מנתחים בסין מטפלים בהתמכרויות באמצעות שתלים מוחיים

מנתחים בסין מטפלים בהתמכרויות באמצעות שתלים מוחיים

יאן חגג את לידת בנו הראשון במסיבה עם חבריו. המסיבה התנהלה לפי הקווים הרגילים – טפיחות על השכם, אלכוהול ומשחקי חברה מביכים – ואז הציעו החברים ליאן טעימה של מתאמפטמין. הוא הסכים לנסות, וכך לקח את הצעד הראשון בדרך לא-ידועה, שבסופה מצא עצמו עם אלקטרודות במוחו, סוללה מושתלת בחזהו, ועם שליטה-עצמית מלאה במצבי רוחו ובצרכיו.

אולי זה הזמן המתאים לציין שעדיף שלא תנסו את זה בבית. או בכלל. אל תהיו יאן. אבל אם אתם רוצים לדעת מה קרה לו, ואיך הוא הפך לחלק מתרבות הניסויים בבני-אדם הרווחת בסין, המשיכו לקרוא. ולמקרה שאתם תוהים: מדובר בסיפור אמיתי לגמרי, שסוקר לאחרונה ברשתות התקשורת המובילות.

 

ההתמכרות ועונשה

יאן גילה במהרה שקל לנסות מתאמפטמין, אבל קשה להפסיק להשתמש בחומר הממכר. כאשר חווה את ה- 'היי', הוא איבד שליטה על מעשיו והיה משתתף במשחקי קלפים בעלות גבוהה. הוא עישן והוא הימר, והוא הפסיד – ולא היה אכפת לו. הוא איבד יותר מ- 150,000 דולרים בשמונה השנים שעברו מאז הטעימה הראשונה של הסם. ומה שחשוב יותר – הוא איבד את אשתו, שהתגרשה ממנו, ואת הזכות לראות את בנו.

יאן לא איבד תקווה. הוא ניסה להיגמל, פעם אחר פעם. הוא התאשפז בבתי-חולים, עבר לעיר אחרת כדי להתרחק מסוחרי הסמים שהכיר, וניסה טיפול אחר טיפול. הכל היה לשווא. הוא שב וחזר לסמים. לבסוף, הוא החליט לנסות את הטיפול הקיצוני ביותר לבעיה, שזמין כיום רק בסין: גרייה בעמקי המוח להתמודדות עם התמכרות.

 

לגרות את המוח

כבר מזה זמן רב אנו יודעים שאפשר להפעיל את המוח באמצעות גירוי תאי העצבים. גרייה שכזו יכולה להתבצע באמצעות שדות חשמליים או מגנטיים המופעלים מחוץ לקרקפת, אבל השפעתם של אלו מאד גולמית ומשפיעה על אזורים רבים במוח. ניתן לגרות את המוח באופן עדין וממוקד יותר באמצעות אלקטרודות המושתלות בעמקי רקמת העצבים, ומפעילות אזורים שונים במוח לפי דרישה. בלחיצת כפתור, ממש.

מדוע, אם כך, לא משתמשים בטכניקה זו אלא במצבים הקיצוניים ביותר?

תמונת רנטגן של אדם עם אלקטרודות בעמקי המוח. במקור מוויקיפדיה

כמו בכל פרוצדורה רפואית המחייבת פלישה לגוף, גם גרייה בעמקי המוח (או Deep Brain Stimulation – DBS) טומנת בחובה פוטנציאל לנזק. עדיין לא קיים ניתוח בטוח לחלוטין, ללא סכנה לזיהום או לפגיעה לא-מכוונת ברקמות במהלך החדירה לגוף. גרייה בעמקי המוח מסוכנת עוד יותר, מאחר והמנתחים צריכים להשתיל את האלקטרודות עמוק בתוך המוח. בדרך לשם הם עלולים לפגוע ברקמה, ולהותיר את המטופל עם שלל של תופעות לוואי כפגיעה בזיכרון, באישיות ובשליטה העצמית.

אה, וכדאי גם להזכיר שהאלקטרודות יכולות לעורר תגובה חיסונית, עלולות להפסיק לעבוד תוך שנים ספורות, ומסתמכות על סוללה – שלעתים מושתלת גם היא בתוך הגוף.

למרות כל הצרות הללו, גרייה בעמקי המוח מספקת תוצאות מרשימות כל-כך שאושרה לשימוש כטיפול (קיצוני) במספר מחלות כפיתול עוויתי, מחלת פרקינסון ואפילפסיה. יותר מ- 35,000 מכשירים לגרייה מוחית הושתלו כבר במטופלים, והמספר רק ממשיך לגדול מדי שנה.

למרות ההבטחה הגדולה הטמונה בגרייה בעמקי המוח, התחום מתקדם באיטיות יחסית בארצות הברית. שני ניסויים גדולים בגרייה מוחית לטיפול בדיכאון נכשלו בארצות הברית בשנים האחרונות, כנראה עקב חוסר הבנה מספקת של המוח. לפי השיקגו טריביון, שתי מעבדות החליטו שלא להמשיך עם ניסויים קליניים המנצלים גרייה בעמקי המוח כדרך לטפל באלכוהוליזם (לא הצלחתי למצוא מקור לטענה). נראה שהסיכונים פשוט לא הצדיקו את התוצאות הראשוניות במקרים אלו.

בארצות הברית, ניסויים קליניים בגרייה מוחית עולים הון תועפות ומחייבים התמודדות עם הביורוקרטיה הכבדה ועם מאות קילוגרמים של ניירת, אישורים, היתרים, חתימות וכן הלאה. רבים מההליכים האלו, חשוב לומר, נחוצים כדי לוודא שהניסויים נערכים באופן אתי ומוסרי.

בסין, מסתבר, לא קיימת בעיה דומה.

 

על שולחן הניתוחים

לפני קצת יותר מחצי-שנה הוכנס יאן לחדר הניתוח. בניגוד לניתוחים פולשניים רבים אחרים, ניתוחי מוח מתבצעים בדרך-כלל בהרדמה מקומית בלבד, על מנת שהמנתח יוכל לנטר אחר מצב ההכרה של החולה ולוודא שאינו פוגע באזורים קריטיים במוח. זו הסיבה לכך שיאן היה בהכרה מלאה בעת שהמנתח קדח חור בגולגולתו והחדיר את האלקטרודות הארוכות לתוך המוח, עד לאזור הקשור ליכולתו של יאן לשלוט בעצמו ולהדוף את הצורך בסם. שעות ספורות לאחר מכן, הושתלו סוללות בחזהו של יאן, על מנת לספק לאלקטרודות את האנרגיה הדרושה להפעלתן.

עשר שעות מאוחר יותר, פקח יאן – סייבורג במלוא מובן המילה – את עיניו מחדש.

יומיים לאחר מכן, הוא גילה שהרופאים מסוגלים עתה לשלוט במוחו.

כפי שכל מוזיקאי יודע, הדבר החשוב ביותר בכל הופעה הוא כוונון-מראש של הכלים. כך היה גם במקרהו של יאן: יומיים לאחר הניתוח, הרופאים החלו לכוונן את האלקטרודות עבורו. הוא ישב מול רופאו האישי, שהשתמש בטאבלט על מנת לשלוט באלקטרודות ולבחון כיצד הפעלתן בדרכים שונות משפיעה על יאן. מצבי רוחו של יאן השתנו מעליצות, לחשש, לאושר. כפי שצוטט בשיקגו טריביון

"המכונה הזו ממש קסומה. הוא מכוון אותה כדי לשמח אותך, ואתה שמח. כדי להרגיז אותך, ואתה מתרגז. היא שולטת בשמחה שלך, בכעס, ביגון ובאושר."

