צוללות וכלכלת הוופי: איך סופרי מדע בדיוני חזו (ועדיין חוזים) את העתיד

צוללות וכלכלת הוופי: איך סופרי מדע בדיוני חזו (ועדיין חוזים) את העתיד

בואו נדבר על צוללות, ולשם שינוי – לא מהסוג שמכניס ראשי ממשלה לצרות, אלא כאלו שמדגימות נקודה מעניינת על חיזוי העתיד.

שמעתם, אולי, על מלחמת העולם הראשונה. כאשר פרצה המלחמה ב- 1914, לאומות העולם היה ברור שכלי הלחימה העיקרי – למעשה, היחיד – בים יהיה ספינות המלחמה למיניהן. כמעט כולם התעלמו ממתמודד חדש בזירה: הצוללות. 

בתחילת המאה העשרים כבר היו בנמצא צוללות מתקדמות יחסית, עם מנוע דיזל ושני פתחים לירי טורפדו. כל הגופים הצבאיים בחנו את אפשרות השימוש בצוללות, אך רובם ראו אותן כקוריוז ותו לא. בריטניה הגדולה התהדרה אמנם בצי הצוללות הגדול בעולם, אך רובן היו מסוגלות רק לפטרל באזורי החופים. בקיצור, לא היה להם מושג איך להשתמש בצוללות ביעילות. 

עם פרוץ המלחמה, גרמניה מצאה עצמה עם צי של עשרים צוללות, ועם צורך בהול להשתמש בו כדי לערער את השליטה הבריטית באוקיאנוסים. הצוללות הגרמניות נשלחו להטביע מספר רב ככל האפשר של ספינות אויב, והתוצאות הפתיעו אפילו את הגרמנים.

הצוללת האמריקנית USS Holland, שנכנסה לשימוש ב- 1900.

בתחילת המלחמה צייתו מפקדי הצוללות הגרמניים לחוקי המלחמה הימיים: הצוללות עלו אל מעל לפני המים, דרשו מצוות הספינה להיכנע, נתנו למלחי האויב הזדמנות לנטוש את הספינות בסירות הצלה, ואז הטביעו את הספינה. לפחות, זו הייתה התכנית. מפקדי הצוללות שניסו לציית לחוקי המלחמה בדרך זו, גילו במהירות שיריביהם אינם מוכנים להפסיד בכבוד. הצוללות שצפו אל מעל לפני המים היו סופגות מטח כבד של ארטילריה ואש תותחים ומוטבעות מיד. תוך זמן קצר השתנו החוקים הבלתי-כתובים, והמפקדים הגרמנים חדלו ממנהגיהם הג'נטלמניים, והחלו להטביע ספינות בכל רחבי האוקיאנוס מבלי לתת להן אזהרה מראש. בעלות-הברית מצאו עצמן בסגר שנכפה עליהן מצד מדינה שכוחה הימי היה זעום ביחס אליהן, אך טכנולוגיה חדשנית אחת אפשרה לה לשתק את יתר האומות בימים.

מה שמדהים הוא שהבריטים היו אמורים לדעת למה לצפות, כי אחד הסופרים המפורסמים ביותר שלהם – ארתור קונן דויל, שכתב את סיפורי שרלוק הולמס – פרסם מוקדם יותר באותה שנה סיפור מדע בדיוני, בו הצליחה מדינה מומצאת קטנה להשתמש בצוללות כדרך להטלת סגר על האימפריה הבריטית[1]. האדמירלות ביטלה את הסיפור פומבית כשטות מוחלטת, ובריטניה לא הצליחה להיערך לדרך הלחימה התת-ימית החדשה לפני שזו היכתה בה שן ועין. חודש אחד בלבד לאחר שהאדמירלים הבריטים לעגו בפומבי לרעיונותיו ההזויים של קונן דויל, נפתחה מלחמת העולם הראשונה. בארבע השנים הבאות הטביעו הצוללות הגרמניות יותר מ- 5,000 ספינות של בעלות-הברית, במחיר של 199 צוללות גרמניות בלבד[2].

אני אוהב את הסיפור הזה, מכיוון שהוא מראה כיצד סופרי המדע הבדיוני יכולים לעתים לדמיין עתידים שנראים מוזרים לעיני האנשים החיים בהווה, אך יכולים להתממש בקלות מהרגע שהתנאים הנכונים מתגשמים. 

אבל למה לעצור בצוללות?

 

כלכלת הוופי

בואו נסתכל על דוגמה נוספת לתחזית מוצלחת מצד סופר מדע בדיוני, הפעם מתחילת שנות האלפיים.

הסופר והעתידן קורי דוקטורו ניסה ב- 2004 לדמיין חברה עתידית בה אין עוד צורך בבני-אדם שיבצעו עבודה מכל סוג שהוא. בחזון של דוקטורו, רובוטים יכולים לבצע את כל העבודות הפיזיות – משינוע משאות ובני-אדם בכבישים ובשמים, ועד לגידול צמחים בחוות ואפילו ביצוע ניתוחים בבתי-חולים. בינות מלאכותיות מחליפות עורכי דין, רואי חשבון, רופאים ושאר עוסקים במקצועות הידע. דוקטורו שאל את עצמו איך תיראה החברה והתרבות בעולם שכזה, ומה יעשו בני-האדם אם לא יצטרכו לעבוד למחייתם.

דוקטורו סיפק תשובה אפשרית לשאלה בספרו "Down and Out in the Magic Kingdom" – שאגב, שוחרר לאינטרנט תחת רישיון Creative Commons, כך שכל אחד יכול לקרוא אותו בחינם (קישור כאן). הספר מתאר את החיים במאה ה- 22, בה כל העבודות מתבצעות על-ידי רובוטים. כתוצאה, אין עוד רעב או עוני בעולם. כולם יכולים ליהנות מהמזון הטוב והבריא ביותר, משירותי הבריאות המתקדמים ביותר ומבינות מלאכותיות שמסוגלות לשרת את בני-האדם בכל דרך שירצו, בין היתר באמצעות סימולציות במציאות מדומה שהן מתכנתות ומתאימות אוטומטית עבור כל אינדיבידואל.

הדבר היחיד שנותר לאנשים להתחרות עליו בעולם שכזה, הוא הכבוד. בספר מתוארת מערכת בה קיים לכל אדם דירוג וופי (Whuffie). כדי לקבוע כמה וופי יש לכל אדם, בינות מלאכותיות סוקרות באופן מתמיד את מוחותיהם של האנשים שמכירים אותו או ששמעו עליו. אם אנשים אוהבים ומעריכים אותך ואת יצירותיך, אתה מקבל דירוג וופי גבוה. אם אנשים לא מרוצים ממך, אתה יכול לאבד כבוד – לאבד וופי [3].

זה לא רעיון רע, בהכרח. בספרי האחרון – "השולטים בעתיד" – הצעתי מערכת דומה של מטבעות קארמה. המערכת מסתמכת על הרעיון שבעולם העתיד אנחנו עומדים להיות מנוטרים כל העת בכל מקרה על-ידי בינות מלאכותיות שינתחו ויבינו את כל מעשינו. אפשר לתכנת את הבינות הללו להבחין במעשים טובים, ולתגמל את המבצעים במטבעות קארמה. וכך, אם אתה עוצר לעזור למישהו בצד הרחוב, אתה יכול להיות בטוח שתבוא על גמולך מאוחר יותר, ושאנשים ירצו לעזור לך כדי לזכות גם הם בקארמה חיובית.

דוקטורו מציג בספרו – ובביקורת עצמית שהוא עצמו כתב מאוחר יותר – תמונה שונה של רעיון מטבעות הקארמה, או הוופי. הוא מסכים שניתן להשתמש בוופי כסוג של מערכת תגמול, אבל מציג גם את הצדדים השליליים שלה. כאשר אחד הגיבורים בספר מואשם בפשע, הוא מאבד כל-כך הרבה וופי שאחרים יכולים להתנכל לו ולשדוד אותו מבלי שיקרה להם דבר. אפילו המעליות מפסיקות לשרת אותו, והוא הופך, למעשה, לתת-אזרח. ודווקא האנשים עם רמות הוופי הגבוהות ביותר הם, כפי שדוקטורו קובע, "מניאקים סוציופתים שיודעים כיצד להתחנף, ללקק, או לאיים את דרכם למעלה. ומהרגע שיש לך מספיק וופי – ברגע שאנשים רואים אותך כבעל מוניטין – אנשים אחרים יוצאים מדרכם כדי לתת לך הזדמנויות לעשות דברים שיהפכו אותך לעוד יותר ידוע… ובאופן כללי [מאפשרים לך] לקבל קרדיט על כל דבר מוצלח, ולהאשים את הכשלונות על בני-התמותה הנחותים."[4]

זו, אגב, בעיה שקיימת גם עם הכסף בעולם כיום. אנשים עשירים יכולים להתחמק מכשלונות ומעונשים שהיו ממוטטים אנשים עניים יותר, וככל שיש להם יותר כסף – כך הם יכולים לעשות יותר כסף. אז אולי שיטת הוופי אינה גרועה כל-כך, מכיוון שהיא מאפשרת לכולם להתקדם בחיים? בסיפור של דוקטורו, אחרי הכל, הדמות המרכזית מצליחה בגדול בסוף הספר, כשאחרים שומעים על העוול שנעשה לה – ופתאום היא זוכה בכמויות עצומות של וופי בשל הרחמים שאנשים מרגישים כלפיה. הוופי מאפשר להפוך את רגשות הקהל לתמורה מיידית, וזה לא דבר שקורה עם כסף בקלות. כך שהוופי הוא מערכת עם יתרונות וחסרונות.

כך או כך, דוקטורו הצליח לחזות את הרעיון המרכזי מאחורי פרויקט הענק הנוכחי של ממשלת סין. הממשלה הסינית מפתחת ומממשת בימים אלו את "דירוג האשראי החברתי", שקובע לכל אדם רמת 'כבוד' מסוימת לפי מעשיו. אם הוא רוכש רכב גרמני בטוח וזול, במקום רכב מתוצרת סין, הדירוג החברתי שלו יורד. אם הוא מדבר לעתים תכופות עם קרובי משפחה מחוץ לסין, הדירוג החברתי שלו יורד עוד קצת. אם הוא מהמיעוט המוסלמי בסין ומתפלל חמש פעמים ביום, הדירוג החברתי שלו סופג עוד מהלומה, וכן הלאה. כשהדירוג החברתי נמוך מספיק, אותו אדם מפסיק לקבל שירות מצד הסובבים אותו: אנשים רואים שהדירוג החברתי שלו נמוך, ונמנעים מלתקשר עמו מתוך חשש שגם הדירוג שלהם ירד כתוצאה מההיכרות עמו. אנשים עם דירוג חברתי נמוך מדי לא יכולים לעלות על מטוסים או רכבות, לרשום את בניהם לבתי הספר היוקרתיים במדינה, או לרכוש בתים באיזורים נחשבים. ולחילופין, אנשים עם וופי – סליחה, דירוג חברתי – גבוה, זוכים לכבוד ולהערכה מצד הסובבים אותם.

את כל זה, דוקטורו הגה כבר ב- 2004 בספר המדע הבדיוני שכתב. הוא העיז לשאול שאלה גדולה – איך ייראו החיים בעולם בו אין צורך בעבודה אנושית, ושבו הטכנולוגיה מאפשרת לנטר אחר כולם בכל זמן, וחשף נדבך חשוב של חברת העתיד.

 

האם סופרי המדע הבדיוני יודעים לחזות את העתיד?

במה זכו סופרי המדע הבדיוני שדווקא הם מצליחים לחזות את העתיד? ובכן, קודם כל, השאלה עצמה מטעה. לא ברור בכלל שסופרי המד"ב מצליחים לחזות את העתיד יותר טוב מאחרים. הם פשוט חושבים הרבה על העתיד, וחלק מהדברים אכן מתממש. 

עד לכאן, אין שום הפתעה. גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום. אבל מה שמעניין הוא שסופרי המדע הבדיוני מצליחים לתאר אפשרויות אחרות לחברה האנושית ברמה פירוט גבוהה. לפעמים הם צודקים, לפעמים לא, אבל סופרי מדע בדיוני טובים מצליחים להשתחרר לגמרי מכבלי ההווה, ולדמיין בפרוטרוט מערכת שונה לחלוטין שמתממשת בעתיד. עצם הקריאה של הרעיונות שלהם יכולה לעזור להרחיב את המודלים המחשבתיים שלנו ולהכין אותנו טוב יותר לעתיד. 

ולא רק אני חושב כך. 

צבא קנדה שכר ב- 2005 סופר מד"ב כדי שיכתוב סיפור (Crisis in Zefra) שמתאר את העתיד האפשרי של הלחימה בעוד עשרים שנים. הסיפור נכתב ב- 2005, אבל כבר מתייחס לרובוטים, רחפנים, ואמצעי תקשורת מיידיים בין טרוריסטים. חיל הנחתים באמריקה פתח בשנים האחרונות סדנה משלו, אליה הוא הזמין כמה מגדולי סופרי המדע הבדיוני כיום, והם ישבו עם חיילי המארינס כדי לעזור להם לכתוב סיפורי מדע בדיוני שדמיינו מחדש את עתיד המלחמה. 

צבא צרפת שוכר בימים אלו ממש סופרי מדע בדיוני שירקמו עבורו סיפורים שיתארו את עתיד המלחמה. הסופרים ינסו לחזות מראש כיצד טרוריסטים ומדינות ישתמשו בטכנולוגיה מתקדמת כנגד צרפת. הם לא יחזו עתיד אחד מדויק, אבל הם יעזרו לגנרלים של צבא צרפת לפתח מודלים מחשבתיים חדשים שכוללים בתוכם את הטכנולוגיות החדשניות ביותר – ואת דרכי השימוש בהן.

אחרון חביב, גם עבדכם הנאמן עובד מפעם לפעם בכתיבת סיפורי מדע בדיוני עבור ארגונים שונים. בסיפורים אני מנסה לתאר כיצד יכול העולם להיראות בעקבות התפתחויות עתידיות מסוימות, וכיצד מגמות שונות יכולות להשתלב ביחד כדי להביא לתוצאות שנראות יוצאות-דופן ומוזרות מנקודת מבטנו בהווה.

בקיצור, אם אתם רוצים לחשוב מחוץ לקופסא, לפתח מודלים מחשבתיים חדשים ורחבים יותר, ולהבין טוב יותר את מה שיכול לקרות בעתיד – אתם צריכים לקרוא מדע בדיוני. וגם אם אני (והצבאות השונים) טועה לחלוטין ולא תפיקו מכך שום תועלת, לפחות תיהנו מכל רגע.

 


 

קישורים

[1] http://ebooks.adelaide.edu.au/d/doyle/arthur_conan/danger/chapter1.html

[2] http://books.google.co.il/books?id=evVPoSwqrG4C&lpg=PA73&pg=PA73#v=onepage&q&f=false

[3] https://en.wikipedia.org/wiki/Down_and_Out_in_the_Magic_Kingdom

[4] https://locusmag.com/2016/03/cory-doctorow-wealth-inequality-is-even-worse-in-reputation-economies/

עתיד העבודה: מפתחי-העל של העתיד – ואלו שישרתו אותם

עתיד העבודה: מפתחי-העל של העתיד – ואלו שישרתו אותם

טוביה שומאכר הסנדלר חי באנגליה של המאה ה- 18 והתפרנס – כפי שניתן להבין משמו – מסנדלרות. הכלים שעמדו לרשותו היו פרימיטיביים ופשוטים, אך הם הספיקו לו כדי לעצב את הנעל, לחתוך את העור, להדביק ולמסמר את החלקים השונים, ולמכור את מרכולתו בשווקי העיר. כאשר שמע טוביה הסנדלר על מכונות המסוגלות לבצע חלק מעבודת הרכבת הנעליים, הוא רק צחק – "איך מכונה נטולת-בינה יכולה ליצור נעל שמתאימה לכל מידה? איך היא יכולה למכור נעליים לאנשים? להבין מה הלקוח רוצה?"

