ויקיפדיה אינה אנציקלופדיה – וטוב שכך

ויקיפדיה אינה אנציקלופדיה – וטוב שכך

אמש כתבתי את הפוסט הבא בפייסבוק, שזכה למאות לייקים ועשרות שיתופים (ועוד היד נטויה) –

שנת 2012: הליכודניקים החדשים מונים אלף חברים. מנסים ליצור ערך ויקיפדי.

עורכי ויקיפדיה – "לא, לא הוכחתם שיש חשיבות לקבוצה הזו."

יולי 2017: הליכודניקים החדשים מונים 12,000 חברים. כותבים עליהם בכל מקום בעיתונים. דיונים סוערים מתחוללים בחברה הישראלית לגבי הלגיטימיות שלהם. מבקשים יפה שיופיע עליהם ערך בוויקיפדיה.

עורכי ויקיפדיה – "כן, נו, אבל אנחנו לא באמת בטוחים שהצלחתם להכניס מישהו לכנסת. אולי בכלל אין לכם כוח אמיתי? בואו נראה מה יקרה בבחירות הבאות. עד אז, לא מאשרים לכם ערך."

אוגוסט 2017: הליכודניקים החדשים הם הסיעה השנייה בגודלה בליכוד. הם מגנים את כנס התמיכה בראש הממשלה, ובתגובה מפלגת הליכוד משתקת עצמה לדעת וחוסמת את יכולת ההתפקדות דרך אתר האינטרנט שלה כדי לעצור את גדילתם. מעריב מקדיש להם את העמוד הראשון במהדורת סוף שבוע – "בליכוד פועלים לסילוק 12 אלף חברי הליכודניקים החדשים". יו"ר הקואליציה דוד ביטן טוען שמדובר ב- "ניסיון ברור של השתלטות עוינת".

עורכי ויקיפדיה עדיין מתנגדים, בטיעון המדהים הבא (ואני מצטט מדף השיחה על טיוטת הערך) – "אם בעוד מספר חודשים הליכוד… יבטל את קיומם הרי שהיו אפיזודה חולפת. שלא ממש באה לעולם."

קלטתם? אם הליכוד יבטל את קיומם של הליכודניקים החדשים, הרי שבבת-אחת תיעלם כל משמעותם וכל המודעות שעוררו לפוליטיקה המפלגתית בשש השנים האחרונות. העובדה שללא קיומם ונוכחותם לא ניתן להבין הצהרות של הליכוד – המפלגה הגדולה ביותר בכנסת – בשנים האחרונות, אינה מעניינת כנראה חלק מהעורכים בוויקיפדיה.

הליכודניקים החדשים, נרצה או לא נרצה, מהווים אבן-דרך בתרבות הפוליטית הישראלית. לטוב או לרע – אני לא מתיימר להגיד. אבל הם עושים שינוי בתבניות החשיבה שהיו שגורות בחברה הישראלית, ומדהים בעיניי שהמהלך הזה אינו מתועד בוויקיפדיה.

אז מה קורה כאן? ויקיפדיה היא מיזם מדהים ומעורר-השראה, אבל היא נסמכת על בני-אדם שיכולים לטעות ולדבוק בעמדות שגויות לאורך זמן. ידועות גם פרשיות בהן עורכי ויקיפדיה הושפעו באופן מובהק מהאידיאולוגיות שלהם. יש תחושה מאד ברורה שזה מה שקורה במקרה שלפנינו, בו בכירי הליכוד מרוויחים מכל יום נוסף בו אין ערך על "הליכודניקים החדשים", שהציבור יוכל ללמוד ממנו על המתרחש. בינתיים, טיוטת הערך תקועה בדיונים ביורוקרטיים אינסופיים ולא מסוגלת להתקדם למימוש.

אז אם להמשיך באותו הקו, הנה תחזית לעתיד –

שנת 2050: לליכודניקים החדשים עדיין אין ערך בוויקיפדיה. גם לישראל אין, אחרי שנחרבה והייתה אפיזודה חולפת.

ואני מקווה לטעות.

התעוררו שפע של תגובות לפוסט, אבל אחת המעניינות ביותר הייתה זו של אבנר קנטור, עורך מנוסה בוויקיפדיה ופעיל בעמותת ויקימדיה, שהסביר את הסיבה להתנגדות בכך ש-

"באנציקלופדיה אמורים להיות דברים אנציקלופדיים."

אלא שיש רק בעיה אחת: ויקיפדיה כבר מזמן אינה אנציקלופדיה.

 

ההיסטוריה של ויקיפדיה

כדי להסביר קביעה זו נחזור הרחק אחורנית לעבר, לתקופה בה ג'ימי ויילס – מייסד ויקיפדיה – ניסה לפתוח אנציקלופדיה מקוונת מסוג חדש לגמרי. הוא קרא למיזם ניופדיה (Nupedia) – אנציקלופדיה בה מתנדבים כותבים ערכים בנושאים מסוימים, ואז הטקסט מועבר למומחים בעלי-שם לביקורת עמיתים. הרעיון לא עבד, גם מכיוון שלמומחים נדרש זמן רב להעביר ביקורת על הערכים, וגם מכיוון שכל העניין יצר תחושה לא-נוחה בקרב המתנדבים, שהרגישו כמו תלמידי תיכון שמגישים חיבור למורה – והוא חוזר אליהם מלא בסימונים אדומים.

ויילס הבין שהעניין לא עובד, אבל אז בא אליו לארי סנגר והציע מיזם צדדי אחר, שנודע כיום בשם ויקיפדיה. לפי הרעיון המקורי של ויקיפדיה, יכול כל אדם לערוך, להוסיף ולשנות כל ערך כרצונו – אבל אחרים יכולים 'להילחם' בשינויים שלו.

כמובן, ארגון מסוג זה מושך אוטומטית ונדליסטים שינסו להשחית ערכים, אבל מכיוון שהטיוטות של כל ערך נשמרות לנצח, הלכה למעשה, קל לשחזר כל ערך שהושחת בלחיצת כפתור אחת. כל עוד יש מספיק אנשים שדואגים לקיומה ולשימורה של ויקיפדיה, היא מצליחה לשרוד ולשגשג.

בעשור הראשון לקיומה של ויקיפדיה, היא התחרתה עם האנציקלופדיות המסורתיות – לא בהכרח אלו הכתובות על עיסת עץ מולבנת (ע"ע נייר) אלא גם באלו שעברו לעולם המקוון, כאנציקלופדיה בריטניקה. המאפיין העיקרי של האנציקלופדיות הללו היה התיימרותן לאיכות גבוהה: הן העסיקו את מיטב המומחים בכל תחום כדי שיכתבו ערכים מלוטשים היטב. בזמן זה, ויקיפדיה עבדה בשיטת נחיל הנמלים: אלפי אנשים היו עמלים לעתים על ערך יחיד, מתווכחים לגביו, אוספים קישורים וסימוכין לטענותיהם, ומתעמקים בעדיפותה של מילה בודדה על פני אחרת.

די ברור מי ניצח. מחקרים מראים שוויקיפדיה מדויקת בערך כמו אנציקלופדיה בריטניקה, אבל ויקיפדיה מנצחת בגדול במספר הקוראים. מדי חודש זוכה ויקיפדיה ב- 18 מיליארד כניסות. באותו זמן, מכירות אנציקלופדיה בריטניקה צנחו מ- 120,000 עותקים בשנת 1990, ל- 8,000 בלבד בשנת 2009. ב- 2012 החליטה אנציקלופדיה בריטניקה פשוט להפסיק להדפיס עותקים על נייר, ועברה לגמרי לעולם האונליין שם היא גובה עדיין כסף ממנויים. מספר הערכים באנציקלופדיה בריטניקה אונליין עמד ב- 2008 על 120,000, וגם אם גדל מאז, הוא בוודאי אינו מתחרה בארבעים מיליון הערכים של ויקיפדיה.

במילים אחרות, ויקיפדיה השאירה את האנציקלופדיות הרחק מאחור. היא עשתה זאת בזכות הסתמכותה על הקישוריות של האינטרנט, שמאפשרת לכל אדם לקחת חלק בתהליך העריכה. היא עשתה זאת בזכות הבנתה שמודל חינמי ימשוך הרבה יותר קוראים – ובהתאם לכך, גם הרבה יותר תרומות. היא עשתה זאת באמצעות כינון פלטפורמה שמאפשרת לאנשים לתרום לדיונים בקלות. היא עשתה זאת מכיוון שהסתמכה על עלויות אחסון המידע הנמוכות (שרק צנחו מאז בכמה סדרי גודל) כדי לשמור כמויות עצומות של מידע וערכים.

 

הבסיסים האמיתיים של ויקיפדיה

יוצא מכל זאת שוויקיפדיה הצליחה בדיוק משום כך שנטשה את המודלים האנציקלופדיים שהיו נהוגים עד אותה תקופה. אבל היא עדיין נזקקה לאצטלה של כבוד – לגושפנקה שהיא "באמת באמת אנציקלופדיה" – ומשם מגיעה הטענה ש- "צריכים להיות בה דברים אנציקלופדיים."

אלא שאנציקלופדיות (ועקרונותיהן) הן תוצר של עולם העבר ושל הטכנולוגיות שעיצבו אותו.

אנציקלופדיות מסורתיות מוגבלות במקום (מכיוון שכל ערך מחייב עוד דף או יותר, ודפים עולים הרבה כסף), ולכן יש בהן מספר ערכים מצומצם. לוויקיפדיה אין את המגבלה הזו, מכיוון שכל המידע נשמר בזול בשרתים.

אנציקלופדיות מסורתיות מוגבלות במספר הערכים, מכיוון שצריך לשלם לעורכים ולמומחים שיכתבו ויתחזקו אותן. לוויקיפדיה אין את המגבלה הזו, מכיוון שכמעט כל העורכים עובדים בחינם.

כך שאין משמעות ל- "דברים אנציקלופדיים" במאה ה- 21, ואין טעם לתמוך בעקרונות אנציקלופדיים מאובנים שמתאימים לתקופה אחרת. במקום זאת, ויקיפדיה צריכה להתגבר על תסביך הנחיתות שליווה אותה וגרם לה להשוות את עצמה כל הזמן לאנציקלופדיות מסורתיות, ולהבין שהיא צריכה לכונן תפישה חדשה: לא מה "אנציקלופדי" ומה לא, אלא מה "ויקיפדי" ומה לא.

ובכן, מה ויקיפדי?