כיום, שישה חודשים וקצת לאחר מכן, יאן נגמל מהסמים לחלוטין (לפי דיווחו האישי, לפחות). זה לא מפתיע, מכיוון שהוא יכול כפי הנראה לדכא את הרצון לסם בכל עת באמצעות לחיצה על כפתור. הוא מפצה עתה על כל שאיבד בעשור האחרון: הוא ישן טוב יותר בלילה, העלה משקל שוב, וסירב להתנסות בסמים כשאלו הוצעו לו מצד 'חבריו'. אך כאשר ניסה לחדש את הקשר עם אשתו, הוא גילה שהיא כבר נישאה מחדש ונכנסה להיריון מבעלה הנוכחי.

"הגעת מאוחר מדי." היא אמרה בצער.

 

איך לא לאחר (ולא להקדים) לעתיד

וכאן, בעצם, טמון מוסר ההשכל המרכזי של הסיפור: איש אינו רוצה לאחר לעתיד . עשרות-אלפי אמריקנים מתים בארצות הברית מדי שנה כתוצאה ממנות-יתר של סמים. שבעים-אלף בני-אדם ב- 2017 בלבד, ליתר דיוק, בערך פי שלושה מדי שנה ממספר כל החללים שנפלו במערכות ישראל עד היום. אבל הניסויים הקליניים בגרייה מוחית בארצות הברית, כאמור, פשוט יקרים וסבוכים מדי מבחינה רגולטורית, והחשש גדול מתופעות לוואי. אבל באותו הזמן ממש, רבים מקורבנות מגיפת הסמים מאבדים את חייהם, מילולית, והרופאים אינם מסוגלים לעזור להם.

ברור מדוע הפיתוי גדול כל-כך, למצוא פתרון קסם כגרייה בעמקי המוח, שיוכל לדכא את ההתמכרות בלחיצת כפתור. ולמה לעצור שם, בעצם? אותו מכשיר קסום יכול גם, כדבריו של יאן, לשמח אותך, להרגיע אותך ולהגביר או לדכא את דחפיך המיניים כך שיתאימו לאלו של בן- או בת-זוגך. אין פלא שסין שועטת קדימה לקראת טיפולים מתקדמים ויעילים יותר בגרייה בעמקי המוח.

אבל האם טיפולים כאלו בטוחים כבר לשימוש? קשה לדעת. יאן מהווה מדגם של אדם אחד בלבד, ולא ברור עד כמה ניתן להסתמך על תחושותיו האישיות מבלי מבדקים מדוקדקים הרבה יותר. יש להניח שגם אם הניתוח לא היטיב עמו, עדיין מצופה ממנו בראיונות למדינות זרות שלא להביך את מדיניותה המתירנית של סין בנוגע לניתוחים הללו. יש מקום לניסויים קליניים רחבי-היקף הרבה יותר, לפני שנבחר לאמץ את הגרייה בעמקי המוח ככלי לטיפול בהתמכרויות.

האם סין עושה בחכמה, כאשר היא מאפשרת כבר היום לבצע ניסויים כאלו, ואפילו לאפשר טיפולים ראשוניים בטכניקה?

על כך קשה עדיין לענות. חשוב שלא לאחר לעתיד, אך כדאי גם שלא להקדים אליו יותר מדי. אחד הטיפולים הראשוניים בהתמכרות לסמים בסין בתחילת המילניום עירב גם הוא ניתוח מוחי, אך מסוג פחות מתוחכם. הרופאים היו פוצעים אזורים קטנים במוחותיהם של המטופלים, בתקווה לשנות את מבנה אישיותם ואת יכולתם לשלוט בעצמם. לפעמים הניתוחים עבדו, לפעמים לא, ובכל מקרה הם הותירו מאחוריהם מספר רב של מטופלים שאיבדו את זכרונותיהם וסבלו משינויי אישיות בלתי-צפויים ובלתי-נשלטים.

בסופו של דבר, בשנת 2004, החליטה ממשלת סין להוציא את טיפולי הפציעה מחוץ לחוק ברוב בתי החולים במדינה.

סין, בבירור, מנסה להתקדם לעתיד במהירות. בתחילת המילניום היא התקדמה לשם מהר מדי, כשהשתמשה באמצעים טיפוליים שיעילותם לא הוכחה היטב, והסיכון בהם היה גדול. האם היא מקדימה את המועד גם כשהיא מאפשרת להשתמש בגרייה בעמקי המוח כדי להילחם בהתמכרויות – ובקרוב גם בוודאי בשפע בעיות נפשיות אחרות?

ושוב, קשה לומר מה הדבר הנכון לעשות. מצד אחד, תרבות הניסויים הקליניים בארצות הברית הפכה לחיה ביורוקרטית רעה המזינה את עצמה, וקיימות הצעות רבות לדרכים לשיפורה. מצד שני, אולי "אי אפשר איתה" אבל גם ברור ש- "אי אפשר בלעדיה". יש למצוא את דרך הביניים בין עודף ביורוקרטיה ועודף ניסויים, לבין חופש מוחלט לרופאים ולנסיינים לעשות כרצונם ולהבטיח למטופלים ככל העולה על רוחם. אולי סין מצאה את דרך הביניים הזו. אולי לא.

את התשובה לכך נגלה, ביחד עם יאן, רק בעתיד.

 

————————-

 

אה, ואם אתם תוהים כיצד יכולה מדינה כמו סין (או כל מדינה) להיעזר בטכנולוגיות לשליטה מוחית באזרחים על מנת למנוע חילופי שלטון ומרי אזרחי, אולי יעניין אתכם גם להאזין לריאיון שלי בפודקאסט של סלבה ועומר, על עתיד הדמוקרטיה בראי טכנולוגיות ההווה והעתיד. הקישור כאן.

איך להתמודד עם נטורי קרתא

איך להתמודד עם נטורי קרתא

"שמעת על נטורי קרתא, שעצרו כבאית שהוזעקה כדי לכבות שריפה בשכונה שלהם?" שאל אותי חברי איש המחשבים נאור באפטר-פארטי שאחרי מסיבות יום העצמאות. "הם נשכבו מתחת לגלגלים שלה, ואז כשעצרה הם טיפסו עליה, תלשו ממנה את דגל ישראל ושרפו אותו בהפגנתיות. ומה שיותר גרוע, הם עיכבו את כל מבצע כיבוי האש והזיקו כך לאחרים."

"כן," הסכמתי איתו. "נורא, מחריד, וכל זה."

"אבל יש לי פתרון!" הוא הכריז.

"נשמע."

"יש היום מנועי בינה מלאכותית שיכולים למדל את הדרך בה פורצות הפגנות." אמר. "הם מזהים את האנשים עם ההשפעה הגדולה ביותר, כדי שיהיה אפשר לבצע בהם… נאמר, סיכול ממוקד… כדי למנוע מהפגנה המונית להתממש."

"אתה לא מציע להרוג בנטורי קרתא, נכון?" שאלתי בחשש.