מאה שנים לאחר מכן, המהפכה התעשייתית כבר הותירה את חותמה העמוק בבריטניה. בנו של טוביה נאלץ לסגור את העסק המשפחתי, מאחר ונעליים יוצרו בכמויות סיטוניות במפעלים. נכדו של טוביה – חיימ'קה המדביק – בילה עשר שעות ביום כשהוא יושב לצד פס ייצור [1], ומזריק פס של דבק על סוליה אחר סוליה. מימינו, המשיכו הסוליות להגיע ללא הרף. משמאלו, המכונה "נטולת הבינה" חיברה את החלק הבא של הנעל לסוליה הדביקה. חיימ'קה לא חש גאווה רבה בעמלו, אבל לפחות הייתה לו פרנסה, וכתוצאה מכלכלת המכונות החדשה, כולם היו יכולים ליהנות מנעליים איכותיות במחירים זולים יותר מאי-פעם. כאשר הזהירו את חיימ'קה המדביק מהופעתן של מכונות שיוכלו לראות את הסוליה ולתפעל אותה בדיוק על-אנושי, הוא רק צחק – "מכונות עם עיניים? עם אצבעות? מי שמע ומי ראה פלא שכזה?"

נקפוץ קדימה מאה וחמישים שנים, לשנת 2018. שרה המעצבת, נכדתו-של-נכדתו-של-נכדתו של חיימ'קה המדביק, עדיין עוסקת בתחום הנעליים המשפחתי, אך היא אינה מגיעה כלל למפעל. המפעל הפך לרובוטי כמעט כולו, ומעסיק רק כמה עשרות עובדים שתפקידם להשגיח על המכונות ולתקן אותן בעת הצורך. מהו תפקידה החדש של שרה? היא מעצבת את הנעליים האופנתיות ביותר. היא מבלה את זמנה מול המחשב ונעזרת בתוכנות CAD (Computer Assisted Design) לעיצוב נעליים ומגפיים יוקרתיים. 

כאשר שרה שומאכר קוראת על תחזיות לפיהן בינות מלאכותיות יוכלו לעצב נעליים טוב יותר מבני-אדם, היא – ניחשתם נכון, צוחקת – "מכונות עם יצירתיות? עם חוש אסתטי? לעולם לא!"

ואף על פי כן, בעשור הקרוב עלולה שרה לגלות שגם מלאכת העיצוב תעבור אוטומציה, ותותיר אותה נטולת עבודה. 

סיפורם של טוביה הסנדלר, חיימ'קה המדביק ושרה המעצבת, הופיע במקור במאמר שפרסם לאחרונה פרופ' ג'ון ק. בורמייסטר מאוניברסיטת בוסטון, אך הוא יכול לשרת אותנו היטב בניסיוננו להבין את עתיד העבודה. על מנת להבין את משמעותו המלאה, וללמוד במה יעבוד בנה של שרה שומאכר, שלומד בימים אלו במדעי המחשב בטכניון, אנו צריכים לזהות קודם מספר מיתוסים – טעויות בתפישה – שכל אחד מהשומאכרים לקה בהם בתורו.

 

shoemaker-852994.jpg

טוביה שומאכר, סנדלר.

מיתוס ראשון: הכול או לא-כלום

טעותו העיקרית של טוביה הסנדלר הייתה בניסיונו לדמיין מכונה שתחליף את כל הפעולות השונות שהוא עצמו ביצע על מנת לעצב, לייצר, למכור ולשווק נעליים המותאמות אישית לכל אדם. המכונות הראשונות שפותחו במהפכה התעשייתית לא היו מסוגלות לבצע אף לא אחת מהמטלות הללו. אלא שהיה להן יתרון גדול אחד: הן היו יכולות לבצע מטלות רוטיניות פשוטות – כאלו החוזרות על עצמן ללא-שינוי – בעלות הפעלה נמוכה בהרבה מזו של עובד אנושי מיומן. ברגע שמכונות כאלו הופיעו באנגליה, התגלה תוך זמן קצר מודל יעיל יותר לייצור נעליים: המכונות היו מבצעות מטלות פשוטות ובסיסיות, ובין כל מכונה היה יושב פועל אנושי נטול-השכלה, שביצע את הפעולות שהמכונה לא הייתה מסוגלת אליהן עדיין. הוא היה צריך להוסיף דבק לסוליה בדפוס מורכב, למשל, או לסדר מחדש את החלקים שעל פס הייצור כדי שיגיעו למכונה הבאה במנח המדויק שהתאים לה.

המכונות אמנם לא היו יכולות לעצב נעליים, למכור, לשווק או אפילו להרכיב נעליים שלמות בכוחות עצמן. אך המעט שיכלו לעשות הביא לשינוי דרמטי בשוק העבודה, והפך סנדלרים מיומנים כטוביה ללא-נחוצים. הסוד, מסתבר, טמון בהבנה שהמכונה אינה צריכה להחליף את כל העובדים בתחום מסוים על מנת לשנותו מן היסוד, ולהפוך מקצועות שלמים למיותרים. 

גם אמזון הגיעה לתובנה זו, כשפתחה את הסופרמרקט האוטומטי הראשון. כשיצאה ההכרזה על כוונתה של אמזון, התרוממו גבות בכל העולם. סופרמרקט רגיל מכיל עשרות עובדים, שמשרתים את הלקוחות, מסדרים את הסחורות על המדפים, עוצרים גנבים, מיישבים מחלוקות וסכסוכים, ועוד מגוון רחב של פעולות מורכבות. האם באמת ניתן להחליף את כולם?

אמזון גילתה שלא – ולכן הסתפקה בהחלפת חלק מהעובדים בלבד: את מקומם של אנשי האבטחה תפסו מצלמות משוכללות עם יכולות זיהוי פנים, והקופאיות הפכו להיות מיותרות לגמרי, מאחר והתבצע מעקב מתמיד אחר כל לקוח וכל חפץ שהניח בעגלה. הסופרמרקט 'האוטומטי' של אמזון מספק חוויית רכישה נוחה בהרבה ללקוחות, שאינם צריכים לעצור כדי לשלם על הפריטים שהם רוכשים – הם יכולים להיכנס לחנות, לקחת מספר פריטים ולצאת החוצה, בידיעה שאמזון תחייב את חשבון הבנק שלהם על הקנייה. העובדים האנושיים המעטים שנותרו צריכים עדיין לסדר את המוצרים על המדפים ולספק שירות לקוחות אישי לקונים המעוניינים לדבר עם בני-אדם דווקא. בדרך זו יורדות הוצאות התפעול באופן משמעותי. אין פלא שגם חברות קמעונאות גדולות אחרות באמריקה כוולמארט וטארגט מנסות לשלב אוטומציה דומה בחנויות שברשותן. 

משמעות ניתוצו של המיתוס הראשון היא שמערכות חכמות ישולבו במקומות עבודה רבים, וישנו את פניהם של מקצועות רבים. במשפטים, למשל, כבר ניתן למצוא מנועי בינה מלאכותית שעוברים באופן אוטומטי על חוזים משפטיים כדי לאתר סעיפים יוצאי-דופן [2], ומנועים דומים המגישים באופן אוטומטי ערעורים משפטיים על קנסות חניה, שהביאו כבר לביטולם של 160,000 דו"חות חניה בניו-יורק ובלונדון [3]. כאשר רוב המטלות השגרתיות והרוטיניות בעבודתם של עורכי-הדין יעברו אוטומציה, ייאלצו העובדים בתחום זה לפענח שאלה גדולה: מה התועלת שהם יכולים להביא לשוק העבודה, מעבר ליכולותיו של המחשב?

מיתוס שני: המכונות העיוורות

חיימ'קה המדביק סבר שמכונות לא יוכלו לבצע פעולות תפעול מורכבות, מכיוון שאינן ניחנות באיברי חישה אנושיים – עיניים, אוזניים ואצבעות. גם אם היו להן חיישנים משוכללים, עדיין לא ניחנו המכונות במוח שיאפשר להן להפיק משמעות מהקלט החושי שהן מקבלות ולתפעל עצמים שונים באותה קלות שעושה זאת בן-אנוש.

חיימ'קה חי במאה ה- 19, אך הוא קלע לדעת גדולים. בשנות השמונים של המאה העשרים, טבע האנס מוראבק את "פרדוקס מוראבק", לפיו – 

"קל יחסית לגרום למחשבים לבצע פעילות ברמת מבוגר במבחני אינטליגנציה או במשחק דמקה, וקשה או בלתי-אפשרי להקנות להם את יכולותיו של [תינוק] בן שנה בכל הנוגע לחישה ולמוביליות." [4]

פרדוקס זה היה תקף עד לפני עשר שנים, כאשר עוד אפשר היה לראות מפעלים בהם היו פועלים בני-אדם ומכונות לסירוגין: בני-האדם היו מבצעים את הפעולות הדורשות חישה ותפעול עדין, כסידור בקבוקי זכוכית במנח הנכון על הסרט הנע, והמכונות העיוורות היו מוציאות לפועל מטלות רוטיניות יותר.

זה כבר אינו המצב כיום.

בעשור האחרון החלו מחשבים לרכוש יכולות עיבוד ראייה מרשימות בזכות המעבר לשיטת המחשוב המתבססת על רשתות עצבים מלאכותיות ולמידה עמוקה. מחשבים נעזרים ברשתות עצבים מלאכותיות על מנת לעבד כמויות גדולות של מידע ולהפיק מתוכו תובנות. ומתחילים להתעלות על יכולות האדם בהבנת תמונה. 

"היום מערכות ראייה מסוגלות לספר לנו מה קורה בתמונה ברמה טובה יותר מזו של אדם. הן לא רק מסוגלות לאבחן איפה נמצא כל כלב בתמונה אלא גם את הסוג המדויק והמין שלו." אומר פרופ' רון קימל מהפקולטה למדעי המחשב, ומוסיף כי, "מערכות מכניות מתקשות יותר לחקות את הדינמיקה האנושית העדינה, אבל גם זה יגיע."

השילוב של מערכות חיישנים מתוחכמות ובינה מלאכותית מתקדמת מתחיל לשאת פרי כיום במה שגיל פראט, מנכ"ל מכון המחקר של טויוטה, כינה "הפיצוץ הקמבריאני" של הרובוטיקה [5]. פראט סבור כי אנו נכנסים לתקופה של שינוי מואץ, בה יכולותיהם של הרובוטים יגדלו במהירות. כתוצאה מכך, רובוטים יוכלו לשרת אותנו במפעלים, בבתים וברחובות הערים. 

את הבסיס לרעיון זה אנו מתחילים לראות כבר היום. הרכבים האוטונומיים, למשל, מתחילים להגיע לכבישים. יותר מ- 58 ערים נערכות לניסויים בהסעת רכבים אוטונומיים בכבישיהן, או שעורכות את הניסויים כבר היום. אפילו תל-אביב מתחילה לבחון את הטכנולוגיה [6]. אובר חתמה חוזה עם וולוו במסגרתו תספק לה יצרנית הרכבים 24,000 מוניות אוטונומיות [7], בעוד שהחברה המתחרה – וויימו – רכשה מקרייזלר פסיפיקה כמה אלפי רכבים אוטונומיים, שהראשון ביניהם אמור להגיע לידיה כבר בסוף 2018 [8]. הרכבים האלו נועדו לשמש כמוניות אוטונומיות שייסעו ללא-הפסקה ברחובות העיר ובין ערים – ואמורות לייתר את נהגי המוניות, האוטובוסים והמשאיות.

באופן דומה, הרחפנים האוטונומיים הראשונים כבר פועלים לשינוע חבילות בשווייץ [9] ובאיסלנד (פיתוח ישראלי) [10], ולא קשה לראות כי הם מאיימים להחליף את השליחים ואת הדוורים. לצד אלו אפשר להוסיף גם רובוטים משוכללים יותר, כמטבח הרובוטי הראשון הידוע בשם "מולי", הניחן בשתי זרועות אנושיות למראה המאפשרות לו להפוך מרכיבי מזון למאות מנות שונות (לפי טענת החברה, שמתכוונת לשחרר את הרובוט לשוק עוד השנה… כפי שהבטיחה כבר כמה שנים ברצף) [11]. 

כשמצרפים את כל ההתפתחויות בתחום הרובוטיקה והבינה המלאכותית ביחד, קשה לחשוב על עבודות צווארון כחול בהן יתעלו בני-האדם על הרובוטים. מיתוס המכונות העיוורות והמגושמות מתערער לנגד עינינו.

 

מיתוס שלישי: המכונות נטולות היצירתיות

מהי יצירתיות? לשאלה זו אין עדיין תשובה טובה. חוקר הבינה המלאכותית מרווין מינסקי כתב כי – "רוב המילים בהן אנו משתמשים לתיאור מחשבותינו (כ- "מודעות", "למידה" או "זיכרון") הינן אוסף-חבילה מבולגן של רעיונות שונים." יצירתיות הינה בבירור אחת ממילות-החבילה הללו. נגדיר, לפיכך, יצירתיות באופן פשוט יותר, כיכולת להפיק פתרונות חדשים ושימושיים לבעיות שונות: פיתוח תוכנה, עיצוב נעליים ואפילו הלחנת סימפוניה.

בעשור האחרון החלו מחשבים לרכוש יכולות של יצירתיות שימושית במגוון רחב של תחומים, בין היתר בזכות המעבר ללמידה עמוקה ובטכניקות מתקדמות אחרות בלמידת מכונה. 

מערכות עצבים מלאכותיות מצליחות להגיע להישגים מרשימים בתחומים שנראו בעבר כנחלתם הבלעדית של בני-האדם. מערכת עצבים מלאכותית שעברה על 80,000 ציורים, למשל, הפיקה יצירות חדשות משל עצמה, שבני-אדם הזדהו עמן יותר ומצאו אותן מעוררות השראה יותר מיצירות ממקור אנושי שהוצגו ביריד האמנות המוביל בבאזל 2016 [12]. מערכת עצבים אחרת עברה על ספרי שירה מהמאה ה- 20, ורכשה את היכולת לכתוב שירה חדשה משלה – שאנשים רבים טעו לחשוב שנכתבה על-ידי משורר אנושי [13]. למשל – 

It was five years ago,

the secret children bore my homely hand,

puffed out the harmless clothes that cleared

my thighs and ribs and veins.

מערכת עצבים מלאכותית אחרת, בשם אייבה (Aiva – Artificial Intelligence Virtual Artist) למדה להלחין מוזיקה קלאסית, ויצירותיה מלוות כיום סצנות בסרטים ובמשחקי וידאו. לאחרונה שחררה אייבה את האלבום הראשון שלה וזכתה להיות הבינה המלאכותית הראשונה שמתהדרת בסטטוס "מלחין" רשמי [14].

פרופסור מיקי אלעד מהפקולטה למדעי המחשב בטכניון עוסק בעיבוד מידע ולמידה ממוחשבת, והוא ער היטב לגודל הישגי הבינה המלאכותית בתחומים המקושרים עם יצירתיות.

"אנחנו יכולים כיום להציע אלגוריתם שיחבר מוזיקה או ייצר תמונה יש מאין. עד לפני חמש שנים, שתי משימות אלו נחשבו לרעיונות בלתי-אפשריים. אני משוכנע שפיתוחים כאלו ואחרים יסלקו סוגי עבודה רבים שקיימים היום. אני לא יכול להתנבא מה יהיה, ואיני יודע מה ייעלם, אבל ברור לי שחייבת להיות תזוזה משמעותית בשוק העבודה בשל כניסתה של טכנולוגיה זו."

