כשנגיף משנה סדרי ממשל – וישראל הופכת למדינת מעקב (ולמה זה טוב)

כשנגיף משנה סדרי ממשל – וישראל הופכת למדינת מעקב (ולמה זה טוב)

בימים האחרונים נשאלתי כיצד אפשר להתמודד עם וירוס הקורונה ביעילות. עניתי (בלי יותר מדי ענווה) שהפתרון לבעיה פשוט מבחינה טכנולוגית. הווירוס מתפשט מאדם לאדם, ולכן כל שעלינו לעשות הוא למנוע מהנשאים להתקרב לאחרים.

תאמרו – "חכם גדול, הרי הבידוד אמור לעשות בדיוק את זה!" וזה נכון, אלא שהבידוד גם מזיק לכלכלה ולמשק. הפתרון הטכנולוגי שהצעתי היה הפעלת מערכת אוטומטית שתעקוב בזמן אמת אחר כל האזרחים דרך הסמארטפונים שלהם. מהרגע שאחד האזרחים מזוהה כנשא, המערכת תשחזר את נתיבו בימים האחרונים, ותזהה כל אדם שחצה את אותו נתיב. והנה, מיד תשלח הודעה אוטומטית לטלפונים החכמים של כל אותם אנשים, ותתריע בפניהם שעליהם ללכת להיבדק או – לכל הפחות – להיכנס לבידוד. לאחר מכן היא גם תעקוב אחריהם כדי לוודא שאכן נכנסו לבידוד ולא יצאו מהבית בו הם שוהים.

מערכות דומות – ברמת תחכום נמוכה יותר, לרוב – שימשו את השלטונות בטייוואן, בסין וכנראה שגם בסינגפור. אלו שלוש מדינות שהצליחו למגר את התפשטות הנגיף בשטחיהן (גם) בזכות כלי הניטור המתוחכמים שהפעילו. כלומר, יש לנו ראיה טובה לכך שמערכות כאלו ממלאות את התפקיד שיועד להן. אלא מה? הובהר לי מיד על-ידי המבינים בדבר שיש בעיה 'קטנה' מבחינה חוקית ואתית בהצעה. החוקים במדינת ישראל לא התקדמו עדיין מספיק כדי להתמודד עם טכנולוגיות דיגיטליות מתקדמות כל-כך, ולא ברור האם הממשלה יכולה לקבל מנדט להריץ מבצעי ניטור רחבי-היקף כל-כך.

בקיצור, הרעיון די נזרק הצידה כלא-סביר בעליל. לא מבחינה טכנולוגית, אלא מבחינה יישומית.

ואז, יום אחד לאחר מכן, ראש הממשלה הכריז קבל עם ועדה שהוא מתכוון להשתמש באמצעי ניטור טכנולוגיים – דהיינו, מעקב אחר מיקום אנשים – על הציבור האזרחי. אלו טכנולוגיות ששימשו בעבר רק ללוחמה בטרור, ועתה הן עומדות להיות מופעלות על כולם.

קורונה ומעקב

אני רוצה להודות בשלב זה לראש הממשלה מכל הלב. באמת, בלי ציניות בכלל. נשבע. צריך אומץ אמיתי כדי להשתמש בטכנולוגיות מעקב – מהסוג שכל העולם המערבי אוהב לשנוא, ומסיבות טובות – על הציבור האזרחי. צריך להפגין מנהיגות אמיתית למול טיעוני הנגד שבוודאי העלו המשפטנים והאנשים האמונים על ההגנה על פרטיות האזרחים, ובשלב מסוים לדפוק על השולחן ולומר – "אנחנו במצב חירום! תמצאו דרך חוקית לאפשר את זה, והאחריות – עליי!"

אני בוחר להאמין שבנימין נתניהו רוצה, כמו כולנו, לקדם את מדינת ישראל ולהוציא אותנו מהבור לתוכו נפלנו. כדי לעשות זאת הוא מוכן להשתמש על אזרחים בטכנולוגיות מעקב שהחוקיות שלהן גבולית, במקרה הטוב מאד. וזה מצוין. במצבי חירום דרמטיים יש צורך בשימוש בכלים יוצאי-דופן. אם המעקב אחר האזרחים יוביל לעצירת התפשטות הנגיף בישראל, הרי שנראה כולנו שנתניהו בחר נכון.

אבל – וזה אבל גדול – אנחנו חייבים לשאול שאלה קריטית אחת: מה יקרה בימים שאחרי הנגיף?

על כוח ואחריות

בידיהן של המדינות היום נתון כוח עצום: הכוח לעקוב אחר אזרחיהן. כוח זה היה קיים תמיד, אבל הוא היה מוגבל. השטאזי – השב"כ של גרמניה המזרחית – אסף בימי הזוהר שלו מידע על שליש מהאזרחים במדינה, אבל לא היה יכול באמת לעקוב אחר כולם. הוא העסיק יותר מ- 390,000 סוכנים, ועדיין לא היו לו מספיק.

בעידן החדש, לא צריך את כל זה. כל האזרחים נושאים על גופם 'סוכן' קטן – הסמארטפון – והממשלה יכולה לדלות ממנו מידע. במינימום, היא יכולה לקבל מידע על המיקום של כל אזרח. במקרים הקיצוניים יותר, היא יכולה גם לעקוב אחר האזרחים דרך אפליקציות פופולריות שונות.

כוח שכזה מוביל כמעט בהכרח להשחתת המידות הטובות. כל ממשלה רוצה להגן על אזרחי המדינה, ועל הדרך – גם על עצמה, כמייצגת האמיתית (לדעתה) של העם. קל מאד – יותר מדי – לממשלות טוטליטריות לעקוב אחר כל אזרחיהן דרך הרשתות החברתיות והסמארטפונים הנמצאים בכל כיס. הן יכולות להאזין לכל אדם – בביתו או מחוצה לו. הן מסוגלות להבין כיצד אנשים חושבים ולהתאים עבור כל אחד מהם מסרים שישכנעו אותו שהממשלה דואגת במיוחד לו. בדרך הזו, איש אינו יכול להביא לשינוי, והמערכת כולה נתקעת עם אדם אחד בראשה: ארדואן בתורכיה, פוטין ברוסיה, לובצ'נקו בבלארוס ועוד ועוד.

ישראל, בבירור, אינה נמצאת במקום הזה. אמצעי המעקב האלו אמנם קיימים, אך הם מבוקרים היטב על-ידי הרשויות המתאימות, ומופנים כנגד טרוריסטים. הבעיה היא שנהלים מסוג זה הם בעלי אופי הפכפך, ויכולים להיפרץ בקלות. ברוסיה, למשל, קיימים חוקים להגנה על הפרטיות, אך גופי הביטחון יכולים להפר אותם – ולהצדיק זאת רק לאחר מעשה, אם בכלל. בארצות הברית של טראמפ ראינו כיצד הוא מחליף את בעלי התפקידים הבכירים ביותר במערכות השלטון במלחכי פנכה שנאמנותם נתונה לו בלבד, ומאיים על אינדיבידואלים בסנאט האמריקני כדי להתחמק מההשלכות החוקיות של מעשיו.

התהליך בו מדינה דמוקרטית-ליברלית גולשת במדרון החלקלק לכיוון דיקטטורי אינו חדש. בספרם "איך דמוקרטיות מתות", מסבירים סטיבן לוויצקי ודניאל זיבלאט שהרודנים החדשים – פוטין, ארדואן, אורבן בהונגריה, מאדורו בוונצואלה ואחרים – אינם מנסים לשנות את החוקה או את כללי היסוד, ולשלוט באזרחים באמצעות טנקים ברחובות. במקום זאת, הם משנים את הנורמות הפוליטיות בדרכים שמעוותות את החוקים המקוריים. וכך, אט-אט, מדינה בעלות נורמות דמוקרטיות הופכת לכזו בה המנהיג שולט ללא התנגדות אמיתית.

מתן יכולת בידי השלטון לרגל אחר האזרחים, נותן בהכרח כוח עצום למי שעומד בראש המערכת, ומאפשר לו לשנות את הנורמות הקיימות יותר בקלות. זו הסיבה שבכל מדינה דמוקרטית קיימת מערכת שלמה של מעצורים ובלמים שנועדה לוודא שרק במצבים הקיצוניים ביותר נעשה שימוש ביכולת הזו.

ומערכת זו הופרה בימים האחרונים על-ידי ממשלת ישראל, מסיבה טובה. אבל עכשיו צריך לוודא שהמצב החדש – בו השלטון יכול לרגל אחר האזרחים – מפוקח בקפדנות כדי למנוע זליגה לכיוון הטוטליטרי.

איך נעשה זאת?

שקיפות, ביטחון, זמן

איך אפשר לוודא שיהיה פיקוח הולם על הכוח שאנו נותנים בידי השלטון? התשובה פשוטה: אור השמש חושף את כל השחיתויות. עלינו להקפיד על כך שמערכת המעקב על האזרחים תהיה שקופה לגמרי. הממשל חייב לפרסם הסבר ברור בנוגע למטרות המערכת, דרכי פעולתה ויכולותיה. האם היא נועדה לאכוף את הבידוד על הנשאים? לעקוב אחורנית בזמן כדי לזהות את המסלול בו עבר חולה? האם היא יכולה לדווח לאנשים באופן אוטומטי על כך שהם נמצאים בסכנה להידבקות?

ללא שקיפות, ניתן יהיה להפעיל את המערכת לרעה כדי לרגל אחר אזרחים. לא פחות חמור, האזרחים יאבדו אמון בדמוקרטיה מכיוון שיחששו שהם אכן נמצאים תחת ריגול באופן מתמיד, אפילו אם לא זה המצב. מכיוון שכך, הממשלה מחויבת לספק שקיפות בנוגע לכוונותיה כבר בימים הקרובים, ומרגע שמערכת המעקב תתחיל לפעול, עליה לשחרר דין וחשבון בנוגע לאופי המעקב ולהיקפו על בסיס קבוע.

בנוסף לכך צריכה לקום ועדה של מומחים לפרטיות ולממשל תקין – אלו יכולים לבוא מהרשות להגנת הפרטיות, כמו גם מהאוניברסיטאות השונות בארץ ובעולם – שיוודאו שמערכת המעקב אינה גורפת יותר מידע מהנחוץ לה, ושנעשה שימוש ראוי בלבד במידע.

הדרישה השנייה היא לביטחון. מערכת מעקב כזו אוגרת כמות עצומה של נתונים. אם דאגתם לגבי המאגר הביומטרי, מזל טוב: יש לכם נושא חדש לחשוש מפניו. יש חובה לפתח הגנות ברמה הגבוהה ביותר על המערכת, ולשלב בפיתוח את מומחי הסייבר המתקדמים ביותר בישראל ובעולם. מבלי הגנות שכאלו, המידע ייקצר תוך זמן קצר על-ידי מדינות זרות.

אחרון חביב, חשוב לקבוע זמן מוגבל להפעלת מערכת המעקב. קיים סיכוי ממשי שנגיף הקורונה יישאר עמנו לא רק בחודשים הקרובים, אלא גם עוד שנים רבות. קיימת סכנה ממשית ששהשלטון ימשיך לעקוב אחר כלל האזרחים בכל אותו זמן. מכיוון שכך, ראוי היה שראש הממשלה יציין בבירור מועד סיום להפעלת המערכת, או לפחות תנאי גבול כלשהו. מכיוון שלא קרה כך, עלינו לדרוש מהממשל להבהיר בבירור עד מתי תפעל מערכת המעקב.

אני שמח לספר בנקודה זו שהיום – יום אחד בלבד לאחר הצהרת ראש הממשלה – כבר שיגרו מספר חוקרים מובילים בתחום הפרטיות והממשל מכתב לראש הממשלה ולכל גורמי השלטון הרלוונטיים. על הכותבים נמנים כמה מגדולי החוקרים בישראל בתחומים אלו, כפרופ' קרין נהון, ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר ופרופ' מיכאל בירנהק. כולם רוצים להבין את משמעותם של הצעדים החדשים, כיצד התקבלו וכיצד ניתן לפקח עליהם. ובפרפראזה על מה שכתבו: מדובר בשעת חירום, ודאי, אבל אי אפשר לזרוק את הדמוקרטיה לפח.

