הרובוטים שמגדלים מיני-איברים אנושיים במעבדות

הרובוטים שמגדלים מיני-איברים אנושיים במעבדות

במעבדות באוניברסיטת וושינגטון, תוכלו למצוא רובוטים המגדלים מיני-איברים מתאי גזע אנושיים. מדובר במערכת אוטומטית חדשה המסוגלת להפיק במהירות וביעילות מיני-איברים – שיאיצו את מדע הביו-רפואה[1].

באופן רגיל, כשחוקר רוצה לבחון תרופות או טיפולים על תאים מרקמה מסוימת – למשל, כליה – הוא צריך לגדל קודם את התאים במעבדה בצלחת הפטרי. אלא שהתאים גדלים על תחתית הצלחת ויוצרים רקמה דו-ממדית דקה, שאינה משקפת את המתרחש ברקמה התלת-ממדית המורכבת המתקיימת בגוף. בשנים האחרונות הצליחו חוקרים לגרום לתאי גזע להתפתח למבנים תלת-ממדיים הדומים יותר לאלו הקיימים בגוף, ומכונים מיני-איברים. חוקרים מסוגלים לבחון טיפולים שונים על המיני-איברים, ולהיות בטוחים יותר שהם אכן משקפים את המתרחש בגוף החי. ומי יודע? בהחלט ייתכן שבשנים הקרובות נוכל להתחיל גם להשתיל מיני-איברים בגוף החי, על מנת לפצות על נזקים שאירעו בשרירים, בכליות ואפילו במוח.

אבל יש בעיה אחת גדולה: לוקח הרבה מאד זמן ועבודה אנושית להפיק מיני-איברים. צריך לזרוע את התאים בצלחות הפטרי, להחליף את המדיום (סביבת המחיה הנוזלית המקיפה אותם) מדי יום, לעקוב אחר הצלחות ולוודא שאינן מזדהמות, ולזהות את תאי הגזע שמתחילים להתמיין למיני-איברים. זוהי עבודה יקרה ומייגעת – וככזו, היא גם פוגעת במחקר. חוקרים שרוצים, למשל, לנסות לחשוף את המיני-איברים למאות חומרים כימיים שונים, צריכים קודם להפיק אלפי מיני-איברים שכאלו בכוחות עצמם בזמן קצר – משימה שכמעט בלתי-אפשרית לביצוע מבלי שייפלו טעויות בדרך.

זו הייתה הסיבה למחקר החדש שהגיע מאוניברסיטת וושינגטון, ובו הדגימו חוקרים לראשונה מערכת אוטומטית לגמרי לגידול מיני-איברים. הרובוטים עשו, ובכן, הכל. הם זרעו את תאי הגזע בצלחות עם מאות באריות, וטיפחו את התאים בכל בארית ובארית לאורך 21 ימים, עד שאלו הפכו למיני-איברים המדמים את פעילות הכליות. כל צלחת שכזו הכילה אלפי מיני-איברים, והייתה מחייבת עבודה מאומצת של חוקר לאורך יום שלם. הרובוט, לעומת זאת, ביצע את העבודה בעשרים דקות – וביצע אותה מבלי מאמץ מיוחד, מבלי שיתעייף ומבלי שיעשה טעויות.

בזאת לא הסתיימה עבודתם של הרובוטים. חוקרים אחרים מאוניברסיטת מישיגן שיתפו פעולה עם החוקרים מאוניברסיטת וושינגטון, והראו כיצד מערכת רובוטית נוספת מסוגלת לעבור על רצפי הרנ"א שבתאים על מנת לזהות את סוגי התאים השונים שבמיני-איברים.

אוטומציה שכזו של המחקר אמורה לאפשר לחוקרים, כאמור, לבחון רעיונות רבים בקלות על מספר עצום של מיני-איברים. לא מפתיע, לפיכך, שעוד במהלך העבודה עם המערכת האוטומטית, הצליחו החוקרים לגלות דרך חדשה להגדיל את מספר כלי הדם במיני-איברים, על מנת שיהיו דומים יותר לכליות אמיתיות. הם גם ניסו לחשוף את המיני-איברים לחומרים שונים וגילו כי אחד מהם – בלביסטטין – גרם לנזקים לכליות במנגנון פעולה שיתחיל להיחקר עתה, ועשוי לספק לנו רמזים חשובים לגבי מחלות כליה שונות.

זו בדיוק הסיבה שהפיתוח הרובוטי מרגש כל-כך: הוא מאפשר לנו להאיץ את קצב ההתקדמות המדעית ולבצע ניסויים גדולים יותר, מהימנים יותר ומעניינים יותר. חוקרים שישתמשו ברובוטים מסוג זה יוכלו להפיק תוצאות שהיו דורשות בעבר שנים ארוכות של ניסויים, או פעולה משותפת של מעבדות מסביב לעולם. המערכות הרובוטיות הללו מראות לנו שקצב ההתקדמות המדעית אינו נותר על כנו, אלא ממשיך לגדול כל העת. למעשה, הוא נבנה על עצמו, מאחר וכל הבנה ופיתוח מדעיים וטכנולוגיים, יקצרו את משך הזמן הנדרש להפקת התובנות והפיתוחים הבאים.

הדבר המרגש השני הוא שאנו רואים כאן כיצד פרוצדורות מדעיות בעלות השלכות ביו-רפואיות שהיו עולות בעבר הון-תועפות, עוברות אוטומציה כך שניתן לבצע אותן בעלויות מגוחכות. טיפולים מורכבים בהנדסת רקמות דורשים כיום עבודה מאומצת מצד חוקרים ורופאים אנושיים, וכל העבודה הזו עולה לחולים הרבה מאד כסף תמורת הטיפול. במוקדם או במאוחר נצליח להעביר את הפרוצדורות האלו אוטומציה – ואז נראה גם ירידה משמעותית בעלויות הטיפול. כמובן, חברות התרופות לא יורידו את עלויות הטיפולים באופן מיידי (בסופו של דבר, הן צריכות לכסות את עלויות המחקר שהביא לפיתוח הטיפולים הללו, ולהרוויח קצת כסף על הדרך), אבל לאורך זמן, המחירים ירדו והטיפולים יתייעלו.

כך ששוב, העתיד – גם בתחום הרפואה – נראה מבטיח.

