צמח המרפא שהורג את החולים

צמח המרפא שהורג את החולים

חשוב לדעת: אם אתם משתמשים בצמחי מרפא, רשומה זו עשויה להציל את חייכם. אם אתם מכירים אנשים המשתמשים בצמחי מרפא ועשויים להתפתות ולהזמין מרשמים לא-חוקיים מחו"ל, אנא שתפו את הרשומה עמם.


בתחילת שנות התשעים תקפה מגפה מוזרה את נשות בלגיה. מאה נשים בריאות, צעירות ברובן, פיתחו תסמינים יוצאי-דופן: חולשה, אנמיה, שינויים בגוון העור. כשהלכו להיבדק, הן גילו שהן סובלות מכשל כרוני בפעילות הכליות. או במילים פשוטות ובוטות יותר, הכליות שלהן קרסו וגוועו בתוך הגוף. המחלה התקדמה במהירות, והחולות בה נאלצו לעבור טיפולי דיאליזה כדי להישאר בחיים, ובמקרים רבים גם נזקקו להשתלת כליות. חצי מהנשים שנבדקו פיתחו גם סרטן בדרכי השתן.

מאיפה מגיעה מחלה קשה ונדירה כל כך, ככה סתם באמצע החיים? מסתבר שהדבר היחיד המשותף לכל אותן נשים הוא שהן נרשמו לדיאטה מסוימת שכללה נטילת צמחי מרפא סיניים. בתוך התערובת נכלל גם הצמח אריסטולוצ'יה פאנגצ'י, המשתייך לסוג הצמחים המכונה ספלול. בסך הכל, 1,800 נשים בלעו את התערובת הספלולית מדי יום, במשך עשרים חודשים. לרובן לא הזיקו הספלולים בטווח הקצר, לפחות בינתיים – ונראה בהמשך מדוע יש סיבה לחשוד שבריאותן לא תאיר להן פנים בעוד עשור או שניים. אצל מאה מתוכן, כאמור, גרם הצמח לכשל כלייתי מהיר ודרמטי, ולהופעת גידולים סרטניים תוך פחות משנתיים.

קל לזהות את הספלולים: הם ניחנים בפרחים גדולים הנמצאים בקצה צינור ארוך וצר. הפרחים מפתים אליהם את החרקים באמצעות הפצת ריח לא-נעים (כלומר, לא נעים לבני-האדם), ואלו נוחתים על הפרח ומגששים את דרכם במורד הצינור בניסיון להגיע למוקד תאוותם. הם נלכדים במעמקי הפרח, ורק לאחר שהתכסו היטב בגרגרי אבקה, נאות הצמח לשחרר אותם לדרכם – ואז הם עפים הלאה לפרח הבא ומפרים אותו.

Aristolochia_labiata.jpg

הצמח אריסטולוכיה לביאטה. מקור: ויקיפדיה

לא רק החרקים נמשכים אל הספלולים. הפרח מזכיר לרבים בצורתו את איבר המין הנקבי האנושי, וככזה זכה למוניטין בהיסטוריה של הרפואה. כבר בימי אריסטו נעשה שימוש בצמח בערי יוון לטיפול בהכשות נחשים, בחבלות לראש, באינסומניה (קושי להירדם), בעצירות ועוד. כתבים קדומים אחרים מעידים על שימוש בצמח בכל רחבי אירופה, שתי יבשות אמריקה, באסיה וכמובן גם במזרח התיכון ב- 2,500 השנים האחרונות. הספלולים מהווים אבן יסוד באיור ודה – אחת מהשיטות הפופולריות ביותר המקובלות ברפואה האלטרנטיבית, ונהוגה עדיין בהודו, סין ובאסיה באופן כללי.

וזה, איך נאמר, חבל מאד, מכיוון שכל הספלולים מכילים כמויות משמעותיות של חומצות אריסטולוכיות, ואלו – במילה אחת – מסרטנות. מאד.

סודם האפל של הספלולים

החומצות האריסטולוכיות שמרו על סודן האפל במשך אלפי שנים, אך זה נחשף לבסוף בזכות מחלה יוצאת-דופן שהתפרצה בחבל הבלקן, והזכירה באופיה את המגפה שתקפה את נשות בלגיה. בחלק מהקהילות החקלאיות באזור לקו נשים וגברים בכשל כליות מתקדם ופיתחו סרטן בדרכי השתן. בשונה מבלגיה, בה פרצה המחלה בפתאומיות ולאחר זמן חשיפה קצר לחומצות האריסטולוכיות, בחבל הבלקן היא הייתה מתפרצת עשרות שנים לאחר החשיפה המקורית לחומצות הללו.

תושבי הכפרים בחבל הבלקן, מסתבר, השתמשו בשיטות מסורתיות לקצירת וטחינת החיטה ולאפיית הלחם. מכיוון שהספלול גדל גם באיזור השדות, התערבבו גרגריו עם גרגרי החיטה, והתושבים זכו בתזונה שהכילה ריכוז נמוך של חומצות אריסטולוכיות. לפי חלק מההערכות איבדו מאה-אלף בני-אדם בחבל הבלקן את חייהם כתוצאה מהמחלה.

ארתור גרולמן, חוקר מאוניברסיטת סטוני ברוק, חשד שהחומצות האריסטולוכיות גורמות למוטציות בקוד הגנטי של תושבי הבלקן. הוא חשף תאים אנושיים במעבדה לחומצות אריסטולוכיות, וגילה כי הן גורמות למוטציות ייחודיות בגן שנועד להגן על התאים מסרטן. הוא בדק את הקוד הגנטי של חלק מתושבי הבלקן החולים, וגילה שם את אותן מוטציות. המסקנה הייתה ברורה: החומצות האריסטולוכיות מסרטנות.

ואז עברה מחשבה עגומה במוחו של גרולמן: האם ייתכן שבמהלך אלפי השנים האחרונות, הרעילו בני-האדם את עצמם באמצעות הצמחים הללו? והאם ייתכן שאנו עדיין עושים זאת כיום?

גרולמן החליט לבחון דגימות גנטיות שנלקחו מחולי סרטן בטייוואן בה משתמשים רבים ברפואה המסורתית, ובמקביל היא גם האלופה העולמית בשכיחות מקרי הסרטן בדרכי השתן העליונות. מערכת הבריאות של טייוואן תיעדה שכשליש מהאוכלוסייה קיבלה 'תרופות' המכילות עשבי מרפא עם חומצות אריסטולוכיות. בשנת 2011 בחן גרולמן 151 חולים, ומצא את המוטציות הייחודיות – מאותו סוג שנמצאו גם בחבל הבלקן – ב- 83 אחוזים מהחולים.

וכאן נפתחו שערי המבול, וחוקרים אחרים זרמו לבדוק את השפעותיהן המזיקות של החומצות האריסטולוכיות. תוך שנים ספורות התגלה כי לחמישה אחוזים בערך מבני-האדם יש מוטציה גנטית שהופכת אותם לרגישים במיוחד לנזקיהן של החומצות האריסטולוכיות. אלו האנשים שכליותיהם ייכשלו כשנה-שנתיים לאחר חשיפה לחומצות הללו. אך גם 95 האחוזים האחרים אינם יכולים לנוח בשקט ובשלווה. חומצות אריסטולוכיות גורמות לנזקי דנ"א בכל בני-האדם הנוטלים אותן, ולפי מחקר מ- 2013 הן אף מסרטנות יותר מחומרים ידועים לשמצה כטבק ואור אולטרא-סגול.

כיום, חומצות אריסטולוכיות אסורות לנטילה ברוב מדינות העולם. אף על פי כן, במזרח הרחוק בוחרים עדיין חלק מהתושבים להשתמש בספלולים ליצירת תערובות של צמחי מרפא. בסין עצמה ניתן עדיין למצוא בקלות תערובות אלו – וגם להזמינן דרך הרשת.

לקחים מהעבר – לעתיד

ההיסטוריה של החומצות האריסטולוכיות חושפת את הקושי בזיהוי גורמים מחוללי סרטן, אבל יותר מכך – היא מראה שגם אבותינו הקדומים התקשו לנפות את החומרים המזיקים מהבריאים.

העוסקים ברפואה מסורתית טוענים לעתים קרובות כי היא מבוססת על אלפי שנים של ניסוי וטעיה. ככזו, היא אמורה להיות בטוחה יותר מהרפואה המודרנית קצרת-הימים. אלא שניסויים שאינם נערכים באופן מדוקדק וקפדני אינם שווים הרבה. הטבע אינו מסגיר את סודותיו בקלות, כפי שכל מדען יודע היטב. חברות פרימיטיביות יכולות אמנם לערוך ניסויים בסיסיים – האם מצבו של החולה השתפר או הורע בעקבות נטילת התרופה – אך אלו יהיו מוגבלים מטבעם מכיוון שרוב התרופות אינן משפיעות באופן דרמטי על מצב החולה בטווח המיידי. הוסיפו לכך את העובדה שרופאי האליל אינם נוהגים לשמור נתונים לאורך זמן, ותקבלו את הרפואה המסורתית: כזו בה רק החומרים הקטלניים והמזיקים ביותר ובאופן מיידי מוצאים משימוש.

אבל מה קורה כשחומר קטלני שכזה הורג את החולה רק לאחר שנים רבות? במקרה כזה, שיטת הניסוי של הרפואה המסורתית אינה מספיקה כדי לזהות את הבעיה. וכך נותרנו עם הספלולים כאחד מהמרכיבים בטיפולים מסורתיים רבים. כמה רופאים מסורתיים לאורך ההיסטוריה הרעילו את חוליהם בשוגג, מבלי להבין שה- 'תרופה' שהם מספקים תהרוג את המטופל בעוד שנה או עשרים שנים? קשה אפילו לדמיין את המספרים. די להזכיר שעד לפני עשרים שנים, שליש מאוכלוסיית טייוואן – כמעט שמונה מיליון בני-אדם – השתמשו בצמחי מרפא המכילים חומצות אריסטולוכיות.

המשמעות היא שאיננו יכולים להסתמך בעיניים עיוורות על ההיסטוריה של הרפואה המסורתית, או על ההנחה הסמויה לפיה "מה שטבעי טוב לנו". ראוי להקדיש משאבים נוספים לחקר צמחי המרפא המוצעים לנו על-ידי הרפואה המסורתית. ומי יודע? אולי עוד נמצא שם, לצד גורמי סיכון גדולים, גם חומרי מרפא מתקדמים.


המקור לתמונת השער: ויקיפדיה

הודעות מנהלתיות:

1. אם אתם רוצים לקבל הודעות על עדכונים לבלוג, אתם מוזמנים להירשם בתיבה משמאל —>

2. בספרי החדש, "השולטים בעתיד", אני מפרט על אחד המקרים המזעזעים בהיסטוריה, בהם תעשיית הטבק הצליחה לשטות בציבור האמריקני ובעולם במשך שנים רבות ולזרוע ספק בנוגע להשפעותיו המזיקות של העישון. מקרה זה מבהיר עוד יותר כמה חשוב להסתמך על כוחם של מחקרים כדי לפענח את המציאות. הספר יוצא לאור באמצע מרץ בהוצאת כינרת זמורה, וניתן למוצאו בחנויות הספרים המובילות.

מתי ימות היהודי האחרון?

מתי ימות היהודי האחרון?

 

לפני כמעט שנה הגעתי לאוניברסיטה חשובה בארצות הברית, והתארחתי בבית הלל בערב יום שישי. מדובר בבניין גדול אליו נוהרים כל הסטודנטים בקמפוס המזדהים כיהודים ומקבלים שירותי דת, חברה וקהילה.

"איפה הרפורמים מתפללים?" התעניינתי. מיד הופניתי לאולם גדול בבית הלל, בו ישבו כמעט מאתיים סטודנטים ואנשי סגל והתפללו בהתלהבות עצומה. התפילות ששרו לא היו מהנוסח המוכר מבתי הכנסת בישראל. הן כללו מזמורים שהושאלו מתרבויות אחרות אך משקפים גם את ערכי היהדות בעיני הרפורמים, הצהרות תודה לאלוהים על ברכותיו, ואת כל הטקס הובילה רבה. השירה הדהדה מקיר לקיר, ובעיניהם של הנוכחים ראיתי יראת קודש והכרה בערכה של קבלת השבת עבורם. אילו הייתי לוקח הצידה אחד מהם ומתעניין האם הוא יהודי, הוא לא היה מבין בכלל מה אני שואל.