 

שלושת הבסיסים של ויקיפדיה

לטעמי, ויקיפדיה מושתתת על שלושה בסיסים –

  1. דיון ציבורי המוביל לשיפור מתמיד: ויקיפדיה נסמכת על יכולתם של ההמונים להתווכח זה עם זה באופן מסודר, כאשר העובדות במציאות הן אלו שקובעות בסופו של דבר מי צודק ומי לא – ובהתאם, מה יופיע בערך.
  2. אגירת והנגשת מידע: לאגור כמויות עצומות של מידע ולהנגיש אותו לציבור.
  3. שקיפות מלאה: הדיונים חייבים להיות שקופים כדי לוודא שאין הטיה מגבוה לאחד הצדדים.

תמיכה בשלושת הבסיסים הוויקיפדיים הללו תאפשר לוויקיפדיה להמשיך להתפתח ולפרוח. מי שדוגל בשלושת הבסיסים הללו מבין שאין שום סיבה לפחד מ- 'אינפלציה' של ערכים. בעולם בו עלות אגירת המידע אפסית, אפשר בהחלט לתת לכל אדם לפתוח ערך גם על החתול שלו – ובתנאי שאפשר לאמת את הטענות שבערך והוא באיכות גבוהה. ואין גם שום בעיה (ויש שיגידו שאף רצוי) שלכל אדם יהיה ערך על עצמו ("ויקיאנשים"). למה לא, בעצם? הרי המקום הנחוץ לשם כך בשרתי המידע קיים בשפע, ובעלויות אפסיות ביחס לתרומות שאפשר לגרוף בתמורה לשירותים הללו.

לחלופין, נסיגה מהבסיסים הללו – כפי שמתרחש בוויקיפדיה הישראלית – תזיק למיזם כולו. נראה שוויקיפדיה הישראלית מתנהלת כיום בכוונה ברורה לצמצם את מספר הערכים עד למינימום האפשרי ש- "יביא תועלת לציבור" או ש- "יש בהם חשיבות". אבל מי קובע באיזה ערכים יש חשיבות או תועלת? הוויקיפדים עצמם – וכל מי שניסה בעבר יודע כמה קשה להתערב בקליקה הזו או להשפיע עליה. וכך, שניים מבסיסי ויקיפדיה מתערערים: הציבור מודר הלכה למעשה מהדיונים מסביב לערכים, וקיים ניסיון לצמצם את כמות המידע הזמינה לציבור במקום להגדיל אותו.

אני מקווה שוויקיפדיה הישראלית תצליח לחזור לעקרונות הבסיסיים שבזכותם ניצחה ויקיפדיה העולמית את כל מתחרותיה מהעבר. הנחמה היחידה היא שאם ויקיפדיה הישראלית לא תעשה זאת, הרי שבמוקדם או במאוחר תקום לה חלופה יעילה יותר, שתספק את השירות שכולנו ראויים לו במאה ה- 21: ידע, בכל נושא, בכל מקום, בכל זמן.

 


אתם מוזמנים לקרוא עוד על הדרך בה ויקיפדיה פועלת, מדוע היא מוצלחת יותר מאנציקלופדיות מסורתיות, וכיצד ארגונים מתחילים להטמיע שיטות ניהול דומות לאלו שבוויקיפדיה בספרי החדש "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

"עושות חשבון" מלמדות את כל היתר איך לסקר מחלוקות מדעיות

"עושות חשבון" מלמדות את כל היתר איך לסקר מחלוקות מדעיות

מה משותף לטלוויזיה ולקרבות הגלדיאטורים ברומא העתיקה? בשניהם היה ברור שהקהל מעוניין בריגושים ובשעשועים מעל הכל. אבל אין הרבה טעם לשים אריה בזירה מול ילד קטן, נכון? ולכן מנהלי הקולוסאום תמיד התאמצו להגיע לשוויון בין הכוחות הלוחמים כדי למשוך את הקהל.

קרבות הגלדיאטורים של פעם.

 

העיתונאים של היום למדו היטב את הלקח, ולכן אנשי מדיה שמסקרים סוגיות כמו חיסונים, מנסים להקנות לנושא ציביון שוויוני: הם מנסים להעמיד פנים שלא מדובר כאן בעמדה שמגובה באלפי מחקרים, כנגד דעות קדומות ופסאודו-מדע; לא – הם נותנים במה שווה לשתי הדעות, למדענים ולמתנגדי החיסונים כאחד, כדי לתת את הרושם שמדובר בכוחות שווים. על הדרך מוסיפים גם צילומי תקריב של ילדים שנפגעו לכאורה מחיסונים, והלב בוכה – באמת, הוא בוכה – בזמן שאנשי המדיה מחככים ידיהם בהנאה.

דמעות, אתם מבינים, גוררות רייטינג והרבה.

כך היו הדברים מאז ומתמיד בטלוויזיה, אלא שאתמול, סוף סוף, קמו שתי עיתונאיות אמיצות והחליטו שלא צריך לפברק קונפליקט שוויוני במקום שאין באמת כזה. סיון קלינגבייל ולינוי בר גפן מ- "עושות חשבון" הרימו תכנית שסקרה את טענותיהם של מתנגדי החיסונים והציגה אותן בערוותן. העיתונאיות החוקרות הציגו את הקונצנזוס המדעי בנושא החיסונים ובטיחותם ונתנו במה לטובי הרופאים והמומחים בישראל בנושא. וכן, הם גם נתנו למתנגדי החיסונים הזדמנות לשטוח את טענותיהם – ואז חשפו את הסילופים, העיוותים והשקרים הקטנים והגדולים שמאחוריהן. הן חשפו את בצע הכסף של ה- 'רופא' שממליץ למטופליו להתרחק מחיסונים, ואז מוכר להם 'חיסונים הומאופתיים' – כלומר, מים – ומחייב אותם לחזור למנה נוספת מדי חודש. הן הראו שכל רעיונותיהם של המתנגדים לחיסונים נשענים על תיאוריות קונספירציה נטולות בסיס ונטולות היגיון.

הן הראו לכולנו מהי עיתונות חוקרת אמיתית: כזו שאינה מנסה להציג שוויון כפוי בין שני צדדים, אלא בוחנת את המציאות בעיניים קרות ושקולות, ומספקת תשובות פשוטות וחדות.

עבודתן של שתי העיתונאיות הללו היא אחד הדברים החשובים ביותר לעתיד המין האנושי. בעולם מוצף במידע שגוי ומסולף, איננו יכולים להמשיך קדימה כאנושות מבלי שנרכוש כלי חשיבה רציונלית שתאפשר לנו להבדיל בין אמת ושקר, בין בורות וידע אמיתי. המדענים יכולים להמציא עבורנו את התרופות האיתנות ביותר – אך הן לא יעזרו לאיש אם לא נשתמש בהן. המדע והטכנולוגיה יכולים להגיש לנו את המתנות היקרות ביותר, אך עלינו להסכים לקבל אותן – ולעתים, כן, גם לשים את הדעת על הפגמים הנסתרים שבהן. אך לשם כך עלינו להבין כיצד לחשוב, כיצד לנתח מידע, ועל מי אנו יכולים לסמוך ומי לא.

בשנים האחרונות הופיעו תכניות טלוויזיה רבות שמתעקשות להפחיד את הציבור לשווא, לסלף את הידע המדעי הקיים, ולהציב שרלטנים באותה במה לצד רופאים ואנשי מדע על מנת לספק את רצון הציבור לשעשועים. כשבני הדורות הבאים יסתכלו יום אחד אחורנית על אבותיהם הקדומים – כלומר, אנחנו – הם ישתאו לנוכח העובדה שהמצאנו חיסונים למחלות הנוראיות ביותר, ואז הפסקנו להשתמש בהם. הם לא יבינו מדוע רבות כל-כך מתכניות הטלוויזיה ניסו להעמיד פנים שישנן מחלוקות במקום בו הידע המדעי ברור כל-כך, וכיצד אנשי המדיה שמאחורי אותן תכניות יכולים לישון בשקט בלילה בזמן שילדים סובלים ומתים כתוצאה מהמידע המסולף שהן מעבירות לציבור.

אני מקווה שהתכנית של קלינגבייל ובר גפן תתקבל בחום לו היא ראויה – כ- "דוברת האמת" הנדירה, ותסמן תקופה חדשה ביחסים המורכבים שבין המדיה למדע. אנו זקוקים לעוד עיתונאיות חוקרות ועיתונאים חוקרים מסוגן, שיציגו את האמת המדעית בדיונים מורכבים, ויעשו זאת באופן מהימן, נטול-פשרות וללא התנצלויות. למען הבריאות ולמען עתיד כולנו.


אתם מוזמנים לקרוא עוד על הדרך בה תעשיות וממשלות משווקות מידע כוזב לציבור ב– "השולטים לעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

כשהבוטים של פייסבוק יוצאים משליטה

כשהבוטים של פייסבוק יוצאים משליטה

אני אוהב את אנטוניו. הוא נהג המונית המועדף עלי כשאני רוצה להגיע במהירות לפגישות חשובות. יש לו בנדנה אדומה שמשתלבת היטב עם השפם השחור המרשים. והנסיעות איתו תמיד מעניינות.

"שמעת שהבוטים עומדים להשמיד את כולנו?" התנפל עלי כשנכנסתי למונית.

"יש שמועות כאלו שמתרוצצות כבר מאה שנים בערך." חייכתי בזמן שהניע את הרכב והתחלנו לנוע קדימה. "שהסוף יגיע מהשתלטות הרובוטים, הבוטים, או בינה מלאכותית באופן כללי. אבל בינתיים, עשה לי טובה וסע במהירות – אני תכף מאחר לפגישה הבאה."

man-2192280.jpg

אנטוניו, צילום אילוסטרציה

"אלו כבר לא שמועות." הדגיש אנטוניו כשהשתלבנו בתנועה בכביש המהיר. "ממש השבוע פייסבוק הודיעו שהם נאלצו לסגור שני בוטים שהחלו להתמרד נגדנו, המציאו שפה חדשה משלהם ודיברו ביניהם בלי שנבין מה הם אומרים. מי יודע מה הם אמרו זה לזה, או כמה הם חכמים? לדעתי, הם מתכננים נגדנו. מזל שפייסבוק עצרה אותם ברגע האחרון."

"כן…" התלבטתי איך לענות. "אבל לא. לא בדיוק. נכון שהייתה הרבה דרמה בתקשורת מסביב לסיפור הזה – היו אתרים שדיווחו שהמהנדסים של פייסבוק נכנסו לפניקה וכיבו את הבוטים, או שתהו האם המצאנו את מפלצת פרנקנשטיין המודרנית. המציאות הרבה פחות דרמטית."

