המדע שמאחורי הפגנות יעילות

המדע שמאחורי הפגנות יעילות

ישראל היא מדינה רב-תרבותית, שמכילה עולים מאתיופיה, מרוסיה, ממדינות ערב ועוד. וכפי שג'ודי ניר מוזס שלום מציינת – "גזענות בישראל היא המובן מאליו" [1]. טוב וראוי להפגין על יחס מפלה שכזה, אבל כדאי לעשות זאת נכון. ולא נעים לומר, אבל המחקרים מראים שההפגנות המתוכננות להיום הכוללות חסימות כבישים, עלולות להוביל דווקא לתוצאה ההפוכה מזו אליה מכוונים המפגינים, ולנכר את הציבור.

בעשור האחרון התקיימו כמה מחקרים מרשימים על אלפי הפגנות מן העבר, ומידת ההצלחה אליה הגיעו בשינוי המצב הפוליטי הקיים. הלקחים מהמחקרים הללו יכולים לעזור לנו גם בחיזוי מידת ההשפעה של ההפגנות השבוע, ומה שחשוב יותר – לתכנן הפגנות ודרכי מחאה יעילות יותר.

נתחיל בדברים שהמפגינים עושים נכון. הם מתכננים הפגנות-ענק, וזו אכן הדרך הטובה ביותר להוביל לשינוי. אנו יודעים זאת בזכות מחקר שנערך על ההפגנות הגדולות בארצות הברית ב- 2009, בהן הפגינו בערך 800,000 אנשים בכל רחבי המדינה. החוקרים גילו שגודל ההפגנה בהחלט משנה את תוצאותיה – אבל מדובר בהשפעה לטווח ארוך. החוקרים ניתחו את המשתנים השונים, וזיהו שעל כל משתתף נוסף בהפגנה, זכו הפוליטיקאים שייצגו את אותו ציבור ב- 7-14 קולות נוספים בקלפי, שנה לאחר מכן [2]. 

לקח ראשון: נסו להביא כמה שיותר אנשים להפגנה שלכם. 

עד כאן, אין הפתעות. אבל איזה סוג של הפגנה מביאה את התוצאה הטובה ביותר? האם הפגנה אלימה, או כזו בה נחסמים כבישים, מובילה להשפעה גדולה יותר על דעת הקהל?

במחקר מהשנים האחרונות, בחנו חוקרים מספר טקטיקות שונות למחאה בנושאים שונים [3]. הם גילו שאפשר לחלק את הטקטיקות לשני סוגים: מחאות מתונות או קיצוניות. המחאות הקיצוניות כוללות לרוב ונדליזם, איום באלימות, אלימות ממשית מצד המפגינים, או חסימת כבישים בין-עירוניים. המחאות המתונות יותר יכולות לכלול הפגנות-ענק, אך בהן מסתפקים המפגינים בצעדות ללא-אלימות, באחיזת ידיים, הדלקת נרות, הנפת שלטים באוויר, נאומים מלאי-פאתוס ושירה בציבור. 

החוקרים מצאו שהציבור נוטה להזדהות פחות – ולתמוך פחות – בקבוצות מפגינים קיצוניים. כך, למשל, משתתפים במחקר ששמעו על מפגינים מתנועת "חיי שחורים חשובים", נטו לתמוך בהם יותר אם אלו הסתפקו בדקלום המוני של סלוגנים כנגד גזענות. לעומת זאת, אם המפגינים קראו לאלימות כנגד שוטרים, הם זכו לפחות תמיכה. תגובה זו חזרה גם בקרב שחורים וגם לבנים. 

בניסוי אחר, אנשים נחשפו לסרטונים בהם מפגינים נגד טראמפ נופפו בשלטים ושרו בקול, כמו גם לסרטונים אודות הפגנה קיצונית יותר, בה המפגינים חסמו את התנועה. התוצאות היו ברורות: גם בקרב ליברלים דמוקרטים, וגם בקרב שמרנים רפובליקנים, המפגינים שחסמו את התנועה זכו לפחות תמיכה. למעשה, מי שראה את הסרטים הקיצוניים יותר, עבר לתמוך יותר בטראמפ. המפגינים הקיצוניים פשוט תקעו לעצמם גול עצמי. 

תוצאות דומות הגיעו ממחקר מאוניברסיטת פרינסטון, בהם נבחנו הפגנות משנות השישים בארצות הברית, אותן ארגנו הדמוקרטים-הליברלים. הפגנות מתונות הביאו לאחוזי הצבעה גבוהים יותר בקרב הדמוקרטים, בעוד שהפגנות אלימות הגדילו את אחוזי ההצבעה דווקא בקרב הרפובליקנים – ואולי אפילו הביאו לבחירתו של ריצ'ארד ניקסון הרפובליקני בסוף שנות השישים [4]. חוקרת מדע המדינה אריקה צ'נוות' טוענת בסרטון ב- TED שהפגנות ללא-אלימות נוטות להצליח פי שניים מהפגנות אלימות [5].

איך אפשר להסביר תוצאה זו? ההסבר המקובל הוא שאנשים מוכנים לתמוך רק במי שהם מזדהים עמו. רוב האנשים אינם מזדהים עם מעשים כמו הפרת הסדר ופגיעה באחרים, ולפיכך פעולות מסוג זה נוטות לנכר חלקים גדולים מהציבור מההפגנות. הצרה היא שהמפגינים הקיצוניים עצמם אינם מבינים זאת. כאשר הם נשאלו אודות שיטותיהם, הם אמרו במפורש כי חשבו שטקטיקות אלו יקבלו יותר תמיכה וגיבוי מהציבור. 

דיוויד פרום, שעבד ככותב נאומים עבור ממשל בוש, העיר שהפגנות מסוג זה הינן – 

"התנסות בקתרזיס, שחרור רגשות. העקרון המנחה שלהן הוא ביטוי-עצמי, ולא שכנוע. … לעתים רחוקות הן מכוונות למטרה ברת-השגה כלשהי; לעתים רחוקות הן מותירות מאחוריהן תכנית פעולה לאורך-זמן, או ארגון שיוציא את התכנית לפועל. שוב ושוב, השפעתן המתמשכת ביותר הייתה להקצין את הדיעות כנגדן…" [6]

לקח שני: מפגינים יעילים – כאלו הרוצים להוביל לשינוי אמיתי – צריכים להימנע ככל האפשר מהפגנות קיצוניות. לא לחסימת כבישים, לא לאלימות. כן לפיקוח עצמי ולתיאום עם המשטרה כדי למנוע אירועים שיכולים להוביל לאלימות.

פרום הוסיף כי מפגינים צריכים להיות – 

"מסודרים, מנומסים, ופטריוטיים בגלוי. … [עליהם] לזכור שהמטרה היא למצוא שותפים למטרה בקרב אנשים שלא יסכימו עמם בימים כהרגלם…"

וזה מוביל אותנו למסקנה האחרונה, אותה ניסחה דנה פישר, החוקרת את המחאות נגד טראמפ המתקיימות עד לימים אלו ממש. בהפגנות מן העבר שחקרה פישר, היא גילתה שהמחאות היעילות כללו גם דרכי פעולה ספציפיות להפעלת לחץ פוליטי. ארגונים שונים הוקמו כדי לוודא שהפוליטיקאים אינם רק מגנים את העוולות הקיימות באופן אינסטינקטיבי, אלא ממשיכים לפעול גם לאחר ההפגנה כדי לתקן את המצב [7]. 

לקח שלישי: הפגנה היא התחלה טובה, אבל היא מובילה לשינוי אמיתי רק אם בעקבותיה מוקמים ארגונים ותנועות שמנצלים את ההפגנה כדי להניע שינוי אמיתי בפוליטיקה.

נסכם.

מחאות יעילות כוללות הפגנות-ענק, ללא-אלימות או חסימת כבישים. המחאות אמורות להתנהל באופן שמדגיש את הפטריוטיות של המפגינים ואת רצונם לשתף פעולה עם כל גורם לטובת שינוי הסטטוס-קוו, באופן שיסייע בסופו של דבר לחברה כולה. ובסופו של דבר, ההפגנות אמורות להיות רק יריית הפתיחה של המאבק. על מנת להוביל לשינוי, הן חייבות להביא להקמת ארגונים, תנועות, או אפילו אינדיבידואלים שייבחרו לכנסת ויקדמו את האג'נדה של המפגינים. 

אני רוצה להעלות נקודה אחרונה, בטון קצת קונספירטיבי: ממשלות משתמשות בכל המידע המדעי הזה אודות הפגנות ומחאות כדי לשרת את צרכיהן. פוליטיקאים יודעים היטב לשחרר דיווחים כוזבים לעיתונות כדי לגרום להפגנה להיראות אלימה יותר, למשל, וכך להפחית את התמיכה הציבורית במפגינים. במדינות מסוימות, הממשלה מסוגלת אפילו לדחוף את המפגינים לאלימות – גם אם זו לא הייתה כוונתם המקורית. חשוב שגם הציבור – מכל צד של המתרס – יבין את המדע שמאחורי המחאות, על מנת שיוכל לממש את כוחו ולהשפיע ביעילות על נבחריו. 

בהצלחה!


 

ראוי לציין שאני לא מומחה בנושא, ורק מסכם בקצרה את המסקנות ממספר מחקרים בתחום.

קישורים:

[1] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5542496,00.html

[2] https://sites.hks.harvard.edu/fs/dshoag/Documents/Political%20Protests%20–%20Evidence%20from%20the%20Tea%20Party.pdf

[3] http://sci-hub.tw/https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=2911177

[4] http://www.omarwasow.com/Protests_on_Voting.pdf

[5] https://www.youtube.com/watch?v=YJSehRlU34w

[6] https://www.theatlantic.com/politics/archive/2017/02/how-to-beat-trump/515736/

[7] https://www.vox.com/policy-and-politics/2017/1/31/14430584/protest-trump-strategies-experts

מדען רוסי מתכנן להנדס גנטית תינוקות עד סוף 2019 – והגופים המדעיים מודים שאינם מסוגלים לעצור אותו

מדען רוסי מתכנן להנדס גנטית תינוקות עד סוף 2019 – והגופים המדעיים מודים שאינם מסוגלים לעצור אותו

והנה זה מתחיל: מדען רוסי הודיע על תכניותיו להנדס גנטית תינוקות אנושיים עד סוף 2019, ולמרות קריאות מצוקה ומרמור מצד גופים כמו ארגון הבריאות העולמי, איש אינו מתכוון לעצור אותו.

לפני שבועיים הצהיר דניס רבריקוב, חוקר ביולוגיה מולקולרית העומד בראש המעבדה לעריכת הקוד הגנטי במרפאת הפוריות הגדולה ביותר ברוסיה – על תוכניתו להנדס גנטית תינוקות אנושיים. רבריקוב מתכוון להמשיך בצעדיו של החוקר הסיני הא יאנוקי, שהנדס גנטית תינוקות על מנת להקנות להם עמידות לנגיף ה- HIV. אלא שמטרותיו של רבריקוב מעשיות יותר: הוא רוצה לאפשר לאמהות הנושאות את הנגיף בגופן, להביא ילדים לעולם מבלי שאלו יידבקו מהאם במהלך ההיריון, הלידה או בהמשך חייהם.

רבריקוב טוען שהטכניקה בה ישתמש דומה לזו של יאנוקי הסיני, אך בטוחה יותר, ועם סיכוי קטן בהרבה לתופעות לוואי בלתי-רצויות. לפני שנה הוא פרסם תוצאות מחקר שהוכיחו כי הטכניקה שלו מסוגלת לנטרל ביעילות ובאופן בטוח שני עותקים של הגן CCR5, שמאפשר בערך תשעים אחוזים מההדבקות ב- HIV. חוקרים אחרים ספקנים יותר, בלשון המעטה, וסבורים שרבריקוב פשוט לא הצליח במחקריו לגלות את כל המוטציות שנגרמו במהלך ניסוייו [1]. 

אפשר לסכם שקיים קונצנזוס בקהילה המדעית בנוגע לסיכון המגולם בהנדסה גנטית בבני-אדם. למרות זאת, ארגון הבריאות העולמי הודה בימים האחרונים כי אינו מסוגל לעצור את רבריקוב או למנוע ממנו לממש את תכניותיו. באופן דומה, גם נשיא האקדמיה הלאומית לרפואה של ארצות הברית הביע את חששותיו לגבי תכניותיו של רבריקוב, אך אמר במפורש כי – "איני יודע מה אנו יכולים לעשות כדי לעצור אותו… לכל מדינה יש ריבונות משלה" [2]. 

זהו אחד המשפטים החשובים ביותר בנוגע לעתיד ההנדסה הגנטית. נכון להיום, לכל מדינה יש ריבונות משלה על שטחה, וזכות בלעדית להחליט אלו ניסויים מותרים ואסורים בגבולותיה. ברוסיה קיים אמנם חוק המגביל מאד את השימוש בהנדסה גנטית, אך משרד הבריאות הרוסי ממלא פיו במים ומסרב לאסור בצורה פומבית על רבריקוב מלהתקדם עם תכניותיו. 