יצירתיות אינה מוגבלת לשירה או לציור. עבודת המהנדס, למשל, משלבת שפע של יצירתיות, וגם היא מתחילה לעבור לידי מערכות בינה מלאכותית. מערכות כ- DreamCatcher של אוטודסק, למשל, מצליחות להמציא לאחרונה את הגלגל – מילולית. בהדגמת יכולות מ- 2015, קיבלה מערכת מסוג זה מידע מחיישנים המרוצפים על רכבים, בנוגע לעומס המופעל על כל נקודה ברכב מרוץ (כולל על הנהג האנושי). היא הפיקה תוך זמן קצר תרשים לשלדת רכב מסוג חדש, שנראית יותר ביולוגית ממכאנית – עם סבך של קורות מתכת מתפתלות בדגם המזכיר קורי עכביש בתלת-ממד. השלדה החדשה אמורה להיות קלה וחזקה יותר משלדה רגילה. ובנוסף לכל, היא במפורש אינה סימטרית. בניגוד לאינטואיציות של המהנדסים האנושיים, הנוטים לפתח רכבים 'בדמותם' באופן סימטרי, מסתבר שהעומס המופעל על רכב מרוצים גדול יותר באחד מצדדיו – ולכן בחרה הבינה המלאכותית לעצב את הרכב מחדש בדרך מקורית שהמציאה בעצמה [15].

עכשיו שאתם יודעים כל זאת, האם אתם עדיין שותפים לאמונתה של שרה, שמחשבים לא יוכלו לעצב גם נעליים בשנים הקרובות?

אם כן, כדאי שתדעו שאמזון מפתחת בימים אלו בינה מלאכותית המעצבת בגדים חדשים בכוחות עצמה, בהסתמך על העדפותיו האופנתיות של הרוכש הפוטנציאלי ועל טעמו הכללי בבגדים, בדים וגוונים [16].

אבל למה לעצור דווקא בעיצוב נעליים? האם מחשבים יכולים לעצב ולתכנת גם את עצמם? ויותר ספציפית – האם יוכלו לתפוס גם את מקומות עבודותיהם של המתכנתים האנושיים היצירתיים?

 

כשהמחשבים קמים על יוצריהם

פייסבוק היא אחת מספקיות השירותים האמינות ביותר בעולם. מדי יום היא מאפשרת ליותר ממיליארד משתמשים להתחבר לשירותיה. מדי דקה מועלות 147,000 תמונות חדשות לשרתים, 317,000 סטטוסים מתעדכנים, ו- 29 מיליון הודעות נשלחות בווטסאפ (שבבעלות פייסבוק) [17]. בעבר היה צורך באלפי טכנאים מיומנים לניהול מרכזי המידע העצומים המאפשרים את כל הפעילות הקדחתנית הזו. אלא שפייסבוק פיתחה והתקינה את מערכת סייבורג, המזהה בעיות בשרתים ומנסה לתקן אותן אוטומטית. רק במידה והיא נכשלת, היא שולחת הודעה לטכנאי אנושי. בדרך זו, יכול טכנאי בודד לנהל 26,000 שרתים במקביל [18]. 

ובכן, אלו טכנאים 'פשוטים', תאמרו עתה – אבל מה עם המתכנתים המומחים? מסתבר שגם אלו מתחילים להיות מוחלפים, אף שבאופן איטי יותר מזה הצפוי לכל תחום אחר. 

בעולם המשחק של No Man’s Sky, השחקנים עוברים בין כוכבי-לכת וחוקרים את היצורים החיים עליהם. המשחק מספק סימולציה של עשרות מיליוני כוכבי-לכת עשירים בפרטים: סלעים, צמחייה ובעלי-חיים שעוברים אבולוציה לאורך זמן. זהו פלא של משחק בפני עצמו, אך ההפתעה הגדולה יותר מגיעה כשאנו למדים שהחברה שמאחוריו – Hello Games – מעסיקה רק עשרה עובדים [19]. כיצד, אם כך, נוצר עולם ברמת מורכבות גבוהה כל-כך?

Image result for no man's sky

 

התשובה, כמובן, היא בינה מלאכותית. אלגוריתמים ייעודיים בונים כל כוכב-לכת כאשר השחקן מגיע אליו, וממלאים אותו ביצורים חיים. בדרך זו, מטלה שהייתה מחייבת בעבר את עבודתם של 300 מפתחים ומתכנתים, מתבצעת כיום על-ידי מספר זעום של מתכנתים. אבל איך בודקים שהעולם הממוחשב פועל כהלכה? שוב – באמצעות בינות מלאכותיות שחוקרות אותו ומעבירות למפתחים האנושיים משוב על התוצאות.

בינות מלאכותיות אינן מסתפקות רק בביצוע מטלות תכנותיות רוטיניות – כגון הרכבת כוכבי-לכת ממספר פרמטרים פשוטים. הן גם מתחילות להגות משחקים חדשים משל עצמן. מנוע הבינה המלאכותית אנג'לינה של מייקל קוק מאוניברסיטת פלימות', מפתח משחקים משל עצמו, עם כללים שלמד ממשחקים אחרים ודמויות שהוא 'קוטף' מהמדיה החברתית ומעיתונים מקוונים [20]. בינה מלאכותית אחרת שהודגמה בסוף 2017 מסוגלת לנתח משחקי וידאו קיימים – כסופר מריו ומגה-מן – לפענח את החוקיות שמאחוריהם, ואז לבנות בעצמה משחק זהה [21].

פיתוח משחקים הוא רק דוגמה אחת ליכולות שרוכשת הבינה המלאכותית בשנים האחרונות. נגזרות אחרות כוללות יכולות תכנות של ממש, כפי שהדגימו מדענים באוניברסיטת רייס לאחרונה. החוקרים פיתחו רשת עצבים מלאכותית שעברה על מיליוני שורות קוד באתר GitHub, ולמדה לקשר בין מטרת התכנית לבין הקוד שבבסיסה. עתה מסוגלת המערכת להבין בקשות פשוטות לפיתוח תכנית מסוימת, ולהציע למשתמש את שורות הקוד המתאימות ביותר למימוש המטרה [22]. יוצריה של מערכת דומה – DeepCoder של מיקרוסופט – מאמינים שבעתיד יוכלו אנשים ללא ידע בתכנות להסביר למחשב בשפה פשוטה מה הם צריכים, והמחשבים יפתחו עבורם את התכנה המתאימה [23]. 

ממחקרים אלו ניתן להבין כי גם חלק ניכר ממלאכת התכנות יכול לעבור לידי הבינה המלאכותית, כבר בעשורים הקרובים.

אז מה עושים?

 

בלי פאניקה

רבים מעלים באוב את תחזיתו של הכלכלן האגדי ג'ון מיינרד קיינס מ- 1930, לפיה צפויה האנושות לחוות אבטלה טכנולוגית – כלומר,

"אבטלה הנובעת מגילוי אמצעים חדשים לייעול השימוש בכוח אדם, שיתבצע בקצב מהיר יותר מקצב מציאת שימושים חדשים לאותו כוח אדם".

זהו ציטוט יפה, אך סלקטיבי מאד. במאמר המלא, "אפשרויות כלכליות לנכדינו", ממשיך ומסביר קיינס כי קיימים שני סוגי צרכים אנושיים בסיסיים: הראשון הוא צרכים ביולוגיים כמזון, ביגוד ודיור; השני הוא הצורך במותרות ובתחרות עם יתר בני-האדם. המכונות יכולות לעזור לנו לענות על הצרכים מהסוג הראשון בשנים הקרובות, מכיוון שהן יפיקו שפע רב של מוצרים ושירותים, בעלויות נמוכות ביותר. אך על הצורך השני לא יוכלו המכונות לספק מענה. כל עוד יהיו בני-אדם, ובכן, בני-אדם, הם ימשיכו להתחרות זה בזה ולהשתוקק למוצרי-יוקרה ופאר באמצעותם יפגינו את מעמדם הגבוה יותר בעיני אחרים. ומוצרים כאלו, מטבעם, יעלו הרבה מאד כסף. מסיבה זו, האמין קיינס שהאבטלה הטכנולוגית היא רק שלב ביניים – מהמורה בכביש – בדרך לעתיד העבודה.

לדעתו של קיינס מצטרף גם פרופ' שאול מרקוביץ' מהפקולטה למדעי המחשב בטכניון.

"כללית, כל מה שאומרים בשנים האחרונות בקשר לעתיד העבודה והבינה המלאכותית הוא הגזמה. מצד אחד, נכון שמכונות מחליפות פונקציות של האדם וזה תהליך שקרה בעבר ויקרה בעתיד, אבל זה לא אומר שבני אדם מתייתרים. על כל עבודה שאנחנו מעלימים אנחנו רק מקבלים כלים שמחזקים עבודות אחרות."

המשמעות היא שהעבודה האנושית אינה עומדת להיעלם מן העולם. אנשים עדיין יחפשו – וימצאו – דרכים להתחרות זה בזה ולהרוויח כסף ויוקרה. אבל ברור ששוק העבודה עצמו עומד להשתנות. חברות הייעוץ הגדולות מודות ששינוי דרמטי בשוק העבודה הולך ומתקרב בצעדי ענק. כפי שסיכמו כותבי הדו"ח "עבודות שייעלמו, עבודות שיימצאו: שינויים בשוק העבודה בעתות אוטומציה" של חברת הייעוץ המוערכת מקינזי – 

"תחזיקו חזק. כל המדינות יתמודדו עם שינויים בהיקף-גדול בכוח העבודה ב- 15 השנים הקרובות, כאשר האוטומציה תחליף חלק מהעובדים וצרכי העבודה ישתנו. … בסופו של דבר, כולנו נצטרך חזונות יצירתיים בנוגע לדרך בה יאורגנו וישוערכו חיינו בעתיד, בעולם בו תפקיד ומשמעות העבודה מתחילים להשתנות."

במקינזי מעריכים כי עד 2030, יגלו בין 15 אחוזים ל- 30 אחוזים מכל העובדים, כי מקצועם אינו רלוונטי עוד לשוק העבודה. אנדרו הלדיין, מנכ"ל וכלכלן ראשי בבנק אנגליה, סבר שתחזית דומה עבור אנגליה אפשרית בהחלט [24]. 

החדשות הטובות הן שמספר המשרות החדשות שצפויות להיפתח עד 2030, אמור לעלות על מספר המשרות שייעלמו. כאשר המכונות יספקו את צרכינו בעלויות נמוכות יותר, כולנו נוכל להוציא יותר כסף על מוצרים ייחודיים – מהסוג ששרה שומאכר מקבלת כיום הרבה כסף כדי לעצבם, למשל. לפי הראייה האופטימית של העתיד, כל עוד יצליחו הממשלות להכשיר מחדש את כל העובדים שיודחו משוק העבודה, הכלכלה העולמית תסתדר ואפילו תשגשג.

אבל כבר ציינו שגם המעצבת, שרה שומאכר, עומדת להיות מובטלת בעצמה, נכון? המכונות הרי מתחילות לרכוש יצירתיות כבר בימים אלו ממש.

כאן, בעצם, קבורה העצם הגדולה שכולם מנסים עדיין להבין איך להתמודד עמה. כאשר שלושת המיתוסים מתחילת המאמר ינותצו כליל, מה יוכלו בעצם בני-אדם לספק, בעולם בו המכונות יצירתיות יותר ויעילות יותר מכל עובד אנושי?

התשובה הראשונה שמספקים הוגים רבים לשאלה זו, היא שמכונות אינן יכולות לענות על הצורך האנושי ב… אנושיות. כאשר אני מדבר עם הפסיכולוג שלי, למשל, אני רוצה שהוא יהיה אדיב, ידידותי, עם מבט מהורהר בעיניים ולחיצת יד איתנה. אלא שתשובה זו אינה לוקחת בחשבון התפתחויות בתחום הטכנולוגיה כמחשוב אפקטיבי (רגשי), בזכותן מגיעים המחשבים ליכולות מרשימות בהבנת האדם וביצירת אוואטרים על המסך ובעולמות המציאות המדומה. אוואטרים אלו יוכלו, כבר בעשור או שניים הקרובים, לספק שירות רגיש ומתחשב יותר מזה שיכול כל נציג שירות אנושי לספק.

בספרו "סוף עידן הממוצע", מתאר הכלכלן טיילור קוואן תשובה מלאה יותר – אך פחות מתחשבת ברגשות רוב העובדים כיום. לפי קוואן, בעולם בו המכונות מסוגלות לבצע כל מטלה טוב יותר מבני-האדם, עדיין יהיו שני סוגים בסיסיים של עבודות. הסוג הראשון הוא במקצועות השירותים: בנהיגה, במתן ייעוץ, בקואצ'ינג וכדומה. גם בעולם בו רכבים אוטונומיים בטוחים ויעילים יותר מכל נהג אנושי, עדיין יהיו אנשים שירצו להתהדר בשכירת נהג אנושי שיביא אותם ממקום למקום. למה? דווקא מפני שהעסקת נהג אנושי כזה תעלה בממון רב, ומשמשת כדרך עבורם להפגין את עושרם. 

אם רעיון זה נשמע לכם מופרך, כדאי לזכור שכולנו משקיעים הון-תועפות בניסיון להפגין את מעמדנו החברתי והכלכלי. אנו רוכשים מכנסי ג'ינס עם חורים ממעצבים מובילים, אף על פי שבאותו הסכום היינו יכולים לרכוש עשרה זוגות של מכנסיים שלמים ונוחים יותר – אך שאינם ממותגים באותה המידה. אנו קונים רכבים ובתים גדולים יותר מכפי שנדרשים למתן מענה לצרכינו הבסיסיים. אנו גם מוכנים להוציא כסף רב על מזונות שמזיקים לבריאותנו. בארצות הברית במיוחד, מארח אמיד שאינו מגיש לאורחיו ירקות אורגניים (שיקרים יותר באופן משמעותי – אך טעמם אינו שונה, והם עשויים להיות בריאים פחות מירקות רגילים), חוטא להלכות הנימוס הבסיסיות. אנו מחפשים דרכים להפגין את עושרנו, גם כאשר אלו מביאות לכך שאנו פועלים באופן לא-יעיל ולא-מעשי. האם כל-כך מוגזם, לפיכך, לחשוב שגם בעתיד יוציאו האנשים האמידים כסף רב על שירותים לא-יעילים שיספקו… ובכן, כל היתר?

אבל מי יהיו אותם אנשים אמידים? כיצד יזכו בהונם? הם יהיו אלו שיבצעו את הסוג השני של העבודות: הם יהיו אלו שאחראים על המכונות עצמן. הם יתכנתו את המכונות, יפתחו את האלגוריתמים החדשים ויתעשרו כקורח כתוצאה מעמלם האינטלקטואלי. 

ופה מגיעה הנקודה שצריכה לשמח כל סטודנט למדעי המחשב בטכניון: הידע אותו אתם רוכשים בלימודיכם בתואר הראשון, אמור להקנות לכם את הסיכוי הגדול ביותר להיות חלק מהמנצחים הגדולים של שוק העבודה העתידי. אבל רק אם תדעו לנצל אותו נכון.

