איך דיסני שומרת את מיקי מאוס מאחורי סורג ובריח

איך דיסני שומרת את מיקי מאוס מאחורי סורג ובריח

מכון מופ"ת הזמין אותי להרצות השבוע על עתיד זכויות היוצרים. בחרתי להתמקד באחת הזוויות החורה לי אישית ביותר: זו העוסקת במאמרים אקדמיים. אני מקווה שתיהנו מהרשומה, שנגזרה מתוך ההרצאה המקורית.

 

אם אתם חוקרים באקדמיה ובתעשיה, בוודאי תכירו את התהליך הבא: אתם מקבלים גראנטים ממשלתיים, עורכים מחקר מעמיק, משקיעים כל טיפה של מרץ ואנרגיה ויאוש שיש לכם כדי להשיג תוצאות, ואז מנסים לפרסם אותן. כותבים מאמר אחד. מתקבל. ואז, במאמר השני, מתחילה הבעיה. בכל מאמר אתם צריכים לכתוב הקדמה – Introduction – שהיא עמוד או שניים של רקע על מצב התחום כיום. צריך לכתוב את השיטות. והדבר הכי מתסכל הוא שבחצי מהמאמרים שאתם כותבים, ההקדמה יכולה להיות כמעט זהה. חלק גדול מהשיטות אפשר להעתיק מילה במילה – והן עדיין יהיו מתאימות גם במאמרים הבאים.

אבל אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא מעתיקים בעצמנו. במקום זה, אנחנו מסתכלים על ההקדמות של המאמרים הקודמים שלנו וכותבים אותן מחדש. לא מעתיקים – זה אסור. רק… כותבים מחדש לפי בדיוק אותו סדר רעיוני ועם מילים אחרות ואולי רפרנס חדש פה ושם. ולמה? כי אסור לנו להעתיק ממאמרים קודמים שכתבנו. כי זהו חטא ה- Self plagiarism – שחוקרים גדולים וחשובים כבר לקו בו: ההעתקה מעצמך, או "גנבה ספרותית מעצמך".

אבל רגע. יש כמה סוגים של העתקות. אתה יכול להעתיק במבחן מחבריך לכתה, וזה בוודאי פסול כי אתה נבנה ומתבסס על ידע שלא זכית בו בצדק. אתה יכול להעתיק ממאמר של חוקרים אחרים פסקה או אפילו את כל הטקסט, וזה פסול מאותה הסיבה בדיוק: אתה לוקח ידע של אחרים ומעמיד פנים שהגעת אליו בעצמך. אבל בסוג השלישי של העתקות, ההעתקה העצמית, אתה רק לוקח ידע קודם שזכית בו ביושר ומשתמש בו בשנית.

אז למה אנחנו מתייחסים לחיה המוזרה הזו, "העתקה עצמית", כאל מנהג פסול? את מי מרמה המעתיק העצמי, בעצם?

והתשובה היא שהוא מרמה את המוציאים לאור. כי בדרכי הפרסום המסורתיות, מהרגע שחוקר כתב את המחקר שלו והצליח להביא שיתקבל למגזין מדעי, המאמר כבר אינו שלו. ההקדמה כבר אינה שלו. המילים של החוקר כבר אינן שלו – הן של המגזין. וכפי שנכתב באתר American Journal Experts

"מילותיך שלך עשויות שלא להיות שייכות לך… על אף שאתה הבעלים האינטלקטואלי של הרעיונות והתוצאות [במאמר, ר.צ.], הפרסום הוא רכוש כתב העת. … למרות שזה בניגוד לאינטואיציה, מיחזור מילותיך שלך נתפש בעיני החוק כהפרת זכויות יוצרים, אפילו אם אתה כתבת אותן."

חכו רגע. משהו לא בסדר כאן. הייתי יכול להבין מצב בו תוצרי המחקר היו שייכים לגוף שמממן את המחקר. זה נראה לי הגיוני וסביר – מי שמשלם על הזמן של החוקר ולמעשה מפעיל אותו כעובד קבלן, אמור להיות בעל הזכויות. אבל המצב הפוך: הגופים המממנים משלמים הון תועפות, ואז החוקר משלם לפעמים למגזינים עצמם עוד כמה מאות דולרים כדי שיקבלו את המאמר ויוציאו אותו לאור… ויקבלו עליו את הזכויות!

כדי להבין איך הגענו למצב הזה, אנו צריכים לחזור הרחק אחורנית בזמן ולבחון את הסיבות ליצירת המגזינים המדעיים.

חזרה לעבר

הכל התחיל בשנת 1665, כשהחברה המלכותית בבריטניה החלה לפרסם תוצאות מחקריות במגזין שנקרא Philosophical Transactions of the Royal Society. מכיוון שמספר העמודים בכל גיליון היה מוגבל, העורכים היו יכולים לבחור רק את המאמרים המעניינים והאמינים ביותר. כתוצאה, מדענים מכל בריטניה נלחמו על הזכות לפרסם את מאמריהם במגזין, וחוקר צעיר שהצליח לפרסם את מחקרו שם זכה להכרה מיידית בכל רחבי הממלכה. המדענים הסכימו אפילו לערוך מאמרים של אחרים עבור המגזינים, מכיוון שזו הייתה עמדה שהקנתה להם כבוד, ואפשרה להם לבקר את המתחרים.

וכך נחתמה העסקה הלא-כתובה בין המוציאים לאור למדענים: המגזינים סיפקו פלטפורמה על גביה הציגו המדענים את המחקר, והמדענים נלחמו והתאמצו כדי שהמאמרים שלהם יתקבלו, ולעתים אף שילמו מכיסיהם בשביל התענוג. בעלי המגזינים היו גם בעלי הכוח, ויכלו לדרוש מהחוקרים זכויות מלאות על מאמריהם, כדי לוודא שאותו מאמר לא יתפרסם בשנית במגזין מתחרה.

התנאים האלו הגיוניים, אבל רק בעולם הישן של הפרסום המדעי, משתי סיבות: ראשית, בעלי המגזינים היו מוגבלים במקום – כלומר, במספר הדפים במגזין – ולכולם היה ברור שעל מקום מוגבל צריך לשלם; ושנית, בעלי המגזינים היו האגרגטורים של מספר רב של שירותים נחוצים: עריכה, הגהה, עימוד, שינוע המגזין לספריות מדי שבוע או חודש, וכן הלאה. אלו דברים שהמדענים פשוט לא רצו להתעסק עמם, ושניתן היה לבצע באופן יעיל יותר כשהם מכונסים תחת גג אחד.

ואז, לפתע פתאום, הגיעה האינטרנט בה המקום קרוב להיות אינסופי, ובה השינוע של תוכן דיגיטלי אינו עולה דבר. ולצדה הופיעו גם שפע של תוכנות אוטומטיות – כמו וורד – שמאפשרות לכל מדען להגיה בעצמו את המאמר שלו, לעמד אותו בעצמו, לעצב אותו בעצמו וכן הלאה.

הקלות הבלתי-נסבלת של הפרסום

בואו נעבור לרגע ביחד על תהליך פרסום מאמר חדש, ונראה כמה קל ונוח הוא הפך להיות בזכות האוטומציה והאינטרנט:

  1. המדען שולח את כתב העת למגזין: ניתן לבצע עתה בקלות דרך האינטרנט, ללא עלות משלוח.
  2. המאמר מועבר לעורך בתחום הרלוונטי. כיום, כותבי המאמר מציינים את תחום המאמר, כך שהמאמר מועבר אוטומטית לעורך המתאים.
  3. העורך שולח את המאמר למבקרים מדעיים רלוונטיים. כולם עובדים בחינם, כך שהמוציא לאור לא מוציא כסף על שירותיהם. נניח שהם מאשרים את המאמר. במקרה זה אנו עוברים לשלבים הבאים.
  4. המאמר עובר הגהה, עימוד ועיצוב גרפי. מטלות אלו מבוצעות כיום באופן כמעט אוטומטי על-ידי החוקר עצמו, אם הוא רק יודע להשתמש במעבד תמלילים מודרני.
  5. השלב האחרון הוא הדפסת והפצת המגזין, והוא היחיד שחייב לעלות כסף מכיוון שהוא מתבצע בעולם הפיזי, ואטומים עולים הרבה יותר כסף מביטים. וזה שלב מאד חשוב, כמובן, מכיוון שחוקרים הולכים בתחילת כל חודש לספריות המוסדות האקדמיים בהתרגשות גדולה ובפיק ברכיים, כדי להחזיק את העותק הפיזי החדש של הירחון שיצא זה עתה, לדפדף בו בחרדת קודש ולהתענג על מילותיו המודפסות.

מה, לא?

האמת היא שכיום, החוקר הטיפוסי הולך לרשת כדי לקרוא את המאמרים שמעניינים אותו. הוא מקבל התראות אוטומטיות כשיוצאים מחקרים בתחומים שרלוונטיים עבורו. הוא מוריד את המאמרים אליו למחשב או לטאבלט וקורא אותם שם – או פשוט מדפיס אותם אצלו על חשבונו. החוקרים כבר הבינו שאין טעם בקריאת המגזין השלם, שהוא תוצר של העולם הישן בו היה צורך לדחוס מילים ומחקרים בפורמט שיהיה קל לשנע ממקום למקום. בעולם החדש, אין משמעות פרקטית למקום בו מתפרסמים המחקרים הללו – מנועי החיפוש מביאים את החוקרים אליהם בקלות ובאופן מיידי.

רשימת הצעדים הזו מראה למה המוציאים לאור כבר פשוט אינם רלוונטיים היום, למרות התפקיד החשוב ששיחקו במדע במאות השנים האחרונות. את כל הצעדים אפשר להוציא לפועל בעלות שולית אפסית, ולמעשה אנו מתקדמים כבר עכשיו לדרכי פרסום קהילתיות וחינמיות כגון arXiv, או כאלו בהן הברירה של מאמרים ברמה גבוהה מתבצעת על-ידי קהילת המדענים במשותף, בפורומים של עשרות-אלפי מדענים כגון Faculty of 1,000.

המוציאים לאור הפכו למיותרים בחלקם הגדול. אז למה אנחנו נותנים להם עדיין את זכויות היוצרים על המאמרים שלנו?

יש שלוש תשובות לשאלה. מצד אחד, המנהגים הללו כבר השתרשו בקהילה המדעית. אתה חייב לפרסם במגזינים נחשבים כדי לזכות בכבוד, בהכרה ובגראנטים נוספים. מצד שני, מדענים מעריכים מאמרים שעברו ביקורת עמיתים. אבל היום אפשר לבצע ביקורת אמיתים גם רטרואקטיבית – ומסתבר שביקורת שכזו, המתבצעת בפורומים מקוונים על-ידי עשרות מדענים תוך ימים ספורים מהרגע בו המאמר מתפרסם, יכולה להיות מוצלחת עוד יותר במציאת שגיאות וזיופים, מביקורת עמיתים המתבצעת על-ידי שניים-שלושה מדענים לפני שהמאמר יוצא לאור.

והתשובה השלישית היא שנדרש זמן רב עד שהחברה מסתגלת לשינויים טכנולוגיים – והשינוי החברתי לוקח זמן רב עוד יותר כשיש כוחות שמרוויחים מהמצב הקיים. וכדי להסביר את הקביעה הזו ואת הקשר שלה לזכויות יוצרים, נבחן עכשיו את ההיסטוריה של אחת הדמויות המצוירות המוכרות והאהובות ביותר בעולם.

דיסני.jpg

העכבר שדיסני לא מוכנים לשחרר לחופשי. הזכויות שמורות (איך לא) לדיסני.

מזהים אותו?

זהו מיקי מאוס, כמובן, והעכבר התמים לכאורה הזה עומד מאחורי אחד המאבקים המעניינים יותר בקונגרס האמריקני בשלושים השנים האחרונות.

העכבר שדיסני לא מוכנים לשחרר לחופשי

מיקי מאוס נחשף לראשונה לציבור בשנת 1928, בסרטון שחור לבן ששילב אפקטים קוליים ומוזיקה בתיאום מושלם עם האנימציה. הוא הפך בן לילה לכוכב, והופיע על ילקוטי בית-ספר, על חולצות, על כובעים, על כוסות, ואפילו במקומות אקזוטיים יותר. זכויות היוצרים עליו היו שמורות לדיסני ל- 56 שנים, כמוגדר בחוק. כלומר, עד ל- 1984. אבל דיסני לא אהבה את הרעיון שתאבד מיליארדי דולרים ברווחים, וחמור מכך – שמיקי יהפוך לנחלת הכלל.

וכך, בתחילת שנות השמונים הפעילה דיסני את קשריה בקונגרס האמריקני והביאה להארכת זכויות היוצרים על כל היצירות, לכל החברות, בעשרים שנים נוספות. מיקי נשמר בידי דיסני עד 2003, ובתקופה זו הניב לה חמישה מיליארד דולרים.

ומה קרה ב- 2003? דיסני עתרה לקבלת הארכה נוספת כבר בשנות התשעים, תוך שהיא מגייסת לעזרתה קבוצות אחרות כמו טיים וורנר ואת יורשיהם של יוצרים מפורסמים כמו ג'ורג' גרשווין שרצו להמשיך להרוויח מהיצירות של אבא-סבא. הפעם המאבק היה קשה במיוחד, אחרי ההארכה הקודמת של עשרים שנים. הנה מה שכתב הסנאטור האנק בראון שהשתתף בדיונים בנושא בוועדת הסנאט לענייני משפט –

"התמריץ האמיתי כאן הינו לבעלי תאגידים שקנו זכויות יוצרים, ועותרים בקונגרס כדי לזכות בעוד עשרים שנים של רווחים – ולא ליוצרים שיהיו מתים זמן רב לפני שהארכת זכויות היוצרים הזו תתממש."

אבל ההתנגדות הייתה לשווא, והתיקון לחוק עבר. דיסני קיבלה עוד עשרים שנים של נחת, ורק ב- 2023 צפויה לאבד את זכויות היוצרים. אתם יכולים להבין שהיא מתחילה כבר עכשיו לגייס את חברי הקונגרס והסנאט לטובתה לקראת המאבק של 2023.

אגב, כמעט אפשר להשוות את המצב לשוד של הציבור. דיסני הרוויחה יפה מדמויות כמו פיטר-פן, סינדרלה, שלגיה ואחרות, שהיו פתוחות לשימוש חופשי על-ידי הציבור – ולכן דיסני הייתה יכולה ליצור מסביבן סרטים עם הכנסות יפות. אבל כשהגיע הזמן בו דיסני הייתה אמורה להחזיר את חובה לחברה ולשחרר את היצירות בחזרה לציבור, היא בחרה לשנות את החוק במקום זאת.

ולמה אני מספר את כל הסיפור הזה? כדי להראות עד כמה זכויות היוצרים הן תוצר של כוחות מתחרים ושונים בחברה – של מאבק בין טובת הציבור לבין טובת בעלי ההון וחברות מסחריות שיכולים להשפיע על נציגי הציבור ולקדם כללים שאינם מספקים בהכרח מענה אופטימלי לצרכי הציבור. במקרה של דיסני, החברה הפעילה לוביסטים כדי להשפיע על נציגי הציבור. במקרה של המוציאים לאור האקדמיים לא ידוע לי האם הם הפעילו השפעה כלשהי על הקונגרס, אבל ברור שבמקום בו יש כסף, יש גם השפעה – בין שהיא מוחצנת וברורה, ובין שהיא מקובלת על כולם במשתמע.

מעכבר למדע

עזבו לרגע את מיקי. לא אכפת לי באמת מהעכבר הזה. הבעיה האמיתית היא שחברות מסחריות משתפות פעולה עם נציגי הציבור באופן שפוגע באינטרסים של הציבור הרחב. מכיוון שהתיקון לחוק זכויות היוצרים גורף כל-כך, מאות-אלפי ספרים מהמחצית הראשונה של המאה ה- 20 אינם פתוחים לקריאה חופשית על הרשת. גוגל חוששת אפילו לסרוק אותם ולהיתבע על הפרת זכויות יוצרים – למרות שרובם מהווים "יצירות מיותמות" שאיש אינו באמת דואג לזכויות שלהן. וכך, הציבור מאבד גישה ליצירות רבות וחשובות בגלל הצרכים האנוכיים של החברות הגדולות.

מה שיותר חמור הוא שכיום אנחנו מתחילים להיכנס לתקופה בה בינות מלאכותיות מסוגלות לעבור על מספר עצום של מאמרים מדעיים – למשל, מאמרים רפואיים – ולהפיק מהם משמעות. אני קורא להתנהלות הזו "מחקר רטרוספקטיבי", והיא עתידה להניב עבורנו שפע של תובנות מדעיות. אבל במצב כיום, רק החברות הגדולות והמרכזים האקדמיים הגדולים ביותר יכולים להרשות לעצמם את העלות השנתית הגדולה לגישה נרחבת למאמרים… ואפילו לא הם – מכיוון שאפילו הרווארד הגדולה התלוננה כבר שאינה יכולה לעמוד במחיריהם של המוציאים לאור. התוצאה היא שאנו חוסמים חוקרים רבים מגישה לחומרים שיכולים להניב להם ערך רב – ועל הדרך גם לאנושות. וכל זאת, בגלל התנהלות שכלליה נקבעו לפני מאות שנים, ושכבר אינם רלוונטיים להווה.

אבל זה כבר לא חייב להיות המצב. גם בעלי ההון החזקים ביותר אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בסכר ולעצור את הקדמה הטכנולוגית ואת השינויים שהיא מביאה לצדה, אלא אם ישתנו בעצמם.

בהמשך הרשומה אביא דוגמה אחת לכוח מניע – השיתופיות מצד הציבור – שימנע מהמוציאים לאור להצליח אלא אם ישתנו בעצמם. ואחריו, אציג כוח מניע אחר – האוטומציה – שיכול לאפשר למוציאים לאור להשתנות ולתפקד באופן יעיל וידידותי יותר למשתמש – אך רק אם ידעו להשתמש בו נכון.