בחודשים הקרובים יגיע משרד הבריאות הרוסי להחלטה בנוגע לניסויים, וזו תהיה מונעת בהכרח מראייה כוללת יותר של צרכי המדינה. אם יחליט שר הבריאות הרוסי – סליחה, אם יחליט פוטין – שהטכניקה להנדסה גנטית של תינוקות עשויה לקדם את רוסיה בעתיד, הרי שההחלטה תהיה בוודאי חיובית. ואם כך יקרה, הרי שאיש מחוץ לגבולות רוסיה לא יוכל למנוע מהרופאים במדינה מלהנדס גנטית עוברים ותינוקות אנושיים.

פוטין יצטרך לקבל החלטה קשה. מצד אחד, הכנסיה האורתודוכסית – מוסד בעל כוח רב ברוסיה – מתנגדת באופן נחרץ להנדסה גנטית. מצד שני, טכניקות מתקדמות להנדסה גנטית עשויות להיות מסוגלות להזניק קדימה את המדינה כולה. אם רוסיה תתיר, למשל, להנדס ילדים בעלי מנת משכל גבוהה יותר (שאיפה סבירה למדי, מאחר שידוע כיום שהגנים שלנו אחראים לחמישים עד שמונים אחוזים מרמת ה- IQ), הרי שתוך פחות משני עשורים היא תוכל ליהנות מהתוצרים שיפיקו מהנדסי-העתיד ומדעני-העתיד הללו.

החלטתו של פוטין תושפע, בוודאי, גם משיעור הילודה הנמוך ברוסיה. פוטין עצמו כינה את העניין "הבעיה החריפה ביותר של רוסיה המודרנית", ומסיבה טובה: ההערכה היא שתוך שלושים שנים, תפחת אוכלוסיית המדינה מ- 143 מיליון אזרחים ל- 111 מיליון בלבד, כתוצאה משיעור הילודה הנמוך ושיעור התמותה הגבוה [3]. פוטין מחפש בנרות דרכים לשכנע את נשות המדינה להביא יותר ילדים לעולם. למה שלא יציע לכל אשה טיפול חינם מצד המדינה, שיעזור 'להשביח' את ילדיה? כאשר אשה ממוצעת ברוסיה מביאה לעולם רק ילד אחד, היא בוודאי תרצה 'לבטח' את ההשקעה לעתיד. 

פוטין עשוי, לפיכך, לנסות לקדם תכנית ארוכת-טווח להשבחת האוכלוסיה, במקום להגדיל את מספר הילדים שייוולדו לעוני ולאלכוהוליזם (תוחלת החיים הנמוכה של הגברים ברוסיה, העומדת כיום על 59 שנים בלבד, היא כנראה תוצאה של האלכוהוליזם הנפוץ כל-כך בקרב הגברים במדינה).

אני מאמין שהחלטת משרד הבריאות הרוסי בנוגע לניסוייו של רבריקוב תהיה חיובית. אם כך יקרה, הרי שכבר בשנה הבאה נראה בוודאי עשרות תינוקות מהונדסים-גנטית. ואם נגלה שהטכניקה של רבריקוב אכן יעילה ובטוחה, הרי שאפשר לצפות לתינוקות מהונדסים-גנטית נוספים שיופיעו ברוסיה, אבל עם תכונות מעניינות אחרות: עמידות למחלות לב, למשל, או לסרטן; או אולי בעלי מנת משכל גבוהה יותר, או חרוצים יותר – התכונות החשובות ביותר להצלחה כיום.

כך או כך, רוסיה תחליט עבור עצמה, ושאר העולם ייאלץ לקבל את החלטתה. ואם אכן תתחיל המדינה להפיק תינוקות בריאים וחכמים יותר, הרי שגם מדינות אחרות ייאלצו להתחיל לעשות זאת, כחלק מ- 'מירוץ החימוש' החדש של ההנדסה הגנטית. ואם מדינות אחרות יסרבו לכך? ובכן, מספיק אדם מהונדס אחד שיתחתן עם אזרחית מדינה זרה, כדי שילדיהם יישאו את אותם גנים מועדפים שייבררו על-ידי המדענים הרוסיים. נרצה או לא נרצה, האנושות מתחילה לצעוד בימים אלו לקראת עתיד בו יהונדסו ויעוצבו ילדים – לא בבית-הספר או בחיק המשפחה, אלא כבר מהרחם.

הולך להיות מעניין בעתיד.


 

קישורים:

[1] https://www.nature.com/articles/d41586-019-01770-x

[2] https://futurism.com/the-byte/science-leaders-russians-plan-crispr-babies

[3] https://www.thoughtco.com/population-decline-in-russia-1435266

ערעור הסדר הגלובלי – פייסבוק מקימה את רשת 'ליברה' מבוססת-הבלוקצ'יין

ערעור הסדר הגלובלי – פייסבוק מקימה את רשת 'ליברה' מבוססת-הבלוקצ'יין

קיימות המצאות שמשנות לגמרי את מהלך ההיסטוריה. הפצצה האטומית, למשל, או מנוע הקיטור. בימים האחרונים הופיעה בזירה העולמית המצאה חדשה מסוג זה. אני וחבריי שקראנו עליה, הולכים עדיין המומים וממלמלים – "חשבנו שזה יקרה, אבל לא כל כך מהר!", או "זה טורף את כל הקלפים. איך העולם ייראה עכשיו?"

לא רק אנחנו שואלים את השאלה הזו. באופן נדיר, נציגים משני צדי המתרס של הקונגרס האמריקני – רפובליקנים ודמוקרטים – כבר הסכימו שיש לקיים דיון חירום לגבי המצב החדש, ושאסור להתקדם עם ההמצאה הזו לפני שהקונגרס יבין את השלכותיה המלאות. או במילים אחרות, אף פעם[1].

אבל אולי התגובה המעניינת ביותר ששמעתי לפיתוח החדש הגיעה מאחד מחבריי, מומחה לחדשנות, שאמר לי – "איזה ממזר הצוקרברג הזה, הא? מי שלא רצה אותו כנשיא ארצות הברית, יקבל אותו עכשיו כקיסר העולם."

וכל זה, בזכות ההודעה של פייסבוק מהשבוע האחרון על כך שהיא מקימה פלטפורמת בלוקצ'יין משלה, באופן שעבדכם הנאמן (אני) כבר חזה מראש לפני שנתיים שיקרה, בספרי "השולטים בעתיד". לפעמים מצליח לי.

אבל מה המשמעות בעצם של פלטפורמת הבלוקצ'יין של פייסבוק? למה ההשלכות שלה עומדות לשנות את הכלכלה ואת הגאופוליטיקה כפי שאנו מכירים אותן? הנה כמה תשובות.

מה זה בכלל בלוקצ'יין?

בלוקצ'יין היא שיטה המאפשרת לבזר – כלומר, לפזר – את כוח המחשוב הנדרש להגנה על רשת מסוימת, בין מיליוני מחשבים שונים. הדוגמה הראשונה להצלחה של טכנולוגיות הבלוקצ'יין היא בביטקוין: מטבע שמוגן מפריצות ומרמאויות באופן מבוזר, כאשר מיליוני מחשבים של משתמשים מסביב לעולם בודקים כל פעולה הנעשית בביטקוין, ומוודאים שאין כאן ניסיון לרמאות.

אם אתם רוצים הסבר רחב יותר על רשת הבלוקצ'יין ומשמעויותיה, הנה רשומה שכתבתי על הנושא (במקור כמאמר במגזין הטכניון) וזכתה לשיתופים רבים גם בפייסבוק – https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10156130913344911&set=a.10150318105559911&type=3&permPage=1

הביטקוין הצליח כל-כך (יחסית למטבע ניסיוני לגמרי, שהוקם על-ידי קבוצה של מטורפים לעניין) מכיוון שהוא אינו נשלט על-ידי איש. לא מדובר במטבע דיגיטלי תוצרת אמריקה, סין, או גרמניה, שהמדינות הללו יכולות לשלוט בו ולתפעל את הפעולות המתבצעות בו. במקום זאת, הוא היה המטבע 'הנייטרלי' הראשון בעולם, שאינו נשלט על-ידי איש. אלא שלמרות יתרונות אלו, הוא מעולם לא הצליח באמת. העובדה שהוא הסתמך על מחשבים אישיים בכל העולם לצרכי אבטחה, גרמה לכך שניתן היה לבצע רק שבע פעולות בשנייה במטבע זה. לשם השוואה, ויזה מבצעת 2,400 פעולות מדי שנייה.

ואז באה פייסבוק, והודיעה על פתיחת רשת ליברה, ביחד עם עוד 27 חברות-ענק, כולל ויזה עצמה.

ליברה

ליברה היא פלטפורמת הבלוקצ'יין החדשה שפייסבוק הכריזה על הקמתה בשבוע האחרון. הפלטפורמה אמורה לספק לכל המשתמשים מטבע דיגיטלי חדש בשם "ליברה" – מילה הנבחרה בקפידה, ומגיעה מיחידת המידה הרומאית וממשחק-מילים על ה- 'ליברטי', כלומר "חירות" בצרפתית. כל אדם יוכל להשתמש במטבע הזה: תוכלו לרכוש אותו דרך אפליקציה או אתרים ייעודיים, ואז להשתמש בו.

מה שמעלה את השאלה, איך בדיוק תשתמשו בו?

כאן נכנסות למשחק 27 החברות האחרות עמן הקימה פייסבוק את הפלטפורמה החדשה. אלו כוללות את ענקיות הפיננסים: ויזה (שאחראית על העברות כספים בשווי של כמעט שבעה טריליון דולרים בשנה[2]) מאסטרקארד, פייפאל וסטרייפ. לא מוגזם לומר שביחד, החברות הללו מפקחות על כמעט עשרה אחוזים מכל הפעולות הפיננסיות בעולם. כך שדרך ליברה, תוכלו לשלם בכל מקום שמכבד ויזה ומאסטרקארד. כלומר, בכל מקום. אפילו לבנקים.

אבל מה אם אתם רוצים להשתמש בליברה כדי לנסוע במונית? בוודאי תשמחו לשמוע ששתי ענקיות התחבורה הציבורית – אובר וליפט – חברות גם הן ברשת ליברה. אולי תרצו להזמין חדר במלון, טיסה או לשכור רכב? ברכותיי – חברת בוקינגס-הולדינגס (דרכה נרכשו 670 מיליון לילות במלונות בשנה, ושבעה מיליון כרטיסי טיסה[3]) שותפה גם היא ברשת ליברה. תרצו לקנות חפץ באיביי? גם היא ברשת ליברה! תרצו לשלם על מנוי בספוטיפיי? גם היא שם. תרצו להתחבר דרך הסמארטפון לאינטרנט? דברו עם וודאפון – ספקית התקשורת הסלולרית הגדולה בעולם (לפי רווחים) – שהצטרפה גם היא[4].

וזוהי רק יריית הפתיחה. רשת ליברה לא תיפתח עד לשנה הבאה, והצפי הוא שעד אז יצטרפו עוד עשרות חברות. פייסבוק כבר הבהירו שישמחו לצרף אפילו חברות מתחרות, לכאורה, כגוגל ורשתות חברתיות אחרות.

אבל למה שכל אלו ייכנסו לרשת? מה הן ירוויחו מזה?

הגזר

הייתרון המיידי – שכמעט שולי, בראייה רחבה יותר – הוא שהחברות המצטרפות חייבות להשקיע סכום של לפחות עשרה מיליון דולרים בפלטפורמה. בתמורה לכך, הן יזכו ב- 'ריבית' על השקעתן הראשונית, בהתאם להצלחת הפלטפורמה. אם ליברה תהיה פופולרית מספיק, ומספר גדול של אנשים ישתמשו בה וירכשו מטבעות ליברה, הרי שהחברות המקימות יזכו ברווח יפה על השקעתן המקורית.

הסיבה החשובה יותר היא שרשת ליברה למעשה מפתחת סוג חדש של כסף שניתן יהיה להשתמש בו בכל העולם כדי לשלם על שירותים מכל הסוגים. תוכלו לנחות במדינה הנידחת ביותר באפריקה, ועדיין לרכוש מנוי לרשת האלחוטית, לשלם על שירותי התחבורה הציבורית או לקחת הלוואות באמצעות המטבע הדיגיטלי שנמצא לכם בארנק הדיגיטלי. אתם לא צריכים בכלל את הבנקים המקומיים לשם כך, וזוהי נקודה קריטית עבור 1.7 מליארד האנשים שנטולי חשבון בנק כיום, אבל עדיין ירצו ליהנות מכל השירותים שהעולם יכול לספק להם. זהו היבט חשוב במיוחד עבור פליטים, שמוצאים עצמם ללא גישה חוקית לשירותים הבסיסיים ביותר במדינות אליהן הגיעו. בקיצור, פלטפורמת ליברה פותחת שוק גלובלי עבור חברות שהיו צריכות לכפוף עצמן עד כה לרגולציות איטיות, מקרטעות ומשתקות.

