חוויית המין הראשונה שלי במציאות מדומה – ומה היא יכולה ללמד אותנו על העתיד

חוויית המין הראשונה שלי במציאות מדומה – ומה היא יכולה ללמד אותנו על העתיד

אזהרה: רשומה זו עשויה שלא להתאים לילדים. הורים – לתשומת לבכם.

הגיע הזמן לספר לעולם את האמת, שרק כמה מחבריי הקרובים ביותר כבר יודעים: בחודש האחרון, כחלק ממחקר על עתיד המין, הפכתי לזמן קצר לאשה ולקחתי חלק בחוויה מינית עם גבר. לא היה מוצלח במיוחד, תודה ששאלתם, אבל הדבר המעניין באמת הוא שהכל קרה במציאות מדומה.

אולי כדאי להתחיל מההתחלה.

צרות של עתידנים

בשנה האחרונה הוזמנתי לאחד מכנסי איט"ם, האגודה הישראלית לטיפול מיני. הכנסים של האגודה הם עניין שמח למדי, עם הרצאות שמתהדרות בשמות כמו "רב אורגזמה קיצונית, מחקר איכותני", "מי הזיז את האורגזמה שלי" ו- "בין זיקוקים לזיוף".

כפי שאתם יכולים להבין, זה לא מקום לילדים, אבל תמיד מעניין שם. הופעתי באחד מכנסי האגודה גם בעבר ודיברתי על עתיד המין. כנראה שאהבו את מה ששמעו, מכיוון שהזמינו אותי שוב. הפעם ערכתי סקר ספרות מעמיק יותר על עתיד המין, שגרם לכך שאני עדיין לא מסוגל לפתוח את הדפדפן שלי בציבור מבלי שאנשים ירימו גבה למראה הפרסומות שגוגל מציעה לי. ההרצאה עברה היטב, ובסופה הסכים איתי הקהל שהם יכולים להזמין את דוד פסיג או יובל נח-הררי כדי לשמוע על עתיד ישראל או העולם, אבל אם הם רוצים הצצה לעתיד הטיפול המיני – הרי שאני הכתובת תמיד.

נו, גם זה משהו.

בעקבות ההרצאה התחלתי לעקוב באופן ממוקד יותר אחר התפתחויות חדשות מכל הסוגים בעולם המין. לא אלאה אתכם בכל הממצאים ובניחושים שלי בנוגע לעתיד התחום. במקום זאת אקפוץ ישר לסוף: לפני חודש קניתי את מכשיר המציאות המדומה החדש ביותר כיום, ומשם הדרך לטרנסג'נדריות וירטואלית הייתה קצרה.

מציאות מדומה

באמצע מאי השתחרר לחנויות מכשיר ה- Oculus Quest – אוקולוס קווסט. מדובר באחד ממכשירי המציאות המדומה המוצלחים ביותר, והוא נטול חוטים לגמרי. כלומר, הוא אינו מחובר למחשב כלל. הוא יושב על העיניים ומשדר לכל עין תמונה דומה, על מנת להכניס אותך לעולם וירטואלי. מאז שרכשתי את הקווסט, חוויתי מעוף על גב דרקון, נלחמתי כמו נינג'ה עם זוג חרבות (הג'ויסטיקים שישבו בידיי), יריתי בחייזרים ולקחתי חלק בעוד כהנה וכהנה משחקים מהנים.

אבל היה ברור לכולם איפה שוכן הפוטנציאל האמיתי של הקווסט. כפי שכתב בעבר דאמון בראון –

"זה נראה ברור כל כך: אם אנו ממציאים מכונה, הדבר הראשון שנעשה – אחרי שנרוויח ממנה – הוא לצפות בפורנו באמצעותה."[1]

הסטטיסטיקות מדברות עבור עצמן. שני השווקים המרכזיים בהם מוצאים מכשירי המציאות המדומה שימוש הם תעשיית המשחקים ותעשיית הפורנוגרפיה. נכון לשנת 2018 הופקו כבר 6,000 סרטים אירוטיים במציאות מדומה, שגרפו 15 מיליון דולרים בשנת 2018 בלבד[2]. קיימות הערכות לפיהן עד 2025, תעשיית הפורנו במציאות המדומה תגיע לשווי של מיליארד דולרים בשנה – כמעט שליש משווי השוק שצפוי למציאות המדומה באותה שנה[3].

אי אפשר, לפיכך, לדבר על עתיד המין מבלי לנסות להבין גם את תפקידם של מכשירי המציאות המדומה. וכך קרה שזמן קצר לאחר שרכשתי את הקווסט, עשיתי את מה שנשבעתי בעבר שלא אעשה לעולם, ונרשמתי לאתר פורנו, דרכו יכולתי להוריד סרטים למכשיר.

ולפתע פתאום, עולם חדש מופלא נפתח בפניי.

Woman using Oculus Quest.

אשה משתמשת באוקולוס קווסט – מכשיר מציאות מדומה. המקור: אוקולוס.

מין במציאות מדומה

שכבתי על הגב כשראשי שעון על כרית גבוהה. שמתי את המכשיר על פניי, הפעלתי את האפליקציה, ועברתי לעולם אחר: חדר במלון יוקרה, במקום חדר השינה בבית. שכבתי על מיטה של בית מלון עם סדינים לבנים צחורים. הייתי ערום כמעט לגמרי, ולא יכולתי שלא להתפעל מגופי החדש – שראשי הווירטואלי היה מחובר אליו. יכולתי להשפיל מבט ולסקור את שריריי החסונים, את הקוביות בבטן, את התחתונים ההדוקים שלא השאירו הרבה מקום לדימיון בנוגע למסתתר בתוכם.

בקיצור, הייתי חתיך-על. אבל לא יכולתי שלא לתהות: איפה המין כאן?

לא הייתי צריך לחכות יותר מדי. הדלת לחדר המקלחת נפתחה, ומתוכה פסעה החוצה צעירה חיננית שבישרה לי שאנו עומדים לקיים עתה יחסי מין סוערים. ולא זאת בלבד, אלא שהיא הודיעה לי שהביאה עמה את חברתה הטובה, שמזה שנים רבות חושקת בי בסתר. הגיוני בסך הכל. החברה נכנסה גם היא לחדר, ושתיהן הפשיטו את המעט שנותר עוד להפשיט מעלי, ועשו בגופי הווירטואלי מעשים מגונים מכל הסוגים.

זה לא הרגיש נורא בכלל, אבל אחרי כמה דקות הבנתי את העניין והתחלתי להשתעמם. אז החלטתי לבחון את האופציה הנועזת יותר – והפעלתי את הסרטון שהכניס אותי לגוף של אשה.

שוב, חדר בית מלון. שוב, סדינים לבנים. שוב, ערום. ושוב, התפעלות. היה לי גוף מושלם, רק מהמין הלא-נכון, והוא החליף לגמרי את גופי הפיזי. סקרתי את הגוף בקפידה, והגעתי למסקנה שאני נראית מדהימה, ושזו עשויה להיות דווקא חוויה מעניינת ואפילו מהנה. ואז נפתחה דלת השירותים, ומתוכה הגיח גבר ענקי ושעיר והודיע לי שהוא עומד לדגדג לי את הרחם עם כלי באורך של סרגל בית-ספר.

זו הייתה הנקודה בה ידיי נשלחו אינסטינקטיבית אל המכשיר שעל הראש, בניסיון לכבות אותו מהר ככל האפשר. הצלחתי רגע לפני שהסרגל נגע בי, באותו עולם אחר בו גופי עמד להיות מחולל.

זו הייתה החוויה הראשונה שלי כאשה, והיא הספיקה לי כדי להבין כמה אמיצות בנות-הזוג שלנו. אבל לא ויתרתי לעצמי. ניסיתי להתחבר עוד מספר פעמים לסרטון, ומה אגיד לכם? זה היה נורא.

מין במציאות מדומה. מתוך סרטון Virtual Sexology מ- 2016, של BadoinkVR

לראשונה בחיי, הצלחתי לדמיין מה עוברת אשה במהלך יחסי המין. הבנתי את הפגיעות הנוראית, את התחושה השונה לגמרי שמתעוררת כשאת/ה מבין/ה שעומדים לחדור לך לתוך הגוף ולהותיר בו משקעים שיכולים לשנות את חייך לנצח. הבנתי את משמעותן של תנוחות מסוימות, ומדוע חלק מהנשים רואות אותן כמשפילות – מכיוון שהן באמת כאלו. 

"אבל מה חדש כאן?" שאלה אשתי בתמיהה כשסיפרתי לה על חוויותיי מאותו עולם. "הרי ידעת את כל זה!"

ונכון, באמת ידעתי, אבל עד שלא חוויתי את כל אלו מנקודת מבטה של אשה, לא הרגשתי ולא הפנמתי. הספיקו לי מספר התנסויות כאשה במציאות המדומה כדי להכריח אותי לחשוב מחדש על מין ועל הדרך בה הוא מתפרש בעיני הצד השני. המציאות המדומה עזרה לי להבין את העולם מנקודת מבט אחרת, אליה התקשיתי להתחבר עד אותו רגע. היא גרמה לי לחשוב מחדש על מה שסבור הייתי שאני כבר יודע ומבין.

מה עוד היא תעשה עבורנו בעתיד?

לחשוב מחדש

מכשירי המציאות המדומה מתחילים להופיע בכל מקום. אתם יכולים כבר היום לרכוש את המכשירים הזולים ביותר בפחות ממאה שקלים, ולהפעיל אותם באמצעות הטלפונים החכמים שלכם. לא ירחק היום בו גם המכשירים המשוכללים יותר, כמו הקווסט, יגיעו לכל אדם. הם יוכלו לספק לאנשים הבנה שונה של המציאות במספר רב של תחומים: נוכל לחוות יחסי מין מנקודת המבט של המין השני, למשל, או להבין כיצד רואה תרנגולת את כלוב הגידול הצפוף והצר בו היא שוהה כל חייה. נוכל להיכנס לנעליו של חייל בשדה הקרב, להתפלל בשמו של אללה במסגד שבעיר הקדושה מכה, או להשתגע לאיטנו בבידוד כפוי בכלא. תארו לעצמכם שמוסדות החינוך, פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים יהיו מודעים לשימושים האפשריים בטכנולוגיה, ויוכלו להציע אותה לתלמידים ולמטופלים כדרך לקרב אותם לנושאים מסוימים – ולאפשר להם להבין אותם גם מנקודת מבטו של הצד השני.

