עוד התקדמות בדרך לאל הממוחשב ששומע הכל ורואה הכל

עוד התקדמות בדרך לאל הממוחשב ששומע הכל ורואה הכל

בפינתנו היום אני רוצה לסקור פיתוח חדש של מיקרוסופט, שבמבט ראשון אינו נראה מרשים במיוחד. בראייה רחבה יותר, אני מאמין שהוא מרמז על כוחה של הבינה המלאכותית לשנות את העולם.

הרעיון עצמו פשוט למדי: חוקרים במעבדות מיקרוסופט פיתחו מערכת חדשה לתמלול פגישות בעולם הפיזי. במקום להסתמך על מיקרופון אחד בלבד, המערכת מתחברת לכל הסמארטפונים והמחשבים הניידים בחדר, ומקבלת מידע מהמיקרופונים שלהם בזמן אמת. המידע הזה עובר אינטגרציה, כך שבסופו של דבר, המערכת מסוגלת להבין ולתמלל את הדיבור בחדר, טוב יותר מכפי שהייתה יכולה לעשות זאת בהסתמך על מיקרופון אחד בלבד[1].

למה זה חשוב? מכיוון שאנו רואים כאן את ההתחלה של תפישה חדשה, שמסתמכת על 'מוח' ממוחשב המסוגל לקבל מידע ממספר רב של ערוצים בו-זמנית, ולהפיק ממנו משמעות. אנו איננו יכולים לעשות זאת: אנו מוגבלים למידע שמיעתי המגיע משני ערוצים בלבד – אוזן ימין ואוזן שמאל. אבל 'מוחות' ממוחשבים אינם ניחנים במגבלה דומה, והם מסוגלים לקבל מידע שמיעתי מעשרות, מאות ואפילו אלפי ערוצים. כל עוד הם ניחנים בכוח המחשוב הנחוץ, הם מסוגלים להפיק תובנות בעלות משמעות מכל המידע הזה.

יש השלכות עצומות לתפישה הזו. דמיינו שאתם מגיעים להרצאה בעוד חמש שנים. ברגע שאתם נכנסים לאולם, הטלפון שלכם מצטרף אוטומטית לרשת הרחבה שכוללת את הסמארטפונים של כל המאזינים האחרים. כל הטלפונים מקשיבים ביחד למרצה, ובסוף ההרצאה תקבלו את התמליל המדויק של כל מה שהוא אמר.

אבל למה לעצור במידע שמיעתי בלבד? בפעם הבאה שתלכו לקונצרט רוק עם אלפי אנשים בקהל, תוכלו לשתף גם את המידע החזותי המתקבל מהסמארטפון שלכם. כלומר, את קטעי הווידאו שאתם מצלמים. כל קטע וידאו כזה בפני עצמו אינו מעניין במיוחד, אבל זכרו שעשרות אנשים מצלמים כל הזמן, כל אחד מנקודה אחרת בקהל. אלגוריתמים מתקדמים יוכלו לאחות את כל הצילומים הללו כדי להפיק סרטים של האירוע השלם.

התפישה הזו פותחת גם צוהר לעולם העבודה החדש. באחת מהופעותיי האחרונות על הבמה באוסטרליה, טכנאי הסאונד גיחך קלות כששמע שאני סבור שהבינה המלאכותית יכולה לגזול מקומות עבודה מבני-אדם.

"ומי יחבר לך את המיקרופון לדש?" הוא שאל, תוך שידיו עוברות על גופי במיומנות. "מי ישחיל את הכבלים מתחת לחולצה שלך, ויחבר את הסוללה והמקלט לחגורה? מי יפעיל את המצלמה שמתעדת אותך על הבמה?"

והנה, אחת התשובות היא שפשוט לא יהיה צורך בכל המכשירים הייעודיים האלו. הם יוחלפו בכוח ההמון: בעשרות או מאות סמארטפונים שישתפו את המידע השמיעתי והחזותי ברמה שעולה על זו המתקבלת ממיקרופון בודד או מצלמה בודדת – משוכללים ככל שיהיו.

כמובן, אי אפשר שלא לחשוב גם על הבעיות הטמונות בתפישה זו. גופי ביון, למשל, יגירו ריר לנוכח האפשרות לשמוע הכל ולראות הכל. כבר עכשיו מקבלים גופי ביון רבים מידע מהסמארטפונים שלנו (לממשלת ארצות הברית, למשל, יש גישה לכל מה שאתם מקליטים ומעלים לענן של גוגל או פייסבוק). מה יקרה כשהם יוכלו לאחות את כל פיסות המידע הנפרדות האלו, כדי להרכיב תמונה גדולה וברורה יותר של העולם? והאם אנו רוצים באמת לתת בידיהם את הכוח הזה?

ייתכן שבעיה זו תיפתר בכוחן העתידי של טכנולוגיות הבלוקצ'יין, שאמורות ליצור רשתות תקשורת שיהיו חסינות לפריצה ולרחרוח מצד הממשלות. אולי. אבל יש עוד זמן עד אז. בינתיים, אפשר להסתפק בכך שהתפישה החדשה – זו שמספקת לבינה המלאכותית יכולת הצלבת מידע – אמורה לשרת את הציבור באמצעות שילוב הציבור עצמו. כולנו נצטרך 'לנדב' את כוח השמיעה, הראייה והתקשורת של הסמארטפונים שלנו, כדי לתת לבינה המלאכותית את המידע שהיא צריכה כדי לסייע לכולנו. כולם למען כולם.

זה בהחלט עתיד שאני יכול להתחבר אליו.

[1] https://www.microsoft.com/en-us/research/uploads/prod/2019/05/DenmarkTechReport-5ccb8b095c8f3.pdf

אוואטארים חייתיים, או – איך זכה חולה סרטן לעזרה מ- 300,000 זבובים

אוואטארים חייתיים, או – איך זכה חולה סרטן לעזרה מ- 300,000 זבובים

כשרופאיו של מר רוג'רס (שם בדוי) הבינו שהוא לוקה בסרטן המעי הגס בשלב המתקדם ביותר – עם גרורות באזורים שונים בגוף, שפיתחו כבר חסינות למספר תרופות – הם הציעו לו להשתתף במחקר ראשון מסוגו. הוא הסכים, ותוך שנה וקצת גילה שכבר אינו לבד במערכה: 300,000 זבובים, שכל אחד מהם הונדס גנטית כדי לחקות את מצבו הרפואי של רוג'רס, הצטרפו למלחמה בסרטן.

תאיו הסרטניים של רוג'רס נשאו תשע מוטציות סרטניות, שכל אחת מהן גרמה לתאים להגיב באופן שונה לתרופות, לכמותרפיה, להקרנות ולדרכים מקובלות אחרות להתמודדות עם סרטן בבני-אדם. תשע המוטציות ביחד הקנו לתאי הסרטן של רוג'רס את היכולת להדוף מעליהם בבוז מספר רב של טיפולים. הרופאים הבינו שלא ניתן להילחם ביעילות בסרטן בשלב מתקדם כל-כך, עם מספר מוטציות רב כל-כך, בדרכים קונבנציונליות. וכך, הם בחרו ליצור את צבא הזבובים המהונדסים, המכונים גם "אוואטרים חייתיים".

fly-717854.jpg

החוקרים הנדסו גנטית מספר עצום של זבובים על מנת שתאיהם יישאו את אותן המוטציות הסרטניות שבתאיו של מר רוג'רס. זו לא הייתה מטלה קשה כל-כך, מכיוון שזבובי פירות קטנים מאד (קטנים בהרבה מהזבובים שאנו רגילים אליהם בישראל) ומתרבים במהירות. מהרגע שמספרם היה גדול מספיק, החוקרים העסיקו מערכת רובוטית שטיפחה את הזבובים, האכילה אותם, והחשוב מכל – בחנה עליהם 121 תרופות שונות, כל אחת לחוד, וגם בשילובים.

זוהי מערכת מתוחכמת וחכמה למציאת רעיונות חדשים לתרופות מותאמות-אישית. כל אדם שונה מרעהו, וגידולים סרטניים שונים זה מזה גם הם. ועדיין, אנו חייבים להתמודד היום עם מקרי סרטן באמצעות הסתמכות על תוצאות שהתגלו במהלך טיפולים בבני-אדם אחרים, על גידולים סרטניים 'דומים מספיק'. ברור שזה אינו מצב אופטימלי. ניסויים על האוואטארים החייתיים, לעומת זאת, יכולים לספק לנו תשובות מדויקות יותר בנוגע לתרופות ולטיפולים המתאימים בדיוק לסוג הסרטן בו לוקה כל חולה. אחרי הכל, הזבובים לוקים באותו הסרטן בדיוק, וכל ניסוי שייערך עליהם, יוכל לספק תשובות בעלות משמעות גם עבור החולה המקורי.