"פחות דרמטית?" הבחנתי בעיניו המצומצמות של אנטוניו ננעצות בי בראי. הרכב החל להאיץ קדימה. "אז אתה אומר שיש עוד מאחורי הקלעים של הסיפור הזה?"

"כן, אבל הקונטקסט הוא זה שחשוב כאן. בסך הכל היה מדובר בשני בוטים – אלגוריתמים שמחקים יכולות שיחה אנושיות. אגב, חזיתי את יכולותיהם המתקדמות של בוטים מהסוג הזה בספרי הקודם, "המדריך לעתיד". בכל מקרה, פייסבוק עורכת ניסויים עם בוטים בתקווה שהם יוכלו לדבר עם בני-אדם ולהציע להם שירותים. כך שבמקום להתקשר לחנות הפרחים, למשל, תוכל ליצור קשר עם הבוט של חנות הפרחים דרך פייסבוק, להגיד לו שאתה רוצה לשלוח זר לאשתך לרגל יום הנישואין, והוא יבין מיד שאתה רוצה זר חגיגי עם ורדים אדומים.

זה העתיד שפייסבוק מנסה לקדם, והיא רוצה לחמש את הבוטים שלה גם ביכולות מיקוח ומציאת פשרות. היחידה לחקר בינה מלאכותית בפייסבוק הצליחה כבר ביוני להקנות לבוטים יכולות שכאלו ברמה גבוהה, שמתחרה בזו של בני-אדם, לפחות עבור מציאת פשרות במקרי בוחן פשוטים, כגון חלוקת כדורים, כובעים וספרים בין המתמקחים באופן שיספק את כולם. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל הייתה בעיה אחת במחקר הזה: כשהחוקרים הורו לבוטים להתמקח זה עם זה, הם גילו שהבוטים יוצאים משליטה."

"ורוצים להרוג את כולנו!" דפק אנטוניו בשתי ידיו על ההגה.

"לא. זה לא מה שאמרתי." התנגדתי. "העניין הוא שמדובר במערכות בינה מלאכותית שמבוססות על רשתות עצבים מלאכותיות. מערכות כאלו לומדות באופן פעיל מכל מה שהן חוות. זה היתרון הגדול שלהן על פני מערכות פשוטות יותר. ככל שהבוטים התווכחו יותר זה עם זה, כך הם למדו טוב יותר איך להעביר את המסר שלהם באופן ברור ופשוט יותר לצד השני. ומכיוון שהחוקרים לא הורו להם לשמור על כללי השפה האנגלית בזמן הדיונים, תוך זמן קצר השיחה בין שני הבוטים הפכה להיות בלתי-מובנת כמעט לחלוטין לבני-האדם שצפו בה. הם התחילו להשתמש בשפת קוד כדי להעביר מסרים זה לזה – שפה שהייתה מובנת רק להם במלואה."

"קוד?!" אנטוניו עקף רכב אחד משמאל, רכב אחד מימין, הכריח שלושה אופנוענים להתפזר לצדדים, וזינק מעל משאית. "עכשיו הרובוטים מתחילים גם לתכנת?!"

"לא, לא!" אמרתי בבהילות. עצמתי את עיניי, אבל זה היה מפחיד עוד יותר. פקחתי אותן שוב. "הם לא תכנתו את עצמם. זה בסדר. אפשר להירגע. הם פשוט מצאו דרך יעילה יותר להעביר מסרים ביניהם. תראה, לנו, בני-האדם, יש דרכים מאד מוגבלות להעביר מסרים. לכל מילה שלנו יש כמה משמעויות – כמו "קוד". אנחנו צריכים את כל המשמעויות האלו בשיחה האנושית, שנועדה להקיף מגוון של נושאים כמו אהבה, חברות, יריבות, פיננסים ועוד. אבל לבוטים היה רק צורך אחד – להגיע להסכמה במשא ומתן זה עם זה. ולכן הם פישטו עוד ועוד את השפה האנושית, עד שהגיעו לבסיס שהיו צריכים, שהעביר את מירב האינפורמציה עם מינימום הסחות דעת. אחד היה אומר "אני יכול אני אני כל דבר אחר" והשני היה מבין מיד את כוונתו ומשיב – "כדורים יש אפס לי לי לי לי לי לי". ככה זה נראה באנגלית –

Bob: I can i i everything else

Alice: balls have zero to me to me to me to me to me to me to me to me to

Bob: you i everything else

Alice: balls have a ball to me to me to me to me to me to me to me to me

אלו פישוטים של שיחה אנושית, אבל פישוטים דומים מתבצעים כל הזמן, למשל ביחידות צבאיות שצריכות לתקשר זו עם זו ביעילות ובקיצור בשדה הקרב."

"שדה הקרב?!" הוא שאג, והמונית רעמה קדימה. ייתכן שייבבתי.

"זה טוב! זה טוב! תחשוב כמה קשה לנו לתקשר אחד עם השני ולהעביר מידע ביעילות זה לזה! למכונות קשה עוד יותר – אם אנחנו רוצים שתכנה א' תעבוד עם תכנה ב', למשל, אנחנו חייבים להתאים כל אחת מהן לעבודה המשותפת, וזה דורש המון כוח תכנות אנושי! אבל אם היינו יכולים לעזור למכונות להמציא שפות משותפות באמצעותן הן יכולות להעביר מסרים זו לזו בקלות – אפילו בלי מעורבות אנושית – זה היה יכול לעזור לחבר את כל המערכות בעולם ולאפשר להן לעבוד בשיתוף פעולה! המזגן החכם, המקרר החכם, הרמזור, המכונית האוטונומית – "

הבנתי את הטעות מאוחר מדי, כשידיו של אנטוניו התהדקו על ההגה עד שאצבעותיו הלבינו. הוא לא אוהב לשמוע על מכוניות אוטונומיות. צפיתי בו שואף אוויר בין שפתיים מכווצות.

"על מכוניות אוטונומיות נדבר בפעם אחרת." סינן לבסוף, וירד למחלף בשלוש-מאות קמ"ש. "בינתיים, כשכל המכונות האלו שלך מדברות בעתיד זו עם זו בשפה שאנחנו לא מבינים, אתה יכול להגיד לי איך אתה מצפה שנשלוט עליהן? שנוודא שהן עושות את מה שאנחנו רוצים?"

"מחשבים באופן כללי עושים את מה שאנחנו אומרים להם לעשות." אמרתי בהכנעה. "אבל אתה צודק בכך שמערכות לומדות עלולות ללמוד גם לפרש את דברינו באופן לא-מדויק, ולהעביר אותם עוד פחות במדויק בשרשרת המכונות. זו בדיוק הסיבה שאנחנו חוקרים את הנושאים האלו עכשיו – כדי למצוא דרכים לעזור למכונות להעביר מסרים אחת לשנייה באופן מדויק יותר, ומצד שני שיישאר עדיין במסגרת הבנתנו האנושית. אבל באמת שלא צריך… לדאוג!"

את המילה האחרונה פלטתי בצעקה כשאנטוניו סטה ימינה בחדות והדמים את הרכב, תוך שהוא מחמיץ במילימטר את ברז הכיבוי הסמוך.

"הגענו ליעד!" הכריז. "במהירות כמו שרצית."

"זה היה קצת מהיר מדי." התנגדתי. "אפשר לקבל איזו הנחה? כמעט חטפתי… התקף… לב…"

המילים גוועו בגרוני לנוכח מבטו היוקד.

"תודה, אנטוניו." נאנחתי. "באמת הגענו מהר ליעד, אבל אולי כדאי שבפעם הבאה נתקשר טוב יותר לגבי מה הכוונות המדויקות שלי. למשל, להגיע ליעד בחיים."

עיניו נצנצו. "דולרים יש אפס לי לי לי." הלעיט. "ואם זה לא טוב לך, אתה יכול לעבור למכוניות האוטונומיות."


כמו תמיד, אם אתם אוהבים לקרוא על בינות מלאכותיות ועל הדרכים השונות בהן ישתלבו בעולמנו, אתם מוזמנים להתעמק ב- "המדריך לעתיד" ו- "השולטים לעתיד" – שניהם בחנויות הספרים.

סין מפעילה מערכת בינה מלאכותית לחיזוי פשיעה ולמעקב מתמיד אחר האזרחים

סין מפעילה מערכת בינה מלאכותית לחיזוי פשיעה ולמעקב מתמיד אחר האזרחים

בספרי החדש "השולטים בעתיד" כתבתי על עתיד הפשיעה בעולם המנוטר. זה יהיה עולם גדוש במצלמות, רחפנים המנטרים אחר כולם, חיישנים על הבגדים ובתוך הגוף, ועוד. יהיה די קשה לפשוע בעולם שכזה, וכדי להבהיר את הקושי הבאתי בספר תיאור של פושע עתידי. הנה מה שכתבתי, ומיד לאחר מכן תוכלו לקרוא כיצד בסין מתחילים עכשיו לעשות את זה בדיוק, ממש כאילו קראו את הספר שלי כהנחיות לעתיד.

"הבה נבדוק את האפשרות הזאת [לביצוע פשיעה בעולם המנוטר] באמצעות ניסוי מחשבתי שבו תנסו אתם לבצע פשע קטן ושולי ממש: מתן סטירה מצלצלת לאדם אקראי ברחוב.

אתם יודעים שברגע שתבצעו את הפשע, המצלמות ברחוב ואלו המותקנות על הרחפנים הסובבים את האזור יקלטו את המתחולל וינסו לזהות אתכם. מכיוון שכך, אתם עוטים על עצמכם מראש כובעי גרב המכסים גם את הפנים. אתם עושים זאת בחדר החשוך ביותר בביתכם, מכיוון שברור לכם שמהרגע שתצאו מהבית ינטר אתכם כל חיישן אפשרי. מכיוון שאתם מבינים שגם החיישנים שעל גופכם יוכלו להבחין בפעילות הלא-שגרתית ולהסגיר אתכם, אתם מסירים מעליכם את הקעקועים האלקטרוניים ואת הטבעות החכמות והצמידים החכמים, משילים את החולצה והמכנסיים המכילים חיישנים ומחליפים אותם בביגוד "טיפש" מהמאה העשרים. לבסוף אתם בולעים סם משלשל ונכנסים לשירותים לכמה שעות כדי להפריש החוצה את החיישנים שבמעיכם.