"כמובן שלא!" הוא נראה מזועזע. "גם הם בני-אדם, וחוץ מזה הריקושטים יוכלו לפגוע בסביבה. הפתרון שלי הרבה יותר פשוט. הכבאית תהיה מחוברת לאינטרנט, והבינה המלאכותית תוכל לזהות את הפנים של נטורי קרתא המשפיעים ביותר, לכוון עליהם תותח מים תוך כדי נסיעה ברחוב, וברגע שינסו לצאת מדלתות בתיהם כדי להסתער על הכבאית, הם יקבלו שפריץ רציני לפנים – מהסוג שזורק אותך אחורנית. והכל יקרה בצורה אוטומטית. אף אדם לא יעז להסתער לבדו על כבאית, חוץ מהקיצוניים ביותר – ואותם הבינה המלאכותית תזהה ותסכל. אני מבטיח לך שהרחוב יישאר פנוי לחלוטין ככה."

"אבל מה אם הם ישתמשו בטלפונים החכמים שלהם כדי לתאם הסתערות משותפת?" שאלתי. "אתה לא יכול להתמקד בכולם באותו הזמן."

"הכבאית תישא גם מכשיר שישבש את אורכי הגל באמצעותם מתקשרים טלפונים חכמים." הוא ענה מיד.

"ומה אם יצעקו אחד לשני מבית לבית?"

הוא פטר את שאלתי כלאחר יד. "נפעיל את הסירנות של הכבאית, ואף אחד לא יוכל לשמוע כלום בגלל הרעש."

"הבנתי." אמרתי. "אז אתה רוצה כבאית אוטונומית, עם סירנות שיחרישו את כל הרחוב, שתשתק את כל השידורים מסביבה, ותשפריץ מים על כל נטור קרתא עוין ובעל השפעה. אבל איך היא תזהה למי יש השפעה ולמי אין?"

"פשוט מאד!" הוא הריע. "נדרוש מנטורי קרתא להתחבר לפייסבוק, וכך יהיה לנו את כל המידע הנדרש עליהם."

"בעצם," הוא שקע לרגע בהרהורים, "אם הם יתחברו לפייסבוק וייחשפו לדיעות של אחרים, אולי אפילו לא נזדקק לכל זה. הם יתחילו להתדיין עם אנשים, להבין שגם אחרים הם בני-אדם ושצריך להתחשב בכולם, וימתנו את הגישות הקיצוניות שלהם!"

בהינו זה בזה לרגע בזמן שהדברים חלחלו, ואז התחלנו לצחוק.

יש דברים שכל-כך אבסורדיים, שאין טעם בכלל לדבר עלהם.

 

מגרינפיס ועד חב"ד – האידיאולוגיה של הטוב

מגרינפיס ועד חב"ד – האידיאולוגיה של הטוב

"מוכן לתרום לאיכות הסביבה?" קפץ הצעיר בחולצת גרינפיס למולי מחוץ לתחנת הרכבת.

"לא, תודה." ניסיתי להתקדם.

"אנחנו בגרינפיס מצילים את העולם למענך." הודיע לי, תוך שהוא נחפז קדימה כדי לעמוד בקצב. "לא תעזור לנו?"

"זה יפה מאד מצדכם." אמרתי בדיפלומטיות. "בהצלחה, ולא, תודה."

"עצרנו גידולים מהונדסים-גנטית מסביב לעולם, אנחנו נלחמים בהתחממות הגלובלית, ועוצרים את התאגידים מלבזוז את אמא טבע!" הוא התחמם. "לא תעזור להציל את אמא?"

"היא לא אמא שלי. בקושי דודה. ובכל מקרה, היא מתעללת בילדים שלה כל הזמן." נמנעתי מלעצור. "ולא, תודה."

"בשבילך!" הוא הזדעק צרודות. "בשבילך אנחנו עושים את כל זה! בשבילך ובשביל כולם! איש טוב, לא תתרום לנו?"

נשברתי. עצרתי. הסתובבתי.

"אתרום." הבטחתי. "אבל קודם, אני רוצה לספר לך כמה אתה משמח אותי."

הוא חייך בהיסוס. לא היה נראה שהוא רגיל לתגובה מסוג זה.

"כמה?" שאל.

"מאד." הודעתי לו. "כי כל השיח שלך מראה לי כמה נפלאים הם בני-האדם. אתה שם לב שאתה מטריד אותי בבקשות חוזרות ונשנות, למרות שהבהרתי לך פעם אחר פעם שאני לא מעוניין?"

"כן," הודה, "אבל זה למען הסביבה, באמת, ו – "

"בדיוק!" הסכמתי בעליזות. "אתה מרשה לעצמך להפר נורמות חברתיות ולהציק לאנשים מתוך אמונה במטרה נעלה יותר, גדולה יותר מעצמך, שאתה בטוח ומשוכנע שעומדת לעזור לכולנו – לא רק לך ולאנשים שאתה אוהב, אלא לכל אדם ואדם בעולם הזה. ממש כמו החרדים, המוסלמים, וכל יתר המאמינים הדתיים."

"סליחה?" הוא נראה פגוע.

"זה בסדר," ניחמתי אותו. "זה סוג של מחמאה עבורך. חשוב על החב"דניקים שעומדים בדוכן בצד השני של הרחוב, למשל." הרמתי את ידי לשלום אליהם, והם נופפו אלי בחזרה בחיוך גדול, וסימנו לי להתקרב. כשנדתי בראשי לשלילה, החל אחד מהם לצעוד לקראתי. הבנתי שאני צריך להזדרז.

"למה הם משקיעים שעות ארוכות מזמנם בניסיון נואש לשכנע אנשים להניח תפילין ברחוב?" שאלתי את הגרינפיסניק. "כי הם מאמינים שכשכולם יניחו תפילין, הגאולה תגיע, המשיח יבוא (או יחזור), אמא שבת תקדם אותנו בברכה לחיקה, וכל יתר הפרטים הקטנים שלא באמת חשובים. מה שחשוב זה ההבנה שהם רוצים בטובתנו – ולכן הם מרשים לעצמם לשווק את מרכולתם המחשבתית באופן אגרסיבי יותר מכפי שהנורמות החברתיות היו מאפשרות להם באופן רגיל. וגם אנחנו נותנים להם היתר מסוים, כי אנחנו מבינים שהם לא עושים את זה למטרות של רווח פרטי, אלא מתוך מטרה גדולה ונעלה יותר, שגויה ככל שתהיה."

"אבל הם טועים! " מחה הצעיר.

"נכון," הודיתי, "אבל זאת לא הנקודה. מה שמשמח אותי הוא שכל דת, כל אידיאולוגיה חזקה הקיימת בעולם, מנסה להצדיק את קיומה בכך שהיא מגדילה את כמות האושר – או לפחות את הצדק – עבור חברי הקבוצה המורחבת שדבקים באותה אידיאולוגיה. אנשי גרינספיס וחב"דניקים מרשים לעצמם להטריד אנשים ברחובות כדי להציל את העולם. מתאבדים מוסלמים מוכנים לפוצץ את עצמם ברחובות כדי להחזיר את האיסלם לגדולתו – ובכך מנסים לשרת את כל הציביליזציה שלהם. האידיאולוגיות היחידות ששורדות ומשגשגות הן אלו שמבססות את עצמן על החוש האנושי הפנימי של צדק, הוגנות ואלטרואיזם."