פיקוח.jpg

צילום מסך מהמכתב לראש הממשלה ולגופים האחרים המעורבים בקבלת ההחלטה

הפוטנציאל לעתיד

לא הכל רע במעקב מתמיד אחר האזרחים. מערכות בריאות, למשל, יכולות לאסוף מידע מתמיד על כל אדם ולהריץ עליו אלגוריתמים משוכללים כדי לזהות סימני מחלה מקדימים ולשלוח את החולה לטיפול עוד לפני שהוא עצמו יודע שהוא חולה. גופי השיטור יכולים לאתר פושעים בקלות ולעצור אותם. טרוריסטים מנוטרלים כמעט לחלוטין. בקיצור, ברור שיש יתרונות רבים גם במעקב אחר כלל הציבור, אבל יש גם חששות גדולים ומוצדקים ממתן הכוח למדינה מבלי פיקוח הולם על השימוש בו.

בנימין נתניהו עשה צעד גדול וחשוב: הוא הורה על הפעלת מערכת שיכולה להציל חיים רבים בישראל, ויצא בכך כנגד דעותיהם של מומחים רבים לפרטיות ולשמירת מידע. שעת החירום מצדיקה צעדים דרמטיים שכאלו, וחלק מתפקידו של מדינאי אמיתי – ולא פוליטיקאי קטן – הוא לדעת מתי לנקוט בהם.

אבל, ממש באותו הזמן, חשוב שיעשה גם את הצעד הקריטי השני, ויגדיר כללים ברורים להגבלת כוחה של מערכת המעקב. אם לא יעשה זאת, הרי שהמערכת תישאר בפעולה גם לאחר שנגיף הקורונה יעבור מן העולם, ותערער את אופיה הדמוקרטי של ישראל.

הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות כדי לקדם את הצעד השני הזה, הוא להבהיר לציבור את חשיבותו. אנשים צריכים להבין שחוקים שפורשו מחדש כדי לאפשר מעקב שכזה, ומערכות מעקב שהוקמו בעמל רב, אינם עומדים להתפוגג ככה-סתם מיד עם חלוף המשבר. כולנו צריכים להתגייס כדי לדרוש מהפוליטיקאים שלנו – בימין, בשמאל ובמרכז – להגדיר כללי בסיס למערכת המעקב, לקבוע מי יגן עליה וכיצד, ולהפוך את כל המערכת לשקופה.

אנא – שתפו, כדי שכולם ידעו.

מחשבות למאה ה-21: המאה בה תגווע החדשנות האנושית – וטוב שכך

מחשבות למאה ה-21: המאה בה תגווע החדשנות האנושית – וטוב שכך

השד הטזמני הצעיר שלי – בן השנתיים וחצי בערך – זכה בתואר בצדק. הוא אוהב לרוץ, לדהור ולהסתער קדימה בלי לחשוב יותר מדי על העתיד. במיוחד הוא אוהב את ההליכון שלי, ומבקש תכופות שנפעיל אותו עבורו כדי שיוכל ללכת עליו קצת. אבל מה לעשות? לא תמיד אנחנו יכולים להתייחס אליו ממש עכשיו ולהיעתר לבקשתו. וכך יצא שלפני מספר שבועות כשראיתי אותו גורר בחריצות כסא מהמטבח לחדר העבודה שלי, עקבתי אחריו בסקרנות. הוא הצליח להכניס את הכסא לחדר ובמאמצים כבירים להעלות אותו על ההליכון. הוא עצר לרגע ובחן את מעשה ידיו בסיפוק עצום, ואז טיפס על הכיסא וממרומי גובהו ניסה ללחוץ על כפתור ההפעלה שהיה גורם לרצועה להתחיל להסתובב… ולהזיז ביחד איתה את הכיסא ואת השד הצעיר.

הצלחתי לעצור את הטזמן בזמן, רגע לפני שאצבעו נחתה על הכפתור הרה-הגורל. אבל אחרי שסיימתי להוריד אותו לרצפה ולהסביר לו את הכשל המחשבתי שלו, היה לי קצת זמן לחשוב לעצמי, ופתאום נדלקה לי הנורה מעל הראש. הבנתי, סוף סוף, למה בני-אדם גרועים כל-כך בהמצאות – ולמה במאה ה- 21 עומדת החדשנות האנושית לגווע. וזה, תאמינו או לא, דווקא טוב.

המיתוס שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו הוא שבני-אדם הם חדשנים גדולים. זהו שקר גס. אנחנו חדשנים רק בהשוואה, ובכן, לכל היתר. בני-דודנו מעולם החי אינם ניחנים במוח המפותח הנדרש כדי לחשוב באופן שקול ומדוקדק על חייהם ולהמציא חידושים שיעזרו להם. אפשר למצוא, בוודאי, שימוש מסוים בכלים – שימפנזים שמשתמשים במקלות כדי לצוד טרמיטים, למשל – אך הוא נדיר מאד בעולם החי ואינו מגיע לרמת ההמצאות שמאפיינות את בני-האדם.

ובכל זאת, אנחנו חדשנים גרועים. התפתחנו לכדי הומו סאפיינס – האדם החושב – לפני מאתיים-אלף שנים בערך. נדרשו לנו עוד 150,000 שנים כדי לפתח את השפה האנושית, ואז חל הזינוק הגדול קדימה. יכולנו לשתף זה את זה ברעיונות מורכבים, לתכנן תכניות ביחד, לפתור בעיות יוצאות-דופן! ו… עדיין לקח לנו עוד כמה עשרות-אלפי שנים לפני שהצלחנו לשכלל את כלי האבן הפרימיטיביים שלנו, להבין שאפשר לאלף בעלי-חיים, ליצור כלים מחימר ולפתח את הכתב הקדום – בסך-הכל סימנים שנועדו להעביר מסרים פשוטים.

אני לא רוצה לזלזל באבותינו הקדומים, כי אתם יודעים – הם גם שלי. ובכל זאת, האנושות נזקקה לעשרות-אלפי שנים כדי לפתח רעיונות שנראים לנו היום ברורים מאליהם… וחלקם באמת פשוטים למדי. אם הייתם שולחים אדם מודרני חמישים-אלף שנים אחורנית בזמן, ואם הוא היה מצליח לשרוד את השנים הראשונות שלו שם, אפשר להיות בטוחים שהוא היה מפתח חקלאות בסיסית ופותח מכלאה של בעלי-חיים הרבה לפני כל היתר. אלו אינם רעיונות מורכבים. אז למה לקח לנו כל-כך הרבה זמן לפתח אותם מלכתחילה?

פשוט מאד: כי אנחנו חדשנים גרועים. בני-אדם מפתחים רעיונות חדשים כמעט אך ורק על סמך הקודמים. כל רעיון חדש נבנה על שיפוץ קל של הקיים, וכל שיפור כזה טומן בחובו סיכון לכשלון. ובעולם הקדום, מספיק היה להיכשל פעם אחת כדי למות. האדם הקדמון שסיתת ראשי חניתות מאבן פעל לפי אותה דרך שלימדו אותו הוריו, ולא העז לסטות ממנה ימינה או שמאלה. הוא ידע שאם ינסה לגוון את דרך הסיתות שלו, הוא עלול לשבור את האבנים – ואז השבט יישאר בלי חניתות מוצלחות. או שהחנית עצמה תיכשל לחדור את עור הממותה, וכך יישאר השבט בלי הבשר שדרוש לו כדי לשרוד. אנחנו הופכים את הקיים למנהג ומקפידים לשמר אותו בכל מחיר – אלא אם אין ברירה אחרת. ובסך הכל, האסטרטגיה הזו עבדה די טוב עבור האינדיבידואל לאורך ההיסטוריה. "אל תיקח סיכונים מיותרים" אומר לנו ההיגיון הבריא. "אל תנסה להמציא את הגלגל מחדש. ואם הוא עובד מספיק טוב – אל תיגע בו."

במילים אחרות, החיים הקדומים עצמם סיפקו את התמריץ החזק ביותר עבור בני-האדם שלא לגוון, לא לשכלל ולא לחדש. קצת כמו הבן שלי, שבאקט אחד של חדשנות ותעוזה כמעט ואיבד את חייו.

כך היו הדברים בפרה-היסטוריה, וכך הם נשארו עד לסוף המאה העשרים. כל ניסיון להמציא משהו חדש היה כרוך בסיכון עצום. אפילו המאה השנים האחרונות, כל ניסיון לפתח רעיון חדש חייב סיכון, אבל מסוג אחר: השקעת כסף גדולה ברעיונות חדשים. יזמים כבר לא סיכנו את חייהם, אלא את כספם… או את כספם של המשקיעים בהם. ועדיין, גם זה סיכון, ובהתאם – לא רבים הם היזמים (באופן יחסי) מכלל האנושות.

ואז הגיעה המאה ה- 21 והאינטרנט לצידה, והתוצאה שראינו מיד היא זינוק ביכולת החדשנות האנושית. אני מאמין שמדובר במגמה חולפת, שבאמצע המאה הנוכחית תתחיל להתפוגג. כדי להסביר למה, אנחנו צריכים להבין למה בכלל הטכנולוגיות החדשות מעודדות את יכולת החדשנות האנושית בטווח הקצר.

לחדש מבלי להסתכן

אחד הדברים שאיפשרה רשת האינטרנט הוא לבני-אדם רבים להחליט ביחד על פעולה משותפת. קחו, למשל, את אתר קיקסטרטר, בו יכולים מאות-אלפי אנשים להתחייב ביחד לתמוך כספית בפיתוח מוצר מסוים – ואם התמיכה הכספית המתקבלת מהם חוצה רף מסוים, הרי שהממציא מקבל את הכסף. נשמע פשוט, לא? אבל אם היינו צריכים להקים מערכת כזו בעולם ללא אינטרנט, הרי שעל כל אדם נוסף שהיה מצטרף, היינו צריכים לשלוח מכתב חדש לכל היתר כדי לעדכן אותם. ככל שיותר אנשים היו מצטרפים למיזם, כך היה קשה יותר לשמר אותו ולתחזק אותו בלי לשלם הון תועפות על כל אותם מכתבים.

האינטרנט פתרה את הבעיה הזו, באמצעות החיבור המתמיד והעובדה שכולם יכולים להתעדכן דרך מכשירי הקצה שלהם – הסמארטפונים והמחשבים – בכל רגע.

התוצאה היא שהיום אתרים לגיוס המונים אינם משמשים רק לגיוס תמיכה ברעיונות, אלא גם כדרך עבור הממציאים לבחון האם הציבור בכלל מעוניין שהרעיונות הללו יגיעו לכדי מימוש. הממציא משקיע סכום אפסי במונחים היסטוריים – המשקיענים הגדולים ביותר מוציאים כמה עשרות-אלפי דולרים על פיתוח העמוד שלהם באתר ויצירת סרטון מושך – ובתמורה הוא מקבל איתות ראשוני האם ההמצאה שלו מוצלחת או לא.

טכנולוגיה אחרת שמאפשרת לאנשים לחדש ולהמציא במהירות היא הדפסה בתלת-ממד וייצור מהיר. בעבר, כל ניסיון 'להמציא את הגלגל מחדש' היה דורש השקעת הון תועפות בהתאמת מכונות במפעלים, שהיו מפיקות את המוצר החדש בכמויות גדולות. רק לאחר אותה השקעת הון ראשונית, היה הממציא יכול לגלות בוודאות האם הקהל הרחב אכן אוהב ומעריך את הרעיון שלו. המדפסות ייתרו את התהליך הארוך והמגושם הזה, מכיוון שהן מאפשרות לכל אדם לייצר אבות-טיפוס ומודלים ראשוניים, לראות אם אנשים אוהבים אותם – ורק אז להתחייב לייצור המוני.

אבל למה להתמקד רק במוצרים פיזיים? בעבר, אם היה לכם רעיון לתכנית טלוויזיה חדשה, הייתם צריכים לשכנע את בעלי-ההון שישקיעו בכם כמה מאות-אלפי דולרים שילכו לכתיבת התסריט, לליהוק וגיוס שחקנים, לצילום ולעריכת התוצר. היום, אתם צריכים רק סמארטפון או מצלמת רשת וחיבור ליוטיוב, לטוויץ' או לרשתות החברתיות האחרות שמאפשרות לכם לשתף את מרכולתכם המצולמת. אם אתם מפיקים תוכן חדשני איכותי – תדעו זאת תוך זמן קצר. ואם הרעיונות שלכם נכשלים – ובכן, אתם יכולים לדעת זאת לפני שהשקעתם בהם יותר מדי זמן וכסף.

וכך, שוב, הסיכון לחדשן פוחת, ויותר אנשים יכולים להרשות לעצמם לחדש ולהמציא.