עתה שעשיתם כל זאת, אתם יכולים לצאת סוף-סוף אל מחוץ לבית ולבצע את הפשע המושלם. כאשר אתם מתקדמים במורד הרחוב אתם שמים לב שעוברי אורח מעיפים בכם מבטים תמהים. אין פלא: יש לכם כובע גרב שמסתיר את פניכם. לפתע חולפת מחשבה מזעזעת בראשכם: אתם מבינים שניתן לזהות אתכם גם באמצעות זיהוי דפוס הליכתכם. אתם מתחילים מיד ללכת בשפיפה ולגרור רגליים כדי להפר את דפוס הצעדים הרגיל שלכם. אנשים מתחילים לעבור בחשש לצד השני של הרחוב כשהם רואים אתכם מתקרבים. לבסוף, כשאתם מאתרים אדם שלא נראה כאילו הוא עלול להחזיר לכם סטירה, אתם מדדים לכיוונו במגושם, אך נעצרים באמצע הדרך כאשר רחפן שהותרע למקום עם החשד הראשון (כובע הגרב המכסה את הפנים בוודאי תרם לכך) נוחת מולכם ומבקש מכם להזדהות באמצעות טביעת אצבעות, דגימת רוק, או כל אמצעי זיהוי ביומטרי אחר. אם לא תזדהו, ימשיך הרחפן לעקוב אחריכם כדי לוודא שאתם מתנהגים כשורה. יש לו זמן – הוא רובוט עם סבלנות אינסופית – ויש לו שפע של אנרגיה שמקורה מהשמש. במקרה הצורך הוא יוחלף ברחפן אחר מצי הרחפנים שבשמיים.

אתם מושכים בכתפיכם בהכנעה, מזדהים, ומוותרים על התכנית שלכם. אתם מבינים שבעולם של מערכות חיישנים המקושרות זו לזו ומשוות מידע זו עם זו בלי הרף, כל חריגה מהנורמה תזוהה מיידית ותטופל בהתאם.

בעולם כזה, הפשע יעבור תמורה מן היסוד: רוב הפושעים בעולם הפיזי ייעלמו, ואת מקומם יתפסו הסייבר-פושעים – מתכנתים והאקרים שיוכלו לפרוץ למערכות הצדק עצמן."

רחפן ניסיון המשמש את המשטרה למעקב אחר האזרחים. מקור.

כך כתבתי לפני שנה בערך על העתיד הרחוק – זה שיידרשו לנו עוד עשרים שנים בערך להגיע אליו. אלא שבסין מנסים לממש את העתיד הזה כבר עכשיו. לא באמצעות רחפנים, אמנם, אלא באמצעות מצלמות. וכאלו אינן חסרות. יותר מ- 176 מיליון מצלמות מפוזרות בכל רחבי סין, ורבות מהן מחוברות ישירות לאינטרנט או למאגרי מידע המנותחים על-ידי בינה מלאכותית בשירות הממשלה.

והתוצאות מרתקות ומפחידות באותו הזמן. מכיוון שחוקי הפרטיות בסין אינם חמורים כבמערב, ממשלת סין מרשה לעצמה להשתמש בכל המידע הזה לצרכיה. לפחות בעיר אחת, ג'ינאן, מצלמות עוקבות אחר אזרחים החוצים את הכביש באור אדום – ותוך דקות ספורות אותם אזרחים מגלים את פניהם, בתוספת שמותיהם המלאים וכתובות בתיהם, מוצגים בשלטי-חוצות אלקטרוניים שבצד הדרך ומפורסמים ברשתות החברתיות.

אם זה עדיין לא מפחיד אתכם, כדאי שתדעו שממשלת סין מנסה לשמור על הסדר גם בשירותים הציבוריים, בהם מצלמות משמשות כדי לוודא שהמשתמשים אינם מבזבזים נייר טואלט לשווא.

אבל זו רק ההתחלה.

חברת קלאוד ווק (נו, לא ווק לבישול – Cloud Walk) הסינית מתחילה בימים אלו להפעיל בינה מלאכותית שעוברת על הקלט המתקבל ממיליוני מצלמות ביותר מחמישים ערים ופרובינציות, ומצליבה אותו כדי להגיע למסקנות ולהתריע מראש על פוטנציאל פשיעה גבוה. לפי דיווחי החברה, הבינה המלאכותית שברשותה מסוגלת לעקוב אחר אנשים הרוכשים רכישות חשודות בחנויות שונות – למשל, אקדח או סכין. אבל יותר מכך, היא מסוגלת גם לזהות את אותם אנשים בחנויות שונות, ולזהות דפוסי רכישה חשודים. כך, אם אדם נכנס להום דיפו הסיני ורוכש פטיש, ושעתיים לאחר מכן עובר בחנות לציוד טיפוס וקונה חבל ושק גדול – המערכת תתריע על חשד לפשיעה בקרוב, ותעביר את המידע לשוטרים לבדיקה.

משטרת סין יכולה לעקוב גם אחורנית בזמן אחרי אנשים (יכולת שכיניתי טמפינט במאמר שכתבתי יחד עם שי הרשקוביץ במגזין וויירד). השוטרים יכולים לבנות סרטים הממפים את תנועתו של כל אדם ברחוב או בין חנויות גם לאחר מעשה. וכדבריו של אחד המומחים בתחום – "אנו יכולים… למצוא אנשים שנראים חשודים מכיוון שהם הולכים אחורה וקדימה באותו אזור, או חובשים מסכות… אפשרי גם להרכיב מחדש את המסלול של מישהו בשטח רחב."

אתם יכולים לחשוב שהשימוש במצלמות ובבינה המלאכותית מזעזע מכיוון שהוא מאפשר לממשלה לעקוב אחר כל האזרחים, אבל בואו נודה לרגע באמת: תוך זמן קצר, תהפוך סין להיות מדינה עם אחוז פשיעה נמוך ביותר – לפחות בכל האמור לפשיעה ברחובות ובבתים. יש לכך משמעות גדולה עבור עתיד סין, מאחר ופשיעה נושאת עמה עול כלכלי כבד (בארצות הברית בלבד נגרמו ב- 2007 נזקים של 194 מיליארד דולרים למדינה ולקורבנות כתוצאה מפשיעה). אך המשמעות הגדולה יותר היא שהמפלגה הקומוניסטית בסין תצליח כנראה לשמר את שלטונה ואת הסדר החברתי הקיים באמצעות המעקב הבלתי-פוסק אחר האזרחים. זאת, לפחות, עד ההתמוטטות הכלכלית נוסח "נפילת חומת ברלין" – אבל כזו לא צפויה עדיין באופק.

ועד אז, אם אתם רוצים לדעת איך ייראה עתיד של חוסר בפרטיות, של מעקב מתמיד ושל חיים תחת השגחה מצד בינה מלאכותית, אל תטרחו לקרוא ספרי מדע בדיוני. מספיק שתלכו לסין. אבל אם אין לכם כסף לכרטיס טיסה, אתם יכולים להסתפק בקריאת "השולטים בעתיד". מסתבר שהפעם, לפחות, צדקתי בתחזיות.

טרולים רק רוצים ליהנות: על תכונות האופי של טרולים

טרולים רק רוצים ליהנות: על תכונות האופי של טרולים

"תחזירי לי את הסמארטפון!" צעקה הנערה השחרחורת בשולחן בבית הקפה שלידי על אחת משתי חברותיה.

"בבקשה." חייכה אחת מהן והגישה לה את המכשיר. הזועקת המקורית חטפה אותו מידיה, העיפה בו מבט וגנחה ללא-הפתעה, "ביץ'. נעלת לי אותו. עכשיו יקח חמש דקות עד שאוכל להפעיל אותו שוב."

הבלונדינית שבחבורה נאנחה. "היית צריכה לדעת שרייצ'ל תעשה לך את זה." אמרה. "היא כזאת טרולית באוף-ליין."

"אני לא טרולית." מחתה רייצ'ל. "אני לוחמת צדק. אתן רואות תמיד למי אני כותבת: לטפשים שמגיע להם להיענש על השטויות שהם כותבים."

"נשמע כאילו יש לך דווקא פוטנציאל טוב להיות טרולית." הצטרפתי לשיחה, וחייכתי חיוך גדול כשהשלוש הסתובבו לעברי. "וזה מדעי!"

children-1286275_1280.jpg

"סליחה," אמרה רייצ'ל, "מי אתה?"

"זה לא משנה כרגע." אמרתי בהתלהבות. "מה שחשוב זה שתדעו על המחקר החדש על הטרולים שיצא ממש לאחרונה. לא הבובות המטופשות עם השיער הצבעוני, אלא האנשים האלו שמציקים לכולנו באונליין: מדברים לא-יפה, מעליבים בלי סיבה ובאופן כללי מנסים ליצור כמה שיותר רגשות רעים. את מכירה אותם – לא כך, רייצ'ל?"

היא קימטה את מצחה בניסיון ברור להתעלם, אבל אני המשכתי.

"במחקר נסקרו 415 משתמשי אינטרנט, שענו על מגוון של שאלונים פסיכולוגיים. אחד מהם היה שאלון שנועד לבחון עד כמה אתה נוטה להתנהגות טרולית אונליין, באמצעות בדיקה עד כמה המשיבים מסכימים עם הצהרות כגון "למרות שחלק מהאנשים חושבים שההערות או הפוסטים שלי מעליבים, אני חושב שהם מצחיקים". כן כן, יש שאלונים ממשיים כאלו לבחינת פוטנציאל הטרוליות של אנשים! ואז, כשהחוקרים ידעו מי האנשים שנוטים יותר להתנהגות טרולית, הם יכלו לבחון גם איך הם עונים על שאלוני אישיות שמלמדים על תכונות אופי מסוימות – נרקיסיזם, מקיאווליאניזם, אמפתיה, פסיכופתיות ואחרות. ואתן יודעות מה מאפיין את הטרולים?"

"הם דומים לרייצ'ל!" ניחשה הבלונדינית מיד.

"כנראה." הסכמתי. "אבל המחקר גילה שני דברים צפויים והגיוניים, ועוד ממצא אחד שבהתחלה נראה מוזר. קודם כל, הוא הראה שלאנשים עם נטיה גבוהה יותר לפסיכופתיות ולסדיזם, יש סיכוי יותר גבוה להיות גם טרולים. כמובן, זה לא אומר שטרולים הם "פסיכופתים" או "סדיסטים", אלא רק שהם נמצאים גבוה יותר במדרג של התכונות האלו, בהשוואה לבני-אדם אחרים. בממוצע, הם נהנים יותר לראות אחרים סובלים, ופחות אכפת להם מהסבל של אחרים. עד לכאן מה שהיה ברור כבר לכולנו. אבל הנה הממצא המפתיע: מסתבר שלטרולים יש יותר אמפתיה מהממוצע."

