כל מה שרציתם לדעת על הבלוקצ'יין – ולא העזתם לשאול

כל מה שרציתם לדעת על הבלוקצ'יין – ולא העזתם לשאול

המאמר הופיע במקור במגזין הפקולטה למדעי המחשב בטכניון


לפני עשרים שנה כתב איש מדעי המחשב, ניק סזבו, מאמר בשם "פרוטוקולי האלוהים"[1]. במאמר הקצר העלה סזבו רעיון יוצא-דופן: להחדיר את 'אלוהים' – ישות שעליה אין לאיש שליטה – כצד שלישי שעליו ניתן לסמוך בכל החלפת מידע בין שני משתמשים ברשת. ישות זו תקבל את המידע המגיע מכל משתמש, תצליב את הנתונים כדי לקבל תוצאות, ותחזיר תשובות למשתמשים מבלי להסגיר את המידע שהעבירו ל"מכונת האלוהים".

כמובן, קיימות כבר "מכונות אלוהים" מסוג זה ברשת, אך הן נמצאות בשליטת החברות הגדולות: פייפאל, גוגל, פייסבוק, אמזון ואחרות – כולן מספקות לנו מכונות שכאלו. אלא שיש בהן catch: המידע שאנו מעבירים דרך המכונות הווירטואליות הללו מגיע ישירות לחברות שמפעילות אותן. אנו נאלצים לסמוך עליהן עם המידע שלנו. כתוצאה, צומחות חברות אלו בשני העשורים האחרונים בקצב מהיר: הן משתמשות במידע שאנו מעבירים לרשותן כדי לספק למשתמשים שירותים מוצלחים יותר שימשכו אותם אליהן, וחיות על הרווחים המתקבלים מהתיווך בין סוחרים וצרכנים באמצעות התאמת פרסומות.

אנו חיים למעשה בעולם דיגיטלי המנוהל בידי החברות הגדולות: גוגל המהווה מונופול בשוק חיפושי הרשת, פייסבוק (על חברות-הבת שרכשה – אינטסגרם, ווטסאפ ואחרות) המהווה מונופול בשוק הגלישה ברשתות החברתיות, אמזון ועליבאבא. חברות אלו חולשות על נפח עצום של מידע, אך אינן מחויבות לאחריות ציבורית על פי חוק, אלא אחראיות כלפי בעלי המניות שלהן בלבד. ואף על פי כן, הן נהנות כיום מכוח – ומידע על המשתמשים / נתינים – שהיה שמור בעבר למדינות בלבד. אם זה מנחם, גם המדינות נהנות מבעלות על כל המידע הזה, שמועבר להן מחברות האינטרנט הפועלות בשטחה של המדינה.

וכך, האינטרנט אינו חופשי באמת. יש שיאמרו שהוא מעולם לא היה חופשי. מצב זה מוגדר על-ידי פרופ' אהוד שפירא, חוקר מדעי המחשב ממכון ויצמן, כ"פאודליזם דיגיטלי".

אילו היינו באים למובילים הראשונים של האינטרנט – אנשי החזון ושאר הרוח – ומציגים להם את המצב כיום, הם היו מזדעזעים עד עמקי נשמתם. כאשר כתב ג'ון פ. ברלו את "הצהרת העצמאות של מרחב הסייבר" והציג אותו בדאבוס ב-1996, הוא פתח אותו במילות החזון –

"ממשלות העולם התעשייתי, ענקיות תשושות של בשר ופלדה, אני בא ממרחב הסייבר, ביתה החדש של הנפש. בשם העתיד ולמענו, אני עותר בפניכן, ישויות העבר, לעזוב אותנו לנפשותינו. אינכן רצויות בקהלנו. אין לכן ריבונות על התאספויותינו."

ברור כיום שחזונו הנאיבי של ברלו מלפני 21 שנים טרם התממש. אותן "ענקיות תשושות של בשר ופלדה" אינן תשושות כלל. בדיוק להיפך – הן רק הולכות ומתחזקות.

אלא שבימים אלו אנו מתקדמים במהירות ליצירת "פרוטוקולי האלוהים" של סזבו: אלגוריתמים שיריצו המשתמשים עצמם וינתבו מחדש את האינטראקציות ביניהם באופן שקוף, בטוח ויעיל – אך מבלי לשרת את האינטרסים הסמויים של מדינות ותעשיות-ענק ומבלי להסגיר מידע לצדדים בלתי נראים בעסקה. "פרוטוקולי האלוהים" צפויים לשנות את הדרך שבה החברה האנושית מתנהלת – ויכולים לפגוע אנושות במדינות ובחברות הענק, או להגביר את כוחן עוד יותר. המהפכה הזאת החלה כבר לפני תשע שנים – עם מתכנת אלמוני הנודע בכינוי סטושי נקמוטו.

הביטקוין כפורץ הדרך

ד"ר גדי אלכסנדרוביץ', מרצה בפקולטה למדעי המחשב בטכניון, הוא בעל הבלוג המתמטי המומלץ "לא מדויק". בשנת 2011 הוא ניסה לגייס תרומות מקוראי הבלוג כדי לתמוך באירוח האתר. אחד הקוראים הציע לו תרומה יוצאת דופן: חמישה מטבעות ביטקוין. באותו הזמן היו מטבעות אלו שווים רק 36 דולרים, אך מאז הכפיל הביטקוין את ערכו כמה וכמה (וכמה) פעמים, ובתחילת 2018 הגיע שווי כל מטבע לעשרים אלף דולרים בערך. עשו את החשבון בעצמכם, ותגלו שד"ר אלכסנדרוביץ' מסוגל כעת לתמוך באתר שפתח ל-500 השנים הקרובות, ועדיין יהיה לו די עודף להזמין את כל סגל הפקולטה לגלידה על חשבונו.

מדוע הרקיע ערך הביטקוין לשחקים? מה הופך את המטבע לבעל-ערך רב כל כך? ומה גרם למשקיעי ענק ומובילים טכנולוגיים כמארק אנדריסן להכריז כי

"זו פריצת הדרך הגדולה. זה הדבר שחיכינו לו. הוא [סטושי נקמוטו, ממציא הביטקוין] פתר את כל הבעיות. מי שלא יהיה, הוא צריך לקבל את פרס נובל – הוא גאון. זה הדבר! זוהי רשת האמון המבוזרת שהאינטרנט תמיד נזקקה לה…"[2]

ובכן, מיהו אותו סטושי נקמוטו ומהי הטכנולוגיה שהמציא?

סטושי נקמוטו הוא שם העט של מתכנת אלמוני – שזהותו אינה ידועה עד היום – שבשנת 2008 הזמין את המשתתפים בקבוצת דיון אינטרנטית לעיין במאמר שכתב על מערכת מסוג חדש: "מערכת כסף אלקטרוני חדשה… בלי צד שלישי הדורש אמון".

המתכנתים בקבוצה הבינו את משמעות המערכת של נקמוטו, שינסו מותניהם והחלו להקים אותה בכוחות עצמם. נקמוטו סייע להם בעצות ובהדרכה עד לקום המערכת ב-2009, אך שנה אחת לאחר מכן נעלם מזירת ההיסטוריה ועקבותיו אינן ידועות עד היום. נקמוטו נעלם, אך הביטקוין – שמה של אותה מערכת, ושמו של המטבע הנסחר בה – נמצא עמנו עד עצם היום הזה, וכאמור, המטבעות רק עולים בערכם משנה לשנה.

מערכת הביטקוין היא, למעשה, מימוש מבוזר של פרוטוקול אלוהים. היא מאפשרת לאנשים לסחור במטבע דיגיטלי ולהעבירו מארנק דיגיטלי אחד למשנהו. עד להופעת הביטקוין, למטבעות דיגיטליים הייתה נקודת תורפה גדולה: בעולם הדיגיטלי, אין דבר קל מלהעתיק ולשכפל קוד. והרי מטבעות דיגיטליים אינם אלא פיסות קוד – ולפיכך, כל אדם שרצה עוד כמה מטבעות שכאלו, היה יכול פשוט לעשות קופי-פייסט למטבע היחיד שברשותו, וליהנות מעושר בלתי-מוגבל.

חברות אחדות ניסו להתמודד עם אתגר זה באמצעות יצירת מערכות ריכוזיות, שהיו תחת שליטת חברות גדולות והיו נתונות לפיקוח ממשלתי. מערכות אלו הכילו את כל המידע על המטבעות הדיגיטליים, והיו בודקות כל הוראה להעברת תשלום ומוודאות שלא נעשה שימוש כפול באותו המטבע. אלא שבנקים וממשלות היססו מלבטוח בחברות פרטיות או בממשלות אחרות, והבינו שפריצה מוצלחת אחת הייתה מספיקה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לכל המטבעות הדיגיטליים שבאחריותה של אותה מערכת.

לא כך הביטקוין.

נקמוטו תיכנן את המערכת החדשה כך שלא תחייב את המשתמשים לתת אמון בצד שלישי כלשהו. הבסיס למערכת הביטקוין היא טכניקה בשם בלוקצ'יין – שרשרת בלוקים המכילה את כל המידע על כל הטרנסאקציות במערכת מהרגע הראשון להקמתה. כל המשתתפים שותפים באחסון שרשרת הבלוקים, ומריצים אלגוריתמים שנועדו לעבור על הבלוקים ולהשוות בין המידע הקיים אצל כל משתמש, במטרה לזהות אי-סדירויות וניסיונות לרמאות. אם קיימות אי-סדירויות שכאלו, מתייחסים האלגוריתמים למידע הקיים אצל רוב המשתמשים כבעל הסיכוי הגדול ביותר להיות נכון, ומתקנים את אי-הסדירויות בהתאם.

משמעות המנגנון הזה היא שלא ניתן לרמות את מערכת הביטקוין מבלי לפרוץ ראשית לחלק גדול – יותר מחמישים אחוזים – מהמחשבים המריצים את מערכת הביטקוין. פרוטוקול האלוהים מוודא שזה המצב, וכדי שאנשים ימשיכו להריץ אותו, הוא מתגמל את המשתתפים – המכונים "כורים" (miners) – במטבעות ביטקוין חדשים המונפקים עבורם כפרס על ההשתתפות. פרוטוקול האלוהים מדרבן, בעצם, את המשתמשים להמשיך להריץ אותו, וכך אמינות המערכת נשמרת.