אבל למה רק אנשים?

בין בינה מלאכותית לבינה אנושית

ההתקדמויות הגדולות בתחום הבינה המלאכותית מקנות למחשבים כבר היום את היכולת להציע פתרונות יצירתיים וחדשניים לבעיות המוצגות בפניהם. גוגל, למשל, פיתחה בינה מלאכותית שהציעה מודל חדש להפעלת מערכות האנרגיה והקירור בחוות השרתים והנתבים שלה, ושהביא לחיסכון של עשרות אחוזים בהוצאות האנרגיה באותם מקומות. אוטודסק – אחת מענקיות התכנון הממוחשב – פיתחה בשנים האחרונות "בינה מלאכותית יצרנית". המהנדס צריך רק להזין לבינה המלאכותית את הצרכים שלו מהיצירה המוגמרת – מה היא אמורה לעשות, באיזה עומסים היא צריכה לעמוד, מה המשקל המירבי שלה יכול להיות וכן הלאה – והבינה המלאכותית מתרגמת את כל אלו למודל.

סליחה, אני מדבר כמו בן-אדם. אנשים מפתחים מודל אחד וממשיכים משם. אבל הבינה המלאכותית של אוטודסק מפתחת מיליוני מודלים, כל אחד עם יתרונות וחסרונות משלו. רבים מהם נראים מגוחכים וכמעט חייזריים בצורתם, אבל כל עוד הם עושים את העבודה הנדרשת – למי אכפת? וכך, תפקידו של האדם בתהליך הוא לקבוע עבור הבינה המלאכותית את דרישות היסוד, ללוות אותה בתהליך החשיבה ובסופו של דבר לברור מתוך כל הרעיונות החדשניים שפיתחה, את אלו שמתאימים ביותר לצרכי החברה.

אותו רעיון – של בינה מלאכותית שחוקרת אפשרויות רבות, ובסוף זקוקה דווקא לבן-האדם היצירתי-פחות כדי שיבחר אחת מהן וילטש אותה – יופיע בתחומים רבים נוספים. אנו נראה אותו בספרות, למשל, ברגע שבינות מלאכותיות יוכלו לכתוב אפילו רעיונות בסיסיים לספרים. הסופרים החדשניים והיצרניים ביותר של העשורים הקרובים יהיו אלו שידעו לשתף פעולה עם הבינה המלאכותית, לקבל ממנה רעיונות לעלילות ולקטעי טקסט, ולשדך הכל ביחד לאחר שיוף מינימלי.

תחומים אחרים שיזכו לפריחה בחדשנות בזכות השילוב בין הבינה המלאכותית והבינה האנושית יהיו מחקר רפואי (בו כבר היום בינות מלאכותיות מספקות רעיונות ותימוכין ראשוניים לתרופות), עיצוב גרפי (בו בינות מלאכותיות מייצרות בסיסים ללוגואים ולעיצובים), ואפילו בקולנוע ובטלוויזיה, כאשר יגיע היום בו הבינה המלאכותית תוכל להפיק סרטונים בעצמה. בכל אלו, נזדקק למחשבים כדי שימתחו ויאתגרו את מרחב היריעה והמחשבה שלנו – ואז תפקיד האדם יהיה לברור את הרעיונות שיכולים עדיין להתאים לחברה האנושית.

מומחים לחדשנות מאמינים שמדובר בשילוב מנצח: אדם ומכונה, עובדים יד ביד. יש בזה משהו. המכונה תספק את היצירתיות, והאדם יספק את ההבנה החברתית – תחום שהמכונות עדיין לא פיענחו לגמרי.

אבל כל זה יתחיל להשתנות בעוד כמה עשורים.

חדשנות אל-אנושית

עד לסוף המאה ה- 20, הרעיונות החדשניים הגיעו תמיד מבני-האדם. ברבע הראשון של המאה ה- 21, הרעיונות הגיעו – וימשיכו להגיע – משיתוף הפעולה בין הבינה המלאכותית לבני-האדם. אבל בעשורים הקרובים התמונה תשתנה, והחדשנות תגיע בעיקר מהמחשבים, וזאת בשל התחזקות רעיון ה- "היפר-אוטומציה".

מהי "היפר-אוטומציה"? חישבו על תהליך כתיבת ספר. כדי לכתוב ספר צריך קו עלילה או רעיון מרכזי, לכתוב מאה-אלף מילים בערך מסביבו, להוסיף מקורות אם מדובר בספר עיון, לבצע הגהה, עריכת תוכן ועריכה לשונית, לעצב כריכה, להדפיס ולשווק את הספר בכל העולם. לא קיימת בינה מלאכותית בעולם כיום המסוגלת לבצע את כל המטלות האלו, ולכן המחשב אינו יכול, לכאורה, לכתוב ספר מוצלח בעצמו.

לפי חזון ההיפר-אוטומציה, מכונה אחת לא תהיה אחראית על כל הפעולות הכרוכות בכתיבת ספר. במקום זאת, יהיו מכונות (או בינות מלאכותיות) רבות המעורבות בתהליך. בינה מלאכותית אחת תעבור על כל קווי העלילה שבכל הספרים שאי-פעם נכתבו, ותייצר רעיון חדש לספר. בינה מלאכותית אחרת תקטוף את אותו רעיון, ותכתוב עבורו פרק ראשון – פיילוט. בינה שלישית תפיץ את הפרק הראשון הזה לכמה עשרות בני-אדם ותבקש מהם פידבק כדי להבין האם הנושא באמת מעניין, והאם הוא נכתב ומסוקר מהזווית הנכונה. אם התשובה חיובית, היא תיתן לבינה המלאכותית השנייה אור ירוק להמשיך בתהליך הכתיבה. כמה שעות לאחר מכן, אותה בינה תסיים לכתוב את עשרים הפרקים הבאים בספר, ותעביר אותו לבינה מלאכותית רביעית שתהיה אמונה על כל שלבי העריכה, ובעקבותיה לבינה חמישית שתעצב כריכה תוך כמה שברירי-שנייה. והנה – יש לכם ספר חדש, בלי שממציאים או חדשנים אנושיים יהיו מעורבים בתהליך. לכל היותר היינו צריכים כמה בני-אדם מן השורה שיחליטו האם 'ההמצאה' החדשה (כלומר, הספר) מעניינת אותם או לא.

והנה, במחי-עט, העברנו את אחת המטלות היצירתיות ביותר – ועם פוטנציאל עצום לחדשנות – לידי המכונות.

youtuber-2838945_1920.jpg

קשה לך לחדש? זה בסדר – הבינה המלאכותית תחדש במקומך.

אפשר להעביר גם מטלות חדשניות רבות אחרות לבינה המלאכותית. כבר בעשורים הקרובים יוכלו המחשבים לפתח ולהציע מודלים ארגוניים חדשים, אסטרטגיות וטקטיקות לחימה חדשות, מוצרים חדשניים שישרתו את בני-האדם, מחשבים ודרכי מחשוב חדשות ועוד ועוד. במלאכות הפיתוח של כל אלו, בני-האדם יתפסו חלק הולך ופוחת. אנו ניהנה מתוצרי החדשנות ונוכל להכריע ולשפוט האם המחשבים עשו עבודה טובה. זה יהיה התפקיד האנושי החדש: לברור מבין תוצרי החדשנות, מבלי שנהיה מעורבים בנבכי התהליך עצמו.

וזה טוב – ורע

אם הבינה המלאכותית תוכל באמת לקבל מונופול על החדשנות, האנושות כולה תצא נשכרת – אבל רק אם נדע לפקח בזהירות על התוצרים. המחשבים יפתחו עבורנו תרופות חדשות לכל מחלה, יציירו עבור כל אדם ציורים שיתאימו במיוחד עבורו וירגשו אותו עד דמעות או צחוק, יפתחו מודלים חדשים להבנת הפסיכולוגיה האנושית, ועוד ועוד. אנו ניהנה מעושר עצום של רעיונות חדשים וחדשניים, והחיים ישתנו בקצב הולך וגובר שלא יכולנו לדמיין לפני כן.

אבל, על הדרך, אותם מחשבים ממש יציעו גם רעיונות חדשניים לניהול מלחמות ולפיתוח אמצעי לחימה שאנו רואים כיום רק בסרטי המדע הבדיוני האפלים ביותר. הם יפתחו מודלים טוטליטריים לשלטון בהמונים שיגמדו גם את השלטונות הנוראיים ביותר שנחשפנו אליהם במאה האחרונה. הם יציעו רעיונות לייצור פצצות ואמצעי לחימה ביולוגיים בכל בית. וגם מהעושר הזה 'ניהנה', ונצטרך לבחור בקפידה את הפתרונות החדשניים שניישם.

כרגיל, אין תשובה פשוטה האם התפתחות טכנולוגית מסוימת היא 'טובה' או 'רעה'. למעשה, המצאות חדשניות באמת ובתמים מערערות את ההגדרות המקובלות שלנו של טוב ורע, ומאלצות אותנו לשקול את עולמנו מחדש. אפשר רק לקוות שנדע לבחור בחכמה מתוך מכלול ההמצאות החדשניות והיצירתיות שהמכונות יביאו לפתחנו.

מחשבות על המאה ה- 21: המאה בה יושלם מעבר הכוח למוח

מחשבות על המאה ה- 21: המאה בה יושלם מעבר הכוח למוח

זוהי המחשבה השלישית בסדרה. ראו את הרשומות הקודמות כדי להיחשף למחשבות האחרות.

 

לפני מספר ימים ביקרתי באחד מהתיכונים באזור מגוריי. בשעה שהלכתי במסדרונות המוסד נתקלתי בתופעה מוזרה: קבוצות-קבוצות של תלמידים, שכולם מתרכזים מסביב לנער אחד במרכז הקבוצה. הוא מחזיק בידיו טלפון חכם, ואצבעותיו נעות-מרצדות על המסך במהירות עצומה, עד שהוא מריע בסוף בניצחון – וכל חבריו וחברותיו צועקים-מחרים אחריו בהתלהבות.

מבט חטוף מהצד הבהיר לי שהם משחקים באחד ממשחקי הספורט האלקטרוניים החדשים: פורטנייט, League of Legends ואחרים. וזה הוביל אותי למחשבה חדשה למאה ה- 21: זו תהיה המאה בה יושלם מעבר הכוח – למוח.

נסביר.

לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, החכמים ניצחו את החזקים. הנצחונות האלו היו, לרוב, נסתרים, ומסיבה טובה: החכמים הבינו היטב שהדרך הטובה ביותר לנצח את החזקים היא לעשות זאת בשקט. וכך הופיעו השאמאנים הקדומים שניצלו תרגילים של זריזות ידיים וזריזות מחשבה כדי לתמרן גם את הבריונים הגדולים ביותר לפי רצונם.

המלכים הקדומים לא היו צריכים להיות חכמים גדולים כדי להצליח בתפקידם. הם היו צריכים פשוט להקשיב לכהנים, לוויזירים, ליועצים, לרופאים ולאנשי-הסוד שלהם: האנשים עם הכוח האמיתי, שהסתתרו בצללים ונהנו ממשכורת טובה, בזמן שהמלך היה נלחם – לעתים קרובות באופן פיזי – כדי לשמר את שלטונו ולהרחיב את גבולות המדינה. החכמים ניצחו, שוב, אבל הם עשו זאת בשקט, בלי למשוך אליהם תשומת לב.

מאז המצאת הכלכלה המודרנית, לפני כמה מאות שנים, החלו החכמים לתפוס את מרכז הבמה. הסוחרים הממולחים ביותר באירופה זכו לכוח שרק מלכים נהנו ממנו בעבר, ועשו זאת בזכות יכולתם לנתח את המציאות, לספק תחזיות לעתיד – ולהפעיל את הכוח הנדרש (באמצעות בעלי בריתם ועובדיהם) כדי להטות את העתיד לצרכיהם. ברגע שהעולם איפשר לחכמים לשחק בקלות עם כסף פיזי וכסף דמיוני (אשראי ורישומים בבנקים), לזכות ברווחים תוך זמן קצר, ואז להשקיע אותם מחדש ולקבל רווחים גדולים עוד יותר, הם ניצחו בגדול. ועדיין, לחכמים אולי היה עכשיו הרבה כסף, אבל הם לא זכו למוניטין מוצלח במיוחד. הם נתפשו כערמומיים, תאבי-בצע וחמדנים.

scrooge-28854.png

החכמים במאתיים השנים האחרונות היו אלו שהצליחו לשחק היטב עם כסף. זה לא הביא להם מוניטין שיכלו להתגאות בו.