"זה לא הגיוני." התנגדה השחרחורת. "אם לרייצ'ל הייתה יותר אמפתיה, היא לא הייתה נועלת לי את הסמארטפון."

"נכון!" הסכימה רייצ'ל. "רגע, לא – "

"ההסבר הוא שיש שני סוגים של אמפתיה." סירבתי להאכיל את הטרולית. "הראשון הוא אמפתיה קוגניטיבית, באמצעותה אנו מסוגלים לזהות ולהבין את רגשותיו של האחר. השני הוא אמפתיה אפקטיבית, שמאפשרת לנו להתנסות ממש ולהפנים את רגשותיהם של אחרים. אם יש לי אמפתיה קוגניטיבית, אני יודע כשכואב למישהו אחר. אם יש לי אמפתיה אפקטיבית, אני סובל ומזיל דמעות ביחד איתו."

"ולטרולים יש אמפתיה קוגניטיבית?" ניחשה הבלונדינית.

"בדיוק." אמרתי. "הטרולים הטבעיים המושלמים ניחנים באמפתיה קוגניטיבית גבוהה מצד אחד, אמפתיה אפקטיבית נמוכה מהצד השני, ונטייה לסדיזם ולפסיכופתיות מהצד השלישי. הם יודעים לזהות, למשל, שנעילת הסמארטפון תוביל למפח נפש גדול מצדך, השחרחורת. אבל הם לא מסוגלים להזדהות עם הרגשות הללו ולשקף אותן כפי שקורה אצל רובנו. הוסיפו לכך את הרצון להכאיב לאחרים, ותקבלו… ובכן, את רייצ'ל. או כפי שאולי נכון יותר לומר – קיוטיגירררל17. אני צודק?"

רייצ'ל נעצה בי מבט המום. שתי האחרות פלטו נשיפות חדות.

"כן." חייכתי עם השפתיים. "אני יודע. את באמת צריכה להקפיד יותר לכסות את העקבות שלך באינטרנט, אחרי שאת מטרילה אנשים בבלוג שלהם. במיוחד אם את גרה באותה עיר ואותה שכונה כמוהם, ואפילו מגיעה לאותו בית קפה כמוהם."

אבל תשומת לבה כבר לא הייתה ממוקדת בי.

"זה לא מה שאתן חושבות." התחננה לחברותיה. "אני לא יודעת מי האיש הזה, אבל – "

"את קיוטיגירררל17?" פלטה השחרחורת. "זאת את שהאכלת אותי את כל הזבל הזה בטוויטר? שאמרה לכל השכבה שאני… איך יכולת? את פשוט פסיכופטית!"

"בעלת נטייה גבוהה יותר לתכונת האופי הידועה בשם פסיכופתיה." תיקנתי את הטעות בהנאה, בזמן שחברותיה קמו ועזבו את השולחן מבלי לזרוק מבט אחורנית לכיוונה. "בכל מקרה רייצ'ל, אני מקווה שלמדת את הלקח."

"איזה לקח?" שאלה במרירות. "לא לרשום את השם המלא שלי באף מקום ברשת? לא להטריל?"

"לא, זה לא הלקח. תטרילי כמה שאת רוצה ואת מי שאת רוצה, חוץ ממני." חייכתי למול עיניה שהחלו להתמלא בדמעות. "אבל תזכרי שתמיד יש טרולים גרועים יותר – ואחד מהם מצא אותך עכשיו."


 

הכותב (זה אני) מצהיר בזאת שסיפור זה לא התרחש באמת, שאינו טרול, שאינו תומך בטרוליות או בטרוליזם מכל סוג שהוא, ובאופן כללי מסתייג מההתנהלות המתוארת בסיפור. 

איך דיסני שומרת את מיקי מאוס מאחורי סורג ובריח

איך דיסני שומרת את מיקי מאוס מאחורי סורג ובריח

מכון מופ"ת הזמין אותי להרצות השבוע על עתיד זכויות היוצרים. בחרתי להתמקד באחת הזוויות החורה לי אישית ביותר: זו העוסקת במאמרים אקדמיים. אני מקווה שתיהנו מהרשומה, שנגזרה מתוך ההרצאה המקורית.

 

אם אתם חוקרים באקדמיה ובתעשיה, בוודאי תכירו את התהליך הבא: אתם מקבלים גראנטים ממשלתיים, עורכים מחקר מעמיק, משקיעים כל טיפה של מרץ ואנרגיה ויאוש שיש לכם כדי להשיג תוצאות, ואז מנסים לפרסם אותן. כותבים מאמר אחד. מתקבל. ואז, במאמר השני, מתחילה הבעיה. בכל מאמר אתם צריכים לכתוב הקדמה – Introduction – שהיא עמוד או שניים של רקע על מצב התחום כיום. צריך לכתוב את השיטות. והדבר הכי מתסכל הוא שבחצי מהמאמרים שאתם כותבים, ההקדמה יכולה להיות כמעט זהה. חלק גדול מהשיטות אפשר להעתיק מילה במילה – והן עדיין יהיו מתאימות גם במאמרים הבאים.

אבל אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא מעתיקים בעצמנו. במקום זה, אנחנו מסתכלים על ההקדמות של המאמרים הקודמים שלנו וכותבים אותן מחדש. לא מעתיקים – זה אסור. רק… כותבים מחדש לפי בדיוק אותו סדר רעיוני ועם מילים אחרות ואולי רפרנס חדש פה ושם. ולמה? כי אסור לנו להעתיק ממאמרים קודמים שכתבנו. כי זהו חטא ה- Self plagiarism – שחוקרים גדולים וחשובים כבר לקו בו: ההעתקה מעצמך, או "גנבה ספרותית מעצמך".

אבל רגע. יש כמה סוגים של העתקות. אתה יכול להעתיק במבחן מחבריך לכתה, וזה בוודאי פסול כי אתה נבנה ומתבסס על ידע שלא זכית בו בצדק. אתה יכול להעתיק ממאמר של חוקרים אחרים פסקה או אפילו את כל הטקסט, וזה פסול מאותה הסיבה בדיוק: אתה לוקח ידע של אחרים ומעמיד פנים שהגעת אליו בעצמך. אבל בסוג השלישי של העתקות, ההעתקה העצמית, אתה רק לוקח ידע קודם שזכית בו ביושר ומשתמש בו בשנית.

אז למה אנחנו מתייחסים לחיה המוזרה הזו, "העתקה עצמית", כאל מנהג פסול? את מי מרמה המעתיק העצמי, בעצם?

והתשובה היא שהוא מרמה את המוציאים לאור. כי בדרכי הפרסום המסורתיות, מהרגע שחוקר כתב את המחקר שלו והצליח להביא שיתקבל למגזין מדעי, המאמר כבר אינו שלו. ההקדמה כבר אינה שלו. המילים של החוקר כבר אינן שלו – הן של המגזין. וכפי שנכתב באתר American Journal Experts

"מילותיך שלך עשויות שלא להיות שייכות לך… על אף שאתה הבעלים האינטלקטואלי של הרעיונות והתוצאות [במאמר, ר.צ.], הפרסום הוא רכוש כתב העת. … למרות שזה בניגוד לאינטואיציה, מיחזור מילותיך שלך נתפש בעיני החוק כהפרת זכויות יוצרים, אפילו אם אתה כתבת אותן."

חכו רגע. משהו לא בסדר כאן. הייתי יכול להבין מצב בו תוצרי המחקר היו שייכים לגוף שמממן את המחקר. זה נראה לי הגיוני וסביר – מי שמשלם על הזמן של החוקר ולמעשה מפעיל אותו כעובד קבלן, אמור להיות בעל הזכויות. אבל המצב הפוך: הגופים המממנים משלמים הון תועפות, ואז החוקר משלם לפעמים למגזינים עצמם עוד כמה מאות דולרים כדי שיקבלו את המאמר ויוציאו אותו לאור… ויקבלו עליו את הזכויות!

כדי להבין איך הגענו למצב הזה, אנו צריכים לחזור הרחק אחורנית בזמן ולבחון את הסיבות ליצירת המגזינים המדעיים.

חזרה לעבר

הכל התחיל בשנת 1665, כשהחברה המלכותית בבריטניה החלה לפרסם תוצאות מחקריות במגזין שנקרא Philosophical Transactions of the Royal Society. מכיוון שמספר העמודים בכל גיליון היה מוגבל, העורכים היו יכולים לבחור רק את המאמרים המעניינים והאמינים ביותר. כתוצאה, מדענים מכל בריטניה נלחמו על הזכות לפרסם את מאמריהם במגזין, וחוקר צעיר שהצליח לפרסם את מחקרו שם זכה להכרה מיידית בכל רחבי הממלכה. המדענים הסכימו אפילו לערוך מאמרים של אחרים עבור המגזינים, מכיוון שזו הייתה עמדה שהקנתה להם כבוד, ואפשרה להם לבקר את המתחרים.

וכך נחתמה העסקה הלא-כתובה בין המוציאים לאור למדענים: המגזינים סיפקו פלטפורמה על גביה הציגו המדענים את המחקר, והמדענים נלחמו והתאמצו כדי שהמאמרים שלהם יתקבלו, ולעתים אף שילמו מכיסיהם בשביל התענוג. בעלי המגזינים היו גם בעלי הכוח, ויכלו לדרוש מהחוקרים זכויות מלאות על מאמריהם, כדי לוודא שאותו מאמר לא יתפרסם בשנית במגזין מתחרה.

התנאים האלו הגיוניים, אבל רק בעולם הישן של הפרסום המדעי, משתי סיבות: ראשית, בעלי המגזינים היו מוגבלים במקום – כלומר, במספר הדפים במגזין – ולכולם היה ברור שעל מקום מוגבל צריך לשלם; ושנית, בעלי המגזינים היו האגרגטורים של מספר רב של שירותים נחוצים: עריכה, הגהה, עימוד, שינוע המגזין לספריות מדי שבוע או חודש, וכן הלאה. אלו דברים שהמדענים פשוט לא רצו להתעסק עמם, ושניתן היה לבצע באופן יעיל יותר כשהם מכונסים תחת גג אחד.

ואז, לפתע פתאום, הגיעה האינטרנט בה המקום קרוב להיות אינסופי, ובה השינוע של תוכן דיגיטלי אינו עולה דבר. ולצדה הופיעו גם שפע של תוכנות אוטומטיות – כמו וורד – שמאפשרות לכל מדען להגיה בעצמו את המאמר שלו, לעמד אותו בעצמו, לעצב אותו בעצמו וכן הלאה.