"איפה הקונסרבטיבים מתפללים?" תהיתי, והמלווה לקח אותי לאולם קטן יותר בקומה השנייה עם מאה מתפללים. הם זימרו ושרו באדיקות, אמרו בקול את הברכות, ועל הכל פיקח חזן עם גיטרה. גם כאן היה ברור שכן – אלו יהודים.

"ואיפה האורתודוכסים?" שאלתי. המדריך שלי גירד בראשו במבוכה.

"הקדשנו להם חדר משלהם, אבל אני לא בטוח שהם הצליחו לגייס מניין." הודה.

בדקתי. הם לא. שלושה יהודים עם זקנים ישבו בתסכול ובשתיקה באותו חדר, וחיכו וחיכו שיצטרפו אליהם מתפללים נוספים. נשארתי שם כמה דקות, ועזבתי. עד כמה שאני יודע, הם עדיין מחכים.

למה אני נזכר בכל זאת דווקא עכשיו? בימים האחרונים התפרסמה כתבתה של טלי פרקש ב- Ynet, לפיה היהודי האחרון בצפון אמריקה ימות תוך שלוש-מאות שנים, ולאחר מכן לא יישארו עוד יהודים בארצות הברית. מפחיד, לא? אלא מה – מסתבר שהגדרת היהדות לפי המומחים שמצטטת פרקש היא הלכתית ופשוטה: נולדת לאם יהודיה? אתה יהודי. נולדת לאב יהודי? הפכת לגוי. שלום ולא להתראות!

המציאות, מסתבר, מורכבת הרבה יותר. בעולם בו האורתודוכסיה מנכרת ומרחיקה מעליה את הצעירים היהודיים, ומסלקת מתוכה כל גבר יהודי שחטא והתאהב באשה מדת אחרת, דווקא הרפורמים והקונסרבטיבים הם אלו המקבלים לקהליהם את כל האנשים המעוניינים להיות חלק מהעם היהודי. הם לא שואלים שאלות מיותרות לגבי האמא והאבא, ולא מקשים או מחמירים ללא-סיבה. העקרון המנחה אותם הוא פשוט: אם אדם מוכן להיכנס לשותפות הגורל עם העם היהודי, לקחת חלק בחיי הקהילה היהודית ולקבל על עצמו מספר מצוות חברתיות בעיקרן, הרי הוא יהודי.

האם היהודים ייעלמו מאמריקה בסופו של דבר? בהחלט ייתכן שכן – אבל רק היהודים האורתודוכסים. הנכחדים יהיו אלו שייסגרו את עצמם בגטאות, שימנעו מילדיהם את הזכות לאהבה, שיתעבו את בני הדתות האחרות ויעוררו על עצמם את שנאת הכלל בתורם. מי ירצה להיות חלק בדת כזו, בעולם החופשי והליברלי מחוץ למדינת ישראל? ואכן, אנו רואים בנתונים (סקר PEW, 2013) כי מתוך היהודים שנולדו אורתודוכסים, רק 48 אחוזים ממשיכים להגדיר את עצמם ככאלו, ו- 26 אחוזים עוברים להיות קונסרבטיבים או רפורמים. ומה עם אלו שנולדו קונסרבטיבים או רפורמים? אצלם אנו רואים שבין 61 ל- 66 אחוזים ממשיכים להגדיר את עצמם ככאלו, ורק מיעוט שבמיעוט – אחוזים ספורים מתוכם – עוברים בחזרה לאורתודוכסיה.

המשמעות היא שבעוד שהיהודים האורתודוכסים אכן מתמעטים אט-אט באמריקה, סוג אחר של יהודים יוכלו להמשיך לחיות ולשגשג שם עוד זמן רב. אלו הם הרפורמים והקונסרבטיבים, המוכנים להסתגל לרוח הזמנים, לפרש מחדש את הלכות הדת ולקבל לתוכם את אוהבי היהדות. הם ימשיכו לשאת את הלפיד בגאון.

ולסיום, אקנח בטענה ששמעתי מפי חרדי אורתודוכסי אחד, שהתרברב בכך שהאורתודוכסים הם היחידים המשמרים את היהדות כפי שהייתה לפני מאתיים שנים. זוהי טענה נפוצה, ואותו חרדי אכן צודק חלקית – רבים מהחרדים לובשים את אותם הבגדים שעטו אבות-אבותיהם ברוסיה הקפואה לפני מאתיים שנים. אך האם זו היהדות? לאותו אדם הייתי עונה שהמשמעות האמיתית של היהדות לאורך הדורות טמונה ביכולת השינוי וההסתגלות, בווכחנות שמאפשרת ליהודים מקהילות שונות להבין זה את זה ולגבש מסלול פעולה נכון יותר לרוח התקופה. אנו, כיהודים, עוברים אבולוציה מתמדת – וההלכה עצמה נועדה לאפשר את השינוי שישמר את הדת והקהילה היהודית.

האם אתם חרדים מהיכחדות היהדות? אם כן, אולי הגיע הזמן לעזור ליהדות להשתנות שוב.

 

תחבורה בעיר העתיד: עד כמה הרכבים האוטונומיים בטוחים?

תחבורה בעיר העתיד: עד כמה הרכבים האוטונומיים בטוחים?

 

קיבלתי שפע של תגובות לרשומה האחרונה בנושא התחבורה בעיר העתיד, חלקן בהודעות פרטיות וחלקן בפייסבוק. רוב ההערות התמקדו בשתי נקודות מרכזיות:

  1. המנצח האחד: האם באמת תהיה רק חברה אחת, או עירייה אחת, ששולטת ומתפעלת את כל הרכבים האוטונומיים?
  2. בטיחות המערכת: האם הרכבים האוטונומיים באמת יהיו בטוחים?

אלו נקודות מצוינות שחשוב לגעת בהן. נתמקד בכל אחת מהן בתורה.

 

המנצח האחד

האם באמת תפעיל רק חברה אחת את הרכבים האוטונומיים בעיר? רוב האנשים שהעירו לגבי נקודה זו ציינו שהמקרה שתיארתי, בו אנשים צריכים לחפש רכבים זמינים באמצעות אפליקציות שונות, אינו באמת רלוונטי. אחרי הכל, אפשר לחשוב על אפליקציה מקיפת-על, שסורקת אחר רכבים מתוצרת ובהפעלת כמה חברות שונות. הם צודקים בכך, אך מערכת התחבורה האוטונומית שהצעתי אינה מבוססת רק על מציאת נוסעים. היא מערבת גם פעולה מתואמת בדיוק מירבי בין מספר רב של מכוניות, רחפנים, רובוטים, בתי-עסק ולקוחות. תיאום מדויק ושיתוף פעולה ברמה שכזו מחייבים מיליוני מיקרו-אינטראקציות בין עשרות חברות שונות, ורבות מהאינטראקציות הללו דורשות פיקוח מצד עובדים אנושיים באותן חברות: רואי חשבון, עורכי דין וכמובן מהנדסים שצריכים לתאם בין מערכות שונות שפועלות בסטנדרטים שונים.

עובדה זו מרמזת שהדרך היעילה והזולה ביותר להקים מערכת של תחבורה אוטונומית בעיר היא באמצעות חברה אחת שתיקח אחריות על כל הרכבים האוטונומיים. מעבר לכך, הרכבים האוטונומיים לומדים ומשתפרים בכל קילומטר שהם נוסעים – אך רק אם החברה המפעילה אותם מעבדת את המידע ומזרימה את התובנות לרכבים שלה! כך שהשיפור הגדול ביותר בבטיחות יגיע, שוב, מקיומה של חברה אחת המפעילה את כל הרכבים האוטונומיים בעיר.

כמובן שמדובר בניחושים בלבד לגבי העתיד, וייתכן בהחלט שנראה שותפויות בין כמה חברות שונות להפעלת התחבורה האוטונומית בעיר, במיוחד עם חלוף הזמנים ולאחר שיוגדרו סטנדרטים מדויקים למערכות הללו. אך בשלבים הראשונים אני עדיין מאמין שנראה רק חברה אחת או שתיים בכל עיר שיפעילו את התחבורה האוטונומית.

 

בטיחות בכבישים

בטיחות במכוניות ללא-נהג מתחלקת לשני סוגים: בטיחות בכבישים באופן כללי, ובטיחות מפני פריצות.

במקרה הראשון, נראה שאנו מתקדמים למקום טוב. הרכבים האוטונומיים של גוגל נסעו יותר משני מיליון קילומטרים בשבע השנים האחרונות. בכל הזמן הזה הם היו מעורבים רק ב- 17 תאונות, שאף אחת מהן לא אירעה באשמת הרכב האוטונומי. חלק גדול מהתאונות אירעו בזמן שהרכב האוטונומי המתין בסבלנות ברמזור, ונהג אנושי חסר-זהירות התנגש בו מאחור.

עד כאן החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שברכב האוטונומי של גוגל יושבים גם מהנדסים שאחראים לקחת שליטה על הרכב במידה ונראה שהוא עומד לבצע תאונה. גוגל דיווחה על 272 מקרים בהם המהנדסים החליטו לחטוף את השליטה על הרכב מהנהג האוטומטי מכיוון שחששו שהוא עומד לעשות טעות. כל אחד מהמקרים הללו נבחן בקפידה לאחר מכן, והחוקרים קבעו שרק ב- 13 מתוכם נמנעה באמת תאונה.

ואחרון חביב, לחדשות המשמחות: תדירות התאונות הפוטנציאליות יורדת עם הזמן. בסוף 2014, המהנדסים היו לוקחים שליטה על הרכב אחת לכל אלף ומאתיים קילומטרים. שנה אחת בלבד לאחר מכן, המהנדסים כבר לקחו שליטה על הרכב רק אחת לכל שמונת-אלפים וחמש-מאות קילומטרים.

המשמעות היא שהרכבים האוטונומיים אינם בטוחים עדיין לשימוש. לפי דו"ח שהוציאה אוניברסיטת מישיגן ב- 1993, שכיחות תאונות הרכבים בקרב בני 16-19 עומדת על תאונה אחת לכל שמונים אלף קילומטרים. לפי נתונים עדכניים יותר, תאונות המערבות נפגעים מתרחשות אחת ל- 3.3 מיליון קילומטרים.

מספר תאונות לעומת מיילים בכבישים, לפי גילאים. מקור: דו"ח מאוניברסיטת מישיגן, 1993

מספר תאונות לעומת מיילים בכבישים, לפי גילאים. מקור: דו"ח מאוניברסיטת מישיגן, 1993

נקודות אלו מבהירות שיש עוד לאן להתקדם, אבל השיפור שהתחולל בין 2014 ל- 2015 הינו דרמטי, והרכבים האוטונומיים רק צפויים להמשיך להתפתח ולהשתכלל עם הזמנים. למעשה, כל מה שאנו יודעים על רכבים אוטונומיים ועל רובוטים באופן כללי מרמז שקצב השיפור רק יעלה, מכיוון שככל שיהיו רכבים מקושרים רבים יותר על הכבישים שילמדו זה מחוויותיו של זה, הם צפויים 'להחכים' בקצב מהיר יותר.

חברות אחראיות כמו גוגל משתפות את הנתונים הללו עם הציבור, או לפחות עם הרגולטור, ונזהרות מלשווק את הרכבים האוטונומיים כמתאימים לשימוש בהווה. חברות אחראיות פחות, כמו טסלה, משווקות את רכביהן כאילו היו אוטונומיים לגמרי ובטוחים יותר מנהגים אנושיים, אך הנתונים עדיין אינם תומכים בטענות אלו – וכבר שלושה 'נהגים' שהסתמכו על הרכבים ה- 'אוטונומיים' של טסלה מצאו את מותם כתוצאה מתאונות שאירעו במהלך הנהיגה האוטומטית. אחד מאותם נהגים צפה ב- DVD בזמן שאירעה התאונה הקטלנית. הוא פשוט סמך על הרכב שלו עד כדי כך.

