הפעם הראשונה שלי במחלקה ראשונה – איך זה מרגיש להיות עשיר ליום

הפעם הראשונה שלי במחלקה ראשונה – איך זה מרגיש להיות עשיר ליום

רק כשהגעתי לשדה התעופה גיליתי: שובצתי במחלקה ראשונה בטיסה לקונגרס העתידים בצ'ילה.

בנקודה זו עלי להתוודות שמעולם לא זכיתי לכבוד מלכים שכזה. אני מוזמן תכופות להופיע בארצות הניכר ולדבר עד שגרוני ניחר, אך איש עוד לא מימן עבורי טיסה במחלקה ראשונה. עד לאותו היום הייתי כאחד האדם, אך כנראה שהסנאט בצ'ילה – שהזמין אותי להרצות בקונגרס העתידים – הכיר בערכי האמיתי. התוצאה הייתה תגובת שרשרת: מרגע שקיבלתי את הכרטיס מהמכונה, ובחנתי בעיניים גדולות את המילים "מחלקה ראשונה", התחולל בתוכי השינוי. גבהתי בעשרה סנטימטרים לפחות, וכל היתר מסביבי היו כננסים בעולם של מחלקה ראשונה. הם היו ליליפוטים, ואני הייתי גוליבר. הם היו דרדסים, ואני – דרדסבא.

כשהגיע הזמן לעבור את הבדיקה הבטחונית, צעדתי בביטחון לתור של מחלקה ראשונה. לא יכולתי להימנע מלהתבונן ברחמים מהולים בבוז בתור המקביל – ההוא של פשוטי העם, אותם פראים נטולי-משאבים עמם נאלצתי לחלוק את מטוסי. בחזה מתוח עברתי את הבדיקה הבטחונית, ואני עדיין סבור שהסיבה היחידה שלא פרשו למרגלותיי שטיח אדום היא שהוא היה בניקוי יבש באותו הזמן.

לאחר הבדיקה הקצרצרה, המשכתי היישר ללאונג' – כלומר, לסלון השמור לנוסעים במחלקת עסקים, מחלקה ראשונה ואלוהים. שם, בין ציורי אמנים וחדרי טלוויזיה, סעדתי את נפשי באינטרנט במהירות גבוהה בחינם, ואת גופי בכל מיני סלטים, לחמים ובשרים. המלצרים שירתו אותי בחרדת קודש, כראוי, ואני השבתי להם כגמולם בחיוך שהגיע לשפתיי בלבד, עת עברו ליד שולחני.

מקץ ההמתנה הקצרה, יצאתי מהסלון, עקפתי את הפינה והגעתי מיד לשער הכניסה למטוס. אנשי הפרולטריון אמנם כבר החלו לדשדש ברגליהם לכיוון השער, אך אני עקפתי אותם בביטחון והצגתי לדיילת את כרטיס המחלקה הראשונה. היא הזמינה אותי להיכנס – ללא תור וללא המתנה מיותרת. המשכתי לתוך השרוול עד שהגעתי לפתח המטוס, ונחשפתי לראשונה – כאותו חוקר ארצות ספרדי שמוצא את ערי הזהב הנסתרות מולו, או פרודו באגינס הזוכה לשזוף בעיניו לראשונה את ערי האלפים הנאוות – לפאר ולהדר של מחלקה ראשונה.

הדיילת הובילה אותי ביראת כבוד אל מקום מושבי. סליחה, מיטתי. זה לא היה כיסא צר ודחוק של מחלקת תיירים, או כיסא מרווח של מחלקת עסקים. במקום זאת, קיבלתי כיסא שבלחיצת כפתור עשה שינויי-צורה מהסוג השמור לרובוטריקים, והפך למיטת יחיד עם כרית ושמיכה שאף בית-מלון לא היה מתבייש בהן. מנורת שולחן מתכווננת סיפקה לי אור על מנת שאוכל לקרוא בנוחות, והשולחן המתקפל עצמו איפשר לי לעבוד על המחשב בנוחות מירבית.

בנקודה זו החלו הספקות העצמיים לתקוף אותי. האם אני באמת ראוי להיות כאן? האם לא התעליתי אל מעבר למעמדי? האם לא ישימו כולם לב שאני בעצם רק רועי? כנחשים על מטוס הזדחלו ספקותיי מסביבי, אך אני הזכרתי לעצמי שבמחלקה ראשונה אין נחשים, והטבעתי את הרגשות הסוררים בכוס יין לבן איכותי. זמן קצר לאחר ההמראה הזמנתי את ארוחת הערב (שלא אפרט לגביה, מלבד העובדה שהיא הייתה ברמה של מסעדת גורמה), והלכתי לישון באותה מיטה נוחה, בין כנפי מלאכים וצמר שוודאי נגזז מבטנם של חתלתולי אנגורה לבנים בני-יומם.

2018-01-10 23.49.55

אוכל של מחלקה ראשונה. מנה ראשונה בלבד מארוחת הערב.

רק כאשר נחתנו בסנטיאגו, עיר הבירה של צ'ילה, גיליתי את אחד היתרונות הגדולים ביותר של מחלקה ראשונה: דקה קלה בלבד לאחר שנצמד השרוול לדלת המטוס, כבר יכולתי לקום ממיטת הכיסא שלי ולעזוב את כלי הטיס. בלי תור, בלי המתנה, בלי התחשבות באחרים. לא היה עוד צורך לנסות להבין האם האיש שבמושב מולך ינסה להשתחל לפניך בתור, או להתחמק ממזוודות שנופלות מהמדפים העליונים. פשוט – קמתי ויצאתי.

כמובן, לא הספקתי לעבור עשרה מטרים לפני שקפץ מולי בזריזות אחד מנציגי הסנאט הצ'יליאנים עם שלט גדול בידיו, עליו התנוסס שמי באותיות קידוש לבנה. הודיתי שזה אני, ומיד נלקחתי לסוויטת ה- VIP שבשדה התעופה.

נו, מה חשבתם? שייתנו לי לחכות להסעה בשדה התעופה ככה סתם? מסתבר שיש להם סוויטות VIP בהן יכולים האורחים המכובדים ביותר לשהות מבלי שיתחככו בהמוני האדם הפשוטים. ביליתי בסוויטה שעה קלה, ואז הגיעה המונית שלקחה אותי למלון בסנטיאגו, והתחלנו את המסע הגדול בצ'ילה.

2018-01-10 21.47.53.jpg

עתידן שמרוצה מהווה, מנמנם במיטתו במחלקה ראשונה, בדרך לצ'ילה.

אבל מה כל זה אומר?

מתוך כל החוויה המרתקת (והנעימה) הזו, הדבר שהרשים אותי ביותר היה הבידוד. הטיסה במחלקה ראשונה שונה לגמרי מממחלקת תיירים: אתה יכול לעלות למטוס ולרדת ממנו מבלי להיות בקשר עין, יד או ריח עם שאר הנוסעים – להוציא את הבודדים שנמצאים עמך במחלקה ראשונה.

ואם לומר את האמת, זה מטריד.

ברור לי שראוי שאנשים יוכלו לשלם מכספם על מנת לקבל את השירות הטוב ביותר – שעשוי לכלול גם בידול מאחרים וזירוז תהליכים. ולצד ההכרה בזכות זו, איני יכול שלא לחשוב על הפוליטיקאים – נבחרי ונציגי הציבור – שבכל טיסה לחו"ל מוצאים עצמם מבודדים מהאזרחים הקטנים שאת חייהם הם מנהלים. או על נסיכי עמק הסיליקון, שיכולים לקבוע את דרכי ההתנהלות של חברות ענק כגוגל ופייסבוק, ומבודדים באופן דומה מהציבור – עד כדי כך שהם בוודאי אינם טסים אפילו במחלקה ראשונה, אלא במטוס פרטי משלהם.

ישאלו עכשיו חבריי – "אז מה אתה מציע לעשות? הרי אי אפשר לעצור אנשים מלטוס במחלקה ראשונה!"

זה נכון, ולכן איני מצפה שהמנהג הזה ישתנה. חשוב לאפשר למדינאים וליזמים לטוס בתנאים הנוחים ביותר האפשריים, על מנת שיגיעו ליעד רעננים ומוכנים לפעולה. מכיוון שכך, זוהי אינה רשומה הקוראת לפעולה. כתבתי אותה בעיקר כדי להדגיש את הפער הקיים בין 'המעמדות' שהתהוו – שקשה למצוא את הדרך לגשר עליו, אך הוא משפיע באופן בלתי-נמנע על תפישותיהם וראיית עולמם של המנהלים והמדינאים שמובילים את החברה האנושית.

ייתכן בהחלט שבעוד כמה עשורים – אם נגיע לעתיד של מדינות ענן ושל דמוקרטיה ישירה, כפי שאני חוזה בספרי "השולטים בעתיד" – נפתח מערכות באמצעותן יוכלו כל האזרחים להיות מעורבים בשלטון, וכך ניחלץ מן המצב בו מעטים קובעים מדיניות עבור כלל הציבור, למרות ההפרדה הקיצונית שלהם מאותו ציבור ומתנאי החיים שלו.

אבל כך או כך, אני מתכוון להמשיך בינתיים ליהנות במחלקה ראשונה.

על ברירה טבעית, תכנון תבוני ועתיד האדם

על ברירה טבעית, תכנון תבוני ועתיד האדם

אחד מהאנשים המעניינים ביותר שפגשתי בקונגרס העתידים בצ'ילה בשבוע האחרון היה חברי החדש מרקוטיו, פילוסוף של הטכנולוגיה. ביום האחרון של הקונגרס, הזמין אותי מרקוטיו להתלוות אליו למסע ברחובות סנטיאגו, בירת צ'ילה.

"איזה מין מסע?" תהיתי בקול.

"אתה תראה." חייך, ובעיניו ראיתי רמז לנוסטלגיה. "הוא יתחיל בגג המלון, ויסתיים בעתיד האנושות."

נכנעתי לסקרנותי והצטרפתי אליו למעלית. יחד עמדנו על קצה הגג, והשקפנו על כל מרחבי סנטיאגו – עיר טיפוסית של מדינת עולם ראשון. מתחתינו התהלכו הצ'יליאנים ברחובות עירם, תחת צילם של מגדלים גבוהים, בתי דירות ועצים גבוהי-קומה.

"הנה, שם!" טפח חברי בהתרגשות על כתפי, והכווין את מבטי. "שם! הנה הוא – ג'ירארדו הגדול!"

"מי?"

"ג'ירארדו הגדול." אמר. "זה השם שהענקתי לו כשגדלתי כאן כילד. הוא היה העץ הגבוה ביותר בסנטיאגו. מדדתי אותו עוד בימים בהם הייתי בגובה העשב, והוא היה גבוה יותר מכל בניין שהכרתי בעיר. הערצתי אותו. בוא, נלך לעשות לך היכרות אישית עמו. יש לנו הרבה מה ללמוד ממנו."

