שיעברו עוד שנתיים ארוכות.

ונודה באמת: עד אותו זמן, כולם כבר עשויים להיות מחוסנים באופן טבעי.


 

[1] https://www.nytimes.com/interactive/2020/04/30/opinion/coronavirus-covid-vaccine.html

[2] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3603987

[3] https://www.statnews.com/2020/01/07/inside-story-scientists-produced-world-first-ebola-vaccine/

[4] https://msphere.asm.org/content/5/2/e00203-20

[5] https://www.bioworld.com/COVID19products#vac

[6] https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/19022319/

[7] https://www.nytimes.com/2020/04/17/technology/bill-gates-virus-conspiracy-theories.html

[8] https://www.statnews.com/2020/05/19/vaccine-experts-say-moderna-didnt-produce-data-critical-to-assessing-covid-19-vaccine/

[9] https://www.statnews.com/2020/05/19/vaccine-experts-say-moderna-didnt-produce-data-critical-to-assessing-covid-19-vaccine/

הצדדים החיוביים של נגיף הקורונה

הצדדים החיוביים של נגיף הקורונה

כולם רוצים לשמוע על היום שאחרי הקורונה, ואנחנו נחשפים לסיפורי אימים נוראיים על כל הצרות שעומדות ליפול בחלקנו כבר בשנה הקרובה. אבל אף אחד לא מדבר גם על ההשלכות החיוביות שעשויות להתממש בזכות הנגיף הזה.

ברשומה האחרונה שלי כתבתי על עתיד העבודה בימים שלצד הנגיף (עד למציאת חיסון) וביום שאחרי מציאת החיסון לנגיף. הסברתי למה הנגיף עשוי להזניק קדימה את העבודה מהבית, ומהם היתרונות לבריאות, לסביבה ולמקומות העבודה עצמם של השינוי הזה. לא חלף שבוע, וכבר הודיעה חברת טוויטר שמעתה ועד עולם יכולים עובדיה – לפחות אלו שמסוגלים לעשות את העבודה מהבית – להימנע מלהגיע למשרדי החברה. כן, גם ביום שאחרי הקורונה[1].

כך שדברים טובים קורים בתחום העבודה. אבל איזה עוד הטבות עשוי הנגיף להביא ביחד איתו?

הכניסה לעידן הממשל הדיגיטלי

אף אחד עוד לא בטוח איך בדיוק הנגיף יתנהל בשנה הקרובה, אבל כבר עכשיו ברור שביום שלצד הקורונה, הכלכלה העולמית עומדת לספוג מכה קשה. מספר המובטלים בישראל הגיע בימי הקורונה למיליון – רבע מכל המשק. בארה"ב הוא צפוי להגיע לבין עשרים לשלושים אחוזים מכל כוח העבודה. אלו מספרים שאפילו בשפל הגדול לא ראינו בארצות הברית. כל אותם מובטלים מתחילים כבר בימים אלו לנהור ללשכות האבטלה ולביטוח הלאומי בישראל, בארצות הברית, באירופה ובכל העולם.

אלו מספרים שהמוסדות הממשלתיים האלו פשוט לא מסוגלים לעמוד בהם בהתנהלות הנוכחית. אנשים בגופים שמקבלים מימון ממשלתי להכשרת והשמת עובדים בארצות הברית מספרים לי שבימים בשגרה הם מטפלים ב- 500 אנשים בערך בשבוע, עם כל הניירת העצומה שזה דורש. ובחודש האחרון? הם קיבלו פניות מעשרות-אלפי דורשי עבודה. המכתבים והניירות מכסים להם את כל המשרד מבפנים, ואנשים עדיין מגיעים, מוצאים את המשרד סגור וזורקים את הניירת שלהם דרך החלון בתקווה שמישהו יעזור להם.

במצב כזה, לא תהיה ברירה לממשלות רבות אלא להתייעל ולעבור דיגיטיזציה, וזה יתחיל לקרות עוד ביום שלצד הקורונה. כלומר, עכשיו. אנחנו בישראל דווקא במצב טוב מהבחינה הזו, ואני לא מגזים כשאני אומר שמדינות אחרות שולחות נציגים ללמוד איך אנחנו מקיימים ומתחזקים ממשל דיגיטלי. אבל אפילו אנחנו יכולים וחייבים להשתפר. צפו לפריחה בתחום ה- GovTech – טכנולוגיות שמשמשות ליצירת ממשל דיגיטלי. ממשלות ידחפו קדימה בכל הכוח כדי לאמץ טכנולוגיות שמאפשרות חתימה דיגיטלית על מסמכים, הגשת תביעות בבית המשפט דרך הרשת, כסף דיגיטלי ועוד. ועל הדרך, הן גם יקדמו את אימוץ הרשתות האלחוטיות ויביאו לפריסה רחבה יותר של האינטרנט המהיר בכל עיר ובכל כפר.

עתיד הרפואה בראי הקורונה

אנחנו נמצאים בתקופה ייחודית בהיסטוריה האנושית. לראשונה אי-פעם מתאפשר ניטור ופיקוח אחר כל אדם, באופן אישי ואינטימי ביותר. דרך היסטוריית החיפושים שלך בגוגל אפשר לדעת האם אתה חולה בסרטן עוד לפני שאתה אפילו חושד בכך. פייסבוק מכירים אותך טוב יותר מחבריך הקרובים או מאשתך, ואני חושד שגם יותר טוב מכפי שאתה מכיר את עצמך. באמצעות מעקב אחר הסמארטפון שלך, הבגדים החכמים שלך וכל יתר הטכנולוגיות המקושרות בהן אנו משתמשים, הכוחות-מגבוה יכולים לדעת מה קורה עם כל אדם בכל רגע נתון – וגם מה הוא יעשה בשעות ובימים הקרובים.

ביום שלצד הקורונה, כולנו מנוטרים. זה כבר קורה עכשיו, ויש סיבה טובה שהציבור בעולם המערבי חרד כיום לפרטיותו יותר מאי-פעם. נגיף הקורונה מספק לממשלות אמתלה לנטר אחרינו, והופך את המעקב הזה למקובל מבחינה ציבורית. אנו מתחילים ללמוד לראשונה מה התועלת שאפשר להפיק ממערכות מקושרות שעוקבות אחרינו ומספקות לנו תובנות על עצמנו.

ביום שאחרי הקורונה, מערכות שכאלו יהיו עניין שבשגרה. כולנו נהיה מנוטרים כל הזמן, ונסכים מרצוננו למסור את המידע לספקי הבריאות שלנו כדי שיוכלו להעניק לנו ייעוץ ואפילו טיפולים בזמן אמת. אתם מתחילים להשתעל? הסמארטפון שלכם יקלוט את הקולות, ובמידה והשיעול ממשיך, יבקש מכם לקחת חמש דקות הפסקה כדי למדוד לעצמכם את הטמפרטורה, לרוץ במקום קצת ולהצמיד אותו לחזה כדי שיוכל להקשיב לנשימות שלכם, ואז הוא יספק לכם אוטומטית – או דרך רופא מקוון – מרשם לאנטיביוטיקה, שגם יגיע אליכם ישירות לפתח הבית. ואם תתנו לו רשות, הוא גם יודיע על כך לבוס שלכם, שייתן לכם שבוע חופשה בתשלום באופן אוטומטי כדי שלא תדביקו את כל המשרד.

וזוהי רק ההתחלה. במהלך העשור הקרוב, תוכלו לקבל הודעה מהסמארטפון, לפיה בשבועות האחרונים אתם מתאמצים ומתנשפים יותר כשאתם עולים במדרגות, למרות שלא אכלתם יותר מהרגיל או שסבלתם מהפרעות בשינה. הוא ממליץ לכם ללכת להיבדק אצל קרדיולוג כדי לוודא שהכל בסדר עם הלב שלכם – רק ליתר ביטחון. ועם ההתקנים החכמים והמתקדמים ביותר, תוכלו אפילו לשים את הסמארטפון על החזה כדי שהקרדיולוג יקבל הבנה ראשונית של פעילות הלב.

אנחנו יודעים היום שאלגוריתמים מתקדמים יכולים לזהות אנשים בסיכון גבוה להתקפי לב ימים שלמים לפני שהם מגיעים לבית-החולים. דמיינו מה אלגוריתמים כאלו יוכלו לעשות כשהם חמושים בכל המידע העצום שנאסף עלינו בכל יום, כל היום.

רפואה עתידית כזו לא חייבת לעזור רק למבוגרים. חשבו לרגע על ילדים שצריכים לעבור אבחון לאוטיזם או ל- ADHD. מדובר במסע חתחתים שיכול לקחת שנה שלמה עד שמתפנה תור למאבחן ועד שמקבלים את התוצאות. ובכל אותו הזמן, הילד נותר ללא טיפול ומבלי לקבל סיוע. האבחונים עצמם מושפעים ממצב הרוח של המאבחן ושל הילד באותו יום, ולפעמים הילד מתבקש לענות על שאלות שגורמות גם להורים להרים ידיים, כגון – "האם סבלת מהלוצינציות לאחרונה", או "האם אתה סובל מהתקפי זעם יותר מהרגיל". [לפי חוויות מארה"ב. אני לא יודע איך האבחונים נערכים בישראל]

ועכשיו דמיינו עתיד בו הילד רק צריך לשאת על עצמו סמארטפון או חיישן למשך שבוע. עם האלגוריתמים הנכונים שמקבלים מידע לאורך זמן מתנועות הידיים, הרגליים והראש של הילד ומדפוסי הדיבור שלו, ניתן יהיה בוודאי לאבחן אוטיזם ו- ADHD ברמות דיוק גבוהות יותר מאלו של כל מאבחן אנושי. נוכל גם לעקוב אחרי הילדים ולהבין איזה תרופות וטיפולים עוזרים להם יותר.

אלו רק כמה דוגמאות פשוטות לדרך בה הרפואה המתמשכת והאינטימית הזו, שתנבע מהאימוץ המוגבר של הטכנולוגיות בתקופה הקרובה, תציל בוודאות חיים אינספור ותשפר את איכות החיים של רבים. כל אלו יזכו לייעוץ ולטיפול רפואי ברמה גבוהה ובזמן-אמת. ואם זו תהיה אחת התוצאות של נגיף הקורונה – התברכנו.

תעשיית האירוח החדשה

אני בטוח שלא צריך להרחיב אודות הקטסטרופה המוחלטת שתעשיית האירוח – המלונאות והתיירות – חווה בחודשים האחרונים. מספר הנוסעים במטוסים ירד ב- 95 אחוזים, ותעשיית התעופה מצפה להפסדים של 314 מיליארד דולרים השנה בלבד[2].

המצב לא טוב בהרבה עבור המלונות. ההערכה היא שבערך מחצית מהמלונות בארצות הברית נסגרו – לזמן קצר או לתמיד – כתוצאה מהמגיפה. החצי שנותרו פתוחים מאוישים בצוות רפאים זעיר[3]. אין פלא שמחקר שיצא אוקספורד מצא ש- 44 אחוזים מהעובדים בתעשיית המלונאות עומדים לאבד את מקומות עבודתם[4]. כבר עכשיו שבעים אחוזים מעובדי המלונות הוצאו לחופשה ללא-תשלום, או פשוט פוטרו[5].

אלו יהיו חיינו לצד הקורונה. יש דיבורים על כך שנוסעים יצטרכו להגיע ארבע שעות לפני הטיסה, על מנת שיוכלו לעבור חיטוי ובדיקה רפואית, ולעלות למטוס בקבוצות של עשרה נוסעים בלבד בכל פעם. וכמובן, ביונייטד ובג'ט בלו כבר מחייבים את הנוסעים להשתמש במסיכות לאורך כל הטיסה.

ווין רזורטס (Wynn Resorts) כבר הוציאה דו"ח שלם כדי לתאר את הדרך בה תשדרג את מלונותיה: מצלמות תרמיות יותקנו בכל הכניסות כדי למדוד לאורחים את החום בכל פעם שיעברו בלובי, למשל. בחדר האוכל יוגשו כל המוצרים באריזות סגורות, והאורחים יתבקשו להשתמש במחטא ידיים ולחבוש מסיכה. השימוש במעליות יוגבל, והכפתורים יחוטאו מדי שעה. ואם תסרבו להישמע להנחיות הצוות, הרי שיש כבר הנחיות לחטא את האזיקים וחדרי המעצר לאחר כל שימוש[6].

לא בדיוק נשמעת כמו החופשה שתמיד חלמתם עליה, לא?

אבל יש מציל ומושיע, בזכות טכנולוגיה חדשה שעשויה לספק תחליף לתיירות: המציאות המדומה. בשנים האחרונות התחילו להופיע מכשירי מציאות מדומה ברמה גבוהה, ובמחיר שווה לכל נפש. המכשיר שזכה באימוץ הגדול ביותר ב- 2019 הוא האוקולוס קווסט, שנמכר ב- 400 דולרים בלבד, ופתאום כולם רוצים אותו. קיימים כיום 26 מיליון מכשירי מציאות מדומה בעולם, ואם הדרישה תגדל, הרי שנראה גם את מספר המכשירים גדל בהתאם (בעיכוב מסוים, מכיוון ששרשראות האספקה עדיין מקרטעות).

כשאתם שמים את המכשיר על ראשיכם, אתם נכנסים לעולם אחר. אתם יכולים למצוא את עצמכם באנטרקטיקה או במדבר הסהרה, על ראש האוורסט או במערות הגדולות של קליפורניה. וארגונים מתחילים להציע טיולים מאורגנים במקומות שונים. מוזיאון הלובר, הקפלה הסיסטינית והפארק הלאומי ביוסמיטי הם רק שלושה מתוך ארגונים רבים שמאפשרים לציבור לטייל בשטחם בחינם באמצעות מכשירי מציאות מדומה כבר היום[7]. יש לפחות מחקר אחד שמראה שטיולים בטבע במציאות מדומה מספקים אותה רמה של תמיכה רגשית שטיולים בעולם הפיזי מספקים[8].

בקבוצות הלהוטות להיכנס לעתיד במציאות המדומה מתחילים להישמע דיבורים על טיולים ממשיים בעולם הווירטואלי: על קבוצות שיגיעו להאנגרים ענקיים, בהם יקבלו כל חברי הקבוצה מכשירי מציאות מדומה, וייכנסו לעולם אחר. בבוקר הם יטיילו בסוואנה באפריקה, בצהריים יעפילו לראש האוורסט ובערב הם יסיימו את היום בסיור ברחובות המסומלצים של ריו דה-ז'נרו. שלושה ימים כאלו של סיור קבוצתי אמורים לספק מענה לצורך בחוויה יוצאת-דופן, ב- "לראות עולם" וכמובן, בהתחברות עם אחרים בקבוצה שעוברים את אותן חוויות לצידך.

טיולים במציאות המדומה לא יחליפו לגמרי את המציאות הפיזית. למעשה, בעשור הקרוב הם לא צפויים אפילו להחליף את מיעוט מהטיולים בעולם. אבל אם יצליחו לספק תחלופה אפילו לחמישה אחוזים בלבד מכל הטיולים, תהיה לכך השפעה עצומה על הסביבה. בשנת 2018 נרשמו 1.3 מיליארד נחיתות של תיירים בעולם. אם בעשור הקרוב יעברו רק חמישה אחוזים מהתיירים למציאות מדומה, המשמעות היא ש- 65 מיליון טיולים – על הכמויות העצומות של דלק מטוסים שהם מחייבים – יעברו לענן הווירטואלי.

תעשיית המזון החדשה

תעשיות הבשר בארצות הברית ספגו מכה קשה בחודשים האחרונים. לפי דו"ח של משרד החקלאות האמריקני, תפוקת מוצרי בקר פחתה כמעט ברבע, ותפוקת מוצרי בשר חזיר פחתה ב- 15%[9]. הסיבה אינה שהחיות חלו בנגיף בעצמן, אלא שבחברות רבות לשחיטת בעלי-חיים ולעיבוד בשר הושבתה הפעילות עקב המגיפה. ואם זה לא מספיק, הרי שנגיף שפעת החזירים הגיח – איך לא – מסין באמצע 2019, והתפשט ממנה לעוד תשע מדינות במזרח הרחוק, תוך שהוא הורג בערך רבע מכל החזירים בעולם באופן ישיר או עקיף[10].

ההתפתחויות האלו מעידות על כך שאנו עלולים לחוות מחסור בבשר בחודשים הקרובים. לא ברמה שתוביל לרעב עולמי, חלילה, אבל בהחלט תיתכן עלייה במחירי הבשר.

הצד החיובי בעניין הוא שאנו ניצבים כבר היום על סיפה של מהפכה בתחום המזון. את מוצרי הבשר המקובלים מתחילים לתפוס תחליפי בשר מסוגים שונים. חלקם מבוססים על מרכיבים צמחיים המעובדים בצורה כזו שמקנה להם תכונות שמזכירות בשר. כאלו, למשל, הם ההמבורגרים של Beyond Meat ו- Impossible Burger, שאפילו מדממים כשמטגנים אותם על הגריל, ושצמחוניים מתלוננים שהם דומים יותר מדי לבשר[11] בטעם, בריח ובמרקם.

הבעיה היחידה היא שקשה לשכנע צרכנים לשנות את מנהגי האכילה שלהם. נסו לשכנע אמריקני לאכול חומוס ישראלי, או להפך, ותבינו למה אני מתכוון.

אבל מה קורה אם עולם המזון עובר אתחול – ריסט – וכולם נדרשים פתאום לנסות סוגים חדשים של מוצרים? בהחלט ייתכן שזה מה שיקרה במהלך השנה הקרובה, וכל שקל שיתווסף למחיר של המבורגר או של שניצל קפוא, ידחוף את הצרכנים עוד יותר לנסות את "הבשר הנקי", כפי שהוא מכונה. נקי מאשמה, נקי יותר עבור הסביבה.

וסיפור אישי: לפני יומיים זכיתי לשמוע מבן הכמעט-שלוש שלי את עשר המילים שכל הורה רוצה לשמוע: "אבא, שים לי עוד על הצלחת! האוכל שהכנת ממש טעים!"

הוא אמר לי את זה על שניצל בקר שהכנתי במיוחד בשבילו, ומאז הוא מקבל רק שניצל בקר. כל יום, בכל ארוחה.  כשהילד מסכים ונהנה לאכול מנה כלשהי, זו ההצלחה הגדולה ביותר של ההורים.

כך שאני מבטיח לכם שאם ילדים יאהבו את הבשר הנקי, זה יהיה תחילת הסוף של הבשר מן החי.

וביום שאחרי הקורונה, אמורות כבר להגיע התקדמויות שיחוללו שינוי דרמטי עוד יותר במזון שנאכל.

פריצות-דרך שונות הורידו בשנים האחרונות באופן דרמטי את עלויות הייצור של בשר מעבדה: בשר שמיוצר במעבדות, באמצעות גידול תאי שריר וקצירתם על מנת לקבל בשר של ממש. אם זה נשמע לכם מחריד, אתם רק צריכים לזכור שאותו תהליך בדיוק מתרחש בגופה של הפרה, אלא ששם התאים גם מקבלים הורמונים, נחשפים להמוני וירוסים, חיידקים וחומרים אנטיביוטיים, ובאופן כללי מהווים חלק מיצור חי ונושם, עם מערכת עיכול שמפיקה כמעט שלושים קילוגרמים של צואה מדי יום.

סוג אחר של בשר נקי אמור להיות מופק ממיקרו-אורגניזמים – בדרך כלל מאצות שגדלות במיכלים שקופים שחשופים לאור השמש ולאוויר. הן סופחות פחמן דו-חמצני מהאוויר והופכות אותו לשומנים, סוכרים וחלבונים, תוך שהן מנצלות את אנרגיית השמש לטובת התהליך. ומדי כל כמה ימים קוצרים אותן, מייבשים אותן והופכים אותן לאבקה עשירה בחלבונים שיכולה לשמש להעשרה של כל מאכל.

כל המוצרים שמפיקות החברות האלו היו אמורים להיתקל בציבור צרכנים ספקן והססן. האימוץ שלהם היה אמור לדרוש שנים ארוכות. אלא שעכשיו פתאום, בראי הקורונה, אנשים ישנו הרגלי צריכה וינסו מוצרי מזון חדשים. חברות הבשר הנקי שיצליחו לשווק את מרכולתן במחירים נמוכים בעת הזו, ירכשו את עולמן בטווח הארוך… ובתנאי שהמזון שהן מפיקות באמת טעים.

