הרובוט ש(לא)חשב שהוא יכול: על רובוטים אוטונומיים והצלחות לא-צפויות

הרובוט ש(לא)חשב שהוא יכול: על רובוטים אוטונומיים והצלחות לא-צפויות

אני משתדל לעסוק בבלוג זה בנושאים שברומו של עולם: תרופות לסרטן, בינות מלאכותיות שמשתלטות על העולם, עתיד העבודה וכן הלאה. אלא שמדי פעם מגיע לתשומת לבי סיפור מיוחד כל-כך, שאיני יכול אלא לעצור הכל ולכתוב עליו. כזה הוא סיפורו של הרובוט ש(לא) חשב שהוא יכול.

סיפורנו מתחיל בסוף ינואר 2017, כאשר כלי-טיס בלתי-מאויש  (כטב"ם) שוגר מאריזונה שבארצות הברית במשימת אימונים פשוטה. שמו של הרובוט? צל (Shadow) RQ-7Bv2. נקרא לו בקיצור, צילי. רובוטים מסוגו של צילי משמשים לניטור אחר מטרות צבאיות לרוב, ואינם אמורים להתרחק יותר ממאה ועשרים קילומטרים מהתחנה השולטת בהם. אבל לצילי היו תכניות אחרות: מיד לאחר השיגור התנתק הקשר בינו לבין תחנת השליטה.

shadow uav.jpg

כלי טיס בלתי מאויש מסוג Shadow. המקור לתמונה: משרד ההגנה האמריקני.

כלים פשוטים יותר היו בוודאי מתרסקים כמה דקות לאחר אובדן התקשורת, אך צילי היה מיוחד. כטב"מים מסוג Shadow נהנים מרמה גבוהה של אוטונומיות. או במילים פשוטות, הם מסוגלים להישאר באוויר ולהמשיך למלא את המשימה גם אם הם מאבדים את הקשר עם המפעיל. מסיבה זו אני מרשה לעצמי לקרוא להם רובוטים אוטונומיים. אלא שצילי לא ידע מה המשימה שלו. וכפי שהבינו לפתע בני-האדם שנותרו על הקרקע מתחת לצלו של צילי, אף אחד בעצם לא ידע מה המשימה שלו.

כלי טיס בלתי-מאוישים מתוכנתים להתנהג בצורות שונות כאשר הם מאבדים תקשורת עם הקרקע. חלקם חגים באוויר מעל נקודה מסוימת עד לחידוש הקשר. אחרים מנמיכים רום ומנסים לנחות, או שמנסים לחזור לנקודה ממנה שוגרו במקור. מערכות חירום מופעלות ברגע שהכטב"ם מבין שהוא בודד עתה בשמים. אבל עבור צילי, נראה שהמערכות הללו לא הופעלו. סברה אחרת היא שצילי זכר בשוגג את הקואורדינטות של ביתו הקודם בבסיס צבאי במדינת וושינגטון, וניסה בגבורה לחזור לשם. או שאולי מערכות החירום לא הופעלו כלל, וצילי פשוט המשיך לשייט בשמים, במסעו אל הלא-נודע.

כך או כך, צילי הותיר מאחוריו את החיילים והמהנדסים המתוסכלים, והחל לטוס צפונה. צפונה, צפונה, צפונה, תוך שהוא מתעלם מכל ניסיון לחדש עמו קשר. הוא התרומם באוויר על גבי הרוחות החזקות, ונעזר בהן כדי לשייט מעל ליערות ושמורות אינדיאנים. כל אותו זמן, עקבו אחריו הרשויות באמצעות מערכות רדאר, אך לאחר חמש שעות הגיע צילי להרי הרוקי. הוא לא היה אמור להיות מסוגל לעבור אותם, ואנשי הצבא איבדו את חתימת הרדאר שלו באותה נקודה והניחו שהוא התרסק.

הרי הרוקי. צילי חצה גם אותם. מקור: Blue Planet Biomes

הוא לא התרסק. הוא רק התרומם עוד יותר גבוה, לרום של 4,000 מטרים, והפליג אל מעל ומעבר להרי הרוקי, לגבהים שלא תוכנן עבורם, למרחקים שלא נועד לגמוע. הוא המשיך צפונה, בלתי-נלאה, במסע בן אלף קילומטרים , עד שהתרסק בסמוך לדנוור. עדיין איננו יודעים מה היתה הסיבה להתרסקות, אך קשה להאמין שצילי היה יכול להמשיך עוד זמן רב, מאחר והדלק שלו בוודאי נגמר כבר, או היה קרוב להיגמר, באותו הזמן.

וזהו סיפורו של צילי, הרובוט שלא חשב שהוא יכול – מכיוון שאין לו כלל יכולת חשיבה – אבל שבדרך-לא-דרך גמע מרחקים שלא היה אמור לעבור, בפרק זמן שלא היה אמור לשרוד בשמים, ובניגוד להנחיות שהיה אמור לקבל.

יומם של הרובוטים האוטונומיים

צילי הוא רק חלק מדור חדש של רובוטים – כאלו הנהנים מאוטונומיות מוגבלת, ומסוגלים להוציא לפועל משימה המוגדרת להם, עם מעורבות מינימלית של מפעיל אנושי. הפרשה של צילי משקפת, למעשה, באג במערכת התפעול של הרובוט. לפעמים אנו מגלים באגים בתוכנות בהן אנו משתמשים: הוורד עשוי להיתקע פתאום או להתחיל למחוק אותיות ומילים בעצמו, או שמערכת ההפעלה של המחשב עשויה ליפול ולהפסיק לפעול. אלו באגים מעצבנים, אבל אנו מצפים להם ומבינים שהם כמעט בלתי-נמנעים במערכות מחשוב מורכבות כל-כך.

ובכן, גם לצילי היה באג. ההבדל היחיד הוא שצילי הוא כטב"ם צבאי בשווי של מיליון וחצי דולרים, והבאג גרם לו לחצות בטיסה שלוש מדינות ואת הרי הרוקי. אפשר לומר בצדק רב שהיה לנו מזל שצילי משמש למטרות ניטור בלבד, ולכן אינו חמוש. אבל בן-דודו הפרדטור (Predator) משמש גם הוא למטרות ניטור וריגול, וחמוש – רק ליתר ביטחון – בשני טילי הלפייר (Hellfire) נגד-טנקים ובשישה טילי גריפין (Griffin) אוויר-קרקע.

בן-דודו החביב-פחות של צילי, הפרדטור, יורה טיל הלפייר נגד-טנקים. מקור: Defense Systems

אני חושד שהיינו משועשעים פחות מכל הפרשיה אילו היה אחד מהפרדטורים החמושים תופס את מקומו של צילי ויוצא למסע דומה ברחבי אמריקה, מבלי שנבין לאן הוא טס או מה יכולותיו המדויקות.

הרצון שמאחורי הרובוט

הכתיבה הרגשנית בחלקה הראשון של הרשומה העלתה בוודאי גיחוך על פיותיהם של רובוטיקאים מומחים, ומסיבה טובה. לרובוטים אין רצונות משלהם. אין להם מחשבות או מודעות עצמית. אבל הרובוטים המשוכללים של היום מתחילים לזכות במה שאפשר לקרוא לו בצדק – "דחפים". המתכנתים מטמיעים ברובוטים האוטונומיים את הדחפים להגיב למצבים שונים בדרכים מסוימות שהוגדרו עבורם מראש. מבחינה זו, הרובוטים האוטונומיים מזכירים חרקים, שיכולים להגיב לאותו מצב פעם אחר פעם באותה הדרך בדיוק – גם אם דרך זו הוכחה כהרת אסון עבורם. ואף על פי כן, הם ניחנים בדחף לפעול כך.