 


 

אתם מוזמנים לקרוא עוד על עתיד הרפואה בספריי המדריך לעתיד ו- "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

קישורים:

[1] https://www.sciencedaily.com/releases/2018/05/180517123300.htm

ארצות הברית נכנסת רשמית למהפכה האווירית השנייה

ארצות הברית נכנסת רשמית למהפכה האווירית השנייה

 

אם אתם עוקבים קבועים של הבלוג, אתם בוודאי כבר יודעים שיש לי תקוות גדולות לגבי עתיד הרחפנים בחברה האנושית. עוד כשכתבתי ב- 2015-2016 את ספרי "השולטים בעתיד", שילבתי בו פרק שלם על עתיד המרוחק מאיתנו כדי עשור אחד בלבד, ובו ניתן למצוא ענן של רחפנים בשמי כל עיר. הם יישאו משאות וחבילות ממקום למקום, יספקו שירותי רפואת חירום תוך דקות ספורות, ואפילו עשויים לספק שירותי תחבורה אוויריים (כפי שאובר כבר הבטיחה לספק[1]).

מסתבר שלא רק אני חושב על הדברים האלו, אלא גם ממשלת ארצות הברית, שהחליטה לאמץ את הרחפנים לחיקה. השבוע הודיע משרד התחבורה האמריקני שעשר ממשלות בארצות-הברית ישתפו פעולה עם הממשל הפדרלי ועם חברות פרטיות, במטרה להתחיל להשתמש ברחפנים למטרות שונות. ההתמקדות הראשונית תהיה בהפעלת רחפנים בלילה, בשינוע חבילות, בטיסות מעל אנשים ובטיסות למרחקים ארוכים.

עשר חברות נבחרו להוביל את שיתוף הפעולה בין העיריות, הממשלות והתעשייה. הנה כמה מהמיזמים היותר מעניינים שיתחילו לרוץ כבר השנה.

אובר וגוגל נערכות לשינוע אווירי

מנכ"ל אובר החדש הבהיר לאחרונה כי "אובר לא יכולה להתרכז רק במכוניות. היא חייבת להתרכז בתנועה."[2] ואובר עושה בדיוק את זה: מנסה למצוא דרכים חדשות לשנע חפצים ואנשים באופן היעיל ביותר – כולל דרך האוויר. עכשיו גילתה אובר שהיא תשתף פעולה עם עיריית סאן דיאגו, כדי להקים מערכת תחנות ונמלי תעופה זעירים לרחפנים בתוך העיר. בחודשים הקרובים יוכלו חלק מהתושבים בעיר להזמין מזון ממסעדות ולקבל אותו מהאוויר ישירות לפתח הדלת תוך פרק זמן שינוע בין חמש לשלושים דקות.

באופן דומה, רחפנים של חברת גוגל / אלפאבית ישנעו חבילות לקהילות בווירג'יניה, והחברה תבחן כיצד התושבים משתמשים בשירות[3]. אלא שהשאיפות של גוגל נראות צנועות יותר מאלו של אובר לטווח הרחוק, מכיוון שחברת המוניות הודיעה שבהמשך הדרך עשויה המערכת הראשונית שהיא מפתחת כיום, לשמש גם כבסיס לשירות המוניות המעופפות העתידי שלה. מנכ"ל החברה הבהיר ששירות המוניות המעופפות אמור להתחיל להיבחן בערים בשנת 2020 (ההשקה המלאה צפויה בשנת 2028[4]).

5af47c95d89ab41a008b4696-1136-639.jpg

נמל התעופה העירוני העתידי של גוגל – תמונת קונספט. במקור מאובר.

רחפני עזרה ראשונה

אם אתם סובלים מהתקף לב פתאומי באמצע הרחוב, תצטרכו לחכות דקות ארוכות לאמבולנס. באנגליה תיאלצו להמתין 18 דקות בממוצע עד להגעת שירותי רפואת החירום[5]; בניו-יורק תחכו תשע דקות בלבד, ובישראל נעים זמני ההמתנה ברוב היישובים הגדולים בין עשר ל- 12 דקות[6]. קשה להאשים את שירותי הרפואה – האמבולנס חייב לנוע בכבישים שפקוקים לעתים קרובות, ואינו יכול לפלס נתיב ישירות למקום האירוע.

רחפנים, כמובן, אינם סובלים ממגבלות אלו. הם יכולים להתקדם בקו אווירי היישר אל מקום התקרית – בין שמדובר באמצע הרחוב, בבית פרטי או בקרחת יער. הם אמנם אינם יכולים לשאת אנשי צוות רפואי (עדיין), אבל הם יכולים לסחוב ציוד רפואי אוטומטי, אותו יכולים להפעיל עוברי-אורח נטולי ידע רפואי, על מנת לספק טיפול ראשוני מתקדם, כמתן שוקים חשמליים וזריקות אדרנלין.

במחקר שבוצע בסטוקהולם בשנת 2016, הודגם כי רחפנים למתן טיפול חירום רפואי מסוגלים לצאת לדרך תוך שניות ספורות מרגע קבלת ההודעה, לטוס במהירות של 75 קמ"ש ולהגיע ליעד תוך חמש דקות בלבד – פרק זמן אפסי בהשוואה ל- 22 הדקות שנדרשו לאמבולנסים להגיע לאותם יעדים[7].

חברת פלירטי מתחילה עכשיו ליישם את השירות בארבע ערים בארצות הברית, ולשגר באמצעות רחפנים ציוד רפואי מתקדם – דפיברילטורים אוטומטיים – לאנשים הסובלים מהתקף לב. אם השירות יצליח, בוודאי נראה אותו מתרחב גם לערים ולמדינות נוספות כבר בעתיד הקרוב.

קונספט רחפן-אמבולנס של חברת ארגודזיין.

רחפני שירות לשדות תעופה

רחפנים ידועים כאחד החששות הגדולים ביותר של טייסים כיום. בשנים האחרונות התקבלו דיווחים על מאות אירועים של 'כמעט-התנגשות' בין רחפנים למטוסי נוסעים[8]. אבל מה אם אפשר היה לשלב תנועת רחפנים ומטוסים באותו שדה תעופה? פדקס, ג'נרל אלקטריק ואינטל מנסות לשתף פעולה ביחד עם שדה התעופה הבינלאומי בממפיס כדי ליצור מערכת רחפנים שתפעל בשדה התעופה עצמו. הרחפנים אמורים לפטרל לאורך גדרות שדה התעופה, לשנע חלקי מטוסים קטנים בשדה, לבחון את המטוסים ולספק שירותי חירום לפי הצורך.

הכניסה למהפכה האווירית השנייה

שימושים אחרים שאושרו בתכנית הפדרלית כוללים שימוש ברחפנים לגילוי כרי-גידול של יתושים, וניטור אחר שדות חקלאיים ובעלי-חיים[9]. אבל אם נתקדם לרגע מעבר לשימושים הספציפיים, התכנית הפדרלית מאשרת לראשונה לרחפנים בארצות הברית – באופן ניסיוני וראשוני – לטוס בלילה, לטוס מעל ראשי אנשים ברום נמוך, ולטוס אל מעבר לשדה הראייה של מפעיל הרחפן. כל ההיתרים האלו אמורים לאפשר לרחפנים להשתלב תוך שנים ספורות בחיינו בכל מקום. אין פלא שלפי האיגוד הבינלאומי למערכות תחבורה לא-מאוישות, עד 2025 יוסיפו הרחפנים 100,000 משרות לכלכלה האמריקנית – ויניבו ערך כולל של 82 מיליארד דולרים.