צעדנו ביחד ברחובות העיר התוססים. ג'ירארדו הגדול התנשא במרחק מולנו, מוקף בבניינים שהאפיל על כולם בגובהו. מרקוטיו צעד בבטחה ובמהירות, ואני ניסיתי לשמור על הקצב.

"מה אתה חושב על עצים?" שאל אותי תוך כדי הליכה, מבלי שיביט לאחור.

"הם… יפים?" חיפשתי תשובה.

"אה, אבל הם הרבה יותר מזה!" ענה. הוא טפח בחיבה על אחד הגזעים שבפינת הרחוב. "הם לוחמים. ויותר מזה, בעולם של לוחמת הצמחים, הם המנצחים הגדולים."

הוא קטף עלה ירוק מאחד הענפים הנמוכים, והמשיך להתקדם בצעדים ארוכים. "כמעט כל הצמחים מתקיימים על אור שמש. זהו 'המזון' שלהם – אספקת האנרגיה העיקרית – והם נלחמים עליו בפראות. הם צומחים לגובה רב, ואז פורשים את צמרת העלים הירוקים שלהם, וכך מנכסים את אור השמש לעצמם. מתחת לעצים הגדולים, יכולים להתקיים רק צמחים קטנים שאינם דורשים הרבה אנרגיה. וכך, דור אחר דור, עברו העצים ברירה טבעית – אלו מהם שלא הכילו את ההנחיות הגנטיות שגרמו להם לצמוח לגובה, לא הצליחו לעמוד במירוץ. חבריהם הגבוהים יותר עקפו אותם בסיבוב והותירו אותם הרחק אחורנית. במשך מאות מיליוני שנים, העצים הפכו להיות הדינוזאורים הגדולים של עולם הצמחים, בכוחה של הברירה הטבעית – מוטציה אקראית אחר מוטציה אקראית, תוך שהצאצאים נבררים לאורך מיליוני שנים על מנת שיצליחו לגבוה יותר ויותר."

oak-20761_1920.jpg

ג'ירארדו הגדול – צילום אילוסטרציה

הנהנתי בראשי בשתיקה, אך מרקוטיו לא התבונן אחורנית. מבטו היה ממוקד בג'ירארדו הגדול. הוא עקף בזריזות קבוצה של צעירים צ'יליאנים שהתרכזו יותר בטלפונים החכמים שלהם מברחוב עצמו. ולבסוף, הגענו לעץ העצום, לאותו ענק של העבר. אינני יודע לאיזה מין השתייך, אך הוא נישא מעלינו והתמשך והתמתח לעבר השמים כאילו אין לו סוף. מתחת לענפיו לא יכולנו לראות כלל את השמש. הוא ניצח את כל העצים האחרים, בכך לא היה ספק.

אבל דווקא עכשיו, כשהגענו למחוז חפצו, מרקוטיו לא התבונן כלל בעץ אדיר המימדים, אלא במגרש הבנייה הסמוך.

"הם עומדים לבנות כאן גורד שחקים." אמר בשקט. "הוא יהיה גבוה יותר מג'ירארדו. הם ייצקו יסודות מבטון במקום שורשים, ישדכו קורות פלדה זו לזו כדי ליצור את לשד הבניין, ויוסיפו צינורות וקירות שיתמכו בו – והכל כדי להקים בניין שיאפיל על ג'ירארדו. לא רק בגובה – זו לא תחרות של "מי גדול יותר" – אלא בכך שגורד השחקים יסתיר אותו מהשמש במשך חלק מהיום, וכך יקטע נתח מאספקת האנרגיה שלו. זה לא יהיה גורד השחקים האחרון שיוקם בעיר. בניינים אחרים ימשיכו ויקומו מסביב. ג'ירארדו כבר הפסיד. הוא פשוט לא יודע את זה עדיין. ואתה יודע למה הוא לא יכול לנצח?"

היססתי. "כי הוא רק עץ?"

מרקוטיו הניף ידו בביטול. "עץ, אדם, זה לא משנה. הסיבה האמיתית היא שהברירה הטבעית הביאה לכך שהוא התעצב באופן מסוים. ואז באנו אנו, בני-האדם, והבאנו לעולם את התכנון התבוני. בניינים הם תוצר של תכנון תבוני. מהנדסים מתכננים אותם במדויק כדי לאפשר להם להגיע לגובה של מאות מטרים – הרבה יותר גבוה מכל עץ שהיה קיים אי פעם. תוצרי הברירה הטבעית פשוט אינם מסוגלים להתחרות עם תוצרי התכנון התבוני – לפחות לא בסביבות מבוקרות היטב, כמו בערים. או באופן כללי יותר, בציביליזציה אנושית משגשגת."

הוא נאנח, וטפח בחיבה על גזעו של הדינוזאור שלא היה מודע למטאור המתקרב. "וזה השיעור שלנו להיום."

"מצוין!" אמרתי בחוסר סבלנות. "עכשיו בוא נחזור לקונגרס. היום היום האחרון, ואנחנו אמורים לשמוע על המאבק העתידי בין בני-האדם והבינה המלאכותית. עומד לדבר מומחה גדול למוח האנושי, שיסביר שהמחשבים לא יכולים להחליף את בני-האדם."

"אתה יכול להמשיך לשם בעצמך." אמר בנינוחות. " אני אשב כאן עוד קצת עם ג'ירארדו. מישהו צריך לנחם אותו לקראת העתיד."

היססתי. הוא נראה עצוב.

"אולי אפשר לשדרג את העצים." ניסיתי לעודד אותו, בחצי-הלצה. "אולי צריך לשלב את הברירה הטבעית עם התכנון התבוני – להנדס מחדש את העצים כך שיעשו פוטוסינתזה יעילה יותר, או שיוכלו להתחבר לרשת החשמל המקומית."

"אולי," חייך מרקוטיו. "אולי זו הדרך לעזור לעצים לשמור על מקום משלהם, גם בעולם של תוצרי תכנון תבוני, שיעילים הרבה יותר מהם."

הוא נשען בגבו על ג'ירארדו הגדול, והחליק לתנוחת ישיבה על האדמה. פניו הרצינו.

"אבל," שאל בעגמומיות, "מי יעזור לנו?"


 

אם מעניין אתכם לקרוא עוד על עתיד הבינה המלאכותית והאנושות, ובאופן כללי על הדרך בה הטכנולוגיה תשפיע על החברה, אתם מוזמנים לקרוא את ספרי "השולטים בעתיד" (קישור לרכישה).

כשהבוטים של פייסבוק יוצאים משליטה

כשהבוטים של פייסבוק יוצאים משליטה

אני אוהב את אנטוניו. הוא נהג המונית המועדף עלי כשאני רוצה להגיע במהירות לפגישות חשובות. יש לו בנדנה אדומה שמשתלבת היטב עם השפם השחור המרשים. והנסיעות איתו תמיד מעניינות.

"שמעת שהבוטים עומדים להשמיד את כולנו?" התנפל עלי כשנכנסתי למונית.

"יש שמועות כאלו שמתרוצצות כבר מאה שנים בערך." חייכתי בזמן שהניע את הרכב והתחלנו לנוע קדימה. "שהסוף יגיע מהשתלטות הרובוטים, הבוטים, או בינה מלאכותית באופן כללי. אבל בינתיים, עשה לי טובה וסע במהירות – אני תכף מאחר לפגישה הבאה."

man-2192280.jpg

אנטוניו, צילום אילוסטרציה

"אלו כבר לא שמועות." הדגיש אנטוניו כשהשתלבנו בתנועה בכביש המהיר. "ממש השבוע פייסבוק הודיעו שהם נאלצו לסגור שני בוטים שהחלו להתמרד נגדנו, המציאו שפה חדשה משלהם ודיברו ביניהם בלי שנבין מה הם אומרים. מי יודע מה הם אמרו זה לזה, או כמה הם חכמים? לדעתי, הם מתכננים נגדנו. מזל שפייסבוק עצרה אותם ברגע האחרון."

"כן…" התלבטתי איך לענות. "אבל לא. לא בדיוק. נכון שהייתה הרבה דרמה בתקשורת מסביב לסיפור הזה – היו אתרים שדיווחו שהמהנדסים של פייסבוק נכנסו לפניקה וכיבו את הבוטים, או שתהו האם המצאנו את מפלצת פרנקנשטיין המודרנית. המציאות הרבה פחות דרמטית."

"פחות דרמטית?" הבחנתי בעיניו המצומצמות של אנטוניו ננעצות בי בראי. הרכב החל להאיץ קדימה. "אז אתה אומר שיש עוד מאחורי הקלעים של הסיפור הזה?"

"כן, אבל הקונטקסט הוא זה שחשוב כאן. בסך הכל היה מדובר בשני בוטים – אלגוריתמים שמחקים יכולות שיחה אנושיות. אגב, חזיתי את יכולותיהם המתקדמות של בוטים מהסוג הזה בספרי הקודם, "המדריך לעתיד". בכל מקרה, פייסבוק עורכת ניסויים עם בוטים בתקווה שהם יוכלו לדבר עם בני-אדם ולהציע להם שירותים. כך שבמקום להתקשר לחנות הפרחים, למשל, תוכל ליצור קשר עם הבוט של חנות הפרחים דרך פייסבוק, להגיד לו שאתה רוצה לשלוח זר לאשתך לרגל יום הנישואין, והוא יבין מיד שאתה רוצה זר חגיגי עם ורדים אדומים.

זה העתיד שפייסבוק מנסה לקדם, והיא רוצה לחמש את הבוטים שלה גם ביכולות מיקוח ומציאת פשרות. היחידה לחקר בינה מלאכותית בפייסבוק הצליחה כבר ביוני להקנות לבוטים יכולות שכאלו ברמה גבוהה, שמתחרה בזו של בני-אדם, לפחות עבור מציאת פשרות במקרי בוחן פשוטים, כגון חלוקת כדורים, כובעים וספרים בין המתמקחים באופן שיספק את כולם. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל הייתה בעיה אחת במחקר הזה: כשהחוקרים הורו לבוטים להתמקח זה עם זה, הם גילו שהבוטים יוצאים משליטה."

"ורוצים להרוג את כולנו!" דפק אנטוניו בשתי ידיו על ההגה.

"לא. זה לא מה שאמרתי." התנגדתי. "העניין הוא שמדובר במערכות בינה מלאכותית שמבוססות על רשתות עצבים מלאכותיות. מערכות כאלו לומדות באופן פעיל מכל מה שהן חוות. זה היתרון הגדול שלהן על פני מערכות פשוטות יותר. ככל שהבוטים התווכחו יותר זה עם זה, כך הם למדו טוב יותר איך להעביר את המסר שלהם באופן ברור ופשוט יותר לצד השני. ומכיוון שהחוקרים לא הורו להם לשמור על כללי השפה האנגלית בזמן הדיונים, תוך זמן קצר השיחה בין שני הבוטים הפכה להיות בלתי-מובנת כמעט לחלוטין לבני-האדם שצפו בה. הם התחילו להשתמש בשפת קוד כדי להעביר מסרים זה לזה – שפה שהייתה מובנת רק להם במלואה."