חרקים הם יצורים משוכללים למדי, אך גם הם חושפים 'באגים' כאשר הם נתקלים במצבים לא-צפויים. זו הסיבה שיתושים ממשיכים לקבל זרמים חשמליים כשהם עפים אל האור המהפנט שבמלכודת החשמלית, או שזבובים ממשיכים להיכנס למלכודת זבובים מכנית פשוטה, למרות שהם רואים את כל חבריהם לכודים בתוכה. הדחפים הפשוטים המתוכנתים במערכת העצבים שלהם אינם יכולים להתמודד עם הסביבה המודרנית המורכבת החדשה.

ואם החרקים יכולים לחוות באגים כשהם נקלעים לסביבה לא-צפויה, על אחת כמה וכמה הדבר נכון לרובוטים אוטונומיים. סיפורו של צילי ממחיש מה קורה כאשר הרובוט מציית לדחפים שגויים, או כאשר מתרחש כשל במערכת שנועדה 'לדחוף' אותו לחזור הביתה. באגים כאלו הינם בלתי-נמנעים בכל מערכת מורכבת, אך השלכותיהם יכולות להיות הרות-אסון כשמדובר ברובוטים אוטונומיים, ובמיוחד רובוטים חמושים מהסוג שניתן למצוא בשדה הקרב.

אם גם אתכם זה מפחיד…

אם גם אתכם מפחיד תרחיש בו מתגלים באגים לא-צפויים ברובוטים אוטונומיים, ייתכן שתרצו לחתום על המכתב הפתוח ששחרר לפני שנה וחצי המכון לעתיד החיים (The Future of Life Institute), כנגד שימוש בכלי-נשק אוטונומיים בשדה הקרב. לא תהיו לבד בחתימה עליו: יותר מאלף מומחים וחוקרים בתחום הבינה המלאכותית חתמו כבר על המכתב הקורא להטיל איסור על השימוש בכלי נשק אוטונומיים.

האם המכתב יצליח להניא ממשלות מהקניית יכולות אוטונומיות לרובוטים בשדה הקרב? אני בספק. אם לא הצלחנו לעצור את החימוש הגרעיני, קשה להאמין שנוכל לעצור את חימוש הרובוטים. אבל לפחות כשצילי או פרדי הפרדטור ילכו לאיבוד בפעם הבאה, תוכלו לצקצק בלשונותיכם באכזבה ולציין שידעתם שזה יקרה.

בקיצור, תוכלו להיות עתידנים.

המסע הגדול לקזחסטן – קורותיו של עתידן במרכז אסיה

המסע הגדול לקזחסטן – קורותיו של עתידן במרכז אסיה

 

המטוס הקטן התקרב לשדה התעופה הזעיר, המוקף בשדות תבואה ובבתים מטים-לנפול. אחזתי בחוזקה בידיות הכיסא, והרגשתי כל ברקס וכל לחיצה על הגז של הטייס. הסתכלתי למטה, וראיתי את הקרקע מתקרבת אלינו במהירות. משהו היה מוזר במשטח הנחיתה. ניסיתי להתרכז, ואז הבנתי: משטח הנחיתה עשוי ממרצפות. בלטות, בלשון העם. מעולם לא נחתתי על בלטות בעבר, ואני לא יכול לומר שזו חוויה שאשמח לעבור שוב. הגלגלים פגעו בקרקע, והרגשתי כל קפיצה. מישהו שכח להתקין את בולמי הזעזועים במטוס שלנו. כשהמטוס התגלגל סוף-סוף לעצירה מקרטעת כולם מחאו כפיים, ולראשונה הרגשתי שיש למנהג הזה סיבה טובה.

וזו הייתה תחילתו של הביקור שלי בעיר סמיי שבקזחסטן.

הביקור בקזחסטן - שדה התעופה המרוצף

הביקור בקזחסטן – שדה התעופה המרוצף

מהעבר להווה

הכל התחיל לפני שנתיים, כשהוזמנתי להרצות על חדשנות ועתידנות בסדנה של האיחוד האירופי שנערכה בקזחסטן. הסדנה התקיימה באלמטי, שהיא אחת משתי הערים הראשיות במדינה, וכללה נציגים מכל מדינות מרכז אסיה: קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן. במהלך אותה סדנה למדתי עובדה כאובה גדולה אחת על מדינות מרכז אסיה בכלל וקזחסטן בפרט, שמקשה מאד על אזרחיהן להשתלב בעולם המודרני: הם לא יודעים אנגלית.

כשחושבים על העניין, זה לא באמת מפתיע כל-כך. קזחסטן הייתה חלק מברית המועצות במשך חלק גדול מהמאה ה- 20. המדענים הקזחים דיברו בקזחית – שפת אמם – זה עם זה, והשפה באמצעותה תקשרו עם העולם הרחב הייתה רוסית. הרוסית שירתה אותם היטב כאשר רצו לפרסם מאמרים מדעיים בתוך ברית המועצות, או לדבר עם מדענים ממדינות אחרות בשליטת ברית המועצות. אבל כשחומת ברלין נפלה, הם מצאו את עצמם בעולם חדש בו האנגלית היא השפה הבינלאומית והמדעית. ומה הם כבר יכלו לעשות? כל הבכירים – המדענים, הפוליטיקאים, אנשי הממשל – מצאו עצמם נאלצים להסתמך על מתורגמנים כדי לתקשר עם החוץ.

וכך נכנסה האנגלית לבתי-הספר הקזחים.

היום, המצב בקזחסטן מוזר למדי. באופן כללי, אנשים מעל גיל שלושים אינם יודעים אנגלית. ואלו שמתחת לגיל שלושים תלויים בבתי הספר בהם למדו. בתי הספר היקרים, עם מורי האנגלית הטובים ביותר, מפיקים בוגרים ששולטים היטב באנגלית, ברמה דומה לזו של הסטודנטים בישראל. ויתר בתי הספר? ובכן, הם מפיקים בוגרים שמבינים אנגלית בערך כמו החרדי הממוצע בישראל. אם אנגלית תמשיך להיות השפה הבינלאומית, קרוב לוודאי שתוך כמה עשורים יוכלו כבר כל תושבי קזחסטן להבין אנגלית בסיסית, במיוחד מכיוון שעכשיו הועבר שם חוק שמחייב ללמד אנגלית כבר מכיתה א'. אבל נכון להיום, רוב מכריע של הקזחים מתקשים לקחת חלק בתרבות הבינלאומית.

אתם יכולים להבין למה התמלאתי בחששות כשקיבלתי את ההזמנה להתמנות לפרופסור אורח בקזחסטן ולהעביר שם קורס שלם על חקר העתיד. איך ארצה לסטודנטים מתרבות זרה כל-כך – שרובם, אגב, מוסלמים? איך אני יכול להתחבר אליהם ולמחשבות ולרגשות שלהם, כשהם אינם מבינים בכלל את מה שאני אומר, וכל משפט שלי צריך לעבור את מסננת התרגום לרוסית? ואיך אוכל להדריך חשיבה ופעולה בקבוצות, כשהמילים היחידות ברוסית שאני מכיר הן הקללות שהמ"כ שלי בטירונות החדיר בי היטב?

אבל למרות כל הפחדים ידעתי שגם לא אוכל לסרב, כי קזחסטן היא מדינה שחושבת ומוכוונת עתיד. מדובר באחת המדינות שהתפתחו בקצב המהיר ביותר מאז שהשתחררה מעול ברית המועצות, וכל זה בזכות אדם אחד – הנשיא הקזחי נורסולטן אבישולי נזרבייב – והחזון שהוביל בשני העשורים האחרונים.

 

החזון של נזרבייב

אפשר להגיד הרבה על הנשיא נזרבייב. הוא עלה לשלטון בקזחסטן עוד בתקופת ברית המועצות לפני שלושים שנים, ומאז לא ירד. המבקרים מאשימים אותו במעורבות בשחיתויות, בניהול קמפיין בחירות שאינו תואם את הסטנדרטים הבינלאומיים, ובפגיעה בזכויות האדם במדינה. אתם מוזמנים לקרוא בהרחבה בוויקיפדיה על כל הנקודות האלו, אבל לצדן יש לציין גם את הדרך המרשימה בה קידם את כלכלת קזחסטן וניהל את היחסים הבינלאומיים שלה ביד-אומן. וכפי שתיאר דניאל ויט, סגן יו"ר מוסד אירואסיה –

" [הנשיא] נזרבייב הוביל את קזחסטן בזמנים קשים ולתקופת שגשוג וגדילה. הוא הוכיח שהוא מעריך את הבריתות שקשר עם ארצות הברית והמערב, ומחויב להגיע לשלטון דמוקרטי."

