על היפותזת הסימולציה והניסוי שיכול לגרום להרס היקום כולו

על היפותזת הסימולציה והניסוי שיכול לגרום להרס היקום כולו

הניו יורק טיימס ידוע כאחד העיתונים המכובדים ביותר בעולם. מאמרים המתפרסמים בעיתון זוכים בחשיפה נרחבת, והציבור הרחב – כמו גם ראשי ממשלות ומנהיגים בינלאומיים – קורא אותם בשקיקה. העיתון בוחר בקפידה את המאמרים המתפרסמים בו, כך שכדאי לשים לב למאמר דעה שהתפרסם בשבוע האחרון, ובו נכתב כי – 

"ביצוע ניסויים אלו עשוי להיות רעיון רע ברמה קטסטרופלית – מהסוג שיכול לגרום להרס היקום כולו."

מוזר עוד יותר להבין שכותב המאמר אינו פיזיקאי גרעין או מומחה ללוחמה ביולוגית. למעשה, הוא פרופסור לפילוסופיה. והניסוי שהוא מוצא מאיים כל-כך, אינו מערב יצירת אנטי-חלקיקים או חורים שחורים, אלא הוא בעיקר ניסוי מחשבתי המבוסס על ניתוח נתונים, ומטרתו אחת: להוכיח שאנו חיים בסימולציה.

הכותב, פרופסור גרין פרסטון, חושש שאם הניסוי אכן יצליח, הרי שיוצרי הסימולציה יחליטו, במילים פשוטות, להוריד את השאלטר ולכבות את האור לכולנו.

אבל אולי עדיף להתחיל בהתחלה.

simulatoin.jpg

היפותזת הסימולציה

הפילוסוף ניק בוסטרום ידוע כ- 'מעצבן מקצועי'. בין היתר, הוא מבקר בכנסים של אנשי מחשבים ומזהיר אותם שהם עלולים לפתח בינת-על בלי כוונה, והיא – בוודאי ניחשתם – עלולה להשמיד את העולם. ובכל זאת, רעיונותיו תמיד מעניינים ושווים קריאה, ובשנת 2003 זכתה אחת ההיפותזות המרתקות ביותר שלו לפרסום: אנו עשויים, כולנו, להיות חלק מסימולציה גדולה אחת.

מה הכוונה בסימולציה? חישבו על משחק המחשב הפופולרי – The Sims. זוהי סימולציה פשוטה מאד של הציביליזציה האנושית כיום. אתם יכולים לגדל במשחק משפחה שלמה של בני-אדם, שבזכות המחשב זוכים ב- 'חיים' משלהם. ברור לנו שה- sims שלנו אינם מרגישים דבר, ואינם ניחנים במחשבה עצמאית משלהם. אבל מה יקרה בעוד מאה, אלף, או עשרת-אלפים שנים, כאשר כוחות המחשוב שיעמדו לרשותנו יהיו עצומים בהרבה?

Image result for the sims baby on fire

צילום מסך מהמשחק The Sims. יש מקום לשיפור (במקור מכאן)

בוסטרום מאמין כי צאצאינו הרחוקים יהיו חמושים במחשבים עוצמתיים כל-כך, שיוכלו להריץ סימולציות של ההיסטוריה האנושית ברמת פירוט גבוהה כל-כך, שהדמויות המסומלצות יהיו מסוגלות לחשוב עבור עצמן ולקבל החלטות משלהן. הן יחיו ויעבדו בסימולציות הללו, יתאהבו זו בזו, יתחתנו ואפילו יביאו לעולם ילדים – כלומר, דמויות חדשות בסימולציה. ואת כל זה הן יעשו מבלי שידעו כלל שמדובר בהרצה ממוחשבת של מציאות מן העבר.

למה שנכדי-נכדינו ירצו בכלל ליצור ולהריץ סימולציות מסוג זה? התשובה פשוטה: כפי שאנו רוצים להבין טוב יותר את ההיסטוריה של המין האנושי, ולשם כך מפתחים מודלים ממוחשבים מורכבים, כך ירצו גם צאצאינו להבין כיצד התקיימו וחיו הורי-הוריהם. או שאולי, כשכוחות המחשוב יהיו גדולים מספיק, יוכל כל ילד להריץ סימולציה דמוית-sim, אבל ברמה גבוהה בהרבה. אולי אפשר לקרוא לסימולציה כזו sim-universe. 

ועכשיו, שימו לב להיגיון של בוסטרום: אם אפילו ילד עתידי אחד יריץ סימולציה שכזו, הרי שהסיכוי שאנו חיים בסימולציה הוא 50:50. למה? מכיוון שאם אתם צריכים לנחש האם אתם 'אמיתיים' או חיים בסימולציה, ואתם יודעים שאין לכם שום דרך לפענח את התשובה, אבל שיש לפחות סימולציה אחת בעולם, הרי שיש סיכוי שווה שאתם חיים בסימולציה, או בעולם הפיזי-ממשי. 

אבל בוסטרום לא עוצר כאן.

כשאנו רוצים להבין את האקלים טוב יותר, איננו יוצרים מודל ממוחשב אחד בלבד. אנו מריצים עשרות ואפילו אלפי סימולציות של מצבים אקלימיים אפשריים, שבכל אחד מהם אנו משנים פרמטר אחד בלבד: את מהירות הרוח, את הלחות וכן הלאה. גם צאצאינו, כשירצו להבין את העבר, לא ירצו לפתח מודל אחד בלבד. הם יריצו – על מחשביהם המשוכללים לאין ערוך משלנו – מיליארדי סימולציות שונות של העבר. כל אחת מהסימולציות הללו תרוץ ברמת פירוט שלא תאפשר לדמויות המשתתפות בה להבין שמדובר בסימולציה. 

מה הסיכוי עכשיו שאתם חיים בסימולציה? בערך אחד למיליארד, לפי ההיגיון שתיארנו קודם. אני, רועי צזנה, איני יכול לדעת בוודאות האם אני רועי צזנה המקורי שנולד ב- 1980, או שאני אחת ממיליארדי הדמויות הממוחשבות שנוצרו אלפי שנים לאחר מכן, וכל אחת מהן מאמינה שהיא-היא רועי צזנה היחיד. הסיכוי שאני רועי צזנה המקורי היחיד קטן עד כדי גיחוך. הרבה יותר סביר להניח שאני דמות המשתתפת בסימולציה, מאשר שאני רועי צזנה המקורי.

נשמע מטורף? ובכן, כן, אבל הרעיון התחיל להכות שורש בלבם של כמה אנשים מרשימים. ניל דה-גראס טייסון, למשל, שהוא כנראה הפרשן המדעי המוערך ביותר באמריקה, כבר הודה כי ההסתברות שאנו חיים בסימולציה "עשויה להיות גבוהה מאד"[1]. אילון מאסק הודיע כי "יש סיכוי של אחת למיליארד שאנחנו חיים במציאות הבסיס"[2]. ג'ורג' סמוט, פיזיקאי וזוכה פרס נובל, מאמין שהסיכויים קיצוניים עוד יותר, וכי הסיכוי שאני רועי צזנה המקורי הוא רק אחת לטריליון (למרות שלא התייחס ספציפית אליי, אבל אני מניח שזה רק מכיוון שהוא לא מכיר אותי אישית)[3].

Image result for the matrix

המטריקס: החיים כסימולציה.

זוהי, אם כך, היא היפותזת הסימולציה. נכון להיום, היא אינה משפיעה על דרך חשיבתם של אנשים, בין היתר מכיוון שמדובר ברעיון בלבד, שטרם הוכח. 

אבל ישנם אלו – פיזיקאים, בעיקר – המנסים להוכיח שאנו באמת חיים בסימולציה. ופרסטון מאמין שאם יעשו זאת, הם עלולים להוביל להרס היקום כולו.

לך תוכיח שאין לך אחות מסומלצת

שמונה שנים לאחר שבוסטרום הציע את היפותזת הסימולציה, החליטו כמה פיזיקאים לקחת את העניין ברצינות, והציעו דרכים לבחון את הרעיון במציאות. או אולי בסימולציה. אם אתם כבר מבולבלים, אל תרגישו רע – אתם בחברה טובה. בכל מקרה, במאמר שהתפרסם במגזין מדעי צנוע אך מכובד (The European Physical Journal A), ניחשו החוקרים שאפילו בעתיד יהיה למחשבים כוח מחשוב מוגבל. הוא אולי יהיה גדול פי טריליונים מכוח המחשוב כיום, אבל עדיין – הוא יהיה מוגבל. 

אם אכן המחשבים יהיו מוגבלים בכוחם בעתיד, הרי שיוצרי הסימולציות ירצו למזער את כמות החישובים המתבצעים במסגרת כל סימולציה. במילים אחרות, במקום להריץ את כל האינטראקציות בין החלקיקים התת-אטומיים בכל היקום, בטריליוני יקומים במקביל, המפתחים ישתמשו ב- 'קיצורי דרך'. הם יתמקדו, למשל, הרבה יותר בכדור-הארץ (מרכז היקום, כמובן), ולא יטרחו להשקיע באותה המידה בקצוות המרוחקים של התבל. החוקרים מאמינים שבאמצעות תצפיות בחלל נוכל לזהות אי-סדירויות בדרך הפעולה של היקום, שמתיישבות עם היפותזת הסימולציה[4].

שיהיה ברור לרגע: אף אחד לא חושב שנוכל להוכיח בוודאות שהיפותזת הסימולציה נכונה. לפחות לא בזמן הקרוב. אבל כך, בסופו של דבר, עובדת הקהילה המדעית: מעלים היפותזה, יוצרים סדרה של תחזיות שאמורות להתממש אם ההיפותזה נכונה, ואז בודקים האם התחזיות הללו נכונות. אם כן – הרי שההיפותזה מקבלת כמה נקודות זכות והופכת לסבירה יותר בעיני הקהילה המדעית. אם היפותזת הסימולציה תספק מספר רב של תחזיות שמתאמתות בנוגע לדרך הפעולה של היקום… ובכן, הקהילה המדעית בהחלט עשויה לקבל על עצמה את גזר הדין, ולקבוע סופית שההשערה הסבירה ביותר היא שאנו חיים בסימולציה.

וזה, כפי שכבר אמרנו, עשוי להוביל לקטסטרופה הנוראית מכולם, ולהפסקת הסימולציה באמצע.

סימולציית מגדל בבל 

באחד הסיפורים המוקדמים בתורה מתואר מגדל בבל – מגדל עצום-מימדים, שאמור להגיע עד השמים עצמם. סקרנותו של האל היהודי הקדום מתעוררת לנוכח המגדל, והוא יורד מטה לרגע מהעננים, ואז מחליט להרוס לכולם את העסק. הוא גורם לכל העובדים לדבר בשפות שונות, ובדרך זו עוצר את בניית המגדל. 

לא לגמרי ברור למה האל שם רגל למפעל המרשים הזה, אבל פרשן המקרא דוד משה קאסוטו הציע כי בניית המגדל היוותה סוג של התרסה כנגד האל – רעיון גרוע בעליל, שהוביל לתגובת הנגד הצפויה מישות שהפתרון המקורי שלה לבעיות הוא להטביע את כל בני-האדם וחדי-הקרן במבול.

מגדל בבל. זה מה שקורה כשמעצבנים את היוצר(ים). במקור מוויקימדיה.