במקרה של מר רוג'רס, המערכת הרובוטית זיהתה מספר שילובי תרופות ששימרו את הזבובים בחיים, והאטו את התפשטות הסרטן במעיהם. הרופאים בחרו לטפל בסופו של דבר במר רוג'רס בשילוב של תרופה נגד סרטן בשם טראמטיניב, ותרופה לאוסטאופורוזיס בשם זולדרונייט. שילוב של שתי אלו הניב את התוצאות הטובות ביותר בטיפול בזבובים – והצליח לעכב את התפשטות הסרטן של מר רוג'רס במשך 11 חודשים שלמים. לאחר זמן זה, כנראה שצברו תאי הסרטן בגופו מוטציות חדשות, והצליחו להתמודד גם עם השילוב יוצא-הדופן של התרופות. רוג'רס נפטר לאחר שלוש שנים.

חשוב לי להבהיר שעדיין לא נערכו ניסויים רחבי-היקף שיוכיחו ששימוש באוואטארים חייתיים מייעל את הטיפול בסרטן או במחלות אחרות. אף על פי כן, ברור שיש כאן פוטנציאל לייעול הטיפול ולהתאמתו באופן מדויק ביותר לסוג הסרטן שתוקף את האינדיבידואל. כך או כך, אני מתרגש במיוחד מהמערכת הרובוטית שהודגמה במחקר הנוכחי. בזכותה, מבצע של גידול זבובים ובחינת תרופות, שהיה אמור לדרוש צבא קטן של עובדי מעבדה יקרים, בוצע באופן אוטומטי כמעט לגמרי. העלות של מחקר מסוג זה בעבר הייתה אמורה להיות אסטרונומית. כיום היא… ובכן, עדיין אסטרונומית, כי המערכת עדיין חדשה. אבל בעוד חמש או עשר שנים, נוכל כולנו לזכות בטיפול דומה בעלות סבירה (כלומר, עדיין עלות גבוהה מאד, אבל שתכוסה ברובה על-ידי הביטוח הרפואי).

אנו רואים כאן כיצד מערכות רובוטיות יכולות לשנות את דרכי הטיפול במחלות מכל הסוגים. אבל למה לעצור כאן? ברור שהשלב הבא הוא ביצירת "אוואטארים אנושיים" – מאות-אלפי שחזורים של רקמות אנושיות, שכל אחד מהם מגיע מתאיו המקוריים של החולה – ובהתנסות עליהם במעבדה בזמן אמת. וגם אם רעיון זה נשמע מוזר כיום, הרי שהמערכות הרובוטיות של העתיד יוכלו לאפשר אותו בעלות נמוכה-יחסית.

זוהי עוד דוגמה לדרך בה בינה מלאכותית יכולה לעזור לנו להבין טוב יותר מחלות קיימות: לא רק באמצעות ניתוח המחלות בשימוש בכלים הקיימים והפקת תובנות, אלא גם על-ידי מתן האפשרות לעבוד עם כלים חדשים, או כאלו שלא נראו פרקטיים בעבר. ככל שהבינה המלאכותית תמשיך להשתכלל ולהשתפר, כך יגדל הקצב בו נמצא פתרונות מתקדמים יותר למחלות מכל הסוגים.


 

קישור למאמר המקורי ב- Science Advances

בינה מלאכותית אמנותית מכרה ציורים ביותר ממיליון דולרים

בינה מלאכותית אמנותית מכרה ציורים ביותר ממיליון דולרים

איידה היא ציירת, שיצירותיה הן מהמבוקשות ביותר בעולם. למעשה, למרות שהחלה לצייר רק באפריל – לפני חודשיים בלבד – היא כבר הצליחה למכור את ציוריה ביותר ממיליון דולרים. זהו הישג נדיר ביותר לאמנית בתחילת דרכה, אבל אולי לא מפתיע בהתחשב בכך שאיידה היא רובוט.

אם תגיעו לתערוכה שנפתחת בבריטניה בעוד שבוע, תוכלו להיחשף ליצירותיה של איידה – ותוכלו אפילו לפגוש אותה אישית. אם תעשו זאת, ראוי שתדעו שהיא תסרוק אתכם היטב באמצעות המצלמות שבעיניה, ותשלב את המידע שקלטה מכם ב- 'מוחה' האלקטרוני. ואז, היא תצייר, ותצייר, ותצייר. היא לא צריכה לנוח או לאכול, לטפל בילדים קטנים או לקנות אוכל בסופרמרקט. היא רק צריכה חשמל, ואת המידע שהיא קולטת מסביבה, אותו היא ממירה לציורים – יפים יותר או פחות – שהיא מעבירה לנייר באמצעות ידה הרובוטית שאוחזת בעפרון או בעט.

וכאמור, היא כבר מכרה יצירות ביותר ממיליון דולרים.

איידה – רובוטית ציירת עם הצלחה מרשימה בשיווק ובמכירת ציורים. במקור מ- Evening Standard, PA

איידה נראית בעיקר כגימיק כרגע. אחרי הכל, אין באמת צורך בתחפושת המפוארת והיקרה של רובוט הנראה כמו אשה אמיתית, או אפילו ביד הרובוטית. אלגוריתמים לציור יכולים לעשות את כל העבודה שאיידה עושה בקלות, ואז להדפיס את היצירות במדפסת פשוטה. אבל יש שלושה דברים שמייחדים את איידה ומבדלים אותה מאלגורתמים פשוטים יותר.

ראשית, מפתחיה של איידה הבינו שאין שום דבר מעניין בבינה מלאכותית שפשוט מציירת את מה שהיא רואה. "לא רצינו ללכת בדרך הפשטנית." אמר אחד היוצרים. "זהו אלגוריתם בינה מלאכותית שיצירתי לגמרי – אנחנו לא יודעים מה התוצאה תהיה."

והנה אחד התנאים החשובים ביותר לאמנות מודרנית (ובכלל): אי-הוודאות. לא מדובר כאן במכונה שממלאת בדיוק אחר הוראותינו, או שתפיק את אותם ציורים שוב ושוב אם תקבל את אותו הקלט. האלגוריתם שמאחורי איידה (לפי המעט שמפורסם עליו) פועל באופן אקראי-למחצה. כלומר, הוא משלב את כל מה שאיידה ראתה ולמדה עד כה, ביחד עם מקור ההשראה המיידי שלה, על מנת להעלות על הנייר יצירת אמנות חדשה ומקורית.

בעצם, את המשפט האחרון אפשר לומר גם עבור אמנים אנושיים.

שנית, הציורים שיימכרו בגלריה אינם באמת של איידה. הם תוצר של שיתוף פעולה בין האדם למכונה: בני-האדם עוזרים לאיידה לבחור את הסגנון האמנותי הרצוי, איידה משתמשת באלגוריתמים היצירתיים שלה כדי לשרטט על הקנבס, ואז אמנים אנושיים מוסיפים צבע וגימורים אחרונים.

בנקודה זו אתם עשויים לתהות למה צריך בכלל את איידה, והתשובה היא שאיידה (ביחד עם עוזריה / מנהליה האנושיים) אינה רק יוצרת אמנות, אלא היא עצמה יצירת אמנות. היא גורמת לנו לתהות מה משמעותה של אמנות אמיתית, ולחשוב מחדש על כל מה שמבדל אותנו מהבינה המלאכותית ומהרובוטים. היא מכריחה אותנו לשאול האם היצירתיות באמת שמורה רק לבני-האדם, או שהיא יכולה להיות נחלתם גם של 'מוחות' מבוססי-סיליקון ומערכות עצבים מלאכותיות.

אבל הדבר השלישי שמייחד את איידה ומבדיל אותה מיוצרים אנושיים הוא שהרובוטית אינה חייבת למות. יצירות אמנות מזנקות בערכן לאחר שהאמן שעמד מאחוריהן נפטר, מכיוון שכולם מבינים שהוא לעולם לא יוכל לשכפל אותן, או ליצור אמנות נוספת. זו גם אחת הסיבות לכך שעשירים גדולים נוטים לאסוף יצירות אמנות – לא רק בשל ערכן האסתטי, אלא גם (ואולי בעיקר) כהשקעה לעתיד שערכה רק עולה עם הזמן. אלא שאיידה אינה חייבת למות. האלגוריתמים שמפעילים אותה יכולים להמשיך להתקיים לנצח.

וכאן נשאלת השאלה: האם איידה באמת תמשיך לפעול לאורך זמן, או שיוצריה יוציאו אותה לגמלאות בשלב מסוים? הניחוש שלי הוא שבעוד מספר שנים, כשאנשים יפסיקו להתרגש מרובוטים יצירתיים, מפתחיה של איידה יכריזו על קצה הקרב של הרובוטית. הם יניחו לה לצייר סט אחרון של יצירות, תוך שהם מטים את האלגוריתמים שמאחוריה לכיוון המשקף את הסוף הקרב, את האבדון הממשמש לבוא, את הכסף שעומד לזרום – ואז הם ינתקו אותה מהשקע וימחקו כל זכר לאלגוריתמים. הם יהרגו אותה, וגם זו תהיה אמנות.


 

קישורים:

סיקור באתר CNET

סיקור באתר רויטרס

בסין, רובוטים מתחילים ללמד בבתי הספר ובגנים

בסין, רובוטים מתחילים ללמד בבתי הספר ובגנים

בבתי הספר בסין, רובוטים מתחילים לתפוס את מקום המורים.