תגידו עכשיו – אבל מה עם הממשלות המקומיות? האם הן באמת יסכימו לכך שחברות-הענק ישתמשו במטבע זר כדי לבצע פעולות תשלום בשטחיהן? וכאן אתם מתחילים לראות את הסיבה לכך שאנשים מתרגשים כל-כך מליברה. עד היום, מדינות היו יכולות להחריג משטחיהן חברות שלא התנהגו יפה. אם פייסבוק לא הייתה מסכימה, למשל, לשחק לפי החוקים המקובלים בגרמניה ולשתף מידע עם הרשויות, היא הייתה מועפת בבעיטה מהמדינה, או שהייתה סופגת קנסות משמעותיים. אבל פתאום, גרמניה לא צריכה להתמודד רק עם פייסבוק: היא צריכה להתמודד עם עשרות חברות שכיום שולטות על יותר מעשרה אחוזים מהכלכלה הגלובלית. אם גרמניה לא רוצה לקבל את שירותי ליברה, הרי שכל החברות האלו ימשכו בכתפיהן קולקטיבית. ביחד, הן יותר גדולות מגרמניה, או אפילו מהאיחוד האירופי. הן אלו שמכתיבות את הכללים – והציבור הגרמני יצטרך להתיישר לפי המנגינה שלהן.

אוקי, נודה באמת: זוהי הצהרה מלאת יוהרה, וכמובן שהדברים לא פשוטים עד כדי כך. המדינות לא מאבדות לגמרי מכוחן, ורשת ליברה תצטרך לערוך משא ומתן עם כל מדינה כדי להחליט על הכללים לפיהם מקבלים אזרחי המדינות גישה לרשת. ואף על פי כן, לא מדובר כבר בדין ודברים עם כל חברה בפני עצמה, אלא עם עשרות החברות הגדולות בעולם. מדינות ייאלצו להסכים לחדירתה של ליברה לשטחן, או להסתכן במרי אזרחי מצד התושבים הזועמים, שלא יבינו למה הם היחידים בעולם המוחרגים מהשירותים הטובים, היעילים והזולים ביותר שיש, בכל התחומים. בהצלחה לממשלה שתנסה להנציח מצב זה לאורך זמן.

ופה, בעצם, נמצא אחד מגורמי הפיתוי המרכזיים עבור חברות-הענק: הן מתחזקות על חשבון המדינות, ובדרך זו הן אמורות להיות מסוגלות להביא את שירותיהן ליותר משתמשים בכל העולם, תוך שיהיו נתונות לרגולציה חזקה פחות.

מתחיל להדאיג אתכם? מתחיל להישמע כממשלת צללים שמתהווה מול עינינו ממש?

ובכן, אתם צודקים, אבל השאלה היא האם זה באמת יכול להיות גרוע יותר ממצב העניינים כיום.

ממשלות, ממשלות בכל מקום

העולם כיום נמצא בשלב ביניים. מצד אחד, יצרנו את רשת האינטרנט הגלובלית, חובקת העולם, באמצעותה יכול כל אדם לדבר עם כל אדם אחר בכל מקום ובכל זמן. במקביל, אנחנו עדיין מפולגים ל- 195 מדינות שונות, כל אחת מהן עם דרכון משלה, עם כסף משלה, עם חוקים ונהלים משלה, עם שפה משלה וכן הלאה. בכל מדינה אנחנו חייבים להשתמש במטבע אחר, לעבור ביקורת גבולות ודרכונים ארוכה ומייגעת, להוציא ויזה מראש וכן הלאה.

כל אלו אינן בעיות של מה בכך. זוהי הסיבה, למשל, שגופים רבים דורשים עמלה של שבעה אחוזים להעברת כסף בין מדינות – עלות שמגיעה לחמישים מיליארדי דולרים בשנה[5]. זוהי גם הסיבה לכך שאנחנו צריכים להיתקע בשדה תעופה לאורך ימים, רק מכיוון ששכחנו (למשל) את הדרכון עם הוויזה במטוס שכבר המריא, ואיננו מסוגלים להתקדם או לחזור מבלי לקבל קודם אישור מהשגרירות, שיגיע רק בעוד כמה ימים כי המפתח למחסן הטפסים אצל הג'ינג'י שבדיוק עכשיו יצא לחופשת תה במלדיבים.

מערכת ליברה אמורה לעקוף את כל אי-הסדירויות והחיכוכים שבין 195 המדינות הנפרדות הללו, ולהשתית מערכת אחת שתאפשר לכל אדם ליהנות משירותי וידוא הזהות הטובים ביותר (באדיבות פייסבוק), משירותי ניהול הכספים הטובים ביותר (ויזה, מאסטרקארד, פייפאל), תחבורה ציבורית בכל מדינה, וכן הלאה. וזה רק המצב כיום, כשיש 28 חברות בלבד ברשת ליברה! בעוד שנה, יהיו הרבה יותר. בעוד חמש שנים, בהחלט ייתכן שאפילו ממשלות ועיריות יתחננו להצטרף לרשת ליברה, וכך להקל על חיי האזרחים והתושבים, ועל הדרך – להפוך למעשה למדינת-על גדולה אחת. סוג של אימפריית-ענן, מהסוג שתיארתי בספרי "השולטים בעתיד" שיצא לאור כבר לפני שלוש שנים.

נו, תרשו לי להשוויץ. מותר גם לי להיות צודק מדי פעם.

אבל יש להודות: יש סיכוי שכל העניין עוד יקרוס בלהבות.

Image result for ‫השולטים בעתיד‬‎

תראו, ספר! לרכישה בקישור.

עניין של אמון

כאשר כתבתי על אימפריות-הענן ומדינות-הענן העתידיות, דמיינתי רשת בלוקצ'יין שתנוהל על-ידי הציבור הרחב. בדומה לביטקוין, כוח המחשוב היה אמור להגיע מכל אחד ואחת מאיתנו. פייסבוק אמנם שואפת להגיע לכך – למצב בו רשת ליברה לא תנוהל על-ידי חברות-הענק, אלא על-ידי הציבור – ומצהירה זאת במפורש במסמכי הפרויקט. עם זאת, הטכנולוגיה הקיימת עדיין אינה מסוגלת לתמוך ברשת מסוג שכזה. לעת עתה, עלינו להסתפק ברשת שמנוהלת על-ידי החברות הגדולות, ולהסתמך על הצהרתה של פייסבוק לפיה מטרת-העל היא בסופו של דבר להפוך את רשת ליברה ל- permissionless – כלומר, כזו שהציבור הרחב ישתתף בניהולה.

אבל עד אז, הרשת תנוהל על-ידי חברות-הענק.

סומכים עליהן? לא? מסיבה טובה. לא כדאי לסמוך על אף גוף בעולמנו. ובואו לא נשכח שפייסבוק – על המוניטין הכושל שלה בשמירת מידע ופרטיות – היא זו שדחפה להקמת הפלטפורמה. הצד החיובי הוא שפייסבוק כבר הבהירה שהמידע שנאסף עליכם בפייסבוק, אינו עומד להיות משותף עם שאר החברות שעל רשת ליברה – אלא אם תצהירו במפורש שאתם מעוניינים בכך.

ועדיין, מי מוכן לסמוך על חברות-הענק? אף אחד. אבל מה האלטרנטיבה? לסמוך על 195 ממשלות, שרבות מהן לא הוכיחו עצמן כמוצלחות במיוחד – אם נתבטא בעדינות – בשיפור חיי אזרחיהן? שחלקן הגדול מרגל אחרי אזרחיהן כל העת? שנכשלות פעם אחר פעם בתיאום ובשיתוף פעולה בינלאומיים? שזורקות מדי פעם מילה באו"ם בעד שת"פ, ואז עושות כרצונן בשטחיהן?

ברור שמדובר כאן בניסוי ראשון מסוגו, כזה שיכול להתאפשר רק בעולם המחובר באופן מיידי דרך רשת האינטרנט. כל חברה מסחרית שמצטרפת (וכדי להצטרף צריך לספק הוכחת שווי של מיליארד דולרים לפחות), תקבל זכות הצבעה על חוקי הפלטפורמה. חברות-הענק, לראשונה, מתאגדות ביחד תחת פלטפורמה אחת, שאמורה להתחרות במדינות, כולן. זהו האו"ם של החברות המסחריות, אבל כזה שאוכף את רצונו באופן מיידי וברור באמצעות קביעת הכללים לפיהם מתנהלת רשת ליברה.

והמדינות עלולות שלא לאהוב את זה.

אז מה הן יוכלו לעשות בנידון? כנראה שהרוב המכריע של המדינות לא יוכלו להתחרות כלכלית בליברה, או להקים לה אלטרנטיבה משלהן (סין היא כנראה יוצאת הדופן היחידה). האם הן יוכלו לשתק את ליברה באמצעות סגירת השרתים שבשטחיהן? אולי, אבל כל עוד הרשת תכלול מספיק חברות בינלאומיות, אפשר להניח שהשרתים יהיו ממוקמים בכל העולם – דבר שיחייב פעולה בינלאומית משותפת כדי לשתק את ליברה. אני עדיין מחכה ליום בו סין, ארצות הברית, רוסיה והאיחוד האירופי יחליטו במשותף שקיים איום גדול מספיק כדי לגרום להן לשתף פעולה. אולי זה יקרה, יום אחד, כתוצאה מאיום ממשמש של אסטרואיד שעומד לפגוע בכדור-הארץ. אבל האם רשת ליברה – רשת שאמורה להיטיב בסך הכל עם חיי המשתמשים – תוכל באמת לגרום לכל המדינות להחליט על שיתוף פעולה, רק כדי להפיל אותה?

איכשהו, לא נראה לי.

ועדיין, רב הנסתר כאן על הגלוי. מדינות עלולות להחליט על סנקציות כלכליות שיושתתו על חברות שמשתתפות בליברה, כדי להניא אותן מלקיחת חלק ברשת. הן יכולות להעניש חברות על הפרות-חוק שנערכו במסגרת רשת ליברה, וכך לאלץ אותן לעזוב את הרשת מחשש לתביעות-ענק.

או – שליברה תגדל מספיק מהר, מספיק חזק, כדי לשנות את הסדר העולמי. כדי להביא לכך שאם חברה אחת ברשת תקבל קנס לא-הוגן (לראיית רשת ליברה) מממשלה מקומית, הרי שהגלגל יתהפך: רשת ליברה עצמה היא זו שתעניש את הממשלה הפוגענית ותשתית עליה קנסות וחרמות עד שיסתדר העניין לשביעות רצונה.

אתם מבינים עכשיו למה האנשים שחושבים על הנושאים האלו שנים, הולכים בימים האחרונים כסהרורים ברחוב, ולוחשים לכל הסובבים אותם – "העולם השתנה לגמרי בשבוע האחרון! איך אתם לא מבינים את זה עדיין?!"

cyclone-2102397_1920.jpg

השינוי מגיע

בדרך לעתיד

יכול להיות שאני מתרגש קצת יותר מהראוי לנוכח הפוטנציאל של רשת ליברה. ייתכן שהניסוי עצום-המימדים הזה לא יצליח. למעשה, אני בטוח שהוא ייכשל בדרכים מסוימות, אבל גם אם יקרוס לחלוטין מסיבות שאיננו יכולים לנחש עדיין, הוא יקום מחדש מאפרו בשנים שלאחר מכן. רשת הבלוקצ'יין אמורה לאפשר לאנשים ולחברות להתאגד מבלי להתייחס לממשלות המקומיות ולגבולות לאומיים, וזהו כוח שיהיה קשה למדינות לעצור לאורך זמן.

יש עוד אלפי סוגיות שצריך לפתור: מה זכותם של משתמשים לפרטיות ברשת ליברה? האם מותר לחברות מתחרות להיות שותפות ברשת האחת הזו ולשתף ביניהן מידע, והאם הן בכך חשש ליצירת קרטל? האם לא כדאי שיהיו חוקי יסוד – אלו שייקבעו מראשיתה של רשת ליברה, ושלא ניתן יהיה לשנותם אלא ברוב-קולות עצום? ומי אוכף קנסות על הפרת הכללים והחוקים ברשת ליברה?

כל אלו שאלות שחשוב להעלות, ויספקו פרנסה רבה לעורכי-דין, וקרואסונים רבים בכנסים להוגי-דעות מכל הסוגים. אבל לעת עתה, אני רוצה לעצור כאן בקביעה אחת פשוטה: השבוע, כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על הכלכלה הגלובלית ועל יחסים בין חברות בינלאומיות וממשלות, התחיל להתערער.

וההמשך יבוא.