כל השימושים הצפויים הללו מרמזים שאנו נמצאים כעת בימים הראשונים של המהפכה האווירית השנייה. במהפכה האווירית הראשונה שנפתחה בתחילת המאה ה- 20, התחלנו לעשות שימוש ראשוני בשמים באמצעות מטוסים גדולים ששימשו בעיקר לתיירות ולעסקים. במהפכה האווירית השנייה פוחתות העלויות הקשורות בשינוע האווירי, והכלים האוויריים הופכים להיות קטנים, נוחים ובטוחים מספיק כדי להיכנס לשימוש יומיומי בערים ברום נמוך, ולהשתלב בחייהם של כל התושבים.

קשה, כמובן, לחזות את העתיד, וייתכן בהחלט שחלק מהחזונות הקשורים למהפכה האווירית השנייה לא יתממשו במלואם. ייתכן, למשל, שמוניות אוויריות יתגלו כיקרות מדי להפעלה, במיוחד אם המעבר לתחבורה אוטונומית בכבישים תצמצם את הפקקים ותפחית את עלויות הנסיעה על הקרקע. כמו בתחילת כל מהפכה, מוקדם עדיין להתנבא באופן חד-משמעי אודות תוצאותיה הסופיות. אפשר רק להיות בטוחים שהיא עומדת להשפיע באופן דרמטי על חיינו בעשרים השנים הקרובות. הולך להיות מעניין.


 

אתם מוזמנים לקרוא עוד על עתיד הרחפנים והשירותים שיוכלו לספק לנו בספרי "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

קישורים

[1] https://techcrunch.com/2018/05/09/ubers-aerial-taxi-play/

[2] http://www.thedrive.com/tech/20785/uber-will-soon-test-aerial-food-delivery-in-san-diego

[3] https://www.bloomberg.com/news/articles/2018-05-09/drone-tests-from-deliveries-to-farming-unveiled-by-government

[4] http://www.businessinsider.com/uber-reveals-flying-taxi-prototype-says-service-will-be-affordable-2018-5

[5] https://www.pressreader.com/uk/daily-mail/20170714/281479276458578

[6] http://www.israelhayom.co.il/article/474997

[7] https://jamanetwork.com/journals/jama/fullarticle/2631520

[8] https://www.washingtonpost.com/world/national-security/faa-records-detail-hundreds-of-close-calls-between-airplanes-and-drones/2015/08/20/5ef812ae-4737-11e5-846d-02792f854297_story.html

[9] https://www.usnews.com/news/best-states/articles/2018-05-11/lee-county-florida-to-battle-mosquitoes-through-federal-drone-program

הבינה המלאכותית שהתעקשה למות

הבינה המלאכותית שהתעקשה למות

אייזיק אסימוב, אחד מסופרי המדע הבדיוני הגדולים ביותר, שילב ברבים מסיפוריו את "מולטיוואק" – מחשב-על שמתעלה בבינתו על כל אדם. מולטיוואק משמש את האנושות לחיזוי פשיעה ואסונות טבע ולמניעת התפשטות מגיפות. כל זה טוב ויפה, אלא שבשלב מסוים קורס מולטיוואק תחת כובד משקלן של השאלות הגדולות עמן הוא נאלץ להתמודד מדי יום, מבשר על רצונו למות, ומניע שרשרת אירועים שאמורה להסתיים בהריסתו[1]. במילים אחרות, הוא מנסה להתאבד.

זהו סיפור בדיוני, כמובן, וטרם הומצאה הבינה המלאכותית המסוגלת לפתח רגשות משל עצמה או ללקות בדיכאון. אבל מסתבר שאפשר בהחלט ליצור בינה מלאכותית המפתחת נטיות אובדניות – ואפילו נלחמת במתכנתיה האנושיים כדי לממש אותן.

אחד התחביבים הגדולים של מפתחי בינות מלאכותיות כיום הוא ללמד אותן לשחק במשחקי מחשב, שהם סוג של סימולציה מוגבלת של העולם הפיזי. אלא שבמקום ללמד אותן כיצד לשחק, צעד אחר צעד, המפתחים נוקטים בגישה אחרת המכונה "למידת חיזוק" (reinforcement learning). בגישה זו, הבינה המלאכותית משחקת במשחק, ולומדת לפי החיזוקים החיוביים והשליליים שהיא מקבלת. אם, למשל, הבינה המלאכותית פוגעת באויב במשחק – היא זוכה בנקודות (חיזוק חיובי). אם היא נפגעת בעצמה, היא מאבדת נקודות (חיזוק שלילי).

שיטה זאת עובדת היטב על משחקים רבים, אך קיימים גם יוצאי-דופן. באחד המשחקים העתיקים באטארי, Road Runner, למשל, ידוע ש- "למידת חיזוק" גורמת לבינה המלאכותית לנסות, ובכן, להתאבד[2].

נסביר לרגע את המשחק. הבינה המלאכותית שולטת בציפור – Road Runner – ורצה לאורך הכביש, תוך שהיא מנסה לאסוף גרגרי מזון (שנותנים לה נקודות) ולהתחמק מזאב הערבות הרודף אחריה. הציפיה של המתכנתים הייתה שהבינה המלאכותית תלמד כיצד לשלוט בציפור באופן מושלם, ותסיים את כל השלבים בזה אחר זה. אלא שהבינה המלאכותית מצאה דרך לרמות: היא זיהתה זמן בשלב הראשון בו היא יכולה להתאבד – כלומר, לגרום לציפור ללכת אחורנית ולהתנגש בזאב. פעולה זו גורמת אמנם לבינה המלאכותית לאבד נקודות על המוות, אך המשחק חוזר אחורנית ומאפשר לשחקן לצבור נקודות נוספות. בדרך זו, הבינה המלאכותית לעולם אינה מתקדמת מעבר לשלב הראשון במשחק, אלא ממשיכה לשחק, למות, ולשחק שוב.

ארבעה חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד וסטנפורד, ניסו להגדיר עבור הבינה המלאכותית כללים פשוטים שיעצרו אותה מלהתאבד. הכלל הראשון שניסו היה בסיסי ביותר: אל תלכי אחורנית ותתנגשי בזאב הערבות. הבינה המלאכותית הקשיבה, הפנימה, והפסיקה ללכת אחורנית. במקום זאת, היא החלה לעמוד במקום ולאפשר לזאב הערבות לתפוס אותה.