שש שנים לאחר שקזחסטן נפרדה סופית מברית המועצות, נזרבייב החליט לגבש חזון ארוך-טווח עבור המדינה הצעירה. הוא התמקד בשנת 2030 לעתיד, והצהיר שעד אותו הזמן קזחסטן תיכנס לרשימת חמישים המדינות המתקדמות ביותר. העולם גיחך מסביב, והקזחים עצמם לא ממש האמינו שזה עומד לקרות. אבל, עשרים שנים לאחר מכן, קזחסטן הצליחה לעמוד בכל האתגרים שהציבה לעצמה. בשנת 2013, הצליחה המדינה להעפיל למקום החמישים באינדקס התחרותיות הגלובלי של הפורום הכלכלי העולמי.

אז מה עושים כשמצליחים להגשים את החזון בטרם-עת? זה ברור: קובעים חזון חדש. וכך הכריז נזרבייב על חזון "קזחסטן 2050", במסגרתו תצליח האומה להשתחל למועדון שלושים המדינות המפותחות מכל בחינה אפשרית: עם אוכלוסיה משכילה ובריאה, תשתיות אנרגיה מגוונות וברות-קיימה, כלכלה ירוקה עם אוויר ומים נקיים, יחסים טובים עם השכנות הקרובות ועם העולם באופן כללי, ואפילו מערכת פוליטית שקופה ונקייה משחיתויות הכפופה לרצון האזרחים.

נשמע מופרך? ובכן, כך נראה גם חזון קזחסטן 2030 בזמנו, והוא מתממש באופן עקבי ומרשים. לא הייתי מזלזל ביכולתם של הקזחים ללכת בעקבות החזון ארוך-הטווח שהציבו לעצמם ולהגיע למטרה. והאמת? אני רואה ככבוד גדול את העובדה שהזמינו אותי להצטרף אליהם במסע להגשמת חזון 2050, וללמד על חקר העתיד באוניברסיטת שאקרים שבסמיי.

 

להיות אורח בקזחסטן

מיד כשנחתתי מהמטוס, קיבלו את פניי המארחים שלי – שני פרופסורים ומארגנת הביקור מטעם האוניברסיטה. התחבקנו, לחצנו ידיים, החלפנו ברכות ונסענו למלון.

זוכרים את בוראט – הסרט שהוציא לקזחסטן שם רע בכל העולם? המגורים בקזחסטן מתוארים שם כחור קטן באדמה. האמת שונה מאד. בתור התחלה, המלון – כמו כמעט כל המסעדות בהן ביקרתי בקזחסטן – מציע אינטרנט אלחוטי חופשי לכל האורחים. אמנם, מסיבות טכניות לא ברורות, הצלחתי להתחבר רק מהסמארטפון שלי ולא מהמחשב הנייד, אבל זה היה תענוג שלא ציפיתי לו. ובינינו, אם יש לך אינטרנט, מה עוד צריך בחיים?

אה, כן. מים חמים. וגם בחזית הזו שמחתי לגלות שבחדר שלי הותקנה מערכת 'אמבטיה אנכית', עם מים חמים בכל שעות היום. באמת שלא צריך הרבה יותר מזה. ולאחר זמן קצר בו התוודעתי לתענוגות האמבטיה בעמידה שלי, ירדתי לאכול ארוחת ערב במלון ולהיחשף למטבח הקזחי המסורתי.

אמבטיה אנכית בקזחסטן - מקלחת עם פתחים למים לכל האורך

אמבטיה אנכית בקזחסטן – מקלחת עם פתחים למים לכל האורך

הפריט הראשון שתפס את עיני בתפריט היה ראש הכבש. בסעודות החגיגיות ביותר בקזחסטן, מקובל עדיין להגיש ראש כבש ולחלק את תכולתו בין האורחים ותושבי הבית. למזלי, כנראה שלא הייתי מספיק חשוב בשביל הכבוד. בתור מי שמתחלחל עדיין כשהדג בצלחת בוהה לו בעיניים, אני באמת לא בטוח איך הייתי מתמודד עם המבט המאשים של הכבש.

הסתפקתי בהזמנת מנת בשר בקר עם ירקות מטוגנים ובלי עיניים מיותרות. זו הייתה מנה שנחשפתי אליה במקומות רבים: ירקות מטוגנים ומוקפצים, עם נתחי בשר קטנים מכל הסוגים – בשר בקר, בשר עוף, בשר כבש. לא באמת משנה. רבים מהמאכלים הקזחים מוטבעים בשמן, והכל טעים. הקזחים כנראה שורפים את כל השומן העודף כשהם מסתובבים בקור המקפיא בחוץ. אני, לעומת זאת, ניסיתי לשמור על המשקל ולהזמין את המנות הרזות יותר, ללא הצלחה מרובה. מצד שני, המנות קטנות מספיק כדי שלא להכביד, ומשאירות אותך עם טעם טוב של עוד.

מנה בשרית מייצגת בקזחסטן. המנות קטנות אך מאד משביעות.

מנה בשרית מייצגת שאכלתי בשדה התעופה באלמטי, קזחסטן. המנות קטנות אך מאד משביעות.

בזמן הארוחה הכינו אותי המארחים לקראת הלימודים בשבוע הקרוב. אוניברסיטת שאקרים היא האוניברסיטה המחוזית, עם שבע פקולטות שונות שכוללות הנדסה וכלכלה, ויותר מחמשת-אלפים סטודנטים שנוהרים מכל קזחסטן כדי לרכוש תואר ראשון במקום. הסטודנטים, כך נאמר לי, שקטים ומנומסים. הם מתייחסים לפרופסורים ביראת כבוד, אינם חולקים על דעותיהם, וקשה לגרום להם לשאול שאלות. בקיצור, הקהל הגרוע ביותר שיכול להיות למרצה ישראלי, או באופן כללי לכל עתידן שמבין שכדי להבין טוב יותר את העתיד אנחנו חייבים לקיים שוק רעיונות פועם ושוקק, במסגרתו יכולים הרעיונות המוצלחים ביותר בנוגע לעתיד לצוף מעלה. היה לי ברור שהשיעורים יהיו חייבים להיות מיוחדים – מדרבנים למחשבה ולדיבור, עם השתתפות פעילה מצד הסטודנטים.

אבל איך עושים את זה, כשאני לא מבין רוסית או קזחית, והם לא מבינים אנגלית?

וכאן ציפתה לי הפתעה נעימה: הסטודנטים שיגיעו להרצאות, מסתבר, יודעים לדבר אנגלית שוטפת. לא אצטרך להתמודד עם קשיי התרגום! הידד!

הארוחה התקדמה במהירות משם. אכלנו, דיברנו, צחקנו, ואז עליתי לחדר כדי לנסות לישון ולהתכונן לשיעורים בתחילת השבוע.

 

הסטודנטים המצוינים שלי

ביום הראשון שלי באוניברסיטה פגשתי את הסטודנטים שנרשמו לקורס: שמונים צעירים וצעירות מבריקים, עם להט בעיניים, רצון עז ללמוד ולקדם את המדינה – וכבוד עצום כלפי "הכוכב האקדמי פרופסור רועי צזנה", כפי שהציגו אותי בפניהם.

איך מלמדים אותם שהדרך היחידה להתכונן לעתיד היא באמצעות הטלת ספק בלתי-פוסקת? איך מסבירים שעליהם להמשיך לשאול שאלות, ולא להסתפק בתשובותיהם של 'אנשים חכמים', פשוט כי אף אחד לא יכול להיות בטוח בעתיד לקרות? ואיך יכול "הכוכב האקדמי" לשכנע אותם שהם צריכים גם להתמרד כנגד הרעיונות שהוא עצמו מספק להם בנוגע לעתיד?