זה לא כל כך מפתיע. סין מתמודדת בעשורים האחרונים עם אחוזי נשירה גבוהים מבתי הספר התיכוניים. מתוך העובדים בערים בסין, רק שלושים ושבעה אחוזים סיימו בית ספר תיכון. המצב קשה עוד יותר בכפרים, בהם רק שמונה אחוזים מהעובדים סיימו תיכון[1]. בכל כתה לומדים 49 ילדים בממוצע, משבע וחצי בבוקר עד חמש אחר הצהריים[2]. מעטים המורים המסוגלים להתמודד עם מספר תלמידים גדול כל כך, זמן רב כל כך, יום אחר יום. עד 2021, צפויה סין להתמודד עם מחסור של שלושה מיליון מורים[3].

וכך מתחילים הרובוטים להיכנס לבתי הספר בסין.

הרובוט הראשון בו נתקלים רוב הילדים נקרא בינגו. הוא מלמד בגני הילדים נושאים שונים, כגון אנגלית ומדע. הוא מסוגל לזהות תלמידים לפי פניהם, מוודא בתחילת כל שיעור שכל התלמידים נוכחים, שואל את הכתה שאלות – וגם עונה לשאלות שהילדים מעלים. הוא מסוגל לדרג את תשובות התלמידים לשאלותיו, גם לפי תוכן התשובה המילולית, וגם לפי הבעות הפנים של הילד. בסוף כל שיעור, מקבל כל ילד ציון – והתוצאות נשלחות ישירות להורים.

robot1.jpg

הרובוט בינגו מלמד בגן הילדים אנגלית ומדע, עונה לשאלות התלמידים וגם שואל אותם שאלות בעצמו ומדרג את התשובות.

כל זה לא אומר שבינגו עומד להחליף את כל הגננות או את כל המורים. אפשר לראות בצילומים מהכיתות ומהגנים שהרובוט אמנם עומד בעצמו מול הכתה, אבל ברקע תמיד משגיח גם אדם על הילדים. בינגו למעשה משדרג את השיעור, מכיוון שהוא מספק תוכן שרבים מהמורים הסיניים אינם מסוגלים להעביר לתלמידים בהצלחה. עדיין יש צורך בנוכחות אנושית, אבל בעיקר לצרכי השגחה והתמודדות עם בעיות מיוחדות. וראוי לציין שיצרנית בינגו פיתחה כבר גם גרסה של הרובוט לבית, שם הוא יכול להמשיך לסייע לילדים בסבלנות נצחית – כל עוד הוא מחובר לחשמל. העלות? בערך 150 דולרים לגרסה הביתית.

כל זה עשוי להישמע מוזר, אבל אי אפשר להתווכח עם התוצאות: בשלושת-אלפים גנים בסין כבר נעשה שימוש ברובוט, והמספר ממשיך לגדול[4].

רובוט אחר, בשם ZIB, מתחיל להופיע בבתי-ספר, שם הוא מספר סיפורים לילדים לפני שינת הצהריים, עונה לשאלותיהם במגוון נושאים, ואפילו בוחן אותם בנושאי מדע[5]. הרובוט KeeKo מבצע אינטראקציות דומות עם ילדים בגילאי שבע ומטה, ולפי היצרנית, ניחן בעצמו באינטיליגנציה של ילד בין חמש[6].

robot2.jpg

הרובוט ZIB מספר סיפורים לילדים, עונה לשאלות בנושאים שונים ובוחן את ידיעותיהם.

הרובוטים אינם רק תופסים תפקידי הוראה, אלא מעורבים גם בפעולות אחרות בבתי-הספר. באלפיים גנים בסין ניתן למצוא כיום רובוט בשם Walklake, שבוחן כל ילד שנכנס לגן מדי בוקר. הרובוט נראה כמו בובה ענקית – למעשה, לקרוא לו "רובוט" זו מחמאה, מכיוון שהוא אינו מסוגל לנוע בעצמו. אבל אי אפשר להתווכח עם התפקיד שהוא ממלא: הוא מוודא שכל הילדים שנכנסים לבתי-הספר בריאים. לשם כך הוא סורק את הטמפרטורה שלהם באמצעות מדחום האינפרא-אדום שעל מצחו, ובוחן את פניהם, ידיהם ועיניהם באמצעות המצלמות שבעיניו, בפיו ובחזהו. הוא מאתר סימנים למחלה כמו חום גבוה, שלפוחיות על הגוף, גרון כואב ועיניים מעקצצות.

כמו הרובוטים הקודמים, גם Walklake אינו מתמודד לבדו עם התלמידים. במידה והוא מאתר תלמיד חולה, הוא מתריע בפני המורים והאחיות בבית הספר על התקלה – ואלו ממשיכים את הטיפול בעבריין הבריאותי. בסוף כל יום, הרובוט שולח סיכום של כל המידע שאסף למנהל, שיכול להבין מה מצב הבריאות בבית הספר.

robot3.jpg

כשאני קורא על הרובוט, מרגיזה אותי במיוחד תגובתה של אחת מהחוקרות במערב שמוטרדת מהניכור הרגשי שהרובוט יוצר. בתגובה, שהתפרסמה במגזין ניו סיינטיסט, כתבה החוקרת כי – "להיבדק על-ידי רובוט כל בוקר כשאתה נכנס לבית הספר, נשמעת כמו חוויה מאד מנכרת לילדים צעירים – אינטראקציה ידידותית עם הרופא או האחות בוודאי תהיה טובה יותר."[7]

ובכן, היא צודקת, אבל איננו חיים בעולם אידיאלי, או שכל ילד גם היה מקבל חינוך פרטי משל עצמו. סין צריכה להתמודד עם מספר עצום של ילדים, שלעתים קרובות נשלחים לבית הספר ולגן כשהם נושאים מחלות מדבקות. הממשלה מחייבת את כל גני הילדים לבדוק את בריאותם של הילדים מדי בוקר. אם האפשרות היא לבזבז שעה שלמה מהיום בהמתנה בכניסה לבית-הספר כדי להיבדק על-ידי אדם, או לעצור לשלוש שניות במסדרון מול הרובוט (זה כל הזמן שהוא צריך כדי לאבחן אותך), לי אישית ברור מה עדיף.

כל זה לא אומר שצריך להתעלם מהפן הרגשי, או מהצורך של ילדים באמפתיה. אבל במקום בו אפשר לייעל תהליכים מכניים כמדידת חום, איני רואה סיבה להימנע משימוש ברובוטים.

סיכום

סין מהווה כיום כר מבחן להתפתחויות טכנולוגיות. הממשלה רצה קדימה אל העתיד, תוך שהיא מציעה לאזרחים – או כופה עליהם – מגוון שירותים הנסמכים על בינה מלאכותית ורובוטיקה. מבחינה זו, היא מקדימה את מדינות המערב, שאינן נמצאות באותו לחץ מתמיד מצד האוכלוסיה הגדלה. אין פלא שסין מוכנה להתנסות במגוון רעיונות חדשניים. חלקם בוודאי ייכשלו – אבל יש הרבה מה ללמוד מהכשלונות ומההצלחות כאחד.

בשנים הקרובות נראה האם הרובוטים ממשיכים להתפשט בבתי הספר ובגני הילדים בסין. אם כך יקרה, ואם הרובוטים ינחלו הצלחה בלימוד הילדים, הרי שכבר בעשור הקרוב נתחיל בוודאי לראות רובוטים דומים גם במוסדות החינוך בישראל.

אני יכול רק לקנא בבן שלי, שיזכה לחינוך טוב יותר מזה שאני קיבלתי – כנראה גם מצד רובוט.

 


 

[1] https://www.scmp.com/news/china/society/article/2108280/chinas-biggest-problem-huge-numbers-dropping-out-school

[2] https://www.theeducator.com/blog/class-sizes-around-world/

[3] https://www.dailymail.co.uk/news/article-6734785/Chinese-kindergartens-use-robots-teacher-children.html

[4] https://www.newscientist.com/article/2204279-robots-conduct-daily-health-inspections-of-schoolchildren-in-china/

[5] http://www.zibrobot.com/benny_robot.html

[6] https://www.scmp.com/news/china/society/article/2087341/robots-are-being-used-teach-children-chinas-schools-no-fear-they

[7] https://www.newscientist.com/article/2204279-robots-conduct-daily-health-inspections-of-schoolchildren-in-china/

עתיד הלחימה: הרובוטים הנצחיים

עתיד הלחימה: הרובוטים הנצחיים

לפעמים כמה ידיעות על העתיד מתחברות ביחד זו לזו, באופן שיוצר היגיון מושלם. זה מה שקרה בחודש האחרון, בעקבות שלוש התפתחויות שצבא ארצות הברית וצבא סין מקדמים, וביחד יכולות לדחוף אותנו לעתיד שונה מאד של מלחמה מכל מה שהיה מקובל עד היום.

נעבור עליהן אחת-אחת, בקצרה.

הרובוטים הנצחיים

ב- 2 למאי התפרסם פיתוח חדש שמומן על-ידי צי ארצות הברית, ובמסגרתו הצליחו החוקרים לפתח רובוטים תת-ימיים ש- 'אוכלים' צואת דגים ומפיקים ממנה אנרגיה שמאפשרת להם להמשיך לפעול. למה דווקא רובוטים תת-ימיים? מכיוון שכשמם כן הם – הם צריכים לפעול מתחת לפני המים, וחייבים להסתמך על סוללות, שנוטות להתכלות תוך זמן קצר.