 

המנצחים הגדולים ביותר

במגזין גלובס התפרסם בתחילת 2018 מאמר דעה של סטודנט לניהול ומדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה, בו התלונן הכותב כי התואר הראשון במדעי המחשב הנלמד באוניברסיטאות, מאבד קשר עם שוק העבודה. אחד מהמרואיינים במאמר הסביר כי –

"רוב הדברים שלמדנו לא רלוונטיים ביומיום של העבודה… קורסים של אינפי, אלגברה ליניארית, מתמטיקה בדידה, קומבינטוריקה – הם לא נמצאים בשגרה. אולי זה קשור לתפקידים ספציפיים, אבל לא לרוב מקצועות התעשייה." [25]

מהם אותם "רוב מקצועות התעשייה"? לפי התפישה שמוצגת במאמר בגלובס, מדובר במקצועות שירות הנלווים למדעי המחשב: מעצבים, מנהלי מוצר, מפתחי ווב, מפתחי משחקים ועוד. אי אפשר לזלזל בחשיבותם של המקצועות הללו, אך אנו רואים כי העוסקים בהם נסמכים, בסופו של דבר, בעיקר על הפלטפורמות שתוכנתו על-ידי 'המנצחים הגדולים': אנשי מדעי המחשב שפיתחו את המערכות והאלגוריתמים של הבינה המלאכותית, בזכותם יכולים גם אנשים ללא הכשרה מעמיקה לבצע מטלות מרשימות בקלות יחסית, גם מבלי שיצטרכו להצליח בכל ה- "קורסים של אינפי, אלגברה ליניארית, מתמטיקה בדידה" וכן הלאה.

"ניתן לקחת תלמידי תיכון, להעביר להם הכשרה של חצי שנה עד שנה, ולשלוח אותם לבצע עבודות כאלה ואחרות בלמידה עמוקה, אבל הם יוכלו לעשות רק דברים בסיסיים בתחום זה." מסביר פרופ' מיקי אלעד. "כשנדרשת יצירתיות ומורכבות או הבנה עמוקה של הכלים המתמטיים הנלווים, אתה זקוק לאלגוריתמאי בעל ידע וניסיון נאותים. בטכניון, אנחנו מכוונים הכי גבוה, לבוגרים שיוכלו לפתור גם את הבעיות הקשות ביותר. לשם דוגמה, אין לנו ספק שהדוקטורנטים שלנו העוסקים בזירה זו של למידה ועיבוד מידע אמורים להיות המובילים בעולם בזירתם."

והעולם אכן מובל קדימה על-ידי בוגרי מדעי המחשב. אנשי מדעי המחשב המסוגלים לפתח את הבינות המלאכותיות של העתיד שווים את משקלם בזהב (לפי חישוב שווי עכשווי של 42,000 דולרים לקילוגרם זהב, ובהערכת משקל ממוצע של 55 קילוגרמים לבוגר תואר שלישי במדעי המחשב). מומחים לבינה מלאכותית במיוחד – אלו שמפתחים את המכונות החכמות שיתפסו את מקומות העבודה של העתיד – זוכים למשכורות שיכולות לעלות על 500,000 דולרים לשנה בחברות ההייטק המתקדמות בעולם [26].

באותו הזמן ממש, שכרו של הפועל החציוני התנתק מהשיפור בכלכלה העולמית מסיבה פשוטה: השוק פשוט אינו זקוק לו באותה המידה. 

"אילו היה השכר הריאלי תואם ל- [שיפור] בפרודוקטיביות מאז 1970, היה מצבו של הפועל החציוני בארצות הברית כיום טוב יותר ב- 40%… [ובאנגליה] ב- 20%." אומר הלדיין, שככלכלן הראשי של בנק אנגליה מבין כנראה דבר או שניים בכלכלה. "מכונות מהמאה העשרים החלו להחליף לא-רק מטלות אנושיות ידניות, אלא גם קוגניטיביות. סט המיומנויות שמכונות יכלו להחליף, בעלות נמוכה יותר, התרחב והעמיק. [הנתונים] מציגים סיפור מרשים ועקבי של עבודות בהכשרת-ביניים שנעלמות, אך מתאזנות בזכות תעסוקה גוברת בהכשרה-גבוהה, ובמידה קטנה יותר, בחלקים בשוק העבודה שדורשים הכשרה נמוכה."

סיפור זה, המביא בהכרח לאי-שוויון גובר ולפולריזציה של שוק העבודה, נראה כעתיד לעברו אנו מתקדמים.

 

פני העתיד

עד כה הצגנו ראייה אחת בלבד של העתיד. לא כולם מסכימים עמה. פרופ' שאול מרקוביץ', למשל, אינו מאמין שקצב ההתפתחות הטכנולוגי בתחום הרובוטיקה והבינה המלאכותית יהיה מהיר כפי שטוענים רבים, ושישפיע על מספר רב כל-כך של עבודות בעשור הקרוב. הוא סבור שמדובר בעיקר בהייפ מוגזם וביחסי ציבור מצוינים של תחום הבינה המלאכותית. עם זאת, ממשלות העולם נערכות לעתיד של בינה מלאכותית ורובוטיקה מתקדמת, ולפחות שבע מדינות – ארצות הברית, סין, סינגפור, יפן, איחוד האמירויות הערביות, קנדה ובריטניה – הציגו כבר תכניות לאומיות לתמיכה בתחום זה, הנתפס כזירה המרכזית בה יתחרו מדינות במאה ה- 21. גם ישראל, כמובן, מתחילה לפתח תכנית לאומית לבינה מלאכותית, המחולקת בין חמש ועדות שונות.

אם יימשכו המגמות הטכנולוגיות כפי שמצפות הממשלות וחברות הייעוץ שהזכרנו עד כה, הרי שאנו צפויים להיכנס לעתיד בו חלק גדול מהמטלות (אך לא בהכרח המשרות) הזוכות כיום למענה מצד בני-אדם יעברו לידי המחשבים והמכונות. מגמה זו אינה חייבת להוביל לאבטלה רחבת-היקף, אבל היא בהכרח תשנה את אופי עולם העבודה ואת פניהם של מקצועות רבים, וגם עלולה להגדיל אי-השוויון שבין העובדים במקצועות בהכשרה-נמוכה לבין העובדים בעלי הכשרה גבוהה. בין ספקי השירותים לבין מפתחי-העל.

מהן המיומנויות שצריכים מפתחי-העל לרכוש על מנת להגיע למעמדם הרם? הם צריכים להבין כיצד לעבוד עם מחשבים, בוודאי, ואולי אף להיות עילויים בתחום הבינה המלאכותית. אך אם הם רוצים להתבלט עוד יותר, ולהיות מאלו שיפתחו את הטכנולוגיות ואת המודלים העסקיים המשוכללים והחדשניים ביותר, הרי שהם צריכים תכונה אחת חשובה נוספת: הם צריכים שאר רוח. הם צריכים להיות מסוגלים לקחת רעיונות מתחומים שונים, לחבר אותם ביחד ולהציע ללקוחות פתרונות שלא ידעו אפילו שנזקקו להם בעבר. לשם כך, צריכים מפתחי-העל של העתיד להיות רב-תחומיים, לפחות במחשבתם וברעיונותיהם.

"בעתיד הקרוב, סטודנטים שרוכשים בנוסף לידיעות ב״מדעי המחשב״ גם רקע בפיסיקה, מתמטיקה, ביולוגיה, וכימיה, הם אנשי הרנסנס שיהוו את הבסיס של מפתחי העל." אומר פרופ' קימל.

המנצחים הגדולים – אלו שיזכו לשכר הגבוה ביותר על עמלם – יהיו המומחים, ובמיוחד אלו המסוגלים לתכנת, ללמד ולהנחות את מכונות העתיד בדרכים שלא חשבנו עליהן לפני כן. במילים אחרות, הסטודנטים למדעי המחשב באוניברסיטאות מקבלים את הכלים העוצמתיים ביותר להתמודד עם עולם העבודה העתידי: עולם של מפתחי-על – ושל כל השאר. עולם שבו בנה של שרה שומאכר, שלמד תואר שלישי בבינה מלאכותית בטכניון, יפתח וינהל את המכונות החכמות שיעצבו, ייצרו, יתמחרו וישווקו את נעלי העתיד. 

וכל שאר בני-האדם? 

הם ייאלצו להסתפק בנעליים הזולות, האיכותיות והנוחות ביותר בהיסטוריה.


 

מאמר זה הופיע במקור במגזין מדעי המחשב של הטכניון. 

 

קישורים והערות:

[1] בניגוד לתפישה המקובלת, פס הייצור הופיע במפעלים מאה שנים לפחות לפני שאומץ ושוכלל על-ידי פורד ב- 1913 לייצור רכבים.

[2] https://futurism.com/ai-contracts-lawyers-lawgeex/

[3] https://www.theguardian.com/technology/2016/jun/28/chatbot-ai-lawyer-donotpay-parking-tickets-london-new-york

[4] https://en.wikipedia.org/wiki/Moravec%27s_paradox

[5] https://www.aeaweb.org/articles?id=10.1257/jep.29.3.51

[6] https://avsincities.bloomberg.org/

[7] https://www.theguardian.com/technology/2017/nov/20/uber-volvo-suv-self-driving-future-business-ride-hailing-lyft-waymo

[8] https://www.theverge.com/2018/1/30/16948356/waymo-google-fiat-chrysler-pacfica-minivan-self-driving

[9] https://www.theverge.com/2017/9/20/16325084/matternet-autonomous-drone-network-switzerland

[10] https://www.cnbc.com/2017/08/22/worlds-first-drone-delivery-service-launches-in-iceland.html

[11] https://www.digitaltrends.com/home/moley-robotics-robo-chef/

[12] https://www.technologyreview.com/s/608195/machine-creativity-beats-some-modern-art/

[13] https://www.newscientist.com/article/2140014-neural-network-poetry-is-so-bad-we-think-its-written-by-humans/

אתם מוזמנים לנסות לנחש אלו שירים נכתבו ע"י בינה מלאכותית ואלו ע"י משוררים מפורסמים ב- http://neuralpoetry.getforge.io/

[14] https://futurism.com/a-new-ai-can-write-music-as-well-as-a-human-composer/

[15] https://www.fastcompany.com/3054028/inside-the-hack-rod-the-worlds-first-ai-designed-car

https://medium.com/intuitionmachine/the-alien-look-of-deep-learning-generative-design-5c5f871f7d10

[16] https://www.technologyreview.com/s/608668/amazon-has-developed-an-ai-fashion-designer/

[17] https://sproutsocial.com/insights/facebook-stats-for-marketers/

[18] http://www.datacenterknowledge.com/archives/2013/11/20/facebook-ops-staffer-manages-20000-servers

[19] https://www.technologyreview.com/s/529136/no-mans-sky-a-vast-game-crafted-by-algorithms/

[20] https://www.technologyreview.com/s/609482/ai-is-dreaming-up-new-kinds-of-video-games/

[21] https://www.theverge.com/2017/9/10/16276528/ai-video-games-game-engine

[22] https://www.sciencedaily.com/releases/2018/04/180425120203.htm

[23] https://futurism.com/4-our-computers-are-learning-how-to-code-themselves/

[24] https://www.bis.org/review/r151203a.pdf

[25] http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001228822#from=iphone.app

[26] https://www.nytimes.com/2017/10/22/technology/artificial-intelligence-experts-salaries.html

ערב הסעודית מקימה עיר בה התושבים יהונדסו גנטית לשיפור ה- "כוח ו- IQ"… בסיוע ישראלי

ערב הסעודית מקימה עיר בה התושבים יהונדסו גנטית לשיפור ה- "כוח ו- IQ"… בסיוע ישראלי

אזור צפון-מערב בערב הסעודית שומם כמעט לגמרי: זהו מדבר החשוף לגמרי לשמש, כמעט ללא צמחיה, והוא גובל בחוף הים. קבוצת יועצים שהגיעה לאזור לבחון אותו, קבעה שהמשאבים היחידים הזמינים באזור הינם שמש ומים מלוחים. קצת כמו תל אביב בתחילת דרכה.

אלא שנסיך הכתר הסעודי, מוחמד בין סלמן, חושב קדימה לעתיד. הוא עמד כבר מאחורי מיזמי ענק שאמורים להכין את ערב הסעודית לעתיד, כ- "חזון סעודיה 2030", שאמור לצמצם את ההסתמכות הסעודית על דלקים מאובנים, ולשפר את השירותים שהממשלה מספקת לאזרחים [1]. כך שלא מפתיע שבין סלמן פיתח תכנית גם להקמת עיר חדשה ועתידנית על חוף הים השומם, בעלות צנועה של 500 מיליארד דולרים.

בכתבה שהתפרסמה בימים האחרונים בוול סטריט ז'ורנל, נסקרו לראשונה מסמכים חסויים – 2,300 עמודים בסך הכל – שמתארים את עיר העתיד ששמה ניאום. המסמכים הללו טריים – מסוף 2018 – כך שהם משקפים את הרעיונות החדשניים ביותר שאפשר למצוא כיום בנוגע לערי העתיד. התוצאה היא חזון עתידני המשלב מכוניות מעופפות, רובוטים, מרפאות להנדסה גנטית, מערכות משפט ופיקוח מתוחכמות… והכל תחת שליטתו המוחלטת של מלך ערב הסעודית, ובכפוף לחוק השאריה – החוק המוסלמי הקדום. ולפי הדיווחים, לפחות, העיר תזכה גם לסיוע מצד "מנהיגי ישראל".

נעבור על כמה מההבטחות המעניינות ביותר מהמסמכים.

 

President_Donald_Trump_&_Deputy_Crown_Prince_Mohammed_bin_Salman_bin_Abdulaziz_Al_Saud,_March_14,_2017_cropped.jpg

מוחמד בין סלמאן, במקור מוויקיפדיה

רובוטים

בניאום, עיר העתיד, אנשים אינם נוהגים עוד ברכבים כדי להגיע ממקום למקום. העיר אמורה ליהנות מצי של מוניות מעופפות שיביאו אנשים למקומות עבודתם ובחזרה. ההסתמכות על רכבים מעופפים ולא על רכבי-קרקע אוטונומיים מוזרה בעיניי, מכיוון שרכבים מעופפים כיום אמורים בעיקר לעקוף מלמעלה פקקי תנועה על הקרקע. אם ערי העתיד ייהנו מצי של מוניות קרקעיות אוטונומיות, הרי ששכיחות פקקי התנועה תרד פלאים – ואז לא יהיה צורך אמיתי במוניות מעופפות. 

בין סלמאן, כנראה, אינו מסכים, או שאינו מתעניין בזווית הפרקטית. לפי מקור של הוול סטריט ז'ורנל, כאשר ניסו מתכנני העיר להתמקד ברחובות העיר, בין סלמאן קטע את הדיונים והצהיר ש- 

"אני לא רוצה כבישים או מדרכות. עומדות להיות לנו מכוניות מעופפות ב- 2030!"

לא ברור איך אמורים התושבים בעיר – עתידנית ככל שתהיה – להסתדר בלי מדרכות. אני מניח שמדובר בהגזמה מצד בין סלמאן, שרצה לגרום למתכננים לחשוב רחוק ופרוע. אבל נניח לרגע שהוא רציני, וננסה לדמיין 'עיר' מסוג חדש: שכונות המקושרות זו לזו בנתיבי תעופה מהירים, ומסביבן איזורי תעשייה ללא כבישים כלל. מפעלים (רובוטיים?) ימוקמו בצפיפות גבוהה בכל רחבי העיר, והפועלים יוכלו להגיע אליהם דרך האוויר. בשכונות המגורים יהיו כמובן איזורים בהם יוכלו התושבים לקחת לטיול את הכלב, אבל הדרך היחידה להגיע ולצאת מהשכונות האלו תהיה דרך האוויר.

porsche-3591584.jpg

מכוניות מעופפות. בערך (ממוזיאון פורשה).

עוד דבר שעיר העתיד פשוט חייבת הוא כמובן זירות לחימה רובוטיות. בחזון שמתואר במסמכים, ניתן למצוא זירות בהן יילחמו רובוטים זה בזה, כדרך לשעשע את בני-האדם. ושוב אנו רואים כאן את החדש והישן מתערבבים ביחד – את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר שאנו יכולים לחשוב עליה כיום, שמשמשת כדי לחקות את האלימות מימי קדם.