"זה… נשמע טוב מכדי להיות נכון." הוא אמר בפקפוק. מאחוריו ראיתי את החב"דניק מגיח בארשת פנים להוטה.

"זה באמת דבר טוב." הסכמתי בחיפזון. "ואפשר לקוות שהנטייה שלנו לחפש הוגנות עבור עצמנו, בני משפחתנו והסובבים אותנו, תוביל בסופו של דבר לנצחונה של אידיאולוגיה אחת. עד היום לא היו לנו דרכי מדידה טובות לאידיאולוגיות ולדתות שונות, ולרמת האושר, הצדק וההצלחה שהן מביאות לאוחזים בהן. זו אחת הסיבות לכך שהעולם מלא בשפע של דעות ורעיונות לגבי מה שטוב ועוזר לאנשים. אולי, כשנלמד אנשים דרכי חשיבה ביקורתיות, הם יצליחו לבחור מרצונם באידיאולוגיות הראויות ביותר – אלו שמסייעות למספר הרב ביותר של בני-אדם."

"אח שלי!" פנה אלי החב"דניק, "לא תניח תפילין? בשביל היהודים בכל העולם, לא תעשה טובה?"

"מצטער," התנצלתי, "כבר תרמתי מתשומת הלב שלי לאמא אדמה. אני לא יכול לתת יותר היום. אבל אולי תנסה לתרום גם אתה לגרינפיס?"

"רעיון מצוין!" שמח, ופנה לאיש הירוק. "אחי, בוא, תניח תפילין. זה יעזור לך, יעזור לכולם!"

"לא, תודה." אמר לו הגרינפיסניק בקצרה.

"אולי בכל זאת? זה טוב ליהודים." שמעתי את החב"דניק אומר בזמן שנסוגתי מהם במהירות ונכנסתי לתחנה. כל-כך הרבה טוב יכול להזיק לך.

הפעם הראשונה שלי במחלקה ראשונה – איך זה מרגיש להיות עשיר ליום

הפעם הראשונה שלי במחלקה ראשונה – איך זה מרגיש להיות עשיר ליום

רק כשהגעתי לשדה התעופה גיליתי: שובצתי במחלקה ראשונה בטיסה לקונגרס העתידים בצ'ילה.

בנקודה זו עלי להתוודות שמעולם לא זכיתי לכבוד מלכים שכזה. אני מוזמן תכופות להופיע בארצות הניכר ולדבר עד שגרוני ניחר, אך איש עוד לא מימן עבורי טיסה במחלקה ראשונה. עד לאותו היום הייתי כאחד האדם, אך כנראה שהסנאט בצ'ילה – שהזמין אותי להרצות בקונגרס העתידים – הכיר בערכי האמיתי. התוצאה הייתה תגובת שרשרת: מרגע שקיבלתי את הכרטיס מהמכונה, ובחנתי בעיניים גדולות את המילים "מחלקה ראשונה", התחולל בתוכי השינוי. גבהתי בעשרה סנטימטרים לפחות, וכל היתר מסביבי היו כננסים בעולם של מחלקה ראשונה. הם היו ליליפוטים, ואני הייתי גוליבר. הם היו דרדסים, ואני – דרדסבא.

כשהגיע הזמן לעבור את הבדיקה הבטחונית, צעדתי בביטחון לתור של מחלקה ראשונה. לא יכולתי להימנע מלהתבונן ברחמים מהולים בבוז בתור המקביל – ההוא של פשוטי העם, אותם פראים נטולי-משאבים עמם נאלצתי לחלוק את מטוסי. בחזה מתוח עברתי את הבדיקה הבטחונית, ואני עדיין סבור שהסיבה היחידה שלא פרשו למרגלותיי שטיח אדום היא שהוא היה בניקוי יבש באותו הזמן.

לאחר הבדיקה הקצרצרה, המשכתי היישר ללאונג' – כלומר, לסלון השמור לנוסעים במחלקת עסקים, מחלקה ראשונה ואלוהים. שם, בין ציורי אמנים וחדרי טלוויזיה, סעדתי את נפשי באינטרנט במהירות גבוהה בחינם, ואת גופי בכל מיני סלטים, לחמים ובשרים. המלצרים שירתו אותי בחרדת קודש, כראוי, ואני השבתי להם כגמולם בחיוך שהגיע לשפתיי בלבד, עת עברו ליד שולחני.

מקץ ההמתנה הקצרה, יצאתי מהסלון, עקפתי את הפינה והגעתי מיד לשער הכניסה למטוס. אנשי הפרולטריון אמנם כבר החלו לדשדש ברגליהם לכיוון השער, אך אני עקפתי אותם בביטחון והצגתי לדיילת את כרטיס המחלקה הראשונה. היא הזמינה אותי להיכנס – ללא תור וללא המתנה מיותרת. המשכתי לתוך השרוול עד שהגעתי לפתח המטוס, ונחשפתי לראשונה – כאותו חוקר ארצות ספרדי שמוצא את ערי הזהב הנסתרות מולו, או פרודו באגינס הזוכה לשזוף בעיניו לראשונה את ערי האלפים הנאוות – לפאר ולהדר של מחלקה ראשונה.

הדיילת הובילה אותי ביראת כבוד אל מקום מושבי. סליחה, מיטתי. זה לא היה כיסא צר ודחוק של מחלקת תיירים, או כיסא מרווח של מחלקת עסקים. במקום זאת, קיבלתי כיסא שבלחיצת כפתור עשה שינויי-צורה מהסוג השמור לרובוטריקים, והפך למיטת יחיד עם כרית ושמיכה שאף בית-מלון לא היה מתבייש בהן. מנורת שולחן מתכווננת סיפקה לי אור על מנת שאוכל לקרוא בנוחות, והשולחן המתקפל עצמו איפשר לי לעבוד על המחשב בנוחות מירבית.

בנקודה זו החלו הספקות העצמיים לתקוף אותי. האם אני באמת ראוי להיות כאן? האם לא התעליתי אל מעבר למעמדי? האם לא ישימו כולם לב שאני בעצם רק רועי? כנחשים על מטוס הזדחלו ספקותיי מסביבי, אך אני הזכרתי לעצמי שבמחלקה ראשונה אין נחשים, והטבעתי את הרגשות הסוררים בכוס יין לבן איכותי. זמן קצר לאחר ההמראה הזמנתי את ארוחת הערב (שלא אפרט לגביה, מלבד העובדה שהיא הייתה ברמה של מסעדת גורמה), והלכתי לישון באותה מיטה נוחה, בין כנפי מלאכים וצמר שוודאי נגזז מבטנם של חתלתולי אנגורה לבנים בני-יומם.

2018-01-10 23.49.55

אוכל של מחלקה ראשונה. מנה ראשונה בלבד מארוחת הערב.

רק כאשר נחתנו בסנטיאגו, עיר הבירה של צ'ילה, גיליתי את אחד היתרונות הגדולים ביותר של מחלקה ראשונה: דקה קלה בלבד לאחר שנצמד השרוול לדלת המטוס, כבר יכולתי לקום ממיטת הכיסא שלי ולעזוב את כלי הטיס. בלי תור, בלי המתנה, בלי התחשבות באחרים. לא היה עוד צורך לנסות להבין האם האיש שבמושב מולך ינסה להשתחל לפניך בתור, או להתחמק ממזוודות שנופלות מהמדפים העליונים. פשוט – קמתי ויצאתי.