כדי להתמודד עם הבעיה, מציע הצי להשתמש בתאי דלק מיקרוביאליים, בתוכם ניתן למצוא חיידקים הניזונים על חומר אורגני – בעיקר צואת דגים. החיידקים ניזונים מהצואה, משילים מעליהם אלקטרונים וכך יוצרים זרם חשמלי שיכול לשמש להנעת הרובוט. תאי הדלק המיקרוביאליים נבחנו כבר בהצלחה, ואיפשרו לחיישנים להמשיך לתפקד במשך שמונה חודשים שלמים[1].

לא הכל מושלם עדיין, כמובן. לתאי הדלק המיקרוביאליים יש צפיפות אנרגיה נמוכה מאד. ייקח להם יום שלם לטעון אפילו מכשיר קטן כאייפון. כלומר, תא דלק אחד לא יספיק בוודאי כדי להמשיך לקיים רובוטים תת-ימיים (או בכלל) לאורך זמן. אבל הצי בוחן בימים אלו אפשרות להציב סוללות-ענק על קרקעית הים, שישמשו כתחנות טעינה מחדש לרובוטים. ומאיפה יקבלו הסוללות הללו את האנרגיה שלהן? מתאי הדלק המיקרוביאליים. ובעתיד הרחוק, מי יתחזק אותן? רובוטים. ומאיפה יקבלו הרובוטים הללו אנרגיה? נו, הבנתם את העניין.

בראייה ארוכת-טווח, משמעות פיתוח זה – לצד רבים אחרים שמקנים לרובוטים יכולות קצירת אנרגיה מהסביבה – היא שאמצעי הלחימה שלנו יוכלו להמשיך להתקיים בכוחות עצמם לאורך זמן, גם ללא תמיכה אנושית. אולי לא זמן רב – אולי רק מספר חודשים – אבל הרובוטים של עוד עשור, כבר יצליחו בוודאי לשמר את עצמם לפרק זמן ארוך בהרבה. אולי שנים. אולי עשרות שנים. אולי יותר.

הרובוטים שמשתפים פעולה

ומכאן לפיתוח אחר, של צבא סין דווקא, שמתחיל להביא לשדה הקרב משאית קטנה – יותר בגודל של טרנזיט, למעשה – שיכולה לשגר כטב"מים – כלי-טיס בלתי-מאוישים זעירים. כשהיא מגיעה לשדה, המשאית משגרת מיד ארבעה כטב"מי ניטור ואיסוף מידע שיכולים לטוס במשך יותר משעה באוויר ולספק דיווח בזמן-אמת משדה הקרב. ומה אם הם מאתרים איום כלשהו? במקרה זה, יכולה המשאית לשגר שמונה כטב"מי קמיקזה: רובוטים מתאבדים החמושים בשני קילוגרמים של חומרי-נפץ, וממהרים להתפוצץ ביעד במהירות של כמעט 180 קמ"ש. בדרך זו, משאית אחת מסוגלת לחלוש ביד רמה על אזור ברדיוס של עשרות קילומטרים מסביבה[2].

חברו את הידיעה הזו לקודמתה, ותתחילו לקבל הצצה לגבי עתיד הלחימה: עולם בו רובוטים – בשמים, בים ועל האדמה – משתפים פעולה ביחד. חלקם רואים מה קורה, אחרים מקבלים את המידע ומקבלים החלטה, ולבסוף – רובוטים אחרים נשלחים לפוצץ מטרות במקרה הצורך. וכמובן, חלק מהרובוטים של העתיד יוכלו גם להתקיים בכוחות עצמם לאורך זמן – אולי אפילו במשך חודשים או שנים – במהלכם ימשיכו להוציא לפועל משימות שנקבעו עבורם.

אחת מהמשאיות הסיניות המשמשות לשיגור כטב"מי ניטור וכטב"מי קמיקזה. מקור: C4ISRNET

זיהוי פנים מתקדם

אבל מה יהיו אותן משימות? כאן אנו עוברים ישירות לידיעה השלישית, שמגיעה שוב מצבא ארצות הברית. הצבא החליט לאחרונה שהוא רוצה לחמש את החיילים ברובים עם מערכות לזיהוי פנים, והוציא קול קורא לטובת העניין. הרובים של עוד חמש שנים, לפי הצבא, יוכלו להתמקד אוטומטית באנשים שהצבא חפץ ביקרם בעולם הבא, ולשפר את סיכויי הפגיעה בהם באופן משמעותי גם בטווח של 600 מטרים או יותר.

למה נועדו רובים כאלו? בראש וראשונה, הם יעזרו לשפר את יכולתם של חיילים לפגוע במטרה, מאחר והם מכילים גם מערכות לתקשורת אלחוטית, למעקב אחר כיוון הרוח ועוצמתה ולתיקון אוטומטי של כיוון הירי. שנית, המערכות לזיהוי פנים אמורות לצמצם את הסיכוי לפגיעה בחפים מפשע[3].

כל זה טוב ויפה – באמת – אבל אני לא יכול שלא לחבר את כל הידיעות האלו ביחד, ולהגיע לתרחיש העתידי שפיתחו ופרסמו מכון Future of Life ופרופ' סטיוארט ראסל, ובו מפותחים רובוטים המכונים SlaughterBots, או "רובוטי טבח". מדובר ברחפנים קטנים הנושאים כמות זעירה של חומר-נפץ, מסוגלים להתמקד על בני-אדם מסוימים, ולהתפוצץ ישירות על ראשיהם. בתרחיש המתואר, רחפנים מסוג זה מבצעים מתקפת טרור עצומת-מימדים בתריסר אוניברסיטאות במקביל, ומתנקשים בחייהם של אלפי סטודנטים. חלקם אפילו מתפוצצים במכוון על קירות וחלונות הבניין, כדי לפתוח חללים דרכם יכולים יתר הרחפנים לחדור לתוך הבניין ולאתר את מטרותיהם. עכשיו חישבו על רובוטים כאלו – ועל רובוטים שמשגרים אותם – שיכולים לשרוד לאורך חודשים ואפילו שנים[4].

וזה יקרה

תרחישי אימים שכאלו לגבי עתיד הלחימה עשויים להישמע מוזרים, אבל הם אינם בלתי-סבירים. התפתחויות רבות בלחימה נשמעו מוזרות לגנרלים מן העבר: הרעיון שצוללות יוכלו להטביע ספינות, למשל, או שטנקים יחליפו פרשים על סוסים. העובדה שהצי הבריטי התעלם לגמרי מהרעיון הראשון, כמעט הביאה לתבוסת בריטניה במלחמת העולם הראשונה. וכמובן, אי אפשר לשכוח את הציטוט המפורסם של אחד מהקצינים הבכירים הבריטיים ב- 1916, שטען כי – "הרעיון שחיל הפרשים יוחלף בכרכרות ברזל אלו אבסורדי. הוא קרוב לבגידה."

כולנו גם מכירים את הסיפור המפורסם (שאינו לגמרי אגדה אורבנית) על הפרשים הפולנים שהסתערו על הטנקים הגרמנים ללא הצלחה מרובה[5].

הנקודה שלי היא שהתפתחויות דרמטיות בעתיד הלחימה תמיד נשמעות מוזרות לאוזנינו בהווה, אבל הן בהחלט יכולות לקרות. וכן – רובוטים יכולים להתחיל לחלוש על שדה הקרב. הם מתחילים לעשות זאת כבר עכשיו. רובוטים יכולים להתחיל לקצור אנרגיה ולשרוד בכוחות עצמם גם בסביבות קשות. ההוכחה לכך קיימת כבר היום, ואנחנו מפתחים את התשתיות שיאפשרו להם לעשות זאת טוב יותר בעתיד. ואחרון חביב – רובוטים מתחילים לזהות בעצמם מטרות ולהתמקד בהן.

חברו את כל אלו ביחד, ותגיעו לתרחיש בו בני-אדם כבר אינם הלוחמים החשובים ביותר בשדה הקרב. את מקומם תופסים רובוטים, ועל אלו אנו חייבים להמשיך לבקר ולשלוט – מכיוון שאם לא נעשה זאת, הרי שחלקם יוכלו לצאת משליטה ולהמשיך להתקיים בכוחות עצמם לזמן מה. ובתרחיש המסוכן ביותר, רובוטים שכאלו יפותחו על-ידי ישויות לא-מדיניות – היינו, קבוצות טרור גדולות, כדוגמת דאע"ש – ויישלחו לבצע משימות ארוכות-טווח, מבלי פיקוח אנושי.

כל זה לא יקרה מחר בבוקר. הטכנולוגיות הללו לא יתחברו ביחד בשנים הקרובות, ועלותן צריכה עוד לרדת משמעותית לפני שטרוריסטים יוכלו לעשות בהן שימוש יעיל. אבל הדברים הללו עוד יקרו, וכדאי שנתחיל כבר עכשיו לחשוב על דרכים להתמודד עמם.