שיתופיות וסיי-האב

האינטרנט מחברת אנשים זה לזה, ובכל מקום בו בני-אדם מחוברים אחד לשני נוצרים קשרי סחר חליפין. בעולם הדיגיטלי, בו ניתן לשכפל סחורות בעלות אפסית (כלומר, להעתיק קבצים) ולשנע אותן בעלות אפסית (כלומר, לשלוח אותם באימייל או לאפשר שיתוף שלהם בתכנה ייעודית כמו ביט-טורנט), אנשים נוטים לשתף ברצון את הסחורות הללו זה עם זה. או במילים פשוטות יותר: אם למישהו יש גישה לקובץ של מאמר מסוים, הוא יחלוק אותו בשמחה עם אחרים.

נטייה זו לשיתופיות בעולם הדיגיטלי גורמת לכך שאקדמאים מתחילים לשתף זה עם זה מאמרים לגמרי בחינם. בשנים האחרונות בטוויטר היה מקובל שירות בו אנשים שמחפשים מאמר מסוים מבקשים מאחרים להוריד אותו עבורם באמצעות הצמדת התגית ICanHazPDF# לבקשה. זו הייתה פיראטיות 'בקטנה', שלא הפריעה במיוחד למוציאים לאור.

ואז הגיעה אלכסנדרה אלבאקיאן ויצרה את סיי-האב.

סיי-האב (Sci-Hub) הוא שירות פיראטי ברמה שמעמידה את כל שאר הפיראטים האקדמים הקודמים בצל. אתם יכולים להיכנס לאתר של סיי-האב, ולהזין את כתובתו של מאמר מסוים בו אתם חושקים. האתר בודק אם המאמר נמצא בספריית Libgen שמכילה חמישים מיליון מאמרים אקדמיים. אם כן, הוא שולח לך אותו. אם לא, הוא משתמש בסיסמאות של חוקרים אקדמיים עם גישה לאותו מאמר, כדי להוריד אותו, לצרף אותו לספריית Libgen, ולשלוח לך אותו.

סיי-האב פועל בקצב מסחרר. הוא מוריד מאות-אלפי מאמרים חדשים ביום, וכפי שהצהירה אלבאקיאן לאחרונה –

"הורדנו כבר את רוב המאמרים מאחורי חומת תשלום לספריה… יש לנו כמעט הכל!"

sci-hub.jpg

סיי-האב. יש להם כמעט הכל.

את כל המאמרים האלו משתף סיי-האב עם 19 מיליון משתמשים. וכולם משתמשים בו – אפילו אנשי אקדמיה רבים שכבר גילו שקל להם יותר למצוא, להוריד ולקרוא מיד את המאמרים דרך השירות. כלומר, יש כאן גם סוג של מרד נגד השירותים שמציעים המוציאים לאור הנפרדים זה מזה – וקשה להם מאד להתחרות בפשטות של סיי-האב כרשת אחת המאחדת את כל המגזינים ביחד.

אגב, בואו לא נהיה תמימים: סיי-האב מאפשר גניבה. אם אתם רוצים שאגנה את המיזם, אז הנה: אני מגנה את הגניבה של סיי-האב. עזר? מרגישים יותר טוב? נהדר. אבל הגינוי שלי לא יעזור למוציאים לאור יותר מכפי שהגינוי של חברות המוזיקה עזר להן כשכולם התחילו לשתף שירים. הפוליטיקאים גינו, השופטים גינו, אבל בסופו של דבר חזרות המוזיקה היו צריכות להשתנות כדי להתאים את עצמן למציאות החדשה בה קל יותר לגנוב מאשר לשלם מחירים גבוהים באופן מגוחך.

אז מה אפשר לעשות?

אוטומציה ו- iCEO

אחד המודלים האלטרנטיביים לשיתוף הידע עשוי להיות טמון באוטומציה של תהליכי ההוצאה לאור, שתוזיל את העלות השולית הכרוכה בהוצאה לאור ותאפשר למכור את המאמרים במחירים נמוכים יותר.

כמובן, אפשר לטעון שאנשים לא ירכשו את המאמרים אם הם יכולים להורידם בחינם מסיי-האב. אלא שאייטונז עדיין משגשגת גם בעידן הטורנטים, ומסתבר שאנשים מוכנים לשלם דולר בודד תמורת שיר, אם הם מקבלים את השירים במהירות וביעילות, ואם הם מאמינים שגם האמן מקבל תגמול.

אבל איך אפשר להעביר את תהליכי ההוצאה לאור אוטומציה מלאה? הרי נכון להיום עדיין אין בינה מלאכותית שתהיה נבונה מספיק לערוך מאמרים בעצמה, להגיה אותם בעצמה, לעשות להם ביקורת עמיתים בעצמה וכן הלאה. גם לא צפויה להיות בינה מלאכותית ברמה כזו בעשורים הקרובים. אבל מסתבר שגם איננו צריכים בינה מלאכותית מתוחכמת עד כדי כך, אלא רק כזו שמנהלת את תהליך ההוצאה לאור, כדוגמת אמצעי הניהול הממוחשב שדווין פידלר פיתח והדגים בשנים האחרונות, ומכונה iCEO. תכנה זו היא סוג של יצור כלאיים: מדובר בבינה מלאכותית פרימיטיבית שאחראית על ניהול סדר העבודה של בני-אדם, והם אלו שעושים את העבודה הקוגניטיבית הקשה באמת.

פידלר הדגים את דרך הפעולה של iCEO במאמר שפרסם בשנת 2015 במגזין העסקים הנחשב ביותר בעולם – Harvard Business Review. הוא תיאר כיצד קיבל iCEO אתגר לא-פשוט: לכתוב דו"ח על דרכים ליצירת גרפן. כדי להתמודד עם המטלה, תכנת הניהול פנתה לעובדי פלטפורמה והקצתה להם מטלות. למרות שפידלר לא מפרט אודות זרימת העבודה המדויקת, אפשר לשער ש- iCEO התנהלה בערך לפי הסכמה הבאה.

iceo.jpg

תמונה מהמאמר המקורי ב- HBR.

ראשית, היא הורתה לעובדי פלטפורמה ארעיים בשירות Mechanical Turk של אמזון לאסוף את כל הקישורים למאמרים על יצירת גרפן שהצליחו למצוא, והקציבה להם 24 שעות לעשות זאת.

שנית, היא העבירה את כל הקישורים הללו לאנשים בעלי מומחיות באנליזת מידע, וביקשה מהם לתמצת את המסקנות בנקודות. בשלב השלישי היא העבירה את הנקודות לבעלי יכולת כתיבה שהרחיבו אותן לפסקאות שלמות. בשלב הרביעי היא העבירה את התוכן כולו לגרפיקאים שסידרו את הגרפים שהטמיעו המומחים מהשלבים הקודמים, הוסיפו תמונות במקומות המתאימים ועיצבו ועימדו את הדו"ח כולו. בשלב האחרון עבר הדו"ח לבדיקה ולביקורת אצל כמה מומחים שבאמת מבינים בתחום, ואלו ניפו את הטעויות הקטנות שעוד נותרו.

וזהו. יש דו"ח. ולא סתם דו"ח: 124 עמודים, עם שישים תמונות וגרפים, שביצירתו השתתפו 23 אנשים מכל העולם, שעבדו מסביב לשעון כדי לממש את היצירה הסופית. לדו"ח ברמה כזו נדרשים בדרך כלל כמה שבועות בשביל המחקר בלבד. אבל iCEO הצליח לבצע את מטלת המחקר בשלושה ימים.

העלות השולית בהפעלת מערכת שכזו היא אפסית, וניתן לכסותה בקלות באמצעות גביית תשלום נמוך מהמשתמשים – אפילו דולר או פחות – על כל הורדת מאמר. מעבר לכך, אם תחליפו את המילים "עובדי פלטפורמה" ב- "מדענים שעושים ביקורת עמיתים בחינם", תבינו שההוצאות לאור מתבססות על מודלים דומים כבר היום. ההוצאה שתתפוס ראשונה את הפוטנציאל באוטומציה מלאה של ניהול תהליך פרסום המאמרים, תוכל לזכות בנתח יפה משוק ההוצאה לאור של מאמרים אקדמיים.

סיכום

המוציאים לאור הם בבחינת חמורו של משיח. הם מילאו פונקציה חשובה בעולם האקדמי במאות השנים האחרונות. אכן, לא הייתה דרך אחרת להתנהל בעולם האקדמי בלעדיהם. הם הביאו אותנו למקום בו אנו נמצאים היום, אבל עתה הם מתחילים להיות מיותרים. עדיין לא לגמרי, אבל הדרך כבר ברורה.

אני לא טוען שכולם צריכים לגנוב מאמרים בסיי-האב במקום להוריד אותם באופן חוקי (ויקר) מהמוציאים לאור;

אני לא טוען שאפשר להשליך את המוציאים לאור לכלבים כבר היום.

אבל בשנים הקרובות יהפכו המוציאים לאור לעול על המדע, במקום שיסייעו לאנושות ליצור ולשתף מידע וידע. וכשזה יקרה, אני מקווה שנצליח למנוע מהם להשפיע על נציגי הציבור כפי שעשו דיסני, ושנוכל להתקדם לעולם בו זכויות היוצרים משרתות את הציבור, ולא את בעלי ההון.

——–

אני מכסה את נושא השנניגנים של דיסני בתחום זכויות היוצרים, ובאופן כללי את הדרכים בהן חברות השפיעו על הפוליטיקה, בספרי החדש – "השולטים בעתיד" – אותו ניתן למצוא בחנויות הספרים בעולם הפיזי, או לרכוש בעולם הדיגיטלי בקישור הבא.

כשחסמו את המזבלה, שתקתי, כי לא הייתי המזבלה: על הכוח שמקבלת פייסבוק

כשחסמו את המזבלה, שתקתי, כי לא הייתי המזבלה: על הכוח שמקבלת פייסבוק

פייסבוק חסמה בימים האחרונים את בלוג המזבלה, והגדירה אותו מסוכן לגולשים. נסו לשים בפוסט בפייסבוק קישור למזבלה, ותקבלו תשובה מיידית שהקישור אינו בטוח. אלא שהבלוג קיים כבר מאז 2006, מאובטח ברמה גבוהה, ובדיקות של מומחי אבטחה לא גילו איום מכל סוג שהוא.

אז למה?

אולי בגלל שבמזבלה לא אוהבים את פייסבוק, ולא טורחים להסתיר את זה.

מנהל ומייסד המזבלה, דורי בן ישראל, מתמקד כבר מספר שנים בדרכים בהן פייסבוק מנצלת לרעה את כוחה. באחד מהמקרים נחסם הפרופיל של בן ישראל לאחר שפתח אתר ובו ניתן למצוא את פרטי הקשר של עובדים בפייסבוק ישראל. פייסבוק לא אוהבים אתרים המשתפים את פרטי הקשר האישיים של אנשים – וכך התקבלה ההחלטה לחסום את הפרופיל של בן ישראל.

ועכשיו, ממש אתמול, החליטו בפייסבוק סופית להסיר 25 מיליון שיתופים, לייקים ותגובות מ- 18,000 כתבות שהועלו לפייסבוק ע"י גולשים, ושמקשרות לאתר המזבלה (הנתונים מתוך כתב תביעה שהגישה המזבלה כנגד פייסבוק). חלק משמעותי מתוך הכתבות האלו מתייחס בביקורתיות ל… רוצים לנחש למי? לפייסבוק כמובן.

חזיתי את זה!

ממש היום יוצא ספרי החדש – "השולטים לעתיד" (בחנויות הספרים המובילות וכו'). בשנתיים האחרונות חקרתי את השליטה שמקבלות חברות הדיגיטל הגדולות על האינטרנט, והנה – ביום בו יוצא הספר לאור, אנו נתקלים באחת הדוגמאות הטובות ביותר לסכנה שבצבירת הכוח העצום של פייסבוק.

השולטים בעתיד.jpg

פרסום לספר. אבל היי, הוא באמת מדבר על כל הנושאים האלו. איזה מזל שהצלחתי לגרום לפייסבוק להראות איך היא יכולה לנצל את הכוח שלה, ממש ביום בו הספר יצא לאור!

בספר אני מזהיר מפני הגדילה הבלתי-מרוסנת של פייסבוק וגוגל ומפני המונופולים הרכים שהן יוצרות. אין מתחרות אמיתיות לגוגל בשוק החיפוש. אין מתחרות אמיתיות לפייסבוק ברשת החברתית באנגלית. הענקים הללו – כרישי הרשת – אינם מבוקרים היטב על-ידי הממשלות מצד אחד, ורוב הציבור אינו מבין את הכוח שכרישי הרשת מחזיקים בו.

כוח, למשל, לחסום את מי שהם לא אוהבים.

תאמרו עכשיו שזה לא נורא, ושבן ישראל יכול לעבור לרשת חברתית אחרת? אבל אין רשת חברתית אחרת שאפילו מתקרבת לגודל של פייסבוק – שני מיליארד משתמשים כמעט. הרשת החברתית השנייה הגדולה ביותר היא טוויטר, עם 319 מיליון משתמשים. כלומר, בקושי 15% מגודלה של פייסבוק. אם אתה רוצה כיום להפיץ מסרים לציבור, אתה חייב להיות בפייסבוק. אם אתה רוצה להיות בקשר עם כל החברים שלך, אתה חייב להיות בפייסבוק. אם אתה רוצה לתאם פעילויות ולקחת חלק בדיונים, אתה חייב להיות בפייסבוק.

אבל פייסבוק יכולה לבחור להוציא אותך מהעולם שבנתה. פייסבוק יכולה, למעשה, להטיל עליך גזר דין מוות דיגיטלי.

ולא רק פייסבוק.

אמזון, גוגל וכל היתר

הידעתם? גוגל יכולה לבחור להפסיק לספק לכם שירותים. היא עשתה כך למאתיים אנשים שעצבנו אותה לאחרונה כשמכרו סמארטפונים תוצרת גוגל בניגוד לכללים. אותם אנשים קמו בבוקר וגילו שאין להם ג'ימייל, שאין להם גישה לכל המסמכים בגוגל דוקס, שהם לא יכולים להשתמש בגוגל קלנדר, וקרוב לוודאי שגם כל הסיסמאות שלהם נעלמו מכרום. כי אם כבר, אז כבר. ושוב – זהו גזר דין מוות דיגיטלי.

קחו את אמזון כדוגמה אחרת. היא חברת הקמעונאות הגדולה ביותר בעולם המערבי (במזרח הרחוק מתחרה בה עליבאבא). סופרים יודעים ששלושים אחוזים ממכירות הספרים שלהם מגיעים ממדור ה- "אנשים כמוך רכשו את…" שמופיע בכל עמוד מוצר של אמזון. אם מחר בבוקר יצא ספר שחושף את כל השטיקים המלוכלכים של אמזון, או אם סופר מסוים ידבר כנגד אמזון, נראה לכם שחברת-הענק תעשה כמיטב יכולתה להפיץ את אותו ספר? להכניס אותו למדור ההוא, שמנוהל על-ידי אלגוריתמים שהיא אינה מחויבת להסביר את דרך הפעולה שלהם? התשובה ברורה. וכך, סופרים מתקשים מאד לדבר כנגד אמזון – אלא אם הם מוכנים לאבד מיידית לפחות שלושים אחוזים ממכירות הספרים שלהם.

ומה תגידו עכשיו לסופרים? "לכו לחברה אחרת"? אבל למי? אמזון היא הענקית הבלתי-מעורערת של הקמעונאות בעולם המערבי. כמו שגוגל היא ענקית החיפוש הבלתי-מעורערת, פייסבוק היא ענקית הרשתות החברתיות, אובר היא ענקית המוניות, איירבנב היא…

טוב, הבנתם את הנקודה.

מי מבקר את פייסבוק

הגיע הזמן לשאול בקול רם את השאלות הנוקבות: כשמערכת כמו פייסבוק חולשת על חלק גדול כל-כך מהחיים שלנו, האם אנחנו באמת צריכים לתת לה את הכוח להחליט שאסור להשתמש במלים מסוימות? או שאסור לנו להיכנס לאתרים מסוימים? מי מבקר את פייסבוק?

שאלתי את אחד מהיועצים של אובמה את השאלה הזו, בפגישה שהייתה לנו לפני שנה. התשובה שלו השאירה אותי המום. הוא טען שלפייסבוק, כמו לכל חברה, יש חוזה שהמשתמש חותם עליו, ואם פייסבוק תסטה מהחוזה הזה – אז הממשלה תתבע אותה לדין. אבל החוזה של פייסבוק לא אומר כלום על הסוגיות החשובות באמת! פייסבוק מבטיחים לשמור על הפרטיות שלכם – שזה נחמד, באמת, כי המשמעות היא בעצם שהם לא מעבירים לכל המתחרים שלהם בשוק הפרסום את הפרטים שלכם – אבל היא לא מבטיחה לספק לכם ידיעות אמיתיות, למשל, או לשמור על מדיום תקשורת דמוקרטי, או לא לשחק עם תפישות העולם של הגולשים באמצעות תפעול מכוון של הסטטוסים שאתם רואים.

אה, לא ידעתם שהם עשו את זה?

ברוכים הבאים לעולם חדש מופלא.

אז מה אפשר לעשות?

