איך דיסני שומרת את מיקי מאוס מאחורי סורג ובריח

איך דיסני שומרת את מיקי מאוס מאחורי סורג ובריח

מכון מופ"ת הזמין אותי להרצות השבוע על עתיד זכויות היוצרים. בחרתי להתמקד באחת הזוויות החורה לי אישית ביותר: זו העוסקת במאמרים אקדמיים. אני מקווה שתיהנו מהרשומה, שנגזרה מתוך ההרצאה המקורית.

 

אם אתם חוקרים באקדמיה ובתעשיה, בוודאי תכירו את התהליך הבא: אתם מקבלים גראנטים ממשלתיים, עורכים מחקר מעמיק, משקיעים כל טיפה של מרץ ואנרגיה ויאוש שיש לכם כדי להשיג תוצאות, ואז מנסים לפרסם אותן. כותבים מאמר אחד. מתקבל. ואז, במאמר השני, מתחילה הבעיה. בכל מאמר אתם צריכים לכתוב הקדמה – Introduction – שהיא עמוד או שניים של רקע על מצב התחום כיום. צריך לכתוב את השיטות. והדבר הכי מתסכל הוא שבחצי מהמאמרים שאתם כותבים, ההקדמה יכולה להיות כמעט זהה. חלק גדול מהשיטות אפשר להעתיק מילה במילה – והן עדיין יהיו מתאימות גם במאמרים הבאים.

אבל אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא מעתיקים בעצמנו. במקום זה, אנחנו מסתכלים על ההקדמות של המאמרים הקודמים שלנו וכותבים אותן מחדש. לא מעתיקים – זה אסור. רק… כותבים מחדש לפי בדיוק אותו סדר רעיוני ועם מילים אחרות ואולי רפרנס חדש פה ושם. ולמה? כי אסור לנו להעתיק ממאמרים קודמים שכתבנו. כי זהו חטא ה- Self plagiarism – שחוקרים גדולים וחשובים כבר לקו בו: ההעתקה מעצמך, או "גנבה ספרותית מעצמך".

אבל רגע. יש כמה סוגים של העתקות. אתה יכול להעתיק במבחן מחבריך לכתה, וזה בוודאי פסול כי אתה נבנה ומתבסס על ידע שלא זכית בו בצדק. אתה יכול להעתיק ממאמר של חוקרים אחרים פסקה או אפילו את כל הטקסט, וזה פסול מאותה הסיבה בדיוק: אתה לוקח ידע של אחרים ומעמיד פנים שהגעת אליו בעצמך. אבל בסוג השלישי של העתקות, ההעתקה העצמית, אתה רק לוקח ידע קודם שזכית בו ביושר ומשתמש בו בשנית.

אז למה אנחנו מתייחסים לחיה המוזרה הזו, "העתקה עצמית", כאל מנהג פסול? את מי מרמה המעתיק העצמי, בעצם?

והתשובה היא שהוא מרמה את המוציאים לאור. כי בדרכי הפרסום המסורתיות, מהרגע שחוקר כתב את המחקר שלו והצליח להביא שיתקבל למגזין מדעי, המאמר כבר אינו שלו. ההקדמה כבר אינה שלו. המילים של החוקר כבר אינן שלו – הן של המגזין. וכפי שנכתב באתר American Journal Experts

"מילותיך שלך עשויות שלא להיות שייכות לך… על אף שאתה הבעלים האינטלקטואלי של הרעיונות והתוצאות [במאמר, ר.צ.], הפרסום הוא רכוש כתב העת. … למרות שזה בניגוד לאינטואיציה, מיחזור מילותיך שלך נתפש בעיני החוק כהפרת זכויות יוצרים, אפילו אם אתה כתבת אותן."

חכו רגע. משהו לא בסדר כאן. הייתי יכול להבין מצב בו תוצרי המחקר היו שייכים לגוף שמממן את המחקר. זה נראה לי הגיוני וסביר – מי שמשלם על הזמן של החוקר ולמעשה מפעיל אותו כעובד קבלן, אמור להיות בעל הזכויות. אבל המצב הפוך: הגופים המממנים משלמים הון תועפות, ואז החוקר משלם לפעמים למגזינים עצמם עוד כמה מאות דולרים כדי שיקבלו את המאמר ויוציאו אותו לאור… ויקבלו עליו את הזכויות!

כדי להבין איך הגענו למצב הזה, אנו צריכים לחזור הרחק אחורנית בזמן ולבחון את הסיבות ליצירת המגזינים המדעיים.

חזרה לעבר

הכל התחיל בשנת 1665, כשהחברה המלכותית בבריטניה החלה לפרסם תוצאות מחקריות במגזין שנקרא Philosophical Transactions of the Royal Society. מכיוון שמספר העמודים בכל גיליון היה מוגבל, העורכים היו יכולים לבחור רק את המאמרים המעניינים והאמינים ביותר. כתוצאה, מדענים מכל בריטניה נלחמו על הזכות לפרסם את מאמריהם במגזין, וחוקר צעיר שהצליח לפרסם את מחקרו שם זכה להכרה מיידית בכל רחבי הממלכה. המדענים הסכימו אפילו לערוך מאמרים של אחרים עבור המגזינים, מכיוון שזו הייתה עמדה שהקנתה להם כבוד, ואפשרה להם לבקר את המתחרים.

וכך נחתמה העסקה הלא-כתובה בין המוציאים לאור למדענים: המגזינים סיפקו פלטפורמה על גביה הציגו המדענים את המחקר, והמדענים נלחמו והתאמצו כדי שהמאמרים שלהם יתקבלו, ולעתים אף שילמו מכיסיהם בשביל התענוג. בעלי המגזינים היו גם בעלי הכוח, ויכלו לדרוש מהחוקרים זכויות מלאות על מאמריהם, כדי לוודא שאותו מאמר לא יתפרסם בשנית במגזין מתחרה.

התנאים האלו הגיוניים, אבל רק בעולם הישן של הפרסום המדעי, משתי סיבות: ראשית, בעלי המגזינים היו מוגבלים במקום – כלומר, במספר הדפים במגזין – ולכולם היה ברור שעל מקום מוגבל צריך לשלם; ושנית, בעלי המגזינים היו האגרגטורים של מספר רב של שירותים נחוצים: עריכה, הגהה, עימוד, שינוע המגזין לספריות מדי שבוע או חודש, וכן הלאה. אלו דברים שהמדענים פשוט לא רצו להתעסק עמם, ושניתן היה לבצע באופן יעיל יותר כשהם מכונסים תחת גג אחד.

ואז, לפתע פתאום, הגיעה האינטרנט בה המקום קרוב להיות אינסופי, ובה השינוע של תוכן דיגיטלי אינו עולה דבר. ולצדה הופיעו גם שפע של תוכנות אוטומטיות – כמו וורד – שמאפשרות לכל מדען להגיה בעצמו את המאמר שלו, לעמד אותו בעצמו, לעצב אותו בעצמו וכן הלאה.

הקלות הבלתי-נסבלת של הפרסום

בואו נעבור לרגע ביחד על תהליך פרסום מאמר חדש, ונראה כמה קל ונוח הוא הפך להיות בזכות האוטומציה והאינטרנט:

  1. המדען שולח את כתב העת למגזין: ניתן לבצע עתה בקלות דרך האינטרנט, ללא עלות משלוח.
  2. המאמר מועבר לעורך בתחום הרלוונטי. כיום, כותבי המאמר מציינים את תחום המאמר, כך שהמאמר מועבר אוטומטית לעורך המתאים.
  3. העורך שולח את המאמר למבקרים מדעיים רלוונטיים. כולם עובדים בחינם, כך שהמוציא לאור לא מוציא כסף על שירותיהם. נניח שהם מאשרים את המאמר. במקרה זה אנו עוברים לשלבים הבאים.
  4. המאמר עובר הגהה, עימוד ועיצוב גרפי. מטלות אלו מבוצעות כיום באופן כמעט אוטומטי על-ידי החוקר עצמו, אם הוא רק יודע להשתמש במעבד תמלילים מודרני.
  5. השלב האחרון הוא הדפסת והפצת המגזין, והוא היחיד שחייב לעלות כסף מכיוון שהוא מתבצע בעולם הפיזי, ואטומים עולים הרבה יותר כסף מביטים. וזה שלב מאד חשוב, כמובן, מכיוון שחוקרים הולכים בתחילת כל חודש לספריות המוסדות האקדמיים בהתרגשות גדולה ובפיק ברכיים, כדי להחזיק את העותק הפיזי החדש של הירחון שיצא זה עתה, לדפדף בו בחרדת קודש ולהתענג על מילותיו המודפסות.

מה, לא?

האמת היא שכיום, החוקר הטיפוסי הולך לרשת כדי לקרוא את המאמרים שמעניינים אותו. הוא מקבל התראות אוטומטיות כשיוצאים מחקרים בתחומים שרלוונטיים עבורו. הוא מוריד את המאמרים אליו למחשב או לטאבלט וקורא אותם שם – או פשוט מדפיס אותם אצלו על חשבונו. החוקרים כבר הבינו שאין טעם בקריאת המגזין השלם, שהוא תוצר של העולם הישן בו היה צורך לדחוס מילים ומחקרים בפורמט שיהיה קל לשנע ממקום למקום. בעולם החדש, אין משמעות פרקטית למקום בו מתפרסמים המחקרים הללו – מנועי החיפוש מביאים את החוקרים אליהם בקלות ובאופן מיידי.

רשימת הצעדים הזו מראה למה המוציאים לאור כבר פשוט אינם רלוונטיים היום, למרות התפקיד החשוב ששיחקו במדע במאות השנים האחרונות. את כל הצעדים אפשר להוציא לפועל בעלות שולית אפסית, ולמעשה אנו מתקדמים כבר עכשיו לדרכי פרסום קהילתיות וחינמיות כגון arXiv, או כאלו בהן הברירה של מאמרים ברמה גבוהה מתבצעת על-ידי קהילת המדענים במשותף, בפורומים של עשרות-אלפי מדענים כגון Faculty of 1,000.

המוציאים לאור הפכו למיותרים בחלקם הגדול. אז למה אנחנו נותנים להם עדיין את זכויות היוצרים על המאמרים שלנו?

יש שלוש תשובות לשאלה. מצד אחד, המנהגים הללו כבר השתרשו בקהילה המדעית. אתה חייב לפרסם במגזינים נחשבים כדי לזכות בכבוד, בהכרה ובגראנטים נוספים. מצד שני, מדענים מעריכים מאמרים שעברו ביקורת עמיתים. אבל היום אפשר לבצע ביקורת אמיתים גם רטרואקטיבית – ומסתבר שביקורת שכזו, המתבצעת בפורומים מקוונים על-ידי עשרות מדענים תוך ימים ספורים מהרגע בו המאמר מתפרסם, יכולה להיות מוצלחת עוד יותר במציאת שגיאות וזיופים, מביקורת עמיתים המתבצעת על-ידי שניים-שלושה מדענים לפני שהמאמר יוצא לאור.

והתשובה השלישית היא שנדרש זמן רב עד שהחברה מסתגלת לשינויים טכנולוגיים – והשינוי החברתי לוקח זמן רב עוד יותר כשיש כוחות שמרוויחים מהמצב הקיים. וכדי להסביר את הקביעה הזו ואת הקשר שלה לזכויות יוצרים, נבחן עכשיו את ההיסטוריה של אחת הדמויות המצוירות המוכרות והאהובות ביותר בעולם.

דיסני.jpg

העכבר שדיסני לא מוכנים לשחרר לחופשי. הזכויות שמורות (איך לא) לדיסני.

מזהים אותו?

זהו מיקי מאוס, כמובן, והעכבר התמים לכאורה הזה עומד מאחורי אחד המאבקים המעניינים יותר בקונגרס האמריקני בשלושים השנים האחרונות.

העכבר שדיסני לא מוכנים לשחרר לחופשי

מיקי מאוס נחשף לראשונה לציבור בשנת 1928, בסרטון שחור לבן ששילב אפקטים קוליים ומוזיקה בתיאום מושלם עם האנימציה. הוא הפך בן לילה לכוכב, והופיע על ילקוטי בית-ספר, על חולצות, על כובעים, על כוסות, ואפילו במקומות אקזוטיים יותר. זכויות היוצרים עליו היו שמורות לדיסני ל- 56 שנים, כמוגדר בחוק. כלומר, עד ל- 1984. אבל דיסני לא אהבה את הרעיון שתאבד מיליארדי דולרים ברווחים, וחמור מכך – שמיקי יהפוך לנחלת הכלל.

וכך, בתחילת שנות השמונים הפעילה דיסני את קשריה בקונגרס האמריקני והביאה להארכת זכויות היוצרים על כל היצירות, לכל החברות, בעשרים שנים נוספות. מיקי נשמר בידי דיסני עד 2003, ובתקופה זו הניב לה חמישה מיליארד דולרים.

ומה קרה ב- 2003? דיסני עתרה לקבלת הארכה נוספת כבר בשנות התשעים, תוך שהיא מגייסת לעזרתה קבוצות אחרות כמו טיים וורנר ואת יורשיהם של יוצרים מפורסמים כמו ג'ורג' גרשווין שרצו להמשיך להרוויח מהיצירות של אבא-סבא. הפעם המאבק היה קשה במיוחד, אחרי ההארכה הקודמת של עשרים שנים. הנה מה שכתב הסנאטור האנק בראון שהשתתף בדיונים בנושא בוועדת הסנאט לענייני משפט –

"התמריץ האמיתי כאן הינו לבעלי תאגידים שקנו זכויות יוצרים, ועותרים בקונגרס כדי לזכות בעוד עשרים שנים של רווחים – ולא ליוצרים שיהיו מתים זמן רב לפני שהארכת זכויות היוצרים הזו תתממש."

אבל ההתנגדות הייתה לשווא, והתיקון לחוק עבר. דיסני קיבלה עוד עשרים שנים של נחת, ורק ב- 2023 צפויה לאבד את זכויות היוצרים. אתם יכולים להבין שהיא מתחילה כבר עכשיו לגייס את חברי הקונגרס והסנאט לטובתה לקראת המאבק של 2023.

אגב, כמעט אפשר להשוות את המצב לשוד של הציבור. דיסני הרוויחה יפה מדמויות כמו פיטר-פן, סינדרלה, שלגיה ואחרות, שהיו פתוחות לשימוש חופשי על-ידי הציבור – ולכן דיסני הייתה יכולה ליצור מסביבן סרטים עם הכנסות יפות. אבל כשהגיע הזמן בו דיסני הייתה אמורה להחזיר את חובה לחברה ולשחרר את היצירות בחזרה לציבור, היא בחרה לשנות את החוק במקום זאת.

ולמה אני מספר את כל הסיפור הזה? כדי להראות עד כמה זכויות היוצרים הן תוצר של כוחות מתחרים ושונים בחברה – של מאבק בין טובת הציבור לבין טובת בעלי ההון וחברות מסחריות שיכולים להשפיע על נציגי הציבור ולקדם כללים שאינם מספקים בהכרח מענה אופטימלי לצרכי הציבור. במקרה של דיסני, החברה הפעילה לוביסטים כדי להשפיע על נציגי הציבור. במקרה של המוציאים לאור האקדמיים לא ידוע לי האם הם הפעילו השפעה כלשהי על הקונגרס, אבל ברור שבמקום בו יש כסף, יש גם השפעה – בין שהיא מוחצנת וברורה, ובין שהיא מקובלת על כולם במשתמע.