בעוד עשור אנו עשויים להסתכל אחורנית ולהבין שנגיף הקורונה החדש סיפק למעשה את יריית הפתיחה לתהליך בו תיעלם תעשיית גידול בעלי-החיים לצרכי מאכל. זה לא יקרה בין לילה, אבל זה יקרה, על כל ההשפעות המיטיבות עבור הסביבה.

סיכום

אני לא טוען, חלילה, שנגיף הקורונה החדש הוא תופעה חיובית. הלוואי והיינו יכולים לקדם שינויים בדרכים שאינן מחייבות את מותם של מאות-אלפי בני-אדם. אבל נרצה או לא נרצה, הוא כבר כאן, וכדאי להיות מודעים גם לדרכים בהן הוא עשוי להשפיע לטובה – בראייה ארוכת-טווח – על העולם.

העולם אחרי הנגיף פתוח לרווחה לשינויים מן היסוד. אנחנו לא יודעים עדיין מהם בדיוק, אבל זה בדיוק הזמן בו אנחנו צריכים להבין שאנו יכולים לדרוש מהתעשייה ומהממשלות לקדם שינויים שייטיבו עמנו ויסייעו לטפל בבעיות הגדולות באמת. אי אפשר עדיין לדעת מה יקרה בעתיד לאחר הקורונה. כשאנחנו נוסעים בכביש ישר במהירות קבועה, קל לנבא לאן נגיע ומתי. אבל כשיש בכביש הזה צומת דרכים, כל החישובים מתבלבלים. ועל אחת כמה וכמה כשהצומת מספק לך כמה עשרות נתיבים אפשריים. במצב כזה, כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להפסיק לנסות לחזות – ולקחת שליטה בעצמנו על ההגה ולהחליט לאן אנו רוצים להתקדם, באיזו מהירות, ומה יהיה היעד הסופי.

פיטר דרוקר אמר יפה ש- "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא ליצור אותו". ברשומה הזו תיארתי כמה חזונות לעתיד טוב יותר, שיכולים להתממש בזכות נגיף הקורונה. אתם לא חייבים להתחבר לחזונות שתיארתי. צרו חזונות משלכם, ודעו לכם שמעולם לא היה זמן טוב יותר להגשים אותם מבתקופה הנוכחית, כשהכל משתנה ודבר אינו קבוע.

בהצלחה!


 

[1] https://techcrunch.com/2020/05/12/twitter-says-staff-can-continue-working-from-home-permanently/

[2] https://www.axios.com/future-air-travel-coronavirus-bcee181c-1d3a-4305-992d-053d5c80a909.html

[3] https://www.cnn.com/2020/04/03/economy/hotel-industry-coronavirus/index.html

[4] https://www.ahla.com/sites/default/files/fact_sheet_state_covid19_impacts_0.pdf

[5] https://www.ahla.com/sites/default/files/FACT%20SHEET_COVID19%20Impact%20on%20Hotel%20Industry_4.22.20.pdf

[6] https://www.visitwynn.com/documents/Wynn-Health-Plan.pdf

[7] https://www.washingtonpost.com/travel/2020/03/18/these-historic-sites-attractions-are-offering-virtual-tours-during-coronavirus-pandemic/

[8] https://www.frontiersin.org/articles/10.3389/fpsyg.2019.02667/full

[9] https://www.ams.usda.gov/mnreports/lswlpgmrkthighlight.pdf

[10] https://www.nytimes.com/2019/12/17/business/china-pigs-african-swine-fever.html

[11] https://www.cnet.com/news/impossible-burger-vs-beyond-meat-burger-our-ultimate-taste-test/#

כיצד ייראה עתיד העבודה ביום שאחרי הנגיף?

כיצד ייראה עתיד העבודה ביום שאחרי הנגיף?

השאלה שכולם רוצים לדעת את התשובה עליה לאחרונה היא "מה יהיה ביום שאחרי הקורונה". אבל השאלה עצמה מעידה על תפישת עולם שגויה. "היום שאחרי הקורונה" עוד רחוק מאיתנו, ויידרשו עוד חודשים ארוכים – ואולי עד סוף 2021 או יותר – עד שנגיע אליו. בינתיים, צריך לפרק את העתיד לשלושה אופקים, שכל אחד מהם מרתק בפני עצמו:

  1. מה יקרה ביום לצד הקורונה, שהוא המצב אליו אנו נכנסים עכשיו ובו ניוותר עד למציאת החיסון.
  2. מה יקרה ביום מיד אחרי הקורונה, בחודשים אחרי שנמצא חיסון שיספק חסינות עדר לאוכלוסיה.
  3. מה יקרה בעשור שאחרי הקורונה, כשהשינויים שהצטברו בשני האופקים האחרים יתגבשו למציאות חדשה.

בואו נבחן, למשל, מה יכול לקרות לעתיד העבודה, ביום לצד, אחרי והרבה-אחרי הקורונה.

העבודה לצד הקורונה

כשרק נכנסנו לשנת 2000, היה ברור שעבודה אמיתית עושים רק מהמשרד. אפילו בארצות הברית הגדולה, רק 3.6 אחוזים מהעובדים דיווחו שהם עובדים מהבית לפחות חצי מהזמן. ואף על פי כן, שמונים אחוזים מהעובדים היו מעוניינים לעבוד מהבית חלק מהזמן[1]. למעשה, כמעט מחצית מבני דור ה- X בישרו חגיגית שהם מוכנים לשנות מקום עבודה תמורת ההזדמנות לעבוד מהבית במשרה מלאה.

ובכן, מזל טוב. הנה זה קרה.

בתקופה האחרונה נגיף הקורונה אילץ את כולנו להישאר בבתים. כשליש מהעובדים בארצות הברית שעד כה התניידו למשרד מדי בוקר, עברו לעבוד מהבית[2]. זהו, אגב, אותו מספר אנשים שסוג העבודה שלהם היה כזה שאיפשר להם מלכתחילה שלא להגיע למשרד[3]. במילים אחרות, כל מי שהיה יכול לעבוד מהבית – עבר לעשות זאת. קרוב לוודאי שהנתונים דומים גם בישראל, ושכל מי שהיה מסוגל לכך התחיל לעבוד מהבית בחודשיים האחרונים.

אבל עכשיו יצאנו משעבוד לחירות, מהבית לרחוב, נכון? העניינים יחזרו לסדרם חיש מהר, נכון?

אולי לא כל כך מהר.

חשוב לזכור מה המשמעות של "היום שלצד הקורונה". הנגיף עדיין לא חלף מן העולם, וכנראה שגם לא יעשה זאת בשנה הקרובה, עד למציאת חיסון. אנו יכולים לצפות לפחות לגל אחד נוסף לפני שיימצא אותו חיסון, והמשמעות תהיה – כנראה – שכולנו נמצא את עצמנו שוב לכודים בבית, או לפחות נדרשים להקפיד על ריחוק חברתי, מהסוג שיעודד חברות רבות להמשיך להפעיל את המשרדים במתכונת מצומצמת. מנהלים ייאלצו להסתגל לרעיון שחלק מכוח העבודה שלהם, חלק מהזמן, פשוט אינו מגיע למשרד.

חלק גדול מהעובדים מעוניין בתמורה הזו, כאמור. הם רוצים לחסוך בנסיעה הארוכה בכבישים ובעמידה הארוכה-עוד-יותר בפקקים באיילון מדי בוקר ומדי ערב. הם רוצים להיות מסוגלים לראות את הילדים בבוקר ולקדם אותם בשובם מבית הספר. ויותר מהכל, הם מעוניינים בחופש: ביכולת להחליט בעצמם על סדר היום שלהם, מתוך הבנה שאת רוב העבודה אפשר לעשות בכל זמן – בבקרים, בערבים ואפילו בלילות. סגנון עבודה שכזה מחייב אמנם התארגנות מחדש של העובד, כדי שלא ירגיש שהוא 'בחופש', אבל הרשת מלאה במדריכים עם עצות שימושיות בנושא, ואנשים גילו בשבועות האחרונים שכן – הם בהחלט יכולים לעבוד מהבית… למרות שזה כנראה היה קל יותר אם הילדים לא היו איתנו באותו הזמן. ובכל זאת, כשהילדים יחזרו לגנים או לבתי-הספר (או לטלוויזיה), אפילו המחסום הזה לעבודה יעילה מהבית ייעלם וייתמסמס.

אני לא רוצה לטעון שאנו עוברים לעולם בו כל העבודה תתבצע מהבית. רובנו יצורים חברתיים שרוצים לפתח קשרים אישיים עם האנשים עמם אנו עובדים – וקשרים כאלו מתהווים באופן הטוב ביותר כשאנו באים במגע עם אותם אחרים, אוכלים עמם ארוחות בוקר וצהריים ומחליפים סיפורים במזנון הקפה. גם מנהלים מבינים היטב שחלק מהחשיבות של עבודה במשרד משותף מגיע מכך שעובדים מתחככים זה בזה, מדברים זה בזה, לומדים אחד מהשני ותורמים ממומחיותם בדיונים שונים – לפעמים כאלו שלא היו אמורים להיחשף אליהם בכלל.

המשמעות היא שכבר בחודשים הקרובים יתחיל להתבסס תמהיל חדש בשוק העבודה, בו חלק מהעובדים אינם מחויבים להגיע לעבודה מדי יום. מיעוטם יעבוד מהבית באופן בלעדי, אבל רובם פשוט יבחרו יום-יומיים-או-שלושה בשבוע שלא ייאלצו להגיע בהם למשרד. הם ינצלו את אותם הימים לעבודה מרוכזת מהבית, מבלי שדעתם תוסח בגלל העובדים האחרים שכל הזמן חולפים ליד השולחן שלהם ומחליפים עמם מילים, או הזימונים הבלתי-פוסקים לישיבות צוות שמשרתות רק את האגו של הבוס. ובימים בהם יגיעו למשרד, הם יוכלו להעמיק את מערכות היחסים שלהם עם העובדים האחרים, לקחת חלק בסדנאות ובפעילויות משותפות ולבצע את כל המטלות שאפשר לעשות רק במשרד.

אנו נעבור למציאות הזו לא-רק בגלל רצונותיהם של העובדים, אלא מתוך צורך כלכלי פשוט. מצב הכלכלה עומד להיות בכי-רע בשנה וחצי הקרובות, ואנו עומדים על סיפו של (ויש האומרים שכבר הגיע) מיתון עולמי. חברות ייאלצו לחתוך בבשר החי ולצמצם עלויות. עלויות כמו כיסוי הוצאות נסיעה לעובדים, למשל, או שכירת בנייני משרדים. מנהלים יעדיפו לאפשר לאנשיהם לעבוד מהבית, אם האלטרנטיבה היא – בפשטות – לפטר אותם.

אחרון חביב, בחודשיים האחרונים הצטיידה כל חברה בטכנולוגיות לעבודה מרחוק. לא מדובר רק במנוי לזום שאפשר לבטל מתי שרוצים, אלא גם במצלמות חכמות לניהול ישיבות מרחוק ובמיקרופונים משוכללים שהותקנו בחדרי ישיבות. עובדים רבים יצרו לעצמם פינת עבודה בבית ודאגו לנעול אותה בפני הילדים מדי בוקר. וכולם – מנהלים ועובדים – עברו סדרות הדרכה מזורזות לשימוש בכל אותן טכנולוגיות ולאימוץ נהלי עבודה נכונים מהבית. אי אפשר לסובב את הגלגל הזה אחורנית. הכלים, פינות העבודה הביתיות והידע שנרכשו בחודשים האחרונים אינם עומדים להיעלם ככה-סתם. ואם הם שם, הרי שייעשה בהם שימוש. במיוחד ביום לצד הקורונה, בו כולנו נהיה מודעים היטב לכך שאנו עלולים להידרש לחזור ולעבוד מהבית בהתראה קצרה.

המשמעויות של דרך העבודה לסירוגין הזו עצומות עבור הכלכלה, הבריאות, הסביבה וגם עבור אותו דבר ערטילאי המכונה נפש.

נתחיל בבריאות. מחקרים מהשנים האחרונות הוכיחו שנסיעות ארוכות לעבודה פוגעות בבריאות ובמערכות היחסים המשפחתיות. ואם נצטט מסיינטיפיק אמריקן – "נוסעים למרחקים-ארוכים סובלים מבעיות פסיכוסומטיות בשיעור גבוה בהרבה מאנשים שנוסעים מרחק קצר לעבודה. הסימפטומים הפיזיים נעים מכאבי ראש וגב לבעיות עיכול ולחץ דם גבוה. הקשיים הנפשיים כוללים הפרעות בשינה, תשישות וקשיים בריכוז."[4]

במחקר לדוגמה מ- 2001 סקרו החוקרים 407 נוסעים בתחנות הרכבת של שטוטגרט ואולם. יחס הנסקרים שהתלוננו על סימפטומים ככאבים, סחרחורות, תשישות ומחסור חמור בשינה היה כפול מבקבוצת הביקורת של אנשים שאינם מתניידים לעבודה[5].

"נסיעות ארוכות לעבודה", אגב, הן כאלו שלוקחות 45 דקות או יותר לכל כיוון. או במילים אחרות, כמעט כל מי שגר מחוץ לעיר בה ממוקם המשרד שלו, נכלל בקטגוריה של "נוסע למרחק ארוך". לפי גלובס, מדובר בישראל בשישים אחוזים מהעובדים[6]. אם אפילו מחצית מהם יעברו לעבוד מהבית, הרי שהבריאות הכללית בישראל אמורה להשתפר באופן משמעותי. הפתרון לסרטן כנראה לא יגיע מהנתיב המסוים הזה, אבל הרבה מאד תחלואים קטנים ומציקים שממררים את חיינו עשויים להיפתר בדרך זו.

גם הסביבה תרוויח אם רבים מאיתנו יעברו לעבוד מהבית. לפי הנתונים שאספה חברת נתיבי איילון, בכל יום חול עוברות בנתיבי איילון בלבד 851 אלף מכוניות[7]. אפשר להניח שרוב הרכבים המתניידים בימי חול משמשים לנסיעות לעבודה או בחזרה. ואם חשבתם שרכבים מסוכנים בגלל תאונות הדרכים, תחשבו שוב. בכל שנה מתים 315 אנשים מתאונות דרכים. זיהום אוויר, לעומת זאת, מקצר את חייהם של יותר מאלף אזרחים בשנה בזכות תרומתו לעלייה בשיעור התקפי הלב, דלקות ריאות, סרטן ומרעין בישין אחרים[8]. וכמובן, התחממות גלובלית, גזי חממה וכן הלאה. המדינה מנסה בשנים האחרונות לסבסד מוניות ואוטובוסים חשמליים כדי להתמודד עם הבעיה, אבל ייתכן שנגיף הקורונה יעקוף אותה בסיבוב – והתרומה שלו לקידום העבודה מהבית תביא לכך שכמה מאות-אלפי רכבים יישארו בחניות הבתים בחלק מימי השבוע.

ואחרון חביב: כלכלה. עזבו לרגע את ההוצאות המשמעותיות שיש למשפחות על תחזוקת רכב או שניים, על דלק, או אפילו על כרטיס הלוך-ושוב לרכבת בכל יום. הבעיה האמיתית הראשונה היא בזמן – לפחות שעה וחצי ביום, אם לא יותר – שהנוסעים למרחקים ארוכים מבזבזים לשווא. זה זמן שהם היו יכולים להשקיע במשפחה, בחינוך הילדים, ברכישת מיומנויות נחוצות לעבודה, או פשוט בעבודה.

הבעיה השניה היא שהחובה לעבוד במשרד מותירה את הפריפריה מרוחקת מהמרכז יותר מתמיד. רק מעטים מוכנים לנסוע את כל הדרך מבאר שבע לתל אביב ובחזרה מדי יום, או מהגליל למרכז. התוצאה היא שקיימת בריחת מוחות מהפריפריה אל המרכז. אבל אם רק היינו מייתרים את הצורך לעבור כל יום את הנתיב המפרך הזה, בוודאי היינו תורמים הרבה יותר לפריחת הפריפריה מכל הקריאות והתחינות "להפריח את השממה". אנשים יבחרו לחיות בפריפריה – עם מחירי מחיה נמוכים, פחות זיהום אוויר ויותר מרחבים וחופש – ולעבוד במרכז, או אפילו בחו"ל, באופן וירטואלי.

כל הדברים הטובים האלו עשויים להתחיל לקרות כבר בשנה וחצי הקרובות, באותו יום ארוך מאד שניאלץ להעביר לצד נגיף הקורונה.

ואחרי זה, ביום שאחרי הקורונה, עתיד העבודה מהבית רק יתפוס תאוצה.

העבודה ביום שאחרי הקורונה

מזל טוב! ברכות! הגענו לסוף שנת 2021, ונמצא סוף-סוף החיסון לנגיף הקורונה ואפילו יוצר בכמויות-עתק וחולק לכל האוכלוסיה. האיום חלף-עבר לו, ואפשר לחזור לעבודה השוטפת במשרדים.

אבל בינתיים, מנהלים התחילו להבין שבעצם עבודה מהבית דווקא יכולה לקדם את בית העסק אפילו יותר מעבודה במשרד.

הסכנה הגדולה בעבודה בבית כיום היא בהתרופפות המשמעת העצמית של העובד. קל מאד לעובדים מהבית להחליט לקחת הפסקה של חמש דקות מול הטלוויזיה, שהופכת לחצי-שעה לפני שהם שמים לב. או ללכת לתפוס תנומת צהריים של שעה, או לשבת עם הילדים על שיעורי הבית – והכל על חשבון העבודה. וכן, בוודאי שעובדים חרוצים יכולים להשלים את הפערים בעבודה בלילות, אחרי שהילדים כבר הלכו לישון, אבל אין שום ודאות שאכן יעשו זאת.

אלא שעד היום שאחרי הקורונה, אנו צפויים לראות טכנולוגיות שייכנסו לשימוש כדי לתגבר את הפריון של העובדים מהבית. חלקן מקובלות כבר היום: בגוגל דוקס (Google Docs), למשל, אפשר לראות מתי כל עובד ביצע שינוי במסמך, וכמה הוא תרם לתוצר הסופי. בתוכנות כמו סלאק (Slack) ודיסקורד (Discord), העובדים יכולים לתקשר ישירות זה עם זה, וכל עיכוב בתשובה יכול להדליק נורות אזהרה למעביד. ולפחות במקרה של סלאק, הבוס יכול לקבל גישה לכל ההודעות שהעובדים החליפו זה עם זה, וכך לוודא שהם מתרכזים בעבודה[9].

נשמע דיסטופי? אפלולי? זה עוד כלום לעומת תכנת סניק (Sneek) שחלק מהמעסיקים התחילו לדרוש מעובדיהם להתקין על המחשבים בבית. התכנה מתחברת למצלמת הרשת של המחשב ומצלמת תמונה אחת מדי חמש דקות. העובדים האחרים (וכמובן, הבוס) יכולים לראות את התמונות כל הזמן ולפתוח בשיחה עם כל עובד – גם אם הוא אינו מעוניין לקבל את השיחה[10]. לא מפתיע לגלות שמאז שהחל הנגיף להתפשט בעולם, גדל מספר המשתמשים בסניק פי עשרה. החברה אמנם טוענת שלא התכוונה ליצור תכנת ריגול אחר עובדים, אבל קשה להתכחש לתוצאות שבשטח.

אתם יכולים להזדעזע מהרעיונות האלו לניטור אחר עובדים, אבל בסופו של יום הם משקפים מציאות פשוטה: המעסיקים רוצים לדעת שהעובדים שלהם – שמקבלים תשלום בתמורה לזמן שהם משקיעים בעבודה – באמת מתרכזים בביצוע אותה עבודה.

כמובן, אפשר לטעון בצדק שגם במשרד מוציאים העובדים יותר זמן ממה שהם חייבים בחדרי השירותים, במטבח המחלקתי, בקפיטריה או בשיחות חולין עם העובדים האחרים. ובכל זאת, ברור שבבית הפיתויים גדולים יותר, והמעסיק רוצה בצדק לדעת שעובדיו אינם מרמים אותו.