נחזור לשאלה המקורית: מדוע גדל ערכו של הביטקוין כל כך מאז פריצתו לתודעת הציבור? התשובה כפולה. מצד אחד, הביטקוין שימש להעברת כספים מתחת לאפן של הממשלות, וככזה היה חשוב במיוחד עבור הפשע המאורגן. אך התשובה המורכבת יותר היא שלראשונה בהיסטוריה האנושית נוצר מטבע שאפשר לסמוך עליו ללא תלות בגורם ריכוזי אחד. הביטקוין אינו נמצא תחת שליטת ממשלה או חברה כלשהי. אין מדינה שיכולה להדפיס עוד מיליוני מטבעות ביטקוין חדשים בשל גחמות וחמדנות קצרות-רואי. מערכת הביטקוין מבוססת על פרוטוקול שקוף ופשוט שדרכי פעולתו ברורות לכל, וכל עוד אנשים סבורים שיש למטבע הביטקוין ערך, הם ימשיכו לכרות אותו – ובכך יאששו את ערכו ואת בטיחותו. זוהי לולאה שמנציחה את עצמה, ומשמעותה שהביטקוין עשוי להיות המטבע היציב ביותר בעולם בטווח הארוך.

אבל הוא רחוק מלהיות מושלם.

מערכת הביטקוין היא רק ההדגמה הראשונית – אב-טיפוס גס – ליכולותיה של מערכת המבוססת על טכנולוגיות בלוקצ'יין. וכמו כל אב-טיפוס, הוא דורש שיפורים ושיפוצים רבים לפני שיוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלו. אבל הפוטנציאל הוא זה שחשוב: היכולת ליצור "מכונת אלוהים" שתפקח ותעשה סדר ביחסים בין בני-אדם, מבלי שתהיה מאחוריה מדינה, חברה תעשייתית או אפילו מריץ בודד.

ורבים, כבר היום, מבינים את הפוטנציאל של הטכנולוגיה לשנות את העולם.

 

אתראום והמחשב העולמי

עוד מנעוריו נודע ויטליק בוטרין כילד פלא. הוריו, שהיגרו מרוסיה לקנדה, שמו לב כי הוא נמשך למתמטיקה, תכנות וכלכלה ומסוגל לבצע חישובים מתמטיים מורכבים במהירות הבזק, מבלי להעלותם על הנייר. הם העבירו אותו לכיתת מחוננים בבית ספר פרטי, וההשקעה הניבה פירות במהירות: בוטרין הצעיר פרח ושיגשג, ובשנת 2011 – כשהוא בן 17 בלבד – נחשף לראשונה לביטקוין ונדבק בחיידק. הוא פתח את מגזין הביטקוין (Bitcoin Magazine) והיה הכותב המוביל בו. ואז, בגיל 19, הוא יצא למסע של שישה חודשים מסביב לעולם. לא כדי להעפיל על הרים או לרכוב על אלפקות דווקא, אלא כדי לפגוש מפתחים ומתכנתים בתחום הביטקוין ולשתף אותם בחזונו לעתיד מבוזר יותר. בסוף המסע חזר בוטרין לטורונטו, ושם כתב את המסמך המכונן של רשת בלוקצ'יין חדשה, ששמה אתראום[3].

את אתראום מגדיר בוטרין כך: "הרעיון הוא שקיים מחשב קסום בענן… וכל אחד יכול להריץ עליו תוכנות והתוכנות האלו יכולות לדבר זו עם זו". ולא זו בלבד, אלא שהתוכנות שעל גבי רשת האתראום יפעלו "בדיוק כפי שתוכנתו, ומבלי סיכוי לרמאות, צנזורה, או הפרעה של צד שלישי" (כפי שמופיע באתר הרשמי של אתראום).

אפשר להרים גבה לנוכח המושגים המיסטיים בתחום – ממכונות אלוהים למחשבים קסומים בענן – אך הרעיון שמאחורי אתראום מקביל לרעיון שבבסיס הביטקוין: בעלי מחשבים בכל העולם מריצים את התוכנה של אתראום לכריית מטבעות וירטואליים (אתר – Ether), ובכך תורמים ממשאבי החישוב שלהם להפעלת תוכנות בענן.

רעיון המחשב העולמי זוכה להתלהבות עולמית. פרופ' רועי פרידמן מהפקולטה למדעי המחשב בטכניון, מסביר כי מדובר במכונת מצבים משוכפלת ומבוזרת

"…שמאפשרת לכתוב חוזים חכמים בקלות. החוזים האלו מגדירים איך כסף וירטואלי עובר בין חשבונות שונים. אפשר להגדיר תוכניות חיסכון, הגרלות – כשהרבה אנשים מעבירים לחוזה החכם כסף ואז יש חלוקה מחדש, עם עמלה למי שכתב את החוזה החכם – ועוד. ואם חוזה חכם כזה מורץ על התשתית של אתראום, הוא עוקף את כל המערכת הבנקאית".

אפילו אם חוזים חכמים מסוג זה נשארים רק בתחום הפיננסים, הם יכולים להוביל לשינוי דרמטי בכלכלה העולמית באמצעות ייתור חלק גדול מהמטלות שנמצאות כיום בשליטת בנקים, ממשלות וחברות ביטוח. אבל אין שום סיבה שהשינוי ייוותר במסגרות אלו. חוזים חכמים מתקדמים יכולים לבצע עוד שפע עצום של פעולות שעד עתה היינו זקוקים לחברות או לממשלות לביצועיהן.

"ישנם תחומים נוספים שניתן לבזר: דת, חברה, פוליטיקה, משפט", אומר פרופ' אלי בן ששון מהפקולטה למדעי המחשב בטכניון. "מה עוד יכול להיות מוחלף על ידי פרוטוקולים מבוזרים? ביטקוין, או סטושי נקמוטו, הוציא את הג'יני מהבקבוק, אך טרם ראינו את סופו של התהליך. וכשם שבמאות ה-17 וה-18 ישבו אנשים חכמים וליבנו את עקרונות הדמוקרטיה, הפרדת הרשויות הראויה וחלוקת הכוח הנכונה לחברה האנושית, כך גם כעת נצטרך לבחון את היישום של עקרונות החברה הצודקת והחופשית על גבי פלטפורמות מבוזרות דוגמת ביטקוין ואתריום. האנושות רק מתחילה להתמודד עם שאלות אלו, וברור שאנו רק בראשית התהליך".

ההתלהבות של בן ששון ופרידמן מדבקת ומשותפת לכל החוקרים והמפתחים בתחום. בן ששון אינו מגזים כשהוא חושב על יישומי בלוקצ'יין שיחליפו את המשפט, למשל: חברת CrowdJury מנסה לעשות בדיוק זאת, באמצעות העברת כל תהליכי יישוב הסכסוכים לרשת הבלוקצ'יין ומתן היכולת לאנשים מן השורה להיות מושבעים ב"משפטים" בינלאומיים. כמו באתונה העתיקה, השופטים אמורים להגיע מהקהל הרחב, להיחשף למידע אנונימי שיעזור להם להגיע להחלטה, ולקבל תגמול על השתתפותם. מערכת משפט זו אמורה להיות יעילה לצורך יישוב סכסוכים מסוימים בין שני צדדים, מאחר שהיא אינה מחייבת הסתמכות על מערכות המשפט המסורבלות, הגמלוניות והאיטיות של המדינות הטריטוריאליות.

ומה לגבי ביזור הדת? גם זה מתחיל עם יוזמות כמו "מדינת הענן היהודית" (גילוי נאות: הכותב הוא אחד מיוזמי הרעיון, כפי שמתואר בספרו האחרון "השולטים בעתיד") שאמורה להסדיר את מערכות היחסים בין יהודים מסביב לעולם. או ג'יזס-קוין (Jesus Coin) שיצאו עם הסלוגן "הגיע הזמן לבזר את ישו", והסבירו כי "במשך זמן רב מדי, כנסיות תאבות-בצע ניסו לקבל בעלות בלעדית על ישו ו'למכור' אותו. הגיע הזמן שמישהו ייקח בחזרה את ישו עבור כולנו, וג'יזס-קוין הוא הדרך שלנו להחזיר את ישו להמונים… הגיע הזמן להפסיק לממן את המעטים החיים בארמונות יוקרה".

הרעיון עשוי להישמע מצחיק במחשבה ראשונה, והוא אכן החל כבדיחה – שהפכה להיות רצינית במהירות וגייסה בתוך זמן קצר יותר מ-50,000 דולר. אבל כנסיות הרי מתפקדות ככל בית עסק, ומוכרות שירותים תמורת כסף – תוך שהן לוקחות לעצמן עמלה על הדרך. מדוע, באמת, לא להחליף את הכנסיות באלגוריתמים מבוזרים שיתאמו מפגשים בין כמרים ובין אנשים הצמאים להתוודות – ויסדירו במהירות ובקלות את התשלום לאותם כמרים?

אפילו מדינות מתחילות לחשוב ברצינות על השימוש בטכנולוגיות בלוקצ'יין. ממשלת סין כבר הודיעה כי היא מתכננת להסתמך על טכנולוגיית הבלוקצ'יין כדי לגבות מסים באופן אוטומטי – למעשה, באמצעות חוזים חכמים שיעברו על הכנסותיו של כל אדם כפי שהן נרשמות ברשת הבלוקצ'יין, ויעבירו באופן אוטומטי את המס לממשלה.

אבל רגע, משהו לא מסתדר כאן. איך יכולה סין – מדינה טוטליטרית במובהק – להסתמך על פרוטוקול כמו הבלוקצ'יין, המתבסס על השתתפות המונים מכל רחבי העולם, ועל שקיפות מלאה של המידע? הרי מדינות טוטליטריות ידועות היטב בשחיתות הפושה בהן ובשימוש לרעה שהן עושות בכספי האזרחים כנגד האזרחים עצמם ולטובת השלטון. הדבר האחרון שמדינות כמו סין רוצות הוא שקיפות.

התשובה מגיעה מכך שסין מתכננת להשתמש ברשת בלוקצ'יין מסוג שונה מזה שעליו מבוססים הביטקוין ואתראום.

גוונים של בלוקצ'יין

הסיבה לבלבול היא שקיימים שני סוגי-על של מערכות בלוקצ'יין: מורשה, ולא מורשה.