האם חוויות אלו יהיו שונות כל-כך מסרטים בקולנוע או בטלוויזיה? האם הן ישפיעו עלינו ועל דעותינו באופן עמוק יותר? את זה עדיין אי אפשר לדעת. הדבר היחיד שאני יכול לומר הוא שהזמן הקצר שביליתי בגופה של אשה, הספיק כדי לגרום לי לחשוב מחדש על נשים, על גברים ועל מה שביניהם. החוויה הייתה חזקה יותר מכל סרט שראיתי בנושא, מכיוון שהפעם האיום היה אישי, מיידי וישיר על גופי שלי – גם אם זה היה וירטואלי.

אני מאמין שהמציאות המדומה תוכל לספק לנו כלי רב-עוצמה שיעזור לאנשים לחשב מסלול מחדש: לחשוב אחרת על פורנוגרפיה ועל תעשיית המין, על תעשיית הבשר ובעלי-החיים, וכל תחום אחר בו מתרחשות עוולות נוראיות מדי יום ומדי דקה. הבנה וחשיבה מחודשת הן דרישות הבסיס לשינוי חברתי, ואולי המציאות המדומה תוביל לשינוי שכזה, בדרך להקמת עולם טוב יותר. אם נרצה להשתמש במציאות המדומה כדרך לתיקון העולם, כדאי שמוסדות החינוך, פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים יהיו מודעים לשימושים האפשריים בטכנולוגיה, ויוכלו להציע אותה לתלמידים ולמטופלים כדרך לקרב אותם לנושאים מסוימים – ולאפשר להם להבין אותם גם מנקודת מבטו של הצד השני.

 


 

קישורים:

[1] https://www.covenanteyes.com/pornstats/

[2] https://thevrsoldier.com/gaming-and-pornography-are-the-two-biggest-draws-for-the-vr-industry/

[3] https://www.covenanteyes.com/pornstats/

עתיד המזון: שלושה תרחישים

עתיד המזון: שלושה תרחישים

"ספר לנו על עתיד המזון." ביקשו ממני נציגי חברת מזון בינלאומית גדולה, בביקור האחרון בישראל.

"אבל אני לא מבין במזון כל-כך." הודיתי. "יש לכם בוודאי אנליסטים ועתידנים תוצרת-בית, שמבינים כל מגמה שקשורה לאוכל, להעדפות תזונתיות גלובליות וכל זה. למה שלא תשאלו אותם?"

"זה נכון." אמרו. "אבל אנחנו רוצים לחשוב רחב. אנחנו רוצים לחשוב על מה שיכול להיות, ולא על מה שכבר קורה."

אז הסכמתי. הבקשה הזו, אגב, אינה יוצאת-דופן כל כך. חברות רבות מנסות לזהות מראש טכנולוגיות "מערערות" – כלומר, כאלו שמגיעות מתחומים שונים מאלו בהן החברה מתמקדת, אבל עשויים לשנות את כל המודל העסקי שלה. כך, למשל, יצרני כרכרות מתחילת המאה ה- 20 השקיעו הון תועפות (במונחים של אותם הזמנים) בשיפור הגלגלים, בהפחתת משקל העגלה, באימון עגלונים מוכשרים יותר… ואז הגיעו הרכבים הממוכנים שהפכו את העגלה לפריט מן העבר. הטכנולוגיה המערערת נראתה כמדע בדיוני – ועדיין היא ערערה עד היסוד את שוק הכרכרות והעגלות. אותו הדבר צפוי לקרות כיום גם עבור רכבי הבנזין והדיזל.

אז למה שלא יקרה גם בתחום המזון?

וכך ישבתי וכתבתי שלושה תרחישים שמתארים כיצד טכנולוגיות יוצאות-דופן יכולות לערער את שוק המזון, ולשנות לגמרי את התחום. אף אחד מהתרחישים הללו לא יתממש בדיוק כפי שאני מתאר אותו, אבל זו לא הנקודה. הרעיון כאן הוא לפתוח למנהלים את הראש, ולהראות להם – כפי שאמרו בעצמם – את מה שיכול להיות, כדי שיוכלו לבחור אם לממש עתיד זה, להתנגד לו, או להתעלם ממנו לחלוטין. אבל הבחירה, לפחות, תהיה בידיהם.

תרחיש ראשון: העיר השיתופית

"הזמנו את הגרובשבסקים לארוחת ערב חגיגית. הכנו את המנות הראשונות הבסיסיות, ואז התיישבנו כולנו מול השולחן וחיכינו. אחרי דקה הבנתי ששכחתי לפתוח את החלון. מיד נכנס פנימה הרחפן מהשוסטרים, עם הלזניה המפורסמת שהבטיחו לנו שנאהב. אחריו הגיע גם המשלוח ממשפחת גץ: חצי-כיכר לחם שום, חמה מהתנור ועם מעטה עדין של שמן זית שעדיין בעבע בעדינות. חיסלנו הכל, ובסוף שמנו את כל השאריות בכלי שנתלה מחוץ לחלון. שעה לאחר מכן, הוא כבר לא היה שם – רחפן אחר בא והעביר את המזון לנזקקים."

 

תיאור זה של עיר העתיד עשוי להישמע, ובכן, עתידני מדי, אבל אני טוען שהוא נמצא ממש מסביב לפינה, בזכות כמה התפתחויות פורצות-דרך. רובן, אגב, בתחום הבינה המלאכותית. כבר היום מעסיקה גוגל רחפנים המשנעים מזון לשכונות באוסטרליה. הרחפנים של ווינג (Wing) – חברת הבת של גוגל – טסים בין שבע בבוקר לשמונה בערב, ומביאים משלוחים מבתי הקפה ובתי העסק המקומיים[1]. הכל בפיקוח מלא מצד ממשלת אוסטרליה, וממש בחודשיים האחרונים קיבלה גוגל אישור להרחיב את המיזם לשכונות נוספות. בסוף אפריל קיבלה ווינג גם את האישור מה- FAA – רשות התעופה הפדרלית באמריקה – להטיס רחפנים דומים גם בשטח ארצות הברית[2].

Customers who took part in Wing's drone delivery test program in Virginia approach their package after it was dropped on their lawn.

הרחפן של חברת הבת של גוגל, ווינג. עושה כבר משלוחים בשכונות, וקיבל אישור לכך מרשות התעופה הפדרלית בארצות הברית. מקור: ווינג.

הרחפנים של ווינג אינם אוטונומיים, אבל זה רק שלב ביניים. כפי שהרכבים על הכבישים מתחילים להפוך לאוטונומיים, כך גם רחפנים הופכים לאוטונומיים. מדובר בעניין של שנים ספורות בטרם נראה רחפנים רובוטיים מעל שמי הערים – לפחות במדינות בהן המחוקק יאפשר זאת. זמן קצר לאחר מכן, הם יתחילו להתממשק עם הרובוטים האחרים בערים – כלומר, עם הרכבים ללא-נהג. הם יתפסו טרמפים על גגות הרכבים האוטונומיים כדי לחסוך בדלק ולצמצם את הסיכון לתאונות. הם יוכלו להחליף משלוחים זה עם זה בתחנות ממסר בכל רחבי העיר, או אפילו באוויר.

באופן מפתיע, העלות להקמת צי שכזה של רובוטים באוויר ועל הקרקע אינה אמורה להיות גבוהה (ביחס לתשואה שתגרוף החברה שתפעיל אותם, לפחות), מכיוון שאין כמעט צורך בתשתיות חדשות שיתמכו ברובוטים, או ברכישת שטחי קרקע בעיר. תחנות הרחפנים ימוקמו, פשוט, על גגות הבתים הקיימים. הרחפנים עצמם יוכלו להביא את המשלוחים לכל חלון, או לקופסה ייעודית על גג הבית, כך שלא יהיה אפילו צורך בהקמת מערך של סניפים שיקלטו את המשלוחים.

לפיתוח זה בפני עצמו יש השלכות מרתקות. בשלב הראשון, משלוחים יוכלו להגיע מכל מסעדה ומכל בית קפה בקלות ובעלות מינימלית. אבל זוהי רק ההתחלה, מכיוון ששינוע זול מספיק פותח את הדלת גם עבור 'בתי עסק' קטנטנים. אם אני מכין כיום לזניה מעולה, ומפרסם אותה בפלטפורמה למכירת מנות מזון, אני צריך להוסיף כמה עשרות שקלים למימון המשלוח. בעלות כזו, אין שום היגיון ב- 'שיתוף' מזון בין יצרנים זעירים לצרכנים. אבל אם אני יכול לשגר את הלזניה האמורה בדולר אחד בלבד (העלות המובטחת, בסופו של דבר) לכל יעד בעיר, הרי שמודלים חדשים של שיתוף מזון הופכים להיות אפשריים. ומכיוון שכמעט כל משפחה כיום מייצרת כמויות גדולות של מזון מעובד בצורת מרקים, שניצלים, לזניות, סלטים ומה-לא – למה שלא נרצה לשתף (בחינם, במחיר עלות או ברווח קטן) את יצירותינו עם כל יתר תושבי העיר?

מתי כל זה יכול להתממש? כבר בעשור הקרוב. טכנולוגיות הרובוטיקה עדיין צריכות להתפתח בשנים הקרובות, אבל מהרגע שהן יאפשרו את מודל השינוע החדש, הוא ימומש באופן כמעט מיידי.

תרחיש שני: העיר המזינה את עצמה

"הגרובשבסקים לא מוכנים לחזור יותר, אחרי שגילו את האמת אודות הארוחה האחרונה. השתמשנו בירקות אורגניים – וכולם יודעים שגידולים אורגניים מזהמים את הסביבה, ומפיקים ירקות באיכות נמוכה יותר ועם חשש גדול יותר למחלות מירקות עירוניים. הבטחתי להם שהתקלה לא תחזור על עצמה. מהיום, אנחנו משתמשים רק בירקות מחוות-הענק העירונית, שמגיעים אלינו במשלוח ישיר מדי בוקר. ולגבי הבשר, אני יכול לומר בכנות שמשפחתנו לא פגעה אפילו בפרה אחת בשנה האחרונה. לא צריך כבר פרות, עכשיו שאפשר לגדל בשר במעבדות – ולשלוח אותו ישירות ללקוח."