בואו נתחיל בשלילת הפתרונות המטופשים: לכל הקפיטליסטים בינינו, קחו נשימה עמוקה ונסו להבין שלא, אני לא קורא להלאים את פייסבוק. ולכל הסוציאליסטים בינינו, נסו להבין שההצלחה של פייסבוק נובעת מכך שהיא חברה חדשנית בשוק הפרטי, ואין שום טעם להפיל אותה לביצה הממשלתית, שמטביעה ומחניקה כל שמץ של יצירתיות והצלחה. ולגבי רגולציה ממשלתית? אל תצחיקו אותי. הפוליטיקאים שלנו – ונודה באמת, גם אלו בארצות הברית – בקושי מצליחים להבין מה קורה עם חברות הענק האלו. וכפי שהם פחדו מהתקשורת – מהעיתונים ומהטלוויזיה – בעבר והתייחסו אליה עם כפפות של משי, כך הם גם חוששים מלהיכנס ראש-בראש בפייסבוק.

הפתרון האמיתי חייב להגיע מהציבור: ממני וממכם. אנחנו אלו שצריכים לצעוק על פייסבוק כשהם עוברים את כללי הטעם הטוב וחוסמים אנשים. אנחנו אלו שצריכים לפרסם פוסטים בבלוגים ובעמודי פייסבוק שתומכים במזבלה – כמו הפוסט הזה.

המסקנה העגומה שאני מגיע אליה בספרי היא שאין פתרונות טובים למצב הקיים. העולם מתקדם לשוק של מנצחים דיגיטליים גדולים, ורק בעוד עשור או שניים יגיעו טכנולוגיות מתקדמות יותר שימסמסו את הכוח של חברות הענק האלו. אבל עד אז, אנחנו צריכים להיות כלבי השמירה. אנחנו צריכים להיות אלו שיפקחו על החברות הגדולות וירימו קול צעקה כשהן חורגות ממה שראוי – ובלי קשר לחוזים חסרי-המשמעות שהן החתימו אותנו עליהם.

אז אני קורא לכם – שתפו את הרשומה הזו. הביעו תמיכה במזבלה. כתבו את המלה "המזבלה" בתגובות ובשיתופים. שתפו כדי ליידע את חברת-הענק שכולנו משוטטים כרגע במסדרונות שהיא עיצבה עבורנו, שאנחנו לא מוכנים לקבל בקלות את ההחלטות השרירותיות שלה. שאנחנו לא מוכנים שישקרו לנו שאתרים "מסוכנים", כשבעצם הם מסוכנים רק למנהלי פייסבוק. שאנחנו לא מוכנים להפקיד את העולם שלנו בידיה של חברה ענקית אחת, לעצום עיניים ולהניח שהכל יהיה בסדר. ואם לא אכפת לכם, אז לפחות שתפו כדי שפייסבוק לא יחסמו רק אותי ואת האתר שלי על פרסום הרשומה.

————-

(ואם אתם רוצים לדעת עוד על כל הדרכים בהן הממשלות וחברות הענק משחקות בנו, וכיצד נוכל להשתחרר מהשליטה שלהן, אתם מוזמנים לרכוש את הספר בחנויות הספרים או ב- https://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=92052#.WMrwjPlJZPY )

טינדר מפלה לרעה מכוערים (ועניים)

טינדר מפלה לרעה מכוערים (ועניים)

האם גם אתם שמתם לב לאחרונה שפשוט אינכם מוצאים אנשים איכותיים בטינדר – אפליקציית ההיכרויות הגדולה בעולם, המשדכת מדי יום 12 מיליון אנשים זה לזה? מסתבר שעשויה להיות לכך סיבה פשוטה: טינדר פתחה לפני חצי-שנה גרסה חדשה אליה מוזמנים רק סלבריטאים, דוגמניות, מיליונרים… וכנראה שגם את הרווקים והרווקות המבוקשים ביותר מהאפליקציה המקורית.

טינדר: אחת מאפליקציות השידוכים הדיגיטליות הנפוצות ביותר.

האפליקציה החדשה נקראת טינדר סלקט ("טינדר מובחר" בלועזית צחה), ואם אתם רוצים לדעת איך להתקבל אליה, אז אתם בדיוק מסוג האנשים שאינם רצויים בה. חברת טינדר עצמה מחליטה את מי להזמין ואת מי להותיר בחוץ, לפי שיקולים שכוללים בין היתר את "ציון אלו" (Elo Score) – ציון המתאר עד כמה משתמש מסוים בטינדר מבוקש, או במילים אחרות, מה רמת היופי של אותו משתמש. האנשים שהוזמנו ע"י טינדר יכולים, לפי הדיווחים, להזמין חבר או שניים נוספים להצטרף לחבורה הנאצלת, אך הרווקים שהוזמנו בדרך עקיפה זו אינם יכולים להזמין אחרים בעצמם, כך שייחודיותו של השירות נשמרת.

השירות העילאי נשמר בסוד כבר מזה שישה חודשים, כך שלא נראה שטינדר מתכוונת להשיק אותו באופן פומבי, ומסיבות טובות. חלק מהמשתמשים שילמדו על השירות החדש עשויים להיעלב מכך שהוגדרו כבעלי רמת נחשקות נמוכה יותר. אחרים עלולים להבין שהם לא יפגשו בטינדר בני-זוג פוטנציאליים ברמה גבוהה במיוחד – וינטשו את השירות לטובת רשתות חברתיות בהן הם עשויים להצליח למצוא זיווג מוצלח יותר.

ולמה כל העניין הזה מפריע לי בכלל? מכיוון שהוא מדגיש שתי נקודות קריטיות לגבי העתיד:

ראשית, שבעולם של שפע, מי שחשוב באמת הוא הבורר.

ושנית, שלפחות נכון להיום, הבוררים אינם מחויבים לפי החוק – או אפילו מוסרית – לתת דין וחשבון למשתמשים על הדרך בה הם מתנהלים.

הברירה בעולם של שפע

הסופר והעתידן המפורסם ה.ג. וולס כתב את ספרו "מכונת הזמן" בסוף המאה ה- 19. גיבור סיפורו טייל קדימה מאות-אלפי שנים בזמן, ומצא את הצאצאים הרחוקים של האנושות שהתפצלו לשני מינים נפרדים: המעמדות הגבוהים שנהנו מהטכנולוגיה ומהעושר התפתחו לאלוי העדינים ושוחרי-השלום, בעוד שהעובדים הבורים והעניים התפתחו למורלוקים האלימים דמויי-הקוף.

מאז "מכונת הזמן" של וולס, התפתו רבים לכתוב בצורה פשטנית דומה על ההשלכות ארוכות-הטווח של ההפרדה בין המעמדות. באחד מהסרטים האחרונים שיצאו בנושא – אליזיום – סובלים רוב תושבי כדור-הארץ מעוני ומרעב, בזמן שהעשירים שוכנים בתחנת חלל ונהנים מטכנולוגיות מתקדמות שמסוגלות לרפא כל מחלה ולספק מזון לכולם.

מורלוקים – סובלים מציון אלו נמוך בטינדר. לא להתקרב! מקור

מה שמעניין ברעיונות הללו הוא שהם מסתמכים על הפרדה פיזית חדה וברורה בין העניים והעשירים. העשירים חיים בתחנת החלל ב- 'אליזיום' בעוד שהעניים סובלים על האדמה. ובתיאורו של ה.ג. וולס את העתיד הרחוק, האנוי האציליים מתקיימים מעל הקרקע, בזמן שהמורלוקים האכזריים שוכנים מתחת לפני האדמה ועולים לפני השטח רק בלילות.

הפרדות ברורות שכאלו והשלכותיהן מביאות לכך שבתרבות המודרנית אנו נרתעים מיד מכל ניסיון להבדיל בין אזרחים באמצעות הגבלת מיקומם או איסור על נישואין בין אנשים בני דתות, מוצא או השקפות שונות. ברורות לנו כבר ההשלכות של יצירת גטאות, למשל, בהם אנו כולאים את 'האחר' ובכך מפרידים אותו מאיתנו. אלו דברים שמובנים לנו אינטואיטיבית.

והעתיד לעולם אינו מציית לאינטואיציות שלנו.

טינדר חושפת דרך אחרת בה ניתן להביא להפרדה: באמצעות מתן שפע עצום של מידע, אבל הפעלה של ברירה מכוונת כך שנוכוון בקלות רק לחלק ממנו. רוצה לומר, המשתמש הממוצע בטינדר חשוף באופן פוטנציאלי לעשרות-אלפי משתמשים אחרים, אבל באמצעות שירותים כמו טינדר סלקט או הפעלת אלגוריתמים של ברירה אוטומטית, אפשר לצמצם דרמטית את החשיפה שלו למשתמשים היפים ביותר, העשירים ביותר או המפורסמים ביותר.

מעטה הסודיות

בנקודה זו אתם יכולים לשאול שוב – "מה אכפת לך?". הרי כשאנשים לא ימצאו את היפים ביותר והעשירים ביותר בטינדר, הם יעברו פשוט לרשת שידוכים מתחרה. על כך מבוסס כל העיקרון של שוק חופשי ושל בחירת הלקוח. אז מה הבעיה?

ובכן, אין בעיה – כל עוד המשתמשים מבינים את המתרחש, ומדוע הם אינם מוצאים משתמשים אחרים ונחשקים יותר. כלומר, אנחנו מצפים שטינדר תנצל את המידע אודותינו שאנו מפקידים ברשותה, כדי לספק לנו שידוכים הוגנים, תוך כדי שאנו מבינים כיצד היא עושה זאת. אבל טינדר ניסתה לרמות: היא שמרה על שירות מתחרה מתחת לרדאר. וכדרכו של כל סוד שאלפי אנשים שותפים בו – הוא אכן נחשף לציבור תוך מספר חודשים.

הדרך הנכונה יותר בעולם החדש, בה טינדר הייתה אמורה לפעול, היא לכוונן את האלגוריתמים שלה כך שהם יוודאו באופן אוטומטי שהאנשים הנחשקים ביותר בטינדר (לפי ציון אלו שלהם) ישודכו כמעט לחלוטין רק עם אנשים בעלי ציון אלו גבוה דומה. אם טינדר היו נוקטים בדרך פעולה זו, התוצאות היו כמעט זהות לפתיחת שירות טינדר סלקט. וחשוב ביותר: הם לא היו מחויבים לדווח עליה לציבור המשתמשים, מאחר והחוק בארצות הברית אינו מחייב את החברות להסביר באופן מדויק ללקוחות כיצד אלגוריתמי הברירה פועלים.

אבל האם אלגוריתמים אלו לא היו נחשפים לציבור? לא בהכרח. טינדר מעסיקה 234 עובדים לפי לינקדאין. מתוכם, קרוב לוודאי שרק כמה עשרות (לכל היותר) אחראים על כוונון האלגוריתמיקה המדויקת של השידוך. כשכל-כך מעט אנשים שותפים לסוד מסוים, הוא יכול להישאר חבוי במשך זמן רב הרבה יותר. גם אין סיבה שטינדר תגדל בהרבה – ווטסאפ הצליחה לספק שירות ל- 450 מיליון משתמשים, עם צוות קטן ומובחר של 55 עובדים בלבד. בעולם החדש אליו אנו נכנסים, חברות קטנות יכולות לספק שירותים גדולים, מבלי שנבין בדיוק כיצד הן עושות זאת, או מה הפרמטרים לפיהם הן בוחרות לכוונן את השירותים שלהן.

כך שבעולם העתיד, אם לא נדע לעמוד על זכויותינו ולדרוש להבין כיצד האלגוריתמים בוררים, מפרידים ומשדכים אותנו זה לזה, אנו עשויים למצוא עצמנו בחברה המדגישה סוג חדש של הפרדה: הפרדה במידע, ולא הפרדה במרחב. הפרדה במסגרתה אני יכול ללכת ברחוב הומה-אדם, אבל להתוודע רק למעטים מתוכם שהאלגוריתמים ממליצים לי עליהם.

אבל האם זה באמת נורא כל כך?

עדיין לא מורלוקים

בואו נבהיר דבר אחד: כנראה שצאצאיכם לא יהפכו למורלוקים (לפחות לא כתוצאה מברירה זוויגית). הבעיה האמיתית בשירותי ברירה מסוג זה היא שהם מצמצמים את אפקט כור ההיתוך ויוצרים חברה מפולגת יותר. כאשר עניים משודכים אוטומטית לעניים, מזרחים למזרחים, אשכנזים לאשכנזים וכו', הקבוצות השונות באוכלוסייה ייוותרו נפרדות – ומבלי שאינדיבידואלים יבינו אפילו שהם מובדלים בדרך זו.

הצד החיובי הוא שלפחות נכון להיום, שוק השידוכים הדיגיטליים הוא אחד היחידים שאינו מושפע עדיין מאפקט "המנצח לוקח הכל". אם בשווקים דיגיטליים אחרים, כמו שירותי חיפוש (גוגל) או שירותי מכירות אונליין (אמזון) מסתמנים מנצחים גדולים החולשים על האינטרנט בתחומים אלו, הרי שבשוק ההיכרויות הדיגיטלי קיימים עדיין שפע של מתחרים. וכמובן, רווקים תמיד יכולים למצוא את אהוב או אהובת לבם ברחוב, בבית הקפה, או במועדון גם מבלי להסתמך על אפליקציות שידוך דיגיטליות. אבל כפי שיודע כל מי שמנסה את הדרכים האלו – הן דורשות תעוזה רבה, ולרוב אינן מובילות לדייט (לפחות מהניסיון שלי).

סיכום

אין שום דבר יוצא דופן או חדש בשירותים שמנסים לברור בין אנשים. העולם מלא בשירותי שידוכים שמפגישים רק חרדים, או רק מוסלמים, או אפילו רק לבנים (מתוך הסכמה הדדית במוצהר או במשתמע). לכן, שירותים בררניים אינם מהווים בעיה, אבל רק אם המשתמשים עצמם מודעים לדרך הברירה. אם הם אינם מבינים כיצד הם נבררים, הרי שיש כאן פוטנציאל לשירות למעול באמונם של המשתמשים – כפי שנראה שטינדר עשו. אני מניח ומקווה שהמשתמשים יענישו אותם על כך ויעברו לאפליקציה אחרת. אבל מעבר לכך, ראוי שנפיק את הלקח מהפרשיה ונלמד לדרוש מהחברות השולטות על המדיום הדיגיטלי להסגיר את סודות האלגוריתמים הבוררים שלהן.



פרסומת נטולת בושה: בספרי החדש "השולטים בעתיד" אני מתאר מקרים נוספים בהם חברות דיגיטליות (כמו גם ממשלות שיודעות לתפעל את המדיום הדיגיטלי לטובתן) ניצלו לרעה את כוח הברירה שבידיהן כדי להשפיע על דעת הקהל ותפישת המציאות של המשתמשים. לרכישה בחנויות הספרים המובחרות החל מאמצע מרץ!

 
צמח המרפא שהורג את החולים

צמח המרפא שהורג את החולים

חשוב לדעת: אם אתם משתמשים בצמחי מרפא, רשומה זו עשויה להציל את חייכם. אם אתם מכירים אנשים המשתמשים בצמחי מרפא ועשויים להתפתות ולהזמין מרשמים לא-חוקיים מחו"ל, אנא שתפו את הרשומה עמם.


בתחילת שנות התשעים תקפה מגפה מוזרה את נשות בלגיה. מאה נשים בריאות, צעירות ברובן, פיתחו תסמינים יוצאי-דופן: חולשה, אנמיה, שינויים בגוון העור. כשהלכו להיבדק, הן גילו שהן סובלות מכשל כרוני בפעילות הכליות. או במילים פשוטות ובוטות יותר, הכליות שלהן קרסו וגוועו בתוך הגוף. המחלה התקדמה במהירות, והחולות בה נאלצו לעבור טיפולי דיאליזה כדי להישאר בחיים, ובמקרים רבים גם נזקקו להשתלת כליות. חצי מהנשים שנבדקו פיתחו גם סרטן בדרכי השתן.

מאיפה מגיעה מחלה קשה ונדירה כל כך, ככה סתם באמצע החיים? מסתבר שהדבר היחיד המשותף לכל אותן נשים הוא שהן נרשמו לדיאטה מסוימת שכללה נטילת צמחי מרפא סיניים. בתוך התערובת נכלל גם הצמח אריסטולוצ'יה פאנגצ'י, המשתייך לסוג הצמחים המכונה ספלול. בסך הכל, 1,800 נשים בלעו את התערובת הספלולית מדי יום, במשך עשרים חודשים. לרובן לא הזיקו הספלולים בטווח הקצר, לפחות בינתיים – ונראה בהמשך מדוע יש סיבה לחשוד שבריאותן לא תאיר להן פנים בעוד עשור או שניים. אצל מאה מתוכן, כאמור, גרם הצמח לכשל כלייתי מהיר ודרמטי, ולהופעת גידולים סרטניים תוך פחות משנתיים.

קל לזהות את הספלולים: הם ניחנים בפרחים גדולים הנמצאים בקצה צינור ארוך וצר. הפרחים מפתים אליהם את החרקים באמצעות הפצת ריח לא-נעים (כלומר, לא נעים לבני-האדם), ואלו נוחתים על הפרח ומגששים את דרכם במורד הצינור בניסיון להגיע למוקד תאוותם. הם נלכדים במעמקי הפרח, ורק לאחר שהתכסו היטב בגרגרי אבקה, נאות הצמח לשחרר אותם לדרכם – ואז הם עפים הלאה לפרח הבא ומפרים אותו.

Aristolochia_labiata.jpg

הצמח אריסטולוכיה לביאטה. מקור: ויקיפדיה

לא רק החרקים נמשכים אל הספלולים. הפרח מזכיר לרבים בצורתו את איבר המין הנקבי האנושי, וככזה זכה למוניטין בהיסטוריה של הרפואה. כבר בימי אריסטו נעשה שימוש בצמח בערי יוון לטיפול בהכשות נחשים, בחבלות לראש, באינסומניה (קושי להירדם), בעצירות ועוד. כתבים קדומים אחרים מעידים על שימוש בצמח בכל רחבי אירופה, שתי יבשות אמריקה, באסיה וכמובן גם במזרח התיכון ב- 2,500 השנים האחרונות. הספלולים מהווים אבן יסוד באיור ודה – אחת מהשיטות הפופולריות ביותר המקובלות ברפואה האלטרנטיבית, ונהוגה עדיין בהודו, סין ובאסיה באופן כללי.

