עתיד המשפט הווירטואלי – ובכלל

עתיד המשפט הווירטואלי – ובכלל

השבוע התחולל אירוע היסטורי, כאשר בית משפט מחוזי בטקסס ערך את המשפט הווירטואלי הראשון בארצות הברית דרך זום, עם שופטת, עורכי דין, נאשם ומושבעים. התוצאה הבלתי-נמנעת הייתה שחלק מהמושבעים נתקלו בבעיות טכניות. אלו היו יחסית קלות לתיקון – פה ושם נדלק למושבעים כפתור ההשתקה, או שהם היו צריכים סיוע בכוונון המסך ומצלמת הרשת. הקושי הגדול ביותר אירע כשחלקם התנתקו מהשיחה, אבל אפילו זה לא עצר את הדיונים לאורך זמן, והמשפט הושלם בהצלחה.

ועכשיו מתחילים כולם לשאול מה המשמעות של הניסוי הזה, והאם אפשר להרחיב אותו. ולא פחות חשוב – מנסים להבין מהם הכשלים מהם צריכים להיזהר. אחד מהחששות, למשל, הוא שנאשמים יכולים לסדר את הרקע שלהם כדי להיראות אמינים יותר – למשל, באמצעות מיקום מצלמת הרשת במשרד הביתי, במקום בדירה הקטנה והמבולגנת שלהם.

מדובר בחשש רציני בהחלט, אבל אני רוצה לטעון ברשומה זו שהתועלות שיופקו מקיום משפטים באופן וירטואלי יכולות להיות גדולות בהרבה מהחסרונות הפוטנציאליים – אבל רק אם נהיה מוכנים לאמץ את הטכנולוגיה באופן מלא כדי ליהנות מכל היתרונות שהיא מביאה לנו.

הנה כמה אפשרויות שכאלו, שיכולות לשקף את עתיד המשפט בעוד כמה שנים.

נוחיות ושכרה בצדה

אחד היתרונות הגדולים ביותר שיכולים להיות למשפט וירטואלי הוא הנוחיות שבו. המושבעים והשופטים אינם חייבים לכתת רגליהם לבית המשפט, לסבול מהאוכל הגרוע שבקפיטריה, או לבלות את זמנם באולם מחניק עם אקוסטיקה גרועה ועורכי-דין מיוזעים ששכחו לשים דיאודורנט. במקום זאת, הם יכולים לקבל החלטות מנוחיות בתיהם הפרטיים.

אל תטעו: אני לא מעמיד את ההרגשה הטובה של השופטים בראש מעייניי. הצדק הוא זה שמטריד אותי, ואנו יודעים כבר מזה שנים רבות שתהליך קבלת ההחלטות של שופטים (וכנראה גם של מושבעים) מושפע באופן משמעותי מגורמים שאינם קשורים ישירות למשפט עצמו.

במחקר מישראל שפורסם ב- 2011, למשל, הראו החוקרים (שי דנציגר, יונתן לבב וליאורה אבנים-פזו) שמצבם הפיזיולוגי של השופטים משפיע על קבלת ההחלטות שלהם. שופטים שהיו צריכים לקבל החלטה משפטית מוקדם יותר ביום, נטו להיות סלחנים יותר. שופטים שהיו צריכים לקבל החלטה לפני השעה בה היו אמורים לצאת לארוחת צהריים, לעומת זאת, נטו לקבל החלטות שהחמירו יותר עם האנשים שעמדו מולם[1].

אי אפשר לדעת באיזה מאותם מצבים פיזיולוגיים קיבלו השופטים החלטות מוצלחות יותר – כשהיו שבעים או רעבים. אבל לכל הפחות אנו יכולים לדרוש שבשם הצדק, נקפיד על כך שהשופטים והמושבעים יגיעו לכל משפט באותה רמה של שובע (או רעב), ושכולם ייהנו מהתנאים הנוחים ביותר שאפשר לספק להם.

ומהו המקום הטוב ביותר לספק את התנאים הנוחים הללו, אם לא הבית?

כמובן, לא כולם יכולים לעבוד מהבית בנוחיות. ילדים, בני-זוג ובנות-זוג, ואפילו חיות מחמד קולניות במיוחד יכולים כולם לפגוע ביכולת ובצורך להתרכז במשפט הווירטואלי. אבל לבעיות אלו יכול להיות פתרון פשוט, מכיוון שלאנשים שלא יוכלו להתרכז מהבית, תהיה האפשרות עדיין להגיע באופן פיזי לבית המשפט, או לאולפן לתקשורת-מרחוק שתספק הממשלה.

תלונה אחרת שמועלית לגבי האפשרות לשפוט או לתפקד כמושבעים מהבית היא שקל לאבד ריכוז במצבים אלו, במיוחד כשאיש אינו צופה בך בזמן שאתה לוחץ אלט-טאב ומדלג לחלונית אחרת כדי לקרוא דו"ח, מעלעל בעיתון או משחק באייפד בזמן בו אתה אמור להיות קשוב למהלך המשפט.

אלא שדווקא במשפט וירטואלי קל להתמודד עם בעיות אלו – ובלבד שנערכים אליו בהתאם.

השופטים המפוקחים

השנה התפרסם בגלובס אירוע לא-נעים עבור הפרקליטות בישראל. נאשם א' התייצב בשוגג בבית המשפט, בדיון שהיה אמור לעסוק בתיקו של נאשם ב'. אף אחד מהצדדים – לא הנאשמים ולא השופט – הבחין בטעות. וכך קרה שנאשם א' הודה באשמה – ובהתאם לכך, נחרץ דינו של נאשם ב' מבלי שזה ידע אפילו על המחדל[2]. התקלה התגלתה רק כאשר נאשם ב' ביקש לקבוע דיון בעניינו, וגילה לתדהמתו שכבר הורשע.