 

בתרחיש השני מתחולל שיפור דרמטי בטכנולוגיות שמאפשרות לגדל מזון בתוך העיר עצמה, בחוות עירוניות. אלו מבנים גדולים בעלי קומות רבות, המשמשים לגידול ירקות ופירות. הרעיון כבר עתיק, אך מעולם לא הצליח באופן מסחרי. עד היום, העלות הגדולה ביותר בחוות עירוניות הייתה כוח העבודה האנושי, עד כדי כך שמאט ליוטה מחברת פודפוניקס הצהיר כי – "אנשים הם הבעיה"[3]. ובכן, הבעיה מתחילה להיפתר בזכות – איך לא – הבינה המלאכותית. רובוטים משוכללים, חמושים ביכולות ראייה, ריח (כלומר, חישה של מולקולות שבאוויר) ומגע עדין מתחילים לחולל בתחום מהפכה כבר היום.

אנו רואים חברות הזנק של חוות עירוניות מתחילות לעשות שימוש בטכנולוגיות הללו כדי להתייעל. חברת פלנטי (Plenty), למשל, גייסה בשנה האחרונה מאתיים מיליון דולרים להקמת סדרה של חוות עירוניות. הצמחים גדלים בחוות העירוניות על גבי עמודים בגובה שבעה מטרים, על מצע המיוצר בעיקר מבקבוקי פלסטיק ממוחזרים. אין עפר בשום מקום או שלב במערכת, וזהו יתרון גדול מאחר ועפר מכניס אי-ודאות לתהליך הפקת המזון. אי אפשר לדעת איזה רכיבים הוא מכיל, לטוב או לרע, ובהתאם גם לא ניתן לדעת מה יהיה דינו של הצמח שיגדל מתוך העפר. בחווה האורבנית לא צריך להתמודד עם שאלות של איכות עפר או הגנה מפני מזיקים. כל הצמחים גדלים באופן הטוב ביותר – לפחות בתיאוריה.

החווה העירונית של חברת Plenty, מבפנים. ללא צורך בקוטלי חרקים, או בהתמודדות עם מחלות צמחים. כל צמח – מושלם (בתיאוריה).

בחוות העירוניות של פלנטי, כמו גם של חברות אחרות, מנסים להעביר מטלות רבות ככל האפשר לידי הרובוטים. כיום עיקר עבודת הרובוטים היא לשנע את הצמחים ממקום למקום ברחבי החווה כדי לאפשר להם לגדול בצורה טובה יותר. חברת Iron Ox מפתחת חווה עירונית אוטונומית לגמרי, המסוגלת לפעול ללא מגע יד אדם. הרובוטים בחווה שותלים את הצמחים, מטפלים בהם וקוצרים את היבול בסוף התהליך[4]. החברה כבר החלה למכור את מוצריה בקליפורניה[5].

חשוב להבהיר שנכון להיום, החוות העירוניות עדיין אינן מסוגלות להתחרות עם החוות המסורתיות. אבל הן יתייעלו – הרובוטים יהפכו להיות משוכללים יותר, והחיישנים ונורות ה- LED יהפכו לזולים יותר – והחווה כולה תשתכלל כך שהצמחים יגודלו בצורה האופטימלית. החברות בתחום מבטיחות גדולות ונצורות – פלנטי טוענת שהיא יכולה להפיק פי 350 יבול מדונם אדמה, בשימוש באחוז אחד בלבד מכמות המים הנדרשת. כדי להתייחס לטענות הללו בחשדנות, בין היתר מכיוון שכרגע ההתמקדות המרכזית היא רק ב- greens – כלומר, בצמחים שאנו אוכלים את עליהם, כחסה, תרד, קייל ואחרים. יידרש עוד זמן עד שהחוות העירוניות יעברו גם לגידול ירקות ופירות אחרים. אבל גם זה עוד יקרה.

וכשזה יקרה, יהיה מי שיקנה את הסחורה העירונית הזו, מכיוון שאנשי הערים משתוקקים למזון הטרי והבטוח ביותר. כפי שהסביר כריס מיכאל, מוצרי המזון המגיעים מהחוות העירוניות –

"… לא גודלו בשדה לא-ידוע כלשהו, בשימוש בכימיקלים לא-ידועים. לא טיפלו בהם אנשים לא-ידועים, והם לא שונעו למאות אם לא אלפי קילומטרים, כדי לשבת על המדפים למשך זמן לא-ידוע".

החוות העירוניות אמורות לשבת בפאתי העיר או במרכזה, להפיק את המזון בצורה השקופה ביותר האפשרית – כל חלק בתהליך מפוקח אוטומטית – ולשנע אותו למרכולים או לבתי הלקוחות תוך שעות ספורות מרגע קטיפתו. הצרכנים לא יצטרכו לקבל סחורה שטיילה במטוסים ובמשאיות שבוע או יותר עד שהגיעה אליהם. הם יקבלו את הירקות באופן כמעט-מיידי, ומי יודע – אולי אפילו יקבלו משלוח ישיר מהחווה העירונית באמצעות הרחפנים מהתרחיש הקודם.

וזוהי רק ההתחלה.

הייצור העירוני

לא רק ירקות יופקו בחוות עירוניות. גם בשר מכל הסוגים. אני לא מתכוון רק לבשר מעבדתי, למרות שכולם כבר שמעו על הפוטנציאל הגדול שטמון בבשר המגודל ללא תרנגולות או פרות. תחום זה עדיין לא הגיע לכדי יישום תעשייתי, אבל כבר היום יש חוות עירוניות לייצור בשר. הוא פשוט קצת שונה מהבשר שאנו מכירים, מכיוון שהוא מופק, ובכן, מחרקים.

חוות החרקים הגדולות ביותר בעולם נמצאות כיום בסין. מתוכן, החווה הגדולה ביותר ממוקמת בעיר שיצ'אנג, ומפיקה שישה מיליארד מקקים מדי שנה. קראתם נכון – שישה מיליארד. החווה היא למעשה בניין גדול – בערך בגודלם של שני מגרשי כדורגל – ומנוהלת על-ידי בינה מלאכותית מתקדמת. המקקים נהנים מתנאים אופטימליים בזכות ההשגחה המתמדת לה הם זוכים מצד הבינה המלאכותית. וכך, על כל מטר רבוע 'מייצרת' החווה האוטומטית כמעט 300,000 מקקים[6].

Image result for bug playground kit

חוות חרקים: כמו זו, אבל קצת יותר גדולות. מקור: וולמארט.

בסופו של דבר, המקקים נטחנים ומשמשים להפקת קמח בשר להאכלת בעלי-חיים, או לייצור תכשירים טבעיים למיניהם. התחום רווחי במיוחד, וחוות מקקים חדשות נפתחות בסין כל העת[7]. כמובן, אירועים לא-צפויים עלולים תמיד לקרות, כפי שאירע ב- 2016 כאשר חבלה בחוות המקקים בג'יאנגסו הובילה לבריחתם של מיליון מקקים לשכונות שמסביב לחווה.

לא רק מקקים מופקים בחוות עירוניות. גם חרגולים וחרקים אחרים יכולים להיות מגודלים בערים, וקיימות אפילו תכניות – ברמת הקונספט בלבד כרגע – להוסיף חוות חרקים עירוניות לשטוקהולם וללונדון, שיספקו את כל צרכי הבשר של האזרח הממוצע באותן ערים: בערך 48.5 קילוגרמים של בשר בשנה.

תמונת קונספט של חוות חרקים שאמורה לספק די בשר לכל תושבי לונדון. מקור: משרד האדריכלות Belatchew

לא חסרות התנגדויות, כמובן. רוב תושבי העולם המערבי לא מעוניינים לאכול חרקים לארוחת הצהריים. אלא שלעומתם אפשר להביא יותר משני מיליארד אנשים ממדינות המזרח הרחוק, שדווקא מחשיבים חרקים למעדן. מדובר בעיקר בתפישה הקולינרית של תושבי המערב, וזו יכולה להשתנות בקלות עם הזמנים. כדאי לזכור דוגמה מההיסטוריה: הסושי – המכיל דג נא – נתפש בעבר כמאכל 'מגעיל' בעיני אנשי המערב. היום, ילדים בתל אביב אוכלים אותו מרצונם החפשי בדרך חזרה מבית הספר. לא בלתי-אפשרי שכך יקרה גם לחרקים, במיוחד אם אלו לא ייאכלו בצורתם הטבעית (לאחר טיגון ותיבול), אלא ייטחנו וייתווספו למנות בשריות רגילות כ- 'קמח בשר' עשיר בחלבונים.

בסופו של דבר, משמעות ההתפתחויות הללו היא שערים יהפכו יותר ויותר ליצרניות מזון. למגמה הזו יש השפעה עצומה, כמובן, על החקלאים, הרפתנים ותעשיית המזון בכללותה.

סיכום

שטחתי ברשומה זו שני תרחישים אפשריים לעתיד המזון, שעשויים להתממש כבר בעשר השנים הקרובות. שניהם תרחישים אופטימיים, מכיוון שהעברת ייצור המזון לעיר, ושיתוף מהיר של המצרכים והמוצרים, מאפשרים להפחית את האנרגיה המעורבת בתהליכי ייצור המזון ושינועו, לעשות מיחזור מלא לפסולת ולשאריות המזון, ולהקטין את ההסתמכות על שטחי גידול ומרעה – שבאים על חשבון היערות ומשחררים כמויות גדולות של זיהום סביבתי.

אבל בהתחלת הרשומה כתבתי שיצרתי שלושה תרחישים. מהו, אם כך, התרחיש השלישי?

את זה אשאיר לכם לנחש. יהיה מעניין לשמוע כיצד אתם סבורים שתעשיית המזון עשויה להיות מושפעת מהטכנולוגיות המפציעות והמערערות הבאות עלינו לטובה.