הייתי רוצה לסיים את המאמר באזהרה קשה וכאובה על כמה שצה"ל לא מוכן למהפכה הרובוטית הזו, אבל האמת היא שאף אחד לא מוכן אליה היטב – פשוט מכיוון שהיא משנה את כללי הלחימה מהקצה אל הקצה. אני יכול רק לומר שצה"ל מזמין אותי כל הזמן לדבר על הנושאים האלו בדיוק עם קצינים רבים (אני משוכנע שיש כמה אומללים בצה"ל ששמעו אותי חוזר על אותה הרצאה בדיוק כמה עשרות פעמים) – ושיש הבנה שמשהו צריך להיעשות.

אבל מה בדיוק? את התשובה נצטרך לגלות – בעתיד.

[1] https://www.newscientist.com/article/2201482-us-navy-tests-underwater-robots-that-recharge-by-eating-fish-faeces/

[2] https://futurism.com/the-byte/chinese-military-drones-artillery

[3] https://futurism.com/the-byte/us-army-facial-recognition-rifle

[4] https://www.youtube.com/watch?v=ecClODh4zYk

[5] https://www.historyanswers.co.uk/history-of-war/polish-cavalry-vs-german-tanks-the-lies-the-betrayal-and-the-unlikely-truth/

עתיד המזון: שלושה תרחישים

עתיד המזון: שלושה תרחישים

"ספר לנו על עתיד המזון." ביקשו ממני נציגי חברת מזון בינלאומית גדולה, בביקור האחרון בישראל.

"אבל אני לא מבין במזון כל-כך." הודיתי. "יש לכם בוודאי אנליסטים ועתידנים תוצרת-בית, שמבינים כל מגמה שקשורה לאוכל, להעדפות תזונתיות גלובליות וכל זה. למה שלא תשאלו אותם?"

"זה נכון." אמרו. "אבל אנחנו רוצים לחשוב רחב. אנחנו רוצים לחשוב על מה שיכול להיות, ולא על מה שכבר קורה."

אז הסכמתי. הבקשה הזו, אגב, אינה יוצאת-דופן כל כך. חברות רבות מנסות לזהות מראש טכנולוגיות "מערערות" – כלומר, כאלו שמגיעות מתחומים שונים מאלו בהן החברה מתמקדת, אבל עשויים לשנות את כל המודל העסקי שלה. כך, למשל, יצרני כרכרות מתחילת המאה ה- 20 השקיעו הון תועפות (במונחים של אותם הזמנים) בשיפור הגלגלים, בהפחתת משקל העגלה, באימון עגלונים מוכשרים יותר… ואז הגיעו הרכבים הממוכנים שהפכו את העגלה לפריט מן העבר. הטכנולוגיה המערערת נראתה כמדע בדיוני – ועדיין היא ערערה עד היסוד את שוק הכרכרות והעגלות. אותו הדבר צפוי לקרות כיום גם עבור רכבי הבנזין והדיזל.

אז למה שלא יקרה גם בתחום המזון?

וכך ישבתי וכתבתי שלושה תרחישים שמתארים כיצד טכנולוגיות יוצאות-דופן יכולות לערער את שוק המזון, ולשנות לגמרי את התחום. אף אחד מהתרחישים הללו לא יתממש בדיוק כפי שאני מתאר אותו, אבל זו לא הנקודה. הרעיון כאן הוא לפתוח למנהלים את הראש, ולהראות להם – כפי שאמרו בעצמם – את מה שיכול להיות, כדי שיוכלו לבחור אם לממש עתיד זה, להתנגד לו, או להתעלם ממנו לחלוטין. אבל הבחירה, לפחות, תהיה בידיהם.

תרחיש ראשון: העיר השיתופית

"הזמנו את הגרובשבסקים לארוחת ערב חגיגית. הכנו את המנות הראשונות הבסיסיות, ואז התיישבנו כולנו מול השולחן וחיכינו. אחרי דקה הבנתי ששכחתי לפתוח את החלון. מיד נכנס פנימה הרחפן מהשוסטרים, עם הלזניה המפורסמת שהבטיחו לנו שנאהב. אחריו הגיע גם המשלוח ממשפחת גץ: חצי-כיכר לחם שום, חמה מהתנור ועם מעטה עדין של שמן זית שעדיין בעבע בעדינות. חיסלנו הכל, ובסוף שמנו את כל השאריות בכלי שנתלה מחוץ לחלון. שעה לאחר מכן, הוא כבר לא היה שם – רחפן אחר בא והעביר את המזון לנזקקים."

 

תיאור זה של עיר העתיד עשוי להישמע, ובכן, עתידני מדי, אבל אני טוען שהוא נמצא ממש מסביב לפינה, בזכות כמה התפתחויות פורצות-דרך. רובן, אגב, בתחום הבינה המלאכותית. כבר היום מעסיקה גוגל רחפנים המשנעים מזון לשכונות באוסטרליה. הרחפנים של ווינג (Wing) – חברת הבת של גוגל – טסים בין שבע בבוקר לשמונה בערב, ומביאים משלוחים מבתי הקפה ובתי העסק המקומיים[1]. הכל בפיקוח מלא מצד ממשלת אוסטרליה, וממש בחודשיים האחרונים קיבלה גוגל אישור להרחיב את המיזם לשכונות נוספות. בסוף אפריל קיבלה ווינג גם את האישור מה- FAA – רשות התעופה הפדרלית באמריקה – להטיס רחפנים דומים גם בשטח ארצות הברית[2].

Customers who took part in Wing's drone delivery test program in Virginia approach their package after it was dropped on their lawn.

הרחפן של חברת הבת של גוגל, ווינג. עושה כבר משלוחים בשכונות, וקיבל אישור לכך מרשות התעופה הפדרלית בארצות הברית. מקור: ווינג.

הרחפנים של ווינג אינם אוטונומיים, אבל זה רק שלב ביניים. כפי שהרכבים על הכבישים מתחילים להפוך לאוטונומיים, כך גם רחפנים הופכים לאוטונומיים. מדובר בעניין של שנים ספורות בטרם נראה רחפנים רובוטיים מעל שמי הערים – לפחות במדינות בהן המחוקק יאפשר זאת. זמן קצר לאחר מכן, הם יתחילו להתממשק עם הרובוטים האחרים בערים – כלומר, עם הרכבים ללא-נהג. הם יתפסו טרמפים על גגות הרכבים האוטונומיים כדי לחסוך בדלק ולצמצם את הסיכון לתאונות. הם יוכלו להחליף משלוחים זה עם זה בתחנות ממסר בכל רחבי העיר, או אפילו באוויר.

באופן מפתיע, העלות להקמת צי שכזה של רובוטים באוויר ועל הקרקע אינה אמורה להיות גבוהה (ביחס לתשואה שתגרוף החברה שתפעיל אותם, לפחות), מכיוון שאין כמעט צורך בתשתיות חדשות שיתמכו ברובוטים, או ברכישת שטחי קרקע בעיר. תחנות הרחפנים ימוקמו, פשוט, על גגות הבתים הקיימים. הרחפנים עצמם יוכלו להביא את המשלוחים לכל חלון, או לקופסה ייעודית על גג הבית, כך שלא יהיה אפילו צורך בהקמת מערך של סניפים שיקלטו את המשלוחים.

לפיתוח זה בפני עצמו יש השלכות מרתקות. בשלב הראשון, משלוחים יוכלו להגיע מכל מסעדה ומכל בית קפה בקלות ובעלות מינימלית. אבל זוהי רק ההתחלה, מכיוון ששינוע זול מספיק פותח את הדלת גם עבור 'בתי עסק' קטנטנים. אם אני מכין כיום לזניה מעולה, ומפרסם אותה בפלטפורמה למכירת מנות מזון, אני צריך להוסיף כמה עשרות שקלים למימון המשלוח. בעלות כזו, אין שום היגיון ב- 'שיתוף' מזון בין יצרנים זעירים לצרכנים. אבל אם אני יכול לשגר את הלזניה האמורה בדולר אחד בלבד (העלות המובטחת, בסופו של דבר) לכל יעד בעיר, הרי שמודלים חדשים של שיתוף מזון הופכים להיות אפשריים. ומכיוון שכמעט כל משפחה כיום מייצרת כמויות גדולות של מזון מעובד בצורת מרקים, שניצלים, לזניות, סלטים ומה-לא – למה שלא נרצה לשתף (בחינם, במחיר עלות או ברווח קטן) את יצירותינו עם כל יתר תושבי העיר?

מתי כל זה יכול להתממש? כבר בעשור הקרוב. טכנולוגיות הרובוטיקה עדיין צריכות להתפתח בשנים הקרובות, אבל מהרגע שהן יאפשרו את מודל השינוע החדש, הוא ימומש באופן כמעט מיידי.

תרחיש שני: העיר המזינה את עצמה

"הגרובשבסקים לא מוכנים לחזור יותר, אחרי שגילו את האמת אודות הארוחה האחרונה. השתמשנו בירקות אורגניים – וכולם יודעים שגידולים אורגניים מזהמים את הסביבה, ומפיקים ירקות באיכות נמוכה יותר ועם חשש גדול יותר למחלות מירקות עירוניים. הבטחתי להם שהתקלה לא תחזור על עצמה. מהיום, אנחנו משתמשים רק בירקות מחוות-הענק העירונית, שמגיעים אלינו במשלוח ישיר מדי בוקר. ולגבי הבשר, אני יכול לומר בכנות שמשפחתנו לא פגעה אפילו בפרה אחת בשנה האחרונה. לא צריך כבר פרות, עכשיו שאפשר לגדל בשר במעבדות – ולשלוח אותו ישירות ללקוח."

