עתיד המשפט הווירטואלי – ובכלל

עתיד המשפט הווירטואלי – ובכלל

השבוע התחולל אירוע היסטורי, כאשר בית משפט מחוזי בטקסס ערך את המשפט הווירטואלי הראשון בארצות הברית דרך זום, עם שופטת, עורכי דין, נאשם ומושבעים. התוצאה הבלתי-נמנעת הייתה שחלק מהמושבעים נתקלו בבעיות טכניות. אלו היו יחסית קלות לתיקון – פה ושם נדלק למושבעים כפתור ההשתקה, או שהם היו צריכים סיוע בכוונון המסך ומצלמת הרשת. הקושי הגדול ביותר אירע כשחלקם התנתקו מהשיחה, אבל אפילו זה לא עצר את הדיונים לאורך זמן, והמשפט הושלם בהצלחה.

ועכשיו מתחילים כולם לשאול מה המשמעות של הניסוי הזה, והאם אפשר להרחיב אותו. ולא פחות חשוב – מנסים להבין מהם הכשלים מהם צריכים להיזהר. אחד מהחששות, למשל, הוא שנאשמים יכולים לסדר את הרקע שלהם כדי להיראות אמינים יותר – למשל, באמצעות מיקום מצלמת הרשת במשרד הביתי, במקום בדירה הקטנה והמבולגנת שלהם.

מדובר בחשש רציני בהחלט, אבל אני רוצה לטעון ברשומה זו שהתועלות שיופקו מקיום משפטים באופן וירטואלי יכולות להיות גדולות בהרבה מהחסרונות הפוטנציאליים – אבל רק אם נהיה מוכנים לאמץ את הטכנולוגיה באופן מלא כדי ליהנות מכל היתרונות שהיא מביאה לנו.

הנה כמה אפשרויות שכאלו, שיכולות לשקף את עתיד המשפט בעוד כמה שנים.

נוחיות ושכרה בצדה

אחד היתרונות הגדולים ביותר שיכולים להיות למשפט וירטואלי הוא הנוחיות שבו. המושבעים והשופטים אינם חייבים לכתת רגליהם לבית המשפט, לסבול מהאוכל הגרוע שבקפיטריה, או לבלות את זמנם באולם מחניק עם אקוסטיקה גרועה ועורכי-דין מיוזעים ששכחו לשים דיאודורנט. במקום זאת, הם יכולים לקבל החלטות מנוחיות בתיהם הפרטיים.

אל תטעו: אני לא מעמיד את ההרגשה הטובה של השופטים בראש מעייניי. הצדק הוא זה שמטריד אותי, ואנו יודעים כבר מזה שנים רבות שתהליך קבלת ההחלטות של שופטים (וכנראה גם של מושבעים) מושפע באופן משמעותי מגורמים שאינם קשורים ישירות למשפט עצמו.

במחקר מישראל שפורסם ב- 2011, למשל, הראו החוקרים (שי דנציגר, יונתן לבב וליאורה אבנים-פזו) שמצבם הפיזיולוגי של השופטים משפיע על קבלת ההחלטות שלהם. שופטים שהיו צריכים לקבל החלטה משפטית מוקדם יותר ביום, נטו להיות סלחנים יותר. שופטים שהיו צריכים לקבל החלטה לפני השעה בה היו אמורים לצאת לארוחת צהריים, לעומת זאת, נטו לקבל החלטות שהחמירו יותר עם האנשים שעמדו מולם[1].

אי אפשר לדעת באיזה מאותם מצבים פיזיולוגיים קיבלו השופטים החלטות מוצלחות יותר – כשהיו שבעים או רעבים. אבל לכל הפחות אנו יכולים לדרוש שבשם הצדק, נקפיד על כך שהשופטים והמושבעים יגיעו לכל משפט באותה רמה של שובע (או רעב), ושכולם ייהנו מהתנאים הנוחים ביותר שאפשר לספק להם.

ומהו המקום הטוב ביותר לספק את התנאים הנוחים הללו, אם לא הבית?

כמובן, לא כולם יכולים לעבוד מהבית בנוחיות. ילדים, בני-זוג ובנות-זוג, ואפילו חיות מחמד קולניות במיוחד יכולים כולם לפגוע ביכולת ובצורך להתרכז במשפט הווירטואלי. אבל לבעיות אלו יכול להיות פתרון פשוט, מכיוון שלאנשים שלא יוכלו להתרכז מהבית, תהיה האפשרות עדיין להגיע באופן פיזי לבית המשפט, או לאולפן לתקשורת-מרחוק שתספק הממשלה.

תלונה אחרת שמועלית לגבי האפשרות לשפוט או לתפקד כמושבעים מהבית היא שקל לאבד ריכוז במצבים אלו, במיוחד כשאיש אינו צופה בך בזמן שאתה לוחץ אלט-טאב ומדלג לחלונית אחרת כדי לקרוא דו"ח, מעלעל בעיתון או משחק באייפד בזמן בו אתה אמור להיות קשוב למהלך המשפט.

אלא שדווקא במשפט וירטואלי קל להתמודד עם בעיות אלו – ובלבד שנערכים אליו בהתאם.

השופטים המפוקחים

השנה התפרסם בגלובס אירוע לא-נעים עבור הפרקליטות בישראל. נאשם א' התייצב בשוגג בבית המשפט, בדיון שהיה אמור לעסוק בתיקו של נאשם ב'. אף אחד מהצדדים – לא הנאשמים ולא השופט – הבחין בטעות. וכך קרה שנאשם א' הודה באשמה – ובהתאם לכך, נחרץ דינו של נאשם ב' מבלי שזה ידע אפילו על המחדל[2]. התקלה התגלתה רק כאשר נאשם ב' ביקש לקבוע דיון בעניינו, וגילה לתדהמתו שכבר הורשע.

למקרה שאתם תוהים, אף אחד לא קיבל אחריות על המקרה. השופט לא היה אשם, נציגי התביעה לא היו אשמים, ובא שלום על ישראל. אבל כולם מצטערים שזה קרה. וכפי שכתב נציב תלונות הציבור על שופטים על המקרה, זו לא הייתה אשמת השופט, אבל – "יש להצר על השגגה שנפלה."

באמת, יש להצר.

ובכל זאת, קשה שלא להרגיש שאולי בכל זאת היה מקום מצד השופט – כמו גם שאר הישויות המעורבות במשפט – לקחת אחריות על כך שנגזר דינו של אדם שלא בפניו ועל פשע שלא ביצע (כלומר, על הפשע בו הודה נאשם א'). אולי, אם השופט היה מקדיש את מלוא תשומת הלב הראויה לאותו נאשם, הרי שהוא היה מבין תוך דקות ספורות שמדובר באדם אחר מזה שאמור לעמוד למשפט. כך או כך, אפשר להסכים על דבר אחד: מקרים של פיזור נפש, ואפילו התעלמות מובהקת מחובת השופט להתרכז בדיונים, יכולים להתרחש בקלות. אני לא מתייחס אפילו למקרי קיצון – כמו זה של השופט שנתפס משחק סוליטייר בנורווגיה בזמן שהיה אמור להאזין לעדות מומחה על רצח המונים[3]. או למקרה של השופט מאוקלהומה שהחליט בזמן המשפט לחבר משאבה לאיבריו האינטימיים מתחת לגלימות[4]. כן, אני רציני[5]. זה באמת קרה.

ברור שרוב השופטים אינם מועלים בתפקידיהם באותה רמה של חומרה, אבל מי מאיתנו לא איבד תשומת לב לכמה שניות – או לדקות ארוכות – בזמן הרצאה ארוכה ומשעממת? ואובדן תשומת לב מסוג זה יכול לקרות בקלות רבה בהרבה כשאנו נמצאים מול המסך בביתנו הפרטי, ולא בתוך אולם בית-המשפט בו כולם מסתכלים עלינו.

ובכן, למה לא לשלב בין השניים?

לא קשה לדמיין תוכנות שיותקנו על מחשביהם הפרטיים של השופטים והמושבעים המרוחקים, ושינטרו אחר מצב העירנות שלהם. תוכנות כאלו יכולות לזהות באופן קרוב-לוודאי את האדם היושב מול המחשב, ולוודא שאכן מדובר בשופט או באחד מהמושבעים. הן יכולות לעקוב אחר תנועת האישונים והראש של אותו אדם, ולאתר סימנים לכך שתשומת לבו מופנית למקום אחר: לספר, לרשת החברתית, או להפעלת משאבה. אפשר להשיג את אותו אפקט באמצעים פחות מרשימים-טכנולוגית, פשוט באמצעות התקנת תכנת צילום על הסמארטפון של אותו אדם, ומיקומו מאחורי ומעל הכתף, כך שיצלם את מסך המחשב.

אם האמצעים האלו נשמעים לכם קיצוניים, אני רוצה להזכיר שהמשפט ההוגן הוא אחת המטלות המקודשות והחשובות ביותר שהמדינה מספקת לאזרחיה. דגש על הוגן. כן, אמצעים כאלו יפלשו לפרטיותם של השופטים והמושבעים ויחייבו אותם להתרכז באופן מלא במשפט. אבל בהתחשב בכך שאותם אנשים קובעים את דינם של רוצחים ואנסים, צדיקים וחפים-מפשע, בוודאי ראוי שנשתמש בכל כלי שבידינו כדי לוודא שהם יזכו למשפט צדק! למעשה, העובדה שאיננו משתמשים בכלים מסוג זה היום, אפילו בתיקים שנידונים בבית-משפט בעולם הפיזי, רק מעידה שעדיין לא התקדמנו מספיק לתוך העתיד כדי להיעזר בכלים שהמדע הציב לפתחינו.

ילדינו ונכדינו עוד יתבוננו בהשתאות על תחילת המאה ה- 21, כאשר כולנו העמדנו פנים שבני-אדם באמת יכולים להיות מרוכזים וקשובים לאורך כל הדיונים בבית המשפט, ולא הסכמנו להשתמש בטכנולוגיה כדי לאכוף את הדרישה הבסיסית הזו.

וזו אינה העמדת הפנים היחידה שאנו מוכנים לקבל על עצמנו במערכת המשפט המודרנית.

ממסכים למסיכות

אנו אוהבים להעמיד פנים שכולנו יצורים שקולים והגיוניים, במיוחד כשהדבר מגיע לקבלת החלטות בנושאים חשובים – כמו בבתי-המשפט. אלא שהמציאות חושפת תמונה שונה מאד. שופטים, עורכי דין ומושבעים מושפעים מהטיות בדומה לכל בני-האדם בכל מצב. עורכי דין שנדרשו לסקור מסמך משפטי, למשל, הגיעו למסקנה שלכותב יש פוטנציאל ומיומנויות אנליטיות מרשימות… אבל רק בתנאי שנודע להם לפני כן שהוא לבן. עורכי הדין שחשבו שכותב המסמך שחור (African-American), החליטו שמדובר בעורך-דין ממוצע לכל היותר, ושזקוק לעוד עבודה רבה[6].

ההטיות אינן נעלמות גם בבית-המשפט עצמו. בבתי-משפט בקונטיקט, שופטים נהגו לקבוע ערבויות שהיו גבוהות יותר ב- 25% עבור שחורים, בהשוואה לאנשים לבנים באותו המצב[7]. שופטים בארצות הברית הטילו עונשי מאסר ארוכים יותר ב- 12 אחוזים מאלו שקיבלו הנאשמים הלבנים במצבים דומים[8]. במחקר שנערך על 239 שופטים בארצות הברית מצאו החוקרים כי אלו קישרו – מבלי לשים לב לכך כלל – בין יהודים לבין תכונות אופי שליליות כ- "תאבת בצע" ו- "חוסר הגינות". אותם שופטים זיהו לבנים ונוצרים כבעלי תכונות אופי חיוביות יותר, כ- "כנות", "נתינה" ו- "אמינות". לא מפתיע לגלות שבהתאם לכך, נאשמים נוצריים זכו בעונשי מעצר קצרים יותר[9].

הטיות אינן מתמקדות רק בגזע ובצבע עור. אפילו יופי יכול להשפיע – ומחקרים הראו שנאשמים מושכים יותר זוכים ליחס מקל יותר מנאשמים… ובכן, מכוערים[10].

שיהיה ברור: אני לא מאשים את השופטים או המושבעים בהטיה חשיבתית מכוונת. למעשה, בדיוק ההפך: הטיות מחשבתיות סטריאוטיפיות – כאלו שגורמות לנו לגבש דעה על אחרים רק בשל השתייכותם לקבוצה מסוימת – מופיעות לעיתים קרובות בתת-מודע, מבלי שנשים אליהן לב. הן משפיעות על החלטותינו בדרכים חמקמקות ועדינות, והדרך היחידה עבורנו להבין זאת היא אם נבחן בקפדנות ובחריצות את תהליכי החשיבה שלנו בזמן אמת. רוב האנשים – אפילו שופטים – אינם עושים זאת. וגם אלו שעושים זאת, אינם מצליחים בכך תמיד. וכפי שהסביר המפכ"ל-לשעבר אלשיך –

"כאשר שוטר פוגש חשוד מהקהילה המעורבת בפשיעה, מטבע הדברים המוח שלו חושד בו יותר מבאחר."[11]

מה אפשר לעשות, אם כך, כדי להתגבר על ההטיות החשיבתיות הללו, ולספק משפט צדק לכל אדם? התשובה הברורה היא שאנו צריכים לכפות על הנאשמים להעיד מאחורי פרגוד, כדי למנוע מהשופטים ומהמושבעים להיחשף למראם החיצוני. אבל מה עם הקול שלהם? המבטא? אולי פשוט נספק שחקן עבור כל נאשם?

ברור שהפתרונות הללו אינם באים בחשבון במצב רגיל, בעיקר בשל העלות הגבוהה שלהם למשלם המיסים והעומס הגדול שהם יטילו על מערכת המשפט, שגם כך קורסת בימים כהרגלם תחת כובד משקלה. אבל בעולם הווירטואלי המצב שונה בזכות הפילטרים הדיגיטליים שניתן להפעיל בלחיצת כפתור.

אם גם אתם משתמשים בזום – ואם אתם חיים בעולם המערבי, אין באמת אפשרות אחרת – אולי התחלתם לשים לב לאחרונה לכך שאף אחד לא סובל מקמטים יותר על המסך שלכם. האמת היא שאנשים פשוט שמים איפור, אבל לא בעצמם אלא באמצעות אמן מוכשר בצורה לא-רגילה – בינה מלאכותית. היא מעלימה קמטים, מטשטשת זיפים שלא גולחו, מסדרת גבות, והטוב מכל: היא עושה כל זאת בעדינות כזו שלא הייתם יכולים לשים לב למעלליה אם לא הייתם חושדים בקיומה. במילים אחרות, היא אמנית האיפור המושלמת, ואינה עולה לאיש דבר.

השימוש בפילטרים שכאלו אינו מוגבל לזום בלבד. בלוגרי-וידאו רבים כיום משתמשים בפילטרים דיגיטליים כדי לשפר את הופעתם. השימוש בפילטרים הגיע לרמה כזו שלפני שנה התגלתה בלוגרית-וידאו סינית בערוותה, כאשר הפילטר שלה הפסיק לעבוד באמצע השידור החי. מסתבר שהבלוגרית לא הייתה אישה צעירה – כפי שגרמה למעריציה לחשוב – אלא אשה בגיל העמידה, עם קול צעיר במיוחד[12]. ואם כבר בקול עסקינן, קיימים גם פילטרים דיגיטליים המסוגלים לטשטש ולהסוות מבטאים, לשנות חיתוך דיבור, ואפילו לגרום לך להישמע כנשיא ארצות-הברית לשעבר, ברק אובמה.