[1] https://www.theverge.com/2019/4/9/18301782/wing-drone-delivery-google-alphabet-canberra-australia-public-launch

[2] https://www.bloomberg.com/news/articles/2019-04-23/alphabet-s-drone-delivery-business-cleared-for-takeoff-by-faa

[3] https://medium.com/bright-agrotech/9-reasons-why-vertical-farms-fail-244deaecd770

[4] https://www.cnbc.com/2018/10/02/start-up-iron-ox-created-a-farm-run-entirely-by-robots.html

[5] https://www.theverge.com/2019/5/2/18526590/robot-farming-startup-iron-ox-california-leafy-green-bianchinis

[6] https://www.scmp.com/news/china/society/article/2142316/giant-indoor-farm-china-breeding-six-billion-cockroaches-year

[7] https://www.latimes.com/world/la-fg-c1-china-cockroach-20131015-dto-htmlstory.html

 

כיצד ייראו החיים לאחר המגיפה הגלובלית הבאה?

כיצד ייראו החיים לאחר המגיפה הגלובלית הבאה?

בספרה "התחנה האחת-עשרה" (Station Eleven) מתארת הסופרת אמילי סיינט ג'ון מנדל עולם פוסט-אפוקליפטי, בו חלפה על העולם מגפה קטלנית שהשמידה כמעט את כל בני-האדם. באחד הפרקים בתחילת הספר, היא מפרטת כמה מהדברים שנעלמו מהקיום האנושי, עשרים שנים לאחר המגיפה, כאשר לא נשארו כמעט אנשים שיפעילו את הטכנולוגיה ויתחזקו את תחנות הכוח. תרגמתי את הרשימה לעברית, מכיוון שהיא יכולה ללמד אותנו על כל הדברים הטובים שהמדע מביא לחיינו. נסו לדמיין כיצד היו חיינו נראים בלעדיהם. אחרי התיאור של מנדל, מניתי עוד שני דברים שייעלמו בתרחיש זה – ואחד שייתווסף.

פרק שישי ב- Station Eleven: רשימה חלקית

"אין עוד צלילה לבריכות מים מוכלרים, המוארים מלמטה באור ירוק. אין עוד משחקי כדורגל באצטדיונים מוארים. אין אורות מרפסת עם עשים המפרפרים בלילות הקיץ. אין עוד רכבות השועטות מתחת לפני השטח של ערים, בכוחם הבוהק של הפסים החשמליים. אין עוד ערים. אין עוד סרטים, מלבד לעתים רחוקות, מלבד עם גנרטור שמטביע ברעש מחצית מהדיאלוג, וגם אז רק לזמן קצר, עד שהדלק לגנרטורים נגמר, מכיוון שדלק מנועים מתעבש לאחר שנתיים-שלוש. דלק מטוסים שורד יותר זמן, אך היה קשה להשיגו.

אין עוד מסכים המוארים בחצי-אור, בעת שאנשים מרימים את הטלפונים שלהם מעל לקהל כדי לצלם במות קונצרטים. אין עוד במות קונצרטים המוארים בנורות הלוגן בצבעי-מתיקה, אין עוד מוזיקת אלקטרוניקה, פאנק, גיטרות חשמליות.

אין עוד תרופות. אין יותר החסינות ממוות בעקבות שריטה ביד, חתך באצבע בעת חיתוך הירקות לארוחת הערב, נשיכה של כלב.

אין עוד תעופה. אין יותר ערים שניתן לראות מהשמים דרך חלונות המטוס, נקודות של אור מנצנץ. אי אפשר עוד להתבונן מטה מגובה עשרת-אלפים מטרים ולדמיין את החיים המוארים באותם אורות ברגע זה. אין יותר מטוסים, אין יותר בקשות להרים מגשים ולנעול אותם – אבל לא, זה לא היה נכון. היו עדיין מטוסים פה ושם. הם עמדו רדומים על המסלולים ובהאנגרים. הם צברו שלג על כנפיהם. בחודשים הקרים, הם היו אידיאליים לאחסון מזון. …

אין יותר מדינות, כל הגבולות נזנחו. אין יותר מחלקות לכיבוי אש, אין עוד משטרה. אין יותר תחזוקת כבישים או איסוף אשפה. אין עוד כלי רכב חלליים הממריאים מקייפ קאנאבראל, מהבייקונור קוסמודרום, מוואנדנבורג, פלסטסק, טנגשימה, שורפים נתיבים באטמוספירה בדרך לחלל.

אין יותר אינטרנט. אין יותר רשת חברתית. אין יותר גלילה בדקלום החלומות והתקוות הרגוזות ותמונות של ארוחות, קריאות לעזרה וביטויי נחת ועדכוני סטטוסי-יחסים עם אייקונים של לבבות שבורים או שלמים, תכניות להיפגש מאוחר יותר, תחינות, תלונות, מאוויים, תמונות של תינוקות הלבושים כדובים או פלפלים לחג. אין יותר קריאה והערות על חיים של אחרים, ותוך כדי כך תחושה שקצת פחות בודד שם בחדר."

ותוספת משלי

מנדל סיפקה רשימה חלקית בלבד של הדברים שייעלמו מחיינו בתרחיש הפוסט-אפוקליפטי, כפי שהיא מודה בעצמה. הייתי רוצה להוסיף עוד פריט חשוב אחד שעשוי להיעלם, ואחד שייתווסף: הדמוקרטיה והשוויון ייעלמו, והעבדות תשוב להיות חלק מהחיים.

הדמוקרטיה הייצוגית המלאה היא המצאה חדשה יחסית. אפילו באתונה המפורסמת לא הייתה דמוקרטיה אמיתית. למעשה, רק האזרחים המלאים ממין זכר היו רשאים לקחת חלק בדמוקרטיה האתונאית, והם היוו רק 10-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה[1]. כל היתר – הנשים, העבדים, ואפילו העבדים ששוחררו – לא היו זכאים להצביע.

הדמוקרטיה הייצוגית שמספקת לכולם יכולת הצבעה היא תופעה מסוף המאה ה- 19 בלבד. אפילו בצרפת הליברלית, קיבלו הנשים זכות הצבעה רק באמצע המאה העשרים. הסיבה היא שדמוקרטיה המתייחסת לכולם באופן שווה מחייבת מערכות שינוע מתקדמות באמצעותן ניתן לאסוף את הצבעתם של פשוטי העם ומערכות תקשורת רחבות-ידיים כמו עיתונים באמצעותן יכולים כולם לרכוש מידע על המתרחש בהווה. בשביל להפיק עיתונים וספרים יש צורך במכונות דפוס משוכללות, וכדי להביאם בזמן לאנשים צריך לבנות ולשמר כבישים ודרכים במדינה. כל אלו ייעלמו מן העולם – לפחות לכמה עשרות שנים – בתרחיש בו מתים כמעט כל בני-האדם.

האלמנט השני שייעלם מן העולם הוא השוויון בין נשים וגברים. היסטוריונים רבים טוענים שהטכנולוגיה שאפשרה לשוויון הזה להתרחש באופן אורגני, וסיפקה לנשים את היכולת לבחור את גורלן, היא הגלולה נגד ההיריון. עד להמצאת הגלולה, נשים לא יכלו לבחור מתי ייכנסו להיריון ומתי לא. ומהרגע שילד היה מגיח לאוויר העולם, אי אפשר היה להעבירו הלאה – המשפחה הייתה צריכה לטפל בו. ומכיוון שהאם הטרייה לרוב כבר הייתה מתחילה לטפח בטן מלאה חדשה, היא הייתה גם נשארת בבית ומטפלת בתינוק הצעיר. ואז בבא אחריו. וגם בשלישי, ברביעי, בחמישי וכן הלאה. זאת, כמובן, אם היא הייתה שורדת את כל הלידות הללו.

כל זה לא אומר שנשים לא היו יכולות לבחור בסוג אחר של חיים. הן היו יכולות להתנזר ממין, אבל מסתבר שזוהי בחירה קשה עבור רוב בני-האדם. רק נשים מעטות מאד – היפאתיה, למשל – בחרו בדרך זו[2]. דרך החיים הטבעית ביותר עבור רוב הנשים הייתה ניהול משק הבית וטיפול בילדים.

אה, והעבדות כנראה תופיע מחדש. למה? כי בעבר, העבדים היו 'הרובוטים' – כלומר, הפועלים שביצעו עבודה מבלי שיהיה צורך לשלם להם עבורה. הם דרשו רק מזון, מים ומקום אחסון (כלומר, מגורים בסיסיים). כל חברה שרצתה ליהנות מרמת חיים גבוהה בעלות נמוכה לאזרחים, הייתה צריכה להסתמך על עבדים. מתי החלו העבדים להיות מיותרים? רק כאשר נכנסה לשימוש טכנולוגיה שיכלה להחליף אותם ביעילות. אלא שאם אין לנו יותר חשמל, או אפילו מספיק אנשים שיכולים לכרות פחם כמקור אנרגיה טוב למכונות, הרי שתוך זמן קצר יתחילו השורדים בעתיד הפוסט-אפוקליפטי לשעבד חלק מהשורדים האחרים. בשם היושרה המדעית אציין שיש גם דעות אחרות בנוגע ליעילותה הכלכלית של העבדות, כך שהמסקנה האחרונה שנויה במחלוקת. ועדיין – היא נראית הגיונית.

סיכום

בפרק הקצרצר שתרגמתי, מתארת מנדל את כל הטכנולוגיות שייעלמו מעולמנו בעקבות מגיפה שתכלה כמעט את כל המין האנושי. הרשימה מבהירה לנו עד כמה הדברים שאנו מקבלים כמובן מאליו – הוודאות הכמעט-מלאה שנשרוד שריטה ליד, היכולת לצלם בכל מקום באמצעות הטלפון, הטיסות הזולות – הם תוצר של חברה מדעית-טכנולוגית שחבריה חייבים להמשיך לעבוד קשה כדי לוודא שהטכנולוגיות ימשיכו לעמוד לידי כולם. ואם לא די בכך, הרי שרבות מהטכנולוגיות עליהן מבוססת החברה בהווה, הביאו עמן גם שינויים חברתיים ותרבותיים דרמטיים – שעשויים להיעלם במידה ולא ניתן יהיה לשמר את הטכנולוגיות המודרניות.