למקרה שאתם תוהים, אף אחד לא קיבל אחריות על המקרה. השופט לא היה אשם, נציגי התביעה לא היו אשמים, ובא שלום על ישראל. אבל כולם מצטערים שזה קרה. וכפי שכתב נציב תלונות הציבור על שופטים על המקרה, זו לא הייתה אשמת השופט, אבל – "יש להצר על השגגה שנפלה."

באמת, יש להצר.

ובכל זאת, קשה שלא להרגיש שאולי בכל זאת היה מקום מצד השופט – כמו גם שאר הישויות המעורבות במשפט – לקחת אחריות על כך שנגזר דינו של אדם שלא בפניו ועל פשע שלא ביצע (כלומר, על הפשע בו הודה נאשם א'). אולי, אם השופט היה מקדיש את מלוא תשומת הלב הראויה לאותו נאשם, הרי שהוא היה מבין תוך דקות ספורות שמדובר באדם אחר מזה שאמור לעמוד למשפט. כך או כך, אפשר להסכים על דבר אחד: מקרים של פיזור נפש, ואפילו התעלמות מובהקת מחובת השופט להתרכז בדיונים, יכולים להתרחש בקלות. אני לא מתייחס אפילו למקרי קיצון – כמו זה של השופט שנתפס משחק סוליטייר בנורווגיה בזמן שהיה אמור להאזין לעדות מומחה על רצח המונים[3]. או למקרה של השופט מאוקלהומה שהחליט בזמן המשפט לחבר משאבה לאיבריו האינטימיים מתחת לגלימות[4]. כן, אני רציני[5]. זה באמת קרה.

ברור שרוב השופטים אינם מועלים בתפקידיהם באותה רמה של חומרה, אבל מי מאיתנו לא איבד תשומת לב לכמה שניות – או לדקות ארוכות – בזמן הרצאה ארוכה ומשעממת? ואובדן תשומת לב מסוג זה יכול לקרות בקלות רבה בהרבה כשאנו נמצאים מול המסך בביתנו הפרטי, ולא בתוך אולם בית-המשפט בו כולם מסתכלים עלינו.

ובכן, למה לא לשלב בין השניים?

לא קשה לדמיין תוכנות שיותקנו על מחשביהם הפרטיים של השופטים והמושבעים המרוחקים, ושינטרו אחר מצב העירנות שלהם. תוכנות כאלו יכולות לזהות באופן קרוב-לוודאי את האדם היושב מול המחשב, ולוודא שאכן מדובר בשופט או באחד מהמושבעים. הן יכולות לעקוב אחר תנועת האישונים והראש של אותו אדם, ולאתר סימנים לכך שתשומת לבו מופנית למקום אחר: לספר, לרשת החברתית, או להפעלת משאבה. אפשר להשיג את אותו אפקט באמצעים פחות מרשימים-טכנולוגית, פשוט באמצעות התקנת תכנת צילום על הסמארטפון של אותו אדם, ומיקומו מאחורי ומעל הכתף, כך שיצלם את מסך המחשב.

אם האמצעים האלו נשמעים לכם קיצוניים, אני רוצה להזכיר שהמשפט ההוגן הוא אחת המטלות המקודשות והחשובות ביותר שהמדינה מספקת לאזרחיה. דגש על הוגן. כן, אמצעים כאלו יפלשו לפרטיותם של השופטים והמושבעים ויחייבו אותם להתרכז באופן מלא במשפט. אבל בהתחשב בכך שאותם אנשים קובעים את דינם של רוצחים ואנסים, צדיקים וחפים-מפשע, בוודאי ראוי שנשתמש בכל כלי שבידינו כדי לוודא שהם יזכו למשפט צדק! למעשה, העובדה שאיננו משתמשים בכלים מסוג זה היום, אפילו בתיקים שנידונים בבית-משפט בעולם הפיזי, רק מעידה שעדיין לא התקדמנו מספיק לתוך העתיד כדי להיעזר בכלים שהמדע הציב לפתחינו.

ילדינו ונכדינו עוד יתבוננו בהשתאות על תחילת המאה ה- 21, כאשר כולנו העמדנו פנים שבני-אדם באמת יכולים להיות מרוכזים וקשובים לאורך כל הדיונים בבית המשפט, ולא הסכמנו להשתמש בטכנולוגיה כדי לאכוף את הדרישה הבסיסית הזו.

וזו אינה העמדת הפנים היחידה שאנו מוכנים לקבל על עצמנו במערכת המשפט המודרנית.

ממסכים למסיכות

אנו אוהבים להעמיד פנים שכולנו יצורים שקולים והגיוניים, במיוחד כשהדבר מגיע לקבלת החלטות בנושאים חשובים – כמו בבתי-המשפט. אלא שהמציאות חושפת תמונה שונה מאד. שופטים, עורכי דין ומושבעים מושפעים מהטיות בדומה לכל בני-האדם בכל מצב. עורכי דין שנדרשו לסקור מסמך משפטי, למשל, הגיעו למסקנה שלכותב יש פוטנציאל ומיומנויות אנליטיות מרשימות… אבל רק בתנאי שנודע להם לפני כן שהוא לבן. עורכי הדין שחשבו שכותב המסמך שחור (African-American), החליטו שמדובר בעורך-דין ממוצע לכל היותר, ושזקוק לעוד עבודה רבה[6].