אלו היו המסרים העיקריים שניסיתי להעביר להם בשיעור הראשון. פתחתי בניסיון להוציא את הסטודנטים מאזור הנוחות שלהם, ולגרום להם להבין שהכללים בכיתה הזו שונים. בשונה מהמרצים הקזחים, העומדים בפני הסטודנטים בחליפה מלאה שכוללת ז'קט מרשים, עניבה ונעליים מצוחצחות, אני התערטלתי עד לרמת החולצה הקצרה (אבל מכופתרת, כי בכל זאת, אני כוכב אקדמי וצריך לשמור על פרסטיז'ה). הדגשתי כמה חשוב לי שישאלו שאלות, ושינסו לספק תשובות גם כאשר אינם בטוחים בעצמם – אך יהיו מוכנים לשנות את דעותיהם כאשר יצטברו ראיות או רעיונות חדשים שיפריכו את דעותיהם הקודמות. הדגמתי להם בסיפורים מן העבר עד כמה מזיק הקיבעון המחשבתי בניסיון להתכונן לעתיד, ועל חשיבותו של ה- "איפכא מסתברא" המיתולוגי של המודיעין הישראלי: אדם שכל תפקידו הוא להתנגד לדעה הרווחת ולהציג אלטרנטיבות שאחרים אינן אוהבים לחשוב עליהן. הוריתי להם לפקפק בי, לדרוש ממני הוכחות לדבריי, ולא להאמין לשום דבר שהם שומעים מבעל סמכות.

והם, לאורך כל השיעור הראשון, הקשיבו בשקיקה ובעיניים גדולות, רשמו הכל בחריצות במחברות, והנהנו באדיקות בראשיהם בכל פעם שאמרתי להם שהם צריכים להטיל ספק בהכל.

זו הייתה הנקודה בה הבנתי שאני צריך להגביר את הלחץ, והחלטתי להשתמש בכלים הכבדים ביותר שאני מכיר כדי לגרום להם להטיל ספק בכל מה שהם מכירים. לשם כך השתמשתי במשחק התפקידים של פנלבה.

 

להיות אנושי

את משחק התפקידים של פנלבה המציא לפני כמה עשורים פרופ' סקוט ג' ארמסטרונג, אחד מהמומחים בתחום חקר העתידים, כדרך להדגים את כוחם של משחקי תפקידים בהבנת העתיד. המשחק מתאר אירוע ממשי מהעבר, כאשר ה- FDA – הרשות המפקחת על התרופות והמזון בארצות הברית – זיהתה שתרופה המכונה פנלבה גורמת לתופעות לוואי לא-רצויות. הרשות פנתה לחברת התרופות שייצרה את פנלבה, והבהירה לה שצריך לסלק את התרופה מהשוק. זהו צעד דרמטי, אך מוצדק מכיוון שוועדות רבות של מומחים בלתי-תלויים סקרו את הנתונים והגיעו למסקנה שפנלבה אחראית למותם של עשרים בני-אדם בשנה, ושניתן להחליפה בתרופות דומות ובטוחות יותר שמיוצרות על-ידי חברות אחרות באותה עלות.

הסטודנטים שיחקו את דמויותיהם של מנהלי חברת התרופות המייצרת את פנלבה. הם התחלקו לקבוצות, וכל קבוצה קיבלה דף עם תיאור הפעילות והרקע להחלטת ה- FDA. לאחר שהיה ברור שהם מבינים את המצב, קיבל כל חבר בקבוצה גזיר נייר ובו היה רשום תפקידו בקבוצה: נשיא החברה, המנכ"ל, סגן המנכ"ל, נציג ועד העובדים, בעל מניות בחברה, ועוד. למעשה, הם שיחזרו את ישיבת המנהלים ובעלי המניות של החברה שהתחוללה בעקבות דרישת ה- FDA לעצור את ייצור התרופה. הוריתי להם להיכנס לנעליהן של הדמויות לפי התיאורים שקיבלו, להתדיין במשך חצי-שעה על המצב, ולקבל החלטה בנוגע לדרך הפעולה של החברה: להיענות לדרישה לעצור את ייצור הכדורים, או להמשיך לייצר ולמכור את התרופה ולהיאבק ב- FDA בכל דרך חוקית העומדת לרשותם.

ארמסטרונג השתמש במקור במשחק כדי להראות למנהלים כמה קשה לחזות 'מבחוץ' את ההחלטה שתתקבל במהלך דיונים. כאשר אנו מנסים לחזות איזו החלטה תתקבל בדיון מסוים, אנו מנסים בעיקר להיות רציונלים ולזהות את ההחלטה שתועיל במידה הרבה ביותר לשני הצדדים. אבל בני-אדם אינם יצורים רציונליים, ודיונים בתוך קבוצות אינם מביאים בדרך-כלל להחלטה היעילה ביותר. חברי הקבוצה כפופים להטיות המחשבתיות והחברתיות שלהם, ופעמים רבות מושכים את הדיון לכיוונים שאינם הגיוניים לצופה מבחוץ – אבל נראים ברורים ומובנים למתדיינים עצמם.

אמסטרונג הבין שאפשר להתגבר על חלק מהקושי בחיזוי תוצאות דיונים באמצעות יצירת משחק תפקידים בו המשתתפים נכנסים לנעליהם של המתדיינים ומשחקים את דמויותיהם. הוא בנה את משחק התפקידים של פנלבה כך שישקף את הישיבות הממשיות, וגילה שהחלטות השחקנים תואמות באופן עקבי להחלטותיה הממשיות של חברת התרופות בעבר: בערך 75 אחוזים מהקבוצות בחרו להשאיר את הכדורים בשוק ולהילחם ב- FDA בכל דרך אפשרית. יתר הקבוצות בחרו בדרך הביניים: להשאיר את הכדורים בשוק אך להשקיע פחות בשיווקם. אף אחת מהקבוצות של ארמסטרונג לא בחרה בפיתרון המוסרי ביותר: להפסיק לייצר ולשווק תרופה שהוכחה כמזיקה לבריאות הציבור. גם אני נתקלתי בתוצאות דומות כאשר הרצתי את המשחק בישראל ובארצות הברית, אך לא יכולתי שלא לתהות: מה יהיו התוצאות בקזחסטן?

הסטודנטים התחלקו לקבוצות ופתחו בדיונים ברוסית ובקזחית. לא הבנתי מילה. יכולתי רק לקחת זמנים, ולהודיע להם כשחלפו כל שלושים הדקות. חמישה נציגים, אחד מכל קבוצה, קמו ועמדו מול כל היתר, הציגו את בחירות הקבוצות והסבירו אותן. אני עמדתי בדום מתוח והקשבתי. האם הקזחים – המגיעים מתרבות שונה כל-כך מזו של ארצות הברית – יגיעו למסקנות דומות לאלו של מנהלי חברת התרופות האמריקנית, כאשר ייכנסו לנעליהם?

התשובה, כפי שגיליתי, הייתה חיובית לגמרי. שלוש מהקבוצות בחרו להילחם ב- FDA, והשתיים האחרות החליטו לזרום עם החלטת ה- FDA, אבל להמשיך לייצר את הכדורים כל עוד הם יכולים. הצידוק העיקרי לכך היה שהפסקת ייצור התרופה תפגע בעובדי החברה.

הודיתי לכולם על העבודה הקשה, ואז השתלחתי בהם. חזרתי על מה שאמרו לי, אך בדגש הראוי: הם היו מוכנים להגן על משרותיהם של עובדי החברה, גם במחיר חייהם של עשרים אנשים מדי יום! הם נשאבו לדיונים ולתוך הדמויות שייצגו עד כדי כך ששכחו את התמונה הכללית, שכחו להטיל ספק במה שהדמויות שלהם חושבות לנכון ובחרו לקחת במחי יד את חייהם של אחרים רק כדי להגן על הקליקה הקטנה שלהם.