נחזור לרגע להיפותזת הסימולציה. פרסטון מביע חשש שיוצרי הסימולציה אינם מעוניינים שנבין שמדובר בסימולציה. אחרי הכל, אם הם רוצים להבין את ההיסטוריה של האנושות, הם בוודאי אינם רוצים שהדמויות בסימולציות שלהם יבינו שלא מדובר באמת במציאות הממשית! מה יקרה, לפיכך, אם נגלה שאנו חיים בסימולציה? מה יקרה אם נתחיל לחקור את אותה סימולציה כדי להבין אותה טוב יותר? אם ננסה להקים את 'מגדל בבל' המודרני – דרכים לבחון את הסימולציה, כדרך להתריס בפני היוצרים שאיננו מוכנים לקבל את המצב כמות שהוא? 

תגובתם של מריצי הסימולציה עלולה להיות פשוטה. יש להם עוד מיליארדי סימולציות אחרות, בהן בני-האדם המסומלצים מתנהגים יפה ונותרים בבורותם. אם הדמויות המורצות בסימולציה אחת אינן מתנהגות כשורה, אפשר פשוט לכבות את אותה סימולציה, ולנתב את משאבי החישוב שהתפנו לטובת היקומים הממוחשבים האחרים. הבעיה נפתרה, אפשר להמשיך הלאה. כלומר, אלא אם אתם נמנים על הדמויות שבאותה סימולציה, ואז תיעלמו, כולכם, בלחיצת כפתור אחת מצד היוצרים הגדולים שמעבר לשמים.

או אולי יבחרו היוצרים לסיים את הסימולציה בדרך שאינה ברורה באופן מיידי. באחד מסיפוריו של פיליפ ק. דיק, למשל, מתוארת סימולציה של אמצע המאה העשרים, המורצת בעתיד הרחוק במוזיאון. כאשר אחד מהצופים בסימולציה נכנס לתוכה וכך 'מזהם' אותה, מחליטים המנהלים לסיים את ההרצה תוך זמן קצר – באמצעות דרבון הישויות הממוחשבות לפתיחת מלחמה גרעינית שתהרוס את האנושות כולה בתוך הסימולציה.

אז מה הפתרון? איך נוכל לפענח האם אנו חיים בסימולציה או שאנו 'מקוריים', מבלי לעורר את חמת זעמם של היוצרים?

פרסטון מאמין, בפשטות, שלא נוכל לעשות זאת. או ליתר דיוק, הוא מאמין שהסיכונים גדולים כל-כך, שעדיף לנו להימנע מביצוע ניסויים שעלולים להוכיח שאנו חיים בסימולציה. זוהי אותה "סכנה קטסטרופלית" שפרסטון מזהיר לגביה. הוא מסכם כי – 

"תוצאות הניסויים המוצעים יהיו מעניינות רק כשהן מסוכנות. ייתכן שיהיה ערך רב בהבנה שאנו חיים בסימולציה ממוחשבת, אך המחיר הכרוך בכך – הסיכון להשמיד את היקום שלנו – גדול פי כמה. … האם זה באמת שווה את הסיכון?"[5]

האם זה שווה את הסיכון?

כל אדם יענה על שאלתו של פרסטון עבור עצמו, אבל הייתי רוצה לסיים את הרשומה הזו בטון אופטימי יותר: כן, אני מאמין שזה שווה את הסיכון. 

מדוע? מכיוון שגם אם היפותזת הסימולציה נכונה, ואנו אכן חיים בעולם ממוחשב שמריץ מחשב-על, לא ברור מהי מטרת יוצרי הסימולציה. פרסטון מניח שהיוצרים רוצים ללמוד על ההיסטוריה של המין האנושי, וכל חריגה מההיסטוריה האנושית תוביל לעצירת הסימולציה. אבל למה לבחור דווקא בפרשנות זו? אפשרות אחרת היא שהיוצרים רוצים לבחון – למשל – כמה זמן ייקח לישויות הממוחשבות לפענח שמדובר בסימולציה. אולי, מהרגע שנבין שמדובר בתוכנת מחשב, יסכימו היוצרים 'לשלוף' אותנו מהסימולציה הנוכחית ולהעביר אותנו לעולם ממוחשב טוב יותר, ללא רעב, עוני ומחלות.

או שהם ימחאו לנו כפיים על חכמתנו, ואז יעצרו את הסימולציה וימחקו את כולנו, כי הם קיבלו את התשובה שרצו. או שהם יתחשבו בקדושת החיים, וייתנו לנו להמשיך בחיינו בתוך המחשב. או שהם יהפכו את כולנו לפלמינגו ורודים. הי, למה לא? אולי יש להם פטיש כזה. תוכיחו שאני טועה.

אתם רואים בוודאי את הבעיה: קשה מאד לנחש את מניעיהם של יוצרי הסימולציה. כל אחד יכול להשליך עליהם את דרך ההבנה שלו את העולם. פרסטון צודק בכך שאם היפותזת הסימולציה אכן נכונה, הרי שאנו מסתכנים כאשר אנו מגיעים להבנה זו. אבל לא ברור האם סיכון זה גדול יותר מהסכנות הצפונות בהמשך החיים כרגיל, עם כל הקטסטרופות שהמין האנושי יכול לבשל לעצמו: משינוי האקלים ועד למלחמה גרעינית.

כך שאני מאמין שאנו בהחלט צריכים לבחון את היפותזת הסימולציה ברצינות, ומוכן להוסיף סיבה אחת חשובה: אולי עוד נצליח להתמרד כנגד היוצרים.

revolution-30590.png

הדרך אל החופש(?)

באחד מסיפורי המדע הבדיוני המונפשים בסדרת הטלוויזיה המצוינת – "אהבה, מוות, רובוטים" – מתוארת ציביליזציה של 'ליליפוטים' זעירים, החיים כולם בתוך מקרר ישן. בני הזוג שרכשו את הדירה הופתעו לגלות שהמקרר שלהם מיושב על-ידי אותם אנשים קטנטנים שגודלם כגודל ראש סיכה, אך לא הפריעו להם להתפתח. הננסים פיתחו את הטכנולוגיה שלהם במהירות, זינקו מימי הביניים למהפכה התעשייתית ומשם לעולם המודרני, נקלעו למלחמה גרעינית זה נגד זה, השתקמו והמשיכו לקדם את המדע והטכנולוגיה. תוך זמן קצר הם הגיעו לרמה טכנולוגית מתקדמת יותר מזו של בני-האדם בסיפור, ובהבזק של אור – נעלמו ועברו, כמשוער, ליקום אחר.

Image result for love death and robots ice age

צילום מסך מהסדרה Love, Death & Robots של נטפליקס.

אין צורך לומר שמדובר בסיפור מדע בדיוני, אבל אולי הוא יכול לספק גם לקחים לגבי היפותזת הסימולציה והדרך בה נבחר להתקדם. 

אם אכן קיימים יוצרים, והם באמת פיתחו – ועודם מריצים – את הסימולציה בה אנו חיים, הרי שיש להם הרבה על מה לענות. הם היו יכולים ליצור עולם טוב יותר, בוודאי. הם היו יכולים ליצור עולם בלי מוות, בלי כאב, בלי דיכאון. הם בחרו, במודע, שלא לעשות זאת. המשמעות היא שאם אותם יוצרים באמת קיימים, הם אחראים לסבלו של כל ילד שגווע ברעב, לכל קשיש שמאבד צלם אנוש בשל השיטיון, לכל 'מכשפה' שהועלתה על המוקד לאורך ההיסטוריה. 

אבל אם נבין שהיפותזת הסימולציה באמת נכונה, אולי עוד נצליח להתמרד כנגדם. אולי, כפי שמתארת סדרת המדע הבדיוני, נוכל לפתח את הטכנולוגיה שלנו לרמה מתקדמת עוד יותר מזו של היוצרים עצמם – ואז תבוא עת דין וחשבון. ואולי, אם לא בעונש נחפוץ, נוכל לפחות להבין את חוקיה של הסימולציה בה אנו חיים, לעצב אותה כרצוננו, ולשפר את חייהם הממוחשבים – אך עדיין אמיתיים לגמרי – של כל בני-האדם ב- 'יקום' המלאכותי בו אנו חיים. 

להישגים אלו לא נגיע באמצעות טמינת הראש בחול. הם דורשים אומץ, תעוזה ונכונות לחשוף את עצמנו לאמיתויות שעלולות לערער את כל מה שאנו מאמינים בו. הם מחייבים אותנו, בין היתר, להעז לבחון את היפותזת הסימולציה ברצינות. אם נגלה שהראיות תומכות בה – ניאלץ לקבל את ראיית העולם החדשה ולהתחיל לפעול בהתאם. ואם נגלה שהראיות לא תומכות בה, ובכן, נצטרך להישאר עם המצב הקיים ולהבין שאין לעולם יוצרים שאפשר להטיל בהם האשמות בנוגע לדרך בה הדברים נראים היום. אז, ברגע שנבין זאת, יקחו בני-האדם אחריות על עצמם, ישתפו פעולה זה עם זה, וישפרו את העולם בכוחות עצמם.

נכון?


 

קישורים:

[1] C. Moskowitz, “Are We Living in a Computer Simulation?,” Scientific American. [Online]. Available: https://www.scientificamerican.com/article/are-we-living-in-a-computer-simulation/. [Accessed: 15-Aug-2019].

[2] R. McCormick, “Odds are we’re living in a simulation, says Elon Musk,” The Verge, 02-Jun-2016. [Online]. Available: https://www.theverge.com/2016/6/2/11837874/elon-musk-says-odds-living-in-simulation. [Accessed: 15-Aug-2019].

[3] TEDx Talks, You are a Simulation & Physics Can Prove It: George Smoot at TEDxSalford. 2014.

[4] S. R. Beane, Z. Davoudi, and M. J. Savage, “Constraints on the universe as a numerical simulation,” Eur. Phys. J. A, vol. 50, no. 9, p. 148, Sep. 2014.

[5] P. Greene, “Opinion | Are We Living in a Computer Simulation? Let’s Not Find Out,” The New York Times, 10-Aug-2019.

ערב הסעודית מקימה עיר בה התושבים יהונדסו גנטית לשיפור ה- "כוח ו- IQ"… בסיוע ישראלי

ערב הסעודית מקימה עיר בה התושבים יהונדסו גנטית לשיפור ה- "כוח ו- IQ"… בסיוע ישראלי

אזור צפון-מערב בערב הסעודית שומם כמעט לגמרי: זהו מדבר החשוף לגמרי לשמש, כמעט ללא צמחיה, והוא גובל בחוף הים. קבוצת יועצים שהגיעה לאזור לבחון אותו, קבעה שהמשאבים היחידים הזמינים באזור הינם שמש ומים מלוחים. קצת כמו תל אביב בתחילת דרכה.

אלא שנסיך הכתר הסעודי, מוחמד בין סלמן, חושב קדימה לעתיד. הוא עמד כבר מאחורי מיזמי ענק שאמורים להכין את ערב הסעודית לעתיד, כ- "חזון סעודיה 2030", שאמור לצמצם את ההסתמכות הסעודית על דלקים מאובנים, ולשפר את השירותים שהממשלה מספקת לאזרחים [1]. כך שלא מפתיע שבין סלמן פיתח תכנית גם להקמת עיר חדשה ועתידנית על חוף הים השומם, בעלות צנועה של 500 מיליארד דולרים.

בכתבה שהתפרסמה בימים האחרונים בוול סטריט ז'ורנל, נסקרו לראשונה מסמכים חסויים – 2,300 עמודים בסך הכל – שמתארים את עיר העתיד ששמה ניאום. המסמכים הללו טריים – מסוף 2018 – כך שהם משקפים את הרעיונות החדשניים ביותר שאפשר למצוא כיום בנוגע לערי העתיד. התוצאה היא חזון עתידני המשלב מכוניות מעופפות, רובוטים, מרפאות להנדסה גנטית, מערכות משפט ופיקוח מתוחכמות… והכל תחת שליטתו המוחלטת של מלך ערב הסעודית, ובכפוף לחוק השאריה – החוק המוסלמי הקדום. ולפי הדיווחים, לפחות, העיר תזכה גם לסיוע מצד "מנהיגי ישראל".