"קוד?!" אנטוניו עקף רכב אחד משמאל, רכב אחד מימין, הכריח שלושה אופנוענים להתפזר לצדדים, וזינק מעל משאית. "עכשיו הרובוטים מתחילים גם לתכנת?!"

"לא, לא!" אמרתי בבהילות. עצמתי את עיניי, אבל זה היה מפחיד עוד יותר. פקחתי אותן שוב. "הם לא תכנתו את עצמם. זה בסדר. אפשר להירגע. הם פשוט מצאו דרך יעילה יותר להעביר מסרים ביניהם. תראה, לנו, בני-האדם, יש דרכים מאד מוגבלות להעביר מסרים. לכל מילה שלנו יש כמה משמעויות – כמו "קוד". אנחנו צריכים את כל המשמעויות האלו בשיחה האנושית, שנועדה להקיף מגוון של נושאים כמו אהבה, חברות, יריבות, פיננסים ועוד. אבל לבוטים היה רק צורך אחד – להגיע להסכמה במשא ומתן זה עם זה. ולכן הם פישטו עוד ועוד את השפה האנושית, עד שהגיעו לבסיס שהיו צריכים, שהעביר את מירב האינפורמציה עם מינימום הסחות דעת. אחד היה אומר "אני יכול אני אני כל דבר אחר" והשני היה מבין מיד את כוונתו ומשיב – "כדורים יש אפס לי לי לי לי לי לי". ככה זה נראה באנגלית –

Bob: I can i i everything else

Alice: balls have zero to me to me to me to me to me to me to me to me to

Bob: you i everything else

Alice: balls have a ball to me to me to me to me to me to me to me to me

אלו פישוטים של שיחה אנושית, אבל פישוטים דומים מתבצעים כל הזמן, למשל ביחידות צבאיות שצריכות לתקשר זו עם זו ביעילות ובקיצור בשדה הקרב."

"שדה הקרב?!" הוא שאג, והמונית רעמה קדימה. ייתכן שייבבתי.

"זה טוב! זה טוב! תחשוב כמה קשה לנו לתקשר אחד עם השני ולהעביר מידע ביעילות זה לזה! למכונות קשה עוד יותר – אם אנחנו רוצים שתכנה א' תעבוד עם תכנה ב', למשל, אנחנו חייבים להתאים כל אחת מהן לעבודה המשותפת, וזה דורש המון כוח תכנות אנושי! אבל אם היינו יכולים לעזור למכונות להמציא שפות משותפות באמצעותן הן יכולות להעביר מסרים זו לזו בקלות – אפילו בלי מעורבות אנושית – זה היה יכול לעזור לחבר את כל המערכות בעולם ולאפשר להן לעבוד בשיתוף פעולה! המזגן החכם, המקרר החכם, הרמזור, המכונית האוטונומית – "

הבנתי את הטעות מאוחר מדי, כשידיו של אנטוניו התהדקו על ההגה עד שאצבעותיו הלבינו. הוא לא אוהב לשמוע על מכוניות אוטונומיות. צפיתי בו שואף אוויר בין שפתיים מכווצות.

"על מכוניות אוטונומיות נדבר בפעם אחרת." סינן לבסוף, וירד למחלף בשלוש-מאות קמ"ש. "בינתיים, כשכל המכונות האלו שלך מדברות בעתיד זו עם זו בשפה שאנחנו לא מבינים, אתה יכול להגיד לי איך אתה מצפה שנשלוט עליהן? שנוודא שהן עושות את מה שאנחנו רוצים?"

"מחשבים באופן כללי עושים את מה שאנחנו אומרים להם לעשות." אמרתי בהכנעה. "אבל אתה צודק בכך שמערכות לומדות עלולות ללמוד גם לפרש את דברינו באופן לא-מדויק, ולהעביר אותם עוד פחות במדויק בשרשרת המכונות. זו בדיוק הסיבה שאנחנו חוקרים את הנושאים האלו עכשיו – כדי למצוא דרכים לעזור למכונות להעביר מסרים אחת לשנייה באופן מדויק יותר, ומצד שני שיישאר עדיין במסגרת הבנתנו האנושית. אבל באמת שלא צריך… לדאוג!"

את המילה האחרונה פלטתי בצעקה כשאנטוניו סטה ימינה בחדות והדמים את הרכב, תוך שהוא מחמיץ במילימטר את ברז הכיבוי הסמוך.

"הגענו ליעד!" הכריז. "במהירות כמו שרצית."

"זה היה קצת מהיר מדי." התנגדתי. "אפשר לקבל איזו הנחה? כמעט חטפתי… התקף… לב…"

המילים גוועו בגרוני לנוכח מבטו היוקד.

"תודה, אנטוניו." נאנחתי. "באמת הגענו מהר ליעד, אבל אולי כדאי שבפעם הבאה נתקשר טוב יותר לגבי מה הכוונות המדויקות שלי. למשל, להגיע ליעד בחיים."

עיניו נצנצו. "דולרים יש אפס לי לי לי." הלעיט. "ואם זה לא טוב לך, אתה יכול לעבור למכוניות האוטונומיות."


כמו תמיד, אם אתם אוהבים לקרוא על בינות מלאכותיות ועל הדרכים השונות בהן ישתלבו בעולמנו, אתם מוזמנים להתעמק ב- "המדריך לעתיד" ו- "השולטים לעתיד" – שניהם בחנויות הספרים.

טרולים רק רוצים ליהנות: על תכונות האופי של טרולים

טרולים רק רוצים ליהנות: על תכונות האופי של טרולים

"תחזירי לי את הסמארטפון!" צעקה הנערה השחרחורת בשולחן בבית הקפה שלידי על אחת משתי חברותיה.

"בבקשה." חייכה אחת מהן והגישה לה את המכשיר. הזועקת המקורית חטפה אותו מידיה, העיפה בו מבט וגנחה ללא-הפתעה, "ביץ'. נעלת לי אותו. עכשיו יקח חמש דקות עד שאוכל להפעיל אותו שוב."

הבלונדינית שבחבורה נאנחה. "היית צריכה לדעת שרייצ'ל תעשה לך את זה." אמרה. "היא כזאת טרולית באוף-ליין."

"אני לא טרולית." מחתה רייצ'ל. "אני לוחמת צדק. אתן רואות תמיד למי אני כותבת: לטפשים שמגיע להם להיענש על השטויות שהם כותבים."

"נשמע כאילו יש לך דווקא פוטנציאל טוב להיות טרולית." הצטרפתי לשיחה, וחייכתי חיוך גדול כשהשלוש הסתובבו לעברי. "וזה מדעי!"

children-1286275_1280.jpg

"סליחה," אמרה רייצ'ל, "מי אתה?"

"זה לא משנה כרגע." אמרתי בהתלהבות. "מה שחשוב זה שתדעו על המחקר החדש על הטרולים שיצא ממש לאחרונה. לא הבובות המטופשות עם השיער הצבעוני, אלא האנשים האלו שמציקים לכולנו באונליין: מדברים לא-יפה, מעליבים בלי סיבה ובאופן כללי מנסים ליצור כמה שיותר רגשות רעים. את מכירה אותם – לא כך, רייצ'ל?"

היא קימטה את מצחה בניסיון ברור להתעלם, אבל אני המשכתי.

"במחקר נסקרו 415 משתמשי אינטרנט, שענו על מגוון של שאלונים פסיכולוגיים. אחד מהם היה שאלון שנועד לבחון עד כמה אתה נוטה להתנהגות טרולית אונליין, באמצעות בדיקה עד כמה המשיבים מסכימים עם הצהרות כגון "למרות שחלק מהאנשים חושבים שההערות או הפוסטים שלי מעליבים, אני חושב שהם מצחיקים". כן כן, יש שאלונים ממשיים כאלו לבחינת פוטנציאל הטרוליות של אנשים! ואז, כשהחוקרים ידעו מי האנשים שנוטים יותר להתנהגות טרולית, הם יכלו לבחון גם איך הם עונים על שאלוני אישיות שמלמדים על תכונות אופי מסוימות – נרקיסיזם, מקיאווליאניזם, אמפתיה, פסיכופתיות ואחרות. ואתן יודעות מה מאפיין את הטרולים?"

"הם דומים לרייצ'ל!" ניחשה הבלונדינית מיד.

"כנראה." הסכמתי. "אבל המחקר גילה שני דברים צפויים והגיוניים, ועוד ממצא אחד שבהתחלה נראה מוזר. קודם כל, הוא הראה שלאנשים עם נטיה גבוהה יותר לפסיכופתיות ולסדיזם, יש סיכוי יותר גבוה להיות גם טרולים. כמובן, זה לא אומר שטרולים הם "פסיכופתים" או "סדיסטים", אלא רק שהם נמצאים גבוה יותר במדרג של התכונות האלו, בהשוואה לבני-אדם אחרים. בממוצע, הם נהנים יותר לראות אחרים סובלים, ופחות אכפת להם מהסבל של אחרים. עד לכאן מה שהיה ברור כבר לכולנו. אבל הנה הממצא המפתיע: מסתבר שלטרולים יש יותר אמפתיה מהממוצע."

"זה לא הגיוני." התנגדה השחרחורת. "אם לרייצ'ל הייתה יותר אמפתיה, היא לא הייתה נועלת לי את הסמארטפון."

"נכון!" הסכימה רייצ'ל. "רגע, לא – "

"ההסבר הוא שיש שני סוגים של אמפתיה." סירבתי להאכיל את הטרולית. "הראשון הוא אמפתיה קוגניטיבית, באמצעותה אנו מסוגלים לזהות ולהבין את רגשותיו של האחר. השני הוא אמפתיה אפקטיבית, שמאפשרת לנו להתנסות ממש ולהפנים את רגשותיהם של אחרים. אם יש לי אמפתיה קוגניטיבית, אני יודע כשכואב למישהו אחר. אם יש לי אמפתיה אפקטיבית, אני סובל ומזיל דמעות ביחד איתו."

"ולטרולים יש אמפתיה קוגניטיבית?" ניחשה הבלונדינית.

"בדיוק." אמרתי. "הטרולים הטבעיים המושלמים ניחנים באמפתיה קוגניטיבית גבוהה מצד אחד, אמפתיה אפקטיבית נמוכה מהצד השני, ונטייה לסדיזם ולפסיכופתיות מהצד השלישי. הם יודעים לזהות, למשל, שנעילת הסמארטפון תוביל למפח נפש גדול מצדך, השחרחורת. אבל הם לא מסוגלים להזדהות עם הרגשות הללו ולשקף אותן כפי שקורה אצל רובנו. הוסיפו לכך את הרצון להכאיב לאחרים, ותקבלו… ובכן, את רייצ'ל. או כפי שאולי נכון יותר לומר – קיוטיגירררל17. אני צודק?"