כאשר המשפט מתקיים בעולם הפיזי, קשה לדמיין מצב בו נאשמים יוחלפו באוואטארים דיגיטליים. אנו כבולים יותר מדי למוסכמות הנהוגות בעולם הפיזי, ולפיהן אנו רוצים לראות במו עינינו את האנשים שאותם אנו שופטים. אבל אם וכאשר יעבור המשפט לעולם הווירטואלי, הרי שקיים סיכוי גדול יותר שמערכת משפט שתשאף לצדק באמת ובתמים, תאכוף שדרוג מן היסוד של הדרך בה הנאשמים מופיעים מול השופטים והמושבעים. אולי כל נאשם יידרש להשתמש בפילטר אחיד, שיסתיר את הרקע הנשקף מביתו. אולי הנאשמים ישתמשו באותו פילטר שישווה לכולם אותו גוון עור ואותו קול אחיד – אך מבלי שיטשטש ויעלים את הבעות פניהם ושפת גופם.

סיכום

אפשר להמשיך עוד הרבה עם הרעיונות לשיפור מערכת המשפט – בעולם הפיזי ובעולם הווירטואלי כאחד. בינות מלאכותיות יכולות לתמלל את המתרחש בזמן-אמת, ואפילו טוב יותר מקלדנים אנושיים, ואפילו להוסיף תיעוד וידאו שניתן לחזור לכל נקודה בו כדי לצפות שוב בהבעות הפנים המדויקות של הנאשמים, השופטים והמושבעים. אלגוריתמים יכולים לסייע למצוא נקודות בהן העדים אינם מסכימים זה עם זה או עם עצמם, ואפילו להתריע על הבעות פנים או דפוסי דיבור שמרמזים על אמירת שקר. וכמובן, במקרים פשוטים מסוימים יכולות אפילו בינות מלאכותיות לבצע מטלות שיפוט במהירות וביעילות.

אלא מה? כל הדברים האלו יכולים להתחולל גם בבית המשפט שבעולם הפיזי. אפשר למקם מצלמת רשת זולה על שולחן השופט בבית המשפט, למשל, שתנטר אחר פניו גם מבלי צורך במשפט וירטואלי. אפשר להתקין פילטרים דיגיטליים גם מבלי שהנאשם יצטרך להישאר בביתו במרחק מאות קילומטרים מכס הכבוד, אלא פשוט כשהוא נמצא באולם המשפט עצמו אבל מאחורי מחיצה, ורק פניו הווירטואליות משודרות על מסך. כל הדברים האלו אינם 'יכולים לקרות כבר מחר', כפי שאני אוהב לומר, אלא היו יכולים לקרות כבר אתמול.

כך שהשאלה האמיתית היא למה הם לא קרו עדיין.

התשובה היא שמערכות בחסות הממשלה – במיוחד כאלו שאינן נאלצות להתחרות עם אחרות – נוטות להתקדם מאד באיטיות. לכך יש להוסיף גם את החשש הגדול לפגיעה בצדק – ובאזרחים הנסמכים עליו – בשל אימוץ מנגנונים שטרם נבחנו או נוסו בעבר. אבל משבר הקורונה משנה את התמונה, ומכריח את המערכת לנסות טכנולוגיות וכלים חדשים. למעשה, מערכת המשפט נדרשת לערער את עצמה – מאורע נדיר ביותר.

אפשר לקוות שהערעור העצמי לא יעצור כאן. שמערכות המשפט בעולם ייראו שאפשר לעבור לעולם הדיגיטלי – וימשיכו להשתנות ולהתאים עצמן לתובנות המדעיות שיש לנו אודות משפט וצדק. אפשר לקוות.

ועד שזה יקרה, נצטרך לקוות שהמקרה של אותו שופט עם משאבה היה רק יוצא-דופן אחד.

 


 

 

[1] https://www.pnas.org/content/108/17/6889

[2] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001324806

[3] https://nypost.com/2012/06/04/judge-caught-playing-solitaire-in-norway-court-during-mass-killer-breiviks-trial/

[4] https://www.nydailynews.com/news/national/ex-judge-donald-thompson-busted-penis-pump-trials-pension-cut-article-1.968325

[5] https://www.imdb.com/title/tt3430420/

[6] https://nextions.com/wp-content/uploads/2017/05/written-in-black-and-white-yellow-paper-series.pdf

[7] https://ianayres.yale.edu/sites/default/files/files/A%20Market%20Test%20for%20Race%20Discrimination%20in%20Bail%20Setting.pdf

[8] https://www.jstor.org/stable/pdf/10.1086/320276.pdf

[9] http://www.floridalawreview.com/wp-content/uploads/Levinson_Bennett_Hioki.pdf

[10] https://sci-hub.se/https://www.sciencedirect.com/science/article/abs/pii/0092656680900173

[11] https://news.walla.co.il/item/2992861

[12] https://www.bbc.com/news/blogs-trending-49151042

הצדדים החיוביים של נגיף הקורונה

הצדדים החיוביים של נגיף הקורונה

כולם רוצים לשמוע על היום שאחרי הקורונה, ואנחנו נחשפים לסיפורי אימים נוראיים על כל הצרות שעומדות ליפול בחלקנו כבר בשנה הקרובה. אבל אף אחד לא מדבר גם על ההשלכות החיוביות שעשויות להתממש בזכות הנגיף הזה.

ברשומה האחרונה שלי כתבתי על עתיד העבודה בימים שלצד הנגיף (עד למציאת חיסון) וביום שאחרי מציאת החיסון לנגיף. הסברתי למה הנגיף עשוי להזניק קדימה את העבודה מהבית, ומהם היתרונות לבריאות, לסביבה ולמקומות העבודה עצמם של השינוי הזה. לא חלף שבוע, וכבר הודיעה חברת טוויטר שמעתה ועד עולם יכולים עובדיה – לפחות אלו שמסוגלים לעשות את העבודה מהבית – להימנע מלהגיע למשרדי החברה. כן, גם ביום שאחרי הקורונה[1].

כך שדברים טובים קורים בתחום העבודה. אבל איזה עוד הטבות עשוי הנגיף להביא ביחד איתו?

הכניסה לעידן הממשל הדיגיטלי

אף אחד עוד לא בטוח איך בדיוק הנגיף יתנהל בשנה הקרובה, אבל כבר עכשיו ברור שביום שלצד הקורונה, הכלכלה העולמית עומדת לספוג מכה קשה. מספר המובטלים בישראל הגיע בימי הקורונה למיליון – רבע מכל המשק. בארה"ב הוא צפוי להגיע לבין עשרים לשלושים אחוזים מכל כוח העבודה. אלו מספרים שאפילו בשפל הגדול לא ראינו בארצות הברית. כל אותם מובטלים מתחילים כבר בימים אלו לנהור ללשכות האבטלה ולביטוח הלאומי בישראל, בארצות הברית, באירופה ובכל העולם.

אלו מספרים שהמוסדות הממשלתיים האלו פשוט לא מסוגלים לעמוד בהם בהתנהלות הנוכחית. אנשים בגופים שמקבלים מימון ממשלתי להכשרת והשמת עובדים בארצות הברית מספרים לי שבימים בשגרה הם מטפלים ב- 500 אנשים בערך בשבוע, עם כל הניירת העצומה שזה דורש. ובחודש האחרון? הם קיבלו פניות מעשרות-אלפי דורשי עבודה. המכתבים והניירות מכסים להם את כל המשרד מבפנים, ואנשים עדיין מגיעים, מוצאים את המשרד סגור וזורקים את הניירת שלהם דרך החלון בתקווה שמישהו יעזור להם.

במצב כזה, לא תהיה ברירה לממשלות רבות אלא להתייעל ולעבור דיגיטיזציה, וזה יתחיל לקרות עוד ביום שלצד הקורונה. כלומר, עכשיו. אנחנו בישראל דווקא במצב טוב מהבחינה הזו, ואני לא מגזים כשאני אומר שמדינות אחרות שולחות נציגים ללמוד איך אנחנו מקיימים ומתחזקים ממשל דיגיטלי. אבל אפילו אנחנו יכולים וחייבים להשתפר. צפו לפריחה בתחום ה- GovTech – טכנולוגיות שמשמשות ליצירת ממשל דיגיטלי. ממשלות ידחפו קדימה בכל הכוח כדי לאמץ טכנולוגיות שמאפשרות חתימה דיגיטלית על מסמכים, הגשת תביעות בבית המשפט דרך הרשת, כסף דיגיטלי ועוד. ועל הדרך, הן גם יקדמו את אימוץ הרשתות האלחוטיות ויביאו לפריסה רחבה יותר של האינטרנט המהיר בכל עיר ובכל כפר.

עתיד הרפואה בראי הקורונה

אנחנו נמצאים בתקופה ייחודית בהיסטוריה האנושית. לראשונה אי-פעם מתאפשר ניטור ופיקוח אחר כל אדם, באופן אישי ואינטימי ביותר. דרך היסטוריית החיפושים שלך בגוגל אפשר לדעת האם אתה חולה בסרטן עוד לפני שאתה אפילו חושד בכך. פייסבוק מכירים אותך טוב יותר מחבריך הקרובים או מאשתך, ואני חושד שגם יותר טוב מכפי שאתה מכיר את עצמך. באמצעות מעקב אחר הסמארטפון שלך, הבגדים החכמים שלך וכל יתר הטכנולוגיות המקושרות בהן אנו משתמשים, הכוחות-מגבוה יכולים לדעת מה קורה עם כל אדם בכל רגע נתון – וגם מה הוא יעשה בשעות ובימים הקרובים.

ביום שלצד הקורונה, כולנו מנוטרים. זה כבר קורה עכשיו, ויש סיבה טובה שהציבור בעולם המערבי חרד כיום לפרטיותו יותר מאי-פעם. נגיף הקורונה מספק לממשלות אמתלה לנטר אחרינו, והופך את המעקב הזה למקובל מבחינה ציבורית. אנו מתחילים ללמוד לראשונה מה התועלת שאפשר להפיק ממערכות מקושרות שעוקבות אחרינו ומספקות לנו תובנות על עצמנו.

ביום שאחרי הקורונה, מערכות שכאלו יהיו עניין שבשגרה. כולנו נהיה מנוטרים כל הזמן, ונסכים מרצוננו למסור את המידע לספקי הבריאות שלנו כדי שיוכלו להעניק לנו ייעוץ ואפילו טיפולים בזמן אמת. אתם מתחילים להשתעל? הסמארטפון שלכם יקלוט את הקולות, ובמידה והשיעול ממשיך, יבקש מכם לקחת חמש דקות הפסקה כדי למדוד לעצמכם את הטמפרטורה, לרוץ במקום קצת ולהצמיד אותו לחזה כדי שיוכל להקשיב לנשימות שלכם, ואז הוא יספק לכם אוטומטית – או דרך רופא מקוון – מרשם לאנטיביוטיקה, שגם יגיע אליכם ישירות לפתח הבית. ואם תתנו לו רשות, הוא גם יודיע על כך לבוס שלכם, שייתן לכם שבוע חופשה בתשלום באופן אוטומטי כדי שלא תדביקו את כל המשרד.

וזוהי רק ההתחלה. במהלך העשור הקרוב, תוכלו לקבל הודעה מהסמארטפון, לפיה בשבועות האחרונים אתם מתאמצים ומתנשפים יותר כשאתם עולים במדרגות, למרות שלא אכלתם יותר מהרגיל או שסבלתם מהפרעות בשינה. הוא ממליץ לכם ללכת להיבדק אצל קרדיולוג כדי לוודא שהכל בסדר עם הלב שלכם – רק ליתר ביטחון. ועם ההתקנים החכמים והמתקדמים ביותר, תוכלו אפילו לשים את הסמארטפון על החזה כדי שהקרדיולוג יקבל הבנה ראשונית של פעילות הלב.

אנחנו יודעים היום שאלגוריתמים מתקדמים יכולים לזהות אנשים בסיכון גבוה להתקפי לב ימים שלמים לפני שהם מגיעים לבית-החולים. דמיינו מה אלגוריתמים כאלו יוכלו לעשות כשהם חמושים בכל המידע העצום שנאסף עלינו בכל יום, כל היום.

רפואה עתידית כזו לא חייבת לעזור רק למבוגרים. חשבו לרגע על ילדים שצריכים לעבור אבחון לאוטיזם או ל- ADHD. מדובר במסע חתחתים שיכול לקחת שנה שלמה עד שמתפנה תור למאבחן ועד שמקבלים את התוצאות. ובכל אותו הזמן, הילד נותר ללא טיפול ומבלי לקבל סיוע. האבחונים עצמם מושפעים ממצב הרוח של המאבחן ושל הילד באותו יום, ולפעמים הילד מתבקש לענות על שאלות שגורמות גם להורים להרים ידיים, כגון – "האם סבלת מהלוצינציות לאחרונה", או "האם אתה סובל מהתקפי זעם יותר מהרגיל". [לפי חוויות מארה"ב. אני לא יודע איך האבחונים נערכים בישראל]

ועכשיו דמיינו עתיד בו הילד רק צריך לשאת על עצמו סמארטפון או חיישן למשך שבוע. עם האלגוריתמים הנכונים שמקבלים מידע לאורך זמן מתנועות הידיים, הרגליים והראש של הילד ומדפוסי הדיבור שלו, ניתן יהיה בוודאי לאבחן אוטיזם ו- ADHD ברמות דיוק גבוהות יותר מאלו של כל מאבחן אנושי. נוכל גם לעקוב אחרי הילדים ולהבין איזה תרופות וטיפולים עוזרים להם יותר.

אלו רק כמה דוגמאות פשוטות לדרך בה הרפואה המתמשכת והאינטימית הזו, שתנבע מהאימוץ המוגבר של הטכנולוגיות בתקופה הקרובה, תציל בוודאות חיים אינספור ותשפר את איכות החיים של רבים. כל אלו יזכו לייעוץ ולטיפול רפואי ברמה גבוהה ובזמן-אמת. ואם זו תהיה אחת התוצאות של נגיף הקורונה – התברכנו.

תעשיית האירוח החדשה

אני בטוח שלא צריך להרחיב אודות הקטסטרופה המוחלטת שתעשיית האירוח – המלונאות והתיירות – חווה בחודשים האחרונים. מספר הנוסעים במטוסים ירד ב- 95 אחוזים, ותעשיית התעופה מצפה להפסדים של 314 מיליארד דולרים השנה בלבד[2].

המצב לא טוב בהרבה עבור המלונות. ההערכה היא שבערך מחצית מהמלונות בארצות הברית נסגרו – לזמן קצר או לתמיד – כתוצאה מהמגיפה. החצי שנותרו פתוחים מאוישים בצוות רפאים זעיר[3]. אין פלא שמחקר שיצא אוקספורד מצא ש- 44 אחוזים מהעובדים בתעשיית המלונאות עומדים לאבד את מקומות עבודתם[4]. כבר עכשיו שבעים אחוזים מעובדי המלונות הוצאו לחופשה ללא-תשלום, או פשוט פוטרו[5].

אלו יהיו חיינו לצד הקורונה. יש דיבורים על כך שנוסעים יצטרכו להגיע ארבע שעות לפני הטיסה, על מנת שיוכלו לעבור חיטוי ובדיקה רפואית, ולעלות למטוס בקבוצות של עשרה נוסעים בלבד בכל פעם. וכמובן, ביונייטד ובג'ט בלו כבר מחייבים את הנוסעים להשתמש במסיכות לאורך כל הטיסה.