בינתיים, אלו סיבות טובות לדרוש מטסלה, אובר, ניוטונומי וכל חברה אחרת שמתכננת להעלות רכבים אוטונומיים לכבישים, לשתף מידע באופן פתוח ומלא עם הציבור. נוסעים שיבחרו להשתמש ברכב אוטונומי בשנתיים-שלוש הקרובות צריכים להיות מודעים לכך שהם מהווים 'שפני ניסיון' ושהרכבים הללו אינם בטוחים עדיין באותה המידה כנהג אנושי. אך כאמור, הרכבים ממשיכים להשתכלל בעוד שיכולת הנהיגה האנושית נותרת בעינה. תוך פחות מעשור, קרוב לוודאי שהרכבים האוטונומיים כבר יעשו פחות תאונות מנהגים אנושיים.

אבל מה עם בטיחות מפני פריצות?

 

בטיחות מפריצות

דמיינו את התרחיש הבא: אתם נוסעים להנאתכם ברכב האוטונומי שלכם בשעת לילה מאוחרת, כשלפתע – מבלי שתתנו הוראה כלשהי – כל החלונות נסגרים, הדלתות ננעלות, האורות בתוך הרכב נכבים, ועל המסך הראשי של המחשב ברכב מופיעה הודעה –

"אנו שולטים ברכב שלך. יש לך חמש דקות להעביר חמישים ביטקוינים לחשבון הבנק המוצפן שלנו. ראה פרטים בתחתית העמוד. תודה!"

זהו אינו תרחיש דמיוני כל-כך. הרכבים המשוכללים ביותר היום מוגדרים כבר בעמק הסיליקון כ- "מחשב על גלגלים". המומחה לטכנולוגיה קווין קלי מנבא בספרו האחרון שתוך עשור, הרכבים החדשניים ביותר יצרכו יותר רוחב פס אינטרנטי מהמחשב הביתי הממוצע. למחשבים – במיוחד כאלו המחוברים לאינטרנט – אפשר לפרוץ. ופריצות שכאלו אכן מתחילות להתרחש, כפי שיכולה להעיד חברת פיאט קרייזלר.

בשנה האחרונה הצליחו חוקרי אבטחה להתחבר לג'יפים של פיאט קרייזלר דרך האינטרנט, ולהוכיח כי הם מסוגלים לעצור את פעולת המנוע והבלמים מרחוק, ואף לגרום לג'יפ לבצע תאונה שהייתה קטלנית אילו הייתה מתחוללת בתנאי נסיעה רגילים בכביש. רכבים אוטונומיים יוכלו להיפרץ בדרכים דומות, וככל שיהיו אוטונומיים יותר ומקושרים יותר, כך גדלה הסכנה.

הג'יפים של פיאט קרייזלר שנפרצו לאחרונה. מקור: צ'רלס קרופה/AP, מאתר הגרדיאן

הג'יפים של פיאט קרייזלר שנפרצו לאחרונה. מקור: צ'רלס קרופה/AP, מאתר הגרדיאן

הרכבים האוטונומיים ימוגנו מפני רוב הפריצות באמצעות יצירת מערכות אבטחה משוכללות, והפרדה (ככל האפשר) בין האלמנטים השונים ברכב כדי למנוע מצב בו פריצה מוצלחת למערכת הבידור, למשל, מאפשרת לתוקף להשתלט גם על הבלמים וההגה. חברת טסלה מנצלת אפילו את כוחם של ההאקרים עצמם, ומציעה פרסים בגובה של עד 10,000 דולרים להאקרים שיצליחו לחשוף פרצות אבטחה רציניות ברכבי טסלה, וידווחו עליהם לחברה. בדרך זו, הפרצות הברורות ביותר תאותרנה מבעוד מועד.

לרוע המזל, רכבים אוטונומיים לעולם לא יהיו בטוחים במאה אחוזים מפריצות סייבר. עם זאת, לא קיימת מערכת היום שבטוחה מפריצות וממתקפות. תוקפים נחושים מספיק יכולים לשבש אפילו את אספקת החשמל לאיזורים קריטיים כמו בתי חולים באמצעות מזמרה פשוטה. השאלה החשובה באמת היא האם יהיה לפושעים אינטרס כלכלי לתקוף את מערכות התחבורה האוטונומיות, או האם טרוריסטים יצליחו לאתר פרצות אבטחה שההאקרים הטובים ביותר בעולם מתחרים כדי למצוא לפניהם ולהסגיר לחברות הרכבים תמורת תשלום יפה ופרסום.

אני מאמין שחשיבותם של הרכבים האוטונומיים לכלכלה ולחיינו תצדיק את השימוש בהם על אף הסכנות, אך רק אם חברות הרכבים יקפידו לגבש דרכי אבטחה יעילות. כאן מגיעה שוב חשיבות שיתוף המידע: חברה שרוצה לשכנע אותנו להשתמש ברכבים האוטונומיים שלה, צריכה להוכיח באותות ובמופתים שהיא מודעת גם לסכנות הפריצה ונוקטת במירב הצעדים ברשותה כדי לסכל אותן מבעוד מועד.

 

סיכום

עיקר הרשומה עסק בבטיחותם של הרכבים האוטונומיים. זו משתפרת באופן מתמיד, אך ברור שעלינו לדרוש שקיפות מלאה מחברות הרכבים כדי שנוכל לקבל את המידע העדכני ביותר, להגיע להחלטות המושכלות ביותר, ולהפעיל לחץ על החברות כדי שלא ישקטו על שמריהן. כל עוד נמשיך לעשות זאת, ימשיכו גם הרכבים האוטונומיים להשתפר.

 


 

מעניין אתכם? קראו גם את המאמר הקודם: עיר העתיד – רכבים אוטונומיים, רחפנים ורובוטים

למה הכלכלה השיתופית לא עובדת עבורכם

ביום רביעי השבוע אעביר הרצאה על כשלי הכלכלה השיתופית (כפי שהיא נתפשת וממומשת כיום) בטמפל בר בכפר סבא, ביחד עם גיל קויבסקי המומחה לכלכלה שיתופית ומייסד קהילת Ouishare Israel. כולכם מוזמנים להגיע, להקשיב ולהשתתף בדיונים לאחר ההרצאה, בתקווה לנסות לתקן את הכלכלה השיתופית ולקדם אותנו לעתיד טוב יותר. ברשומה זו אני מסכם חלק מהדברים שאציג בהרצאה, ושהרעיונות שמאחוריהם התגבשו בין היתר בזכות שיחות והחלפת רעיונות עם גיל.

 

 

ב- 2011 פרסמה רייצ'ל בוסמן את ספרה – "מה ששלי שלך: איך הצריכה השיתופית משנה את הדרך בה אנו חיים". אני מאד ממליץ לקרוא את הספר, אבל אם לסכם אותו במשפט אחד (חטא נוראי) מדובר שם על כלכלה שיתופית מהסוג שמזכיר חזון אוטופי: כלכלה שמבוססת על אחווה ולא על תחרות, ועל שיתוף חפצים בין אנשים דרך פלטפורמות קהילתיות.

בעוד מספר חודשים יצא לאור ספרי החדש. עדיין אין לו שם רשמי, אבל השם הזמני הוא "השולטים בעתיד", מכיוון שאני מנסה לפענח בו מי ישלוט בעתיד: הממשלה הריכוזית, התעשייה או הציבור. כשהתחלתי לכתוב את הספר הייתי אופטימי בנוגע לכלכלה השיתופית. חשבתי שהיא יכולה לשחרר את הציבור הרחב מכבלי הממשלה הריכוזית על חוסר היעילות והשחיתויות שבה, ומענקי התעשייה שמעוניינים רק ברווחים כספיים המגיעים לעתים על גב הציבור. חשבתי שהכלכלה השיתופית תביא אותנו לעתיד אוטופי בו לכל אדם יש אינטרס ברור לסייע לאחרים ולשתף אותם בעושר ובאושר העודפים שברשותו.

ואני עדיין מאמין שזה יכול לקרות, אבל זה אינו המצב כיום.

הכלכלה השיתופית שיש לנו היום – או לפחות החברות המציגות עצמן ככלכלה שיתופית – רחוקה מאד מהראייה הנאיבית עמה התחלתי לכתוב את הספר.

רוצים לדעת למה? המשיכו לקרוא.

 

מהי הכלכלה השיתופית?

לפני הכל, בואו נגדיר את מה שקורה בפועל בכלכלה השיתופית. כל מי שמשתתף בכלכלה הזו מציע למסחר את המשאבים הפנויים שברשותו בעלות שבדרך-כלל נמוכה יותר מזו שאנשים שהיו צריכים להקדיש את כל זמנם למתן השירות היו מבקשים. קל לראות איך הכלכלה השיתופית של הרכבים במסגרת אובר, למשל, אמורה לפעול מבחינה זו: יש לי כמה מקומות פנויים ברכב, ואם אני בכל מקרה נוסע לכיוון היעד המבוקש של אחרים, הרי שאני יכול לאסוף אותם בהשקעה מינימלית של זמן ומאמץ. הם מתגמלים אותי באופן כספי, ולכן יש לי תמריץ להמשיך לספק את השירות.

באופן דומה, איירבנב מספקים לאנשים אפשרות להשתמש בחדרים הפנויים שלהם בדירות. אם כבר יש לי את המשאב הזה ואני לא מנצל אותו כי הילדים עזבו את הבית, למשל, אז איירבנב מספקת לי דרך לסחור במשאב הפנוי שלי.

ההגדרה הזו של הכלכלה השיתופית מתאימה גם במקומות פחות אינטואיטיביים. ילפ, למשל, היא כלכלה שיתופית. אני משקיע קצת מאמץ כדי לדרג ולתת ביקורות על כל מקום שאני מגיע אליו, ואני מקבל בתמורה תגים, דרגות ואותות כבוד אחרים כמו הזמנות לאירועים מיוחדים. בווייז אני מדווח על פקקי תנועה בכבישים, ומקבל נקודות שלא שוות כלום לאף אחד – ועדיין מוכן לסכן את חיי בכביש ולשקר שאיני הנהג רק כדי לזכות בהן.

אפשר בהחלט לטעון שגם גוגל נסמכת על סוג של כלכלה שיתופית. לכל פוסט בבלוג שאני כותב, אני מצרף קישורים לבלוגים אחרים ולמאמרים אחרים עליהם אני מסתמך. אני משקיע ממשאב הזמן שלי עוד כמה דקות בהוספת כל הקישורים הללו, מכיוון שפוסט המגובה בקישורים נראה טוב יותר ואמין יותר, כך שאני מתוגמל במוניטין ויש לי תמריץ להמשיך לכתוב פוסטים עם קישורים. בהפשטה גסה, האלגוריתמים של גוגל עוברים בתורם על כל הקישורים בכל האתרים, ושופטים מה רמת החשיבות של כל אתר לפי מספר האתרים האחרים שמקשרים אליו וחשיבותם הם. כל אחד מאיתנו משקיע קצת זמן, וביחד – כולנו מרוויחים מהשירות של גוגל במיפוי האינטרנט.

זוהי, בגדול, הכלכלה השיתופית. היא צפויה רק להמשיך לגדול, מכיוון שהכוחות המניעים אותה ממשיכים להתחזק. אלו כוללים את –

  • הקישוריות גוברת: 95% מאוכלוסיית העולם נהנית מקליטה סלולארית, ומספר המנויים לרשתות הסלולאריות בעולם עולה על שבעה מיליארד. קישוריות מרשימה שכזו חשובה לכלכלה השיתופית מכיוון שהיא מאפשרת לאנשים לשתף משאבים ברזולוציה גבוהה יותר מבחינת זמן. כלומר, אם מתפנה לי המושב ברכב אפילו לעשר דקות, אני יכול לדווח על כך מיד בסמארטפון, ובמידה ויימצא מישהו שמעוניין באותו מושב, הוא יוכל ליצור עמי קשר באופן מיידי.
  • כולנו מחכימים: שיעור יודעי קרוא וכתוב מסביב לעולם מגיע כבר ל- 85% בקרב מבוגרים, ול- 91% בקרב צעירים. כוח זה חשוב במיוחד מכיוון שכדי לקחת חלק בכלכלה השיתופית, אתה צריך להיות בעל יכולת קריאה וכתיבה מינימלית, וכמובן ליהנות מאוריינות טכנולוגית בסיסית.
  • אוטומציה משופרת: חישבו לרגע על אובר ללא אוטומציה – כלומר, ללא עוזר וירטואלי (ווייז) שמנווט את הנהגים בדרכים, או שאוסף נתונים בצורה של כוכבים ודירוגים אודות הנהגים והנוסעים. אובר לא הייתה יכולה להתקיים בלי האוטומציה הזו. ככל שהאוטומציה תשתפר והעוזרים הווירטואליים יגדלו ביכולותיהם, כך נראה מקצועות נוספים עוברים למודלים של כלכלה שיתופית.