הקלות הבלתי-נסבלת של הפרסום

בואו נעבור לרגע ביחד על תהליך פרסום מאמר חדש, ונראה כמה קל ונוח הוא הפך להיות בזכות האוטומציה והאינטרנט:

  1. המדען שולח את כתב העת למגזין: ניתן לבצע עתה בקלות דרך האינטרנט, ללא עלות משלוח.
  2. המאמר מועבר לעורך בתחום הרלוונטי. כיום, כותבי המאמר מציינים את תחום המאמר, כך שהמאמר מועבר אוטומטית לעורך המתאים.
  3. העורך שולח את המאמר למבקרים מדעיים רלוונטיים. כולם עובדים בחינם, כך שהמוציא לאור לא מוציא כסף על שירותיהם. נניח שהם מאשרים את המאמר. במקרה זה אנו עוברים לשלבים הבאים.
  4. המאמר עובר הגהה, עימוד ועיצוב גרפי. מטלות אלו מבוצעות כיום באופן כמעט אוטומטי על-ידי החוקר עצמו, אם הוא רק יודע להשתמש במעבד תמלילים מודרני.
  5. השלב האחרון הוא הדפסת והפצת המגזין, והוא היחיד שחייב לעלות כסף מכיוון שהוא מתבצע בעולם הפיזי, ואטומים עולים הרבה יותר כסף מביטים. וזה שלב מאד חשוב, כמובן, מכיוון שחוקרים הולכים בתחילת כל חודש לספריות המוסדות האקדמיים בהתרגשות גדולה ובפיק ברכיים, כדי להחזיק את העותק הפיזי החדש של הירחון שיצא זה עתה, לדפדף בו בחרדת קודש ולהתענג על מילותיו המודפסות.

מה, לא?

האמת היא שכיום, החוקר הטיפוסי הולך לרשת כדי לקרוא את המאמרים שמעניינים אותו. הוא מקבל התראות אוטומטיות כשיוצאים מחקרים בתחומים שרלוונטיים עבורו. הוא מוריד את המאמרים אליו למחשב או לטאבלט וקורא אותם שם – או פשוט מדפיס אותם אצלו על חשבונו. החוקרים כבר הבינו שאין טעם בקריאת המגזין השלם, שהוא תוצר של העולם הישן בו היה צורך לדחוס מילים ומחקרים בפורמט שיהיה קל לשנע ממקום למקום. בעולם החדש, אין משמעות פרקטית למקום בו מתפרסמים המחקרים הללו – מנועי החיפוש מביאים את החוקרים אליהם בקלות ובאופן מיידי.

רשימת הצעדים הזו מראה למה המוציאים לאור כבר פשוט אינם רלוונטיים היום, למרות התפקיד החשוב ששיחקו במדע במאות השנים האחרונות. את כל הצעדים אפשר להוציא לפועל בעלות שולית אפסית, ולמעשה אנו מתקדמים כבר עכשיו לדרכי פרסום קהילתיות וחינמיות כגון arXiv, או כאלו בהן הברירה של מאמרים ברמה גבוהה מתבצעת על-ידי קהילת המדענים במשותף, בפורומים של עשרות-אלפי מדענים כגון Faculty of 1,000.

המוציאים לאור הפכו למיותרים בחלקם הגדול. אז למה אנחנו נותנים להם עדיין את זכויות היוצרים על המאמרים שלנו?

יש שלוש תשובות לשאלה. מצד אחד, המנהגים הללו כבר השתרשו בקהילה המדעית. אתה חייב לפרסם במגזינים נחשבים כדי לזכות בכבוד, בהכרה ובגראנטים נוספים. מצד שני, מדענים מעריכים מאמרים שעברו ביקורת עמיתים. אבל היום אפשר לבצע ביקורת אמיתים גם רטרואקטיבית – ומסתבר שביקורת שכזו, המתבצעת בפורומים מקוונים על-ידי עשרות מדענים תוך ימים ספורים מהרגע בו המאמר מתפרסם, יכולה להיות מוצלחת עוד יותר במציאת שגיאות וזיופים, מביקורת עמיתים המתבצעת על-ידי שניים-שלושה מדענים לפני שהמאמר יוצא לאור.

והתשובה השלישית היא שנדרש זמן רב עד שהחברה מסתגלת לשינויים טכנולוגיים – והשינוי החברתי לוקח זמן רב עוד יותר כשיש כוחות שמרוויחים מהמצב הקיים. וכדי להסביר את הקביעה הזו ואת הקשר שלה לזכויות יוצרים, נבחן עכשיו את ההיסטוריה של אחת הדמויות המצוירות המוכרות והאהובות ביותר בעולם.

דיסני.jpg

העכבר שדיסני לא מוכנים לשחרר לחופשי. הזכויות שמורות (איך לא) לדיסני.

מזהים אותו?

זהו מיקי מאוס, כמובן, והעכבר התמים לכאורה הזה עומד מאחורי אחד המאבקים המעניינים יותר בקונגרס האמריקני בשלושים השנים האחרונות.

העכבר שדיסני לא מוכנים לשחרר לחופשי

מיקי מאוס נחשף לראשונה לציבור בשנת 1928, בסרטון שחור לבן ששילב אפקטים קוליים ומוזיקה בתיאום מושלם עם האנימציה. הוא הפך בן לילה לכוכב, והופיע על ילקוטי בית-ספר, על חולצות, על כובעים, על כוסות, ואפילו במקומות אקזוטיים יותר. זכויות היוצרים עליו היו שמורות לדיסני ל- 56 שנים, כמוגדר בחוק. כלומר, עד ל- 1984. אבל דיסני לא אהבה את הרעיון שתאבד מיליארדי דולרים ברווחים, וחמור מכך – שמיקי יהפוך לנחלת הכלל.

וכך, בתחילת שנות השמונים הפעילה דיסני את קשריה בקונגרס האמריקני והביאה להארכת זכויות היוצרים על כל היצירות, לכל החברות, בעשרים שנים נוספות. מיקי נשמר בידי דיסני עד 2003, ובתקופה זו הניב לה חמישה מיליארד דולרים.

ומה קרה ב- 2003? דיסני עתרה לקבלת הארכה נוספת כבר בשנות התשעים, תוך שהיא מגייסת לעזרתה קבוצות אחרות כמו טיים וורנר ואת יורשיהם של יוצרים מפורסמים כמו ג'ורג' גרשווין שרצו להמשיך להרוויח מהיצירות של אבא-סבא. הפעם המאבק היה קשה במיוחד, אחרי ההארכה הקודמת של עשרים שנים. הנה מה שכתב הסנאטור האנק בראון שהשתתף בדיונים בנושא בוועדת הסנאט לענייני משפט –

"התמריץ האמיתי כאן הינו לבעלי תאגידים שקנו זכויות יוצרים, ועותרים בקונגרס כדי לזכות בעוד עשרים שנים של רווחים – ולא ליוצרים שיהיו מתים זמן רב לפני שהארכת זכויות היוצרים הזו תתממש."

אבל ההתנגדות הייתה לשווא, והתיקון לחוק עבר. דיסני קיבלה עוד עשרים שנים של נחת, ורק ב- 2023 צפויה לאבד את זכויות היוצרים. אתם יכולים להבין שהיא מתחילה כבר עכשיו לגייס את חברי הקונגרס והסנאט לטובתה לקראת המאבק של 2023.

אגב, כמעט אפשר להשוות את המצב לשוד של הציבור. דיסני הרוויחה יפה מדמויות כמו פיטר-פן, סינדרלה, שלגיה ואחרות, שהיו פתוחות לשימוש חופשי על-ידי הציבור – ולכן דיסני הייתה יכולה ליצור מסביבן סרטים עם הכנסות יפות. אבל כשהגיע הזמן בו דיסני הייתה אמורה להחזיר את חובה לחברה ולשחרר את היצירות בחזרה לציבור, היא בחרה לשנות את החוק במקום זאת.

ולמה אני מספר את כל הסיפור הזה? כדי להראות עד כמה זכויות היוצרים הן תוצר של כוחות מתחרים ושונים בחברה – של מאבק בין טובת הציבור לבין טובת בעלי ההון וחברות מסחריות שיכולים להשפיע על נציגי הציבור ולקדם כללים שאינם מספקים בהכרח מענה אופטימלי לצרכי הציבור. במקרה של דיסני, החברה הפעילה לוביסטים כדי להשפיע על נציגי הציבור. במקרה של המוציאים לאור האקדמיים לא ידוע לי האם הם הפעילו השפעה כלשהי על הקונגרס, אבל ברור שבמקום בו יש כסף, יש גם השפעה – בין שהיא מוחצנת וברורה, ובין שהיא מקובלת על כולם במשתמע.

מעכבר למדע

עזבו לרגע את מיקי. לא אכפת לי באמת מהעכבר הזה. הבעיה האמיתית היא שחברות מסחריות משתפות פעולה עם נציגי הציבור באופן שפוגע באינטרסים של הציבור הרחב. מכיוון שהתיקון לחוק זכויות היוצרים גורף כל-כך, מאות-אלפי ספרים מהמחצית הראשונה של המאה ה- 20 אינם פתוחים לקריאה חופשית על הרשת. גוגל חוששת אפילו לסרוק אותם ולהיתבע על הפרת זכויות יוצרים – למרות שרובם מהווים "יצירות מיותמות" שאיש אינו באמת דואג לזכויות שלהן. וכך, הציבור מאבד גישה ליצירות רבות וחשובות בגלל הצרכים האנוכיים של החברות הגדולות.

מה שיותר חמור הוא שכיום אנחנו מתחילים להיכנס לתקופה בה בינות מלאכותיות מסוגלות לעבור על מספר עצום של מאמרים מדעיים – למשל, מאמרים רפואיים – ולהפיק מהם משמעות. אני קורא להתנהלות הזו "מחקר רטרוספקטיבי", והיא עתידה להניב עבורנו שפע של תובנות מדעיות. אבל במצב כיום, רק החברות הגדולות והמרכזים האקדמיים הגדולים ביותר יכולים להרשות לעצמם את העלות השנתית הגדולה לגישה נרחבת למאמרים… ואפילו לא הם – מכיוון שאפילו הרווארד הגדולה התלוננה כבר שאינה יכולה לעמוד במחיריהם של המוציאים לאור. התוצאה היא שאנו חוסמים חוקרים רבים מגישה לחומרים שיכולים להניב להם ערך רב – ועל הדרך גם לאנושות. וכל זאת, בגלל התנהלות שכלליה נקבעו לפני מאות שנים, ושכבר אינם רלוונטיים להווה.