ווין רזורטס (Wynn Resorts) כבר הוציאה דו"ח שלם כדי לתאר את הדרך בה תשדרג את מלונותיה: מצלמות תרמיות יותקנו בכל הכניסות כדי למדוד לאורחים את החום בכל פעם שיעברו בלובי, למשל. בחדר האוכל יוגשו כל המוצרים באריזות סגורות, והאורחים יתבקשו להשתמש במחטא ידיים ולחבוש מסיכה. השימוש במעליות יוגבל, והכפתורים יחוטאו מדי שעה. ואם תסרבו להישמע להנחיות הצוות, הרי שיש כבר הנחיות לחטא את האזיקים וחדרי המעצר לאחר כל שימוש[6].

לא בדיוק נשמעת כמו החופשה שתמיד חלמתם עליה, לא?

אבל יש מציל ומושיע, בזכות טכנולוגיה חדשה שעשויה לספק תחליף לתיירות: המציאות המדומה. בשנים האחרונות התחילו להופיע מכשירי מציאות מדומה ברמה גבוהה, ובמחיר שווה לכל נפש. המכשיר שזכה באימוץ הגדול ביותר ב- 2019 הוא האוקולוס קווסט, שנמכר ב- 400 דולרים בלבד, ופתאום כולם רוצים אותו. קיימים כיום 26 מיליון מכשירי מציאות מדומה בעולם, ואם הדרישה תגדל, הרי שנראה גם את מספר המכשירים גדל בהתאם (בעיכוב מסוים, מכיוון ששרשראות האספקה עדיין מקרטעות).

כשאתם שמים את המכשיר על ראשיכם, אתם נכנסים לעולם אחר. אתם יכולים למצוא את עצמכם באנטרקטיקה או במדבר הסהרה, על ראש האוורסט או במערות הגדולות של קליפורניה. וארגונים מתחילים להציע טיולים מאורגנים במקומות שונים. מוזיאון הלובר, הקפלה הסיסטינית והפארק הלאומי ביוסמיטי הם רק שלושה מתוך ארגונים רבים שמאפשרים לציבור לטייל בשטחם בחינם באמצעות מכשירי מציאות מדומה כבר היום[7]. יש לפחות מחקר אחד שמראה שטיולים בטבע במציאות מדומה מספקים אותה רמה של תמיכה רגשית שטיולים בעולם הפיזי מספקים[8].

בקבוצות הלהוטות להיכנס לעתיד במציאות המדומה מתחילים להישמע דיבורים על טיולים ממשיים בעולם הווירטואלי: על קבוצות שיגיעו להאנגרים ענקיים, בהם יקבלו כל חברי הקבוצה מכשירי מציאות מדומה, וייכנסו לעולם אחר. בבוקר הם יטיילו בסוואנה באפריקה, בצהריים יעפילו לראש האוורסט ובערב הם יסיימו את היום בסיור ברחובות המסומלצים של ריו דה-ז'נרו. שלושה ימים כאלו של סיור קבוצתי אמורים לספק מענה לצורך בחוויה יוצאת-דופן, ב- "לראות עולם" וכמובן, בהתחברות עם אחרים בקבוצה שעוברים את אותן חוויות לצידך.

טיולים במציאות המדומה לא יחליפו לגמרי את המציאות הפיזית. למעשה, בעשור הקרוב הם לא צפויים אפילו להחליף את מיעוט מהטיולים בעולם. אבל אם יצליחו לספק תחלופה אפילו לחמישה אחוזים בלבד מכל הטיולים, תהיה לכך השפעה עצומה על הסביבה. בשנת 2018 נרשמו 1.3 מיליארד נחיתות של תיירים בעולם. אם בעשור הקרוב יעברו רק חמישה אחוזים מהתיירים למציאות מדומה, המשמעות היא ש- 65 מיליון טיולים – על הכמויות העצומות של דלק מטוסים שהם מחייבים – יעברו לענן הווירטואלי.

תעשיית המזון החדשה

תעשיות הבשר בארצות הברית ספגו מכה קשה בחודשים האחרונים. לפי דו"ח של משרד החקלאות האמריקני, תפוקת מוצרי בקר פחתה כמעט ברבע, ותפוקת מוצרי בשר חזיר פחתה ב- 15%[9]. הסיבה אינה שהחיות חלו בנגיף בעצמן, אלא שבחברות רבות לשחיטת בעלי-חיים ולעיבוד בשר הושבתה הפעילות עקב המגיפה. ואם זה לא מספיק, הרי שנגיף שפעת החזירים הגיח – איך לא – מסין באמצע 2019, והתפשט ממנה לעוד תשע מדינות במזרח הרחוק, תוך שהוא הורג בערך רבע מכל החזירים בעולם באופן ישיר או עקיף[10].

ההתפתחויות האלו מעידות על כך שאנו עלולים לחוות מחסור בבשר בחודשים הקרובים. לא ברמה שתוביל לרעב עולמי, חלילה, אבל בהחלט תיתכן עלייה במחירי הבשר.

הצד החיובי בעניין הוא שאנו ניצבים כבר היום על סיפה של מהפכה בתחום המזון. את מוצרי הבשר המקובלים מתחילים לתפוס תחליפי בשר מסוגים שונים. חלקם מבוססים על מרכיבים צמחיים המעובדים בצורה כזו שמקנה להם תכונות שמזכירות בשר. כאלו, למשל, הם ההמבורגרים של Beyond Meat ו- Impossible Burger, שאפילו מדממים כשמטגנים אותם על הגריל, ושצמחוניים מתלוננים שהם דומים יותר מדי לבשר[11] בטעם, בריח ובמרקם.

הבעיה היחידה היא שקשה לשכנע צרכנים לשנות את מנהגי האכילה שלהם. נסו לשכנע אמריקני לאכול חומוס ישראלי, או להפך, ותבינו למה אני מתכוון.

אבל מה קורה אם עולם המזון עובר אתחול – ריסט – וכולם נדרשים פתאום לנסות סוגים חדשים של מוצרים? בהחלט ייתכן שזה מה שיקרה במהלך השנה הקרובה, וכל שקל שיתווסף למחיר של המבורגר או של שניצל קפוא, ידחוף את הצרכנים עוד יותר לנסות את "הבשר הנקי", כפי שהוא מכונה. נקי מאשמה, נקי יותר עבור הסביבה.

וסיפור אישי: לפני יומיים זכיתי לשמוע מבן הכמעט-שלוש שלי את עשר המילים שכל הורה רוצה לשמוע: "אבא, שים לי עוד על הצלחת! האוכל שהכנת ממש טעים!"

הוא אמר לי את זה על שניצל בקר שהכנתי במיוחד בשבילו, ומאז הוא מקבל רק שניצל בקר. כל יום, בכל ארוחה.  כשהילד מסכים ונהנה לאכול מנה כלשהי, זו ההצלחה הגדולה ביותר של ההורים.

כך שאני מבטיח לכם שאם ילדים יאהבו את הבשר הנקי, זה יהיה תחילת הסוף של הבשר מן החי.

וביום שאחרי הקורונה, אמורות כבר להגיע התקדמויות שיחוללו שינוי דרמטי עוד יותר במזון שנאכל.

פריצות-דרך שונות הורידו בשנים האחרונות באופן דרמטי את עלויות הייצור של בשר מעבדה: בשר שמיוצר במעבדות, באמצעות גידול תאי שריר וקצירתם על מנת לקבל בשר של ממש. אם זה נשמע לכם מחריד, אתם רק צריכים לזכור שאותו תהליך בדיוק מתרחש בגופה של הפרה, אלא ששם התאים גם מקבלים הורמונים, נחשפים להמוני וירוסים, חיידקים וחומרים אנטיביוטיים, ובאופן כללי מהווים חלק מיצור חי ונושם, עם מערכת עיכול שמפיקה כמעט שלושים קילוגרמים של צואה מדי יום.

סוג אחר של בשר נקי אמור להיות מופק ממיקרו-אורגניזמים – בדרך כלל מאצות שגדלות במיכלים שקופים שחשופים לאור השמש ולאוויר. הן סופחות פחמן דו-חמצני מהאוויר והופכות אותו לשומנים, סוכרים וחלבונים, תוך שהן מנצלות את אנרגיית השמש לטובת התהליך. ומדי כל כמה ימים קוצרים אותן, מייבשים אותן והופכים אותן לאבקה עשירה בחלבונים שיכולה לשמש להעשרה של כל מאכל.

כל המוצרים שמפיקות החברות האלו היו אמורים להיתקל בציבור צרכנים ספקן והססן. האימוץ שלהם היה אמור לדרוש שנים ארוכות. אלא שעכשיו פתאום, בראי הקורונה, אנשים ישנו הרגלי צריכה וינסו מוצרי מזון חדשים. חברות הבשר הנקי שיצליחו לשווק את מרכולתן במחירים נמוכים בעת הזו, ירכשו את עולמן בטווח הארוך… ובתנאי שהמזון שהן מפיקות באמת טעים.

בעוד עשור אנו עשויים להסתכל אחורנית ולהבין שנגיף הקורונה החדש סיפק למעשה את יריית הפתיחה לתהליך בו תיעלם תעשיית גידול בעלי-החיים לצרכי מאכל. זה לא יקרה בין לילה, אבל זה יקרה, על כל ההשפעות המיטיבות עבור הסביבה.

סיכום

אני לא טוען, חלילה, שנגיף הקורונה החדש הוא תופעה חיובית. הלוואי והיינו יכולים לקדם שינויים בדרכים שאינן מחייבות את מותם של מאות-אלפי בני-אדם. אבל נרצה או לא נרצה, הוא כבר כאן, וכדאי להיות מודעים גם לדרכים בהן הוא עשוי להשפיע לטובה – בראייה ארוכת-טווח – על העולם.

העולם אחרי הנגיף פתוח לרווחה לשינויים מן היסוד. אנחנו לא יודעים עדיין מהם בדיוק, אבל זה בדיוק הזמן בו אנחנו צריכים להבין שאנו יכולים לדרוש מהתעשייה ומהממשלות לקדם שינויים שייטיבו עמנו ויסייעו לטפל בבעיות הגדולות באמת. אי אפשר עדיין לדעת מה יקרה בעתיד לאחר הקורונה. כשאנחנו נוסעים בכביש ישר במהירות קבועה, קל לנבא לאן נגיע ומתי. אבל כשיש בכביש הזה צומת דרכים, כל החישובים מתבלבלים. ועל אחת כמה וכמה כשהצומת מספק לך כמה עשרות נתיבים אפשריים. במצב כזה, כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להפסיק לנסות לחזות – ולקחת שליטה בעצמנו על ההגה ולהחליט לאן אנו רוצים להתקדם, באיזו מהירות, ומה יהיה היעד הסופי.

פיטר דרוקר אמר יפה ש- "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא ליצור אותו". ברשומה הזו תיארתי כמה חזונות לעתיד טוב יותר, שיכולים להתממש בזכות נגיף הקורונה. אתם לא חייבים להתחבר לחזונות שתיארתי. צרו חזונות משלכם, ודעו לכם שמעולם לא היה זמן טוב יותר להגשים אותם מבתקופה הנוכחית, כשהכל משתנה ודבר אינו קבוע.

בהצלחה!


 

[1] https://techcrunch.com/2020/05/12/twitter-says-staff-can-continue-working-from-home-permanently/

[2] https://www.axios.com/future-air-travel-coronavirus-bcee181c-1d3a-4305-992d-053d5c80a909.html

[3] https://www.cnn.com/2020/04/03/economy/hotel-industry-coronavirus/index.html

[4] https://www.ahla.com/sites/default/files/fact_sheet_state_covid19_impacts_0.pdf

[5] https://www.ahla.com/sites/default/files/FACT%20SHEET_COVID19%20Impact%20on%20Hotel%20Industry_4.22.20.pdf

[6] https://www.visitwynn.com/documents/Wynn-Health-Plan.pdf

[7] https://www.washingtonpost.com/travel/2020/03/18/these-historic-sites-attractions-are-offering-virtual-tours-during-coronavirus-pandemic/

[8] https://www.frontiersin.org/articles/10.3389/fpsyg.2019.02667/full

[9] https://www.ams.usda.gov/mnreports/lswlpgmrkthighlight.pdf

[10] https://www.nytimes.com/2019/12/17/business/china-pigs-african-swine-fever.html

[11] https://www.cnet.com/news/impossible-burger-vs-beyond-meat-burger-our-ultimate-taste-test/#

על ביל גייטס, מיקרוצ'יפים ותיאוריות קונספירציה

על ביל גייטס, מיקרוצ'יפים ותיאוריות קונספירציה

בוודאי שמעתם על ביל גייטס. מיליארדר חביב שבסך הכל רוצה להחדיר לגוף של כולם מיקרו-צ'יפים, באמתלה של חיסונים תמימים.

זו, לפחות, תיאוריית הקונספירציה שפותחה מסביב לגייטס. היא לא הראשונה, ובוודאי לא תהיה גם האחרונה, שממוקדת באחד האנשים העשירים ביותר בעולם. בניגוד לתיאוריות קונספירציה רבות אחרות, אנו יכולים לזהות בדיוק (יחסית) מאין הגיעה וכיצד עברה אבולוציה כשקפצה בין אתרי חדשות, משתמשים במדיה החברתית וידוענים בטוויטר. ההתחקות אחר התיאוריה ומסלול ההתפשטות שלה יכולה ללמד אותנו לקחים אודותיה בפרט, ועל תיאוריות קונספירציה – והאנשים שמאמינים להן – בכלל.

התיאוריה מתבססת על שלוש הנחות שגויות. נתייחס לכל אחת מהן בתורה.

הנחה ראשונה: ביל גייטס חזה את המגיפה

באמצע מרץ השתחררה טענה חדשה לאינטרנט, באינסטגרם. הכותב, Freedom_Faction, דיווח על "אירוע הכנה למגיפה עולמית (Pandemic exercise) שביל גייטס ארגן ואירח חודש אחד בלבד לפני שנודע על הנפגעים הראשונים מנגיף הקורונה החדש. הרמז הברור היה שגייטס הוא זה שהנדס את הנגיף, או שלפחות ידע מראש על התכנית לשחררו[1].

האמת, כרגיל, מורכבת יותר. גייטס אכן חזה מראש את בוא המגיפה, אבל הוא לא היה הראשון. קדמו לו… בוא נראה… אה, כן: כל האפידימיולוגים (חוקרי המחלות) מאז השפעת הגדולה של 1918. כי באמת שלא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שווירוסים חדשים יכולים להתפשט במהירות בעולם. ג'ורג' בוש, נשיא ארה"ב בזמנו, הבין בעצמו (לאחר שקרא ספר על השפעת) שנגיף כלשהו יתקוף את העולם בעשורים הקרובים, והתעקש להקים צוות שלם ותכניות לקראת אותו נגיף. זה היה ב- 2005, ובוש תיאר את החלטתו באופן הבא –

"אין מגיפת שפעת בארצנו או בעולם כרגע, אך אם נחכה למגיפה עולמית להופיע, יהיה מאוחר מדי להיערך אליה, ויום אחד חיים רבים יאבדו שלא לצורך מכיוון שלא הצלחנו לפעול כיום."[2]

היגיון זה מנחה את כל התכניות להתמודדות מקדימה עם נגיפים ומגיפות. למזלו של בוש (והעולם), לא הגיעה שום מגיפה בתקופת כהונתו, אבל אפשר לנחש שאם הייתה מופיעה אחת כזו, הרי שסימני שאלה היו עולים מצד חובבי תיאוריות הקונספירציה. גם בתקופת אובמה, שהסכים עם ההכנות כנגד מגיפה עולמית אפשרית, לא הופיעה אחת כזו. דווקא בתקופת השלטון של דונלד טראמפ, שבחר להעלים את צוות ההכנה למגיפות של הממשל האמריקני, הופיע נגיף הקורונה החדש. אבל רבים מהמעריצים השרופים ביותר שלו הם גם חובבי תיאוריות קונספירציה, כך שהחשד לא נפל עליו.