מעכבר למדע

עזבו לרגע את מיקי. לא אכפת לי באמת מהעכבר הזה. הבעיה האמיתית היא שחברות מסחריות משתפות פעולה עם נציגי הציבור באופן שפוגע באינטרסים של הציבור הרחב. מכיוון שהתיקון לחוק זכויות היוצרים גורף כל-כך, מאות-אלפי ספרים מהמחצית הראשונה של המאה ה- 20 אינם פתוחים לקריאה חופשית על הרשת. גוגל חוששת אפילו לסרוק אותם ולהיתבע על הפרת זכויות יוצרים – למרות שרובם מהווים "יצירות מיותמות" שאיש אינו באמת דואג לזכויות שלהן. וכך, הציבור מאבד גישה ליצירות רבות וחשובות בגלל הצרכים האנוכיים של החברות הגדולות.

מה שיותר חמור הוא שכיום אנחנו מתחילים להיכנס לתקופה בה בינות מלאכותיות מסוגלות לעבור על מספר עצום של מאמרים מדעיים – למשל, מאמרים רפואיים – ולהפיק מהם משמעות. אני קורא להתנהלות הזו "מחקר רטרוספקטיבי", והיא עתידה להניב עבורנו שפע של תובנות מדעיות. אבל במצב כיום, רק החברות הגדולות והמרכזים האקדמיים הגדולים ביותר יכולים להרשות לעצמם את העלות השנתית הגדולה לגישה נרחבת למאמרים… ואפילו לא הם – מכיוון שאפילו הרווארד הגדולה התלוננה כבר שאינה יכולה לעמוד במחיריהם של המוציאים לאור. התוצאה היא שאנו חוסמים חוקרים רבים מגישה לחומרים שיכולים להניב להם ערך רב – ועל הדרך גם לאנושות. וכל זאת, בגלל התנהלות שכלליה נקבעו לפני מאות שנים, ושכבר אינם רלוונטיים להווה.

אבל זה כבר לא חייב להיות המצב. גם בעלי ההון החזקים ביותר אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בסכר ולעצור את הקדמה הטכנולוגית ואת השינויים שהיא מביאה לצדה, אלא אם ישתנו בעצמם.

בהמשך הרשומה אביא דוגמה אחת לכוח מניע – השיתופיות מצד הציבור – שימנע מהמוציאים לאור להצליח אלא אם ישתנו בעצמם. ואחריו, אציג כוח מניע אחר – האוטומציה – שיכול לאפשר למוציאים לאור להשתנות ולתפקד באופן יעיל וידידותי יותר למשתמש – אך רק אם ידעו להשתמש בו נכון.

שיתופיות וסיי-האב

האינטרנט מחברת אנשים זה לזה, ובכל מקום בו בני-אדם מחוברים אחד לשני נוצרים קשרי סחר חליפין. בעולם הדיגיטלי, בו ניתן לשכפל סחורות בעלות אפסית (כלומר, להעתיק קבצים) ולשנע אותן בעלות אפסית (כלומר, לשלוח אותם באימייל או לאפשר שיתוף שלהם בתכנה ייעודית כמו ביט-טורנט), אנשים נוטים לשתף ברצון את הסחורות הללו זה עם זה. או במילים פשוטות יותר: אם למישהו יש גישה לקובץ של מאמר מסוים, הוא יחלוק אותו בשמחה עם אחרים.

נטייה זו לשיתופיות בעולם הדיגיטלי גורמת לכך שאקדמאים מתחילים לשתף זה עם זה מאמרים לגמרי בחינם. בשנים האחרונות בטוויטר היה מקובל שירות בו אנשים שמחפשים מאמר מסוים מבקשים מאחרים להוריד אותו עבורם באמצעות הצמדת התגית ICanHazPDF# לבקשה. זו הייתה פיראטיות 'בקטנה', שלא הפריעה במיוחד למוציאים לאור.

ואז הגיעה אלכסנדרה אלבאקיאן ויצרה את סיי-האב.

סיי-האב (Sci-Hub) הוא שירות פיראטי ברמה שמעמידה את כל שאר הפיראטים האקדמים הקודמים בצל. אתם יכולים להיכנס לאתר של סיי-האב, ולהזין את כתובתו של מאמר מסוים בו אתם חושקים. האתר בודק אם המאמר נמצא בספריית Libgen שמכילה חמישים מיליון מאמרים אקדמיים. אם כן, הוא שולח לך אותו. אם לא, הוא משתמש בסיסמאות של חוקרים אקדמיים עם גישה לאותו מאמר, כדי להוריד אותו, לצרף אותו לספריית Libgen, ולשלוח לך אותו.

סיי-האב פועל בקצב מסחרר. הוא מוריד מאות-אלפי מאמרים חדשים ביום, וכפי שהצהירה אלבאקיאן לאחרונה –

"הורדנו כבר את רוב המאמרים מאחורי חומת תשלום לספריה… יש לנו כמעט הכל!"

sci-hub.jpg

סיי-האב. יש להם כמעט הכל.

את כל המאמרים האלו משתף סיי-האב עם 19 מיליון משתמשים. וכולם משתמשים בו – אפילו אנשי אקדמיה רבים שכבר גילו שקל להם יותר למצוא, להוריד ולקרוא מיד את המאמרים דרך השירות. כלומר, יש כאן גם סוג של מרד נגד השירותים שמציעים המוציאים לאור הנפרדים זה מזה – וקשה להם מאד להתחרות בפשטות של סיי-האב כרשת אחת המאחדת את כל המגזינים ביחד.

אגב, בואו לא נהיה תמימים: סיי-האב מאפשר גניבה. אם אתם רוצים שאגנה את המיזם, אז הנה: אני מגנה את הגניבה של סיי-האב. עזר? מרגישים יותר טוב? נהדר. אבל הגינוי שלי לא יעזור למוציאים לאור יותר מכפי שהגינוי של חברות המוזיקה עזר להן כשכולם התחילו לשתף שירים. הפוליטיקאים גינו, השופטים גינו, אבל בסופו של דבר חזרות המוזיקה היו צריכות להשתנות כדי להתאים את עצמן למציאות החדשה בה קל יותר לגנוב מאשר לשלם מחירים גבוהים באופן מגוחך.

אז מה אפשר לעשות?

אוטומציה ו- iCEO

אחד המודלים האלטרנטיביים לשיתוף הידע עשוי להיות טמון באוטומציה של תהליכי ההוצאה לאור, שתוזיל את העלות השולית הכרוכה בהוצאה לאור ותאפשר למכור את המאמרים במחירים נמוכים יותר.

כמובן, אפשר לטעון שאנשים לא ירכשו את המאמרים אם הם יכולים להורידם בחינם מסיי-האב. אלא שאייטונז עדיין משגשגת גם בעידן הטורנטים, ומסתבר שאנשים מוכנים לשלם דולר בודד תמורת שיר, אם הם מקבלים את השירים במהירות וביעילות, ואם הם מאמינים שגם האמן מקבל תגמול.

אבל איך אפשר להעביר את תהליכי ההוצאה לאור אוטומציה מלאה? הרי נכון להיום עדיין אין בינה מלאכותית שתהיה נבונה מספיק לערוך מאמרים בעצמה, להגיה אותם בעצמה, לעשות להם ביקורת עמיתים בעצמה וכן הלאה. גם לא צפויה להיות בינה מלאכותית ברמה כזו בעשורים הקרובים. אבל מסתבר שגם איננו צריכים בינה מלאכותית מתוחכמת עד כדי כך, אלא רק כזו שמנהלת את תהליך ההוצאה לאור, כדוגמת אמצעי הניהול הממוחשב שדווין פידלר פיתח והדגים בשנים האחרונות, ומכונה iCEO. תכנה זו היא סוג של יצור כלאיים: מדובר בבינה מלאכותית פרימיטיבית שאחראית על ניהול סדר העבודה של בני-אדם, והם אלו שעושים את העבודה הקוגניטיבית הקשה באמת.

פידלר הדגים את דרך הפעולה של iCEO במאמר שפרסם בשנת 2015 במגזין העסקים הנחשב ביותר בעולם – Harvard Business Review. הוא תיאר כיצד קיבל iCEO אתגר לא-פשוט: לכתוב דו"ח על דרכים ליצירת גרפן. כדי להתמודד עם המטלה, תכנת הניהול פנתה לעובדי פלטפורמה והקצתה להם מטלות. למרות שפידלר לא מפרט אודות זרימת העבודה המדויקת, אפשר לשער ש- iCEO התנהלה בערך לפי הסכמה הבאה.

iceo.jpg

תמונה מהמאמר המקורי ב- HBR.

ראשית, היא הורתה לעובדי פלטפורמה ארעיים בשירות Mechanical Turk של אמזון לאסוף את כל הקישורים למאמרים על יצירת גרפן שהצליחו למצוא, והקציבה להם 24 שעות לעשות זאת.

שנית, היא העבירה את כל הקישורים הללו לאנשים בעלי מומחיות באנליזת מידע, וביקשה מהם לתמצת את המסקנות בנקודות. בשלב השלישי היא העבירה את הנקודות לבעלי יכולת כתיבה שהרחיבו אותן לפסקאות שלמות. בשלב הרביעי היא העבירה את התוכן כולו לגרפיקאים שסידרו את הגרפים שהטמיעו המומחים מהשלבים הקודמים, הוסיפו תמונות במקומות המתאימים ועיצבו ועימדו את הדו"ח כולו. בשלב האחרון עבר הדו"ח לבדיקה ולביקורת אצל כמה מומחים שבאמת מבינים בתחום, ואלו ניפו את הטעויות הקטנות שעוד נותרו.

וזהו. יש דו"ח. ולא סתם דו"ח: 124 עמודים, עם שישים תמונות וגרפים, שביצירתו השתתפו 23 אנשים מכל העולם, שעבדו מסביב לשעון כדי לממש את היצירה הסופית. לדו"ח ברמה כזו נדרשים בדרך כלל כמה שבועות בשביל המחקר בלבד. אבל iCEO הצליח לבצע את מטלת המחקר בשלושה ימים.

העלות השולית בהפעלת מערכת שכזו היא אפסית, וניתן לכסותה בקלות באמצעות גביית תשלום נמוך מהמשתמשים – אפילו דולר או פחות – על כל הורדת מאמר. מעבר לכך, אם תחליפו את המילים "עובדי פלטפורמה" ב- "מדענים שעושים ביקורת עמיתים בחינם", תבינו שההוצאות לאור מתבססות על מודלים דומים כבר היום. ההוצאה שתתפוס ראשונה את הפוטנציאל באוטומציה מלאה של ניהול תהליך פרסום המאמרים, תוכל לזכות בנתח יפה משוק ההוצאה לאור של מאמרים אקדמיים.

סיכום

המוציאים לאור הם בבחינת חמורו של משיח. הם מילאו פונקציה חשובה בעולם האקדמי במאות השנים האחרונות. אכן, לא הייתה דרך אחרת להתנהל בעולם האקדמי בלעדיהם. הם הביאו אותנו למקום בו אנו נמצאים היום, אבל עתה הם מתחילים להיות מיותרים. עדיין לא לגמרי, אבל הדרך כבר ברורה.

אני לא טוען שכולם צריכים לגנוב מאמרים בסיי-האב במקום להוריד אותם באופן חוקי (ויקר) מהמוציאים לאור;

אני לא טוען שאפשר להשליך את המוציאים לאור לכלבים כבר היום.

אבל בשנים הקרובות יהפכו המוציאים לאור לעול על המדע, במקום שיסייעו לאנושות ליצור ולשתף מידע וידע. וכשזה יקרה, אני מקווה שנצליח למנוע מהם להשפיע על נציגי הציבור כפי שעשו דיסני, ושנוכל להתקדם לעולם בו זכויות היוצרים משרתות את הציבור, ולא את בעלי ההון.

——–

אני מכסה את נושא השנניגנים של דיסני בתחום זכויות היוצרים, ובאופן כללי את הדרכים בהן חברות השפיעו על הפוליטיקה, בספרי החדש – "השולטים בעתיד" – אותו ניתן למצוא בחנויות הספרים בעולם הפיזי, או לרכוש בעולם הדיגיטלי בקישור הבא.

כשחסמו את המזבלה, שתקתי, כי לא הייתי המזבלה: על הכוח שמקבלת פייסבוק

כשחסמו את המזבלה, שתקתי, כי לא הייתי המזבלה: על הכוח שמקבלת פייסבוק

פייסבוק חסמה בימים האחרונים את בלוג המזבלה, והגדירה אותו מסוכן לגולשים. נסו לשים בפוסט בפייסבוק קישור למזבלה, ותקבלו תשובה מיידית שהקישור אינו בטוח. אלא שהבלוג קיים כבר מאז 2006, מאובטח ברמה גבוהה, ובדיקות של מומחי אבטחה לא גילו איום מכל סוג שהוא.

אז למה?

אולי בגלל שבמזבלה לא אוהבים את פייסבוק, ולא טורחים להסתיר את זה.

מנהל ומייסד המזבלה, דורי בן ישראל, מתמקד כבר מספר שנים בדרכים בהן פייסבוק מנצלת לרעה את כוחה. באחד מהמקרים נחסם הפרופיל של בן ישראל לאחר שפתח אתר ובו ניתן למצוא את פרטי הקשר של עובדים בפייסבוק ישראל. פייסבוק לא אוהבים אתרים המשתפים את פרטי הקשר האישיים של אנשים – וכך התקבלה ההחלטה לחסום את הפרופיל של בן ישראל.

ועכשיו, ממש אתמול, החליטו בפייסבוק סופית להסיר 25 מיליון שיתופים, לייקים ותגובות מ- 18,000 כתבות שהועלו לפייסבוק ע"י גולשים, ושמקשרות לאתר המזבלה (הנתונים מתוך כתב תביעה שהגישה המזבלה כנגד פייסבוק). חלק משמעותי מתוך הכתבות האלו מתייחס בביקורתיות ל… רוצים לנחש למי? לפייסבוק כמובן.

חזיתי את זה!

ממש היום יוצא ספרי החדש – "השולטים לעתיד" (בחנויות הספרים המובילות וכו'). בשנתיים האחרונות חקרתי את השליטה שמקבלות חברות הדיגיטל הגדולות על האינטרנט, והנה – ביום בו יוצא הספר לאור, אנו נתקלים באחת הדוגמאות הטובות ביותר לסכנה שבצבירת הכוח העצום של פייסבוק.

השולטים בעתיד.jpg

פרסום לספר. אבל היי, הוא באמת מדבר על כל הנושאים האלו. איזה מזל שהצלחתי לגרום לפייסבוק להראות איך היא יכולה לנצל את הכוח שלה, ממש ביום בו הספר יצא לאור!