"הסוג שמרבית המטבעות הווירטואליים משתמשים בו נקרא "לא מורשה" (permissionless) – ובו יכול כל אדם עם כוח מחשוב להצטרף ולתרום למערכת שמריצה את הבלוקצ'יין", מסביר פרופ' פרידמן. "כתוצאה, נוצר חוסר תלות בגורם מרכזי: לא צריך לבטוח באף אחד, ואף ארגון או מדינה אינם יכולים לצנזר את אותו בלוקצ'יין או לכפות עליו דרישות, כי האנשים שמריצים אותו נמצאים בהרבה מקומות שונים בעולם. יש הרבה אנשים שחושבים שזה דבר רצוי מבחינות אידיאולוגיות – אבל כמובן הממשלות פחות שמחות".

זהו, אם כן, סוג הבלוקצ'יין שעמו נמנים הביטקוין והאתראום. אלא שמודל זה סובל מבעיה אחת גדולה: כל מי שתורם מכוח המחשוב שלו לאבטחת המידע הקיים ברשת הבלוקצ'יין הלא-מורשית, מקבל גם גישה לסקור את המידע עצמו. אחרי הכל, מערכת הביטקוין מתבססת על כך שהכל ידוע: כל טרנסאקציה רשומה ולא תימחק לעולם. כל חוקר ממשלתי יכול להצטרף בנקל לרשת הביטקוין ולגלות כמה כסף הועבר מארנק ביטקוין אחד למשנהו ובאילו תאריכים. הוא אמנם אינו יכול לדעת לאיזה אדם בעולם הפיזי שייך אותו ארנק וירטואלי, אך מרגע שנחשפת זהותו של אדם אחד בעל קשרים ענפים ברשת הביטקוין – למשל, סוחר סמים – השלטון אמור להיות מסוגל לפענח בקלות יחסית גם את זהותם של בעלי ארנקי ביטקוין רבים המקושרים אליו. ובהתאם, גם האזרחים יכולים לדעת כיצד משתמש השלטון בכסף שברשותו, באמצעות התחקות אחר הארנקים הדיגיטליים של משרדי הממשלה השונים.

במודל השני – המורשה – מנסה כיום בעיקר התעשייה הפיננסית לעשות שימוש. במערכות המורשות מופעלים "פרוטוקולי האלוהים" על-ידי מחשבים ייעודיים של החברות עצמן, כך שנוצרת רשת משותפת למספר מוסדות פיננסיים, שכל אחד מהם תורם מספר שרתים לטובתה. מכיוון שרשת כזו מבזרת את החישובים ושמירת הנתונים על פני כמה מוסדות פיננסיים, אף חברה אינה חייבת לסמוך על רעותה, וגם אם אחת מהחברות נפרצת – הרשת כולה שורדת. מערכת בלוקצ'יין מורשית שכזו תאפשר לבנקים במדינות שונות להעביר כספים ביניהם בקלות וביעילות, מבלי להסתמך על חברות מתווכות יקרות ומסורבלות כ-Swift.

אילו ממשלת סין הייתה בוחרת לעבור לשימוש בבלוקצ'יין לגביית מסים בימים אלו ממש, קרוב לוודאי שהיא הייתה משתמשת בנגזרת של מערכת בלוקצ'יין מורשית, שבה רק מחשבי השלטון יורשו לבצע את החישובים הנדרשים לשימור המערכת הכוללת. בדרך זו היא אמנם הייתה מונעת את שיתוף המידע עם האזרחים, אך מערכת כזו אינה זוכה ביתרון של ממש על פני מסדי נתונים פנימיים רגילים של חברות וממשלות.

אבל אל תדאגו: ממשלת סין חושבת קדימה, וכשתבחר להטמיע את הבלוקצ'יין, קרוב לוודאי שהיא תשתמש כבר בגרסה אחרת וחדישה יותר משלו – כזו שהבסיס לה מפותח בימים אלו ממש בטכניון.

הבלוקצ'יין העיוור לעצמו

מאז תקופת הפוסט-דוקטורט שלו עוסק פרופ' בן ששון בפיתוח ויישום של תחום המכונה "הוכחות הניתנות לבדיקה הסתברותית" (Probabilistically Checkable Proofs). תחום זה עשוי לשמש כבסיס לרשת בלוקצ'יין מסוג חדש – כזו שתאפשר לכולם לתרום לה מצד אחד, אך מבלי החוסר המוחלט באנונימיות הקיים בביטקוין.

"זה נשמע קסם, אבל אפשר להגדיר פורמט לכתיבת הוכחות, שאת נכונותן ניתן לוודא ביעילות רבה ביותר ובהסתברות נמוכה לשגיאה", מסביר בן ששון. "מוודא ההוכחה קורא מספר קטן של תווים בהוכחה כדי להבין אם היא נכונה או לא – גם אם אורך ההוכחה עצמה הוא אלפי עמודים. בשמונה השנים האחרונות אני פועל ליישום בפועל של הוכחות כאלו, והסתבר לי שהן יכולות להיות מאוד שימושיות וחשובות דווקא בבלוקצ'יין".

ממשפט קצר זה אנו יכולים ללמוד על אודות עתיד הבלוקצ'יין: רשת מבוזרת שרבים תורמים לכוח המחשוב הנחוץ להפעלתה ולאבטחתה, אך איש אינו שולט בה – ואיש אינו יכול ללמוד מה המידע העובר דרכה ובכך לזכות בכוח על האחרים. ברשת שכזו שמור הכוח רק בידי גורם אחד: האלגוריתם עצמו, פרוטוקול האלוהים, שהאזרחים יכולים לבחור האם להריצו או לא. אם יריצו אותו, הרי שבכך יספקו לאלגוריתם את כוח המחשוב הנחוץ לו לביצוע פעולתו. ואם לא – לא.

אבל האם תהיה לאזרחי סין הבחירה החופשית להריץ את אלגוריתם הממשל, או להימנע מכך? ספק רב. וכך עשויה ממשלת סין להשתמש בגרסה עתידית וייעודית של הבלוקצ'יין כדי לאכוף על האזרחים ממשל דיגיטלי שאינו שקוף, ואינו פועל בהכרח לטובתם – אך כזה שאינם יכולים להימנע ממנו או לחתור כנגדו. בכל עת שיפעילו את מחשביהם, הם יתרמו מכוח המחשוב שלהם לבלוקצ'יין השלטוני.

אלו מחשבות עגומות על עתיד העולם, ובן ששון מבין את משמעותן.

"אני קצת חושש מכך", הוא מודה. "ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של תיאוריות יפות אשר יישומן בחברה האנושית גרם להרבה סבל. סוציאליזם, למשל, גם הוביל לדיקטטורות אכזריות ברוסיה הסטליניסטית ובקמבודיה; לאומיות גם הובילה לפאשיזם ונאציזם. כלומר, לבני אדם יש יכולת לקחת רעיונות נאצלים ולעשות בהם גם שימוש נוראי. אין לשלול על הסף שתהליכים כאלו יקרו גם ביחס לטכנולוגיות ביזור מבוססות בלוקצ’יין. תהיה זו תמימות להאמין שרק טוב יכול לצאת מזה, בלא כל סיכונים".

מחשבות עגומות, כבר אמרנו, אך יש עדיין סיבה לאופטימיות. רשתות בלוקצ'יין ממשלתיות מהסוג שתיארנו עכשיו יהיו קיימות בהכרח רק במדינות טוטליטריות, ואולי יהיו מנותקות מרשת הבלוקצ'יין הגדולה יותר: זו הנהנית מכוח המחשוב של כל יתר אזרחי העולם. נכון, גם ברשת הבלוקצ'יין העולמית תהיה אנונימיות, אך היא לא תאפשר לגורם אחד לזכות בכוח – בדיוק להפך! דווקא בשל אותה אנונימיות, לא ניתן יהיה לזהות את האזרחים המפעילים את רשת הבלוקצ'יין או לכפות עליהם הרצת תוכנות-ענן וחוזים חכמים שאינם מסכימים עמם.

כיצד יכולים להיראות החיים בעתיד שכזה? אנו יכולים רק לדמיין, אך יש כבר אנשי חזון המנסים להפליג במחשבותיהם לשם, והעתיד שהם מציירים לנו שונה מכל דבר שחלמנו עליו לפני עשור בלבד.

הם חולמים על ציים של רכבים אוטונומיים המסתובבים בעיר יומם וליל, ואינם בבעלותה של אף חברה תעשייתית או אפילו של הממשלה – אלא בבעלות תושבי העיר שהתאגדו ביחד דרך חוזה חכם כדי לרכוש את הרכבים האוטונומיים, והסכימו על חוזים חכמים נוספים לתחזוקתם.

הם חולמים על מדינות שלמות המאמצות מודלים של דמוקרטיה ישירה, ומפעילות חוזים חכמים לניהול הדיונים בין האזרחים, לאיסוף דעות ולהצבעות המובילות להכרעה הסופית.

הם חולמים על אנשים החולקים פילוסופיית חיים מסוימת – אתאיזם, יהדות, ליברטריאניות או כל אידיאולוגיה גדולה אחרת – וחותמים על אוסף גדול של חוזים חכמים שמסדיר את יחסי הכוחות בין כל המשתתפים. כל אותם אנשים יכולים לחתום על חוזה חכם ביטוחי, על חוזה חכם השומר בענן מסמכים חשובים כתעודות לידה ונישואין, על חוזה חכם המפנה את אנשי הקבוצה ליישוב סכסוכים על-ידי עמיתיהם, ועוד ועוד. כל קהילה כזו תוכל ליצור ארגון מבוזר אוטונומי וחוצה-גבולות, שיספק לחבריו שירותים שרק מדינות טריטוריאליות היו יכולות לספק בעבר. אין לנו שם טוב לסוג כזה של ארגונים, מאחר שמעולם לא התקיימו. אולי אפשר לקרוא להם מדינות ענן. כך או כך, ארגונים כאלה כבר מתחילים להיות מוקמים בהווה.