ומה לגבי האירוע של ביל גייטס? מסתבר שמדובר באירוע שחוזר על עצמו מדי מספר שנים – בערך כל ארבע שנים מאז 2001 – במסגרת הניסיון להיערך למגיפות עולמיות עתידיות. האירוע אורגן באמת על-ידי אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, בשיתוף פעולה עם הקרן של ביל ומלינדה גייטס והפורום הכלכלי העולמי[3]. אין בכך שום דבר יוצא דופן, ואירועים כאלו כאמור מתרחשים כל הזמן – וטוב שכך, מאחר שהם מסייעים למקבלי החלטות להתמודד טוב יותר בזמן אמת עם מצבים כאוטיים כמו מגיפה עולמית.

כך שלסיכום, ביל גייטס באמת ניחש שביום מן הימים נצטרך להתמודד עם מגיפה עולמית, אבל כל מדינאי נבון ידע את אותו הדבר. ובעצם, הם לא היו צריכים להתאמץ, מכיוון שגייטס עצמו העביר הרצאה ב- 2015 בכנס TED, במסגרתה הזהיר שאנחנו לא מוכנים למגיפה כזו[4]. מסתבר שהוא צדק.

הנחה שנייה: ביל גייטס הנדס את נגיף הקורונה

קיימות טענות לפיהן ביל גייטס הנדס את נגיף הקורונה החדש. אלא שכל העדויות מראות שהנגיף טבעי לגמרי והגיע (כנראה) מעטלפים באיזור ווהאן. באמצע מרץ התפרסם מחקר במגזין המדעי הנחשב – Nature Medicine – ובו ניתחו חוקרים את הקוד הגנטי של הנגיף. הם הגיעו למסקנה החד-משמעית שהנגיף אינו מהונדס, משתי סיבות מרכזיות:

  1. המוטציות שאיפשרו לנגיף להדביק בני-אדם בהצלחה רבה, לא היו כאלו שהחוקרים יכלו לחזות מראש. למעשה, המודלים הממוחשבים המתקדמים ביותר שהורצו כדי לחזות את השפעות אותן מוטציות, הניבו תשובה שתוצאות המוטציה דווקא -=יפחיתו=- את סיכוי ההידבקות בנגיף. כלומר, כל מעבדה רצינית שהייתה רוצה להנדס נגיף יעיל, הייתה נמנעת מהמוטציות האלו.
  2. אילו הנגיף היה מהונדס, אפשר היה למצוא בקוד הגנטי שלו רמזים לדרכים בהן הונדס באופן מלאכותי. ואין. לא מצאו[5].

כל זה לא אומר בוודאות שהנגיף אינו מהונדס, אבל אפשר לקבוע שאם הוא אכן הונדס, הרי שהמדענים שפיתחו אותו השתמשו בשיטות מתקדמות כל-כך שאיש בקהילה המדעית אינו מכיר אותן. כמובן, אם אתם כבר מאמינים שהממשלות מסתירות את כל המידע מהאזרחים, או שחייזרים סיפקו לממשלות אמצעים טכנולוגיים מתקדמים לשליטה בציבור, אז גם הראיות האלו לא ישכנעו אתכם. אבל אם אתם באמת מאמינים בכל אלו, אני לא בטוח מה כן.

אבל נניח לרגע שהנגיף אכן הונדס גנטית כנשק ביולוגי. האם באמת הגיוני שגייטס ישחרר אותו בסין דווקא – המדינה המבוקרת ביותר בעולם, בה האינטרנט מנוטר ברמה הקפדנית ביותר על-ידי הממשל? למה שלא יעשה זאת באפריקה, או בהודו, שם הנגיף היה יכול להתפשט בערים הצפופות בקלות ובמהירות? או בניו יורק, ממנה הוא היה יכול להתפשט לכל העולם דרך נמל התעופה הבינלאומי? אין בזה שום היגיון! ואנחנו מדברים כאן על אחד האנשים המבריקים בעולם, כן? ועם צוות יועצים רציני שהיה מלווה אותו בכל ניסיון לפתח נגיף כזה ולהפיצו בעולם.

ואחרון חביב, למה שגייטס בכלל ירצה לפתח נגיף כזה?

כאן מצטרפת לדיון תת-טענה אחרת, לפיה גייטס רוצה לצמצם את האוכלוסיה. המקור לה מגיע מהתבטאות של גייטס מ- 2011, בריאיון ב- CNN, בו גייטס מסביר ש-

"בעשור זה אנו מאמינים שאפשר להשיג התקדמות בלתי-תיאמן, גם בהמצאת חיסונים חדשים ובווידוא הגעתם לכל הילדים שזקוקים להם… אנחנו צריכים רק בערך שישה או שבעה נוספים – ואז יהיו לכם כל הכלים להקטנת מיתות ילדים, לצמצום קצב גדילת האוכלוסייה, והכל – היציבות, הסביבה – מרוויחים מזה."[6]

נשמע מפליל? ובכן, גייטס לא חשף כאן שום דבר חדש. לפני עשרים שנים בדיוק הוא הקים את "קרן ביל ומלינדה גייטס", בהשקעה של כמה מיליארדי דולרים מהונו הפרטי. הקרן גדלה במהירות, וכיום נחשבת לקרן הפרטית הגדולה ביותר בעולם, עם הון של יותר מ- 45 מיליארד דולרים. מטרותיה העיקריות הן לשפר את בריאות אזרחי העולם ולהפחית את שיעור העוני העולמי. כדי לעשות זאת, היא מסבסדת טיפולים נגד נגיף ה- HIV ואיידס, כמו גם מערכות חיסונים נגד חצבת ומחלות אחרות, במדינות העניות ביותר בעולם.

העובדה שהקרן הצליחה למנוע את מותם בטרם-עת של עשרות מיליוני בני-אדם במדינות מתפתחות – וממשיכה להצליח באופן דומה מדי שנה – עוררה חששות מצד רבים. אחת הטענות המרכזיות הנשמעות כנגד פעילותה היא שמכיוון ששיעור הילודה באפריקה גבוה כל כך, כל ניסיון להפחית את שיעור התמותה יוביל בהכרח לפיצוץ אוכלוסין. פיצוץ שכזה יפגע באפריקה במיוחד, ובהמשך – גם בכל העולם, עקב גלי הפליטים שיתפשטו לכל שאר היבשות, והצורך להמשיך לתמוך במדינות העניות ומרובות-הילדים.

טענתו של גייטס היא שהמצב הפוך: ככל שמשפרים את תנאי החיים ואת סיכויי ההישרדות של ילדים במדינות עניות, כך הנשים מביאות פחות ילדים לעולם -=מבחירה ומרצון=-, מכיוון שהן יכולות לתכנן טוב יותר לעתיד. הן יודעות שכל ילדיהן ישרדו לגיל בגרות, וכולם יצטרכו חינוך, מזון, בגדים וכן הלאה. וכך, אותן אמהות אינן מביאות יותר משניים-שלושה ילדים לעולם, וממקדות בילדים אלו את כל מאמציהן. מדובר בתוצאה טבעית של שיפור הבריאות הציבורית: נשים מביאות פחות ילדים לעולם, מסוגלות להתרכז יותר בלימודים ובעבודה, מסתכנות פחות בכל לידה, ובקיצור – כולם מרוויחים.

חובבי תיאוריות הקונספירציה סבורים שמדובר במזימה שטנית לצמצם את אוכלוסיית העולם באמצעות חיסונים שמזיקים לאנשים בכוונה תחילה. אין לטענה זו שום בסיס מעשי. אלפי מחקרים שנערכו על חיסונים לא חשפו סיבה לחשוב שהם גורמים לנזק – ובוודאי שלא לעקרות או למוות. ולא, גם לא לאוטיזם. אלפי מחקרים על בטיחות החיסונים ניתצו את כל השמועות האלו מזמן, והגיע הזמן לזנוח אותן.

כך שלא, ביל גייטס לא הנדס את הנגיף. אפילו אין לו סיבה לעשות את זה.

הנחה שלישית: ביל גייטס מפתח חיסון שישתיל בכולנו מיקרו-צ'יפ

והנה הגענו לרעיון המוזר מכולם: גם אם גייטס לא הנדס את הנגיף, הרי שהוא עומד לפתח חיסון שיוזרק לגוף… ויישא ביחד עמו מיקרו-צ'יפ באמצעותו הוא יוכל לעקוב אחרינו בכל מקום.

המקור לתיאוריית הקונספירציה הזו מעניין במיוחד, מכיוון שיש לה בסיס מסוים. קיים קושי גדול לעקוב אחר רישום חיסונים בעולם המתפתח. מספיק לזכור כמה קשה לנו – במדינה מודרנית – למצוא את פנקס החיסונים של הילד או הכלב, כדי להבין מה עוברים אנשים בעולם המתפתח. ניירת הולכת לאיבוד, וההורים שוכחים האם הילד החמישי או השישי שלהם חוסנו או לא.

כדי להתמודד עם האתגר הזה, המציאו חוקרים ב- MIT פתרון יוצא דופן: קעקוע בלתי-נראה. הם פיתחו מערכת שמאפשרת להזריק – לצד החיסון – גם כמה טיפות של צבע שהעין הבלתי-מזוינת אינה יכולה להבחין בו. רק באמצעות אפליקציה שמקרינה אור באורכי גל מסוימים על העור, אפשר להבחין בקעקוע הזה, שאמור לשרוד בעור במשך חמש שנים בערך.

המערכת לא נבחנה אמנם על ילדים, אבל היא התפרסמה בז'ורנל מדעי מכובד – Science Translational Medicine – וזכתה למימון מצד קרן מלינדה וביל גייטס[7]. ומה הפלא? הקרן הרי מסבסדת חיסונים בעלות של מאות מיליוני דולרים באפריקה. אין פלא שהם רוצים להגיע ליעילות מירבית במתן החיסונים.

אבל כשחובבי הקונספירציות שמעו על העניין, הכל התפוצץ.

תיאוריית הקונספירציה החלה להתפשט ברצינות ברחבי הרשת כתוצאה מסרטון יוטיוב שהשתחרר ב- 17 במרץ ובו נטען שגייטס מנסה לפתח חיסון ש- "ישתיל בכולם תעודת זהות גלובלית"[8]. מבחינה טכנית, זה אפילו נכון. אבל התיאוריה המשיכה ועברה אבולוציה. בשרשורי קונספירציה ב- Reddit, טענו משתמשים שגייטס מתכנן להגביל את יכולת התנועה של אזרחים, ולשעבד אותם לכוחות הרשע של הממשלה[9]. אה, וכמובן, הפיקוח יתבצע דרך רשת ה- 5G.

וכפי שכתבו שם – "כדי לקבל בחזרה את יכולת התנועה, נצטרך אישור דיגיטלי על הסמארטפון (ובסופו של דבר על מיקרוצ'יפ מתחת לעור). המיקרוצ'יפ ישמש לרכישה ולמכירה… רשת ה- 5G כאן כדי לעקוב אחריך… בסופו של דבר דרך המיקרוצ'יפ."

לפחות המשתמש ברדיט היה זהיר, ודיבר על התפתחות עתידית. אלא שבאותו ערב ממש קטפה את העניין חובבת הקונספירציות פיית' גולדי, והפיצה בטלגרם ידיעה לפיה גייטס מתחיל כבר עכשיו לייצר (rolling out) את המיקרוצ'יפים. בלי ביסוס בכלל, כי מי בכלל צריך כזה?

ארבעה ימים לאחר מכן, סרטון יוטיוב חדש טען שגייטס רוצה להשתיל מיקרוצ'יפים בכולם כמעין "סימן השטן". למה? כדי שממשלת ארצות הברית תוכל לזהות את כולם. לא ברור למה בכלל צריך מיקרוצ'יפים כאלו, כשהממשלה יכולה כבר היום לעקוב אחרי כולם דרך הסמארטפונים שלהם, אבל שוב – העובדות לא מזיזות יותר מדי לאף אחד. הסרטון זכה כבר לכמעט שני מיליון צפיות ושותף בקבוצות הקונספירציה הרגילות בפייסבוק ובפורומים[10]. אחריו שערי הסכר נפרצו לגמרי, וסרטונים רבים החלו להופיע ביוטיוב ובטיק-טוק. גולת הכותרת הייתה כשאפילו הכתבת המוערכת לורה אינגרם, מפוקס ניוז, דיווחה בטוויטר על כוונותיו הזדוניות של גייטס, והוסיפה כי הגלובליסטים סבורים שהמגיפה תשרת את חלומם "לעקוב דיגיטלית אחרי אמריקנים בכל צעד". הציוץ הזה הגיע מיד ליותר משלושה מיליון עוקבים והוסיף שמן למדורה שלא הייתה אמורה להיות מוצתת מלכתחילה[11].

ושוב נשאלת השאלה: למה. למה הממשלה צריכה בכלל להשתיל לכם מיקרוצ'יפ, אם היא יודעת איפה אתם בכל רגע נתון דרך המידע שהיא מקבלת מהסמארטפונים שלכם, מגוגל, מפייסבוק ומכל יתר האפליקציות שאתם משתמשים בהן. למה שגייטס ישרת את ממשלת ארצות הברית בצורה הזו. למה שמישהו ינסה בכלל את התרגיל הזה – להשתיל שבבים בגופם של בני-אדם – דווקא בתקופה בה כל הממשלות בפניקה מכך שאנשים לא ירצו בכל מקרה לקבל את החיסון שיפותח בעוד שנה.

כל כך הרבה שאלות, ותשובה טובה – אין.

סיכום

תיאוריות קונספירציה נוטות לקחת שפע של מידע ולהציג אותו בצורה הגיונית… עד שמתחילים לשאול את השאלות הקשות באמת. במקרה הנוכחי, לא הצלחתי למצוא תשובות טובות לכל ה- "למה" שהמשיכו לצוץ ככל שקראתי על עוד ועוד קונספירציות.

תיאוריות קונספירציה נוטות גם לקסום לצדדים האפלים יותר שלנו. הן לוחצות לנו על הכפתורים החשופים ביותר. אף אחד כבר לא באמת מוטרד מכך שהממשלות עוקבות אחרינו דרך הרשת. אנחנו מקבלים את זה כברור מאליו. אבל תגידו לאנשים שהממשלה רוצה להחדיר שבב לגופם – ותקבלו תגובת נגד קשה. הקונספירציה הנוכחית משחקת בדיוק על התגובה הזו, וכך היא מסוגלת להמשיך להתפשט מהר כל-כך ברשת, כשאנשים מזועזעים מפיצים אותה הלאה והלאה, מבלי שיהיה לה ביסוס ממשי.

יש הרבה דברים בעולם שלנו שאפשר וראוי להתעצבן לגביהם, ומגובים בנתונים ברורים: שחיתותן של ממשלות במדינות מתפתחות, למשל, או חוסר היעילות המשווע של ממשלות באופן כללי. אתם רוצים להתעצבן? רוצים לשפר את העולם? קדימה! רק ודאו בבקשה קודם לכן, שאתם מתכווננים על האנשים הנכונים והמטרות הנכונות. לטובת כולנו.

בהצלחה, וכרגיל – רק בריאות.