אבל זה כבר לא חייב להיות המצב. גם בעלי ההון החזקים ביותר אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בסכר ולעצור את הקדמה הטכנולוגית ואת השינויים שהיא מביאה לצדה, אלא אם ישתנו בעצמם.

בהמשך הרשומה אביא דוגמה אחת לכוח מניע – השיתופיות מצד הציבור – שימנע מהמוציאים לאור להצליח אלא אם ישתנו בעצמם. ואחריו, אציג כוח מניע אחר – האוטומציה – שיכול לאפשר למוציאים לאור להשתנות ולתפקד באופן יעיל וידידותי יותר למשתמש – אך רק אם ידעו להשתמש בו נכון.

שיתופיות וסיי-האב

האינטרנט מחברת אנשים זה לזה, ובכל מקום בו בני-אדם מחוברים אחד לשני נוצרים קשרי סחר חליפין. בעולם הדיגיטלי, בו ניתן לשכפל סחורות בעלות אפסית (כלומר, להעתיק קבצים) ולשנע אותן בעלות אפסית (כלומר, לשלוח אותם באימייל או לאפשר שיתוף שלהם בתכנה ייעודית כמו ביט-טורנט), אנשים נוטים לשתף ברצון את הסחורות הללו זה עם זה. או במילים פשוטות יותר: אם למישהו יש גישה לקובץ של מאמר מסוים, הוא יחלוק אותו בשמחה עם אחרים.

נטייה זו לשיתופיות בעולם הדיגיטלי גורמת לכך שאקדמאים מתחילים לשתף זה עם זה מאמרים לגמרי בחינם. בשנים האחרונות בטוויטר היה מקובל שירות בו אנשים שמחפשים מאמר מסוים מבקשים מאחרים להוריד אותו עבורם באמצעות הצמדת התגית ICanHazPDF# לבקשה. זו הייתה פיראטיות 'בקטנה', שלא הפריעה במיוחד למוציאים לאור.

ואז הגיעה אלכסנדרה אלבאקיאן ויצרה את סיי-האב.

סיי-האב (Sci-Hub) הוא שירות פיראטי ברמה שמעמידה את כל שאר הפיראטים האקדמים הקודמים בצל. אתם יכולים להיכנס לאתר של סיי-האב, ולהזין את כתובתו של מאמר מסוים בו אתם חושקים. האתר בודק אם המאמר נמצא בספריית Libgen שמכילה חמישים מיליון מאמרים אקדמיים. אם כן, הוא שולח לך אותו. אם לא, הוא משתמש בסיסמאות של חוקרים אקדמיים עם גישה לאותו מאמר, כדי להוריד אותו, לצרף אותו לספריית Libgen, ולשלוח לך אותו.

סיי-האב פועל בקצב מסחרר. הוא מוריד מאות-אלפי מאמרים חדשים ביום, וכפי שהצהירה אלבאקיאן לאחרונה –

"הורדנו כבר את רוב המאמרים מאחורי חומת תשלום לספריה… יש לנו כמעט הכל!"

sci-hub.jpg

סיי-האב. יש להם כמעט הכל.

את כל המאמרים האלו משתף סיי-האב עם 19 מיליון משתמשים. וכולם משתמשים בו – אפילו אנשי אקדמיה רבים שכבר גילו שקל להם יותר למצוא, להוריד ולקרוא מיד את המאמרים דרך השירות. כלומר, יש כאן גם סוג של מרד נגד השירותים שמציעים המוציאים לאור הנפרדים זה מזה – וקשה להם מאד להתחרות בפשטות של סיי-האב כרשת אחת המאחדת את כל המגזינים ביחד.

אגב, בואו לא נהיה תמימים: סיי-האב מאפשר גניבה. אם אתם רוצים שאגנה את המיזם, אז הנה: אני מגנה את הגניבה של סיי-האב. עזר? מרגישים יותר טוב? נהדר. אבל הגינוי שלי לא יעזור למוציאים לאור יותר מכפי שהגינוי של חברות המוזיקה עזר להן כשכולם התחילו לשתף שירים. הפוליטיקאים גינו, השופטים גינו, אבל בסופו של דבר חזרות המוזיקה היו צריכות להשתנות כדי להתאים את עצמן למציאות החדשה בה קל יותר לגנוב מאשר לשלם מחירים גבוהים באופן מגוחך.

אז מה אפשר לעשות?

אוטומציה ו- iCEO

אחד המודלים האלטרנטיביים לשיתוף הידע עשוי להיות טמון באוטומציה של תהליכי ההוצאה לאור, שתוזיל את העלות השולית הכרוכה בהוצאה לאור ותאפשר למכור את המאמרים במחירים נמוכים יותר.

כמובן, אפשר לטעון שאנשים לא ירכשו את המאמרים אם הם יכולים להורידם בחינם מסיי-האב. אלא שאייטונז עדיין משגשגת גם בעידן הטורנטים, ומסתבר שאנשים מוכנים לשלם דולר בודד תמורת שיר, אם הם מקבלים את השירים במהירות וביעילות, ואם הם מאמינים שגם האמן מקבל תגמול.

אבל איך אפשר להעביר את תהליכי ההוצאה לאור אוטומציה מלאה? הרי נכון להיום עדיין אין בינה מלאכותית שתהיה נבונה מספיק לערוך מאמרים בעצמה, להגיה אותם בעצמה, לעשות להם ביקורת עמיתים בעצמה וכן הלאה. גם לא צפויה להיות בינה מלאכותית ברמה כזו בעשורים הקרובים. אבל מסתבר שגם איננו צריכים בינה מלאכותית מתוחכמת עד כדי כך, אלא רק כזו שמנהלת את תהליך ההוצאה לאור, כדוגמת אמצעי הניהול הממוחשב שדווין פידלר פיתח והדגים בשנים האחרונות, ומכונה iCEO. תכנה זו היא סוג של יצור כלאיים: מדובר בבינה מלאכותית פרימיטיבית שאחראית על ניהול סדר העבודה של בני-אדם, והם אלו שעושים את העבודה הקוגניטיבית הקשה באמת.

פידלר הדגים את דרך הפעולה של iCEO במאמר שפרסם בשנת 2015 במגזין העסקים הנחשב ביותר בעולם – Harvard Business Review. הוא תיאר כיצד קיבל iCEO אתגר לא-פשוט: לכתוב דו"ח על דרכים ליצירת גרפן. כדי להתמודד עם המטלה, תכנת הניהול פנתה לעובדי פלטפורמה והקצתה להם מטלות. למרות שפידלר לא מפרט אודות זרימת העבודה המדויקת, אפשר לשער ש- iCEO התנהלה בערך לפי הסכמה הבאה.

iceo.jpg

תמונה מהמאמר המקורי ב- HBR.

ראשית, היא הורתה לעובדי פלטפורמה ארעיים בשירות Mechanical Turk של אמזון לאסוף את כל הקישורים למאמרים על יצירת גרפן שהצליחו למצוא, והקציבה להם 24 שעות לעשות זאת.

שנית, היא העבירה את כל הקישורים הללו לאנשים בעלי מומחיות באנליזת מידע, וביקשה מהם לתמצת את המסקנות בנקודות. בשלב השלישי היא העבירה את הנקודות לבעלי יכולת כתיבה שהרחיבו אותן לפסקאות שלמות. בשלב הרביעי היא העבירה את התוכן כולו לגרפיקאים שסידרו את הגרפים שהטמיעו המומחים מהשלבים הקודמים, הוסיפו תמונות במקומות המתאימים ועיצבו ועימדו את הדו"ח כולו. בשלב האחרון עבר הדו"ח לבדיקה ולביקורת אצל כמה מומחים שבאמת מבינים בתחום, ואלו ניפו את הטעויות הקטנות שעוד נותרו.

וזהו. יש דו"ח. ולא סתם דו"ח: 124 עמודים, עם שישים תמונות וגרפים, שביצירתו השתתפו 23 אנשים מכל העולם, שעבדו מסביב לשעון כדי לממש את היצירה הסופית. לדו"ח ברמה כזו נדרשים בדרך כלל כמה שבועות בשביל המחקר בלבד. אבל iCEO הצליח לבצע את מטלת המחקר בשלושה ימים.

העלות השולית בהפעלת מערכת שכזו היא אפסית, וניתן לכסותה בקלות באמצעות גביית תשלום נמוך מהמשתמשים – אפילו דולר או פחות – על כל הורדת מאמר. מעבר לכך, אם תחליפו את המילים "עובדי פלטפורמה" ב- "מדענים שעושים ביקורת עמיתים בחינם", תבינו שההוצאות לאור מתבססות על מודלים דומים כבר היום. ההוצאה שתתפוס ראשונה את הפוטנציאל באוטומציה מלאה של ניהול תהליך פרסום המאמרים, תוכל לזכות בנתח יפה משוק ההוצאה לאור של מאמרים אקדמיים.

סיכום

המוציאים לאור הם בבחינת חמורו של משיח. הם מילאו פונקציה חשובה בעולם האקדמי במאות השנים האחרונות. אכן, לא הייתה דרך אחרת להתנהל בעולם האקדמי בלעדיהם. הם הביאו אותנו למקום בו אנו נמצאים היום, אבל עתה הם מתחילים להיות מיותרים. עדיין לא לגמרי, אבל הדרך כבר ברורה.

אני לא טוען שכולם צריכים לגנוב מאמרים בסיי-האב במקום להוריד אותם באופן חוקי (ויקר) מהמוציאים לאור;

אני לא טוען שאפשר להשליך את המוציאים לאור לכלבים כבר היום.

אבל בשנים הקרובות יהפכו המוציאים לאור לעול על המדע, במקום שיסייעו לאנושות ליצור ולשתף מידע וידע. וכשזה יקרה, אני מקווה שנצליח למנוע מהם להשפיע על נציגי הציבור כפי שעשו דיסני, ושנוכל להתקדם לעולם בו זכויות היוצרים משרתות את הציבור, ולא את בעלי ההון.

——–

אני מכסה את נושא השנניגנים של דיסני בתחום זכויות היוצרים, ובאופן כללי את הדרכים בהן חברות השפיעו על הפוליטיקה, בספרי החדש – "השולטים בעתיד" – אותו ניתן למצוא בחנויות הספרים בעולם הפיזי, או לרכוש בעולם הדיגיטלי בקישור הבא.

כשחסמו את המזבלה, שתקתי, כי לא הייתי המזבלה: על הכוח שמקבלת פייסבוק

כשחסמו את המזבלה, שתקתי, כי לא הייתי המזבלה: על הכוח שמקבלת פייסבוק

פייסבוק חסמה בימים האחרונים את בלוג המזבלה, והגדירה אותו מסוכן לגולשים. נסו לשים בפוסט בפייסבוק קישור למזבלה, ותקבלו תשובה מיידית שהקישור אינו בטוח. אלא שהבלוג קיים כבר מאז 2006, מאובטח ברמה גבוהה, ובדיקות של מומחי אבטחה לא גילו איום מכל סוג שהוא.