אלו רק חלק מהחלומות שפותחת טכנולוגיית הבלוקצ'יין עבור האנושות. לאן היא תיקח אותנו בסופו של דבר? את זאת איננו יכולים לדעת עדיין. כפי שלא ניתן היה לחזות את מלוא השימוש באינטרנט בשנותיה הראשונות, כך איננו יכולים לפענח מה יהיה השימוש בטכנולוגיות שמעולם לא היו ברשותנו, ושמקנות לבני-האדם את היכולת לעבוד, לתקשר ולשתף פעולה בדרכים שמעולם לא היו קיימות בהיסטוריה האנושית.

"יכול להיות שבעוד חמישים שנה אנשים יסתכלו לאחור ויגידו, "איך הם לא ראו את הסכנות הנוראיות?" מודה בן ששון, "אבל כרגע אני עדיין חושב שהתועלת עולה על הסיכון".


אתם מוזמנים לקרוא עוד על עתיד הבלוקצ'יין, והשינויים שהוא עשוי להביא לעולם, בספרי "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

[1] http://nakamotoinstitute.org/the-god-protocols/

[2] https://www.washingtonpost.com/news/the-switch/wp/2014/05/21/marc-andreessen-in-20-years-well-talk-about-bitcoin-like-we-talk-about-the-internet-today/?utm_term=.1d582e00c206

[3] http://www.canadianbusiness.com/innovation/change-agent/vitalik-buterin-ethereum/

רוסיה כמורדור: מלחמת הבוטים בגוגל כמשל למאבקים על שליטה בעולם

רוסיה כמורדור: מלחמת הבוטים בגוגל כמשל למאבקים על שליטה בעולם

פוסט זה התפרסם במקור בטור במגזין גלובס


לפני שנה וקצת אירע דבר מוזר באינטרנט: גוגל טרנסלייטור, המתרגם האוטומטי של גוגל, החל לתרגם את המונח "פדרציה רוסית" ל"מורדור". למי שלא מכיר, "ממלכת מורדור, שבה הצל לא נרדם", היא מקום מושבו של שר האופל בעולם הפנטזיה של "שר הטבעות".

מה גרם למתרגם האוטומטי לקשר בין "הפדרציה הרוסית" לבין ממלכת האופל הדמיונית? ולפני שתחשבו שמדובר בדבר של מה בכך, נזכיר ש-500 מיליון אנשים עושים שימוש בשירותי התרגום של גוגל. שירותי התרגום של גוגל מאפשרים לאנשים ממדינות שונות לשתף פעולה ולעשות עסקים ביחד.

אבל אם בשיתופי-פעולה בינלאומיים עסקינן, רוב הרוסים לא יעריכו את העובדה שהם מזוהים כאורקים (יצורים מפלצתיים) וטרולים (מעצבנים) בעיני גוגל. אז מה קרה כאן?

שירות התרגום של גוגל מהווה דוגמה לבינה המלאכותית החדשה: כזו שאינה מתוכנתת על ידי בלשנים בכירים, שמקנים לה כללים ברורים להבנת השפה, אלא מתוכננת כישות לומדת, העוברת על מידע רב ומזהה בעצמה את דפוסי השפה בדומה לילד אנושי. המערכת עוברת על פורומים, עמודי רשת ומסמכים בכל השפות, ומגיעה למסקנות בנוגע לדרך התרגום המתאימה ביותר עבור כל מילה ומילה. כמו כל ילד, היא לומדת מהעולם שמסביבה.

אבל מה קורה אם העולם מנסה לרמות אותה?

במקרה של הפדרציה הרוסית, נראה שבני-האדם אכן הצליחו לרמות את המתרגם האוטומטי. גולשים אוקראינים רבים החלו לכנות את הפדרציה הרוסית בשם הגנאי "מורדור", בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה ב-2014. המתרגם האוטומטי של גוגל ראה, למד והבין בהתאם: הפדרציה הרוסית הפכה לממלכת השחור, ושם המשפחה של שר החוץ של רוסיה תורגם ל"סוס קטן עצוב".

הפרשייה מעלה שאלות פילוסופיות וחברתיות מרתקות. ניתן לטעון ובצדק, שהמתרגם האוטומטי של גוגל מנסה ללמוד את החברה האנושית מתוך דפוסי הדיבור והכתיבה שלה. אם לא ניתן לו לעשות כן, אנו למעשה מקבעים את השפה הקיימת כיום – ואת הערכים המוטמעים בה – וכופים אותם על דור העתיד. ידוע לכול כי השפה האנושית היא דינמית ומשתנה כל העת, כדי לאמץ רעיונות ומושגים חדשים. למשל, המונח "לגגל" הוא תוצר של השתנות טבעית של השפה. כך גם "ג'מבו", שהיה במקור פיל עצום שריתק את תושבי העולם המערבי; והמילה Nimrod, שרכשה באמריקה משמעות חדשה כ"דביל". כנראה, משום שבאגס באני (הארנב) השתמש בה תכופות כתיאור גנאי לאלמר פאד (צייד הארנבים).

השאלה היא – האם השפה באמת משתנה מעצמה, כתוצאה מכך שמיליוני אנשים מתחילים מרצונם להתייחס לרוסיה כ"מורדור"? לאו דווקא. המתרגם האוטומטי של גוגל מסתמך גם על תוצרי עבודתם של בוטים – אלגוריתמים פשוטים יחסית, המסוגלים לכתוב או לערוך תוכן באינטרנט. בוטים כאלו קיימים בכל מקום. לפי חלק מההערכות, ב-2009 בוטים הפיקו רבע מכל הציוצים בטוויטר, 'צפו ביותר ממחצית מכל המודעות באינטרנט ב-2013, וביצעו עד למחצית מכל העריכות בוויקיפדיה.

המתרגם האוטומטי של גוגל לומד מתוצרי כל הבוטים האלו, ומי שמתכנת בוט להפיץ מידע מסוים, יכול להשפיע בדרך זו על השיח ברשת ועל דרך הדיון והשפה. הבוטים האלו אפילו נלחמים זה בזה כדי למשוך את תשומת לבנו או לתקן 'טעויות' של בוטים אחרים, כפי שהודגם במחקר על ויקיפדיה מהשנה האחרונה.

תסריטאי המדע הבדיוני אוהבים לספר לנו על מלחמות רובוטים בבני-אדם, ומלחמות רובוטים ברובוטים. הקרבות האלו החלו בעשור האחרון, אלא ששדה הקרב אינו בעולם הפיזי, אלא בזירת הידע האנושית. לרובוטים המודרניים הללו אין גוף משלהם. הם אלגוריתמים פשוטים שמתחרים זה בזה כדי לעצב את הידע שלנו על העולם.

לא אתפלא אם גם מאחורי פרשיית "מורדור" נגלה חבורה של מתכנתים שפיתחו בוטים המנסים להפיץ את המם החדש ולהשפיע בדרך זו על גוגל. הניסיון אולי משעשע, אבל הוא חושף תופעה עגומה. אם במקור נועדה רשת האינטרנט להיות שוק פתוח של רעיונות המתחרים זה בזה, הרי שהמציאות מראה לנו תוצאה אחרת: מי שמפעיל את הבוטים ביעילות הגבוהה ביותר, מצליח יותר להפיץ את עמדותיו. כפי שלמדנו לאחרונה מהצהרת טוויטר לקונגרס האמריקני, בוטים בחסות רוסיה סייעו להפיץ כמעט חצי-מיליון מציוציו של דונלד טראמפ במהלך מסע הבחירות, אך כמעט לא הפיצו את הציוצים של מתחרתו הילארי קלינטון.

התוצאה ברורה.

מי הפעיל את אותם בוטים? אותו אדם שעשה שימוש נרחב בבוטים בשנים האחרונות כדי להשפיע על הדיונים הציבוריים במדינות המערב, והוסיף ואמר בשנה האחרונה, כי "המדינה שתוביל בבינה המלאכותית, תשלוט בעולם".

יודעים מי זה? ולדימיר פוטין, כמובן, מנהיג הפדרציה הרוסית. אז בעצם, אולי מורדור אינה טעות אחרי הכול.


אתם מוזמנים לקרוא עוד על רעיונותיי לגבי השלטון, הדמוקרטיה והממשל בספרי "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

חברה סינית גדולה מתחילה להקים מאתיים תחנות רחפנים בכפרים

חברה סינית גדולה מתחילה להקים מאתיים תחנות רחפנים בכפרים

חברת JD.com היא אחת מחברות המשלוחים הגדולות בסין. בשנים האחרונות בחנה החברה את האפשרות להשתמש ברחפנים כדי להביא סחורות לכפרים סיניים באזורים מוגבלים היטב. כנראה שהמבחנים עברו בהצלחה, מאחר ועתה הכריזה JD קבל עם ועדה על כוונתה לבנות תוך שלוש שנים כמעט מאתיים תחנות שיגור ונחיתה לרחפנים, שיאפשרו לשנע חבילות ומשאות אל הכפרים הסיניים, ולאסוף מהם סחורה חקלאית.

למה? קודם כל, החברה זיהתה שאיסוף הסחורות החקלאיות מהכפרים באמצעות רחפנים, יאפשר להביא את היבול תוך 24 שעות לכל רחבי סין, ויוריד את מחירי חלק מהסחורות בשבעים אחוזים.

אבל זו רק ההתחלה.

כמו כל חברה, גם JD מחפשת קונים לסחורות שלה, והיא מבינה שכאשר מצבם הכלכלי של הכפריים ישתפר, הם יתחילו להזמין באינטרנט משלוחים כמו כולם – ויצפו לקבל אותם במהירות. באמצעות הרחפנים מצפה JD להביא משלוחים במהירות וביעילות גם לאזורי הספר המרוחקים מהערים הראשיות, ואפילו בהרים ובאגמים.

כדאי לשים לב לנקודה האחרונה הזו: הציפיה היא שלכפריים יהיה כסף. אנו אוהבים לדבר על כך שהרובוטים יקחו מקומות עבודה, אבל אפילו במצב הקיצוני ביותר (שלא סביר שנגיע אליו בזמן הקרוב) בו הרובוטים מסוגלים לבצע את כל העבודה עבור בני-האדם, עדיין יש משמעות למוצרים ולחפצים שנוצרו ב- "עבודת יד". כי בואו נודה לרגע באמת: כסא פלסטיק מוצלח כמו כל כסא מעץ, לכמעט כל מטרה, אבל כשיגיעו אורחים הביתה, אנחנו עדיין נעדיף להושיב אותם על כסאות מגולפים מעץ מהגוני בעבודת יד עדינה. למה? כי אנחנו לא רוצים להיראות קמצנים וזולים. כלומר, תמיד תהיה עבודה לחלק מבני-האדם שיעשו עבודת-יד אומנותית – וכפריי סין נכללים בקטגוריה הזו. כבר היום, יותר מעשרה אחוזים מבתי-האב בכפרים מוכרים דרך האינטרנט קישוטים, בובות, אופניים אמנותיות, ועוד ועוד. והם מרוויחים על כך לא רע בכלל, תודה ששאלתם (1.6 מיליון דולרים לכפר בממוצע, לפי ביזנס אינסיידר).