בספר אני מזהיר מפני הגדילה הבלתי-מרוסנת של פייסבוק וגוגל ומפני המונופולים הרכים שהן יוצרות. אין מתחרות אמיתיות לגוגל בשוק החיפוש. אין מתחרות אמיתיות לפייסבוק ברשת החברתית באנגלית. הענקים הללו – כרישי הרשת – אינם מבוקרים היטב על-ידי הממשלות מצד אחד, ורוב הציבור אינו מבין את הכוח שכרישי הרשת מחזיקים בו.

כוח, למשל, לחסום את מי שהם לא אוהבים.

תאמרו עכשיו שזה לא נורא, ושבן ישראל יכול לעבור לרשת חברתית אחרת? אבל אין רשת חברתית אחרת שאפילו מתקרבת לגודל של פייסבוק – שני מיליארד משתמשים כמעט. הרשת החברתית השנייה הגדולה ביותר היא טוויטר, עם 319 מיליון משתמשים. כלומר, בקושי 15% מגודלה של פייסבוק. אם אתה רוצה כיום להפיץ מסרים לציבור, אתה חייב להיות בפייסבוק. אם אתה רוצה להיות בקשר עם כל החברים שלך, אתה חייב להיות בפייסבוק. אם אתה רוצה לתאם פעילויות ולקחת חלק בדיונים, אתה חייב להיות בפייסבוק.

אבל פייסבוק יכולה לבחור להוציא אותך מהעולם שבנתה. פייסבוק יכולה, למעשה, להטיל עליך גזר דין מוות דיגיטלי.

ולא רק פייסבוק.

אמזון, גוגל וכל היתר

הידעתם? גוגל יכולה לבחור להפסיק לספק לכם שירותים. היא עשתה כך למאתיים אנשים שעצבנו אותה לאחרונה כשמכרו סמארטפונים תוצרת גוגל בניגוד לכללים. אותם אנשים קמו בבוקר וגילו שאין להם ג'ימייל, שאין להם גישה לכל המסמכים בגוגל דוקס, שהם לא יכולים להשתמש בגוגל קלנדר, וקרוב לוודאי שגם כל הסיסמאות שלהם נעלמו מכרום. כי אם כבר, אז כבר. ושוב – זהו גזר דין מוות דיגיטלי.

קחו את אמזון כדוגמה אחרת. היא חברת הקמעונאות הגדולה ביותר בעולם המערבי (במזרח הרחוק מתחרה בה עליבאבא). סופרים יודעים ששלושים אחוזים ממכירות הספרים שלהם מגיעים ממדור ה- "אנשים כמוך רכשו את…" שמופיע בכל עמוד מוצר של אמזון. אם מחר בבוקר יצא ספר שחושף את כל השטיקים המלוכלכים של אמזון, או אם סופר מסוים ידבר כנגד אמזון, נראה לכם שחברת-הענק תעשה כמיטב יכולתה להפיץ את אותו ספר? להכניס אותו למדור ההוא, שמנוהל על-ידי אלגוריתמים שהיא אינה מחויבת להסביר את דרך הפעולה שלהם? התשובה ברורה. וכך, סופרים מתקשים מאד לדבר כנגד אמזון – אלא אם הם מוכנים לאבד מיידית לפחות שלושים אחוזים ממכירות הספרים שלהם.

ומה תגידו עכשיו לסופרים? "לכו לחברה אחרת"? אבל למי? אמזון היא הענקית הבלתי-מעורערת של הקמעונאות בעולם המערבי. כמו שגוגל היא ענקית החיפוש הבלתי-מעורערת, פייסבוק היא ענקית הרשתות החברתיות, אובר היא ענקית המוניות, איירבנב היא…

טוב, הבנתם את הנקודה.

מי מבקר את פייסבוק

הגיע הזמן לשאול בקול רם את השאלות הנוקבות: כשמערכת כמו פייסבוק חולשת על חלק גדול כל-כך מהחיים שלנו, האם אנחנו באמת צריכים לתת לה את הכוח להחליט שאסור להשתמש במלים מסוימות? או שאסור לנו להיכנס לאתרים מסוימים? מי מבקר את פייסבוק?

שאלתי את אחד מהיועצים של אובמה את השאלה הזו, בפגישה שהייתה לנו לפני שנה. התשובה שלו השאירה אותי המום. הוא טען שלפייסבוק, כמו לכל חברה, יש חוזה שהמשתמש חותם עליו, ואם פייסבוק תסטה מהחוזה הזה – אז הממשלה תתבע אותה לדין. אבל החוזה של פייסבוק לא אומר כלום על הסוגיות החשובות באמת! פייסבוק מבטיחים לשמור על הפרטיות שלכם – שזה נחמד, באמת, כי המשמעות היא בעצם שהם לא מעבירים לכל המתחרים שלהם בשוק הפרסום את הפרטים שלכם – אבל היא לא מבטיחה לספק לכם ידיעות אמיתיות, למשל, או לשמור על מדיום תקשורת דמוקרטי, או לא לשחק עם תפישות העולם של הגולשים באמצעות תפעול מכוון של הסטטוסים שאתם רואים.

אה, לא ידעתם שהם עשו את זה?

ברוכים הבאים לעולם חדש מופלא.

אז מה אפשר לעשות?

בואו נתחיל בשלילת הפתרונות המטופשים: לכל הקפיטליסטים בינינו, קחו נשימה עמוקה ונסו להבין שלא, אני לא קורא להלאים את פייסבוק. ולכל הסוציאליסטים בינינו, נסו להבין שההצלחה של פייסבוק נובעת מכך שהיא חברה חדשנית בשוק הפרטי, ואין שום טעם להפיל אותה לביצה הממשלתית, שמטביעה ומחניקה כל שמץ של יצירתיות והצלחה. ולגבי רגולציה ממשלתית? אל תצחיקו אותי. הפוליטיקאים שלנו – ונודה באמת, גם אלו בארצות הברית – בקושי מצליחים להבין מה קורה עם חברות הענק האלו. וכפי שהם פחדו מהתקשורת – מהעיתונים ומהטלוויזיה – בעבר והתייחסו אליה עם כפפות של משי, כך הם גם חוששים מלהיכנס ראש-בראש בפייסבוק.

הפתרון האמיתי חייב להגיע מהציבור: ממני וממכם. אנחנו אלו שצריכים לצעוק על פייסבוק כשהם עוברים את כללי הטעם הטוב וחוסמים אנשים. אנחנו אלו שצריכים לפרסם פוסטים בבלוגים ובעמודי פייסבוק שתומכים במזבלה – כמו הפוסט הזה.

המסקנה העגומה שאני מגיע אליה בספרי היא שאין פתרונות טובים למצב הקיים. העולם מתקדם לשוק של מנצחים דיגיטליים גדולים, ורק בעוד עשור או שניים יגיעו טכנולוגיות מתקדמות יותר שימסמסו את הכוח של חברות הענק האלו. אבל עד אז, אנחנו צריכים להיות כלבי השמירה. אנחנו צריכים להיות אלו שיפקחו על החברות הגדולות וירימו קול צעקה כשהן חורגות ממה שראוי – ובלי קשר לחוזים חסרי-המשמעות שהן החתימו אותנו עליהם.

אז אני קורא לכם – שתפו את הרשומה הזו. הביעו תמיכה במזבלה. כתבו את המלה "המזבלה" בתגובות ובשיתופים. שתפו כדי ליידע את חברת-הענק שכולנו משוטטים כרגע במסדרונות שהיא עיצבה עבורנו, שאנחנו לא מוכנים לקבל בקלות את ההחלטות השרירותיות שלה. שאנחנו לא מוכנים שישקרו לנו שאתרים "מסוכנים", כשבעצם הם מסוכנים רק למנהלי פייסבוק. שאנחנו לא מוכנים להפקיד את העולם שלנו בידיה של חברה ענקית אחת, לעצום עיניים ולהניח שהכל יהיה בסדר. ואם לא אכפת לכם, אז לפחות שתפו כדי שפייסבוק לא יחסמו רק אותי ואת האתר שלי על פרסום הרשומה.

————-

(ואם אתם רוצים לדעת עוד על כל הדרכים בהן הממשלות וחברות הענק משחקות בנו, וכיצד נוכל להשתחרר מהשליטה שלהן, אתם מוזמנים לרכוש את הספר בחנויות הספרים או ב- https://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=92052#.WMrwjPlJZPY )

טינדר מפלה לרעה מכוערים (ועניים)

טינדר מפלה לרעה מכוערים (ועניים)

האם גם אתם שמתם לב לאחרונה שפשוט אינכם מוצאים אנשים איכותיים בטינדר – אפליקציית ההיכרויות הגדולה בעולם, המשדכת מדי יום 12 מיליון אנשים זה לזה? מסתבר שעשויה להיות לכך סיבה פשוטה: טינדר פתחה לפני חצי-שנה גרסה חדשה אליה מוזמנים רק סלבריטאים, דוגמניות, מיליונרים… וכנראה שגם את הרווקים והרווקות המבוקשים ביותר מהאפליקציה המקורית.

טינדר: אחת מאפליקציות השידוכים הדיגיטליות הנפוצות ביותר.

האפליקציה החדשה נקראת טינדר סלקט ("טינדר מובחר" בלועזית צחה), ואם אתם רוצים לדעת איך להתקבל אליה, אז אתם בדיוק מסוג האנשים שאינם רצויים בה. חברת טינדר עצמה מחליטה את מי להזמין ואת מי להותיר בחוץ, לפי שיקולים שכוללים בין היתר את "ציון אלו" (Elo Score) – ציון המתאר עד כמה משתמש מסוים בטינדר מבוקש, או במילים אחרות, מה רמת היופי של אותו משתמש. האנשים שהוזמנו ע"י טינדר יכולים, לפי הדיווחים, להזמין חבר או שניים נוספים להצטרף לחבורה הנאצלת, אך הרווקים שהוזמנו בדרך עקיפה זו אינם יכולים להזמין אחרים בעצמם, כך שייחודיותו של השירות נשמרת.

השירות העילאי נשמר בסוד כבר מזה שישה חודשים, כך שלא נראה שטינדר מתכוונת להשיק אותו באופן פומבי, ומסיבות טובות. חלק מהמשתמשים שילמדו על השירות החדש עשויים להיעלב מכך שהוגדרו כבעלי רמת נחשקות נמוכה יותר. אחרים עלולים להבין שהם לא יפגשו בטינדר בני-זוג פוטנציאליים ברמה גבוהה במיוחד – וינטשו את השירות לטובת רשתות חברתיות בהן הם עשויים להצליח למצוא זיווג מוצלח יותר.

ולמה כל העניין הזה מפריע לי בכלל? מכיוון שהוא מדגיש שתי נקודות קריטיות לגבי העתיד:

ראשית, שבעולם של שפע, מי שחשוב באמת הוא הבורר.

ושנית, שלפחות נכון להיום, הבוררים אינם מחויבים לפי החוק – או אפילו מוסרית – לתת דין וחשבון למשתמשים על הדרך בה הם מתנהלים.

הברירה בעולם של שפע

הסופר והעתידן המפורסם ה.ג. וולס כתב את ספרו "מכונת הזמן" בסוף המאה ה- 19. גיבור סיפורו טייל קדימה מאות-אלפי שנים בזמן, ומצא את הצאצאים הרחוקים של האנושות שהתפצלו לשני מינים נפרדים: המעמדות הגבוהים שנהנו מהטכנולוגיה ומהעושר התפתחו לאלוי העדינים ושוחרי-השלום, בעוד שהעובדים הבורים והעניים התפתחו למורלוקים האלימים דמויי-הקוף.

מאז "מכונת הזמן" של וולס, התפתו רבים לכתוב בצורה פשטנית דומה על ההשלכות ארוכות-הטווח של ההפרדה בין המעמדות. באחד מהסרטים האחרונים שיצאו בנושא – אליזיום – סובלים רוב תושבי כדור-הארץ מעוני ומרעב, בזמן שהעשירים שוכנים בתחנת חלל ונהנים מטכנולוגיות מתקדמות שמסוגלות לרפא כל מחלה ולספק מזון לכולם.

מורלוקים – סובלים מציון אלו נמוך בטינדר. לא להתקרב! מקור

מה שמעניין ברעיונות הללו הוא שהם מסתמכים על הפרדה פיזית חדה וברורה בין העניים והעשירים. העשירים חיים בתחנת החלל ב- 'אליזיום' בעוד שהעניים סובלים על האדמה. ובתיאורו של ה.ג. וולס את העתיד הרחוק, האנוי האציליים מתקיימים מעל הקרקע, בזמן שהמורלוקים האכזריים שוכנים מתחת לפני האדמה ועולים לפני השטח רק בלילות.

הפרדות ברורות שכאלו והשלכותיהן מביאות לכך שבתרבות המודרנית אנו נרתעים מיד מכל ניסיון להבדיל בין אזרחים באמצעות הגבלת מיקומם או איסור על נישואין בין אנשים בני דתות, מוצא או השקפות שונות. ברורות לנו כבר ההשלכות של יצירת גטאות, למשל, בהם אנו כולאים את 'האחר' ובכך מפרידים אותו מאיתנו. אלו דברים שמובנים לנו אינטואיטיבית.

והעתיד לעולם אינו מציית לאינטואיציות שלנו.

טינדר חושפת דרך אחרת בה ניתן להביא להפרדה: באמצעות מתן שפע עצום של מידע, אבל הפעלה של ברירה מכוונת כך שנוכוון בקלות רק לחלק ממנו. רוצה לומר, המשתמש הממוצע בטינדר חשוף באופן פוטנציאלי לעשרות-אלפי משתמשים אחרים, אבל באמצעות שירותים כמו טינדר סלקט או הפעלת אלגוריתמים של ברירה אוטומטית, אפשר לצמצם דרמטית את החשיפה שלו למשתמשים היפים ביותר, העשירים ביותר או המפורסמים ביותר.

מעטה הסודיות

בנקודה זו אתם יכולים לשאול שוב – "מה אכפת לך?". הרי כשאנשים לא ימצאו את היפים ביותר והעשירים ביותר בטינדר, הם יעברו פשוט לרשת שידוכים מתחרה. על כך מבוסס כל העיקרון של שוק חופשי ושל בחירת הלקוח. אז מה הבעיה?

ובכן, אין בעיה – כל עוד המשתמשים מבינים את המתרחש, ומדוע הם אינם מוצאים משתמשים אחרים ונחשקים יותר. כלומר, אנחנו מצפים שטינדר תנצל את המידע אודותינו שאנו מפקידים ברשותה, כדי לספק לנו שידוכים הוגנים, תוך כדי שאנו מבינים כיצד היא עושה זאת. אבל טינדר ניסתה לרמות: היא שמרה על שירות מתחרה מתחת לרדאר. וכדרכו של כל סוד שאלפי אנשים שותפים בו – הוא אכן נחשף לציבור תוך מספר חודשים.