שתיקה נבוכה השתררה בכתה. הסטודנטים השפילו את עיניהם. זה היה הזמן להחזיר את העניינים לפרופורציות. הסברתי את ההיסטוריה של הניסוי ואת התוצאות במדינות אחרות, וסיכמתי ש- "ברור שגם קזחסטנים הם בני-אדם, ונופלים באותם כשלי חשיבה כמו כולם. עכשיו, בואו ננסה למצוא את הדרכים לעקוף את המגבלה הזו."

וזו הייתה נקודת המפנה. מכאן ואילך, השאלות זרמו מצדם יותר בקלות ואני הייתי מרוצה.

כלומר, עד לשיעור הרביעי בו הם ניסו למצוא את הדרכים המוצלחות ביותר להרוג אותי.

 

להרוג את הכוכב האקדמי

בשיעור הרביעי לימדתי על שיטות חדשניות לפיתוח תרחישים לעתיד, והתעכבתי במיוחד על אנליזה מורפולוגית כללית (אמ"כ, או בלועזית General Morphological Analysis) כדרך לגיבוש תרחישים. הרעיון הבסיסי מאחורי אמ"כ פשוט למדי: אנו יוצרים אוסף גדול של תרחישים באמצעות פירוק העתיד לגורמים רבים, ואז הצלבת הגורמים מחדש זה עם זה בדרכים שונות ומשונות.

כדי להמחיש את הרעיון, אתגרתי את הסטודנטים לחשוב על תרחישים בהם אני מנסה לקטול את הכיתה כולה – שמונים ומשהו סטודנטים. נשמע לוחמני, אני יודע, אבל מכיוון שההתמקדות בשיעור הייתה על עתיד הלוחמה והטרור, הרשיתי לעצמי להתפרע. פירקנו את העתיד האפשרי הזה לשלושה סוגים שונים של מרכיבים –

  • אמצעי ההתקפה בו אשתמש
  • המניעים שלי
  • דרכי ההתגוננות של הסטודנטים.

הסטודנטים החלו להציע מרכיבים שונים מכל סוג. הם עודדו אותי להשתמש באקדחים, ברובים, ברימונים, בחומרי לחימה כימיים ועוד. הם הציעו מניעים למעשה כגון כסף, שנאה, דת, קנאה בשיער השופע שלהם, או אפילו סתם – בשביל הכיף. ואחרון חביב, כאשר שאלתי אותם איך יתגוננו, הם טענו שיתקשרו למשטרה או ינסו להימלט מהחדר. כאשר הבהרתי להם שעד שהמשטרה תגיע הם כבר לא יהיו בין החיים, הם החליטו שהפתרון המוצלח ביותר יהיה להרוג אותי לפני שאהרוג אותם. חכמים, כבר אמרתי?

רשמתי את כל ההצעות על הלוח, שזכה לשם לוח הקטל הגדול, וביחד התחלנו ליצור ולנתח תרחישים שונים לחיסול סיטונאי של סטודנטים קזחים ומרצים ממדינות זרות. אני לא רוצה להתרברב, אבל איכשהו לא נראה לי שהיה להם שיעור כזה בעבר. זו בהחלט הייתה אחת הפעילויות המשעשעות והמעניינות ביותר שהעברתי שם, ואני מקווה שהם עוד ישתמשו בשיטות דומות לפיתוח תרחישים גם כשיצטרכו לנתח את עתיד קזחסטן ולמצוא דרכים להשפיע עליו לטובה.

לוח הקטל הגדול: שיטות ומניעים לקטל סיטוני של סטודנטים קזחים, והצעות להתגוננות מצד הסטודנטים

לוח הקטל הגדול: שיטות ומניעים לקטל סיטוני של סטודנטים קזחים, והצעות להתגוננות מצד הסטודנטים. כמו כן – הדגמה של כתב יד של דוקטור.

 

כל מה שקרה מחוץ לאולם הלימודים

הלוואי שהייתי יכול לספר כאן על כל מה שקרה במהלך חמשת הימים של הקורס, אבל אם הייתי עושה זאת היינו מסיימים עם רשומה באורך עשרת-אלפים מילים. במקום זאת, אשתף רק כמה אנקדוטות קטנות אך מייצגות על חוויותיי כשלא הייתי עסוק בהעברת הקורס מול הסטודנטים.

אלו כוללות, למשל, את –

  • הביקור באנדרטה המרגשת שהוקמה לרגל הפסקת הניסויים הגרעיניים באזור. האנדרטה מציגה אם מגולפת באבן המגוננת על בנה שברחם, שטרם נולד וכבר הוא חשוף לפגעי הסביבה והאנושות.

 

אנדרטה בסמיי, לרגל הפסקת הניסויים הגרעיניים באזור שגרמו לעלייה בשכיחות מקרי סרטן בקרב האוכלוסייה.

אנדרטה בסמיי, לרגל הפסקת הניסויים הגרעיניים באזור שגרמו לעלייה בשכיחות מקרי סרטן בקרב האוכלוסייה.

  • הנהג המוסלמי שנוסע באוטו עם איקונין של קדושים נוצרים. כששאלתי איך זה מתיישב עם האמונה שלו, הוא גיחך ואמר שתוספת הגנה גם מישו לא יכולה להזיק. באופן כללי, קיבלתי תשובה דומה מכמה מוסלמים בקזחסטן: "אנחנו מוסלמים, אבל אנחנו לא קיצונים." ונראה שבאמת יש הרבה מה ללמוד מהם לגבי דו-קיום.
קדושים נוצרים ברכב של נהג מוסלמי

קדושים נוצרים ברכב של נהג מוסלמי

  • הבית בו גר דוסטויבסקי כאשר חי בסמיי שבקזחסטן. קטן, צפוף, עם מיטה צרה אחת בה ישנו הוא ואשתו ביחד. על הדרך למדתי גם ששניים מילדיו של הסופר נפטרו בגיל צעיר – האחד בגיל שלושה חודשים, והשני בגיל שלוש שנים. כאשר נפטרה ילדתו, סוניה, הוא "בכה והתייפח כאשה מוכת יאוש", כדברי אשתו. זו הייתה נקודה שהעליתי גם בהרצאותיי בקזחסטן: במאה ה- 19, תמותת ילדים הייתה תופעה נפוצה. כיום, היא כמעט ואינה קיימת במדינות המפותחות, ואפילו במדינות המתפתחות היא הולכת ומתמעטת. כפי שאמר לאחרונה הנשיא אובמה – איזה מזל יש לנו שאנו חיים דווקא בתקופה הנוכחית בהיסטוריה האנושית! וכמובן, יש לשאול – אלו תופעות נפוצות אחרות שאנו מתייחסים אליהן כמובנות מאליהן, ייעלמו עד סוף המאה?
  • מעבדת הייצור הראשונה בקזחסטן – אחד הפרופסורים הצעירים והמרשימים באוניברסיטה התלהב כל-כך מרעיון מעבדות הייצור, הכוללות מדפסות תלת-ממד ואמצעים אחרים לקידום החדשנות, שהחליט לנסות לפתוח כזו. נתתי לו רשימת קניות בסיסית למעבדה שכזו, ומי יודע? אולי עד הביקור הבא שלי כבר נראה את מדפסת תלת-הממד הראשונה מגיעה לאוניברסיטה.