[1] https://www.wired.com/story/lawmakers-express-privacy-concerns-facebooks-libra/

[2] https://www.forbes.com/sites/danielfisher/2015/05/06/visa-moves-at-the-speed-of-money/#12a2f9a61b99

[3] https://www.sec.gov/Archives/edgar/data/1075531/000107553118000015/pcln-20171231_10k.htm#s679534D3B78B0B5C91C7CB7EEF77C506

[4] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%95%D7%93%D7%90%D7%A4%D7%95%D7%9F

[5] https://techcrunch.com/2019/06/18/facebook-libra/

עוד התקדמות בדרך לאל הממוחשב ששומע הכל ורואה הכל

עוד התקדמות בדרך לאל הממוחשב ששומע הכל ורואה הכל

בפינתנו היום אני רוצה לסקור פיתוח חדש של מיקרוסופט, שבמבט ראשון אינו נראה מרשים במיוחד. בראייה רחבה יותר, אני מאמין שהוא מרמז על כוחה של הבינה המלאכותית לשנות את העולם.

הרעיון עצמו פשוט למדי: חוקרים במעבדות מיקרוסופט פיתחו מערכת חדשה לתמלול פגישות בעולם הפיזי. במקום להסתמך על מיקרופון אחד בלבד, המערכת מתחברת לכל הסמארטפונים והמחשבים הניידים בחדר, ומקבלת מידע מהמיקרופונים שלהם בזמן אמת. המידע הזה עובר אינטגרציה, כך שבסופו של דבר, המערכת מסוגלת להבין ולתמלל את הדיבור בחדר, טוב יותר מכפי שהייתה יכולה לעשות זאת בהסתמך על מיקרופון אחד בלבד[1].

למה זה חשוב? מכיוון שאנו רואים כאן את ההתחלה של תפישה חדשה, שמסתמכת על 'מוח' ממוחשב המסוגל לקבל מידע ממספר רב של ערוצים בו-זמנית, ולהפיק ממנו משמעות. אנו איננו יכולים לעשות זאת: אנו מוגבלים למידע שמיעתי המגיע משני ערוצים בלבד – אוזן ימין ואוזן שמאל. אבל 'מוחות' ממוחשבים אינם ניחנים במגבלה דומה, והם מסוגלים לקבל מידע שמיעתי מעשרות, מאות ואפילו אלפי ערוצים. כל עוד הם ניחנים בכוח המחשוב הנחוץ, הם מסוגלים להפיק תובנות בעלות משמעות מכל המידע הזה.

יש השלכות עצומות לתפישה הזו. דמיינו שאתם מגיעים להרצאה בעוד חמש שנים. ברגע שאתם נכנסים לאולם, הטלפון שלכם מצטרף אוטומטית לרשת הרחבה שכוללת את הסמארטפונים של כל המאזינים האחרים. כל הטלפונים מקשיבים ביחד למרצה, ובסוף ההרצאה תקבלו את התמליל המדויק של כל מה שהוא אמר.

אבל למה לעצור במידע שמיעתי בלבד? בפעם הבאה שתלכו לקונצרט רוק עם אלפי אנשים בקהל, תוכלו לשתף גם את המידע החזותי המתקבל מהסמארטפון שלכם. כלומר, את קטעי הווידאו שאתם מצלמים. כל קטע וידאו כזה בפני עצמו אינו מעניין במיוחד, אבל זכרו שעשרות אנשים מצלמים כל הזמן, כל אחד מנקודה אחרת בקהל. אלגוריתמים מתקדמים יוכלו לאחות את כל הצילומים הללו כדי להפיק סרטים של האירוע השלם.

התפישה הזו פותחת גם צוהר לעולם העבודה החדש. באחת מהופעותיי האחרונות על הבמה באוסטרליה, טכנאי הסאונד גיחך קלות כששמע שאני סבור שהבינה המלאכותית יכולה לגזול מקומות עבודה מבני-אדם.

"ומי יחבר לך את המיקרופון לדש?" הוא שאל, תוך שידיו עוברות על גופי במיומנות. "מי ישחיל את הכבלים מתחת לחולצה שלך, ויחבר את הסוללה והמקלט לחגורה? מי יפעיל את המצלמה שמתעדת אותך על הבמה?"

והנה, אחת התשובות היא שפשוט לא יהיה צורך בכל המכשירים הייעודיים האלו. הם יוחלפו בכוח ההמון: בעשרות או מאות סמארטפונים שישתפו את המידע השמיעתי והחזותי ברמה שעולה על זו המתקבלת ממיקרופון בודד או מצלמה בודדת – משוכללים ככל שיהיו.

כמובן, אי אפשר שלא לחשוב גם על הבעיות הטמונות בתפישה זו. גופי ביון, למשל, יגירו ריר לנוכח האפשרות לשמוע הכל ולראות הכל. כבר עכשיו מקבלים גופי ביון רבים מידע מהסמארטפונים שלנו (לממשלת ארצות הברית, למשל, יש גישה לכל מה שאתם מקליטים ומעלים לענן של גוגל או פייסבוק). מה יקרה כשהם יוכלו לאחות את כל פיסות המידע הנפרדות האלו, כדי להרכיב תמונה גדולה וברורה יותר של העולם? והאם אנו רוצים באמת לתת בידיהם את הכוח הזה?

ייתכן שבעיה זו תיפתר בכוחן העתידי של טכנולוגיות הבלוקצ'יין, שאמורות ליצור רשתות תקשורת שיהיו חסינות לפריצה ולרחרוח מצד הממשלות. אולי. אבל יש עוד זמן עד אז. בינתיים, אפשר להסתפק בכך שהתפישה החדשה – זו שמספקת לבינה המלאכותית יכולת הצלבת מידע – אמורה לשרת את הציבור באמצעות שילוב הציבור עצמו. כולנו נצטרך 'לנדב' את כוח השמיעה, הראייה והתקשורת של הסמארטפונים שלנו, כדי לתת לבינה המלאכותית את המידע שהיא צריכה כדי לסייע לכולנו. כולם למען כולם.

זה בהחלט עתיד שאני יכול להתחבר אליו.

[1] https://www.microsoft.com/en-us/research/uploads/prod/2019/05/DenmarkTechReport-5ccb8b095c8f3.pdf

מנתחים בסין מטפלים בהתמכרויות באמצעות שתלים מוחיים

מנתחים בסין מטפלים בהתמכרויות באמצעות שתלים מוחיים

יאן חגג את לידת בנו הראשון במסיבה עם חבריו. המסיבה התנהלה לפי הקווים הרגילים – טפיחות על השכם, אלכוהול ומשחקי חברה מביכים – ואז הציעו החברים ליאן טעימה של מתאמפטמין. הוא הסכים לנסות, וכך לקח את הצעד הראשון בדרך לא-ידועה, שבסופה מצא עצמו עם אלקטרודות במוחו, סוללה מושתלת בחזהו, ועם שליטה-עצמית מלאה במצבי רוחו ובצרכיו.

אולי זה הזמן המתאים לציין שעדיף שלא תנסו את זה בבית. או בכלל. אל תהיו יאן. אבל אם אתם רוצים לדעת מה קרה לו, ואיך הוא הפך לחלק מתרבות הניסויים בבני-אדם הרווחת בסין, המשיכו לקרוא. ולמקרה שאתם תוהים: מדובר בסיפור אמיתי לגמרי, שסוקר לאחרונה ברשתות התקשורת המובילות.

 

ההתמכרות ועונשה

יאן גילה במהרה שקל לנסות מתאמפטמין, אבל קשה להפסיק להשתמש בחומר הממכר. כאשר חווה את ה- 'היי', הוא איבד שליטה על מעשיו והיה משתתף במשחקי קלפים בעלות גבוהה. הוא עישן והוא הימר, והוא הפסיד – ולא היה אכפת לו. הוא איבד יותר מ- 150,000 דולרים בשמונה השנים שעברו מאז הטעימה הראשונה של הסם. ומה שחשוב יותר – הוא איבד את אשתו, שהתגרשה ממנו, ואת הזכות לראות את בנו.

יאן לא איבד תקווה. הוא ניסה להיגמל, פעם אחר פעם. הוא התאשפז בבתי-חולים, עבר לעיר אחרת כדי להתרחק מסוחרי הסמים שהכיר, וניסה טיפול אחר טיפול. הכל היה לשווא. הוא שב וחזר לסמים. לבסוף, הוא החליט לנסות את הטיפול הקיצוני ביותר לבעיה, שזמין כיום רק בסין: גרייה בעמקי המוח להתמודדות עם התמכרות.

 

לגרות את המוח

כבר מזה זמן רב אנו יודעים שאפשר להפעיל את המוח באמצעות גירוי תאי העצבים. גרייה שכזו יכולה להתבצע באמצעות שדות חשמליים או מגנטיים המופעלים מחוץ לקרקפת, אבל השפעתם של אלו מאד גולמית ומשפיעה על אזורים רבים במוח. ניתן לגרות את המוח באופן עדין וממוקד יותר באמצעות אלקטרודות המושתלות בעמקי רקמת העצבים, ומפעילות אזורים שונים במוח לפי דרישה. בלחיצת כפתור, ממש.

מדוע, אם כך, לא משתמשים בטכניקה זו אלא במצבים הקיצוניים ביותר?

תמונת רנטגן של אדם עם אלקטרודות בעמקי המוח. במקור מוויקיפדיה

כמו בכל פרוצדורה רפואית המחייבת פלישה לגוף, גם גרייה בעמקי המוח (או Deep Brain Stimulation – DBS) טומנת בחובה פוטנציאל לנזק. עדיין לא קיים ניתוח בטוח לחלוטין, ללא סכנה לזיהום או לפגיעה לא-מכוונת ברקמות במהלך החדירה לגוף. גרייה בעמקי המוח מסוכנת עוד יותר, מאחר והמנתחים צריכים להשתיל את האלקטרודות עמוק בתוך המוח. בדרך לשם הם עלולים לפגוע ברקמה, ולהותיר את המטופל עם שלל של תופעות לוואי כפגיעה בזיכרון, באישיות ובשליטה העצמית.

אה, וכדאי גם להזכיר שהאלקטרודות יכולות לעורר תגובה חיסונית, עלולות להפסיק לעבוד תוך שנים ספורות, ומסתמכות על סוללה – שלעתים מושתלת גם היא בתוך הגוף.

למרות כל הצרות הללו, גרייה בעמקי המוח מספקת תוצאות מרשימות כל-כך שאושרה לשימוש כטיפול (קיצוני) במספר מחלות כפיתול עוויתי, מחלת פרקינסון ואפילפסיה. יותר מ- 35,000 מכשירים לגרייה מוחית הושתלו כבר במטופלים, והמספר רק ממשיך לגדול מדי שנה.

למרות ההבטחה הגדולה הטמונה בגרייה בעמקי המוח, התחום מתקדם באיטיות יחסית בארצות הברית. שני ניסויים גדולים בגרייה מוחית לטיפול בדיכאון נכשלו בארצות הברית בשנים האחרונות, כנראה עקב חוסר הבנה מספקת של המוח. לפי השיקגו טריביון, שתי מעבדות החליטו שלא להמשיך עם ניסויים קליניים המנצלים גרייה בעמקי המוח כדרך לטפל באלכוהוליזם (לא הצלחתי למצוא מקור לטענה). נראה שהסיכונים פשוט לא הצדיקו את התוצאות הראשוניות במקרים אלו.

בארצות הברית, ניסויים קליניים בגרייה מוחית עולים הון תועפות ומחייבים התמודדות עם הביורוקרטיה הכבדה ועם מאות קילוגרמים של ניירת, אישורים, היתרים, חתימות וכן הלאה. רבים מההליכים האלו, חשוב לומר, נחוצים כדי לוודא שהניסויים נערכים באופן אתי ומוסרי.

בסין, מסתבר, לא קיימת בעיה דומה.

 

על שולחן הניתוחים

לפני קצת יותר מחצי-שנה הוכנס יאן לחדר הניתוח. בניגוד לניתוחים פולשניים רבים אחרים, ניתוחי מוח מתבצעים בדרך-כלל בהרדמה מקומית בלבד, על מנת שהמנתח יוכל לנטר אחר מצב ההכרה של החולה ולוודא שאינו פוגע באזורים קריטיים במוח. זו הסיבה לכך שיאן היה בהכרה מלאה בעת שהמנתח קדח חור בגולגולתו והחדיר את האלקטרודות הארוכות לתוך המוח, עד לאזור הקשור ליכולתו של יאן לשלוט בעצמו ולהדוף את הצורך בסם. שעות ספורות לאחר מכן, הושתלו סוללות בחזהו של יאן, על מנת לספק לאלקטרודות את האנרגיה הדרושה להפעלתן.

עשר שעות מאוחר יותר, פקח יאן – סייבורג במלוא מובן המילה – את עיניו מחדש.

יומיים לאחר מכן, הוא גילה שהרופאים מסוגלים עתה לשלוט במוחו.