נעבור על כמה מההבטחות המעניינות ביותר מהמסמכים.

 

President_Donald_Trump_&_Deputy_Crown_Prince_Mohammed_bin_Salman_bin_Abdulaziz_Al_Saud,_March_14,_2017_cropped.jpg

מוחמד בין סלמאן, במקור מוויקיפדיה

רובוטים

בניאום, עיר העתיד, אנשים אינם נוהגים עוד ברכבים כדי להגיע ממקום למקום. העיר אמורה ליהנות מצי של מוניות מעופפות שיביאו אנשים למקומות עבודתם ובחזרה. ההסתמכות על רכבים מעופפים ולא על רכבי-קרקע אוטונומיים מוזרה בעיניי, מכיוון שרכבים מעופפים כיום אמורים בעיקר לעקוף מלמעלה פקקי תנועה על הקרקע. אם ערי העתיד ייהנו מצי של מוניות קרקעיות אוטונומיות, הרי ששכיחות פקקי התנועה תרד פלאים – ואז לא יהיה צורך אמיתי במוניות מעופפות. 

בין סלמאן, כנראה, אינו מסכים, או שאינו מתעניין בזווית הפרקטית. לפי מקור של הוול סטריט ז'ורנל, כאשר ניסו מתכנני העיר להתמקד ברחובות העיר, בין סלמאן קטע את הדיונים והצהיר ש- 

"אני לא רוצה כבישים או מדרכות. עומדות להיות לנו מכוניות מעופפות ב- 2030!"

לא ברור איך אמורים התושבים בעיר – עתידנית ככל שתהיה – להסתדר בלי מדרכות. אני מניח שמדובר בהגזמה מצד בין סלמאן, שרצה לגרום למתכננים לחשוב רחוק ופרוע. אבל נניח לרגע שהוא רציני, וננסה לדמיין 'עיר' מסוג חדש: שכונות המקושרות זו לזו בנתיבי תעופה מהירים, ומסביבן איזורי תעשייה ללא כבישים כלל. מפעלים (רובוטיים?) ימוקמו בצפיפות גבוהה בכל רחבי העיר, והפועלים יוכלו להגיע אליהם דרך האוויר. בשכונות המגורים יהיו כמובן איזורים בהם יוכלו התושבים לקחת לטיול את הכלב, אבל הדרך היחידה להגיע ולצאת מהשכונות האלו תהיה דרך האוויר.

porsche-3591584.jpg

מכוניות מעופפות. בערך (ממוזיאון פורשה).

עוד דבר שעיר העתיד פשוט חייבת הוא כמובן זירות לחימה רובוטיות. בחזון שמתואר במסמכים, ניתן למצוא זירות בהן יילחמו רובוטים זה בזה, כדרך לשעשע את בני-האדם. ושוב אנו רואים כאן את החדש והישן מתערבבים ביחד – את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר שאנו יכולים לחשוב עליה כיום, שמשמשת כדי לחקות את האלימות מימי קדם.

אה, ואחרון חביב: בין סלמאן רוצה שמדי לילה ישוגרו לשמיים רחפנים שייצרו "ירח מלאכותי" – אשליה בשמים שתיראה לתושבים כמו ירח אמיתי, ותספק אור לעיר כולה. זהו רעיון שאפתני, אבל בעצם – למה לא? ערים משקיעות כבר היום כסף רב בפנסי רחוב, שנועדו לשרת בעיקר את הנהגים בכבישים. אם אין כבישים ואין נהגים, אולי אפשר לנתב מחדש את הכסף הזה לטובת יצירת הירח המלאכותי, שיספק אור לשכונות המגורים בעיר. 

פיקוח וצדק

ניאום אמורה להיות העיר הבטוחה ביותר בעולם. שירותי המודיעין הסעודיים יקבלו מידע שוטף ממצלמות, רחפנים וחיישנים מכל הסוגים. המידע יעובד על-ידי מנועי בינה מלאכותית כדי לזהות פשיעה ופושעים בזמן אמת. 

"זו אמורה להיות עיר אוטומטית בה נוכל לצפות בהכל." כתבו המתכננים במסמכים. "עיר בה מחשב יוכל להודיע על פשעים מבלי לחכות לאזרחים שידווחו עליהם, ובה ניתן לעקוב אחר כל האזרחים." 

נשמע מפחיד? בהחלט. ערב הסעודית לא ידועה בדיוק בליברליות שלה. חוקי הדת הנוקשים במדינה מגבילים נשים במרחב הציבורי, ועל הדרך גם אוסרים על צריכת אלכוהול. על הומוסקסואלים אין בכלל על מה לדבר, מכיוון שלפי חוק השאריה הנהוג במדינה, דינם להיסקל למוות באבנים [2]. בקיצור, אם ירצו שליטי ערב הסעודית לזהות כל אשה שקווצת שיער חומקת מתחת לחיג'אב שלה, או כל זוג גברים המחזיק ידיים ברחוב חשוך – הם יוכלו לעשות זאת.

בין סלמאן מבין שמדובר באתגר משמעותי לכל ניסיון למשוך לעיר עובדים מיומנים מהמערב. אלא שלא נראה שנסיך הכתר אדוק במיוחד באמונתו. כבר זמן רב מסתמן שהוא מחפש דרך לפרוץ את המגבלות הדתיות, והעיר החדשה היא כנראה דרכו לעשות זאת. 

"באמצעות בניית ניאום מההתחלה, עם מערכות ורגולציות עצמאיות, נוודא את זמינותם של השירותים הטובים ביותר, ללא מגבלות חברתיות." אמר בישיבת ההנהלה הראשונה של ניאום, לפי המסמכים (שהיו חסויים עד כה, כאמור). ואכן, בין סלמאן קבע כבר שבעיר החדשה ניתן יהיה לשתות אלכוהול בחופשיות, ונשים יוכלו להסתובב בה כשראשיהן חשופים. ועדיין, אם אתם רוצים להביע דעות כנגד השלטון, עדיף שלא תעשו זאת ברחובות ניאום. או בשירותים הציבוריים בניאום. או בזמן שאתם טסים ברכבים המעופפים בניאום. הכל מנוטר, והנחת היסוד שלכם צריכה להיות שמקשיבים לכם כל הזמן.

 

camera-19223.jpg

בניאום, מישהו תמיד רואה אתכם.

אנרגיה וסביבה

ניאום מוקפת במדבר, כבר אמרתי, אבל מתכנני העיר מתכוונים להזריע עננים על מנת לעודד ירידת גשם בכל עונות השנה. לפי ההבטחות שבמסמכים, הטמפרטורה בעיר תהיה נמוכה יחסית למדינות המפרץ, כך שניאום תהווה סוג של נווה מדבר ענקי. 

ושוב, משהו מוזר כאן. זריעת עננים היא שיטה שיעילותה עדיין שנויה במחלוקת, ובכל מקרה אינה יכולה לחולל ניסים. איך אפשר להבטיח שניאום תיהנה מתנאי מזג אוויר מוצלחים כל-כך, כאשר השיטות הקיימות כיום להנדסת אקלים עדיין מוגבלות מאד?

התחייבות שנראית רצינית יותר היא שניאום תהיה העיר הגדולה הראשונה בעולם שלא תסתמך על דלקים מאובנים מזהמים. במקום זאת, העיר תיהנה מאנרגיית השמש השופעת, וכנראה שגם מאנרגיה שתופק מהרוח ומגלי הים [3]. קיימות כבר בעולם ערים קטנות כבורלינגטון שבוורמונט, שזנחו לגמרי את דלקי המאובנים [4]. לא מוגזם להניח שגם ניאום תוכל לעשות זאת.

 

בריאות… והנדסה גנטית

בתחום הבריאות, המסמכים חושפים יהלום אמיתי: תכנית "אפולו" שמטרתה ליצור – 

"דרך חדשה לחיות מלידה ועד המוות, באמצעות מוטציות גנטיות שיגבירו את הכוח וה- IQ האנושיים."

לפי הדיווח של הוול סטריט ז'ורנל, תכנית "אפולו" אמורה להתממש בשיתוף פעולה עם ענקית הטלקומוניקציה היפנית סופטבנק, שמשקיעה במגוון רחב של טכנולוגיות חדשניות, כולל רובוטים והנדסה גנטית [5]. לא היה שום רמז עד כה שסופטבנק מתכוונת לקדם טכניקות להנדסה גנטית בבני-אדם, או ליישם אותן בפועל. עתה אנו למדים פתאום שהחברה מתכוונת לשתף פעולה עם ערב הסעודית, כדי לשפר את האינטיליגנציה והכוח בבני-אדם. סופטבנק, מצידה, סירבה להגיב לפניית המגזין.

ושוב (בפעם השלישית, אני יודע), משהו מוזר כאן. המשפט המצוטט מהמסמכים בנוגע להנדסה גנטית בבני-אדם אינו מנוסח היטב, בלשון המעטה. אנחנו לא יוצרים "מוטציות גנטיות" בבני-אדם [6]. אנחנו "מהנדסים אותם גנטית", או מספקים להם "רפואה גנית – gene therapy". ומדוע לשפר בכלל את הכוח (strength) של תושבי ניאום ושל המבקרים בה? חזון ההנדסה הגנטית בעיר היה נשמע רציני הרבה יותר, אם היו מתוארות שם מרפאות המהנדסות גנטית מבקרים כדי להעניק להם עמידות לסרטן, התקפי לב או אלצהיימר, למשל. למה, לעזאזל, להתמקד בכוח?

לבין סלמאן פתרונות.

 

הזווית הישראלית

אה, ויש גם זווית ישראלית לכל הסיפור. כל מי שמבין קצת בגיאו-פוליטיקה וביחסים בינלאומיים יודע שמנהיגי מדינות עוינות מנהלים קשרים חשאיים כל העת, בניסיון להגיע להסכמות מתחת לשולחן. עתה מסתבר, לפחות לפי המסמכים החסויים, שבין סלמאן יצר קשר עם "מנהיגים ישראליים" כדי לבדוק כיצד הם מרגישים לגבי הקמת ניאום. לפי המקורות של הוול סטריט ז'ורנל, אותם מנהיגים ישראליים החזירו תשובה שחברות ישראליות יוכלו למכור את הטכנולוגיות שלהן לערב הסעודית לטובת הפרויקט. איזה טכנולוגיות בדיוק? על כך כבר אין פירוט. בכל מקרה, לפי הוול סטריט ז'ורנל, ממשלת ישראל סירבה להגיב.

israel-673776.png

הזווית הישראלית. יהיה בסדר.

מותר להיות ספקנים

כל התיאורים הגרנדיוזיים והרעיונות הגדולים מעלים את החשש שמדובר בסך-הכל בטריק שיווקי, שיועצים מהמערב מנסים להריץ על בין סלמאן. ובכל זאת, האיש לא פראייר. הוא היה מעורב כאמור במיזמים גדולים שנועדו להכין את ערב הסעודית לעתיד, ומשתתף בכנסי חדשנות וטכנולוגיה מדי בוקר וערב. מנהל הפרויקט כבר הסביר שמדובר ב- "טכנולוגיה בחזית ומעבר לה – ובמקרים מסוימים עדיין בשלבי פיתוח, ואולי תיאורטית."

כך שכנראה שבין סלמאן רציני לגמרי בכוונתו להקים את עיר העתיד, למרות שאפשר להתווכח על הפרטים הקטנים. לפי מנהל תכנית הבנייה, הממשלה כבר בנתה ארמון באזור, ושדה תעופה ומתחם אירוח מוקמים בימים אלו ממש, בסיועם של אלפי עובדים זרים המשוכנים במקום. 