הכוחות המניעים הללו מאפשרים את הכלכלה השיתופית, וככל שיתחזקו כך הם אמורים לחזק גם את יכולתו של כל אדם למכור את שירותיו ומשאביו העודפים בכל מקום ובכל זמן. אבל למרות שכלכלה מסוג זה מאפשרת לאנשים להפיק רווחים נוספים ממשאביהם הפנויים, חשוב להבהיר דבר אחד: לחברות שמאפשרות את הכלכלה השיתופית לא באמת אכפת מאיתנו, האזרחים הקטנים.

אני כותב את המשפט הזה, שאמור להיות ברור מאליו בעולם בו אנו חיים, מכיוון שחברות הכלכלה השיתופית כמו אובר ואיירבנב מנסות למכור לנו אשליה לפיה הן יוצרות עולם טוב יותר עבור כולנו מתוך כוונה כמעט אלטרואיסטית, ולכן אנו צריכים לפטור אותן מרגולציות ותקנות שמתקיימות עבור חברות ושווקים אחרים. הפרסומת היפהפייה הזו של איירבנב מדגימה היטב את הנקודה –

 

 

האמת פשוטה יותר: חברות הכלכלה השיתופית כפופות לאותם כללים המחייבים כל חברה אחרת בכלכלה העולמית, וחייבות להראות רווחים משמעותיים (או לפחות את הפוטנציאל לרווחים בשלבים הראשוניים לקיומן) מדי רבעון. הן אינן מחויבות לסטנדרטים מוסריים גבוהים יותר מאלו של חברות אחרות, וזה בסדר גמור – כל עוד אנחנו מודעים לעובדה הזו ומתייחסים אליהן בהתאם.

בואו נראה מה קורה ברגע שעוזבים את החלום האידיאליסטי שחברות מסוג זה מנסות למכור לנו, ובוחנים את חברות הכלכלה השיתופית באופן שקול יותר לפי פעולותיהן ותוצאות פעולותיהן. ברגע שאנו עושים זאת, קל לזהות מספר כשלים בחזון השיתופי.

 

כשל ראשון: הכלכלה השיתופית אינה משתפת את כולם

קודם כל, קל לראות שהכלכלה השיתופית אינה כל-כך שיתופית. או לפחות, היא אינה כוללנית. מטבען של פלטפורמות שוק בהן חלק מהאנשים מציעים שירותים וחלק משלמים עליהם, אנו רואים שהצרכנים נשארים אנשים פרטיים, בעוד שהמוכרים הופכים למקצוענים. אפשר לראות את התופעה הזו באיביי, בה המצליחים הגדולים הם אלו שמתמקצעים במסחר דרך איביי. אבל אפשר לראות את אותו הדבר גם באיירבנב, בה יש מעמד של מארחי-על (Superhosts) שגורפים את מרבית ההכנסות. האחוז העליון של המארחים המרוויחים מבצע 19% מסך האירוחים בפלטפורמה. אם החלום המקורי דיבר על דיירים שמשתפים בחדר פנוי או בסלון הבית, הרי שכיום כבר התפכחנו משיתוף חדרים. ולראיה, שיתוף החדרים עומד על 12.4% בלבד מסך כל התפוסה של ההשכרות באיירבנב. בניו-יורק בלבד, רק 32% מהמקומות המוצעים הינם חדרים פרטיים, לעומת 66% דירות שלמות המוצעות להשכרה. המשמעות היא שבעליהם של שתי דירות פשוט משכירים אחת מהן דרך איירבנב, תוך כדי שהם עוקפים את כל חוקי העיריה לגבי מיקומים מותרים למיקום מלונות המארחים תיירים, או להגבלת דמי השכירות המקסימליים. כלומר, מי שכבר אמיד בלאו הכי – ממשיך להתעשר יותר בקלות.

 

myths of sharing economy - 1

חלוקת הנכסים המוצעים להשכרה באיירבנב. בצהוב – דירות שלמות; בירוק – חדרים פרטיים; בכחול – חדרים משותפים. המקור.

 

 

באופן דומה, באובר מתחילים כיום לחתור לכינון מעמד של נהגי-על, שיקבלו הטבות משמעותיות על מתן שירותיהם לציבור. למעשה, איירבנב הופכת לחברה שמספקת שירותים שמאפשרים בעיקר לאמידים לעשות עוד הון, ואובר הופכת לחברה שמנהלת באופן ריכוזי נהגי מוניות במשרה מלאה. שתיהן מאפשרות גם לאנשים רגילים לספק שירותים ברבע או בעשירית משרה, אבל הרווחים הגדולים בכלכלה השיתופית יגיעו דווקא לאנשים שמתמקצעים בשירותים שהם מספקים והופכים אותם לעבודתם היומיומית הקבועה.

כאן יש נקודה חשובה: איירבנב ואובר פוגעות אנושות, ויש יאמרו שהן מכחידות למעשה את התעשיות הקיימות של נהגי המוניות והמלונות. אבל נהגי המוניות במשרה מלאה יישארו – הם פשוט יעבדו דרך הפלטפורמה של אובר. ומארחי-העל יישארו גם הם – ושוב, יעבדו דרך הפלטפורמה של איירבנב. מדובר בחברות שמקבלות למעשה מונופול על השווקים האלו, ואינן מחויבות להתנהלות הוגנת כלפי הצרכן, או כלפי האנשים ש- 'עובדים' אצלן. כמובן, אם הציבור לא יהיה מרוצה מאיירבנב, הוא יוכל לעבור למתחרים שלה… אבל איפה הם בדיוק?

וזה מביא אותנו לכשל השני שאנו רואים כיום: הריכוזיות הגדולה של הכוח בכלכלה השיתופית.

 

כשל שני: ריכוזיות גדולה של הכוח

שווקי הכלכלה השיתופית הם שווקים בהם ניתן לראות את התופעה המכונה "המנצח לוקח הכל" (Winner takes all). אין עוד מנוע חיפוש באותו היקף שימוש כמו גוגל – גוגל גדולה בהרבה מיריבותיה כמו יאהו ובינג, והן אינן קרובות להתחרות בה.

גוגל השתלטה כבר מזמן על שוק החיפוש, ויריבותיה הקרובות ביותר - יאהו ובינג - עדיין נמצאות רחוק מאחור ולא צפוי שיתאוששו. מקור.

גוגל השתלטה כבר מזמן על שוק החיפוש, ויריבותיה הקרובות ביותר – יאהו ובינג – עדיין נמצאות רחוק מאחור ולא צפוי שיתאוששו. מקור.

 

באופן דומה, אובר משתלטת על שוק המוניות והמתחרה היחידה שלה – ליפט – אינה מתקרבת לעשירית מגודלה. איירבנב רכשה כבר את כל יריבותיה. אמזון ועליבאבא הן שתי ענקיות שמגמדות כל רשת חנויות אחרת בעולם הפיזי. בקיצור, המנצח לוקח הכל.

אבל למה?

קיימות כמה סיבות לתופעת המנצח לוקח הכל –

  1. משוב חיובי: ככל שחברה גדולה יותר, כך היא רוכשת יותר מידע על המשתמשים בשירותיה, ויכולה להתאים את השירותים כך שיספקו להם ערך רב יותר. התאמת השירותים מזרימה לחברה עוד משתמשים, שמספקים לחברה עוד מידע שמאפשר לה להתאים שירותים נוספים שימשכו עוד משתמשים וכן הלאה. אפקט זה פועל באופן מרשים במיוחד בעולם הדיגיטלי, בו משתמשים יכולים לבחור בקלות את ספקי השירותים המוצלחים ביותר.
  2. אפקט הרשת: לפי חוק מטקלף, הערך הטמון ברשת תקשורת פרופורציונלי לריבוע מספר המשתמשים המחוברים לרשת. כדי להסביר את המשמעות, חשבו על המצב הבא: לי יש אוסף של קלאסיקות יווניות עתיקות על המחשב. לשירלי יש כרטיס סאונד מתוחכם. למשה יש אלפי תמונות של חתולים. אם נחבר את כל שלושת המחשבים ברשת, הרי שכולנו נוכל ליהנות מהמשאבים המשותפים, וברגע שיצטרף אדם נוסף, כולנו ניהנה גם מהמשאבים שלו. אבל רק אם כולנו נהיה באותה רשת. במילים אחרות, ככל שהרשת גדולה יותר, כך היא מספקת לנו ערך רב יותר, בעוד שמספר רב של רשתות קטנות רק מסבך את חיינו. התוצאה היא שהמשתמשים נוהרים מטבע הדברים לרשת אחת גדולה לכל שירות, ולא להרבה רשתות קטנות. יש מקום רק לאיירבנב אחת, לאובר אחת וכדומה.
  3. אוטומציה: חברות הענק מסוגלות לספק שירות למספר עצום של לקוחות – מיליארד ויותר, במקרים מסוימים – מבלי שיצטרכו לתגבר את צוותיהן באותה המידה. ווטסאפ, שנרכשה ע"י פייסבוק (שוב, המנצח לוקח הכל) ב- 19 מיליארד דולרים לפני שנתיים, סיפקה שירות ל- 450 מיליון לקוחות. כמה עובדים היו בה? חמישים וחמישה בסך הכל. האוטומציה של השירותים מאפשרת למנצחות הקטנות והחכמות להמשיך לגדול במהירות ולהפוך למנצחות גדולות, מכיוון שחלק גדול מהעבודה מבוצע באופן אוטומטי על-ידי אלגוריתמים, כמעט בלי מגע יד אנוש.
  4. הלקוחות יוצרים תוכן: הדירוגים הם אלו שמאפשרים לכלכלה השיתופית להמשיך להתקיים. חישבו על כך שחברה כמו אובר, אם הייתה קמה לפני עשרים שנים, הייתה צריכה להתקשר לכל לקוח כדי לבקש ממנו חוות דעת על הנהג. כיום, הלקוחות מדרגים בעצמם את הנהגים במהירות וביעילות, ומבלי לחשוב פעמיים. מכיוון שכך, החברות השיתופיות אינן צריכות להגדיל את מספר העובדים שלהן כדי להתמודד עם מספר משתמשים גדול יותר, ולכן הן יכולות להמשיך לגדול בקלות.

המשמעות היא שחברות הנמצאות כיום בתחום הכלכלה השיתופית הן בבחינת מונופול, או קרובות להיות מונופול. וכשחברה הופכת למונופול, היא מגדירה את התנאים. האם גוגל מחויבת לספק לכם את תוצאות החיפוש הטובות ביותר? היא אינה מחויבת לכך, אבל תנאי התחרות בשוק החופשי מדרבנים אותה לעשות כן אחרת המתחרות שלה יעקפו אותה בסיבוב. אבל כשהיא מונופול, אין לה שום תחרות. האם גוגל מספקת לכם את התוצאות במהירות הגבוהה ביותר שהיא יכולה? אולי היא מתעכבת שנייה אחת בהצגת התוצאות, כדי לתת לכם קודם טעימה ארוכה יותר של הפרסומות? אנחנו לא יודעים, ואין שום חוק שמחייב את גוגל לפעול בצורה שתיטיב עם הציבור, גם אם הפכה למונופול.