וזה, איך נאמר, חבל מאד, מכיוון שכל הספלולים מכילים כמויות משמעותיות של חומצות אריסטולוכיות, ואלו – במילה אחת – מסרטנות. מאד.

סודם האפל של הספלולים

החומצות האריסטולוכיות שמרו על סודן האפל במשך אלפי שנים, אך זה נחשף לבסוף בזכות מחלה יוצאת-דופן שהתפרצה בחבל הבלקן, והזכירה באופיה את המגפה שתקפה את נשות בלגיה. בחלק מהקהילות החקלאיות באזור לקו נשים וגברים בכשל כליות מתקדם ופיתחו סרטן בדרכי השתן. בשונה מבלגיה, בה פרצה המחלה בפתאומיות ולאחר זמן חשיפה קצר לחומצות האריסטולוכיות, בחבל הבלקן היא הייתה מתפרצת עשרות שנים לאחר החשיפה המקורית לחומצות הללו.

תושבי הכפרים בחבל הבלקן, מסתבר, השתמשו בשיטות מסורתיות לקצירת וטחינת החיטה ולאפיית הלחם. מכיוון שהספלול גדל גם באיזור השדות, התערבבו גרגריו עם גרגרי החיטה, והתושבים זכו בתזונה שהכילה ריכוז נמוך של חומצות אריסטולוכיות. לפי חלק מההערכות איבדו מאה-אלף בני-אדם בחבל הבלקן את חייהם כתוצאה מהמחלה.

ארתור גרולמן, חוקר מאוניברסיטת סטוני ברוק, חשד שהחומצות האריסטולוכיות גורמות למוטציות בקוד הגנטי של תושבי הבלקן. הוא חשף תאים אנושיים במעבדה לחומצות אריסטולוכיות, וגילה כי הן גורמות למוטציות ייחודיות בגן שנועד להגן על התאים מסרטן. הוא בדק את הקוד הגנטי של חלק מתושבי הבלקן החולים, וגילה שם את אותן מוטציות. המסקנה הייתה ברורה: החומצות האריסטולוכיות מסרטנות.

ואז עברה מחשבה עגומה במוחו של גרולמן: האם ייתכן שבמהלך אלפי השנים האחרונות, הרעילו בני-האדם את עצמם באמצעות הצמחים הללו? והאם ייתכן שאנו עדיין עושים זאת כיום?

גרולמן החליט לבחון דגימות גנטיות שנלקחו מחולי סרטן בטייוואן בה משתמשים רבים ברפואה המסורתית, ובמקביל היא גם האלופה העולמית בשכיחות מקרי הסרטן בדרכי השתן העליונות. מערכת הבריאות של טייוואן תיעדה שכשליש מהאוכלוסייה קיבלה 'תרופות' המכילות עשבי מרפא עם חומצות אריסטולוכיות. בשנת 2011 בחן גרולמן 151 חולים, ומצא את המוטציות הייחודיות – מאותו סוג שנמצאו גם בחבל הבלקן – ב- 83 אחוזים מהחולים.

וכאן נפתחו שערי המבול, וחוקרים אחרים זרמו לבדוק את השפעותיהן המזיקות של החומצות האריסטולוכיות. תוך שנים ספורות התגלה כי לחמישה אחוזים בערך מבני-האדם יש מוטציה גנטית שהופכת אותם לרגישים במיוחד לנזקיהן של החומצות האריסטולוכיות. אלו האנשים שכליותיהם ייכשלו כשנה-שנתיים לאחר חשיפה לחומצות הללו. אך גם 95 האחוזים האחרים אינם יכולים לנוח בשקט ובשלווה. חומצות אריסטולוכיות גורמות לנזקי דנ"א בכל בני-האדם הנוטלים אותן, ולפי מחקר מ- 2013 הן אף מסרטנות יותר מחומרים ידועים לשמצה כטבק ואור אולטרא-סגול.

כיום, חומצות אריסטולוכיות אסורות לנטילה ברוב מדינות העולם. אף על פי כן, במזרח הרחוק בוחרים עדיין חלק מהתושבים להשתמש בספלולים ליצירת תערובות של צמחי מרפא. בסין עצמה ניתן עדיין למצוא בקלות תערובות אלו – וגם להזמינן דרך הרשת.

לקחים מהעבר – לעתיד

ההיסטוריה של החומצות האריסטולוכיות חושפת את הקושי בזיהוי גורמים מחוללי סרטן, אבל יותר מכך – היא מראה שגם אבותינו הקדומים התקשו לנפות את החומרים המזיקים מהבריאים.

העוסקים ברפואה מסורתית טוענים לעתים קרובות כי היא מבוססת על אלפי שנים של ניסוי וטעיה. ככזו, היא אמורה להיות בטוחה יותר מהרפואה המודרנית קצרת-הימים. אלא שניסויים שאינם נערכים באופן מדוקדק וקפדני אינם שווים הרבה. הטבע אינו מסגיר את סודותיו בקלות, כפי שכל מדען יודע היטב. חברות פרימיטיביות יכולות אמנם לערוך ניסויים בסיסיים – האם מצבו של החולה השתפר או הורע בעקבות נטילת התרופה – אך אלו יהיו מוגבלים מטבעם מכיוון שרוב התרופות אינן משפיעות באופן דרמטי על מצב החולה בטווח המיידי. הוסיפו לכך את העובדה שרופאי האליל אינם נוהגים לשמור נתונים לאורך זמן, ותקבלו את הרפואה המסורתית: כזו בה רק החומרים הקטלניים והמזיקים ביותר ובאופן מיידי מוצאים משימוש.

אבל מה קורה כשחומר קטלני שכזה הורג את החולה רק לאחר שנים רבות? במקרה כזה, שיטת הניסוי של הרפואה המסורתית אינה מספיקה כדי לזהות את הבעיה. וכך נותרנו עם הספלולים כאחד מהמרכיבים בטיפולים מסורתיים רבים. כמה רופאים מסורתיים לאורך ההיסטוריה הרעילו את חוליהם בשוגג, מבלי להבין שה- 'תרופה' שהם מספקים תהרוג את המטופל בעוד שנה או עשרים שנים? קשה אפילו לדמיין את המספרים. די להזכיר שעד לפני עשרים שנים, שליש מאוכלוסיית טייוואן – כמעט שמונה מיליון בני-אדם – השתמשו בצמחי מרפא המכילים חומצות אריסטולוכיות.

המשמעות היא שאיננו יכולים להסתמך בעיניים עיוורות על ההיסטוריה של הרפואה המסורתית, או על ההנחה הסמויה לפיה "מה שטבעי טוב לנו". ראוי להקדיש משאבים נוספים לחקר צמחי המרפא המוצעים לנו על-ידי הרפואה המסורתית. ומי יודע? אולי עוד נמצא שם, לצד גורמי סיכון גדולים, גם חומרי מרפא מתקדמים.


המקור לתמונת השער: ויקיפדיה

הודעות מנהלתיות:

1. אם אתם רוצים לקבל הודעות על עדכונים לבלוג, אתם מוזמנים להירשם בתיבה משמאל —>

2. בספרי החדש, "השולטים בעתיד", אני מפרט על אחד המקרים המזעזעים בהיסטוריה, בהם תעשיית הטבק הצליחה לשטות בציבור האמריקני ובעולם במשך שנים רבות ולזרוע ספק בנוגע להשפעותיו המזיקות של העישון. מקרה זה מבהיר עוד יותר כמה חשוב להסתמך על כוחם של מחקרים כדי לפענח את המציאות. הספר יוצא לאור באמצע מרץ בהוצאת כינרת זמורה, וניתן למוצאו בחנויות הספרים המובילות.

מהנייר למסך: אלו מיומנויות יצטרכו ילדינו לרכוש כדי להתמודד עם העתיד?

מהנייר למסך: אלו מיומנויות יצטרכו ילדינו לרכוש כדי להתמודד עם העתיד?

לפני יותר מאלפיים שנים, הופיעו לראשונה בהיסטוריה שתי יצירות מופת: האיליאדה והאודיסאה. שתיהן תוצר מוחו הקודח של המשורר ומספר הסיפורים היווני, הומרוס. הן חושפות את מלחמת טרויה – זו המפורסמת בה ניצחו התוקפים בסופו של דבר באמצעות תחבולת הסוס הטרויאני – בפרטי פרטים. הן מדווחות על מסעותיו של אודיסאוס ברחבי העולם הידוע, על מאבקו בציקלופ בנו של אל הים ועל נקמתו במחזרים שניסו לשדוד את אוצרותיו ולבזוז את ביתו.

כשהייתי בן ארבע-עשרה, קראתי לראשונה את האיליאדה. נערכתי להיחשף לסיפורי הגבורה המופלאים של אכילס ושאר גיבורי יוון, ולתיאורי קרבות שיתחרו גם באלו של ספרי ההרפתקאות המודרניים. אחרי הכל, הומרוס נחשב לגדולי היוצרים בהיסטוריה. הכתיבה שלו בוודאי מתחרה בכל אלו שבאו אחריו. וכך פתחתי את הספר בציפייה דרוכה.

כפי שאתם יכולים בוודאי לנחש, התאכזבתי קשות.

הכתיבה של הומרוס רחוקה מלהיות יצירת מופת במובנים של היום. הוא חוזר על פסקאות שלמות שוב ושוב. הוא אינו מגוון מתיאור לתיאור: גיבור אחר גיבור נקטל בדיוק באותה הצורה. הוא טרחני, עם עלילה שאינה ברורה ולא נראה שמתקדמת לשום מקום. איך ייתכן, תהיתי, שהומרוס זכה בתהילה רבה כל-כך, עם כתיבה גרועה כל-כך?

מה שלא הבנתי באותו הזמן, אבל אני מבין היום היטב, הוא שהסיבה שלא התחברתי לכתיבה של הומרוס היא שאני והוא היינו שייכים לשני עידנים שונים. איני מתכוון לכך שהומרוס חי בתקופה אלימה במיוחד – אני יכול להבין אלימות. אלא שטכנולוגיות התקשורת שהיו נהוגות בזמנו של הומרוס – כלומר, הדיבור – הן אלו שעיצבו את הדרך בה המשוררים העתיקים תקשרו עם קהליהם. ספרים היו נדירים ויקרים כל-כך, שהמשוררים הקדומים נאלצו לשנן את כל הפואמות בעל-פה. זו הסיבה לתיאורים החוזרים על עצמם: הם כמו הפזמון החוזר בשירים המודרניים, והקלו על המשוררים לזכור את הסיפור כולו. זו גם הסיבה לכך שהעלילה אינה שלמה או ברורה לגמרי: המשורר היה מגיע לפאב או לחצר המלכות והיה מצטט בקול רק את החלקים מהיצירה שעניינו ביותר את קהלו. הומרוס היה שייך, לפיכך, ל- "עידן הפה" ונהג להשתמש בעיקר בקול כדי להעביר את המסרים.

the-odyssey.jpg

צילום מסך מ- "האודיסיאה" – יצירה המתארת את מסעותיו של אודיסאוס בעולם ואת מלחמתו ביצורי הים השונים, כמו הציקלופ שבציור. מקור

ואני? אני הייתי שייך באותו הזמן לעידן אחר: עידן הנייר. ולמעשה, אני הייתי אחד הנציגים האחרונים של תקופה זו, מכיוון שכבר באותו זמן החלו להיוולד ילדי הדור החדש, שישתייכו לעידן המסך.

אבל לפני שנדבר על עידן המסך, בואו נבחן קודם את עידן הנייר ואת משמעויותיו.

מהפה לנייר

עידן הנייר נפתח לראשונה לפני קצת יותר מחמש-מאות שנים, כאשר הממציא הגרמני גוטנברג הדגים לראשונה את היכולת להדפיס ספרים ביעילות ובזול. זו הייתה מהפכה במלוא מובן המילה. עד לגוטנברג, עלות ההעתקה מחדש של חמישה עמודים עמדה על פלורין אחד – בערך מאתיים דולרים בהערכות של היום. עלות ההעתקה מחדש של ספר שלם, לפיכך, הגיעה לעשרים-אלף דולרים בערך[1]. במילים אחרות, משפחה ממוצעת הייתה מסוגלת לרכוש אולי ספר אחד או שניים בתקופת חייה – ורובן לא טרחו לעשות כך, מכיוון שהון תועפות זה היה יכול לשמש אותן לצרכים מספקים ומיידיים יותר, כמזון ודיור.

מהפכת הדפוס הורידה תוך שנים ספורות את עלות הדפסת הספרים לפחות מאחוז אחד מעלותה הקודמת. לפתע פתאום, כל משפחה הייתה יכולה ליהנות מבעלות על התנ"ך ועל ספרי הקודש וההגות האחרים. תוך חמישים שנים מפריצת הדפוס לעולם, הודפסו יותר ספרים מכפי שנכתבו לכל אורך ההיסטוריה של האנושות.

והחברה האנושית כולה השתנתה.

אנו נוהגים לחשוב שטכנולוגיות רק משנות את יכולותינו להשפיע על העולם: אם נמציא טיל משוכלל יותר, נוכל להגיע לחלל; אם נפתח תרופה נגד הסרטן, נוכל לחיות שנים ארוכות יותר. אלא שהטכנולוגיות החשובות ביותר משנות את הדרך בה אנו רואים וחושבים על העולם. וזה בדיוק מה שמהפכת הדפוס חוללה.

לפני מהפכת הדפוס, פשוטי-העם נאלצו להסתמך על המעטים שידעו לקרוא – שמונה אחוזים בלבד מאוכלוסיית אירופה, וכמעט כולם אצילים או אנשי דת. אחרי מהפכת הדפוס, הציבור בכללותו החל לרכוש את מיומנות הקריאה, ולפתע פתאום יכול היה להטיל ספק בכל מה שאמרו לו מאז ומתמיד. אנשי הדת נהגו לפרש את כתבי הקודש לפי צרכיהם ורצונותיהם כדי לשמר את הסדר החברתי בו הם היו למעלה, והאיכרים עמוק מטה. אבל פתאום לכל איכר היה עותק של ספר הקודש בו היה מסוגל לקרוא, לתהות על פשר המילים ולשתף את רעיונותיו עם חבריו. ולא זאת בלבד, אלא שאותו איכר היה גם יכול להדפיס אלפי עלונים המפרטים את דעותיו, ולהפיצם בכל רחבי אירופה. תוך פחות ממאה שנים איבדו אנשי הדת את המונופול שלהם על הידע ועל הכוח. אין פלא שהשנים שבעקבות המצאת הדפוס הביאו ללידתן של תנועות דתיות חדשות ושל מהפכות האיכרים כנגד השלטון.

אלא שהשלכותיה של מהפכת הדפוס היו גדולות אפילו יותר מדרבון למלחמות דת ומעמדות. מהפכת הדפוס שינתה את הדרך בה אנשים דיברו זה עם זה. לפני מהפכת הדפוס היו ידועות רק 50,000 מילים בשפה האנגלית. כיום, קיימות כמעט מיליון מילים (988,968, אם המספר המדויק באמת חשוב לכם). וכשיש לך יותר מילים, אתה יכול להביע רעיונות מורכבים יותר.

לפני מהפכת הדפוס, ספרים הכילו רק את המידע החשוב ביותר: דת ורפואה בעיקר. זה המשיך להיות המצב גם אחרי מהפכת הדפוס – הספר הראשון שהודפס, אחרי הכל, היה התנ"ך. לקח זמן לאנושות להבין את האפשרויות החדשות שהדפוס פתח עבורה, ולפענח את העובדה שבעידן הדפוס, כל אחד יכול להוציא ספר על כל נושא. וכך, שלוש-מאות שנים לאחר התנ"ך הראשון של גוטנברג, התפרסם הרומן הרומנטי הראשון: ספר שלם (בניגוד להצגת תיאטרון או סיפור קצר) המתמקד בגיבור ובגיבורה המתאהבים זה בזה, ובניסיונותיהם לבנות מערכת יחסים זה עם זו. והנה צצה לה תרבות וחברה חדשה, ששמה על נס את האהבה, את הזוגיות ואת זכותו של האינדיבידואל לבחור מה יעשה בחייו. ובעצם, גם את זכותה של האשה, שקיבלה ייצוג בספרים הללו כאדם אמיתי עם מחשבות ורגשות משלה. מהפכת זכויות האשה החלה, הלכה למעשה, מהרגע בו הדפיס גוטנברג את התנ"ך הראשון שלו.

dea6bc4038c88b3c5180c778c44bc75a

ספרי רומנטיקה החלו להופיע בכל מקום במאה ה- 18, עד שהובילו ליצירות המופת של היום. כפי שניתן להבין, לטכנולוגיה יש גם צדדים אפלים. מקור

בני עידן הדפוס – שרוב הקוראים מעל גיל שלושים נמנים על שורותיהם – שמו על נס את הספרים. הם הפכו אותם למקור כל הידע. אם דבר מסוים אינו כתוב בספר, כנראה שהוא אינו ראוי לידיעה. בהקצנה, ראיית עולם זו אומרת שרעיונות טובים מופיעים ומפורטים רק בספרים. הסופרים הפכו לכוכבי תרבות, ועדיין הינם כך היום. כאשר פונים אלי אנשים ושואלים כיצד לזכות בהכרה ציבורית, המלצתי להם פשוטה גם היום: לא משנה כמה רשומות בלוג כתבתם, כמה חברים יש לכם בפייסבוק או כמה כסף אתם מקבלים לכל הרצאה. אם אתם רוצים לקבע את מעמדכם כהוגים חשובים, אתם חייבים להוציא ספר לאור. קשה לנו להשתחרר מהצל העמוק של הדפוס: בחמש-מאות השנים האחרונות, הספר נחשב לדרך הטובה ביותר להפיץ רעיונות לכלל הציבור.