רייצ'ל נעצה בי מבט המום. שתי האחרות פלטו נשיפות חדות.

"כן." חייכתי עם השפתיים. "אני יודע. את באמת צריכה להקפיד יותר לכסות את העקבות שלך באינטרנט, אחרי שאת מטרילה אנשים בבלוג שלהם. במיוחד אם את גרה באותה עיר ואותה שכונה כמוהם, ואפילו מגיעה לאותו בית קפה כמוהם."

אבל תשומת לבה כבר לא הייתה ממוקדת בי.

"זה לא מה שאתן חושבות." התחננה לחברותיה. "אני לא יודעת מי האיש הזה, אבל – "

"את קיוטיגירררל17?" פלטה השחרחורת. "זאת את שהאכלת אותי את כל הזבל הזה בטוויטר? שאמרה לכל השכבה שאני… איך יכולת? את פשוט פסיכופטית!"

"בעלת נטייה גבוהה יותר לתכונת האופי הידועה בשם פסיכופתיה." תיקנתי את הטעות בהנאה, בזמן שחברותיה קמו ועזבו את השולחן מבלי לזרוק מבט אחורנית לכיוונה. "בכל מקרה רייצ'ל, אני מקווה שלמדת את הלקח."

"איזה לקח?" שאלה במרירות. "לא לרשום את השם המלא שלי באף מקום ברשת? לא להטריל?"

"לא, זה לא הלקח. תטרילי כמה שאת רוצה ואת מי שאת רוצה, חוץ ממני." חייכתי למול עיניה שהחלו להתמלא בדמעות. "אבל תזכרי שתמיד יש טרולים גרועים יותר – ואחד מהם מצא אותך עכשיו."


 

הכותב (זה אני) מצהיר בזאת שסיפור זה לא התרחש באמת, שאינו טרול, שאינו תומך בטרוליות או בטרוליזם מכל סוג שהוא, ובאופן כללי מסתייג מההתנהלות המתוארת בסיפור. 

על תחרויות בין ילדים ובין עצים

על תחרויות בין ילדים ובין עצים

"אתה ניגש לכל העניין לא נכון." אמרה הגננת בקלילות. "אתה חייב להבין שהילד שלך לא בתחרות עם ילדים אחרים."

הנהנתי בפיזור נפש, והמשכתי לצפות בילדי הגן הרכים מטפסים על קירות הטיפוס, קופצים בין חבלים ורשתות ונופלים על המזרונים פעם אחר פעם. אם התחרות הייתה במספר הנפילות הגדול ביותר, הרי שאין ספק – הילד בהחלט לא התחרה עמם. אבל הוא אפילו לא ניסה! הוא פשוט נשאר על האדמה הבטוחה, וצפה בעניין בשאר חבריו מנסים להתאבד על החבלים. מדי פעם גם מחא כפיים לצליל חבטה מהדהדת במיוחד של ראש צעיר במזרון עתיק.

מאד מתסכל. למה, בעצם, הוא לא מוכן להתחרות בכל השאר?

"הילד שלך חכם." ניסתה הגננת להרגיע אותי. "הוא מבין שהסוד לקיום הוא בהרמוניה. הוא כמו עץ. עץ רחב-צמרת, שמקבל את כל שאר חבריו תחת צלו ועוטף אותם בשקט מרגיע – "

"אה!" הבנתי. "את מתכוונת שהוא מתכנן לחנוק אותם!"

היא לקחה צעד לאחור. "לא," אמרה, "כמובן שלא. הוא פשוט רגוע ושלו, כמו עץ ביער הגשם הירוק תמיד, שחי בהרמוניה עם חבריו ואינו מנסה להפגין את עליונותו עליהם – "

"אבל עצים לא עושים את זה." אמרתי. "זו הדרך בה אנו רואים את העצים מכיוון שאנחנו לא מתחרים כמוהם על אותו משאב: על אור השמש. למעשה, עצים הם אחד מהיצורים התחרותיים ביותר שהאבולוציה הפיקה. ועצים ביערות הגשם תחרותיים עוד יותר. את יודעת מה קורה כשעץ גדול ביער הגשם נופל?"

עוד גולגולת רכה פגעה במזרן. הו, להיות צעיר שוב. לא, תודה.

"בשנה האחרונה התפרסם מחקר במגזין המדעי הנחשב Science בדיוק על השאלה הזו. החוקרים עקבו אחרי עצים גדולים ביער הגשם בפנמה – כאלו שחוסמים את כל אור השמש שמגיע מלמעלה, ומנצלים אותו לטובתם הם כדי לשרוד. ואין להם 'חברים'. לכל היותר, יש להם עמיתים – העצים הגדולים האחרים שצמחו לידם והגיעו לגודל דומה. ביחד, העצים הגדולים חוסמים כמעט לגמרי את אור השמש שמגיע לקרקע, וכך הם מונעים מיריבים צעירים לגדול ולהתחרות בהם. כל שאר העצים שמתחת לחופת הצמרת הגבוהה גדלים לאט, אם בכלל, מכיוון שאינם מקבלים מספיק אור שמש כדי להשקיע בגדילה ובצמיחה. זו אינה הרמוניה. אם כבר, זו אוליגרכיה של עצים, שבה קבוצת צמחים קטנה מאד במספר אבל גדולה במימדים השתלטה על מקור האנרגיה החשוב ביותר."

"אבל… העצים הקטנים מרוצים לגדול לאטם, כמו ילדים שמחכים לתורם – " ניסתה הגננת להתנגד.

"אין להם רגשות." הבהרתי. "כי הם עצים. אין להם מערכת עצבים, נשמה, או רגשות. הדבר היחיד שמניע אותם הוא סדרה של תהליכים ביוכימיים שנבררו לאורך האבולוציה כדרך לקדם את העץ האינדיבידואל ואת צאצאיו. אבל בכל מקרה, העצים הקטנים באמת צומחים לאט, או בכלל לא, אבל ברגע שנופל אחד מהעצים הגדולים, אור שמש שוטף את כל האזור שהוא נהג לכסות. ואז, פתאום, כל העצים הקטנים מתחילים לצמוח במהירות. הם לא פועלים בהרמוניה או בשותפות. הם לא נחמדים ולא מתחשבים. הם פותחים במרוץ גדילה קדחתני ושולחים ענפים עטורי-עלים לכל כיוון בניסיון לתפוס את מירב אור השמש לעצמם. ואת יודעת מה קורה כשהצמרות שלהם מתרחבות מספיק כדי לגעת זו בזו?"

"הם מפסיקים לגדול?" הציעה הגננת בתקווה.

"הם מפסיקים להתפשט לצדדים." הסכמתי. "אבל הם ממשיכים לדחוף למעלה – כל הזמן למעלה. הם חייבים לעשות כך, מכיוון שהעצים שמגיעים גבוה יותר יכולים לחסום את אור השמש ל- 'חבריהם' שצמחו ביחד איתם, וכך למנוע מהם להמשיך להתחרות בהם. בסופו של דבר, רק מספר קטן מאד של עצים עצומים תופס את האזור שהיה חשוף לאור השמש. כל השאר, שלא הספיקו לגדול, להתפתח ולהתפשט באותה המהירות, נותרים הרחוק מאחור. עולם העצים הוא עולם של תחרות מהירה וחסרת רחמים שמובילה למנצחים גדולים, לא של שיוויון והרמוניה."

Overtopping.jpg

כך גדלים עצים ביערות הגשם: מתחרים זה בזה ולבסוף מאפילים על המתחרים שנכשלו. כמו כן, האיור מוכיח בעליל שצריך ללמד מדענים לעבוד עם גרפיקאים מקצועיים במקום להסתפק בפאוורפוינט. המקור: קרולין פאריור, כותבת המחקר הראשונה

"אבל ילדים אינם עצים!" מחתה הגננת. "הם לא צמחים! הם צריכים ללמוד לעבוד ביחד, במשותף, לקחת סיכונים ביחד, לפעול זה לצד זה!"

"בדיוק." אמרתי. "אבל את אמרת שהם כמו עצים, אז הייתי חייב להסביר לך שהם לא, כי עצים הם – "

"הסברת כבר. הסברת." הסכימה עמי הגננת במהירות. היא היססה לרגע. "אתה האבא הביולוגי של הילד, נכון?"

"כן." אמרתי. "עד כמה שידוע לי. למה?"

"בלי סיבה." היא נאנחה. "אבל איידע את הצוות להיערך קדימה לעתיד."

הנהנתי בפיזור נפש, תוך כדי התבוננות בצאצא הקטן. לפתע הבנתי שהוא אינו מתבטל סתם כך על המזרן. הוא תצפת על כל היתר מטפסים, נופלים, נחבטים. הוא ישב מול ערימה גדולה של נעליים, ובכל פעם שילד נוסף פגע בקרקע, הוא הוסיף עוד נעל לערימה. הוא ספר את הנופלים!

השבתי מבטי לגננת.

"אולי באמת כדאי שתכיני את הצוות." ייעצתי לה, מתוך הבנה ברורה של הנולד. "נראה לי שהוא באמת הבן הביולוגי שלי."


אם אתם מחבבים את הז'אנר המערבב כתיבה ספרותית-הומוריסטית עם מסרים מדעיים, אני ממליץ לכם להאזין לפודקאסט "הארי פוטר ושיטות הרציונליות", שנכתב ע"י אליעזר יודקובסקי, תורגם ללא מטרות רווח ע"י קהילת הרציונאליות הישראלית, ומוקרא… ובכן, על ידי.

המקור לתמונת השער: Kids and Fitness Gym

הרובוט ש(לא)חשב שהוא יכול: על רובוטים אוטונומיים והצלחות לא-צפויות

הרובוט ש(לא)חשב שהוא יכול: על רובוטים אוטונומיים והצלחות לא-צפויות

אני משתדל לעסוק בבלוג זה בנושאים שברומו של עולם: תרופות לסרטן, בינות מלאכותיות שמשתלטות על העולם, עתיד העבודה וכן הלאה. אלא שמדי פעם מגיע לתשומת לבי סיפור מיוחד כל-כך, שאיני יכול אלא לעצור הכל ולכתוב עליו. כזה הוא סיפורו של הרובוט ש(לא) חשב שהוא יכול.

סיפורנו מתחיל בסוף ינואר 2017, כאשר כלי-טיס בלתי-מאויש  (כטב"ם) שוגר מאריזונה שבארצות הברית במשימת אימונים פשוטה. שמו של הרובוט? צל (Shadow) RQ-7Bv2. נקרא לו בקיצור, צילי. רובוטים מסוגו של צילי משמשים לניטור אחר מטרות צבאיות לרוב, ואינם אמורים להתרחק יותר ממאה ועשרים קילומטרים מהתחנה השולטת בהם. אבל לצילי היו תכניות אחרות: מיד לאחר השיגור התנתק הקשר בינו לבין תחנת השליטה.

shadow uav.jpg

כלי טיס בלתי מאויש מסוג Shadow. המקור לתמונה: משרד ההגנה האמריקני.