וזה היה המצב עד שנות השמונים של המאה האחרונה, כשהחכמים קיבלו את הכלי שאיפשר להם להפוך את חכמתם ישירות לכוח: את המחשב האישי.

המחשב האישי סיפק לחכמים כוח עצום, מכיוון שהוא מסתמך על הוראות שניתנות לו על-ידי בני-אדם. אנחנו קוראים להם "מתכנתים". תכנות הוא מטלה מייגעת למוח האנושי: הוא מכריח אותנו לחשוב בצורה לוגית והגיונית, שלב אחר שלב, לדמיין כיצד מקבלי ההוראות יפרשו אותן ולסכל מראש אפשרויות לטעויות. אם אתם ניחנים במנת משכל גבוהה, הרי שאתם יכולים לעשות כל זאת טוב יותר מאחרים, וכך כוח המוח שלכם מתורגם ישירות לתוכנות יעילות יותר, שגוזלות פחות משאבי חישוב ומספקות תועלת גדולה יותר למשתמש. החכמים הפכו להיות למתכנתים הטובים ביותר, ועל הדרך הם גם המציאו ושכללו את השירותים והתוכנות שכולנו השתמשנו ומשתמשים בהם היום: מביל גייטס שהמציא את מיקרוסופט והביא אותה למקום בו היא כיום, ועד לסרגיי ברין ולארי פייג' שהמציאו ושכללו את האלגוריתמים שמאחורי גוגל.

ולמרות כל ההתפתחויות האלו, החכמים לא זכו לתהילה. המין האנושי אינו משנה את נקודת המבט שלו על העולם במהירות. לאורך מאות-אלפי שנים היה לנו ברור שבעלי הכוח הם גם בעלי השרירים ומסת הגוף. עד היום, בבתי-הספר זוכים ה- 'חנונים' לכינויי גנאי, בעוד שהתלמידים האתלטיים והחזקים יותר הם המקובלים והפופולריים.

מצב זה מתחיל להשתנות בזכות התפתחות אחת גדולה: יצירת זירה חדשה – מדיום חדש – בו בעלי המוח זוכים ליתרון עצום על בעלי הכוח הפיזי. למעשה, הכוח הפיזי אינו נבחן בו כלל. יש שמות שונים לזירה זו: שדה קרב סייבר, מציאות מדומה, עולמות ממוחשבים ועוד.

בואו נבחן שתיים מהזירות הספציפיות האלו יותר בדקדוק, כדי לראות כיצד עולה קרנם של בעלי המוח עוד יותר – וכיצד היא צפויה להמשיך להתרומם במאה ה- 21.

 

הספורט היוקרתי ביותר

בעשור האחרון אנו רואים ספורט מסוג חדש מגיח לעולם: E-ספורט, או ספורט אלקטרוני. הדבר המוזר בסוג זה של ספורט הוא שאין כמעט קשר בין יכולתם הפיזית של השחקנים לבין הצלחתם בתחום זה. הסיבה היא שהשחקנים מתחרים ביניהם בשדה קרב וירטואלי, אליו הם מתחברים דרך המקלדות והעכברים בהם הם משתמשים.

קיימים משחקי ספורט אלקטרוני רבים ושונים, וכל אחד מהם מחייב סוג אחר של יכולת חשיבה מפותחת. משחקים כמו פורטנייט ו- Overwatch שמים את השחקן בנעליו של לוחם שצריך להשתמש בכלי נשק מגוונים כדי לחסל את יריביו, ופעמים רבות גם לנצל בצורה החכמה ביותר את שדה הקרב ואת החפצים השונים שבו – ואפילו להרכיב מבנים חדשים שיוכלו להגן על השחקן או לפגוע ביריביו. השחקנים צריכים לחשוב במהירות, לתכנן קדימה לעתיד, להכין תכניות מילוט ובאופן כללי – להסתמך על שכלם כדי לנצח. בכך הם דומים למשחקים אסטרטגיים יותר כמו Defense of the Ancients II (DOTA) או סטארקראפט, בהם שולט השחקן בצבא שלם וצריך לנצח את הצבאות היריבים כאילו היה גנרל של ממש. ושוב, כוח המוח הוא המשחק כאן את התפקיד העיקרי.

בניגוד לתפישה המקובלת מן העבר לפיה "משחקים הם לילדים", משחקי ה- E-ספורט הם עיסוק רציני ביותר. הגיל הממוצע של השחקנים עומד על 25 בערך[1], והכוכבים הגדולים בתחום זוכים לתהילה שרק ספורטאי-על בספורט פיזי היו נהנים ממנה בעבר. וכפי שתיארו את העניין החוקרים מאוניברסיטת סירקאוס –

"כשילדים מדברים אודות טיילר "נינג'ה" בלווינס וערוצי המשחקים שלו… הם מדברים עליו כאילו היה לברון ג'יימס או טום בריידי. הם מנתחים כל מהלך של בן ה- 26 במשחק הקרבות פורטנייט. הם מצטטים את שיעורי הקטילות ומצב החיים שלו. הם מחקים את הטקטיקות והצעדים שלו וחולמים להפוך לשחקנים תחרותיים."[2]

יש סיבה שבלווינס, הידוע גם בשם החיבה "נינג'ה" שבחר לעצמו בעולם הווירטואלי, זוכה לתהילה שכזו. הוא נהנה מיותר מ- 12 מיליון מעריצים ועוקבים אונליין, ומרוויח בערך 300,000 דולרים בחודש משידור המשחקים המקוונים בהם הוא משתתף – פורטנייט, בדרך כלל. והוא רק אחד מהכוכבים הגדולים החדשים שמתמחים בספורט האלקטרוני ומסתמכים בעיקר על מוחם במקום על שריריהם. (כמובן שגם ספורטאים רגילים מסתמכים על מוחותיהם שמסוגלים לנתח מצבים ולהגיע להחלטות במהירות, אבל בסופו של דבר הם צריכים לתרגם את ההחלטות הללו לפעולה פיזית, ולשם כך הם נסמכים על מסת גופם ושריריהם. במילים אחרות, על הכוח.)

Image result for ninja twitch

במקור מ- CNBC

אפשר להבין עד כמה הספורט האלקטרוני מתקדם ממעקב אחר הפופולריות שלו בעולם. הוא גדול יותר כיום מכל ליגת ספורט מקצועית אחרת מלבד ה- NFL, לפחות כשמודדים את כל אלו לפי מספר הצופים. מספר הצופים בספורט האלקטרוני גדול כבר יותר ממספר הצופים ב- NBA או ב- MLB. ומספר הצופים הגלובלי בספורט האלקטרוני כמעט הכפיל את עצמו מאז 2016[3]. בקצב הגדילה הזה, אין פלא שיש הסבורים שזמנו של הספורט הפיזי כמעט ועבר – והוא עומד להיות מוחלף בספורט האלקטרוני.

זוהי הגזמה, כמובן. יש מקום בעולם גם לספורט פיזי וגם לאלקטרוני. אבל מה שברור הוא שהדור הצעיר כיום – הילדים בבתי-הספר – מתייחסים ברצינות תהומית למשחקים האלקטרוניים ולספורטאי-העל המצליחים בהם. כל ילד רוצה להיות "נינג'ה" הבא, שירוויח מיליוני דולרים ממשחק בפורטנייט ויזכה על הדרך בכבוד והערצה מכל מכריו. לא מצאתי מחקרים שנערכו בבתי-ספר על היחס לשחקנים בספורט אלקטרוני, אבל אני מאמין שכאשר ייערכו כאלו, הם יזהו מהפך תדמיתי: ילדים שמצליחים במשחקי הווידאו השונים, יזכו לאותו יחס שספורטאים צעירים זכו בו בעבר. הם יהפכו לסוג של גיבורי תרבות צעירים בבתי-ספרם. המוח – הזריזות והגמישות המחשבתית, היכולת לתכנן קדימה במהירות ולפתח תכניות מורכבות – יזכה לאותה רמת תהילה שהכוח זכה לה בעבר.

 

משחקי מלחמה

הזירה השנייה בה המוח עומד לנצח את הכוח הפיזי היא זירת הסייבר. ממשלות כבר מבינות זאת היטב: קיים שדה קרב נוסף כיום, שאינו באוויר, ביבשה או בים. זהו שדה הקרב הווירטואלי דרכו יכולים האקרים ולוחמי-סייבר לפרוץ למערכות במרכזי האוכלוסייה והתעשייה של האויב, לשתק מפעלים, תחנות כוח ובנקים, ואפילו להשפיע על הבחירות הדמוקרטיות במעצמות-על כמו ארצות-הברית.

צבאות נהגו להסתמך במקור רק על הכוח הפיזי: על היכולת למתוח את מיתר הקשת, להכות עם החרב, ולצעוד שלושים קילומטרים ויותר ביום כדי להגיע לשדה הקרב. אפילו כאשר החיילים החלו ליהנות מחימוש מודרני יותר, כמו רובי-סער ותותחים, הם עדיין היו זקוקים לכוח ולכושר פיזיים כדי לבצע סיורים, להרים ולשאת פגזים, ובמקרה הגרוע ביותר – להתמודד עם האויב בלחימה פנים-אל-פנים. אפילו הטייסים צריכים להיות בכושר פיזי ברמה גבוהה כדי שיוכלו להתמודד עם התנאים הקשים הכרוכים בהטסת מטוס הנע מהר יותר ממהירות הקול.

ומה עם לוחמי הסייבר? הם נסמכים כמעט אך ורק על מוחותיהם, על קפה ועל פיצות. כמובן שגם כאן מעורב כושר גופני מסוים, אבל בוודאי שאין להשוות אותו לזה שלוחמים בגולני או אפילו חיילים בשיריון זקוקים לו. ולמרות זאת, הם יכולים להסב נזק עצום לאויב. למעשה, קרוב לוודאי שאם ננסה לכמת את רמת הנזק שלוחם-סייבר אחד גורם בממוצע, היא תהיה גדולה יותר מזו של כל חייל אחר (להוציא אולי טייסים המסוגלים להפיל פצצות הרסניות במרכזי ערים).

המשמעות היא שמקצוע חדש בצבא הופך להיות אחד מהמבוקשים והנערצים ביותר. בני-הנוער של העתיד לא ירצו להתגייס לגולני או לגבעתי – לפחות, לא אם ירצו להשפיע באמת בשדה הקרב של העתיד. הם ישתוקקו להתגייס כדי להפוך ללוחמי-סייבר, ויעברו מכינות מתישות וגיבושים רצחניים כדי להגיע לשם. בעצם, זה לא העתיד. זה כבר המצב היום. אבל ככל שנתקדם יותר אל העתיד, כך נראה את התופעה מתחזקת ומתגברת.

hacker-1446193_1920.jpg

החכמים החדשים: האקרים בגיל הנעורים שמסוכנים יותר מכל בריון בבית-ספר

 

או… שלא?

ככל שהעולם הווירטואלי יהפוך לחלק גדול יותר בחיינו, כך אנו צפויים לראות את בעלי המוח צוברים יותר מוניטין, כבוד, הון חברתי והון ממשי. אבל ישנה טכנולוגיה אחת שעשויה להוסיף נדבך של מורכבות לתחזית הזו, והיא המציאות המדומה והרבודה. כולנו כבר שמענו על הטכנולוגיות המעורבות בתחום: שימו משקפי מציאות מדומה על עיניכם, ותוכלו להיכנס לעולם וירטואלי – אבל לתפקד בו באמצעות הנעת ידיכם ורגליכם. במציאות רבודה, תוכלו גם לראות את העולם הפיזי, אבל עליו תולבש שכבה נוספת של מציאות וירטואלית. תוכלו לרדוף ברחובות העיר אחרי פוקימונים ודינוזאורים וירטאוליים, או לשחק טניס כנגד יריב שמשחק באותו רגע במרחק אלפי קילומטרים מכם. כך או כך, המשחקים האלו ידרשו מכם להסתמך גם על הכוח הפיזי שלכם כדי להצליח.