כשאני קורא את הרשומה הזו שוב, אני מבין מחדש עד כמה המדע והטכנולוגיה חשובים לאנושות, וכמה קריטי להילחם בבורות. אה, ולא לשחרר מגיפות קטלניות לאוויר העולם.

בהצלחה לכולנו.

[1] http://homepages.gac.edu/~arosenth/265/Athenian_Democracy.pdf

[2] https://en.wikipedia.org/wiki/Hypatia

על שוטרי-העל של לונדון – וכיצד הם מוחלפים באלגוריתמים (גרועים) לזיהוי פנים

על שוטרי-העל של לונדון – וכיצד הם מוחלפים באלגוריתמים (גרועים) לזיהוי פנים

באוטובוסים בלונדון פעל מטריד מיני סדרתי במשך חודשים ארוכים, מבלי שאיש הצליח לתפוס או לזהות אותו. אספר לכם עליו, אבל הוא לא המוקד בסיפור היום.

בלונדון קיימת יחידה אמיתית לגמרי של שוטרי-על: אנשים בעלי יכולת ייחודית לזהות פנים של אחרים, גם לאחר מבט חטוף אחד לפני שנים. אספר לכם עליהם, אבל גם הם לא המוקד בסיפור היום.

החודש בלונדון, נעצר אדם על-ידי המשטרה ונקנס, לאחר שהרים את חולצתו כדי להסתיר את פניו ממצלמות האבטחה הנמצאות בכל מקום בלונדון. אותו אדם היה חף מפשע לחלוטין, ודווקא המקרה שלו מספק לקחים עבור העתיד של כולנו.

סכנה באוטובוסים בלונדון

אילאן קאראטיפה היה תוקף מינית סדרתי. הוא היה עולה על אוטובוסים רבים מדי יום, ומחפש אחר קורבנות. הוא היה יושב לצד נשים צעירות באוטובוסים הומי-אדם, פתח עיתון כדי להסתיר את מעשיו, ואז היה מבצע את זממו. בשנת 2014 הזעיקה נערה בת 15 את המשטרה לאחר שקאראטיפה חפן את מפשעתה, אך התוקף הצליח לרדת מהאוטובוס בזמן ולהיעלם בין שלל עוברי-האורח ברחוב. שני אירועים נוספים דווחו למשטרה – ונראה סביר שהיו רבים אחרים שמעולם לא דווחו.

השוטרים בחנו את התיעוד שהתקבל ממצלמות האבטחה באוטובוסים וברחובות. למזלם, היה שפע של תיעוד. לפי חלק מההערכות, בלונדון קיימות יותר ממיליון מצלמות המותקנות ברחובות ובתשתיות. על כך אמר אחד מראשי העיר הקודמים –

"כשאתה הולך ברחובות לונדון, אתה כוכב קולנוע. אתה מתועד על-ידי יותר מצלמות משאתה יכול לדמיין."

השוטרים מצאו בקלות סרטונים המתעדים את מעשיו של קאראטיפה, אך הם לא הצליחו לעמוד על זהותו. התמונות המתקבלות מהמצלמות הללו אינן ברזולוציה גבוהה, ובניגוד למתרחש בסדרות המשטרה הטלוויזיוניות, הבלשים אינם מסוגלים להגדיל את התמונה ולהתמקד באדם מסוים מבלי לאבד חלק גדול מהרזולוציה הנמוכה ממילא. באמצעות הצלבת כרטיסי התעבורה (הרב-קו הלונדוני) בהם נעשה שימוש בכל שלושת המקרים, משטרת לונדון הצליחה לזהות את הכרטיס הספציפי בו השתמש קאראטיפה, אך הוא רכש אותו במזומן – ולכן לא ניתן היה לגלות את זהות הרוכש.

השוטרים המשיכו לעקוב אחר כרטיס התעבורה האמור, וגיבשו ניחוש כי האיש גר בקמדן – אחד מפרברי לונדון. טוב ויפה, אלא שבקמדן גרים כמעט 25,000 אזרחים. אז מה עושים עכשיו?

וכך הוזעקה יחידת מזהי-העל של לונדון לפעולה[1].

מזהי-העל של לונדון

אליסון יאנג הייתה שוטרת קהילתית צעירה מן השורה, עד שיום אחד זומנה לסקוטלנד יארד, שם התבקשה לעבור מבחן לזיהוי פנים. לצד עשרות שוטרים נוספים, ישבה יאנג מול מחשב נייד עליו הוקרנו תמונות פנים על-גבי פנים, והתבקשה להצביע על זהויות שחזרו על עצמן. כשהמבחן הסתיים, היה ברור שיאנג נמנית על אחד ממזהי-העל: אנשים המסוגלים לזהות אחרים בעקבות מבט חטוף בתמונותיהם, ולשמר את היכולת לאורך שנים.

למרות שזו נשמעת כמו התחלה לסדרה טלוויזיונית, מזהי-העל של משטרת לונדון באמת קיימים, ויכולותיהם נבדקו ואושרו על-ידי מדענים. כפי שיש אנשים שגרועים במיוחד בזיהוי פנים (כותב שורות אלו נמנה עליהם), כך ניתן גם למצוא את אלו שמוצלחים במיוחד במטלה. הם עדיין יכולים לטעות, אך לפי המספרים שמשחררת היחידה לציבור, בשבעים ושלושה אחוזים מהמקרים בהם הסתמכה המשטרה על מזהי-העל, הוגשו אישומים פליליים כנגד המזוהים. בשלושה-עשר אחוזים מהמקרים, הסתבר שהזיהוי שגוי.

נתונים אלו, אם לומר את האמת, אינם מעודדים. קל למצוא במה להאשים אדם, ברגע שפניו 'זוהו' על-ידי המשטרה. והגשת אישום פלילי כנגד אדם כלשהו, אינה מעידה בהכרח על כך על אשמתו. למרות כל ההסתייגויות הללו, לסיפורנו האנקדוטלי יש סוף טוב: יאנג ועמיתה ביקרו בתחנת הרכבת בקמדן, ומיד זיהו את קאראטיפה מבין אלפי האנשים שהסתובבו במקום בשעת העומס. הם צפו בו כאשר רכש עיתון – מאותו סוג בו השתמש כדי להסתיר את מעשיו – ועזב את התחנה. הם שעטו בעקבותיו ועצרו אותו. הוא הודה בהכל.

וזה סוף טוב, אבל בכל זאת: שלושה-עשר אחוזי שגיאה? מזהי-העל הטובים ביותר שהאנושות יכולה להעמיד לרשותנו, עדיין שוגים בכמעט חמישה-עשר אחוזים מהמקרים? המשמעות היא שבין כל מאה אנשים אותם עוצרת המשטרה – לעתים קרובות מדי בשימוש בכוח – ניתן יהיה למצוא שלושה-עשר אנשים חפים-מפשע. ולא נעים לומר, אבל גם חפים-מפשע עלולים להתוודות בפשעים שלא ביצעו, או להפסיד במשפט על לא עוול בכפם.

האם באמת איננו יכולים למצוא שיטה יעילה יותר, בטוחה ואחראית יותר לזהות פנים?

וכאן נכנסת לסיפור הכוכבת האמיתית, שאינה אנושית כלל.

זיהוי פנים בלונדון

טכנולוגיות זיהוי פנים קיימות כבר מזה זמן רב, אך בשנים האחרונות הן מגיעות לאחוזי דיוק גבוהים יותר מאי-פעם. בסין, בה נמצאות מצלמות בכל פינה בערים, הצליחו אלגוריתמים לזהות את פניו של פושע, מתוך שישים אלף מבקרים בקונצרט רוק, והשוטרים נשלחו לעצור אותו לפי מספר השורה בה ישב[2]. עיתונאי מרשת BBC זוהה ונעצר על-ידי משטרת סין, בעיר עם 4.3 מיליון תושבים, תוך שבע דקות בלבד – בזכות העובדה שהמשטרה הוסיפה את תמונת פניו למאגרי המידע שלה. למזלו של העיתונאי, היה מדובר בניסוי בלבד, בו השתתף מרצון[3].

ההצלחות האנקדוטליות אכן מרשימות, אך התבוננות מעמיקה יותר בנתונים חושפת תמונה לא-פשוטה – ואת זה אפילו בני-האדם יכולים לזהות. האלגוריתמים לזיהוי פנים מגיעים לאחוזי דיוק גבוהים, אך כאשר הם מורצים על פניהם של מיליוני אנשים מדי יום, חייבות להתרחש גם טעויות. כמה אנשים חפים מפשע נעצרים לבדיקה ברחובות סין, מכיוון שפניהם סומנו על-ידי המכונה, אך את סיפוריהם איננו שומעים כלל?

אנו יכולים להבין טוב יותר את יכולותיה של המערכת לפי מידע ששחררה משטרת דרום וויילס בעקבות דרישה מצד הציבור ב- 2018. מסתבר שבשבוע האחרון של ליגת האלופות ב- 2017 בבריטניה, זיהתה המערכת בהצלחה 173 אנשים. זה נשמע טוב, אבל שימו לב לנתון הבא: 2,297 אנשים חפים מפשע, זוהו על-ידי המערכת כפושעים[4].

טבלה באדיבות משטרת דרום וויילס, הממחישה את ההצלחות בזיהוי לעומת האשמות שגויות.

לזכות משטרת דרום וויילס נציין שהמערכת הייתה צריכה לנתח את תמונותיהם של חצי-מיליון אנשים, ושרבות מהתמונות היו באיכות נמוכה[5]. אני מנחש גם שאם מזהי-העל המפורסמים של לונדון היו צריכים לעבור על כל אותן חצי-מיליון תמונות, הם היו מגיעים לאחוזי שגיאה גבוהים יותר. ובכל מקרה מדובר היה במערכת ניסויית בלבד, כך שאף אחד מאותם אנשים חפים מפשע לא נעצר באופן פיזי על-ידי המשטרה (כנראה). ועם זאת, קשה שלא לתהות: מה יקרה כשמערכות כאלו, עם אחוז שגיאה פרקטי גבוה כל-כך, ינחו את השוטרים ברחוב?