כלים פשוטים יותר היו בוודאי מתרסקים כמה דקות לאחר אובדן התקשורת, אך צילי היה מיוחד. כטב"מים מסוג Shadow נהנים מרמה גבוהה של אוטונומיות. או במילים פשוטות, הם מסוגלים להישאר באוויר ולהמשיך למלא את המשימה גם אם הם מאבדים את הקשר עם המפעיל. מסיבה זו אני מרשה לעצמי לקרוא להם רובוטים אוטונומיים. אלא שצילי לא ידע מה המשימה שלו. וכפי שהבינו לפתע בני-האדם שנותרו על הקרקע מתחת לצלו של צילי, אף אחד בעצם לא ידע מה המשימה שלו.

כלי טיס בלתי-מאוישים מתוכנתים להתנהג בצורות שונות כאשר הם מאבדים תקשורת עם הקרקע. חלקם חגים באוויר מעל נקודה מסוימת עד לחידוש הקשר. אחרים מנמיכים רום ומנסים לנחות, או שמנסים לחזור לנקודה ממנה שוגרו במקור. מערכות חירום מופעלות ברגע שהכטב"ם מבין שהוא בודד עתה בשמים. אבל עבור צילי, נראה שהמערכות הללו לא הופעלו. סברה אחרת היא שצילי זכר בשוגג את הקואורדינטות של ביתו הקודם בבסיס צבאי במדינת וושינגטון, וניסה בגבורה לחזור לשם. או שאולי מערכות החירום לא הופעלו כלל, וצילי פשוט המשיך לשייט בשמים, במסעו אל הלא-נודע.

כך או כך, צילי הותיר מאחוריו את החיילים והמהנדסים המתוסכלים, והחל לטוס צפונה. צפונה, צפונה, צפונה, תוך שהוא מתעלם מכל ניסיון לחדש עמו קשר. הוא התרומם באוויר על גבי הרוחות החזקות, ונעזר בהן כדי לשייט מעל ליערות ושמורות אינדיאנים. כל אותו זמן, עקבו אחריו הרשויות באמצעות מערכות רדאר, אך לאחר חמש שעות הגיע צילי להרי הרוקי. הוא לא היה אמור להיות מסוגל לעבור אותם, ואנשי הצבא איבדו את חתימת הרדאר שלו באותה נקודה והניחו שהוא התרסק.

הרי הרוקי. צילי חצה גם אותם. מקור: Blue Planet Biomes

הוא לא התרסק. הוא רק התרומם עוד יותר גבוה, לרום של 4,000 מטרים, והפליג אל מעל ומעבר להרי הרוקי, לגבהים שלא תוכנן עבורם, למרחקים שלא נועד לגמוע. הוא המשיך צפונה, בלתי-נלאה, במסע בן אלף קילומטרים , עד שהתרסק בסמוך לדנוור. עדיין איננו יודעים מה היתה הסיבה להתרסקות, אך קשה להאמין שצילי היה יכול להמשיך עוד זמן רב, מאחר והדלק שלו בוודאי נגמר כבר, או היה קרוב להיגמר, באותו הזמן.

וזהו סיפורו של צילי, הרובוט שלא חשב שהוא יכול – מכיוון שאין לו כלל יכולת חשיבה – אבל שבדרך-לא-דרך גמע מרחקים שלא היה אמור לעבור, בפרק זמן שלא היה אמור לשרוד בשמים, ובניגוד להנחיות שהיה אמור לקבל.

יומם של הרובוטים האוטונומיים

צילי הוא רק חלק מדור חדש של רובוטים – כאלו הנהנים מאוטונומיות מוגבלת, ומסוגלים להוציא לפועל משימה המוגדרת להם, עם מעורבות מינימלית של מפעיל אנושי. הפרשה של צילי משקפת, למעשה, באג במערכת התפעול של הרובוט. לפעמים אנו מגלים באגים בתוכנות בהן אנו משתמשים: הוורד עשוי להיתקע פתאום או להתחיל למחוק אותיות ומילים בעצמו, או שמערכת ההפעלה של המחשב עשויה ליפול ולהפסיק לפעול. אלו באגים מעצבנים, אבל אנו מצפים להם ומבינים שהם כמעט בלתי-נמנעים במערכות מחשוב מורכבות כל-כך.

ובכן, גם לצילי היה באג. ההבדל היחיד הוא שצילי הוא כטב"ם צבאי בשווי של מיליון וחצי דולרים, והבאג גרם לו לחצות בטיסה שלוש מדינות ואת הרי הרוקי. אפשר לומר בצדק רב שהיה לנו מזל שצילי משמש למטרות ניטור בלבד, ולכן אינו חמוש. אבל בן-דודו הפרדטור (Predator) משמש גם הוא למטרות ניטור וריגול, וחמוש – רק ליתר ביטחון – בשני טילי הלפייר (Hellfire) נגד-טנקים ובשישה טילי גריפין (Griffin) אוויר-קרקע.

בן-דודו החביב-פחות של צילי, הפרדטור, יורה טיל הלפייר נגד-טנקים. מקור: Defense Systems

אני חושד שהיינו משועשעים פחות מכל הפרשיה אילו היה אחד מהפרדטורים החמושים תופס את מקומו של צילי ויוצא למסע דומה ברחבי אמריקה, מבלי שנבין לאן הוא טס או מה יכולותיו המדויקות.

הרצון שמאחורי הרובוט

הכתיבה הרגשנית בחלקה הראשון של הרשומה העלתה בוודאי גיחוך על פיותיהם של רובוטיקאים מומחים, ומסיבה טובה. לרובוטים אין רצונות משלהם. אין להם מחשבות או מודעות עצמית. אבל הרובוטים המשוכללים של היום מתחילים לזכות במה שאפשר לקרוא לו בצדק – "דחפים". המתכנתים מטמיעים ברובוטים האוטונומיים את הדחפים להגיב למצבים שונים בדרכים מסוימות שהוגדרו עבורם מראש. מבחינה זו, הרובוטים האוטונומיים מזכירים חרקים, שיכולים להגיב לאותו מצב פעם אחר פעם באותה הדרך בדיוק – גם אם דרך זו הוכחה כהרת אסון עבורם. ואף על פי כן, הם ניחנים בדחף לפעול כך.

חרקים הם יצורים משוכללים למדי, אך גם הם חושפים 'באגים' כאשר הם נתקלים במצבים לא-צפויים. זו הסיבה שיתושים ממשיכים לקבל זרמים חשמליים כשהם עפים אל האור המהפנט שבמלכודת החשמלית, או שזבובים ממשיכים להיכנס למלכודת זבובים מכנית פשוטה, למרות שהם רואים את כל חבריהם לכודים בתוכה. הדחפים הפשוטים המתוכנתים במערכת העצבים שלהם אינם יכולים להתמודד עם הסביבה המודרנית המורכבת החדשה.

ואם החרקים יכולים לחוות באגים כשהם נקלעים לסביבה לא-צפויה, על אחת כמה וכמה הדבר נכון לרובוטים אוטונומיים. סיפורו של צילי ממחיש מה קורה כאשר הרובוט מציית לדחפים שגויים, או כאשר מתרחש כשל במערכת שנועדה 'לדחוף' אותו לחזור הביתה. באגים כאלו הינם בלתי-נמנעים בכל מערכת מורכבת, אך השלכותיהם יכולות להיות הרות-אסון כשמדובר ברובוטים אוטונומיים, ובמיוחד רובוטים חמושים מהסוג שניתן למצוא בשדה הקרב.

אם גם אתכם זה מפחיד…

אם גם אתכם מפחיד תרחיש בו מתגלים באגים לא-צפויים ברובוטים אוטונומיים, ייתכן שתרצו לחתום על המכתב הפתוח ששחרר לפני שנה וחצי המכון לעתיד החיים (The Future of Life Institute), כנגד שימוש בכלי-נשק אוטונומיים בשדה הקרב. לא תהיו לבד בחתימה עליו: יותר מאלף מומחים וחוקרים בתחום הבינה המלאכותית חתמו כבר על המכתב הקורא להטיל איסור על השימוש בכלי נשק אוטונומיים.

האם המכתב יצליח להניא ממשלות מהקניית יכולות אוטונומיות לרובוטים בשדה הקרב? אני בספק. אם לא הצלחנו לעצור את החימוש הגרעיני, קשה להאמין שנוכל לעצור את חימוש הרובוטים. אבל לפחות כשצילי או פרדי הפרדטור ילכו לאיבוד בפעם הבאה, תוכלו לצקצק בלשונותיכם באכזבה ולציין שידעתם שזה יקרה.

בקיצור, תוכלו להיות עתידנים.

המסע הגדול לקזחסטן – קורותיו של עתידן במרכז אסיה

המסע הגדול לקזחסטן – קורותיו של עתידן במרכז אסיה

 

המטוס הקטן התקרב לשדה התעופה הזעיר, המוקף בשדות תבואה ובבתים מטים-לנפול. אחזתי בחוזקה בידיות הכיסא, והרגשתי כל ברקס וכל לחיצה על הגז של הטייס. הסתכלתי למטה, וראיתי את הקרקע מתקרבת אלינו במהירות. משהו היה מוזר במשטח הנחיתה. ניסיתי להתרכז, ואז הבנתי: משטח הנחיתה עשוי ממרצפות. בלטות, בלשון העם. מעולם לא נחתתי על בלטות בעבר, ואני לא יכול לומר שזו חוויה שאשמח לעבור שוב. הגלגלים פגעו בקרקע, והרגשתי כל קפיצה. מישהו שכח להתקין את בולמי הזעזועים במטוס שלנו. כשהמטוס התגלגל סוף-סוף לעצירה מקרטעת כולם מחאו כפיים, ולראשונה הרגשתי שיש למנהג הזה סיבה טובה.

וזו הייתה תחילתו של הביקור שלי בעיר סמיי שבקזחסטן.

הביקור בקזחסטן - שדה התעופה המרוצף

הביקור בקזחסטן – שדה התעופה המרוצף

מהעבר להווה

הכל התחיל לפני שנתיים, כשהוזמנתי להרצות על חדשנות ועתידנות בסדנה של האיחוד האירופי שנערכה בקזחסטן. הסדנה התקיימה באלמטי, שהיא אחת משתי הערים הראשיות במדינה, וכללה נציגים מכל מדינות מרכז אסיה: קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן. במהלך אותה סדנה למדתי עובדה כאובה גדולה אחת על מדינות מרכז אסיה בכלל וקזחסטן בפרט, שמקשה מאד על אזרחיהן להשתלב בעולם המודרני: הם לא יודעים אנגלית.