כפי שכל מוזיקאי יודע, הדבר החשוב ביותר בכל הופעה הוא כוונון-מראש של הכלים. כך היה גם במקרהו של יאן: יומיים לאחר הניתוח, הרופאים החלו לכוונן את האלקטרודות עבורו. הוא ישב מול רופאו האישי, שהשתמש בטאבלט על מנת לשלוט באלקטרודות ולבחון כיצד הפעלתן בדרכים שונות משפיעה על יאן. מצבי רוחו של יאן השתנו מעליצות, לחשש, לאושר. כפי שצוטט בשיקגו טריביון

"המכונה הזו ממש קסומה. הוא מכוון אותה כדי לשמח אותך, ואתה שמח. כדי להרגיז אותך, ואתה מתרגז. היא שולטת בשמחה שלך, בכעס, ביגון ובאושר."

כיום, שישה חודשים וקצת לאחר מכן, יאן נגמל מהסמים לחלוטין (לפי דיווחו האישי, לפחות). זה לא מפתיע, מכיוון שהוא יכול כפי הנראה לדכא את הרצון לסם בכל עת באמצעות לחיצה על כפתור. הוא מפצה עתה על כל שאיבד בעשור האחרון: הוא ישן טוב יותר בלילה, העלה משקל שוב, וסירב להתנסות בסמים כשאלו הוצעו לו מצד 'חבריו'. אך כאשר ניסה לחדש את הקשר עם אשתו, הוא גילה שהיא כבר נישאה מחדש ונכנסה להיריון מבעלה הנוכחי.

"הגעת מאוחר מדי." היא אמרה בצער.

 

איך לא לאחר (ולא להקדים) לעתיד

וכאן, בעצם, טמון מוסר ההשכל המרכזי של הסיפור: איש אינו רוצה לאחר לעתיד . עשרות-אלפי אמריקנים מתים בארצות הברית מדי שנה כתוצאה ממנות-יתר של סמים. שבעים-אלף בני-אדם ב- 2017 בלבד, ליתר דיוק, בערך פי שלושה מדי שנה ממספר כל החללים שנפלו במערכות ישראל עד היום. אבל הניסויים הקליניים בגרייה מוחית בארצות הברית, כאמור, פשוט יקרים וסבוכים מדי מבחינה רגולטורית, והחשש גדול מתופעות לוואי. אבל באותו הזמן ממש, רבים מקורבנות מגיפת הסמים מאבדים את חייהם, מילולית, והרופאים אינם מסוגלים לעזור להם.

ברור מדוע הפיתוי גדול כל-כך, למצוא פתרון קסם כגרייה בעמקי המוח, שיוכל לדכא את ההתמכרות בלחיצת כפתור. ולמה לעצור שם, בעצם? אותו מכשיר קסום יכול גם, כדבריו של יאן, לשמח אותך, להרגיע אותך ולהגביר או לדכא את דחפיך המיניים כך שיתאימו לאלו של בן- או בת-זוגך. אין פלא שסין שועטת קדימה לקראת טיפולים מתקדמים ויעילים יותר בגרייה בעמקי המוח.

אבל האם טיפולים כאלו בטוחים כבר לשימוש? קשה לדעת. יאן מהווה מדגם של אדם אחד בלבד, ולא ברור עד כמה ניתן להסתמך על תחושותיו האישיות מבלי מבדקים מדוקדקים הרבה יותר. יש להניח שגם אם הניתוח לא היטיב עמו, עדיין מצופה ממנו בראיונות למדינות זרות שלא להביך את מדיניותה המתירנית של סין בנוגע לניתוחים הללו. יש מקום לניסויים קליניים רחבי-היקף הרבה יותר, לפני שנבחר לאמץ את הגרייה בעמקי המוח ככלי לטיפול בהתמכרויות.

האם סין עושה בחכמה, כאשר היא מאפשרת כבר היום לבצע ניסויים כאלו, ואפילו לאפשר טיפולים ראשוניים בטכניקה?

על כך קשה עדיין לענות. חשוב שלא לאחר לעתיד, אך כדאי גם שלא להקדים אליו יותר מדי. אחד הטיפולים הראשוניים בהתמכרות לסמים בסין בתחילת המילניום עירב גם הוא ניתוח מוחי, אך מסוג פחות מתוחכם. הרופאים היו פוצעים אזורים קטנים במוחותיהם של המטופלים, בתקווה לשנות את מבנה אישיותם ואת יכולתם לשלוט בעצמם. לפעמים הניתוחים עבדו, לפעמים לא, ובכל מקרה הם הותירו מאחוריהם מספר רב של מטופלים שאיבדו את זכרונותיהם וסבלו משינויי אישיות בלתי-צפויים ובלתי-נשלטים.

בסופו של דבר, בשנת 2004, החליטה ממשלת סין להוציא את טיפולי הפציעה מחוץ לחוק ברוב בתי החולים במדינה.

סין, בבירור, מנסה להתקדם לעתיד במהירות. בתחילת המילניום היא התקדמה לשם מהר מדי, כשהשתמשה באמצעים טיפוליים שיעילותם לא הוכחה היטב, והסיכון בהם היה גדול. האם היא מקדימה את המועד גם כשהיא מאפשרת להשתמש בגרייה בעמקי המוח כדי להילחם בהתמכרויות – ובקרוב גם בוודאי בשפע בעיות נפשיות אחרות?

ושוב, קשה לומר מה הדבר הנכון לעשות. מצד אחד, תרבות הניסויים הקליניים בארצות הברית הפכה לחיה ביורוקרטית רעה המזינה את עצמה, וקיימות הצעות רבות לדרכים לשיפורה. מצד שני, אולי "אי אפשר איתה" אבל גם ברור ש- "אי אפשר בלעדיה". יש למצוא את דרך הביניים בין עודף ביורוקרטיה ועודף ניסויים, לבין חופש מוחלט לרופאים ולנסיינים לעשות כרצונם ולהבטיח למטופלים ככל העולה על רוחם. אולי סין מצאה את דרך הביניים הזו. אולי לא.

את התשובה לכך נגלה, ביחד עם יאן, רק בעתיד.

 

————————-

 

אה, ואם אתם תוהים כיצד יכולה מדינה כמו סין (או כל מדינה) להיעזר בטכנולוגיות לשליטה מוחית באזרחים על מנת למנוע חילופי שלטון ומרי אזרחי, אולי יעניין אתכם גם להאזין לריאיון שלי בפודקאסט של סלבה ועומר, על עתיד הדמוקרטיה בראי טכנולוגיות ההווה והעתיד. הקישור כאן.

על עתיד הדיפלומטיה – ומדוע הדיפלומטים של העתיד זקוקים לחוש הומור

על עתיד הדיפלומטיה – ומדוע הדיפלומטים של העתיד זקוקים לחוש הומור

בשבוע האחרון הוזמנתי לנאום בכנס של מרכז אבא אבן במרכז הבינתחומי בהרצליה על עתיד הדיפלומטיה. האמת? אני לא דיפלומט גדול. לא למדתי את התחום באקדמיה, ולא חקרתי אותו לעומק. התחום המרכזי שלי הוא בחקר העתיד – בהבנת הכיוונים אליהם מתקדם העולם, וכיצד הטכנולוגיות משפיעות על המקצועות השונים. ועדיין, חשבתי שיהיה מעניין לחלוק עם באי הכנס כמה המלצות לדיפלומטים של העתיד, שנובעות מהבנתי את המגמות הטכנולוגיות העולמיות.

מה צריכים, לפיכך, הדיפלומטים החדשים במקצועם?

הדיפלומטים החדשים צריכים, קודם כל ומעל לכל, להיות אנשי ציבור. עד היום התפקיד שלהם היה יחסית פשוט – לתווך בין מקבלי ההחלטות במדינה אחת, למקבלי ההחלטות במדינה אחרת. אלא שברגע שהאינטרנט נכנסה לתמונה, היו לה שתי השפעות מרכזיות: קודם כל היא פישטה והאיצה את התקשורת הבינלאומית, כך שמקבלי ההחלטות במדינות שונות היו יכולים לתקשר זה עם זה ישירות. ההשפעה ארוכת-הטווח יותר היא שבמדינות הדמוקרטיות, הציבור התחיל לקבל כוח גדול יותר מכיוון שהוא יכול היה 'להתאגד' דרך האינטרנט, ולתאם פעולות ברשתות החברתיות. כתוצאה מכך, כיום בישראל אין לנו 120 חברי כנסת יותר, אלא 8.9 מיליון חברים במה שאפשר לקרוא לו – "הכנסת המורחבת". דיפלומטים שממשיכים להתמקד במוקדי הכוח הריכוזיים מחמיצים את התמונה הרחבה יותר, שטראמפ – על כל מגרעותיו – כבר זיהה. אם אתם רוצים כוח להשפיע, לכו לרשתות החברתיות.

לשינוי הזה יש מספר משמעויות.

ראשית, הדיפלומטים החדשים צריכים לדעת לעבוד מהר ולפתח מערכות שיאפשרו להם להגיב באופן כמעט מידי לכל שינוי. כבר אלפי שנים שאנחנו מכירים את התמרון בו שני דיפלומטים היו מסכימים לעצור את הדיונים ביניהם לשבועות רבים, כדי שיוכלו להתייעץ עם השליטים ולקבל מהם תשובה. כיום, ניתן לקבל תשובות ממקבלי ההחלטות ומהציבור הרחב תוך דקות ספורות. וזו גם מהירות התגובה המצופה מהדיפלומטים כיום ברשתות החברתיות. אם נותנים לפרשיה להתפתח בטוויטר במשך שעות, הרי שמוותרים הלכה למעשה על הזכות להגיב לה.

המשמעות, אגב, היא שאי אפשר לסמוך על "קצין רשתות חברתיות ראשי", או כל ניסיון דומה להדחיק את העבודה עם הרשתות החברתיות לתחתית השרשרת הארגונית. ניסיונות כאלו מזכירים לי את סיפורו של אלווין טופלר, שב- 1980 הכריז בכנס שמנהלים יצטרכו לדעת לעבוד עם מחשבים בעצמם, ולא יוכלו להותיר למזכירותיהם את העבודה המאוסה הזו. הוא זכה למחיאות כפיים רמות על התחזית המהפכנית כל-כך. כיום, מנהל צריך באמת לעבוד עם המחשב בעצמו, ואם הוא ישאיר למזכירתו את מלאכת ההקלדה, הוא פשוט לא יוכל להתמודד עם העומס הגדול. אבל בזכות המחשב, המנהל יכול לבצע עבודה שהייתה מחייבת צי שלם של מזכירים ומזכירות. באופן דומה, הדיפלומטים החדשים יצטרכו לדעת לעבוד בעצמם, באופן ישיר ומבלי מתווכים, עם הרשתות החברתיות. ולא רק איתן, אלא גם עם הכלים לניתוח המידע הגדול.

וזה הדבר השני שישתנה: הדיפלומטים החדשים יצטרכו להפוך לאשפי מידע. יש יותר מדי מידע ברשת, והדרך היחידה לנתח אותו ביעילות היא באמצעות כלי איסוף, עיבוד וניתוח מידע מתקדמים. כלים כאלו נסמכים היום על למידת מכונה ובינה מלאכותית, ולפעמים מספיק קורס מזורז של שבוע כדי להבין איך להשתמש בהם. אלא שהדיפלומטים צריכים גם את הבסיס המחשבתי שמאחורי הכלים הללו, וחייבים להבין סטטיסטיקה וכיצד יש לקבל ההחלטות על סמך נתונים. הדיפלומטים החדשים צריכים לדעת להשתמש בכלים לניתוח ביג דאטה, ולהבין גם את הבסיס לפעולתם.

אבל הם לא יכולים לעצור כאן.

הדיפלומטים החדשים צריכים להבין שהעולם המודרני כבר אינו רץ על נפט, אלא על מידע. לפני עשור, רשימת חמש החברות בעלות שווי השוק הגדול בעולם כללה בעיקר חברות אנרגיה. כיום, חמש החברות בעלות שווי השוק הגדול ביותר בעולם הן אפל, גוגל, מיקרוסופט, אמזון ו… טנסנט הסינית ששולטת על תכנת WeChat, שהיא הגרסה הסינית של פייסבוק[1]. הצלחתן של כל אלו הגיעה במקור מיכולתן לקצור מידע מכל משתמש, ולנצל את המידע הזה כדי לספק שירותים מוצלחים יותר לאותו משתמש ולכל היתר. כיום, המידע מתחיל לשמש פונקציה אחרת: הוא מאפשר לחברות להריץ עליו בינות מלאכותיות, שלומדות מכל ביט וביט ומשתפרות ביכולותיהן. המנצחות בשוק הבינה המלאכותית והרובוטיקה תהיינה החברות והמדינות בעלות כמות המידע הגדולה ביותר, ולכן כולם נלחמים כיום על המידע – אפילו כזה שאינם יודעים עדיין מה לעשות איתו.