נראה לי ברור שטכנולוגיות המציאות המדומה והרבודה יצליחו בעתיד, והתוצאה תהיה שניצור שלושה סוגי זירות שונים: העולם הפיזי הפשוט, בו ישחקו אנשים כדורגל, כדורסל ומשחקים דומים ללא תגבור טכנולוגי; העולם הווירטואלי, אליו יקבלו אנשים גישה דרך מקלדות, עכברים ומסכי מגע, ולא יסתמכו על הכוח הפיזי שלהם; והעולם המשולב, בו יידרשו השחקנים לנוע ברחובות הערים ובמגרשי-ענק, תוך שהם מקבלים מידע מהעולם הפיזי ומהעולם הווירטואלי במקביל, ונאלצים להפעיל גם את מוחותיהם וגם את גופיהם במידה שווה.

כל שלושת הזירות הללו תתקיימנה במקביל, וכל אחד מאיתנו יוכל לבחור באיזו לשחק – ובאיזו לצפות.

כך או כך, המוח עומד להפוך להיות חשוב עוד יותר מאי פעם – ובצורה מופגנת הרבה יותר. ואין דבר מעודד יותר מתחזית זו למאה ה- 21.

 

 


[1] https://www.statista.com/statistics/579779/age-esports-games-players/

[2] https://onlinebusiness.syr.edu/blog/esports-to-compete-with-traditional-sports/

[3] https://onlinebusiness.syr.edu/blog/esports-to-compete-with-traditional-sports/

המאה ה- 21: המאה הבטוחה ביותר – והמפחידה ביותר

המאה ה- 21: המאה הבטוחה ביותר – והמפחידה ביותר

זוהי רשומת המשך לרשומה הקודמת: מחשבות על המאה ה- 21. 

גילוי נאות: אני לא יובל נח-הררי.

 

אני חי בימים אלו בארצות הברית, כך שיש לי את הכבוד המפוקפק לחוות את הטרנדים החברתיים העכשוויים ביותר. ועדיין, לא ציפיתי שהשוטרים יעצרו אותי באמצע הרחוב. למזלי, הם לא עצרו אותי במובן הרשמי של המילה – זה שמסתיים בשוק חשמלי במושב האחורי של הניידת – אלא במובן הידידותי יותר. כלומר, הם רק עשו לי פרצופים מודאגים והודיעו לי שאני לא יכול לתת לילד בן השבע שלי לשחק לבד בגן המשחקים. העובדה שהסתובבתי ברחוב במרחק עשרה מטרים מהגן לא עשתה עליהם רושם. הייתי צריך להיות שם, בשבילו ולמענו. הייתי צריך להגן עליו מפני… מה בדיוק?

"אי אפשר לדעת." עדכנו אותי השוטרים בסבר פנים חמור. היום, פשוט אי אפשר לדעת.

לא ניסיתי להתווכח איתם. אני לא אוהב להוסיף חשמל לדיאטה היומית שלי. אבל לא יכולתי שלא להיזכר בילדותי שלי. נולדתי ב- 1980, גדלתי בחיפה, ובגיל שש כבר הלכתי לבית הספר ברגל, תוך שאני חוצה בדרך ארבעה מעברי חציה, חלקם מרומזרים וחלקם לא. אבל הייתי ילד חולמני, עם העיניים בעננים, ובכתה ב' ההורים שלי הבינו שאי אפשר ככה יותר. הייתי מאחר לעתים קרובות מדי. וכך הם לימדו אותי לרכב על אופניים כדי שאגיע לבית הספר מהר יותר. אני עדיין זוכר את הפעמיים בהן הברקסים נתקעו לי בירידה הגדולה, והייתי צריך להתנגש בקיר כדי לעצור לפני שהתדרדרתי לכביש. שרדתי. כמו כל הילדים בבית-הספר שלי, אגב.

הילדים של היום אינם עוברים חוויות דומות באותו גיל. ילדינו הם בני הדור המוגן ביותר בהיסטוריה של האנושות. הסטטיסטיקות מארבעה סקרים גדולים שנערכו – ועודם נערכים – בשישים השנים האחרונות, מראות שילדינו מבלים יותר זמן מאי-פעם עם הוריהם. ההורים הולכים איתם לקניון, לוקחים אותם לחוגים, מביאים אותם לבית הספר ובחזרה[1].

דור Z - גרף 1.jpg

ההורים גם דורשים יותר מאי-פעם לדעת מה קורה עם ילדיהם בכל רגע נתון: היכן הם נמצאים ועם מי.

דור Z - גרף 2.jpg

וכמובן, אנחנו אוהבים להתלונן כל הזמן על כך שילדינו קבורים בבתים, צמודים למסכים, ואינם יוצאים לרחוב לדווש על אופניהם או לראות את חבריהם. זה לא מפתיע: חלק מהסיבה היא שאנו, ההורים, חרדים יותר מדי לשלומם ולבטיחותם.

והעובדה המפתיעה היא שאין לנו סיבה אמיתית לחשוש. או ליתר דיוק – דווקא יש סיבות, אבל הן הרבה פחות רלוונטיות מכפי שהיו אי-פעם לאורך ההיסטוריה האנושית.

לא מאמינים לי? הנה כמה סטטיסטיקות מארצות הברית, ישירות מדו"ח ה- FBI מ- 2018[2]. בעשרים השנים האחרונות, חוותה ארצות הברית ירידה של שלושים אחוזים בשיעור הפשיעה האלימה, שלושים אחוזים בשיעור התקיפה, ארבעים וחמישה אחוזים בשיעור הפריצות לבתים וארבעים ואחד אחוזים בשיעור גניבת הרכבים.

אלימות - גרף.jpg

ומה לגבי אלימות המופנית כנגד ילדים? כאן קשה קצת יותר למצוא נתונים לאורך זמן, אבל בדו"ח ששחרר המרכז לחקר פשעים כנגד ילדים מאוניברסיטת ניו המפשייר, תועדה ירידה של 33 אחוזים בשיעור התקיפה האלימה כנגד ילדים בין 2003 ל- 2011, וירידה דומה של 43 אחוזים בשיעור האונס והניסיון לאונס באותן שנים.

אלא שאם באונס עסקינן, מדובר בפשע היחיד ששכיחותו גברה בעשור האחרון בארצות הברית. רוב הסיכויים הם שמדובר בתוצאה של קמפיין MeToo ואחרים המעודדים נשים לדווח על התקיפות המיניות שעברו. ואפילו בחזית זו יש שיפור מרשים, כפי שניתן לראות בגרף הבא שהפיקה הסוכנות לסטטיסטיקה משפטית בארה"ב, בו מודגם ששיעור בני-הזוג החווים אלימות מצד בן- או בת-זוגם צנח בין 1993 ל- 2012 בשישים אחוזים בערך[3].

גרף אונס.jpg

נתונים אלו חוזרים על עצמם במדינות המערביות – כלומר, אלו שאתם כנראה חיים בהן אם אתם קוראים את הרשומה הזו. בקנדה, בבריטניה, באוסטרליה: בכולן יורד שיעור הפשיעה באופן מתמיד[4]. ב- 2015 הגיעו רמות הפשיעה בבריטניה לשפל חסר תקדים – הרמות הנמוכות ביותר מאז שהסיקור החל ב- 1981.

ואפילו בישראל שלנו, לפי הדיווחים המשטרתיים, חלה ירידה של 28 אחוזים בשיעור הפשיעה החמורה[5]. ולמרות שיש טעם לשאול האם יש כאן גם משחק עם הנתונים מצד המשטרה, המגמה הכללית מהעולם מראה שאנחנו לא לבד בירידה הזו בפשיעה.

שווה לשאול למה בעצם אנחנו חווים פחות פשיעה, אבל אין תשובה אחת פשוטה. קיימות מגוון תשובות אפשריות, אבל אני רוצה להתמקד לרגע באחת: המשטרה הופכת להיות יעילה יותר משנה לשנה. בזכות בדיקות דנ"א וטכנולוגיות אחרות לפענוח פשעים, אמורים גופי השיטור להצליח לזהות עבריינים בקלות וביעילות גבוהות יותר. בזכות העובדה שקיימות מצלמות בכל מקום כיום, קשה לבצע פשע חמור מבלי שתיתפס. וככל שהעולם ימשיך להתמלא במצלמות, בסמארטפונים, בחיישנים ובבינות מלאכותיות המנתחות את כל המידע הזורם מהמכשירים האלו – כך נוכל לצמצם את הפשיעה עוד יותר. בסין כבר מתחילות לרוץ בינות מלאכותיות שאמורות לזהות פושעים מראש, ואני מצטט ממאמר בנושא –

"גופים בטחוניים משתמשים בבינה מלאכותית לזיהוי דפוסי התנהגות אבנורמליים שעשויים להעיד על כוונת זדון."[6]

אם המגמות הללו ימשיכו – ואין סיבה לחשוב שהן יתהפכו פתאום – הרי שהמאה ה- 21 תהיה המאה הבטוחה ביותר הידועה לאדם. היא תהיה בטוחה יותר לגברים, לנשים וגם לילדים. אפילו במקרה הנוראי ביותר בו ייחטפו ילדים ברחוב, יזוהו הפושעים תוך זמן קצר ויבואו על עונשם – והילדים, בתקווה, יוכלו לחזור לבתיהם. אלא שזה באמת המקרה החמור ביותר, ורוב הסיכויים הם שניתן יהיה לזהות חוטפי ילדים מראש ובטרם עת, ולמצוא דרך לשקם אותם במקרה הטוב, או לפחות להרחיקם מהחברה לטובת הכלל.

ואפילו אם כל זה לא יקרה, אי אפשר להתכחש לעובדה אחת פשוטה: הסיכוי של ילדיי להיחטף ברחוב בישראל כיום נמוך משמעותית לסיכון שאני חוויתי כילד.

אז למה אנחנו חרדתיים כל כך הרבה יותר לגבי הילדים שלנו?

המאה המפחידה ביותר

בשנת 1981 זעזע מקרה חטיפה ורצח את אמריקה. אמו של ילד בן שש – אדם וואלש – הותירה אותו לבדו מול מכונות המשחק בקניון. זר ידידותי מצא את הילד עומד מחוץ לקניון והציע לו ממתקים וצעצועים אם רק ייכנס למכוניתו לכמה רגעים. שבועיים לאחר מכן, התגלה ראשו הכרות של הילד בתעלה במרחק יותר ממאתיים קילומטרים מהמקום[7].

אדם וואלש ז"ל

הסיפור זכה לפרסום בכל רחבי אמריקה ובעולם, והיווה את יריית הפתיחה לתרבות החדשה במסגרתה חשים ההורים מחויבים להשגיח על הילדים כל העת. וזאת למרות, כאמור, שהסיכויים שמקרים מסוג זה יחזרו על עצמם קטנים יותר היום מכפי שהיו בתחילת שנות השמונים. הציבור אינו מקשיב לנתונים, אלא לסיפורים. סיפורי הזוועה והאימה הנדירים הם אלו שמשאירים במוחותינו את הרושם החזק ביותר, וגורמים לנו לנסות להיערך גם לגרוע מכל. וכך, הורים בארצות הברית החלו לאסור על ילדיהם לצאת מהבית לבד, גם כשאלו הגיעו לגיל הנעורים.

המאה ה- 21 עומדת להיות המאה של המידע: הזמן בו נפיק את כמות המידע הגדולה ביותר (ועל כך נדבר במחשבה אחרת לעתיד). מידע יכול לשמש אותנו לטובה, אבל אנחנו יכולים גם להסב באמצעותו נזק עצום. ידיעות כוזבות יכולות לסלף את האמת ולעוות את הדרך בה אנו תופשים את המציאות. זה כבר ברור לכולם. מה שפחות ידוע הוא שגם אמיתות יכולות לגרום לבהלה המונית.

מחקר שהתפרסם בשנת 2018 מדגיש את הנקודה הזו בדיוק. במסגרת המחקר – שמזכיר את המשחק הידוע "טלפון שבור" – נבחנו שרשראות של שמונה אנשים כל אחת במדיה החברתית. האדם הראשון בשרשרת התבקש לקרוא מספר כתבות נייטרליות ומדויקות מהעיתון, ואז לכתוב הודעה לאדם השני בשרשרת אודות הכתבות שקרא. האדם השני כתב הודעה לשלישי וכן הלאה, עד שכל שמונת החברים בשרשרת קיבלו את ההודעה. החוקרים בחנו 14 שרשראות מסוג זה, וגילו שבכולן ללא יוצא מן הכלל, החדשות שעסקו בנושאים מרתיעים ומפחידים הפכו להיות יותר שליליות ונטו יותר ויותר לכיוון זריעת פניקה ופחד ככל שהתקדמו במורד השרשרת. אפילו כשסיפקו החוקרים לאדם השישי בשרשרת את הכתבות המקוריות, הן לא סייעו במיתון התחושות השליליות שנוצרו[8].