[1] https://www.instagram.com/p/B90XrtFBHXm

[2] https://www.africanews.com/2020/04/11/throwback-bush-obama-pandemic-warning-gadaffi-s-vaccine-caution//

[3] https://www.usatoday.com/story/news/factcheck/2020/03/26/fact-check-bill-gates-backed-pandemic-exercise-didnt-predict-covid-19/5081854002/

[4] https://www.ted.com/talks/bill_gates_the_next_outbreak_we_re_not_ready?language=en

[5] https://www.nature.com/articles/s41591-020-0820-9

[6] http://transcripts.cnn.com/TRANSCRIPTS/1102/05/hcsg.01.html

[7] https://stm.sciencemag.org/content/11/523/eaay7162

[8] https://www.mediamatters.org/coronavirus-covid-19/bill-gates-coronavirus-conspiracy-theory-spread-social-media-and-then-fox-news

[9] https://www.reddit.com/r/conspiracy/comments/fkzyui/bill_gates_lets_slip_the_real_reason_for_the/

[10] https://www.youtube.com/watch?v=1k9LE5az_iY

[11] https://twitter.com/IngrahamAngle

הקורבן הגדול ביותר של הקורונה: הדמוקרטיה

הקורבן הגדול ביותר של הקורונה: הדמוקרטיה

לפני עשור בערך המליץ רם עמנואל ש- "אל תיתן למשבר רציני להתבזבז. ובכך אני מתכוון שיש הזדמנות לעשות דברים שאתה חושב שלא יכולת לעשות בעבר."

כנראה שמנהיגי העולם מקשיבים לעמנואל, תופסים את משבר נגיף הקורונה בשתי הידיים – ונוקטים בצעדים שפוגעים בדמוקרטיה, לפעמים באופן אנוש. ברשומה היום אציג בקצרה את הפגיעה בדמוקרטיה בחסות המשבר בשלוש מדינות, ואקנח במדינה אחת אחרונה שמוכרת לכולנו.

ראש בראשונים לניצול המשבר הוא ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה. נודה באמת: הונגריה אמנם מזדהה כדמוקרטיה, אבל כבר כמה שנים טובות שאורבן שולט שם ביד רמה ואיש לא יכול לו. עכשיו, תחת איום הנגיף, אורבן החליט לקחת את הכוח לידיו באופן סופי ומוחלט. בית הנבחרים ההונגרי החליט ברוב גדול להעניק לראש הממשלה את הכוח להתעלם מכל חוק שקובעת האספה הלאומית, שהיא בערך כמו הכנסת בישראל. אורבן גם יכול להכריז על מצב חירום – ויכול להאריך אותו כרצונו[1]. אבל – אופס! הוא שכח לציין בחוק החדש שהיכולות יוצאות-הדופן האלו יתמסמסו עם חלוף המשבר. טעות תמימה, כמובן. והכל לטובת ולהגנת הציבור.

הונגריה, אגב, היא חברה באיחוד האירופי, והאיחוד לא ממש מרוצה מהעובדה שהיא כבר לא דמוקרטיה משום בחינה שהיא. אז מה עשה האיחוד? הוציא הכרזה פתטית בת שלוש פסקאות, בה הודיע במפורש שהוא "מאד מודאג מהסיכון להפרת עקרונות שלטון החוק, הדמוקרטיה וזכויות יסוד הנובע מאימוץ מהלכי חירום מסוימים."

מה עשתה הונגריה תחת אורבן? העמידה פנים שהיא לא יודעת שההכרזה מדברת עליה (כי האיחוד האירופי לא העז להזכיר את הונגריה במפורש), ואפילו חתמה בעצמה על ההכרזה, באקט שהוגדר כ- "טרולינג פוליטי" ממדרגה ראשונה.

אורבן אינו לבדו בהפקת תועלת מהנגיף. מצטרף אליו נשיא גאנה, ננה אקופו-אדו, שמכהן בתפקיד מאז 2016. למדינות האפריקניות באופן כללי יש מוניטין רע מבחינת ההקפדה שלהן על הדמוקרטיה, אבל גאנה דווקא נחשבת למדינה דמוקרטית לעילא ולעילא, עם בחירות אמינות (יחסית) ותקשורת חפשית. זאת, לפחות, עד שאקופו-אדו העביר חוק חדש שמאפשר לו להגביל את יכולת התנועה של האזרחים. כדי להגן עליהם, כמובן.

מגבלות החוק? אפס. תקופת הסיום של החוק? לא מוגדרת. מפלגת האופוזיציה כבר התלוננה ש- "החוק החדש נותן לו אקדח טעון שישתמש בו כרצונו, במיוחד בהגבלת תנועת אנשים."[2]

אבל למה לעצור בחוק אחד? הון סן, ראש ממשלת קמבודיה, העביר חוק חירום חדש שמאפשר לממשלה לצנזר את כל אמצעי התקשורת והמדיה החברתית, להאזין לכל שיחות הטלפון… וגם להעביר כל חוק חדש שהון סן מעוניין בו. לא שקמבודיה נחשבה למדינה דמוקרטית במיוחד אפילו לפני כן – הון סן מכהן כבר 35 שנים כראש ממשלה – אבל החוק החדש מקבע את השלטון הטוטליטרי באופן ברור. וכמו אורבן ואקופו-אדו, גם סן שכח להוסיף לחוק מועד פג-תוקף. כי אם כבר מגנים על האזרחים, למה להגביל את העניין לכמה חודשים בסך הכל?

הבטחתי שלוש מדינות בהן עוברים חוקי חירום שמערערים את הדמוקרטיה, ועוד אחת שאתם מכירים היטב. אז הנה היא. מדובר במדינה שמתחילה להעמיד מערכת ניטור הוליסטית, שתשאב מידע מ- "אפליקציות למעקב אחר מיקום, מצלמות עם אמצעי זיהוי פנים, קודי QR, מידע מטלפונים ניידים ורישומי כרטיסי אשראי."[3] ההיתרים האלו אינם עומדים להתפוגג עם חלוף המשבר, למקרה שתהיתם.

מזהים? מדובר ברוסיה, כמובן. מפלגת האופוזיציה הכריזה כבר שהאמצעים הללו יוצרים סוג של "סייבר גולאג" – מעין כלא נצחי, שכל האזרחים נמצאים בו תחת ניטור מתמיד, בכל מקום ובכל זמן. אבל זה לא עצר את פוטין. בכל זאת, כמו אורבן, כמו אקופו-אדו, כמו הון סן, טובת האזרחים עומדת תמיד למול עיניו.

המנהיגים האלו ניצלו את המשבר כדי לבצע מחטף פוליטי ולקחת כוח עצום לידיהם – שספק רב מאד (ואני עדין כאן) אם הם ישיבו אותו לציבור מאוחר יותר. במיוחד בימים אלו, עלינו להיות זהירים כפליים ולדרוש ממנהיגינו (או, אם אין כאלו, מנציגינו בכנסת ובממשלה) לזכור שיהיה עתיד גם אחרי הקורונה, ולא לערער את הדמוקרטיה בשם האיום המיידי.

[1] https://www.vice.com/en_us/article/bvg4v3/it-looks-like-hungarys-authoritarian-leader-just-got-away-with-a-coronavirus-coup

[2] https://www.bbc.com/news/world-africa-52214740

[3] https://www.vice.com/en_us/article/dygbxk/these-30-regimes-are-using-coronavirus-to-repress-their-citizens

עתיד האנושות בראי נגיף הקורונה: שלושה תרחישים

עתיד האנושות בראי נגיף הקורונה: שלושה תרחישים

לאחרונה אנחנו מוצפים בדעות על העתיד לבוא, ורובן, נאמר בעדינות, מהלכות אימים. חיפוש קצר ברשת מעלה מומחים ו- 'מומחים' שמאיימים שהווירוס יישאר עמנו לנצחי-נצחים, או יעבור מוטציות שיכחידו את הציביליזציה האנושית.

האמת היא שבלתי-אפשרי עדיין לדעת מה בדיוק יקרה, וזה בדיוק המצב בו פונים לחוקרי העתידים. כאשר יש חוסר-ודאות, אנו מפתחים תרחישים מכל הסוגים כדי לבחון את הבעיה מכמה כיוונים שונים. השיטה הזו מתאימה במיוחד עכשיו, כשאף אחד לא בטוח עדיין איך הווירוס פועל בדיוק, איזה מוטציות הוא עוד יכול לעבור, ומתי (ובאיזו צורה) הוא יחזור אלינו עם בוא הסתיו.

אז כן, הכל עוד פתוח. לכן, אני רוצה להציג לכם ברשומה זו שלושה תרחישים: אחד אופטימי מאד, אחד פסימי מאד, ואחד שבאמצע. והוא, כנראה, הסביר מבין השלושה.

איני מתיימר לדעת מה יקרה בעתיד. המציאות תקבע בסופו של דבר מה באמת יתרחש, אבל אולי נוכל להבין יותר טוב את העתיד לבוא אם נתחיל לחשוב על האפשרויות כבר עכשיו.

בואו נתחיל בתרחיש הנעים ביותר – התרחיש האופטימי.

sunnny.jpg

הכל סבבה

בתרחיש האופטימי קורה דבר מופלא, ומזוהה תרופה אנטי-ויראלית שקיימת כבר היום בשוק ושמצליחה לעשות שני דברים: ראשית, היא מסוגלת לקטול את הנגיף באנשים חולים ועל-ידי כך לצמצם באופן דרמטי את מספר המאושפזים בבתי-החולים. שנית, היא פרופילקטית – כלומר, ניתן להשתמש בה גם למניעה. היא דומה מהבחינה הזו לתרופות 'היום שאחרי' כנגד HIV (הנגיף הגורם לאיידס), שבמידה וניתנות מספר שעות לאחר ההדבקה בנגיף, יכולות למנוע את ההדבקה בו.

לתרופה שכזו תהיה השפעה מיידית על המלחמה בנגיף. שיעור התמותה ירד משמעותית, וניתן יהיה להשתמש בתרופה גם על כל אדם שבא במגע עם נשא, ולמעשה ליצור סוג של מעגל הגנה מסביב לכל אדם שנדבק, וכך למנוע מהנגיף להתפשט הלאה. התרופה לא תעצור לגמרי את הנגיף, במיוחד במדינות בהן יש כבר עשרות- ואולי מאות-אלפי חולים, אבל היא בהחלט עשויה לעכב את ההתפשטות שלו ולצמצם את הנזקים שהוא גורם. בערך שנה לאחר מכן יפותח כבר חיסון בטוח ויחולק בכמויות גדולות לאזרחים, וזה יהיה סוף המחלה, הלכה למעשה. הנגיף אולי יעבור מוטציות בזמן שהוא מתפשט ברחבי כדור-הארץ, אבל אלו לא יספיקו כדי לשנות את הסממנים החיסוניים שלו. מערכות החיסון שלנו יזהו אותו לאחר מתן החיסון, ויחסלו אותו מיד.

התרחיש הזה אינו בלתי-אפשרי. זוהתה כבר תרופה אחת שפותחה ביפן – Favipiravir – כדרך להתמודד עם זנים חדשים של שפעת. לפי דיווחים במדיה ביפן, שאינם מגובים נכון להיום במחקרים שעברו ביקורת עמיתים, מחקרים קליניים שנערכו על 340 חולים הניבו תוצאות מעודדות. התרופה אמורה להיות בטוחה ויעילה. היא מקצרת את הזמן שנדרש לחולים לסלק את הווירוס ממערכותיהם, מ- 11 ימים לארבעה בלבד. היא גם עוזרת לצמצם את הנזק שנגרם לריאותיהם של החולים. אבל האם זוהי תרופת הפלא שאנו מייחלים לה בתרחיש האופטימי? רק הזמן יגיד.

כך או כך, אפילו בתרחיש האופטימי ביותר אי אפשר להתעלם מכך שאחרי ששיתקנו כמה מהכלכלות החזקות בעולם לאורך שבועות ארוכים, אנו עומדים לחוות תקופת מיתון בארצות הברית ובאירופה. שלושה וחצי מיליוני אנשים בארצות הברית בלבד עומדים לאבד את מקום עבודתם בשנה הקרובה, ועסקים בתחום המסעדנות, התיירות, האירוח והבידור מתמוטטים כבר עכשיו. הממשל האמריקני מכין תכנית להמרצת הכלכלה, וההנחה היא שב- 2021 הכלכלה העולמית אכן תתאושש באיטיות. אבל עד אז – צפו לקשיים ניכרים.

corona unemployment.jpg

שיעור האבטלה בארה"ב

וזה התרחיש האופטימי.

עכשיו שהקדשנו לו כמה מילים, בואו נבחן את התרחיש הפסימי ביותר.

התרחיש הפסימי

קיימים שני סוגים של תרחישים פסימיים. הראשון הוא כזה שאין הרבה שאנחנו יכולים לעשות לגביו או אפילו להיערך ביעילות כנגדו. זהו התרחיש בו וירוס הקורונה – שכאמור, חדש ולכן איננו מבינים אותו לגמרי – עובר מוטציה אחת או יותר שמניבות זן חדש, מדבק יותר או קטלני יותר. אין מניעה תיאורטית שזה יקרה: וירוס החצבת מדבק הרבה יותר, ואדם אחד שנושא את הווירוס מדביק בממוצע 18 אחרים. אנו יודעים שווירוסים אחרים כמו ה- MERS היו קטלניים בהרבה, עם אחוז תמותה של שלושים אחוזים בערך. קיימים אפילו וירוסים שפועלים לאט, כמו וירוס הכלבת, לו נדרשת שנה שלמה להרוג את הנשא. וירוסים שונים ניחנים בתכונות הללו, וקיים סיכוי – תיאורטי – שגם וירוס הקורונה החדש יכול לפתח אותן.

למזלנו, מדובר בסיכוי נמוך מאד. ממה שאנחנו יודעים עד כה מדובר בווירוס שעובר מוטציות באופן איטי יחסית, ולכן גם הסיכוי להתממשות תרחיש האימים הזה נמוך.

לרוע המזל, אני מאמין שקיימת אפשרות גבוהה יותר שהתרחיש הפסימי השני יתממש. בתרחיש זה, הווירוס אינו רוכש מוטציות במהירות, אבל הוא עדיין מתפשט מסביב לכדור-הארץ מהר מספיק כדי להניב זנים חדשים מדי שנה, שמערכות החיסון שלנו אינן יודעות להתמודד עמם.

אפילו במקרה כזה, תוך שנה וחצי בערך אמור כבר להגיע החיסון הנכסף שיוכל לעצור את רוב הזנים החדשים של הווירוס בכל שנה.

הבעיה היא עם מה שקורה עד אז.

בתרחיש הפסימי שלנו, הבעיה האמיתית אינה רק עם הווירוס, אלא עם התגובה של המדינות כלפיו. בתרחיש הזה, מדינות אירופה סופגות מכה קשה מהווירוס, עם עשרות-אלפי חללים בכל מדינה. לפי התרחיש החמור ביותר שפיתח צוות המוכנות לנגיף ב- imperial college באנגליה, כמעט 500,000 אנשים יכולים למות מהנגיף באנגליה שנה וחצי הקרובות, ובערך 2.2 מיליון אנשים בארצות הברית. מדובר כמעט באחוז אחד מאוכלוסיית המדינות הללו, ואפשר לצפות לאחוז חללים דומה גם באירופה במקרה הקיצוני ביותר.

corona - deadly.jpg

התחזית של צוות התגובה ל- Covid-19 באימפריאל קולג', לונדון.

זוהי מכה קשה לכל מדינה, אבל הסכנה הגדולה באמת בתרחיש הזה היא בהתפוררות הלכידות העל-לאומית שהאנושות החלה לבסס במאות השנים האחרונות. מדינות האיחוד האירופי, פגועות ומדממות, יפנו זו לזו לעזרה – וימצאו שכל אחת מהן דואגת רק לעצמה. הן יסגרו את הגבולות ביניהן – כפי שכבר מתחיל לקרות – ומשם קצרה הדרך להסתגרות בתוך עצמן. לא מוגזם לנחש שבתרחיש הזה, לפחות מדינה אחת נוספת תחליט לפרוש מהאיחוד האירופי. ואם יותר ממדינה או שתיים יחליטו לפרוש, בהחלט ייתכן שהניסוי העצום הזה יקטע באיבו.