התוצאה של השימוש בכלים מהסוג הזה תהיה שהעבודה בבית תהפוך להיות יעילה במקרים רבים כמו העבודה במשרד. העובדים עדיין ירצו להגיע פעם-פעמיים בשבוע למשרד כדי לפגוש את החבר'ה ולאכול צהריים ביחד, אבל פריון העבודה עצמו לא יפחת כתוצאה מהעבודה מהבית, ובמקרים רבים אפילו יגדל מכיוון שהעובד לא יגיע לעבודה אחרי נסיעה מייגעת של שעה בפקקים או באוטובוס בלי מזגן.

ביום שאחרי הקורונה אנו עשויים לגלות שהעבודה מהבית הפכה להיות המציאות החדשה, ושבעצם – היא אפילו עדיפה על העבודה מהמשרד. כל ההשלכות החיוביות שמנינו באופק הזמן הקודם – ביום שלצד הקורונה – יגיעו לכדי ביטוי גם ביום שאחרי הקורונה, ורק יקבלו משנה תוקף. נוכל ליהנות ממדינה עם פחות זיהום אוויר, פחות תנועה בכבישים, יותר בריאות וזליגת מוחות דווקא מהמרכז אל הפריפריה ולא להפך.

ואז, שנים לאחר מכן, נגיע לעשור שאחרי הקורונה.

עשור אחרי הקורונה

הרבה דברים יכולים לקרות בעשר שנים. לפני עשור, כמעט אף אחד לא שמע על איירבנב או על אובר. אף אחד עוד לא השתמש בווטסאפ כדי לדבר מעבר לים. רעיונות מוזרים על רובוטים שנוסעים בכבישים או עושים משלוחים עדיין היו בגדר חלום פרוע של עתידנים, ועל רחפנים אף אחד לא דיבר בכלל. כך שכן, קשה לחזות מה יקרה בעתיד הרחוק. ובכל זאת, אפשר להעלות ניחושים.

אחד מהניחושים האלו, למשל, הוא שבעוד עשור יהיו טכנולוגיות מתקדמות בהרבה שיספקו תחושה של קרבה גם מרחוק. מכשירי מציאות מדומה יכולים לענות על חלק מהצורך בתקשורת עם מספר אנשים בו-זמנית, כשכולם יושבים מסביב לאותו שולחן (וירטואלי), קמים וכותבים ביחד על לוח (וירטואלי), או יוצאים למסע גיבוש ומעפילים יחד להר האוורסט (הווירטואלי).

הדבר היחיד שאפשר לדעת בוודאות לגבי החיים בעוד עשור הוא שיהיו ברשותנו טכנולוגיות מהסוג הזה. אבל איך בדיוק נשתמש בהן – זו שאלה שעדיין פתוחה. ובכל זאת, הן יקנו לנו את היכולת לתקשר מרחוק, לעבוד מרחוק ואפילו לאהוב מרחוק.

מה שמביא אותנו לשאלה הבאה, כיצד תיראה האהבה ביום שלצד, אחרי, והרבה-אחרי הקורונה.

על כל זאת ועוד – ברשומות הבאות.

 


 

[1] https://globalworkplaceanalytics.com/telecommuting-statistics

[2] https://john-joseph-horton.com/papers/remote_work.pdf

[3] https://www.nber.org/papers/w26948.pdf

[4] https://www.scientificamerican.com/article/commuting-takes-its-toll/

[5] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/19263016

[6] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000690331

[7] https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3766705,00.html

[8] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001276466

[9] https://www.vox.com/recode/2020/1/24/21079275/slack-private-messages-privacy-law-enforcement-lawsuit

[10] https://www.businessinsider.com/work-from-home-sneek-webcam-picture-5-minutes-monitor-video-2020-3

עתיד האנושות בראי נגיף הקורונה: שלושה תרחישים

עתיד האנושות בראי נגיף הקורונה: שלושה תרחישים

לאחרונה אנחנו מוצפים בדעות על העתיד לבוא, ורובן, נאמר בעדינות, מהלכות אימים. חיפוש קצר ברשת מעלה מומחים ו- 'מומחים' שמאיימים שהווירוס יישאר עמנו לנצחי-נצחים, או יעבור מוטציות שיכחידו את הציביליזציה האנושית.

האמת היא שבלתי-אפשרי עדיין לדעת מה בדיוק יקרה, וזה בדיוק המצב בו פונים לחוקרי העתידים. כאשר יש חוסר-ודאות, אנו מפתחים תרחישים מכל הסוגים כדי לבחון את הבעיה מכמה כיוונים שונים. השיטה הזו מתאימה במיוחד עכשיו, כשאף אחד לא בטוח עדיין איך הווירוס פועל בדיוק, איזה מוטציות הוא עוד יכול לעבור, ומתי (ובאיזו צורה) הוא יחזור אלינו עם בוא הסתיו.

אז כן, הכל עוד פתוח. לכן, אני רוצה להציג לכם ברשומה זו שלושה תרחישים: אחד אופטימי מאד, אחד פסימי מאד, ואחד שבאמצע. והוא, כנראה, הסביר מבין השלושה.

איני מתיימר לדעת מה יקרה בעתיד. המציאות תקבע בסופו של דבר מה באמת יתרחש, אבל אולי נוכל להבין יותר טוב את העתיד לבוא אם נתחיל לחשוב על האפשרויות כבר עכשיו.

בואו נתחיל בתרחיש הנעים ביותר – התרחיש האופטימי.

sunnny.jpg

הכל סבבה

בתרחיש האופטימי קורה דבר מופלא, ומזוהה תרופה אנטי-ויראלית שקיימת כבר היום בשוק ושמצליחה לעשות שני דברים: ראשית, היא מסוגלת לקטול את הנגיף באנשים חולים ועל-ידי כך לצמצם באופן דרמטי את מספר המאושפזים בבתי-החולים. שנית, היא פרופילקטית – כלומר, ניתן להשתמש בה גם למניעה. היא דומה מהבחינה הזו לתרופות 'היום שאחרי' כנגד HIV (הנגיף הגורם לאיידס), שבמידה וניתנות מספר שעות לאחר ההדבקה בנגיף, יכולות למנוע את ההדבקה בו.

לתרופה שכזו תהיה השפעה מיידית על המלחמה בנגיף. שיעור התמותה ירד משמעותית, וניתן יהיה להשתמש בתרופה גם על כל אדם שבא במגע עם נשא, ולמעשה ליצור סוג של מעגל הגנה מסביב לכל אדם שנדבק, וכך למנוע מהנגיף להתפשט הלאה. התרופה לא תעצור לגמרי את הנגיף, במיוחד במדינות בהן יש כבר עשרות- ואולי מאות-אלפי חולים, אבל היא בהחלט עשויה לעכב את ההתפשטות שלו ולצמצם את הנזקים שהוא גורם. בערך שנה לאחר מכן יפותח כבר חיסון בטוח ויחולק בכמויות גדולות לאזרחים, וזה יהיה סוף המחלה, הלכה למעשה. הנגיף אולי יעבור מוטציות בזמן שהוא מתפשט ברחבי כדור-הארץ, אבל אלו לא יספיקו כדי לשנות את הסממנים החיסוניים שלו. מערכות החיסון שלנו יזהו אותו לאחר מתן החיסון, ויחסלו אותו מיד.

התרחיש הזה אינו בלתי-אפשרי. זוהתה כבר תרופה אחת שפותחה ביפן – Favipiravir – כדרך להתמודד עם זנים חדשים של שפעת. לפי דיווחים במדיה ביפן, שאינם מגובים נכון להיום במחקרים שעברו ביקורת עמיתים, מחקרים קליניים שנערכו על 340 חולים הניבו תוצאות מעודדות. התרופה אמורה להיות בטוחה ויעילה. היא מקצרת את הזמן שנדרש לחולים לסלק את הווירוס ממערכותיהם, מ- 11 ימים לארבעה בלבד. היא גם עוזרת לצמצם את הנזק שנגרם לריאותיהם של החולים. אבל האם זוהי תרופת הפלא שאנו מייחלים לה בתרחיש האופטימי? רק הזמן יגיד.

כך או כך, אפילו בתרחיש האופטימי ביותר אי אפשר להתעלם מכך שאחרי ששיתקנו כמה מהכלכלות החזקות בעולם לאורך שבועות ארוכים, אנו עומדים לחוות תקופת מיתון בארצות הברית ובאירופה. שלושה וחצי מיליוני אנשים בארצות הברית בלבד עומדים לאבד את מקום עבודתם בשנה הקרובה, ועסקים בתחום המסעדנות, התיירות, האירוח והבידור מתמוטטים כבר עכשיו. הממשל האמריקני מכין תכנית להמרצת הכלכלה, וההנחה היא שב- 2021 הכלכלה העולמית אכן תתאושש באיטיות. אבל עד אז – צפו לקשיים ניכרים.

corona unemployment.jpg

שיעור האבטלה בארה"ב

וזה התרחיש האופטימי.

עכשיו שהקדשנו לו כמה מילים, בואו נבחן את התרחיש הפסימי ביותר.

התרחיש הפסימי

קיימים שני סוגים של תרחישים פסימיים. הראשון הוא כזה שאין הרבה שאנחנו יכולים לעשות לגביו או אפילו להיערך ביעילות כנגדו. זהו התרחיש בו וירוס הקורונה – שכאמור, חדש ולכן איננו מבינים אותו לגמרי – עובר מוטציה אחת או יותר שמניבות זן חדש, מדבק יותר או קטלני יותר. אין מניעה תיאורטית שזה יקרה: וירוס החצבת מדבק הרבה יותר, ואדם אחד שנושא את הווירוס מדביק בממוצע 18 אחרים. אנו יודעים שווירוסים אחרים כמו ה- MERS היו קטלניים בהרבה, עם אחוז תמותה של שלושים אחוזים בערך. קיימים אפילו וירוסים שפועלים לאט, כמו וירוס הכלבת, לו נדרשת שנה שלמה להרוג את הנשא. וירוסים שונים ניחנים בתכונות הללו, וקיים סיכוי – תיאורטי – שגם וירוס הקורונה החדש יכול לפתח אותן.

למזלנו, מדובר בסיכוי נמוך מאד. ממה שאנחנו יודעים עד כה מדובר בווירוס שעובר מוטציות באופן איטי יחסית, ולכן גם הסיכוי להתממשות תרחיש האימים הזה נמוך.

לרוע המזל, אני מאמין שקיימת אפשרות גבוהה יותר שהתרחיש הפסימי השני יתממש. בתרחיש זה, הווירוס אינו רוכש מוטציות במהירות, אבל הוא עדיין מתפשט מסביב לכדור-הארץ מהר מספיק כדי להניב זנים חדשים מדי שנה, שמערכות החיסון שלנו אינן יודעות להתמודד עמם.

אפילו במקרה כזה, תוך שנה וחצי בערך אמור כבר להגיע החיסון הנכסף שיוכל לעצור את רוב הזנים החדשים של הווירוס בכל שנה.

הבעיה היא עם מה שקורה עד אז.

בתרחיש הפסימי שלנו, הבעיה האמיתית אינה רק עם הווירוס, אלא עם התגובה של המדינות כלפיו. בתרחיש הזה, מדינות אירופה סופגות מכה קשה מהווירוס, עם עשרות-אלפי חללים בכל מדינה. לפי התרחיש החמור ביותר שפיתח צוות המוכנות לנגיף ב- imperial college באנגליה, כמעט 500,000 אנשים יכולים למות מהנגיף באנגליה שנה וחצי הקרובות, ובערך 2.2 מיליון אנשים בארצות הברית. מדובר כמעט באחוז אחד מאוכלוסיית המדינות הללו, ואפשר לצפות לאחוז חללים דומה גם באירופה במקרה הקיצוני ביותר.

corona - deadly.jpg

התחזית של צוות התגובה ל- Covid-19 באימפריאל קולג', לונדון.

זוהי מכה קשה לכל מדינה, אבל הסכנה הגדולה באמת בתרחיש הזה היא בהתפוררות הלכידות העל-לאומית שהאנושות החלה לבסס במאות השנים האחרונות. מדינות האיחוד האירופי, פגועות ומדממות, יפנו זו לזו לעזרה – וימצאו שכל אחת מהן דואגת רק לעצמה. הן יסגרו את הגבולות ביניהן – כפי שכבר מתחיל לקרות – ומשם קצרה הדרך להסתגרות בתוך עצמן. לא מוגזם לנחש שבתרחיש הזה, לפחות מדינה אחת נוספת תחליט לפרוש מהאיחוד האירופי. ואם יותר ממדינה או שתיים יחליטו לפרוש, בהחלט ייתכן שהניסוי העצום הזה יקטע באיבו.

במקרה הקיצוני ביותר, תוצאה דומה יכולה להתממש גם בארצות הברית. הממשל הפדרלי התמודד עד כה עם התפשטות הנגיף ברמה מביכה, של מדינות עולם שלישי. המושלים בכל מדינה בארצות הברית נאלצו להרים את הכפפה, להטיל סגרים במדינותיהם, ולהכין את בתי-החולים ואת המעבדות. מה יקרה כאשר אחת מהמדינות בארצות הברית לא תצליח להתמודד עם הנגיף – ואזרחיה ימשיכו להפיץ אותו לכל שאר המדינות? מדינות יתחילו לסגור את גבולותיהן גם בתוך ארצות הברית עצמה. וגם כאן, אפשר לדמיין מצב קיצוני בו אחת המדינות העשירות ביותר – קליפורניה, שהכלכלה שלה גדולה יותר מזו של הודו כולה, וקטנה רק קצת יותר מזו של גרמניה – תודיע שהממשל הפדרלי לא מילא את חובתו לאומה, ותסגור את גבולותיה באופן סופי.

האם סביר שזה יקרה? בכל מצב רגיל, התשובה היא שלחלוטין לא. אבל בעקבות משבר שמזכיר מלחמת עולם שלישית, הרבה דברים יכולים – וחייבים – להשתנות.

אפשר להמשיך עם התרחיש הפסימי הלאה והלאה. במדינות אפריקה והודו, עם מערכות בריאות חלשות יותר מאלו שבעולם המערבי, ועם יכולת פחותה לכפות עוצר על האזרחים, יידבקו כולם בנגיף. כן, כולם. ההשלכות על הכלכלה של המדינות הללו יהיו הרסניות. האוכלוסייה חיה באיזורים אלו בצפיפות גדולה יותר מבעולם המערבי, מערכות הבריאות אינן מפותחות, תנאי הסניטציה נמוכים וקשה למשטר את האוכלוסיה. כלכלת המדינות האלו מבוססת גם בעיקר על עבודת כפיים, ופחות על מקצועות צווארון לבן שניתן לבצע דרך הרשת, מה שאומר שכל סגר יביא להתמוטטות מוחלטת של הכלכלה.

אבל נעזוב לרגע את הכלכלה. ההשפעות על המשילות באותן מדינות תהיינה חשובות לא-פחות. אנו מוכנים לקבל על עצמנו ריבון – לווייתן או ממשלה נבחרת – מכיוון שאנו מאמינים שהוא ידאג לנו. עכשיו חשבו מה קורה כאשר בכל משפחה מורחבת בהודו ניתן למצוא אדם אחד שמכחכח, משתעל ונחנק עד מוות – בזמן שהממשלה אינה יכולה לעשות דבר כדי לעזור. אפילו מעצמה כמו הודו עלולה להתפורר במצב כזה למדינות נפרדות, שיריבו זו עם זו על משאבים ועל טריטוריה.

זהו התרחיש הפסימי ביותר שאני רואה לשנתיים הקרובות. האם יש סיכוי גבוה שהוא יתממש? חד-משמעית לא. האם הוא ייתכן – plausible? אני חושש שבמקרה והנגיף אכן יתפשט בהצלחה לכל המדינות ויגרום לנזקים גדולים לכלכלה ולחיי אדם, ובמידה והממשלות לא ישכילו לשתף פעולה ולסייע אחת לשנייה ויבחרו במקום זאת להתכנס בתוך עצמן ולדאוג לאזרחיהן ותו לא, הרי שהסבירות שהתרחיש יתממש תגבר.

ידידי רואי קידר היטיב לתאר את התרחיש הזה כסוג של משחק דומינו, בו כל אבן פוגעת באחרת ומביאה לנפילתה. האבן הראשונה מייצגת את אובדן החיים המסיבי. האבן השנייה היא הכלכלה. השלישית – החברה והמרקם החברתי. הרביעי – ערעור המשילות, התפוררות מדינות, ובמקרים מסוימים דווקא סגירת גבולות ולאומניות גוברת. והאבן החמישית, שכולנו צריכים לקוות שלא תיפול, היא שלב העימות המזוין עם נשק מתקדם. זו שעלולה גם להוביל למלחמת עולם שלישית.

corona - domino.jpg

איך עוצרים את נפילת אבני הדומינו? צריך תגובה מתואמת היטב של כל המדינות כנגד הנגיף. צריך להעביר סיוע רפואי להודו, לאפריקה ואולי גם לדרום-אמריקה. צריך מנהיג בקנה-מידה גלובלי, שיוכל לתאם את כל הפעולות האלו.

למזלנו, יש לנו בדיוק אחד כזה. קוראים לו דונלד. דונלד טראמפ. והוא יציל את כולנו.

אני צוחק. אבל אפשר לקוות, לא?

אבל כאמור, גם התרחיש הזה אינו סביר מאד. ולכן, שווה לבחון את התרחיש 'שבאמצע' – זה שנראה הסביר ביותר כרגע – ואת השלכותיו על העולם.

התרחיש שבאמצע: האח הגדול – לטובת האנושות

מתישהו בין מאי ליוני, מדינת ישראל הרשתה לאזרחים לעזוב סוף-סוף את הבתים ולחזור לחוף הים ולמשרדים. אנשים יצאו לרחובות באנחת הקלה, וידעו שהצלחנו – כמדינה – להתמודד עם הווירוס. העוצר המלא שהוטל על האזרחים ונאכף בחומרה, הביא לכך שבתי-החולים אמנם הוצפו בחולים משתעלים וקצרי-נשימה, אבל רוב האנשים שאושפזו הצליחו לשרוד למרות העומס העצום. איבדנו כמה עשרות אנשים, אולי מאות, ובמקרה הרע ביותר, כמה אלפים – וכל אחד מהם היה עולם ומלואו.

ובכל זאת, בהשוואה למדינות אירופה ולארצות הברית, יצאנו בזול. המדינות שלא סגרו את הגבולות בזמן ונמנעו מהטלת סגרים חמורים על האזרחים, גילו שבתי-החולים שלהן קורסים במהירות תחת העומס. אחוזי התמותה שהתגלו באיטליה – שישה אחוזים בערך – אפיינו גם את ההתפרצויות בכמה ממדינות אירופה. במדינות האיחוד האירופי ובריטניה נפטרו מדי יום אלפים רבים, וארצות הברית סבלה מהלומה דומה.

זו הייתה תקופה קשה, ואפילו נוראית, אבל כשממשלות התפכחו משאננותן והחלו לאכוף עוצרים מוקפדים, התפשטות הנגיף בשטחן עצרה לבסוף. כשאנשים אינם פוגשים זה את זה ברחוב, בגני הילדים, בבתי-הספר או בעבודה, לנגיף אין כמעט אפשרות להמשיך להדביק קורבנות חדשים. תוך שבועיים בלבד מהרגע בו הוכרזו הסגרים, החל מספר החולים החדשים לקטון. נדרש לפחות עוד חודש אחד לפני שאנשים הורשו לצאת שוב לרחובות, אבל הניצחון על הנגיף היה כבר ברור.

ואז הגיע טמבל אחד ממדינה אלמונית כלשהי באפריקה בה הנגיף המשיך להתפשט מבלי לעצור, והחזיר את המגיפה לישראל. ולאירופה. ולארצות הברית. אולי הוא הביא זן חדש. אולי לא, מכיוון שרוב האוכלוסייה עדיין לא נפגעה מהנגיף ולא פיתחה עמידות עדיין. כך או כך, אנשים החלו להידבק על ימין ועל שמאל, והממשלות הבינו שהן בצרה.

ושוב, עוצר. ושוב, סגר. הפעם תגובת הנגד הייתה אוטומטית ומיידית. עדיין מתו כמה אלפי חולים בכל העולם המערבי, והמדינות כיבו את הכלכלות שלהן לחודש או שניים, אבל כולם כבר היו מורגלים ואף אחד לא התרגש. כשהיה ברור שהצליחו להתמודד גם עם ההדבקה הנוכחית, כולם טפחו על הכתפיים של עצמם ונערכו לחזור לעניינים שבשגרה.