אה, ואחרון חביב: בין סלמאן רוצה שמדי לילה ישוגרו לשמיים רחפנים שייצרו "ירח מלאכותי" – אשליה בשמים שתיראה לתושבים כמו ירח אמיתי, ותספק אור לעיר כולה. זהו רעיון שאפתני, אבל בעצם – למה לא? ערים משקיעות כבר היום כסף רב בפנסי רחוב, שנועדו לשרת בעיקר את הנהגים בכבישים. אם אין כבישים ואין נהגים, אולי אפשר לנתב מחדש את הכסף הזה לטובת יצירת הירח המלאכותי, שיספק אור לשכונות המגורים בעיר. 

פיקוח וצדק

ניאום אמורה להיות העיר הבטוחה ביותר בעולם. שירותי המודיעין הסעודיים יקבלו מידע שוטף ממצלמות, רחפנים וחיישנים מכל הסוגים. המידע יעובד על-ידי מנועי בינה מלאכותית כדי לזהות פשיעה ופושעים בזמן אמת. 

"זו אמורה להיות עיר אוטומטית בה נוכל לצפות בהכל." כתבו המתכננים במסמכים. "עיר בה מחשב יוכל להודיע על פשעים מבלי לחכות לאזרחים שידווחו עליהם, ובה ניתן לעקוב אחר כל האזרחים." 

נשמע מפחיד? בהחלט. ערב הסעודית לא ידועה בדיוק בליברליות שלה. חוקי הדת הנוקשים במדינה מגבילים נשים במרחב הציבורי, ועל הדרך גם אוסרים על צריכת אלכוהול. על הומוסקסואלים אין בכלל על מה לדבר, מכיוון שלפי חוק השאריה הנהוג במדינה, דינם להיסקל למוות באבנים [2]. בקיצור, אם ירצו שליטי ערב הסעודית לזהות כל אשה שקווצת שיער חומקת מתחת לחיג'אב שלה, או כל זוג גברים המחזיק ידיים ברחוב חשוך – הם יוכלו לעשות זאת.

בין סלמאן מבין שמדובר באתגר משמעותי לכל ניסיון למשוך לעיר עובדים מיומנים מהמערב. אלא שלא נראה שנסיך הכתר אדוק במיוחד באמונתו. כבר זמן רב מסתמן שהוא מחפש דרך לפרוץ את המגבלות הדתיות, והעיר החדשה היא כנראה דרכו לעשות זאת. 

"באמצעות בניית ניאום מההתחלה, עם מערכות ורגולציות עצמאיות, נוודא את זמינותם של השירותים הטובים ביותר, ללא מגבלות חברתיות." אמר בישיבת ההנהלה הראשונה של ניאום, לפי המסמכים (שהיו חסויים עד כה, כאמור). ואכן, בין סלמאן קבע כבר שבעיר החדשה ניתן יהיה לשתות אלכוהול בחופשיות, ונשים יוכלו להסתובב בה כשראשיהן חשופים. ועדיין, אם אתם רוצים להביע דעות כנגד השלטון, עדיף שלא תעשו זאת ברחובות ניאום. או בשירותים הציבוריים בניאום. או בזמן שאתם טסים ברכבים המעופפים בניאום. הכל מנוטר, והנחת היסוד שלכם צריכה להיות שמקשיבים לכם כל הזמן.

 

camera-19223.jpg

בניאום, מישהו תמיד רואה אתכם.

אנרגיה וסביבה

ניאום מוקפת במדבר, כבר אמרתי, אבל מתכנני העיר מתכוונים להזריע עננים על מנת לעודד ירידת גשם בכל עונות השנה. לפי ההבטחות שבמסמכים, הטמפרטורה בעיר תהיה נמוכה יחסית למדינות המפרץ, כך שניאום תהווה סוג של נווה מדבר ענקי. 

ושוב, משהו מוזר כאן. זריעת עננים היא שיטה שיעילותה עדיין שנויה במחלוקת, ובכל מקרה אינה יכולה לחולל ניסים. איך אפשר להבטיח שניאום תיהנה מתנאי מזג אוויר מוצלחים כל-כך, כאשר השיטות הקיימות כיום להנדסת אקלים עדיין מוגבלות מאד?

התחייבות שנראית רצינית יותר היא שניאום תהיה העיר הגדולה הראשונה בעולם שלא תסתמך על דלקים מאובנים מזהמים. במקום זאת, העיר תיהנה מאנרגיית השמש השופעת, וכנראה שגם מאנרגיה שתופק מהרוח ומגלי הים [3]. קיימות כבר בעולם ערים קטנות כבורלינגטון שבוורמונט, שזנחו לגמרי את דלקי המאובנים [4]. לא מוגזם להניח שגם ניאום תוכל לעשות זאת.

 

בריאות… והנדסה גנטית

בתחום הבריאות, המסמכים חושפים יהלום אמיתי: תכנית "אפולו" שמטרתה ליצור – 

"דרך חדשה לחיות מלידה ועד המוות, באמצעות מוטציות גנטיות שיגבירו את הכוח וה- IQ האנושיים."

לפי הדיווח של הוול סטריט ז'ורנל, תכנית "אפולו" אמורה להתממש בשיתוף פעולה עם ענקית הטלקומוניקציה היפנית סופטבנק, שמשקיעה במגוון רחב של טכנולוגיות חדשניות, כולל רובוטים והנדסה גנטית [5]. לא היה שום רמז עד כה שסופטבנק מתכוונת לקדם טכניקות להנדסה גנטית בבני-אדם, או ליישם אותן בפועל. עתה אנו למדים פתאום שהחברה מתכוונת לשתף פעולה עם ערב הסעודית, כדי לשפר את האינטיליגנציה והכוח בבני-אדם. סופטבנק, מצידה, סירבה להגיב לפניית המגזין.

ושוב (בפעם השלישית, אני יודע), משהו מוזר כאן. המשפט המצוטט מהמסמכים בנוגע להנדסה גנטית בבני-אדם אינו מנוסח היטב, בלשון המעטה. אנחנו לא יוצרים "מוטציות גנטיות" בבני-אדם [6]. אנחנו "מהנדסים אותם גנטית", או מספקים להם "רפואה גנית – gene therapy". ומדוע לשפר בכלל את הכוח (strength) של תושבי ניאום ושל המבקרים בה? חזון ההנדסה הגנטית בעיר היה נשמע רציני הרבה יותר, אם היו מתוארות שם מרפאות המהנדסות גנטית מבקרים כדי להעניק להם עמידות לסרטן, התקפי לב או אלצהיימר, למשל. למה, לעזאזל, להתמקד בכוח?

לבין סלמאן פתרונות.

 

הזווית הישראלית

אה, ויש גם זווית ישראלית לכל הסיפור. כל מי שמבין קצת בגיאו-פוליטיקה וביחסים בינלאומיים יודע שמנהיגי מדינות עוינות מנהלים קשרים חשאיים כל העת, בניסיון להגיע להסכמות מתחת לשולחן. עתה מסתבר, לפחות לפי המסמכים החסויים, שבין סלמאן יצר קשר עם "מנהיגים ישראליים" כדי לבדוק כיצד הם מרגישים לגבי הקמת ניאום. לפי המקורות של הוול סטריט ז'ורנל, אותם מנהיגים ישראליים החזירו תשובה שחברות ישראליות יוכלו למכור את הטכנולוגיות שלהן לערב הסעודית לטובת הפרויקט. איזה טכנולוגיות בדיוק? על כך כבר אין פירוט. בכל מקרה, לפי הוול סטריט ז'ורנל, ממשלת ישראל סירבה להגיב.

israel-673776.png

הזווית הישראלית. יהיה בסדר.

מותר להיות ספקנים

כל התיאורים הגרנדיוזיים והרעיונות הגדולים מעלים את החשש שמדובר בסך-הכל בטריק שיווקי, שיועצים מהמערב מנסים להריץ על בין סלמאן. ובכל זאת, האיש לא פראייר. הוא היה מעורב כאמור במיזמים גדולים שנועדו להכין את ערב הסעודית לעתיד, ומשתתף בכנסי חדשנות וטכנולוגיה מדי בוקר וערב. מנהל הפרויקט כבר הסביר שמדובר ב- "טכנולוגיה בחזית ומעבר לה – ובמקרים מסוימים עדיין בשלבי פיתוח, ואולי תיאורטית."

כך שכנראה שבין סלמאן רציני לגמרי בכוונתו להקים את עיר העתיד, למרות שאפשר להתווכח על הפרטים הקטנים. לפי מנהל תכנית הבנייה, הממשלה כבר בנתה ארמון באזור, ושדה תעופה ומתחם אירוח מוקמים בימים אלו ממש, בסיועם של אלפי עובדים זרים המשוכנים במקום. 

ערב הסעודית כבר קבעה שהחלק הראשון של ניאום יוקם ב- 2025, אבל הצהרה זו הופיעה לפני שבין סלמאן הורה על רציחת העיתונאי ג'אמאל חאשוגי בתורכיה בשנה האחרונה. קיימות ספקולציות שמאז הרצח ירדה קרנו של בין סלמאן בעיני המלך, וערב הסעודית ספגה מטר של ביקורות בינלאומיות קטלניות. האם המדינה תצליח עדיין לגייס את ההון הנחוץ לה כדי להקים את עיר העתיד? האם העיר תמשוך אליה את כל החולמים והחולמות, שרוצים להנדס עצמם גנטית כדי לזכות ב- IQ גבוה יותר (וביכולת לשאת יותר שקיות מהסופרמרקט ביד אחת)? והאם ניתן יהיה למצוא בה חופש אמיתי, או שהיא תנוהל כדיקטטורה, כצפוי בערב הסעודית?

את התשובות נגלה, כמו תמיד, בעתיד.

 


 

קישורים:

 

[1] https://en.wikipedia.org/wiki/Saudi_Vision_2030

[2] https://www.washingtonpost.com/news/worldviews/wp/2016/06/13/here-are-the-10-countries-where-homosexuality-may-be-punished-by-death-2/?noredirect=on&utm_term=.1ded7bce6ba6

[3] https://futurism.com/saudi-arabia-just-unveiled-a-futuristic-mega-city-33-times-the-size-of-nyc

[4] https://www.pbs.org/newshour/show/running-renewable-energy-burlington-vermont-powers-green-movement-forward

[5] https://www.bloomberg.com/news/articles/2018-12-13/softbank-plows-400-million-into-synthetic-bio-startup-zymergen

[6] באופן עקרוני וטכני, הניסוח נכון מכיוון שכל טיפול הנדסה גנטית מבצע "מוטציה גנטית". אבל אני פשוט לא מכיר מדענים שמתנסחים בדרך זו.

חיל האוויר האמריקני מתחיל לגדל מסלולי המראה ונחיתה בעזרת חיידקים

חיל האוויר האמריקני מתחיל לגדל מסלולי המראה ונחיתה בעזרת חיידקים

לא קל להקים מסלולי המראה למטוסים, במיוחד רחוק מהבית. סלילת מסלולים שכאלו מחייבת שימוש במכונות כבדות כמערבלי בטון, שינוע של חומרי בנייה כבדים, וכמובן – העסקת פועלים מיומנים. כשארצות הברית רוצה להקים מסלול חדש באי בודד, או באזור מרוחק, היא צריכה להטיס או להשיט את כל אלו לאתר הבנייה החדש, וזה, אם לא ברור, כאב ראש לא פשוט. ומה שיותר גרוע מבחינת ארצות הברית – קל מאד לאויביה הפוטנציאליים להתחקות אחר תנועת כל החומרים הללו ולפענח היכן נמצאים אתרי ההמראה והנחיתה שלה.

עיות אלו עשויות להיפתר בזכות פרויקט חדש של חיל האוויר האמריקני – פרויקט מדוזה, שמו – במסגרתו מתחיל החיל 'לגדל' מסלולי המראה ונחיתה בסיועם של חיידקים. 

ההיסטוריה של הפרויקט מעניינת במיוחד. הרעיון עלה לראשונה במסגרת תהליך חשיבה של מכון מחקר השייך לחיל האוויר האמריקני, ושמו Blue Horizons. המכון נוסד במיוחד כדי לבחון רעיונות עתידניים שיוכלו לסייע לחיל האוויר – ואז לבחון אותם בשטח. החוקרים במכון החליטו שיש פוטנציאל לרעיון, ופתחו בשיתוף פעולה עם חברה אמריקנית אחרת – BioMASON – שפיתחה טכניקה לייצור עצמים באמצעות חיידקים.

תהליך הייצור עצמו פשוט למדי: עפר מקומי מעורבב עם חיידקים בתוך תבניות ונהנה מהשקיה במים עם חומרי מזון. החיידקים נהנים, משגשגים, ומייצרים גבישי סידן פחמתי שמדביקים את גרגרי החול זה לזה. התוצאה הסופית היא משטח קשה, המסוגל לעמוד בפגעי מזג האוויר לאורך זמן.

biomason.jpg

עובד של חברת BioMASON משקה את החיידקים שבמסלול ההמראה הניסיוני. מקור: BioMASON

במסגרת פרויקט מדוזה נערכו כבר מספר מבדקים, כולל הקמה של מבנה עבור חיל האוויר בשטח 230 מטרים רבועים. נודה באמת: במונחים של שדות תעופה, מדובר בשום-דבר-ממש. אבל כל מסע ארוך מתחיל בצעדים קטנים ראשונים, וחברי Blue Horizons כבר טוענים שהפרויקט הוכיח שאפשר להקים מסלולי המראה ונחיתה עם חומרים אחרים מלבד בטון, ושאפשר בהחלט להשתמש בטכנולוגיה גם מחוץ לכתלי המעבדה. 

עדיין רב הנסתר על הגלוי בפרויקט מדוזה. לא ידוע, למשל, כמה זמן צריך כדי לגדל אפילו לבנה בודדה, שלא לדבר על מסלול המראה שלם. אבל אני אוהב לדמיין שבמלחמה הגדולה הבאה (שבתקווה לא תתחיל בימי חיינו), ניתן יהיה לשלוח 'גננים' לאיים מרוחקים או לשטחים מבודדים. הגננים הללו יישאו עמם את כל הציוד הנחוץ להם כדי להקים שדה תעופה זעיר: הם ייקחו עמם בתרמיל ציוד לגידול חיידקים ובקבוקון קטנטן שיכיל את נבגי החיידקים. כשיגיעו ליעד, הם יאספו וישטחו את העפר המקומי, ויוסיפו לתוכו היצורים המיקרוסקופיים, ביחד עם אנטיביוטיקה מותאמת-אישית בריכוז גבוה כדי למנוע זיהום מהסביבה. הם ישקו את המסלול המתפתח מדי בוקר, ומקץ שבוע-שבועיים, יראו ברכה בעמלם בדמותו של מסלול המראה ונחיתה חדש. 

אם זה יהיה אכן המצב, אויביה של ארצות הברית עשויים לגלות במלחמה הבאה כי הם מאוימים משדות תעופה חדשים, שיוקמו במהירות וביעילות באתרים מבודדים, מבלי שיהיה צורך לשנע אליהם את כל הציוד שהיה נדרש בעבר. ככה זה כשעוברים להסתמך על הפועלים היעילים ביותר בטבע – החיידקים.

עכשיו נקווה רק שצבאות העתיד ישתמשו בפועלים הזעירים הללו רק כדי לבנות תשתיות חדשות, ולא ללוחמה ביולוגית. כי אם הם ישתמשו בהם כדי להרוג בני-אדם, לא ברור מי ישרוד את המלחמה הגדולה הבאה.