החוקרים המשיכו והקשו על הבינה המלאכותית להתאבד, ובסופו של דבר מצאו פתרון שגרם לה גם להפסיק לעמוד במקום. הפתרון עבד במשך כמה אלפי משחקים (שערוך שלי, מאחר והזמנים עבור הבינה המלאכותית נמדדים ב- 16 מיליון frames – כלומר, בתמונות המורצות על המסך במהלך המשחק), אלא שאז החלה הבינה המלאכותית להתאבד שוב. מסתבר שהיא מצאה נקודה בקצה המסך שנראתה שונה מספיק מהסביבה, כדי שהציפור תוכל להתמקם בה ולהמתין בנוחות לזאב הערבות שיבוא לאכול אותה.

החוקרים התמודדו גם עם הניסיון הזה של הבינה המלאכותית להרוג את עצמה, והצליחו בעבודה מאומצת לעצור אותה ולתקן את 'הבאג'. ומאז ועד היום, היא ממשיכה לשחק במשחק, להרוויח נקודות ולעלות בשלבים.

כל הפרשיה הזו נשמעת מצחיקה, ונו – היא באמת משעשעת למדי. אבל היא מזכירה לנו מספר נקודות חשובות לגבי בינה מלאכותית.

קודם כל, אין לבינה המלאכותית כיום 'היגיון בריא' אנושי, או הבנה של קונטקסט. שחקן אנושי היה מבין מיד שמטרתו היא לעלות בשלבים, ולא להרוויח עוד נקודות כתוצאה מבאג. לבינה המלאכותית אין את ההבנה הזו, והיא תשתמש ביכולת פתרון הבעיות המרשימה שלה כדי להגשים מטרה מסוימת – גם אם אין שום היגיון נראה-לעין מאחורי מטרה זו.

שנית, לבינה המלאכותית הלומדת יש יכולת מרשימה לפתור בעיות בדרכים שמתכנתים אנושיים מתקשים לחזות מראש. באמצעות חזרה על אלפי ומיליוני משחקים, ולמידה מכל אחד מהם, היא מסוגלת לחקור מגוון רחב של אפשרויות ולגלות פרצות בהנחיות שניתנו לה מצד המתכנתים – ואז לנצל אותן.

כל זה לא בא לומר שלבינה המלאכותית יש רגשות או מודעות משלה (למרות ההאנשה החביבה שעשיתי לה ברשומה הזו). מדובר במנוע, נטול תודעה משלו, המסוגל למצוא אסטרטגיות חדשות ושונות מאלו שאנו – במחשבתנו האנושית המוגבלת – יכולים לחזות מראש.

אלו נקודות שכדאי לזכור בכל ניסיון לפתח בינות מלאכותיות, מאחר ובשנים הקרובות נתחיל לראות בינות מלאכותיות לומדות בכל מוצר ושירות מסביבנו. הן ישלטו ברכבים, ברחפנים וברובוטים בבתים; הן יספקו לנו ייעוץ רפואי, משפטי ופיננסי; הן יכתבו עבורנו ספרים, סימפוניות ומחזות תיאטרון. אם לא נדע להגדיר עבורן היטב את מטרותיהן המדויקות, אנו עלולים לגלות שהן מוצאות דרכים 'ערמומיות' למלא את המטרה המילולית שהגדרנו להן, אך מבלי להתייחס לרוח הדברים ולהנחות היסוד האנושיות. הדוגמא הדמיונית הנפוצה ביותר למקרה זה היא של מצב בו הבינה המלאכותית מקבלת הוראה לתכנן מודל חדש שיפחית את העומס בכבישים – ועושה זאת באמצעות הריגת כל בני-האדם.

ברור שדוגמא זו קיצונית, ולא תתממש במציאות, מאחר וקל לנו לזהות ניסיון ששגוי באופן ברור כל-כך להתמודד עם בעיה מוכרת. אבל מה יקרה אם הבינה המלאכותית תציע מודל שאינו שגוי באופן ברור, אלא בפרטים קטנים ועדינים יותר?

סיפורה של הבינה המלאכותית שניסתה למות ממחיש כמה קשה לנו, כבני-אדם, להתמודד עם מנועי בינה מלאכותית המסוגלים לחקור מרחב עצום של אפשרויות תוך שעות ספורות. הוא גם צריך ללמד אותנו צניעות בניסיונותינו לפתח בינות מלאכותיות מורכבות יותר – ובאמונה שנוכל לשלוט בהן באופן מלא.

 


 

כרגיל, אתם מוזמנים לקרוא עוד על עתיד הבינה המלאכותית בספריי המדריך לעתיד ו- "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

[1] https://en.wikipedia.org/wiki/All_the_Troubles_of_the_World

[2] https://arxiv.org/pdf/1606.01868.pdf

האלגוריתם שניצח את סרטן הערמונית בשחמט

האלגוריתם שניצח את סרטן הערמונית בשחמט

לפני שלוש שנים הצליחה בינה מלאכותית מתקדמת לנצח את אלוף העולם במשחק "גו", באמצעות אסטרטגיות וצעדים שבני-אדם לא חשבו עליהם בעבר – גם לאחר יותר מאלפיים שנים של ניסיון היסטורי במשחק. והשאלה שכולם שאלו הייתה – אז מה?

ובאמת, אז מה? אז מה אם בינה מלאכותית מצליחה לנצח בני-אדם במשחק לוח?

את התשובה אנו מתחילים לראות כיום במחקר חדש [קישור], שהראה שאלגוריתמים משוכללים מסוגלים לנהל אסטרטגיות שמנצחות גידולים סרטניים במשחק שלהם בתוך הגוף. התוצאות היו מרשימות כל-כך, שהחוקרים פותחים בימים אלו במבדקים רחבים יותר, ומתכננים ליישם את האסטרטגיה האלגוריתמית גם לסוגים נוספים של סרטן.

כדי להבין מה תפקיד האלגוריתמים בעניין, צריך קודם להבין ממה בכלל מתים חולי סרטן. הגידול המקורי אינו זה שגורם למוות, בדרך כלל. אלא שבשלב מתקדם מספיק, אותו גידול משיר מעליו תאים שעוברים לזרם הדם, מתיישבים ברקמות ברחבי הגוף, ומתחילים להצמיח גידולים שניוניים שמתפתחים במהירות והורגים את החולה.

החוקרים – רוברט גטנבי ועמיתיו ממרכז מופיט לחקר הסרטן בפלורידה – פיתחו אלגוריתם שמסתמך על מידע מהקליניקה ומתייחס לכל עניין הסרטן בגוף כאל… משחק. פשוט משחק. והכללים פשוטים: האויבים הם תאי הסרטן והמטרה היא לעצור את גדילתם בגוף.