כמובן, לא הספקתי לעבור עשרה מטרים לפני שקפץ מולי בזריזות אחד מנציגי הסנאט הצ'יליאנים עם שלט גדול בידיו, עליו התנוסס שמי באותיות קידוש לבנה. הודיתי שזה אני, ומיד נלקחתי לסוויטת ה- VIP שבשדה התעופה.

נו, מה חשבתם? שייתנו לי לחכות להסעה בשדה התעופה ככה סתם? מסתבר שיש להם סוויטות VIP בהן יכולים האורחים המכובדים ביותר לשהות מבלי שיתחככו בהמוני האדם הפשוטים. ביליתי בסוויטה שעה קלה, ואז הגיעה המונית שלקחה אותי למלון בסנטיאגו, והתחלנו את המסע הגדול בצ'ילה.

2018-01-10 21.47.53.jpg

עתידן שמרוצה מהווה, מנמנם במיטתו במחלקה ראשונה, בדרך לצ'ילה.

אבל מה כל זה אומר?

מתוך כל החוויה המרתקת (והנעימה) הזו, הדבר שהרשים אותי ביותר היה הבידוד. הטיסה במחלקה ראשונה שונה לגמרי מממחלקת תיירים: אתה יכול לעלות למטוס ולרדת ממנו מבלי להיות בקשר עין, יד או ריח עם שאר הנוסעים – להוציא את הבודדים שנמצאים עמך במחלקה ראשונה.

ואם לומר את האמת, זה מטריד.

ברור לי שראוי שאנשים יוכלו לשלם מכספם על מנת לקבל את השירות הטוב ביותר – שעשוי לכלול גם בידול מאחרים וזירוז תהליכים. ולצד ההכרה בזכות זו, איני יכול שלא לחשוב על הפוליטיקאים – נבחרי ונציגי הציבור – שבכל טיסה לחו"ל מוצאים עצמם מבודדים מהאזרחים הקטנים שאת חייהם הם מנהלים. או על נסיכי עמק הסיליקון, שיכולים לקבוע את דרכי ההתנהלות של חברות ענק כגוגל ופייסבוק, ומבודדים באופן דומה מהציבור – עד כדי כך שהם בוודאי אינם טסים אפילו במחלקה ראשונה, אלא במטוס פרטי משלהם.

ישאלו עכשיו חבריי – "אז מה אתה מציע לעשות? הרי אי אפשר לעצור אנשים מלטוס במחלקה ראשונה!"

זה נכון, ולכן איני מצפה שהמנהג הזה ישתנה. חשוב לאפשר למדינאים וליזמים לטוס בתנאים הנוחים ביותר האפשריים, על מנת שיגיעו ליעד רעננים ומוכנים לפעולה. מכיוון שכך, זוהי אינה רשומה הקוראת לפעולה. כתבתי אותה בעיקר כדי להדגיש את הפער הקיים בין 'המעמדות' שהתהוו – שקשה למצוא את הדרך לגשר עליו, אך הוא משפיע באופן בלתי-נמנע על תפישותיהם וראיית עולמם של המנהלים והמדינאים שמובילים את החברה האנושית.

ייתכן בהחלט שבעוד כמה עשורים – אם נגיע לעתיד של מדינות ענן ושל דמוקרטיה ישירה, כפי שאני חוזה בספרי "השולטים בעתיד" – נפתח מערכות באמצעותן יוכלו כל האזרחים להיות מעורבים בשלטון, וכך ניחלץ מן המצב בו מעטים קובעים מדיניות עבור כלל הציבור, למרות ההפרדה הקיצונית שלהם מאותו ציבור ומתנאי החיים שלו.

אבל כך או כך, אני מתכוון להמשיך בינתיים ליהנות במחלקה ראשונה.

על ברירה טבעית, תכנון תבוני ועתיד האדם

על ברירה טבעית, תכנון תבוני ועתיד האדם

אחד מהאנשים המעניינים ביותר שפגשתי בקונגרס העתידים בצ'ילה בשבוע האחרון היה חברי החדש מרקוטיו, פילוסוף של הטכנולוגיה. ביום האחרון של הקונגרס, הזמין אותי מרקוטיו להתלוות אליו למסע ברחובות סנטיאגו, בירת צ'ילה.

"איזה מין מסע?" תהיתי בקול.

"אתה תראה." חייך, ובעיניו ראיתי רמז לנוסטלגיה. "הוא יתחיל בגג המלון, ויסתיים בעתיד האנושות."

נכנעתי לסקרנותי והצטרפתי אליו למעלית. יחד עמדנו על קצה הגג, והשקפנו על כל מרחבי סנטיאגו – עיר טיפוסית של מדינת עולם ראשון. מתחתינו התהלכו הצ'יליאנים ברחובות עירם, תחת צילם של מגדלים גבוהים, בתי דירות ועצים גבוהי-קומה.

"הנה, שם!" טפח חברי בהתרגשות על כתפי, והכווין את מבטי. "שם! הנה הוא – ג'ירארדו הגדול!"

"מי?"

"ג'ירארדו הגדול." אמר. "זה השם שהענקתי לו כשגדלתי כאן כילד. הוא היה העץ הגבוה ביותר בסנטיאגו. מדדתי אותו עוד בימים בהם הייתי בגובה העשב, והוא היה גבוה יותר מכל בניין שהכרתי בעיר. הערצתי אותו. בוא, נלך לעשות לך היכרות אישית עמו. יש לנו הרבה מה ללמוד ממנו."

צעדנו ביחד ברחובות העיר התוססים. ג'ירארדו הגדול התנשא במרחק מולנו, מוקף בבניינים שהאפיל על כולם בגובהו. מרקוטיו צעד בבטחה ובמהירות, ואני ניסיתי לשמור על הקצב.

"מה אתה חושב על עצים?" שאל אותי תוך כדי הליכה, מבלי שיביט לאחור.

"הם… יפים?" חיפשתי תשובה.

"אה, אבל הם הרבה יותר מזה!" ענה. הוא טפח בחיבה על אחד הגזעים שבפינת הרחוב. "הם לוחמים. ויותר מזה, בעולם של לוחמת הצמחים, הם המנצחים הגדולים."

הוא קטף עלה ירוק מאחד הענפים הנמוכים, והמשיך להתקדם בצעדים ארוכים. "כמעט כל הצמחים מתקיימים על אור שמש. זהו 'המזון' שלהם – אספקת האנרגיה העיקרית – והם נלחמים עליו בפראות. הם צומחים לגובה רב, ואז פורשים את צמרת העלים הירוקים שלהם, וכך מנכסים את אור השמש לעצמם. מתחת לעצים הגדולים, יכולים להתקיים רק צמחים קטנים שאינם דורשים הרבה אנרגיה. וכך, דור אחר דור, עברו העצים ברירה טבעית – אלו מהם שלא הכילו את ההנחיות הגנטיות שגרמו להם לצמוח לגובה, לא הצליחו לעמוד במירוץ. חבריהם הגבוהים יותר עקפו אותם בסיבוב והותירו אותם הרחק אחורנית. במשך מאות מיליוני שנים, העצים הפכו להיות הדינוזאורים הגדולים של עולם הצמחים, בכוחה של הברירה הטבעית – מוטציה אקראית אחר מוטציה אקראית, תוך שהצאצאים נבררים לאורך מיליוני שנים על מנת שיצליחו לגבוה יותר ויותר."

oak-20761_1920.jpg

ג'ירארדו הגדול – צילום אילוסטרציה

הנהנתי בראשי בשתיקה, אך מרקוטיו לא התבונן אחורנית. מבטו היה ממוקד בג'ירארדו הגדול. הוא עקף בזריזות קבוצה של צעירים צ'יליאנים שהתרכזו יותר בטלפונים החכמים שלהם מברחוב עצמו. ולבסוף, הגענו לעץ העצום, לאותו ענק של העבר. אינני יודע לאיזה מין השתייך, אך הוא נישא מעלינו והתמשך והתמתח לעבר השמים כאילו אין לו סוף. מתחת לענפיו לא יכולנו לראות כלל את השמש. הוא ניצח את כל העצים האחרים, בכך לא היה ספק.