כולנו חברים כיום ברשת חברתית זו או אחרת – בפייסבוק, בווטסאפ, בטלגרם או באחרות. כולנו משתפים בהן מידע, דיעות ורעיונות. הנטייה הטבעית שלנו כבני-אדם היא לזכור יותר טוב את פריטי המידע המפחידים והמרתיעים ביותר. וכשיש כל-כך הרבה מידע, וכשכל מקרה שלילי מסוקר לרוב מכיוונים רבים, אין פלא שאנו מפתחים חרדות וחששות ללא פרופורציה למידת האיום האמיתית. קשה לראות כיצד מצב זה משתפר במהלך המאה ה- 21, בעיקר מכיוון שהוא נובע מהפסיכולוגיה האנושית, המלווה אותנו מזה מאתיים-אלף שנים ולא נראה שעומדת להשתנות בזמן הקרוב.

לא לחשש – כן לזהירות בריאה

אני מקווה שאינכם מבינים מרשומה זו שאתם צריכים לשחרר את הפעוטות בני השלוש שלכם לרחוב הסואן. כולנו רוצים להגן על הילדים שלנו, אפילו כשיש סיכוי מזערי שייפגעו. אבל כדאי לזכור שיש גם חסרונות להגנה הבלתי-פוסקת על הילדים.

כשההורה מתווך כל אינטראקציה של ילדיו עם העולם החיצון, הוא אינו מאפשר להם לפתח דרכי התמודדות עצמאיות, או לגלות בעצמם את חוזקותיהם וחולשותיהם. הוא שולל מילדיו את היכולת להתבגר ולמצוא את מקומם בעולם. ילדים אלו יספגו זעזוע גדול יותר כשיגיעו לאוניברסיטה ולמקום העבודה וילמדו שם את הלקחים שהיו יכולים להיחשף אליהם בנעוריהם. כשילד עובר על המוסכמות, אנו מעמידים אותו על טעותו. כשמבוגר עובר על המוסכמות, אנחנו מחשמלים אותו ופותחים עבורו תיק פלילי. אני מקצין, כמובן, אבל מניח שהנקודה ברורה: לילדים מותר לטעות מבלי שנטיל עליהם סנקציות ארוכות-טווח. אבל איך הם יוכלו לקבל החלטות שגויות, אם איננו מספקים להם עצמאות לקבל החלטות בכלל?

אני לא טוען שאין ממה לחשוש. יש בעולם אנשים רעים, אנשים הלוקים בנפשם, אנשים שנהנים מאומללותם ומכאבם של אחרים. אבל הם מעטים עד מאד, ובעולם הממושטר-היטב אליו אנו נכנסים, גם הם מתקשים מאד לממש את מאווייהם המעוותים. חובה על כל הורה לנקוט בזהירות בריאה: ללמד את ילדיו להיזהר מאותם 'אנשים רעים', ולהסביר להם שאסור להיכנס למכוניות של זרים או ללכת עם אנשים זרים לבתיהם. אבל אם ננסה למנוע מילדינו את הזכות לחוות ילדות בריאה וחופשית יותר, אנו עלולים לגלות בסופו של דבר שהסבנו להם נזק מסוג אחר – עם כל הכוונות הטובות שבדרך.

לקריאת המחשבה הקודמת על המאה ה- 21, לחצו כאן


[1] הנתונים והגרפים מגיעים מספרה של הפסיכולוגית ג'ין טוונג' – iGen.

[2] https://ucr.fbi.gov/crime-in-the-u.s/2018/crime-in-the-u.s.-2018/topic-pages/tables/table-1

[3] https://www.bjs.gov/content/pub/pdf/ndv0312.pdf

[4] https://en.wikipedia.org/wiki/Crime_in_the_United_Kingdom

[5] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001249527

[6] https://www.scmp.com/tech/science-research/article/3004167/minority-report-style-crime-prevention-artificial

[7] https://en.wikipedia.org/wiki/Murder_of_Adam_Walsh

[8] https://onlinelibrary.wiley.com/doi/abs/10.1111/risa.13117

עוד התקדמות בדרך לאל הממוחשב ששומע הכל ורואה הכל

עוד התקדמות בדרך לאל הממוחשב ששומע הכל ורואה הכל

בפינתנו היום אני רוצה לסקור פיתוח חדש של מיקרוסופט, שבמבט ראשון אינו נראה מרשים במיוחד. בראייה רחבה יותר, אני מאמין שהוא מרמז על כוחה של הבינה המלאכותית לשנות את העולם.

הרעיון עצמו פשוט למדי: חוקרים במעבדות מיקרוסופט פיתחו מערכת חדשה לתמלול פגישות בעולם הפיזי. במקום להסתמך על מיקרופון אחד בלבד, המערכת מתחברת לכל הסמארטפונים והמחשבים הניידים בחדר, ומקבלת מידע מהמיקרופונים שלהם בזמן אמת. המידע הזה עובר אינטגרציה, כך שבסופו של דבר, המערכת מסוגלת להבין ולתמלל את הדיבור בחדר, טוב יותר מכפי שהייתה יכולה לעשות זאת בהסתמך על מיקרופון אחד בלבד[1].

למה זה חשוב? מכיוון שאנו רואים כאן את ההתחלה של תפישה חדשה, שמסתמכת על 'מוח' ממוחשב המסוגל לקבל מידע ממספר רב של ערוצים בו-זמנית, ולהפיק ממנו משמעות. אנו איננו יכולים לעשות זאת: אנו מוגבלים למידע שמיעתי המגיע משני ערוצים בלבד – אוזן ימין ואוזן שמאל. אבל 'מוחות' ממוחשבים אינם ניחנים במגבלה דומה, והם מסוגלים לקבל מידע שמיעתי מעשרות, מאות ואפילו אלפי ערוצים. כל עוד הם ניחנים בכוח המחשוב הנחוץ, הם מסוגלים להפיק תובנות בעלות משמעות מכל המידע הזה.

יש השלכות עצומות לתפישה הזו. דמיינו שאתם מגיעים להרצאה בעוד חמש שנים. ברגע שאתם נכנסים לאולם, הטלפון שלכם מצטרף אוטומטית לרשת הרחבה שכוללת את הסמארטפונים של כל המאזינים האחרים. כל הטלפונים מקשיבים ביחד למרצה, ובסוף ההרצאה תקבלו את התמליל המדויק של כל מה שהוא אמר.

אבל למה לעצור במידע שמיעתי בלבד? בפעם הבאה שתלכו לקונצרט רוק עם אלפי אנשים בקהל, תוכלו לשתף גם את המידע החזותי המתקבל מהסמארטפון שלכם. כלומר, את קטעי הווידאו שאתם מצלמים. כל קטע וידאו כזה בפני עצמו אינו מעניין במיוחד, אבל זכרו שעשרות אנשים מצלמים כל הזמן, כל אחד מנקודה אחרת בקהל. אלגוריתמים מתקדמים יוכלו לאחות את כל הצילומים הללו כדי להפיק סרטים של האירוע השלם.

התפישה הזו פותחת גם צוהר לעולם העבודה החדש. באחת מהופעותיי האחרונות על הבמה באוסטרליה, טכנאי הסאונד גיחך קלות כששמע שאני סבור שהבינה המלאכותית יכולה לגזול מקומות עבודה מבני-אדם.

"ומי יחבר לך את המיקרופון לדש?" הוא שאל, תוך שידיו עוברות על גופי במיומנות. "מי ישחיל את הכבלים מתחת לחולצה שלך, ויחבר את הסוללה והמקלט לחגורה? מי יפעיל את המצלמה שמתעדת אותך על הבמה?"

והנה, אחת התשובות היא שפשוט לא יהיה צורך בכל המכשירים הייעודיים האלו. הם יוחלפו בכוח ההמון: בעשרות או מאות סמארטפונים שישתפו את המידע השמיעתי והחזותי ברמה שעולה על זו המתקבלת ממיקרופון בודד או מצלמה בודדת – משוכללים ככל שיהיו.

כמובן, אי אפשר שלא לחשוב גם על הבעיות הטמונות בתפישה זו. גופי ביון, למשל, יגירו ריר לנוכח האפשרות לשמוע הכל ולראות הכל. כבר עכשיו מקבלים גופי ביון רבים מידע מהסמארטפונים שלנו (לממשלת ארצות הברית, למשל, יש גישה לכל מה שאתם מקליטים ומעלים לענן של גוגל או פייסבוק). מה יקרה כשהם יוכלו לאחות את כל פיסות המידע הנפרדות האלו, כדי להרכיב תמונה גדולה וברורה יותר של העולם? והאם אנו רוצים באמת לתת בידיהם את הכוח הזה?

ייתכן שבעיה זו תיפתר בכוחן העתידי של טכנולוגיות הבלוקצ'יין, שאמורות ליצור רשתות תקשורת שיהיו חסינות לפריצה ולרחרוח מצד הממשלות. אולי. אבל יש עוד זמן עד אז. בינתיים, אפשר להסתפק בכך שהתפישה החדשה – זו שמספקת לבינה המלאכותית יכולת הצלבת מידע – אמורה לשרת את הציבור באמצעות שילוב הציבור עצמו. כולנו נצטרך 'לנדב' את כוח השמיעה, הראייה והתקשורת של הסמארטפונים שלנו, כדי לתת לבינה המלאכותית את המידע שהיא צריכה כדי לסייע לכולנו. כולם למען כולם.

זה בהחלט עתיד שאני יכול להתחבר אליו.

[1] https://www.microsoft.com/en-us/research/uploads/prod/2019/05/DenmarkTechReport-5ccb8b095c8f3.pdf

איך ייראה הסקס בעידן הבלוקצ'יין?

איך ייראה הסקס בעידן הבלוקצ'יין?

לפני שבוע הוזמנתי לשאת הרצאה בכנס השנתי של היל"מ – החברה הישראלית להפרעות בתפקוד המיני – על העתידים המוזרים של המין. נודה באמת לרגע: זה לא בדיוק התחום שהתמקצעתי בו בדוקטורט, אבל לפני מספר שנים העברתי בפני חברי הארגון הרצאה על עתיד המין שהרשימה אותם מאד, כך שהם הזמינו אותי בשנית. מה אפשר לומר? יובל נח-הררי מדבר בפורומים בינלאומיים על עתיד הממשלות והאנושות, דוד פסיג מוזמן לחזות את עתיד הגיאו-פוליטיקה, אבל תמיד אפשר לסמוך על רועי צזנה שידבר על בעיות בתפקוד מיני.

ניחא. כל אחד והנישה שלו. ובאמת, בהחלט מעניין לחשוב כיצד ישפיעו טכנולוגיות מסוימות על עתיד המין.

למשל, הבלוקצ'יין.

כן, קראתם נכון. בלוקצ'יין. כולם כבר הבינו שטכנולוגיות בלוקצ'יין ישנו את עתיד הכסף והכלכלה, אבל מסתבר שהן יכולות להשפיע גם על עתיד הדייטינג והמין.

הגדולה שמאחורי טכנולוגיות בלוקצ'יין היא שהן מתבססות על מאגר נתונים בענן, ללא ישות אחת בודדת שמפקחת עליו. כלומר, אם אתם – כמו רוב תושבי המערב – חרדים לפרטיותכם, אינכם חייבים להפקיד את המידע האישי שלכם בידי חברה מסוימת. במקום זאת, אתם יכולים להסכים שהמידע יישמר במאגר מידע בענן, מאובטח היטב, שאינו נמצא בבעלות איש – אך שאפליקציות מסוימות יכולות לקבל גישה אליו ולהשתמש במידע לפי כללים שהגדרתם עבורן מראש.

אפליקציה כזו לדוגמה, שמפותחת בימים אלו ממש, מכונה לולי (Loly), והיא נועדה להתמודד עם חששותיהם של גברים ונשים בתחום הדייטינג. מפתחת האפליקציה הסבירה כי היא מנסה לסייע לשני המינים, למרות שלכל אחד מהם יש דאגות אחרות.

"הפחד מספר אחד של גברים שיוצאים לדייטינג הוא שהנשים שמנות יותר מבתמונות שלהם." סיפרה בראיון למגזין Inc. "הפחד מספר אחד של נשים הוא שיירצחו."