הדרך הנכונה יותר בעולם החדש, בה טינדר הייתה אמורה לפעול, היא לכוונן את האלגוריתמים שלה כך שהם יוודאו באופן אוטומטי שהאנשים הנחשקים ביותר בטינדר (לפי ציון אלו שלהם) ישודכו כמעט לחלוטין רק עם אנשים בעלי ציון אלו גבוה דומה. אם טינדר היו נוקטים בדרך פעולה זו, התוצאות היו כמעט זהות לפתיחת שירות טינדר סלקט. וחשוב ביותר: הם לא היו מחויבים לדווח עליה לציבור המשתמשים, מאחר והחוק בארצות הברית אינו מחייב את החברות להסביר באופן מדויק ללקוחות כיצד אלגוריתמי הברירה פועלים.

אבל האם אלגוריתמים אלו לא היו נחשפים לציבור? לא בהכרח. טינדר מעסיקה 234 עובדים לפי לינקדאין. מתוכם, קרוב לוודאי שרק כמה עשרות (לכל היותר) אחראים על כוונון האלגוריתמיקה המדויקת של השידוך. כשכל-כך מעט אנשים שותפים לסוד מסוים, הוא יכול להישאר חבוי במשך זמן רב הרבה יותר. גם אין סיבה שטינדר תגדל בהרבה – ווטסאפ הצליחה לספק שירות ל- 450 מיליון משתמשים, עם צוות קטן ומובחר של 55 עובדים בלבד. בעולם החדש אליו אנו נכנסים, חברות קטנות יכולות לספק שירותים גדולים, מבלי שנבין בדיוק כיצד הן עושות זאת, או מה הפרמטרים לפיהם הן בוחרות לכוונן את השירותים שלהן.

כך שבעולם העתיד, אם לא נדע לעמוד על זכויותינו ולדרוש להבין כיצד האלגוריתמים בוררים, מפרידים ומשדכים אותנו זה לזה, אנו עשויים למצוא עצמנו בחברה המדגישה סוג חדש של הפרדה: הפרדה במידע, ולא הפרדה במרחב. הפרדה במסגרתה אני יכול ללכת ברחוב הומה-אדם, אבל להתוודע רק למעטים מתוכם שהאלגוריתמים ממליצים לי עליהם.

אבל האם זה באמת נורא כל כך?

עדיין לא מורלוקים

בואו נבהיר דבר אחד: כנראה שצאצאיכם לא יהפכו למורלוקים (לפחות לא כתוצאה מברירה זוויגית). הבעיה האמיתית בשירותי ברירה מסוג זה היא שהם מצמצמים את אפקט כור ההיתוך ויוצרים חברה מפולגת יותר. כאשר עניים משודכים אוטומטית לעניים, מזרחים למזרחים, אשכנזים לאשכנזים וכו', הקבוצות השונות באוכלוסייה ייוותרו נפרדות – ומבלי שאינדיבידואלים יבינו אפילו שהם מובדלים בדרך זו.

הצד החיובי הוא שלפחות נכון להיום, שוק השידוכים הדיגיטליים הוא אחד היחידים שאינו מושפע עדיין מאפקט "המנצח לוקח הכל". אם בשווקים דיגיטליים אחרים, כמו שירותי חיפוש (גוגל) או שירותי מכירות אונליין (אמזון) מסתמנים מנצחים גדולים החולשים על האינטרנט בתחומים אלו, הרי שבשוק ההיכרויות הדיגיטלי קיימים עדיין שפע של מתחרים. וכמובן, רווקים תמיד יכולים למצוא את אהוב או אהובת לבם ברחוב, בבית הקפה, או במועדון גם מבלי להסתמך על אפליקציות שידוך דיגיטליות. אבל כפי שיודע כל מי שמנסה את הדרכים האלו – הן דורשות תעוזה רבה, ולרוב אינן מובילות לדייט (לפחות מהניסיון שלי).

סיכום

אין שום דבר יוצא דופן או חדש בשירותים שמנסים לברור בין אנשים. העולם מלא בשירותי שידוכים שמפגישים רק חרדים, או רק מוסלמים, או אפילו רק לבנים (מתוך הסכמה הדדית במוצהר או במשתמע). לכן, שירותים בררניים אינם מהווים בעיה, אבל רק אם המשתמשים עצמם מודעים לדרך הברירה. אם הם אינם מבינים כיצד הם נבררים, הרי שיש כאן פוטנציאל לשירות למעול באמונם של המשתמשים – כפי שנראה שטינדר עשו. אני מניח ומקווה שהמשתמשים יענישו אותם על כך ויעברו לאפליקציה אחרת. אבל מעבר לכך, ראוי שנפיק את הלקח מהפרשיה ונלמד לדרוש מהחברות השולטות על המדיום הדיגיטלי להסגיר את סודות האלגוריתמים הבוררים שלהן.



פרסומת נטולת בושה: בספרי החדש "השולטים בעתיד" אני מתאר מקרים נוספים בהם חברות דיגיטליות (כמו גם ממשלות שיודעות לתפעל את המדיום הדיגיטלי לטובתן) ניצלו לרעה את כוח הברירה שבידיהן כדי להשפיע על דעת הקהל ותפישת המציאות של המשתמשים. לרכישה בחנויות הספרים המובחרות החל מאמצע מרץ!

 
מהנייר למסך: אלו מיומנויות יצטרכו ילדינו לרכוש כדי להתמודד עם העתיד?

מהנייר למסך: אלו מיומנויות יצטרכו ילדינו לרכוש כדי להתמודד עם העתיד?

לפני יותר מאלפיים שנים, הופיעו לראשונה בהיסטוריה שתי יצירות מופת: האיליאדה והאודיסאה. שתיהן תוצר מוחו הקודח של המשורר ומספר הסיפורים היווני, הומרוס. הן חושפות את מלחמת טרויה – זו המפורסמת בה ניצחו התוקפים בסופו של דבר באמצעות תחבולת הסוס הטרויאני – בפרטי פרטים. הן מדווחות על מסעותיו של אודיסאוס ברחבי העולם הידוע, על מאבקו בציקלופ בנו של אל הים ועל נקמתו במחזרים שניסו לשדוד את אוצרותיו ולבזוז את ביתו.

כשהייתי בן ארבע-עשרה, קראתי לראשונה את האיליאדה. נערכתי להיחשף לסיפורי הגבורה המופלאים של אכילס ושאר גיבורי יוון, ולתיאורי קרבות שיתחרו גם באלו של ספרי ההרפתקאות המודרניים. אחרי הכל, הומרוס נחשב לגדולי היוצרים בהיסטוריה. הכתיבה שלו בוודאי מתחרה בכל אלו שבאו אחריו. וכך פתחתי את הספר בציפייה דרוכה.

כפי שאתם יכולים בוודאי לנחש, התאכזבתי קשות.

הכתיבה של הומרוס רחוקה מלהיות יצירת מופת במובנים של היום. הוא חוזר על פסקאות שלמות שוב ושוב. הוא אינו מגוון מתיאור לתיאור: גיבור אחר גיבור נקטל בדיוק באותה הצורה. הוא טרחני, עם עלילה שאינה ברורה ולא נראה שמתקדמת לשום מקום. איך ייתכן, תהיתי, שהומרוס זכה בתהילה רבה כל-כך, עם כתיבה גרועה כל-כך?

מה שלא הבנתי באותו הזמן, אבל אני מבין היום היטב, הוא שהסיבה שלא התחברתי לכתיבה של הומרוס היא שאני והוא היינו שייכים לשני עידנים שונים. איני מתכוון לכך שהומרוס חי בתקופה אלימה במיוחד – אני יכול להבין אלימות. אלא שטכנולוגיות התקשורת שהיו נהוגות בזמנו של הומרוס – כלומר, הדיבור – הן אלו שעיצבו את הדרך בה המשוררים העתיקים תקשרו עם קהליהם. ספרים היו נדירים ויקרים כל-כך, שהמשוררים הקדומים נאלצו לשנן את כל הפואמות בעל-פה. זו הסיבה לתיאורים החוזרים על עצמם: הם כמו הפזמון החוזר בשירים המודרניים, והקלו על המשוררים לזכור את הסיפור כולו. זו גם הסיבה לכך שהעלילה אינה שלמה או ברורה לגמרי: המשורר היה מגיע לפאב או לחצר המלכות והיה מצטט בקול רק את החלקים מהיצירה שעניינו ביותר את קהלו. הומרוס היה שייך, לפיכך, ל- "עידן הפה" ונהג להשתמש בעיקר בקול כדי להעביר את המסרים.

the-odyssey.jpg

צילום מסך מ- "האודיסיאה" – יצירה המתארת את מסעותיו של אודיסאוס בעולם ואת מלחמתו ביצורי הים השונים, כמו הציקלופ שבציור. מקור

ואני? אני הייתי שייך באותו הזמן לעידן אחר: עידן הנייר. ולמעשה, אני הייתי אחד הנציגים האחרונים של תקופה זו, מכיוון שכבר באותו זמן החלו להיוולד ילדי הדור החדש, שישתייכו לעידן המסך.

אבל לפני שנדבר על עידן המסך, בואו נבחן קודם את עידן הנייר ואת משמעויותיו.

מהפה לנייר

עידן הנייר נפתח לראשונה לפני קצת יותר מחמש-מאות שנים, כאשר הממציא הגרמני גוטנברג הדגים לראשונה את היכולת להדפיס ספרים ביעילות ובזול. זו הייתה מהפכה במלוא מובן המילה. עד לגוטנברג, עלות ההעתקה מחדש של חמישה עמודים עמדה על פלורין אחד – בערך מאתיים דולרים בהערכות של היום. עלות ההעתקה מחדש של ספר שלם, לפיכך, הגיעה לעשרים-אלף דולרים בערך[1]. במילים אחרות, משפחה ממוצעת הייתה מסוגלת לרכוש אולי ספר אחד או שניים בתקופת חייה – ורובן לא טרחו לעשות כך, מכיוון שהון תועפות זה היה יכול לשמש אותן לצרכים מספקים ומיידיים יותר, כמזון ודיור.

מהפכת הדפוס הורידה תוך שנים ספורות את עלות הדפסת הספרים לפחות מאחוז אחד מעלותה הקודמת. לפתע פתאום, כל משפחה הייתה יכולה ליהנות מבעלות על התנ"ך ועל ספרי הקודש וההגות האחרים. תוך חמישים שנים מפריצת הדפוס לעולם, הודפסו יותר ספרים מכפי שנכתבו לכל אורך ההיסטוריה של האנושות.

והחברה האנושית כולה השתנתה.

אנו נוהגים לחשוב שטכנולוגיות רק משנות את יכולותינו להשפיע על העולם: אם נמציא טיל משוכלל יותר, נוכל להגיע לחלל; אם נפתח תרופה נגד הסרטן, נוכל לחיות שנים ארוכות יותר. אלא שהטכנולוגיות החשובות ביותר משנות את הדרך בה אנו רואים וחושבים על העולם. וזה בדיוק מה שמהפכת הדפוס חוללה.

לפני מהפכת הדפוס, פשוטי-העם נאלצו להסתמך על המעטים שידעו לקרוא – שמונה אחוזים בלבד מאוכלוסיית אירופה, וכמעט כולם אצילים או אנשי דת. אחרי מהפכת הדפוס, הציבור בכללותו החל לרכוש את מיומנות הקריאה, ולפתע פתאום יכול היה להטיל ספק בכל מה שאמרו לו מאז ומתמיד. אנשי הדת נהגו לפרש את כתבי הקודש לפי צרכיהם ורצונותיהם כדי לשמר את הסדר החברתי בו הם היו למעלה, והאיכרים עמוק מטה. אבל פתאום לכל איכר היה עותק של ספר הקודש בו היה מסוגל לקרוא, לתהות על פשר המילים ולשתף את רעיונותיו עם חבריו. ולא זאת בלבד, אלא שאותו איכר היה גם יכול להדפיס אלפי עלונים המפרטים את דעותיו, ולהפיצם בכל רחבי אירופה. תוך פחות ממאה שנים איבדו אנשי הדת את המונופול שלהם על הידע ועל הכוח. אין פלא שהשנים שבעקבות המצאת הדפוס הביאו ללידתן של תנועות דתיות חדשות ושל מהפכות האיכרים כנגד השלטון.

אלא שהשלכותיה של מהפכת הדפוס היו גדולות אפילו יותר מדרבון למלחמות דת ומעמדות. מהפכת הדפוס שינתה את הדרך בה אנשים דיברו זה עם זה. לפני מהפכת הדפוס היו ידועות רק 50,000 מילים בשפה האנגלית. כיום, קיימות כמעט מיליון מילים (988,968, אם המספר המדויק באמת חשוב לכם). וכשיש לך יותר מילים, אתה יכול להביע רעיונות מורכבים יותר.

לפני מהפכת הדפוס, ספרים הכילו רק את המידע החשוב ביותר: דת ורפואה בעיקר. זה המשיך להיות המצב גם אחרי מהפכת הדפוס – הספר הראשון שהודפס, אחרי הכל, היה התנ"ך. לקח זמן לאנושות להבין את האפשרויות החדשות שהדפוס פתח עבורה, ולפענח את העובדה שבעידן הדפוס, כל אחד יכול להוציא ספר על כל נושא. וכך, שלוש-מאות שנים לאחר התנ"ך הראשון של גוטנברג, התפרסם הרומן הרומנטי הראשון: ספר שלם (בניגוד להצגת תיאטרון או סיפור קצר) המתמקד בגיבור ובגיבורה המתאהבים זה בזה, ובניסיונותיהם לבנות מערכת יחסים זה עם זו. והנה צצה לה תרבות וחברה חדשה, ששמה על נס את האהבה, את הזוגיות ואת זכותו של האינדיבידואל לבחור מה יעשה בחייו. ובעצם, גם את זכותה של האשה, שקיבלה ייצוג בספרים הללו כאדם אמיתי עם מחשבות ורגשות משלה. מהפכת זכויות האשה החלה, הלכה למעשה, מהרגע בו הדפיס גוטנברג את התנ"ך הראשון שלו.

dea6bc4038c88b3c5180c778c44bc75a

ספרי רומנטיקה החלו להופיע בכל מקום במאה ה- 18, עד שהובילו ליצירות המופת של היום. כפי שניתן להבין, לטכנולוגיה יש גם צדדים אפלים. מקור

בני עידן הדפוס – שרוב הקוראים מעל גיל שלושים נמנים על שורותיהם – שמו על נס את הספרים. הם הפכו אותם למקור כל הידע. אם דבר מסוים אינו כתוב בספר, כנראה שהוא אינו ראוי לידיעה. בהקצנה, ראיית עולם זו אומרת שרעיונות טובים מופיעים ומפורטים רק בספרים. הסופרים הפכו לכוכבי תרבות, ועדיין הינם כך היום. כאשר פונים אלי אנשים ושואלים כיצד לזכות בהכרה ציבורית, המלצתי להם פשוטה גם היום: לא משנה כמה רשומות בלוג כתבתם, כמה חברים יש לכם בפייסבוק או כמה כסף אתם מקבלים לכל הרצאה. אם אתם רוצים לקבע את מעמדכם כהוגים חשובים, אתם חייבים להוציא ספר לאור. קשה לנו להשתחרר מהצל העמוק של הדפוס: בחמש-מאות השנים האחרונות, הספר נחשב לדרך הטובה ביותר להפיץ רעיונות לכלל הציבור.