 

ההרצאה האחרונה

הקורס ארך בקושי חמישה ימים, עם שלוש שעות הרצאה ביום, והנה – הגענו לסוף. הסטודנטים למדו שיטות לחיזוי עתיד, למדו להתמודד עם כשלי החשיבה האינהרנטיים שלהם שצצו בכל ניסיון לנתח את העתיד, והבינו איך ליצור ולנתח תרחישים. על הדרך הם גם למדו על הטכנולוגיות שיעצבו את העתיד: על רכבים ללא-נהג, מכוניות מעופפות, רחפנים שעושים משלוחים, רובוטים ובינות מלאכותיות, מציאות מדומה ורבודה ועוד ועוד. המארחים שלי סיפרו לי שהאוניברסיטה מלאה בדיונים נלהבים גם מחוץ לשעות ההרצאה – כאשר הסטודנטים דוברי האנגלית שיתפו את חבריהם דוברי הרוסית בחומר הנלמד בקורס, והתווכחו בנוגע לדרך בה  ישתלבו כל הטכנולוגיות האלו בקזחסטן עוד בתקופת חייהם. אני לא יודע אם כך באמת היה, או שהם ניסו רק להחמיא לי, אבל כך או כך הרגשתי מרוצה. העובדה שעוד שתי אוניברסיטאות בקזחסטן פנו אלי בבקשה לבוא וללמד אצלן, רק חיזקה אצלי את התחושה שאני עושה משהו טוב. רציתי לקחת חלק במסע של קזחסטן אל העתיד ולתרום את חלקי, והרגשתי שקיבלתי את מבוקשי מעל ומעבר.

אבל עדיין, משהו היה חסר.

ההרצאות שהעברתי לסטודנטים עד אותה נקודה על טכנולוגיות מפציעות ומערערות, הדגישו בעיקר את הצדדים החיוביים של הטכנולוגיות הללו ואת תרומתן לחברה. אלא שהאמת העגומה, כפי שאני מפרט בספרי החדש (שיצא לאור בחודשים הקרובים תחת השם "השולטים בעתיד" בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר), היא שטכנולוגיות הן רק כלים שניתן לעשות בהם שימוש לטוב או לרע. איזה שימוש ייעשה, לפיכך, בטכנולוגיות העתיד?

הצפתי את השאלה הזו בפני הסטודנטים. הסברתי להם שכפי שמתאר גם קווין קלי בספרו "הבלתי נמנע", התפשטות המדיה הדיגיטלית ואמצעי האחסון הדיגיטליים מעודדים ומקדמים ניטור מתמיד, וקשה לראות כיצד נוכל למנוע הקמת חברה בה הממשלה והתעשייה מסוגלות לדעת הכל על האזרחים.  ביחד ניסינו לחשוב מה המשמעות עבור עתיד הממשלות, התעשיות והפרטיות. הבנו במיוחד עד כמה הנושאים הללו חשובים במיוחד בהתייחס לחזון קזחסטן 2050, שאמור להפוך את קזחסטן למדינה דמוקרטית עם ממשלה הכפופה לרצון הציבור. קיוויתי שהסטודנטים יבינו שעליהם מוטלת עכשיו החובה להשתמש בידע שרכשו בקורס כדי לוודא שהטכנולוגיות העתידיות ינוצלו למען העם – ולא כנגדו. וכך הסתיים הקורס הראשון שלי בקזחסטן.

ואז התחילו השאלות. אוי, כמה שאלות. הם רצו לדעת האם לבני-אדם תהיה עבודה בעתיד, וכיצד ייראה עולם בו מדינות טריטוריאליות הופכות למדינות-ענן, והאם נוכל לחיות לנצח ולהעתיק את התודעה שלנו למחשב, ועוד אוסף של שאלות שחשפו את הסקרנות העצומה שלהם לגבי העתיד – סקרנות שרק לובתה וגדלה בעקבות הקורס.

אז אני מרוצה.

תמונה עם סטודנטים ופרופסורים לרגל סוף הקורס. בשורה הקדמית: פרופ' אלכסנדר שאחראי על המחלקה לניהול וליזמות, אני, אנסטסיה שהייתה המתורגמנית והמלווה שלי, ופרופ' אלכסנדר שמנהל את מחלקת ההנדסה. בשורה האחורית: סטודנטים.

תמונה עם סטודנטים ופרופסורים לרגל סוף הקורס. בשורה הקדמית: פרופ' אלכסנדר שאחראי על המחלקה לניהול וליזמות, אני, אנסטסיה שהייתה המתורגמנית והמלווה שלי, ופרופ' אלכסנדר שמנהל את מחלקת ההנדסה. בשורה האחורית: סטודנטים.

 

לאן ממשיכים מכאן?

הביקור בקזחסטן היה תענוג צרוף. נחשפתי לסטודנטים חריפים וסקרנים, לפרופסורים שרוצים לקדם את האוניברסיטה ואת צעירי המדינה, ולאנשי הסגל הבכיר באוניברסיטה שהביעו רצון עז לשיתופי פעולה. אני מקווה להמשיך לבקר בקזחסטן גם בעתיד ולהמשיך עמם במסע למימוש חזון קזחסטן 2050. כרגע, המדינה מזכירה את ישראל של שנות השמונים, ואני מאמין שהיא בכיוון הנכון לשיפור אמיתי ומשמעותי בעשורים הקרובים. הרושם השלילי שעשה "בוראט" כבר מתחיל להתפוגג (מאד, מאד באיטיות), וההצלחות הממשיות של קזחסטן בכלכלה וביחסים הבינלאומיים רק ממשיכות לקדם אותה. או בקיצור – Big success!

 

 

גילוי נאות: הביקור בקזחסטן מומן על-ידי אוניברסיטת שאקרים

על סמארטפונים וחלוקת זיכרון בין זוגות נשואים

על סמארטפונים וחלוקת זיכרון בין זוגות נשואים

"תני לי להבין." אמרתי לאמו של אחד הילדים בגן בעת האיסוף. "את רוצה לתאם פגישה בין ההורים כדי לדרוש מהגן שיאכילו את כולם במזון טבעוני, אורגני ונטול פחמימות?"

היא הנהנה בראשה לאישור.

"זו פגישה שאני חייב להיות בה." החלטתי. "חכי רגע, ואבדוק בסמארטפון מה המספר שלי. אני לא זוכר אותו בעל פה."

היא עיקמה את חוטמה. "אתה באמת צריך להיפטר מהמכשיר הזה." המליצה לי. "אנשים כבר לא יכולים לזכור שום דבר בגללו."

"בשמחה. רק תתגרשי מבעלך קודם," הצעתי. "ואז אפטר מהסמארטפון."

"תסלח לי?" היא נרתעה.

"זה פשוט מאד." הסברתי. "הסמארטפון הוא טכנולוגיה – כלי שמשרת אותנו ומספק לנו עזר לזיכרון. ואפשר בהחלט לטעון שהנישואין הם טכנולוגיה דומה – כלי חברתי שהתפתח כדי לתגבר את הזיכרון שלנו. זה מה שמצאו הפסיכולוג דניאל וגנר ועמיתיו בשנות השמונים, כשהבחינו שזוגות נשואים נוטים לחלק ביניהם את מטלות הזיכרון. הבעל, למשל, היה זוכר את הזמן בו צריך לקחת את החתול לווטרינר, והאשה הייתה זוכרת את מועד יום ההולדת של חותנתה. את זוכרת את יום ההולדת של החותנת שלך, נכון?"

"לא, ואין לי שום כוונה לזכור," אמרה בקרירות. "ואני מאד מבקשת ש – "

"אולי כדאי שתתקשרי יותר עם בעלך." המלצתי לה בדאגה. "וגנר גילה שחלוקת הזיכרון בין בני הזוג מתרחשת באופן טבעי כשהם חיים זה עם זה ומתקשרים ביניהם. במקום לפתוח אנציקלופדיה כדי לענות על שאלה מסוימת, הבעל יכול לשאול את אשתו. זה פשוט כל-כך הרבה יותר קל ומהיר. הוא כינה את התופעה הזו "זיכרון טרנזקטיבי", מכיוון שהיא מתארת מצב בו הבעל והאשה חולקים זכרון משותף בזכות העובדה שהם נגישים כל-כך זה לזו. ביחד, הם חכמים יותר מכל אחד מהם לחוד. ומי יודע? אולי זו אחת הסיבות לכך שמוסד הנישואין חזק כל-כך בתרבות האנושית – הוא שירת אותנו במהלך ההיסטוריה כך שבני-זוג יכלו לקבל בחירות חכמות ומושכלות יותר. למשל, את ובעלך בוודאי התייעצתם ביניכם מה הדרך הטובה ביותר לקחת משכנתא, לא כך?"