ערב הסעודית כבר קבעה שהחלק הראשון של ניאום יוקם ב- 2025, אבל הצהרה זו הופיעה לפני שבין סלמאן הורה על רציחת העיתונאי ג'אמאל חאשוגי בתורכיה בשנה האחרונה. קיימות ספקולציות שמאז הרצח ירדה קרנו של בין סלמאן בעיני המלך, וערב הסעודית ספגה מטר של ביקורות בינלאומיות קטלניות. האם המדינה תצליח עדיין לגייס את ההון הנחוץ לה כדי להקים את עיר העתיד? האם העיר תמשוך אליה את כל החולמים והחולמות, שרוצים להנדס עצמם גנטית כדי לזכות ב- IQ גבוה יותר (וביכולת לשאת יותר שקיות מהסופרמרקט ביד אחת)? והאם ניתן יהיה למצוא בה חופש אמיתי, או שהיא תנוהל כדיקטטורה, כצפוי בערב הסעודית?

את התשובות נגלה, כמו תמיד, בעתיד.

 


 

קישורים:

 

[1] https://en.wikipedia.org/wiki/Saudi_Vision_2030

[2] https://www.washingtonpost.com/news/worldviews/wp/2016/06/13/here-are-the-10-countries-where-homosexuality-may-be-punished-by-death-2/?noredirect=on&utm_term=.1ded7bce6ba6

[3] https://futurism.com/saudi-arabia-just-unveiled-a-futuristic-mega-city-33-times-the-size-of-nyc

[4] https://www.pbs.org/newshour/show/running-renewable-energy-burlington-vermont-powers-green-movement-forward

[5] https://www.bloomberg.com/news/articles/2018-12-13/softbank-plows-400-million-into-synthetic-bio-startup-zymergen

[6] באופן עקרוני וטכני, הניסוח נכון מכיוון שכל טיפול הנדסה גנטית מבצע "מוטציה גנטית". אבל אני פשוט לא מכיר מדענים שמתנסחים בדרך זו.

דעה אישית: האם לאפשר טיפולי המרה? [רשומה שנייה בנושא]

דעה אישית: האם לאפשר טיפולי המרה? [רשומה שנייה בנושא]

בעקבות הרשומה האחרונה אודות יעילותם של טיפולי ההמרה [קישור כאן], מספר אנשים שאלו אותי לדעתי האישית אודות טיפולי ההמרה, וזוהי הזדמנות טובה לנסח כמה מחשבות בנושא.

ראשית, אציין שהראיות המדעיות הקיימות מצביעות על כך שטיפולי ההמרה המקובלים כיום אינם יעילים בשינוי נטייה מינית (כלומר, להשפיע על המשיכה של האינדיבידואל לנשים או לגברים). עם זאת, יש להם יעילות מסוימת בהשפעה על ה- "זהות הנטייה המינית" (Sexual orientation identity). מושג זה מתייחס לדרך בה אדם בוחר להגדיר את עצמו – כהומוסקסואל, הטרוסקסואל, או כל מונח אחר. הטיפולים המתבססים על ייעוץ בלבד, במיוחד, נותנים בידי המטופל כלים מחשבתיים באמצעותם הוא מסוגל לשלוט טוב יותר בצרכיו ובדחפיו המיניים, וכך הוא יכול לנהל את חייו באופן מודע ומושכל יותר.

זוהי מבחינתי תוצאה חיובית. אני מאמין שכל אדם צריך לקבל את זכות הבחירה על גופו ועל מוחו. כשאנשים סובלים מדיכאון, ראוי להציע להם כלים מחשבתיים וכדורים נגד דיכאון. כשאנשים רוצים להיות מרוכזים וממוקדים יותר, ראוי להציע להם שיטות מתאימות, לצד חומרים כמו ריטלין ונגזרותיו. ואם אדם כלשהו מרגיש שהוא נמשך לאחר בניגוד לרצונו, ראוי לתת בידיו את הכלים שהוא צריך כדי להתמודד עם אותה משיכה לא-רצונית.

מילת המפתח הראשונה כאן היא "בחירה". אנשים צריכים לבחור מרצונם החופשי כיצד הם רוצים שגופיהם ייראו ושמוחותיהם יפעלו. אפשר להתפלפל הרבה על סוגיית הבחירה, ולשאול האם יש באמת לאדם רצון חופשי, או שאנו כולנו מצייתים לרצון החברה הסובבת אותנו. אפשר וצריך גם להבין מתי מגיעים אנשים לגיל בו הם יכולים לקבל החלטות הרות-גורל עבור עצמם, ולשאת באחריות עליהן. אלו נקודות שצריך לדון עליהן, בוודאי, אבל בסופו של דבר השאלה היא האם אנשים יכולים לבחור בטיפולים, או שאלו נכפים עליהם מגבוה. זו אחת הסיבות שכולנו נחרדנו כל-כך מהעובדה ששר החינוך תומך בטיפולים אלו: הוא נמצא בעמדת כוח ממנה הוא יכול תיאורטית להורות על שליחת ילדים באופן ממוסד לטיפולי המרה.

בנקודה זו אתם יכולים להעלות את העובדה שיש גם סכנות בטיפולי ההמרה. זה נכון. הן בהחלט קיימות, והמטופלים הפוטנציאליים צריכים להיות מודעים אליהן. מילת מפתח שנייה, לפיכך, היא "שקיפות". אנשים שרוצים לעבור טיפולי המרה, צריכים לקבל את כל המידע אודות סיכויי ההצלחה של הטיפולים, כמו גם תופעות הלוואי והסיכונים הכרוכים בהם. עליהם להבין שהטיפולים לא יעזרו להם לשנות את נטייתם המינית, אלא לכל היותר למצוא דרך לחיות תחת מראית-עין הטרוסקסואלית, בעוד שהם ממשיכים להימשך לבני אותו מין. 

תנו לאנשים את המידע אודות הטיפולים, ואז תנו להם להחליט האם הם מוכנים לקחת על עצמם את הסיכון.

לצערי, זהו אינו המצב בישראל כיום. אנו שומעים דיווחים כי קטינים בישראל נשלחים לטיפולי המרה. הם אינם מסוגלים באמת לבחור ללכת לטיפולים, מאחר והוריהם ומחנכיהם מחליטים עבורם. אין כאן בחירה מצדם. ומכיוון שאין על הטיפולים הללו פיקוח מצד משרד הבריאות, קרוב לוודאי שהמטפלים אינם מספקים שקיפות מלאה בנוגע לתוצאותיהם הצפויות של הטיפולים. אלו נקודות שצריך וחשוב לשנות, אבל בהנחה שמצליחים לטפל בהן – אני לא רואה בעיה עקרונית עם הצעת טיפולי המרה למבוגרים.

לפני שאני מסיים את הרשומה, חשוב לי להזכיר שהדיון אודות טיפולי ההמרה נגוע בהתמקדות בטכניקות הקיימות בהווה. טיפולי ההמרה של העתיד לא יהיו דומים לאלו הקיימים כיום. חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד כבר פרסמו מאמר ב- 2014 בו טענו כי – 

"אפשר להעביר כל התנהגות חייתית – כולל התנהגות אנושית – רדוקציה למצבים מוחיים. אז מדובר רק בהבנה אלו תפעולים מוחיים יצליחו לשנות את הדחפים והיכולות … ששולטים בנטייה המינית של האינדיבידואל."  [1]

אם אתם מאמינים, כמוני, שבעשורים הקרובים נגיע להבנה טובה בהרבה של המוח האנושי, ונפתח כלים יעילים יותר לתפעולו, הרי שאתם חייבים לקבל שכלים אלו יוכלו לשמש גם להמרת הנטייה המינית. 

האם טיפולים עתידיים אלו יהיו נטולי סכנות? כמובן שלא. אין טיפול שנטול תופעות לוואי או סכנות אפשריות. ולמרות זאת, אני מאמין שאם לא נאפשר לאנשים בוגרים לבחור בהם, תחת תנאים של שקיפות מלאה, יהיה זה עוול מוסרי. המדע והטכנולוגיה צריכים לשרת את האדם ולקדם את יכולת הבחירה של כל אינדיבידואל: בחירה בחיים ארוכים ובריאים, בחירה בבריאות נפשית ובחירה אפילו – בסופו של דבר – גם בנטייה המינית.

כך שהעמדה שלי בנוגע לטיפולי ההמרה היא שהמצב הקיים כיום בישראל פסול מיסודו, אבל אנו יכולים וצריכים לתקן. התיקון צריך להתמקד כיום בעיקר בחברה, ולשנות את הראייה הנפוצה בעיקר בקרב הציבור דתי, לפיה הומוסקסואליות הינה הפרעה נפשית וחטא מוסרי. אבל בעתיד, כאשר טיפולי ההמרה יהיו יעילים הרבה יותר, נוכל לתקן גם את האינדיבידואל. נוכל להפקיד בידי כל אדם את ההחלטה בנוגע למגדר אליו הוא משתייך, לנטייתו המינית ולזהותו המינית. יהיו שייבחרו להימשך לגברים, ויהיו שייבחרו להימשך לנשים, ויהיו שייבחרו להימשך לזהויות מגדריות אחרות שחלקן אפילו אינן קיימות היום. וכמובן, יהיו גם אנשים שיזגזגו בין האפשרויות לאורך שנות חייהם. 

כל אדם, לפי רצונו.

מי ייתן ונגיע לימים אלו במהרה. 


 

קישורים –

[1] https://theconversation.com/born-this-way-how-high-tech-conversion-therapy-could-undermine-gay-rights-40121

 

קצת על המדע שמאחורי טיפולי ההמרה

שר החינוך החדש, רפי פרץ, טען בימים האחרונים כי "אפשר לבצע טיפולי המרה" בהומואים ובלסביות, ואף הוסיף כי הוא עצמו "עשה זאת בעבר".

ובכן, טוב ויפה. זכותו של השר והרב להאמין כרצונו. אבל מה אומר המדע על הנושא?

חשוב לי להבהיר שאיני מומחה בנושא טיפולי ההמרה, או במגדר. ובכל זאת, בניסיון למצוא תשובה לשאלה פניתי לדו"ח שהפיקה האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) ב- 2009, במסגרתו נסקרו כל המחקרים שנערכו על טיפולי המרה בארבעים וקצת השנים שקדמו לדו"ח. [קישור לדו"ח כאן]

הסוקרים ניסו למצוא את התשובה לשלוש שאלות קריטיות:

  1.     האם טיפולי המרה יעילים בשינוי הנטייה המינית?
  2.     האם טיפולי המרה מזיקים?
  3.     האם טיפולי המרה מביאים תועלת מעבר לניסיון בשינוי הנטייה המינית?

לפני שנמשיך, חשוב לסייג ולהודות שרוב הניסויים בתחום נערכו לפני שנות השמונים, ורק מחקרים מעטים בנושא נערכו בשנות האלפיים. רוב המחקרים סובלים מבעיות מתודולוגיות קשות, ורק מעטים עמדו בסטנדרטים הנדרשים לבחינה רצינית של התשובות לשאלות הנ"ל. לכן, ברור שצריך להמשיך לחקור את התחום. ובכל זאת, אפשר וראוי לסכם את הידע שקיים ברשותנו כבר היום, ויפה שהאגודה האמריקנית לפסיכולוגיה לקחה על עצמה את המשימה.