כך שהנה העתיד תכף מגיע, והוא מגיע לכולם במידה שווה: לכפריים שיוכלו ליהנות ממשלוחים מיידיים, שימשיכו להגביר את הפוטנציאל הכלכלי שלהם, ולאנשי העיר שיוכלו לקבל סחורות ויבול מאנשי הכפר באופן זול ומיידי.

עכשיו נשאר רק לחכות ולראות אם JD תצליח להגשים את התכניות היומרניות שלה תוך שלוש שנים. זה נראה לי פרק זמן אפשרי בהחלט, בהתחשב בכך שעלות הקמת תחנות השיגור והנחיתה עבור הרחפנים אינה אמורה להיות גבוהה. אבל נמשיך להתבונן ולחכות, עד שהעתיד הטוב הזה יגיע. ואולי בסוף, גם אלינו בישראל.

 


 

אתם מוזמנים לקרוא עוד על הרחפנים וכיצד הם צפויים להשתלב בחברה ולשנות אותה בספרי החדש "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

שווייץ משיקה שירות משלוחים אוטומטי באמצעות רחפנים

שווייץ משיקה שירות משלוחים אוטומטי באמצעות רחפנים

לפני מספר שבועות סקרתי כאן את תחום הרחפנים, וסיפרתי על הציפיות שהרחפנים ישמשו לשינוע סחורות תוך דקות ספורות מיעד ליעד, בעלויות נמוכות ביותר. אנליסטים בארצות הברית מאמינים שרחפנים ישמשו שם לשינוע מסודר החל מ- 2023, אלא ששאר העולם מתקדם בקצב מהיר יותר, ולראיה – השבוע בישרה שווייץ שכבר בחודש הבא יתחילו רחפנים לשאת משלוחים בשטחה, מבלי התערבות אנושית ומעל ערים מיושבות בצפיפות גבוהה.

השווייצרים מסתמכים על חברת הרחפנים מאטרנט (Matternet) האמריקנית, שפיתחה רשתות רחפנים ביחד עם תחנות שיגור, נחיתה וטעינה. התחנות יכולות להימצא ברחובות או על ראשי בתים, וגדולות קצת יותר ממקרר ביתי. כל אדם יכול להגיע לתחנה, להפעיל אותה באמצעות אפליקציה ייעודית, להכניס חבילה במשקל של עד שני קילוגרמים, וללכת הביתה. בינתיים, החבילה מחוברת על-ידי זרוע רובוטית לרחפן, והוא ממריא ונושא את המשלוח למרחק של עד עשרים קילומטרים ובמהירות של 70 קמ"ש, לתחנה אחרת בעיר או מחוצה לה. בסך הכל, מאטרנט מתחייבת לשינוע הסחורות תוך שלושים דקות או פחות.

מאטרנט מתמקדת כרגע בשימוש אחד ספציפי: שינוע משלוחים רפואיים. היא רוצה לחבר בין מרפאות, מעבדות ובתי-חולים, ולסייע להן להעביר ביניהן דגימות דם ורקמה, חיסונים, מנות דם ועוד. אבל מאטרנט נמצאת בשותפות הדוקה גם עם משרד הדואר השווייצרי, ועתה שניתן האישור הראשון להטסת משלוחים באופן אוטונומי מעל ערים, אפשר לצפות שהם יתרחבו גם לשינוע חבילות מסוג אחר. מאטרנט עצמה מתכננת כבר למקם תחנות דומות גם בתחנות דלק ואפילו בחנויות מכולת.

כמובן, כל זה לא אומר שכבר מחר בבוקר נראה עשרות-אלפי רחפנים בשמי שווייץ. מאטרנט מסוגלת לעשות את המשלוחים האוטונומיים הראשונים פשוט מכיוון שהיא הראשונה, והשמיים ברום נמוך אינם גדושים עדיין ברחפנים מתחרים. אפילו במצב זה, התחנות של מאטרנט נדרשות לפקח על הרחפנים מתוצרתה בעודם באוויר ולוודא שאינם מתנגשים ברחפנים אחרים. ככל שיהיו יותר רחפנים בשמים, כך נזדקק למערכת רחבה יותר של פיקוח אווירי אוטונומי. ומערכת כזו, כפי שחזו האנליסטים מארצות הברית, לא צפויה להופיע בקנה מידה נרחב עד 2023.

אבל בינתיים, כדאי לשים לב לשתי משמעויות מעניינות של הטכנולוגיה.

ראשית, אם מאטרנט מצליחה למקם תחנה כזו על גג כל בית-חולים, מעבדה ומרפאה, הרי שארגונים אלו מפסיקים להיות מוגבלים בשל המרחק הפיזי ביניהם. למעשה, כמעט אפשר להתייחס אליהם כאל ארגונים שונים הנמצאים כולם תחת 'קורת גג אחת', ויכולים להעביר ביניהם ציוד ומצרכים לפי הצורך מבלי שהות. בעבר, השינוע בין ארגונים נפרדים שונים היה מתבצע באמצעות הזמנת מונית דחופה, שהייתה מתעכבת לעתים קרובות בשל פקקי תנועה והייתה נתונה לגחמות וליעילות הנהג שהגיע מחוץ לארגון. אלא שבזכות מאטרנט, בתי-חולים קטנים אינם חייבים להחזיק בכל הציוד הרפואי האפשרי: הם יכולים להזמין אותו במהירות ממרכזים רפואיים גדולים יותר. יש כאן ביזור של הטיפול הרפואי, שמאפשר לקטנים להתחרות בגדולים במתן שירותים רפואיים יעילים במהירות.

המשמעות השנייה מעניינת לא-פחות. מאטרנט זכתה לשמה ביושר: היא רוצה לפתח "אינטרנט של החומר". המודל הראשוני להקמתה התבסס על תחנות המסוגלות להחליף באופן אוטומטי סוללות לרחפנים, כך שרחפן אחד יוכל לעבור מרחקים של מאות קילומטרים באפריקה באמצעות 'קפיצה' מתחנה לתחנה והחלפת הסוללה בכל שלב בדרך. גם התחנות שבשווייץ ניחנות ביכולת החלפת סוללות אוטומטית, כך שאם הניסוי הנוכחי יוכיח את עצמו, הרי שאנו צפויים לראות מרוצי שליחים של רחפנים המסוגלים להביא סחורות גם לאזורים מחוץ לעיר במהירות וביעילות. בעתיד הרחוק, רשתות רחפנים שכאלו יוכלו להביא חפצים גם לכל אדם עם סמארטפון הנמצא בטווח נוח של אחת התחנות.

אכן, אינטרנט של החומר.


 

אתם מוזמנים לקרוא עוד על הרחפנים וכיצד הם צפויים להשתלב בחברה ולשנות אותה בספרי החדש "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

הרחפנים באים

הרחפנים באים

בארבע השנים האחרונות נפתח תחום חדש שעתיד לשנות את חיינו: הרחפנים – כלי טיס זעירים במשקל כמה קילוגרמים, הנעים באוויר במהירות. אמזון כבר הבטיחו ב- 2013 כי תוך חמש שנים בערך יטוסו רחפנים בשמי העיר ויביאו חבילות לכל דורש תוך חצי-שעה מרגע ההזמנה. אבל איך התחום התקדם מאז אותה הבטחה יומרנית?

במילה אחת: במהירות.

Aerial-Photography-Drones-810x539.jpeg

התמונה מאתר MyDroneLab.

 

הנה עשר נקודות בנוגע לרחפנים שכדאי שתדעו עליהן, כי הן מצביעות על הדרך בה העתיד יתגבש –