ההטיות אינן נעלמות גם בבית-המשפט עצמו. בבתי-משפט בקונטיקט, שופטים נהגו לקבוע ערבויות שהיו גבוהות יותר ב- 25% עבור שחורים, בהשוואה לאנשים לבנים באותו המצב[7]. שופטים בארצות הברית הטילו עונשי מאסר ארוכים יותר ב- 12 אחוזים מאלו שקיבלו הנאשמים הלבנים במצבים דומים[8]. במחקר שנערך על 239 שופטים בארצות הברית מצאו החוקרים כי אלו קישרו – מבלי לשים לב לכך כלל – בין יהודים לבין תכונות אופי שליליות כ- "תאבת בצע" ו- "חוסר הגינות". אותם שופטים זיהו לבנים ונוצרים כבעלי תכונות אופי חיוביות יותר, כ- "כנות", "נתינה" ו- "אמינות". לא מפתיע לגלות שבהתאם לכך, נאשמים נוצריים זכו בעונשי מעצר קצרים יותר[9].

הטיות אינן מתמקדות רק בגזע ובצבע עור. אפילו יופי יכול להשפיע – ומחקרים הראו שנאשמים מושכים יותר זוכים ליחס מקל יותר מנאשמים… ובכן, מכוערים[10].

שיהיה ברור: אני לא מאשים את השופטים או המושבעים בהטיה חשיבתית מכוונת. למעשה, בדיוק ההפך: הטיות מחשבתיות סטריאוטיפיות – כאלו שגורמות לנו לגבש דעה על אחרים רק בשל השתייכותם לקבוצה מסוימת – מופיעות לעיתים קרובות בתת-מודע, מבלי שנשים אליהן לב. הן משפיעות על החלטותינו בדרכים חמקמקות ועדינות, והדרך היחידה עבורנו להבין זאת היא אם נבחן בקפדנות ובחריצות את תהליכי החשיבה שלנו בזמן אמת. רוב האנשים – אפילו שופטים – אינם עושים זאת. וגם אלו שעושים זאת, אינם מצליחים בכך תמיד. וכפי שהסביר המפכ"ל-לשעבר אלשיך –

"כאשר שוטר פוגש חשוד מהקהילה המעורבת בפשיעה, מטבע הדברים המוח שלו חושד בו יותר מבאחר."[11]

מה אפשר לעשות, אם כך, כדי להתגבר על ההטיות החשיבתיות הללו, ולספק משפט צדק לכל אדם? התשובה הברורה היא שאנו צריכים לכפות על הנאשמים להעיד מאחורי פרגוד, כדי למנוע מהשופטים ומהמושבעים להיחשף למראם החיצוני. אבל מה עם הקול שלהם? המבטא? אולי פשוט נספק שחקן עבור כל נאשם?

ברור שהפתרונות הללו אינם באים בחשבון במצב רגיל, בעיקר בשל העלות הגבוהה שלהם למשלם המיסים והעומס הגדול שהם יטילו על מערכת המשפט, שגם כך קורסת בימים כהרגלם תחת כובד משקלה. אבל בעולם הווירטואלי המצב שונה בזכות הפילטרים הדיגיטליים שניתן להפעיל בלחיצת כפתור.

אם גם אתם משתמשים בזום – ואם אתם חיים בעולם המערבי, אין באמת אפשרות אחרת – אולי התחלתם לשים לב לאחרונה לכך שאף אחד לא סובל מקמטים יותר על המסך שלכם. האמת היא שאנשים פשוט שמים איפור, אבל לא בעצמם אלא באמצעות אמן מוכשר בצורה לא-רגילה – בינה מלאכותית. היא מעלימה קמטים, מטשטשת זיפים שלא גולחו, מסדרת גבות, והטוב מכל: היא עושה כל זאת בעדינות כזו שלא הייתם יכולים לשים לב למעלליה אם לא הייתם חושדים בקיומה. במילים אחרות, היא אמנית האיפור המושלמת, ואינה עולה לאיש דבר.

השימוש בפילטרים שכאלו אינו מוגבל לזום בלבד. בלוגרי-וידאו רבים כיום משתמשים בפילטרים דיגיטליים כדי לשפר את הופעתם. השימוש בפילטרים הגיע לרמה כזו שלפני שנה התגלתה בלוגרית-וידאו סינית בערוותה, כאשר הפילטר שלה הפסיק לעבוד באמצע השידור החי. מסתבר שהבלוגרית לא הייתה אישה צעירה – כפי שגרמה למעריציה לחשוב – אלא אשה בגיל העמידה, עם קול צעיר במיוחד[12]. ואם כבר בקול עסקינן, קיימים גם פילטרים דיגיטליים המסוגלים לטשטש ולהסוות מבטאים, לשנות חיתוך דיבור, ואפילו לגרום לך להישמע כנשיא ארצות-הברית לשעבר, ברק אובמה.

כאשר המשפט מתקיים בעולם הפיזי, קשה לדמיין מצב בו נאשמים יוחלפו באוואטארים דיגיטליים. אנו כבולים יותר מדי למוסכמות הנהוגות בעולם הפיזי, ולפיהן אנו רוצים לראות במו עינינו את האנשים שאותם אנו שופטים. אבל אם וכאשר יעבור המשפט לעולם הווירטואלי, הרי שקיים סיכוי גדול יותר שמערכת משפט שתשאף לצדק באמת ובתמים, תאכוף שדרוג מן היסוד של הדרך בה הנאשמים מופיעים מול השופטים והמושבעים. אולי כל נאשם יידרש להשתמש בפילטר אחיד, שיסתיר את הרקע הנשקף מביתו. אולי הנאשמים ישתמשו באותו פילטר שישווה לכולם אותו גוון עור ואותו קול אחיד – אך מבלי שיטשטש ויעלים את הבעות פניהם ושפת גופם.