אז למה?

אולי בגלל שבמזבלה לא אוהבים את פייסבוק, ולא טורחים להסתיר את זה.

מנהל ומייסד המזבלה, דורי בן ישראל, מתמקד כבר מספר שנים בדרכים בהן פייסבוק מנצלת לרעה את כוחה. באחד מהמקרים נחסם הפרופיל של בן ישראל לאחר שפתח אתר ובו ניתן למצוא את פרטי הקשר של עובדים בפייסבוק ישראל. פייסבוק לא אוהבים אתרים המשתפים את פרטי הקשר האישיים של אנשים – וכך התקבלה ההחלטה לחסום את הפרופיל של בן ישראל.

ועכשיו, ממש אתמול, החליטו בפייסבוק סופית להסיר 25 מיליון שיתופים, לייקים ותגובות מ- 18,000 כתבות שהועלו לפייסבוק ע"י גולשים, ושמקשרות לאתר המזבלה (הנתונים מתוך כתב תביעה שהגישה המזבלה כנגד פייסבוק). חלק משמעותי מתוך הכתבות האלו מתייחס בביקורתיות ל… רוצים לנחש למי? לפייסבוק כמובן.

חזיתי את זה!

ממש היום יוצא ספרי החדש – "השולטים לעתיד" (בחנויות הספרים המובילות וכו'). בשנתיים האחרונות חקרתי את השליטה שמקבלות חברות הדיגיטל הגדולות על האינטרנט, והנה – ביום בו יוצא הספר לאור, אנו נתקלים באחת הדוגמאות הטובות ביותר לסכנה שבצבירת הכוח העצום של פייסבוק.

השולטים בעתיד.jpg

פרסום לספר. אבל היי, הוא באמת מדבר על כל הנושאים האלו. איזה מזל שהצלחתי לגרום לפייסבוק להראות איך היא יכולה לנצל את הכוח שלה, ממש ביום בו הספר יצא לאור!

בספר אני מזהיר מפני הגדילה הבלתי-מרוסנת של פייסבוק וגוגל ומפני המונופולים הרכים שהן יוצרות. אין מתחרות אמיתיות לגוגל בשוק החיפוש. אין מתחרות אמיתיות לפייסבוק ברשת החברתית באנגלית. הענקים הללו – כרישי הרשת – אינם מבוקרים היטב על-ידי הממשלות מצד אחד, ורוב הציבור אינו מבין את הכוח שכרישי הרשת מחזיקים בו.

כוח, למשל, לחסום את מי שהם לא אוהבים.

תאמרו עכשיו שזה לא נורא, ושבן ישראל יכול לעבור לרשת חברתית אחרת? אבל אין רשת חברתית אחרת שאפילו מתקרבת לגודל של פייסבוק – שני מיליארד משתמשים כמעט. הרשת החברתית השנייה הגדולה ביותר היא טוויטר, עם 319 מיליון משתמשים. כלומר, בקושי 15% מגודלה של פייסבוק. אם אתה רוצה כיום להפיץ מסרים לציבור, אתה חייב להיות בפייסבוק. אם אתה רוצה להיות בקשר עם כל החברים שלך, אתה חייב להיות בפייסבוק. אם אתה רוצה לתאם פעילויות ולקחת חלק בדיונים, אתה חייב להיות בפייסבוק.

אבל פייסבוק יכולה לבחור להוציא אותך מהעולם שבנתה. פייסבוק יכולה, למעשה, להטיל עליך גזר דין מוות דיגיטלי.

ולא רק פייסבוק.

אמזון, גוגל וכל היתר

הידעתם? גוגל יכולה לבחור להפסיק לספק לכם שירותים. היא עשתה כך למאתיים אנשים שעצבנו אותה לאחרונה כשמכרו סמארטפונים תוצרת גוגל בניגוד לכללים. אותם אנשים קמו בבוקר וגילו שאין להם ג'ימייל, שאין להם גישה לכל המסמכים בגוגל דוקס, שהם לא יכולים להשתמש בגוגל קלנדר, וקרוב לוודאי שגם כל הסיסמאות שלהם נעלמו מכרום. כי אם כבר, אז כבר. ושוב – זהו גזר דין מוות דיגיטלי.

קחו את אמזון כדוגמה אחרת. היא חברת הקמעונאות הגדולה ביותר בעולם המערבי (במזרח הרחוק מתחרה בה עליבאבא). סופרים יודעים ששלושים אחוזים ממכירות הספרים שלהם מגיעים ממדור ה- "אנשים כמוך רכשו את…" שמופיע בכל עמוד מוצר של אמזון. אם מחר בבוקר יצא ספר שחושף את כל השטיקים המלוכלכים של אמזון, או אם סופר מסוים ידבר כנגד אמזון, נראה לכם שחברת-הענק תעשה כמיטב יכולתה להפיץ את אותו ספר? להכניס אותו למדור ההוא, שמנוהל על-ידי אלגוריתמים שהיא אינה מחויבת להסביר את דרך הפעולה שלהם? התשובה ברורה. וכך, סופרים מתקשים מאד לדבר כנגד אמזון – אלא אם הם מוכנים לאבד מיידית לפחות שלושים אחוזים ממכירות הספרים שלהם.

ומה תגידו עכשיו לסופרים? "לכו לחברה אחרת"? אבל למי? אמזון היא הענקית הבלתי-מעורערת של הקמעונאות בעולם המערבי. כמו שגוגל היא ענקית החיפוש הבלתי-מעורערת, פייסבוק היא ענקית הרשתות החברתיות, אובר היא ענקית המוניות, איירבנב היא…

טוב, הבנתם את הנקודה.

מי מבקר את פייסבוק

הגיע הזמן לשאול בקול רם את השאלות הנוקבות: כשמערכת כמו פייסבוק חולשת על חלק גדול כל-כך מהחיים שלנו, האם אנחנו באמת צריכים לתת לה את הכוח להחליט שאסור להשתמש במלים מסוימות? או שאסור לנו להיכנס לאתרים מסוימים? מי מבקר את פייסבוק?

שאלתי את אחד מהיועצים של אובמה את השאלה הזו, בפגישה שהייתה לנו לפני שנה. התשובה שלו השאירה אותי המום. הוא טען שלפייסבוק, כמו לכל חברה, יש חוזה שהמשתמש חותם עליו, ואם פייסבוק תסטה מהחוזה הזה – אז הממשלה תתבע אותה לדין. אבל החוזה של פייסבוק לא אומר כלום על הסוגיות החשובות באמת! פייסבוק מבטיחים לשמור על הפרטיות שלכם – שזה נחמד, באמת, כי המשמעות היא בעצם שהם לא מעבירים לכל המתחרים שלהם בשוק הפרסום את הפרטים שלכם – אבל היא לא מבטיחה לספק לכם ידיעות אמיתיות, למשל, או לשמור על מדיום תקשורת דמוקרטי, או לא לשחק עם תפישות העולם של הגולשים באמצעות תפעול מכוון של הסטטוסים שאתם רואים.

אה, לא ידעתם שהם עשו את זה?

ברוכים הבאים לעולם חדש מופלא.

אז מה אפשר לעשות?

בואו נתחיל בשלילת הפתרונות המטופשים: לכל הקפיטליסטים בינינו, קחו נשימה עמוקה ונסו להבין שלא, אני לא קורא להלאים את פייסבוק. ולכל הסוציאליסטים בינינו, נסו להבין שההצלחה של פייסבוק נובעת מכך שהיא חברה חדשנית בשוק הפרטי, ואין שום טעם להפיל אותה לביצה הממשלתית, שמטביעה ומחניקה כל שמץ של יצירתיות והצלחה. ולגבי רגולציה ממשלתית? אל תצחיקו אותי. הפוליטיקאים שלנו – ונודה באמת, גם אלו בארצות הברית – בקושי מצליחים להבין מה קורה עם חברות הענק האלו. וכפי שהם פחדו מהתקשורת – מהעיתונים ומהטלוויזיה – בעבר והתייחסו אליה עם כפפות של משי, כך הם גם חוששים מלהיכנס ראש-בראש בפייסבוק.

הפתרון האמיתי חייב להגיע מהציבור: ממני וממכם. אנחנו אלו שצריכים לצעוק על פייסבוק כשהם עוברים את כללי הטעם הטוב וחוסמים אנשים. אנחנו אלו שצריכים לפרסם פוסטים בבלוגים ובעמודי פייסבוק שתומכים במזבלה – כמו הפוסט הזה.

המסקנה העגומה שאני מגיע אליה בספרי היא שאין פתרונות טובים למצב הקיים. העולם מתקדם לשוק של מנצחים דיגיטליים גדולים, ורק בעוד עשור או שניים יגיעו טכנולוגיות מתקדמות יותר שימסמסו את הכוח של חברות הענק האלו. אבל עד אז, אנחנו צריכים להיות כלבי השמירה. אנחנו צריכים להיות אלו שיפקחו על החברות הגדולות וירימו קול צעקה כשהן חורגות ממה שראוי – ובלי קשר לחוזים חסרי-המשמעות שהן החתימו אותנו עליהם.

אז אני קורא לכם – שתפו את הרשומה הזו. הביעו תמיכה במזבלה. כתבו את המלה "המזבלה" בתגובות ובשיתופים. שתפו כדי ליידע את חברת-הענק שכולנו משוטטים כרגע במסדרונות שהיא עיצבה עבורנו, שאנחנו לא מוכנים לקבל בקלות את ההחלטות השרירותיות שלה. שאנחנו לא מוכנים שישקרו לנו שאתרים "מסוכנים", כשבעצם הם מסוכנים רק למנהלי פייסבוק. שאנחנו לא מוכנים להפקיד את העולם שלנו בידיה של חברה ענקית אחת, לעצום עיניים ולהניח שהכל יהיה בסדר. ואם לא אכפת לכם, אז לפחות שתפו כדי שפייסבוק לא יחסמו רק אותי ואת האתר שלי על פרסום הרשומה.

————-

(ואם אתם רוצים לדעת עוד על כל הדרכים בהן הממשלות וחברות הענק משחקות בנו, וכיצד נוכל להשתחרר מהשליטה שלהן, אתם מוזמנים לרכוש את הספר בחנויות הספרים או ב- https://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=92052#.WMrwjPlJZPY )