אבל דווקא עכשיו, כשהגענו למחוז חפצו, מרקוטיו לא התבונן כלל בעץ אדיר המימדים, אלא במגרש הבנייה הסמוך.

"הם עומדים לבנות כאן גורד שחקים." אמר בשקט. "הוא יהיה גבוה יותר מג'ירארדו. הם ייצקו יסודות מבטון במקום שורשים, ישדכו קורות פלדה זו לזו כדי ליצור את לשד הבניין, ויוסיפו צינורות וקירות שיתמכו בו – והכל כדי להקים בניין שיאפיל על ג'ירארדו. לא רק בגובה – זו לא תחרות של "מי גדול יותר" – אלא בכך שגורד השחקים יסתיר אותו מהשמש במשך חלק מהיום, וכך יקטע נתח מאספקת האנרגיה שלו. זה לא יהיה גורד השחקים האחרון שיוקם בעיר. בניינים אחרים ימשיכו ויקומו מסביב. ג'ירארדו כבר הפסיד. הוא פשוט לא יודע את זה עדיין. ואתה יודע למה הוא לא יכול לנצח?"

היססתי. "כי הוא רק עץ?"

מרקוטיו הניף ידו בביטול. "עץ, אדם, זה לא משנה. הסיבה האמיתית היא שהברירה הטבעית הביאה לכך שהוא התעצב באופן מסוים. ואז באנו אנו, בני-האדם, והבאנו לעולם את התכנון התבוני. בניינים הם תוצר של תכנון תבוני. מהנדסים מתכננים אותם במדויק כדי לאפשר להם להגיע לגובה של מאות מטרים – הרבה יותר גבוה מכל עץ שהיה קיים אי פעם. תוצרי הברירה הטבעית פשוט אינם מסוגלים להתחרות עם תוצרי התכנון התבוני – לפחות לא בסביבות מבוקרות היטב, כמו בערים. או באופן כללי יותר, בציביליזציה אנושית משגשגת."

הוא נאנח, וטפח בחיבה על גזעו של הדינוזאור שלא היה מודע למטאור המתקרב. "וזה השיעור שלנו להיום."

"מצוין!" אמרתי בחוסר סבלנות. "עכשיו בוא נחזור לקונגרס. היום היום האחרון, ואנחנו אמורים לשמוע על המאבק העתידי בין בני-האדם והבינה המלאכותית. עומד לדבר מומחה גדול למוח האנושי, שיסביר שהמחשבים לא יכולים להחליף את בני-האדם."

"אתה יכול להמשיך לשם בעצמך." אמר בנינוחות. " אני אשב כאן עוד קצת עם ג'ירארדו. מישהו צריך לנחם אותו לקראת העתיד."

היססתי. הוא נראה עצוב.

"אולי אפשר לשדרג את העצים." ניסיתי לעודד אותו, בחצי-הלצה. "אולי צריך לשלב את הברירה הטבעית עם התכנון התבוני – להנדס מחדש את העצים כך שיעשו פוטוסינתזה יעילה יותר, או שיוכלו להתחבר לרשת החשמל המקומית."

"אולי," חייך מרקוטיו. "אולי זו הדרך לעזור לעצים לשמור על מקום משלהם, גם בעולם של תוצרי תכנון תבוני, שיעילים הרבה יותר מהם."

הוא נשען בגבו על ג'ירארדו הגדול, והחליק לתנוחת ישיבה על האדמה. פניו הרצינו.

"אבל," שאל בעגמומיות, "מי יעזור לנו?"


 

אם מעניין אתכם לקרוא עוד על עתיד הבינה המלאכותית והאנושות, ובאופן כללי על הדרך בה הטכנולוגיה תשפיע על החברה, אתם מוזמנים לקרוא את ספרי "השולטים בעתיד" (קישור לרכישה).

כשהבוטים של פייסבוק יוצאים משליטה

כשהבוטים של פייסבוק יוצאים משליטה

אני אוהב את אנטוניו. הוא נהג המונית המועדף עלי כשאני רוצה להגיע במהירות לפגישות חשובות. יש לו בנדנה אדומה שמשתלבת היטב עם השפם השחור המרשים. והנסיעות איתו תמיד מעניינות.

"שמעת שהבוטים עומדים להשמיד את כולנו?" התנפל עלי כשנכנסתי למונית.

"יש שמועות כאלו שמתרוצצות כבר מאה שנים בערך." חייכתי בזמן שהניע את הרכב והתחלנו לנוע קדימה. "שהסוף יגיע מהשתלטות הרובוטים, הבוטים, או בינה מלאכותית באופן כללי. אבל בינתיים, עשה לי טובה וסע במהירות – אני תכף מאחר לפגישה הבאה."

man-2192280.jpg

אנטוניו, צילום אילוסטרציה

"אלו כבר לא שמועות." הדגיש אנטוניו כשהשתלבנו בתנועה בכביש המהיר. "ממש השבוע פייסבוק הודיעו שהם נאלצו לסגור שני בוטים שהחלו להתמרד נגדנו, המציאו שפה חדשה משלהם ודיברו ביניהם בלי שנבין מה הם אומרים. מי יודע מה הם אמרו זה לזה, או כמה הם חכמים? לדעתי, הם מתכננים נגדנו. מזל שפייסבוק עצרה אותם ברגע האחרון."

"כן…" התלבטתי איך לענות. "אבל לא. לא בדיוק. נכון שהייתה הרבה דרמה בתקשורת מסביב לסיפור הזה – היו אתרים שדיווחו שהמהנדסים של פייסבוק נכנסו לפניקה וכיבו את הבוטים, או שתהו האם המצאנו את מפלצת פרנקנשטיין המודרנית. המציאות הרבה פחות דרמטית."

"פחות דרמטית?" הבחנתי בעיניו המצומצמות של אנטוניו ננעצות בי בראי. הרכב החל להאיץ קדימה. "אז אתה אומר שיש עוד מאחורי הקלעים של הסיפור הזה?"

"כן, אבל הקונטקסט הוא זה שחשוב כאן. בסך הכל היה מדובר בשני בוטים – אלגוריתמים שמחקים יכולות שיחה אנושיות. אגב, חזיתי את יכולותיהם המתקדמות של בוטים מהסוג הזה בספרי הקודם, "המדריך לעתיד". בכל מקרה, פייסבוק עורכת ניסויים עם בוטים בתקווה שהם יוכלו לדבר עם בני-אדם ולהציע להם שירותים. כך שבמקום להתקשר לחנות הפרחים, למשל, תוכל ליצור קשר עם הבוט של חנות הפרחים דרך פייסבוק, להגיד לו שאתה רוצה לשלוח זר לאשתך לרגל יום הנישואין, והוא יבין מיד שאתה רוצה זר חגיגי עם ורדים אדומים.