בספרי "השולטים בעתיד" כיניתי את ענקיות הרשת והמידע הללו בשם "כרישים", כמקבילה ללווייתנים המפורסמים של הובס. הן גדלות בקצב שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה האנושית. פייסבוק גדולה יותר מכל מדינה, עם 2.2 מיליארד משתמשים שמבלים בה עשרות שעות בשבוע, ואוספת על כולם יותר מידע מכפי שהשטאזי היה יכול לאסוף אפילו על החשודים המרכזיים שלו. גוגל שולטת על תפישות המציאות של מיליארדי אנשים, ברמה שסטלין היה יכול רק לקנא בה. אם תקבצו ביחד את גוגל, מיקרוסופט, פייסבוק, אמזון ואפל, תקבלו שווי גדול יותר מכלכלת בריטניה כולה. למעשה, רק ארבע כלכלות לאומיות גדולות יותר מחמשת ענקיות הטכנולוגיה המאוחדות: ארצות-הברית, סין, יפן וגרמניה[2].

לחברות הטכנולוגיה הענקיות יש כוח עצום, והן מתחילות לחמוק מבין כבלי השליטה של הממשלות ולגבש לעצמן זהות משלהן בזירה העולמית. הן קובעות חלק מכללי השיח החדשים, וחשוב ליצור עמן קשרי עבודה הדוקים. אבל מי מנהל את החברות האלו? מהנדסים. אתם לא יכולים לדבר עמם כפי שאתם מדברים עם חברי כנסת, שמגיעים בעיקר מתחומי מדעים רכים יותר, אם בכלל. בהכללה, הם לא מדברים במילים, אלא במספרים ובנתונים, בהיגיון ובתמציתיות. חוקר העתידים פייר וואק התלונן לפני חמישים שנים שאם אתה מציג למהנדסים תרחישים בלי נתונים, הם רואים אותך כמיסטיקן ולא טורחים להקשיב בכלל. מה שמחזיר אותנו לנקודה חשובה: הדיפלומטים של העתיד צריכים לדעת לעבוד עם מידע.

מה שמסבך את העניין עוד יותר הוא שהחברות האלו עדיין מנסות להעמיד פנים שאין להן באמת כוח. מארק צוקרברג היה צריך שכל הקונגרס האמריקני ישב לו על הראש, עד שהבין שכן – יש אולי סיכוי קטן שפייסבוק השפיעה על הבחירות בארצות הברית במעשה או במחדל. המשמעות היא שלחברות האלו אין שגרירים או דיפלומטים, ועדיין צריך למצוא את הנתיבים המתאימים לתאם עמן פעולות, הסכמים והצהרות.

אחרון חביב, אני רוצה לגעת בהשפעותיה של הבינה המלאכותית על עבודת הדיפלומט. בקרוב מאד יתחילו להיות לנו בינות מלאכותיות שיוכלו לספק ייעוץ ברמה גבוהה לכל דיפלומט. הן יתרגמו אוטומטית שפות שונות, כולל התייחסות לקונטקסט, לסוגיות תרבותיות, וברמה גבוהה תמיד. הן יציעו לדיפלומט דרכים שונות להתנסח בהתאם לכללים המקומיים. והן אפילו יוכלו לקבל חלק מעבודת הדיפלומט בתקשורת עם הציבור ועם מקבלי ההחלטות: אוואטארים ממוחשבים יוכלו לשוחח עם בני-אדם במדינות שנמצאות תחת אחריותו של הדיפלומט.

שימו לב שאמרתי "מדינות" ולא "מדינה" תחת אחריותו של הדיפלומט. זאת מכיוון שהדיפלומטים החדשים יצטרכו לדעת לעשות מולטי-טאסקינג. ככל שהבינה המלאכותית תפחית את רמת המאמץ הנדרש כדי לתקשר עם הציבור ועם מקבלי ההחלטות בכל מדינה, כך נראה דיפלומטים שהופכים להיות "שרי חוץ" זעירים ומסוגלים לתקשר ישירות עם הציבור בכמה מדינות במקביל.

הבינה המלאכותית תשפיע על עבודת הדיפלומט באופן נוסף ופחות חיובי: היא תנתק את הקשר בין הציבור למציאות. ה- 'פייק ניוז' אליהן נחשפנו בשנים האחרונות היו רק קצה הקרחון. בינות מלאכותיות כיום מספקות את הכוח לכל אדם להפיק את סוג המידע שאנו כבני-אדם מגיבים אליו בצורה המיידית והחזקה ביותר: מידע ויזואלי. דיפ פייקס יוכלו בקרוב להראות כל מנהיג עולמי בכל מצב אינטימי לא-ראוי, ותוכנות עיבוד קולי יכולות לחקות קולות אינדיבידואליים באופן מושלם כבר היום. דרפ"א – הסוכנות למחקרי ביטחון מתקדמים של ארצות הברית – משקיעה כיום עשרות מיליוני דולרים בזיהוי סרטונים שנערכו, ואפילו הם כבר הודו שהזייפנים יהיו תמיד צעד אחד לפני המגנים. וכל מה שצריך זה סרטון משכנע אחד שישוחרר לרשת. גפרור אחד שמדליק שוטה או רשע במרכז הכפר, גם אלפי דיפלומטים לא יצליחו לכבות.

מפחיד? כמובן, אבל דווקא משום כך, וכדרישה אחרונה-חביבה, הדיפלומטים החדשים חייבים להיות מחוננים בחוש הומור. אין דרך אחרת להתמודד עם זמן בו דעות הציבור יכולות להשתנות מדי יום ומדי שעה, ובו הדיפלומטים צריכים להתמודד ישירות עם הציבור הרחב. ואם יש משהו שהציבור מעריך, הריהו חוש הומור. כפי שג'ורג' ברנארד שאו אמר – "אם אתה עומד לומר לאנשים את האמת, כדאי שתגרום להם לצחוק; אחרת, הם יהרגו אותך."

כך שנסכם: הדיפלומטים החדשים צריכים להיות אשפי מידע, עם אוריינות טכנולוגית וסטטיסטית מתקדמת. הם צריכים לדעת לדבר עם הציבור ולהגיב במהירות ברשתות החברתיות. הם חייבים להבין את הזירה העולמית החדשה, בה חברות ואפילו קהילות תופסות מעמד דומה לזה של מדינות, והמשאב עליו כולם נלחמים אינו נפט, אלא מידע. הם צריכים לדעת לעבוד עם בינות מלאכותיות – ונגדן. ומכיוון שקשה להאמין שאפשר להכשיר אנשים לעשות את כל זה יש-מאין, כדאי שהדיפלומטים החדשים ייגשו לכל התסבוכת עם חוש הומור טוב, כדי שלפחות לא יהרגו אותם.

[1] https://qz.com/1331995/walmart-is-the-worlds-biggest-company-apple-isnt-in-the-top-10/

[2] https://www.inc.com/associated-press/mindblowing-facts-tech-industry-money-amazon-apple-microsoft-facebook-alphabet.html

כל מה שרציתם לדעת על הבלוקצ'יין – ולא העזתם לשאול

כל מה שרציתם לדעת על הבלוקצ'יין – ולא העזתם לשאול

המאמר הופיע במקור במגזין הפקולטה למדעי המחשב בטכניון


לפני עשרים שנה כתב איש מדעי המחשב, ניק סזבו, מאמר בשם "פרוטוקולי האלוהים"[1]. במאמר הקצר העלה סזבו רעיון יוצא-דופן: להחדיר את 'אלוהים' – ישות שעליה אין לאיש שליטה – כצד שלישי שעליו ניתן לסמוך בכל החלפת מידע בין שני משתמשים ברשת. ישות זו תקבל את המידע המגיע מכל משתמש, תצליב את הנתונים כדי לקבל תוצאות, ותחזיר תשובות למשתמשים מבלי להסגיר את המידע שהעבירו ל"מכונת האלוהים".

כמובן, קיימות כבר "מכונות אלוהים" מסוג זה ברשת, אך הן נמצאות בשליטת החברות הגדולות: פייפאל, גוגל, פייסבוק, אמזון ואחרות – כולן מספקות לנו מכונות שכאלו. אלא שיש בהן catch: המידע שאנו מעבירים דרך המכונות הווירטואליות הללו מגיע ישירות לחברות שמפעילות אותן. אנו נאלצים לסמוך עליהן עם המידע שלנו. כתוצאה, צומחות חברות אלו בשני העשורים האחרונים בקצב מהיר: הן משתמשות במידע שאנו מעבירים לרשותן כדי לספק למשתמשים שירותים מוצלחים יותר שימשכו אותם אליהן, וחיות על הרווחים המתקבלים מהתיווך בין סוחרים וצרכנים באמצעות התאמת פרסומות.

אנו חיים למעשה בעולם דיגיטלי המנוהל בידי החברות הגדולות: גוגל המהווה מונופול בשוק חיפושי הרשת, פייסבוק (על חברות-הבת שרכשה – אינטסגרם, ווטסאפ ואחרות) המהווה מונופול בשוק הגלישה ברשתות החברתיות, אמזון ועליבאבא. חברות אלו חולשות על נפח עצום של מידע, אך אינן מחויבות לאחריות ציבורית על פי חוק, אלא אחראיות כלפי בעלי המניות שלהן בלבד. ואף על פי כן, הן נהנות כיום מכוח – ומידע על המשתמשים / נתינים – שהיה שמור בעבר למדינות בלבד. אם זה מנחם, גם המדינות נהנות מבעלות על כל המידע הזה, שמועבר להן מחברות האינטרנט הפועלות בשטחה של המדינה.

וכך, האינטרנט אינו חופשי באמת. יש שיאמרו שהוא מעולם לא היה חופשי. מצב זה מוגדר על-ידי פרופ' אהוד שפירא, חוקר מדעי המחשב ממכון ויצמן, כ"פאודליזם דיגיטלי".

אילו היינו באים למובילים הראשונים של האינטרנט – אנשי החזון ושאר הרוח – ומציגים להם את המצב כיום, הם היו מזדעזעים עד עמקי נשמתם. כאשר כתב ג'ון פ. ברלו את "הצהרת העצמאות של מרחב הסייבר" והציג אותו בדאבוס ב-1996, הוא פתח אותו במילות החזון –

"ממשלות העולם התעשייתי, ענקיות תשושות של בשר ופלדה, אני בא ממרחב הסייבר, ביתה החדש של הנפש. בשם העתיד ולמענו, אני עותר בפניכן, ישויות העבר, לעזוב אותנו לנפשותינו. אינכן רצויות בקהלנו. אין לכן ריבונות על התאספויותינו."

ברור כיום שחזונו הנאיבי של ברלו מלפני 21 שנים טרם התממש. אותן "ענקיות תשושות של בשר ופלדה" אינן תשושות כלל. בדיוק להיפך – הן רק הולכות ומתחזקות.

אלא שבימים אלו אנו מתקדמים במהירות ליצירת "פרוטוקולי האלוהים" של סזבו: אלגוריתמים שיריצו המשתמשים עצמם וינתבו מחדש את האינטראקציות ביניהם באופן שקוף, בטוח ויעיל – אך מבלי לשרת את האינטרסים הסמויים של מדינות ותעשיות-ענק ומבלי להסגיר מידע לצדדים בלתי נראים בעסקה. "פרוטוקולי האלוהים" צפויים לשנות את הדרך שבה החברה האנושית מתנהלת – ויכולים לפגוע אנושות במדינות ובחברות הענק, או להגביר את כוחן עוד יותר. המהפכה הזאת החלה כבר לפני תשע שנים – עם מתכנת אלמוני הנודע בכינוי סטושי נקמוטו.

הביטקוין כפורץ הדרך

ד"ר גדי אלכסנדרוביץ', מרצה בפקולטה למדעי המחשב בטכניון, הוא בעל הבלוג המתמטי המומלץ "לא מדויק". בשנת 2011 הוא ניסה לגייס תרומות מקוראי הבלוג כדי לתמוך באירוח האתר. אחד הקוראים הציע לו תרומה יוצאת דופן: חמישה מטבעות ביטקוין. באותו הזמן היו מטבעות אלו שווים רק 36 דולרים, אך מאז הכפיל הביטקוין את ערכו כמה וכמה (וכמה) פעמים, ובתחילת 2018 הגיע שווי כל מטבע לעשרים אלף דולרים בערך. עשו את החשבון בעצמכם, ותגלו שד"ר אלכסנדרוביץ' מסוגל כעת לתמוך באתר שפתח ל-500 השנים הקרובות, ועדיין יהיה לו די עודף להזמין את כל סגל הפקולטה לגלידה על חשבונו.