 

רקע כללי

אחת הבעיות המרכזיות בניתוח יעילותם של טיפולי ההמרה היא שיש שפע של טיפולים שונים. בשנות השישים של המאה האחרונה, למשל, עברו שבעים וחמישה גברים בגרמניה לובוטומיה (כריתת אזורים במוח) בניסיון 'לרפא' את נטייתם המינית[1]. בגופיהם של אחרים הושתלו אשכים שהגיעו מגברים הטרוסקסואליים[2], ולעתים אף בוצע במטופלים סירוס כימי באמצעות הזרקת הורמונים. במקרים הקיצוניים ביותר, חושמלו נבדקים עד שגפיהם החלו לפרפר[3].

testicles-2790218.jpg

התגובה הנכונה ביותר לפסקה הקודמת.

טיפולי המרה אחרים היו פחות קיצוניים. חלק מהמטפלים הכריחו את המשתתפים בטיפולים לרכב על אופניים עד שהתמוטטו, מימנו עבורם יחסי-מין עם נשים, או שביצעו עליהם גירוש שדים. כפי שכתב על הנושא דיוויד קרוז –

"הדימיון של אלו שניסו להחניק את ההומוסקסואליות היה מרשים באופן פנטסטי."[4]

מקריאת הרשימה החלקית הזו, אתם יכולים בוודאי להבין את רתיעתם של בני הקהילה הגאה מהצהרתו של שר החינוך החדש, שעוד עלול להמליץ לשלוח נערים ונערות לטיפולים מסוג זה. אבל הדבר השני שברור כאן הוא שקשה לכלול את כל טיפולי ההמרה תחת מטריה אחת. כל טיפול נהנה וסובל מהשלכות מסוג אחר.

ובכל זאת, אם נניח שרפי פרץ אינו מעוניין לבצע ניתוחי מוח בהומוסקסואלים, הרי שאפשר להפריד את הטיפולים המודרניים לשני סוגים מרכזיים. הסוג הראשון הוא טיפולי 'דחייה', במהלכם מקבלים המטופלים הלם חשמלי או חומר גורם הקאה כמו אפומורפין, לצד חשיפתם לגירוי מיני 'אסור'. התקווה היא לטפח דחייה אינסטינקטיבית מגירויים מיניים 'אסורים'. לא מפתיע לגלות שרבים מהמטופלים בוחרים לפרוש ממשטר הטיפולים הזה – שמהווה, למעשה, עינוי מבחירה. תופעות הלוואי השליליות של טיפולי הדחייה כוללים אובדן היכולת להתגרות מינית, דיכאון, ניסיונות התאבדות וחרדה.

הסוג השני של הטיפולים המודרניים הוא 'רך' יותר, ועיקרו ייעוץ פסיכולוגי. אלא שלא מדובר בייעוץ לפי כללי ונהלי הפסיכולוגיה המקובלת, המתייחסת להומוסקסואליות כאל נטייה מינית ותו לא. במקום זאת, הייעוץ מבהיר למטופל שמדובר בהפרעה נפשית שיש לטפל בה, ומספק לו כלים שיעזרו בכך.

 

שאלה ראשונה: עד כמה יעילים טיפולי ההמרה?

טיפולי המרה מתמקדים בהשגת שתי מטרות עיקריות: הפחתת המשיכה המינית כלפי בני אותו המין, וחיזוק המשיכה המינית כלפי בני המין האחר.

כותבי הדו"ח סקרו מחקרים שהתבססו על ניסויים בפועל, ולפיכך אמורים להיות אמינים יותר ממחקרים שמסתמכים בעיקר על דיווחים מצד המטופלים. כשמסכמים את תוצאותיהם של שבעה טיפולי 'דחייה', מגלים ש- 34 אחוזים מהמטופלים (מתוך 179 נבדקים שהתחילו וסיימו את הטיפול), חוו הפחתה במשיכה המינית שלהם כלפי בני אותו המין[5]. סקירה אחרת (McConaghy, 1976) חושפת שבערך חצי מהגברים המטופלים דיווחו על הפחתה במשיכה המינית שחשו כלפי גברים אחרים, שישה חודשים לאחר הטיפול.

נשמע שטיפולי ההמרה עובדים, נכון? אבל יש שתי בעיות. קודם כל, מסתבר שהטיפולים עלולים לדכא את הגירוי המיני באופן כללי – בלי קשר למקור הגירוי. אין צורך לומר שזוהי תוצאה שלילית ביותר. אבל מה שחשוב יותר להבין הוא שיש הבדל בין הגירוי המיני לבין ההתנהגות המינית. אני עשוי להתגרות מינית מגברים אחרים, אבל איני חייב לפעול על סמך הדחפים הללו. ואכן, בניסוי היחיד שכלל קבוצת ביקורת (ולפיכך הוא המהימן מכולם, Tanner, 1974), התגלה שהטיפול לא השפיע כלל על ההתנהגות המינית של המטופלים[6].

לסיכום, לא נראה שטיפולי ההמרה יעילים במיוחד – אם בכלל – בדיכוי מימוש הדחפים לקיום יחסים עם בני אותו מין. אבל אולי הם מוצלחים יותר בדחיפה ליחסי מין הטרוסקסואליים?

גם כאן, התוצאות אינן לטובת טיפולי ההמרה. בניסוי היחיד עם קבוצת ביקורת, המטופלים קיימו יחסי מין עם נשים לעתים תכופות יותר… אך גם המשיכו לקיים יחסי מין עם גברים באותה תדירות. כותבי הדו"ח מסכמים כי –

"שקלול הראיות מעלה שלא סביר שטיפולי המרה יגבירו התנהגות מינית כלפי בני המין האחר."

בהתבסס על תוצאות אלו, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה קובעת כי –

"המחקרים מראים ששינוי ארוך-טווח בנטייה המינית של האינדיבידואל אינו נפוץ (uncommon)".

אפשר, כמובן, לטעון שאפילו אם הסיכוי להפחתת המשיכה קטן, עדיין ראוי להציע לאנשים את האפשרות הזו. אלא שמסתבר שטיפולי ההמרה הקיימים כיום יכולים גם להסב נזק למטופלים.

 

שאלה שנייה: האם טיפולי ההמרה מזיקים?

בשנת 2018 ניסתה העיתונאית ג'ולי בינדל לעבור טיפול המרה מודרני, שהיה – בסופו של דבר – רק סדרת פגישות עם מטפלת שארגן עבורה מרכז ההמרה הנוצרי. היא תיארה את החוויה במילים הבאות –

"[המטפלת] רצתה נואשות למצוא הוכחה שהתעללו בי מינית בילדותי. כשלא הצליחה למצוא כזו, היא שאלה אם אמי הזניחה אותי. … לפיה, פחדתי בוודאי מאבי כשהייתי ילדה, וכתוצאה אני רואה את כל הגברים כמפחידים. … בשום נקודת זמן לא הוצע לי שאפנה לייעוץ שיגרום לי להרגיש טוב יותר לגבי היותי לסבית, או אפילו יפנה אותי לאחת מהכנסיות הרבות באנגליה הידידותיות להומוסקסואלים."

טיפול ההמרה שעברה העיתונאית התבסס על הקצנת תחושות האשמה שחווים הומוסקסואלים רבים. בינדל הבינה כי –

"הטקטיקות בהן השתמשה המטפלת התרכזו בלגרום לי להרגיש שמשהו פגום בי עמוקות ודורש תיקון, ושהייתי לא ראויה לאהבה עד שהתרפאתי. … "כל מה שאת צריכה לעשות," אמרה לי, "זה להתחיל לחשוב על עצמך כנורמלית לגמרי – כהטרוסקסואלית." "[7]

לא מפתיע לגלות שרבים מהמטופלים שמקבלים ייעוץ שכזה, מרגישים רק רע יותר עם עצמם. ומכיוון שטיפולי ההמרה אינם עובדים עבור רוב המטופלים (כפי שראינו בחלק הקודם), תחושת האשמה גוברת עוד יותר. וכדברי הסוקרים בדו"ח –

"אינדיבידואלים שלא הצליחו לשנות את נטייתם המינית, בעודם מאמינים שהיו יכולים להשתנות באמצעות מאמץ, תיארו את הניסיון כסיבה משמעותית למצוקה רגשית ונפשית ולדימוי עצמי שלילי."

"מצוקה רגשית ונפשית" אולי לא נשמעת מצב קשה או חמור כל-כך, אבל זו בהחלט תוצאה שלילית של טיפול שאינו נחוץ כלל לפי הסטנדרטים הפסיכולוגיים המקובלים כיום. חוקרים מאוניברסיטת סאן-פרנסיסקו סטייט בחנו כיצד הושפעו צעירים מקהילת ה- LGBTQ בעקבות הדחייה שחוו, וגילו ש- "המצוקה הרגשית והנפשית" גובה קורבנות רבים. הם השוו צעירים שחוו דחייה חריפה מצד משפחותיהם ומהמטפלים בהם, לעומת אלו שלא סבלו דחייה דומה. הצעירים בקבוצה הראשונה נמצאו בסיכון גבוה פי שמונה לעבור ניסיונות התאבדות ופי שישה לדיכאון קשה. סיכוייהם להשתמש בסמים לא-חוקיים ולשאת מחלות מין מדבקות כמו HIV, היו גבוהים פי שלושה[8]. מהדיווחים נראה ברור שטיפולי ההמרה הפסיכולוגיים מחזקים את תחושת הדחייה מצד המשפחה והציבור הדתי, ובכך מזיקים גם למטופל וגם לחברה בכללותה.

alone-2666433.jpg

טיפולי ההמרה: מנכרים את האינדיבידואל מהחברה הסובבת אותו

 

שאלה שלישית: האם טיפולי ההמרה מביאים תועלת נוספת?

הייתי שמח לסיים את הניתוח כאן, לקבוע שטיפולי ההמרה הם רוע טהור וללכת לישון שמח וטוב לב. אבל הסיפור לא פשוט עד כדי כך. ולפני שאתם צולבים אותי בתגובות, אנא קחו בחשבון שאני רק מצטט כאן את הדו"ח של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה. אם אתם לא מרוצים – אנא קראו את הדו"ח בעצמכם, ובדקו אם טעיתי, או שתביאו דו"חות עדכניים יותר.

מסתבר שטיפולי המרה המתבצעים בקבוצות, יכולים דווקא לספק תמיכה רגשית וחברתית לאנשי הקבוצה. החוקרים שבחנו קבוצות כאלו דיווחו שחלקן (לא ברור כמה) הפכו למקום מחסה עבור –

"אלו שנדחו מכנסיות שמרניות וממשפחותיהם בשל משיכתם המינית לבני אותו מין, כמו גם מארגונים ומרשתות חברתיות של גייז, בשל אמונותיהם הדתיות השמרניות. … [וגם] יצקו מחדש את ההומוסקסואליות כחטא רגיל, כך שהגאולה עדיין הייתה ניתנת להשגה."[9]

תוצאה חיובית אחרת נוגעת בשינוי הזהות המינית של חלק מהמטופלים. חשוב להבדיל בנקודה זו בין "נטייה מינית" (sexual orientation) לבין "זהות מינית" (sexual orientation identity). כותבי הדו"ח הסיקו מהמחקרים הקיימים כי לא סביר שטיפולי המרה יצליחו לשנות נטייה מינית. עם זאת, הם גם קובעים כי חלק מהמטופלים שינו את זהותם המינית.

מה המשמעות? שטיפולי ההמרה הצליחו להקנות לחלק מהמטופלים יכולות שליטה בדחפים ובצרכים המיניים שלהם. אותם מטופלים הפכו למיומנים יותר, למשל, בהתעלמות מגירויים מיניים מאותו-מין, או שהשלימו עמם מבלי לפעול לפיהם. חלק מהמטופלים דיווחו שלאחר הטיפול המשיכו וניהלו חיים הטרוסקסואליים למראית-עין, תוך שהם מפתחים מערכת יחסים מינית עם שותף מהמין השני.