 

בתרחיש השני מתחולל שיפור דרמטי בטכנולוגיות שמאפשרות לגדל מזון בתוך העיר עצמה, בחוות עירוניות. אלו מבנים גדולים בעלי קומות רבות, המשמשים לגידול ירקות ופירות. הרעיון כבר עתיק, אך מעולם לא הצליח באופן מסחרי. עד היום, העלות הגדולה ביותר בחוות עירוניות הייתה כוח העבודה האנושי, עד כדי כך שמאט ליוטה מחברת פודפוניקס הצהיר כי – "אנשים הם הבעיה"[3]. ובכן, הבעיה מתחילה להיפתר בזכות – איך לא – הבינה המלאכותית. רובוטים משוכללים, חמושים ביכולות ראייה, ריח (כלומר, חישה של מולקולות שבאוויר) ומגע עדין מתחילים לחולל בתחום מהפכה כבר היום.

אנו רואים חברות הזנק של חוות עירוניות מתחילות לעשות שימוש בטכנולוגיות הללו כדי להתייעל. חברת פלנטי (Plenty), למשל, גייסה בשנה האחרונה מאתיים מיליון דולרים להקמת סדרה של חוות עירוניות. הצמחים גדלים בחוות העירוניות על גבי עמודים בגובה שבעה מטרים, על מצע המיוצר בעיקר מבקבוקי פלסטיק ממוחזרים. אין עפר בשום מקום או שלב במערכת, וזהו יתרון גדול מאחר ועפר מכניס אי-ודאות לתהליך הפקת המזון. אי אפשר לדעת איזה רכיבים הוא מכיל, לטוב או לרע, ובהתאם גם לא ניתן לדעת מה יהיה דינו של הצמח שיגדל מתוך העפר. בחווה האורבנית לא צריך להתמודד עם שאלות של איכות עפר או הגנה מפני מזיקים. כל הצמחים גדלים באופן הטוב ביותר – לפחות בתיאוריה.

החווה העירונית של חברת Plenty, מבפנים. ללא צורך בקוטלי חרקים, או בהתמודדות עם מחלות צמחים. כל צמח – מושלם (בתיאוריה).

בחוות העירוניות של פלנטי, כמו גם של חברות אחרות, מנסים להעביר מטלות רבות ככל האפשר לידי הרובוטים. כיום עיקר עבודת הרובוטים היא לשנע את הצמחים ממקום למקום ברחבי החווה כדי לאפשר להם לגדול בצורה טובה יותר. חברת Iron Ox מפתחת חווה עירונית אוטונומית לגמרי, המסוגלת לפעול ללא מגע יד אדם. הרובוטים בחווה שותלים את הצמחים, מטפלים בהם וקוצרים את היבול בסוף התהליך[4]. החברה כבר החלה למכור את מוצריה בקליפורניה[5].

חשוב להבהיר שנכון להיום, החוות העירוניות עדיין אינן מסוגלות להתחרות עם החוות המסורתיות. אבל הן יתייעלו – הרובוטים יהפכו להיות משוכללים יותר, והחיישנים ונורות ה- LED יהפכו לזולים יותר – והחווה כולה תשתכלל כך שהצמחים יגודלו בצורה האופטימלית. החברות בתחום מבטיחות גדולות ונצורות – פלנטי טוענת שהיא יכולה להפיק פי 350 יבול מדונם אדמה, בשימוש באחוז אחד בלבד מכמות המים הנדרשת. כדי להתייחס לטענות הללו בחשדנות, בין היתר מכיוון שכרגע ההתמקדות המרכזית היא רק ב- greens – כלומר, בצמחים שאנו אוכלים את עליהם, כחסה, תרד, קייל ואחרים. יידרש עוד זמן עד שהחוות העירוניות יעברו גם לגידול ירקות ופירות אחרים. אבל גם זה עוד יקרה.

וכשזה יקרה, יהיה מי שיקנה את הסחורה העירונית הזו, מכיוון שאנשי הערים משתוקקים למזון הטרי והבטוח ביותר. כפי שהסביר כריס מיכאל, מוצרי המזון המגיעים מהחוות העירוניות –

"… לא גודלו בשדה לא-ידוע כלשהו, בשימוש בכימיקלים לא-ידועים. לא טיפלו בהם אנשים לא-ידועים, והם לא שונעו למאות אם לא אלפי קילומטרים, כדי לשבת על המדפים למשך זמן לא-ידוע".

החוות העירוניות אמורות לשבת בפאתי העיר או במרכזה, להפיק את המזון בצורה השקופה ביותר האפשרית – כל חלק בתהליך מפוקח אוטומטית – ולשנע אותו למרכולים או לבתי הלקוחות תוך שעות ספורות מרגע קטיפתו. הצרכנים לא יצטרכו לקבל סחורה שטיילה במטוסים ובמשאיות שבוע או יותר עד שהגיעה אליהם. הם יקבלו את הירקות באופן כמעט-מיידי, ומי יודע – אולי אפילו יקבלו משלוח ישיר מהחווה העירונית באמצעות הרחפנים מהתרחיש הקודם.

וזוהי רק ההתחלה.

הייצור העירוני

לא רק ירקות יופקו בחוות עירוניות. גם בשר מכל הסוגים. אני לא מתכוון רק לבשר מעבדתי, למרות שכולם כבר שמעו על הפוטנציאל הגדול שטמון בבשר המגודל ללא תרנגולות או פרות. תחום זה עדיין לא הגיע לכדי יישום תעשייתי, אבל כבר היום יש חוות עירוניות לייצור בשר. הוא פשוט קצת שונה מהבשר שאנו מכירים, מכיוון שהוא מופק, ובכן, מחרקים.

חוות החרקים הגדולות ביותר בעולם נמצאות כיום בסין. מתוכן, החווה הגדולה ביותר ממוקמת בעיר שיצ'אנג, ומפיקה שישה מיליארד מקקים מדי שנה. קראתם נכון – שישה מיליארד. החווה היא למעשה בניין גדול – בערך בגודלם של שני מגרשי כדורגל – ומנוהלת על-ידי בינה מלאכותית מתקדמת. המקקים נהנים מתנאים אופטימליים בזכות ההשגחה המתמדת לה הם זוכים מצד הבינה המלאכותית. וכך, על כל מטר רבוע 'מייצרת' החווה האוטומטית כמעט 300,000 מקקים[6].

Image result for bug playground kit

חוות חרקים: כמו זו, אבל קצת יותר גדולות. מקור: וולמארט.

בסופו של דבר, המקקים נטחנים ומשמשים להפקת קמח בשר להאכלת בעלי-חיים, או לייצור תכשירים טבעיים למיניהם. התחום רווחי במיוחד, וחוות מקקים חדשות נפתחות בסין כל העת[7]. כמובן, אירועים לא-צפויים עלולים תמיד לקרות, כפי שאירע ב- 2016 כאשר חבלה בחוות המקקים בג'יאנגסו הובילה לבריחתם של מיליון מקקים לשכונות שמסביב לחווה.

לא רק מקקים מופקים בחוות עירוניות. גם חרגולים וחרקים אחרים יכולים להיות מגודלים בערים, וקיימות אפילו תכניות – ברמת הקונספט בלבד כרגע – להוסיף חוות חרקים עירוניות לשטוקהולם וללונדון, שיספקו את כל צרכי הבשר של האזרח הממוצע באותן ערים: בערך 48.5 קילוגרמים של בשר בשנה.

תמונת קונספט של חוות חרקים שאמורה לספק די בשר לכל תושבי לונדון. מקור: משרד האדריכלות Belatchew

לא חסרות התנגדויות, כמובן. רוב תושבי העולם המערבי לא מעוניינים לאכול חרקים לארוחת הצהריים. אלא שלעומתם אפשר להביא יותר משני מיליארד אנשים ממדינות המזרח הרחוק, שדווקא מחשיבים חרקים למעדן. מדובר בעיקר בתפישה הקולינרית של תושבי המערב, וזו יכולה להשתנות בקלות עם הזמנים. כדאי לזכור דוגמה מההיסטוריה: הסושי – המכיל דג נא – נתפש בעבר כמאכל 'מגעיל' בעיני אנשי המערב. היום, ילדים בתל אביב אוכלים אותו מרצונם החפשי בדרך חזרה מבית הספר. לא בלתי-אפשרי שכך יקרה גם לחרקים, במיוחד אם אלו לא ייאכלו בצורתם הטבעית (לאחר טיגון ותיבול), אלא ייטחנו וייתווספו למנות בשריות רגילות כ- 'קמח בשר' עשיר בחלבונים.

בסופו של דבר, משמעות ההתפתחויות הללו היא שערים יהפכו יותר ויותר ליצרניות מזון. למגמה הזו יש השפעה עצומה, כמובן, על החקלאים, הרפתנים ותעשיית המזון בכללותה.