סיכום

אפשר להמשיך עוד הרבה עם הרעיונות לשיפור מערכת המשפט – בעולם הפיזי ובעולם הווירטואלי כאחד. בינות מלאכותיות יכולות לתמלל את המתרחש בזמן-אמת, ואפילו טוב יותר מקלדנים אנושיים, ואפילו להוסיף תיעוד וידאו שניתן לחזור לכל נקודה בו כדי לצפות שוב בהבעות הפנים המדויקות של הנאשמים, השופטים והמושבעים. אלגוריתמים יכולים לסייע למצוא נקודות בהן העדים אינם מסכימים זה עם זה או עם עצמם, ואפילו להתריע על הבעות פנים או דפוסי דיבור שמרמזים על אמירת שקר. וכמובן, במקרים פשוטים מסוימים יכולות אפילו בינות מלאכותיות לבצע מטלות שיפוט במהירות וביעילות.

אלא מה? כל הדברים האלו יכולים להתחולל גם בבית המשפט שבעולם הפיזי. אפשר למקם מצלמת רשת זולה על שולחן השופט בבית המשפט, למשל, שתנטר אחר פניו גם מבלי צורך במשפט וירטואלי. אפשר להתקין פילטרים דיגיטליים גם מבלי שהנאשם יצטרך להישאר בביתו במרחק מאות קילומטרים מכס הכבוד, אלא פשוט כשהוא נמצא באולם המשפט עצמו אבל מאחורי מחיצה, ורק פניו הווירטואליות משודרות על מסך. כל הדברים האלו אינם 'יכולים לקרות כבר מחר', כפי שאני אוהב לומר, אלא היו יכולים לקרות כבר אתמול.

כך שהשאלה האמיתית היא למה הם לא קרו עדיין.

התשובה היא שמערכות בחסות הממשלה – במיוחד כאלו שאינן נאלצות להתחרות עם אחרות – נוטות להתקדם מאד באיטיות. לכך יש להוסיף גם את החשש הגדול לפגיעה בצדק – ובאזרחים הנסמכים עליו – בשל אימוץ מנגנונים שטרם נבחנו או נוסו בעבר. אבל משבר הקורונה משנה את התמונה, ומכריח את המערכת לנסות טכנולוגיות וכלים חדשים. למעשה, מערכת המשפט נדרשת לערער את עצמה – מאורע נדיר ביותר.

אפשר לקוות שהערעור העצמי לא יעצור כאן. שמערכות המשפט בעולם ייראו שאפשר לעבור לעולם הדיגיטלי – וימשיכו להשתנות ולהתאים עצמן לתובנות המדעיות שיש לנו אודות משפט וצדק. אפשר לקוות.

ועד שזה יקרה, נצטרך לקוות שהמקרה של אותו שופט עם משאבה היה רק יוצא-דופן אחד.

 


 

 

[1] https://www.pnas.org/content/108/17/6889

[2] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001324806

[3] https://nypost.com/2012/06/04/judge-caught-playing-solitaire-in-norway-court-during-mass-killer-breiviks-trial/

[4] https://www.nydailynews.com/news/national/ex-judge-donald-thompson-busted-penis-pump-trials-pension-cut-article-1.968325

[5] https://www.imdb.com/title/tt3430420/

[6] https://nextions.com/wp-content/uploads/2017/05/written-in-black-and-white-yellow-paper-series.pdf

[7] https://ianayres.yale.edu/sites/default/files/files/A%20Market%20Test%20for%20Race%20Discrimination%20in%20Bail%20Setting.pdf

[8] https://www.jstor.org/stable/pdf/10.1086/320276.pdf

[9] http://www.floridalawreview.com/wp-content/uploads/Levinson_Bennett_Hioki.pdf

[10] https://sci-hub.se/https://www.sciencedirect.com/science/article/abs/pii/0092656680900173

[11] https://news.walla.co.il/item/2992861

[12] https://www.bbc.com/news/blogs-trending-49151042

כשנגיף משנה סדרי ממשל – וישראל הופכת למדינת מעקב (ולמה זה טוב)

כשנגיף משנה סדרי ממשל – וישראל הופכת למדינת מעקב (ולמה זה טוב)

בימים האחרונים נשאלתי כיצד אפשר להתמודד עם וירוס הקורונה ביעילות. עניתי (בלי יותר מדי ענווה) שהפתרון לבעיה פשוט מבחינה טכנולוגית. הווירוס מתפשט מאדם לאדם, ולכן כל שעלינו לעשות הוא למנוע מהנשאים להתקרב לאחרים.

תאמרו – "חכם גדול, הרי הבידוד אמור לעשות בדיוק את זה!" וזה נכון, אלא שהבידוד גם מזיק לכלכלה ולמשק. הפתרון הטכנולוגי שהצעתי היה הפעלת מערכת אוטומטית שתעקוב בזמן אמת אחר כל האזרחים דרך הסמארטפונים שלהם. מהרגע שאחד האזרחים מזוהה כנשא, המערכת תשחזר את נתיבו בימים האחרונים, ותזהה כל אדם שחצה את אותו נתיב. והנה, מיד תשלח הודעה אוטומטית לטלפונים החכמים של כל אותם אנשים, ותתריע בפניהם שעליהם ללכת להיבדק או – לכל הפחות – להיכנס לבידוד. לאחר מכן היא גם תעקוב אחריהם כדי לוודא שאכן נכנסו לבידוד ולא יצאו מהבית בו הם שוהים.

מערכות דומות – ברמת תחכום נמוכה יותר, לרוב – שימשו את השלטונות בטייוואן, בסין וכנראה שגם בסינגפור. אלו שלוש מדינות שהצליחו למגר את התפשטות הנגיף בשטחיהן (גם) בזכות כלי הניטור המתוחכמים שהפעילו. כלומר, יש לנו ראיה טובה לכך שמערכות כאלו ממלאות את התפקיד שיועד להן. אלא מה? הובהר לי מיד על-ידי המבינים בדבר שיש בעיה 'קטנה' מבחינה חוקית ואתית בהצעה. החוקים במדינת ישראל לא התקדמו עדיין מספיק כדי להתמודד עם טכנולוגיות דיגיטליות מתקדמות כל-כך, ולא ברור האם הממשלה יכולה לקבל מנדט להריץ מבצעי ניטור רחבי-היקף כל-כך.