מדוע הרקיע ערך הביטקוין לשחקים? מה הופך את המטבע לבעל-ערך רב כל כך? ומה גרם למשקיעי ענק ומובילים טכנולוגיים כמארק אנדריסן להכריז כי

"זו פריצת הדרך הגדולה. זה הדבר שחיכינו לו. הוא [סטושי נקמוטו, ממציא הביטקוין] פתר את כל הבעיות. מי שלא יהיה, הוא צריך לקבל את פרס נובל – הוא גאון. זה הדבר! זוהי רשת האמון המבוזרת שהאינטרנט תמיד נזקקה לה…"[2]

ובכן, מיהו אותו סטושי נקמוטו ומהי הטכנולוגיה שהמציא?

סטושי נקמוטו הוא שם העט של מתכנת אלמוני – שזהותו אינה ידועה עד היום – שבשנת 2008 הזמין את המשתתפים בקבוצת דיון אינטרנטית לעיין במאמר שכתב על מערכת מסוג חדש: "מערכת כסף אלקטרוני חדשה… בלי צד שלישי הדורש אמון".

המתכנתים בקבוצה הבינו את משמעות המערכת של נקמוטו, שינסו מותניהם והחלו להקים אותה בכוחות עצמם. נקמוטו סייע להם בעצות ובהדרכה עד לקום המערכת ב-2009, אך שנה אחת לאחר מכן נעלם מזירת ההיסטוריה ועקבותיו אינן ידועות עד היום. נקמוטו נעלם, אך הביטקוין – שמה של אותה מערכת, ושמו של המטבע הנסחר בה – נמצא עמנו עד עצם היום הזה, וכאמור, המטבעות רק עולים בערכם משנה לשנה.

מערכת הביטקוין היא, למעשה, מימוש מבוזר של פרוטוקול אלוהים. היא מאפשרת לאנשים לסחור במטבע דיגיטלי ולהעבירו מארנק דיגיטלי אחד למשנהו. עד להופעת הביטקוין, למטבעות דיגיטליים הייתה נקודת תורפה גדולה: בעולם הדיגיטלי, אין דבר קל מלהעתיק ולשכפל קוד. והרי מטבעות דיגיטליים אינם אלא פיסות קוד – ולפיכך, כל אדם שרצה עוד כמה מטבעות שכאלו, היה יכול פשוט לעשות קופי-פייסט למטבע היחיד שברשותו, וליהנות מעושר בלתי-מוגבל.

חברות אחדות ניסו להתמודד עם אתגר זה באמצעות יצירת מערכות ריכוזיות, שהיו תחת שליטת חברות גדולות והיו נתונות לפיקוח ממשלתי. מערכות אלו הכילו את כל המידע על המטבעות הדיגיטליים, והיו בודקות כל הוראה להעברת תשלום ומוודאות שלא נעשה שימוש כפול באותו המטבע. אלא שבנקים וממשלות היססו מלבטוח בחברות פרטיות או בממשלות אחרות, והבינו שפריצה מוצלחת אחת הייתה מספיקה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לכל המטבעות הדיגיטליים שבאחריותה של אותה מערכת.

לא כך הביטקוין.

נקמוטו תיכנן את המערכת החדשה כך שלא תחייב את המשתמשים לתת אמון בצד שלישי כלשהו. הבסיס למערכת הביטקוין היא טכניקה בשם בלוקצ'יין – שרשרת בלוקים המכילה את כל המידע על כל הטרנסאקציות במערכת מהרגע הראשון להקמתה. כל המשתתפים שותפים באחסון שרשרת הבלוקים, ומריצים אלגוריתמים שנועדו לעבור על הבלוקים ולהשוות בין המידע הקיים אצל כל משתמש, במטרה לזהות אי-סדירויות וניסיונות לרמאות. אם קיימות אי-סדירויות שכאלו, מתייחסים האלגוריתמים למידע הקיים אצל רוב המשתמשים כבעל הסיכוי הגדול ביותר להיות נכון, ומתקנים את אי-הסדירויות בהתאם.

משמעות המנגנון הזה היא שלא ניתן לרמות את מערכת הביטקוין מבלי לפרוץ ראשית לחלק גדול – יותר מחמישים אחוזים – מהמחשבים המריצים את מערכת הביטקוין. פרוטוקול האלוהים מוודא שזה המצב, וכדי שאנשים ימשיכו להריץ אותו, הוא מתגמל את המשתתפים – המכונים "כורים" (miners) – במטבעות ביטקוין חדשים המונפקים עבורם כפרס על ההשתתפות. פרוטוקול האלוהים מדרבן, בעצם, את המשתמשים להמשיך להריץ אותו, וכך אמינות המערכת נשמרת.

נחזור לשאלה המקורית: מדוע גדל ערכו של הביטקוין כל כך מאז פריצתו לתודעת הציבור? התשובה כפולה. מצד אחד, הביטקוין שימש להעברת כספים מתחת לאפן של הממשלות, וככזה היה חשוב במיוחד עבור הפשע המאורגן. אך התשובה המורכבת יותר היא שלראשונה בהיסטוריה האנושית נוצר מטבע שאפשר לסמוך עליו ללא תלות בגורם ריכוזי אחד. הביטקוין אינו נמצא תחת שליטת ממשלה או חברה כלשהי. אין מדינה שיכולה להדפיס עוד מיליוני מטבעות ביטקוין חדשים בשל גחמות וחמדנות קצרות-רואי. מערכת הביטקוין מבוססת על פרוטוקול שקוף ופשוט שדרכי פעולתו ברורות לכל, וכל עוד אנשים סבורים שיש למטבע הביטקוין ערך, הם ימשיכו לכרות אותו – ובכך יאששו את ערכו ואת בטיחותו. זוהי לולאה שמנציחה את עצמה, ומשמעותה שהביטקוין עשוי להיות המטבע היציב ביותר בעולם בטווח הארוך.

אבל הוא רחוק מלהיות מושלם.

מערכת הביטקוין היא רק ההדגמה הראשונית – אב-טיפוס גס – ליכולותיה של מערכת המבוססת על טכנולוגיות בלוקצ'יין. וכמו כל אב-טיפוס, הוא דורש שיפורים ושיפוצים רבים לפני שיוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלו. אבל הפוטנציאל הוא זה שחשוב: היכולת ליצור "מכונת אלוהים" שתפקח ותעשה סדר ביחסים בין בני-אדם, מבלי שתהיה מאחוריה מדינה, חברה תעשייתית או אפילו מריץ בודד.

ורבים, כבר היום, מבינים את הפוטנציאל של הטכנולוגיה לשנות את העולם.

 

אתראום והמחשב העולמי

עוד מנעוריו נודע ויטליק בוטרין כילד פלא. הוריו, שהיגרו מרוסיה לקנדה, שמו לב כי הוא נמשך למתמטיקה, תכנות וכלכלה ומסוגל לבצע חישובים מתמטיים מורכבים במהירות הבזק, מבלי להעלותם על הנייר. הם העבירו אותו לכיתת מחוננים בבית ספר פרטי, וההשקעה הניבה פירות במהירות: בוטרין הצעיר פרח ושיגשג, ובשנת 2011 – כשהוא בן 17 בלבד – נחשף לראשונה לביטקוין ונדבק בחיידק. הוא פתח את מגזין הביטקוין (Bitcoin Magazine) והיה הכותב המוביל בו. ואז, בגיל 19, הוא יצא למסע של שישה חודשים מסביב לעולם. לא כדי להעפיל על הרים או לרכוב על אלפקות דווקא, אלא כדי לפגוש מפתחים ומתכנתים בתחום הביטקוין ולשתף אותם בחזונו לעתיד מבוזר יותר. בסוף המסע חזר בוטרין לטורונטו, ושם כתב את המסמך המכונן של רשת בלוקצ'יין חדשה, ששמה אתראום[3].

את אתראום מגדיר בוטרין כך: "הרעיון הוא שקיים מחשב קסום בענן… וכל אחד יכול להריץ עליו תוכנות והתוכנות האלו יכולות לדבר זו עם זו". ולא זו בלבד, אלא שהתוכנות שעל גבי רשת האתראום יפעלו "בדיוק כפי שתוכנתו, ומבלי סיכוי לרמאות, צנזורה, או הפרעה של צד שלישי" (כפי שמופיע באתר הרשמי של אתראום).

אפשר להרים גבה לנוכח המושגים המיסטיים בתחום – ממכונות אלוהים למחשבים קסומים בענן – אך הרעיון שמאחורי אתראום מקביל לרעיון שבבסיס הביטקוין: בעלי מחשבים בכל העולם מריצים את התוכנה של אתראום לכריית מטבעות וירטואליים (אתר – Ether), ובכך תורמים ממשאבי החישוב שלהם להפעלת תוכנות בענן.

רעיון המחשב העולמי זוכה להתלהבות עולמית. פרופ' רועי פרידמן מהפקולטה למדעי המחשב בטכניון, מסביר כי מדובר במכונת מצבים משוכפלת ומבוזרת

"…שמאפשרת לכתוב חוזים חכמים בקלות. החוזים האלו מגדירים איך כסף וירטואלי עובר בין חשבונות שונים. אפשר להגדיר תוכניות חיסכון, הגרלות – כשהרבה אנשים מעבירים לחוזה החכם כסף ואז יש חלוקה מחדש, עם עמלה למי שכתב את החוזה החכם – ועוד. ואם חוזה חכם כזה מורץ על התשתית של אתראום, הוא עוקף את כל המערכת הבנקאית".

אפילו אם חוזים חכמים מסוג זה נשארים רק בתחום הפיננסים, הם יכולים להוביל לשינוי דרמטי בכלכלה העולמית באמצעות ייתור חלק גדול מהמטלות שנמצאות כיום בשליטת בנקים, ממשלות וחברות ביטוח. אבל אין שום סיבה שהשינוי ייוותר במסגרות אלו. חוזים חכמים מתקדמים יכולים לבצע עוד שפע עצום של פעולות שעד עתה היינו זקוקים לחברות או לממשלות לביצועיהן.

"ישנם תחומים נוספים שניתן לבזר: דת, חברה, פוליטיקה, משפט", אומר פרופ' אלי בן ששון מהפקולטה למדעי המחשב בטכניון. "מה עוד יכול להיות מוחלף על ידי פרוטוקולים מבוזרים? ביטקוין, או סטושי נקמוטו, הוציא את הג'יני מהבקבוק, אך טרם ראינו את סופו של התהליך. וכשם שבמאות ה-17 וה-18 ישבו אנשים חכמים וליבנו את עקרונות הדמוקרטיה, הפרדת הרשויות הראויה וחלוקת הכוח הנכונה לחברה האנושית, כך גם כעת נצטרך לבחון את היישום של עקרונות החברה הצודקת והחופשית על גבי פלטפורמות מבוזרות דוגמת ביטקוין ואתריום. האנושות רק מתחילה להתמודד עם שאלות אלו, וברור שאנו רק בראשית התהליך".

ההתלהבות של בן ששון ופרידמן מדבקת ומשותפת לכל החוקרים והמפתחים בתחום. בן ששון אינו מגזים כשהוא חושב על יישומי בלוקצ'יין שיחליפו את המשפט, למשל: חברת CrowdJury מנסה לעשות בדיוק זאת, באמצעות העברת כל תהליכי יישוב הסכסוכים לרשת הבלוקצ'יין ומתן היכולת לאנשים מן השורה להיות מושבעים ב"משפטים" בינלאומיים. כמו באתונה העתיקה, השופטים אמורים להגיע מהקהל הרחב, להיחשף למידע אנונימי שיעזור להם להגיע להחלטה, ולקבל תגמול על השתתפותם. מערכת משפט זו אמורה להיות יעילה לצורך יישוב סכסוכים מסוימים בין שני צדדים, מאחר שהיא אינה מחייבת הסתמכות על מערכות המשפט המסורבלות, הגמלוניות והאיטיות של המדינות הטריטוריאליות.

ומה לגבי ביזור הדת? גם זה מתחיל עם יוזמות כמו "מדינת הענן היהודית" (גילוי נאות: הכותב הוא אחד מיוזמי הרעיון, כפי שמתואר בספרו האחרון "השולטים בעתיד") שאמורה להסדיר את מערכות היחסים בין יהודים מסביב לעולם. או ג'יזס-קוין (Jesus Coin) שיצאו עם הסלוגן "הגיע הזמן לבזר את ישו", והסבירו כי "במשך זמן רב מדי, כנסיות תאבות-בצע ניסו לקבל בעלות בלעדית על ישו ו'למכור' אותו. הגיע הזמן שמישהו ייקח בחזרה את ישו עבור כולנו, וג'יזס-קוין הוא הדרך שלנו להחזיר את ישו להמונים… הגיע הזמן להפסיק לממן את המעטים החיים בארמונות יוקרה".

הרעיון עשוי להישמע מצחיק במחשבה ראשונה, והוא אכן החל כבדיחה – שהפכה להיות רצינית במהירות וגייסה בתוך זמן קצר יותר מ-50,000 דולר. אבל כנסיות הרי מתפקדות ככל בית עסק, ומוכרות שירותים תמורת כסף – תוך שהן לוקחות לעצמן עמלה על הדרך. מדוע, באמת, לא להחליף את הכנסיות באלגוריתמים מבוזרים שיתאמו מפגשים בין כמרים ובין אנשים הצמאים להתוודות – ויסדירו במהירות ובקלות את התשלום לאותם כמרים?