 

הקישור למאמר המקורי: Popular Mechanics

המכשיר שהיה אמור לשפר את יכולותינו הקוגניטיביות

המכשיר שהיה אמור לשפר את יכולותינו הקוגניטיביות

בעוד שנה נחגוג יום-הולדת שבעים וחמש לרעיון שהיווה את אחד הבסיסים לאינטרנט, למחשב האישי ועל הדרך גם להעצמת יכולת החשיבה האנושית. זה היה הרעיון של המדען והממציא ואנוואר בוש, שעוד ב- 1945 – כשמחשבים משוכללים היו בגודל של חדר או בניין, והאינטרנט לא הייתה עדיין אפילו חלום – כבר הציע לבנות את ה- Memex. 

מהו הממקס? במאמר מ- 1945, הצהיר בוש שניתן יהיה לבנות מכשיר שיעצים את יכולותיו הקוגניטיביות של האדם. כל אינדיבידואל עם ממקס יוכל – 

"לאגור את כל ספריו, מסמכיו ומכתביו [על מכשיר עתידי], שיהיה ממוכן כך שאותו אדם יוכל להתייעץ עם המכשיר במהירות ובגמישות. זו תהא הרחבה אינטימית לזכרונו."

בוש המשיך ותיאר את דרך השימוש בממקס, שמזכירה מאד את הדרך בה אנו גולשים כיום באינטרנט כשאנו רוצים לחקור נושא חדש. הנה כך – 

"בעליו של הממקס, נאמר, מתעניין במקור ובתכונות החץ והקשת. ספציפית, הוא חוקר מדוע הקשת התורכית הקצרה התעלתה ביכולותיה על הקשת האנגלית הארוכה בקרבות במסעי הצלב. יש לו עשרות ספרים ומאמרים שייתכן שרלוונטיים בממקס שלו. ראשית, הוא עובר על אנציקלופדיה, מוצא מאמר מעניין אך קצר, ומשאיר אותו מוקרן [על המסך]. לאחר מכן, בהיסטוריה, הוא מוצא פריט קשור אחר, ומצליב בין השניים. כך הוא ממשיך, בונה נתיב של פריטים רבים. מדי פעם הוא מוסיף הערה משלו, וקושר אותה לנתיב המרכזי או מצרף אותה לנתיב צדדי לפריט מסוים. כאשר נהיה ברור שיכולותיהם האלסטיות של החומרים הקיימים חשובים בעיקר לקשתות, הוא מתפצל לנתיב צדדי שמביא אותו לספרים על אלסטיות וקבועיהם הפיזיקליים." 

בוש לא עצר כאן. הוא חזה כי – 

"צורות חדשות לגמרי של אנציקלופדיות יופיעו, מוכנות מראש עם רשתות של נתיבים אסוציאטיביים…"

untitled-1400x966

ה- Memex

עשרים שנים לאחר מכן, טד נלסון המציא את ההייפרטקסט, כשהוא מסתמך באופן ישיר על רעיונותיו של ונוואר בוש. ארבעים וקצת שנים לאחר שבוש פרסם את רעיונותיו, בתחילת שנות התשעים, ההייפרטקסט כבר עמד בבסיס ה- World Wide Web דרכו כולנו משתמשים כיום באינטרנט. זהו, במילים אחרות, הקישור (לינק) שכולנו משתמשים בו כיום בלי לחשוב פעמיים. וכיום, אנחנו משתמשים בוויקיפדיה בדיוק כפי שבוש חשב על הממקס כבר לפני כמעט שמונים שנים. 

כשאני קורא את רעיונותיו של בוש מלפני כמעט שבעים וחמש שנים, אני מבין מחדש עד כמה מוגבלת הייתה יכולת החשיבה וניתוח הנתונים האנושית באותם הימים. מבלי מחשבים אישיים ורשת אינטרנט שתקשר ביניהם, לא היינו יכולים לזכור את רעיונותינו במדויק, לבחון אותם בזמן-אמת, או לחקור במהירות נושאים חדשים. הטכנולוגיה, כבר היום, שדרגה את יכולותינו הקוגניטיביות הבסיסיות.

ומה השדרוג הבא הצפוי לנו? נתעלם לרגע מחומרים פסיכואקטיביים מסוימים ויכולתם להשפיע על פעולת המוח, או מהנדסת המוח האנושי (אקט שידרוש עוד שנים רבות מאד למימוש באופן מדויק ואחראי). השדרוג הגדול הבא יגיע כנראה בזכות בינות מלאכותיות משוכללות כמו אלו של יבמ ו- Spark Beyond, המסוגלות לקרוא בעצמן מיליוני מאמרים ולסכם את תובנותיהן המרכזיות טוב יותר מרוב בני-האדם. בתוך עשור או שניים, יוכלו הבינות המלאכותיות לעשות זאת ברמה שתתעלה על כל אדם. באותו הזמן נוכל כבר כולנו להתחבר לבינת-על זו דרך הטלפון החכם שלנו, ולהתייעץ עמה בכל נושא. אפשר בהחלט לחשוב גם על עתיד בו נוכל להתחבר לבינה ישירות דרך המוח, אבל זה נראה לי כמעט מיותר. מה שחשוב כדי לשדרג עוד יותר את הבינה האנושית, הוא פשוט חיבור מהיר ככל-האפשר לבינה המלאכותית, וחיבורים כאלו כבר בנמצא. 

בקיצור, כולנו עומדים להיות נבונים יותר, והמשמעויות עצומות. מוחותינו האנושיים הבסיסיים מתקשים לתפוס רעיונות פילוסופיים גדולים ואמיתויות מדעיות. אם לכולנו תהיה בינת-על בכל כיס שתוכל לדבר עמנו ולתת לנו את התשובות לשאלות החיים הגדולות, נוכל להפוך לחברה… אחרת. אני רוצה לומר יעילה יותר, אבל אולי יעילות לא תהיה הפרמטר החשוב באמת? אולי פרודוקטיביות? אולי הדבר החשוב ביותר יהיה להתקרב לאמת, או לפחות לשקר שיגרום לנו להרגיש טוב יותר? אי אפשר לדעת כיצד תיראה מציאות כזו, לפני שנהיה קרובים יותר אליה.

כך או כך, השילוב שלנו ושל המחשבים עומד להפיק אנשים נבונים יותר – כאלו החשופים למידע מהימן הרבה יותר ויכולים לנתח את משמעויותיו באופן מדויק יותר. אבל האם נהיה חכמים יותר? האם נוכל לשקול בקור-רוח את מה שבינת-העל המלאכותית תאמר לנו לעשות? האם נוכל לבחור בחוכמה?

אני רוצה לחשוב שכל עוד אנשים מסוגלים להשקיע דקות ארוכות בקריאת פוסט בפייסבוק שאינו מערב חתולים, תינוקות חייכניים, או דילמה בין אבות פגומים ואמהות צודקות, יש לנו עוד סיכוי לכך. אבל כמו תמיד – נגלה את התשובה בעתיד.

 

 


 

לקריאה נוספת –

המאמר המקורי של בוש ב- The Atlantic

ערעור הסדר הגלובלי – פייסבוק מקימה את רשת 'ליברה' מבוססת-הבלוקצ'יין

ערעור הסדר הגלובלי – פייסבוק מקימה את רשת 'ליברה' מבוססת-הבלוקצ'יין

קיימות המצאות שמשנות לגמרי את מהלך ההיסטוריה. הפצצה האטומית, למשל, או מנוע הקיטור. בימים האחרונים הופיעה בזירה העולמית המצאה חדשה מסוג זה. אני וחבריי שקראנו עליה, הולכים עדיין המומים וממלמלים – "חשבנו שזה יקרה, אבל לא כל כך מהר!", או "זה טורף את כל הקלפים. איך העולם ייראה עכשיו?"

לא רק אנחנו שואלים את השאלה הזו. באופן נדיר, נציגים משני צדי המתרס של הקונגרס האמריקני – רפובליקנים ודמוקרטים – כבר הסכימו שיש לקיים דיון חירום לגבי המצב החדש, ושאסור להתקדם עם ההמצאה הזו לפני שהקונגרס יבין את השלכותיה המלאות. או במילים אחרות, אף פעם[1].

אבל אולי התגובה המעניינת ביותר ששמעתי לפיתוח החדש הגיעה מאחד מחבריי, מומחה לחדשנות, שאמר לי – "איזה ממזר הצוקרברג הזה, הא? מי שלא רצה אותו כנשיא ארצות הברית, יקבל אותו עכשיו כקיסר העולם."

וכל זה, בזכות ההודעה של פייסבוק מהשבוע האחרון על כך שהיא מקימה פלטפורמת בלוקצ'יין משלה, באופן שעבדכם הנאמן (אני) כבר חזה מראש לפני שנתיים שיקרה, בספרי "השולטים בעתיד". לפעמים מצליח לי.

אבל מה המשמעות בעצם של פלטפורמת הבלוקצ'יין של פייסבוק? למה ההשלכות שלה עומדות לשנות את הכלכלה ואת הגאופוליטיקה כפי שאנו מכירים אותן? הנה כמה תשובות.

מה זה בכלל בלוקצ'יין?

בלוקצ'יין היא שיטה המאפשרת לבזר – כלומר, לפזר – את כוח המחשוב הנדרש להגנה על רשת מסוימת, בין מיליוני מחשבים שונים. הדוגמה הראשונה להצלחה של טכנולוגיות הבלוקצ'יין היא בביטקוין: מטבע שמוגן מפריצות ומרמאויות באופן מבוזר, כאשר מיליוני מחשבים של משתמשים מסביב לעולם בודקים כל פעולה הנעשית בביטקוין, ומוודאים שאין כאן ניסיון לרמאות.

אם אתם רוצים הסבר רחב יותר על רשת הבלוקצ'יין ומשמעויותיה, הנה רשומה שכתבתי על הנושא (במקור כמאמר במגזין הטכניון) וזכתה לשיתופים רבים גם בפייסבוק – https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10156130913344911&set=a.10150318105559911&type=3&permPage=1

הביטקוין הצליח כל-כך (יחסית למטבע ניסיוני לגמרי, שהוקם על-ידי קבוצה של מטורפים לעניין) מכיוון שהוא אינו נשלט על-ידי איש. לא מדובר במטבע דיגיטלי תוצרת אמריקה, סין, או גרמניה, שהמדינות הללו יכולות לשלוט בו ולתפעל את הפעולות המתבצעות בו. במקום זאת, הוא היה המטבע 'הנייטרלי' הראשון בעולם, שאינו נשלט על-ידי איש. אלא שלמרות יתרונות אלו, הוא מעולם לא הצליח באמת. העובדה שהוא הסתמך על מחשבים אישיים בכל העולם לצרכי אבטחה, גרמה לכך שניתן היה לבצע רק שבע פעולות בשנייה במטבע זה. לשם השוואה, ויזה מבצעת 2,400 פעולות מדי שנייה.

ואז באה פייסבוק, והודיעה על פתיחת רשת ליברה, ביחד עם עוד 27 חברות-ענק, כולל ויזה עצמה.

ליברה

ליברה היא פלטפורמת הבלוקצ'יין החדשה שפייסבוק הכריזה על הקמתה בשבוע האחרון. הפלטפורמה אמורה לספק לכל המשתמשים מטבע דיגיטלי חדש בשם "ליברה" – מילה הנבחרה בקפידה, ומגיעה מיחידת המידה הרומאית וממשחק-מילים על ה- 'ליברטי', כלומר "חירות" בצרפתית. כל אדם יוכל להשתמש במטבע הזה: תוכלו לרכוש אותו דרך אפליקציה או אתרים ייעודיים, ואז להשתמש בו.

מה שמעלה את השאלה, איך בדיוק תשתמשו בו?

כאן נכנסות למשחק 27 החברות האחרות עמן הקימה פייסבוק את הפלטפורמה החדשה. אלו כוללות את ענקיות הפיננסים: ויזה (שאחראית על העברות כספים בשווי של כמעט שבעה טריליון דולרים בשנה[2]) מאסטרקארד, פייפאל וסטרייפ. לא מוגזם לומר שביחד, החברות הללו מפקחות על כמעט עשרה אחוזים מכל הפעולות הפיננסיות בעולם. כך שדרך ליברה, תוכלו לשלם בכל מקום שמכבד ויזה ומאסטרקארד. כלומר, בכל מקום. אפילו לבנקים.

אבל מה אם אתם רוצים להשתמש בליברה כדי לנסוע במונית? בוודאי תשמחו לשמוע ששתי ענקיות התחבורה הציבורית – אובר וליפט – חברות גם הן ברשת ליברה. אולי תרצו להזמין חדר במלון, טיסה או לשכור רכב? ברכותיי – חברת בוקינגס-הולדינגס (דרכה נרכשו 670 מיליון לילות במלונות בשנה, ושבעה מיליון כרטיסי טיסה[3]) שותפה גם היא ברשת ליברה. תרצו לקנות חפץ באיביי? גם היא ברשת ליברה! תרצו לשלם על מנוי בספוטיפיי? גם היא שם. תרצו להתחבר דרך הסמארטפון לאינטרנט? דברו עם וודאפון – ספקית התקשורת הסלולרית הגדולה בעולם (לפי רווחים) – שהצטרפה גם היא[4].

וזוהי רק יריית הפתיחה. רשת ליברה לא תיפתח עד לשנה הבאה, והצפי הוא שעד אז יצטרפו עוד עשרות חברות. פייסבוק כבר הבהירו שישמחו לצרף אפילו חברות מתחרות, לכאורה, כגוגל ורשתות חברתיות אחרות.

אבל למה שכל אלו ייכנסו לרשת? מה הן ירוויחו מזה?

הגזר

הייתרון המיידי – שכמעט שולי, בראייה רחבה יותר – הוא שהחברות המצטרפות חייבות להשקיע סכום של לפחות עשרה מיליון דולרים בפלטפורמה. בתמורה לכך, הן יזכו ב- 'ריבית' על השקעתן הראשונית, בהתאם להצלחת הפלטפורמה. אם ליברה תהיה פופולרית מספיק, ומספר גדול של אנשים ישתמשו בה וירכשו מטבעות ליברה, הרי שהחברות המקימות יזכו ברווח יפה על השקעתן המקורית.

הסיבה החשובה יותר היא שרשת ליברה למעשה מפתחת סוג חדש של כסף שניתן יהיה להשתמש בו בכל העולם כדי לשלם על שירותים מכל הסוגים. תוכלו לנחות במדינה הנידחת ביותר באפריקה, ועדיין לרכוש מנוי לרשת האלחוטית, לשלם על שירותי התחבורה הציבורית או לקחת הלוואות באמצעות המטבע הדיגיטלי שנמצא לכם בארנק הדיגיטלי. אתם לא צריכים בכלל את הבנקים המקומיים לשם כך, וזוהי נקודה קריטית עבור 1.7 מליארד האנשים שנטולי חשבון בנק כיום, אבל עדיין ירצו ליהנות מכל השירותים שהעולם יכול לספק להם. זהו היבט חשוב במיוחד עבור פליטים, שמוצאים עצמם ללא גישה חוקית לשירותים הבסיסיים ביותר במדינות אליהן הגיעו. בקיצור, פלטפורמת ליברה פותחת שוק גלובלי עבור חברות שהיו צריכות לכפוף עצמן עד כה לרגולציות איטיות, מקרטעות ומשתקות.