רוצים לנחש מה קרה כמה חודשים אחרי זה? עוד זן ישן-חדש, עוד נשאים תמימים מאפריקה ומאסיה – או שאולי ממדינות באירופה שפשוט לא הצליחו לעצור את ההתפשטות שלו בשטחיהן. ושוב, סגר. שוב, שיתוק. להזכירכם: כל יום של שיתוק כלכלי גבה מהמדינות המערביות עשרות מיליארדי דולרים. אף מדינה לא יכלה להסכים לסוג כזה של איום. היה ברור שחייב להימצא פתרון כדי למנוע ממקרים מסוג זה לחזור על עצמם.

וכך נפתחה תקופה חדשה בתולדות האנושות: הניטור הבלתי-פוסק.

corona - return.jpg

שוב, התחזית של חוקרי האימפריאל קולג' לגבי הווירוס. הם צופים שהוא יחזור מדי ארבעה חודשים בערך, ובכל פעם יהיה צורך בהסגר.

איך עוצרים נגיף (ועוד הרבה דברים אחרים)

האמצעים לניטור כבר היו בידי הממשלות. או ליתר דיוק, הם היו בידי האזרחים. ואם נדייק אפילו יותר: הם היו בכיסיהם, בבתיהם ובמכוניותיהם. כל סמארטפון הכיל מידע מפורט בנוגע למקומות בהם ביקר בעליו, כולל הזמנים המדויקים. בבתים רבים היו עוזרים דיגיטליים סטייל אלכסה של אמזון או גוגל אסיסטנט, שיכלו לאסוף מידע על הבית מבפנים. אמצעי הניטור כבר היו בשטח – היה דרוש רק הרצון להשתמש בהם מצד הממשלות, וההיתר החוקי לכך.

ההיתר החוקי הראשון לעקוב אחר אזרחים הוענק לממשלת ישראל עוד במהלך הגל הראשון של הווירוס. מדינות אחרות גיחכו בהתחלה על הישראלים המטורפים שנותנים למדינתם הדמוקרטית לרגל אחריהם, אבל עוד במהלך המתקפה הראשונה החלו גם מדינות נוספות באירופה למצוא הצדקה לפי-חוק למעקב אחר האזרחים, כדרך להגן על האוכלוסייה מהתפשטות הנגיף. במהלך המתקפה הראשונה, המידע היחיד שנאסף במהלך המעקב היה אודות מיקומו של הסמארטפון. מידע זה הספיק לרוב כדי להבין האם בעל הטלפון חצה את נתיבו של אדם אחר שחשוד כנשא של הווירוס. עם סוף המתקפה, הפסיקו המדינות לעקוב אחר אזרחיהן – כפי שדרש החוק – והשמידו את המידע שאספו.

במתקפה השנייה, הן כבר הבינו שיש חשש שהנגיף יחזור מדי חודשיים-שלושה, והיתרי המעקב הפכו לנצחיים, הלכה למעשה.

הנשא הראשון שעבר את גבולות המדינה כשהוא מביא עמו את הגרסה החדשה של הווירוס, התחיל להרגיש רע עוד לפני שעלה על המטוס, אבל לא התחשק לו לדווח על כך לרשויות. הוא השתעל קצת, היה מנוזל קצת, ולכן קנה סירופ נגד שיעול ובלע דקסמול-קולדים בכמות מוגזמת, כך שייראה בריא לגמרי. אם הרשויות היו עוקבות אחר הקניות שלו, והיו מצליבות את המידע עם השיעולים 'ששמע' הסמארטפון, הן היו יכולות להבין שמדובר באדם עם סיכון גבוה לנשאות. הן לא עשו זאת. הן נתנו לאותו נשא להיכנס למדינה – ומשם ההתפשטות הייתה מהירה וצפויה.

כדי להגן על הציבור, החליטו הממשלות שהן זקוקות למידע אודות מיקום כל אזרח, למידע על דפוסי הקניות שלו, ולתדירות השיעולים בבית כפי שנקלטה על-ידי העוזרים הדיגיטליים. כל המידע הזה שוקלל ונאמד על-ידי אלגוריתמים משוכללים שקבעו את רמת הסיכוי לנשאות של כל אדם. מי שחצה סף מסוים, התבקש לבודד עצמו – והמכשירים בביתו ועל גופו דיווחו לרשויות מיד במידה והפר את הבידוד. וכדי לוודא שלא ישאיר את הטלפון החכם בבית וילך לטייל עליז ברחוב, המבודד נדרש גם להישיר מבט עמוק לסמארטפון פעם בשעה, ואלגוריתם זיהוי פנים היה מוודא את זהותו.

החלק החיובי בכל העניין היה שבזכות שיתוף המידע עם הממשלה, פותחו במהירות גם אלגוריתמים לחיזוי התפרצויות, לניהול סיכונים ולפיתוח תרופות וחיסונים בהתבסס על המידע המגיע בזמן-אמת מן האזרחים. כשמידע כזה איפשר לנהל מדיניות ציבורית נבונה, התפשטות הנגיף נעצרה ברוב המדינות עוד לפני שהחלה.

המשמעות הייתה שכאשר מדינות אפריקה והודו החלו להתפורר מבפנים, המערב התאושש כבר מספיק כדי לשלוח להן סיוע רפואי ופיננסי. ההתדרדרות הגלובלית שתוארה בתרחיש הפסימי לא הגיעה לכדי מימוש. מיליוני חיים ניצלו בטווח הקצר של שנה-שנתיים. ובטווח הארוך, הצלחנו למנוע את העימותים הגלובליים שציפו לנו בתרחיש הפסימי.

אפילו בתרחיש זה האנושות ספגה מכה כבדה, ונאלצה לשנות את דרכיה במדינות רבות. ממשלות החלו לעקוב אחר אזרחיהן, ולא ברור האם הן יוכלו להימנע משימוש לרעה בכוח העצום שניתן להן. כוח כזה טומן בחובו גם פוטנציאל עצום להשחתת המידות והדמוקרטיה, ומאיים על זכויות האדם בטווח הארוך.

אבל לפחות בטווח הקצר, הוא מנע מהמוני בני-אדם למות. גם זה משהו.

ואולי, רק אולי, בתרחיש האמצע, תיפתח הזדמנות גדולה אחרת עבור האנושות: האפשרות לאיחוד כוחות.

האיחוד הגדול

תאמרו שאני מטורף. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאשמע את זה. אבל נגיף הקורונה יכול לספק הזדמנות חד-פעמית לכל מדינות העולם לשתף פעולה כדי לנצח אויב אחד גדול. מעולם לא היה איום כזה על האנושות. בזמנה של השפעת הספרדית לא הבנו בכלל מיהו אותו אויב שקוטל עשרות מיליוני בני-אדם. ה- SARS הגיע ונעלם מהר מדי, ולא הספיק להותיר חותם אמיתי בכל העולם. אבל נגיף הקורונה החדש הגיע לכמעט כל מדינות העולם והוא רק עומד להמשיך להתפשט. זוהי בעיה על-מדינית, גלובלית, שתביא בטווח הקרוב לסגירת גבולות ולהסתגרות קיצונית ברמה הפיזית, אבל לשיתוף פעולה מתקדם יותר מכל בחינה אחרת. לאחדות ולהסכמות גלובליות.

או… שלא. אולי, במקום זאת, ננקוט בסגירת גבולות ובהטלת רפש על מדינות זרות. אולי כמה חודשים אחרי שהנגיף ייעלם, המצב יחזור לקדמותו. זה כנראה יותר סביר. אבל עדיין, אפשר לקוות. לקוות שלראשונה יהיה לכל בני-האדם אויב משותף. אויב שאינו מגיב לתפילות או לתחינות. הוא אינו מתחשב בצבע עור, בצורת העיניים, או באל בו אתה מאמין. אם אתה בן-אדם, הוא יתקוף אותך. והמשמעות היא שאנו יכולים להתאחד כנגדו.

קיימים סימנים מעודדים מהבחינה הזו. הסינים כבר שלחו מאות-אלפי ערכות בדיקה לארצות הברית. קבוצות האקרים בינלאומיות הכריזו שלא יתקפו בתי-חולים. יש תנועה לכיוון ההתאחדות המשותפת.

ומצד שני, אנחנו גם רואים את נשיא ארצות הברית נערך כבר לבחירות הבאות באמצעות האשמת סין בהתפרצות הנגיף, ומסרב לתת לספינות לפרוק נוסעים נגועים בשטח המדינה.

הנגיף הזה יוציא מאיתנו את הטוב ביותר – ואת הרע ביותר.

בהחלט ייתכן שאם יקומו כמה מדינאים בעלי-חזון, הרי שנוכל לזקק את הטוב ביותר כדי לגבש הסכמי שלום וסחר בין מדינות, ליצור תחושת אחווה ולכידות בין עמים ובין יבשות, לשתף פעולה ביחד כדי למגר את הנגיף הזה אחת ולתמיד, ולוודא שילדינו לא יצטרכו לחוות התפרצות דומה.

התחלנו עם שלושה תרחישים, ואמרתי לכם שאין הרבה שאפשר לעשות לגבי השניים הקיצוניים. אבל בתרחיש הבינוני יש לנו חופש פעולה, ואנחנו יכולים – וצריכים – לדרוש מהמנהיגים שלנו לזנוח את היריבויות הקטנות והקטנוניות ולשתף פעולה לטובת המלחמה הגדולה יותר. המלחמה בנגיף הקורונה ובכל המחלות האחרות.

בהצלחה לכולנו.

עתיד נגיף הקורונה – בעולם ובישראל

עתיד נגיף הקורונה – בעולם ובישראל

בשלושת החודשים האחרונים, העולם חווה טלטלה בסדר גודל, ובכן, גלובלי. סין הטילה עוצר על מאות-מיליוני אזרחים ומנעה מהם לצאת מבתיהם לאורך שבועות ארוכים. חלקם עדיין נמצאים בסגר. חודשיים לאחר מכן, כאשר הגיע נגיף הקורונה (שמו המדעי הוא SARS-CoV-2, ולמחלה שהוא גורם קוראים Covid-19, אבל אקרא לו כאן "נגיף הקורונה" בקיצור) לאיטליה, ראינו תגובה דומה מצד השלטונות. וממש בימים האחרונים החליטה הממשלה באיטליה להטיל סגר מוחלט על כל איטליה, בצעד שעלול לקבור סופית את הכלכלה במדינה.

אה, ובישראל משרד הבריאות הכריז מלחמה על כל העולם, והכניס עשרות-אלפי אזרחים לבידוד, כולל כל מי שמגיע ממדינות זרות.

אבל למה? מה הסיבה לחרדה שתקפה פתאום את העולם מנגיף שיש הטוענים שאינו חמור יותר משפעת?

ברשומה זו אני רוצה לנסות להסביר מה הסיבה לכל הצעדים הדרמטיים האלו – בראייה לטווח הקצר ולטווח הארוך. אני מזהיר מראש שזו תהיה רשומה מפחידה, אבל אני מאמין שהציבור צריך להבין גם את המשמעויות של התפשטות הווירוס, ואת הסיבה שממשלות נוקטות בצעדי-מנע קיצוניים, אבל חוששות להסביר את הסיבה להן לציבור הרחב. אם לא נבין עד כמה חמור המצב -=יכול=- להיות, לא נדע גם למה חשוב כל-כך שנמלא אחר הנחיות הממשלה ומשרד הבריאות. החשש האמיתי שלי הוא שהאנשים שאינם ממלאים אחר הנחיות הממשלה – הם אלו שיביאו להתממשותו של התרחיש הרע ביותר.

אז אנא: קראו את הרשומה בזהירות כדי להבין מה העתיד הגרוע ביותר שיכול להיות, אבל המשיכו לקרוא עד הסוף כדי לגלות גם את נקודות האור, ומדוע יש תקווה – אם רק נפעל נכון. 

 

כשנגיף חדש מופיע

באמצע דצמבר החלו מעבדות באזור העיר ווהאן, סין לקבל דגימות רוק שנלקחו מחולים בדלקת ריאות בעיר. לקח למעבדות שבוע בערך לרצף את הקוד הגנטי של הנגיף שהיה קיים בדגימות, ולזהות שיש דמיון של שמונים אחוזים בינו לבין SARS הידוע לשמצה… אבל שמעבר לכך, מדובר בנגיף חדש שאינו מוכר לאנושות.

המעבדות נכנסו ללחץ והעבירו את ההודעה לגורמים מלמעלה, שאמרו להן בעדינות לסתום את הפה ולא לעורר פאניקה ציבורית. וכך הן עשו, עד שקמה מעבדה אמיצה אחת בתחילת ינואר ופרסמה את הקוד הגנטי של הנגיף. היא נסגרה מיד למחרת היום, בהוראת השלטונות, אבל המרצע כבר יצא מן השק ולכולם היה ברור שיש נגיף חדש שם בסין[1].

לממשלת סין לקח קצת זמן להבין את חומרת המצב, אבל מהר מאד היא גילתה שיש לה בעיה רצינית באזור ווהאן: התושבים נהרו לבתי-החולים עם קשיי נשימה, חום ודלקת ריאות. למזלם, למרות שהנגיף החדש אכן היה דומה ל- SARS, אחוז התמותה הנלווה היה נמוך בהרבה. אם במקרה של SARS מתים עשרה אחוזים מהנדבקים, הרי שבמקרה של נגיף הקורונה החדש, אחוז התמותה המשוער בווהן עמד על 2 אחוזים בלבד (וכנראה שגם זו הערכה מוגזמת, מכיוון שאיננו יודעים את מספר הנדבקים המדויק).

כאן כדאי לעצור לרגע ולהסביר את מה שאנחנו יודעים היום על המחלה. מתוך כל מאה אנשים שנדבקים בנגיף, בערך שמונים מתוכם יפתחו מחלה קלה בלבד, או אפילו יישארו בריאים למראית-עין. ארבעה-עשר יפתחו מחלה קשה יותר, עם קשיי נשימה מתקדמים ודלקת ריאות, שתחייב טיפול בבית-החולים. חמישה יזדקקו לטיפול חירום, עקב הלם זיהומי, כשל נשימתי וקריסת מערכות הגוף. ושניים מתוך מאה החולים, ובכן, ימותו[2].

הנתונים הללו אינם מדויקים, מכיוון שחלק גדול מהנדבקים בנגיף אינם מפתחים כנראה מחלה משמעותית ואינם מגיעים אפילו לרופא להיבדק, ולכן אינם נכללים בסטטיסטיקה. מכיוון שכך, קרוב לוודאי שמספר הנדבקים גדול בהרבה – אולי פי שניים, פי שלושה, או פי עשרה או יותר – ממה שאנחנו יודעים. אם נסתמך על הנתונים המגיעים מדרום-קוריאה, שם נבדקו כבר יותר ממאה-אלף אנשים – כולל כאלו שאינם חשודים בהידבקות – הרי שנראה שאחוז התמותה שם עומד 'רק' על 0.6 אחוזים. אפילו אז, הנגיף עדיין קטלני פי שישה מהשפעת העונתית (שקוטלת 0.1 אחוזים מהנדבקים)[3]. כמו כן, רק 1.3 אחוזים מכל חולי השפעת בארה"ב בשנה האחרונה היו זקוקים לאשפוז בבית החולים, בהשוואה לעשרים ואחד אחוזים מהנדבקים בנגיף הקורונה[4].

 

המשבש הגדול

סין לא הייתה מוכנה להשבית את הכלכלה של כל אזור חוביי החובק את העיר ווהאן, בלי סיבה טובה מאד. ווהאן היא אחת מערי התעשייה המתקדמות בסין, עם 11 מיליון תושבים וכלכלה ענפה. או לפחות הייתה כזו. אלא ששלטונות סין ראו תוך חודש מתחילת האבחונים, שמספר גדול של אנשים זקוקים לאשפוז בשל קשיי נשימה ודלקות ריאות. וירוס הקורונה, מסתבר, מדבק ביותר. כל אדם שנדבק בווירוס, מדביק בתורו בממוצע 2.2 אנשים אחרים. מבחינה זו, נגיף הקורונה מדבק כמעט פי שניים יותר מהשפעת העונתית[8]. אין פלא כי בעיר ווהאן זינק מספר הנדבקים במהירות.

זוכרים את הסטטיסטיקה של ארגון הבריאות העולמי? מתוך כל מאה נשאים של הווירוס, עשרים ואחד יזדקקו לטיפול חירום. נניח לרגע שרוב הנשאים באמת אינם מזוהים כנשאים, ולכן שיעור החולים החמורים קטן הרבה יותר. נניח שמדובר, למשל, רק בעשרים חולים חמורים מתוך כל 500 נשאים, ולא מתוך כל מאה. זו הנחה גדולה, אבל ניחא. נניח. נניח גם שהנגיף – שמדבק, כאמור, יותר מהשפעת – יגיע לרמות ההדבקה של מגיפת השפעת מ- 1889, בה נדבקו כמשוער עד שישים אחוזים מכל אוכלוסיית העולם (הנגיף שעמד מאחורי אותה מגיפה היה בעל יכולת הדבקה בשיעור דומה לזה של נגיף הקורונה, כך שכל אדם הדביק בערך שני אנשים).

נעשה את החישובים במהירות. אם שישים אחוזים מתוך 11 מיליון תושבים היו נדבקים בנגיף, הרי שבתי החולים של ווהאן היו צריכים לטפל ב- 264,000 אנשים שעלולים למות מבלי טיפול רפואי דחוף.

בתי החולים אינם אמורים להיות מסוגלים להתמודד עם עומס כזה. לשם השוואה, בית חולים ממוצע בארצות הברית מכיל רק 190 מיטות, וחלק גדול מהן לא נועד לחולים במצבי חירום[9]. אני לא יודע כמה מיטות יש בבתי-החולים בסין, אבל מה שבטוח – גם הם לא יכלו להתמודד עם מצב החירום שהפיל עליהם נגיף הקורונה. הממשלה הבינה מיד שיש לה בעיה, הטילה סגר על כל ווהאן, והקימה תוך שבועיים שני בתי-חולים חדשים, במבצע שרק בסין אפשר לעשות. מיד לאחר מכן היא הטילה עוצר על כל התושבים, ומנעה מהם לצאת מהבתים שבועות שלמים (אולי חוץ מגיחה קטנה אחת פעם בשבוע כדי לרכוש מזון), רק כדי למנוע מהנגיף מלהתפשט ולהדביק אנשים בריאים.

תאמרו עכשיו – ממה חששה כל כך סין? אז יתמוטטו בתי-החולים – אז מה? האם האלטרנטיבה לעצור את כל החיים בעיר עדיפה על קריסת בתי-החולים? 

 

חשיבותם של בתי-החולים

התשובה היא שבתי-החולים חיוניים הרבה יותר ממה שנדמה לכלכלה ולחברה.

הנה כמה מהדברים אשר יקרו במצב בו בתי-החולים מלאים עד אפס מקום. אני מתנצל מראש על התמונה האפוקליפטית, אבל היא לא רחוקה בהרבה מהמצב בו מצאו עצמם בתי-החולים בווהאן, וממנו הצליחו להינצל בעיקר בזכות תגובתה 'המוגזמת' של ממשלת סין, אשר פתחה עוד שני בתי-חולים כאמור, והטילה סגר שמנע התפשטות של הנגיף.

    אנשי הצוות הרפואי יעבדו מסביב לשעון, יתעייפו, יעשו טעויות – וגם יידבקו בעצמם בנגיף הקורונה במוקדם או במאוחר. ועל הדרך, הם גם ידביקו את כל מי שיגיע לבית-החולים.

    מלאי התרופות להורדת חום, למניעת ועצירת פרכוסים (הנובעים מחום), להרדמת חולים (נחוץ במקרה שצריך לבצע בהם אינטובציה) וכו' יאזול במהירות – תוך ימים ספורים – כך שחולים לא יוכלו לקבל את שירותי הרפואה המודרנית להם הם מצפים.

    מספרן המועט של מכונות ההנשמה לא יספיק עבור כל החולים במצב קריטי. גם אספקת בלוני החמצן תאזל.