זה העתיד שפייסבוק מנסה לקדם, והיא רוצה לחמש את הבוטים שלה גם ביכולות מיקוח ומציאת פשרות. היחידה לחקר בינה מלאכותית בפייסבוק הצליחה כבר ביוני להקנות לבוטים יכולות שכאלו ברמה גבוהה, שמתחרה בזו של בני-אדם, לפחות עבור מציאת פשרות במקרי בוחן פשוטים, כגון חלוקת כדורים, כובעים וספרים בין המתמקחים באופן שיספק את כולם. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל הייתה בעיה אחת במחקר הזה: כשהחוקרים הורו לבוטים להתמקח זה עם זה, הם גילו שהבוטים יוצאים משליטה."

"ורוצים להרוג את כולנו!" דפק אנטוניו בשתי ידיו על ההגה.

"לא. זה לא מה שאמרתי." התנגדתי. "העניין הוא שמדובר במערכות בינה מלאכותית שמבוססות על רשתות עצבים מלאכותיות. מערכות כאלו לומדות באופן פעיל מכל מה שהן חוות. זה היתרון הגדול שלהן על פני מערכות פשוטות יותר. ככל שהבוטים התווכחו יותר זה עם זה, כך הם למדו טוב יותר איך להעביר את המסר שלהם באופן ברור ופשוט יותר לצד השני. ומכיוון שהחוקרים לא הורו להם לשמור על כללי השפה האנגלית בזמן הדיונים, תוך זמן קצר השיחה בין שני הבוטים הפכה להיות בלתי-מובנת כמעט לחלוטין לבני-האדם שצפו בה. הם התחילו להשתמש בשפת קוד כדי להעביר מסרים זה לזה – שפה שהייתה מובנת רק להם במלואה."

"קוד?!" אנטוניו עקף רכב אחד משמאל, רכב אחד מימין, הכריח שלושה אופנוענים להתפזר לצדדים, וזינק מעל משאית. "עכשיו הרובוטים מתחילים גם לתכנת?!"

"לא, לא!" אמרתי בבהילות. עצמתי את עיניי, אבל זה היה מפחיד עוד יותר. פקחתי אותן שוב. "הם לא תכנתו את עצמם. זה בסדר. אפשר להירגע. הם פשוט מצאו דרך יעילה יותר להעביר מסרים ביניהם. תראה, לנו, בני-האדם, יש דרכים מאד מוגבלות להעביר מסרים. לכל מילה שלנו יש כמה משמעויות – כמו "קוד". אנחנו צריכים את כל המשמעויות האלו בשיחה האנושית, שנועדה להקיף מגוון של נושאים כמו אהבה, חברות, יריבות, פיננסים ועוד. אבל לבוטים היה רק צורך אחד – להגיע להסכמה במשא ומתן זה עם זה. ולכן הם פישטו עוד ועוד את השפה האנושית, עד שהגיעו לבסיס שהיו צריכים, שהעביר את מירב האינפורמציה עם מינימום הסחות דעת. אחד היה אומר "אני יכול אני אני כל דבר אחר" והשני היה מבין מיד את כוונתו ומשיב – "כדורים יש אפס לי לי לי לי לי לי". ככה זה נראה באנגלית –

Bob: I can i i everything else

Alice: balls have zero to me to me to me to me to me to me to me to me to

Bob: you i everything else

Alice: balls have a ball to me to me to me to me to me to me to me to me

אלו פישוטים של שיחה אנושית, אבל פישוטים דומים מתבצעים כל הזמן, למשל ביחידות צבאיות שצריכות לתקשר זו עם זו ביעילות ובקיצור בשדה הקרב."

"שדה הקרב?!" הוא שאג, והמונית רעמה קדימה. ייתכן שייבבתי.

"זה טוב! זה טוב! תחשוב כמה קשה לנו לתקשר אחד עם השני ולהעביר מידע ביעילות זה לזה! למכונות קשה עוד יותר – אם אנחנו רוצים שתכנה א' תעבוד עם תכנה ב', למשל, אנחנו חייבים להתאים כל אחת מהן לעבודה המשותפת, וזה דורש המון כוח תכנות אנושי! אבל אם היינו יכולים לעזור למכונות להמציא שפות משותפות באמצעותן הן יכולות להעביר מסרים זו לזו בקלות – אפילו בלי מעורבות אנושית – זה היה יכול לעזור לחבר את כל המערכות בעולם ולאפשר להן לעבוד בשיתוף פעולה! המזגן החכם, המקרר החכם, הרמזור, המכונית האוטונומית – "

הבנתי את הטעות מאוחר מדי, כשידיו של אנטוניו התהדקו על ההגה עד שאצבעותיו הלבינו. הוא לא אוהב לשמוע על מכוניות אוטונומיות. צפיתי בו שואף אוויר בין שפתיים מכווצות.

"על מכוניות אוטונומיות נדבר בפעם אחרת." סינן לבסוף, וירד למחלף בשלוש-מאות קמ"ש. "בינתיים, כשכל המכונות האלו שלך מדברות בעתיד זו עם זו בשפה שאנחנו לא מבינים, אתה יכול להגיד לי איך אתה מצפה שנשלוט עליהן? שנוודא שהן עושות את מה שאנחנו רוצים?"

"מחשבים באופן כללי עושים את מה שאנחנו אומרים להם לעשות." אמרתי בהכנעה. "אבל אתה צודק בכך שמערכות לומדות עלולות ללמוד גם לפרש את דברינו באופן לא-מדויק, ולהעביר אותם עוד פחות במדויק בשרשרת המכונות. זו בדיוק הסיבה שאנחנו חוקרים את הנושאים האלו עכשיו – כדי למצוא דרכים לעזור למכונות להעביר מסרים אחת לשנייה באופן מדויק יותר, ומצד שני שיישאר עדיין במסגרת הבנתנו האנושית. אבל באמת שלא צריך… לדאוג!"

את המילה האחרונה פלטתי בצעקה כשאנטוניו סטה ימינה בחדות והדמים את הרכב, תוך שהוא מחמיץ במילימטר את ברז הכיבוי הסמוך.

"הגענו ליעד!" הכריז. "במהירות כמו שרצית."

"זה היה קצת מהיר מדי." התנגדתי. "אפשר לקבל איזו הנחה? כמעט חטפתי… התקף… לב…"

המילים גוועו בגרוני לנוכח מבטו היוקד.

"תודה, אנטוניו." נאנחתי. "באמת הגענו מהר ליעד, אבל אולי כדאי שבפעם הבאה נתקשר טוב יותר לגבי מה הכוונות המדויקות שלי. למשל, להגיע ליעד בחיים."

עיניו נצנצו. "דולרים יש אפס לי לי לי." הלעיט. "ואם זה לא טוב לך, אתה יכול לעבור למכוניות האוטונומיות."


כמו תמיד, אם אתם אוהבים לקרוא על בינות מלאכותיות ועל הדרכים השונות בהן ישתלבו בעולמנו, אתם מוזמנים להתעמק ב- "המדריך לעתיד" ו- "השולטים לעתיד" – שניהם בחנויות הספרים.