אבל זה כבר לא המצב, מכיוון שעתה אנו נכנסים לעידן חדש: עידן המסך.

עידן המסך

אתם עשויים לחשוב שעידן המסך נפתח עם המצאת המצלמה והמסך הגדול בקולנוע. אלא שלא כך הדבר. במאה השנים האחרונות, עלות הפקתם של סרטים מושקעים חדשים הייתה אסטרונומית – הרבה יותר מעלות הפקת ספר חדש. אנשים אמנם נהרו לקולנוע לצפות במסך הגדול, אך ההמצאה לא שינתה דבר באופן החשיבה או ההתנהלות האנושי מחוץ לאולם הקולנוע.

השינוי האמיתי הגיע עם הגעתם של המסכים לכל כיס בזכות הטלפונים החכמים, ולא פחות חשוב – בזכות רשת האינטרנט החובקת-עולם.

נפתח בטלפון החכם. תוך פחות מעשר שנים, הטלפונים החכמים כבשו את העולם. כיום יש מסכים בכל כיס במדינות המפותחות. הטלפונים החכמים מתפשטים אפילו במדינות המתפתחות, ובסין למשל ל- 97 אחוזים מהצעירים יש כבר טלפון חכם. וכך, המסכים נמצאים כיום בכל כיס, בכל יד, מול כל עין. כל ילד יכול לשלוף את הטלפון החכם ולהתחבר למסך.

והמסך זורם תמיד, בזכות כוחה של רשת האינטרנט.

האינטרנט מחברת את כל המסכים ביחד. לפני האינטרנט, מסך המחשב היה דומה לעמוד של ספר שניתן להוסיף לו תיקונים באופן ידני ואיטי. אבל בזכות רשת האינטרנט, כל המסכים בעולם מחוברים זה לזה. כל מה שקורה במחשב אחד בעולם, יכול להגיע למסך בידיהם של מיליוני אנשים תוך שניות ספורות. בזכות האינטרנט, המסך הופך להיות דינמי – הוא זורם, הוא משתנה, הוא יכול להציג לנו סרטים, ספרים ומנגינות, אבל אלו מונחים של בני דור הספר, שאוהבים לחשוב על יצירות כמוצר מוגמר. למעשה, המסך המקושר מקדם צורת חשיבה אחרת: כזו שמציגה לנו רעיונות ראשוניים וחצי-מעוצבים, ומאפשרת לנו לקחת חלק בגימורם ובמימושם.

המסכים שאתם משתמשים בהם כיום מציגים לכם רשומות בבלוגים במקום ספרים, את הדעות של חברינו מהפייסבוק, את עמודי הוויקיפדיה שמשתנים כל העת, את הסרטונים ביוטיוב שצולמו על-ידי חובבים כמונו, ואת הסטרימינג בטוויטץ' (Twitch) של אנשים שאוהבים לשחק באותם משחקים כמונו. והכל בזרם מהיר של תוכן שמתעדכן כל הזמן, ושנבנה על עצמו. עבור דור המסכים, אין כמעט דבר כזה "תוצר מוגמר". נקודת המוצא היא שהכל נוזלי, שהכל משתנה. עבור בני דור המסכים, היצירה המוגמרת היא יוצאת-הדופן.

וזה מבעית את אנשי דור הספר. הם, שגדלו על רעיונות קבועים, שרואים בספר שגובש באיטיות ובשקדנות את פסגת המחשבה האנושית, מתקשים לקבל את ההשתנות המהירה שהמסכים מאפשרים. הם טוענים שהמסכים הורסים את החשיבה האנושית.

הם צודקים: המסכים באמת הורסים את החשיבה האנושית, אבל רק את זו שהתגבשה במהלך עידן הספר ובהתאם למגבלות הטכנולוגיות של אותה תקופה. ואת החשיבה והמיומנויות שנהרסות, מחליפות דרכי חשיבה ויכולות מודרניות שמתאימות יותר לעידן החדש.

מכתיבה ליצירה

ניקח לדוגמה את אחת הטענות הגדולות כנגד המסכים: הם פוגעים ברצונם של אנשים לקרוא. את שורשיה של טענה זו אפשר למצוא עוד מימיה הראשונים של הטלוויזיה, כאשר אנשי הגות ורוח חששו שהאזרחים יתמכרו לטלוויזיה ויקדישו פחות זמן לקריאת ספרים.

כמובן, אין כל חדש בתחזיות זעם מסוג זה, וניתן למצוא אותן בכל דור ודור. מבקר בקמברידג' של המאה ה- 17, תקופה בה הדיונים בבתי-הקפה החלו למשוך אליהם סטודנטים, כתב בזעם כי –

"הסטודנטים כמהים כל-כך לחדשות (שאינן עניינם בכלל), שהם עוזבים את כל השאר למענן, זה מאורע נדיר עתה שמי מהם ילך ישירות לחדרו לאחר התפילות, מבלי שיבקר קודם בבית הקפה – דבר המביא לאובדן זמן עצום בשל הרצון לחידוש בלבד."

ובמאמר מ- 1835 ניתן למצוא השתפכות מרירה על נטייתם של צעירים לקרוא ספרים בלי הפסקה.

" [קריאה מתמדת יכולה] באופן בלתי-נמנע להפסיק את המחשבה, ולפגום ביכולת החשיבה של הצעירים… היא תעצור את היכולת ליהנות מחברה, או תהפוך את השיחה לקלילה ולא-חשובה."[2]

בקיצור, מאז ומתמיד הופיעו נבואות זעם בנוגע להשפעתה המזיקה של הטכנולוגיה על מיומנויות החשיבה של בני-האדם. ואיך אומרים? בינתיים אנחנו בסדר.

ובעצם, אנחנו אפילו יותר מבסדר, מכיוון שמהרגע שהאינטרנט החלה לחבר את כל המסכים ביחד, אנשים החלו לתקשר זה עם זה באמצעות הכתיבה. ונחשו מה? הזמן שאנשים הקדישו לקריאה גדל באופן דרמטי. אנשים מקדישים כיום לקריאה משך זמן ארוך פי שלושה מכפי שהיו עושים ב- 1980. ולא זאת בלבד: יותר משלושה מיליון רשומות בלוגים נכתבות מדי יום. מי אתם חושבים שכותב אותם? בני דור המסכים, ברובם, שמשכללים את מיומנויות הכתיבה שלהם דרך המסך.

אבל גם אם מיומנויות הכתיבה היו דועכות בגלל המסכים – כפי שייתכן שעוד יקרה – זה לא דבר נורא כל-כך. מכיוון שאת מקומה של הכתיבה והקריאה תופסות צורות אחרות להעברת מסרים.

קווין קלי, שספרו "הבלתי נמנע" היווה את הזרז והמקור הרעיוני לרשומה זו, טוען שהספר כבר אינו הדרך היחידה להעביר רעיונות. כי מהו ספר? האם ספר הוא כמה דפים כרוכים ביחד? אם כך, גם ספר מתכונים הוא ספר, וגם ספר חשבונות הוא ספר. אלא שברור לנו ש- ספר הוא יותר מאוסף דפים. ספר הוא רעיון, או סיפור, או מרחב המנותק מהמציאות הפיזית, שאנו יכולים לצלול לתוכו – ורוצים לעשות זאת.

ואם כך, הרי שגם סדרת טלוויזיה טובה היא ספר. גם קומיקס הוא ספר. כל אלו מאפשרים לנו להיכנס לעולם אחר וליהנות מהרעיונות שבו. למה אמא רוצה שנקרא ספרים? כי בעידן הספר, הדרך היעילה ביותר – והקלה ביותר – של אדם להביע את עצמו הייתה באמצעות כתיבה. אלא שבעידן המסך, כל אדם יכול להביע את עצמו במגוון של דרכים. אנשים שרואים שפע של סדרות ריאליטי, יכולים לקחת את הטלפון החכם וליצור סדרת ריאליטי של עצמם ביוטיוב שתזכה במיליוני צופים. אנשים שקוראים שפע של ספרי קומיקס יכולים לצייר כאלו בעצמם בקלות, באמצעות הורדת תמונות ואיורים הזמינים ברשת והוספת בלוני דיבור. אנשים שאוהבים מוזיקה יכולים להעלות לרשת את המנגינות שיצרו באופן דיגיטלי. דור המסך הוא דור שכבר אינו מסתמך רק על הכתיבה כדרך לביטוי עצמי. הוא מנצל את כל נתיבי התקשורת כדי להעביר ולממש את רעיונותיו. וכך עברנו מהכתיבה של עידן הספר, ליצירה של עידן המסך.

המעבר מכתיבה ליצירה הוא רק דוגמה אחת לדרך בה תפישותיו של דור הספר עוברות אבולוציה לתפישות העולם של דור המסך.

ואיך עוד?

מהצבת חומות לפריצת גבולות

לפני מספר חודשים שמעתי שני ילדים מדברים. אחד מהם אמר שהוא רוצה לראות סרט כלשהו, ושהוא עומד להוריד אותו בטורנט. חברו העיר לו שלא ישכח לסגור את תכנת ההורדה כשיסיים להוריד, כדי שלא תאט לו את המחשב. הילד הראשון נותר בשוק. "לעצור את ההורדה בלי לשתף?" הזדעזע. "זה לא מוסרי!"

שיחה כזו משקפת את התמורה שאנו עוברים כיום בדרך מעידן הספר לעידן המסכים. עידן הספר היה מושתת על מחסור במשאבים פיזיים. כשמדענים רצו לפרסם את תוצאות מחקריהם, למשל, הם היו צריכים לעשות זאת באמצעות המגזינים המדעיים, ובאלו היה מקום מוגבל. לכן, המגזינים המדעיים היו יכולים לברור בקפדנות את המאמרים באמצעות מה שנקרא "ביקורת עמיתים", לגבות תשלום גבוה מהמדענים כדי שיפרסמו את המאמרים בדפי העיתון, ולחייב את האוניברסיטאות לשלם הון תועפות על מנוי למגזין. באופן דומה, תעשיות הסרטים והמוזיקה נשלטו בעבר על-ידי הגורמים שחלשו על העברת המידע: תעשיית הקלטות המוזיקה על קלטות וסי-דים והפצתם לחנויות, או הפצתם לקולנוע ולחנויות הווידאו.

אבל בעידן המסך אין הגבלת מקום. המדענים יכולים להעלות מאמריהם ישירות לרשת האינטרנט, ואלו יהיו פתוחים לכולם לקריאה. אנשים כבר אינם מוגבלים בדרכי העברת ושיתוף המידע, ובני דור המסך מוכנים לשתף ביניהם תכנים – וחשוב להם יותר לוודא את ההדדיות של פעולת השיתוף מאשר את מה שהחוק קובע בנושא. רבים מתוכם מוכנים לשלם גם סכומים קטנים מסוימים תמורת המוזיקה והסרטים שהם מקבלים – ובלבד שיקבלו אותם בדרך שהם מצפים: במהירות, ביעילות ובקלות. כלומר, ישירות למסך. זוהי הסיבה שחברות כמו נטפליקס, שעושות סטרימינג ישירות למחשב או לטלוויזיה החכמה, משגשגות ומצליחות בזמן שחברות אחרות מקרטעות ונכשלות.

התולעת שבתפוח

אבל לא הכל מושלם בעולם החדש של המסך. קיימות מספר בעיות גדולות וממשיות בעידן המסך, שהן תוצר של שפע: שפע במידע ושפע בגירויים.

המסך מספק שפע של מידע לגולשים, אבל איש אינו מבטיח שהמידע הזה מהימן ובדוק. שפע של מידע משמעותו שאפשר למצוא כל נקודת מבט, בכל נושא, וכולן יכולות להישמע אמינות באותה המידה למי שאינו מומחה. אתם יכולים למצוא הררים של מילים שמכחישים שהשואה אי פעם אירעה, או תלים של עדויות מוטות לכך שחיסונים גורמים לאוטיזם, או ערימות של שקרים בוטים לגבי מעלותיו של מזון אורגני. כדי להתמודד עם שפע המידע, בני דור המסך צריכים לפתח מיומנויות קריאה ביקורתית ולהבין איך להצליב בין מקורות מידע שונים כדי להגיע למסקנות.

huffington-post.jpeg

חדשות מזויפות – פייק ניוז – הן חלק מהשלכותיו המיידיות של עידן המסך. מקור: האפינגטון פוסט

רוב האנשים אינם אוהבים – או אינם מסוגלים – לחשוב בצורה ביקורתית כל הזמן. ומעבר לזה, בני-אדם מטבעם אינם חשים בנוח עם דעות המנוגדות לאלו שלהם. אבל המשמעות של שפע במידע היא שהם אמורים לראות דעות סותרות כאלו כל הזמן. הדרך של פלטפורמות כמו פייסבוק וגוגל לפתור את הדילמה היא באמצעות פיתוח אלגוריתמים אוטומטיים המספקים לבן דור המסך רק את המידע המתאים לו ביותר – ולפעמים גם את זה הנעים לו ביותר. כך פועל האלגוריתם של פייסבוק, שמנסה 'לשדך' בין משתמשים עם דעות מסוימות ותחומי עניין מסוימים, לבין פוסטים שנוגעים בתחומים אלו.

התוצאה של גישה זו, כפי שכבר למדנו בבחירות האחרונות בארצות הברית, היא ששפע המידע מוביל ליצירת 'חדרי הדים' – Echo Chambers. חלק מאנשי המסכים אינם משתמשים בכל המידע הזמין להם, ובמקום זאת בוחרים להתמקד רק בחלק קטן מהמידע ולהקשיב רק לאנשים שמסכימים עמם. במקומות אלו נוצרת הקצנה קבוצתית, מכיוון שכל משתמש מרגיש מחויב להסכים עם דעת הקבוצה ואף להקצינה. בחדרי ההדים יש גם נטייה להאמין לכל ידיעה חדשה שתואמת לדעת הקבוצה המקורית – גם אם היא כוזבת ובדויה. וכך אנו מקלים על התפשטות וקבלת ה- 'פייק ניוז' – החדשות הכוזבות.

איננו יודעים עדיין איך להתמודד ביעילות עם חדשות כוזבות, אבל בעקבות בחירות 2016 הגיעו גם חברות המידע הגדולות כגוגל ופייסבוק להבנה שמדובר בנושא שחייבים למצוא לו פתרון. החברות מנסות לתכנת אלגוריתמים משוכללים יותר שיבדילו בין ידיעות כוזבות לחדשות אמיתיות, אבל מסתבר שזו אינה משימה פשוטה – ועל הדרך היא גם נותנת להן כוח גדול להחליט מה כוזב ומה אמיתי, איזה ידיעות ראויות שיגיעו לכולם ואלו ייוותרו מחוץ לתודעה הציבורית. בני דור המסכים יצטרכו למצוא את האיזון המתאים ביותר בין סינון המידע לבין שיתופו.