    חולי קורונה במצב קריטי יגססו במיטותיהם מבלי שיוכלו לקבל טיפול מהצוות הרפואי – שחלקו חולה בעצמו עם חום, צמרמורות ושאר מרעין בישין. בכל מקרה, אין מספיק מכונות הנשמה, תרופות או חמצן כדי לעזור לכולם, כבר אמרנו? ואכן, יש כבר עדויות המגיעות מאיטליה – שם יש מחסור חמור במכונות הנשמה – כי בתי-חולים מעבירים מכונות הנשמה מזקנים לנפגעי קורונה צעירים יותר.

    חולים כרוניים לא יוכלו להגיע אל בתי-החולים כדי לקבל טיפול תרופתי. מדובר כאן בחולי סרטן, חולי מחלות לב, מחלות נוירולוגיות, מחלות מטבוליות מכל סוג וכן הלאה. בתי-החולים יהיו פקוקים בחולי קורונה, ובכל מקרה – לא יהיו מספיק אנשי צוות רפואי לטפל בחולים הכרוניים. ואם מישהו מאנשי הצוות יתפנה מחולי הקורונה כדי לטפל בחולים הכרוניים – הוא ידביק גם אותם.

    נשים הרות לא יוכלו ללדת בבתי-החולים: לא יהיו מספיק אנשי צוות כדי לטפל בהן ולהבטיח את שלומן, והן יידבקו בנגיף מיד לאחר הלידה. רבות יבחרו ללדת בבתיהן – עניין מסוכן ולא-פשוט, במיוחד כשבעלי ההכשרה הרפואית המקצועית יהיו חייבים להיות נוכחים בבתי-החולים ולא יוכלו לסייע בלידה.

    נפגעי תאונות דרכים ימצאו עצמם מטופלים ומסולקים. הגעת לבית החולים עם שבר מורכב? יקבעו לך אותו בצורה הבסיסית ביותר, וישלחו אותך הביתה עם נורופן. וכן, השבר יתאחה באופן לא-מיטבי, ותסבול מנכות מסוימת ומכאבים לשארית חייך, אבל אין ברירה אחרת כשבתי-החולים מלאים.

    כל מי שמגיע לבית-החולים עם בעיה בריאותית הדורשת טיפול מיידי – קשיש עם התקף לב, ילד שבלע גולה – יגלה שהוא צריך לחכות ימים לטיפול רפואי הולם, אם בכלל.

עכשיו חשבו לרגע על כל האנשים האלו שלא קשורים בכלל באופן ישיר לנגיף: חולי הסרטן והלב, הנפגעים מתאונות הדרכים, הנשים שיולדו בחופזה במקרה הטוב וכל היתר… בתי-החולים אינם יכולים לסייע להם, והם יישלחו לבתיהם, שם יזדקקו להשגחה רצופה ולסיוע מתמיד. מי יספק להם את ההשגחה הזו? בני המשפחות שלהם, כמובן. אלו אותם אנשים שהיו אמורים לצאת לעבוד, להמשיך לשמר את המשק ואת פעילותו הפועמת – ומוצאים עצמם תקועים בבתים, שומרים על בני משפחותיהם, במקום לעבוד.

אה, וזאת בהנחה שהם עצמם, כאמור, התאוששו כבר מהנגיף. אל תשכחו שהוא גורם לתסמינים דמויי-שפעת, עם חום גבוה וחולשה. ניסיתם פעם לעבוד בזמן שאתם חולים בשפעת? לא חוויה נעימה, בלשון המעטה.

במילים אחרות, אם ממשלת סין הייתה מניחה לנגיף להתפשט בין האוכלוסייה סתם ככה, יש סיכוי ממשי שהמשק שם היה קורס בכל מקרה, או לפחות סובל מאד.

נשמע אפוקליפטי? ובכן, כן. אבל ככה אירועים כאלו תמיד נשמעים מהצד. גם במקרה של רעידת אדמה קשה, או מלחמה רחבה, בתי-החולים מהווים את נקודות התורפה. בבתי-החולים קיים תמיד מחסור במשאבים, וכמות גדולה במיוחד של אנשים הנוהרים לקבל עזרה, תביא אותם לקריסה או שתכפה עליהם קבלת החלטות קשות כמו תעדוף בין חולים, שליחה לאשפוז בית גם כשעדיף בית חולים, ובעיקר – הרבה, הרבה מהומה שתוביל לכך שאנשים רבים לא יקבלו טיפול רפואי מירבי.

וכל זה עלול לקרות גם בישראל.

ניישם לרגע את הסטטיסטיקה שציינתי על ישראל. בישראל חיים 9.1 מיליון תושבים. נחסיר מתוכם 2.9 מיליון ילדים (שמפתחים סימני מחלה קלים מאד, אם בכלל) ונקבל 6.2 מיליון נדבקים פוטנציאליים. נניח שרק שישים אחוזים מהם יידבקו, ושרק אחד מכל 25 נדבקים (כלומר, 20 מתוך 500) יזדקק לטיפול נמרץ. אם זה יהיה המצב, הרי שתוך כמה חודשים נצטרך כמעט 150,000 מיטות בבתי-החולים בישראל. וזאת כאשר בבית החולים שיבא – הגדול ביותר במדינה – יש 1,500 מיטות בלבד. 

אני חוזר שוב על המספר: 150,000 מיטות. 

המספר הזה נובע משתי הנחות קיצוניות: שמספר גדול של אנשים יחלה, ושכולם יחלו בתקופת זמן קצרה יחסית של חודש או שניים. שתי ההנחות האלו עשויות להתממש, אבל יש סיבה טובה לאופטימיות: משרד הבריאות עושה כל מה שאפשר כדי שזה לא יהיה המצב.

סיבות לאופטימיות

הפחדתי אתכם? טוב מאד. צריך לדעת גם מהו התרחיש הרע ביותר ולהיות מסוגלים להיערך לקראתו ולמתן את השפעותיו. ומשרד הבריאות שלנו כאן בישראל עושה עבודה די טובה עד עכשיו.

מה מנסה משרד הבריאות לעשות, עם כל הצעדים הקיצוניים לאחרונה? אנשי מערכת הבריאות שלנו קוראים לרבים להיכנס לבידוד. יש לכך סיבה טובה. הבידוד יכול להאט את התפשטות הנגיף בקרב האוכלוסייה, וכך למנוע מצב בו 150,000 אנשים יגיעו לבתי-החולים כולם ביחד. במקום זאת, אפילו אם הנגיף ממשיך להתפשט בישראל, הוא ידביק אנשים באיטיות כך שהביקורים בבתי-החולים יתפרסו 'לטפטופים' לאורך חצי-שנה או שנה. זה עדיין יטיל עומס עצום על בתי-החולים, אבל הוא עוד יהיה נסבל.

סגירת הגבולות משרתת מטרה דומה. ארצות הברית פישלה בגדול, נכון לעתה, ועומדת לפני התפרצות רצינית של הנגיף. כל תייר שמגיע משם בלי לעבור בידוד, מגדיל את הסיכון להאצת התפשטות הנגיף בישראל. יש אמנם דרכים לשפר את ההתמודדות – לספק דרכי תחבורה חלופיות במקום רכבת ישראל למי שחשוד כנשא, או לפתח אפליקציה שמחייבת תיירים לדווח על מצבם הבריאותי (כפי שעשו בדרום-קוריאה). אבל עצם הדרישה לבידוד הגיונית בסך-הכל. 

אני יודע שיש המון התמרמרות כנגד צעדים קיצוניים כל-כך, אבל ראינו כבר בסין שאפשר לעצור את הנגיף באמצעות הצעדים האלו. ייתכן שבמצב הקיצוני ביותר ניאלץ להטיל עוצר על ערים שלמות, לתת לכלכלת ההייטק להמשיך לעבוד בטלה-פרזנס דרך האינטרנט, ולהגדיר שהחוואים ימשיכו לייצר מזון לצריכה ולייצוא בתנאים מבודדים יחסית. אולי ניאלץ אפילו לבודד את האוכלוסיות הרגישות – כלומר, את הקשישים – ולהקים מערך התנדבות שמשרת אותן בהסגר. אלו אפשרויות קיצוניות, אבל הן קיימות. 

זה המקום להזכיר שאמצעי חיטוי בסיסיים כמו מתקני חיטוי ידיים אוטומטיים בכל מקום ציבורי, חיטוי תכוף של רכבות, אוטובוסים ומוניות, והנחיית הציבור לשמור על כללי היגיינה יסייעו לצמצם את ההידבקות ו- "לחיות עם הנגיף" במדינה. 

יש סיבה אמיתית לאופטימיות: מדינות שנקטו בכל הדרכים האלו ביעילות, הצליחו לעצור את התפשטות נגיף הקורונה. דרום-קוריאה עורכת יותר מ- 10,000 בדיקות ביום, חלקן בתחנות בצד הדרך, ועוקבת במגוון אמצעים טכנולוגיים אחרי כל הנתונים בבידוד כדי לוודא שלא יפרו אותו. פקידים ממשלתיים בודקים פעמיים ביום את מי שנמצא בהסגר, וכל מי שנכנס למדינה צריך להתקין אפליקציה על הסמארטפון ולדווח על מצבו הבריאותי מדי יום[12]. כתוצאה מצעדים אלו, מספר הנדבקים החדשים בדרום-קוריאה יורד בימים האחרונים. סינגפור וטייוואן נוקטות בצעדים דומים, עם הצלחה דומה. האוכלוסיה במדינות אלו ממושמעת יותר, ומערכות הבריאות שלהן במצב טוב מלכתחילה. הכלכלות שלהן נהנות ממרווח נשימה. איפה ישראל עומדת על המפה הזו? אני חושב שאנחנו במקום לא רע. אולי חוץ מהעניין של האוכלוסייה הממושמעת. 

גם אם לא נצליח למגר את הנגיף לגמרי, הרי שבינתיים, במרחב הנשימה שהבידוד וסגירת הגבולות מקנים לנו, מערכת הבריאות עושה דבר אחד גדול וחשוב: היא נערכת ומצטיידת לקראת הנגיף. 

אני יכול להבטיח לכם שכל בית-חולים וקופת חולים מנסים בימים אלו לרכוש כל מכונת הנשמה שעוד מוצעת למכירה בשוק, מרעננים ציוד שהתיישן במחסנים ומזמינים שפע של תרופות ומסיכות לקראת העתיד לבוא. בזכות ההצטיידות הזו הם יוכלו, בתקווה, לטפל בחולים גם במצב של עומס קיצוני.

ועל הדרך, היא גם מצפה ל- 'נס' – כלומר, לאירוע לא-צפוי ושלא ניתן לחזות מראש.

הג'וקר שבשרוול

קיים ג'וקר אחד – קלף שאפשר לשלוף מהחבילה ועשוי לשנות את כל התמונה בחודשים הקרובים. אבל בשביל זה צריך שיהיה לנו הרבה מאד מזל.

ה- 'נס' שאני מדבר עליו הוא שנגיף הקורונה יתמסמס וייעלם עם בוא הקיץ. בימים האחרונים התפרסם מחקר חדש (שנכון לכרגע לא עבר ביקורת עמיתים) שהראה שהנגיף התפשט בסין במהירות הגבוהה ביותר בטמפרטורה של 8.7 מעלות צלזיוס בדיוק. כשחם יותר, הוא אמור להתפשט פחות בקלות. אבל המחקר אינו לוקח בחשבון נתונים אחרים כמו לחות, והחוקרים עצמם מודים כי – "מזג האוויר בפני עצמו… לא יוביל בהכרח לירידה במספר המקרים מבלי יישום אמצעים להתערבות מקיפה בבריאות הציבור."[10]

כדרכם של מחקרים מדעיים, יש גם דעות נגד. מומחים אומרים שאין עדויות שקרובי המשפחה הקטלניים יותר של נגיף הקורונה החדש – SARS ו- MERS – הושפעו לרעה מהקיץ. ובכל מקרה, כשקיץ בצד אחד של כדור-הארץ, חורף בצד השני. הנגיף פשוט ימשיך להתפשט למדינות אחרות – ויחזור אלינו בשיא העוצמה כמה חודשים לאחר מכן. 

מייק ריאן, אחד הבכירים בארגון הבריאות העולמי, הזהיר כבר מפני התקווה שמזג האוויר החם יעצור את התפשטות הנגיף. כפי שאמר – "עלינו להניח שהנגיף ימשיך ליהנות מהיכולת להתפשט. זוהי תקוות שווא לומר שכן, הוא ייעלם כמו השפעת… איננו יכולים להניח כך."[11]

אבל מותר לקוות, לא?

 

יהיה טוב – אם נפעל בחכמה

לסיום, שתי מילים אחרונות: יהיה טוב.

אבל רק אם נפעל בחכמה.

העתידן סטיוארט ברנד אמר פעם שהוא "פסימי בטווח הקצר ואופטימי בטווח הארוך." הוא פסימי בטווח הקצר כי הוא רואה את כל מה שיכול להשתבש ואת כל הצרות אשר יכולות ליפול על העולם. הוא אופטימי בטווח הארוך כי אנחנו, בני-האדם, טובים במציאת פתרונות לכל הבעיות האלו.

אני לא מאמין שהמצב הגרוע מכל – התרחיש בו בתי-החולים קורסים לגמרי – יתממש בישראל במלוא חומרתו. הרשומה הזו נועדה להבהיר מדוע אנשי משרד הבריאות חרדים כל-כך, ולמה הם נוקטים בצעדים הקיצוניים שאנחנו שומעים עליהם בתקשורת. צעדים אלו בדיוק אמורים למנוע את אותו התרחיש ולהוביל לעתיד טוב יותר, אבל לשם כך עלינו להקשיב להנחיותיהם של אנשי המקצוע ולציית להם.

אני לא אומר שלא יהיה קשה. לא נעים ולא נוח לשבת בבידוד, לחטא ידיים כל כמה שעות, או ללחוץ על כפתור המעלית עם המרפק במקום עם האצבע. לא נעים לקחת מונית בחזרה מנתב"ג, במקום להשתמש ברכבת. לא נעים ללכת עם מסיכה ברחוב כשיש לכם רק עקצוץ קטן באף. אבל ההוראות האלו נועדו למנוע את התרחיש בו בתי-החולים יקרסו, ובו בעיקר האוכלוסייה החלשה ביותר תיפגע: סבא וסבתא של כל אחד מאיתנו. כל מי שממלא אחר ההוראות האלו צריך לדעת שהוא מציל בכך נפשות רבות בישראל.

בראייה ארוכת טווח יותר, החיסונים הראשונים יופיעו עד סוף השנה או קצת לאחר מכן, ויש סיכוי טוב שהם ימתנו וירסנו את המתקפות הבאות של הנגיף. אם כך יקרה, הרי שהוא ייעלם לחלוטין, או שיהפוך להיות סוג נוסף של מחלת-חורף שתעיק על מערכת הבריאות שלנו. אבל זמנו קצוב. ההתקדמויות העצומות במדע הרפואה ינפיקו בעשור או שניים הקרובים פתרון גם עבור הנגיף הזה, ערמומי ככל שיהיה. בראייה ארוכת טווח, מצבנו טוב ורק יהיה טוב עוד יותר עם חלוף השנים. כבר היום מביא הנגיף להאצה בפיתוח טכנולוגיות רפואה ואבחון מרחוק, ואנחנו עדים לפתיחתם של בתי-חולים עם שירותים רובוטיים מתקדמים. 

נגיף הקורונה – אחד האויבים החדשים של האנושות – עושה לנו חיים לא-קלים בטווח הקצר, אבל על הדרך הוא מסייע לשירותי הרפואה לזנק קדימה. מערכות הבריאות, שהתקשו מאז ומתמיד לאמץ טכנולוגיות חדישות, יעברו אליהן בעל כורחן. אנו צפויים לראות אימוץ מהיר של מערכות מתקדמות וטכנולוגיות חדשניות שיכולות לשפר לכולנו את החיים ואת הבריאות. 

רק בריאות, לכולנו.

 ——————

תודה לאנשים טובים כמו גלעד גרינבאום ורואי קידר שעברו על המאמר וסיפקו ביקורת בונה חשובה שבזכותה הפכתי אותו להרבה יותר רציני ומעשי.

אם אתם רוצים לדעת עוד על הנגיף ולהתעדכן מדי יום, הנה כמה מקומות טובים למצוא בהם מידע מהימן:

אתר משרד הבריאות

קבוצת "מדברים על חיסונים" של עמותת מדעת בפייסבוק

קהילת Medint Community בפייסבוק

יעל פורמן, שמספקת דיווחים מדי שעה על המתרחש בארץ ובעולם

[1] https://www.scmp.com/news/china/society/article/3052966/chinese-laboratory-first-shared-coronavirus-genome-world-ordered

[2] https://www.medicalnewstoday.com/articles/256521#sars

[3] https://www.forbes.com/sites/kenrapoza/2020/03/06/coronavirus-impact-lessons-from-china-and-south-korea-for-the-us/#d53b6ec64751

[4] https://www.cdc.gov/flu/about/burden/2018-2019.html

[5] https://science.sciencemag.org/content/358/6365/933.abstract

[6] https://www.cnn.com/2020/03/07/health/coronavirus-mutations-analysis/index.html

[7] https://www.newscientist.com/article/2236544-coronavirus-are-there-two-strains-and-is-one-more-deadly/

[8] https://www.livescience.com/coronavirus-myths.html

[9] https://www.ahd.com/state_statistics.html

[10] https://www.scmp.com/news/china/science/article/3074131/coronavirus-highly-sensitive-high-temperatures-dont-bank-summer

[11] https://www.nytimes.com/reuters/2020/03/06/world/asia/06reuters-health-coronavirus-who-priority.html

[12] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5691621,00.html#autoplay

מחשבות למאה ה-21: המאה בה תגווע החדשנות האנושית – וטוב שכך

מחשבות למאה ה-21: המאה בה תגווע החדשנות האנושית – וטוב שכך

השד הטזמני הצעיר שלי – בן השנתיים וחצי בערך – זכה בתואר בצדק. הוא אוהב לרוץ, לדהור ולהסתער קדימה בלי לחשוב יותר מדי על העתיד. במיוחד הוא אוהב את ההליכון שלי, ומבקש תכופות שנפעיל אותו עבורו כדי שיוכל ללכת עליו קצת. אבל מה לעשות? לא תמיד אנחנו יכולים להתייחס אליו ממש עכשיו ולהיעתר לבקשתו. וכך יצא שלפני מספר שבועות כשראיתי אותו גורר בחריצות כסא מהמטבח לחדר העבודה שלי, עקבתי אחריו בסקרנות. הוא הצליח להכניס את הכסא לחדר ובמאמצים כבירים להעלות אותו על ההליכון. הוא עצר לרגע ובחן את מעשה ידיו בסיפוק עצום, ואז טיפס על הכיסא וממרומי גובהו ניסה ללחוץ על כפתור ההפעלה שהיה גורם לרצועה להתחיל להסתובב… ולהזיז ביחד איתה את הכיסא ואת השד הצעיר.

הצלחתי לעצור את הטזמן בזמן, רגע לפני שאצבעו נחתה על הכפתור הרה-הגורל. אבל אחרי שסיימתי להוריד אותו לרצפה ולהסביר לו את הכשל המחשבתי שלו, היה לי קצת זמן לחשוב לעצמי, ופתאום נדלקה לי הנורה מעל הראש. הבנתי, סוף סוף, למה בני-אדם גרועים כל-כך בהמצאות – ולמה במאה ה- 21 עומדת החדשנות האנושית לגווע. וזה, תאמינו או לא, דווקא טוב.

המיתוס שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו הוא שבני-אדם הם חדשנים גדולים. זהו שקר גס. אנחנו חדשנים רק בהשוואה, ובכן, לכל היתר. בני-דודנו מעולם החי אינם ניחנים במוח המפותח הנדרש כדי לחשוב באופן שקול ומדוקדק על חייהם ולהמציא חידושים שיעזרו להם. אפשר למצוא, בוודאי, שימוש מסוים בכלים – שימפנזים שמשתמשים במקלות כדי לצוד טרמיטים, למשל – אך הוא נדיר מאד בעולם החי ואינו מגיע לרמת ההמצאות שמאפיינות את בני-האדם.