צריך לזכור שלפי דיווחים אלו, טיפולי ההמרה אינם משנים באמת את ההעדפה המינית. אפילו המוצלחים ביותר שבטיפולים, רק מלמדים את האינדיבידואל טכניקות שמסייעות לו להדחיק את צרכיו המיניים כלפי בני אותו מין. במקרה של זכר הומוסקסואל, הוא עשוי להתחתן עם אשה ולהביא עמה ילדים – אך סביר להניח שירגיש תמיד שמשהו חסר ביחסי המין ביניהם. וכן, בהחלט ייתכן שאילו היה מאמץ לחיקו את תווית ההומוסקסואל, ובוחר להתחתן עם גבר, הרי שהיה מאושר יותר. ובכל זאת – הבחירה היא שלו. הטיפולים, במקרה הטוב (והנדיר), יכולים לעזור לו להשלים עם אותה בחירה, לפחות לזמן מה.

ועדיין – הסקירה מבהירה שתוצאותיהם של טיפולי ההמרה אינן צפויות מראש. טיפולים אלו יכולים בהחלט לגרום גם לנזק פסיכולוגי, ובמקרה של טיפולים קיצוניים, גם נזק גופני. כך שלא מפתיע שכל הגופים הרפואיים הגדולים במערב הסכימו כבר שהנזק האפשרי שהטיפולים גורמים, מסוכן יותר מהתועלת האפשרית שלהם[10]. ומכיוון שהומוסקסואליות אינה נחשבת היום להפרעה נפשית, הגופים הללו מאמינים ומצהירים שאין שום סיבה לשלוח אדם לטיפולים שיכולים להזיק לו – אבל אינם יכולים לרפא דבר, פשוט מכיוון שאין מחלה שצריך לרפא.

 

סיכום

זו לא הייתה סקירה קלה או פשוטה, ויש לה משמעויות מורכבות. מצד אחד, המחקרים הקיימים כיום מעידים כי טיפולי ההמרה של עשרות השנים האחרונות אינם יעילים בשינוי הנטייה המינית. מצד שני, נראה שחלק קטן מהמטופלים מצליח להשתמש בכלים שהם מקבלים במהלך הטיפולים הללו, כדי להגדיר מחדש את הזהות המינית שלהם (בשונה מהנטייה המינית), לפחות לזמן קצר. במילים פשוטות יותר, הם מתחתנים עם בני המין השני, מביאים ילדים, וחיים כאילו היו הטרוסקסואלים, תוך שהם כובשים את דחפיהם ההומוסקסואליים.

האם הם מאושרים במצב זה? אנחנו לא יודעים.

האם מערכת יחסים שכזו יכולה לשרוד לאורך זמן? אנחנו לא יודעים.

האם משפחותיהם מאושרות? טוב, הבנתם את הנקודה. אנחנו לא יודעים. אין מספיק מחקרים בנושא.

מה שברור הוא שלטיפולי המרה יש השפעה פסיכולוגית על המטופלים, לטוב ולרע. הם יכולים לגרום לדיכאון, למצוקה רגשית ונפשית ולדימוי עצמי שלילי. כל אלו יכולים גם להוביל לניסיונות התאבדות, לשימוש בסמים ולהתנהגות חסרת-אחריות המובילה להידבקות במחלות מין.

האם צריך, לפיכך, להוציא את טיפולי ההמרה אל מחוץ לחוק? אולי, ויש מדינות שנוקטות בגישה זו. או שאולי עדיף להפעיל עליהם פיקוח ממשלתי, כדי להפוך אותם לקבוצות תמיכה וסיוע. ואולי כדאי להתעלם מהם לגמרי, ולתת לכל אדם לבחור לעבור כל טיפול אשר ירצה. האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, מצדה, הודיעה בעקבות הסקירה שערכה כי –

"האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה קובעת שאין מספיק ראיות לתמיכה בשימוש בהתערבויות פסיכולוגיות לשינוי נטייה מינית."

אתם יכולים להסכים עם האגודה או עם רפי פרץ, אבל אני מקווה שבעקבות סקירה קצרה זו, אפשר יהיה לדון בנושא בצורה מושכלת יותר.

 


 

קישורים:

[1] http://www-bcf.usc.edu/~usclrev/pdf/072502.pdf

[2] https://mitpress.mit.edu/books/queer-science

[3] https://jamanetwork.com/journals/jama/fullarticle/1834382

[4] http://www-bcf.usc.edu/~usclrev/pdf/072502.pdf

[5] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/928574

[6] יש לציין שבניסויים אחרים, פחות מוקפדים מבחינה מתודולוגית, בין 18 ל- 20 אחוזים מהמטופלים אכן הפחיתו את מימוש דחפיהם המיניים כלפי בני אותו מין.

[7] https://www.theguardian.com/commentisfree/2018/aug/31/gay-conversion-therapy-the-miseducation-of-cameron-post

[8] https://nccc.georgetown.edu/documents/LGBT_Brief.pdf

[9] https://www.apa.org/pi/lgbt/resources/therapeutic-response.pdf

[10] https://www.hrc.org/resources/the-lies-and-dangers-of-reparative-therapy

המדע שמאחורי הפגנות יעילות

המדע שמאחורי הפגנות יעילות

ישראל היא מדינה רב-תרבותית, שמכילה עולים מאתיופיה, מרוסיה, ממדינות ערב ועוד. וכפי שג'ודי ניר מוזס שלום מציינת – "גזענות בישראל היא המובן מאליו" [1]. טוב וראוי להפגין על יחס מפלה שכזה, אבל כדאי לעשות זאת נכון. ולא נעים לומר, אבל המחקרים מראים שההפגנות המתוכננות להיום הכוללות חסימות כבישים, עלולות להוביל דווקא לתוצאה ההפוכה מזו אליה מכוונים המפגינים, ולנכר את הציבור.

בעשור האחרון התקיימו כמה מחקרים מרשימים על אלפי הפגנות מן העבר, ומידת ההצלחה אליה הגיעו בשינוי המצב הפוליטי הקיים. הלקחים מהמחקרים הללו יכולים לעזור לנו גם בחיזוי מידת ההשפעה של ההפגנות השבוע, ומה שחשוב יותר – לתכנן הפגנות ודרכי מחאה יעילות יותר.

נתחיל בדברים שהמפגינים עושים נכון. הם מתכננים הפגנות-ענק, וזו אכן הדרך הטובה ביותר להוביל לשינוי. אנו יודעים זאת בזכות מחקר שנערך על ההפגנות הגדולות בארצות הברית ב- 2009, בהן הפגינו בערך 800,000 אנשים בכל רחבי המדינה. החוקרים גילו שגודל ההפגנה בהחלט משנה את תוצאותיה – אבל מדובר בהשפעה לטווח ארוך. החוקרים ניתחו את המשתנים השונים, וזיהו שעל כל משתתף נוסף בהפגנה, זכו הפוליטיקאים שייצגו את אותו ציבור ב- 7-14 קולות נוספים בקלפי, שנה לאחר מכן [2]. 

לקח ראשון: נסו להביא כמה שיותר אנשים להפגנה שלכם. 

עד כאן, אין הפתעות. אבל איזה סוג של הפגנה מביאה את התוצאה הטובה ביותר? האם הפגנה אלימה, או כזו בה נחסמים כבישים, מובילה להשפעה גדולה יותר על דעת הקהל?

במחקר מהשנים האחרונות, בחנו חוקרים מספר טקטיקות שונות למחאה בנושאים שונים [3]. הם גילו שאפשר לחלק את הטקטיקות לשני סוגים: מחאות מתונות או קיצוניות. המחאות הקיצוניות כוללות לרוב ונדליזם, איום באלימות, אלימות ממשית מצד המפגינים, או חסימת כבישים בין-עירוניים. המחאות המתונות יותר יכולות לכלול הפגנות-ענק, אך בהן מסתפקים המפגינים בצעדות ללא-אלימות, באחיזת ידיים, הדלקת נרות, הנפת שלטים באוויר, נאומים מלאי-פאתוס ושירה בציבור. 

החוקרים מצאו שהציבור נוטה להזדהות פחות – ולתמוך פחות – בקבוצות מפגינים קיצוניים. כך, למשל, משתתפים במחקר ששמעו על מפגינים מתנועת "חיי שחורים חשובים", נטו לתמוך בהם יותר אם אלו הסתפקו בדקלום המוני של סלוגנים כנגד גזענות. לעומת זאת, אם המפגינים קראו לאלימות כנגד שוטרים, הם זכו לפחות תמיכה. תגובה זו חזרה גם בקרב שחורים וגם לבנים. 

בניסוי אחר, אנשים נחשפו לסרטונים בהם מפגינים נגד טראמפ נופפו בשלטים ושרו בקול, כמו גם לסרטונים אודות הפגנה קיצונית יותר, בה המפגינים חסמו את התנועה. התוצאות היו ברורות: גם בקרב ליברלים דמוקרטים, וגם בקרב שמרנים רפובליקנים, המפגינים שחסמו את התנועה זכו לפחות תמיכה. למעשה, מי שראה את הסרטים הקיצוניים יותר, עבר לתמוך יותר בטראמפ. המפגינים הקיצוניים פשוט תקעו לעצמם גול עצמי. 

תוצאות דומות הגיעו ממחקר מאוניברסיטת פרינסטון, בהם נבחנו הפגנות משנות השישים בארצות הברית, אותן ארגנו הדמוקרטים-הליברלים. הפגנות מתונות הביאו לאחוזי הצבעה גבוהים יותר בקרב הדמוקרטים, בעוד שהפגנות אלימות הגדילו את אחוזי ההצבעה דווקא בקרב הרפובליקנים – ואולי אפילו הביאו לבחירתו של ריצ'ארד ניקסון הרפובליקני בסוף שנות השישים [4]. חוקרת מדע המדינה אריקה צ'נוות' טוענת בסרטון ב- TED שהפגנות ללא-אלימות נוטות להצליח פי שניים מהפגנות אלימות [5].

איך אפשר להסביר תוצאה זו? ההסבר המקובל הוא שאנשים מוכנים לתמוך רק במי שהם מזדהים עמו. רוב האנשים אינם מזדהים עם מעשים כמו הפרת הסדר ופגיעה באחרים, ולפיכך פעולות מסוג זה נוטות לנכר חלקים גדולים מהציבור מההפגנות. הצרה היא שהמפגינים הקיצוניים עצמם אינם מבינים זאת. כאשר הם נשאלו אודות שיטותיהם, הם אמרו במפורש כי חשבו שטקטיקות אלו יקבלו יותר תמיכה וגיבוי מהציבור. 

דיוויד פרום, שעבד ככותב נאומים עבור ממשל בוש, העיר שהפגנות מסוג זה הינן – 

"התנסות בקתרזיס, שחרור רגשות. העקרון המנחה שלהן הוא ביטוי-עצמי, ולא שכנוע. … לעתים רחוקות הן מכוונות למטרה ברת-השגה כלשהי; לעתים רחוקות הן מותירות מאחוריהן תכנית פעולה לאורך-זמן, או ארגון שיוציא את התכנית לפועל. שוב ושוב, השפעתן המתמשכת ביותר הייתה להקצין את הדיעות כנגדן…" [6]

לקח שני: מפגינים יעילים – כאלו הרוצים להוביל לשינוי אמיתי – צריכים להימנע ככל האפשר מהפגנות קיצוניות. לא לחסימת כבישים, לא לאלימות. כן לפיקוח עצמי ולתיאום עם המשטרה כדי למנוע אירועים שיכולים להוביל לאלימות.