אבל זה כבר לא המצב, מכיוון שעתה אנו נכנסים לעידן חדש: עידן המסך.

עידן המסך

אתם עשויים לחשוב שעידן המסך נפתח עם המצאת המצלמה והמסך הגדול בקולנוע. אלא שלא כך הדבר. במאה השנים האחרונות, עלות הפקתם של סרטים מושקעים חדשים הייתה אסטרונומית – הרבה יותר מעלות הפקת ספר חדש. אנשים אמנם נהרו לקולנוע לצפות במסך הגדול, אך ההמצאה לא שינתה דבר באופן החשיבה או ההתנהלות האנושי מחוץ לאולם הקולנוע.

השינוי האמיתי הגיע עם הגעתם של המסכים לכל כיס בזכות הטלפונים החכמים, ולא פחות חשוב – בזכות רשת האינטרנט החובקת-עולם.

נפתח בטלפון החכם. תוך פחות מעשר שנים, הטלפונים החכמים כבשו את העולם. כיום יש מסכים בכל כיס במדינות המפותחות. הטלפונים החכמים מתפשטים אפילו במדינות המתפתחות, ובסין למשל ל- 97 אחוזים מהצעירים יש כבר טלפון חכם. וכך, המסכים נמצאים כיום בכל כיס, בכל יד, מול כל עין. כל ילד יכול לשלוף את הטלפון החכם ולהתחבר למסך.

והמסך זורם תמיד, בזכות כוחה של רשת האינטרנט.

האינטרנט מחברת את כל המסכים ביחד. לפני האינטרנט, מסך המחשב היה דומה לעמוד של ספר שניתן להוסיף לו תיקונים באופן ידני ואיטי. אבל בזכות רשת האינטרנט, כל המסכים בעולם מחוברים זה לזה. כל מה שקורה במחשב אחד בעולם, יכול להגיע למסך בידיהם של מיליוני אנשים תוך שניות ספורות. בזכות האינטרנט, המסך הופך להיות דינמי – הוא זורם, הוא משתנה, הוא יכול להציג לנו סרטים, ספרים ומנגינות, אבל אלו מונחים של בני דור הספר, שאוהבים לחשוב על יצירות כמוצר מוגמר. למעשה, המסך המקושר מקדם צורת חשיבה אחרת: כזו שמציגה לנו רעיונות ראשוניים וחצי-מעוצבים, ומאפשרת לנו לקחת חלק בגימורם ובמימושם.

המסכים שאתם משתמשים בהם כיום מציגים לכם רשומות בבלוגים במקום ספרים, את הדעות של חברינו מהפייסבוק, את עמודי הוויקיפדיה שמשתנים כל העת, את הסרטונים ביוטיוב שצולמו על-ידי חובבים כמונו, ואת הסטרימינג בטוויטץ' (Twitch) של אנשים שאוהבים לשחק באותם משחקים כמונו. והכל בזרם מהיר של תוכן שמתעדכן כל הזמן, ושנבנה על עצמו. עבור דור המסכים, אין כמעט דבר כזה "תוצר מוגמר". נקודת המוצא היא שהכל נוזלי, שהכל משתנה. עבור בני דור המסכים, היצירה המוגמרת היא יוצאת-הדופן.

וזה מבעית את אנשי דור הספר. הם, שגדלו על רעיונות קבועים, שרואים בספר שגובש באיטיות ובשקדנות את פסגת המחשבה האנושית, מתקשים לקבל את ההשתנות המהירה שהמסכים מאפשרים. הם טוענים שהמסכים הורסים את החשיבה האנושית.

הם צודקים: המסכים באמת הורסים את החשיבה האנושית, אבל רק את זו שהתגבשה במהלך עידן הספר ובהתאם למגבלות הטכנולוגיות של אותה תקופה. ואת החשיבה והמיומנויות שנהרסות, מחליפות דרכי חשיבה ויכולות מודרניות שמתאימות יותר לעידן החדש.

מכתיבה ליצירה

ניקח לדוגמה את אחת הטענות הגדולות כנגד המסכים: הם פוגעים ברצונם של אנשים לקרוא. את שורשיה של טענה זו אפשר למצוא עוד מימיה הראשונים של הטלוויזיה, כאשר אנשי הגות ורוח חששו שהאזרחים יתמכרו לטלוויזיה ויקדישו פחות זמן לקריאת ספרים.

כמובן, אין כל חדש בתחזיות זעם מסוג זה, וניתן למצוא אותן בכל דור ודור. מבקר בקמברידג' של המאה ה- 17, תקופה בה הדיונים בבתי-הקפה החלו למשוך אליהם סטודנטים, כתב בזעם כי –

"הסטודנטים כמהים כל-כך לחדשות (שאינן עניינם בכלל), שהם עוזבים את כל השאר למענן, זה מאורע נדיר עתה שמי מהם ילך ישירות לחדרו לאחר התפילות, מבלי שיבקר קודם בבית הקפה – דבר המביא לאובדן זמן עצום בשל הרצון לחידוש בלבד."

ובמאמר מ- 1835 ניתן למצוא השתפכות מרירה על נטייתם של צעירים לקרוא ספרים בלי הפסקה.

" [קריאה מתמדת יכולה] באופן בלתי-נמנע להפסיק את המחשבה, ולפגום ביכולת החשיבה של הצעירים… היא תעצור את היכולת ליהנות מחברה, או תהפוך את השיחה לקלילה ולא-חשובה."[2]

בקיצור, מאז ומתמיד הופיעו נבואות זעם בנוגע להשפעתה המזיקה של הטכנולוגיה על מיומנויות החשיבה של בני-האדם. ואיך אומרים? בינתיים אנחנו בסדר.

ובעצם, אנחנו אפילו יותר מבסדר, מכיוון שמהרגע שהאינטרנט החלה לחבר את כל המסכים ביחד, אנשים החלו לתקשר זה עם זה באמצעות הכתיבה. ונחשו מה? הזמן שאנשים הקדישו לקריאה גדל באופן דרמטי. אנשים מקדישים כיום לקריאה משך זמן ארוך פי שלושה מכפי שהיו עושים ב- 1980. ולא זאת בלבד: יותר משלושה מיליון רשומות בלוגים נכתבות מדי יום. מי אתם חושבים שכותב אותם? בני דור המסכים, ברובם, שמשכללים את מיומנויות הכתיבה שלהם דרך המסך.

אבל גם אם מיומנויות הכתיבה היו דועכות בגלל המסכים – כפי שייתכן שעוד יקרה – זה לא דבר נורא כל-כך. מכיוון שאת מקומה של הכתיבה והקריאה תופסות צורות אחרות להעברת מסרים.

קווין קלי, שספרו "הבלתי נמנע" היווה את הזרז והמקור הרעיוני לרשומה זו, טוען שהספר כבר אינו הדרך היחידה להעביר רעיונות. כי מהו ספר? האם ספר הוא כמה דפים כרוכים ביחד? אם כך, גם ספר מתכונים הוא ספר, וגם ספר חשבונות הוא ספר. אלא שברור לנו ש- ספר הוא יותר מאוסף דפים. ספר הוא רעיון, או סיפור, או מרחב המנותק מהמציאות הפיזית, שאנו יכולים לצלול לתוכו – ורוצים לעשות זאת.

ואם כך, הרי שגם סדרת טלוויזיה טובה היא ספר. גם קומיקס הוא ספר. כל אלו מאפשרים לנו להיכנס לעולם אחר וליהנות מהרעיונות שבו. למה אמא רוצה שנקרא ספרים? כי בעידן הספר, הדרך היעילה ביותר – והקלה ביותר – של אדם להביע את עצמו הייתה באמצעות כתיבה. אלא שבעידן המסך, כל אדם יכול להביע את עצמו במגוון של דרכים. אנשים שרואים שפע של סדרות ריאליטי, יכולים לקחת את הטלפון החכם וליצור סדרת ריאליטי של עצמם ביוטיוב שתזכה במיליוני צופים. אנשים שקוראים שפע של ספרי קומיקס יכולים לצייר כאלו בעצמם בקלות, באמצעות הורדת תמונות ואיורים הזמינים ברשת והוספת בלוני דיבור. אנשים שאוהבים מוזיקה יכולים להעלות לרשת את המנגינות שיצרו באופן דיגיטלי. דור המסך הוא דור שכבר אינו מסתמך רק על הכתיבה כדרך לביטוי עצמי. הוא מנצל את כל נתיבי התקשורת כדי להעביר ולממש את רעיונותיו. וכך עברנו מהכתיבה של עידן הספר, ליצירה של עידן המסך.

המעבר מכתיבה ליצירה הוא רק דוגמה אחת לדרך בה תפישותיו של דור הספר עוברות אבולוציה לתפישות העולם של דור המסך.

ואיך עוד?

מהצבת חומות לפריצת גבולות

לפני מספר חודשים שמעתי שני ילדים מדברים. אחד מהם אמר שהוא רוצה לראות סרט כלשהו, ושהוא עומד להוריד אותו בטורנט. חברו העיר לו שלא ישכח לסגור את תכנת ההורדה כשיסיים להוריד, כדי שלא תאט לו את המחשב. הילד הראשון נותר בשוק. "לעצור את ההורדה בלי לשתף?" הזדעזע. "זה לא מוסרי!"

שיחה כזו משקפת את התמורה שאנו עוברים כיום בדרך מעידן הספר לעידן המסכים. עידן הספר היה מושתת על מחסור במשאבים פיזיים. כשמדענים רצו לפרסם את תוצאות מחקריהם, למשל, הם היו צריכים לעשות זאת באמצעות המגזינים המדעיים, ובאלו היה מקום מוגבל. לכן, המגזינים המדעיים היו יכולים לברור בקפדנות את המאמרים באמצעות מה שנקרא "ביקורת עמיתים", לגבות תשלום גבוה מהמדענים כדי שיפרסמו את המאמרים בדפי העיתון, ולחייב את האוניברסיטאות לשלם הון תועפות על מנוי למגזין. באופן דומה, תעשיות הסרטים והמוזיקה נשלטו בעבר על-ידי הגורמים שחלשו על העברת המידע: תעשיית הקלטות המוזיקה על קלטות וסי-דים והפצתם לחנויות, או הפצתם לקולנוע ולחנויות הווידאו.

אבל בעידן המסך אין הגבלת מקום. המדענים יכולים להעלות מאמריהם ישירות לרשת האינטרנט, ואלו יהיו פתוחים לכולם לקריאה. אנשים כבר אינם מוגבלים בדרכי העברת ושיתוף המידע, ובני דור המסך מוכנים לשתף ביניהם תכנים – וחשוב להם יותר לוודא את ההדדיות של פעולת השיתוף מאשר את מה שהחוק קובע בנושא. רבים מתוכם מוכנים לשלם גם סכומים קטנים מסוימים תמורת המוזיקה והסרטים שהם מקבלים – ובלבד שיקבלו אותם בדרך שהם מצפים: במהירות, ביעילות ובקלות. כלומר, ישירות למסך. זוהי הסיבה שחברות כמו נטפליקס, שעושות סטרימינג ישירות למחשב או לטלוויזיה החכמה, משגשגות ומצליחות בזמן שחברות אחרות מקרטעות ונכשלות.

התולעת שבתפוח

אבל לא הכל מושלם בעולם החדש של המסך. קיימות מספר בעיות גדולות וממשיות בעידן המסך, שהן תוצר של שפע: שפע במידע ושפע בגירויים.

המסך מספק שפע של מידע לגולשים, אבל איש אינו מבטיח שהמידע הזה מהימן ובדוק. שפע של מידע משמעותו שאפשר למצוא כל נקודת מבט, בכל נושא, וכולן יכולות להישמע אמינות באותה המידה למי שאינו מומחה. אתם יכולים למצוא הררים של מילים שמכחישים שהשואה אי פעם אירעה, או תלים של עדויות מוטות לכך שחיסונים גורמים לאוטיזם, או ערימות של שקרים בוטים לגבי מעלותיו של מזון אורגני. כדי להתמודד עם שפע המידע, בני דור המסך צריכים לפתח מיומנויות קריאה ביקורתית ולהבין איך להצליב בין מקורות מידע שונים כדי להגיע למסקנות.

huffington-post.jpeg

חדשות מזויפות – פייק ניוז – הן חלק מהשלכותיו המיידיות של עידן המסך. מקור: האפינגטון פוסט

רוב האנשים אינם אוהבים – או אינם מסוגלים – לחשוב בצורה ביקורתית כל הזמן. ומעבר לזה, בני-אדם מטבעם אינם חשים בנוח עם דעות המנוגדות לאלו שלהם. אבל המשמעות של שפע במידע היא שהם אמורים לראות דעות סותרות כאלו כל הזמן. הדרך של פלטפורמות כמו פייסבוק וגוגל לפתור את הדילמה היא באמצעות פיתוח אלגוריתמים אוטומטיים המספקים לבן דור המסך רק את המידע המתאים לו ביותר – ולפעמים גם את זה הנעים לו ביותר. כך פועל האלגוריתם של פייסבוק, שמנסה 'לשדך' בין משתמשים עם דעות מסוימות ותחומי עניין מסוימים, לבין פוסטים שנוגעים בתחומים אלו.

התוצאה של גישה זו, כפי שכבר למדנו בבחירות האחרונות בארצות הברית, היא ששפע המידע מוביל ליצירת 'חדרי הדים' – Echo Chambers. חלק מאנשי המסכים אינם משתמשים בכל המידע הזמין להם, ובמקום זאת בוחרים להתמקד רק בחלק קטן מהמידע ולהקשיב רק לאנשים שמסכימים עמם. במקומות אלו נוצרת הקצנה קבוצתית, מכיוון שכל משתמש מרגיש מחויב להסכים עם דעת הקבוצה ואף להקצינה. בחדרי ההדים יש גם נטייה להאמין לכל ידיעה חדשה שתואמת לדעת הקבוצה המקורית – גם אם היא כוזבת ובדויה. וכך אנו מקלים על התפשטות וקבלת ה- 'פייק ניוז' – החדשות הכוזבות.

איננו יודעים עדיין איך להתמודד ביעילות עם חדשות כוזבות, אבל בעקבות בחירות 2016 הגיעו גם חברות המידע הגדולות כגוגל ופייסבוק להבנה שמדובר בנושא שחייבים למצוא לו פתרון. החברות מנסות לתכנת אלגוריתמים משוכללים יותר שיבדילו בין ידיעות כוזבות לחדשות אמיתיות, אבל מסתבר שזו אינה משימה פשוטה – ועל הדרך היא גם נותנת להן כוח גדול להחליט מה כוזב ומה אמיתי, איזה ידיעות ראויות שיגיעו לכולם ואלו ייוותרו מחוץ לתודעה הציבורית. בני דור המסכים יצטרכו למצוא את האיזון המתאים ביותר בין סינון המידע לבין שיתופו.

השפע בגירויים

שוק משחקי המחשב הוא אחד החמים ביותר של דורנו. משחקים כגון League of Legends ו- World of Warcraft נהנים מעשרות מיליוני שחקנים. כשפוקימון גו נפתח לציבור הרחב, הוא זכה ב- 9.5 מיליון שחקנים שהתהלכו ברחובות הערים כשעיניהם נעוצות במסך הטלפון החכם. גם שוק ההימורים המקוונים מרקיע שחקים, ואמור להגיע להכנסות של 40 מיליארד דולרים עד סוף שנת 2017.

כל הנתונים הללו אומרים לנו את מה שאנחנו כבר יודעים: המסכים יכולים לספק לנו גירויים, ובשפע, בצורה של משחקים. לא מדובר רק במשחקים עם גרפיקה משוכללת, אנימציה מלהיבה ומנגינות שמושכות את הלב והאוזן. אפילו המשחקים הפשוטים ביותר כיום מסתמכים על עקרונות הגיימיפיקציה כדי למשוך מספר גדול של שחקנים ולשמור עליהם במשחק. והם מושכים אותנו כל הזמן, בכל מקום, מאחר שברבים מהמשחקים אפשר גם ליהנות דרך הטלפון החכם – או לפחות לצפות באחרים משחקים בהם בפלטפורמות כמו טוויטץ' (Twitch).

בני דור המסכים ייאלצו להתמודד עם השפע בגירויים, וזה לא יהיה קל. הם יצטרכו להבין מתי לסגור את עמוד הפייסבוק בדפדפן כדי שיוכלו להתרכז במטלה מסוימת. הם יצטרכו לפתח אסטרטגיות גמילה דומות מהאינטרנט וממשחקים כדי שלא יגיעו לסוף היום ויבינו שלא עשו דבר מלבד לשחק או לגלוש מאתר לאתר.

מה קורה כשבני דור המסך מערבבים את המשחק עם העולם הפיזי? מהומה.

סיכום – מהפה לנייר למסך

כפי שהדיבור פינה את מקומו לדפוס, כך יפנה גם הדפוס את מקומו למסך, בסופו של דבר. אל תטעו לחשוב שהמעבר יהיה חלק ונעים. מהפכת הדפוס הביאה בעקבותיה גם את מהפכות האיכרים ומהפכת הזכויות – ורבים מהאנשים שחיו באותו הזמן ראו במאורעות אלו אסון לדורות. וכך, גם מהפכת המסכים תערער את כל האמיתויות שחשבנו שאנו יודעים בנוגע לדרך בה בני-אדם צריכים להתנהג, לחשוב ולדבר.