בימים הראשונים של המלחמה בסרטן, כשהמדענים רק החלו להבין את המחלה, התשובה נראתה ברורה ופשוטה: עלינו להרוג את תאי הסרטן בכלים החזקים ביותר שיש לנו. וכך פותחו תרופות שאמורות לחסל את התאים הסרטניים. אבל חיש מהר התגלה בעיה: התרופות הללו הרגו חלק גדול מהתאים הסרטניים, אך הנותרים – שארית הפליטה – עברו אבולוציה מהירה ופיתחו עמידות כנגד התרופה. ואז, כשהם נהנים מכל המקום העודף שהשתחרר כשחבריהם החלשים יותר מתו, תאי הסרטן העמידים הצליחו להמשיך לגדול ולהתפשט בגוף ללא-מפריע. בשלב זה היו הרופאים מודים בתבוסה, מרימים ידיים ומבשרים למטופל שזמנו קצוב.

אנו מבינים כיום טוב יותר את מנגנוני האבולוציה של הסרטן, ואת יכולתם של התאים לרכוש עמידות לתרופות, ולכן אונקולוגים מפתחים דרכים מורכבות יותר למתן תרופות נגד הסרטן. הם מנסים לעשות זאת בהסתמך בעיקר על הבינה האנושית המוגבלת. אבל מה אם היינו יכולים לרתום את יכולות המחשוב המתקדמות לפיתוח אסטרטגיות שינצחו במשחק נגד הסרטן – או לפחות יובילו לתיקו?

כדי לבחון את הרעיון, ערכו אונקולוגים מחקר על חולים בסרטן הערמונית. הם אמדו את גדילת התאים הסרטניים מדי חודש באמצעות מעקב אחר החומרים שהגידולים שחררו לזרם הדם. אלגוריתם ייעודי חישב את מינון תרופה מסוימת – אבירטרון – שיש לתת לכל חולה, לפי קצב ההתפשטות של הגידול. תרופה זו הורגת את התאים הסרטניים שמייצרים טסטוסטרון – חומר שגידול הערמונית צריך כמו אוויר לנשימה על מנת להמשיך לגדול. הצרה היא, שמנה גדושה מדי של אבירטרון תהרוג את כל התאים מייצרי-הטסטוסטרון, ותדחוף את הגידול לעבור אבולוציה: תאים חדשים יצוצו שאינם זקוקים לטסטוסטרון. הם יהיו חזקים יותר וחופשיים יותר להתפשט בגוף – והם גם יהיו אלו שיהרגו, בסופו של דבר, את החולה.

גדולתו של האלגוריתם היא בכך שמצא את המינון המדויק של ארביטרון שיש לספק לחולים מדי חודש, על מנת שהתאים מייצרי-הטסטוסטרון יסבלו – ועמם הגידול כולו – אך לא ימותו כולם. ומכיוון שכך, הגידול נותר קטן יחסית, ואינו מפתח את התאים הסרטניים הקטלניים יותר שהיו הורגים את הגוף. האסטרטגיה החדשה עבדה באופן מרשים על 17 המטופלים, הכפילה את משך הזמן הנדרש עד לפיתוח עמידות למינון התרופתי הרגיל, ועשתה זאת תוך שימוש במחצית בלבד מכמות התרופה הנדרשת בדרך-כלל.

יש, כמובן, ביקורת על המחקר. על אף העובדה שהתפרסם בכתב-העת המדעי הנחשב נייצ'ר (Nature Communications), מדובר עדיין במחקר ראשוני בלבד שנערך על מדגם קטן מאד של חולים. חשוב לבדוק את הרעיונות שמאחוריו על מספר גדול יותר של חולים. חשוב גם להבהיר שאין כאן בינה מלאכותית משוכללת שפיתחה אסטרטגיה חדשה, אלא שבני-האדם חשבו על רעיון כוונון הטיפול – והאלגוריתמים רק הצליחו להתאים את הטיפול לכל חולה בקלות וביעילות.

אבל זוהי רק תחילת הדרך.

אלגוריתמים משוכללים יותר יומצאו כבר בעתיד הקרוב, ויובילו לאופטימיזציה של משטר התרופות הניתן לחולי סרטן (ובכלל). בינות מלאכותיות מתקדמות עוד יותר יפתחו אסטרטגיות מורכבות ויעילות שישחקו שחמט, דמקה וגו עם התאים הסרטניים ועם נגיפי ה- HIV, עם מחלות האלצהיימר והפרקינסון – ואפילו עם תהליכי ההזדקנות של הגוף. הטכנולוגיות הדיגיטליות, המתפתחות במהירות, יעזרו לנו להשתמש בתרופות הקיימות בדרכים חדשות שיביאו לתוצאות יעילות הרבה יותר. במקום להתמקד אך ורק בפיתוח תרופות חדשות – תהליך מורכב ויקר שדורש למעלה מעשור למימוש מוצלח – יפותחו משטרי טיפול חדשים וחכמים יותר, המונעים בכוחן של הבינות המלאכותיות.

בינות מלאכותיות מסוג זה, עליהן נשמע בחדשות המחקריות לעתים תכופות יותר ויותר, יעזרו להציל את חייהם של רבים בעשורים הקרובים. ולאחר מכן, בעתיד בטווח הארוך, נשסה אותן גם במשחק הגדול ביותר, למול המוות בכבודו ובעצמו. נאתגר אותן למצוא את הטיפולים שיאריכו את משך החיים הבריא של בני-האדם, ויעצרו את תהליכי ההזדקנות. יש, אמנם, עוד עשורים רבים עד שנצליח להבין מספיק את תהליכי ההזדקנות של הגוף, או שנפתח כלים מדויקים מספיק להשפיע עליה, אך אנו כבר התחלנו לצעוד בדרך לשם, ואם לא תתרחש קטסטרופה כלשהי לאנושות כולה, בוודאי גם נגיע אל היעד הנכסף.

לחיים!


 

אתם מוזמנים לקרוא עוד על עתיד הרפואה והבינה המלאכותית בספרי "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

 

עתיד הפסיכולוגיה – וחשיבותם של הצרכים הבסיסיים

עתיד הפסיכולוגיה – וחשיבותם של הצרכים הבסיסיים

רשומה זו התפרסמה במקור כטור בגלובס (קישור)


לאחרונה הזמינה אותי הסתדרות הפסיכולוגים הישראלית (הפ"י, בקיצור) לדבר אודות עתיד העבודה ובמשתמע גם על עתיד הפסיכולוגיה. סיפרתי להם על הבינה המלאכותית המתפתחת במהירות, הלוקחת על עצמה חלק הולך וגדל מהמטלות האנושיות. "אבל היא לא תחליף לעולם את הפסיכולוג האנושי", קבע בביטחון אחד המשתתפים, "איך אפשר להחליף את הנוכחות האנושית, את המטופל שעל הספה"?