סיכום

שטחתי ברשומה זו שני תרחישים אפשריים לעתיד המזון, שעשויים להתממש כבר בעשר השנים הקרובות. שניהם תרחישים אופטימיים, מכיוון שהעברת ייצור המזון לעיר, ושיתוף מהיר של המצרכים והמוצרים, מאפשרים להפחית את האנרגיה המעורבת בתהליכי ייצור המזון ושינועו, לעשות מיחזור מלא לפסולת ולשאריות המזון, ולהקטין את ההסתמכות על שטחי גידול ומרעה – שבאים על חשבון היערות ומשחררים כמויות גדולות של זיהום סביבתי.

אבל בהתחלת הרשומה כתבתי שיצרתי שלושה תרחישים. מהו, אם כך, התרחיש השלישי?

את זה אשאיר לכם לנחש. יהיה מעניין לשמוע כיצד אתם סבורים שתעשיית המזון עשויה להיות מושפעת מהטכנולוגיות המפציעות והמערערות הבאות עלינו לטובה.

[1] https://www.theverge.com/2019/4/9/18301782/wing-drone-delivery-google-alphabet-canberra-australia-public-launch

[2] https://www.bloomberg.com/news/articles/2019-04-23/alphabet-s-drone-delivery-business-cleared-for-takeoff-by-faa

[3] https://medium.com/bright-agrotech/9-reasons-why-vertical-farms-fail-244deaecd770

[4] https://www.cnbc.com/2018/10/02/start-up-iron-ox-created-a-farm-run-entirely-by-robots.html

[5] https://www.theverge.com/2019/5/2/18526590/robot-farming-startup-iron-ox-california-leafy-green-bianchinis

[6] https://www.scmp.com/news/china/society/article/2142316/giant-indoor-farm-china-breeding-six-billion-cockroaches-year

[7] https://www.latimes.com/world/la-fg-c1-china-cockroach-20131015-dto-htmlstory.html

 

על שוטרי-העל של לונדון – וכיצד הם מוחלפים באלגוריתמים (גרועים) לזיהוי פנים

על שוטרי-העל של לונדון – וכיצד הם מוחלפים באלגוריתמים (גרועים) לזיהוי פנים

באוטובוסים בלונדון פעל מטריד מיני סדרתי במשך חודשים ארוכים, מבלי שאיש הצליח לתפוס או לזהות אותו. אספר לכם עליו, אבל הוא לא המוקד בסיפור היום.

בלונדון קיימת יחידה אמיתית לגמרי של שוטרי-על: אנשים בעלי יכולת ייחודית לזהות פנים של אחרים, גם לאחר מבט חטוף אחד לפני שנים. אספר לכם עליהם, אבל גם הם לא המוקד בסיפור היום.

החודש בלונדון, נעצר אדם על-ידי המשטרה ונקנס, לאחר שהרים את חולצתו כדי להסתיר את פניו ממצלמות האבטחה הנמצאות בכל מקום בלונדון. אותו אדם היה חף מפשע לחלוטין, ודווקא המקרה שלו מספק לקחים עבור העתיד של כולנו.

סכנה באוטובוסים בלונדון

אילאן קאראטיפה היה תוקף מינית סדרתי. הוא היה עולה על אוטובוסים רבים מדי יום, ומחפש אחר קורבנות. הוא היה יושב לצד נשים צעירות באוטובוסים הומי-אדם, פתח עיתון כדי להסתיר את מעשיו, ואז היה מבצע את זממו. בשנת 2014 הזעיקה נערה בת 15 את המשטרה לאחר שקאראטיפה חפן את מפשעתה, אך התוקף הצליח לרדת מהאוטובוס בזמן ולהיעלם בין שלל עוברי-האורח ברחוב. שני אירועים נוספים דווחו למשטרה – ונראה סביר שהיו רבים אחרים שמעולם לא דווחו.

השוטרים בחנו את התיעוד שהתקבל ממצלמות האבטחה באוטובוסים וברחובות. למזלם, היה שפע של תיעוד. לפי חלק מההערכות, בלונדון קיימות יותר ממיליון מצלמות המותקנות ברחובות ובתשתיות. על כך אמר אחד מראשי העיר הקודמים –

"כשאתה הולך ברחובות לונדון, אתה כוכב קולנוע. אתה מתועד על-ידי יותר מצלמות משאתה יכול לדמיין."

השוטרים מצאו בקלות סרטונים המתעדים את מעשיו של קאראטיפה, אך הם לא הצליחו לעמוד על זהותו. התמונות המתקבלות מהמצלמות הללו אינן ברזולוציה גבוהה, ובניגוד למתרחש בסדרות המשטרה הטלוויזיוניות, הבלשים אינם מסוגלים להגדיל את התמונה ולהתמקד באדם מסוים מבלי לאבד חלק גדול מהרזולוציה הנמוכה ממילא. באמצעות הצלבת כרטיסי התעבורה (הרב-קו הלונדוני) בהם נעשה שימוש בכל שלושת המקרים, משטרת לונדון הצליחה לזהות את הכרטיס הספציפי בו השתמש קאראטיפה, אך הוא רכש אותו במזומן – ולכן לא ניתן היה לגלות את זהות הרוכש.

השוטרים המשיכו לעקוב אחר כרטיס התעבורה האמור, וגיבשו ניחוש כי האיש גר בקמדן – אחד מפרברי לונדון. טוב ויפה, אלא שבקמדן גרים כמעט 25,000 אזרחים. אז מה עושים עכשיו?

וכך הוזעקה יחידת מזהי-העל של לונדון לפעולה[1].

מזהי-העל של לונדון

אליסון יאנג הייתה שוטרת קהילתית צעירה מן השורה, עד שיום אחד זומנה לסקוטלנד יארד, שם התבקשה לעבור מבחן לזיהוי פנים. לצד עשרות שוטרים נוספים, ישבה יאנג מול מחשב נייד עליו הוקרנו תמונות פנים על-גבי פנים, והתבקשה להצביע על זהויות שחזרו על עצמן. כשהמבחן הסתיים, היה ברור שיאנג נמנית על אחד ממזהי-העל: אנשים המסוגלים לזהות אחרים בעקבות מבט חטוף בתמונותיהם, ולשמר את היכולת לאורך שנים.

למרות שזו נשמעת כמו התחלה לסדרה טלוויזיונית, מזהי-העל של משטרת לונדון באמת קיימים, ויכולותיהם נבדקו ואושרו על-ידי מדענים. כפי שיש אנשים שגרועים במיוחד בזיהוי פנים (כותב שורות אלו נמנה עליהם), כך ניתן גם למצוא את אלו שמוצלחים במיוחד במטלה. הם עדיין יכולים לטעות, אך לפי המספרים שמשחררת היחידה לציבור, בשבעים ושלושה אחוזים מהמקרים בהם הסתמכה המשטרה על מזהי-העל, הוגשו אישומים פליליים כנגד המזוהים. בשלושה-עשר אחוזים מהמקרים, הסתבר שהזיהוי שגוי.

נתונים אלו, אם לומר את האמת, אינם מעודדים. קל למצוא במה להאשים אדם, ברגע שפניו 'זוהו' על-ידי המשטרה. והגשת אישום פלילי כנגד אדם כלשהו, אינה מעידה בהכרח על כך על אשמתו. למרות כל ההסתייגויות הללו, לסיפורנו האנקדוטלי יש סוף טוב: יאנג ועמיתה ביקרו בתחנת הרכבת בקמדן, ומיד זיהו את קאראטיפה מבין אלפי האנשים שהסתובבו במקום בשעת העומס. הם צפו בו כאשר רכש עיתון – מאותו סוג בו השתמש כדי להסתיר את מעשיו – ועזב את התחנה. הם שעטו בעקבותיו ועצרו אותו. הוא הודה בהכל.

וזה סוף טוב, אבל בכל זאת: שלושה-עשר אחוזי שגיאה? מזהי-העל הטובים ביותר שהאנושות יכולה להעמיד לרשותנו, עדיין שוגים בכמעט חמישה-עשר אחוזים מהמקרים? המשמעות היא שבין כל מאה אנשים אותם עוצרת המשטרה – לעתים קרובות מדי בשימוש בכוח – ניתן יהיה למצוא שלושה-עשר אנשים חפים-מפשע. ולא נעים לומר, אבל גם חפים-מפשע עלולים להתוודות בפשעים שלא ביצעו, או להפסיד במשפט על לא עוול בכפם.

האם באמת איננו יכולים למצוא שיטה יעילה יותר, בטוחה ואחראית יותר לזהות פנים?

וכאן נכנסת לסיפור הכוכבת האמיתית, שאינה אנושית כלל.

זיהוי פנים בלונדון

טכנולוגיות זיהוי פנים קיימות כבר מזה זמן רב, אך בשנים האחרונות הן מגיעות לאחוזי דיוק גבוהים יותר מאי-פעם. בסין, בה נמצאות מצלמות בכל פינה בערים, הצליחו אלגוריתמים לזהות את פניו של פושע, מתוך שישים אלף מבקרים בקונצרט רוק, והשוטרים נשלחו לעצור אותו לפי מספר השורה בה ישב[2]. עיתונאי מרשת BBC זוהה ונעצר על-ידי משטרת סין, בעיר עם 4.3 מיליון תושבים, תוך שבע דקות בלבד – בזכות העובדה שהמשטרה הוסיפה את תמונת פניו למאגרי המידע שלה. למזלו של העיתונאי, היה מדובר בניסוי בלבד, בו השתתף מרצון[3].