עדיין איננו יודעים בוודאות מה יהיו צרכיהם ומיומנויות החיים המועילות ביותר של הילדים שיגדלו ויחיו בעידן המסך, אבל אם הייתי צריך לנחש, הרי שהנקודות הבאות היו מופיעות בראש הרשימה –

  1. ילדי המסך לא צריכים מבוגרים שיגידו להם שהם צריכים לקרוא ספר במקום לקרוא במחשב, או לדבר אחד עם השני ברחוב, במקום לתקשר בפייסבוק. הם כן צריכים לקרוא, והם כן צריכים לדבר עם אחרים – אבל פעילויות אלו יכולות להתקיים גם במדיום החדש, דרך הרשת.
  2. הם כן צריכים לפתח הרגלי עבודה ולמידה נכונים, כדי שיוכלו בעת הצורך להתנתק מהמסך ולעבוד באופן מרוכז וממוקד, ובזמנים אחרים יוכלו לזנק ולרצד בין אתרים ורעיונות.
  3. הם כן צריכים למצוא את האיזון בין הספר למסך. לספר יש עדיין מקום כמקור ידע עשיר, וילדי המסכים יצטרכו להבין מתי הספר הוא מקור הידע הטוב ביותר, ומתי המסכים יכולים לספק חוויה לימודית טובה יותר.
  4. הם כן צריכים לרכוש כלים של חשיבה חדה: של קריאה ביקורתית, של מציאת האמת בתוך עודף עצום של מידע.
  5. ואולי החשוב ביותר: אם הם רוצים להצליח, הם חייבים להבין מה המטרות שלהם בחיים ומה הם רוצים להשיג, כדי שלא יישאבו לפעילויות גוזלות הזמן שהמסך מספק להם כל-כך בקלות – למשחקים, לגלישה לא-מרוסנת ולסיפוק גחמות מיידיות (כלומר, פורנו).

יש לכם רעיונות למיומנויות נוספות שילדי המסך יצטרכו לרכוש? אתם מוזמנים להוסיף בתגובות. ובינתיים, נאחל לילדים הללו – ילדינו – בהצלחה. הם עומדים לעצב מחדש את העולם בדמותם בעשורים הקרובים, ולי אישית קשה כבר לחכות.


[1]  הנתונים מגיעים מהדיון המעמיק בהשלכות מהפכת הדפוס, בספרו של אריק טופול "החולה יראה אותך עכשיו".

[2] שני הציטוטים מופיעים במקור בספרו של קלייב תומפסון – Smarter than You Think.

שלושת גלי הבינה המלאכותית שיעצבו את העתיד

שלושת גלי הבינה המלאכותית שיעצבו את העתיד

בחודשים האחרונים כתבתי בבלוג הרבה על בינה מלאכותית ויכולותיה, שלא לדבר על כל הכתיבה הקודמת שלי בספרים כמו "המדריך לעתיד" ו- "השולטים לעתיד" (שיצא לאור באמצע מרץ). בכתבים אלו הבטחתי שהעתיד צופן לנו גדולות ונצורות: בינה מלאכותית שמנתחת רגשות אנושיים, שמפענחת משמעויות וניואנסים חברתיים, שמאפילה על רופאים ועורכי-דין ביכולותיה ואפילו מייתרת חלק גדול מהמטלות שבני-אדם מבצעים כיום.

אני עדיין עומד מאחורי כל התחזיות הללו, אבל כפי שכתבתי – אלו תחזיות לטווח הארוך. ולכן נשאלת השאלה, מהו המצב בשטח כיום. עכשיו. בהווה. כדי לענות על השאלה, יצא לאחרונה סרטון של דרפ"א – סוכנות הביטחון המתקדמת בעולם, שעומדת מאחורי יצירת האינטרנט, רובוטים בעלי רגליים, שווקי תחזיות, מערכת המיקום הגלובלית (או כפי שאנו מכירים אותה בקיצור בשמה כיום – GPS), ועוד ועוד. מרגע שדרפ"א הוקמה, היא התמקדה בטכנולוגיות ובמיזמים פורצי-דרך, כך שאין פלא שכיום הסוכנות מרכזת מאמצי מחקר גם בתחום הבינה המלאכותית.

בימים האחרונים שחרר המשרד לחדשנות מידע בדרפ"א סרטון חדש, בו מנסה מנהל המשרד להסביר את המציאות בנוגע לבינה המלאכותית, ולהסביר מהן יכולותיה כיום – ומה היא תוכל לעשות בעתיד. המגזין המקוון Motherboard הגדיר את הסרטון כ- "מנתץ את ההייפ" שמסביב לבינה המלאכותית. האם הוא באמת עושה זאת? על כך תוכלו להחליט עד סוף הרשומה.

הסרטון באורך 16 דקות ושווה צפייה, אבל אם אתם מהאנשים שמעדיפים לקרוא, הרשיתי לעצמי לתמצת את הסרטון – ואת מחשבותיי על הנקודות שבו – ברשומה הנוכחית. כפי שדרפ"א עושה בסרטון, נחלק את מערכות הבינה המלאכותית לשלושה סוגים, שכל אחד מהם הגיע אחרי הקודם לו. למעשה, שלושה גלים, שתוצרי כל אחד מהם בעלי יכולות מתקדמות יותר מתוצרי הגל הקודם.

 

הגל הראשון: ידע מתוכנת

בגל הראשון של הבינה המלאכותית, מומחים תכנתו את האלגוריתמים ואת המחשבים לפי הידע שהיה ברשותם, ולפי החוקים וכללי ההיגיון שפוענחו וגובשו במהלך ההיסטוריה האנושית. בדרך זו, למשל, תוכנתו אלגוריתמים שהצליחו לשחק שחמט כנגד בני-אדם, או תוכנות לתיאום משלוחים. לא מוגזם לומר שרוב המוצרים הממוחשבים בהם אנו משתמשים כיום נסמכים על בינה מלאכותית מסוג זה: ווינדוס, האפליקציות בטלפון החכם שלנו, ואפילו הרמזורים להולכי הרגל בכבישים, שהאור בהם מתחלף לירוק כשאנו לוחצים על כפתור.

דוגמה טובה לדרך בה בינה מלאכותית מסוג זה פועלת, מגיעה מחברת מודריה. ממשלת הולנד, המחויבת לשלם עבור הייצוג המשפטי של בני-זוג ברוב מקרי הגירושין, הבינה שהיא עלולה לפשוט את הרגל אם שיעור הגירושין בחברה ימשיך לעלות. מכיוון שכך, הממשלה שכרה את חברת מודריה – שמתמחה ביצירת מערכות צדק חכמות – כדי לבנות כלי שמסייע לבעל ולאשה להתגרש מבלי צורך בעורך דין.

מודריה פעלה בהתאם למגבלות הגל הראשון של הבינה המלאכותית. היא תמצתה את הידע של עורכי-דין ומומחים בתחום הגירושין, ויצרה פלטפורמה מקוונת בה נשאלים בני-הזוג סדרה של שאלות. שאלות לדוגמה כוללות התייחסות לסוגיית המשמורת על הילדים, לחלוקת הרכוש בין המתגרשים, ועוד. כשבני-הזוג מסיימים לענות על השאלות, המערכת מזהה באופן אוטומטי את איזורי ההסכמה ואי-ההסכמה ביניהם, ומסייעת להכווין את הדיונים ביניהם באופן שיביא למתן מענה מיטבי.

המערכות בגל הראשון של הבינה המלאכותית – זה בו מומחים מסבירים למחשב כיצד לפעול – נוטות להתבסס על כללים הגיוניים וברורים. המערכות בוחנות מספר מרכיבים חשובים של כל מצב חדש בו הן נתקלות, ומגיעות למסקנה מה הפעולה המתאימה ביותר בכל מקרה. אבל מערכות אלו נתקלות בקשיים ניכרים כשהן נדרשות לבחון את העולם שמחוץ למחשב ולהבין מה בדיוק מתרחש בו. הן גם מתקשות בלמידה או בהפשטה – בנטילת ידע שגיבשו, ויישומו מחדש באופן שונה.

אם לסכם, מערכות אלו יכולות ליישם כללי היגיון פשוטים עבור בעיות המוגדרות היטב, אבל אינן מסוגלות ללמוד, ומתקשות מאד להתמודד עם מצבים של אי-ודאות.

כמובן, אתם עשויים לנחור עתה בזלזול ולטעון שזו אינה "בינה מלאכותית" מהסוג עליה חושבים רוב האנשים. אלא שההגדרות של האדם ברחוב בנוגע לבינה מלאכותית משתנות לאורך השנים. אם הייתי שואל אתכם לפני שלושים שנים האם "ווייז" היא בינה מלאכותית, הייתם אומרים לי שהתשובה חיובית במפורש. אחרי הכל, ווייז מסוגלת לתכנן עבורכם נתיב מיטבי למטרה, ולהסביר לכם בקול רם כיצד לפנות בכל צומת בכביש. ואף על פי כן, האדם ברחוב מתייחס כיום ליכולותיה של ווייז כמובנות מאליהן, וטוען שבינה מלאכותית 'אמיתית' אמורה להיות מסוגלת להרבה יותר: לנווט גם את הרכב עצמו בכביש, לפתח פילוסופיה מוסרית שמתחשבת ברצונותיו של הנוסע, ולהכין לו קפה בו-זמנית. ובכן, נחשו מה – גם מוצרים 'פרימיטיביים' כמו מערכת הצדק של מודריה, או ווייז, מבוססים על בינה מלאכותית, ועל עבודה מאומצת רבה בתחום. מערכות בינה מלאכותית המתבססות על הגל הראשון אחראיות למעשה על כמעט כל המוצרים הממוחשבים בהם השתמשנו בשני העשורים האחרונים.

הגל השני: למידה סטטיסטית

בשנת 2004 פתחה דרפ"א לראשונה את תחרות הנהיגה האוטונומית. במסגרת התחרות הוצע פרס של מיליון דולרים לקבוצה שתצליח לפתח רכב ללא-נהג שיוכל להשלים מסלול באורך 240 קילומטרים. הרכבים נסמכו על בינה מלאכותית מהגל הראשון – כלומר, מבוססת חוקים שהוגדרו על-ידי מומחים – ותוך זמן קצר המחישו את מגבלות השיטה. הרכבים התקשו במיוחד לפענח את התמונות והווידאו ולהסיק מתוכם מה עליהם לעשות. הם לא יכלו להבדיל היטב בין צורות כהות בתמונות, למשל, ולהבין האם מדובר בצל, בסלע, בחפץ במרחק רב או קצר, וכיצד עליהם לפעול. לא מפתיע לגלות שחלק מהרכבים 'פחדו' אפילו מהצל של עצמם, או שדמיינו מכשולים בכביש פתוח.

אף אחת מהקבוצות לא הצליחה להשלים את המסלול עד סופו – ולמעשה, הרכב המוצלח ביותר גמע רק 11.9 קילומטרים. זה היה כישלון מהדהד – בדיוק מהסוג שדרפ"א אוהבת לממן, בתקווה שהלקחים והתובנות שיופקו ממנו יביאו ליצירת מערכות מתקדמות יותר.

וזה בדיוק מה שקרה, שנה אחת לאחר מכן, כשדרפ"א חזרה על התחרות – והפעם, חמש קבוצות הגיעו לסוף המסלול בהצלחה, כשהן נסמכות על הגל השני של הבינה המלאכותית: למידה סטטיסטית. מנהל הקבוצה המנצחת, אגב, נחטף כמעט מיד על-ידי גוגל, ועמד מאחורי פיתוח הרכב האוטונומי כפי שאנו מכירים אותו כיום.

הגל השני של בינה מלאכותית מתבסס על למידה סטטיסטית, והוא זה שמאפשר לטלפון שלכם להבין את קולכם, או לזהות פנים של אינדיבידואלים בתמונות. בגל זה, המהנדסים אינם טורחים לגבש כללים מדויקים, אלא מפתחים מודלים סטטיסטיים עבור תחום מסוים של בעיה, ואז מאמנים את המודלים הללו על דוגמאות רבות ושונות, כדי לעדן ולשפר את הדיוק שלהן.

מערכות למידה סטטיסטית מוצלחות במיוחד בהבנת העולם שמסביבן: הן יכולות להבדיל בין אדם אחד למשנהו, או בין הברה להברה. הן מסוגלות גם ללמוד ולהתאים את עצמן למצבים שונים באמצעות אימון הולם. עם זאת, בניגוד למערכות מהגל הראשון, הן מוגבלות דווקא ביכולות הלוגיות שלהן – הן אינן נסמכות על כללים מדויקים, אלא "על מה שעובד מספיק טוב, מספיק מהפעמים". הן גם אינן מצליחות להעביר ידע מתחום אחד למשנהו באופן יעיל.

בקטגוריה זו נכללות רשתות העצבים המלאכותיות בהן אנו תולים תקוות גדולות כל-כך (ראו כאן). רשתות העצבים המלאכותיות מבוססות על שכבות חישוביות, שבכל אחת מהן מתבצעת פעולה אחרת פשוטה יחסית של עיבוד המידע, ותוצאותיה מועברות לשכבה הבאה לעיבוד נוסף. באמצעות אימון של הרשתות הללו ושל כל אחת מהשכבות, ניתן 'לאלף' אותן להפיק את התוצאות הנכונות ביותר. לעתים מלאכת האימון והאילוף דורשת מהרשתות לחזור על ניתוח המידע עשרות-אלפים פעמים, כדי להגיע לשיפור קטן נוסף. אבל בסופו של דבר, דרך זו מצליחה לספק תוצאות מרשימות.

רשתות עצבים מלאכותיות מצליחות להגיע לרמת זיהוי פנים שעולה על זו של בני-אדם, מבדילות בין סוגים שונים של חיות ועצמים בתמונות, שולטות בתנועתם של רכבים אוטונומיים ורחפנים, מתמללות דיבור אנושי ברמה שעולה על זו של טובי המתמללים האנושיים, ומגיעות להישגים מרשימים יותר ויותר גם בתחום התרגום. ההצלחות בתחום משאירות את טובי המומחים לבינה מלאכותית בפה פעור.

למרות כל ההצלחות האלו, אנו רואים שרשתות העצבים המלאכותיות מצליחות במשימות שניתנות להן, אך אינן מנסות להבין או לפענח את הכללים הלוגיים שמאחורי פעולות הניתוח שהן מבצעות. מבחינה זו הן דומות למוח שלנו: אנו יכולים להשליך כדור באוויר ולנבא מראש היכן הוא עומד ליפול, גם מבלי שנחשב את משוואות התנועה הפורמליות של ניוטון – או שנהיה מודעים אפילו לקיומן.

תאמרו עכשיו שאין בכך בעיה אמיתית? שגם אם איננו מסוגלים לחשב את משוואות התנועה של ניוטון, אנו עדיין מגיעים לתוצאות 'טובות מספיק'? ובכן, מיקרוסופט עשויה שלא להסכים עמכם בנקודה זו. החברה שחררה לרשת החברתית בוט – כלומר, אלגוריתם שנועד לחקות כתיבה אנושית ולהגיב לבני-אדם – שכמעט בוודאות מבוסס על רשתות עצבים מלאכותיות. האלגוריתם, שכונה 'טאי', נועד לחקות צעירה אמריקנית בת 19, ולשוחח עם הצעירים בשפתם. הצעירים זינקו על האתגר, והחלו לשלוח לטאי הודעות מאתגרות, בלשון המעטה. הם סיפרו לה על היטלר והצלחותיו הגדולות, בישרו לה שנפילת מגדלי התאומים בניו-יורק הונדסה על-ידי גורמים פנימיים בממשל האמריקני, ועדכנו אותה לגבי תכונותיהם השליליות של מהגרים. וכך, תוך שעות ספורות, טאי החלה לספק תשובות המבוססות על מה שלמדה מהציבור, והסכימה שהיטלר פעל כשורה.

ParentsProudest-640x266.png

זו הייתה הנקודה בה מהנדסי מיקרוסופט ניתקו את טאי מהרשת.

הודעתה האחרונה של טאי הייתה שהיא לוקחת פסק זמן כדי "לעכל הכל". עד כמה שאנו יודעים, היא עדיין מעכלת.

פרשיה זו חושפת את אתגר הסיבתיות. אם במערכות מהגל הראשון יכולנו לחזות מראש היטב כיצד יפעלו בנסיבות מסוימות, הרי שבמערכות מהגל השני איננו מסוגלים כבר להתחקות באופן מדויק אחר הסיבתיות – אחר הדרך המדויקת בה קלט הופך לפלט, ומידע מתורגם להחלטה.

כל זה לא בא לומר שאין תועלת ברשתות העצבים המלאכותיות. כפי שכתבתי, הן מגיעות לתוצאות מרשימות יותר מכל מערכת שהומצאה לפניהן בתחומים כמו עיבוד ראייה, תמלול ותרגום דיבור אנושי ועוד. אלא שברור שכדי שהבינה המלאכותית שנפתח לא תהלל את שמו של היטלר, היא חייבת להשתפר. עלינו לעבור לדור הבא – לגל השלישי (והעתידי) של הבינות המלאכותיות.

הגל השלישי: התאמה לפי הקשר

בגל השלישי, המערכות עצמן יוכלו לגבש מודלים שיסבירו כיצד העולם פועל. במילים אחרות, הן יגלו בעצמן את כללי ההיגיון הבסיסיים שלפיהם הן יפעלו.

נסביר באמצעות דוגמה. נניח שמערכת עצבים מלאכותית מהגל השני בוחנת את התמונה הבאה, ומגיעה למסקנה שמדובר בפרה. איך היא מסבירה את עצמה?