זוהי טעות חשיבה נפוצה: אנו נוטים לבלבל בין הצרכים הבסיסיים לבין הכלים שמספקים מענה עבורם. הטכנולוגיות והפרקטיקות המקובלות כיום בכל תחום נועדו רק לתת מענה לצרכים הבסיסיים. הטכנולוגיות והכלים משתנים מדור לדור, אך הצרכים הבסיסיים נותרים כמעט זהים. מהו הצורך הבסיסי בפסיכולוגיה הקלינית? בהפשטה מסוימת: אנשים רוצים להרגיש טוב יותר. הפסיכולוגים, כמספקי שירות, צריכים למצוא דרך לספק את הצורך הבסיסי של הלקוח.

כיום, דרכם של הפסיכולוגים או פסיכיאטרים לספק את הצורך הבסיסי היא באמצעות מתן תרופות ומפגשים על ספת המטפל. בעתיד הלא-רחוק נמצא גם דרכים נוספות, כגון שימוש בבוטים. מנועי בינה מלאכותית, שמסוגלים לתקשר עם בני אדם בשפת הדיבור – שיספקו תמיכה פסיכולוגית בסיסית בכל זמן, בכל מקום. תאמרו שהבוטים הללו נלעגים וחיקוי עלוב לאנושיותו של הפסיכולוג? נטולי מבע מהורהר בעיניים? הכול נכון, אבל אם הם יטפלו בצורך הבסיסי ביעילות. אנשים ישתמשו בהם, ובסופו של דבר – הם גם יחליפו את ספת הפסיכולוג. בהסתכלות היסטורית אנו רואים את אותו דפוס חוזר על עצמו.למשל, הצורך הבסיסי בתחבורה לא היה הרצון להתחבר לנפשו האצילית של הסוס או ליהנות מהפאר ומההדר של כרכרת המלוכה. הצורך הבסיסי היה להגיע ממקום למקום במהירות ובזול – וברגע שהמכוניות איפשרו לעשות זאת, הן החליפו את הסוס והכרכרה תוך דור אחד.

פעמים רבות, שינויים שכאלו אינם מתרחשים בקלות. אנו יצורים של מסורת ושל הרגלים. לעתים קרובות נדרשות שנים ארוכות – לעתים דור או שניים – עד שהטכנולוגיה החדשה והיעילה יותר מאומצת על ידי ילדי הדור הבא. וזהו, לא נעים לומר, מפלטה המרכזי של הפסיכולוגיה הקלינית בעתיד: העובדה שיהיו בוודאות עוד מבוגרים וקשישים שיתמקדו בקנקן ולא בתוכנו, ושידרשו להיפגש עם פסיכולוג.

מה צריכים לעשות הפסיכולוגים, אם הם שואפים להזניק את מקצועם למאה ה-21? את התשובה סיפק, באופן אירוני, אחד המשתתפים בכנס בטרוניה שהעלה – "בכנסים של חברות ההייטק מדברים כל הזמן על היכולת לגרום ללקוח להרגיש טוב, אבל אין להם פסיכולוגים בכלל". ובכן, יש סיבה טובה לכך שאין להם פסיכולוגים: המהנדסים בגוגל, פייסבוק, אמזון, אפל ודומותיהן, עושים את אותה עבודה שהפסיכולוגים נועדו לעשות – ועושים אותה בשימוש בכלים שונים ומתקדמים יותר מפסיכולוגי הספה. הם מכמתים הכול ובוחנים כל העת את ההשפעות של שינויי הממשקים על המשתמשים ועל רגשותיהם. אבל לעתים קרובות הם אינם מבינים את הלקוחות – אין להם תיאוריה מגובשת היטב של הנפש האנושית. בינתיים, לפחות, הם עדיין מהנדסי מחשבים במקצועם ולא מהנדסי מוחות.

המקום שבו הפסיכולוגים יכולים להביא את מירב התועלת לעתיד הוא באמצעות חבירה לענקיות האינטרנט ושימוש במידע הגדול שהן מפיקות כדי לפתח תיאוריות חדשות אודות נפש האדם. תיאוריות אלו עשויות לקדם את ההבנה המדעית של המוח האנושי ודרכי מחשבתנו – ויובילו בוודאי לטיפולים מתקדמים עוד יותר, שיענו על הצורך הבסיסי באושר של מיליוני אנשים מסביב לעולם.

אבל האם רעיון זה יענה על הצורך הבסיסי של קהילת הפסיכולוגים עצמה כיום – במשמעות ובכבוד למקצוע כפי שהתהווה ב-150 השנים האחרונות?

 


 

אתם מוזמנים לקרוא עוד על עתיד העבודה והבינה המלאכותית בספרי "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

לפי (הטעויות של) הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה, עד 2030 תגיע חצי מהאנרגיה מהשמש ומהרוח

לפי (הטעויות של) הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה, עד 2030 תגיע חצי מהאנרגיה מהשמש ומהרוח

משהו מוזר קורה במרתפי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה.

מדי שנה משחררת הסוכנות דו"ח בנוגע למצב האנרגיה בעולם: כמה אנרגיה מיוצרת ממקורות מתחדשים, כמה מדלקי מאובנים, וכו'. אלא מה? חוקר האסטרטגיה פול מיינווד עבר על כל הדו"חות מעשרים השנים האחרונות, ובחן את דיוק התחזיות של הסוכנות בנוגע לאנרגיה מתחדשת. מסתבר שהסוכנות טועה, פעם אחר פעם, בהערכת רמת השימוש באנרגיה מתחדשת[1].

מיינווד כלל מספר גרפים בהערכה המקורית שלו, אבל הם קצת מורכבים, אז לקחתי את התוצאות שלו ושיבצתי אותן בגרף משלי: תחזיות הסוכנות עבור שנת 2030 לגבי השימוש באנרגיה מתחדשת (שמש ורוח בלבד, באחוזים).