"לא היינו צריכים משכנתא." בישרה לי. "ומעבר לזאת, אני חייבת לציין שאני המומה מהדרך בה אתה – "

" – זוכר את כל פריטי המידע האלו?" השלמתי עבורה. "אני יודע, גם אני. כל המידע הזה מופיע בספרו החדש של קלייב תומפסון, חכם יותר משחשבת: איך טכנולוגיה משנה את מוחותינו לטובה, שאני קורא ממש עכשיו. מאד מומלץ, אגב. תרצי שאשאיל לך?"

"לא!" ירתה בחזרה. "מה שאני באמת רוצה הוא – "

" – עוד עצות." חייכתי. "בשמחה! באופן כללי, אם את רוצה להחכים עוד יותר, אני ממליץ לך למצוא שותפים נוספים לנישואין. מחקרים הראו שזכרון טרנזקטיבי עובד מצוין גם בקבוצות גדולות. כשאנשים למדו למשל מטלות מסובכות כמו הרכבת רדיו, ונבחנו עליהן שבוע לאחר מכן, התוצאות היו ברורות: מי שלמד בקבוצה ונבחן בקבוצה, הצליח יותר מאחרים שעבדו לבד. וכך גם סטודנטים שלמדו ביחד: הם השתמשו בזיכרון טרנזקטיבי כדי לחלק ביניהם את מטלות הזיכרון בלי תכנון מוקדם, וכך יכלו לנתח את הבעיות באופן עמוק יותר. כך שאולי כדאי לך למצוא עוד בעלים. או נשים. או מה שתרצי. אנחנו לא שופטים אחרים באמריקה."

"או – " עצרתי לרגע משטף הדיבור, לנוכח פניה המחליפות צבעים, "שאני אשמור על הסמארטפון שלי. מה דעתך?"

היא פתחה את פיה לתשובה, סגרה אותו, הסתובבה על עקביה והסתלקה מהמקום כשהיא גוררת מאחוריה את ילדה.

"שכחת לקחת את המספר שלי!" קראתי אחריה. משלא הגיבה, התכופפתי לילדי הקט.

"יש לי גם הרבה מה לספר לה על מזון אורגני." לחשתי באוזנו. "תשאל בבקשה את הבן שלה מה הטלפון שלהם, תזכור אותו ותגיד לי מחר, בסדר?"

הוא הבטיח שיעשה כן, ואני טפחתי בחיבה על כתפו. זיכרון טרנזקטיבי הוא באמת דבר נפלא.

 

דברים שלמדתי מהזבל: איך ילדינו ימצאו עבודה

דברים שלמדתי מהזבל: איך ילדינו ימצאו עבודה

"עומר, קום מהר, אתה חייב לראות משהו מדהים!" אני מעיר בעדינות את ילדי בן הארבע.

הוא פוקח עיניים ופה ומפהק. "רובוטריקים?" הוא שואל בתקווה.

"בערך!" אני מבטיח לו. "בוא למרפסת ותראה!"

הוא אץ איתי למרפסת. בחוץ, משאית הזבל של פרובידנס מטפלת בפחי האשפה באופן רובוטי לגמרי. ולראיה, הנה התיעוד שצילמתי בעצמי.

הילד בוהה בי. "זה לא רובוטריק." הוא מאשים.

"זה רכב עם זרוע רובוטית שתופסת את פחי האשפה, מניפה אותם באוויר ומרוקנת את התוכן שלהם לתוך המשאית." אני משיב לו. "ואז היא גם מחזירה אותם למקום. וכדאי שתשים לב טוב, ילד, כי כל פרט קטן במה שאתה רואה עכשיו מספק רמזים לעתיד העבודה שלך."

"מה זה עבודה?" הוא שואל.

אני מתעלם. "הנה הנקודות החשובות ביותר. קודם כל, מטלות רוטיניות עוברות אוטומציה. מטלות רוטיניות הן כאלו שחוזרות על עצמן בלי יותר מדי מגוון, והן עוברות עכשיו לידי המכונות. בעצם, הן עוברות לידי המכונות כבר יותר ממאתיים שנים, אבל בעשורים האחרונים אנחנו רואים שהן מסוגלות לבצע נתח הולך וגדל מעבודות השירות. ובעשורים הקרובים נראה גם מטלות שנחשבו בעבר למסובכות, כנהיגה בכבישים, עוברות לרובוטים. אז נסה למצוא בעתיד עבודה שאינה רוטינית – שדורשת גמישות מחשבתית והתמודדות עם אתגרים חדשים מדי יום."

הוא משפשף עיניו, אבל אני עדיין בשוונג.

"שנית, עדיין צריך עובדים… אבל פחות. סופרי מדע בדיוני אוהבים לדבר על עתיד בו אף אחד לא יצטרך לעבוד, והרובוטים ישרתו את כולנו. אולי זה עוד יקרה, אבל בדרך לשם אנחנו עדיין נצטרך עובדים אנושיים שיגשרו בין מערכות עתיקות וחדשות. במקרה שאתה רואה מולך, למשל, הזרוע הרובוטית מחליפה שניים-שלושה פועלים, אבל עדיין יש צורך בנהג משאית הזבל כדי לנווט את הרכב (טכנולוגיה עתיקה) בכבישים וכדי להתמודד עם מצבים לא-צפויים. אפילו כאשר הרכב יהיה אוטונומי לגמרי ולא יזדקק לנהג או למפעיל, נצטרך עדיין מספר קטן של עובדים אנושיים שיוזעקו למקומות בהם אירעה תקלה, או שהבינה המלאכותית זיהתה מצב שהיא אינה מוסמכת להתמודד עמו, כמו פח זבל שמסרב להיפתח. כך שעדיין יהיו עובדים אנושיים, אבל לא רבים כפי שיש היום."

הוא מתחיל לפהק שוב, אבל אני קוטע אותו. "אל תפגין עייפות! וזה מביא אותי לנקודה הבאה: בעתיד, נזדקק לעובדים מעטים – אבל איכותיים. כל עובד יצטרך להיות איכותי במיוחד – עם אחריות גדולה יותר מכפי שהיה בעבר. נהג משאית הזבל המודרנית, למשל, נושא אחריות כבדה על כתפיו: הוא צריך לעצור בדיוק ליד כל פח, להפעיל את הזרוע הרובוטית ולהשגיח שהכל מתנהל כשורה. בעבר, הנהגים היו יכולים להירגע יותר בין כל עצירה, כי הפועלים שרכבו מאחורה היו עושים חלק גדול מהעבודה. הנהג המודרני גם היה צריך ללמוד לתפעל את הרכב החדש עם הזרוע הרובוטית, כך שברור שיש לו גם יכולות למידה והסתגלות לטכנולוגיות החדשות. אלו מיומנויות ותכונות שאתה תצטרך לרכוש. ומתי תצטרך לרכוש אותן?!"

"בעתיד." הוא מדקלם בעייפות את התשובה הנפוצה ביותר בבית.

"בדיוק. ואתה תהיה חייב להשתדרג עם הזמנים – או להישאר מאחור. שים לב לשני הפחים שעל המדרכה. הזרוע הרובוטית מותאמת להרים ולטפל רק באחד מהם, שמגיע במידות הנכונות. הפח השני נשאר מוזנח, לפחות עד שיגיעו הפועלים הפחות-טכנולוגיים כדי לטפל גם בו. במילים אחרות, רק הפח המשודרג מקבל את הטיפול המהיר והאיכותי מצד משאית הזבל. אם אתה לא רוצה להישאר כמו הפח הזה מאחור – אתה צריך להתכונן לעתיד ולהתקדם ביחד עם הזמנים, או שכל יתר המתחרים יעקפו אותך בסיבוב."

הוא מהנהן בעיניים עצומות-למחצה, פוער את פיו לפיהוק נוסף, ואז מציץ בי בחשש. אני מרשה לו להשלים את הפיהוק.

"אבא," הוא שואל, "אני יכול לחזור לישון עכשיו?"

מכונית הזבל כבר נסעה-חלפה לה. אני מביט בו עוד רגע, וחוזר להווה.