אתם יכולים לטעון שלא ניתן לבסס מונופולים אמיתיים בעולם הדיגיטלי, בו קל למשתמשים לעבור בין שירותים. אלא שכאשר שירות אחד טוב הרבה יותר משירותים אחרים, וכאשר החברה מאחוריו מספקת אותו כחלק משפע של שירותים מקבילים המשולבים זה בזה, קשה הרבה יותר למשתמשים לעזוב. אם אתם מעוניינים למשל להשתמש ברשת חברתית אחרת כדי להיות בקשר עם כל חבריכם, לאן בדיוק תעזבו? איפה אפשר למצוא מתחרה לפייסבוק שנהנית מאותו מספר משתמשים?

 

כשל שלישי: הכלכלה השיתופית צריכה להניב רווח למנהלי הפלטפורמות

זוהי נקודה שנעים מאד להתעלם ממנה, אבל היא קריטית להבנתנו את הכלכלה השיתופית במצבה כיום: הפלטפורמות דרכן מתואמות מכירת ורכישת השירותים דורשות תחזוקה, ועצם הקמתן מחייבת נטילת סיכון מצד יזמים ומשקיעים. מכיוון שכך, הפלטפורמות צריכות לספק רווח לעומדים מאחוריהן. באיירבנב עושים זאת באמצעות נטילת עמלה של שלושה אחוזים בערך מהמארחים. אובר גובה עמלה של עשרים אחוזים מהנהגים. אבל יש גם פלטפורמות שאינן גובות דבר מהמשתמשים – אז איך הן מצליחות להתקיים?

ילפ היא דוגמה טובה לדילמה כזו. המודל העסקי של ילפ התבסס במקור על פרסומות המופיעות באתר בפני המשתמשים, אלא שפרסומות מכניסות מעט מאד כסף בפני עצמן. ילפ מצאה עצמה נאלצת לחזר אחר בעלי העסקים: בתמורה לתמיכתם באפליקציה בסכומים של מאות דולרים, הציעה ילפ הטבות מסוימות הכוללות את היכולת לערוך את עמוד העסק שלהם בעצמם ובחירת ביקורת אחת חיובית שתופיע בראש עמוד העסק.

עד כאן טוב ויפה, אלא שאנו שומעים מבעלי עסק רבים שנציגי המכירות של ילפ משתמשים בשיטות מכירה אגרסיביות במיוחד – ומדגימים את יכולתם לשלוט ביד רמה בביקורות שבאתר. מארי סיטון, בעלת חנות רהיטים, טוענת שבמהלך התקופה ששילמה לילפ על ניהול האתר, הביקורות השליליות אודותיה הוסרו. מהרגע שהפסיקה לשלם – הביקורות השליליות חזרו להופיע. תלונות דומות מגיעות ממספר רב של מקורות שחלקם מוכנים גם להזדהות. בעל עסק אחר, שאינו מוכן לחשוף את שמו, טען שנציגי המכירות הציעו לו להזיז מטה תמורת תשלום את הביקורות השליליות שקיבל. כאשר התלונן שמדובר בשיטות של המאפיה, הסבירה לו המנהלת שלא מדובר במחיקת ביקורות, אלא בהזזתן בלבד. טענה זו מגוחכת, כמובן, מאחר שכל מי שמכיר את העולם הדיגיטלי יודע היטב שרוב מכריע של הגולשים אינם טורחים לקרוא מעבר לעמוד הראשון של תוצאות החיפוש או הביקורות. הזזת הביקורות השליליות לאזור מרוחק יותר מהעמוד הראשי, מקבילה הלכה למעשה למחיקתן, בהבדל אחד: אם בעל העסק מפסיק לשלם לילפ, החברה יכולה להחזיר את הביקורות השליליות היישר לעמוד הראשי.

ילפ עצמה מעולם לא הודתה בנכונות הטענות הללו, ולכל היותר טענה שבכוונתה לשפר את ההנחיות שמקבלים נציגי השירות על מנת שיימנעו מהבטחות לא-מבוססות. עם זאת, בית המשפט הפדרלי בחן את הסוגייה והגיע למסקנה שילפ אינה מחויבת על פי החוק להציג את כל הביקורות שמעלים המשתמשים לאתר. לשון אחרת, אין לילפ שום מחויבות חוקית לפעול באופן שניתן להגדירו כהוגן כלפי המשתמשים.

דוגמה שלישית היא גוגל. תאמינו או לא, גם גוגל צריכה כסף. לאחרונה התברר שכאשר אתם מחפשים בגוגל אחר מוצרים מסוימים, תוצאות החיפוש ייתנו עדיפות למוצריה של גוגל עצמה. בית המשפט באמריקה בחן את הסוגיה, והגיע למסקנה שאין בעיה חוקית עם כך שחברה תמליץ על מוצריה ולא על מוצרי אחרים. זוהי החלטה הגיונית במצב בו אותה חברה אינה מהווה מונופול, אבל כפי שכבר ראינו גוגל קרובה להשתלט על שוק החיפוש, וכמעט אפשר לומר שמנוע החיפוש שלה מהווה נכס לאומי (ואולי בינלאומי) קריטי. האם לא ראוי לכפוף את גוגל לסטנדרטים גבוהים יותר?

אפשר לשאול את אותן שאלות לגבי ילפ, אובר, איירבנב וענקיות הכלכלה השיתופית האחרות. כל אלו כובשות את השווקים בתחומן. אנו יודעים שהשוק החופשי מבוסס על תחרות, אבל לא מסתמנת הצלחה בהעמדת תחרות הולמת בפני חברות אלו. המשמעות היא שהן אינן חוששות לפגוע – בעדינות ובשקט, כמובן – בלקוחותיהן כדי להפיק רווחים נוספים.

 

כשל רביעי: חוסר באחריות ציבורית

המשמעות של כל מה שכתבתי עד עתה היא שהכלכלה השיתופית, בניגוד לכל מה שהיינו רוצים להאמין, מובילה לריכוזיות עצומה של כוח בידי מספר קטן של חברות. לחברות אלו אין אחריות לפי חוק כלפי הציבור. לא לגוגל, לא לאובר, לא לאיירבנב. האחריות היחידה שלהן היא כלפי בעלי המניות או המייסדים שלהן, שדוחפים לרווח גדול יותר כל הזמן.

כאשר מדובר בחברות שנהנות מריכוזיות גדולה כל-כך של כוח בידיהן, חוסר האחריות הציבורית שלהן מפחיד ממש. והכוח הזה משמש אותן גם במאבק כנגד יכולתו של הממשל לכפות עליהן צעדים שיפגעו בהן. אובר ואיירבנב נאבקים בעיריות ובממשלות בכל רחבי העולם, בהצלחה לא-מבוטלת. אובר גם לא מהססת להשתמש בטריקים מלוכלכים, וכאשר נתקלה במפקח בווירג'יניה שהתנגד להפרות החוק שלה, היא הפיצה את פרטי הקשר האישיים שלו לכל המשתמשים בשירות במדינה כדי להפעיל עליו לחץ. וכמובן, לחברות כלכלה שיתופית אחרות כמו גוגל ופייסבוק יש כוח עצום לשלוט בזרימת המידע. לאחרונה למדנו שפייסבוק העדיפה לפרסם ידיעות מעיתונים ליברליים על פני ידיעות מעיתונים קונסרבטיביים – ודבר זה בוודאי הביא להטיה של דעת הציבור. גוגל יכולה לעשות דבר דומה, ואף אחד לא יגיד לה לא. אנחנו אפילו לא יודעים איך האלגוריתמים של גוגל עובדים – הכל סוד מסחרי כמוס.

שיהיה ברור: הצרות האלו נוגעות בכל החברות בשוק הדיגיטלי, מכיוון ששוק כזה נוטה לתופעת "המנצח לוקח הכל". אלא שהחברות המכנות את עצמן "כלכלה שיתופית" כיום מפחידות אותי במיוחד מכיוון שהן מתחפשות לכבש בפרוות זאב. מצד אחד הן טוענות שהן מייצגות את הציבור האמיתי – את האנשים הקטנים – ולכן אין צורך לבקר את מהלכיהן ואין מקום להתנגד להן. מצד שני הן חותרות בדיוק כמו כל חברה אחרת להגדלת רווחיהן שעוברים ישירות לבעלי-הכוח, ואינן חושפות את האסטרטגיות ואת האלגוריתמים שבבסיסן לבחינה.

במדינה בה בעלי ההון משפיעים יותר ויותר על קבלת ההחלטות, כוחו של הציבור על השלטון הולך ומתמעט. ואם זה לא מפחיד אתכם, אז אני מקנא בכם על אמונכם בחברות הכלכלה השיתופית, אבל חייב לשאול: גם אם אובר, איירבנב וילפ הינן צדיקות הדור ושואפות רק לסייע לציבור – מה יקרה כאשר יקומו חברות דומות שיצליחו יותר, אבל לא יהססו להשפיע על המחוקק או לפגוע בציבור לצרכיהן האנוכיים, כל עוד הן מסוגלות לעשות זאת בשקט-בשקט?

 

אז מה עושים?

מכל מה שאמרתי אתם עלולים להבין שאני מתנגד לכלכלה השיתופית, ולא כך הוא. אני מאמין שיש לה פוטנציאל עצום לקדם את האנושות, ואנו מתחילים לראות את הפוטנציאל מתממש כבר היום. העובדה שאובר ואיירבנב מאפשרות אפילו לחלק מהמשתמשים לנצל את המשאבים הפנויים שלהם, למשל, מספקת ערך עצום לכולם. בכלכלה שיתופית אידיאלית, כל הרכבים שעל הכביש מלאים בנוסעים, ולכן אין שום בזבוז דלק, או תנועה בכבישים או רכישת מכוניות שלא לצורך. בכלכלה שיתופית מלאה, אנשים עושים שימוש מלא בבתים שלהם, ולא רק בחדר או שניים. בכלכלה שיתופית של אנרגיה, החשמל שחלק מהאזרחים יקצרו מהשמש ומשבשבות רוח יעבור לאלו שצריכים אותו באותו הרגע.

הפוטנציאל הוא עצום, אבל אי-אפשר להתעלם גם מהצורך לעשות רגולציה על החברות שמנהלות את הפלטפורמות השיתופיות, ושזוכות בכוח האמיתי בסופו של דבר.

אז איך פותרים את הבעיות הללו?

 

פתרונות

קודם כל, צריך להבין שאין פתרונות קסם למצב הקיים. חברות הכלכלה השיתופית מספקות ערך גדול לכלכלה הקיימת, ולכן כל פתרון שעלול להפריע למודל העסקי שלהם יכול גם לפגוע בנהנים מהשירותים. מצד שני, ברור שיש חשיבות גדולה גם לנסות לצמצם את הכוח של החברות. איך עושים זאת?

הנה כמה הצעות, ואשמח לקרוא עוד בתגובות.

קודם כל, עלינו לבחון את בעיית המונופולים – "המנצח לוקח הכל" – בשווקים הדיגיטליים. אפשרות אחת היא לאסור בחוק על ענקיות לרכוש את מתחרותיהן הקטנות יותר, אם מסתמן שהרכישה תעודד מונופול שיפגע בציבור. בדרך זו, אנו עשויים להצליח ביצירת מספר רשתות מתחרות, שכל אחת מהן מנסה להציע שירות זול יותר ויעיל יותר מרעותיה. הצד השלילי של הפתרון ברור: מספר רשתות מתחרות נוחות פחות לציבור מרשת אחת גדולה.

פתרון אפשרי שני הוא לדרוש מהחברות שכבר הפכו למנצחות גדולות לחשוף את האלגוריתמים שלהם לעיני הציבור. זה חשוב מכיוון שהחברות הללו אינן עומדות כיום לבחינה כזו, ולכן האלגוריתמים שלהן יכולים להשפיע על הציבור בדרכים שונות שהציבור לא הסכים להן. כאשר אתם מזמינים אובר, למשל, מי ערב לכם שהחברה מספקת לכם את אותו שירות שהיא מספקת לאחרים – למשל, לנוצרים או לשחורים? באופן דומה, כאשר גוגל מכווננת את שירותי החיפוש שלה כך שימליצו על מוצריה שלה, כיצד אנו יכולים להיות בטוחים שהיא אינה מטה את החיפושים גם לטובת או לרעת פוליטיקאים מסוימים שפועלים לטובתה?