  1. כולם נכנסים למרוץ: כבר מזמן לא מדובר באמזון בלבד. חברות ענק כמו בסט-ביי, וולמארט, טרגט, UPS, סבן אילבן דומינוס פיצה ואחרות – כולן מנסות להיכנס לתחום ולעבור לשינוע משלוחים באמצעות רחפנים.
  2. המטרה – משלוחים: הגביע הקדוש של כולם הוא משלוח סחורות קטנות – עד 2.5 קילוגרמים – דרך האוויר בעלות של דולר אחד בלבד. נכון להיום, משלוח חבילה בדואר בהול עולה בארה"ב בערך שישה דולרים – ומגיעה במקרה הטוב תוך יום אחד בלבד[1]. הרחפנים יכולים לספק את הסחורה (סליחה) מכיוון שינועו ללא-טייס ישירות לבית הלקוח, ללא פקקים וללא עצירות באמצע, ינחיתו את החבילה ומיד יחזרו למחסן.
  3. סיפוק מיידי: ההבנה של כל החברות הללו היא ש- "האוויר הוא האינטרנט החדש". הלקוחות של העידן החדש התרגלו לקבל את כל מה שהם רוצים כאן ועכשיו, בלחיצת כפתור. החברות שיצליחו להביא משלוחים אישיים דרך האוויר, יזכו ביתרון גדול על מתחרותיהן.
  4. זה כבר קורה: רחפנים אוטונומיים כבר שוגרו לאוויר והביאו משלוחים ללקוחות, גם אם בהשגחה צמודה. הטיסה האוטונומית המאושרת הראשונה בעיר מיושבת בארה"ב אירעה ב- 2016. הרחפן הביא חבילה עם בקבוק מים, ערכת עזרה ראשונה ומזון חירום[2]. חברת סבן אילבן המשיכה ושלחה 77 משלוחים ללקוחות אמיתיים בארה"ב[3], ואמזון הגיעה להצלחה צנועה יותר בהזנקת מספר משלוחים דרך האוויר באנגליה[4].
  5. שילוב עם המערכת הקיימת: איך הרחפנים יטוסו במזג אוויר בעייתי? בקושי. אבל אף אחד לא טען שרק רחפנים יובילו משלוחים כל הדרך. UPS, למשל, בוחנת רכב משלוחים חדש עם רחפנים על הגג. השליח כבר לא יצטרך לעצור בכל רחוב, לרדת מהרכב, לשים את החבילה בפתח הדלת ולחזור לאוטו. במקום זאת, החבילה תעבור אוטומטית לרחפן שישוגר מהרכב תוך כדי נסיעה, ינחית את החבילה בפתח הבית, ויחזור לרכב – שכבר המשיך לנסוע ונמצא עכשיו ברחוב אחר[5].
  6. המחסנים האוויריים: אמזון רשמה פטנט על דרך חדשנית אחרת להשתמש ברחפנים: היא מתכננת להשיק ספינות אוויר גדולות מעל אירועים מיוחדים, שמכילות את כל המרצ'נדייז שאנשים ירצו לרכוש. רחפנים יצאו כל הזמן מספינת האוויר כשהם נושאים נקניקיות בלחמניות, כובעים של קבוצת הכדורגל ועוד, ויביאו את הסחורות היישר לידיהם של המבקרים באירוע[6].
  7. רחפנים לכל שימוש: רחפנים אינם חייבים לשמש רק לנשיאת סחורות. בהולנד נבחנים רחפנים המשמשים לטיפול חירום בדום-לב ברחוב, הכוללים מוניטור דפיברילטור וציוד חירום רפואי להתנעה מחדש של הלב. בהודו נבחנים עכשיו רחפני אנטי-אונס שמרחפים בגובה של כמה מטרים, מקרינים בזרקור חזק על הקרקע, מתעדים את כל המתרחש בליווי צלצול אזעקה ומזעיקים את המשטרה[7].
  8. אפריקה מאוהבת: מדינות אפריקניות מזנקות על ההזדמנות החדשה: טנזניה ורואנדה הודיעו על הקמת מערכת לשינוע סחורות באופן אוטונומי דרך האוויר, ללא מעורבות אנושית בתהליך. החל משנת 2018, מאה רחפנים ישלימו אלפיים טיסות ביום בטנזניה כשהם נושאים ציוד רפואי כחיסונים ומנות דם לכפרים מרוחקים. ברואנדה כבר השלימו בהצלחה 1,400 משלוחים דומים[8]. בגאנה משתמשים ברחפנים כדי לספק אמצעי מניעה לאזורים נידחים[9]. בישראל, משרד הדואר עדיין מנסה להבין איך לרתום לרחפן את הצבי מהקרניים, כשהוא בועט ומתפתל.
  9. יש עוד כמה שנים: כל זה לא בא לומר שההתקדמות תהיה חלקה ומהירה. אם אלפי רחפנים ינועו מעל ערים גדולות, חלקם בוודאי יתנגשו זה בזה – וזה לא יבשר טובות עבור האזרח הקטן שלמטה. מסיבה זו, נאס"א, רשות התעופה הפדרלית באמריקה ושותפותיהן העסקיות פועלות עכשיו להקמת מערכת אוטומטית לשליטה בתנועת רחפנים באוויר. הם מתכננים את השקתה ל- 2020. האנליסטים חוזים שרק ב- 2023 נתחיל לראות משלוחי רחפנים סדירים לבתים בארצות הברית – אך מתריעים שאם רחפנים יתחילו לפעול במדינות אחרות באופן סדיר, כנראה שהתהליכים הרגולטוריים יתפסו תאוצה גם בארצות הברית[10].
  10. עניינים של פרטיות: למקרה שתהיתם – כן, יש סוגיות פרטיות קריטיות עם הרחפנים. הרחפנים יכולים הרי לצלם את כל מה שמתרחש מתחתיהם, דבר שהופך את האזרח הרגיל למנוטר גם ברחוב בכל עת. אבל בואו נודה לרגע באמת: כבר היום יכולות ענקיות הרשת פייסבוק וגוגל לדעת כמעט הכל עליכם – כולל איפה אתם ומה רכשתם הרגע – ומעבירות לפי חוק את המידע לממשלת ארצות הברית (ומשם הוא נגנב ע"י הרוסים והסינים).

אם לסכם, הרחפנים משקפים את חדירת עקרונות עידן האינטרנט לעולם הפיזי: מימוש מהיר של גחמותינו, בכל מקום ובכל זמן, המלווה באבדן פרטיות גדול לטובת התעשיה והממשלה. האם אתם מוכנים לעתיד הזה? גם אם לא – הוא כבר בדרך, טס אלינו במהירות.

 


 

אתם מוזמנים לקרוא עוד על הרחפנים וכיצד הם צפויים להשתלב בחברה ולשנות אותה בספרי החדש "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

[1] https://www.techemergence.com/drone-delivery-timeline-retail/

[2] http://flirtey.com/the-first-fully-autonomous-faa-approved-urban-drone-delivery-in-the-us/

[3] http://www.prnewswire.com/news-releases/flirtey-and-7-eleven-complete-first-month-of-routine-commercial-drone-deliveries-deliver-77-packages-to-customer-homes-in-united-states-300381798.html

[4] https://www.amazon.com/Amazon-Prime-Air/b?node=8037720011

[5] https://www.pressroom.ups.com/pressroom/ContentDetailsViewer.page?ConceptType=PressReleases&id=1487687844847-162

[6] http://patft1.uspto.gov/netacgi/nph-Parser?Sect1=PTO1&Sect2=HITOFF&d=PALL&p=1&u=%2Fnetahtml%2FPTO%2Fsrchnum.htm&r=1&f=G&l=50&s1=9305280.PN.&OS=PN/9305280&RS=PN/9305280

[7] https://www.csmonitor.com/World/Global-News/2014/1211/Will-drones-keep-India-s-women-safe-from-rape

[8] http://money.cnn.com/2017/08/24/technology/east-africa-drones/index.html

[9] https://www.fastcompany.com/3056835/the-united-nations-is-flying-contraception-drones-in-rural-africa

[10] https://www.techemergence.com/drone-delivery-timeline-retail/

ויקיפדיה אינה אנציקלופדיה – וטוב שכך

ויקיפדיה אינה אנציקלופדיה – וטוב שכך

אמש כתבתי את הפוסט הבא בפייסבוק, שזכה למאות לייקים ועשרות שיתופים (ועוד היד נטויה) –

שנת 2012: הליכודניקים החדשים מונים אלף חברים. מנסים ליצור ערך ויקיפדי.

עורכי ויקיפדיה – "לא, לא הוכחתם שיש חשיבות לקבוצה הזו."

יולי 2017: הליכודניקים החדשים מונים 12,000 חברים. כותבים עליהם בכל מקום בעיתונים. דיונים סוערים מתחוללים בחברה הישראלית לגבי הלגיטימיות שלהם. מבקשים יפה שיופיע עליהם ערך בוויקיפדיה.

עורכי ויקיפדיה – "כן, נו, אבל אנחנו לא באמת בטוחים שהצלחתם להכניס מישהו לכנסת. אולי בכלל אין לכם כוח אמיתי? בואו נראה מה יקרה בבחירות הבאות. עד אז, לא מאשרים לכם ערך."

אוגוסט 2017: הליכודניקים החדשים הם הסיעה השנייה בגודלה בליכוד. הם מגנים את כנס התמיכה בראש הממשלה, ובתגובה מפלגת הליכוד משתקת עצמה לדעת וחוסמת את יכולת ההתפקדות דרך אתר האינטרנט שלה כדי לעצור את גדילתם. מעריב מקדיש להם את העמוד הראשון במהדורת סוף שבוע – "בליכוד פועלים לסילוק 12 אלף חברי הליכודניקים החדשים". יו"ר הקואליציה דוד ביטן טוען שמדובר ב- "ניסיון ברור של השתלטות עוינת".

עורכי ויקיפדיה עדיין מתנגדים, בטיעון המדהים הבא (ואני מצטט מדף השיחה על טיוטת הערך) – "אם בעוד מספר חודשים הליכוד… יבטל את קיומם הרי שהיו אפיזודה חולפת. שלא ממש באה לעולם."

קלטתם? אם הליכוד יבטל את קיומם של הליכודניקים החדשים, הרי שבבת-אחת תיעלם כל משמעותם וכל המודעות שעוררו לפוליטיקה המפלגתית בשש השנים האחרונות. העובדה שללא קיומם ונוכחותם לא ניתן להבין הצהרות של הליכוד – המפלגה הגדולה ביותר בכנסת – בשנים האחרונות, אינה מעניינת כנראה חלק מהעורכים בוויקיפדיה.

הליכודניקים החדשים, נרצה או לא נרצה, מהווים אבן-דרך בתרבות הפוליטית הישראלית. לטוב או לרע – אני לא מתיימר להגיד. אבל הם עושים שינוי בתבניות החשיבה שהיו שגורות בחברה הישראלית, ומדהים בעיניי שהמהלך הזה אינו מתועד בוויקיפדיה.

אז מה קורה כאן? ויקיפדיה היא מיזם מדהים ומעורר-השראה, אבל היא נסמכת על בני-אדם שיכולים לטעות ולדבוק בעמדות שגויות לאורך זמן. ידועות גם פרשיות בהן עורכי ויקיפדיה הושפעו באופן מובהק מהאידיאולוגיות שלהם. יש תחושה מאד ברורה שזה מה שקורה במקרה שלפנינו, בו בכירי הליכוד מרוויחים מכל יום נוסף בו אין ערך על "הליכודניקים החדשים", שהציבור יוכל ללמוד ממנו על המתרחש. בינתיים, טיוטת הערך תקועה בדיונים ביורוקרטיים אינסופיים ולא מסוגלת להתקדם למימוש.

אז אם להמשיך באותו הקו, הנה תחזית לעתיד –

שנת 2050: לליכודניקים החדשים עדיין אין ערך בוויקיפדיה. גם לישראל אין, אחרי שנחרבה והייתה אפיזודה חולפת.

ואני מקווה לטעות.

התעוררו שפע של תגובות לפוסט, אבל אחת המעניינות ביותר הייתה זו של אבנר קנטור, עורך מנוסה בוויקיפדיה ופעיל בעמותת ויקימדיה, שהסביר את הסיבה להתנגדות בכך ש-

"באנציקלופדיה אמורים להיות דברים אנציקלופדיים."