אפילו מדינות מתחילות לחשוב ברצינות על השימוש בטכנולוגיות בלוקצ'יין. ממשלת סין כבר הודיעה כי היא מתכננת להסתמך על טכנולוגיית הבלוקצ'יין כדי לגבות מסים באופן אוטומטי – למעשה, באמצעות חוזים חכמים שיעברו על הכנסותיו של כל אדם כפי שהן נרשמות ברשת הבלוקצ'יין, ויעבירו באופן אוטומטי את המס לממשלה.

אבל רגע, משהו לא מסתדר כאן. איך יכולה סין – מדינה טוטליטרית במובהק – להסתמך על פרוטוקול כמו הבלוקצ'יין, המתבסס על השתתפות המונים מכל רחבי העולם, ועל שקיפות מלאה של המידע? הרי מדינות טוטליטריות ידועות היטב בשחיתות הפושה בהן ובשימוש לרעה שהן עושות בכספי האזרחים כנגד האזרחים עצמם ולטובת השלטון. הדבר האחרון שמדינות כמו סין רוצות הוא שקיפות.

התשובה מגיעה מכך שסין מתכננת להשתמש ברשת בלוקצ'יין מסוג שונה מזה שעליו מבוססים הביטקוין ואתראום.

גוונים של בלוקצ'יין

הסיבה לבלבול היא שקיימים שני סוגי-על של מערכות בלוקצ'יין: מורשה, ולא מורשה.

"הסוג שמרבית המטבעות הווירטואליים משתמשים בו נקרא "לא מורשה" (permissionless) – ובו יכול כל אדם עם כוח מחשוב להצטרף ולתרום למערכת שמריצה את הבלוקצ'יין", מסביר פרופ' פרידמן. "כתוצאה, נוצר חוסר תלות בגורם מרכזי: לא צריך לבטוח באף אחד, ואף ארגון או מדינה אינם יכולים לצנזר את אותו בלוקצ'יין או לכפות עליו דרישות, כי האנשים שמריצים אותו נמצאים בהרבה מקומות שונים בעולם. יש הרבה אנשים שחושבים שזה דבר רצוי מבחינות אידיאולוגיות – אבל כמובן הממשלות פחות שמחות".

זהו, אם כן, סוג הבלוקצ'יין שעמו נמנים הביטקוין והאתראום. אלא שמודל זה סובל מבעיה אחת גדולה: כל מי שתורם מכוח המחשוב שלו לאבטחת המידע הקיים ברשת הבלוקצ'יין הלא-מורשית, מקבל גם גישה לסקור את המידע עצמו. אחרי הכל, מערכת הביטקוין מתבססת על כך שהכל ידוע: כל טרנסאקציה רשומה ולא תימחק לעולם. כל חוקר ממשלתי יכול להצטרף בנקל לרשת הביטקוין ולגלות כמה כסף הועבר מארנק ביטקוין אחד למשנהו ובאילו תאריכים. הוא אמנם אינו יכול לדעת לאיזה אדם בעולם הפיזי שייך אותו ארנק וירטואלי, אך מרגע שנחשפת זהותו של אדם אחד בעל קשרים ענפים ברשת הביטקוין – למשל, סוחר סמים – השלטון אמור להיות מסוגל לפענח בקלות יחסית גם את זהותם של בעלי ארנקי ביטקוין רבים המקושרים אליו. ובהתאם, גם האזרחים יכולים לדעת כיצד משתמש השלטון בכסף שברשותו, באמצעות התחקות אחר הארנקים הדיגיטליים של משרדי הממשלה השונים.

במודל השני – המורשה – מנסה כיום בעיקר התעשייה הפיננסית לעשות שימוש. במערכות המורשות מופעלים "פרוטוקולי האלוהים" על-ידי מחשבים ייעודיים של החברות עצמן, כך שנוצרת רשת משותפת למספר מוסדות פיננסיים, שכל אחד מהם תורם מספר שרתים לטובתה. מכיוון שרשת כזו מבזרת את החישובים ושמירת הנתונים על פני כמה מוסדות פיננסיים, אף חברה אינה חייבת לסמוך על רעותה, וגם אם אחת מהחברות נפרצת – הרשת כולה שורדת. מערכת בלוקצ'יין מורשית שכזו תאפשר לבנקים במדינות שונות להעביר כספים ביניהם בקלות וביעילות, מבלי להסתמך על חברות מתווכות יקרות ומסורבלות כ-Swift.

אילו ממשלת סין הייתה בוחרת לעבור לשימוש בבלוקצ'יין לגביית מסים בימים אלו ממש, קרוב לוודאי שהיא הייתה משתמשת בנגזרת של מערכת בלוקצ'יין מורשית, שבה רק מחשבי השלטון יורשו לבצע את החישובים הנדרשים לשימור המערכת הכוללת. בדרך זו היא אמנם הייתה מונעת את שיתוף המידע עם האזרחים, אך מערכת כזו אינה זוכה ביתרון של ממש על פני מסדי נתונים פנימיים רגילים של חברות וממשלות.

אבל אל תדאגו: ממשלת סין חושבת קדימה, וכשתבחר להטמיע את הבלוקצ'יין, קרוב לוודאי שהיא תשתמש כבר בגרסה אחרת וחדישה יותר משלו – כזו שהבסיס לה מפותח בימים אלו ממש בטכניון.

הבלוקצ'יין העיוור לעצמו

מאז תקופת הפוסט-דוקטורט שלו עוסק פרופ' בן ששון בפיתוח ויישום של תחום המכונה "הוכחות הניתנות לבדיקה הסתברותית" (Probabilistically Checkable Proofs). תחום זה עשוי לשמש כבסיס לרשת בלוקצ'יין מסוג חדש – כזו שתאפשר לכולם לתרום לה מצד אחד, אך מבלי החוסר המוחלט באנונימיות הקיים בביטקוין.

"זה נשמע קסם, אבל אפשר להגדיר פורמט לכתיבת הוכחות, שאת נכונותן ניתן לוודא ביעילות רבה ביותר ובהסתברות נמוכה לשגיאה", מסביר בן ששון. "מוודא ההוכחה קורא מספר קטן של תווים בהוכחה כדי להבין אם היא נכונה או לא – גם אם אורך ההוכחה עצמה הוא אלפי עמודים. בשמונה השנים האחרונות אני פועל ליישום בפועל של הוכחות כאלו, והסתבר לי שהן יכולות להיות מאוד שימושיות וחשובות דווקא בבלוקצ'יין".

ממשפט קצר זה אנו יכולים ללמוד על אודות עתיד הבלוקצ'יין: רשת מבוזרת שרבים תורמים לכוח המחשוב הנחוץ להפעלתה ולאבטחתה, אך איש אינו שולט בה – ואיש אינו יכול ללמוד מה המידע העובר דרכה ובכך לזכות בכוח על האחרים. ברשת שכזו שמור הכוח רק בידי גורם אחד: האלגוריתם עצמו, פרוטוקול האלוהים, שהאזרחים יכולים לבחור האם להריצו או לא. אם יריצו אותו, הרי שבכך יספקו לאלגוריתם את כוח המחשוב הנחוץ לו לביצוע פעולתו. ואם לא – לא.

אבל האם תהיה לאזרחי סין הבחירה החופשית להריץ את אלגוריתם הממשל, או להימנע מכך? ספק רב. וכך עשויה ממשלת סין להשתמש בגרסה עתידית וייעודית של הבלוקצ'יין כדי לאכוף על האזרחים ממשל דיגיטלי שאינו שקוף, ואינו פועל בהכרח לטובתם – אך כזה שאינם יכולים להימנע ממנו או לחתור כנגדו. בכל עת שיפעילו את מחשביהם, הם יתרמו מכוח המחשוב שלהם לבלוקצ'יין השלטוני.

אלו מחשבות עגומות על עתיד העולם, ובן ששון מבין את משמעותן.

"אני קצת חושש מכך", הוא מודה. "ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של תיאוריות יפות אשר יישומן בחברה האנושית גרם להרבה סבל. סוציאליזם, למשל, גם הוביל לדיקטטורות אכזריות ברוסיה הסטליניסטית ובקמבודיה; לאומיות גם הובילה לפאשיזם ונאציזם. כלומר, לבני אדם יש יכולת לקחת רעיונות נאצלים ולעשות בהם גם שימוש נוראי. אין לשלול על הסף שתהליכים כאלו יקרו גם ביחס לטכנולוגיות ביזור מבוססות בלוקצ’יין. תהיה זו תמימות להאמין שרק טוב יכול לצאת מזה, בלא כל סיכונים".

מחשבות עגומות, כבר אמרנו, אך יש עדיין סיבה לאופטימיות. רשתות בלוקצ'יין ממשלתיות מהסוג שתיארנו עכשיו יהיו קיימות בהכרח רק במדינות טוטליטריות, ואולי יהיו מנותקות מרשת הבלוקצ'יין הגדולה יותר: זו הנהנית מכוח המחשוב של כל יתר אזרחי העולם. נכון, גם ברשת הבלוקצ'יין העולמית תהיה אנונימיות, אך היא לא תאפשר לגורם אחד לזכות בכוח – בדיוק להפך! דווקא בשל אותה אנונימיות, לא ניתן יהיה לזהות את האזרחים המפעילים את רשת הבלוקצ'יין או לכפות עליהם הרצת תוכנות-ענן וחוזים חכמים שאינם מסכימים עמם.

כיצד יכולים להיראות החיים בעתיד שכזה? אנו יכולים רק לדמיין, אך יש כבר אנשי חזון המנסים להפליג במחשבותיהם לשם, והעתיד שהם מציירים לנו שונה מכל דבר שחלמנו עליו לפני עשור בלבד.

הם חולמים על ציים של רכבים אוטונומיים המסתובבים בעיר יומם וליל, ואינם בבעלותה של אף חברה תעשייתית או אפילו של הממשלה – אלא בבעלות תושבי העיר שהתאגדו ביחד דרך חוזה חכם כדי לרכוש את הרכבים האוטונומיים, והסכימו על חוזים חכמים נוספים לתחזוקתם.

הם חולמים על מדינות שלמות המאמצות מודלים של דמוקרטיה ישירה, ומפעילות חוזים חכמים לניהול הדיונים בין האזרחים, לאיסוף דעות ולהצבעות המובילות להכרעה הסופית.

הם חולמים על אנשים החולקים פילוסופיית חיים מסוימת – אתאיזם, יהדות, ליברטריאניות או כל אידיאולוגיה גדולה אחרת – וחותמים על אוסף גדול של חוזים חכמים שמסדיר את יחסי הכוחות בין כל המשתתפים. כל אותם אנשים יכולים לחתום על חוזה חכם ביטוחי, על חוזה חכם השומר בענן מסמכים חשובים כתעודות לידה ונישואין, על חוזה חכם המפנה את אנשי הקבוצה ליישוב סכסוכים על-ידי עמיתיהם, ועוד ועוד. כל קהילה כזו תוכל ליצור ארגון מבוזר אוטונומי וחוצה-גבולות, שיספק לחבריו שירותים שרק מדינות טריטוריאליות היו יכולות לספק בעבר. אין לנו שם טוב לסוג כזה של ארגונים, מאחר שמעולם לא התקיימו. אולי אפשר לקרוא להם מדינות ענן. כך או כך, ארגונים כאלה כבר מתחילים להיות מוקמים בהווה.

אלו רק חלק מהחלומות שפותחת טכנולוגיית הבלוקצ'יין עבור האנושות. לאן היא תיקח אותנו בסופו של דבר? את זאת איננו יכולים לדעת עדיין. כפי שלא ניתן היה לחזות את מלוא השימוש באינטרנט בשנותיה הראשונות, כך איננו יכולים לפענח מה יהיה השימוש בטכנולוגיות שמעולם לא היו ברשותנו, ושמקנות לבני-האדם את היכולת לעבוד, לתקשר ולשתף פעולה בדרכים שמעולם לא היו קיימות בהיסטוריה האנושית.

"יכול להיות שבעוד חמישים שנה אנשים יסתכלו לאחור ויגידו, "איך הם לא ראו את הסכנות הנוראיות?" מודה בן ששון, "אבל כרגע אני עדיין חושב שהתועלת עולה על הסיכון".


אתם מוזמנים לקרוא עוד על עתיד הבלוקצ'יין, והשינויים שהוא עשוי להביא לעולם, בספרי "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

[1] http://nakamotoinstitute.org/the-god-protocols/

[2] https://www.washingtonpost.com/news/the-switch/wp/2014/05/21/marc-andreessen-in-20-years-well-talk-about-bitcoin-like-we-talk-about-the-internet-today/?utm_term=.1d582e00c206

[3] http://www.canadianbusiness.com/innovation/change-agent/vitalik-buterin-ethereum/