אם זה נשמע לכם מופרך, קחו בחשבון שאחת השאלות שהפנו עובדי פייסבוק למארק צוקרברג לפני חודש הייתה האם לפייסבוק יש חובה מוסרית לעצור את עלייתו של דונלד טרמפ. צוקרברג השיב שפייסבוק לעולם לא תעשה זאת, כמובן. אלא שהעובדה היא שיש לפייסבוק כוח עצום להשפיע על הבחירות באמצעות כוונון האלגוריתמים שמנתבים את הידיעות ברשת החברתית. צוקרברג יכול בקלות יחסית לגרום לידיעות על טרמפ להופיע בתדירות נמוכה יותר, או לשמור על מצביעי טרמפ מבודדים קצת יותר. כל עוד יעשה זאת באופן עדין ולא-מורגש, איש לא יבחין בכך. כך, חברות כלכלה שיתופית יכולות להשפיע על חיינו באופן קיצוני – מבלי שנבין זאת אפילו.

שלישית, עלינו לחתור לשקיפות מלאה בנוגע להשפעת החברות על הפוליטיקאים. חברות הכלכלה השיתופית מוציאות הון תועפות על לובינג בכל המדינות בהן הן פועלות. אנחנו, כציבור, זכאים לדעת כיצד הן פועלות מול נציגינו. חברת הכנסת סתיו שפיר חותרת לכיוון הזה, ולפחות מהבחינה הזו אני תומך בה לגמרי.

 

 

סיכום

רגע לפני הסוף, אני חש שאני חייב לכם, הקוראים, התנצלות: אני יודע שזאת בוודאי הייתה רשומה מדכאת. אני אישית התאכזבתי מאד לגלות שהכלכלה השיתופית עדיין לא הגיעה למקום בו היא פועלת לגמרי לטובת הציבור ונשלטת על-ידי הציבור.

אבל זה לא חייב להיות המצב.

בספרי הבא, שיצא לאור בעוד מספר חודשים בהוצאת כינרת זמורה דביר, אני מתאר את הטכנולוגיות החדשות שמתחילות לצמוח ואמורות לאפשר תיאום ושיתוף פעולה בין ההמונים מבלי צורך במתווכים שזוכים בכוח בתהליך. טכנולוגיית הבלוקצ'יין במיוחד תוארה על-ידי מארק אנדריסן, אחד היזמים והמשקיעים החשובים ביותר בעמק הסיליקון, כהמצאה החשובה ביותר מאז האינטרנט. הבלוקצ'יין אמור לעזור לנו להיפטר מכל המתווכים – מאובר, מאיירבנב, מילפ ורבים אחרים – ובכך להמשיך לנהל כלכלה שיתופית, אבל מבלי להעניק כוח גדול כל-כך למתווך. אם אתם רוצים לעוד שנה, רשמו בבקשה לפניכם: כולם ידברו על הבלוקצ'יין, ואף אחד עוד לא ממש ידע מה לעשות איתו.

אנחנו צריכים רק להמשיך ולחשוק שיניים עוד קצת, והכלכלה השיתופית האמיתית, זו שתעניק את הכוח לכם ולכולנו, עוד תגיע.

 

ושוב – למקרה שהחמצתם בתחילת הרשומה – ביום רביעי השבוע אעביר הרצאה על כשלי הכלכלה השיתופית (כפי שהיא נתפשת וממומשת כיום) בטמפל בר בכפר סבא, ביחד עם גיל קויבסקי המומחה לכלכלה שיתופית ומייסד קהילת Ouishare Israel. כולכם מוזמנים להגיע, להקשיב ולהשתתף בדיונים לאחר ההרצאה, בתקווה לנסות לתקן את הכלכלה השיתופית ולקדם אותנו לעתיד טוב יותר. ברשומה זו אני מסכם חלק מהדברים שאציג בהרצאה, ושהרעיונות שמאחוריהם התגבשו בין היתר בזכות שיחות והחלפת רעיונות עם גיל.

 

האם טבעונות פוגעת בפוריות הגבר? מבט ספקני

האם טבעונות פוגעת בפוריות הגבר? מבט ספקני

"עומר, תרצה חטיף שניצל?" שאלתי את זאטוטנו בן השנתיים וחצי.

"כן!" הביע את רצונו בלי בושה.

"אולי גם נקניקיה?" ניסיתי לפתותו. בכל זאת, הוא רזה כל כך.

"כן! נקניקיה!"

"עומר," הצטרפה אשתי לקושיות, "אולי תרצה… תרנגולת?"

שלחתי באשתי מבט מבועת. הילד טרם עשה את הקישור בעצמו בין הצלחת לבין פינת החי. אך היה זה מאוחר מדי. מצחו של הקטן כבר נחרש קמטים בעת שדן עם עצמו בסוגיה.

"לא תרנגולת." קבע בסוף.

"אולי… אולי פרה?" נסדק קולי.

"לא!" הרים הילד קולו וסכו"מו בזעף צדקני. "לא פרה! לא תרנגולת! לא רוצה!"

הסתודדתי עם האשה בצד.

"אהובתי," פתחתי, "הפכת את הילד לצמחוני, שלא לומר לטבעוני!"

היא שמרה על קור רוח, כהרגלה מאז החתונה. "אולי הוא כבר היה צמחוני קודם," אמרה, "ושכח לתאם את זה איתנו."

שילבתי את ידיי בניסיון להפסיק את רעידתן. "ראי, יקירה," פתחתי, "לכל אחד מותר להיות צמחוני או טבעוני. מצדי שיאכל ארנבים אם זה טוב לו. אבל תחשבי לרגע איך כל עניין הצמחונות הזה עוד יפגע בו. תחשבי איך הוא יפגע בנו!"

"למה שהצמחונות שלו תפגע בנו?" שאלה.

"לא שמעת?" הזדעזעתי. "מחקר חדש מלפני שבוע הראה שצמחונות פוגעת בפוריות של בני המין הגברי! לטבעונים ולצמחונים במחקר היה פחות זרע בנפח הדגימה, והזרע המעט שהיה להם היה מאיכות נמוכה יותר, ובקושי הצליח לנוע בבדיקות. זה היה זרע עצוב. זרע מיואש. זרע רזה ואנמי שניזון מחסה ומלכתחילה לא היה לו סיכוי. איך את מתכננת שהילד יביא לנו נכדים, אם נתעלל ככה בתאי הזרע שלו?"

 

"ברכות על היותך הזרע המהיר ביותר!" - ברכה שצמחונים לא ישמעו?

"ברכות על היותך הזרע המהיר ביותר!" – ברכה שצמחונים לא ישמעו?

 

אשתי שלחה בי מבט מיוסר. לא נורא. כבר מזמן התרגלתי.

"סיימת?" שאלה.

"עכשיו תורך." הודיתי.

"אני מכירה את המחקר הזה שלך." אמרה. "ואיך לומר בעדינות? יש בו חורים. והם גדולים."

"כמו מה?" שאלתי.

"הבעיה הגדולה ביותר היא שהוא נערך על 474 גברים." אמרה.

"זה נשמע הרבה." אמרתי. "יחסית לניסוי ראשוני."

"נכון," אמרה, "עד שאתה מבין שמתוך כל הגברים הללו, רק 26 היו צמחונים וחמישה היו טבעונים. זה אחוז קטן מסך כל הנבדקים – פחות מעשרה אחוזים – וקשה להסיק ממנו מסקנות לגבי כלל הצמחונים והטבעונים. והעניין מסתבך עוד יותר כשאתה למד שכל הגברים שהשתתפו בניסוי היו מטופלים ממילא במחלקה לבעיות פוריות. כולם. גם הצמחונים, גם הטבעונים, גם אוכלי הבשר. כך ששוב – קשה להסיק מסקנות לגבי הפוריות של כלל האוכלוסייה, בהסתמך על ראיות שהתקבלו מגברים שבלאו הכי עשויים לסבול מבעיות פוריות."

"למה החוקרים לא בדקו קבוצה גדולה יותר של צמחונים?" שאלתי בתמיהה.

"אני לא יודעת." אמרה. "אבל זו בדיוק הנקודה: לא הייתה צריכה להיות להם בעיה למצוא צמחונים בשפע. אוניברסיטת לומה לינדה שערכה את המחקר מזוהה עם הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי. זהו זרם אמוני נוצרי שמעודד את מאמיניו לעבור לתזונה ללא בשר. למעשה, 34.5 אחוזים מהמאמינים מצהירים על עצמם שהם צמחוניים (לפי סקר משנת 2002). אז למה השתתפו במחקר רק עשרה אחוזים? מה קרה לכל היתר? אולי דווקא הצמחוניים נהנים מאיכות זרע גבוהה יותר, ולכן מלכתחילה הגיעו רק מעטים מהם למחלקת הפוריות?"

 

מאמין מהכנסייה האדוונטטיבית של היום השביעי. צמחוני בהסתברות של 34.5 אחוזים.

מאמין מהכנסייה האדוונטטיבית של היום השביעי. צמחוני בהסתברות של 34.5 אחוזים. מקור.

 

"אולי לא כל הגברים במחקר הגיעו מהכנסיה האדוונטיסטית, ולכן היו שם כל-כך מעט צמחונים." הצבעתי על פגם בטיעון.

"זה ייתכן," הודתה, "ואחוז הצמחונים באמריקה באמת נמוך יחסית, ועומד על 3.2 אחוזים. אבל הנקודה היא שאנחנו לא יודעים כל-כך הרבה פרטים על המחקר, שקשה מאד להתייחס אליו ברצינות. החוקרים פרסמו ממש גזיר-נייר באורך של 300 מילים, וכמעט שלא פירטו אודות מהלך המחקר עצמו ואת השיטות הסטטיסטיות לניתוח הנתונים. האם הגברים נבררו מראש למחקר, למשל? אנחנו גם יודעים שהגדרות עצמיות נוטות שלא להיות מדויקות, ולכן נשאלת השאלה האם הגברים המשתתפים דיווחו על עצמם כצמחונים, או שפירטו את הרגלי האכילה שלהם באופן מדוקדק ואמין הרבה יותר. האם החוקרים התייחסו גם לגילם של הגברים? כאשר מסתמכים על מספר קטן כל-כך של נבדקים צמחוניים, יכול בקלות לקרות מקרה שכל הצמחונים שהשתתפו היו קשישים יותר מהממוצע – ולכן הזרע שלהם היה בעל איכות נמוכה יותר. כל אלו נקודות שלחלוטין לא זכו להתייחסות מצד החוקרים!"

"אז לא צריך לחשוש מכך שעומר יהיה צמחוני?" ניסיתי לקפוץ לנקודה הסופית.

"לא בגלל איכות הזרע העתידי שלו." אמרה. "ולא על סמך המחקר הזה. אולי עוד יהיו מחקרים אחרים שיראו שצמחונים וטבעונים נתקלים בבעיות פוריות. זה בהחלט ייתכן, מכיוון שרבים מהם צריכים לאזן את התזונה שלהם באמצעות תוספי מזון, וקל לטעות בנושאים האלו. יש גם טענות לפיהן חומרי ההדברה שמשתמשים בהם בצמחים, או נגזרות של הורמונים נקביים שקיימים בסויה, יכולים להשפיע לרעה על הגוף האנושי. יש דיון בקהילה המדעית על כל הנקודות האלו, אבל עדיין אין הכרעה. בכל מקרה, אתה יכול להירגע: המחקר הנוכחי אפילו לא קרוב להוכיח שום דבר. הילד שלנו יהיה פורה כמו ארנבון בבוא העונה."

"ארנב!" השמיע הילד קולו.

הפנינו אליו את עינינו המשתאות.

"ארנב!" חזר על עצמו, והיכה עם המזלג בצלחת בנחרצות. "לא תרנגולת! לא פרה! רוצה ארנב! לאכול ארנב!"

לפני שאני נושם לרווחה, אולי אתם יודעים איפה משיגים שניצל ארנב?