אלא שיש רק בעיה אחת: ויקיפדיה כבר מזמן אינה אנציקלופדיה.

 

ההיסטוריה של ויקיפדיה

כדי להסביר קביעה זו נחזור הרחק אחורנית לעבר, לתקופה בה ג'ימי ויילס – מייסד ויקיפדיה – ניסה לפתוח אנציקלופדיה מקוונת מסוג חדש לגמרי. הוא קרא למיזם ניופדיה (Nupedia) – אנציקלופדיה בה מתנדבים כותבים ערכים בנושאים מסוימים, ואז הטקסט מועבר למומחים בעלי-שם לביקורת עמיתים. הרעיון לא עבד, גם מכיוון שלמומחים נדרש זמן רב להעביר ביקורת על הערכים, וגם מכיוון שכל העניין יצר תחושה לא-נוחה בקרב המתנדבים, שהרגישו כמו תלמידי תיכון שמגישים חיבור למורה – והוא חוזר אליהם מלא בסימונים אדומים.

ויילס הבין שהעניין לא עובד, אבל אז בא אליו לארי סנגר והציע מיזם צדדי אחר, שנודע כיום בשם ויקיפדיה. לפי הרעיון המקורי של ויקיפדיה, יכול כל אדם לערוך, להוסיף ולשנות כל ערך כרצונו – אבל אחרים יכולים 'להילחם' בשינויים שלו.

כמובן, ארגון מסוג זה מושך אוטומטית ונדליסטים שינסו להשחית ערכים, אבל מכיוון שהטיוטות של כל ערך נשמרות לנצח, הלכה למעשה, קל לשחזר כל ערך שהושחת בלחיצת כפתור אחת. כל עוד יש מספיק אנשים שדואגים לקיומה ולשימורה של ויקיפדיה, היא מצליחה לשרוד ולשגשג.

בעשור הראשון לקיומה של ויקיפדיה, היא התחרתה עם האנציקלופדיות המסורתיות – לא בהכרח אלו הכתובות על עיסת עץ מולבנת (ע"ע נייר) אלא גם באלו שעברו לעולם המקוון, כאנציקלופדיה בריטניקה. המאפיין העיקרי של האנציקלופדיות הללו היה התיימרותן לאיכות גבוהה: הן העסיקו את מיטב המומחים בכל תחום כדי שיכתבו ערכים מלוטשים היטב. בזמן זה, ויקיפדיה עבדה בשיטת נחיל הנמלים: אלפי אנשים היו עמלים לעתים על ערך יחיד, מתווכחים לגביו, אוספים קישורים וסימוכין לטענותיהם, ומתעמקים בעדיפותה של מילה בודדה על פני אחרת.

די ברור מי ניצח. מחקרים מראים שוויקיפדיה מדויקת בערך כמו אנציקלופדיה בריטניקה, אבל ויקיפדיה מנצחת בגדול במספר הקוראים. מדי חודש זוכה ויקיפדיה ב- 18 מיליארד כניסות. באותו זמן, מכירות אנציקלופדיה בריטניקה צנחו מ- 120,000 עותקים בשנת 1990, ל- 8,000 בלבד בשנת 2009. ב- 2012 החליטה אנציקלופדיה בריטניקה פשוט להפסיק להדפיס עותקים על נייר, ועברה לגמרי לעולם האונליין שם היא גובה עדיין כסף ממנויים. מספר הערכים באנציקלופדיה בריטניקה אונליין עמד ב- 2008 על 120,000, וגם אם גדל מאז, הוא בוודאי אינו מתחרה בארבעים מיליון הערכים של ויקיפדיה.

במילים אחרות, ויקיפדיה השאירה את האנציקלופדיות הרחק מאחור. היא עשתה זאת בזכות הסתמכותה על הקישוריות של האינטרנט, שמאפשרת לכל אדם לקחת חלק בתהליך העריכה. היא עשתה זאת בזכות הבנתה שמודל חינמי ימשוך הרבה יותר קוראים – ובהתאם לכך, גם הרבה יותר תרומות. היא עשתה זאת באמצעות כינון פלטפורמה שמאפשרת לאנשים לתרום לדיונים בקלות. היא עשתה זאת מכיוון שהסתמכה על עלויות אחסון המידע הנמוכות (שרק צנחו מאז בכמה סדרי גודל) כדי לשמור כמויות עצומות של מידע וערכים.

 

הבסיסים האמיתיים של ויקיפדיה

יוצא מכל זאת שוויקיפדיה הצליחה בדיוק משום כך שנטשה את המודלים האנציקלופדיים שהיו נהוגים עד אותה תקופה. אבל היא עדיין נזקקה לאצטלה של כבוד – לגושפנקה שהיא "באמת באמת אנציקלופדיה" – ומשם מגיעה הטענה ש- "צריכים להיות בה דברים אנציקלופדיים."

אלא שאנציקלופדיות (ועקרונותיהן) הן תוצר של עולם העבר ושל הטכנולוגיות שעיצבו אותו.

אנציקלופדיות מסורתיות מוגבלות במקום (מכיוון שכל ערך מחייב עוד דף או יותר, ודפים עולים הרבה כסף), ולכן יש בהן מספר ערכים מצומצם. לוויקיפדיה אין את המגבלה הזו, מכיוון שכל המידע נשמר בזול בשרתים.

אנציקלופדיות מסורתיות מוגבלות במספר הערכים, מכיוון שצריך לשלם לעורכים ולמומחים שיכתבו ויתחזקו אותן. לוויקיפדיה אין את המגבלה הזו, מכיוון שכמעט כל העורכים עובדים בחינם.

כך שאין משמעות ל- "דברים אנציקלופדיים" במאה ה- 21, ואין טעם לתמוך בעקרונות אנציקלופדיים מאובנים שמתאימים לתקופה אחרת. במקום זאת, ויקיפדיה צריכה להתגבר על תסביך הנחיתות שליווה אותה וגרם לה להשוות את עצמה כל הזמן לאנציקלופדיות מסורתיות, ולהבין שהיא צריכה לכונן תפישה חדשה: לא מה "אנציקלופדי" ומה לא, אלא מה "ויקיפדי" ומה לא.

ובכן, מה ויקיפדי?

 

שלושת הבסיסים של ויקיפדיה

לטעמי, ויקיפדיה מושתתת על שלושה בסיסים –

  1. דיון ציבורי המוביל לשיפור מתמיד: ויקיפדיה נסמכת על יכולתם של ההמונים להתווכח זה עם זה באופן מסודר, כאשר העובדות במציאות הן אלו שקובעות בסופו של דבר מי צודק ומי לא – ובהתאם, מה יופיע בערך.
  2. אגירת והנגשת מידע: לאגור כמויות עצומות של מידע ולהנגיש אותו לציבור.
  3. שקיפות מלאה: הדיונים חייבים להיות שקופים כדי לוודא שאין הטיה מגבוה לאחד הצדדים.

תמיכה בשלושת הבסיסים הוויקיפדיים הללו תאפשר לוויקיפדיה להמשיך להתפתח ולפרוח. מי שדוגל בשלושת הבסיסים הללו מבין שאין שום סיבה לפחד מ- 'אינפלציה' של ערכים. בעולם בו עלות אגירת המידע אפסית, אפשר בהחלט לתת לכל אדם לפתוח ערך גם על החתול שלו – ובתנאי שאפשר לאמת את הטענות שבערך והוא באיכות גבוהה. ואין גם שום בעיה (ויש שיגידו שאף רצוי) שלכל אדם יהיה ערך על עצמו ("ויקיאנשים"). למה לא, בעצם? הרי המקום הנחוץ לשם כך בשרתי המידע קיים בשפע, ובעלויות אפסיות ביחס לתרומות שאפשר לגרוף בתמורה לשירותים הללו.

לחלופין, נסיגה מהבסיסים הללו – כפי שמתרחש בוויקיפדיה הישראלית – תזיק למיזם כולו. נראה שוויקיפדיה הישראלית מתנהלת כיום בכוונה ברורה לצמצם את מספר הערכים עד למינימום האפשרי ש- "יביא תועלת לציבור" או ש- "יש בהם חשיבות". אבל מי קובע באיזה ערכים יש חשיבות או תועלת? הוויקיפדים עצמם – וכל מי שניסה בעבר יודע כמה קשה להתערב בקליקה הזו או להשפיע עליה. וכך, שניים מבסיסי ויקיפדיה מתערערים: הציבור מודר הלכה למעשה מהדיונים מסביב לערכים, וקיים ניסיון לצמצם את כמות המידע הזמינה לציבור במקום להגדיל אותו.

אני מקווה שוויקיפדיה הישראלית תצליח לחזור לעקרונות הבסיסיים שבזכותם ניצחה ויקיפדיה העולמית את כל מתחרותיה מהעבר. הנחמה היחידה היא שאם ויקיפדיה הישראלית לא תעשה זאת, הרי שבמוקדם או במאוחר תקום לה חלופה יעילה יותר, שתספק את השירות שכולנו ראויים לו במאה ה- 21: ידע, בכל נושא, בכל מקום, בכל זמן.

 


אתם מוזמנים לקרוא עוד על הדרך בה ויקיפדיה פועלת, מדוע היא מוצלחת יותר מאנציקלופדיות מסורתיות, וכיצד ארגונים מתחילים להטמיע שיטות ניהול דומות לאלו שבוויקיפדיה בספרי החדש "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

כל האמת על איירבנב – והדרך בה היא עוזרת לכולנו

כל האמת על איירבנב – והדרך בה היא עוזרת לכולנו

לאחרונה פרסמתי בעמוד הפייסבוק שלי לינק לסרטון בו תוארו מספר בעיות עם דרך ההתנהלות של איירבנב. כתבתי שיש להם כמה נקודות טובות, ומיד הואשמתי בתמיכה בקומוניזם ובטכנופוביה. כן, קומוניזם. כי ביקורת על חברה, מסתבר, מובילה לכך שתכף נמליך כאן את סטאלין מחדש ונגרש את העשירים לגולאג הקפוא בבאר שבע.

אז בואו נעשה קצת סדר, כי הדבר הקל ביותר הוא להיות קיצוני ולתמוך באיירבנב או להתנגד לה בלי לחשוב פעמיים – אבל מעבר על הנתונים חושף תמונה מורכבת קצת יותר. החברה עושה הרבה טוב, אבל גם יש נקודות שהיא צריכה להשתפר בהן כדי לספק לאזרחים את השירות האופטימלי.