ובכל זאת, אנחנו חדשנים גרועים. התפתחנו לכדי הומו סאפיינס – האדם החושב – לפני מאתיים-אלף שנים בערך. נדרשו לנו עוד 150,000 שנים כדי לפתח את השפה האנושית, ואז חל הזינוק הגדול קדימה. יכולנו לשתף זה את זה ברעיונות מורכבים, לתכנן תכניות ביחד, לפתור בעיות יוצאות-דופן! ו… עדיין לקח לנו עוד כמה עשרות-אלפי שנים לפני שהצלחנו לשכלל את כלי האבן הפרימיטיביים שלנו, להבין שאפשר לאלף בעלי-חיים, ליצור כלים מחימר ולפתח את הכתב הקדום – בסך-הכל סימנים שנועדו להעביר מסרים פשוטים.

אני לא רוצה לזלזל באבותינו הקדומים, כי אתם יודעים – הם גם שלי. ובכל זאת, האנושות נזקקה לעשרות-אלפי שנים כדי לפתח רעיונות שנראים לנו היום ברורים מאליהם… וחלקם באמת פשוטים למדי. אם הייתם שולחים אדם מודרני חמישים-אלף שנים אחורנית בזמן, ואם הוא היה מצליח לשרוד את השנים הראשונות שלו שם, אפשר להיות בטוחים שהוא היה מפתח חקלאות בסיסית ופותח מכלאה של בעלי-חיים הרבה לפני כל היתר. אלו אינם רעיונות מורכבים. אז למה לקח לנו כל-כך הרבה זמן לפתח אותם מלכתחילה?

פשוט מאד: כי אנחנו חדשנים גרועים. בני-אדם מפתחים רעיונות חדשים כמעט אך ורק על סמך הקודמים. כל רעיון חדש נבנה על שיפוץ קל של הקיים, וכל שיפור כזה טומן בחובו סיכון לכשלון. ובעולם הקדום, מספיק היה להיכשל פעם אחת כדי למות. האדם הקדמון שסיתת ראשי חניתות מאבן פעל לפי אותה דרך שלימדו אותו הוריו, ולא העז לסטות ממנה ימינה או שמאלה. הוא ידע שאם ינסה לגוון את דרך הסיתות שלו, הוא עלול לשבור את האבנים – ואז השבט יישאר בלי חניתות מוצלחות. או שהחנית עצמה תיכשל לחדור את עור הממותה, וכך יישאר השבט בלי הבשר שדרוש לו כדי לשרוד. אנחנו הופכים את הקיים למנהג ומקפידים לשמר אותו בכל מחיר – אלא אם אין ברירה אחרת. ובסך הכל, האסטרטגיה הזו עבדה די טוב עבור האינדיבידואל לאורך ההיסטוריה. "אל תיקח סיכונים מיותרים" אומר לנו ההיגיון הבריא. "אל תנסה להמציא את הגלגל מחדש. ואם הוא עובד מספיק טוב – אל תיגע בו."

במילים אחרות, החיים הקדומים עצמם סיפקו את התמריץ החזק ביותר עבור בני-האדם שלא לגוון, לא לשכלל ולא לחדש. קצת כמו הבן שלי, שבאקט אחד של חדשנות ותעוזה כמעט ואיבד את חייו.

כך היו הדברים בפרה-היסטוריה, וכך הם נשארו עד לסוף המאה העשרים. כל ניסיון להמציא משהו חדש היה כרוך בסיכון עצום. אפילו המאה השנים האחרונות, כל ניסיון לפתח רעיון חדש חייב סיכון, אבל מסוג אחר: השקעת כסף גדולה ברעיונות חדשים. יזמים כבר לא סיכנו את חייהם, אלא את כספם… או את כספם של המשקיעים בהם. ועדיין, גם זה סיכון, ובהתאם – לא רבים הם היזמים (באופן יחסי) מכלל האנושות.

ואז הגיעה המאה ה- 21 והאינטרנט לצידה, והתוצאה שראינו מיד היא זינוק ביכולת החדשנות האנושית. אני מאמין שמדובר במגמה חולפת, שבאמצע המאה הנוכחית תתחיל להתפוגג. כדי להסביר למה, אנחנו צריכים להבין למה בכלל הטכנולוגיות החדשות מעודדות את יכולת החדשנות האנושית בטווח הקצר.

לחדש מבלי להסתכן

אחד הדברים שאיפשרה רשת האינטרנט הוא לבני-אדם רבים להחליט ביחד על פעולה משותפת. קחו, למשל, את אתר קיקסטרטר, בו יכולים מאות-אלפי אנשים להתחייב ביחד לתמוך כספית בפיתוח מוצר מסוים – ואם התמיכה הכספית המתקבלת מהם חוצה רף מסוים, הרי שהממציא מקבל את הכסף. נשמע פשוט, לא? אבל אם היינו צריכים להקים מערכת כזו בעולם ללא אינטרנט, הרי שעל כל אדם נוסף שהיה מצטרף, היינו צריכים לשלוח מכתב חדש לכל היתר כדי לעדכן אותם. ככל שיותר אנשים היו מצטרפים למיזם, כך היה קשה יותר לשמר אותו ולתחזק אותו בלי לשלם הון תועפות על כל אותם מכתבים.

האינטרנט פתרה את הבעיה הזו, באמצעות החיבור המתמיד והעובדה שכולם יכולים להתעדכן דרך מכשירי הקצה שלהם – הסמארטפונים והמחשבים – בכל רגע.

התוצאה היא שהיום אתרים לגיוס המונים אינם משמשים רק לגיוס תמיכה ברעיונות, אלא גם כדרך עבור הממציאים לבחון האם הציבור בכלל מעוניין שהרעיונות הללו יגיעו לכדי מימוש. הממציא משקיע סכום אפסי במונחים היסטוריים – המשקיענים הגדולים ביותר מוציאים כמה עשרות-אלפי דולרים על פיתוח העמוד שלהם באתר ויצירת סרטון מושך – ובתמורה הוא מקבל איתות ראשוני האם ההמצאה שלו מוצלחת או לא.

טכנולוגיה אחרת שמאפשרת לאנשים לחדש ולהמציא במהירות היא הדפסה בתלת-ממד וייצור מהיר. בעבר, כל ניסיון 'להמציא את הגלגל מחדש' היה דורש השקעת הון תועפות בהתאמת מכונות במפעלים, שהיו מפיקות את המוצר החדש בכמויות גדולות. רק לאחר אותה השקעת הון ראשונית, היה הממציא יכול לגלות בוודאות האם הקהל הרחב אכן אוהב ומעריך את הרעיון שלו. המדפסות ייתרו את התהליך הארוך והמגושם הזה, מכיוון שהן מאפשרות לכל אדם לייצר אבות-טיפוס ומודלים ראשוניים, לראות אם אנשים אוהבים אותם – ורק אז להתחייב לייצור המוני.

אבל למה להתמקד רק במוצרים פיזיים? בעבר, אם היה לכם רעיון לתכנית טלוויזיה חדשה, הייתם צריכים לשכנע את בעלי-ההון שישקיעו בכם כמה מאות-אלפי דולרים שילכו לכתיבת התסריט, לליהוק וגיוס שחקנים, לצילום ולעריכת התוצר. היום, אתם צריכים רק סמארטפון או מצלמת רשת וחיבור ליוטיוב, לטוויץ' או לרשתות החברתיות האחרות שמאפשרות לכם לשתף את מרכולתכם המצולמת. אם אתם מפיקים תוכן חדשני איכותי – תדעו זאת תוך זמן קצר. ואם הרעיונות שלכם נכשלים – ובכן, אתם יכולים לדעת זאת לפני שהשקעתם בהם יותר מדי זמן וכסף.

וכך, שוב, הסיכון לחדשן פוחת, ויותר אנשים יכולים להרשות לעצמם לחדש ולהמציא.

אבל למה רק אנשים?

בין בינה מלאכותית לבינה אנושית

ההתקדמויות הגדולות בתחום הבינה המלאכותית מקנות למחשבים כבר היום את היכולת להציע פתרונות יצירתיים וחדשניים לבעיות המוצגות בפניהם. גוגל, למשל, פיתחה בינה מלאכותית שהציעה מודל חדש להפעלת מערכות האנרגיה והקירור בחוות השרתים והנתבים שלה, ושהביא לחיסכון של עשרות אחוזים בהוצאות האנרגיה באותם מקומות. אוטודסק – אחת מענקיות התכנון הממוחשב – פיתחה בשנים האחרונות "בינה מלאכותית יצרנית". המהנדס צריך רק להזין לבינה המלאכותית את הצרכים שלו מהיצירה המוגמרת – מה היא אמורה לעשות, באיזה עומסים היא צריכה לעמוד, מה המשקל המירבי שלה יכול להיות וכן הלאה – והבינה המלאכותית מתרגמת את כל אלו למודל.

סליחה, אני מדבר כמו בן-אדם. אנשים מפתחים מודל אחד וממשיכים משם. אבל הבינה המלאכותית של אוטודסק מפתחת מיליוני מודלים, כל אחד עם יתרונות וחסרונות משלו. רבים מהם נראים מגוחכים וכמעט חייזריים בצורתם, אבל כל עוד הם עושים את העבודה הנדרשת – למי אכפת? וכך, תפקידו של האדם בתהליך הוא לקבוע עבור הבינה המלאכותית את דרישות היסוד, ללוות אותה בתהליך החשיבה ובסופו של דבר לברור מתוך כל הרעיונות החדשניים שפיתחה, את אלו שמתאימים ביותר לצרכי החברה.

אותו רעיון – של בינה מלאכותית שחוקרת אפשרויות רבות, ובסוף זקוקה דווקא לבן-האדם היצירתי-פחות כדי שיבחר אחת מהן וילטש אותה – יופיע בתחומים רבים נוספים. אנו נראה אותו בספרות, למשל, ברגע שבינות מלאכותיות יוכלו לכתוב אפילו רעיונות בסיסיים לספרים. הסופרים החדשניים והיצרניים ביותר של העשורים הקרובים יהיו אלו שידעו לשתף פעולה עם הבינה המלאכותית, לקבל ממנה רעיונות לעלילות ולקטעי טקסט, ולשדך הכל ביחד לאחר שיוף מינימלי.

תחומים אחרים שיזכו לפריחה בחדשנות בזכות השילוב בין הבינה המלאכותית והבינה האנושית יהיו מחקר רפואי (בו כבר היום בינות מלאכותיות מספקות רעיונות ותימוכין ראשוניים לתרופות), עיצוב גרפי (בו בינות מלאכותיות מייצרות בסיסים ללוגואים ולעיצובים), ואפילו בקולנוע ובטלוויזיה, כאשר יגיע היום בו הבינה המלאכותית תוכל להפיק סרטונים בעצמה. בכל אלו, נזדקק למחשבים כדי שימתחו ויאתגרו את מרחב היריעה והמחשבה שלנו – ואז תפקיד האדם יהיה לברור את הרעיונות שיכולים עדיין להתאים לחברה האנושית.

מומחים לחדשנות מאמינים שמדובר בשילוב מנצח: אדם ומכונה, עובדים יד ביד. יש בזה משהו. המכונה תספק את היצירתיות, והאדם יספק את ההבנה החברתית – תחום שהמכונות עדיין לא פיענחו לגמרי.

אבל כל זה יתחיל להשתנות בעוד כמה עשורים.

חדשנות אל-אנושית

עד לסוף המאה ה- 20, הרעיונות החדשניים הגיעו תמיד מבני-האדם. ברבע הראשון של המאה ה- 21, הרעיונות הגיעו – וימשיכו להגיע – משיתוף הפעולה בין הבינה המלאכותית לבני-האדם. אבל בעשורים הקרובים התמונה תשתנה, והחדשנות תגיע בעיקר מהמחשבים, וזאת בשל התחזקות רעיון ה- "היפר-אוטומציה".

מהי "היפר-אוטומציה"? חישבו על תהליך כתיבת ספר. כדי לכתוב ספר צריך קו עלילה או רעיון מרכזי, לכתוב מאה-אלף מילים בערך מסביבו, להוסיף מקורות אם מדובר בספר עיון, לבצע הגהה, עריכת תוכן ועריכה לשונית, לעצב כריכה, להדפיס ולשווק את הספר בכל העולם. לא קיימת בינה מלאכותית בעולם כיום המסוגלת לבצע את כל המטלות האלו, ולכן המחשב אינו יכול, לכאורה, לכתוב ספר מוצלח בעצמו.

לפי חזון ההיפר-אוטומציה, מכונה אחת לא תהיה אחראית על כל הפעולות הכרוכות בכתיבת ספר. במקום זאת, יהיו מכונות (או בינות מלאכותיות) רבות המעורבות בתהליך. בינה מלאכותית אחת תעבור על כל קווי העלילה שבכל הספרים שאי-פעם נכתבו, ותייצר רעיון חדש לספר. בינה מלאכותית אחרת תקטוף את אותו רעיון, ותכתוב עבורו פרק ראשון – פיילוט. בינה שלישית תפיץ את הפרק הראשון הזה לכמה עשרות בני-אדם ותבקש מהם פידבק כדי להבין האם הנושא באמת מעניין, והאם הוא נכתב ומסוקר מהזווית הנכונה. אם התשובה חיובית, היא תיתן לבינה המלאכותית השנייה אור ירוק להמשיך בתהליך הכתיבה. כמה שעות לאחר מכן, אותה בינה תסיים לכתוב את עשרים הפרקים הבאים בספר, ותעביר אותו לבינה מלאכותית רביעית שתהיה אמונה על כל שלבי העריכה, ובעקבותיה לבינה חמישית שתעצב כריכה תוך כמה שברירי-שנייה. והנה – יש לכם ספר חדש, בלי שממציאים או חדשנים אנושיים יהיו מעורבים בתהליך. לכל היותר היינו צריכים כמה בני-אדם מן השורה שיחליטו האם 'ההמצאה' החדשה (כלומר, הספר) מעניינת אותם או לא.

והנה, במחי-עט, העברנו את אחת המטלות היצירתיות ביותר – ועם פוטנציאל עצום לחדשנות – לידי המכונות.

youtuber-2838945_1920.jpg

קשה לך לחדש? זה בסדר – הבינה המלאכותית תחדש במקומך.

אפשר להעביר גם מטלות חדשניות רבות אחרות לבינה המלאכותית. כבר בעשורים הקרובים יוכלו המחשבים לפתח ולהציע מודלים ארגוניים חדשים, אסטרטגיות וטקטיקות לחימה חדשות, מוצרים חדשניים שישרתו את בני-האדם, מחשבים ודרכי מחשוב חדשות ועוד ועוד. במלאכות הפיתוח של כל אלו, בני-האדם יתפסו חלק הולך ופוחת. אנו ניהנה מתוצרי החדשנות ונוכל להכריע ולשפוט האם המחשבים עשו עבודה טובה. זה יהיה התפקיד האנושי החדש: לברור מבין תוצרי החדשנות, מבלי שנהיה מעורבים בנבכי התהליך עצמו.

וזה טוב – ורע

אם הבינה המלאכותית תוכל באמת לקבל מונופול על החדשנות, האנושות כולה תצא נשכרת – אבל רק אם נדע לפקח בזהירות על התוצרים. המחשבים יפתחו עבורנו תרופות חדשות לכל מחלה, יציירו עבור כל אדם ציורים שיתאימו במיוחד עבורו וירגשו אותו עד דמעות או צחוק, יפתחו מודלים חדשים להבנת הפסיכולוגיה האנושית, ועוד ועוד. אנו ניהנה מעושר עצום של רעיונות חדשים וחדשניים, והחיים ישתנו בקצב הולך וגובר שלא יכולנו לדמיין לפני כן.

אבל, על הדרך, אותם מחשבים ממש יציעו גם רעיונות חדשניים לניהול מלחמות ולפיתוח אמצעי לחימה שאנו רואים כיום רק בסרטי המדע הבדיוני האפלים ביותר. הם יפתחו מודלים טוטליטריים לשלטון בהמונים שיגמדו גם את השלטונות הנוראיים ביותר שנחשפנו אליהם במאה האחרונה. הם יציעו רעיונות לייצור פצצות ואמצעי לחימה ביולוגיים בכל בית. וגם מהעושר הזה 'ניהנה', ונצטרך לבחור בקפידה את הפתרונות החדשניים שניישם.

כרגיל, אין תשובה פשוטה האם התפתחות טכנולוגית מסוימת היא 'טובה' או 'רעה'. למעשה, המצאות חדשניות באמת ובתמים מערערות את ההגדרות המקובלות שלנו של טוב ורע, ומאלצות אותנו לשקול את עולמנו מחדש. אפשר רק לקוות שנדע לבחור בחכמה מתוך מכלול ההמצאות החדשניות והיצירתיות שהמכונות יביאו לפתחנו.

מחשבות על המאה ה- 21: מאה של חיים (מיקרוסקופיים)

מחשבות על המאה ה- 21: מאה של חיים (מיקרוסקופיים)

זוהי רשומת המשך לרשומה הקודמת: מחשבות על המאה ה- 21. 

גילוי נאות: אני לא יובל נח-הררי.

 

לפני עשרת-אלפים שנים בערך, החלו בני-אדם לתרבת בעלי-חיים לצרכיהם האנוכיים. כלומר, בשביל הבשר והחלב שאלו נתנו. אני יכול לדמיין את הדרך בה זה קרה, כמו בסרט של דיסני: נער מצא פרת-בר צעירה, רעבה וכמהה למגע ולאהבה. נרקמה ביניהם מערכת יחסים של חיבה וכבוד הדדי, שבסופה הוא שכנע את הפרה להצטרף אליו לשבט ולהכיר את הוריו ומשפחתו. ואז, כמובן, הם אכלו אותה, אבל הרעיון החל להכות שורש: אולי אפשר לפתות עוד פרות כאלו לחיות עם בני-השבט, כדי שיוכלו ליהנות מבשרן בכל עת? ואם הן כבר שם, אולי נמשיך לגדל אותן ואת צאצאיהן לאורך זמן – ונאכל גם אותם?

באשר לחלב, אני מעדיף שלא לחשוב מי היה הגאון הראשון שהבין שאפשר לקבל תזונה גם מעטיניהן של אותן פרות.

אבל אם נפסיק להיות ציניים לרגע, ברור שזו הייתה מהפכה עצומה – אחת מהגדולות ביותר שעברה האנושות. אפשר להשוות אותה למהפכת הרובוטים הממשמשת. כי מהן אותן חיות, אם לא רובוטים – עבדים המשרתים את האדם? חלקן נותנות לנו מבשרן ומחלבן. אחרות מאפשרות לנו לרכב עליהן כדי לגמוע במהירות מרחקים גדולים. ויש גם כאלו שצדות עבורנו, כמו הכלבים וציפורי הטרף. החיות שירתו אותנו היטב, בחייהן וגם במותן, מאחר ואפשר היה למצוא שימוש כמעט לכל חלק בגופן לאחר המוות. אי אפשר לדמיין את ההיסטוריה האנושית בלי שוורים, סוסים, פרות, כלבים וכל היתר.

במהפכת התירבות הראשונה, שעבדנו "מאקרו-אורגניזמים" – כלומר, יצורים חיים שאנו יכולים לראות בעינינו הבלתי-מזוינות. בלי ששמנו לב לכך, שעבדנו בתהליך גם את המיקרו-אורגניזמים: החיידקים, הפטריות ושאר היצורים הזעירים שהתקיימו בתוך החיות הגדולות. הפרה לא הייתה יכולה להתקיים על עשב וחציר אילולא היו בקיבותיה כמה טריליוני חיידקים שפירקו את החומר הצמחי למרכיביו הבסיסיים ביותר, ואיפשרו לפרה להפיק ממנו אנרגיה וחומרי-בניין לגוף.

בעצם, אפשר לטעון שמעולם לא היינו צריכים את הפרה בשביל הבשר או החלב. הפרה היא רק כלי-רכב, כמו משאית שמחזיקה מטען של חיידקים. החיידקים הם אלו שעושים את העבודה החשובה של פירוק עשב – מרכיב מזון שאין לנו את היכולת לאכול בעצמנו – לסוכרים ולחלבונים. אחרי שהחיידקים עושים את זה, הפרה מבצעת עוד כמה שלבים של עיבוד לחומרים הביולוגיים האלו ומטמיעה אותם בבשרה ובחלבה. היא עושה זאת ביעילות מחפירה של ארבעה אחוזים בלבד. כלומר, בחישוב גס מאד, על כל עשרים וחמישה קילוגרמים של חציר שאנחנו מספקים לפרה, היא תפיק לנו קילוגרם אחד של בשר. לא מרוצים? חבל. לכו תתווכחו עם הפרות ועם החיידקים שלהן.