כשחושבים על העניין, זה לא באמת מפתיע כל-כך. קזחסטן הייתה חלק מברית המועצות במשך חלק גדול מהמאה ה- 20. המדענים הקזחים דיברו בקזחית – שפת אמם – זה עם זה, והשפה באמצעותה תקשרו עם העולם הרחב הייתה רוסית. הרוסית שירתה אותם היטב כאשר רצו לפרסם מאמרים מדעיים בתוך ברית המועצות, או לדבר עם מדענים ממדינות אחרות בשליטת ברית המועצות. אבל כשחומת ברלין נפלה, הם מצאו את עצמם בעולם חדש בו האנגלית היא השפה הבינלאומית והמדעית. ומה הם כבר יכלו לעשות? כל הבכירים – המדענים, הפוליטיקאים, אנשי הממשל – מצאו עצמם נאלצים להסתמך על מתורגמנים כדי לתקשר עם החוץ.

וכך נכנסה האנגלית לבתי-הספר הקזחים.

היום, המצב בקזחסטן מוזר למדי. באופן כללי, אנשים מעל גיל שלושים אינם יודעים אנגלית. ואלו שמתחת לגיל שלושים תלויים בבתי הספר בהם למדו. בתי הספר היקרים, עם מורי האנגלית הטובים ביותר, מפיקים בוגרים ששולטים היטב באנגלית, ברמה דומה לזו של הסטודנטים בישראל. ויתר בתי הספר? ובכן, הם מפיקים בוגרים שמבינים אנגלית בערך כמו החרדי הממוצע בישראל. אם אנגלית תמשיך להיות השפה הבינלאומית, קרוב לוודאי שתוך כמה עשורים יוכלו כבר כל תושבי קזחסטן להבין אנגלית בסיסית, במיוחד מכיוון שעכשיו הועבר שם חוק שמחייב ללמד אנגלית כבר מכיתה א'. אבל נכון להיום, רוב מכריע של הקזחים מתקשים לקחת חלק בתרבות הבינלאומית.

אתם יכולים להבין למה התמלאתי בחששות כשקיבלתי את ההזמנה להתמנות לפרופסור אורח בקזחסטן ולהעביר שם קורס שלם על חקר העתיד. איך ארצה לסטודנטים מתרבות זרה כל-כך – שרובם, אגב, מוסלמים? איך אני יכול להתחבר אליהם ולמחשבות ולרגשות שלהם, כשהם אינם מבינים בכלל את מה שאני אומר, וכל משפט שלי צריך לעבור את מסננת התרגום לרוסית? ואיך אוכל להדריך חשיבה ופעולה בקבוצות, כשהמילים היחידות ברוסית שאני מכיר הן הקללות שהמ"כ שלי בטירונות החדיר בי היטב?

אבל למרות כל הפחדים ידעתי שגם לא אוכל לסרב, כי קזחסטן היא מדינה שחושבת ומוכוונת עתיד. מדובר באחת המדינות שהתפתחו בקצב המהיר ביותר מאז שהשתחררה מעול ברית המועצות, וכל זה בזכות אדם אחד – הנשיא הקזחי נורסולטן אבישולי נזרבייב – והחזון שהוביל בשני העשורים האחרונים.

 

החזון של נזרבייב

אפשר להגיד הרבה על הנשיא נזרבייב. הוא עלה לשלטון בקזחסטן עוד בתקופת ברית המועצות לפני שלושים שנים, ומאז לא ירד. המבקרים מאשימים אותו במעורבות בשחיתויות, בניהול קמפיין בחירות שאינו תואם את הסטנדרטים הבינלאומיים, ובפגיעה בזכויות האדם במדינה. אתם מוזמנים לקרוא בהרחבה בוויקיפדיה על כל הנקודות האלו, אבל לצדן יש לציין גם את הדרך המרשימה בה קידם את כלכלת קזחסטן וניהל את היחסים הבינלאומיים שלה ביד-אומן. וכפי שתיאר דניאל ויט, סגן יו"ר מוסד אירואסיה –

" [הנשיא] נזרבייב הוביל את קזחסטן בזמנים קשים ולתקופת שגשוג וגדילה. הוא הוכיח שהוא מעריך את הבריתות שקשר עם ארצות הברית והמערב, ומחויב להגיע לשלטון דמוקרטי."

שש שנים לאחר שקזחסטן נפרדה סופית מברית המועצות, נזרבייב החליט לגבש חזון ארוך-טווח עבור המדינה הצעירה. הוא התמקד בשנת 2030 לעתיד, והצהיר שעד אותו הזמן קזחסטן תיכנס לרשימת חמישים המדינות המתקדמות ביותר. העולם גיחך מסביב, והקזחים עצמם לא ממש האמינו שזה עומד לקרות. אבל, עשרים שנים לאחר מכן, קזחסטן הצליחה לעמוד בכל האתגרים שהציבה לעצמה. בשנת 2013, הצליחה המדינה להעפיל למקום החמישים באינדקס התחרותיות הגלובלי של הפורום הכלכלי העולמי.

אז מה עושים כשמצליחים להגשים את החזון בטרם-עת? זה ברור: קובעים חזון חדש. וכך הכריז נזרבייב על חזון "קזחסטן 2050", במסגרתו תצליח האומה להשתחל למועדון שלושים המדינות המפותחות מכל בחינה אפשרית: עם אוכלוסיה משכילה ובריאה, תשתיות אנרגיה מגוונות וברות-קיימה, כלכלה ירוקה עם אוויר ומים נקיים, יחסים טובים עם השכנות הקרובות ועם העולם באופן כללי, ואפילו מערכת פוליטית שקופה ונקייה משחיתויות הכפופה לרצון האזרחים.

נשמע מופרך? ובכן, כך נראה גם חזון קזחסטן 2030 בזמנו, והוא מתממש באופן עקבי ומרשים. לא הייתי מזלזל ביכולתם של הקזחים ללכת בעקבות החזון ארוך-הטווח שהציבו לעצמם ולהגיע למטרה. והאמת? אני רואה ככבוד גדול את העובדה שהזמינו אותי להצטרף אליהם במסע להגשמת חזון 2050, וללמד על חקר העתיד באוניברסיטת שאקרים שבסמיי.

 

להיות אורח בקזחסטן

מיד כשנחתתי מהמטוס, קיבלו את פניי המארחים שלי – שני פרופסורים ומארגנת הביקור מטעם האוניברסיטה. התחבקנו, לחצנו ידיים, החלפנו ברכות ונסענו למלון.

זוכרים את בוראט – הסרט שהוציא לקזחסטן שם רע בכל העולם? המגורים בקזחסטן מתוארים שם כחור קטן באדמה. האמת שונה מאד. בתור התחלה, המלון – כמו כמעט כל המסעדות בהן ביקרתי בקזחסטן – מציע אינטרנט אלחוטי חופשי לכל האורחים. אמנם, מסיבות טכניות לא ברורות, הצלחתי להתחבר רק מהסמארטפון שלי ולא מהמחשב הנייד, אבל זה היה תענוג שלא ציפיתי לו. ובינינו, אם יש לך אינטרנט, מה עוד צריך בחיים?

אה, כן. מים חמים. וגם בחזית הזו שמחתי לגלות שבחדר שלי הותקנה מערכת 'אמבטיה אנכית', עם מים חמים בכל שעות היום. באמת שלא צריך הרבה יותר מזה. ולאחר זמן קצר בו התוודעתי לתענוגות האמבטיה בעמידה שלי, ירדתי לאכול ארוחת ערב במלון ולהיחשף למטבח הקזחי המסורתי.

אמבטיה אנכית בקזחסטן - מקלחת עם פתחים למים לכל האורך

אמבטיה אנכית בקזחסטן – מקלחת עם פתחים למים לכל האורך

הפריט הראשון שתפס את עיני בתפריט היה ראש הכבש. בסעודות החגיגיות ביותר בקזחסטן, מקובל עדיין להגיש ראש כבש ולחלק את תכולתו בין האורחים ותושבי הבית. למזלי, כנראה שלא הייתי מספיק חשוב בשביל הכבוד. בתור מי שמתחלחל עדיין כשהדג בצלחת בוהה לו בעיניים, אני באמת לא בטוח איך הייתי מתמודד עם המבט המאשים של הכבש.

הסתפקתי בהזמנת מנת בשר בקר עם ירקות מטוגנים ובלי עיניים מיותרות. זו הייתה מנה שנחשפתי אליה במקומות רבים: ירקות מטוגנים ומוקפצים, עם נתחי בשר קטנים מכל הסוגים – בשר בקר, בשר עוף, בשר כבש. לא באמת משנה. רבים מהמאכלים הקזחים מוטבעים בשמן, והכל טעים. הקזחים כנראה שורפים את כל השומן העודף כשהם מסתובבים בקור המקפיא בחוץ. אני, לעומת זאת, ניסיתי לשמור על המשקל ולהזמין את המנות הרזות יותר, ללא הצלחה מרובה. מצד שני, המנות קטנות מספיק כדי שלא להכביד, ומשאירות אותך עם טעם טוב של עוד.

מנה בשרית מייצגת בקזחסטן. המנות קטנות אך מאד משביעות.

מנה בשרית מייצגת שאכלתי בשדה התעופה באלמטי, קזחסטן. המנות קטנות אך מאד משביעות.

בזמן הארוחה הכינו אותי המארחים לקראת הלימודים בשבוע הקרוב. אוניברסיטת שאקרים היא האוניברסיטה המחוזית, עם שבע פקולטות שונות שכוללות הנדסה וכלכלה, ויותר מחמשת-אלפים סטודנטים שנוהרים מכל קזחסטן כדי לרכוש תואר ראשון במקום. הסטודנטים, כך נאמר לי, שקטים ומנומסים. הם מתייחסים לפרופסורים ביראת כבוד, אינם חולקים על דעותיהם, וקשה לגרום להם לשאול שאלות. בקיצור, הקהל הגרוע ביותר שיכול להיות למרצה ישראלי, או באופן כללי לכל עתידן שמבין שכדי להבין טוב יותר את העתיד אנחנו חייבים לקיים שוק רעיונות פועם ושוקק, במסגרתו יכולים הרעיונות המוצלחים ביותר בנוגע לעתיד לצוף מעלה. היה לי ברור שהשיעורים יהיו חייבים להיות מיוחדים – מדרבנים למחשבה ולדיבור, עם השתתפות פעילה מצד הסטודנטים.

אבל איך עושים את זה, כשאני לא מבין רוסית או קזחית, והם לא מבינים אנגלית?

וכאן ציפתה לי הפתעה נעימה: הסטודנטים שיגיעו להרצאות, מסתבר, יודעים לדבר אנגלית שוטפת. לא אצטרך להתמודד עם קשיי התרגום! הידד!

הארוחה התקדמה במהירות משם. אכלנו, דיברנו, צחקנו, ואז עליתי לחדר כדי לנסות לישון ולהתכונן לשיעורים בתחילת השבוע.