קודם כל, אין ספק שהחברה מצליחה מאד ומסיבה טובה: היא מספקת מוצר שהצרכנים זקוקים לו. היא מאפשרת לכל אדם להרוויח כמה גרושים נוספים מהשכרת דירתו או חדרו, וכך מסייעת לפרנסה ועל הדרך גם בהורדת העלויות לתיירים ולמבקרים. העולם שאיירבנב פותחת עבורנו הוא כזה של יעילות מירבית, בו כל אדם יכול להפיק שימוש מלא בנכסים שברשותו. מחקר שנערך בברצלונה חשף ששלושה-רבעים מהמשכירים בתים דרך א"ב בעיר נמצאים מתחת לממוצע ההכנסה הלאומי. מנתונים אלו אנו למדים כי א"ב עוזרת, למעשה, לאזרחים להתקיים ואפילו לשלם בעצמם משכנתא או דמי שכירות על דירותיהם[1].

לא זאת בלבד, אלא שמכיוון שחדר ממוצע באיירבנב עולה רק מחצית ממחירו של חדר במלון, איירבנב מעודדת תיירות ומסייעת לשוק התיירות העולמי[2]. לפי מחקר של א"ב, אורחיה ומארחיה בניו יורק שילמו סכום מוערך של 36.6 מיליון דולרים ב- 2014 במסי מכירות בניו-יורק, ויצרו עוד 768 מיליון דולרים בפעילות כלכלית[3].

אין פלא שהצרכנים מתלהבים: 150 מיליון אנשים משתמשים באיירבנב, ו- 640,000 אנשים מציעים דירות לאירוח. מדי לילה מתארחים 500,000 אנשים ב- 65,000 ערים מסביב לעולם. בכך מתחרה החברה בכבוד ברשתות המלונאות הגדולות ביותר – הילטון, מריוט, אינטרקונטיננטל ואחרות – שהגדולות מתוכן מציעות לאורחיהן רק 700,000 חדרים[4], ולעולם אינן מוצאות עצמן בתפוסה מלאה. במחקר מ- 2015 הוכח כי איירבנב נגסה בנתח של 8 עד 10 אחוזים מרווחי שוק המלונאות – וברור לכולם שהסוף אינו קרוב עדיין, והחברה רק צפויה להמשיך לגדול ולהתרחב[5]. אין פלא שתעשיית המלונאות אכן יוצאת כנגד איירבנב, וכמובן שמושכת גם בחוטיו של המחוקק כדי שיפעל כנגדה.

ואכן, איירבנב ומשכירי הדירות נקנסו כבר בעבר, ולא פעם. עיריית ניו-יורק קנסה מארחים שעברו על החוק הארכאי לפיו נאסר עליהם להשכיר דירה לפחות מחודש אחד אלא אם הם נשארים בעצמם בדירה באותו הזמן. קנסות ואיסורים דומים הופיעו בברצלונה, ברלין ופריז.

לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שחלק מהאיסורים האלו מונעים באמת מהשפעת כוחם של תעשיות התיירות המסורתיות (המלונות) על העיריות ועל הממשלות. אלא שמוקד הבעיה עמוק קצת יותר, מכיוון שתעשיית המלונאות רק דורשת מהעיריות לאכוף את החוקים שנקבעו במקור (גם) כדי להגן על האזרחים.

עיקר הבעיה הוא שקיימת הבדלה ברורה בין שכונות ורחובות בערים תיירותיות רבות בעולם. ומסיבה טובה. נניח שקניתם דירה בלונדון ברחוב שקט ורגוע שמיועד למשפחות ולגידול ילדים. אלא שלונדון מוצפת בתיירים – אנשים שלא דואגים במיוחד לניקיון הרחובות, לא מתחשבים בשכנים (כי הם לא יחזרו לשם) ומנסים להחנות רכבים שכורים ברחובות צפופים גם כך. האם לא ראוי שהעירייה תגן על איכות חייכם, ותייעד רחובות מסוימים בלבד לבתי-מלון? וכך אכן קורה בערים תיירותיות רבות בעולם, כשהרגולטור פועל (גם) להגנה על האזרח הקטן.  לרוע המזל, איירבנב מתעלמת לחלוטין מהעניין הזה. המשכיר יכול לצאת לטיול וליהנות מהרווחים שדירתו מכניסה לו, בזמן ששכניו צריכים לחוות שורה ארוכה של דיירים ארעיים וזרים המגיעים לדירה, וחלקם עושים בה מסיבות פרועות, שומעים מוזיקה רועשת לתוך הלילה, ובאופן כללי אינם מרגישים צורך עז להתחשב בשכנים. וכל זאת, ברחוב בו נאסר על פי חוק להקים בתי-מלון, אכסניות או להשכיר דירות לימים ספורים לתיירים.

airbnb - neighbors.jpg

תנועת הנגד מצד השכנים. מקור: NYtimes.

כמו שאתם יכולים בוודאי להבין, זוהי בעיה שאפשר לפתור בקלות. איירבנב יכולה להגביל את יכולתם של המארחים לפרסם דירות שאינן במקומות מותרים, או לחייב אותם להוסיף דיסקליימר על המיקום הבעייתי. היא יכולה להציע לשכנים לדרג גם הם את המתארחים, כדי לזהות מתארחים בעייתיים שאולי לא הסבו נזק לדירה, אבל חגגו בקולי-קולות ושתו לשוכרה מול עיניהם הפעורות של ילדי השכנים.

בקיצור, אפשר לפתור את הבעיות, אבל צריך להצביע עליהן קודם ולהבהיר לאיירבנב שיש לה גם אחריות חברתית וציבורית לסייע בפתרונן. וזו בעצם הבעיה האמתית, מכיוון שבסביבת הדיון המוקצנת של היום קל לטעון שכל התנגדות לאיירבנב משרתת את בעלי המלונות (הרעים, הגדולים, החזקים וכו') אבל פוגעת באדם הקטן שבסך הכל רוצה להרוויח עוד כמה גרושים בחודש מהשכרת דירתו. כאמור, לא תמיד הדברים פשוטים כל-כך.

חשוב להבהיר גם שתלונות יכולות לסייע לשירות שכולנו מקבלים, לעדן ולדייק אותו. כך אירע עם עניין המיסוי של איירבנב.

האם שמעתי הרגע את הליברטריאן הקטן שבעמקי לבו של כל ישראלי מזדעק עתה – "אתה תומך במיסוי?!"

ובכן כן, אני תומך במיסוי, וגם אתם. כבישים מהירים, מערכות משפט, ביטוח לאומי, צבא ועוד שירותים רבים אחרים מתקיימים בזכות הכוח המשותף של האזרחים שמתבטא בכספי המיסים שלהם שמועברים לממשלה. אפשר לטעון בצדק שהממשלה הייתה יכולה לעשות שימוש טוב ויעיל יותר בכסף הזה, אבל בלי כסף היא לא תוכל לספק שום שירות בכלל, וכולנו ניפגע.

בכל אופן, בימיה הראשונים של איירבנב, אחת התלונות המרכזיות כנגדה הייתה ההתעלמות המוחלטת וחוסר הפיקוח על מיסי תיירות ואירוח. איירבנב הקשיבה, הפנימה, והחלה לעבוד לצד העיריות. בחלק מהערים, כמו פריז ואמסטרדם, איירבנב אוספת בעצמה את מיסי התיירים ומעבירה אותם לממשלה[6]. כך שהביקורת בהחלט עזרה לייעל את השירות ולתגמל את התושבים.

אם לסכם, לאיירבנב יש פוטנציאל עצום לשפר את העולם. היא משתמשת בטכנולוגיות מידע מתקדמות כדי לעזור לכל אדם למצוא דירה לפי צורך, מצמצמת למינימום את העלות השולית הכרוכה באירוח, ומאפשרת ליצור בסיס לכלכלה שיתופית – בה אנשים יכולים לבצע עסקאות זה מול זה עם מינימום של מעורבות מצד גופים גדולים. משום מה יש אנשים שחושבים שמכיוון שהיא מספקת שירות שעולה מבחינות רבות ביעילותו על זה של בתי-המלון, צריך להימנע מלבקר אותה. ההפך הוא הנכון: אנחנו צריכים לעזור לה להמשיך להשתפר, להבהיר לה ממה אנו מרוצים וממה לא, כדי לקבל את השירות הטוב ביותר שהיא יכולה לספק ושאנחנו מוכנים לרכוש.

 


 

אתם מוזמנים לקרוא עוד על המאבק בין התעשיות, הממשלות והאזרחים ועל עתיד הכלכלה השיתופית ב– "השולטים לעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

 

קישורים:

[1] Airbnb, "New Study: Airbnb Community Contributes $175 Million to Barcelona’s Economy," Airbnb, 2015. [Online]. Available: https://www.airbnb.co.uk/press/news/new-study-airbnb-community-contributes-175-million-to-barcelona-s-economy. [Accessed 19 9 2015].

[2] Priceonomics, "Airbnb vs Hotels: A Price Comparison," Priceonomics, 17 6 2013. [Online]. Available: http://priceonomics.com/hotels/. [Accessed 19 9 2015].

[3] D. Hantman, "$21 million more for New York," airBNB, 14 4 2014. [Online]. Available: http://publicpolicy.airbnb.com/21-million-new-york/. [Accessed 19 9 2015].

[4] Z. Mudallal, "Airbnb will soon be booking more rooms than the world’s largest hotel chains," Quartz, 20 1 2015. [Online]. Available: http://qz.com/329735/airbnb-will-soon-be-booking-more-rooms-than-the-worlds-largest-hotel-chains/. [Accessed 19 9 2015].

[5] D. P. J. W. B. Georgios Zervas, "The Rise of the Sharing Economy: Estimating the Impact of Airbnb on the Hotel Industry," 7 5 2015. [Online]. Available: http://people.bu.edu/zg/publications/airbnb.pdf. [Accessed 19 9 2015].

[6] M. V. Sam Schechner, "Paris Confronts Airbnb’s Rapid Growth," The Wall Street Journal, 25 6 2015. [Online]. Available: http://www.wsj.com/articles/SB12147335600370333763904581058032330315292. [Accessed 19 9 2015].