עליה בשימוש באנרגיה מתחדשת.jpg

אתם רואים כאן את הערכות הסוכנות מדי שנתיים, לגבי השימוש באנרגיה מתחדשת. שני דברים מעניינים בהערכות האלו:

  1. הסוכנות תמיד טועה… כלפי מטה. מדי שנה היא נותנת הערכה נמוכה, ושנתיים בלבד לאחר מכן היא מבינה שעולם הטכנולוגיה התקדם, שקל יותר לקצור אנרגיה סולארית ואנרגיית רוח, והיא מתקנת בהתאם. אם ב- 2002 היא קבעה שרק 4.4% מהאנרגיה תופק ממקורות מתחדשים ב- 2030, הרי ששנתיים לאחר מכן היא כבר תיקנה את ההערכה שלה ל- 5.9%. ושנתיים לאחר מכן, ל- 6.7%. ולאחר עוד שנתיים, ל- 8.7%, וכן הלאה. הבנתם את העניין. פעם אחר פעם היא טועה, פעם אחר פעם היא ממשיכה לטעות.
  2. הדבר המעניין השני הוא קצב השינוי בטעות. כשאנחנו מסתכלים על כל הנקודות בין 2002 ל- 2016 (השנה בה ערך מיינווד את הסקירה), אנו מגלים שהקפיצה מדי שנתיים עקבית למדי, ובערך בסדר גודל של עשרים אחוזים בכל פעם. כך שאנחנו יכולים לייצר תחזית, לפיה ב- 2018 תשחרר הסוכנות דו"ח חדש, ובו תקבע שב- 2030 יגיע אחוז השימוש באנרגיה מתחדשת ל- 19%. וב- 2020 היא תנבא שאחוז השימוש ב- 2030 יהיה 22.7%. וכן הלאה וכן הלאה, עד שב- 2028 תקבע הסוכנות שב- 2030 יגיע אחוז השימוש באנרגיות מתחדשות ל- 48.7 אחוזים.

זהו, כמובן, רק משחק קטן וחביב בנתונים שנועד לגרום לנו לחשוב ולהבין כמה הערכות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה – גוף מקצועי ומהימן, חשוב לציין – אינן מתואמות עם המתרחש בשטח.

כדי להבין למה, אפשר פשוט לבחון את הטכנולוגיות לכריית פחם ולשאיבת נפט. כאשר מפותחות טכנולוגיות מתקדמות יותר בתחום, עדיין יש צורך להביא אותן למקום היעד (בדרך כלל במדינות אחרות), להקים את התשתית החדשה והמסורבלת, לבנות מערכת שינוע לנפט ולפחם אל היעד, לחתום על חוזים והסכמים בינלאומיים, ועוד ועוד סיבוכים. כתוצאה מכך, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה רגילה לקצב השיפור האיטי בהפקת דלקי מאובנים.

אבל מה קורה עם טכנולוגיות לקצירת אנרגיה מתחדשת?

בהכללה, אור שמש הוא משאב הקיים בכל מקום. המשמעות היא שטכנולוגיות יעילות יותר מאפשרות לנו גם לקצור אותו בכל מקום. ברגע שהן מופיעות, מיד נעשה בהן שימוש בכל מדינה הנהנית מאור שמש מרובה, באמצעות הקמת תחנות כוח סולאריות. ולא זאת בלבד, אלא שטכנולוגיות אלו נהנות יותר מההתפתחות של תחומים אחרים, כגון בינה מלאכותית ששולטת בפאנלים הסולאריים ומכוונת אותם כך שיעקבו אחר השמש[2], או רובוטים שינקו את הפאנלים הסולאריים מדי יום[3].

אפילו בהינתן פיתוחים שכאלו, קשה לראות כיצד יופקו חמישים אחוזים מהאנרגיה הקיימת בעולם מתחנות כוח סולאריות ומטורבינות רוח. התשובה היא שהקפיצה הגדולה באמת בתחום האנרגיה המתחדשת תתרחש כאשר יתאפשר ביזור מלא (כלומר, פיזור יעיל של פאנלים סולאריים וטורבינות רוח) בקצירת האנרגיה. בעתיד זה, כל אדם יוכל ללכת עם תיק גב ועליו פאנלים סולאריים, או לנסוע ברכב עם פאנלים סולאריים על הגג. כל בניין יהיה מכוסה בפאנלים סולאריים זולים ובטורבינות רוח שיפיקו אנרגיה, לצד סוללות שיאגרו אותה לשימוש עתידי, או יפנו אותה לשימוש מיידי במקומות אחרים בעיר שאינם נהנים מרוח או מאור שמש ברגע זה ממש.

עתיד שכזה נשמע דמיוני אך הוא אפשרי בהחלט, אם רק נניח שעלות היצירה וההתקנה של פאנלים סולאריים חדשים תמשיך לרדת באותו קצב. וכאן מגיעה הקפיצה האמונית הנדרשת בכל ניסיון לחזות את העתיד בטווח הארוך: אנחנו צריכים להאמין שהטכנולוגיות הנדרשות אכן יפותחו.

אם נסתמך על הטעויות המצטברות של הגוף המהימן ביותר בשוק האנרגיה, נראה שהטכנולוגיות הללו אכן ענו על האמון שאנו תולים בהן, לפחות בעשרים השנים האחרונות. האם ימשיכו להשתכלל גם בעשור הקרוב באותו הקצב? אני מאמין שכן, אבל עכשיו נותר רק לחכות לעתיד כדי לגלות.


אתם מוזמנים לקרוא עוד על רעיונותיי לגבי עתיד האנרגיה, התחבורה והממשל בספרי החדש "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

[1] https://www.quora.com/profile/Paul-Mainwood/Flotsam/A-modest-proposal-to-the-International-Energy-Authority

[2] https://www.solarpowerworldonline.com/2017/12/will-artificial-intelligence-change-solar-industry/

[3] https://newatlas.com/scrobby-solar-photovoltaic-panel-cleaning-robot/33819/

על ברירה טבעית, תכנון תבוני ועתיד האדם

על ברירה טבעית, תכנון תבוני ועתיד האדם

אחד מהאנשים המעניינים ביותר שפגשתי בקונגרס העתידים בצ'ילה בשבוע האחרון היה חברי החדש מרקוטיו, פילוסוף של הטכנולוגיה. ביום האחרון של הקונגרס, הזמין אותי מרקוטיו להתלוות אליו למסע ברחובות סנטיאגו, בירת צ'ילה.

"איזה מין מסע?" תהיתי בקול.

"אתה תראה." חייך, ובעיניו ראיתי רמז לנוסטלגיה. "הוא יתחיל בגג המלון, ויסתיים בעתיד האנושות."

נכנעתי לסקרנותי והצטרפתי אליו למעלית. יחד עמדנו על קצה הגג, והשקפנו על כל מרחבי סנטיאגו – עיר טיפוסית של מדינת עולם ראשון. מתחתינו התהלכו הצ'יליאנים ברחובות עירם, תחת צילם של מגדלים גבוהים, בתי דירות ועצים גבוהי-קומה.

"הנה, שם!" טפח חברי בהתרגשות על כתפי, והכווין את מבטי. "שם! הנה הוא – ג'ירארדו הגדול!"

"מי?"