 

הסטודנטים המצוינים שלי

ביום הראשון שלי באוניברסיטה פגשתי את הסטודנטים שנרשמו לקורס: שמונים צעירים וצעירות מבריקים, עם להט בעיניים, רצון עז ללמוד ולקדם את המדינה – וכבוד עצום כלפי "הכוכב האקדמי פרופסור רועי צזנה", כפי שהציגו אותי בפניהם.

איך מלמדים אותם שהדרך היחידה להתכונן לעתיד היא באמצעות הטלת ספק בלתי-פוסקת? איך מסבירים שעליהם להמשיך לשאול שאלות, ולא להסתפק בתשובותיהם של 'אנשים חכמים', פשוט כי אף אחד לא יכול להיות בטוח בעתיד לקרות? ואיך יכול "הכוכב האקדמי" לשכנע אותם שהם צריכים גם להתמרד כנגד הרעיונות שהוא עצמו מספק להם בנוגע לעתיד?

אלו היו המסרים העיקריים שניסיתי להעביר להם בשיעור הראשון. פתחתי בניסיון להוציא את הסטודנטים מאזור הנוחות שלהם, ולגרום להם להבין שהכללים בכיתה הזו שונים. בשונה מהמרצים הקזחים, העומדים בפני הסטודנטים בחליפה מלאה שכוללת ז'קט מרשים, עניבה ונעליים מצוחצחות, אני התערטלתי עד לרמת החולצה הקצרה (אבל מכופתרת, כי בכל זאת, אני כוכב אקדמי וצריך לשמור על פרסטיז'ה). הדגשתי כמה חשוב לי שישאלו שאלות, ושינסו לספק תשובות גם כאשר אינם בטוחים בעצמם – אך יהיו מוכנים לשנות את דעותיהם כאשר יצטברו ראיות או רעיונות חדשים שיפריכו את דעותיהם הקודמות. הדגמתי להם בסיפורים מן העבר עד כמה מזיק הקיבעון המחשבתי בניסיון להתכונן לעתיד, ועל חשיבותו של ה- "איפכא מסתברא" המיתולוגי של המודיעין הישראלי: אדם שכל תפקידו הוא להתנגד לדעה הרווחת ולהציג אלטרנטיבות שאחרים אינן אוהבים לחשוב עליהן. הוריתי להם לפקפק בי, לדרוש ממני הוכחות לדבריי, ולא להאמין לשום דבר שהם שומעים מבעל סמכות.

והם, לאורך כל השיעור הראשון, הקשיבו בשקיקה ובעיניים גדולות, רשמו הכל בחריצות במחברות, והנהנו באדיקות בראשיהם בכל פעם שאמרתי להם שהם צריכים להטיל ספק בהכל.

זו הייתה הנקודה בה הבנתי שאני צריך להגביר את הלחץ, והחלטתי להשתמש בכלים הכבדים ביותר שאני מכיר כדי לגרום להם להטיל ספק בכל מה שהם מכירים. לשם כך השתמשתי במשחק התפקידים של פנלבה.

 

להיות אנושי

את משחק התפקידים של פנלבה המציא לפני כמה עשורים פרופ' סקוט ג' ארמסטרונג, אחד מהמומחים בתחום חקר העתידים, כדרך להדגים את כוחם של משחקי תפקידים בהבנת העתיד. המשחק מתאר אירוע ממשי מהעבר, כאשר ה- FDA – הרשות המפקחת על התרופות והמזון בארצות הברית – זיהתה שתרופה המכונה פנלבה גורמת לתופעות לוואי לא-רצויות. הרשות פנתה לחברת התרופות שייצרה את פנלבה, והבהירה לה שצריך לסלק את התרופה מהשוק. זהו צעד דרמטי, אך מוצדק מכיוון שוועדות רבות של מומחים בלתי-תלויים סקרו את הנתונים והגיעו למסקנה שפנלבה אחראית למותם של עשרים בני-אדם בשנה, ושניתן להחליפה בתרופות דומות ובטוחות יותר שמיוצרות על-ידי חברות אחרות באותה עלות.

הסטודנטים שיחקו את דמויותיהם של מנהלי חברת התרופות המייצרת את פנלבה. הם התחלקו לקבוצות, וכל קבוצה קיבלה דף עם תיאור הפעילות והרקע להחלטת ה- FDA. לאחר שהיה ברור שהם מבינים את המצב, קיבל כל חבר בקבוצה גזיר נייר ובו היה רשום תפקידו בקבוצה: נשיא החברה, המנכ"ל, סגן המנכ"ל, נציג ועד העובדים, בעל מניות בחברה, ועוד. למעשה, הם שיחזרו את ישיבת המנהלים ובעלי המניות של החברה שהתחוללה בעקבות דרישת ה- FDA לעצור את ייצור התרופה. הוריתי להם להיכנס לנעליהן של הדמויות לפי התיאורים שקיבלו, להתדיין במשך חצי-שעה על המצב, ולקבל החלטה בנוגע לדרך הפעולה של החברה: להיענות לדרישה לעצור את ייצור הכדורים, או להמשיך לייצר ולמכור את התרופה ולהיאבק ב- FDA בכל דרך חוקית העומדת לרשותם.

ארמסטרונג השתמש במקור במשחק כדי להראות למנהלים כמה קשה לחזות 'מבחוץ' את ההחלטה שתתקבל במהלך דיונים. כאשר אנו מנסים לחזות איזו החלטה תתקבל בדיון מסוים, אנו מנסים בעיקר להיות רציונלים ולזהות את ההחלטה שתועיל במידה הרבה ביותר לשני הצדדים. אבל בני-אדם אינם יצורים רציונליים, ודיונים בתוך קבוצות אינם מביאים בדרך-כלל להחלטה היעילה ביותר. חברי הקבוצה כפופים להטיות המחשבתיות והחברתיות שלהם, ופעמים רבות מושכים את הדיון לכיוונים שאינם הגיוניים לצופה מבחוץ – אבל נראים ברורים ומובנים למתדיינים עצמם.

אמסטרונג הבין שאפשר להתגבר על חלק מהקושי בחיזוי תוצאות דיונים באמצעות יצירת משחק תפקידים בו המשתתפים נכנסים לנעליהם של המתדיינים ומשחקים את דמויותיהם. הוא בנה את משחק התפקידים של פנלבה כך שישקף את הישיבות הממשיות, וגילה שהחלטות השחקנים תואמות באופן עקבי להחלטותיה הממשיות של חברת התרופות בעבר: בערך 75 אחוזים מהקבוצות בחרו להשאיר את הכדורים בשוק ולהילחם ב- FDA בכל דרך אפשרית. יתר הקבוצות בחרו בדרך הביניים: להשאיר את הכדורים בשוק אך להשקיע פחות בשיווקם. אף אחת מהקבוצות של ארמסטרונג לא בחרה בפיתרון המוסרי ביותר: להפסיק לייצר ולשווק תרופה שהוכחה כמזיקה לבריאות הציבור. גם אני נתקלתי בתוצאות דומות כאשר הרצתי את המשחק בישראל ובארצות הברית, אך לא יכולתי שלא לתהות: מה יהיו התוצאות בקזחסטן?

הסטודנטים התחלקו לקבוצות ופתחו בדיונים ברוסית ובקזחית. לא הבנתי מילה. יכולתי רק לקחת זמנים, ולהודיע להם כשחלפו כל שלושים הדקות. חמישה נציגים, אחד מכל קבוצה, קמו ועמדו מול כל היתר, הציגו את בחירות הקבוצות והסבירו אותן. אני עמדתי בדום מתוח והקשבתי. האם הקזחים – המגיעים מתרבות שונה כל-כך מזו של ארצות הברית – יגיעו למסקנות דומות לאלו של מנהלי חברת התרופות האמריקנית, כאשר ייכנסו לנעליהם?

התשובה, כפי שגיליתי, הייתה חיובית לגמרי. שלוש מהקבוצות בחרו להילחם ב- FDA, והשתיים האחרות החליטו לזרום עם החלטת ה- FDA, אבל להמשיך לייצר את הכדורים כל עוד הם יכולים. הצידוק העיקרי לכך היה שהפסקת ייצור התרופה תפגע בעובדי החברה.

הודיתי לכולם על העבודה הקשה, ואז השתלחתי בהם. חזרתי על מה שאמרו לי, אך בדגש הראוי: הם היו מוכנים להגן על משרותיהם של עובדי החברה, גם במחיר חייהם של עשרים אנשים מדי יום! הם נשאבו לדיונים ולתוך הדמויות שייצגו עד כדי כך ששכחו את התמונה הכללית, שכחו להטיל ספק במה שהדמויות שלהם חושבות לנכון ובחרו לקחת במחי יד את חייהם של אחרים רק כדי להגן על הקליקה הקטנה שלהם.

שתיקה נבוכה השתררה בכתה. הסטודנטים השפילו את עיניהם. זה היה הזמן להחזיר את העניינים לפרופורציות. הסברתי את ההיסטוריה של הניסוי ואת התוצאות במדינות אחרות, וסיכמתי ש- "ברור שגם קזחסטנים הם בני-אדם, ונופלים באותם כשלי חשיבה כמו כולם. עכשיו, בואו ננסה למצוא את הדרכים לעקוף את המגבלה הזו."

וזו הייתה נקודת המפנה. מכאן ואילך, השאלות זרמו מצדם יותר בקלות ואני הייתי מרוצה.

כלומר, עד לשיעור הרביעי בו הם ניסו למצוא את הדרכים המוצלחות ביותר להרוג אותי.

 

להרוג את הכוכב האקדמי

בשיעור הרביעי לימדתי על שיטות חדשניות לפיתוח תרחישים לעתיד, והתעכבתי במיוחד על אנליזה מורפולוגית כללית (אמ"כ, או בלועזית General Morphological Analysis) כדרך לגיבוש תרחישים. הרעיון הבסיסי מאחורי אמ"כ פשוט למדי: אנו יוצרים אוסף גדול של תרחישים באמצעות פירוק העתיד לגורמים רבים, ואז הצלבת הגורמים מחדש זה עם זה בדרכים שונות ומשונות.

כדי להמחיש את הרעיון, אתגרתי את הסטודנטים לחשוב על תרחישים בהם אני מנסה לקטול את הכיתה כולה – שמונים ומשהו סטודנטים. נשמע לוחמני, אני יודע, אבל מכיוון שההתמקדות בשיעור הייתה על עתיד הלוחמה והטרור, הרשיתי לעצמי להתפרע. פירקנו את העתיד האפשרי הזה לשלושה סוגים שונים של מרכיבים –

  • אמצעי ההתקפה בו אשתמש
  • המניעים שלי
  • דרכי ההתגוננות של הסטודנטים.