השפע בגירויים

שוק משחקי המחשב הוא אחד החמים ביותר של דורנו. משחקים כגון League of Legends ו- World of Warcraft נהנים מעשרות מיליוני שחקנים. כשפוקימון גו נפתח לציבור הרחב, הוא זכה ב- 9.5 מיליון שחקנים שהתהלכו ברחובות הערים כשעיניהם נעוצות במסך הטלפון החכם. גם שוק ההימורים המקוונים מרקיע שחקים, ואמור להגיע להכנסות של 40 מיליארד דולרים עד סוף שנת 2017.

כל הנתונים הללו אומרים לנו את מה שאנחנו כבר יודעים: המסכים יכולים לספק לנו גירויים, ובשפע, בצורה של משחקים. לא מדובר רק במשחקים עם גרפיקה משוכללת, אנימציה מלהיבה ומנגינות שמושכות את הלב והאוזן. אפילו המשחקים הפשוטים ביותר כיום מסתמכים על עקרונות הגיימיפיקציה כדי למשוך מספר גדול של שחקנים ולשמור עליהם במשחק. והם מושכים אותנו כל הזמן, בכל מקום, מאחר שברבים מהמשחקים אפשר גם ליהנות דרך הטלפון החכם – או לפחות לצפות באחרים משחקים בהם בפלטפורמות כמו טוויטץ' (Twitch).

בני דור המסכים ייאלצו להתמודד עם השפע בגירויים, וזה לא יהיה קל. הם יצטרכו להבין מתי לסגור את עמוד הפייסבוק בדפדפן כדי שיוכלו להתרכז במטלה מסוימת. הם יצטרכו לפתח אסטרטגיות גמילה דומות מהאינטרנט וממשחקים כדי שלא יגיעו לסוף היום ויבינו שלא עשו דבר מלבד לשחק או לגלוש מאתר לאתר.

מה קורה כשבני דור המסך מערבבים את המשחק עם העולם הפיזי? מהומה.

סיכום – מהפה לנייר למסך

כפי שהדיבור פינה את מקומו לדפוס, כך יפנה גם הדפוס את מקומו למסך, בסופו של דבר. אל תטעו לחשוב שהמעבר יהיה חלק ונעים. מהפכת הדפוס הביאה בעקבותיה גם את מהפכות האיכרים ומהפכת הזכויות – ורבים מהאנשים שחיו באותו הזמן ראו במאורעות אלו אסון לדורות. וכך, גם מהפכת המסכים תערער את כל האמיתויות שחשבנו שאנו יודעים בנוגע לדרך בה בני-אדם צריכים להתנהג, לחשוב ולדבר.

עדיין איננו יודעים בוודאות מה יהיו צרכיהם ומיומנויות החיים המועילות ביותר של הילדים שיגדלו ויחיו בעידן המסך, אבל אם הייתי צריך לנחש, הרי שהנקודות הבאות היו מופיעות בראש הרשימה –

  1. ילדי המסך לא צריכים מבוגרים שיגידו להם שהם צריכים לקרוא ספר במקום לקרוא במחשב, או לדבר אחד עם השני ברחוב, במקום לתקשר בפייסבוק. הם כן צריכים לקרוא, והם כן צריכים לדבר עם אחרים – אבל פעילויות אלו יכולות להתקיים גם במדיום החדש, דרך הרשת.
  2. הם כן צריכים לפתח הרגלי עבודה ולמידה נכונים, כדי שיוכלו בעת הצורך להתנתק מהמסך ולעבוד באופן מרוכז וממוקד, ובזמנים אחרים יוכלו לזנק ולרצד בין אתרים ורעיונות.
  3. הם כן צריכים למצוא את האיזון בין הספר למסך. לספר יש עדיין מקום כמקור ידע עשיר, וילדי המסכים יצטרכו להבין מתי הספר הוא מקור הידע הטוב ביותר, ומתי המסכים יכולים לספק חוויה לימודית טובה יותר.
  4. הם כן צריכים לרכוש כלים של חשיבה חדה: של קריאה ביקורתית, של מציאת האמת בתוך עודף עצום של מידע.
  5. ואולי החשוב ביותר: אם הם רוצים להצליח, הם חייבים להבין מה המטרות שלהם בחיים ומה הם רוצים להשיג, כדי שלא יישאבו לפעילויות גוזלות הזמן שהמסך מספק להם כל-כך בקלות – למשחקים, לגלישה לא-מרוסנת ולסיפוק גחמות מיידיות (כלומר, פורנו).

יש לכם רעיונות למיומנויות נוספות שילדי המסך יצטרכו לרכוש? אתם מוזמנים להוסיף בתגובות. ובינתיים, נאחל לילדים הללו – ילדינו – בהצלחה. הם עומדים לעצב מחדש את העולם בדמותם בעשורים הקרובים, ולי אישית קשה כבר לחכות.


[1]  הנתונים מגיעים מהדיון המעמיק בהשלכות מהפכת הדפוס, בספרו של אריק טופול "החולה יראה אותך עכשיו".

[2] שני הציטוטים מופיעים במקור בספרו של קלייב תומפסון – Smarter than You Think.

הרשתות החברתיות הובילו לבחירתו של טראמפ: איך הן ישפיעו על הפוליטיקה בעתיד?

הרשתות החברתיות הובילו לבחירתו של טראמפ: איך הן ישפיעו על הפוליטיקה בעתיד?

אני יודע שאני לא מעדכן לעתים קרובות (בוודאי לא תכופות כפי שהייתי רוצה), אבל פה ושם יש לקצב עדכון איטי כל-כך גם יתרון. ספציפית, הוא מאפשר לי לקבץ כמה ידיעות והתרחשויות מעניינות במיוחד שקשורות זו לזו, וכשמציגים אותן ביחד הן מספקות תמונה שלמה יותר על העתיד.

ברשומה היום אני רוצה להתרכז בשני מקרים מהחודשים האחרונים בהם גוגל ופייסבוק עלו לכותרות, ומה המשמעויות שלהם ביחד. אם התעייפתם כבר מכל הכתיבה שלי על החברות הגדולות, כדאי שתקחו בחשבון שאנו עשויים להיות בפתחה של תקופה יוצאת-דופן בהיסטוריה המודרנית. בשנים הקרובות מסתמן שממשלת ארצות הברית החדשה תהיה רפובליקנית מאד באופיה, תתנגד לזכויות להט"ב ותנסה לבודד את ארה"ב מהעולם. העקרונות שמנחים את הממשלה הזו מנוגדים לדרכי העבודה של החברות הגדולות כמו פייסבוק וגוגל, שמתבססות על שוק פתוח, על נייטרליות הרשת ועל יכולתן להעסיק עובדים בכל העולם (אבל לשלם מיסים רק באירלנד ובמקלטי מס אחרים). כך שבהחלט ייתכן שבשנים הקרובות נראה את המאבק השקט בין ממשלת ארצות הברית לבין עמק הסיליקון מתחיל להתחמם. הממשלה תוכל להשתמש בכוחה כדי להטיל סנקציות ורגולציות על החברות, ואלו בתורן עשויות לנצל את שליטתן על המדיה האינטרנטית כדי לקומם את האזרחים נגד הממשל. זו תהיה מלחמה מודרנית – בלי כלי-נשק פיזיים – אבל ממשית מאד.

אז לא כדאי שנדע קצת על היכולות של גוגל ופייסבוק – החברות שצועדות בראש המחנה הסיליקוני?

 

גוגל נגד דאע"ש

לגוגל, או בשמה החדש אלפאבית, יש חממה יוצאת דופן בשם ג'יגסו (Jigsaw – פאזל בלועזית). חזון החממה הוא, בלשונם –

"לבנות טכנולוגיה שתתמודד עם כמה מאתגרי הביטחון הגלובליים הקשים ביותר בפניהם עומד העולם כיום: מיגור צנזורה מקוונת, נטרול האיומים ממתקפות דיגיטליות, הדיפת קיצוניות אלימה והגנה על אנשים משנאה והטרדה בעולם המקוון."

זהו חזון מרשים, ואני מעודד אתכם לקרוא בעצמכם על מגוון המיזמים שמתחילים את דרכם בחממה, אבל אתרכז רק באחד מהם שיכול ללמד אותנו רבות על העתיד. המיזם, שהסתיים לאחרונה בהצלחה, מכונה "שיטת כיוון מחדש", ומקימיו שמו להם למטרה להתמודד עם הפרופוגנדה של ארגון הטרור דאע"ש, ולפגוע ביכולתו לגייס לשורותיו לוחמים חדשים.

איך הם עושים את זה? כצעד ראשון, ראיינו חברי המיזם צעירים וצעירות שהשתכנעו בעבר מהרטוריקה של דאע"ש, הצטרפו לשורות הארגון וערקו מתוכו זמן מה לאחר מכן כשנחשפו לאמת העגומה. הם הבינו מאותם צעירים שדאע"ש מפרסם את עצמו בחמש קטגוריות שונות: ממשל תקין ומוצלח, עוצמה צבאית, לגיטימציה דתית, קריאה לג'יהאד, והצגת העולם המוסלמי כנמצא תחת איום מצד כוחות גדולים יותר כגון העולם המערבי וכמובן – היהודים.

אנשי המיזם זיהו 2,500 מילות חיפוש ומשפטי חיפוש מרכזיים שתאמו לקטגוריות הללו, ואז רכשו עבורן 245 פרסומות שונות. כל אחת מהפרסומות הובילה לסוג שונה של סרטוני יוטיוב שהפריכו את טענותיהם של אנשי דאע"ש – לעתים אפילו מבלי שהתייחסו לארגון הטרור בשמו. כדי להפריך את רעיון הממשל התקין, למשל, קישרו הפרסומות לסרטון המתעד קשישה זועמת המתעמתת עם שני לוחמי דאע"ש בסוריה, או לסרטון המראה תור ארוך לקבלת מזון בטריטוריה הנשלטת על-ידי הארגון.

הפרסומות הופיעו ישירות מעל לתוצאות החיפוש הרשמיות של גוגל, ובחינה כמותית של התוצאות חושפת שהיה להן כוח משיכה של ממש. לפי הנתונים שחושף "כיוון מחדש", יותר מ- 320 אלף אנשים נחשפו לפרופוגנדה ההפוכה של המיזם, ויותר מחמש-מאות אלף דקות וידאו נצפו בסך הכל. הפרסומות המוכוונות-דאע"ש זכו למספר הקלקות גדול ב- 79 אחוזים בהשוואה לפרסומות אחרות שנרכשו עבור אותן מילות חיפוש.

המיזם הזה מרתק אותי. מצד אחד, יש כאן ניסיון מרשים לנטרל את מכונת התעמולה המקוונת של דאע"ש באמצעות חשיפת אנשים לצדדים הפחות-סימפטיים של המתרס. מצד שני, הוא חושף בפנינו את יכולותיהם של גוגל ומפרסמים לעצב את דעת הקהל באמצעות חשיפה מכוונת ומנוטרת היטב של אינדיבידואלים לנתונים ולחומרים מסוימים המקדמים עמדה מסוימת.

והשאלה שכולנו צריכים לשאול עכשיו היא – מי ערב לנו שגוגל לא ינסו לעצב באופן דומה את דעת הקהל שלנו באמצעות קידום פרסומות או תוצאות חיפוש מסוימות שתואמות לדרך בה גוגל הייתה רוצה שנראה את הדברים בנושא כלשהו?

התשובה, לצערי, היא שלא זאת בלבד שאיננו מקבלים כל ערבויות לגבי יושר ההליכות של גוגל, אלא שכבר יש ראיות שענקית האינטרנט מתעדפת שירותים של עצמה בתוצאות החיפוש, כפי שכתבתי באחת הרשומות הקודמות בבלוג. לא זאת בלבד, אלא שבית המשפט באמריקה החליט שאין שום בעיה חוקית עם הפרקטיקה הזו, על אף שגוגל היא הלכה למעשה מונופול בתחום החיפוש, וכמעט שמונים אחוזים מהחיפושים זורמים דרכה.

ואם כל הרעיון הזה – שאחת מחברות המידע תנסה לעצב לכם את התודעה – נשמע פרנואידי, כדאי שתדעו שפייסבוק כבר נערכת לכך היום, ומפתחת כלי חדש לצנזור פוסטים ולהעלמתם מתודעת הקוראים.

 

כשפייסבוק מתערבת בפוליטיקה

לא מוגזם לומר שפייסבוק חטפה על הראש בעקבות ניצחון טראמפ. לראשונה, הציבור הבין את החשיבות בתכנון נכון של מדיום התקשורת ושל תיווך הדיונים והחדשות. מנגנון שיתוף הידיעות של פייסבוק הקל על המתדיינים לשתף קישורים לשלל ידיעות מופרכות, שהגיעו בעיקר מצדו הרפובליקני של המתרס. חלק מהידיעות זכו למאות-אלפי שיתופים, כגון האשמת הילארי קלינטון ברצח של סוכן ה- FBI שהדליף אימיילים פנימיים. ידיעה בודדה זו זכתה ל- 568,000 שיתופים – ובכך הפכה להיות פופולרית יותר מכל סיפור שכל עיתון מקומי פרסם אי-פעם.

צוקרברג ניסה לטעון שלא ראוי – ואף מסוכן לדמוקרטיה – שפייסבוק תתערב במערכת הבחירות ותסנן ידיעות לפי אמינותן, שהרי מי קובע את אמינות החדשות? אני דווקא מסכים עמו בנקודה זו: חשוב שנבחן בזהירות רבה כל מסננת שפייסבוק תנסה ליישם על הידיעות שמשותפות בה. אחרי הכל, פייסבוק היא מקור הידיעות המרכזי לחדשות בתחום הפוליטיקה עבור דור ה- Y – האנשים שנולדו בשנות השמונים והתשעים של המאה האחרונה. אם פייסבוק תסנן את הידיעות שבה באופן מוטה, היא תוכל להטות גם את דעות האנשים.

לרוע המזל, זה בדיוק מה שהיא עושה כיום בניסיון להיכנס לסין.

אחד המיזמים החשאיים והשנויים ביותר במחלוקת בפייסבוק כיום, שהניו-יורק טיימס חשף לאחרונה לאור השמש, אמור לשמש את ממשלת סין בדיכוי ידיעות שאינן מוצאות חן בעיניה. הכלי, אותו פיתחה פייסבוק בשנה האחרונה, מאפשר לממשלה לזהות פוסטים, ממים, וידיעות אחרות שאינן לטובתה – ולמנוע מההודעות הללו להופיע ב- 'ניוז פיד' (News Feed) של משתמשים אחרים. ההודעות לא יימחקו, מכיוון שפייסבוק לכאורה אינה עוסקת בצנזורה. במקום זאת, הן יישארו בבטחה בקיר המקורי של האדם שפרסם אותן, ולא יתפשטו לשאר האוכלוסייה.

אם גם אתם מרגישים שפייסבוק משחקת כאן משחק מלוכלך ומסייעת לממשלה הסינית הטוטליטרית לשלוט באזרחיה, אתם בחברה טובה. רבים מעובדי פייסבוק חשים מרמור דומה, ודרשו מצוקרברג תשובה בנוגע לדרך בה ישמש הכלי בסין. צוקרברג הודה בקיומו של הכלי אך הסביר שהחברה לא החליטה עדיין באופן סופי כיצד לחדור לשוק הסיני. כך או כך, צוקרברג סבור שגם אם ייעשה שימוש בכלי כדי להדחיק ידיעות פוליטיות, עדיין –

"טוב יותר שפייסבוק תיקח חלק ותאפשר את השיח, אפילו אם לא מדובר עדיין בשיח המלא."