תגידו עכשיו – אבל מה עם הממשלות המקומיות? האם הן באמת יסכימו לכך שחברות-הענק ישתמשו במטבע זר כדי לבצע פעולות תשלום בשטחיהן? וכאן אתם מתחילים לראות את הסיבה לכך שאנשים מתרגשים כל-כך מליברה. עד היום, מדינות היו יכולות להחריג משטחיהן חברות שלא התנהגו יפה. אם פייסבוק לא הייתה מסכימה, למשל, לשחק לפי החוקים המקובלים בגרמניה ולשתף מידע עם הרשויות, היא הייתה מועפת בבעיטה מהמדינה, או שהייתה סופגת קנסות משמעותיים. אבל פתאום, גרמניה לא צריכה להתמודד רק עם פייסבוק: היא צריכה להתמודד עם עשרות חברות שכיום שולטות על יותר מעשרה אחוזים מהכלכלה הגלובלית. אם גרמניה לא רוצה לקבל את שירותי ליברה, הרי שכל החברות האלו ימשכו בכתפיהן קולקטיבית. ביחד, הן יותר גדולות מגרמניה, או אפילו מהאיחוד האירופי. הן אלו שמכתיבות את הכללים – והציבור הגרמני יצטרך להתיישר לפי המנגינה שלהן.

אוקי, נודה באמת: זוהי הצהרה מלאת יוהרה, וכמובן שהדברים לא פשוטים עד כדי כך. המדינות לא מאבדות לגמרי מכוחן, ורשת ליברה תצטרך לערוך משא ומתן עם כל מדינה כדי להחליט על הכללים לפיהם מקבלים אזרחי המדינות גישה לרשת. ואף על פי כן, לא מדובר כבר בדין ודברים עם כל חברה בפני עצמה, אלא עם עשרות החברות הגדולות בעולם. מדינות ייאלצו להסכים לחדירתה של ליברה לשטחן, או להסתכן במרי אזרחי מצד התושבים הזועמים, שלא יבינו למה הם היחידים בעולם המוחרגים מהשירותים הטובים, היעילים והזולים ביותר שיש, בכל התחומים. בהצלחה לממשלה שתנסה להנציח מצב זה לאורך זמן.

ופה, בעצם, נמצא אחד מגורמי הפיתוי המרכזיים עבור חברות-הענק: הן מתחזקות על חשבון המדינות, ובדרך זו הן אמורות להיות מסוגלות להביא את שירותיהן ליותר משתמשים בכל העולם, תוך שיהיו נתונות לרגולציה חזקה פחות.

מתחיל להדאיג אתכם? מתחיל להישמע כממשלת צללים שמתהווה מול עינינו ממש?

ובכן, אתם צודקים, אבל השאלה היא האם זה באמת יכול להיות גרוע יותר ממצב העניינים כיום.

ממשלות, ממשלות בכל מקום

העולם כיום נמצא בשלב ביניים. מצד אחד, יצרנו את רשת האינטרנט הגלובלית, חובקת העולם, באמצעותה יכול כל אדם לדבר עם כל אדם אחר בכל מקום ובכל זמן. במקביל, אנחנו עדיין מפולגים ל- 195 מדינות שונות, כל אחת מהן עם דרכון משלה, עם כסף משלה, עם חוקים ונהלים משלה, עם שפה משלה וכן הלאה. בכל מדינה אנחנו חייבים להשתמש במטבע אחר, לעבור ביקורת גבולות ודרכונים ארוכה ומייגעת, להוציא ויזה מראש וכן הלאה.

כל אלו אינן בעיות של מה בכך. זוהי הסיבה, למשל, שגופים רבים דורשים עמלה של שבעה אחוזים להעברת כסף בין מדינות – עלות שמגיעה לחמישים מיליארדי דולרים בשנה[5]. זוהי גם הסיבה לכך שאנחנו צריכים להיתקע בשדה תעופה לאורך ימים, רק מכיוון ששכחנו (למשל) את הדרכון עם הוויזה במטוס שכבר המריא, ואיננו מסוגלים להתקדם או לחזור מבלי לקבל קודם אישור מהשגרירות, שיגיע רק בעוד כמה ימים כי המפתח למחסן הטפסים אצל הג'ינג'י שבדיוק עכשיו יצא לחופשת תה במלדיבים.

מערכת ליברה אמורה לעקוף את כל אי-הסדירויות והחיכוכים שבין 195 המדינות הנפרדות הללו, ולהשתית מערכת אחת שתאפשר לכל אדם ליהנות משירותי וידוא הזהות הטובים ביותר (באדיבות פייסבוק), משירותי ניהול הכספים הטובים ביותר (ויזה, מאסטרקארד, פייפאל), תחבורה ציבורית בכל מדינה, וכן הלאה. וזה רק המצב כיום, כשיש 28 חברות בלבד ברשת ליברה! בעוד שנה, יהיו הרבה יותר. בעוד חמש שנים, בהחלט ייתכן שאפילו ממשלות ועיריות יתחננו להצטרף לרשת ליברה, וכך להקל על חיי האזרחים והתושבים, ועל הדרך – להפוך למעשה למדינת-על גדולה אחת. סוג של אימפריית-ענן, מהסוג שתיארתי בספרי "השולטים בעתיד" שיצא לאור כבר לפני שלוש שנים.

נו, תרשו לי להשוויץ. מותר גם לי להיות צודק מדי פעם.

אבל יש להודות: יש סיכוי שכל העניין עוד יקרוס בלהבות.

Image result for ‫השולטים בעתיד‬‎

תראו, ספר! לרכישה בקישור.

עניין של אמון

כאשר כתבתי על אימפריות-הענן ומדינות-הענן העתידיות, דמיינתי רשת בלוקצ'יין שתנוהל על-ידי הציבור הרחב. בדומה לביטקוין, כוח המחשוב היה אמור להגיע מכל אחד ואחת מאיתנו. פייסבוק אמנם שואפת להגיע לכך – למצב בו רשת ליברה לא תנוהל על-ידי חברות-הענק, אלא על-ידי הציבור – ומצהירה זאת במפורש במסמכי הפרויקט. עם זאת, הטכנולוגיה הקיימת עדיין אינה מסוגלת לתמוך ברשת מסוג שכזה. לעת עתה, עלינו להסתפק ברשת שמנוהלת על-ידי החברות הגדולות, ולהסתמך על הצהרתה של פייסבוק לפיה מטרת-העל היא בסופו של דבר להפוך את רשת ליברה ל- permissionless – כלומר, כזו שהציבור הרחב ישתתף בניהולה.

אבל עד אז, הרשת תנוהל על-ידי חברות-הענק.

סומכים עליהן? לא? מסיבה טובה. לא כדאי לסמוך על אף גוף בעולמנו. ובואו לא נשכח שפייסבוק – על המוניטין הכושל שלה בשמירת מידע ופרטיות – היא זו שדחפה להקמת הפלטפורמה. הצד החיובי הוא שפייסבוק כבר הבהירה שהמידע שנאסף עליכם בפייסבוק, אינו עומד להיות משותף עם שאר החברות שעל רשת ליברה – אלא אם תצהירו במפורש שאתם מעוניינים בכך.

ועדיין, מי מוכן לסמוך על חברות-הענק? אף אחד. אבל מה האלטרנטיבה? לסמוך על 195 ממשלות, שרבות מהן לא הוכיחו עצמן כמוצלחות במיוחד – אם נתבטא בעדינות – בשיפור חיי אזרחיהן? שחלקן הגדול מרגל אחרי אזרחיהן כל העת? שנכשלות פעם אחר פעם בתיאום ובשיתוף פעולה בינלאומיים? שזורקות מדי פעם מילה באו"ם בעד שת"פ, ואז עושות כרצונן בשטחיהן?

ברור שמדובר כאן בניסוי ראשון מסוגו, כזה שיכול להתאפשר רק בעולם המחובר באופן מיידי דרך רשת האינטרנט. כל חברה מסחרית שמצטרפת (וכדי להצטרף צריך לספק הוכחת שווי של מיליארד דולרים לפחות), תקבל זכות הצבעה על חוקי הפלטפורמה. חברות-הענק, לראשונה, מתאגדות ביחד תחת פלטפורמה אחת, שאמורה להתחרות במדינות, כולן. זהו האו"ם של החברות המסחריות, אבל כזה שאוכף את רצונו באופן מיידי וברור באמצעות קביעת הכללים לפיהם מתנהלת רשת ליברה.

והמדינות עלולות שלא לאהוב את זה.

אז מה הן יוכלו לעשות בנידון? כנראה שהרוב המכריע של המדינות לא יוכלו להתחרות כלכלית בליברה, או להקים לה אלטרנטיבה משלהן (סין היא כנראה יוצאת הדופן היחידה). האם הן יוכלו לשתק את ליברה באמצעות סגירת השרתים שבשטחיהן? אולי, אבל כל עוד הרשת תכלול מספיק חברות בינלאומיות, אפשר להניח שהשרתים יהיו ממוקמים בכל העולם – דבר שיחייב פעולה בינלאומית משותפת כדי לשתק את ליברה. אני עדיין מחכה ליום בו סין, ארצות הברית, רוסיה והאיחוד האירופי יחליטו במשותף שקיים איום גדול מספיק כדי לגרום להן לשתף פעולה. אולי זה יקרה, יום אחד, כתוצאה מאיום ממשמש של אסטרואיד שעומד לפגוע בכדור-הארץ. אבל האם רשת ליברה – רשת שאמורה להיטיב בסך הכל עם חיי המשתמשים – תוכל באמת לגרום לכל המדינות להחליט על שיתוף פעולה, רק כדי להפיל אותה?

איכשהו, לא נראה לי.

ועדיין, רב הנסתר כאן על הגלוי. מדינות עלולות להחליט על סנקציות כלכליות שיושתתו על חברות שמשתתפות בליברה, כדי להניא אותן מלקיחת חלק ברשת. הן יכולות להעניש חברות על הפרות-חוק שנערכו במסגרת רשת ליברה, וכך לאלץ אותן לעזוב את הרשת מחשש לתביעות-ענק.

או – שליברה תגדל מספיק מהר, מספיק חזק, כדי לשנות את הסדר העולמי. כדי להביא לכך שאם חברה אחת ברשת תקבל קנס לא-הוגן (לראיית רשת ליברה) מממשלה מקומית, הרי שהגלגל יתהפך: רשת ליברה עצמה היא זו שתעניש את הממשלה הפוגענית ותשתית עליה קנסות וחרמות עד שיסתדר העניין לשביעות רצונה.

אתם מבינים עכשיו למה האנשים שחושבים על הנושאים האלו שנים, הולכים בימים האחרונים כסהרורים ברחוב, ולוחשים לכל הסובבים אותם – "העולם השתנה לגמרי בשבוע האחרון! איך אתם לא מבינים את זה עדיין?!"

cyclone-2102397_1920.jpg

השינוי מגיע

בדרך לעתיד

יכול להיות שאני מתרגש קצת יותר מהראוי לנוכח הפוטנציאל של רשת ליברה. ייתכן שהניסוי עצום-המימדים הזה לא יצליח. למעשה, אני בטוח שהוא ייכשל בדרכים מסוימות, אבל גם אם יקרוס לחלוטין מסיבות שאיננו יכולים לנחש עדיין, הוא יקום מחדש מאפרו בשנים שלאחר מכן. רשת הבלוקצ'יין אמורה לאפשר לאנשים ולחברות להתאגד מבלי להתייחס לממשלות המקומיות ולגבולות לאומיים, וזהו כוח שיהיה קשה למדינות לעצור לאורך זמן.

יש עוד אלפי סוגיות שצריך לפתור: מה זכותם של משתמשים לפרטיות ברשת ליברה? האם מותר לחברות מתחרות להיות שותפות ברשת האחת הזו ולשתף ביניהן מידע, והאם הן בכך חשש ליצירת קרטל? האם לא כדאי שיהיו חוקי יסוד – אלו שייקבעו מראשיתה של רשת ליברה, ושלא ניתן יהיה לשנותם אלא ברוב-קולות עצום? ומי אוכף קנסות על הפרת הכללים והחוקים ברשת ליברה?

כל אלו שאלות שחשוב להעלות, ויספקו פרנסה רבה לעורכי-דין, וקרואסונים רבים בכנסים להוגי-דעות מכל הסוגים. אבל לעת עתה, אני רוצה לעצור כאן בקביעה אחת פשוטה: השבוע, כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על הכלכלה הגלובלית ועל יחסים בין חברות בינלאומיות וממשלות, התחיל להתערער.

וההמשך יבוא.

[1] https://www.wired.com/story/lawmakers-express-privacy-concerns-facebooks-libra/

[2] https://www.forbes.com/sites/danielfisher/2015/05/06/visa-moves-at-the-speed-of-money/#12a2f9a61b99

[3] https://www.sec.gov/Archives/edgar/data/1075531/000107553118000015/pcln-20171231_10k.htm#s679534D3B78B0B5C91C7CB7EEF77C506

[4] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%95%D7%93%D7%90%D7%A4%D7%95%D7%9F

[5] https://techcrunch.com/2019/06/18/facebook-libra/

עתיד המזון: שלושה תרחישים

עתיד המזון: שלושה תרחישים

"ספר לנו על עתיד המזון." ביקשו ממני נציגי חברת מזון בינלאומית גדולה, בביקור האחרון בישראל.

"אבל אני לא מבין במזון כל-כך." הודיתי. "יש לכם בוודאי אנליסטים ועתידנים תוצרת-בית, שמבינים כל מגמה שקשורה לאוכל, להעדפות תזונתיות גלובליות וכל זה. למה שלא תשאלו אותם?"

"זה נכון." אמרו. "אבל אנחנו רוצים לחשוב רחב. אנחנו רוצים לחשוב על מה שיכול להיות, ולא על מה שכבר קורה."

אז הסכמתי. הבקשה הזו, אגב, אינה יוצאת-דופן כל כך. חברות רבות מנסות לזהות מראש טכנולוגיות "מערערות" – כלומר, כאלו שמגיעות מתחומים שונים מאלו בהן החברה מתמקדת, אבל עשויים לשנות את כל המודל העסקי שלה. כך, למשל, יצרני כרכרות מתחילת המאה ה- 20 השקיעו הון תועפות (במונחים של אותם הזמנים) בשיפור הגלגלים, בהפחתת משקל העגלה, באימון עגלונים מוכשרים יותר… ואז הגיעו הרכבים הממוכנים שהפכו את העגלה לפריט מן העבר. הטכנולוגיה המערערת נראתה כמדע בדיוני – ועדיין היא ערערה עד היסוד את שוק הכרכרות והעגלות. אותו הדבר צפוי לקרות כיום גם עבור רכבי הבנזין והדיזל.

אז למה שלא יקרה גם בתחום המזון?

וכך ישבתי וכתבתי שלושה תרחישים שמתארים כיצד טכנולוגיות יוצאות-דופן יכולות לערער את שוק המזון, ולשנות לגמרי את התחום. אף אחד מהתרחישים הללו לא יתממש בדיוק כפי שאני מתאר אותו, אבל זו לא הנקודה. הרעיון כאן הוא לפתוח למנהלים את הראש, ולהראות להם – כפי שאמרו בעצמם – את מה שיכול להיות, כדי שיוכלו לבחור אם לממש עתיד זה, להתנגד לו, או להתעלם ממנו לחלוטין. אבל הבחירה, לפחות, תהיה בידיהם.

תרחיש ראשון: העיר השיתופית

"הזמנו את הגרובשבסקים לארוחת ערב חגיגית. הכנו את המנות הראשונות הבסיסיות, ואז התיישבנו כולנו מול השולחן וחיכינו. אחרי דקה הבנתי ששכחתי לפתוח את החלון. מיד נכנס פנימה הרחפן מהשוסטרים, עם הלזניה המפורסמת שהבטיחו לנו שנאהב. אחריו הגיע גם המשלוח ממשפחת גץ: חצי-כיכר לחם שום, חמה מהתנור ועם מעטה עדין של שמן זית שעדיין בעבע בעדינות. חיסלנו הכל, ובסוף שמנו את כל השאריות בכלי שנתלה מחוץ לחלון. שעה לאחר מכן, הוא כבר לא היה שם – רחפן אחר בא והעביר את המזון לנזקקים."