הסטודנטים החלו להציע מרכיבים שונים מכל סוג. הם עודדו אותי להשתמש באקדחים, ברובים, ברימונים, בחומרי לחימה כימיים ועוד. הם הציעו מניעים למעשה כגון כסף, שנאה, דת, קנאה בשיער השופע שלהם, או אפילו סתם – בשביל הכיף. ואחרון חביב, כאשר שאלתי אותם איך יתגוננו, הם טענו שיתקשרו למשטרה או ינסו להימלט מהחדר. כאשר הבהרתי להם שעד שהמשטרה תגיע הם כבר לא יהיו בין החיים, הם החליטו שהפתרון המוצלח ביותר יהיה להרוג אותי לפני שאהרוג אותם. חכמים, כבר אמרתי?

רשמתי את כל ההצעות על הלוח, שזכה לשם לוח הקטל הגדול, וביחד התחלנו ליצור ולנתח תרחישים שונים לחיסול סיטונאי של סטודנטים קזחים ומרצים ממדינות זרות. אני לא רוצה להתרברב, אבל איכשהו לא נראה לי שהיה להם שיעור כזה בעבר. זו בהחלט הייתה אחת הפעילויות המשעשעות והמעניינות ביותר שהעברתי שם, ואני מקווה שהם עוד ישתמשו בשיטות דומות לפיתוח תרחישים גם כשיצטרכו לנתח את עתיד קזחסטן ולמצוא דרכים להשפיע עליו לטובה.

לוח הקטל הגדול: שיטות ומניעים לקטל סיטוני של סטודנטים קזחים, והצעות להתגוננות מצד הסטודנטים

לוח הקטל הגדול: שיטות ומניעים לקטל סיטוני של סטודנטים קזחים, והצעות להתגוננות מצד הסטודנטים. כמו כן – הדגמה של כתב יד של דוקטור.

 

כל מה שקרה מחוץ לאולם הלימודים

הלוואי שהייתי יכול לספר כאן על כל מה שקרה במהלך חמשת הימים של הקורס, אבל אם הייתי עושה זאת היינו מסיימים עם רשומה באורך עשרת-אלפים מילים. במקום זאת, אשתף רק כמה אנקדוטות קטנות אך מייצגות על חוויותיי כשלא הייתי עסוק בהעברת הקורס מול הסטודנטים.

אלו כוללות, למשל, את –

  • הביקור באנדרטה המרגשת שהוקמה לרגל הפסקת הניסויים הגרעיניים באזור. האנדרטה מציגה אם מגולפת באבן המגוננת על בנה שברחם, שטרם נולד וכבר הוא חשוף לפגעי הסביבה והאנושות.

 

אנדרטה בסמיי, לרגל הפסקת הניסויים הגרעיניים באזור שגרמו לעלייה בשכיחות מקרי סרטן בקרב האוכלוסייה.

אנדרטה בסמיי, לרגל הפסקת הניסויים הגרעיניים באזור שגרמו לעלייה בשכיחות מקרי סרטן בקרב האוכלוסייה.

  • הנהג המוסלמי שנוסע באוטו עם איקונין של קדושים נוצרים. כששאלתי איך זה מתיישב עם האמונה שלו, הוא גיחך ואמר שתוספת הגנה גם מישו לא יכולה להזיק. באופן כללי, קיבלתי תשובה דומה מכמה מוסלמים בקזחסטן: "אנחנו מוסלמים, אבל אנחנו לא קיצונים." ונראה שבאמת יש הרבה מה ללמוד מהם לגבי דו-קיום.
קדושים נוצרים ברכב של נהג מוסלמי

קדושים נוצרים ברכב של נהג מוסלמי

  • הבית בו גר דוסטויבסקי כאשר חי בסמיי שבקזחסטן. קטן, צפוף, עם מיטה צרה אחת בה ישנו הוא ואשתו ביחד. על הדרך למדתי גם ששניים מילדיו של הסופר נפטרו בגיל צעיר – האחד בגיל שלושה חודשים, והשני בגיל שלוש שנים. כאשר נפטרה ילדתו, סוניה, הוא "בכה והתייפח כאשה מוכת יאוש", כדברי אשתו. זו הייתה נקודה שהעליתי גם בהרצאותיי בקזחסטן: במאה ה- 19, תמותת ילדים הייתה תופעה נפוצה. כיום, היא כמעט ואינה קיימת במדינות המפותחות, ואפילו במדינות המתפתחות היא הולכת ומתמעטת. כפי שאמר לאחרונה הנשיא אובמה – איזה מזל יש לנו שאנו חיים דווקא בתקופה הנוכחית בהיסטוריה האנושית! וכמובן, יש לשאול – אלו תופעות נפוצות אחרות שאנו מתייחסים אליהן כמובנות מאליהן, ייעלמו עד סוף המאה?
  • מעבדת הייצור הראשונה בקזחסטן – אחד הפרופסורים הצעירים והמרשימים באוניברסיטה התלהב כל-כך מרעיון מעבדות הייצור, הכוללות מדפסות תלת-ממד ואמצעים אחרים לקידום החדשנות, שהחליט לנסות לפתוח כזו. נתתי לו רשימת קניות בסיסית למעבדה שכזו, ומי יודע? אולי עד הביקור הבא שלי כבר נראה את מדפסת תלת-הממד הראשונה מגיעה לאוניברסיטה.

 

ההרצאה האחרונה

הקורס ארך בקושי חמישה ימים, עם שלוש שעות הרצאה ביום, והנה – הגענו לסוף. הסטודנטים למדו שיטות לחיזוי עתיד, למדו להתמודד עם כשלי החשיבה האינהרנטיים שלהם שצצו בכל ניסיון לנתח את העתיד, והבינו איך ליצור ולנתח תרחישים. על הדרך הם גם למדו על הטכנולוגיות שיעצבו את העתיד: על רכבים ללא-נהג, מכוניות מעופפות, רחפנים שעושים משלוחים, רובוטים ובינות מלאכותיות, מציאות מדומה ורבודה ועוד ועוד. המארחים שלי סיפרו לי שהאוניברסיטה מלאה בדיונים נלהבים גם מחוץ לשעות ההרצאה – כאשר הסטודנטים דוברי האנגלית שיתפו את חבריהם דוברי הרוסית בחומר הנלמד בקורס, והתווכחו בנוגע לדרך בה  ישתלבו כל הטכנולוגיות האלו בקזחסטן עוד בתקופת חייהם. אני לא יודע אם כך באמת היה, או שהם ניסו רק להחמיא לי, אבל כך או כך הרגשתי מרוצה. העובדה שעוד שתי אוניברסיטאות בקזחסטן פנו אלי בבקשה לבוא וללמד אצלן, רק חיזקה אצלי את התחושה שאני עושה משהו טוב. רציתי לקחת חלק במסע של קזחסטן אל העתיד ולתרום את חלקי, והרגשתי שקיבלתי את מבוקשי מעל ומעבר.

אבל עדיין, משהו היה חסר.

ההרצאות שהעברתי לסטודנטים עד אותה נקודה על טכנולוגיות מפציעות ומערערות, הדגישו בעיקר את הצדדים החיוביים של הטכנולוגיות הללו ואת תרומתן לחברה. אלא שהאמת העגומה, כפי שאני מפרט בספרי החדש (שיצא לאור בחודשים הקרובים תחת השם "השולטים בעתיד" בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר), היא שטכנולוגיות הן רק כלים שניתן לעשות בהם שימוש לטוב או לרע. איזה שימוש ייעשה, לפיכך, בטכנולוגיות העתיד?

הצפתי את השאלה הזו בפני הסטודנטים. הסברתי להם שכפי שמתאר גם קווין קלי בספרו "הבלתי נמנע", התפשטות המדיה הדיגיטלית ואמצעי האחסון הדיגיטליים מעודדים ומקדמים ניטור מתמיד, וקשה לראות כיצד נוכל למנוע הקמת חברה בה הממשלה והתעשייה מסוגלות לדעת הכל על האזרחים.  ביחד ניסינו לחשוב מה המשמעות עבור עתיד הממשלות, התעשיות והפרטיות. הבנו במיוחד עד כמה הנושאים הללו חשובים במיוחד בהתייחס לחזון קזחסטן 2050, שאמור להפוך את קזחסטן למדינה דמוקרטית עם ממשלה הכפופה לרצון הציבור. קיוויתי שהסטודנטים יבינו שעליהם מוטלת עכשיו החובה להשתמש בידע שרכשו בקורס כדי לוודא שהטכנולוגיות העתידיות ינוצלו למען העם – ולא כנגדו. וכך הסתיים הקורס הראשון שלי בקזחסטן.

ואז התחילו השאלות. אוי, כמה שאלות. הם רצו לדעת האם לבני-אדם תהיה עבודה בעתיד, וכיצד ייראה עולם בו מדינות טריטוריאליות הופכות למדינות-ענן, והאם נוכל לחיות לנצח ולהעתיק את התודעה שלנו למחשב, ועוד אוסף של שאלות שחשפו את הסקרנות העצומה שלהם לגבי העתיד – סקרנות שרק לובתה וגדלה בעקבות הקורס.

אז אני מרוצה.

תמונה עם סטודנטים ופרופסורים לרגל סוף הקורס. בשורה הקדמית: פרופ' אלכסנדר שאחראי על המחלקה לניהול וליזמות, אני, אנסטסיה שהייתה המתורגמנית והמלווה שלי, ופרופ' אלכסנדר שמנהל את מחלקת ההנדסה. בשורה האחורית: סטודנטים.

תמונה עם סטודנטים ופרופסורים לרגל סוף הקורס. בשורה הקדמית: פרופ' אלכסנדר שאחראי על המחלקה לניהול וליזמות, אני, אנסטסיה שהייתה המתורגמנית והמלווה שלי, ופרופ' אלכסנדר שמנהל את מחלקת ההנדסה. בשורה האחורית: סטודנטים.

 

לאן ממשיכים מכאן?

הביקור בקזחסטן היה תענוג צרוף. נחשפתי לסטודנטים חריפים וסקרנים, לפרופסורים שרוצים לקדם את האוניברסיטה ואת צעירי המדינה, ולאנשי הסגל הבכיר באוניברסיטה שהביעו רצון עז לשיתופי פעולה. אני מקווה להמשיך לבקר בקזחסטן גם בעתיד ולהמשיך עמם במסע למימוש חזון קזחסטן 2050. כרגע, המדינה מזכירה את ישראל של שנות השמונים, ואני מאמין שהיא בכיוון הנכון לשיפור אמיתי ומשמעותי בעשורים הקרובים. הרושם השלילי שעשה "בוראט" כבר מתחיל להתפוגג (מאד, מאד באיטיות), וההצלחות הממשיות של קזחסטן בכלכלה וביחסים הבינלאומיים רק ממשיכות לקדם אותה. או בקיצור – Big success!

 

 

גילוי נאות: הביקור בקזחסטן מומן על-ידי אוניברסיטת שאקרים