ההצלחות האנקדוטליות אכן מרשימות, אך התבוננות מעמיקה יותר בנתונים חושפת תמונה לא-פשוטה – ואת זה אפילו בני-האדם יכולים לזהות. האלגוריתמים לזיהוי פנים מגיעים לאחוזי דיוק גבוהים, אך כאשר הם מורצים על פניהם של מיליוני אנשים מדי יום, חייבות להתרחש גם טעויות. כמה אנשים חפים מפשע נעצרים לבדיקה ברחובות סין, מכיוון שפניהם סומנו על-ידי המכונה, אך את סיפוריהם איננו שומעים כלל?

אנו יכולים להבין טוב יותר את יכולותיה של המערכת לפי מידע ששחררה משטרת דרום וויילס בעקבות דרישה מצד הציבור ב- 2018. מסתבר שבשבוע האחרון של ליגת האלופות ב- 2017 בבריטניה, זיהתה המערכת בהצלחה 173 אנשים. זה נשמע טוב, אבל שימו לב לנתון הבא: 2,297 אנשים חפים מפשע, זוהו על-ידי המערכת כפושעים[4].

טבלה באדיבות משטרת דרום וויילס, הממחישה את ההצלחות בזיהוי לעומת האשמות שגויות.

לזכות משטרת דרום וויילס נציין שהמערכת הייתה צריכה לנתח את תמונותיהם של חצי-מיליון אנשים, ושרבות מהתמונות היו באיכות נמוכה[5]. אני מנחש גם שאם מזהי-העל המפורסמים של לונדון היו צריכים לעבור על כל אותן חצי-מיליון תמונות, הם היו מגיעים לאחוזי שגיאה גבוהים יותר. ובכל מקרה מדובר היה במערכת ניסויית בלבד, כך שאף אחד מאותם אנשים חפים מפשע לא נעצר באופן פיזי על-ידי המשטרה (כנראה). ועם זאת, קשה שלא לתהות: מה יקרה כשמערכות כאלו, עם אחוז שגיאה פרקטי גבוה כל-כך, ינחו את השוטרים ברחוב?

בלי פניקה

לא צריך להיכנס לפניקה. לפחות, עדיין לא. קרוב לוודאי שגם רוב גופי השיטור יעדיפו שלא להשתמש במערכות עם אחוז שגיאה פרקטי גבוה כל-כך. למשטרה אין משאבים מיותרים להוציא על חקירת אלפיים בני-אדם שחטאם היחידי הוא שמערכת בינה מלאכותית סברה שהם דומים מדי במראיהם ליצחק אברג'יל או ליעקב אלפרון. גופי השיטור במדינות הדמוקרטיות גם מודעים היטב לכך שארגוני זכויות האדם מזנבים בהם, ועיריית סאן פרנסיסקו אפילו לקחה צעד החלטי לאחרונה וקבעה בחוק כי המשטרה אינה מורשית להשתמש בטכנולוגיות זיהוי פנים בשטח העיר[6].

אבל הטכנולוגיות ימשיכו להתפתח. אנו נמצאים רק בעשור הראשון בו טכנולוגיות זיהוי פנים הגיעו לרמה בה ניתן להשתמש בהן ביעילות. כאשר איכות התמונות תשתפר, וכאשר ניתן יהיה להפיק מידע נוסף ממספר רב של מצלמות ולהצליבו באופן אוטומטי ויעיל, נוכל לצפות לכך שמשטרות בכל העולם יעשו שימוש בטכנולוגיות לזיהוי פנים.

זוהי הזדמנות גדולה – ואיום גדול – לחירות האזרח. בכל חברה מתוקנת יש צורך לזהות ולהעניש את הפושעים ואת העבריינים, ולהגן על החפים מפשע. טכנולוגיות זיהוי פנים והצלבת מידע ברמה גבוהה, יכולות לצמצם דרמטית את מספר הנאשמים על לא עוול בכפם, ואת המשאבים שמשקיעה המשטרה בחקירת כל אדם. כל חף מפשע שזומן בעבר לחקירת משטרה בעקבות חשד, יכול לספר עד כמה החוויה מטלטלת ומערערת. טכנולוגיות יעילות לזיהוי פנים יכולות למזער את מספר האנשים שעוברים אותה, ובמקביל – לסייע למשטרה להתמקד בפושעים האמיתיים.

ובמקביל, אי אפשר להתעלם ממשמעויותיה הרחבות יותר של הטכנולוגיה. כולנו מנוטרים גם כך באופן מתמיד על-ידי החברות הגדולות – פייסבוק, אמזון, גוגל – ובמקומות רבים גם על-ידי מצלמות הממוקמות בשטחים ציבוריים. זהו אינו דבר רע בפני עצמו. החברות אוספות עלינו מידע, אך הן עושות זאת בעיקר על מנת למצוא דרכים לשרת אותנו טוב יותר (ועל הדרך להרוויח כמה גרושים לעצמן – שאיפה הגיונית וראויה). המשטרה יכולה לקבל גישה למידע רק במקרה בו מתעורר חשד רציני לגבי אדם כלשהו, ושוב, כך ראוי שיהיה.

אבל מה קורה כשהמשטרה עצמה אינה מבינה כבר את הגבולות הראויים בתוכם היא צריכה לפעול?

זה מה שקרה בלונדון (כן, לונדון שוב) לפני שבוע, כאשר אדם נעצר ברחוב מסיבה פשוטה אחת: הוא בחר לכסות את פניו, במקום להציגם בגלוי למצלמות שברחוב.

 

פחד ואימה ברחובות לונדון

במזרח לונדון מתבצע לאחרונה ניסוי בזיהוי פנים בזמן אמת. מצלמות משוכללות סורקות את פני העוברים והשבים, ומזהות מיד את פניהם של מבוקשים. המשטרה טוענת כי טכנולוגיה זו תוכל למנוע ולגלות מקרי פשע באמצעות זיהוי מקדים של הפושעים. אלא שלא כולם מרוצים מהטכנולוגיה החדשה, ואחד מעוברי האורח בחר לכסות את פניו. הוא נעצר מיד, והשוטר שבמקום הסביר כי אסור היה לו להסתיר את פניו מהמצלמות. האיש התעצבן, התווכח עם השוטרים, וזכה לקנס של תשעים פאונד – ובסופו של דבר גם צולם[7].

אולי מיותר לציין, אבל במדינות מעטות בלבד יש חוק שאומר שאדם אינו יכול לכסות את פניו בעת שהוא הולך ברחוב[8]. אלא שהשוטרים אפילו לא האשימו את האזרח בכך שעבר על החוק, אלא פשוט בכך שהתנהג באופן חשוד, מכיוון שלא הסכין עם כך שטכנולוגיית זיהוי הפנים תופעל עליו במרחב הציבורי, בניגוד לרצונו. הוא לא ניסה להשחית את המצלמות, או לעורר מרי ציבורי, אלא רק פעל לכיסוי פניו – ועל כן נגרר מיד הצידה על-ידי השוטרים.

מקרים מסוג זה חושפים את הסכנה שבשימוש בטכנולוגיה, מבלי קידוד ראוי של הנהלים האתיים – ושהשוטרים שמופקדים על הטכנולוגיה יבינו אותם ויפעלו לפיהם. הבעיה האמיתית אינה הטכנולוגיה, אלא השימוש שאנו עושים בה. הבעיה אינה באיסוף המידע – הוא נאסף בכל מקרה – או אפילו בניתוח המידע. הבעיה האמיתית היא בקביעת החוקים, הכללים והנהלים שימנעו שימוש לרעה בכוח שהמידע מספק. המצלמות יגיעו לכל מקום, במוקדם או במאוחר. למעשה, הן נמצאות כבר עתה ברחובותינו, במחשבים ובטלפונים החכמים שלנו. השאלה האמיתית היא האם נשכיל להגדיר לממשלות ולחברות כיצד מותר וראוי שישתמשו ביכולות שהטכנולוגיות מעמידות לרשותן.

* תודה לאסף רזון שיידע אותי לגבי המקרה בבריטניה. כמו כן, ספרי האחרון – "השולטים בעתיד" – עוסק בעתיד השלטון והדמוקרטיה. אפשר גם למצוא התייחסות לנושא זה בשיחתי האחרונה בפודקאסט "חומר להקשבה" , על עתיד הדמוקרטיה (קישור כאן).

[1] https://www.newyorker.com/magazine/2016/08/22/londons-super-recognizer-police-force

[2] https://www.bbc.com/news/world-asia-china-43751276

[3] https://www.bbc.com/news/av/world-asia-china-42248056/in-your-face-china-s-all-seeing-state

[4] https://www.scribd.com/document/377980664/South-Wales-Police

[5] https://www.zdnet.com/article/facial-recognition-system-had-7-percent-hit-rate-at-2017-champions-league-final/

[6] https://www.nytimes.com/2019/05/14/us/facial-recognition-ban-san-francisco.html

[7] https://blokt.com/news/uk-met-police-run-facial-recognition-trials-man-fined-90-for-covering-his-face

[8] https://en.wikipedia.org/wiki/Anti-mask_laws