בלי פניקה

לא צריך להיכנס לפניקה. לפחות, עדיין לא. קרוב לוודאי שגם רוב גופי השיטור יעדיפו שלא להשתמש במערכות עם אחוז שגיאה פרקטי גבוה כל-כך. למשטרה אין משאבים מיותרים להוציא על חקירת אלפיים בני-אדם שחטאם היחידי הוא שמערכת בינה מלאכותית סברה שהם דומים מדי במראיהם ליצחק אברג'יל או ליעקב אלפרון. גופי השיטור במדינות הדמוקרטיות גם מודעים היטב לכך שארגוני זכויות האדם מזנבים בהם, ועיריית סאן פרנסיסקו אפילו לקחה צעד החלטי לאחרונה וקבעה בחוק כי המשטרה אינה מורשית להשתמש בטכנולוגיות זיהוי פנים בשטח העיר[6].

אבל הטכנולוגיות ימשיכו להתפתח. אנו נמצאים רק בעשור הראשון בו טכנולוגיות זיהוי פנים הגיעו לרמה בה ניתן להשתמש בהן ביעילות. כאשר איכות התמונות תשתפר, וכאשר ניתן יהיה להפיק מידע נוסף ממספר רב של מצלמות ולהצליבו באופן אוטומטי ויעיל, נוכל לצפות לכך שמשטרות בכל העולם יעשו שימוש בטכנולוגיות לזיהוי פנים.

זוהי הזדמנות גדולה – ואיום גדול – לחירות האזרח. בכל חברה מתוקנת יש צורך לזהות ולהעניש את הפושעים ואת העבריינים, ולהגן על החפים מפשע. טכנולוגיות זיהוי פנים והצלבת מידע ברמה גבוהה, יכולות לצמצם דרמטית את מספר הנאשמים על לא עוול בכפם, ואת המשאבים שמשקיעה המשטרה בחקירת כל אדם. כל חף מפשע שזומן בעבר לחקירת משטרה בעקבות חשד, יכול לספר עד כמה החוויה מטלטלת ומערערת. טכנולוגיות יעילות לזיהוי פנים יכולות למזער את מספר האנשים שעוברים אותה, ובמקביל – לסייע למשטרה להתמקד בפושעים האמיתיים.

ובמקביל, אי אפשר להתעלם ממשמעויותיה הרחבות יותר של הטכנולוגיה. כולנו מנוטרים גם כך באופן מתמיד על-ידי החברות הגדולות – פייסבוק, אמזון, גוגל – ובמקומות רבים גם על-ידי מצלמות הממוקמות בשטחים ציבוריים. זהו אינו דבר רע בפני עצמו. החברות אוספות עלינו מידע, אך הן עושות זאת בעיקר על מנת למצוא דרכים לשרת אותנו טוב יותר (ועל הדרך להרוויח כמה גרושים לעצמן – שאיפה הגיונית וראויה). המשטרה יכולה לקבל גישה למידע רק במקרה בו מתעורר חשד רציני לגבי אדם כלשהו, ושוב, כך ראוי שיהיה.

אבל מה קורה כשהמשטרה עצמה אינה מבינה כבר את הגבולות הראויים בתוכם היא צריכה לפעול?

זה מה שקרה בלונדון (כן, לונדון שוב) לפני שבוע, כאשר אדם נעצר ברחוב מסיבה פשוטה אחת: הוא בחר לכסות את פניו, במקום להציגם בגלוי למצלמות שברחוב.

 

פחד ואימה ברחובות לונדון

במזרח לונדון מתבצע לאחרונה ניסוי בזיהוי פנים בזמן אמת. מצלמות משוכללות סורקות את פני העוברים והשבים, ומזהות מיד את פניהם של מבוקשים. המשטרה טוענת כי טכנולוגיה זו תוכל למנוע ולגלות מקרי פשע באמצעות זיהוי מקדים של הפושעים. אלא שלא כולם מרוצים מהטכנולוגיה החדשה, ואחד מעוברי האורח בחר לכסות את פניו. הוא נעצר מיד, והשוטר שבמקום הסביר כי אסור היה לו להסתיר את פניו מהמצלמות. האיש התעצבן, התווכח עם השוטרים, וזכה לקנס של תשעים פאונד – ובסופו של דבר גם צולם[7].

אולי מיותר לציין, אבל במדינות מעטות בלבד יש חוק שאומר שאדם אינו יכול לכסות את פניו בעת שהוא הולך ברחוב[8]. אלא שהשוטרים אפילו לא האשימו את האזרח בכך שעבר על החוק, אלא פשוט בכך שהתנהג באופן חשוד, מכיוון שלא הסכין עם כך שטכנולוגיית זיהוי הפנים תופעל עליו במרחב הציבורי, בניגוד לרצונו. הוא לא ניסה להשחית את המצלמות, או לעורר מרי ציבורי, אלא רק פעל לכיסוי פניו – ועל כן נגרר מיד הצידה על-ידי השוטרים.

מקרים מסוג זה חושפים את הסכנה שבשימוש בטכנולוגיה, מבלי קידוד ראוי של הנהלים האתיים – ושהשוטרים שמופקדים על הטכנולוגיה יבינו אותם ויפעלו לפיהם. הבעיה האמיתית אינה הטכנולוגיה, אלא השימוש שאנו עושים בה. הבעיה אינה באיסוף המידע – הוא נאסף בכל מקרה – או אפילו בניתוח המידע. הבעיה האמיתית היא בקביעת החוקים, הכללים והנהלים שימנעו שימוש לרעה בכוח שהמידע מספק. המצלמות יגיעו לכל מקום, במוקדם או במאוחר. למעשה, הן נמצאות כבר עתה ברחובותינו, במחשבים ובטלפונים החכמים שלנו. השאלה האמיתית היא האם נשכיל להגדיר לממשלות ולחברות כיצד מותר וראוי שישתמשו ביכולות שהטכנולוגיות מעמידות לרשותן.

* תודה לאסף רזון שיידע אותי לגבי המקרה בבריטניה. כמו כן, ספרי האחרון – "השולטים בעתיד" – עוסק בעתיד השלטון והדמוקרטיה. אפשר גם למצוא התייחסות לנושא זה בשיחתי האחרונה בפודקאסט "חומר להקשבה" , על עתיד הדמוקרטיה (קישור כאן).

[1] https://www.newyorker.com/magazine/2016/08/22/londons-super-recognizer-police-force

[2] https://www.bbc.com/news/world-asia-china-43751276

[3] https://www.bbc.com/news/av/world-asia-china-42248056/in-your-face-china-s-all-seeing-state

[4] https://www.scribd.com/document/377980664/South-Wales-Police

[5] https://www.zdnet.com/article/facial-recognition-system-had-7-percent-hit-rate-at-2017-champions-league-final/

[6] https://www.nytimes.com/2019/05/14/us/facial-recognition-ban-san-francisco.html

[7] https://blokt.com/news/uk-met-police-run-facial-recognition-trials-man-fined-90-for-covering-his-face

[8] https://en.wikipedia.org/wiki/Anti-mask_laws

מנתחים בסין מטפלים בהתמכרויות באמצעות שתלים מוחיים

מנתחים בסין מטפלים בהתמכרויות באמצעות שתלים מוחיים

יאן חגג את לידת בנו הראשון במסיבה עם חבריו. המסיבה התנהלה לפי הקווים הרגילים – טפיחות על השכם, אלכוהול ומשחקי חברה מביכים – ואז הציעו החברים ליאן טעימה של מתאמפטמין. הוא הסכים לנסות, וכך לקח את הצעד הראשון בדרך לא-ידועה, שבסופה מצא עצמו עם אלקטרודות במוחו, סוללה מושתלת בחזהו, ועם שליטה-עצמית מלאה במצבי רוחו ובצרכיו.

אולי זה הזמן המתאים לציין שעדיף שלא תנסו את זה בבית. או בכלל. אל תהיו יאן. אבל אם אתם רוצים לדעת מה קרה לו, ואיך הוא הפך לחלק מתרבות הניסויים בבני-אדם הרווחת בסין, המשיכו לקרוא. ולמקרה שאתם תוהים: מדובר בסיפור אמיתי לגמרי, שסוקר לאחרונה ברשתות התקשורת המובילות.

 

ההתמכרות ועונשה

יאן גילה במהרה שקל לנסות מתאמפטמין, אבל קשה להפסיק להשתמש בחומר הממכר. כאשר חווה את ה- 'היי', הוא איבד שליטה על מעשיו והיה משתתף במשחקי קלפים בעלות גבוהה. הוא עישן והוא הימר, והוא הפסיד – ולא היה אכפת לו. הוא איבד יותר מ- 150,000 דולרים בשמונה השנים שעברו מאז הטעימה הראשונה של הסם. ומה שחשוב יותר – הוא איבד את אשתו, שהתגרשה ממנו, ואת הזכות לראות את בנו.

יאן לא איבד תקווה. הוא ניסה להיגמל, פעם אחר פעם. הוא התאשפז בבתי-חולים, עבר לעיר אחרת כדי להתרחק מסוחרי הסמים שהכיר, וניסה טיפול אחר טיפול. הכל היה לשווא. הוא שב וחזר לסמים. לבסוף, הוא החליט לנסות את הטיפול הקיצוני ביותר לבעיה, שזמין כיום רק בסין: גרייה בעמקי המוח להתמודדות עם התמכרות.

 

לגרות את המוח

כבר מזה זמן רב אנו יודעים שאפשר להפעיל את המוח באמצעות גירוי תאי העצבים. גרייה שכזו יכולה להתבצע באמצעות שדות חשמליים או מגנטיים המופעלים מחוץ לקרקפת, אבל השפעתם של אלו מאד גולמית ומשפיעה על אזורים רבים במוח. ניתן לגרות את המוח באופן עדין וממוקד יותר באמצעות אלקטרודות המושתלות בעמקי רקמת העצבים, ומפעילות אזורים שונים במוח לפי דרישה. בלחיצת כפתור, ממש.

מדוע, אם כך, לא משתמשים בטכניקה זו אלא במצבים הקיצוניים ביותר?