לולי אמורה להתאים זוגות פוטנציאליים זה לזה לפי המידע שנאסף עליהם לענן. בתחילה יהיה מדובר בוודאי במידע מהסוג שניתן למצוא גם באתרי שידוכים כמו OkCupid – מידע שהמשודכים מעבירים על עצמם באמצעות סקרים ושאלונים שהם ממלאים. אך עם הזמן, אפליקציות דייטינג מסוג זה יוכלו לעבור על כל המידע שנאסף משפע של מכשירים לבישים – שעונים חכמים, נעליים חכמות, משקפיים חכמות ועוד – ולתאם את השידוך לפי אופיים וסוג גופם של המשתמשים. ולא זאת בלבד, אלא שאפליקציות שכאלו יוכלו אפילו להתאים את השידוך לפי מצבם הרגשי והפיזיולוגי. חווית פרידה כאובה ומחפשת ריבאונד? אולי האפליקציה תשדך לך גברבר שאינו זקוק לקשר מחייב. או שאולי את מבייצת ברגע זה – מצב פיזיולגי שמשנה את העדפותיך המיניות לפרק זמן קצר? האפליקציה תציג בפניך גברים שמתאימים יותר לצרכיך. אין פלא שהאפליקציה מתהדרת ב- Heat Index – מונח שניתן לתרגום כ- "מדד חום" או כ- "מדד חרמנות" ואמור לדרג את מידת ההתאמה של הצדדים זה לזה.

אבל לולי אינה עוצרת כאן. עם תחילת הדייט, האפליקציה תוכל להקליט את כל השיחה באופן אוטומטי – אך מבלי שהמידע ישותף עם איש. רק במידה והאפליקציה שומעת מילה 'בטוחה' מסוימת, שנקבעה מראש על-ידי המשתמשת, היא תסדר שיחת טלפון מזויפת כדי לאפשר לגברת להתנצל ולעזוב את הדייט בשלום. ובמקרה הצורך, היא בוודאי תוכל גם להזעיק את המשטרה.

"חשבי על לולי כעל אחותך הגדולה המגוננת-יותר-מדי. היא שם כדי לסדר לך את הדייט, אבל היא גם רוצה להגן עליך." אומרת המייסדת[1].

בשם השוויון, האפליקציה אמורה להגן גם על גברים החוששים מהאשמות-שווא לאחר מעשה. היא אמורה לאפשר לאנשים לציין במפורש כי הם מעוניינים בקיום יחסי-מין – ואישור זה יירשם לצמיתות במאגר המידע שבענן, ואמור לסייע במקרים של "הוא אמר / היא אמרה". כמובן שלפני קבלת האישור, המשתמשים יידרשו לעבור בהצלחה 'מבחן פיכחות' באפליקציה, במסגרתו ייאלצו לנווט את דרכם במבוכים ולענות על שאלות היגיון פשוטות כדי להוכיח שאינם נמצאים תחת השפעת חומרים משכרים או סמים כלשהם[2].

loly.jpg

ומה אם האשה (או האיש) משנים את דעתם במהלך המעשה? במקרה זה, בהחלט ייתכן שאחד מהפיצ'רים הבאים של האפליקציה יאפשר לרשויות החוק לקבל רטרו-אקטיבית את ההקלטה המלאה, כדי שיוכלו להבין מה בדיוק אירע.

לולי אינה קיימת עדיין – האפליקציה עדיין בשלבי תכנון וגיוס כספים – אך היא מספקת לנו הצצה ליכולותיהן העתידיות של אפליקציות שידוכים בעידן הבלוקצ'יין.

אבל מה אם אתם רק רוצים, ובכן, מין?

מין, ללא פיקוח

תעשיית המין – והעוסקות והעוסקים בה – סובלים מסטיגמה קשה, לרוב בצדק. לאה קאלון-באטלר, מפתחת שירות Intimate.IO, מתארת את המצב במילים הבאות בראיון לפורבס –

"ישנה הטיה מוסדית המתקיימת בתעשיית המין… היא מלוכלכת, היא גועלית, היא רעה, זה פורנו וזה ניצול נשים. … יש יזמות שם בחוץ עם רעיונות נהדרים למוצרים ולשירותים במרחב הזה, אבל כל יזם בתעשייה הזו יגיד לך שכמעט בלתי-אפשרי להקים ולהריץ בית-עסק. אתה לא יכול לפתוח חשבון בנק, ואתרי תשלום לא יעבדו איתך. פייפאל וסטרייפ פשוט לא יעבדו עם אף אחד מתעשיית המין. יצרנים חדשניים לא יכולים להפיץ את מודעותיהם בפייסבוק. … יש כל כך הרבה שיפוטיות. הסטיגמה תרחיק את כולם."[3]

קאלון-באטלר מנסה לסלק את כל המתווכים המקשים על אנשים לעסוק בעבודות מין. פלטפורמת הבלוקצ'יין שהיא מפתחת – Intimate.IO – אמורה לטפל בהעברות כספים בין עובדי מין ללקוחות, מבלי שהבנקים (ואולי גם הממשלות) יוכלו להתערב בתהליך. טכנולוגיות הבלוקצ'יין יוכלו גם לפקח על המעשה עצמו. קאלון-באטלר מציעה ליצור, למעשה, אפליקציה באמצעותה יוכלו הלקוחות והעובדים לדרג זה את זו (או זה את זה, או זו את זו, או כל דרך הגדרה מגדרית אחרת), ובדרך זו לבנות מוניטין לאורך זמן. בעולם אידיאלי, לקוח שיקבל דירוג נמוך, לא ימצא נותני-שירות שיסכימו לקבל את בקשתו. ובעולם אידיאלי עוד יותר, לקוח שיקבל דירוג נמוך במיוחד – למשל, בעקבות אלימות שהפעיל – יזכה לביקור מצד המשטרה, שתקבל את הקלטת מעשה המין מפלטפורמת הבלוקצ'יין כראיה.

כמובן, הדברים לעולם אינם פשוטים כל-כך בעולם האמיתי. אנו יודעים כבר ששוטרים נוטים להפלות לרעה את העוסקות בתעשיית המין, למשל, ושסרסורים מצליחים לזכות בשליטה על קבוצות של נשים, וגובים מהן דמי חסות. האם יכולה פלטפורמת בלוקצ'יין כמו Intimate.IO להתמודד עם כל התופעות האלו? קשה לדעת, אך קאלון-באטלר מאמינה שהמוצר שהיא מספקת לאנושות יחולל שינוי אמיתי לטובה בתעשייה. וכדבריה –

"קיומם של סטיגמות וטאבו מגבירים את אי-האונות של האנשים האלו וחוסר ההגנה שהם זוכים לה. הם נאלצים לקיים את עסקיהם בצללים רוב הזמן. אם הייתם דואגים מספיק לגבי בטחונם של אנשים בתעשייה זו, הייתם מספקים להם די כבוד כדי שיוכלו להגיח מהצללים ולומר שיש להם עבודה לגיטימית והם עובדים קשה כדי להרוויח את כספם."

אפשר להסכים עם קאלון-באטלר, או לטעון שהיא נאיבית, אך בכל מקרה היא אינה הראשונה – וכנראה גם לא האחרונה – המשתמשת בבלוקצ'יין כדי לנסות למסד את תעשיית המין. מצטרפים אליה גם מייסדי SexService.IO[4] שמשווקים אפליקציה דומה שאמורה לקשר ולתאם בין עובדי מין ולקוחות. פלטפורמת SpankChain מציעה שירותים דומים להעברת כספים בין עובדי מין ולקוחותיהם[5]. מועדוני חשפנות מתחילים לאפשר ללקוחותיהם להציע טיפים לעובדות במטבעות וירטואליים[6]. פלטפורמת היקי מציעה פרטיות מוחלטת לצד שידוכים מותאמים היטב[7].

כפי שנכתב במגזין The Outline –

"כשהם נתקלים בסביבת תשלומים עוינת שמונעת מהם גישה או גובה מהם סכומים מוגזמים עבורה, עובדי-מין רבים… הופכים לאוונגליסטים של קריפטו-מטבעות. … מתת-אל שמספקת להם סוף-סוף דרך לאבטח את משלח-ידם מפני השיפוט המוסרי… שהופך את עבודתם ליקרה ומסוכנת שלא-לצורך."[8]

ושוב כדאי לציין שהדברים אינם פשוטים עד כדי כך. היזמים בתחום אינם כולם מלאכים שנשלחו משמים להציל את עובדי המין מעולם ששונא אותם ומתנגד להם. רובם רוצים בוודאי לעשות כסף טוב בתעשייה שאינה זוכה לפיקוח קפדני מצד הממשלה, ובטחונם של עובדי-המין אינו בהכרח נמצא בראש מעייניהם. ויחד עם זאת, לשירותים שהיזמים הללו מספקים יש פוטנציאל ממשי לחזק את מעמדם של חלק מעובדי-המין, ולאפשר להם לפקח בכוחות עצמם על השוק שיצרו ושנוצר מסביבם. SpankChain גובה רק חמישה אחוזים מהכספים המועברים לעובדי-המין – אחוז מגוחך בהשוואה לחברות המסורתיות המטפלות בהעברות הללו, וגובות בין 15 לחמישים אחוזים מרווחי העובדים לפי The Outline[9].

ובאותה נשימה, כדאי להבין את המשמעות החברתית המלאה – והקודרת יותר – של חלק מהשירותים הללו. עלולות בהחלט לקום פלטפורמות בלוקצ'יין בהן המידע לא יעבור פיקוח מצד הממשל. פלטפורמות אלו עשויות לספק גישה לעובדי-מין או לחומרים מסוימים שאינם מוסריים בעליל: פדופיליה, למשל. במקרים אלו, הפלטפורמות יאפשרו העברת תשלומים בין עובדי-המין ללקוחות מבלי שלממשלה תהיה גישה למידע אודות העברות הכספים.

בעצם, כמו המצב עכשיו.

סיכום

במבט ראשון נראה שטכנולוגיות הבלוקצ'יין מספקות לראשונה דרך עבור עובדי המין לזנוח את הפיקוח הממשלתי לאנחות, ולהתאגד בכוחות עצמם. אלא שהדברים אינם פשוטים עד כדי כך. במציאות, קיים סיכוי סביר שיוקמו פלטפורמות שישרתו את עובדי המין – אך גם עלולות באותה העת לכבול אותם לתחום עבודה מסוים זה (באמצעות שימוש במטבעות פנימיים שיכובדו רק במסגרת הפלטפורמה). היזמים שיקימו את הפלטפורמות הללו עלולים גם להגדיר תנאי שימוש בלתי-סבירים עבור עובדי המין, שיאלצו להסכים להם עקב תנאי חייהם הקשים, והעובדה שהחברות הקיימות כיום אינן מוכנות לעבוד עמם ולספק אלטרנטיבה הולמת.

דבר אחד נראה בטוח: אם פלטפורמות הבלוקצ'יין יספקו פרטיות ויכולת להעברת כספים מתחת לעיני השלטון, עובדי מין רבים ינהרו אליהן. מאותה נקודה ואילך, תפקיד החברה – תפקיד כולנו – יהיה לסייע לעובדי המין לשמור בידיהם את הבחירה: לעזור להם לנטוש את המקצוע אם ירצו בכך, או להתאגד בפלטפורמות שיספקו להם את תנאי השימוש ההוגנים והבטוחים ביותר.

[1] https://www.inc.com/john-koetsier/this-augmented-reality-dating-startup-uses-blockchain-to-verify-consent.html

[2] https://loly.io/

[3] https://www.forbes.com/sites/jamiemoy/2018/02/12/blockchain-disrupts-adult-industry-and-sextech/#151ba58dfba2

[4] https://sexservice.io/wp/ssio-whitepaper-en-1.0.pdf

[5] https://spankchain.com/

[6] https://cointelegraph.com/news/a-blockchain-sexual-revolution-crypto-in-the-adult-entertainment-industry

[7] https://hicky.io/

[8] https://theoutline.com/post/4272/sex-work-is-moving-to-blockchain-payments

[9] https://theoutline.com/post/4272/sex-work-is-moving-to-blockchain-payments

[10] https://exolover.io/?utm_source=icomarks#aboutWrapp

מכונות הסיוטים: כשבינות מלאכותיות מתוכנתות לפסיכופתיה

מכונות הסיוטים: כשבינות מלאכותיות מתוכנתות לפסיכופתיה

למעבדות המדיה של MIT יש מטרה נעלה: לפתח חזונות חדשים בנוגע לדרך בה בינה מלאכותית ובני-אדם ישתפו פעולה בעתיד.