"כן," אני מנסה לחייך אליו. "חזור לישון. העתיד יחכה."

אני עוקב אחריו במבטי כשהוא מתקדם בחזרה לחדר השינה, והחיוך נמס משפתותיי. הוא עדיין בן ארבע, וכחלק טבעי במהלך חייו הוא ירכוש את כל המיומנויות שצריך כדי להתמודד עם העתיד לבוא.

עבורו, העתיד יחכה.

איך כלכלת המוניטין תעצב את שוק העבודה

איך כלכלת המוניטין תעצב את שוק העבודה

"תודה על שביקרתם אצלנו!" חייכה הנציגה הצעירה לעברנו ביציאה מהאקוואריום רב-הקומות של בוסטון. "תרצו את התמונה שלכם על רקע הדגים במיכלים? שלושים דולרים בלבד!"

"כן!" הגיב הצאצא בן הארבע מיד. "אני רוצה! אני רוצה!"

עצרתי מלכת. "שלושים דולרים?" שאלתי. "בשביל צילום. שכל אחד יכול לצלם בסמארטפון שלו?"

החיוך לא מש מפניה. "עם הלוגו של האקוואריום, אדוני!"

"אני רוצה!" התחנן הילד. "לגן! לגן! להראות לכולם!"

"אה." הבנתי. רכנתי לעברו ודיברתי ישירות אליו. "אז מה, ילד? אפילו אתה כבר הבנת שבעולם של שפע, צריך לעבור לכלכלת המוניטין?"

המוכרת והילד נעצו בי מבטים מבולבלים.

"מה?" שאלו ביחד.

"זה מאד פשוט." הסברתי לשניהם. "אנחנו נהנים כיום מעולם של שפע לפחות בתחום אחד: תיעוד חווייתי. בזכות הסמארטפונים שבכל יד, אנו מצלמים מדי שתי דקות יותר תמונות מכפי שצולמו לאורך כל המאה ה- 19. אנו יכולים לתעד את כל מה שקורה לנו בקלות, במהירות ובחינם. מה שאומר שהמבקרים באקוואריום שלכם כבר לא צריכים אתכם כדי שתצלמו אותם."

"אבל אנשים עדיין קונים את הצילומים שלנו." התנגדה הצעירה. "בשלושים דולרים!"

"לגן!" הסכים הצאצא.

"נכון, אבל מסיבות שונות מבעבר." אמרתי. "פעם, הם היו קונים את הצילומים כי הם לא היו סוחבים איתם מצלמה כבדה, או שפיתוח הצילומים היה מסורבל מדי וחייב אותם ללכת לחנות, להוציא כסף ולבזבז זמן. אז הם העדיפו לקנות מכם את התמונה. היום, הם קונים אותה מסיבה אחרת: כדי להראות שביקרו אצלכם, עם הלוגו המרשים של האקוואריום, ושהיה להם עוד כסף להוציא. זוהי כלכלת המוניטין. כשהשפע נמצא בכל מקום, אנחנו כבני-אדם מחפשים את המחסור. ובמקרה הזה, כשיש שפע של תיעוד חווייתי, וכשאני יכול לראות ביוטיוב את כל הדגים באקוואריום שלכם, מה שמעניין אותי באמת הוא להראות שהייתי כאן. שחוויתי את החוויה הממשית בגופי, במקום להיחשף אליה באחד האמצעים הזולים יותר. זה מה שאתם מוכרים כאן. בדיוק כמו שאולמות קונצרטים עדיין מוכרים ביוקר את החוויה האישית והפיזית של יצירת המוזיקה, למרות שאני יכול לשמוע את התזמורות הטובות בעולם במחשב שלי בכל מקום. אתם מוכרים מוניטין וחוויה אישית."

הילד ניסה להתנגד, אבל המשכתי לדבר מעל לראשו. "אותו דבר קורה גם בסין. שם השוק פרוץ לגמרי לצריבות פירטיות של תקליטורי מוזיקה, ולמרות זאת האמנים מרוויחים שם היטב. איך זה קורה? כי הם עברו לכלכלת המוניטין והחוויה האישית. הם מבינים מראש שהם יראו מעט מאד כסף, אם בכלל, מהתקליטורים שנמכרים ברובם בשוק השחור. אבל מכיוון שהמוזיקה בסין כל-כך זולה, נחשפים הרבה יותר אנשים לכל תקליטור חדש, והאמנים המצליחים זוכים בקהל מעריצים עצום תוך זמן קצר. המעריצים האלו שומעים את המוזיקה של האמן בחינם, אבל הם רוצים יותר מזה: הם רוצים את החוויה האישית לשמוע ולראות אותו מנגן על במה, ובעלי האמצעים מתוכם רוכשים כרטיסים להופעות של אותו אמן. זוהי, שוב, כלכלת המוניטין והחוויה האישית."

המוכרת נראתה הלומה, אבל הילד עדיין ניסה לפתוח את פיו. התמקדתי בו מיד.

"זו גם הסיבה לכך שיש סיכוי טוב שהעבודה שבה תעסוק בעתיד לא תמלא צורך קיומי של בני-אדם. את זה יעשו הרובוטים."

"מה?" שאל. ניכר היה שלא הקדיש עדיין מחשבה ראויה לשוק העבודה העתידי.

"תראה את המוכרת הזו." הצעתי. "אנחנו לא צריכים אותה ואת הצילומים שלה. אף אחד לא צריך אותם כדי לתעד את החוויה מהאקוואריום. בלי להעליב, כמובן."

"זה בסדר." היא אמרה. "אני יודעת את זה. פשוט רוב האנשים לא אומרים לי את זה בפנים, כי יש להם מיומנויות חברתיות."

"רוב האנשים אינם אקדמאים." הבהרתי. "בכל מקרה, את כאן רק כדי לספק לאנשים הרגשה טובה יותר מכפי שהם היו משיגים אילו היו מצלמים את עצמם בסמארטפון. בעולם הקרב אנו עתידים לחוות תקופה של שפע – שפע במזון, שפע בשירותים מצד רובוטים ומחשבים, ואפילו שפע בחינוך דרך קורסים פתוחים באינטרנט. ולמרות כל זאת, עדיין יהיה צורך בעובדים אנושיים כדי לספק חוויה ייחודית שנובעת מכך שבני-אדם ישרתו בני-אדם אחרים – גם אם הם יעשו את העבודה פחות טוב מהרובוטים. זו הסיבה לכך שגם כשיהיו רכבים אוטונומיים – ללא נהג – בכבישים, עדיין נוכל למצוא נהגי מוניות מקצועיים. הם פשוט ידרשו הרבה כסף על השירותים שלהם, לפחות בהשוואה לעלות הנסיעה ברכב ללא-נהג, ויספקו חוויה ייחודית של שירות מצד בן-אדם. או שאני עדיין אעדיף לרכוש עבור אשתי ליום ההולדת שוקולד יקר בעבודת יד, במקום לקנות בסופרמרקט שוקולד טעים אבל סטנדרטי וזול שיוצר על-ידי מכונות בפס הייצור. אני בעצם משלם יותר על המוניטין שאני צובר בעיני אשתי, ופחות על המוצר הפיזי. ואנשים מוכנים לשלם הרבה כסף כדי לשמוע אותי מרצה, למרות שהם יכולים לקרוא את הספרים שלי וללמוד הכל משם. ושוב, הם משלמים על חוויה אישית ועל מוניטין. הם משלמים על מותרות. וככל שניכנס לעולם של שפע, כך יותר אנשים יהיו מוכנים לשלם על המותרות הללו."

הילד הנהן בחכמה בראשו.

"כן אבא." ליטף את כף ידי. "אתה צודק."

"אני יודע." אמרתי.

"הוא יודע." הסכימה המוכרת.

"עכשיו," אמר, "אני יכול בבקשה את הצילום? כי אתה האבא הכי-הכי טוב וחכם בעולם?"

שילמתי. מה אפשר לומר? הילד באמת שולט בכלכלת המוניטין.