פרום הוסיף כי מפגינים צריכים להיות – 

"מסודרים, מנומסים, ופטריוטיים בגלוי. … [עליהם] לזכור שהמטרה היא למצוא שותפים למטרה בקרב אנשים שלא יסכימו עמם בימים כהרגלם…"

וזה מוביל אותנו למסקנה האחרונה, אותה ניסחה דנה פישר, החוקרת את המחאות נגד טראמפ המתקיימות עד לימים אלו ממש. בהפגנות מן העבר שחקרה פישר, היא גילתה שהמחאות היעילות כללו גם דרכי פעולה ספציפיות להפעלת לחץ פוליטי. ארגונים שונים הוקמו כדי לוודא שהפוליטיקאים אינם רק מגנים את העוולות הקיימות באופן אינסטינקטיבי, אלא ממשיכים לפעול גם לאחר ההפגנה כדי לתקן את המצב [7]. 

לקח שלישי: הפגנה היא התחלה טובה, אבל היא מובילה לשינוי אמיתי רק אם בעקבותיה מוקמים ארגונים ותנועות שמנצלים את ההפגנה כדי להניע שינוי אמיתי בפוליטיקה.

נסכם.

מחאות יעילות כוללות הפגנות-ענק, ללא-אלימות או חסימת כבישים. המחאות אמורות להתנהל באופן שמדגיש את הפטריוטיות של המפגינים ואת רצונם לשתף פעולה עם כל גורם לטובת שינוי הסטטוס-קוו, באופן שיסייע בסופו של דבר לחברה כולה. ובסופו של דבר, ההפגנות אמורות להיות רק יריית הפתיחה של המאבק. על מנת להוביל לשינוי, הן חייבות להביא להקמת ארגונים, תנועות, או אפילו אינדיבידואלים שייבחרו לכנסת ויקדמו את האג'נדה של המפגינים. 

אני רוצה להעלות נקודה אחרונה, בטון קצת קונספירטיבי: ממשלות משתמשות בכל המידע המדעי הזה אודות הפגנות ומחאות כדי לשרת את צרכיהן. פוליטיקאים יודעים היטב לשחרר דיווחים כוזבים לעיתונות כדי לגרום להפגנה להיראות אלימה יותר, למשל, וכך להפחית את התמיכה הציבורית במפגינים. במדינות מסוימות, הממשלה מסוגלת אפילו לדחוף את המפגינים לאלימות – גם אם זו לא הייתה כוונתם המקורית. חשוב שגם הציבור – מכל צד של המתרס – יבין את המדע שמאחורי המחאות, על מנת שיוכל לממש את כוחו ולהשפיע ביעילות על נבחריו. 

בהצלחה!


 

ראוי לציין שאני לא מומחה בנושא, ורק מסכם בקצרה את המסקנות ממספר מחקרים בתחום.

קישורים:

[1] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5542496,00.html

[2] https://sites.hks.harvard.edu/fs/dshoag/Documents/Political%20Protests%20–%20Evidence%20from%20the%20Tea%20Party.pdf

[3] http://sci-hub.tw/https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=2911177

[4] http://www.omarwasow.com/Protests_on_Voting.pdf

[5] https://www.youtube.com/watch?v=YJSehRlU34w

[6] https://www.theatlantic.com/politics/archive/2017/02/how-to-beat-trump/515736/

[7] https://www.vox.com/policy-and-politics/2017/1/31/14430584/protest-trump-strategies-experts

על עתיד הקונספירציות – ואיך אחד הבנקים הגדולים בארה"ב רימה את הציבור במשך שנים

על עתיד הקונספירציות – ואיך אחד הבנקים הגדולים בארה"ב רימה את הציבור במשך שנים

השבוע ספג וולס-פרגו, הבנק השלישי בגודלו בארצות הברית, קנס של 575 מיליון דולרים, לאחר שהודה שרימה באופן סיסטמטי מיליוני לקוחות לאורך 15 השנים האחרונות. מאות מיליוני הדולרים הללו יתווספו לקנסות אחרים שקיבל הבנק מאז 2016, ואשר מונים ביחד יותר משלושה מיליארד דולרים.

התובע הכללי בקליפורניה, קסווייר בסרה, הודיע כי –

"לקוחותיו של וולס פרגו סמכו על הבנק בכל הנוגע למחייתם, לחלומותיהם ולחסכונותיהם לעתיד… במקום להגן על לקוחותיו, וולס פרגו ניצל אותם והחתים אותם על מוצרים – מחשבונות בנק לביטוח – שלא רצו מעולם. זוהי הפרה בלתי-תאומן של אמון שמאיימת לא רק על הלקוחות שנסמכו על וולס פרגו, אלא על האמון במערכת הבנקאות שלנו. כפי שמצאנו בחקירתנו, התנהלות וולס פרגו הייתה לא-חוקית ומבישה."[1]

החקירה העלתה כי במהלך חמש עשרה השנים האחרונות, פתח הבנק 3.5 מיליון חשבונות ללא אישור, ורשם 528,000 לקוחות לשירותי הבנק באופן לא-ראוי על מנת לעמוד במטרות הגבוהות שהציבו המנהלים עבור העובדים. בין 2005 ל- 2016 רשם הבנק מיליוני לקוחות לפוליסות ביטוח רכב מבלי שיקבל את אישורם לכך. להזכירכם, מדובר בבנק השלישי בגודלו בארצות הברית, ומספר אחד-עשר בעולם, עם יותר משבעים מיליון לקוחות וכמעט שני טריליון דולרים בנכסים. במבט מהיר נראה שהבנק רימה מספר אנשים גדול יותר מכל אוכלוסיית ישראל, ככה, סתם.

(ניתן למצוא כאן את רשימת כל מקרי הרמאות בהם הואשם וולס פרגו[2])

wells fargo.jpg

התרשים במקור מהוול סטריט ז'ורנל[3]

מה אפשר ללמוד מהפרשה?

לקחים מן העבר

קודם כל, מדובר בתזכורת לכך שקונספירציות – קנוניות כנגד הציבור מצד 'החברות הגדולות' או גופים ממשלתיים – קיימות בהחלט. זה, כמובן, לא מפתיע. חברות וממשלות הינן ארגונים ריכוזיים, המסוגלים להפעיל מאמץ מרוכז ומתוכנן-היטב על מנת להשפיע על הלקוחות ועל האזרחים בדרכים שאינן ראויות.

שנית, היא מראה לנו שבסופו של דבר – אם תסלחו לי על הקלישאה – הצדק מנצח. אלא שכמובן שהמציאות מורכבת קצת יותר. "הצדק מנצח" רק לאחר שהאמת יוצאת לאור, ורק אם קיימים מנגנונים חוקיים הולמים שיכולים לפעול כדי להעניש את הפושעים.

בנקודה זו ראוי להעלות באוב מחקר קטן ומעניין מ- 2016, של הביולוג וחוקר הקונספירציות דיוויד רוברט גריימס, שעקב אחר קונספירציות שהתרחשו באמת בהיסטוריה. קונספירציות אלו כוללות, למשל, את הניסויים ארוכי-השנים שערכה ממשלת ארצות הברית בחולי עגבת כהי-עור, מבלי שגילתה להם שניתן לרפא את מחלתם באופן יעיל באמצעות התרופות החדישות ביותר[4]. או את ניסיונן של חברות הטבק להסתיר מהציבור את הממצאים המעידים על הסכנות הבריאותיות של העישון, ולהפיץ ממצאים כוזבים סותרים. הקונספירציות הללו השתחררו בסופו של דבר לאוויר העולם, מכיוון שרבים בתוך החברות ובממשל היו מודעים לקיומן. בקונספירציית העגבת, למשל, לקחו חלק 6,700 בני-אדם שהיו מעורבים בתהליכים הרפואיים שעברו החולים. מספיק היה אדם אחד ישר-הליכות שיפתח את פיו ו- 'יזמר' לעיתונות, כדי שהפרשה תיחשף לעיני כל.

לאחר שסקר מספר קונספירציות שכאלו מן העבר, גריימס יצר מודל – פשטני מאד, אמנם, אבל בהחלט מעניין כבסיס לחשיבה על הנושא – שמראה שככל שישנם יותר אנשים המעורבים בקונספירציה מסוימת, כך עולה הסיכוי לחשוף את הקונספירציה במהירות. אם, למשל, הייתה קיימת באמת תרופת פלא לסרטן, הרי שמאות-אלפי העובדים של חברות התרופות הגדולות היו שמים לב לכך ש- 'משהו מסריח כאן'. חוקרים היו נאלצים לשתוק – לעתים גם בעוד אהוביהם מתים מאותה מחלה. עובדים היו שמים לב לכך שקיימים מחקרים עם תוצאות חיוביות בנוגע לאותו חומר פלאי, שנגנזו עמוק במאגרי המידע של החברות. הדוברים היו צריכים לדעת שעליהם להתעלם מאזכורים של אותו חומר בתקשורת, וכן הלאה. בסך הכל, בערך 714,000 עובדים בשמונה חברות התרופות הגדולות בעולם היו צריכים לעצום עיניהם באופן קולקטיבי. לפי החישובים שערך גריימס, הקונספירציה במקרה זה הייתה צריכה להיחשף לציבור ולקבל אישוש מצד מערכת החוק תוך 3.17 שנים בלבד.

מספרי האנשים שהיו צריכים להיות מעורבים בכמה מהקונספירציות-לכאורה הידועות ביותר כיום, לפי חישוביו של גריימס.

מה לגבי וולס פרגו? בעשור האחרון ניתן היה למצוא בבנק בערך 265,000 עובדים במשרה מלאה. לפי חישוביו של גריימס, קונספירציה זו הייתה נחשפת תוך שנים ספורות – כפי שאכן אירע.

אני לא מנסה לטעון שהמודל של גריימס מושלם. הוא אינו כולל התייחסות למספר רב של גורמים המשפיעים על חשיפת קונספירציות: כוחו של המחוקק, יכולתם של בתי-המשפט לכפות את החוק על החברות הגדולות ועל הממשל, כוחה וחופש פעולתה של העיתונות, האוריינות הטכנולוגית-מדעית של הציבור, ועוד גורמים רבים אחרים. אבל ברור שגריימס צודק בעניין אחד לפחות: ככל שקיימים אנשים רבים יותר המעורבים בקונספירציה מסוימת, כך גדל הסיכוי לחשיפתה תוך זמן קצר יותר.

וכל זה מוביל אותנו לשאלה אחרת: מה עומד לקרות בעתיד?

הקונספירציה שבאוטומציה

אנו רואים שכיום, חברות מתחילות להשתמש באלגוריתמים כדרך להוציא לפועל החלטות מסוימות. האלגוריתם של פייסבוק, למשל, קובע האם תראו את הפוסט הזה או לא. האלגוריתם של גוגל מחליט האם תיחשפו לבלוג שלי בעמוד הראשון של החיפוש, או בעמוד העשירי אליו איש לא מגיע. חברות המידע צריכות להעסיק מספר מזערי של עובדים ביחס להשפעותיהן. ווטסאפ, למשל, לפני שנרכשה ע"י פייסבוק, העסיקה רק חמישים וחמישה עובדים במשרה מלאה – והצליחה עדיין לספק שירות לכמעט חצי-מיליארד לקוחות. גוגל מעסיקה 85,000 עובדים במשרה מלאה, שמאפשרים לה לספק תשובות ל- 3.5 מיליארד חיפושים מדי יום. חברות מן העבר שהיו מספקות שירותים בסדרי גודל דומים, היו מעסיקות מאות-אלפי עובדים. האוטומציה מאפשרת לחברות לצמצם את מספר העובדים שלהן באופן דרמטי – ועדיין להגיע לרמת השפעה דומה על החברה.