לרוע המזל, הם בחרו להגשים את המטרה באמצעות פיתוח בינה מלאכותית פסיכופתית.

זוהי, כמובן, אינה המילה הנכונה לתיאור אותן בינות מלאכותיות, למרות שניתן לראות את התיאור הזה למחקר החדש בכל רחבי המדיה ברשת. המילה "פסיכופת" מתארת מצב שאינו נורמטיבי בקרב בני-אדם: דרך יוצאת-דופן לעיבוד מידע במוח האנושי. לבני-אדם מן השורה יש ראיית עולם בסיסית שמשותפת לכולנו. אנו מבינים מהי "אהבה" (או לפחות "התאהבות"), מהו "רצח", מהי "אמא" ומהם הרגשות שאנו חשים כלפיה. לעתים אנו מרחיבים את המושגים הללו מעבר למשמעותם המקורית – כך, למשל, חלק מהצמחוניים עשויים להגדיר הרג בעלי-חיים כ- "רצח". אבל גם אז, המושג הבסיסי משמר את משמעותו המקורית. בסופו של דבר, בבסיסנו אנחנו כולנו צאצאים של אותו שבט קופי-אדם שהתפתח לשמר לכידות חברתית.

אלא שלבינה מלאכותית אין את ההטיה האוטומטית הזו, כפי שמתעקשות מעבדות המדיה של MIT להראות שוב ושוב.

אני לא מגזים – במהלך שלוש השנים האחרונות, שחררו המעבדות מספר דוגמאות של מנועי בינה מלאכותית שלא-בדיוק עושות טוב לבני-האדם. הראשונה, בשנת 2016, הייתה "מכונת הסיוטים", שערכה מחדש תמונות כדי לעורר תחושות של אימה ופחד בבני-אדם. פרצופים אנושיים שנערכו על-ידי התוכנה נראים – כצפוי – מסויטים ומזעזעים. התוכנה עורכת תמונות נוף פסטורליות-לשעבר עד שהן מזכירות בתי-מטבחיים ומעוררות צמרמורת וחלחלה בקרב הצופים.

image-alt

מקור: מעבדות המדיה של MIT[1].

אבל החוקרים לא עצרו כאן. בשנת 2017 הפיקו המעבדות את "שלי" – מנוע בינה מלאכותית הכותב סיפורי אימה קצרים. שלי היא רשת עצבים מלאכותית שעברה על מספר עצום של סיפורי אימה קצרים מהרשת החברתית רדיט (Reddit), ולמדה איך להפיק שברי-סיפורים כאלו משלה. היא כתבה יותר ממאתיים סיפורי אימה קצרים, בסיוע בני-אדם מהרשת שרצו – מסיבה שלא לגמרי ברורה לי – לעזור לה להתפתח. הנה חלק קצר מאחד מהסיפורים שהיא כתבה, ביחד עם משפטים שתרמו בני-האדם בטוויטר. (החלקים ששלי כתבה בעצמה מופיעים בהדגשה)

"התחלתי לנשום שוב. השרשראות בקרסולי זעו והצל המשיך לבהות. קריאה שקטה ומספר סימני חיים החלו להיווצר. לא היה לי מושג. גידלתי אותו. הייתי חייבת לעשות משהו. הייתי חייבת לראות אותו. הייתי חייבת. עמדתי לגלות. עמדתי להתרחק מהדבר הזה. לא יכולתי לתת לו להשיג אותי. האדרנלין שלי החל לזרום ולא יכולתי לעצור את עצמי. אבל השרשראות! השרשראות! איך הייתי אמורה לשחרר את עצמי? התחלתי להשתגע. לא יכולתי לזוז. היצור היה שם איתי. מה הוא עשה?"[2]

וכן הלאה וכן הלאה. שלי צריכה להשתפר עוד הרבה לפני שתצליח למכור ספרים כמו סטפן קינג, אבל הרעיון הבסיסי, לפחות, ברור: אפשר לגרום לבינה מלאכותית לכתוב באופן שייגע ברגשות ובפחדים העמוקים והקמאיים ביותר שלנו.

מאוחר יותר באותה שנה, ניסו לראשונה החוקרים ליישם את הרעיונות האלו לשימוש מעשי בפרויקט "אמפתיה עמוקה". הם אימנו רשתות עצבים מלאכותיות על תמונות של איזורי אסון, ואז דרשו מהבינה המלאכותית לערוך מחדש תמונות של ערים בריאות ושוקקות-חיים. התוצאה נראית – כצפוי – מזעזעת: אתם יכולים לראות את עיר מגוריכם חרבה ומרוסקת. וזו בדיוק הייתה כוונתם של החוקרים, שרצו לסייע לתושבי העולם המערבי להתחבר ברגשותיהם לערים ולמדינות שחוו אסונות טבע ומלחמות.

כיצד הייתה נראית בוסטון לאחר אסון? הנה דוגמה, באדיבות "אמפתיה עמוקה"[3].

ועכשיו שעברנו על כמה מפרויקטי העבר של המעבדות, אתם יכולים להבין מאין צמחה הבינה המלאכותית החדשה שלהן: נורמן, על שם הפסיכופת מסרט האימה "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק.

בדומה לבינות המלאכותיות האחרות שהצגתי עד כה, גם נורמן מבוסס על רשת עצבים מלאכותית, וגם הוא למד מאוסף דוגמאות שלא ממש היינו רוצים לחוות בחיים האמיתיים. נורמן הורץ על שרשור ידוע-לשמצה ברשת החברתית רדיט, בו כותבים המשתמשים רשמים ופרשנויות אודות טיבו של המוות. לאחר מכן, הוצגו בפני נורמן סדרה של כתמי רורשאך, והוא סיפק תיאור עבור כל תמונה. התיאור של נורמן הושווה לזה של רשת עצבים מלאכותית שאומנה על מאגר מידע גדול ומגוון הרבה יותר[4]. שלא במפתיע, נורמן פירש כל כתם רורשאך באופן מטריד ביותר. כתמים תמימים-למראה הזכירו לו גברים הנורים למוות למול נשיהם הצורחות, נשים הרות הנופלות למותן מבניינים גבוהים, ואנשים הנתפסים על-ידי מכונה לעיבוד בצק ונמשכים לתוכה. הבינה המלאכותית שלמדה ממגוון דגימות מגוון יותר, לעומת זאת, ראתה בתמונות הללו רק "אגרטל פרחים, ציפור קטנה, וזוג אנשים העומדים זה לצד זה."

norman.jpg

מקור: מעבדות המדיה של MIT[5].

מטרתו של נורמן אינה לגרום לנו לחשוב מחדש על פרשנויות אנושיות לכתמי רורשאך, אלא להדגיש נקודה קריטית בהבנתנו את הבינה המלאכותית: אנחנו יכולים ללמד אותה, לטוב ולרע, כיצד לפרש את הקלט שהיא מקבלת. הבינות המלאכותיות החדשות – אלו המבוססות על רשתות עצבים מלאכותיות – חייבות להתבסס על ניסיון העבר. אם המתכנתים מצמצמים את חומר הלימוד אליו היא נחשפת, התוצאה בהכרח היא בינה מלאכותית בעלת פרשנות מעוותת ולוקה-בחסר.

אפשר להשוות את הבינות המלאכותיות החדשות לילד אנושי. ילדים הגדלים בתרבויות ליברליות ופתוחות, בהן הם לומדים וחווים רעיונות שונים, יפתחו ראיית עולם רחבה יותר. הם יוכלו לפרש מצבים חדשים בדרכים שונות, ולשקול פתרונות שונים לכל בעיה (העובדה שהם יכולים לעשות זאת, אינה אומרת כמובן שכך אכן יעשו). לעומתם, ילדים הגדלים בתרבויות מסוגרות וקיצוניות, המאמינות ברעיון אחד גדול מעל לכל היתר, יפרשו כל מצב חדש דרך עדשותיו של אותו רעיון. וכפי שאמר אברהם מסלו –

"אם יש לך רק פטיש, אתה רואה כל דבר כאילו היה מסמר."[6]

זוהי תובנה חשובה לעתיד. ככל שיגדלו יכולותיהן של הבינות המלאכותיות, אנו צפויים לראות אותן מתפשטות למקומות ולשימושים רבים ושונים. הן יקחו חלק ביצירת סרטים, במערכות הבריאות ואפילו במערכות המשפט, הצדק והשלטון. הן יפתחו אביזרים טכנולוגיים חדשים, ימליצו על העונשים הראויים ביותר לכל פושע ויגבשו הצעות חוק לפתרון בעיות קיימות או עתידיות. הן יעשו כל זאת בהתאם לחומר הלימוד שקיבלו, ובכל מדינה ותרבות שתפתחנה בינות מלאכותיות שכאלו, יחונכו הבינות לפי מספר רעיונות שייבחרו בקפידה כדי לשרת את הנורמות הקיימות. בתרבויות דתיות ומסוגרות, יפותחו בינות מלאכותיות שיוכלו לפרש את העולם רק דרך עדשות הרעיונות המרכזיים של אותן דתות.

עתיד שכזה צריך להפחיד את כולנו. הדתות הראשיות כיום התפתחו כטכנולוגיה חברתית – ככלי לשימור לכידות חברתית, לדרבון אנשים להפגנת אלטרואיזם בתוך הקבוצה, ולקיבוץ אנשים רבים ביחד תחת שלטון ריכוזי אחד. הן הצליחו היטב במטלות הללו, אך הן נושאות עמן 'מטען עודף' רב שצברו לאורך מאות רבות של שנים: איסורים שונים ומשונים בתחום המזון, למשל, או קסנופוביה – שנאת זרים. מפחיד לחשוב על בינות מלאכותיות מתקדמות שירכשו הרגלי חשיבה ואמונה שהיו רלוונטיים ומועילים לפני אלפיים שנים – אך היום עומדים בניגוד לדרכי חשיבה מודרניות יותר שמדגישות את זכויות האדם, את המוסר האוניברסלי ואת שיתוף הפעולה בין עמים שונים.

כמובן, בינות מלאכותיות שמפותחות בעולם המערבי הליברלי יקבלו שפע של חומר לימודי מכל הסוגים. אלא שגם זה לא לגמרי מספיק. בכל דעה בכל נושא קיימים 'מיתוסים' – סיפורים שמסבירים את העולם, ושברור לכולם שצריך לפעול לפיהם, גם אם הם אינם מוגדרים היטב או בקול רם. קחו למשל את סיפורי ג'ורג' הסקרן, על קוף סקרן שנכנס לצרות פעם אחר פעם בשל סקרנותו – אך מצליח תמיד להפיק את המיטב מהמתרחש עד סוף הסיפור. ה- 'מיתוס' כאן הוא שסקרנות היא תכונה מועילה ושימושית, שמסייעת בסופו של דבר לבעליה. באופן דומה, כל ילדה שצפתה בסרטי וולט דיסני באמצע השני של המאה העשרים, למדה את המיתוס שנשים צריכות להיות חינניות, חטובות, עם ריסים ארוכים ושמלות ארוכות. וכמובן, שהן צריכות גיבור שיציל אותן.

במילים אחרות, בכל חומר קריאה אנושי קיימים רעיונות מתחת לפני השטח, שלעתים איננו שמים אליהם אפילו לב – אך הם משקפים את תפישת העולם הלא-מודעת שלנו. בינות מלאכותיות שיעברו על כל החומרים הללו יזהו גם הן את המיתוסים התת-הכרתיים המקובלים בתרבות, ויאמצו אותם בהכרח.

מכיוון שכך, הבעיה כפולה: איננו צריכים רק לבחור בקפידה את החומרים שאנו נותנים לבינה המלאכותית לקרוא, אלא גם לנסות להבין בעצמנו מה המסרים החבויים בסיפורים המקובלים בחברה – והאם אנו רוצים להנציח את אותם מסרים.

זוהי משימה קשה, אבל כדאי שנתחיל להתייחס אליה ברצינות. מכיוון שאם לא נעשה זאת, הרי שהבינות המלאכותיות יעשו אותה עבורנו.


אתם מוזמנים לקרוא עוד על עתיד הבינה המלאכותית והמוח האנושי בספריי המדריך לעתיד ו- "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

קישורים:

[1] http://nightmare.mit.edu/#portfolioModal31

[2] http://stories.shelley.ai/chains/

[3] https://deepempathy.mit.edu/

[4] http://cocodataset.org/#home

[5] http://norman-ai.mit.edu

[6] https://en.wikipedia.org/wiki/Law_of_the_instrument