בקיצור, הרעיון די נזרק הצידה כלא-סביר בעליל. לא מבחינה טכנולוגית, אלא מבחינה יישומית.

ואז, יום אחד לאחר מכן, ראש הממשלה הכריז קבל עם ועדה שהוא מתכוון להשתמש באמצעי ניטור טכנולוגיים – דהיינו, מעקב אחר מיקום אנשים – על הציבור האזרחי. אלו טכנולוגיות ששימשו בעבר רק ללוחמה בטרור, ועתה הן עומדות להיות מופעלות על כולם.

קורונה ומעקב

אני רוצה להודות בשלב זה לראש הממשלה מכל הלב. באמת, בלי ציניות בכלל. נשבע. צריך אומץ אמיתי כדי להשתמש בטכנולוגיות מעקב – מהסוג שכל העולם המערבי אוהב לשנוא, ומסיבות טובות – על הציבור האזרחי. צריך להפגין מנהיגות אמיתית למול טיעוני הנגד שבוודאי העלו המשפטנים והאנשים האמונים על ההגנה על פרטיות האזרחים, ובשלב מסוים לדפוק על השולחן ולומר – "אנחנו במצב חירום! תמצאו דרך חוקית לאפשר את זה, והאחריות – עליי!"

אני בוחר להאמין שבנימין נתניהו רוצה, כמו כולנו, לקדם את מדינת ישראל ולהוציא אותנו מהבור לתוכו נפלנו. כדי לעשות זאת הוא מוכן להשתמש על אזרחים בטכנולוגיות מעקב שהחוקיות שלהן גבולית, במקרה הטוב מאד. וזה מצוין. במצבי חירום דרמטיים יש צורך בשימוש בכלים יוצאי-דופן. אם המעקב אחר האזרחים יוביל לעצירת התפשטות הנגיף בישראל, הרי שנראה כולנו שנתניהו בחר נכון.

אבל – וזה אבל גדול – אנחנו חייבים לשאול שאלה קריטית אחת: מה יקרה בימים שאחרי הנגיף?

על כוח ואחריות

בידיהן של המדינות היום נתון כוח עצום: הכוח לעקוב אחר אזרחיהן. כוח זה היה קיים תמיד, אבל הוא היה מוגבל. השטאזי – השב"כ של גרמניה המזרחית – אסף בימי הזוהר שלו מידע על שליש מהאזרחים במדינה, אבל לא היה יכול באמת לעקוב אחר כולם. הוא העסיק יותר מ- 390,000 סוכנים, ועדיין לא היו לו מספיק.

בעידן החדש, לא צריך את כל זה. כל האזרחים נושאים על גופם 'סוכן' קטן – הסמארטפון – והממשלה יכולה לדלות ממנו מידע. במינימום, היא יכולה לקבל מידע על המיקום של כל אזרח. במקרים הקיצוניים יותר, היא יכולה גם לעקוב אחר האזרחים דרך אפליקציות פופולריות שונות.

כוח שכזה מוביל כמעט בהכרח להשחתת המידות הטובות. כל ממשלה רוצה להגן על אזרחי המדינה, ועל הדרך – גם על עצמה, כמייצגת האמיתית (לדעתה) של העם. קל מאד – יותר מדי – לממשלות טוטליטריות לעקוב אחר כל אזרחיהן דרך הרשתות החברתיות והסמארטפונים הנמצאים בכל כיס. הן יכולות להאזין לכל אדם – בביתו או מחוצה לו. הן מסוגלות להבין כיצד אנשים חושבים ולהתאים עבור כל אחד מהם מסרים שישכנעו אותו שהממשלה דואגת במיוחד לו. בדרך הזו, איש אינו יכול להביא לשינוי, והמערכת כולה נתקעת עם אדם אחד בראשה: ארדואן בתורכיה, פוטין ברוסיה, לובצ'נקו בבלארוס ועוד ועוד.

ישראל, בבירור, אינה נמצאת במקום הזה. אמצעי המעקב האלו אמנם קיימים, אך הם מבוקרים היטב על-ידי הרשויות המתאימות, ומופנים כנגד טרוריסטים. הבעיה היא שנהלים מסוג זה הם בעלי אופי הפכפך, ויכולים להיפרץ בקלות. ברוסיה, למשל, קיימים חוקים להגנה על הפרטיות, אך גופי הביטחון יכולים להפר אותם – ולהצדיק זאת רק לאחר מעשה, אם בכלל. בארצות הברית של טראמפ ראינו כיצד הוא מחליף את בעלי התפקידים הבכירים ביותר במערכות השלטון במלחכי פנכה שנאמנותם נתונה לו בלבד, ומאיים על אינדיבידואלים בסנאט האמריקני כדי להתחמק מההשלכות החוקיות של מעשיו.

התהליך בו מדינה דמוקרטית-ליברלית גולשת במדרון החלקלק לכיוון דיקטטורי אינו חדש. בספרם "איך דמוקרטיות מתות", מסבירים סטיבן לוויצקי ודניאל זיבלאט שהרודנים החדשים – פוטין, ארדואן, אורבן בהונגריה, מאדורו בוונצואלה ואחרים – אינם מנסים לשנות את החוקה או את כללי היסוד, ולשלוט באזרחים באמצעות טנקים ברחובות. במקום זאת, הם משנים את הנורמות הפוליטיות בדרכים שמעוותות את החוקים המקוריים. וכך, אט-אט, מדינה בעלות נורמות דמוקרטיות הופכת לכזו בה המנהיג שולט ללא התנגדות אמיתית.