במקרה הקיצוני ביותר, תוצאה דומה יכולה להתממש גם בארצות הברית. הממשל הפדרלי התמודד עד כה עם התפשטות הנגיף ברמה מביכה, של מדינות עולם שלישי. המושלים בכל מדינה בארצות הברית נאלצו להרים את הכפפה, להטיל סגרים במדינותיהם, ולהכין את בתי-החולים ואת המעבדות. מה יקרה כאשר אחת מהמדינות בארצות הברית לא תצליח להתמודד עם הנגיף – ואזרחיה ימשיכו להפיץ אותו לכל שאר המדינות? מדינות יתחילו לסגור את גבולותיהן גם בתוך ארצות הברית עצמה. וגם כאן, אפשר לדמיין מצב קיצוני בו אחת המדינות העשירות ביותר – קליפורניה, שהכלכלה שלה גדולה יותר מזו של הודו כולה, וקטנה רק קצת יותר מזו של גרמניה – תודיע שהממשל הפדרלי לא מילא את חובתו לאומה, ותסגור את גבולותיה באופן סופי.

האם סביר שזה יקרה? בכל מצב רגיל, התשובה היא שלחלוטין לא. אבל בעקבות משבר שמזכיר מלחמת עולם שלישית, הרבה דברים יכולים – וחייבים – להשתנות.

אפשר להמשיך עם התרחיש הפסימי הלאה והלאה. במדינות אפריקה והודו, עם מערכות בריאות חלשות יותר מאלו שבעולם המערבי, ועם יכולת פחותה לכפות עוצר על האזרחים, יידבקו כולם בנגיף. כן, כולם. ההשלכות על הכלכלה של המדינות הללו יהיו הרסניות. האוכלוסייה חיה באיזורים אלו בצפיפות גדולה יותר מבעולם המערבי, מערכות הבריאות אינן מפותחות, תנאי הסניטציה נמוכים וקשה למשטר את האוכלוסיה. כלכלת המדינות האלו מבוססת גם בעיקר על עבודת כפיים, ופחות על מקצועות צווארון לבן שניתן לבצע דרך הרשת, מה שאומר שכל סגר יביא להתמוטטות מוחלטת של הכלכלה.

אבל נעזוב לרגע את הכלכלה. ההשפעות על המשילות באותן מדינות תהיינה חשובות לא-פחות. אנו מוכנים לקבל על עצמנו ריבון – לווייתן או ממשלה נבחרת – מכיוון שאנו מאמינים שהוא ידאג לנו. עכשיו חשבו מה קורה כאשר בכל משפחה מורחבת בהודו ניתן למצוא אדם אחד שמכחכח, משתעל ונחנק עד מוות – בזמן שהממשלה אינה יכולה לעשות דבר כדי לעזור. אפילו מעצמה כמו הודו עלולה להתפורר במצב כזה למדינות נפרדות, שיריבו זו עם זו על משאבים ועל טריטוריה.

זהו התרחיש הפסימי ביותר שאני רואה לשנתיים הקרובות. האם יש סיכוי גבוה שהוא יתממש? חד-משמעית לא. האם הוא ייתכן – plausible? אני חושש שבמקרה והנגיף אכן יתפשט בהצלחה לכל המדינות ויגרום לנזקים גדולים לכלכלה ולחיי אדם, ובמידה והממשלות לא ישכילו לשתף פעולה ולסייע אחת לשנייה ויבחרו במקום זאת להתכנס בתוך עצמן ולדאוג לאזרחיהן ותו לא, הרי שהסבירות שהתרחיש יתממש תגבר.

ידידי רואי קידר היטיב לתאר את התרחיש הזה כסוג של משחק דומינו, בו כל אבן פוגעת באחרת ומביאה לנפילתה. האבן הראשונה מייצגת את אובדן החיים המסיבי. האבן השנייה היא הכלכלה. השלישית – החברה והמרקם החברתי. הרביעי – ערעור המשילות, התפוררות מדינות, ובמקרים מסוימים דווקא סגירת גבולות ולאומניות גוברת. והאבן החמישית, שכולנו צריכים לקוות שלא תיפול, היא שלב העימות המזוין עם נשק מתקדם. זו שעלולה גם להוביל למלחמת עולם שלישית.

corona - domino.jpg

איך עוצרים את נפילת אבני הדומינו? צריך תגובה מתואמת היטב של כל המדינות כנגד הנגיף. צריך להעביר סיוע רפואי להודו, לאפריקה ואולי גם לדרום-אמריקה. צריך מנהיג בקנה-מידה גלובלי, שיוכל לתאם את כל הפעולות האלו.

למזלנו, יש לנו בדיוק אחד כזה. קוראים לו דונלד. דונלד טראמפ. והוא יציל את כולנו.

אני צוחק. אבל אפשר לקוות, לא?

אבל כאמור, גם התרחיש הזה אינו סביר מאד. ולכן, שווה לבחון את התרחיש 'שבאמצע' – זה שנראה הסביר ביותר כרגע – ואת השלכותיו על העולם.

התרחיש שבאמצע: האח הגדול – לטובת האנושות

מתישהו בין מאי ליוני, מדינת ישראל הרשתה לאזרחים לעזוב סוף-סוף את הבתים ולחזור לחוף הים ולמשרדים. אנשים יצאו לרחובות באנחת הקלה, וידעו שהצלחנו – כמדינה – להתמודד עם הווירוס. העוצר המלא שהוטל על האזרחים ונאכף בחומרה, הביא לכך שבתי-החולים אמנם הוצפו בחולים משתעלים וקצרי-נשימה, אבל רוב האנשים שאושפזו הצליחו לשרוד למרות העומס העצום. איבדנו כמה עשרות אנשים, אולי מאות, ובמקרה הרע ביותר, כמה אלפים – וכל אחד מהם היה עולם ומלואו.

ובכל זאת, בהשוואה למדינות אירופה ולארצות הברית, יצאנו בזול. המדינות שלא סגרו את הגבולות בזמן ונמנעו מהטלת סגרים חמורים על האזרחים, גילו שבתי-החולים שלהן קורסים במהירות תחת העומס. אחוזי התמותה שהתגלו באיטליה – שישה אחוזים בערך – אפיינו גם את ההתפרצויות בכמה ממדינות אירופה. במדינות האיחוד האירופי ובריטניה נפטרו מדי יום אלפים רבים, וארצות הברית סבלה מהלומה דומה.

זו הייתה תקופה קשה, ואפילו נוראית, אבל כשממשלות התפכחו משאננותן והחלו לאכוף עוצרים מוקפדים, התפשטות הנגיף בשטחן עצרה לבסוף. כשאנשים אינם פוגשים זה את זה ברחוב, בגני הילדים, בבתי-הספר או בעבודה, לנגיף אין כמעט אפשרות להמשיך להדביק קורבנות חדשים. תוך שבועיים בלבד מהרגע בו הוכרזו הסגרים, החל מספר החולים החדשים לקטון. נדרש לפחות עוד חודש אחד לפני שאנשים הורשו לצאת שוב לרחובות, אבל הניצחון על הנגיף היה כבר ברור.

ואז הגיע טמבל אחד ממדינה אלמונית כלשהי באפריקה בה הנגיף המשיך להתפשט מבלי לעצור, והחזיר את המגיפה לישראל. ולאירופה. ולארצות הברית. אולי הוא הביא זן חדש. אולי לא, מכיוון שרוב האוכלוסייה עדיין לא נפגעה מהנגיף ולא פיתחה עמידות עדיין. כך או כך, אנשים החלו להידבק על ימין ועל שמאל, והממשלות הבינו שהן בצרה.

ושוב, עוצר. ושוב, סגר. הפעם תגובת הנגד הייתה אוטומטית ומיידית. עדיין מתו כמה אלפי חולים בכל העולם המערבי, והמדינות כיבו את הכלכלות שלהן לחודש או שניים, אבל כולם כבר היו מורגלים ואף אחד לא התרגש. כשהיה ברור שהצליחו להתמודד גם עם ההדבקה הנוכחית, כולם טפחו על הכתפיים של עצמם ונערכו לחזור לעניינים שבשגרה.

רוצים לנחש מה קרה כמה חודשים אחרי זה? עוד זן ישן-חדש, עוד נשאים תמימים מאפריקה ומאסיה – או שאולי ממדינות באירופה שפשוט לא הצליחו לעצור את ההתפשטות שלו בשטחיהן. ושוב, סגר. שוב, שיתוק. להזכירכם: כל יום של שיתוק כלכלי גבה מהמדינות המערביות עשרות מיליארדי דולרים. אף מדינה לא יכלה להסכים לסוג כזה של איום. היה ברור שחייב להימצא פתרון כדי למנוע ממקרים מסוג זה לחזור על עצמם.

וכך נפתחה תקופה חדשה בתולדות האנושות: הניטור הבלתי-פוסק.

corona - return.jpg

שוב, התחזית של חוקרי האימפריאל קולג' לגבי הווירוס. הם צופים שהוא יחזור מדי ארבעה חודשים בערך, ובכל פעם יהיה צורך בהסגר.

איך עוצרים נגיף (ועוד הרבה דברים אחרים)

האמצעים לניטור כבר היו בידי הממשלות. או ליתר דיוק, הם היו בידי האזרחים. ואם נדייק אפילו יותר: הם היו בכיסיהם, בבתיהם ובמכוניותיהם. כל סמארטפון הכיל מידע מפורט בנוגע למקומות בהם ביקר בעליו, כולל הזמנים המדויקים. בבתים רבים היו עוזרים דיגיטליים סטייל אלכסה של אמזון או גוגל אסיסטנט, שיכלו לאסוף מידע על הבית מבפנים. אמצעי הניטור כבר היו בשטח – היה דרוש רק הרצון להשתמש בהם מצד הממשלות, וההיתר החוקי לכך.

ההיתר החוקי הראשון לעקוב אחר אזרחים הוענק לממשלת ישראל עוד במהלך הגל הראשון של הווירוס. מדינות אחרות גיחכו בהתחלה על הישראלים המטורפים שנותנים למדינתם הדמוקרטית לרגל אחריהם, אבל עוד במהלך המתקפה הראשונה החלו גם מדינות נוספות באירופה למצוא הצדקה לפי-חוק למעקב אחר האזרחים, כדרך להגן על האוכלוסייה מהתפשטות הנגיף. במהלך המתקפה הראשונה, המידע היחיד שנאסף במהלך המעקב היה אודות מיקומו של הסמארטפון. מידע זה הספיק לרוב כדי להבין האם בעל הטלפון חצה את נתיבו של אדם אחר שחשוד כנשא של הווירוס. עם סוף המתקפה, הפסיקו המדינות לעקוב אחר אזרחיהן – כפי שדרש החוק – והשמידו את המידע שאספו.

במתקפה השנייה, הן כבר הבינו שיש חשש שהנגיף יחזור מדי חודשיים-שלושה, והיתרי המעקב הפכו לנצחיים, הלכה למעשה.

הנשא הראשון שעבר את גבולות המדינה כשהוא מביא עמו את הגרסה החדשה של הווירוס, התחיל להרגיש רע עוד לפני שעלה על המטוס, אבל לא התחשק לו לדווח על כך לרשויות. הוא השתעל קצת, היה מנוזל קצת, ולכן קנה סירופ נגד שיעול ובלע דקסמול-קולדים בכמות מוגזמת, כך שייראה בריא לגמרי. אם הרשויות היו עוקבות אחר הקניות שלו, והיו מצליבות את המידע עם השיעולים 'ששמע' הסמארטפון, הן היו יכולות להבין שמדובר באדם עם סיכון גבוה לנשאות. הן לא עשו זאת. הן נתנו לאותו נשא להיכנס למדינה – ומשם ההתפשטות הייתה מהירה וצפויה.

כדי להגן על הציבור, החליטו הממשלות שהן זקוקות למידע אודות מיקום כל אזרח, למידע על דפוסי הקניות שלו, ולתדירות השיעולים בבית כפי שנקלטה על-ידי העוזרים הדיגיטליים. כל המידע הזה שוקלל ונאמד על-ידי אלגוריתמים משוכללים שקבעו את רמת הסיכוי לנשאות של כל אדם. מי שחצה סף מסוים, התבקש לבודד עצמו – והמכשירים בביתו ועל גופו דיווחו לרשויות מיד במידה והפר את הבידוד. וכדי לוודא שלא ישאיר את הטלפון החכם בבית וילך לטייל עליז ברחוב, המבודד נדרש גם להישיר מבט עמוק לסמארטפון פעם בשעה, ואלגוריתם זיהוי פנים היה מוודא את זהותו.

החלק החיובי בכל העניין היה שבזכות שיתוף המידע עם הממשלה, פותחו במהירות גם אלגוריתמים לחיזוי התפרצויות, לניהול סיכונים ולפיתוח תרופות וחיסונים בהתבסס על המידע המגיע בזמן-אמת מן האזרחים. כשמידע כזה איפשר לנהל מדיניות ציבורית נבונה, התפשטות הנגיף נעצרה ברוב המדינות עוד לפני שהחלה.

המשמעות הייתה שכאשר מדינות אפריקה והודו החלו להתפורר מבפנים, המערב התאושש כבר מספיק כדי לשלוח להן סיוע רפואי ופיננסי. ההתדרדרות הגלובלית שתוארה בתרחיש הפסימי לא הגיעה לכדי מימוש. מיליוני חיים ניצלו בטווח הקצר של שנה-שנתיים. ובטווח הארוך, הצלחנו למנוע את העימותים הגלובליים שציפו לנו בתרחיש הפסימי.

אפילו בתרחיש זה האנושות ספגה מכה כבדה, ונאלצה לשנות את דרכיה במדינות רבות. ממשלות החלו לעקוב אחר אזרחיהן, ולא ברור האם הן יוכלו להימנע משימוש לרעה בכוח העצום שניתן להן. כוח כזה טומן בחובו גם פוטנציאל עצום להשחתת המידות והדמוקרטיה, ומאיים על זכויות האדם בטווח הארוך.

אבל לפחות בטווח הקצר, הוא מנע מהמוני בני-אדם למות. גם זה משהו.

ואולי, רק אולי, בתרחיש האמצע, תיפתח הזדמנות גדולה אחרת עבור האנושות: האפשרות לאיחוד כוחות.

האיחוד הגדול

תאמרו שאני מטורף. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאשמע את זה. אבל נגיף הקורונה יכול לספק הזדמנות חד-פעמית לכל מדינות העולם לשתף פעולה כדי לנצח אויב אחד גדול. מעולם לא היה איום כזה על האנושות. בזמנה של השפעת הספרדית לא הבנו בכלל מיהו אותו אויב שקוטל עשרות מיליוני בני-אדם. ה- SARS הגיע ונעלם מהר מדי, ולא הספיק להותיר חותם אמיתי בכל העולם. אבל נגיף הקורונה החדש הגיע לכמעט כל מדינות העולם והוא רק עומד להמשיך להתפשט. זוהי בעיה על-מדינית, גלובלית, שתביא בטווח הקרוב לסגירת גבולות ולהסתגרות קיצונית ברמה הפיזית, אבל לשיתוף פעולה מתקדם יותר מכל בחינה אחרת. לאחדות ולהסכמות גלובליות.

או… שלא. אולי, במקום זאת, ננקוט בסגירת גבולות ובהטלת רפש על מדינות זרות. אולי כמה חודשים אחרי שהנגיף ייעלם, המצב יחזור לקדמותו. זה כנראה יותר סביר. אבל עדיין, אפשר לקוות. לקוות שלראשונה יהיה לכל בני-האדם אויב משותף. אויב שאינו מגיב לתפילות או לתחינות. הוא אינו מתחשב בצבע עור, בצורת העיניים, או באל בו אתה מאמין. אם אתה בן-אדם, הוא יתקוף אותך. והמשמעות היא שאנו יכולים להתאחד כנגדו.