תמונת רנטגן של אדם עם אלקטרודות בעמקי המוח. במקור מוויקיפדיה

כמו בכל פרוצדורה רפואית המחייבת פלישה לגוף, גם גרייה בעמקי המוח (או Deep Brain Stimulation – DBS) טומנת בחובה פוטנציאל לנזק. עדיין לא קיים ניתוח בטוח לחלוטין, ללא סכנה לזיהום או לפגיעה לא-מכוונת ברקמות במהלך החדירה לגוף. גרייה בעמקי המוח מסוכנת עוד יותר, מאחר והמנתחים צריכים להשתיל את האלקטרודות עמוק בתוך המוח. בדרך לשם הם עלולים לפגוע ברקמה, ולהותיר את המטופל עם שלל של תופעות לוואי כפגיעה בזיכרון, באישיות ובשליטה העצמית.

אה, וכדאי גם להזכיר שהאלקטרודות יכולות לעורר תגובה חיסונית, עלולות להפסיק לעבוד תוך שנים ספורות, ומסתמכות על סוללה – שלעתים מושתלת גם היא בתוך הגוף.

למרות כל הצרות הללו, גרייה בעמקי המוח מספקת תוצאות מרשימות כל-כך שאושרה לשימוש כטיפול (קיצוני) במספר מחלות כפיתול עוויתי, מחלת פרקינסון ואפילפסיה. יותר מ- 35,000 מכשירים לגרייה מוחית הושתלו כבר במטופלים, והמספר רק ממשיך לגדול מדי שנה.

למרות ההבטחה הגדולה הטמונה בגרייה בעמקי המוח, התחום מתקדם באיטיות יחסית בארצות הברית. שני ניסויים גדולים בגרייה מוחית לטיפול בדיכאון נכשלו בארצות הברית בשנים האחרונות, כנראה עקב חוסר הבנה מספקת של המוח. לפי השיקגו טריביון, שתי מעבדות החליטו שלא להמשיך עם ניסויים קליניים המנצלים גרייה בעמקי המוח כדרך לטפל באלכוהוליזם (לא הצלחתי למצוא מקור לטענה). נראה שהסיכונים פשוט לא הצדיקו את התוצאות הראשוניות במקרים אלו.

בארצות הברית, ניסויים קליניים בגרייה מוחית עולים הון תועפות ומחייבים התמודדות עם הביורוקרטיה הכבדה ועם מאות קילוגרמים של ניירת, אישורים, היתרים, חתימות וכן הלאה. רבים מההליכים האלו, חשוב לומר, נחוצים כדי לוודא שהניסויים נערכים באופן אתי ומוסרי.

בסין, מסתבר, לא קיימת בעיה דומה.

 

על שולחן הניתוחים

לפני קצת יותר מחצי-שנה הוכנס יאן לחדר הניתוח. בניגוד לניתוחים פולשניים רבים אחרים, ניתוחי מוח מתבצעים בדרך-כלל בהרדמה מקומית בלבד, על מנת שהמנתח יוכל לנטר אחר מצב ההכרה של החולה ולוודא שאינו פוגע באזורים קריטיים במוח. זו הסיבה לכך שיאן היה בהכרה מלאה בעת שהמנתח קדח חור בגולגולתו והחדיר את האלקטרודות הארוכות לתוך המוח, עד לאזור הקשור ליכולתו של יאן לשלוט בעצמו ולהדוף את הצורך בסם. שעות ספורות לאחר מכן, הושתלו סוללות בחזהו של יאן, על מנת לספק לאלקטרודות את האנרגיה הדרושה להפעלתן.

עשר שעות מאוחר יותר, פקח יאן – סייבורג במלוא מובן המילה – את עיניו מחדש.

יומיים לאחר מכן, הוא גילה שהרופאים מסוגלים עתה לשלוט במוחו.

כפי שכל מוזיקאי יודע, הדבר החשוב ביותר בכל הופעה הוא כוונון-מראש של הכלים. כך היה גם במקרהו של יאן: יומיים לאחר הניתוח, הרופאים החלו לכוונן את האלקטרודות עבורו. הוא ישב מול רופאו האישי, שהשתמש בטאבלט על מנת לשלוט באלקטרודות ולבחון כיצד הפעלתן בדרכים שונות משפיעה על יאן. מצבי רוחו של יאן השתנו מעליצות, לחשש, לאושר. כפי שצוטט בשיקגו טריביון

"המכונה הזו ממש קסומה. הוא מכוון אותה כדי לשמח אותך, ואתה שמח. כדי להרגיז אותך, ואתה מתרגז. היא שולטת בשמחה שלך, בכעס, ביגון ובאושר."

כיום, שישה חודשים וקצת לאחר מכן, יאן נגמל מהסמים לחלוטין (לפי דיווחו האישי, לפחות). זה לא מפתיע, מכיוון שהוא יכול כפי הנראה לדכא את הרצון לסם בכל עת באמצעות לחיצה על כפתור. הוא מפצה עתה על כל שאיבד בעשור האחרון: הוא ישן טוב יותר בלילה, העלה משקל שוב, וסירב להתנסות בסמים כשאלו הוצעו לו מצד 'חבריו'. אך כאשר ניסה לחדש את הקשר עם אשתו, הוא גילה שהיא כבר נישאה מחדש ונכנסה להיריון מבעלה הנוכחי.

"הגעת מאוחר מדי." היא אמרה בצער.

 

איך לא לאחר (ולא להקדים) לעתיד

וכאן, בעצם, טמון מוסר ההשכל המרכזי של הסיפור: איש אינו רוצה לאחר לעתיד . עשרות-אלפי אמריקנים מתים בארצות הברית מדי שנה כתוצאה ממנות-יתר של סמים. שבעים-אלף בני-אדם ב- 2017 בלבד, ליתר דיוק, בערך פי שלושה מדי שנה ממספר כל החללים שנפלו במערכות ישראל עד היום. אבל הניסויים הקליניים בגרייה מוחית בארצות הברית, כאמור, פשוט יקרים וסבוכים מדי מבחינה רגולטורית, והחשש גדול מתופעות לוואי. אבל באותו הזמן ממש, רבים מקורבנות מגיפת הסמים מאבדים את חייהם, מילולית, והרופאים אינם מסוגלים לעזור להם.

ברור מדוע הפיתוי גדול כל-כך, למצוא פתרון קסם כגרייה בעמקי המוח, שיוכל לדכא את ההתמכרות בלחיצת כפתור. ולמה לעצור שם, בעצם? אותו מכשיר קסום יכול גם, כדבריו של יאן, לשמח אותך, להרגיע אותך ולהגביר או לדכא את דחפיך המיניים כך שיתאימו לאלו של בן- או בת-זוגך. אין פלא שסין שועטת קדימה לקראת טיפולים מתקדמים ויעילים יותר בגרייה בעמקי המוח.

אבל האם טיפולים כאלו בטוחים כבר לשימוש? קשה לדעת. יאן מהווה מדגם של אדם אחד בלבד, ולא ברור עד כמה ניתן להסתמך על תחושותיו האישיות מבלי מבדקים מדוקדקים הרבה יותר. יש להניח שגם אם הניתוח לא היטיב עמו, עדיין מצופה ממנו בראיונות למדינות זרות שלא להביך את מדיניותה המתירנית של סין בנוגע לניתוחים הללו. יש מקום לניסויים קליניים רחבי-היקף הרבה יותר, לפני שנבחר לאמץ את הגרייה בעמקי המוח ככלי לטיפול בהתמכרויות.

האם סין עושה בחכמה, כאשר היא מאפשרת כבר היום לבצע ניסויים כאלו, ואפילו לאפשר טיפולים ראשוניים בטכניקה?

על כך קשה עדיין לענות. חשוב שלא לאחר לעתיד, אך כדאי גם שלא להקדים אליו יותר מדי. אחד הטיפולים הראשוניים בהתמכרות לסמים בסין בתחילת המילניום עירב גם הוא ניתוח מוחי, אך מסוג פחות מתוחכם. הרופאים היו פוצעים אזורים קטנים במוחותיהם של המטופלים, בתקווה לשנות את מבנה אישיותם ואת יכולתם לשלוט בעצמם. לפעמים הניתוחים עבדו, לפעמים לא, ובכל מקרה הם הותירו מאחוריהם מספר רב של מטופלים שאיבדו את זכרונותיהם וסבלו משינויי אישיות בלתי-צפויים ובלתי-נשלטים.

בסופו של דבר, בשנת 2004, החליטה ממשלת סין להוציא את טיפולי הפציעה מחוץ לחוק ברוב בתי החולים במדינה.

סין, בבירור, מנסה להתקדם לעתיד במהירות. בתחילת המילניום היא התקדמה לשם מהר מדי, כשהשתמשה באמצעים טיפוליים שיעילותם לא הוכחה היטב, והסיכון בהם היה גדול. האם היא מקדימה את המועד גם כשהיא מאפשרת להשתמש בגרייה בעמקי המוח כדי להילחם בהתמכרויות – ובקרוב גם בוודאי בשפע בעיות נפשיות אחרות?

ושוב, קשה לומר מה הדבר הנכון לעשות. מצד אחד, תרבות הניסויים הקליניים בארצות הברית הפכה לחיה ביורוקרטית רעה המזינה את עצמה, וקיימות הצעות רבות לדרכים לשיפורה. מצד שני, אולי "אי אפשר איתה" אבל גם ברור ש- "אי אפשר בלעדיה". יש למצוא את דרך הביניים בין עודף ביורוקרטיה ועודף ניסויים, לבין חופש מוחלט לרופאים ולנסיינים לעשות כרצונם ולהבטיח למטופלים ככל העולה על רוחם. אולי סין מצאה את דרך הביניים הזו. אולי לא.

את התשובה לכך נגלה, ביחד עם יאן, רק בעתיד.

 

————————-

 

אה, ואם אתם תוהים כיצד יכולה מדינה כמו סין (או כל מדינה) להיעזר בטכנולוגיות לשליטה מוחית באזרחים על מנת למנוע חילופי שלטון ומרי אזרחי, אולי יעניין אתכם גם להאזין לריאיון שלי בפודקאסט של סלבה ועומר, על עתיד הדמוקרטיה בראי טכנולוגיות ההווה והעתיד. הקישור כאן.