אלא שבשנים האחרונות אנו נכנסים למהפכת התירבות השנייה, ובמהלכה נגלה שאנחנו יכולים בהחלט להתווכח עם הפרות, עם החיידקים ועם הפטריות והאצות וכל יתר המיקרו-אורגניזמים שעד כה קיבלנו כמובן מאליו.

הכוח המניע המרכזי מאחורי מהפכת התירבות הוא הקפיצות העצומות קדימה בתחום המכונה "ביולוגיה סינתטית". הרעיון מאחורי ביולוגיה סינתטית הוא שאנו יכולים להנדס את היצורים החיים. אנו לא חייבים לקבל אותם כמות שהם, אלא מסוגלים לתכנת אותם מחדש כדי לשפר את תכונות הבסיס שלהם – כולל טעם וריח.

הביולוגיה הסינתטית נסמכת על כלים שמתפתחים במהירות. אנו יכולים היום לקרוא את הקוד הגנטי השלם של יצורים חיים תוך יום או יומיים, וברגע שאנחנו מבינים אותו על בוריו, אנחנו מסוגלים גם להנדס אותו באמצעות טכניקות מודרניות להנדסה גנטית כמו קריספר-קאז. מכיוון שהטכנולוגיות הללו מתקדמות במהירות, אפשר לצפות שגם הביולוגיה הסינתטית תמשיך להשתכלל. וכפי שהגדיר זאת פאט בראון – מנכ"ל Impossible Foods –

"שלא כמו הפרה, אנו משתפרים מדי יום בעשיית בשר."

בראון צודק לגמרי. הביולוגיה הסינתטית עומדת רק להשתכלל מנקודה זו ואילך. כבר היום היא איפשרה לנו לקחת חיידקים ופטריות ולגרום להם לייצר אינסולין במעבדות, המגיע לכל ילד חולה סוכרת בעלות אפסית. בשלב הבא תאפשר לנו הביולוגיה הסינתטית לתכנת מחדש מיקרו-אורגניזמים כדי שיפיקו חומרי מזון של ממש: חלבונים, סוכרים ושומנים.

מכון המחקר RethinkX שחרר בסוף 2019 דו"ח המכיל תחזיות גדולות ושאפתניות לעתיד המזון (אפשר למצוא קישור בסוף הרשומה). חשוב לומר כבר עכשיו ש- RethinkX אוהבים לחולל מהומות עם הדו"חות שלהם, שחזו בין היתר שמכוניות חשמליות אוטונומיות יחליפו את רוב הרכבים הקיימים כיום תוך עשור או שניים, ושממשלות יוכלו תוך עשור לפטר תשעים אחוזים מעובדיהן – אם רק יסכימו להתקדם עם הטכנולוגיה. החוקרים ב- RethinkX אופטימיים מאד, בלשון המעטה, אבל הרעיונות שלהם מעניינים תמיד, ואני אוהב להתייחס לתרחישים שהם מתארים כאל "העתיד הוורוד ביותר". ומי יודע? אולי באמת נגיע אליו לפי לוח הזמנים שהם מתארים.

 

התרחיש האופטימי ביותר

אז מה חוזים לנו החבר'ה של RethinkX?

קודם כל, הם טוענים שעד 2030, שוק הבקר בארצות הברית יפשוט את הרגל, הלכה למעשה. הסיבה פשוטה: מהפכת התירבות השנייה תשים בידינו את הכלים הנחוצים לנו לייצור בשר במעבדה. בשר זה עשוי להיות מורכב מחלבונים שיפרישו חיידקים שנגדל במיכלי-ענק, או מתאי שריר של פרות (או יצורים אחרים) שנגדל במעבדות. התוצאה הסופית תהיה זהה: RethinkX מתנבאים שתוך עשור מהיום, הדרישה למוצרים המגיעים ישירות מפרות תפחת בשבעים אחוזים. חמש שנים לאחר מכן, ב- 2035, הדרישה למוצרים-מן-הפר תפחת בשמונים עד תשעים אחוזים. שוק הבקר יפשוט, כאמור, את הרגל, ומיליארד וחצי פרות ימצאו עצמן ללא עבודה.

למה החוקרים בטוחים כל-כך שאנשים יסכימו לצרוך תחליפי-פרה? הם מונים חמש סיבות לכך –

  • טעם: מהפכת התירבות תאפשר לנו לשלוט באופן ישיר בטעמם של המיקרו-אורגניזמים שאנו מגדלים, או של החומרים שהם מפרישים.
  • נוחות: ניתן יהיה לגדל את המיקרו-אורגניזמים במעבדות ובבניינים במרכז העיר, כך שהבשר שנפיק מהם יוכל להגיע אלינו לצלחות תוך זמן קצר ובעלות נמוכה בהשוואה לעלות השינוע של בשר מהשדה.
  • מגוון: בזכות מהפכת התירבות נוכל להפוך את הבשר לנוח יותר לאכילה. הוא יכיל פחות אלרגנים, ויהיה מותאם לכל סועד. רוצים סטייק בטעם דומדמניות-דם? תקבלו. רוצים אותו עם ניחוחות חריפים של חרדל-דבש וגבינת קממבר? תקבלו גם כן. המגוון הינו אינסופי.
  • תזונה: המזון המעבדתי יהיה בריא יותר ממזון המופק מן החי. ההמבורגרים המעבדתיים יכילו פחות שומן ומלח מאלו העשויים מבשר פרה, ויהיו מועשרים גם ביותר ויטמינים ומינרלים משניתן למצוא במנת ירקות טריים.
  • אמינות: מכיוון שניתן יהיה לייצר את בשר המעבדה בכל מקום, ולא רק בחוות מרוחקות החשופות לפגעי מזג האוויר, לא נצטרך לחשוש עוד מבצורות, משינויי אקלים או ממגיפות הפה והטלפיים. ואם זה לא מספיק, הרי שהמזון המהונדס יהיה גם פגיע פחות לזיהומים וייהנה מאורך חיים ממושך יותר על המדף.

גורם אחרון שאנשי RethinkX אינם מזכירים הוא הרצון להגן על הסביבה. בשר מעבדתי אמור להיות מופק באופן יעיל יותר מבשר המגיע מבעלי-חיים. תעשיית החי שואבת כמויות עצומות של מים לטובת בעלי-החיים, ובתמורה מספקת כמויות עצומות-לא-פחות של פסולת שיכולה להזיק למאגרי המים התת-קרקעיים ולאדמה עצמה. בקר וצאן משחררים גם גזי חממה בשפע, בגיהוקים ובפליטות מהצד השני. אבל בשר מעבדה אינו צורך משאבים באותה רמה. ומכיוון שאפשר לגדל אותו בכל בניין, באופן עקרוני, אימוץ נרחב שלו אמור להפחית את צריכת הנפט של ארצות הברית לחצי, פשוט מכיוון שלא יהיה צורך לשנע צאן ובקר לאורך ורוחב המדינה כולה.

אז אם אתם צריכים להחליט האם לקנות בשר מן הטבע, או בשר מעבדה שאינו מזהם, אינו מזוהם, שאתם יודעים בדיוק מאין הגיע ומה יהיה טעמו, ועל הדרך אתם גם תומכים ב- 'מגדלים מקומיים' – כלומר, בבעלי מעבדות שמייצרים את הבשר בעיר בה אתם גרים – נראה לי שדי ברור במה תבחרו.

או שלא.

עדיין לא שכנעתי אתכם? הנה שני טיעונים אחרונים: אל תקראו לבשר הזה "בשר מעבדה". השם הנכון שלו הוא "בשר נקי". נקי מרגשות אשם, נקי ממזהמים, נקי ממחלות. והוא גם יהיה זול יותר מהבשר הרגיל. משפחה ממוצעת בארצות הברית תחסוך יותר מ- 1,200 דולרים בשנה אם תעבור לבשר הנקי.

ואם גם מזה לא השתכנעתם, ובכן – לא נורא. ברגע שמספיק אנשים במעמד הביניים ומתחתיו יסכימו לעבור לאכול בעיקר את המזון הנקי, תעשיית הבשר תפשוט את הרגל תוך זמן קצר. אני לא חושב שזה יקרה עד 2030, כפי שמתנבאים החוקרים של RethinkX, אבל אולי עשור או שניים לאחר מכן כבר נראה את החוות מתחילות להיעלם. כשזה יקרה, מחירו של סטייק ממוצע ירקיע לשחקים עוד יותר, והוא יהפוך למוצר מותרות, מהסוג שמגישים רק במסעדות היוקרתיות. המיליונרים יוכלו ליהנות מבשר 'טבעי' מדי יום, פשוט כסמל סטטוס. כל היתר ייאלצו להסתפק במזון זול, טעים, וכאמור – נקי.

כאמור, אני חושב שאנשי RethinkX אופטימיים מדי, אבל מעניין לבחון את הטיעונים שלהם. הם סקרו כמה מהפכות קודמות בתחום המזון, ובחנו כמה זמן לקח לתעשייה להחליף כמעט לגמרי את מרכיבי המזון הטבעיים (כלומר, כאלו המגיעים ישירות מצמחים ומבעלי-חיים שלא הונדסו גנטית) במרכיבים סינתטיים או בכאלו שהופקו מחיידקים וממיקרו-אורגניזמים מהונדסים.

תוצאות הסקירה בהחלט מרשימות: אם ב- 1920 חומצה ציטרית הופקה מצמחים, הרי שעשור אחד בלבד לאחר מכן, שמונים אחוזים מכל כמות החומצה הציטרית בעולם יוצרה באופן סינתטי. ב- 1982, כל האינסולין לשימוש אנושי הופק מבעלי-חיים. עשור לאחר מכן, כמעט מאה אחוזים מכל האינסולין בעולם מיוצר על-ידי מיקרו-אורגניזמים מהונדסים גנטית. ב- 1989, ריבופלבין – המוכר גם כוויטמין B2 – הופק כולו מצמחים ומבעלי-חיים. עשור לאחר מכן… ובכן, הבנתם את הקטע. כמעט כל הוויטמין B2 בעולם מיוצר כיום על-ידי מיקרו-אורגניזמים מהונדסים.

engineered food.jpg

המקור: דו"ח מכון RethinkX: Rethinking Food and Agriculture 2020-2030. קישור לדו"ח.

בקיצור, מהפכות בתחום מרכיבי המזון מתרחשות במהירות, ובדרך-כלל מתחת לאף של הצרכנים. אני מניח שאף אחד מכם לא טרח לשאול מאין מגיעה החומצה הציטרית בלימונדה שלו, או הוויטמין B2 שבמוצרי המזון המועשרים שהוא אוכל. כנראה שכשזה מגיע לבשר, חלב, או אפילו עור מהמעבדה, המהפכה תהיה ברורה יותר. אבל בהינתן העובדה שהעולם גם ככה מנסה למצוא היום דרכים להאכיל מספר הולך וגדל של בני-אדם, ועדיין לשמור על איכות הסביבה, נראה לי שאפילו הגרינפיסניקים השרופים ביותר עשויים להסכים עם הטרנד החדש הזה.

מאה של חיים

המאה ה- 21, לפיכך, עומדת להיות מאה של חיים. מצד אחד, אנו ניפטר במהלכה ממיליארד וחצי פרות, 23 מיליארד תרנגולות, שני מיליארד חזירים ומיליארד כבשים בערך (ועוד מספרים זעומים של חיות מאכל אקזוטיות יותר כיענים, תנינים, קנגרואים ואחרים). כל אלו ייכחדו כמעט לגמרי, ונודה באמת: הן לא עומדות למות בשיבה טובה. מהרגע שלא יהיה בחיות הללו צורך, הן ימצאו את דרכן לבית המטבחיים ולמפעלי הדבק. אלא שכמובן, הן היו אמורות להגיע לשם בכל מקרה. ההבדל המרכזי יהיה שרובן, הפעם, לא יזכו להביא צאצאים לעולם שימשיכו את מעגל המוות.

אנו נחליף את כל החיות האלו ביצורים מיקרוסוקופיים אותם נגדל בכמויות עצומות. מיכל אצות בודד אחד יכיל קוואדריליון (אלף טריליון) מיקרו-אורגניזמים שכאלו שיפיקו עבורנו שומנים, חלבונים וסוכרים. ואנו נמקם מיכלים שכאלו בכל מקום – בכל עיר ואולי גם בכל כפר. וכן – היצורים המיקרוסקופיים הללו גם ימותו במיכלים האלו בכמויות גדולות, אבל למי אכפת מהם? אין להם מוח, אין להם תודעה או מודעות עצמית, ואין לי שום רגשות אשם על הריגתם. אלו מכונות ביולוגיות פשוטות ותו לא.

המאה ה- 21 תהיה מאה גדושה בחיים – אבל הפעם אלו יהיו חיים מיקרוסקופיים חד-תאיים. זו תהיה מאה בה כל אדם יזכה במזון הבריא והמזין ביותר עבורו, הטעים ביותר והמיוחד ביותר שהיצורים האלו ייצרו עבורו.

אני כבר לא יכול לחכות.


 

קישור לדו"ח של RethinkX

המאה ה- 21: המאה הבטוחה ביותר – והמפחידה ביותר

המאה ה- 21: המאה הבטוחה ביותר – והמפחידה ביותר

זוהי רשומת המשך לרשומה הקודמת: מחשבות על המאה ה- 21. 

גילוי נאות: אני לא יובל נח-הררי.

 

אני חי בימים אלו בארצות הברית, כך שיש לי את הכבוד המפוקפק לחוות את הטרנדים החברתיים העכשוויים ביותר. ועדיין, לא ציפיתי שהשוטרים יעצרו אותי באמצע הרחוב. למזלי, הם לא עצרו אותי במובן הרשמי של המילה – זה שמסתיים בשוק חשמלי במושב האחורי של הניידת – אלא במובן הידידותי יותר. כלומר, הם רק עשו לי פרצופים מודאגים והודיעו לי שאני לא יכול לתת לילד בן השבע שלי לשחק לבד בגן המשחקים. העובדה שהסתובבתי ברחוב במרחק עשרה מטרים מהגן לא עשתה עליהם רושם. הייתי צריך להיות שם, בשבילו ולמענו. הייתי צריך להגן עליו מפני… מה בדיוק?

"אי אפשר לדעת." עדכנו אותי השוטרים בסבר פנים חמור. היום, פשוט אי אפשר לדעת.

לא ניסיתי להתווכח איתם. אני לא אוהב להוסיף חשמל לדיאטה היומית שלי. אבל לא יכולתי שלא להיזכר בילדותי שלי. נולדתי ב- 1980, גדלתי בחיפה, ובגיל שש כבר הלכתי לבית הספר ברגל, תוך שאני חוצה בדרך ארבעה מעברי חציה, חלקם מרומזרים וחלקם לא. אבל הייתי ילד חולמני, עם העיניים בעננים, ובכתה ב' ההורים שלי הבינו שאי אפשר ככה יותר. הייתי מאחר לעתים קרובות מדי. וכך הם לימדו אותי לרכב על אופניים כדי שאגיע לבית הספר מהר יותר. אני עדיין זוכר את הפעמיים בהן הברקסים נתקעו לי בירידה הגדולה, והייתי צריך להתנגש בקיר כדי לעצור לפני שהתדרדרתי לכביש. שרדתי. כמו כל הילדים בבית-הספר שלי, אגב.

הילדים של היום אינם עוברים חוויות דומות באותו גיל. ילדינו הם בני הדור המוגן ביותר בהיסטוריה של האנושות. הסטטיסטיקות מארבעה סקרים גדולים שנערכו – ועודם נערכים – בשישים השנים האחרונות, מראות שילדינו מבלים יותר זמן מאי-פעם עם הוריהם. ההורים הולכים איתם לקניון, לוקחים אותם לחוגים, מביאים אותם לבית הספר ובחזרה[1].

דור Z - גרף 1.jpg

ההורים גם דורשים יותר מאי-פעם לדעת מה קורה עם ילדיהם בכל רגע נתון: היכן הם נמצאים ועם מי.

דור Z - גרף 2.jpg

וכמובן, אנחנו אוהבים להתלונן כל הזמן על כך שילדינו קבורים בבתים, צמודים למסכים, ואינם יוצאים לרחוב לדווש על אופניהם או לראות את חבריהם. זה לא מפתיע: חלק מהסיבה היא שאנו, ההורים, חרדים יותר מדי לשלומם ולבטיחותם.

והעובדה המפתיעה היא שאין לנו סיבה אמיתית לחשוש. או ליתר דיוק – דווקא יש סיבות, אבל הן הרבה פחות רלוונטיות מכפי שהיו אי-פעם לאורך ההיסטוריה האנושית.

לא מאמינים לי? הנה כמה סטטיסטיקות מארצות הברית, ישירות מדו"ח ה- FBI מ- 2018[2]. בעשרים השנים האחרונות, חוותה ארצות הברית ירידה של שלושים אחוזים בשיעור הפשיעה האלימה, שלושים אחוזים בשיעור התקיפה, ארבעים וחמישה אחוזים בשיעור הפריצות לבתים וארבעים ואחד אחוזים בשיעור גניבת הרכבים.

אלימות - גרף.jpg

ומה לגבי אלימות המופנית כנגד ילדים? כאן קשה קצת יותר למצוא נתונים לאורך זמן, אבל בדו"ח ששחרר המרכז לחקר פשעים כנגד ילדים מאוניברסיטת ניו המפשייר, תועדה ירידה של 33 אחוזים בשיעור התקיפה האלימה כנגד ילדים בין 2003 ל- 2011, וירידה דומה של 43 אחוזים בשיעור האונס והניסיון לאונס באותן שנים.

אלא שאם באונס עסקינן, מדובר בפשע היחיד ששכיחותו גברה בעשור האחרון בארצות הברית. רוב הסיכויים הם שמדובר בתוצאה של קמפיין MeToo ואחרים המעודדים נשים לדווח על התקיפות המיניות שעברו. ואפילו בחזית זו יש שיפור מרשים, כפי שניתן לראות בגרף הבא שהפיקה הסוכנות לסטטיסטיקה משפטית בארה"ב, בו מודגם ששיעור בני-הזוג החווים אלימות מצד בן- או בת-זוגם צנח בין 1993 ל- 2012 בשישים אחוזים בערך[3].

גרף אונס.jpg

נתונים אלו חוזרים על עצמם במדינות המערביות – כלומר, אלו שאתם כנראה חיים בהן אם אתם קוראים את הרשומה הזו. בקנדה, בבריטניה, באוסטרליה: בכולן יורד שיעור הפשיעה באופן מתמיד[4]. ב- 2015 הגיעו רמות הפשיעה בבריטניה לשפל חסר תקדים – הרמות הנמוכות ביותר מאז שהסיקור החל ב- 1981.

ואפילו בישראל שלנו, לפי הדיווחים המשטרתיים, חלה ירידה של 28 אחוזים בשיעור הפשיעה החמורה[5]. ולמרות שיש טעם לשאול האם יש כאן גם משחק עם הנתונים מצד המשטרה, המגמה הכללית מהעולם מראה שאנחנו לא לבד בירידה הזו בפשיעה.

שווה לשאול למה בעצם אנחנו חווים פחות פשיעה, אבל אין תשובה אחת פשוטה. קיימות מגוון תשובות אפשריות, אבל אני רוצה להתמקד לרגע באחת: המשטרה הופכת להיות יעילה יותר משנה לשנה. בזכות בדיקות דנ"א וטכנולוגיות אחרות לפענוח פשעים, אמורים גופי השיטור להצליח לזהות עבריינים בקלות וביעילות גבוהות יותר. בזכות העובדה שקיימות מצלמות בכל מקום כיום, קשה לבצע פשע חמור מבלי שתיתפס. וככל שהעולם ימשיך להתמלא במצלמות, בסמארטפונים, בחיישנים ובבינות מלאכותיות המנתחות את כל המידע הזורם מהמכשירים האלו – כך נוכל לצמצם את הפשיעה עוד יותר. בסין כבר מתחילות לרוץ בינות מלאכותיות שאמורות לזהות פושעים מראש, ואני מצטט ממאמר בנושא –

"גופים בטחוניים משתמשים בבינה מלאכותית לזיהוי דפוסי התנהגות אבנורמליים שעשויים להעיד על כוונת זדון."[6]

אם המגמות הללו ימשיכו – ואין סיבה לחשוב שהן יתהפכו פתאום – הרי שהמאה ה- 21 תהיה המאה הבטוחה ביותר הידועה לאדם. היא תהיה בטוחה יותר לגברים, לנשים וגם לילדים. אפילו במקרה הנוראי ביותר בו ייחטפו ילדים ברחוב, יזוהו הפושעים תוך זמן קצר ויבואו על עונשם – והילדים, בתקווה, יוכלו לחזור לבתיהם. אלא שזה באמת המקרה החמור ביותר, ורוב הסיכויים הם שניתן יהיה לזהות חוטפי ילדים מראש ובטרם עת, ולמצוא דרך לשקם אותם במקרה הטוב, או לפחות להרחיקם מהחברה לטובת הכלל.