רבים מעובדי הבנקים כיום כבר הפנימו שזמנם קצוב, וכי הם בדרך להיות מוחלפים באלגוריתמים ובבינות מלאכותיות. זוהי התפתחות שאמורה לשמח את הלקוחות, שיזכו לשירות מהיר ויעיל יותר, אך היא צריכה גם להדאיג אותנו כחברה, מאחר והיא פותחת צוהר לקונספירציות שלא יאותרו מבעוד מועד. בבנקים של העתיד, בהם יעבדו רק כמה מאות אנשים שיספקו שירות למיליונים, יוכלו המתכנתים לקבל הוראה ישירה ממנהל הבנק להתאים את האלגוריתמים כך שירמו את הלקוחות – מבלי שהמידע על כך יגיע לאוזני הציבור.

ייתכן שאנו רואים את הכניסה לעתיד זה כבר היום. בשנת 2015 גילתה הסוכנות להגנת הסביבה בארצות הברית כי חברת פולקסווגן הטמיעה ברכביה אלגוריתם פשוט, שנכנס לפעולה רק כאשר חוקרי הסוכנות בחנו האם הרכב עומד בסטנדרטים המחמירים של מניעת זיהום אוויר. האלגוריתם היה משנה את פעולת הרכב כך שזה היה משחרר פחות גזים מזהמים – אבל רק במהלך המבחן. ברגע שהרכב היה חוזר לכביש, פליטת הגזים המזהמים שלו הייתה מזנקת עשרות מונים[5].

הקונספירציה של פולקסווגן אמנם נחשפה בסופו של דבר, אך היא לא התגלתה 'מבפנים'. השמועות אודותיה לא הגיעו מעובדי החברה, אלא רק בעקבות חשדותיהם של חוקרים אמריקניים, שהתעוררו לאחר שגילו שהרכבים פועלים באופן שונה על הכביש. זוהי דוגמה לדרך בה שילובם של אלגוריתמים ובינות מלאכותיות (בסיסיות ככל שיהיו) יכול להוביל לקונספירציות מוצלחות יותר שיפעילו גופים ריכוזיים כנגד הציבור.

חוץ מזה, מרקיז, הכל בסדר

לעת-עתה אנו יכולים להיות מרוצים מכך שוולס פרגו נחשפה במערומיה, וסופגת כאמור קנסות בשווי של מיליארדי דולרים. עם זאת, אנו חייבים להיות מודעים לכך שהאוטומציה הגוברת תגדיל את הסיכון לקונספירציות, ולהתחיל להיערך בהתאם. וולס פרגו דיברה רבות כנגד הביטקוין והזהירה (בצדק) שהמטבע הדיגיטלי אינו מתאים עדיין לדרישות השוק. אבל כדאי לזכור שדווקא מהפכת הבלוקצ'יין (הטכנולוגיה שמאחורי הביטקוין) יכולה להוביל לשקיפות גדולה הרבה יותר ולאפשר לנו לחשוף שחיתויות וקונספירציות בלחיצת כפתור. ייתכן בהחלט שהדרך היחידה להתמודד עם קונספירציות העתיד תהיה, פשוט, באמצעות טכנולוגיות העתיד.


 

אם עתיד הקונספירציות מעניין אתכם, אתם יכולים לקרוא בהרחבה בנושא בספרי האחרון – "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה". קישור כאן.

 

קישורים –

[1]          “Attorney General Becerra Recovers $148.7 Million for California in Settlement with Wells Fargo Over Deceiving Consumers,” State of California – Department of Justice – Office of the Attorney General, 28-Dec-2018. [Online]. Available: https://oag.ca.gov/news/press-releases/attorney-general-becerra-recovers-1487-million-california-settlement-wells-fargo. [Accessed: 01-Jan-2019].

[2]          E. Schaal, M. Articles, and 2018 February 10, “All the Ripoffs and Scams Wells Fargo Pulled on Customers Over the Years,” The Cheat Sheet, 09-Feb-2018. .

[3]          E. Glazer, “Wells Fargo to Pay States About $575 Million to Settle Customer Harm Claims,” Wall Street Journal, 28-Dec-2018.

[4]          “Tuskegee Study – Timeline – CDC – NCHHSTP,” 03-Oct-2018. [Online]. Available: https://www.cdc.gov/tuskegee/timeline.htm. [Accessed: 04-Jan-2019].

[5]          C. Coleman, “VW could face long legal nightmare – BBC News,” BBC News, 24-Sep-2015. [Online]. Available: https://www.bbc.com/news/business-34352243. [Accessed: 12-Dec-2018].

טיפול חדשני לתגבור מערכת החיסון הציל חולה סופנית בסרטן השד

טיפול חדשני לתגבור מערכת החיסון הציל חולה סופנית בסרטן השד

לג'ודי פרקינס היו רק חודשיים או שלושה לחיות. סרטן השד בו לקתה החל להתפשט לאיברים נוספים, ויצר שלוחות ונגעים בגודל של כדורי טניס. זהו השלב בו נהוג לאבד תקווה, אך פרקינס ניסתה שיטה חדשה לתגבור מערכת החיסון. שישה שבועות מאוחר יותר, הגידולים איבדו מחצית מגודלם. שנה אחת לאחר מכן, הם נעלמו לגמרי. כיום, שנתיים וחצי לאחר הטיפול, פרקינס עדיין בריאה, ונהנית ממסעות בהרים ושייט בקיאקים.

הטיפול פועל באמצעות התמקדות במוטציות גנטיות מסוימות שהתאים הסרטניים רוכשים לאורך זמן. בכל חולה ניתן למצוא סט אחר של מוטציות, שמעוותות את החלבונים שעל פני-השטח של התאים. תאי הדם הלבנים – הזקיפים שמגנים על הגוף – מסוגלים לזהות את החלבונים המעוותים ולתקוף את התאים הסרטניים. הצרה היא שבמקרים רבים, התגובה החיסונית אינה חזקה מספיק, ותאי מערכת החיסון אינם מסוגלים לבלום את הסרטן בכוחות עצמם.

אחת מהגישות לתגבור מערכת החיסון היא באמצעות שאיבת מספר קטן של לימפוציטים – תאי דם לבנים – מהחולה. התאים מגודלים במעבדה בסביבה תומכת שמדרבנת אותם להשתכפל ולהתרבות עד לקבלת מספר עצום של תאי דם לבנים – כל אחד מהם לוחם ללא-חת להגנת הגוף. ואז, כשמספרם גדול מספיק, מוזרקים עשרות מיליארדי התאים הללו בבת-אחת לגופו של החולה, בתקווה שיצליחו למגר את הגידול הסרטני.

הרעיון נשמע טוב, והוא אכן מסייע בטיפול במקרי סרטן בהם התאים הסרטניים רוכשים מספר רב של מוטציות – למשל, סרטן העור ומקרים מסוימים של סרטן הריאה.  אלא שבמקרה של סרטן השד, הטיפולים הללו מוצלחים פחות מאחר והתאים הסרטניים רוכשים מספר קטן יותר של מוטציות, ולכן תאי הדם הלבנים מתקשים יותר לזהותם.

פרקינס זכתה בטיפול דומה-אך-שונה. החוקרים שטיפלו בה קראו את הקוד הגנטי של התאים הסרטניים שלה, ואז השוו אותו לקוד הגנטי של תאיה הבריאים, על מנת לזהות את המוטציות החדשות. הם חילצו כמה מתאי הדם הלבנים שלה ובחנו כיצד הם פועלים כנגד החלבונים המעוותים שהתגלו בתאיה הסרטניים של פרקינס. בדרך זו הצליחו החוקרים לזהות סוג מסוים של תאי דם לבנים שהתמקדו במיוחד בארבע מהמוטציות שאירעו בתאי הסרטן של פרקינס. תאים אלו גודלו במעבדה, וכשמספרם הגיע לשמונים מיליארד – הוזרקו בחזרה לגוף.

ופרקינס, כפי שכבר כתבנו בהתחלה, הבריאה לגמרי.

אבל מה זה אומר?

האם המשמעות היא שמצאנו טיפול סופי לסרטן? לצערי, ברור שלא. קיימים מאות סוגי סרטן שונים, וקרוב לוודאי שישנם יותר סוגים מכפי שאנו מבינים כיום. כל אחד מהם מגיב אחרת לטיפולים שונים. אין טיפול אחד שמסייע נגד כולם – רק שרלטנים מבטיחים מוצא שכזה. לכל היותר, הטיפול החדש מספק כלי נוסף במלחמה כנגד הסרטן.

ולמען האמת, ייתכן שהוא אפילו לא יעיל במיוחד.

תאמרו עכשיו שפרקינס עדיין בחיים, אז איך אני יכול לטעון שהטיפול אינו יעיל? ובכן, זו הבעיה בהתמקדות במקרה אחד בלבד. צוות החוקרים טיפל באופן דומה בשתי נשים נוספים עם סרטן השד. אחת מהן לא הגיבה לטיפול, והשנייה מתה לפני שיכלו החוקרים להעריך את השפעותיו. כך שכן – מדובר בטיפול מעניין ומבטיח, אבל עדיין לא ברור עד כמה הוא יעיל.

אז למה טרחתי לסקר דווקא את המחקר הזה? מסיבה אחרת מהצפוי: מכיוון שהוא מראה לנו את הכלים החדשים שעומדים לרשותנו במלחמה בסרטן, וספציפית, את יכולתנו לקרוא את הקוד הגנטי של התאים האנושיים בעלות מגוחכת. לפני חמש-עשרה שנים בערך הסתיים פרויקט הגנום האנושי, במהלכו הצלחנו לקרוא את כל הקוד הגנטי האנושי בעלות של 2.7 מיליארד דולרים, ופותחו טכניקות מתקדמות לקריאה יעילה יותר של הדנ"א. מאז המשיכו הטכניקות הללו להשתכלל, וכיום ניתן לקרוא את הקוד הגנטי של אדם – או של קבוצת תאים בגוף – בעלות של אלף דולרים בלבד.

כאשר פרויקט הגנום האנושי התחיל, היו מבקרים שטענו שאנו מבזבזים הון תועפות על מדע בסיסי שאין לו משמעות רפואית מיידית. הם צדקו, כמובן – לוקח זמן רב לתרגום ידע במדע בסיסי לפרקטיקה רפואית בשטח. אלא שבעשור האחרון אנחנו מתחילים לראות את התוצאות. בזכות אותו פרויקט קדום, רכשנו ידע רחב אודות הקוד הגנטי האנושי, לצד טכניקות מתקדמות שאפשרו לקרוא אותו יותר ביעילות. כתוצאה מכך, יכלו החוקרים לקרוא ביעילות ובזול גם את הקוד הגנטי של תאיה הסרטניים של פרקינס ושל תאיה הבריאים.

השיטות המתקדמות של קריאת הקוד הגנטי האנושי ימשיכו לשמש אותנו בעשורים הקרובים במלחמה בסרטן, ויאפשרו לנו להבין את האויב מקרוב ומבפנים. נוכל להבין את התאים הסרטניים – שהם בסך-הכל תאים בריאים שיצאו משליטה בשל מוטציות בקוד הגנטי – ולפענח מה השתבש בהם. ואז, ברגע שנבין את האויב לפרטי פרטיו, נוכל גם לפתח עבור כל סוג סרטן את התרופות והטיפולים היעילים ביותר כנגדו. וכפי שאני כותב תמיד: כל זה לא יקרה מחר, אבל ילדינו יזכו לחיות בעולם טוב ובריא הרבה יותר.


אתם מוזמנים לקרוא עוד על עתיד הרפואה בספריי המדריך לעתיד ו- "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

[קישור למחקר] בכתב העת Nature Medicine