איך להתמודד עם נטורי קרתא

איך להתמודד עם נטורי קרתא

"שמעת על נטורי קרתא, שעצרו כבאית שהוזעקה כדי לכבות שריפה בשכונה שלהם?" שאל אותי חברי איש המחשבים נאור באפטר-פארטי שאחרי מסיבות יום העצמאות. "הם נשכבו מתחת לגלגלים שלה, ואז כשעצרה הם טיפסו עליה, תלשו ממנה את דגל ישראל ושרפו אותו בהפגנתיות. ומה שיותר גרוע, הם עיכבו את כל מבצע כיבוי האש והזיקו כך לאחרים."

"כן," הסכמתי איתו. "נורא, מחריד, וכל זה."

"אבל יש לי פתרון!" הוא הכריז.

"נשמע."

"יש היום מנועי בינה מלאכותית שיכולים למדל את הדרך בה פורצות הפגנות." אמר. "הם מזהים את האנשים עם ההשפעה הגדולה ביותר, כדי שיהיה אפשר לבצע בהם… נאמר, סיכול ממוקד… כדי למנוע מהפגנה המונית להתממש."

"אתה לא מציע להרוג בנטורי קרתא, נכון?" שאלתי בחשש.

"כמובן שלא!" הוא נראה מזועזע. "גם הם בני-אדם, וחוץ מזה הריקושטים יוכלו לפגוע בסביבה. הפתרון שלי הרבה יותר פשוט. הכבאית תהיה מחוברת לאינטרנט, והבינה המלאכותית תוכל לזהות את הפנים של נטורי קרתא המשפיעים ביותר, לכוון עליהם תותח מים תוך כדי נסיעה ברחוב, וברגע שינסו לצאת מדלתות בתיהם כדי להסתער על הכבאית, הם יקבלו שפריץ רציני לפנים – מהסוג שזורק אותך אחורנית. והכל יקרה בצורה אוטומטית. אף אדם לא יעז להסתער לבדו על כבאית, חוץ מהקיצוניים ביותר – ואותם הבינה המלאכותית תזהה ותסכל. אני מבטיח לך שהרחוב יישאר פנוי לחלוטין ככה."

"אבל מה אם הם ישתמשו בטלפונים החכמים שלהם כדי לתאם הסתערות משותפת?" שאלתי. "אתה לא יכול להתמקד בכולם באותו הזמן."

"הכבאית תישא גם מכשיר שישבש את אורכי הגל באמצעותם מתקשרים טלפונים חכמים." הוא ענה מיד.

"ומה אם יצעקו אחד לשני מבית לבית?"

הוא פטר את שאלתי כלאחר יד. "נפעיל את הסירנות של הכבאית, ואף אחד לא יוכל לשמוע כלום בגלל הרעש."

"הבנתי." אמרתי. "אז אתה רוצה כבאית אוטונומית, עם סירנות שיחרישו את כל הרחוב, שתשתק את כל השידורים מסביבה, ותשפריץ מים על כל נטור קרתא עוין ובעל השפעה. אבל איך היא תזהה למי יש השפעה ולמי אין?"

"פשוט מאד!" הוא הריע. "נדרוש מנטורי קרתא להתחבר לפייסבוק, וכך יהיה לנו את כל המידע הנדרש עליהם."

"בעצם," הוא שקע לרגע בהרהורים, "אם הם יתחברו לפייסבוק וייחשפו לדיעות של אחרים, אולי אפילו לא נזדקק לכל זה. הם יתחילו להתדיין עם אנשים, להבין שגם אחרים הם בני-אדם ושצריך להתחשב בכולם, וימתנו את הגישות הקיצוניות שלהם!"

בהינו זה בזה לרגע בזמן שהדברים חלחלו, ואז התחלנו לצחוק.

יש דברים שכל-כך אבסורדיים, שאין טעם בכלל לדבר עלהם.

 

מגרינפיס ועד חב"ד – האידיאולוגיה של הטוב

מגרינפיס ועד חב"ד – האידיאולוגיה של הטוב

"מוכן לתרום לאיכות הסביבה?" קפץ הצעיר בחולצת גרינפיס למולי מחוץ לתחנת הרכבת.

"לא, תודה." ניסיתי להתקדם.

"אנחנו בגרינפיס מצילים את העולם למענך." הודיע לי, תוך שהוא נחפז קדימה כדי לעמוד בקצב. "לא תעזור לנו?"

"זה יפה מאד מצדכם." אמרתי בדיפלומטיות. "בהצלחה, ולא, תודה."

"עצרנו גידולים מהונדסים-גנטית מסביב לעולם, אנחנו נלחמים בהתחממות הגלובלית, ועוצרים את התאגידים מלבזוז את אמא טבע!" הוא התחמם. "לא תעזור להציל את אמא?"

"היא לא אמא שלי. בקושי דודה. ובכל מקרה, היא מתעללת בילדים שלה כל הזמן." נמנעתי מלעצור. "ולא, תודה."

"בשבילך!" הוא הזדעק צרודות. "בשבילך אנחנו עושים את כל זה! בשבילך ובשביל כולם! איש טוב, לא תתרום לנו?"

נשברתי. עצרתי. הסתובבתי.

"אתרום." הבטחתי. "אבל קודם, אני רוצה לספר לך כמה אתה משמח אותי."

הוא חייך בהיסוס. לא היה נראה שהוא רגיל לתגובה מסוג זה.

"כמה?" שאל.

"מאד." הודעתי לו. "כי כל השיח שלך מראה לי כמה נפלאים הם בני-האדם. אתה שם לב שאתה מטריד אותי בבקשות חוזרות ונשנות, למרות שהבהרתי לך פעם אחר פעם שאני לא מעוניין?"

"כן," הודה, "אבל זה למען הסביבה, באמת, ו – "

"בדיוק!" הסכמתי בעליזות. "אתה מרשה לעצמך להפר נורמות חברתיות ולהציק לאנשים מתוך אמונה במטרה נעלה יותר, גדולה יותר מעצמך, שאתה בטוח ומשוכנע שעומדת לעזור לכולנו – לא רק לך ולאנשים שאתה אוהב, אלא לכל אדם ואדם בעולם הזה. ממש כמו החרדים, המוסלמים, וכל יתר המאמינים הדתיים."

"סליחה?" הוא נראה פגוע.

"זה בסדר," ניחמתי אותו. "זה סוג של מחמאה עבורך. חשוב על החב"דניקים שעומדים בדוכן בצד השני של הרחוב, למשל." הרמתי את ידי לשלום אליהם, והם נופפו אלי בחזרה בחיוך גדול, וסימנו לי להתקרב. כשנדתי בראשי לשלילה, החל אחד מהם לצעוד לקראתי. הבנתי שאני צריך להזדרז.

"למה הם משקיעים שעות ארוכות מזמנם בניסיון נואש לשכנע אנשים להניח תפילין ברחוב?" שאלתי את הגרינפיסניק. "כי הם מאמינים שכשכולם יניחו תפילין, הגאולה תגיע, המשיח יבוא (או יחזור), אמא שבת תקדם אותנו בברכה לחיקה, וכל יתר הפרטים הקטנים שלא באמת חשובים. מה שחשוב זה ההבנה שהם רוצים בטובתנו – ולכן הם מרשים לעצמם לשווק את מרכולתם המחשבתית באופן אגרסיבי יותר מכפי שהנורמות החברתיות היו מאפשרות להם באופן רגיל. וגם אנחנו נותנים להם היתר מסוים, כי אנחנו מבינים שהם לא עושים את זה למטרות של רווח פרטי, אלא מתוך מטרה גדולה ונעלה יותר, שגויה ככל שתהיה."

"אבל הם טועים! " מחה הצעיר.

"נכון," הודיתי, "אבל זאת לא הנקודה. מה שמשמח אותי הוא שכל דת, כל אידיאולוגיה חזקה הקיימת בעולם, מנסה להצדיק את קיומה בכך שהיא מגדילה את כמות האושר – או לפחות את הצדק – עבור חברי הקבוצה המורחבת שדבקים באותה אידיאולוגיה. אנשי גרינספיס וחב"דניקים מרשים לעצמם להטריד אנשים ברחובות כדי להציל את העולם. מתאבדים מוסלמים מוכנים לפוצץ את עצמם ברחובות כדי להחזיר את האיסלם לגדולתו – ובכך מנסים לשרת את כל הציביליזציה שלהם. האידיאולוגיות היחידות ששורדות ומשגשגות הן אלו שמבססות את עצמן על החוש האנושי הפנימי של צדק, הוגנות ואלטרואיזם."

"זה… נשמע טוב מכדי להיות נכון." הוא אמר בפקפוק. מאחוריו ראיתי את החב"דניק מגיח בארשת פנים להוטה.

"זה באמת דבר טוב." הסכמתי בחיפזון. "ואפשר לקוות שהנטייה שלנו לחפש הוגנות עבור עצמנו, בני משפחתנו והסובבים אותנו, תוביל בסופו של דבר לנצחונה של אידיאולוגיה אחת. עד היום לא היו לנו דרכי מדידה טובות לאידיאולוגיות ולדתות שונות, ולרמת האושר, הצדק וההצלחה שהן מביאות לאוחזים בהן. זו אחת הסיבות לכך שהעולם מלא בשפע של דעות ורעיונות לגבי מה שטוב ועוזר לאנשים. אולי, כשנלמד אנשים דרכי חשיבה ביקורתיות, הם יצליחו לבחור מרצונם באידיאולוגיות הראויות ביותר – אלו שמסייעות למספר הרב ביותר של בני-אדם."

"אח שלי!" פנה אלי החב"דניק, "לא תניח תפילין? בשביל היהודים בכל העולם, לא תעשה טובה?"

"מצטער," התנצלתי, "כבר תרמתי מתשומת הלב שלי לאמא אדמה. אני לא יכול לתת יותר היום. אבל אולי תנסה לתרום גם אתה לגרינפיס?"

"רעיון מצוין!" שמח, ופנה לאיש הירוק. "אחי, בוא, תניח תפילין. זה יעזור לך, יעזור לכולם!"

"לא, תודה." אמר לו הגרינפיסניק בקצרה.

"אולי בכל זאת? זה טוב ליהודים." שמעתי את החב"דניק אומר בזמן שנסוגתי מהם במהירות ונכנסתי לתחנה. כל-כך הרבה טוב יכול להזיק לך.