כמה מעובדי פייסבוק כבר פרשו מהחברה כשהם מביעים הסתייגות מהאפשרות לצנזר ידיעות פוליטיות עבור ממשלות אחרות. וכמובן, הטיעון של צוקרברג לוקה בחסר מכיוון ששליטה וניתוב של השיח מסייעת לאזרחים להגיע למסקנות שגויות – למשל שמצב עמיתיהם והמדינה כולה טוב יותר מכפי שהם סבורים ומרגישים על בשרם. בדרך זו יכולה הממשלה הסינית לדכא התמרדויות ומהפכות עוד בטרם התרחשו.

 

עתיד שבין כרישים ולווייתנים

בספרי החדש (השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה) אני מכנה את הממשלות "לווייתנים", ואת ברוני תעשיית ההייטק והמידע "כרישים", ומסביר שהשניים משלימים זה את זה – אך יכולים גם להסתכסך ולצאת אחד כנגד השני, תוך שהם מנצלים את הכוח שהציבור שם בידיהם, ומעצבים את התודעה הציבורית בהתאם למטרותיהם.

הכלים שסיקרתי ברשומה זו ייכנסו לחלק מארגז הכלים שהחברות הגדולות יכולות להפעיל כדי לעבוד לצד השלטון או כנגדו. הם יכולים לקדם מטרות שאנו מגדירים כ- 'טובות' ו- 'ראויות', למשל כדי לסכל את הגיוס לדאע"ש. אלא שהשאלה חייבת להישאל: מי מגדיר את המטרות כטובות וכראויות? שהרי ממשלת סין יכולה להשתמש בהם בדיוק באותה דרך כדי למזער את רצונם של האזרחים להצטרף למחאות חברתיות או לקרוא למרי אזרחי. ולמעשה, גם פייסבוק וגוגל עצמן יכולות באופן עקרוני להשתמש בכלים הללו כדי להסית את הציבור כנגד החלטות ממשלתיות מסוימות.

בן פרקר, דודו של פיטר פרקר הידוע, אמר לפני שנים רבות ש-

"עם כוח גדול באה אחריות גדולה"

דרכן של החברות המסחריות היא להתחמק מהאחריות, אלא אם אנו כציבור יכולים ומוכנים לדרוש מהן לעמוד בה. אנו נותנים כיום בידיהם של פייסבוק וגוגל כוח גדול, אך הן אינן מוכנות עדיין להכיר באחריות המתלווה אליו. חברות אלו מווסתות את השיח הציבורי – במתכוון או שלא – אך אינן מוכנות לחשוף כיצד בדיוק הן עושות זאת. עלינו לחייב אותן לשקיפות מלאה בנוגע לאלגוריתמים המווסתים את השיח, על מנת שנוכל להפעיל ביקורת ציבורית ולהתנגד לכוונון האלגוריתמים בדרכים פסולות.

אם לא נעשה זאת, הרי שהממשלות והחברות הגדולות יזכו בכוח הולך וגדל לשחק בתודעה הציבורית ובתפישת העולם של אזרחי העולם. ואם לא נפעל כנגד מגמה זו, אולי אנו ראויים לתוצאה.

 

 

 

הספר "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה" יצא בקרוב בישראל בהוצאת כינרת זמורה דביר. אם תרצו לקבל עדכון כשהספר יוצא לאור, אתם מוזמנים להירשם לבלוג בתיבה מצד ימין.

בזמן שישנתם: הסיבות שטראמפ נבחר – ומה הן מלמדות על עתיד המערכת הפוליטית

ביומיים האחרונים נראית אמריקה כלאחר מלחמה. צעירים ממררים בבכי בכיכרות הערים. אזרחים צועדים ברחובות בעיניים מזוגגות, כאילו היו הלומי-קרב. נשיאת אחת האוניברסיטאות הגדילה ושלחה מכתב לכל הסטודנטים בו הפצירה בסטודנטים "לטפל בעצמכם ולספק תמיכה לאלו שזקוקים לה".

וכל זאת, רק מכיווון שנבחר הנשיא החדש של ארצות הברית: אחד דונאלד טראמפ.

התקשורת בארצות הברית לא הפסיקה לחבוט בטראמפ לכל אורך מסע הבחירות, וגם הרבה לפניו. ובצדק. האיש ליבה את הלהבות כנגד מהגרים חוקיים ולא-חוקיים וכנגד מוסלמים. מההתבטאויות שלו כנגד נשים נדף ריח עז של שובניזם והתנשאות, והוא אף הואשם על-ידי אחת-עשרה נשים שונות בהטרדה מינית, שחלק מעדויותיהן אומתו על-ידי קרובים ומכרים, להן סיפרו על ההטרדה עוד כשאירעה. אם כל זה לא מספיק, האיש מרבה בשקרים, או שהוא בור לגבי הנושאים אודותיהם הוא מדבר. מתוך כל אמירותיו, רק ארבעה אחוזים הינם אמת לאמיתה, ושבעים אחוזים נעים בין שקר גס ל- "שגוי ברובו". זאת בהשוואה להילארי קלינטון, ש- 25 אחוזים מאמירותיה אמת, ו- 26 אחוזים נוספים נעים בין שקר גס ל- "שגוי ברובו".  

ולמרות כל זאת, הציבור האמריקני בחר בטראמפ.

התגובה המיידית מצד התקשורת והילארי קלינטון, הייתה שבוחרי טראמפ שונאים נשים, גזענים, ובורים באופן כללי מכיוון שהם בוחרים שקרן שסילופיו והגזמותיו תועדו היטב, לתפקיד החשוב ביותר בעולם המערבי. כמובן שחלק מהבוחרים בטראמפ הם באמת גזענים, מיזוגנים, או שוטים. כאלו היו וכאלו יהיו תמיד, אבל הם רחוקים מלהיות הרוב בארצות הברית. את הבחירה בטראמפ הניע גורם אחר: בעיות של אמון. ולא אמון באדם ספציפי דווקא, אלא במערכת הפוליטית בכללותה.

כדי להבין את אי-האמון הזה, עלינו ללכת קצת יותר אחורנית – כמעט חמישה חודשים, ליתר דיוק – ולבחון את בריטניה בזמן שהחליטה להתנתק מהאיחוד האירופי. אירוע זה מכונה "ברקסיט", והוא אחד מהסימפטומים של תופעה רחבה יותר, במסגרתה מאבד הציבור אמון בדמוקרטיה הייצוגית.

בואו נבחן את הנתונים כדי להבין מה קרה כאן.

 

בעיות של אמון

זמן קצר אחרי שברקסיט התרחש, כתבתי מאמר באנגלית שהסביר בדיוק את הסיבות בעטיין הוא אירע. כיניתי את ברקסיט "נקמת האנשים העובדים", והסברתי שלמרות שהתומכים בברקסיט תוארו כגזענים, צרי-אופקים, או 'סתם מטומטמים', אפשר לראות את ההצבעה שלהם כצעד הגיוני ביותר. הם ראו שהמערכת הפוליטית אינה מצייתת להם, הבינו שהעולם מתקדם בלעדיהם, ופחדו להישאר מאחור.

אלו אינן מילים באוויר. הנה כמה נתונים. ראשית, בריטניה היא אחת המדינות האי-שוויוניות ביותר מבחינת השכר, והעשירון העליון בה מרוויח שכר הגבוה בממוצע פי 27 משכר העשירון התחתון. שנית, אזרחי בריטניה אינם סומכים על מפלגותיהם. כאשר התבקשו לדרג את רמת אמונם במפלגות הבריטיות, הציון הממוצע בכל רחבי בריטניה עמד על 3.54 מתוך 10. שלא במפתיע, האזורים בבריטניה שהפגינו רמת אמון גבוהה יותר בפוליטיקה, היו גם האזורים העשירים יותר – ואלו גם רצו פחות לנטוש את האיחוד האירופי. מבחינתם, החיים דבש. למה לשנות את המצב הקיים? סיכמתי את המאמר במילים הבאות –

"כרגע, הקונצנזוס בקרב עשירי ומפורסמי בריטניה הוא שהציבור מטומטם. הוא לא. הוא פשוט מתוסכל ורוצה להוכיח נקודה. אם האנשים בשלטון רוצים להימנע מקבלת החלטות הרסנית דומה בעתיד, הם צריכים להפסיק להאשים את הציבור, ולמצוא במקום זאת דרכים לשנות את הסביבה הפוליטית כך שהציבור יקבל כוח גדול יותר בענייני היום-יום של המדינות. כל מסלול פעולה אחר יוביל למתחים להתגבר, ואלו ישתחררו בפיצוץ בספרד-קסיט הבא, ביוון-קסיט הבא, או – מי יודע – אולי אפילו בטראמפ-קסיט."

ומה אתם יודעים? הנה זה קרה.

לא סתם הזכרתי את טראמפ. בעיות האמון של בריטניה הגיעו כבר מזמן גם לארצות הברית. בשישים השנים האחרונות נבדק הציבור האמריקני מדי שנה לגבי מידת ביטחונו שהממשלה "תעשה את הדבר הנכון". בשנת 1958, השנה הראשונה בסקר, ענו 73 אחוזים מהמבוגרים כי הם בוטחים בממשלה. מאז, מספר הסומכים צונח בהדרגה, והגיע בשנים האחרונות לשפל של 24 אחוזים בלבד.  

סקר אמון הציבור בממשלה בארצות הברית, בין השנים 1958 ל- 2015

סקר אמון הציבור בממשלה בארצות הברית, בין השנים 1958 ל- 2015

סקר דומה הועבר ב- 2011 וחשף שרמת האמון בקונגרס האמריקני צנחה לתשעה אחוזים בלבד. הרפובליקנים, במיוחד, חשו שהנשיא אובמה לא ייצג אותם היטב (או בכלל) בשמונה השנים האחרונות, ורמת אמונם בממשלה הגיעה לשפל של 13 אחוזים בלבד.

תוצאות דומות מגיעות גם מישראל. דו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה מ- 2015 חושף שכמעט שמונים אחוזים מהציבור אינם מרגישים שיש בידם הכוח להשפיע על מדיניות הממשלה.

חשבו על הנתונים הללו לרגע. בדמוקרטיה ייצוגית, אנו אמורים לבחור את נציגינו ולשלוח אותם לבית הנבחרים. איך ייתכן שאיננו סומכים עליהם, פעם אחר פעם, שיעשו את הדבר הנכון? אם מחלקה שלמה בחברה פרטית הייתה מגלה אחוזי אמון דומים במנהל המחלקה – האם הוא לא היה מוחלף לאלתר? ואם גם המנהל הבא אחריו היה זוכה באחוזי אמון דומים, והבא אחריו, והבא אחריו, והבא אחריו – האם אין מקום לחשוב מחדש על דרך בחירת המנהלים? האם אדם שעובד באותה מחלקה לא היה מסיק שדרך בחירת המנהלים שגויה מן היסוד?

זהו המצב בו מצאו את עצמם האמריקנים בבחירות האחרונות. על הסיבות המדויקות לחוסר האמון ארחיב לקראת סוף הרשומה, אבל שימו לב קודם מה קורה במצב כזה של חוסר-אמון קיצוני במערכת הפוליטית.

 

לבחור בשטן

שימו עצמכם בנעליו של אזרח אמריקני ממוצע. הוא מגיע לקלפי כשכולו זועם על השלטון, על הפוליטיקאים, על אפשרויות הבחירה שאינן באמת בידיו. הוא אינו אוהב את הילארי קלינטון, והוא ממש לא סובל את דונאלד טראמפ. המועמדים העצמאיים הם בדיחה. אותו אזרח עשוי לשרטט בראשו את הטבלה הבאה, שמגיעה מסקר של ה- CNN שנערך ביום הבחירות עצמו, ושתרגמתי לנוחות הקוראים בעברית –

התכונות החשובות של המועמדים בעיני הציבור, בסקר שערך ה- CNN מיד לאחר שהבוחרים יצאו מהקלפי

התכונות החשובות של המועמדים בעיני הציבור, בסקר שערך ה- CNN מיד לאחר שהבוחרים יצאו מהקלפי

הסקר מראה שהתכונה החשובה ביותר עבור מספר הבוחרים הגדול ביותר היא היכולת להביא לשינוי. וב- 'שינוי' אני לא מתכוון לטיפולים קטנים ומזעריים בחוק פה ובחוק שם, אלא לטלטול וניעור מחדש של המערכת כולה: טיפול בשחיתות המדומיינת והממשית של נבחרי הציבור, בהתעלמותם מהאזרחים הקטנים ובחוסר נכונותם להתמודד עם הזמנים המשתנים. זה מה שהיה חשוב באמת ל- 39 אחוזים מהבוחרים – יותר מכל תכונה אחרת.

הם לא רצו מישהו שידאג להם – והסקר מראה שרק למעטים היו אשליות שטראמפ באמת שם את הבוחרים בראש מעייניו.

הם לא רצו אדם עם הניסיון הנכון – מה עוזר ניסיון, אם אתה משתמש בו לרעת אלו שבחרו בך?

הם לא רצו שיקול דעת טוב – כבר היה ברור מי מבין המועמדים מקבל החלטות באופן רגוע ושקול, ומי מתפוצץ מדי דקה.

הם רצו את המועמד שיביא לשינוי, ומעטים מאד האמינו שקלינטון לחולל שינוי כזה במערכת הפוליטית. קלינטון, שנתמכה על-ידי המפלגה הדמוקרטית שכבר משכה בחוטים מאחורי הקלעים כדי שלא לאפשר לברני סנדרס להיבחר. קלינטון, שהייתה חלק מהמערכת הפוליטית עוד מאז היותה אשת הנשיא בשנות התשעים, ושנים ספורות לאחר מכן נבחרה להיות סנאטורית, ובקדנציה הבאה שירתה כמזכירת המדינה של ארצות הברית – למעשה, השר הבכיר ביותר בממשלה, שאחראי בעיקר על ענייני החוץ של המדינה. קלינטון, שלא הבריקה, שלא התייחסה לבעיית אי-האמון של האזרחים במערכת ובוודאי שלא הציעה חלופות.

לעומתה, דונאלד טראמפ: שקרן, בור, מלבה שנאה, אבל מבטיח שינוי. שינוי אמיתי, מן היסוד. כזה שיכול לחולל רק אדם שמגיע מחוץ למערכת הפוליטית, שאינו נתמך (לפחות לכאורה) מצד בעלי ההון הגדולים. שאינו חייב טובות לאף אחד, ושמעיז לספר לכולם את מה שכבר ידוע: שהמערכת מוטה ומושחתת. הוא טוען שהוא יכול לתקן אותה, וזו נקודת האור היחידה שהוא מביא.

והיא הספיקה להפוך את דונאלד טראמפ לנשיא ארצות הברית.

ועכשיו השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא – האם זה באמת נורא כל כך?