 

Sad_Bunny

—————–

 

פרסומת נטולת-בושה (ומודגשת):

הספר "המדריך לעתיד: המהפכות הטכנולוגיות שישנו את חיינו", יצא בשנה האחרונה לחנויות הספרים והפך לרב-מכר תוך זמן קצר. הספר ניתן לרכישה בחנויות הספרים המובחרות או בהנחה מיוחדת בקישור הבא:

תערוכות הגופות: החי, המת, והמבולבל

תערוכות הגופות: החי, המת, והמבולבל

הבהרה: זו אינה רשומה פשוטה עם מסר חד-משמעי אחד. זאת מכיוון שהסוגיה של תערוכת הגופות אינה פשוטה, אבל אם אתם רוצים לגבש דעה רצינית בנושא, צריך להבין את כל השגיאות והמידע המוטעה המופץ כיום מסביבו. אני מאחל לכם קריאה מהנה, ובעיקר מעניינת!

 

למי שאינו יודע, בימים אלו מתחוללת סערה אינטרנטית קטנה מסביב לתערוכת הגופות שאמורה להתקיים בישראל. השר בנט הודיע על כוונתו לעצור את הכנסת הגופות לארץ לצרכי תערוכה, והארץ התעוררה כנגד הכפייה הדתית המשחיתה כל חלקה טובה.

 

הפרסום של ישראל חופשית להחלטתו של בנט. מקור בפייסבוק.

הפרסום של ישראל חופשית להחלטתו של בנט. מקור בפייסבוק.

 

הסיפור, כרגיל, קצת יותר מסובך, וכדי לפרוש אותו במלואו צריך להסתכל אחורנית, על תערוכת עולמות הגוף (Bodyworlds), שכבר הופיעה בישראל בשנת 2009 במוזיאון מדעטק. תערוכה זו הינה הראשונה מסוגה בעולם (החלה כבר ב- 1995), ואין לבלבלה עם החקיינים והמתחרים שצצו לה במהירות. אחת מאותן חקייניות היא התערוכה האחרת שהוצגה בשנת 2012 בישראל, בשם "Bodies – תערוכת הגוף" (Bodies: The Exhibition).

אני אישית ביקרתי בתערוכת עולמות הגוף כאשר הוצגה במדעטק, ועמדתי נדהם ונפעם לנוכח מורכבותו של הגוף האנושי. האיברים השונים מוצגים בצורה המדגימה היטב את גודלם (כשהם מונחים בידה של הגופה, למשל), והגופות השלמות מוצגות בדרכים הממחישות את דרך פעולת השרירים (למשל, בריצה), ואת יופייה הסבוך של המכונה האנושית. אלו הדגמות שקשה להראות בכל דרך אחרת שעדיין תהיה מרשימה מספיק כדי למשוך מבקרים למקום. התערוכה משרתת מטרות חינוכיות בבירור, וכל קשר בינה לבין בידור זול הינו מקרי בהחלט. לא ראיתי אפילו מבוגר או ילד אחד שפרצו בצחוק מתגלגל לנוכח המצגים בתערוכה. האווירה מצד המבקרים – גם לנוכח הגופות המוצגות בצורות המזכירות את התנהגותן בחיים – היא זו של שקט, של כיבוד המת, של התפעמות.

 

עולמות הגוף במדעטק. קרדיט לצילום: שרון ינאי, מדעטק.

תערוכת עולמות הגוף במדעטק. קרדיט לצילום: שרון ינאי, מדעטק.

 

גורמים דתיים בישראל, כגון הרבנות הראשית וזק"א, ניסו לעצור את עולמות הגוף בישראל באמצעים חוקיים, אך ללא הצלחה. עיקר טענותיהם הפרקטיות הסתכמו בכך שבתערוכה מוצגות גופותיהם של אסירים סיניים שלא נתנו את אישורם לחשיפה שכזו לאחר המוות. טענה זו הופרכה בשנת 2004 בעקבות חקירה מעמיקה של ועדת אתיקה בקליפורניה. בניגוד לטענות, מעולם לא הוצגו בתערוכת עולמות הגוף גופותיהם של אסירים סיניים ויוצר התערוכה טוען כי סירב להשתמש בגופות נידונים למוות מסין. כל הגופות השלמות המוצגות בה נתרמו ספציפית לתערוכה באמצעות טופס ייחודי. נכון להיום, יותר מ- 13,000 תורמים מ- 33 מדינות חתמו כבר על הטופס וביקשו שגופתם תוצג בתערוכה. גם אתם יכולים.

כל הדברים הללו רלוונטיים לתערוכת עולמות הגוף, אבל הפרשייה מסתבכת בתערוכה המקבילה – Bodies – תערוכת הגוף (נקרא לה מעכשיו "תערוכת האלמונים" כדי לקצר את השם הלועזי). בשנת 2012 הגיעה תערוכת האלמונים ליפו, עם תצוגה דומה לזו של עולמות הגוף. ברם, במהרה הסתבר כי ממשלת סין החכירה או מכרה למנהלי התערוכה חלק מהגופות שהם מציגים. בהתאם, באתר הבית של תערוכת האלמונים מוגדר במפורש כי הגופות המוצגות הגיעו מהמשטרה ומבתי הכלא של סין, שמחזיקים גם מתנגדים למשטר. למסקנות אלו הגיעו גם הפרקליט הראשי בניו-יורק ובג"ץ בישראל.

זוהי נקודה חשובה ומטרידה. מי שעוקב אחר המאורעות בסין יודע שבשנת 1999 יצאו הרשויות באופן מוצהר נגד המאמינים בתורה הרוחנית הידועה כפאלון גונג. הדו"ח השנתי מ- 2008 של ועדת הקונגרס באמריקה חושף שהממשל הסיני כלא מאות אלפי מאמינים וכפה עליהם עבודת פרך ועינויים פסיכולוגיים ופיזיים קשים. יותר מאלפיים מאמינים גוועו בבתי הכלא. דו"ח אחר של ועדת הקונגרס לענייני סין מצא שנכון לשנת 2008, יותר מאלף מתנגדים פוליטיים הוחזקו בתנאים קשים בבתי הכלא או במעצר בסין. אלו אנשים שעיקר חטאם היה לפצות פה ולדבר למען העם ונגד התנהלות הממשל. אם התנהלות כזו של הממשלה הייתה מתאפשרת גם בישראל, כנראה ששבעה מיליון אנשים היו נעצרים כבר מחר.

 

יום הפאלון גונג בדרום קוריאה. בסין כבר אסור להשתייך לכת/דת המסוימת הזו. מקור: ג'ארוד הול, The Epoch Times.

יום הפאלון גונג בדרום קוריאה. בסין כבר אסור להשתייך לכת/דת המסוימת הזו. מקור: ג'ארוד הול, The Epoch Times.

 

בג"ץ נדרש להתערב בתערוכה בישראל בשנת 2012. השופטים קבעו כי החברה העומדת מאחורי התערוכה לא הצליחה – "… לאשר באופן עצמאי כי הנפטרים נתנו את הסכמתם לשימוש בגופותיהם בתערוכה." מכיוון שכך, הגיעו השופטים להחלטה שתואמת כדבריהם את "…כבוד האדם ובכללו כבוד המת", והורו לסגור את התערוכה, ולבחון מחדש את החוקים המאפשרים את קיומה ואת הבאת הגופות לארץ והצגתן.

בנקודה זו נכנס לעניין השר בנט. הוא הקים במשרד הכלכלה ועדה שתבחן כיצד ניתן לאשר ייבוא גופות להצגה בישראל. כאשר נראה היה שהוועדה מתקרבת למציאת פתרון שיאפשר ייבוא גופות לארץ, התעוררו גורמים דתיים כגון הרב ישראל מאיר לאו, וגורמים פוליטיים ומשפטיים כח"כ משה פייגלין ופרופ' עו"ד אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט". הרב לאו וח"כ פייגלין התנגדו בחריפות לפתרון המסתמן בטענות דתיות ("הלנת המת מבזה את צלם אלוקים" ו- "פגיעה חמורה בכבוד האדם שנברא בצלם א-לוהים") או ערכיות (מנוגד לערכיה של "מדינה יהודית ודמוקרטית"). בנט, שחש את השטח, קיבל רגליים קרות והודיע בנחישות כי "לא אכניס אף גופה לישראל… לא אתן יד לפגיעה בצביון המדינה ובכבוד המת".

 

מה למדנו?

ראשית, יש להבהיר שאכן מסתמן שמדובר בכפייה דתית. האפשרות פתוחה כל העת בפני בנט להסביר מדוע עולמות הגוף אינה דומה ל- תערוכת האלמונים משיקולים מוסריים של דרך השגת הגופות. הוא יכול להגדיר מדוע הראשונה עומדת בכללים של כבוד האדם וחירותו לבחור מה השימוש שיעשה בגופתו. הוא יכול להסביר בבירור מדוע התערוכה השנייה פוגעת בכללים אלו בשל הכפייה של ממשלת סין על אזרחיה והשימוש הציני בגופותיהם למען רווח כספי.

בנט היה יכול לבחור בדרך זו, אך הוא נמנע מכך משיקולים ברורים: הרבנים שיצאו כנגדו אינם מוטרדים ממוסר מערבי או מ- "כבוד האדם וחירותו", אלא משיקולים הלכתיים. כתוצאה, הכריז בנט שיחתור לאיסור מוחלט בייבוא גופות לתצוגה, וכך הוא פוגע גם בתערוכה המוסרית וגם בלא-מוסרית, במה שמתפרש כנימוק דתי בלבד.

שנית, גורמי הדת טוענים ל- "כבוד המת" אך הם מנסים במציאות לתת כבוד רק לאל עליון שקבע מה יש לעשות עם הגופות, ושולל בכך מבני-האדם את זכותם להחליט. למעשה, זהו כבוד לאל, המבזה את האדם, חירותו ורצונותיו. מצדי הם יכולים לשמור את הכבוד האלוהי הזה לעצמם, וראוי שכך יעשו. מדינת ישראל הדמוקרטית צריכה להעמיד את כבודו וזכויותיו של האדם החי בראש מעייניה. היא צריכה לתמוך בזכותו של האדם להחליט מה יעשה בגופתו לאחר המוות, לעודד גופים הפועלים בהתאם לכללי המוסר כמו עולמות הגוף ולהתנגד לארגונים השוללים מהאדם זכות זו כמו תערוכת האלמונים.

צריך להגיד בבירור: תערוכת האלמונים אינה עולה בקנה אחד עם ערכים דמוקרטיים וליברליים של כבוד האדם וחירותו. אולי בנט יצליח לעצור אותה. אולי לא. יהיה אשר יהיה, כף רגלי לא תדרוך בה.

ואעשה טוב יותר מבנט: אותיר לכל אחד ואחת מכם את הבחירה מה לעשות.

 

 

החיידק שטורף גידולים סרטניים

החיידק שטורף גידולים סרטניים

בסוף המאה ה- 19 הגיע לבית החולים בניו-יורק אדם שסבל מגידול סרטני מסוג סרקומה באזור הצוואר. במשך שלוש שנים עבר האיש חמישה ניתוחים בניסיון לסלק את התאים הסרטניים מהאזור, אך הגידול חזר פעם אחר פעם.

"בניתוח האחרון נמצא שבלתי-אפשרי להסיר את כל הגידול, והמקרה נחשב לחסר תקווה." כותב ד"ר וויליאם ב. קולי במחקר שפרסם בנושא בשנת 1893. אלא שאז אירע הבלתי-צפוי: שבועיים לאחר הניתוח האחרון, לקה החולה במחלה זיהומית קשה הידועה בעברית כ- 'שושנה' בשל הנגעים האדומים המתפשטים על העור, ונגרמת על-ידי חיידקים מזיקים. בזמן המחלה עבר הגידול תהפוכה שנראתה פלאית כמעט.

"… שאריות הסרקומה נעלמו לגמרי, הפצע החלים במהירות, ואנוכי וד"ר בול [הרופא המנתח –ר.צ.] ראינו את החולה שבע שנים לאחר מכן, ובזמן זה צולמה התמונה המצורפת."