מתן יכולת בידי השלטון לרגל אחר האזרחים, נותן בהכרח כוח עצום למי שעומד בראש המערכת, ומאפשר לו לשנות את הנורמות הקיימות יותר בקלות. זו הסיבה שבכל מדינה דמוקרטית קיימת מערכת שלמה של מעצורים ובלמים שנועדה לוודא שרק במצבים הקיצוניים ביותר נעשה שימוש ביכולת הזו.

ומערכת זו הופרה בימים האחרונים על-ידי ממשלת ישראל, מסיבה טובה. אבל עכשיו צריך לוודא שהמצב החדש – בו השלטון יכול לרגל אחר האזרחים – מפוקח בקפדנות כדי למנוע זליגה לכיוון הטוטליטרי.

איך נעשה זאת?

שקיפות, ביטחון, זמן

איך אפשר לוודא שיהיה פיקוח הולם על הכוח שאנו נותנים בידי השלטון? התשובה פשוטה: אור השמש חושף את כל השחיתויות. עלינו להקפיד על כך שמערכת המעקב על האזרחים תהיה שקופה לגמרי. הממשל חייב לפרסם הסבר ברור בנוגע למטרות המערכת, דרכי פעולתה ויכולותיה. האם היא נועדה לאכוף את הבידוד על הנשאים? לעקוב אחורנית בזמן כדי לזהות את המסלול בו עבר חולה? האם היא יכולה לדווח לאנשים באופן אוטומטי על כך שהם נמצאים בסכנה להידבקות?

ללא שקיפות, ניתן יהיה להפעיל את המערכת לרעה כדי לרגל אחר אזרחים. לא פחות חמור, האזרחים יאבדו אמון בדמוקרטיה מכיוון שיחששו שהם אכן נמצאים תחת ריגול באופן מתמיד, אפילו אם לא זה המצב. מכיוון שכך, הממשלה מחויבת לספק שקיפות בנוגע לכוונותיה כבר בימים הקרובים, ומרגע שמערכת המעקב תתחיל לפעול, עליה לשחרר דין וחשבון בנוגע לאופי המעקב ולהיקפו על בסיס קבוע.

בנוסף לכך צריכה לקום ועדה של מומחים לפרטיות ולממשל תקין – אלו יכולים לבוא מהרשות להגנת הפרטיות, כמו גם מהאוניברסיטאות השונות בארץ ובעולם – שיוודאו שמערכת המעקב אינה גורפת יותר מידע מהנחוץ לה, ושנעשה שימוש ראוי בלבד במידע.

הדרישה השנייה היא לביטחון. מערכת מעקב כזו אוגרת כמות עצומה של נתונים. אם דאגתם לגבי המאגר הביומטרי, מזל טוב: יש לכם נושא חדש לחשוש מפניו. יש חובה לפתח הגנות ברמה הגבוהה ביותר על המערכת, ולשלב בפיתוח את מומחי הסייבר המתקדמים ביותר בישראל ובעולם. מבלי הגנות שכאלו, המידע ייקצר תוך זמן קצר על-ידי מדינות זרות.

אחרון חביב, חשוב לקבוע זמן מוגבל להפעלת מערכת המעקב. קיים סיכוי ממשי שנגיף הקורונה יישאר עמנו לא רק בחודשים הקרובים, אלא גם עוד שנים רבות. קיימת סכנה ממשית ששהשלטון ימשיך לעקוב אחר כלל האזרחים בכל אותו זמן. מכיוון שכך, ראוי היה שראש הממשלה יציין בבירור מועד סיום להפעלת המערכת, או לפחות תנאי גבול כלשהו. מכיוון שלא קרה כך, עלינו לדרוש מהממשל להבהיר בבירור עד מתי תפעל מערכת המעקב.

אני שמח לספר בנקודה זו שהיום – יום אחד בלבד לאחר הצהרת ראש הממשלה – כבר שיגרו מספר חוקרים מובילים בתחום הפרטיות והממשל מכתב לראש הממשלה ולכל גורמי השלטון הרלוונטיים. על הכותבים נמנים כמה מגדולי החוקרים בישראל בתחומים אלו, כפרופ' קרין נהון, ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר ופרופ' מיכאל בירנהק. כולם רוצים להבין את משמעותם של הצעדים החדשים, כיצד התקבלו וכיצד ניתן לפקח עליהם. ובפרפראזה על מה שכתבו: מדובר בשעת חירום, ודאי, אבל אי אפשר לזרוק את הדמוקרטיה לפח.

פיקוח.jpg

צילום מסך מהמכתב לראש הממשלה ולגופים האחרים המעורבים בקבלת ההחלטה

הפוטנציאל לעתיד

לא הכל רע במעקב מתמיד אחר האזרחים. מערכות בריאות, למשל, יכולות לאסוף מידע מתמיד על כל אדם ולהריץ עליו אלגוריתמים משוכללים כדי לזהות סימני מחלה מקדימים ולשלוח את החולה לטיפול עוד לפני שהוא עצמו יודע שהוא חולה. גופי השיטור יכולים לאתר פושעים בקלות ולעצור אותם. טרוריסטים מנוטרלים כמעט לחלוטין. בקיצור, ברור שיש יתרונות רבים גם במעקב אחר כלל הציבור, אבל יש גם חששות גדולים ומוצדקים ממתן הכוח למדינה מבלי פיקוח הולם על השימוש בו.