ואפילו אם כל זה לא יקרה, אי אפשר להתכחש לעובדה אחת פשוטה: הסיכוי של ילדיי להיחטף ברחוב בישראל כיום נמוך משמעותית לסיכון שאני חוויתי כילד.

אז למה אנחנו חרדתיים כל כך הרבה יותר לגבי הילדים שלנו?

המאה המפחידה ביותר

בשנת 1981 זעזע מקרה חטיפה ורצח את אמריקה. אמו של ילד בן שש – אדם וואלש – הותירה אותו לבדו מול מכונות המשחק בקניון. זר ידידותי מצא את הילד עומד מחוץ לקניון והציע לו ממתקים וצעצועים אם רק ייכנס למכוניתו לכמה רגעים. שבועיים לאחר מכן, התגלה ראשו הכרות של הילד בתעלה במרחק יותר ממאתיים קילומטרים מהמקום[7].

אדם וואלש ז"ל

הסיפור זכה לפרסום בכל רחבי אמריקה ובעולם, והיווה את יריית הפתיחה לתרבות החדשה במסגרתה חשים ההורים מחויבים להשגיח על הילדים כל העת. וזאת למרות, כאמור, שהסיכויים שמקרים מסוג זה יחזרו על עצמם קטנים יותר היום מכפי שהיו בתחילת שנות השמונים. הציבור אינו מקשיב לנתונים, אלא לסיפורים. סיפורי הזוועה והאימה הנדירים הם אלו שמשאירים במוחותינו את הרושם החזק ביותר, וגורמים לנו לנסות להיערך גם לגרוע מכל. וכך, הורים בארצות הברית החלו לאסור על ילדיהם לצאת מהבית לבד, גם כשאלו הגיעו לגיל הנעורים.

המאה ה- 21 עומדת להיות המאה של המידע: הזמן בו נפיק את כמות המידע הגדולה ביותר (ועל כך נדבר במחשבה אחרת לעתיד). מידע יכול לשמש אותנו לטובה, אבל אנחנו יכולים גם להסב באמצעותו נזק עצום. ידיעות כוזבות יכולות לסלף את האמת ולעוות את הדרך בה אנו תופשים את המציאות. זה כבר ברור לכולם. מה שפחות ידוע הוא שגם אמיתות יכולות לגרום לבהלה המונית.

מחקר שהתפרסם בשנת 2018 מדגיש את הנקודה הזו בדיוק. במסגרת המחקר – שמזכיר את המשחק הידוע "טלפון שבור" – נבחנו שרשראות של שמונה אנשים כל אחת במדיה החברתית. האדם הראשון בשרשרת התבקש לקרוא מספר כתבות נייטרליות ומדויקות מהעיתון, ואז לכתוב הודעה לאדם השני בשרשרת אודות הכתבות שקרא. האדם השני כתב הודעה לשלישי וכן הלאה, עד שכל שמונת החברים בשרשרת קיבלו את ההודעה. החוקרים בחנו 14 שרשראות מסוג זה, וגילו שבכולן ללא יוצא מן הכלל, החדשות שעסקו בנושאים מרתיעים ומפחידים הפכו להיות יותר שליליות ונטו יותר ויותר לכיוון זריעת פניקה ופחד ככל שהתקדמו במורד השרשרת. אפילו כשסיפקו החוקרים לאדם השישי בשרשרת את הכתבות המקוריות, הן לא סייעו במיתון התחושות השליליות שנוצרו[8].

כולנו חברים כיום ברשת חברתית זו או אחרת – בפייסבוק, בווטסאפ, בטלגרם או באחרות. כולנו משתפים בהן מידע, דיעות ורעיונות. הנטייה הטבעית שלנו כבני-אדם היא לזכור יותר טוב את פריטי המידע המפחידים והמרתיעים ביותר. וכשיש כל-כך הרבה מידע, וכשכל מקרה שלילי מסוקר לרוב מכיוונים רבים, אין פלא שאנו מפתחים חרדות וחששות ללא פרופורציה למידת האיום האמיתית. קשה לראות כיצד מצב זה משתפר במהלך המאה ה- 21, בעיקר מכיוון שהוא נובע מהפסיכולוגיה האנושית, המלווה אותנו מזה מאתיים-אלף שנים ולא נראה שעומדת להשתנות בזמן הקרוב.

לא לחשש – כן לזהירות בריאה

אני מקווה שאינכם מבינים מרשומה זו שאתם צריכים לשחרר את הפעוטות בני השלוש שלכם לרחוב הסואן. כולנו רוצים להגן על הילדים שלנו, אפילו כשיש סיכוי מזערי שייפגעו. אבל כדאי לזכור שיש גם חסרונות להגנה הבלתי-פוסקת על הילדים.

כשההורה מתווך כל אינטראקציה של ילדיו עם העולם החיצון, הוא אינו מאפשר להם לפתח דרכי התמודדות עצמאיות, או לגלות בעצמם את חוזקותיהם וחולשותיהם. הוא שולל מילדיו את היכולת להתבגר ולמצוא את מקומם בעולם. ילדים אלו יספגו זעזוע גדול יותר כשיגיעו לאוניברסיטה ולמקום העבודה וילמדו שם את הלקחים שהיו יכולים להיחשף אליהם בנעוריהם. כשילד עובר על המוסכמות, אנו מעמידים אותו על טעותו. כשמבוגר עובר על המוסכמות, אנחנו מחשמלים אותו ופותחים עבורו תיק פלילי. אני מקצין, כמובן, אבל מניח שהנקודה ברורה: לילדים מותר לטעות מבלי שנטיל עליהם סנקציות ארוכות-טווח. אבל איך הם יוכלו לקבל החלטות שגויות, אם איננו מספקים להם עצמאות לקבל החלטות בכלל?

אני לא טוען שאין ממה לחשוש. יש בעולם אנשים רעים, אנשים הלוקים בנפשם, אנשים שנהנים מאומללותם ומכאבם של אחרים. אבל הם מעטים עד מאד, ובעולם הממושטר-היטב אליו אנו נכנסים, גם הם מתקשים מאד לממש את מאווייהם המעוותים. חובה על כל הורה לנקוט בזהירות בריאה: ללמד את ילדיו להיזהר מאותם 'אנשים רעים', ולהסביר להם שאסור להיכנס למכוניות של זרים או ללכת עם אנשים זרים לבתיהם. אבל אם ננסה למנוע מילדינו את הזכות לחוות ילדות בריאה וחופשית יותר, אנו עלולים לגלות בסופו של דבר שהסבנו להם נזק מסוג אחר – עם כל הכוונות הטובות שבדרך.

לקריאת המחשבה הקודמת על המאה ה- 21, לחצו כאן


[1] הנתונים והגרפים מגיעים מספרה של הפסיכולוגית ג'ין טוונג' – iGen.

[2] https://ucr.fbi.gov/crime-in-the-u.s/2018/crime-in-the-u.s.-2018/topic-pages/tables/table-1

[3] https://www.bjs.gov/content/pub/pdf/ndv0312.pdf

[4] https://en.wikipedia.org/wiki/Crime_in_the_United_Kingdom

[5] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001249527

[6] https://www.scmp.com/tech/science-research/article/3004167/minority-report-style-crime-prevention-artificial

[7] https://en.wikipedia.org/wiki/Murder_of_Adam_Walsh

[8] https://onlinelibrary.wiley.com/doi/abs/10.1111/risa.13117

מחשבות למאה ה- 21: זבל של מאה

מחשבות למאה ה- 21: זבל של מאה

קודם כל, אתייחס לפיל בחדר: כן, נעלמתי. יש לי עבודה במשרה מלאה, שני ילדים, אשה שעושה דוקטורט ואני צריך לתמוך בה, ועל הדרך גם כתבתי ספר חדש שלם בששת החודשים האחרונים, שאני מנסה להוציא עכשיו לאור. אולי עכשיו שסיימתי את הספר החדש, אוכל למצוא שוב יותר זמן לכתוב בבלוג, אבל אני לא יכול להבטיח דבר. אני לא מתכוון להתנצל על כך שאני מנסה לבצע אופימיזציה של הזמן שלי, אבל יכול רק לומר לכם שאם המצב החדש מצער אתכם… ובכן, אתם לא לבד. גם אותי הוא מצער.

ולענייננו. על מה הרשומה הזו, בעצם?

לפני כמה ימים הזמינו אותי לקפוץ בחודשים הקרובים לאוסטרליה ולשתף שם את הקהל בכמה ממחשבותיי על המאה ה- 21. במילים אחרות, להעמיד פנים שאני יובל נח-הררי. אחרי שהסכמתי, הבנתי שכדאי שבאמת אגבש כמה מחשבות על המאה ה- 21. ואחרי שגיבשתי, החלטתי שלא יזיק גם שאעלה כמה מהן על הכתב.

המחשבה הראשונה עלתה כשראיתי את ינאי, ילדי בן השנתיים וחצי, משחק בגן הילדים שלו בצעצוע שעלה כמעט אלף דולרים. לא מדובר בגן ילדים מיוחד או איכותי כל-כך. בדיוק להפך: הגננות הביאו מכשירים מבתיהן כדי שהילדים יוכלו לשחק איתם. אחד מאותם מכשירים, שאילולא היה מגיע לגן הילדים היה נזרק לזבל, היה טלפון אלחוטי בן 15 שנים בערך: טלפון צדפה נפתח שבתחילת המאה העשרים נמכר במאות רבות של דולרים ונחשב לפאר הטכנולוגיה.

אני רוצה להדגיש: מוצר שלפני 15 שנים נחשב למתקדם ביותר בשוק, הפך היום לפסולת – לפריט שאנחנו מנסים להיפטר ממנו כי אין לנו מה לעשות איתו יותר. הוא כל-כך מיושן ולא-נחוץ, שאנחנו לא מנסים אפילו למכור אותו לאחרים או לשחזר את ערכו. רק – להיפטר ולזרוק כדי שלא יתפוס מקום מיותר. השימוש המרכזי בו הוא לשעשע ילדים כאילו היה צעצוע, ואפילו הם לא לגמרי בטוחים מה לעשות איתו – כפי שניתן להבין מהתמונה הזו, בה הילד התמים שלי סבור שהאנטנה אמורה להיכנס לו לאוזן כדי שהטלפון יעבוד.

ינאי צזנה, מנסה להבין כיצד להשתמש בטלפון מתחילת המאה ה- 21.

והסיפור הקטן הזה הוא הרקע למחשבה הראשונה: המאה ה- 21 עומדת להיות זבל של מאה. או ליתר דיוק, מאה של זבל.

למה, בעצם?

מהרגע שרשת האינטרנט הפכה לתופעה גלובלית שנשזרה בחיינו בכל מקום ובזמן, אנו עדים למעבר ממודל של "בעלות" למודל של "שכירה" או "מינוי" (subscription). אם בעבר לכל אדם היה בביתו אוסף של תקליטים, קסטות או סי-דים של מוזיקה, הרי שכיום אנשים צריכים רק מנוי לאמזון פריים, או לספוטיפיי, או לכל פלטפורמה אחרת שמאפשרת להם לשמוע את המנגינות שהם רוצים. הם יכולים אפילו להשתמש ביוטיוב לגמרי בחינם. כל מה שהם צריכים לשם כך הוא טלפון חכם קטן אחד, שמחליף עשרות קילוגרמים של קסטות. אותו טלפון – שלפעמים משודרג לאייפד – גם מחליף כמה מאות קילוגרמים (לפחות במקרה שלי) של ספרים. אני משתמש בו כדי לקרוא כל ספר שאני רוצה, בכל מקום.

מה קורה לכל אותם הספרים, התקליטורים ושאר המוצרים לשמירת מידע שאינם נחוצים עוד? תלוי בערך הרגשי שיש להם. רובנו יכולים לזרוק לפח קסטות או תקליטורים עתיקים לאחר שהעברנו את תוכנם למחשב. לספרים יש עדיין ערך רגשי עבורנו, והם מספקים לנו אצטלה של אנשי תרבות עילאיים כשחברים באים לבקר אותנו ורואים את המדפים הגדושים בספרים. כך שאת הספרים אנחנו שומרים בדרך-כלל עד יום מותנו. אבל די ברור שלרוב המוצרים האחרים בהם אנו משתמשים אין את אותה הילה של יוקרה כמו ספרי הנייר שלנו. מרובם נשמח להיפטר ברגע שתימצא עבורם חלופה הולמת. הם יהפכו לחלק מהזבל שיאפיין את המאה ה- 21.

מה נמצא, אם כך, בערימות הזבל של המאה ה- 21, בעוד שלושים או חמישים שנים? הנה כמה ניחושים מושכלים.

מפתחות לעתיד

קודם כל, נמצא שם מוצרים שאפשר להחליף בקלות באמצעות הטכנולוגיות החדשות. בינה מלאכותית, למשל, מאפשרת להחליף מפתחות. מפתח נועד לאמת את הזהות שלך: אם יש לך מפתח, אתה שייך לקבוצת האנשים שמותר להם לפתוח את הדלת. אבל בינה מלאכותית מתקדמת מספיק יכולה להעיף בך מבט, לוודא את הזהות שלך, ולפתוח עבורך את הדלת אוטומטית. יש בעולם בערך 15 מיליארד דלתות של בתים ומכוניות[1] [2]. נניח שלכל אחד מאלו יש שני מפתחות בממוצע, ונקבל שבעשורים הקרובים עומדים להיזרק לזבל בערך 30 מיליון קילוגרמים של מפתחות[3].

Image result for amazon key

מערכת Amazon Key שמזהה את האדם שמנסה להיכנס לבית, ופותחת את הדלת רק אם הוא מאושר.

התקנים הנסמכים על חיבור USB

מה עוד? הנה מוצר נוסף שנמצא בערימות האשפה של העתיד: דיסק-און-קי. הוא הפך להיות זול כל-כך שהוא מחולק בחינם בכנסים רבים, אבל המצאות כמו דרופבוקס וגוגל דרייב – והענן באופן כללי – מייתרות אותו כמעט לגמרי. אבל לא צריך לעצור כאן. משמעותה של הקישוריות הגוברת בין כל המכשירים היא שחלק גדול מהכבלים שבבתינו – ובמיוחד אלו שאינם מחברים מכשירים לחשמל, אלא נועדו לסייע בהעברת מידע בין מכשירים שונים – ימצאו גם הם את דרכם לפח האשפה בעשורים הקרובים. המגמה הזו תתחזק עוד יותר אם נצליח לפתח אמצעים יעילים להטענה אלחוטית.

בכמה אשפה מדובר? קיימים כיום יותר מעשרה מיליארד כבלים והתקנים כיום המתחברים למחשב ולחשמל באמצעות תקע USB, ומדי שנה מיוצרים שלושה מיליארד התקנים נוספים שכאלו[4]. מכיוון שהם שונים מאד זה מזה, אני לא מתכוון לנסות להעריך כמה כולם שוקלים ביחד, אבל אני חושב שאנחנו יכולים להסכים שמדובר בהרבה מאד זבל.

audio mixer set, electronics, computer, wiring, lisbon, portugal, hardware, server, cables, science fiction, complete mess, space, electro, electronic chip, computer hardware, lab, cpu, screen, monitor, display, workshop, technology, no people, complexity, large group of objects, messy, high angle view, metal, connection, machinery, indoors, mode of transportation, obsolete, transportation, cable, equipment, industry, day, abandoned, variation, choice, 4K, CC0, public domain, royalty free

הרבה מאד כבלים ימצאו את מקומם החדש בערימות הזבל של המאה ה- 21. 

המכוניות והקירות

שני הפריטים האחרונים ברשימה לא יימצאו כנראה בערימת האשפה הטיפוסית ברחוב. הראשון הוא המכונית המשפחתית. כבר היום צעירים אינם נלהבים מבעלות על רכב, וקשה להאשים אותם. החזקת רכב דורשת הוצאת רישיון נהיגה, עמידה במבחנים, טיפול ותחזוקה שוטפים ויקרים, תדלוק כל כמה ימים, ביטוח חובה וצד שלישי, סידור חניה ברחוב ו… כן, רכישת הרכב עצמו. החליפו את כל אלו במוניות אוטונומיות שעולות גרושים לכל נסיעה – ותבינו למה הרכב הפרטי עשוי למצוא את עצמו בעשורים הקרובים בפח האשפה של ההיסטוריה. לא כל הרכבים ייעלמו, כמובן, אבל אפילו אם מחצית מכלי הרכב מוצאים מכלל שימוש, מדובר כבר בקרוב למיליארד רכבים שיצטרכו למצוא בית חדש במגרשי הגרוטאות.

הפריט השני והמוזר ביותר עשוי להיות הקירות שבתוך הבתים. אני מודה שאני מתפרע כאן עם הדימיון, אבל, ובכן, אנחנו מדברים על עתיד שרחוק מאיתנו כדי שמונים שנים. כל-כך הרבה דברים ישתנו עד אז. האם באמת מטורף כל-כך לחשוב שבעולם בו כל אדם מקבל שידורי מציאות מדומה ישירות לעיניו, וקולות ישירות לאוזניו, נוכל להסתפק בקירות וירטואליים שיחצצו בין משרדים ובין חדרים? ומה עם מי שלא יכבד את הקירות האלו? הוא יתגלה מיד על-ידי בינות מלאכותיות שמשקיפות בכל חדר, ואם נלך צעד אחד קדימה – אולי הן גם יוכלו לכוון אלומת אור ישירות לתוך עיניו כדי לסנוור אותו על מנת שלא יראה את מה שקורה בחדר האחר.

כן, זה כנראה באמת מטורף. אבל מי יודע – אולי תמורה שכזו באמת תקרה, ופתאום נגלה שעשרות מיליארד טונות של בטון, זכוכית, קרמיקה וחומרי בניין אחרים אינם נדרשים עוד. אני לא אומר שזה מה שיקרה, אלא רק שזה מה שיכול לקרות.

ועוד דבר אחד אני אומר: מי שייערך לתמורות האלו עשוי להרוויח בגדול.

 

להרוויח מהזבל

ההיסטוריה מלאה ברגעים בהם מוצרים מסוימים הופכים לזבל. בספרו "עולם ללא עבודה", כותב דניאל סוסקינד כי בסוף המאה ה- 19, סוסים עדיין גדשו את כל רחובות הערים הגדולות בעולם. עשרים שנים לאחר מכן, כל האוטובוסים בניו-יורק – שהיו רתומים לסוסים בעבר – הפכו להיות ממונעים. הסוסים הפכו לזבל – ויש לי הרגשה שמי שזיהה את המגמה הזו והשקיע בשירותים לפינוי הסוסים לחוות בהן יוכלו להזדקן בכבוד, מצא לעצמו מקור פרנסה רציני. וכן, אני יודע מה עושים לסוסים שזמנם עבר, אבל תרשו לי להיות רומנטיקן.

לסיכום המחשבה על המאה ה- 21: רוצים למצוא מקור פרנסה טוב? זהו את הזבל של העתיד, והתחילו להיערך לקראתו. מפתחות ממוחזרים כל העת, ואין בכך דבר חדש, אבל בוודאי אפשר למצוא שימושים יצירתיים במיליארדי מטרים מיותרים של כבלי פלסטיק ונחושת, מיליארד-פלוס של מכוניות פרטיות ומיליארדי טונות של חומרי בניין. לכל הפחות, אפשר יהיה לעשות כסף טוב מאיסוף כל הפריטים הללו, מיחזורם ומכירתם מחדש.

בהצלחה!

 


 

[1] https://news.ycombinator.com/item?id=9802132

[2] https://www.carsguide.com.au/car-advice/how-many-cars-are-there-in-the-world-70629

[3] בהערכת משקל של עשרה גרם עבור מפתח ממוצע

[4] https://mashable.com/2012/10/08/usb-history/