 

חולה בסרטן מסוג סרקומה באזור הצוואר. אובחן כחסר סיכוי להחלמה, ואז עבר 'טיפול' על-ידי חיידקים, והצליח לשרוד שנים רבות נוספות. מקור.

חולה בסרטן מסוג סרקומה באזור הצוואר. אובחן כחסר סיכוי להחלמה, ואז עבר 'טיפול' על-ידי חיידקים, והצליח לשרוד שנים רבות נוספות. מקור.

 

יש להודות שהתמונה המצורפת, המדגימה את מצב הגוף לאחר ההחלמה מהסרטן, אינה נעימה למראה – אך היא בוודאי עדיפה על האלטרנטיבה.

 

המקרה עורר את סקרנותו של קולי, שסבר כי ייתכן שמערכת החיסון של החולה הגיבה בעוצמה נגד הזיהום החיידקי, ועל הדרך פעלה גם לחיסול הגידול. אפשרות אחרת הייתה שהחיידקים עצמם הפרישו חומרים שקטלו את הגידול הסרטני. קולי החל להזריק לחולי סרטן שילוב של חיידקים חיים, מתים ותמציות שהופקו מחיידקים, בניסיון לטפל בגידולים. בארבעים השנים הבאות, הוא טיפל ביותר מאלף חולי סרטן באמצעות התערובת הייחודית שכונתה "הרעלנים של קולי".

התוצאות דיברו עבור עצמן, לכאורה. בחמש-מאות מתוך אלף הטיפולים של קולי, הגידולים הסרטניים נסוגו ונעלמו כמעט לחלוטין (HC & JR., 1990). אנו מודעים לכך רק היום בזכות מחקריה של נכדתו של קולי, חוקרת סרטן בזכות עצמה, שערכה סקירה מקיפה על ניסוייו. קולי עצמו פרסם את תוצאותיו באופן מפוזר ולאורך הקריירה שלו, ובצורה שהקשתה מאד על קהילת הרופאים והמדענים להפיק מתוכם תיאוריה שלמה ומסודרת. הוא זכה ליחס מזלזל מצד הקהילה הרפואית, בין היתר בשל אמונותיו הפרטיות כי חיידקים גורמים גם לגידולים סרטניים בעצמם, והקהילה המדעית התנכרה לתוצאותיו מכיוון שלא הצליח לערוך מחקר רציני ארוך-טווח שבודד את השפעת הרעלנים שלו ובידל אותם מטיפולים אחרים שעברו אותם חולים, כהקרנות וכימותרפיה.

המחקר על "הרעלנים של קולי" נמשך עם השנים, אך נאלץ להתמודד עם הצלחתן הגוברת של שיטות טיפול אחרות ככימותרפיה והקרנה של הגידול. עם חלוף הזמנים, נזנחו הרעלנים של קולי בצדי הדרך, ונותרו כאנקדוטה בהיסטוריית המחקר הרפואי של הסרטן (McCarthy, 2006).

עד העשור האחרון, בו שבה התיאוריה של קולי לכותרות.

 

חיידקים נגד גידולים

מאז שנת אלפיים נערכו שני ניסויים קליניים במהלכם הוזרקו חיידקי סלמונלה (Salmonella typhimurium) לזרם הדם של חולי סרטן(Toso, Rosenberg, & al, 2002; Thamm DH, 2005). החיידקים הונדסו מראש כך שלא יגרמו נזק לגוף, מסיבות מובנות. מכיוון שהחיידקים שהוזרקו מעדיפים לחיות בתנאים ללא חמצן, הם הגיעו באופן טבעי לאזור הגידול והתמקמו שם, תוך שהם מסבים נזק לתאים הסרטניים ומושכים לאזור את תאי מערכת החיסון שהחלו להילחם בגידול עם הגעתם למקום.

ניסויים קליניים אלו פתחו את הדלת בתחום הטיפולים בסרטן באמצעות הדבקה בחיידקים, אך תוצאותיהם היו רחוקות מלהרשים. מכיוון שהחיידקים הוזרקו למחזור הדם, רובם לא הצליחו להגיע לאזור הגידול והשפעתם עליו הייתה מוגבלת.

במחקר חדש שהתפרסם בכתב העת Science Translational Medicine, נבדקה דרך חדשה להחדרת החיידקים בגוף, והפעם עם חיידקים מסוג חדש ושונה מאלו שנוסו עד כה. במקרה זה השתמשו החוקרים בחיידקי קלוסטרידיום נוביי, החיים בקרקע ומשחררים רעלנים המסוכנים לגוף האנושי. למרבה המזל, חיידקים אלו רגישים במיוחד לחמצן ומתקשים לחיות היטב ברקמות הגוף הנהנות מאספקת חמצן שוטפת מהדם. אלא שתנאי החיים בתוך הגידול שונים מאלו שבשאר הרקמות: הגידול סובל מאספקת חמצן נמוכה, ולכן חיידקי הקלוסטרידיום שהגיעו אליו היו אמורים להצליח לשרוד ואף לשגשג בתוכו, תוך שהם פוגעים בגידול ומזעיקים למקום את תאי הדם הלבנים.

כדי לוודא שמספר רב של החיידקים יגיע לגידול, בחרו החוקרים להזריק את האורגניזמים הזעירים ישירות לעומק האזור הסרטני. הפרוצדורה נוסתה לראשונה בגידולים בתוך מוחותיהם של עכברים, כשהחוקרים משתמשים בחיידקים שהונדסו גנטית כדי למזער את הרעילות שלהם לגוף כולו. תוך עשרים וארבע שעות החלו החיידקים לשגשג בתוך הגידולים, והתאים הסרטניים התמעטו במספר. החיידקים התמקמו בתוך הגידולים עצמם ונמנעו מלהזיק לתאים בריאים סמוכים, וכך חיסלו רק את ה- 'איים' הסרטניים המעטים שברקמת המוח הבריאה. כתוצאה, העכברים שקיבלו את הטיפול שרדו 33 ימים, לעומת עכברים שלא קיבלו את הטיפול ושרדו 18 ימים בלבד.

זוהי תוצאה מרשימה, אך טיפול בעכברים אינו משול לטיפול בבעלי-חיים גדולים יותר. החוקרים הפנו את תשומת לבם לכלבים בעלי גידולים הדומים באופן גנטי לאלו של בני אדם. מתוך 16 כלבים שקיבלו את הטיפול, בשישה נסוג הגידול באופן משמעותי, ובשלושה מתוכם הוא נעלם לחלוטין.

אז החליטו החוקרים להעלות את גובה ההימור, ופנו לבצע את הניסוי במתנדבת אנושית.

הקורבן מרצון הייתה בת 53 עם תחילת הניסוי, וסבלה מסרטן מזה שמונה שנים. היא עברה מספר ניתוחים להוצאת גידולים מגופה, בשילוב עם טיפולי כימותרפיה והקרנות, אך ללא הועיל. הסרטן המשיך להתפשט בגופה, וגרורות התגלו בכבד, בראות, בכתפה ובזרועה. החוקרים בחרו להזריק עשרת-אלפים חיידקים לגידול באזור הכתף בלבד, בתקווה למזער את הנזק אם הטיפול יגרום לכזה.

בדיעבד, זו הייתה ההחלטה הנכונה. החולה עברה את השבוע שלאחר ההזרקה בייסורים קשים, כשגופה מנסה להילחם בזיהום החיידקי. היא סבלה מחום גבוה ומכאבים שגם משככי כאבים שהוזרקו ישירות לזרם הדם התקשו למנוע לגמרי. אך הסבל שעברה היה למטרה טובה – לפגוע בגידול. והגידול אכן נפגע קשות. סריקות CT ביום השלישי חשפו הרס מסיבי של רקמת הגידול, ודגימות שנלקחו מהאזור ביום הרביעי הראו נוכחות מרובה של חיידקים – אך היעדרות מוחלטת של תאי סרטן חיים. ההרס היה מהיר וגורף כל כך, שהרופאים היו צריכים לנקז את המוגלה המלאה בתאים מתים ובתוצרי פירוק שנוצרה באזור הגידול. נכון להיום החולה עדיין סובלת מהסרטן בגוף באופן כללי, אך יעילות הטיפול בגידול בכתף מעוררת תקווה לעתיד.

 

ביין יש חכמה. בבירה - חופש. במים יש חיידקים. אולי אנחנו צריכים לשתות יותר מים.

ביין יש חכמה. בבירה – חופש. במים יש חיידקים. אולי אנחנו צריכים לשתות יותר מים.

 

ואף על פי כן…

בספרי "המדריך לעתיד" כתבתי הרבה על הפוטנציאל הגדול הטמון בשימוש בתרופות 'ביולוגיות' או ננו-טכנולוגיות: חיידקים, נגיפים ואורגניזמים אחרים שמהונדסים גנטית כך שיבצעו פעולות מסוימות בתוך הגוף, כגון הרג תאים סרטניים. זו הסיבה שעיניי נדלקו ברגע שקראתי על הטיפול בחיידקים שמחסלים גידולים. אף על פי כן, אי אפשר לדבר על המחקר הנוכחי בלי להתייחס גם לצדדים הבעייתיים שלו, ואלו עדיין רבים. הניסוי הנוכחי נערך ללא ביקורת וללא קבוצות מטופלים (עכברים, כלבים או בני אדם) שלא קיבלו את הטיפול. מכיוון שכך, קשה לדעת עד כמה התוצאות משמעותיות.

מעבר לכך, מקריאת התוצאות ברור שהמטופלים סובלים מתופעות לוואי קשות. בשלושה מהכלבים נעצר הניסוי עקב התפתחות דלקת קשה באזור הגידול שחייבה את הווטרינרים לסלק את הגידול כולו. במוחותיהם של העכברים נוצרה מוגלה (עקב הפירוק המהיר של הגידולים הסרטניים, ופעולת מערכת החיסון) שהיה צורך לנקז, וכך גם בכתפה של המטופלת האנושית. וזאת בלי לציין אפילו את הכאב הקשה שסבלה המשתתפת בניסוי במהלכו.

אחרון חביב, העובדה הכאובה היא שאנו אפילו לא מבינים עדיין כיצד בדיוק פועלים החיידקים, ומהי הדרך בה הם מחסלים את הגידול. האם מדובר ברעלנים שהחיידקים עצמם מפרישים? או שאולי מדובר דווקא בפעילות המוגברת של מערכת החיסון כנגד האזור בגוף בו מסתתרים החיידקים? פשוט איננו יודעים.

כל הנתונים הללו מעידים על כך שעוד רב הנסתר על הגלוי בדרך טיפול זו, ואפילו החוקרים המעורבים אינם מכחישים זאת. הם מבינים בעצמם שעוד ארוכה הדרך לטיפול יעיל ומוסדר בגידולים סרטניים באמצעות הדבקה בחיידקים ומציינים זאת במאמר. יחד עם זאת, מדובר בשיטה נוספת שיכולה לתגבר את שיטות הטיפול הקיימות ולתפקד לצדן, ועל כך אפשר רק לברך, ולקוות שכבר בעתיד הקרוב נוכל להנדס חיידקים ונגיפים ברמה מתקדמת יותר, שתיתן בידינו את הנשקים להם אנו זקוקים בטיפול בסרטן ובמחלות אחרות התוקפות את האנושות.

ויליאם קולי חיכה לנשקים הללו כבר קרוב למאה ועשרים שנים.

אני יכול לחכות עוד קצת.

 

הפניות

HC, N', & JR., M'. (1990). Coley toxins–the first century. Advancers in Experimental Medicine and Biology, 483 – 500.

McCarthy, E' F'. (2006). The Toxins of William B. Coley and the Treatment of Bone and Soft-Tissue Sarcomas. The Iowa Orthopaedic Journal, 154 – 158.

Thamm DH, K' I'. (2005). Systemic administration of an attenuated, tumor-targeting Salmonella typhimurium to dogs with spontaneous neoplasia: phase I evaluation. Clinical Cancer Research, 4827 – 4834.

Toso, J' F', Rosenberg, S' A', & al, e'. (2002). Phase I Study of the Intravenous Administration of Attenuated Salmonella typhimurium to Patients With Metastatic Melanoma. American Society of Clinical Oncology, 142 – 152.