בנימין נתניהו עשה צעד גדול וחשוב: הוא הורה על הפעלת מערכת שיכולה להציל חיים רבים בישראל, ויצא בכך כנגד דעותיהם של מומחים רבים לפרטיות ולשמירת מידע. שעת החירום מצדיקה צעדים דרמטיים שכאלו, וחלק מתפקידו של מדינאי אמיתי – ולא פוליטיקאי קטן – הוא לדעת מתי לנקוט בהם.

אבל, ממש באותו הזמן, חשוב שיעשה גם את הצעד הקריטי השני, ויגדיר כללים ברורים להגבלת כוחה של מערכת המעקב. אם לא יעשה זאת, הרי שהמערכת תישאר בפעולה גם לאחר שנגיף הקורונה יעבור מן העולם, ותערער את אופיה הדמוקרטי של ישראל.

הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות כדי לקדם את הצעד השני הזה, הוא להבהיר לציבור את חשיבותו. אנשים צריכים להבין שחוקים שפורשו מחדש כדי לאפשר מעקב שכזה, ומערכות מעקב שהוקמו בעמל רב, אינם עומדים להתפוגג ככה-סתם מיד עם חלוף המשבר. כולנו צריכים להתגייס כדי לדרוש מהפוליטיקאים שלנו – בימין, בשמאל ובמרכז – להגדיר כללי בסיס למערכת המעקב, לקבוע מי יגן עליה וכיצד, ולהפוך את כל המערכת לשקופה.

אנא – שתפו, כדי שכולם ידעו.

נגיף הקורונה החדש: המגיפה האחרונה שתכה במין האנושי

נגיף הקורונה החדש: המגיפה האחרונה שתכה במין האנושי

מיליוני אנשים מצאו את עצמם במצור בתוך בתיהם, וקיבלו הנחיות שלא לצאת מתוכם במשך שבועות ארוכים. המגיפה השתוללה ברחובות, כשהיא קופצת מאדם לאדם מבלי שניתן יהיה לעוצרה – ממש כמו את הפניקה ההמונית.

אני מתייחס, כמובן, לשפעת הספרדית המפורסמת: המחלה שהתפשטה ב- 1918 וקטלה בין חמישים למאה מיליון בני-אדם בשנה וקצת.

אנו נמצאים כיום בעיצומה של מגיפה עולמית נוספת, ולכן מעניין להשוות בין השתיים – במיוחד כדי להבין כיצד התקדמה הרפואה במאה השנים האחרונות, ומדוע המגיפה החדשה עשויה להיות האחרונה שמכה באופן רחב במין האנושי.

נחזור, אם כך, מאה שנים אחורנית בזמן, לתקופה בה השפעת הספרדית היכתה בערי העולם. היא הרגה בעיקר את הבוגרים הבריאים – כנראה מכיוון שהנגיף הערמומי הטעה את מערכת החיסון הבריאה והחסונה וגרם לה לצאת משליטה. אלמנים ואלמנות מילאו את בתי העלמין, והעולם כולו הוצף בבכי ילדים שהתייתמו מהוריהם.

ואף אחד לא ידע למה.

קשה לנו להבין את הבורות הזו כיום, אבל הרפואה המודרנית היא, ובכן, מודרנית. עד לסוף המאה ה- 19, איש לא חשד אפילו בקיומם של וירוסים. רק בתחילת המאה ה- 20 הצליחו מדענים להתחיל לגדל ולחקור וירוסים במעבדה. כך שכאשר השפעת פגעה באוכלוסייה, איש לא הצליח לגלות את הסיבה לה. המיסטיקנים האמינו שמדובר היה בהשפעת (influence) סידור הגופים השמימיים במערכת השמש, ועל כן נקראה המחלה בשם שפעת (influenza). אחרים ניסו לתלות את הסיבה בחיידקים שנהגו לפלוש לריאותיהם המתפוררות של החולים. הניחושים היו רבים, והוודאות אפסית.

רק 15 שנים לאחר המגיפה, הצליחו שני חוקרים בריטיים להוכיח כי וירוסים הם הגורמים לשפעת, ולכוכבי-הלכת אין שום קשר למחלה. אבל את השם לא היה קל לשנות, וכך נשארנו עם "שפעת". נדרשו לאנושות 15 שנים ארוכות כדי לעמוד על זהותו של אחד הרוצחים הגדולים ביותר במאה העשרים.

 

המצב כיום

נקפוץ בחזרה להווה, למרץ 2020. ואז נחזור אחורנית חודשיים-שלושה.

כבר באמצע דצמבר התחילו מעבדות בסין לקבל דגימות של הווירוס מרופאים שטיפלו בחולים עם דלקת ריאות. ריצוף הקוד הגנטי של הווירוס הוכיח תוך ימים ספורים שמדובר בווירוס עם דמיון גנטי גדול ל- SARS הנודע לשמצה, ומנהלי המעבדות ניסו להתריע על כך – אבל השלטון הריכוזי בסין מנע מהם לעשות זאת. רק בתחילת ינואר נמצאה מעבדה אחת אמיצה מספיק כדי לפרסם את הקוד הגנטי ברשת האינטרנט. ופתאום, מאות מעבדות מחקר בכל העולם החלו לנסות לפענח מה משמעות הווירוס, כיצד הוא פועל ומה מייחד אותו. וכמובן, כולם מנסים למצוא חיסון עבורו.

עד שיימצא חיסון לווירוס, נצטרך להסתפק בתרופות. ב- 1918, הטיפולים בשפעת נעו בין הקזת דם לכינין (המשמש לטיפול במלאריה, ואינו יעיל כנגד השפעת).  לא היו עדיין תרופות נגד וירוסים, או אפילו אנטיביוטיקה בעולם. כיום, החולים הקשים ביותר בווירוס מקבלים טיפול אנטיביוטי כדי להתמודד עם החיידקים שמנצלים את מערכת החיסון המוחלשת וגורמים לדלקת ריאות. הם גם יכולים לקבל טיפול בתרופות אנטי-ויראליות שפותחו בעיקר כדי להילחם בנגיף ה- HIV, אבל ייתכן שיכולות לעזור גם כאן. יש לנו אפילו מכונות שמסוגלות לתפקד כריאות חלופיות עבור החולים הקשים ביותר, בזמן שגופם מתאושש. הסיכוי להתאוששות במצב כזה הוא אמנם נמוך – אבל בהחלט קיים.