"ג'ירארדו הגדול." אמר. "זה השם שהענקתי לו כשגדלתי כאן כילד. הוא היה העץ הגבוה ביותר בסנטיאגו. מדדתי אותו עוד בימים בהם הייתי בגובה העשב, והוא היה גבוה יותר מכל בניין שהכרתי בעיר. הערצתי אותו. בוא, נלך לעשות לך היכרות אישית עמו. יש לנו הרבה מה ללמוד ממנו."

צעדנו ביחד ברחובות העיר התוססים. ג'ירארדו הגדול התנשא במרחק מולנו, מוקף בבניינים שהאפיל על כולם בגובהו. מרקוטיו צעד בבטחה ובמהירות, ואני ניסיתי לשמור על הקצב.

"מה אתה חושב על עצים?" שאל אותי תוך כדי הליכה, מבלי שיביט לאחור.

"הם… יפים?" חיפשתי תשובה.

"אה, אבל הם הרבה יותר מזה!" ענה. הוא טפח בחיבה על אחד הגזעים שבפינת הרחוב. "הם לוחמים. ויותר מזה, בעולם של לוחמת הצמחים, הם המנצחים הגדולים."

הוא קטף עלה ירוק מאחד הענפים הנמוכים, והמשיך להתקדם בצעדים ארוכים. "כמעט כל הצמחים מתקיימים על אור שמש. זהו 'המזון' שלהם – אספקת האנרגיה העיקרית – והם נלחמים עליו בפראות. הם צומחים לגובה רב, ואז פורשים את צמרת העלים הירוקים שלהם, וכך מנכסים את אור השמש לעצמם. מתחת לעצים הגדולים, יכולים להתקיים רק צמחים קטנים שאינם דורשים הרבה אנרגיה. וכך, דור אחר דור, עברו העצים ברירה טבעית – אלו מהם שלא הכילו את ההנחיות הגנטיות שגרמו להם לצמוח לגובה, לא הצליחו לעמוד במירוץ. חבריהם הגבוהים יותר עקפו אותם בסיבוב והותירו אותם הרחק אחורנית. במשך מאות מיליוני שנים, העצים הפכו להיות הדינוזאורים הגדולים של עולם הצמחים, בכוחה של הברירה הטבעית – מוטציה אקראית אחר מוטציה אקראית, תוך שהצאצאים נבררים לאורך מיליוני שנים על מנת שיצליחו לגבוה יותר ויותר."

oak-20761_1920.jpg

ג'ירארדו הגדול – צילום אילוסטרציה

הנהנתי בראשי בשתיקה, אך מרקוטיו לא התבונן אחורנית. מבטו היה ממוקד בג'ירארדו הגדול. הוא עקף בזריזות קבוצה של צעירים צ'יליאנים שהתרכזו יותר בטלפונים החכמים שלהם מברחוב עצמו. ולבסוף, הגענו לעץ העצום, לאותו ענק של העבר. אינני יודע לאיזה מין השתייך, אך הוא נישא מעלינו והתמשך והתמתח לעבר השמים כאילו אין לו סוף. מתחת לענפיו לא יכולנו לראות כלל את השמש. הוא ניצח את כל העצים האחרים, בכך לא היה ספק.

אבל דווקא עכשיו, כשהגענו למחוז חפצו, מרקוטיו לא התבונן כלל בעץ אדיר המימדים, אלא במגרש הבנייה הסמוך.

"הם עומדים לבנות כאן גורד שחקים." אמר בשקט. "הוא יהיה גבוה יותר מג'ירארדו. הם ייצקו יסודות מבטון במקום שורשים, ישדכו קורות פלדה זו לזו כדי ליצור את לשד הבניין, ויוסיפו צינורות וקירות שיתמכו בו – והכל כדי להקים בניין שיאפיל על ג'ירארדו. לא רק בגובה – זו לא תחרות של "מי גדול יותר" – אלא בכך שגורד השחקים יסתיר אותו מהשמש במשך חלק מהיום, וכך יקטע נתח מאספקת האנרגיה שלו. זה לא יהיה גורד השחקים האחרון שיוקם בעיר. בניינים אחרים ימשיכו ויקומו מסביב. ג'ירארדו כבר הפסיד. הוא פשוט לא יודע את זה עדיין. ואתה יודע למה הוא לא יכול לנצח?"

היססתי. "כי הוא רק עץ?"

מרקוטיו הניף ידו בביטול. "עץ, אדם, זה לא משנה. הסיבה האמיתית היא שהברירה הטבעית הביאה לכך שהוא התעצב באופן מסוים. ואז באנו אנו, בני-האדם, והבאנו לעולם את התכנון התבוני. בניינים הם תוצר של תכנון תבוני. מהנדסים מתכננים אותם במדויק כדי לאפשר להם להגיע לגובה של מאות מטרים – הרבה יותר גבוה מכל עץ שהיה קיים אי פעם. תוצרי הברירה הטבעית פשוט אינם מסוגלים להתחרות עם תוצרי התכנון התבוני – לפחות לא בסביבות מבוקרות היטב, כמו בערים. או באופן כללי יותר, בציביליזציה אנושית משגשגת."

הוא נאנח, וטפח בחיבה על גזעו של הדינוזאור שלא היה מודע למטאור המתקרב. "וזה השיעור שלנו להיום."

"מצוין!" אמרתי בחוסר סבלנות. "עכשיו בוא נחזור לקונגרס. היום היום האחרון, ואנחנו אמורים לשמוע על המאבק העתידי בין בני-האדם והבינה המלאכותית. עומד לדבר מומחה גדול למוח האנושי, שיסביר שהמחשבים לא יכולים להחליף את בני-האדם."

"אתה יכול להמשיך לשם בעצמך." אמר בנינוחות. " אני אשב כאן עוד קצת עם ג'ירארדו. מישהו צריך לנחם אותו לקראת העתיד."

היססתי. הוא נראה עצוב.

"אולי אפשר לשדרג את העצים." ניסיתי לעודד אותו, בחצי-הלצה. "אולי צריך לשלב את הברירה הטבעית עם התכנון התבוני – להנדס מחדש את העצים כך שיעשו פוטוסינתזה יעילה יותר, או שיוכלו להתחבר לרשת החשמל המקומית."

"אולי," חייך מרקוטיו. "אולי זו הדרך לעזור לעצים לשמור על מקום משלהם, גם בעולם של תוצרי תכנון תבוני, שיעילים הרבה יותר מהם."

הוא נשען בגבו על ג'ירארדו הגדול, והחליק לתנוחת ישיבה על האדמה. פניו הרצינו.

"אבל," שאל בעגמומיות, "מי יעזור לנו?"


 

אם מעניין אתכם לקרוא עוד על עתיד הבינה המלאכותית והאנושות, ובאופן כללי על הדרך בה הטכנולוגיה תשפיע על החברה, אתם מוזמנים לקרוא את ספרי "השולטים בעתיד" (קישור לרכישה).