Cow_female_black_white.jpg

פרה. מערכות מהגל השלישי יכולות להסביר שיש סבירות גבוהה שמדובר בפרה מכיוון שיש לה ארבע רגליים, שטח פנים לבן עם כתמים שחורים, עטינים וקרניים. קישור: ויקיפדיה

מערכות מהגל השני אינן יכולות באמת לנמק את החלטותיהן – לא יותר מכפי שילד היה יכול להסביר את משוואות התנועה של ניוטון מתוך הבנת התנועה של כדור באוויר. הן יכולות רק להגיד לנו ש- "זוהי התמונה שהתקבלה, ולאחר כל החישובים שערכתי, יש הסתברות של 87 אחוזים שמדובר בפרה".

מערכות מהגל השלישי אמורות להיות מסוגלות לנמק גם את החלטותיהן. בדוגמת הפרה, המערכת תוכל להסביר שמכיוון שמדובר בעצם בעל ארבע רגליים יש סיכוי גבוה יותר שמדובר בבעל-חיים. מכיוון ששטח הפנים שלו לבן עם כתמים שחורים, יש סיכוי גבוה יותר שמדובר בפרה (או דלמטי). מכיוון שיש לו עטינים וקרניים, הסיכוי שמדובר בפרה גדל עוד יותר בהשוואה לשאר האפשרויות, ולכן זו תהיה התשובה הסופית שתוצג למשתמש, ביחד עם פירוט של כל הנימוקים שהובילו אליה.

מערכות מהגל השלישי יוכלו גם להסתמך על מודלים שמשלבים תוכן והבנה ממספר מקורות שונים, כדי להגיע למסקנה סופית ומנומקת. הן יוכלו, למשל, לבחון כתיבה אנושית בהסתמכות על מודלים שמתארים את תנועת כף היד במרחב, ובדרך זו להגיע למסקנה בנוגע לכתוב. הן יוכלו גם לאמן את עצמן – כפי שעשתה מערכת אלפא-גו כאשר שיחקה נגד עצמה מיליון משחקי גו, כדי לזהות את הכללים הלוגיים המתאימים ביותר למשחק ברמה גבוהה. בדרך זו היא הייתה יכולה להסביר חלק מהמהלכים בהם נקטה, או לפחות לציין את ההסתברות שאדם היה נוקט במהלך שכזה במצב דומה.

מערכות הגל השלישי יוכלו לבחון כל מצב ממספר נקודות מבט שונות, להבין את משמעותו הרחבה יותר ולגבש תגובה הולמת. מעבר לכך, ייתכן בהחלט שהן יצליחו גם להגיע לרמה של חשיבה מופשטת – אבל כפי שמציין מנהל המשרד לחדשנות המידע בדרפ"א – "יש עוד המון עבודה שצריך לעשות כדי שנוכל לבנות את המערכות האלו".

מערכות הגל השלישי הן אלו שטומנות בחובן את ההבטחה הגדולה ביותר לעתיד. מערכות הגל השלישי יוכלו לגבש תובנות לגבי הבריאות של כל אדם, באמצעות הסתמכות על מקורות המידע הרבים והשונים שיגיעו מהתיק הרפואי שלו, מהבית החכם בו הוא גר, מהמחשוב הלביש שהוא עונד ומהחיפושים שהוא עורך באינטרנט. מערכות הגל השלישי יוכלו לנתח מצבים מהחיים תוך שימוש גם בכלי חשיבה מופשטים, ויגיעו לתובנות ולמסקנות דומות לאלו שבני-אדם היו מגיעים אליהן.  מערכות הגל השלישי יוכלו אפילו לתכנת את עצמן – לשפר פעם אחר פעם את המודלים שבאמצעותם הן מגיעות לתובנות.

וזהו. עד לכאן מגיעה ידיעת דרפ"א בנוגע למערכות הבינה המלאכותית של ההווה והעתיד.

מה המשמעויות?

הסרטון מסביר מצוין את ההבדלים בין מערכות הבינה המלאכותית, אבל בניגוד למובטח בחלק מהאתרים שסיקרו אותו, הוא אינו "מנתץ את ההייפ" שאופף את הבינה המלאכותית. למעשה, הוא רק מחזק ומספק ביסוס לרעיונות ולחששות של רבים מההוגים בתחום. דרפ"א מבהירה שבכל הנוגע לבינה מלאכותית שעתידה "להשתלט על העולם" – אנחנו עדיין לא שם. אבל זה ברור. אף אחד לא טען שהבינה המלאכותית מתקדמת מספיק כיום כדי לעשות את כל מה שסופרי המדע הבדיוני ורבים מהעתידנים (ואני ביניהם) מצפים שתעשה בעוד כמה עשורים: לפתח מוטיבציה משל עצמה, לקבל החלטות מוסריות, לתפוס את משרותיהם של רוב העובדים האנושיים, ואפילו לפתח את הדור הבא של הבינה המלאכותית.

אבל הגל השלישי עומד לתת לה חלק לא-מבוטל מהיכולות הללו.

כאשר מערכות הגל השלישי מסוגלות לפענח בעצמן את המודלים החדשים שישפרו את פעולתן, הרי שהן יכולות הלכה למעשה לתכנת את הדור הבא של עצמן. כשהן יכולות לפקח על פעילותן באמצעות הבנת הקונטקסט – המשמעות וההשלכות של פעולותיהן – הן מסוגלות להחליף חלק גדול מהעובדים האנושיים, ואולי את כולם. וכשהן יכולות לשנות את המודלים באמצעותן הן מעריכות את משמעויותיהן של פעולות מסוימות, הרי שהמשמעות היא שהן יכולות גם לחשב מחדש את המוטיבציה של עצמן.

כל הדברים האלו לא יתרחשו בשנים הקרובות, ובוודאי לא יגיעו לכדי מימוש מלא בעשרים השנים הקרובות. כאמור, איש אינו טוען אחרת. הטענה העיקרית כיום מצד חוקרים ואנשי הגות המודאגים לגבי עתיד הבינה המלאכותית – סטיבן הוקינג, ניק בוסטרום, אלון מאסק ואחרים – היא שאנו צריכים להתחיל לחשוב כבר עכשיו איך להטמיע אמצעי בקרה בבינות המלאכותיות של הגל השלישי, מהסוג שיתחיל להופיע בכל מקום בעוד עשור או שניים. בהתחשב ביכולותיהן של הבינות המלאכותיות הללו, זו אינה נראית דרישה בלתי-הגיונית.

אבל עבורי השאלה המעניינת באמת, היא איך ייראה הגל הרביעי: זה שאפילו דרפ"א – המקום שמרכז את כל החוקרים שמסתכלים קדימה הרבה מעבר לכולם – לא מדברים עליו עדיין. האם מנגנון קבלת ההחלטות של מערכות הגל הרביעי יתבסס כבר על חיקוי מדויק של המוח האנושי? או אולי הן יסתמכו על מנגנוני קבלת החלטות שאיננו יכולים עדיין להבין בכלל, ויפותחו על-ידי הבינות המלאכותיות של הגל השלישי?

כל הנושאים האלו אינם מוזכרים בסרטון, וכנראה שבצדק. הסרטון נועד להסביר בקצרה ובקלילות את דרכי הפעולה של הבינה המלאכותית בה אנו עושים שימוש כיום, ונעשה שימוש בשנים הקרובות. הוא לא נועד לחקור את העתיד ואת ההשלכות של המערכות האלו. אנחנו אלו שצריכים לחשוב על הנושאים הללו, לדרבן לחקור אותם ולתהות על קנקנם עוד לפני שהם מתממשים.

זוהי העבודה שלנו, לפחות לעת עתה.

לפני שמערכות הגל השלישי יעברו לבצע גם אותה.

עתיד בתי החולים, הרפואה – והבריאות של כולנו

עתיד בתי החולים, הרפואה – והבריאות של כולנו

*** רשומה זו נכתבה בעקבות שלוש הרצאות שהעברתי השבוע – בפורום Bio-Executive, בכנס "עתיד הרפואה" של נוברטיס, ובפני מנהלים בכירים בקופת-חולים מכבי – כולן על עתיד הרפואה, כמובן. הגיע הזמן שגם הציבור הרחב ידע לאן הולכת הרפואה, ולא רק חברות התרופות. מקווה שתיהנו מהקריאה! ***

 

החולה הורצה בכסא גלגלים לחדר החירום בבית-החולים, כשעיניה פעורות באימה והיא נאבקת לנשום. מספר שבועות לפני כן היא אושפזה בבית החולים ואובחנה כחולה בדלקת ריאות. דוקטור דיוויד ה. ניומן, הרופא המטפל, תיאר אותה במילים הבאות במאמר שהתפרסם בניו-יורק טיימס

"זרועותיה היו מכוסות בחבלות אדומות וסגולות, תוצר בדיקות דם יומיות; פניה היו כחושות; שפתיה היו יבשות. לפי בעלה, בזמן שהייתה בבית החולים היא ישנה רק לעתים נדירות, ולא אכלה היטב. היא איבדה משקל."

כשהגיעה החולה לחדר החירום בבית החולים, ניומן בדק אותה וגילה שדלקת הריאות עברה חלפה זה מכבר. ריאותיה נשמעו נקיות, אך הסבל והקשיים שחוותה בבית החולים השפיעו עליה באופן ברור. ניומן מאמין כי הם הובילו לסוג חדש של תסמונת – "תסמונת פוסט-בית-חולים".

דוקטור הארלן מ. קרומהולץ, פרופסור לרפואה ולבריאות הציבור באוניברסיטת ייל, זיהה לראשונה את התסמונת והעניק לה את שמה במחקר שהתפרסם ב- 2013 בז'ורנל היוקרתי לרפואה של ניו אינגלנד (NEJM). לפי קרומהולץ, החולים אינם מצליחים לישון היטב בחדרים, אינם נהנים מהמזון לו הם רגילים בבתיהם, אינם מסוגלים לעסוק בפעילות גופנית וסובלים מבידוד מיקיריהם, מכריהם וממקום עבודתם. למרות שבתי החולים מספקים קרבה פיזית גדולה לרופא ולשירותי רפואת חירום, הם גם מקשים על המאושפזים להשתקם מהמחלה.

מה טוב, אם כך, שבתי החולים מצטמצמים בתפקידיהם ובמספר המאושפזים שהם מקבלים. את המגמה אפשר לראות כבר כיום: דו"ח הוועדה המייעצת לתשלומי מדיקייר מהשנה האחרונה חושף שבין 2008 ל- 2014 ירד מספר המאושפזים בבתי החולים בארצות הברית בשמונה אחוזים, בעוד שמספר המבקרים במרפאות חוץ עלה ב- 32.9 אחוזים.

מספר מאושפזים בבתי חולים

השינוי הכולל במספר המאושפזים בבתי חולים, לעומת מספר הביקורים במרפאות חוץ בין השנים 2000 ל- 2014. מקור: דו"ח הוועדה המייעצת לתשלומי מדיקייר.

בחיזוי שאתאר ברשומה זו, נראה שכתוצאה ממספר מגמות טכנולוגיות שישתלבו ויתגברו זו את זו, יהפכו בתי החולים בעשורים הקרובים לפחות ופחות רלוונטיים עבור רוב החולים. הם לא ייעלמו לחלוטין, אך רוב האזרחים יוכלו להימנע מהביקור בהם, או לפחות מאשפוז לאורך זמן.

בהמשך הרשומה אסקור בקצרה את המגמות הטכנולוגיות השונות שישפיעו על עתיד בתי החולים. אם הן ייראו לכם מוכרות, זה מסיבה טובה: המגמות הללו עוצמתיות ומשמעותיות כל-כך שהן משפיעות על כל תחום בחיינו, ולכן בוודאי נחשפתם אליהן גם במקומות אחרים, ובוודאי ברשומות קודמות בבלוג זה. דווקא משום כך אנו צריכים להתייחס אליהן ברצינות, מכיוון שהן בוודאי ישפיעו גם על עתיד הרפואה ובתי החולים. אראה כיצד הן יכולות להשפיע בתחומים אלו ולייתר חלק מתפקידיו של בית החולים, ולבסוף אשאל מה ייוותר למוסדות הללו בעתיד.

 

מגמה טכנולוגית ראשונה: קישוריות וחישה (האינטרנט של הדברים)

העולם הולך ומתמלא בחיישנים מכל הסוגים, קטנים וגדולים (בעיקר קטנים), ורבים מהם מקושרים למה שמכונה "האינטרנט של הדברים". האינטרנט של הדברים מקשרת בין כל החיישנים הללו ומאפשרת לנו גישה נוחה אליהם ודרך מהירה להצלבת מידע שלא הייתה קיימת בעבר.

כמה גדולה האינטרנט של הדברים? קיימות הנחות לפיהן עד שנת 2020 נגיע למספר של 200 מיליארד חפצים שיהיו מחוברים לאינטרנט של הדברים. אפילו תחת ההנחות הנמוכות ביותר, עד שנת 2020 צפוי כל אדם בממוצע להחזיק 6.3 חפצים מקושרים. רוב האנשים, במיוחד במדינות המפותחות, יחזיקו אפילו יותר חפצים מקושרים.

אבל מאיזה סוגים?

החפצים המקושרים החשובים ביותר לבריאות יהיו בוודאי אלו הנכללים בקטגוריה של מחשוב לביש. אנו נישא אותם על עצמנו בכל מקום אשר נלך. אלו כוללים חולצות חכמות, שעונים חכמים, טבעות חכמות, נעליים חכמות, חגורות חכמות, משקפיים חכמות ואפילו כובעים חכמים. וכשאני כותב "חכמה" אני מתכוון לכך במלוא מובן המילה: אנו עתידים להטמיע יכולת חישה, קישוריות ובינה מלאכותית מוגבלת ברבים מהחפצים שנישא על גופינו. למעשה, אנו עומדים להשרות עליהם "חכמה" ולתת להם את היכולת להתריע בפנינו על כל שינוי עתידי במצבנו הפיזיולוגי.

החזייה החכמה: חזייה שכוללת חיישנים ומסוגלת להתחקות אחר הפעילות הגופנית של הלובש/ת (לא נפלה בין המינים). מקור

החזייה החכמה: חזייה שכוללת חיישנים ומסוגלת להתחקות אחר הפעילות הגופנית של הלובש/ת (לא נפלה בין המינים). מקור: OMbra

הקטגוריה החשובה השנייה תהיה זו של מחשוב 'בליע' (ingestible) ועורי. בקטגוריה זו נכללים הכדורים של חברת פרוטאוס, הכוללים חיישן ומשדר ומסוגלים לדווח על מצב התרופה בתוך הקיבה והמעי, והחיישנים המקועקעים (לא לדאוג, מדובר במדבקה שקופה זעירה המוצמדת לעור, ולא בקעקוע הנחרט בעור) שיכולים להעביר הודעות על המתרחש בגוף.

קעקוע אלקטרוני - מדבקה שקופה דקה הנצמדת לעור ונושאת רכיבים אלקטרוניים כחיישנים, מיקרופון, נורות LED ואפילו מחטים זעירות

קעקוע אלקטרוני – מדבקה שקופה דקה הנצמדת לעור ונושאת רכיבים אלקטרוניים כחיישנים, מיקרופון, נורות LED ואפילו מחטים זעירות

הקטגוריה המרכזית השלישית תהיה החיישנים הביתיים, ובמיוחד אלו המתחילים להופיע בבתים לשימושים כלליים אחרים, כגון הקינקט (מצלמה חכמה המקושרת לאינטרנט), אמזון אקו וגוגל אסיסטנט (מיקרופון חכם המקושר לאינטרנט), רובוטים ביתיים ועוד.

כל החיישנים הללו יספקו רמת מעקב שאפשר למצוא כיום רק בבתי החולים המשוכללים ביותר. אבל מעבר לכך, הם יפתחו צוהר למודל חדש של ניטור רפואי שיכלול את כל בני-האדם.

בנקודה זו מגיבים בדרך-כלל הספקנים והמומחים למחשוב לביש, ומסבירים שצעירים ואנשים בריאים אינם מתלהבים לקנות מכשירים שינטרו אחר בריאותם. זה נכון, אבל אותם מומחים מחמיצים את הנקודה: בעולם האינטרנט של הדברים, כל החפצים יהיו חכמים. כל צעיר יישא סמארטפון בכיסו, קעקוע אלקטרוני על עורו, וייהנה משירותיהם של עוזרים ממוחשבים ושל רובוטים בבתים. וכל אלו יאזינו לו כל העת ויאמדו את מצבו הבריאותי באופן אוטומטי. השאלה הגדולה היא לא האם אנשים ירכשו מכשירים לניטור הבריאות, אלא מהו המודל השיווקי והכלכלי באמצעותו יצליחו חברות הביטוח והרפואה לגרום לאנשים לנדב את המידע שנקרא באותם מכשירים.

אנו יכולים ללמוד על המודל הכלכלי העתידי של החברות הללו מתוך סיפורם של נוקיה וווייז בעשור הראשון של המאה ה- 21. נוקיה ניסתה לקבל שליטה על שוק המידע המגיע מהכבישים באמצעות מיקום חיישנים גדולים, יקרים ומשוכללים בכל צומת. ווייז ניסתה לעשות אותו הדבר בדיוק, אבל היא הניחה שתוך שנים ספורות לכולם יהיו טלפונים חכמים עם מקלטי GPS ניידים, וירצו לשתף זה את זה בכל מאורע בכביש. במילים אחרות, ווייז הבינה שכאשר כולם רוכשים מכשירי קצה – גם אם למטרות אחרות – היא יכולה לנצל אותם ולהתרכז בפיתוח התכנה ובמתן השירות, ולא ברכישת, התקנת ותחזוקת החומרה הפיזית היקרה והמגושמת.

סיפורם של ווייז ונוקיה עומד לחזור על עצמו גם בהקשר של בתי החולים. רבים מהשירותים שמספקים המוסדות היקרים, האיטיים והמיושנים הללו לא יוכלו לעמוד בתחרות עם שירותים מקבילים שיספקו חברות רפואה ומידע לאזרחים, ושיסתמכו על המכשירים שכבר נמצאים ברשותם בבתים ועל הגוף: חיישנים קטנים, זולים, והחשוב מכל – שהלקוח כבר רכש ומשתמש בהם לצרכים שונים.