קיימים סימנים מעודדים מהבחינה הזו. הסינים כבר שלחו מאות-אלפי ערכות בדיקה לארצות הברית. קבוצות האקרים בינלאומיות הכריזו שלא יתקפו בתי-חולים. יש תנועה לכיוון ההתאחדות המשותפת.

ומצד שני, אנחנו גם רואים את נשיא ארצות הברית נערך כבר לבחירות הבאות באמצעות האשמת סין בהתפרצות הנגיף, ומסרב לתת לספינות לפרוק נוסעים נגועים בשטח המדינה.

הנגיף הזה יוציא מאיתנו את הטוב ביותר – ואת הרע ביותר.

בהחלט ייתכן שאם יקומו כמה מדינאים בעלי-חזון, הרי שנוכל לזקק את הטוב ביותר כדי לגבש הסכמי שלום וסחר בין מדינות, ליצור תחושת אחווה ולכידות בין עמים ובין יבשות, לשתף פעולה ביחד כדי למגר את הנגיף הזה אחת ולתמיד, ולוודא שילדינו לא יצטרכו לחוות התפרצות דומה.

התחלנו עם שלושה תרחישים, ואמרתי לכם שאין הרבה שאפשר לעשות לגבי השניים הקיצוניים. אבל בתרחיש הבינוני יש לנו חופש פעולה, ואנחנו יכולים – וצריכים – לדרוש מהמנהיגים שלנו לזנוח את היריבויות הקטנות והקטנוניות ולשתף פעולה לטובת המלחמה הגדולה יותר. המלחמה בנגיף הקורונה ובכל המחלות האחרות.

בהצלחה לכולנו.

כשנגיף משנה סדרי ממשל – וישראל הופכת למדינת מעקב (ולמה זה טוב)

כשנגיף משנה סדרי ממשל – וישראל הופכת למדינת מעקב (ולמה זה טוב)

בימים האחרונים נשאלתי כיצד אפשר להתמודד עם וירוס הקורונה ביעילות. עניתי (בלי יותר מדי ענווה) שהפתרון לבעיה פשוט מבחינה טכנולוגית. הווירוס מתפשט מאדם לאדם, ולכן כל שעלינו לעשות הוא למנוע מהנשאים להתקרב לאחרים.

תאמרו – "חכם גדול, הרי הבידוד אמור לעשות בדיוק את זה!" וזה נכון, אלא שהבידוד גם מזיק לכלכלה ולמשק. הפתרון הטכנולוגי שהצעתי היה הפעלת מערכת אוטומטית שתעקוב בזמן אמת אחר כל האזרחים דרך הסמארטפונים שלהם. מהרגע שאחד האזרחים מזוהה כנשא, המערכת תשחזר את נתיבו בימים האחרונים, ותזהה כל אדם שחצה את אותו נתיב. והנה, מיד תשלח הודעה אוטומטית לטלפונים החכמים של כל אותם אנשים, ותתריע בפניהם שעליהם ללכת להיבדק או – לכל הפחות – להיכנס לבידוד. לאחר מכן היא גם תעקוב אחריהם כדי לוודא שאכן נכנסו לבידוד ולא יצאו מהבית בו הם שוהים.

מערכות דומות – ברמת תחכום נמוכה יותר, לרוב – שימשו את השלטונות בטייוואן, בסין וכנראה שגם בסינגפור. אלו שלוש מדינות שהצליחו למגר את התפשטות הנגיף בשטחיהן (גם) בזכות כלי הניטור המתוחכמים שהפעילו. כלומר, יש לנו ראיה טובה לכך שמערכות כאלו ממלאות את התפקיד שיועד להן. אלא מה? הובהר לי מיד על-ידי המבינים בדבר שיש בעיה 'קטנה' מבחינה חוקית ואתית בהצעה. החוקים במדינת ישראל לא התקדמו עדיין מספיק כדי להתמודד עם טכנולוגיות דיגיטליות מתקדמות כל-כך, ולא ברור האם הממשלה יכולה לקבל מנדט להריץ מבצעי ניטור רחבי-היקף כל-כך.

בקיצור, הרעיון די נזרק הצידה כלא-סביר בעליל. לא מבחינה טכנולוגית, אלא מבחינה יישומית.

ואז, יום אחד לאחר מכן, ראש הממשלה הכריז קבל עם ועדה שהוא מתכוון להשתמש באמצעי ניטור טכנולוגיים – דהיינו, מעקב אחר מיקום אנשים – על הציבור האזרחי. אלו טכנולוגיות ששימשו בעבר רק ללוחמה בטרור, ועתה הן עומדות להיות מופעלות על כולם.

קורונה ומעקב

אני רוצה להודות בשלב זה לראש הממשלה מכל הלב. באמת, בלי ציניות בכלל. נשבע. צריך אומץ אמיתי כדי להשתמש בטכנולוגיות מעקב – מהסוג שכל העולם המערבי אוהב לשנוא, ומסיבות טובות – על הציבור האזרחי. צריך להפגין מנהיגות אמיתית למול טיעוני הנגד שבוודאי העלו המשפטנים והאנשים האמונים על ההגנה על פרטיות האזרחים, ובשלב מסוים לדפוק על השולחן ולומר – "אנחנו במצב חירום! תמצאו דרך חוקית לאפשר את זה, והאחריות – עליי!"

אני בוחר להאמין שבנימין נתניהו רוצה, כמו כולנו, לקדם את מדינת ישראל ולהוציא אותנו מהבור לתוכו נפלנו. כדי לעשות זאת הוא מוכן להשתמש על אזרחים בטכנולוגיות מעקב שהחוקיות שלהן גבולית, במקרה הטוב מאד. וזה מצוין. במצבי חירום דרמטיים יש צורך בשימוש בכלים יוצאי-דופן. אם המעקב אחר האזרחים יוביל לעצירת התפשטות הנגיף בישראל, הרי שנראה כולנו שנתניהו בחר נכון.

אבל – וזה אבל גדול – אנחנו חייבים לשאול שאלה קריטית אחת: מה יקרה בימים שאחרי הנגיף?

על כוח ואחריות

בידיהן של המדינות היום נתון כוח עצום: הכוח לעקוב אחר אזרחיהן. כוח זה היה קיים תמיד, אבל הוא היה מוגבל. השטאזי – השב"כ של גרמניה המזרחית – אסף בימי הזוהר שלו מידע על שליש מהאזרחים במדינה, אבל לא היה יכול באמת לעקוב אחר כולם. הוא העסיק יותר מ- 390,000 סוכנים, ועדיין לא היו לו מספיק.

בעידן החדש, לא צריך את כל זה. כל האזרחים נושאים על גופם 'סוכן' קטן – הסמארטפון – והממשלה יכולה לדלות ממנו מידע. במינימום, היא יכולה לקבל מידע על המיקום של כל אזרח. במקרים הקיצוניים יותר, היא יכולה גם לעקוב אחר האזרחים דרך אפליקציות פופולריות שונות.

כוח שכזה מוביל כמעט בהכרח להשחתת המידות הטובות. כל ממשלה רוצה להגן על אזרחי המדינה, ועל הדרך – גם על עצמה, כמייצגת האמיתית (לדעתה) של העם. קל מאד – יותר מדי – לממשלות טוטליטריות לעקוב אחר כל אזרחיהן דרך הרשתות החברתיות והסמארטפונים הנמצאים בכל כיס. הן יכולות להאזין לכל אדם – בביתו או מחוצה לו. הן מסוגלות להבין כיצד אנשים חושבים ולהתאים עבור כל אחד מהם מסרים שישכנעו אותו שהממשלה דואגת במיוחד לו. בדרך הזו, איש אינו יכול להביא לשינוי, והמערכת כולה נתקעת עם אדם אחד בראשה: ארדואן בתורכיה, פוטין ברוסיה, לובצ'נקו בבלארוס ועוד ועוד.

ישראל, בבירור, אינה נמצאת במקום הזה. אמצעי המעקב האלו אמנם קיימים, אך הם מבוקרים היטב על-ידי הרשויות המתאימות, ומופנים כנגד טרוריסטים. הבעיה היא שנהלים מסוג זה הם בעלי אופי הפכפך, ויכולים להיפרץ בקלות. ברוסיה, למשל, קיימים חוקים להגנה על הפרטיות, אך גופי הביטחון יכולים להפר אותם – ולהצדיק זאת רק לאחר מעשה, אם בכלל. בארצות הברית של טראמפ ראינו כיצד הוא מחליף את בעלי התפקידים הבכירים ביותר במערכות השלטון במלחכי פנכה שנאמנותם נתונה לו בלבד, ומאיים על אינדיבידואלים בסנאט האמריקני כדי להתחמק מההשלכות החוקיות של מעשיו.

התהליך בו מדינה דמוקרטית-ליברלית גולשת במדרון החלקלק לכיוון דיקטטורי אינו חדש. בספרם "איך דמוקרטיות מתות", מסבירים סטיבן לוויצקי ודניאל זיבלאט שהרודנים החדשים – פוטין, ארדואן, אורבן בהונגריה, מאדורו בוונצואלה ואחרים – אינם מנסים לשנות את החוקה או את כללי היסוד, ולשלוט באזרחים באמצעות טנקים ברחובות. במקום זאת, הם משנים את הנורמות הפוליטיות בדרכים שמעוותות את החוקים המקוריים. וכך, אט-אט, מדינה בעלות נורמות דמוקרטיות הופכת לכזו בה המנהיג שולט ללא התנגדות אמיתית.

מתן יכולת בידי השלטון לרגל אחר האזרחים, נותן בהכרח כוח עצום למי שעומד בראש המערכת, ומאפשר לו לשנות את הנורמות הקיימות יותר בקלות. זו הסיבה שבכל מדינה דמוקרטית קיימת מערכת שלמה של מעצורים ובלמים שנועדה לוודא שרק במצבים הקיצוניים ביותר נעשה שימוש ביכולת הזו.

ומערכת זו הופרה בימים האחרונים על-ידי ממשלת ישראל, מסיבה טובה. אבל עכשיו צריך לוודא שהמצב החדש – בו השלטון יכול לרגל אחר האזרחים – מפוקח בקפדנות כדי למנוע זליגה לכיוון הטוטליטרי.

איך נעשה זאת?

שקיפות, ביטחון, זמן

איך אפשר לוודא שיהיה פיקוח הולם על הכוח שאנו נותנים בידי השלטון? התשובה פשוטה: אור השמש חושף את כל השחיתויות. עלינו להקפיד על כך שמערכת המעקב על האזרחים תהיה שקופה לגמרי. הממשל חייב לפרסם הסבר ברור בנוגע למטרות המערכת, דרכי פעולתה ויכולותיה. האם היא נועדה לאכוף את הבידוד על הנשאים? לעקוב אחורנית בזמן כדי לזהות את המסלול בו עבר חולה? האם היא יכולה לדווח לאנשים באופן אוטומטי על כך שהם נמצאים בסכנה להידבקות?

ללא שקיפות, ניתן יהיה להפעיל את המערכת לרעה כדי לרגל אחר אזרחים. לא פחות חמור, האזרחים יאבדו אמון בדמוקרטיה מכיוון שיחששו שהם אכן נמצאים תחת ריגול באופן מתמיד, אפילו אם לא זה המצב. מכיוון שכך, הממשלה מחויבת לספק שקיפות בנוגע לכוונותיה כבר בימים הקרובים, ומרגע שמערכת המעקב תתחיל לפעול, עליה לשחרר דין וחשבון בנוגע לאופי המעקב ולהיקפו על בסיס קבוע.

בנוסף לכך צריכה לקום ועדה של מומחים לפרטיות ולממשל תקין – אלו יכולים לבוא מהרשות להגנת הפרטיות, כמו גם מהאוניברסיטאות השונות בארץ ובעולם – שיוודאו שמערכת המעקב אינה גורפת יותר מידע מהנחוץ לה, ושנעשה שימוש ראוי בלבד במידע.

הדרישה השנייה היא לביטחון. מערכת מעקב כזו אוגרת כמות עצומה של נתונים. אם דאגתם לגבי המאגר הביומטרי, מזל טוב: יש לכם נושא חדש לחשוש מפניו. יש חובה לפתח הגנות ברמה הגבוהה ביותר על המערכת, ולשלב בפיתוח את מומחי הסייבר המתקדמים ביותר בישראל ובעולם. מבלי הגנות שכאלו, המידע ייקצר תוך זמן קצר על-ידי מדינות זרות.

אחרון חביב, חשוב לקבוע זמן מוגבל להפעלת מערכת המעקב. קיים סיכוי ממשי שנגיף הקורונה יישאר עמנו לא רק בחודשים הקרובים, אלא גם עוד שנים רבות. קיימת סכנה ממשית ששהשלטון ימשיך לעקוב אחר כלל האזרחים בכל אותו זמן. מכיוון שכך, ראוי היה שראש הממשלה יציין בבירור מועד סיום להפעלת המערכת, או לפחות תנאי גבול כלשהו. מכיוון שלא קרה כך, עלינו לדרוש מהממשל להבהיר בבירור עד מתי תפעל מערכת המעקב.

אני שמח לספר בנקודה זו שהיום – יום אחד בלבד לאחר הצהרת ראש הממשלה – כבר שיגרו מספר חוקרים מובילים בתחום הפרטיות והממשל מכתב לראש הממשלה ולכל גורמי השלטון הרלוונטיים. על הכותבים נמנים כמה מגדולי החוקרים בישראל בתחומים אלו, כפרופ' קרין נהון, ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר ופרופ' מיכאל בירנהק. כולם רוצים להבין את משמעותם של הצעדים החדשים, כיצד התקבלו וכיצד ניתן לפקח עליהם. ובפרפראזה על מה שכתבו: מדובר בשעת חירום, ודאי, אבל אי אפשר לזרוק את הדמוקרטיה לפח.

פיקוח.jpg

צילום מסך מהמכתב לראש הממשלה ולגופים האחרים המעורבים בקבלת ההחלטה

הפוטנציאל לעתיד

לא הכל רע במעקב מתמיד אחר האזרחים. מערכות בריאות, למשל, יכולות לאסוף מידע מתמיד על כל אדם ולהריץ עליו אלגוריתמים משוכללים כדי לזהות סימני מחלה מקדימים ולשלוח את החולה לטיפול עוד לפני שהוא עצמו יודע שהוא חולה. גופי השיטור יכולים לאתר פושעים בקלות ולעצור אותם. טרוריסטים מנוטרלים כמעט לחלוטין. בקיצור, ברור שיש יתרונות רבים גם במעקב אחר כלל הציבור, אבל יש גם חששות גדולים ומוצדקים ממתן הכוח למדינה מבלי פיקוח הולם על השימוש בו.

בנימין נתניהו עשה צעד גדול וחשוב: הוא הורה על הפעלת מערכת שיכולה להציל חיים רבים בישראל, ויצא בכך כנגד דעותיהם של מומחים רבים לפרטיות ולשמירת מידע. שעת החירום מצדיקה צעדים דרמטיים שכאלו, וחלק מתפקידו של מדינאי אמיתי – ולא פוליטיקאי קטן – הוא לדעת מתי לנקוט בהם.

אבל, ממש באותו הזמן, חשוב שיעשה גם את הצעד הקריטי השני, ויגדיר כללים ברורים להגבלת כוחה של מערכת המעקב. אם לא יעשה זאת, הרי שהמערכת תישאר בפעולה גם לאחר שנגיף הקורונה יעבור מן העולם, ותערער את אופיה הדמוקרטי של ישראל.

הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות כדי לקדם את הצעד השני הזה, הוא להבהיר לציבור את חשיבותו. אנשים צריכים להבין שחוקים שפורשו מחדש כדי לאפשר מעקב שכזה, ומערכות מעקב שהוקמו בעמל רב, אינם עומדים להתפוגג ככה-סתם מיד עם חלוף המשבר. כולנו צריכים להתגייס כדי לדרוש מהפוליטיקאים שלנו – בימין, בשמאל ובמרכז – להגדיר כללי בסיס למערכת המעקב, לקבוע מי יגן עליה וכיצד, ולהפוך את כל המערכת לשקופה.

אנא – שתפו, כדי שכולם ידעו.

צוללות וכלכלת הוופי: איך סופרי מדע בדיוני חזו (ועדיין חוזים) את העתיד

צוללות וכלכלת הוופי: איך סופרי מדע בדיוני חזו (ועדיין חוזים) את העתיד

בואו נדבר על צוללות, ולשם שינוי – לא מהסוג שמכניס ראשי ממשלה לצרות, אלא כאלו שמדגימות נקודה מעניינת על חיזוי העתיד.

שמעתם, אולי, על מלחמת העולם הראשונה. כאשר פרצה המלחמה ב- 1914, לאומות העולם היה ברור שכלי הלחימה העיקרי – למעשה, היחיד – בים יהיה ספינות המלחמה למיניהן. כמעט כולם התעלמו ממתמודד חדש בזירה: הצוללות. 

בתחילת המאה העשרים כבר היו בנמצא צוללות מתקדמות יחסית, עם מנוע דיזל ושני פתחים לירי טורפדו. כל הגופים הצבאיים בחנו את אפשרות השימוש בצוללות, אך רובם ראו אותן כקוריוז ותו לא. בריטניה הגדולה התהדרה אמנם בצי הצוללות הגדול בעולם, אך רובן היו מסוגלות רק לפטרל באזורי החופים. בקיצור, לא היה להם מושג איך להשתמש בצוללות ביעילות. 

עם פרוץ המלחמה, גרמניה מצאה עצמה עם צי של עשרים צוללות, ועם צורך בהול להשתמש בו כדי לערער את השליטה הבריטית באוקיאנוסים. הצוללות הגרמניות נשלחו להטביע מספר רב ככל האפשר של ספינות אויב, והתוצאות הפתיעו אפילו את הגרמנים.

הצוללת האמריקנית USS Holland, שנכנסה לשימוש ב- 1900.

בתחילת המלחמה צייתו מפקדי הצוללות הגרמניים לחוקי המלחמה הימיים: הצוללות עלו אל מעל לפני המים, דרשו מצוות הספינה להיכנע, נתנו למלחי האויב הזדמנות לנטוש את הספינות בסירות הצלה, ואז הטביעו את הספינה. לפחות, זו הייתה התכנית. מפקדי הצוללות שניסו לציית לחוקי המלחמה בדרך זו, גילו במהירות שיריביהם אינם מוכנים להפסיד בכבוד. הצוללות שצפו אל מעל לפני המים היו סופגות מטח כבד של ארטילריה ואש תותחים ומוטבעות מיד. תוך זמן קצר השתנו החוקים הבלתי-כתובים, והמפקדים הגרמנים חדלו ממנהגיהם הג'נטלמניים, והחלו להטביע ספינות בכל רחבי האוקיאנוס מבלי לתת להן אזהרה מראש. בעלות-הברית מצאו עצמן בסגר שנכפה עליהן מצד מדינה שכוחה הימי היה זעום ביחס אליהן, אך טכנולוגיה חדשנית אחת אפשרה לה לשתק את יתר האומות בימים.

מה שמדהים הוא שהבריטים היו אמורים לדעת למה לצפות, כי אחד הסופרים המפורסמים ביותר שלהם – ארתור קונן דויל, שכתב את סיפורי שרלוק הולמס – פרסם מוקדם יותר באותה שנה סיפור מדע בדיוני, בו הצליחה מדינה מומצאת קטנה להשתמש בצוללות כדרך להטלת סגר על האימפריה הבריטית[1]. האדמירלות ביטלה את הסיפור פומבית כשטות מוחלטת, ובריטניה לא הצליחה להיערך לדרך הלחימה התת-ימית החדשה לפני שזו היכתה בה שן ועין. חודש אחד בלבד לאחר שהאדמירלים הבריטים לעגו בפומבי לרעיונותיו ההזויים של קונן דויל, נפתחה מלחמת העולם הראשונה. בארבע השנים הבאות הטביעו הצוללות הגרמניות יותר מ- 5,000 ספינות של בעלות-הברית, במחיר של 199 צוללות גרמניות בלבד[2].

אני אוהב את הסיפור הזה, מכיוון שהוא מראה כיצד סופרי המדע הבדיוני יכולים לעתים לדמיין עתידים שנראים מוזרים לעיני האנשים החיים בהווה, אך יכולים להתממש בקלות מהרגע שהתנאים הנכונים מתגשמים. 

אבל למה לעצור בצוללות?

 

כלכלת הוופי

בואו נסתכל על דוגמה נוספת לתחזית מוצלחת מצד סופר מדע בדיוני, הפעם מתחילת שנות האלפיים.

הסופר והעתידן קורי דוקטורו ניסה ב- 2004 לדמיין חברה עתידית בה אין עוד צורך בבני-אדם שיבצעו עבודה מכל סוג שהוא. בחזון של דוקטורו, רובוטים יכולים לבצע את כל העבודות הפיזיות – משינוע משאות ובני-אדם בכבישים ובשמים, ועד לגידול צמחים בחוות ואפילו ביצוע ניתוחים בבתי-חולים. בינות מלאכותיות מחליפות עורכי דין, רואי חשבון, רופאים ושאר עוסקים במקצועות הידע. דוקטורו שאל את עצמו איך תיראה החברה והתרבות בעולם שכזה, ומה יעשו בני-האדם אם לא יצטרכו לעבוד למחייתם.

דוקטורו סיפק תשובה אפשרית לשאלה בספרו "Down and Out in the Magic Kingdom" – שאגב, שוחרר לאינטרנט תחת רישיון Creative Commons, כך שכל אחד יכול לקרוא אותו בחינם (קישור כאן). הספר מתאר את החיים במאה ה- 22, בה כל העבודות מתבצעות על-ידי רובוטים. כתוצאה, אין עוד רעב או עוני בעולם. כולם יכולים ליהנות מהמזון הטוב והבריא ביותר, משירותי הבריאות המתקדמים ביותר ומבינות מלאכותיות שמסוגלות לשרת את בני-האדם בכל דרך שירצו, בין היתר באמצעות סימולציות במציאות מדומה שהן מתכנתות ומתאימות אוטומטית עבור כל אינדיבידואל.

הדבר היחיד שנותר לאנשים להתחרות עליו בעולם שכזה, הוא הכבוד. בספר מתוארת מערכת בה קיים לכל אדם דירוג וופי (Whuffie). כדי לקבוע כמה וופי יש לכל אדם, בינות מלאכותיות סוקרות באופן מתמיד את מוחותיהם של האנשים שמכירים אותו או ששמעו עליו. אם אנשים אוהבים ומעריכים אותך ואת יצירותיך, אתה מקבל דירוג וופי גבוה. אם אנשים לא מרוצים ממך, אתה יכול לאבד כבוד – לאבד וופי [3].

זה לא רעיון רע, בהכרח. בספרי האחרון – "השולטים בעתיד" – הצעתי מערכת דומה של מטבעות קארמה. המערכת מסתמכת על הרעיון שבעולם העתיד אנחנו עומדים להיות מנוטרים כל העת בכל מקרה על-ידי בינות מלאכותיות שינתחו ויבינו את כל מעשינו. אפשר לתכנת את הבינות הללו להבחין במעשים טובים, ולתגמל את המבצעים במטבעות קארמה. וכך, אם אתה עוצר לעזור למישהו בצד הרחוב, אתה יכול להיות בטוח שתבוא על גמולך מאוחר יותר, ושאנשים ירצו לעזור לך כדי לזכות גם הם בקארמה חיובית.

דוקטורו מציג בספרו – ובביקורת עצמית שהוא עצמו כתב מאוחר יותר – תמונה שונה של רעיון מטבעות הקארמה, או הוופי. הוא מסכים שניתן להשתמש בוופי כסוג של מערכת תגמול, אבל מציג גם את הצדדים השליליים שלה. כאשר אחד הגיבורים בספר מואשם בפשע, הוא מאבד כל-כך הרבה וופי שאחרים יכולים להתנכל לו ולשדוד אותו מבלי שיקרה להם דבר. אפילו המעליות מפסיקות לשרת אותו, והוא הופך, למעשה, לתת-אזרח. ודווקא האנשים עם רמות הוופי הגבוהות ביותר הם, כפי שדוקטורו קובע, "מניאקים סוציופתים שיודעים כיצד להתחנף, ללקק, או לאיים את דרכם למעלה. ומהרגע שיש לך מספיק וופי – ברגע שאנשים רואים אותך כבעל מוניטין – אנשים אחרים יוצאים מדרכם כדי לתת לך הזדמנויות לעשות דברים שיהפכו אותך לעוד יותר ידוע… ובאופן כללי [מאפשרים לך] לקבל קרדיט על כל דבר מוצלח, ולהאשים את הכשלונות על בני-התמותה הנחותים."[4]

זו, אגב, בעיה שקיימת גם עם הכסף בעולם כיום. אנשים עשירים יכולים להתחמק מכשלונות ומעונשים שהיו ממוטטים אנשים עניים יותר, וככל שיש להם יותר כסף – כך הם יכולים לעשות יותר כסף. אז אולי שיטת הוופי אינה גרועה כל-כך, מכיוון שהיא מאפשרת לכולם להתקדם בחיים? בסיפור של דוקטורו, אחרי הכל, הדמות המרכזית מצליחה בגדול בסוף הספר, כשאחרים שומעים על העוול שנעשה לה – ופתאום היא זוכה בכמויות עצומות של וופי בשל הרחמים שאנשים מרגישים כלפיה. הוופי מאפשר להפוך את רגשות הקהל לתמורה מיידית, וזה לא דבר שקורה עם כסף בקלות. כך שהוופי הוא מערכת עם יתרונות וחסרונות.

כך או כך, דוקטורו הצליח לחזות את הרעיון המרכזי מאחורי פרויקט הענק הנוכחי של ממשלת סין. הממשלה הסינית מפתחת ומממשת בימים אלו את "דירוג האשראי החברתי", שקובע לכל אדם רמת 'כבוד' מסוימת לפי מעשיו. אם הוא רוכש רכב גרמני בטוח וזול, במקום רכב מתוצרת סין, הדירוג החברתי שלו יורד. אם הוא מדבר לעתים תכופות עם קרובי משפחה מחוץ לסין, הדירוג החברתי שלו יורד עוד קצת. אם הוא מהמיעוט המוסלמי בסין ומתפלל חמש פעמים ביום, הדירוג החברתי שלו סופג עוד מהלומה, וכן הלאה. כשהדירוג החברתי נמוך מספיק, אותו אדם מפסיק לקבל שירות מצד הסובבים אותו: אנשים רואים שהדירוג החברתי שלו נמוך, ונמנעים מלתקשר עמו מתוך חשש שגם הדירוג שלהם ירד כתוצאה מההיכרות עמו. אנשים עם דירוג חברתי נמוך מדי לא יכולים לעלות על מטוסים או רכבות, לרשום את בניהם לבתי הספר היוקרתיים במדינה, או לרכוש בתים באיזורים נחשבים. ולחילופין, אנשים עם וופי – סליחה, דירוג חברתי – גבוה, זוכים לכבוד ולהערכה מצד הסובבים אותם.

את כל זה, דוקטורו הגה כבר ב- 2004 בספר המדע הבדיוני שכתב. הוא העיז לשאול שאלה גדולה – איך ייראו החיים בעולם בו אין צורך בעבודה אנושית, ושבו הטכנולוגיה מאפשרת לנטר אחר כולם בכל זמן, וחשף נדבך חשוב של חברת העתיד.

 

האם סופרי המדע הבדיוני יודעים לחזות את העתיד?

במה זכו סופרי המדע הבדיוני שדווקא הם מצליחים לחזות את העתיד? ובכן, קודם כל, השאלה עצמה מטעה. לא ברור בכלל שסופרי המד"ב מצליחים לחזות את העתיד יותר טוב מאחרים. הם פשוט חושבים הרבה על העתיד, וחלק מהדברים אכן מתממש. 

עד לכאן, אין שום הפתעה. גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום. אבל מה שמעניין הוא שסופרי המדע הבדיוני מצליחים לתאר אפשרויות אחרות לחברה האנושית ברמה פירוט גבוהה. לפעמים הם צודקים, לפעמים לא, אבל סופרי מדע בדיוני טובים מצליחים להשתחרר לגמרי מכבלי ההווה, ולדמיין בפרוטרוט מערכת שונה לחלוטין שמתממשת בעתיד. עצם הקריאה של הרעיונות שלהם יכולה לעזור להרחיב את המודלים המחשבתיים שלנו ולהכין אותנו טוב יותר לעתיד. 

ולא רק אני חושב כך. 

צבא קנדה שכר ב- 2005 סופר מד"ב כדי שיכתוב סיפור (Crisis in Zefra) שמתאר את העתיד האפשרי של הלחימה בעוד עשרים שנים. הסיפור נכתב ב- 2005, אבל כבר מתייחס לרובוטים, רחפנים, ואמצעי תקשורת מיידיים בין טרוריסטים. חיל הנחתים באמריקה פתח בשנים האחרונות סדנה משלו, אליה הוא הזמין כמה מגדולי סופרי המדע הבדיוני כיום, והם ישבו עם חיילי המארינס כדי לעזור להם לכתוב סיפורי מדע בדיוני שדמיינו מחדש את עתיד המלחמה. 

צבא צרפת שוכר בימים אלו ממש סופרי מדע בדיוני שירקמו עבורו סיפורים שיתארו את עתיד המלחמה. הסופרים ינסו לחזות מראש כיצד טרוריסטים ומדינות ישתמשו בטכנולוגיה מתקדמת כנגד צרפת. הם לא יחזו עתיד אחד מדויק, אבל הם יעזרו לגנרלים של צבא צרפת לפתח מודלים מחשבתיים חדשים שכוללים בתוכם את הטכנולוגיות החדשניות ביותר – ואת דרכי השימוש בהן.

אחרון חביב, גם עבדכם הנאמן עובד מפעם לפעם בכתיבת סיפורי מדע בדיוני עבור ארגונים שונים. בסיפורים אני מנסה לתאר כיצד יכול העולם להיראות בעקבות התפתחויות עתידיות מסוימות, וכיצד מגמות שונות יכולות להשתלב ביחד כדי להביא לתוצאות שנראות יוצאות-דופן ומוזרות מנקודת מבטנו בהווה.

בקיצור, אם אתם רוצים לחשוב מחוץ לקופסא, לפתח מודלים מחשבתיים חדשים ורחבים יותר, ולהבין טוב יותר את מה שיכול לקרות בעתיד – אתם צריכים לקרוא מדע בדיוני. וגם אם אני (והצבאות השונים) טועה לחלוטין ולא תפיקו מכך שום תועלת, לפחות תיהנו מכל רגע.

 


 

קישורים

[1] http://ebooks.adelaide.edu.au/d/doyle/arthur_conan/danger/chapter1.html

[2] http://books.google.co.il/books?id=evVPoSwqrG4C&lpg=PA73&pg=PA73#v=onepage&q&f=false

[3] https://en.wikipedia.org/wiki/Down_and_Out_in_the_Magic_Kingdom

[4] https://locusmag.com/2016/03/cory-doctorow-wealth-inequality-is-even-worse-in-reputation-economies/