 

תיאור זה של עיר העתיד עשוי להישמע, ובכן, עתידני מדי, אבל אני טוען שהוא נמצא ממש מסביב לפינה, בזכות כמה התפתחויות פורצות-דרך. רובן, אגב, בתחום הבינה המלאכותית. כבר היום מעסיקה גוגל רחפנים המשנעים מזון לשכונות באוסטרליה. הרחפנים של ווינג (Wing) – חברת הבת של גוגל – טסים בין שבע בבוקר לשמונה בערב, ומביאים משלוחים מבתי הקפה ובתי העסק המקומיים[1]. הכל בפיקוח מלא מצד ממשלת אוסטרליה, וממש בחודשיים האחרונים קיבלה גוגל אישור להרחיב את המיזם לשכונות נוספות. בסוף אפריל קיבלה ווינג גם את האישור מה- FAA – רשות התעופה הפדרלית באמריקה – להטיס רחפנים דומים גם בשטח ארצות הברית[2].

Customers who took part in Wing's drone delivery test program in Virginia approach their package after it was dropped on their lawn.

הרחפן של חברת הבת של גוגל, ווינג. עושה כבר משלוחים בשכונות, וקיבל אישור לכך מרשות התעופה הפדרלית בארצות הברית. מקור: ווינג.

הרחפנים של ווינג אינם אוטונומיים, אבל זה רק שלב ביניים. כפי שהרכבים על הכבישים מתחילים להפוך לאוטונומיים, כך גם רחפנים הופכים לאוטונומיים. מדובר בעניין של שנים ספורות בטרם נראה רחפנים רובוטיים מעל שמי הערים – לפחות במדינות בהן המחוקק יאפשר זאת. זמן קצר לאחר מכן, הם יתחילו להתממשק עם הרובוטים האחרים בערים – כלומר, עם הרכבים ללא-נהג. הם יתפסו טרמפים על גגות הרכבים האוטונומיים כדי לחסוך בדלק ולצמצם את הסיכון לתאונות. הם יוכלו להחליף משלוחים זה עם זה בתחנות ממסר בכל רחבי העיר, או אפילו באוויר.

באופן מפתיע, העלות להקמת צי שכזה של רובוטים באוויר ועל הקרקע אינה אמורה להיות גבוהה (ביחס לתשואה שתגרוף החברה שתפעיל אותם, לפחות), מכיוון שאין כמעט צורך בתשתיות חדשות שיתמכו ברובוטים, או ברכישת שטחי קרקע בעיר. תחנות הרחפנים ימוקמו, פשוט, על גגות הבתים הקיימים. הרחפנים עצמם יוכלו להביא את המשלוחים לכל חלון, או לקופסה ייעודית על גג הבית, כך שלא יהיה אפילו צורך בהקמת מערך של סניפים שיקלטו את המשלוחים.

לפיתוח זה בפני עצמו יש השלכות מרתקות. בשלב הראשון, משלוחים יוכלו להגיע מכל מסעדה ומכל בית קפה בקלות ובעלות מינימלית. אבל זוהי רק ההתחלה, מכיוון ששינוע זול מספיק פותח את הדלת גם עבור 'בתי עסק' קטנטנים. אם אני מכין כיום לזניה מעולה, ומפרסם אותה בפלטפורמה למכירת מנות מזון, אני צריך להוסיף כמה עשרות שקלים למימון המשלוח. בעלות כזו, אין שום היגיון ב- 'שיתוף' מזון בין יצרנים זעירים לצרכנים. אבל אם אני יכול לשגר את הלזניה האמורה בדולר אחד בלבד (העלות המובטחת, בסופו של דבר) לכל יעד בעיר, הרי שמודלים חדשים של שיתוף מזון הופכים להיות אפשריים. ומכיוון שכמעט כל משפחה כיום מייצרת כמויות גדולות של מזון מעובד בצורת מרקים, שניצלים, לזניות, סלטים ומה-לא – למה שלא נרצה לשתף (בחינם, במחיר עלות או ברווח קטן) את יצירותינו עם כל יתר תושבי העיר?

מתי כל זה יכול להתממש? כבר בעשור הקרוב. טכנולוגיות הרובוטיקה עדיין צריכות להתפתח בשנים הקרובות, אבל מהרגע שהן יאפשרו את מודל השינוע החדש, הוא ימומש באופן כמעט מיידי.

תרחיש שני: העיר המזינה את עצמה

"הגרובשבסקים לא מוכנים לחזור יותר, אחרי שגילו את האמת אודות הארוחה האחרונה. השתמשנו בירקות אורגניים – וכולם יודעים שגידולים אורגניים מזהמים את הסביבה, ומפיקים ירקות באיכות נמוכה יותר ועם חשש גדול יותר למחלות מירקות עירוניים. הבטחתי להם שהתקלה לא תחזור על עצמה. מהיום, אנחנו משתמשים רק בירקות מחוות-הענק העירונית, שמגיעים אלינו במשלוח ישיר מדי בוקר. ולגבי הבשר, אני יכול לומר בכנות שמשפחתנו לא פגעה אפילו בפרה אחת בשנה האחרונה. לא צריך כבר פרות, עכשיו שאפשר לגדל בשר במעבדות – ולשלוח אותו ישירות ללקוח."

 

בתרחיש השני מתחולל שיפור דרמטי בטכנולוגיות שמאפשרות לגדל מזון בתוך העיר עצמה, בחוות עירוניות. אלו מבנים גדולים בעלי קומות רבות, המשמשים לגידול ירקות ופירות. הרעיון כבר עתיק, אך מעולם לא הצליח באופן מסחרי. עד היום, העלות הגדולה ביותר בחוות עירוניות הייתה כוח העבודה האנושי, עד כדי כך שמאט ליוטה מחברת פודפוניקס הצהיר כי – "אנשים הם הבעיה"[3]. ובכן, הבעיה מתחילה להיפתר בזכות – איך לא – הבינה המלאכותית. רובוטים משוכללים, חמושים ביכולות ראייה, ריח (כלומר, חישה של מולקולות שבאוויר) ומגע עדין מתחילים לחולל בתחום מהפכה כבר היום.

אנו רואים חברות הזנק של חוות עירוניות מתחילות לעשות שימוש בטכנולוגיות הללו כדי להתייעל. חברת פלנטי (Plenty), למשל, גייסה בשנה האחרונה מאתיים מיליון דולרים להקמת סדרה של חוות עירוניות. הצמחים גדלים בחוות העירוניות על גבי עמודים בגובה שבעה מטרים, על מצע המיוצר בעיקר מבקבוקי פלסטיק ממוחזרים. אין עפר בשום מקום או שלב במערכת, וזהו יתרון גדול מאחר ועפר מכניס אי-ודאות לתהליך הפקת המזון. אי אפשר לדעת איזה רכיבים הוא מכיל, לטוב או לרע, ובהתאם גם לא ניתן לדעת מה יהיה דינו של הצמח שיגדל מתוך העפר. בחווה האורבנית לא צריך להתמודד עם שאלות של איכות עפר או הגנה מפני מזיקים. כל הצמחים גדלים באופן הטוב ביותר – לפחות בתיאוריה.

החווה העירונית של חברת Plenty, מבפנים. ללא צורך בקוטלי חרקים, או בהתמודדות עם מחלות צמחים. כל צמח – מושלם (בתיאוריה).

בחוות העירוניות של פלנטי, כמו גם של חברות אחרות, מנסים להעביר מטלות רבות ככל האפשר לידי הרובוטים. כיום עיקר עבודת הרובוטים היא לשנע את הצמחים ממקום למקום ברחבי החווה כדי לאפשר להם לגדול בצורה טובה יותר. חברת Iron Ox מפתחת חווה עירונית אוטונומית לגמרי, המסוגלת לפעול ללא מגע יד אדם. הרובוטים בחווה שותלים את הצמחים, מטפלים בהם וקוצרים את היבול בסוף התהליך[4]. החברה כבר החלה למכור את מוצריה בקליפורניה[5].

חשוב להבהיר שנכון להיום, החוות העירוניות עדיין אינן מסוגלות להתחרות עם החוות המסורתיות. אבל הן יתייעלו – הרובוטים יהפכו להיות משוכללים יותר, והחיישנים ונורות ה- LED יהפכו לזולים יותר – והחווה כולה תשתכלל כך שהצמחים יגודלו בצורה האופטימלית. החברות בתחום מבטיחות גדולות ונצורות – פלנטי טוענת שהיא יכולה להפיק פי 350 יבול מדונם אדמה, בשימוש באחוז אחד בלבד מכמות המים הנדרשת. כדי להתייחס לטענות הללו בחשדנות, בין היתר מכיוון שכרגע ההתמקדות המרכזית היא רק ב- greens – כלומר, בצמחים שאנו אוכלים את עליהם, כחסה, תרד, קייל ואחרים. יידרש עוד זמן עד שהחוות העירוניות יעברו גם לגידול ירקות ופירות אחרים. אבל גם זה עוד יקרה.

וכשזה יקרה, יהיה מי שיקנה את הסחורה העירונית הזו, מכיוון שאנשי הערים משתוקקים למזון הטרי והבטוח ביותר. כפי שהסביר כריס מיכאל, מוצרי המזון המגיעים מהחוות העירוניות –

"… לא גודלו בשדה לא-ידוע כלשהו, בשימוש בכימיקלים לא-ידועים. לא טיפלו בהם אנשים לא-ידועים, והם לא שונעו למאות אם לא אלפי קילומטרים, כדי לשבת על המדפים למשך זמן לא-ידוע".

החוות העירוניות אמורות לשבת בפאתי העיר או במרכזה, להפיק את המזון בצורה השקופה ביותר האפשרית – כל חלק בתהליך מפוקח אוטומטית – ולשנע אותו למרכולים או לבתי הלקוחות תוך שעות ספורות מרגע קטיפתו. הצרכנים לא יצטרכו לקבל סחורה שטיילה במטוסים ובמשאיות שבוע או יותר עד שהגיעה אליהם. הם יקבלו את הירקות באופן כמעט-מיידי, ומי יודע – אולי אפילו יקבלו משלוח ישיר מהחווה העירונית באמצעות הרחפנים מהתרחיש הקודם.

וזוהי רק ההתחלה.

הייצור העירוני

לא רק ירקות יופקו בחוות עירוניות. גם בשר מכל הסוגים. אני לא מתכוון רק לבשר מעבדתי, למרות שכולם כבר שמעו על הפוטנציאל הגדול שטמון בבשר המגודל ללא תרנגולות או פרות. תחום זה עדיין לא הגיע לכדי יישום תעשייתי, אבל כבר היום יש חוות עירוניות לייצור בשר. הוא פשוט קצת שונה מהבשר שאנו מכירים, מכיוון שהוא מופק, ובכן, מחרקים.

חוות החרקים הגדולות ביותר בעולם נמצאות כיום בסין. מתוכן, החווה הגדולה ביותר ממוקמת בעיר שיצ'אנג, ומפיקה שישה מיליארד מקקים מדי שנה. קראתם נכון – שישה מיליארד. החווה היא למעשה בניין גדול – בערך בגודלם של שני מגרשי כדורגל – ומנוהלת על-ידי בינה מלאכותית מתקדמת. המקקים נהנים מתנאים אופטימליים בזכות ההשגחה המתמדת לה הם זוכים מצד הבינה המלאכותית. וכך, על כל מטר רבוע 'מייצרת' החווה האוטומטית כמעט 300,000 מקקים[6].

Image result for bug playground kit

חוות חרקים: כמו זו, אבל קצת יותר גדולות. מקור: וולמארט.

בסופו של דבר, המקקים נטחנים ומשמשים להפקת קמח בשר להאכלת בעלי-חיים, או לייצור תכשירים טבעיים למיניהם. התחום רווחי במיוחד, וחוות מקקים חדשות נפתחות בסין כל העת[7]. כמובן, אירועים לא-צפויים עלולים תמיד לקרות, כפי שאירע ב- 2016 כאשר חבלה בחוות המקקים בג'יאנגסו הובילה לבריחתם של מיליון מקקים לשכונות שמסביב לחווה.

לא רק מקקים מופקים בחוות עירוניות. גם חרגולים וחרקים אחרים יכולים להיות מגודלים בערים, וקיימות אפילו תכניות – ברמת הקונספט בלבד כרגע – להוסיף חוות חרקים עירוניות לשטוקהולם וללונדון, שיספקו את כל צרכי הבשר של האזרח הממוצע באותן ערים: בערך 48.5 קילוגרמים של בשר בשנה.

תמונת קונספט של חוות חרקים שאמורה לספק די בשר לכל תושבי לונדון. מקור: משרד האדריכלות Belatchew

לא חסרות התנגדויות, כמובן. רוב תושבי העולם המערבי לא מעוניינים לאכול חרקים לארוחת הצהריים. אלא שלעומתם אפשר להביא יותר משני מיליארד אנשים ממדינות המזרח הרחוק, שדווקא מחשיבים חרקים למעדן. מדובר בעיקר בתפישה הקולינרית של תושבי המערב, וזו יכולה להשתנות בקלות עם הזמנים. כדאי לזכור דוגמה מההיסטוריה: הסושי – המכיל דג נא – נתפש בעבר כמאכל 'מגעיל' בעיני אנשי המערב. היום, ילדים בתל אביב אוכלים אותו מרצונם החפשי בדרך חזרה מבית הספר. לא בלתי-אפשרי שכך יקרה גם לחרקים, במיוחד אם אלו לא ייאכלו בצורתם הטבעית (לאחר טיגון ותיבול), אלא ייטחנו וייתווספו למנות בשריות רגילות כ- 'קמח בשר' עשיר בחלבונים.

בסופו של דבר, משמעות ההתפתחויות הללו היא שערים יהפכו יותר ויותר ליצרניות מזון. למגמה הזו יש השפעה עצומה, כמובן, על החקלאים, הרפתנים ותעשיית המזון בכללותה.

סיכום

שטחתי ברשומה זו שני תרחישים אפשריים לעתיד המזון, שעשויים להתממש כבר בעשר השנים הקרובות. שניהם תרחישים אופטימיים, מכיוון שהעברת ייצור המזון לעיר, ושיתוף מהיר של המצרכים והמוצרים, מאפשרים להפחית את האנרגיה המעורבת בתהליכי ייצור המזון ושינועו, לעשות מיחזור מלא לפסולת ולשאריות המזון, ולהקטין את ההסתמכות על שטחי גידול ומרעה – שבאים על חשבון היערות ומשחררים כמויות גדולות של זיהום סביבתי.

אבל בהתחלת הרשומה כתבתי שיצרתי שלושה תרחישים. מהו, אם כך, התרחיש השלישי?

את זה אשאיר לכם לנחש. יהיה מעניין לשמוע כיצד אתם סבורים שתעשיית המזון עשויה להיות מושפעת מהטכנולוגיות המפציעות והמערערות הבאות עלינו לטובה.

[1] https://www.theverge.com/2019/4/9/18301782/wing-drone-delivery-google-alphabet-canberra-australia-public-launch

[2] https://www.bloomberg.com/news/articles/2019-04-23/alphabet-s-drone-delivery-business-cleared-for-takeoff-by-faa

[3] https://medium.com/bright-agrotech/9-reasons-why-vertical-farms-fail-244deaecd770

[4] https://www.cnbc.com/2018/10/02/start-up-iron-ox-created-a-farm-run-entirely-by-robots.html

[5] https://www.theverge.com/2019/5/2/18526590/robot-farming-startup-iron-ox-california-leafy-green-bianchinis

[6] https://www.scmp.com/news/china/society/article/2142316/giant-indoor-farm-china-breeding-six-billion-cockroaches-year

[7] https://www.latimes.com/world/la-fg-c1-china-cockroach-20131015-dto-htmlstory.html