 

ההשלכות לטווח הארוך

נעזוב לרגע את הפרשנויות בנוגע לקשר שבין טראמפ לישראל. אין לי מושג איך טראמפ יתייחס לישראל, וכל מי שאומר לכם שהוא יודע – משקר. כרגע, אף אחד לא מבין מה מדיניות החוץ המלאה של טראמפ. אפשר למצוא אמירות שלו בעד ישראל מחד, ונגד המשך המעורבות האמריקנית בעסקי העולם "בלי שיצא להם משהו מזה" מאידך.

בטווח הארוך, הבחירה בטראמפ מסמלת על השינוי שחייב להתחולל במערכות המדיניות מסביב לעולם. הציבור מבין שהוא מנותק ממוקדי הכוח הממשיים, ושנבחרי הציבור אינם מייצגים אותו כהלכה. השקיפות הגוברת חושפת את המנהיגים המושחתים (ראו פרשת מסמכי פנאמה עליה כתבתי באחת הרשומות הקודמות) ומספקת ראיות מוחשיות באמצעות ויקיליקס לדעותיהם האמיתיות של אנשי השלטון, ולמתחולל מאחורי הקלעים. ולצד כל זאת, אזרחי המערב חשים על בשרם את התמורות הכלכליות: את האבטלה הנגרמת בשל הטכנולוגיה וצפויה רק להמשיך ולהתרחב, את חוסר הביטחון התעסוקתי ואת אי-השוויון הגדל, שמספק כוח גדול עוד יותר לאנשי ההון והשלטון.

לצד כל אלו, כולנו נחשפים ליכולות החדשות שהאינטרנט מקנה לנו: להתווכח על כל נושא ולהצביע עליו בלי צורך בנציגים, להגיע להחלטות חכמות בכוח הציבור, לקרוא כל דיון שמתקיים בבית הנבחרים ולהחוות דעתינו עליו, ולעבוד ביחד במיזמים כמו ויקיפדיה כדי להפיק מוצרים מרשימים באיכותם. כלים אלו עדיין ראשוניים, אבל כל בר-דעת מבין כבר שהם יחליפו – שהם חייבים להחליף – את המערכת הקיימת שמוסדה בתקופה בה רוב בני-האדם לא ידעו קרוא וכתוב, בה לחדשות לקח שבועות להגיע מצד אחד של המדינה לצדה השני, ושבה הייתה החכמה נתונה בידי המעטים והעשירים.

קשה להאמין שטראמפ יצליח להעביר את המערכת הפוליטית שינוי משמעותי. לא נראה שהוא מוצלח במיוחד ביצירת קשרים טובים וארוכי-טווח עם אחרים, ובמיוחד עם פוליטיקאים משופשפים וחשדנים. אבל הוא אינו צריך לבצע שינוי, מכיוון שהשינוי האמיתי כבר קרה: הציבור האמריקני החליט לדלג על המועמדת הראויה ביותר מבחינת כישורים, ולבחור במועמד עם כל התכונות השליליות האפשריות בתקווה – מועטה ככל שתהיה – שיביא שינוי. המתחרים בבחירות 2020 יפנימו את הלקח הזה, וישתמשו בו כדי להבטיח לאזרחים שהנה, הם אלו שיביאו את השינוי המיוחל. הם ידעו מה הציבור רוצה, והם ידעו באיזו שפה לדבר, ומי מהם שייבחר ויהיה מוכשר ונאמן להבטחותיו, אולי עוד יביא את השינוי לפוליטיקה האמריקנית.

ועד אז? ננשוך שפתיים, נקווה לטוב, ונחכה לראות אצל מי יקרה הברקסיט הבא.

 

—-

 

אני מתייחס למערכות השלטון בהרחבה בספרי הבא – "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה" – ולמעשה, כמעט מאתיים העמודים הראשונים בספר מוקדשים כדי להסביר את הסיבות למצב החדש שאנו נכנסים אליו. הספר אמור לצאת לאור בכינרת זמורה בעוד חודשיים. אם אתם רוצים להתעדכן כשהספר יוצא לאור, אני מציע שתירשמו כמנויים בבלוג, בתיבה מימין.

 

על משחקים, ערכים ועתיד התעשייה

על משחקים, ערכים ועתיד התעשייה

אני אוהב משחקי מחשב. אני אוהב לשחק בהם, אבל לא פחות מכך, אני אוהב לצפות בדרמות המתחוללות מסביבם בקרב קהילות השחקנים השונות. אלו מהווים סוג של מיקרו-קוסמוסים זעירים שמדגימים לנו איך אנשים צעירים (כלומר, בין גילאי חמש-עשרה לארבעים בערך) חושבים – ובהתאם לכך גם איך יכולות להיראות הדרישות מחברות בעתיד.

אחת מהדרמות המעניינות יותר בתחום משחקי המחשב מהשנה האחרונה היא פרשיית 'שרתי הווניל' של המשחק וורלד אוף וורקראפט של חברת בליזרד. מדובר במשחק מקוון בן יותר מעשר שנים, שבשנותיו הטובות ביותר נהנה מיותר מתריסר מיליון שחקנים מסביב לעולם. מאז שנת 2010 נמצא המשחק בדעיכה הדרגתית, ועד לסוף 2015 ירד מספר השחקנים ל– 5.5 מיליון. בליזרד ניסתה להמשיך ולהפיק תוספים למשחק, שימשכו בחזרה את השחקנים – אך אלו לא זכו להצלחה מרובה, והמשחק המשיך לדמם שחקנים באופן עקבי.

רבים מהשחקנים התחילו לפתח נוסטלגיה לימים הטובים והמוקדמים של המשחק: כשהוא היה צעיר ורענן, ולפני כל התוספות והשינויים שהגיעו לאורך השנים. בסופו של דבר, החליטה קבוצת שחקנים לעשות מעשה ולפתוח שרת פיראטי משלהם, בו יוכלו הם וחבריהם לשחק בגרסה המקורית של המשחק. השרת הפיראטי זכה לשם נוסטלריוס והופעל בהתנדבות מלאה, כשעלויות האחסון וזרימת המידע מכוסות באופן ישיר על-ידי השחקנים. עד לאמצע 2016 הגיע מספר השחקנים ל- 800,000, ומנהלי השרת התכוננו לגדול עוד יותר – ואז התעוררה בליזרד ואיימה על המנהלים בתביעה משפטית. וכך בא הסוף לנוסטלריוס.

 

נתונים לגבי הצלחתה של נוסטריליוס

נתונים לגבי הצלחתה של נוסטריליוס, במקור מאתר UniLad

 

על ערכים ומשחקים

רבים משחקני נוסטלריוס קיוו לקבל חדשות טובות בכנס בליזקון, אותו עורכת בליזרד מדי שנה. הם ייחלו לשמוע שהחברה הקשיבה לבקשותיהם ומוכנה לפתוח שרתים שיציעו תוכן 'עתיק'. הסיכוי לכך, למרבה הצער, היה קלוש. בליזרד אינה מעוניינת לפלג את שחקניה בין גרסאות שונות לאותו משחק, ומעדיפה להשקיע את זמנם היקר של המפתחים בשדרוג המשחק הקיים – ולא בחזרה אחורנית להיסטוריה. אבל הסיבות הללו לא עניינו את השחקנים, וכפי שכתבו מנהלי נוסטלריוס בפורומים

"אם בליזרד לא תפרסם הודעה שמכבדת את ערכי הליבה שלהם עצמם, היו בטוחים שאנו נעשה זאת."

ערכי הליבה של בליזרד מתמקדים בעיקר בסיפוק חוויית משחק איכותית ומרשימה, במתן כבוד ל- 'גיק הפנימי' שנמצא בתוך כל אחד מהמפתחים והשחקנים, בהאזנה פעילה לכל קול, ובתמיכה בקהילת השחקנים הגלובלית. אנשי נוסטלריוס טוענים שההחלטה לסגור את השרתים הפיראטיים, לצד השתקת השחקנים בפורומים שמבקשים להחזיר את המשחק לימי נעוריו, עומדת בניגוד לערכי הליבה. אפשר להתווכח האם בליזרד מפרה את ערכי הליבה של עצמה או שלא. אפשר לטעון באותה מידה של שכנוע שדווקא החלטת החברה להתמקד בגרסה אחת ואחידה של המשחק, עם מספר רב ככל האפשר של שחקנים, תשפר את ההנאה של כל המעורבים. אבל הנקודה החשובה באמת היא זו: השחקנים דורשים מהחברה לעמוד בערכים אליהם היא התחייבה. ואם לא – הם סבורים שיש להם את הכוח לקחת את העניינים לידיהם.

זהו רגע שיכול ללמד אותנו הרבה על עתיד החברות וספקי השירותים, ואת הלקחים צריך לפרק לשניים: הדרישה לערכים, וכוחם של המשתמשים.

 

הדרישה לערכים

חברות התחייבו מאז ומתמיד למצוינות – זה היה, אחרי הכל, המותג (Brand) שמכרו. בשוק בו כולם יכולים למכור מכנסי ג'ינס, החברה שיכולה להתהדר במותג של מצוינות ואמינות היא זו שתבלוט מעל כל היתר. אבל בשנים האחרונות אנו רואים שינוי בסוג המוצרים הנמכר, שמסביר מדוע המשתמשים מייחסים חשיבות גדולה גם לערכים ערטילאיים יותר ממצוינות גרידא. במסגרת אותו שינוי, חברות רבות מפסיקות למכור מוצרים, ומתחילות להשכיר שירותים ולפתח מערכות יחסים ארוכות טווח עם הלקוחות.

מערכת ההפעלה חלונות (Windows) היא דוגמה טובה לדפוס הפעילות החדש. כאשר אני רוכש את מערכת ההפעלה, אני פותח במערכת יחסים ארוכת-טווח עם מיקרוסופט. אני מצפה מהם לעדכן את מערכת ההפעלה באופן שוטף, להתמודד עם כל פרצות אבטחה שמתגלות, לשפר את ביצועי התכנה – ולעשות כל זאת מבלי שאצטרך להשקיע אפילו שקל אחד נוסף מכספי.

מיקרוסופט, כמובן, אינה לבד במערכה. כמעט כל שירות בו אני משתמש בעולם הדיגיטלי פועל באופן דומה. אני יכול להוריד לקינדל כל ספר דיגיטלי באמזון, אבל החברה יכולה באופן עקרוני למחוק לי אותו מהמכשיר. היא יכולה גם לבחור להגביל את הספרים שאני יכול להוריד למכשיר, ובכך להפוך את המוצר הפיזי – הקינדל – לבלוק נטול תועלת.

ולמה לעצור בעולם הדיגיטלי?

יותר ויותר עצמים פיזיים מתחברים לרשת כיום: מהמכונית ועד לבית החכם ומעבר. בהתאם לכך, טסלה מעדכנת את הרכבים החכמים שלה דרך האינטרנט – ויכולה גם להסיר פונקציות שאינן נחוצות לדעתה – גם אם המשתמשים מעוניינים בקיומן. וכאשר גוגל החליטה לאחרונה להפסיק לתמוך במוצר מסוים לבית החכם, היא הודיעה שתוך חודש תישלח למוצר 'פקודת חיסול' שתגרום לו להפסיק לעבוד. לחלוטין. ומה עם המשתמשים שכבר רכשו את אותו מוצר? במילה אחת – זבש"ם.

בעולם שאנו נכנסים אליו, הלקוחות מבינים יותר ויותר שהם אינם רוכשים מוצרים מחברות, אלא הופכים להיות מנויים לאורך זמן. ככאלו, הם גם כפופים לגחמותיהן של החברות – ובמצב זה הם מקנים חשיבות גדולה יותר לערכים שאותן חברות טוענות שהן כפופות אליהם. הערכים הופכים להיות איים של יציבות בים הדיגיטלי שאינו מפסיק לגעוש ולהשתנות.

אבל האם החברות באמת רואות עצמן כפופות לערכים אלו?

 

כוחם של המשתמשים

שימו לב שוב  לדברים שכתבו משתמשי נוסטלריוס – "אם בליזרד לא תפרסם הודעה שמכבדת את ערכי הליבה שלהם עצמם, היו בטוחים שאנו נעשה זאת."

משתמשי נוסטלריוס סבורים, כפי הנראה, שיש להם הכוח לפתוח שרת משלהם ולהותיר אותו מחוץ לידיה של בליזרד, מבלי שמערכת המשפט תקפד את ראשיהם בתהליך. קיים סיכוי ממשי שהם גם צודקים. הם יכולים תמיד לפתוח שרת במדינה עלומת-שם כלשהי שאינה מכבדת את חוקי זכויות היוצרים. הם יכולים לקבל תשלום בביטקוין – מטבעות שאינם עוברים רגולציה מדינית – כדי לקיים את השרת. בהתחשב באפשרויות הללו, אין פלא שהנוסטלריים מרגישים שהכוח בידיהם.

לא רק הנוסטלריים מקבלים כוח בשנים האחרונות. הגולשים ברשת כיום יכולים להוריד מוזיקה, וידאו, משחקים ואפילו ספרים באופן פיראטי, במקום שישלמו עליהם מכספם. חברות המוזיקה נלחמו בטחנות הרוח כמעט שני עשורים, ועדיין לא הצליחו לעצור את הפיראטים. אנשים מעדיפים להוריד את המוזיקה בחינם – אך רבים מוכנים גם לשלם לאחר מכן על רכישת המנגינות האהובות עליהם דרך פלטפורמות דיגיטליות כמו אייטונז. מבחינה זו, הנגישות הגוברת מהווה ברכה, מכיוון שהיא מחלצת את השוק ממצב בו השליטה עליו הייתה של חברות המוזיקה הכל-יכולות. היא מספקת תחרות. וכל עוד יש תחרות שתלויה בערכים, הערכים יישמרו.

לא ברור האם תחרות מסוג זה יכולה להישמר לאורך זמן עבור החברות הדיגיטליות. חברות מסוימות, כמו גוגל ופייסבוק, נסמכות על המידע הגדול שברשותן – על פטא-בייטים של מידע שהן מנתחות מדי יום כדי לספק לנו את השירותים המוצלחים ביותר. אף משתמש – או קבוצת משתמשים – אינם יכולים להתחרות בשירותים שגוגל או פייסבוק מספקות. מכיוון שכך, דווקא החברות הגדולות ביותר עשויות ליהנות מהמצב החדש בו הן אינן מחויבות לערכים מסוימים – לפחות הלכה למעשה.

 

Success Kid - אני משתמש ויש לי כוח! (אבל רק מול חברות שאינן גוגל, פייסבוק, אמזון או אפל)

 

סיכום

כתבתי בתחילת הרשומה כי משחקי מחשב יכולים ללמד אותנו על דרישות משתמשי העתיד ועל הדרך בה יתנהלו חברות העתיד. המאבק בין בליזרד לבין השחקנים מראה היטב שחברות כיום צריכות לטפח קהילות משתמשים ולחזק את האמון שהם תולים בחברות. כאשר האמון מופר, המשתמשים יכולים לקחת את העניינים לידיהם – ובמקרה של בליזרד נראה בעתיד מה יהיו ההשלכות.

 


 

המקור לתמונת השער: Polygon