 

מגמת התפתחות הבינה המלאכותית

אנו עומדים, לפיכך, להיכנס לעולם הגדוש בחיישנים. אלו יציפו אותנו במידע – יותר מידע מכפי שהרופאים של היום יכולים לעשות בו שימוש. למזלנו ולמזלם, הם לא יהיו האחראים על ניתוח, עיבוד והפקת המסקנות מתוך שפע המידע הזה. את התפקיד הזה ימלאו מנועי בינה מלאכותית מסוג ווטסון ודומיו. כבר היום מסוגל ווטסון לאבחן ולספק המלצות רפואיות התואמות לאלו של רופאים אנושיים מוכשרים ומנוסים בתחום הסרטן – אבל הוא מגיע למסקנות הללו תוך שניות ספורות, בזמן שהם זקוקים לשעות ארוכות של קריאת ספרות רפואית ומסמכים רפואיים כדי להגיע לקביעה המוצלחת ביותר (אנו חושבים).

אנחנו רואים את ההצלחות של ווטסון מתחילות להגיע למודעות הקהילה הרפואית. באוגוסט 2016 הוא הצליח לאבחן נכונה סוג יוצא-דופן של סרטן באשה יפנית, שחמק מהבנת הרופאים. הוא עשה זאת תוך עשר דקות בלבד, ותוך שהוא נסמך על עשרים מיליון המחקרים הרפואיים עליהם עבר, ומציע באותה נשימה גם תכנית טיפול הולמת. בגרמניה מפעילים בימים אלו את ווטסון לאבחון מחלות נדירות, במכון רפואי שנועד לטפל בחולים שהמערכת הרפואית הרגילה אינה מצליחה לפענח את הסיבות למחלותיהם. חלק מהחולים ברי-המזל שמגיעים למכון עברו כבר ארבעים רופאים קודמים שלא הצליחו להבין במה הם לוקים. הרופאים במכון צריכים לעבור על אלפי עמודים של רישומים רפואיים של כל חולה ולנסות לפתור את התעלומה. מה הפלא שרשימת ההמתנה לשירותי המכון מגיעה לאורך של 6,000 חולים? אלא שעכשיו המכון מתחיל להשתמש בשירותיו של ווטסון – ומבדקים ראשוניים מראים כבר שהוא מצליח להגיע למסקנות דומות כמו אלו אליהן מגיעות ועדות שלמות של רופאים במכון.

איני מנסה לטעון שווטסון – או כל מנוע בינה מלאכותית אחר שמספק שירותי אבחון וייעוץ רפואי – אינו עושה טעויות. בוודאי שהוא שוגה, ממש כפי שרופאים אנושיים מתבלבלים, טועים, או פשוט אינם חשופים למידע הרפואי המעודכן ביותר באותה רמה כמו ווטסון. ובכל מקרה, רופאים אנושיים הם יקרים: צריך ללמד ולאמן אותם במשך עשרות שנים, לספק להם משרד ומזכירה, לשלם להם משכורות גבוהות ועוד. אלא שאפילו יותר מכך, הם מוגבלים בזמן. מעצם היותם אנושיים, הם יכולים לעבור על כמות מוגבלת של מסמכים וחולים ביום. לבינה המלאכותית לא צפויות להיות מגבלות דומות, והמשמעות היא שכל אחד מאיתנו שיסכים לקשר את החיישנים שעליו לאינטרנט של הדברים ולתת לבינה המלאכותית גישה אליהם, יוכל ליהנות מניטור ומייעוץ רפואי מתמיד וקבוע – מדי דקה, למעשה.

הבינה המלאכותית המכונה Vi: יוצרת קשר עם המשתמש באמצעות אוזניות, עוקבת אחר מצבו הבריאותי ומספקת לו המלצות לגבי הפעילות הגופנית המיטבית עבורו. של חברת LifeBeam (עם מרכז פיתוח בישראל)

הבינה המלאכותית, לפיכך, תביא אותנו לעולם בו הרפואה כבר אינה שירות המופרד מחיינו היומיומיים. לא נצטרך לקבוע תור בקופת חולים או לחכות לרופא שיאבחן אותנו. במקום זאת, היועצים הרפואיים הממוחשבים יספקו לנו מדי בוקר חוות דעת לגבי מצבנו הרפואי – וזאת מבלי שנצטרך בכלל לבזבז זמן בביקור במרפאה או בבית החולים.

 

מגמת הרובוטיקה בבתים

הרובוטים הביתיים הפכו ממדע בדיוני למציאות בדמותם של הרומבה וה- iRobot – שואבי האבק הרובוטיים הקטנים שמתרוצצים כיום בבתים רבים. עתה, בזכות ההתפתחויות המרשימות בתחום הבינה המלאכותית והחיישנים, אנו מתחילים לראות רובוטים ביתיים מסוגים חדשים ומרשימים. מרובוטים המצוידים במקרן באמצעותו הם יכולים להוסיף משמעות וצבע לקירות, משטחים ואפילו חפצים בבית, ועד לרובוטים 'רגישים' המסוגלים להבין את מצבו הרגשי של בעליהם ולהגיב אליו בהתאם.

הרובוטים החשובים ביותר למטרות הרפואה הם אלו שיכולים לטפל בחולים בבתיהם. על אלו נמנית מולי, למשל, שמתבססת על שתי זרועות וידיים אנושיות-למראה, ומסוגלת לבשל אלפי מנות שונות בדיוק מירבי. מולי אמורה להגיע לשוק ב- 2017, בעלות משוערת של 15,000 דולרים בערך, ותוכל להכין גם לחולים עם מוגבלויות את המנות האהובות עליהם. רובוט מרשים אחר שהודגם לאחרונה היה ספוט-מיני של בוסטון דינמיקס, שנראה ככלב קטן וידידותי – עם זרוע רובוטית שיוצאת מגבו. ספוט-מיני יכול לעלות ולרדת במדרגות, להסתובב בבית, ואפילו לסדר את הכלים במדיח באמצעות הזרוע. וכמובן, גם רובוטים שיישאו את החולים מסביב לבית נמצאים עכשיו בשלבי פיתוח מתקדמים.

כשהרובוטים בבתים יהיו מפותחים מספיק, לא יהיה עוד צורך באחת הפונקציות החשובות המרכזיות של בית החולים: במתן טיפול מתמיד בצרכיהם הפיזיים של המאושפזים שאינם יכולים לדאוג לעצמם. הרובוטים לא יגיעו לרמה גבוהה בחמש השנים הקרובות, אבל בעוד עשר או חמש-עשרה שנים אנו צפויים לראות רובוטים משוכללים באמת מגיעים כמעט לכל בית.

 

מגמת הייצור המהיר

ברשומה הקודמת נגעתי באפשרות העתידית לייצור תרופות בבתים. פעילות זו עדיין רחוקה, וחשוב יותר – היא תהיה מוגבלת מבחינת החוק, ולכן תיאלץ להתרחש מתחת לאור הזרקורים עבור חלק גדול מהתרופות. עם זאת, מכונות (ואולי רובוטים) יוכלו לייצר עוגיות, קרטיבים ודברי מתיקה המכילים שילובים שונים של חומרים פעילים במינונים שונים, בהתאם למצבו הפיזיולוגי של החולה. המכונות יפעלו באמצעות מחסניות של חומרי מזון וחומרים תרופתיים, וישלבו אותם ביחד לפי מינונים שנקבעים ומבוקרים על-ידי הרופא.

מדפסות מזון ישמשו גם להטמעת חומרים תרופתיים במוצרי המזון שידפיסו.

מדפסות מזון ישמשו גם להטמעת חומרים תרופתיים במוצרי המזון שידפיסו. התמונה: קונספט למדפסת מזון של TNO

מכונות כאלו חשובות במיוחד עבור חולים כרונים הנאלצים ליטול עשרות כדורים שונים ביום. מכיוון שהן יהיו מקושרות גם לאינטרנט של הדברים, הן יוכלו לאזן את המינונים הנדרשים באופן אוטומטי מדי שעה, וללא מעורבות רופאים אנושיים. המשמעות, הלכה למעשה, היא שמתן כדורים בדרך הרגילה תהפוך להיות רפואה פרימיטיבית וגסה, שאינה מתאימה את עצמה באופן מיטבי לצרכי החולה. בעצם, בדיוק כמו שהיא היום, בלית ברירה.

 

מגמת השינוע המהיר

אם אתם קוראים את הבלוג כבר לאורך זמן, בוודאי שמתם לב לשיפור המתמיד ביכולות הרכבים האוטונומיים. כשהרכבים האוטונומיים יגיעו לכבישים במספרים גדולים, נראה סוג חדש של תחבורה ציבורית: זולה, יעילה, ומחייבת מספר קטן בהרבה של רכבים למתן מענה על צרכי התושבים. מעבר לכך, כל אדם יוכל להשתמש בנוחות בתחבורה ציבורית זו, כולל קשישים ואנשים עם מוגבלויות.

לצד התחבורה הציבורית האוטונומית אנו צפויים לראות עוד שתי התפתחויות בשני העשורים הקרובים: כניסת הרחפנים לשוק המשלוחים, ושימוש במוניות מעופפות. כפי שאתם זוכרים בוודאי מאחת הרשומות הקודמות, אובר מפתחת תכניות לשימוש במוניות מעופפות (וליתר דיוק כטמנ"אים או VTOL – Vertically Take-Off and Landing aircraft) שיהיו זולות יותר לשימוש ממוניות רגילות. המוניות המעופפות פועלות בזכות בינה מלאכותית מתקדמת שתספק להן אוטונומיות, סוללות ומנועים חשמליים שאמורים לספק להן די כוח לעבור את העיר כולה, ומספר רב של להבים כדי לוודא שגם אם מספר מערכות כושלות ביחד – הלהבים שימשיכו לתפקד יצליחו להנחית את הכלי ללא נפגעים.

ונטיפורט (נמל אנכי לרכבים מעופפים) על גג חניון לרכבים קרקעיים.

ונטיפורט (נמל אנכי לרכבים מעופפים) על גג חניון לרכבים קרקעיים.

כל הכלים האלו יתחילו לשמש גם למטרות רפואיות. אנו רואים כבר היום את הרחפנים משמשים לשינוע יעיל, בטוח ומהיר של תרופות ודגימות דם לבתי-חולים או לכפרים מבודדים. רחפנים אחרים מסוגלים לטוס במהירויות של מאה קמ"ש ולתפקד בזירת הארוע כמוניטור דפיברילטור עם הפעלה מרחוק של רופא.

קונספט לרחפן רפואי - למעשה, מוניטור דפיברילטור מעופף לטיפול בהתקפי לב, המסוגל לנוע באוויר במהירות של מאה קמ"ש

קונספט לרחפן רפואי – למעשה, מוניטור דפיברילטור מעופף לטיפול בהתקפי לב, המסוגל לנוע באוויר במהירות של מאה קמ"ש. מקור: IEEE Spectrum

משמעותן של כל ההתפתחויות הללו, כשיגיעו לפרקן, היא שמרחקים בעולם הפיזי הופכים להיות חשובים פחות. או ליתר דיוק, המרחק היחיד שמשנה הוא זה הנמדד ב- "קו אווירי" – כלומר, בקו ישר הנמתח בין שתי נקודות על המפה. מכשולים, כבישים, בניינים, פקקים – מכל אלו אפשר להתעלם בחישוב זמן ההגעה המשוער. כתוצאה מכך, שירותים שאפשר היה לתת בעבר ביעילות רק כשהתקיימו באותו בניין, אפשר יהיה להתחיל לספק בעשור הקרוב גם כשהם נמצאים בבניינים שונים במרחק עשרות קילומטרים זה מזה. כלומר, נוכל להתחיל 'לבזר' את שירותי בתי-החולים במרחב. כמובן שלא נוכל לספק לכל החולים אותה רמת טיפול בבתיהם, כפי שהיו מקבלים בבית-החולים, אבל לפחות חלקם לא יהיו מחויבים עוד להתאשפז בבית-החולים כדי לקבל טיפול חירום במהירות וביעילות.

 

מגמת החיזוי המדויק

בעשרים השנים האחרונות ירדו עלויות ריצוף הקוד הגנטי – כלומר, קריאת הוראות התכנות וההפעלה של הגוף האנושי בקצב דרמטי. אם בתחילת שנות האלפיים עלה ריצוף קוד גנטי של אדם אחד כמעט מאה מיליון דולרים, הרי שהמחיר צנח למאה אלף דולרים תוך שמונה שנים בלבד, וכיום הוא עומד על אלף דולרים בלבד. מסתמן שהעלויות ימשיכו לרדת ככל שיגדל מספר האנשים שיעברו את ההליך. בחברת 23andMe שמספקת ריצוף גנטי חלקי רשומים כבר 1.2 מיליון לקוחות, שאני ביניהם.  כל אחד מאיתנו קיבל מהחברה הערכות מסוימות – לפחות לפני שמנהל התרופות והמזון בארצות הברית חייב אותה להפסיק לתת אבחונים רפואיים – לגבי ההשלכות הסטטיסטיות של הקוד הגנטי שלו על בריאותו.

הירידה המתמשכת בעלויות ריצוף הקוד הגנטי של אינדיבידואלים. מקור: ה- NIH

הירידה המתמשכת בעלויות ריצוף הקוד הגנטי של אינדיבידואלים. מקור: ה- NIH

בשנים הקרובות כל אדם שירצה בכך יוכל לדעת מה המידע הקיים בקוד הגנטי שלו, ובהתאם לכך נוכל לספק חיזויים טובים יותר בנוגע לסיכוייו לפתח בעתיד מחלות מסוימות ולהיערך לקראתן.

יכולות החיזוי שלנו לא יהיו מוגבלות רק לטווח הארוך. בזכות האינטרנט של הדברים והבינה המלאכותית המשגיחה עלינו תמיד, נוכל לחזות במדויק מתי זקוקים אנשים לטיפול חירום רפואי – במקרים רבים לפני הקטסטרופה. אנו יודעים, למשל, שאלגוריתמים המקבלים מידע מחיישנים שעל גוף החולה יכולים להתריע על התקף לב הממשמש להגיע ארבע שעות שלמות לפני האירוע. קרוב לוודאי שמנועי בינה מלאכותית שירוצו על מכלול הנתונים המגיעים מהאנשים המנוטרים יוכלו לדווח מבעוד מועד על שפע של מקרי חירום אחרים.

בהינתן יכולות חיזוי מתקדמות כל-כך, נראה סביר שנוכל בעתיד הלא-רחוק לחזות במדויק ומראש מתי אדם עומד לחוות משבר בריאותי שיחייב אותו להגיע לבית החולים ולקבל טיפולים שרק המוסד הגדול יכול לספק. מקרים אחרים יוכלו להיות מטופלים במרפאות קטנות יותר הסמוכות לבית המטופל, או בביתו ממש.

 

עתיד ללא בתי חולים?

כל המגמות האלו מביאות אותי לגבש חיזוי לפיו בעשרים השנים הקרובות יצטמצם תפקידם של בתי החולים, ומספר המטופלים בהם יקטן באופן משמעותי. חולים כרוניים רבים יזכו לקבל טיפול ביתי, ויגיעו לבית החולים רק במקרי חירום קיצוניים. אחרים יוכלו לבקר במרפאות קטנות יותר, שבזכות רובוטיקה משוכללת ובינה מלאכותית מתקדמת יוכלו לספק שירותים רפואיים ברמה המתחרה בזו של בתי החולים כיום.

אבל מה יישאר לבתי החולים לעשות?

 

בתי החולים העתידיים

גם בהנחה שכל המגמות שתיארתי יבשילו ביחד, עדיין נראה את בתי החולים מספקים מספר שירותים שיהיה קשה מאד להחליף. אני מחלק את השירותים הללו למספר קטגוריות שונות –

  1. עלות גבוהה: כל בדיקה או טיפול שמערבים מכשירים יקרים במיוחד, כגון MRI, ייוותרו עדיין בגבולות בית החולים שיכול להרשות לעצמו לרכוש ולתחזק אותם.
  2. הכנה מיוחדת: בית החולים ימשיך לקיים בדיקות וטיפולים שמחייבים הכנה מיוחדת מהסוג שקשה להגיע אליו בבית רגיל – למשל, ניתוח שיש לבצע בסביבה סטרילית ברמה גבוהה.
  3. מרכזי טיפול בטראומה: בכל מצב בו אנשים נפצעים באופן בלתי-צפוי – למשל, כתוצאה מתאונת דרכים – הם יפונו בוודאי לבית החולים למתן טיפול ראשוני עד שמצבם יתייצב.
  4. חשש להתדרדרות מיידית: במקרים בהם קיים חשש להתדרדרות הדורשת טיפול מיידי, האשפוז יימשך בבית החולים.

אלו, אם כך, יהיו בתי החולים של העתיד: מוסדות המכילים את המעבדות המשוכללות ביותר והמכשור הרפואי המתקדם ביותר, אבל עם מספר קטן בהרבה של חולים שייאלצו לנטוש את נוחות בתיהם ולסבול את תנאי החיים הלא-קלים שבבית החולים.

ואם לומר את האמת, זהו עתיד שכבר קשה לי לחכות לבואו.

 

 

הערכות נוספות לגבי עתיד הרפואה, הניטור, והדרך בה יעבור חלק מהאחריות הרפואית לחולים עצמם, נמצאות בספרי שיצא לאור בקרוב – "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה" בהוצאת כינרת זמורה. אם תרצו להתעדכן כאשר יצא הספר לאור, אתם יכולים להירשם כמנויים לבלוג בתיבה מימין.