טרולים רק רוצים ליהנות: על תכונות האופי של טרולים

טרולים רק רוצים ליהנות: על תכונות האופי של טרולים

"תחזירי לי את הסמארטפון!" צעקה הנערה השחרחורת בשולחן בבית הקפה שלידי על אחת משתי חברותיה.

"בבקשה." חייכה אחת מהן והגישה לה את המכשיר. הזועקת המקורית חטפה אותו מידיה, העיפה בו מבט וגנחה ללא-הפתעה, "ביץ'. נעלת לי אותו. עכשיו יקח חמש דקות עד שאוכל להפעיל אותו שוב."

הבלונדינית שבחבורה נאנחה. "היית צריכה לדעת שרייצ'ל תעשה לך את זה." אמרה. "היא כזאת טרולית באוף-ליין."

"אני לא טרולית." מחתה רייצ'ל. "אני לוחמת צדק. אתן רואות תמיד למי אני כותבת: לטפשים שמגיע להם להיענש על השטויות שהם כותבים."

"נשמע כאילו יש לך דווקא פוטנציאל טוב להיות טרולית." הצטרפתי לשיחה, וחייכתי חיוך גדול כשהשלוש הסתובבו לעברי. "וזה מדעי!"

children-1286275_1280.jpg

"סליחה," אמרה רייצ'ל, "מי אתה?"

"זה לא משנה כרגע." אמרתי בהתלהבות. "מה שחשוב זה שתדעו על המחקר החדש על הטרולים שיצא ממש לאחרונה. לא הבובות המטופשות עם השיער הצבעוני, אלא האנשים האלו שמציקים לכולנו באונליין: מדברים לא-יפה, מעליבים בלי סיבה ובאופן כללי מנסים ליצור כמה שיותר רגשות רעים. את מכירה אותם – לא כך, רייצ'ל?"

היא קימטה את מצחה בניסיון ברור להתעלם, אבל אני המשכתי.

"במחקר נסקרו 415 משתמשי אינטרנט, שענו על מגוון של שאלונים פסיכולוגיים. אחד מהם היה שאלון שנועד לבחון עד כמה אתה נוטה להתנהגות טרולית אונליין, באמצעות בדיקה עד כמה המשיבים מסכימים עם הצהרות כגון "למרות שחלק מהאנשים חושבים שההערות או הפוסטים שלי מעליבים, אני חושב שהם מצחיקים". כן כן, יש שאלונים ממשיים כאלו לבחינת פוטנציאל הטרוליות של אנשים! ואז, כשהחוקרים ידעו מי האנשים שנוטים יותר להתנהגות טרולית, הם יכלו לבחון גם איך הם עונים על שאלוני אישיות שמלמדים על תכונות אופי מסוימות – נרקיסיזם, מקיאווליאניזם, אמפתיה, פסיכופתיות ואחרות. ואתן יודעות מה מאפיין את הטרולים?"

"הם דומים לרייצ'ל!" ניחשה הבלונדינית מיד.

"כנראה." הסכמתי. "אבל המחקר גילה שני דברים צפויים והגיוניים, ועוד ממצא אחד שבהתחלה נראה מוזר. קודם כל, הוא הראה שלאנשים עם נטיה גבוהה יותר לפסיכופתיות ולסדיזם, יש סיכוי יותר גבוה להיות גם טרולים. כמובן, זה לא אומר שטרולים הם "פסיכופתים" או "סדיסטים", אלא רק שהם נמצאים גבוה יותר במדרג של התכונות האלו, בהשוואה לבני-אדם אחרים. בממוצע, הם נהנים יותר לראות אחרים סובלים, ופחות אכפת להם מהסבל של אחרים. עד לכאן מה שהיה ברור כבר לכולנו. אבל הנה הממצא המפתיע: מסתבר שלטרולים יש יותר אמפתיה מהממוצע."

"זה לא הגיוני." התנגדה השחרחורת. "אם לרייצ'ל הייתה יותר אמפתיה, היא לא הייתה נועלת לי את הסמארטפון."

"נכון!" הסכימה רייצ'ל. "רגע, לא – "

"ההסבר הוא שיש שני סוגים של אמפתיה." סירבתי להאכיל את הטרולית. "הראשון הוא אמפתיה קוגניטיבית, באמצעותה אנו מסוגלים לזהות ולהבין את רגשותיו של האחר. השני הוא אמפתיה אפקטיבית, שמאפשרת לנו להתנסות ממש ולהפנים את רגשותיהם של אחרים. אם יש לי אמפתיה קוגניטיבית, אני יודע כשכואב למישהו אחר. אם יש לי אמפתיה אפקטיבית, אני סובל ומזיל דמעות ביחד איתו."

"ולטרולים יש אמפתיה קוגניטיבית?" ניחשה הבלונדינית.

"בדיוק." אמרתי. "הטרולים הטבעיים המושלמים ניחנים באמפתיה קוגניטיבית גבוהה מצד אחד, אמפתיה אפקטיבית נמוכה מהצד השני, ונטייה לסדיזם ולפסיכופתיות מהצד השלישי. הם יודעים לזהות, למשל, שנעילת הסמארטפון תוביל למפח נפש גדול מצדך, השחרחורת. אבל הם לא מסוגלים להזדהות עם הרגשות הללו ולשקף אותן כפי שקורה אצל רובנו. הוסיפו לכך את הרצון להכאיב לאחרים, ותקבלו… ובכן, את רייצ'ל. או כפי שאולי נכון יותר לומר – קיוטיגירררל17. אני צודק?"

רייצ'ל נעצה בי מבט המום. שתי האחרות פלטו נשיפות חדות.

"כן." חייכתי עם השפתיים. "אני יודע. את באמת צריכה להקפיד יותר לכסות את העקבות שלך באינטרנט, אחרי שאת מטרילה אנשים בבלוג שלהם. במיוחד אם את גרה באותה עיר ואותה שכונה כמוהם, ואפילו מגיעה לאותו בית קפה כמוהם."

אבל תשומת לבה כבר לא הייתה ממוקדת בי.

"זה לא מה שאתן חושבות." התחננה לחברותיה. "אני לא יודעת מי האיש הזה, אבל – "

"את קיוטיגירררל17?" פלטה השחרחורת. "זאת את שהאכלת אותי את כל הזבל הזה בטוויטר? שאמרה לכל השכבה שאני… איך יכולת? את פשוט פסיכופטית!"

"בעלת נטייה גבוהה יותר לתכונת האופי הידועה בשם פסיכופתיה." תיקנתי את הטעות בהנאה, בזמן שחברותיה קמו ועזבו את השולחן מבלי לזרוק מבט אחורנית לכיוונה. "בכל מקרה רייצ'ל, אני מקווה שלמדת את הלקח."

"איזה לקח?" שאלה במרירות. "לא לרשום את השם המלא שלי באף מקום ברשת? לא להטריל?"

"לא, זה לא הלקח. תטרילי כמה שאת רוצה ואת מי שאת רוצה, חוץ ממני." חייכתי למול עיניה שהחלו להתמלא בדמעות. "אבל תזכרי שתמיד יש טרולים גרועים יותר – ואחד מהם מצא אותך עכשיו."


 

הכותב (זה אני) מצהיר בזאת שסיפור זה לא התרחש באמת, שאינו טרול, שאינו תומך בטרוליות או בטרוליזם מכל סוג שהוא, ובאופן כללי מסתייג מההתנהלות המתוארת בסיפור.