ההבדלים הברורים בין הרפואה של 1918 למצב היום מעידים כמה התקדמנו, וכיצד העולם המדעי מסוגל להבין את האויב עמו הוא מתמודד תוך ימים בלבד – ולהרים תגובה הולמת. זה עדיין לא מספיק, כפי שניתן להבין מהעובדה שהווירוס ממשיך להסתובב בכל העולם ולהדביק רבים מדי יום. אבל ברור גם שאנחנו במגמת שיפור.

מעניין לשאול כיצד יתמודד העולם עם מגיפה חדשה בעוד שלושים שנים. אני לא רוצה לקפוץ מאה שנים קדימה, מכיוון שההתקדמות המסחררת במדע ובטכנולוגיה גורמת לי להסס אפילו להעלות ניחושים בטווחי זמן כאלו. אולי לחלק מהאנשים לא יהיו אפילו גופים ביולוגיים או פיזיים באותו הזמן. אולי נכחיד לגמרי את כל המחלות באמצעות ננו-בוטים שיימצאו בגופיהם של כל בני-האדם, ויילחמו בכל נגיף חדש ברגע שימצא את דרכו לתוך הגוף. אבל יש עוד זמן רב עד אז. נתמקד ב- 2050 ונצייר תרחיש קצר.

עתיד הטיפול במחלות

בשנת 2050, שמואל שמואלוביץ' מחדרה התחיל להשתעל, לכחכח ולהשתנק. הוא לא הגיע לבית-החולים, חלילה. במקום זאת, אשתו (יש דברים שאינם משתנים) הזעיקה אמבולנס רובוטי אל הבית. שמואל הוכנס לאמבולנס על גבי אלונקה, וזרועות רובוטיות מיומנות בדקו את מצבו הרפואי, חיברו אותו לבלון חמצן ולקחו דגימות רוק מגרונו וממקומות אחרים בגוף. תוך פחות משעה, כבר היה ברור ששמואלוביץ' נדבק בווירוס שעבר מוטציה, עם יכולת התפשטות דומה לשפעת, ועם השלכות בריאותיות חמורות – לפי הסימולציה שהריץ המחשב בנוגע ליכולותיו של הווירוס, בהסתמך על המבנה הגנטי שלו ודמיונו לווירוסים אחרים. האמבולנס הגיע למסקנה שמדובר בנגיף מדבק במיוחד.

ובאותו רגע, מיליוני אמבולנסים דומים בכל העולם, לצד מעבדות מתקדמות, בתי-חולים ואוניברסיטאות, קיבלו את ההודעה.

המטפלים – האמבולנסים האוטונומיים ובתי-החולים – החלו לבחון כל חולה חדש עם תסמינים דומים, כדי להבין האם מדובר באותו וירוס. החולים הועברו אוטומטית לבידוד מבלי שייראו איש בדרך לשם. האמבולנסים העבירו את עצמם סטריליזציה אחרי כל טיפול בחולה, באמצעות שילוב של אור UV וחומרי חיטוי.

במקביל, חוקרים החלו לפתח חיסון עבור הווירוס. התהליך לקח שעה, ואז שבוע. הבינות המלאכותיות המשוכללות הצביעו על החלקים בווירוס שמתאימים ביותר ליצירת חיסון, ופיתחו תוך שעה אחת המלצה בנוגע לרכיב הסביר ביותר ליצירת חיסון, שלא יגרום לנזק לאנשים שיקבלו אותו. ואז, מכיוון שבני-אדם לא אוהבים לסמוך באופן עיוור על המכונות, החיסון נוסה על כמה עשרות בני-אדם. תוך פחות משבוע היה כבר ברור שאיש מהם לא חלה, ושכולם פיתחו רמות גבוהות של נוגדנים מתאימים בתגובה לחיסון. בדיוק כפי שהמכונות חזו.

אז יופי, תוך שבוע היה כבר חיסון. אבל איך שולחים אותו לכל העולם? התשובה פשוטה: לא שולחים את החיסון. שולחים את המידע הדיגיטלי בנוגע להרכב שלו, ובתי-חולים ומעבדות יכולים להתחיל לייצר אותו תוך רגעים ספורים. בכל מקום, בכל רחבי כדור-הארץ.

לשמואלוביץ' כל זה כבר לא עזר. חיסון לא יכול לסייע למי שכבר נדבק. מצבו החל להתדרדר כשהווירוס התפשט בגופו. הרופאים, לצד המכונות, החליטו שאין מנוס מלנסות טיפול חדשני: ננו-רובוטים. לזרם הדם של שמואלוביץ' הוזרקו מיליוני ננו-בוטים זעירים, כל אחד מהם קטן יותר מתא דם לבן, שהתמקדו על הווירוסים והשמידו אותם. הננו-בוטים עוררו גם את מערכת החיסון של שמואלוביץ' כדי שתוכל להילחם טוב יותר בווירוסים, ועל הדרך הם גם הרגו את התאים שהווירוסים הדביקו. שמואלוביץ חווה תגובה חיסונית קשה כתוצאה ממלחמת השמד שהתחוללה בגופו, אבל יום אחד לאחר מכן הוא כבר היה בריא. המגיפה נעצרה תוך שבוע אחד בלבד, ללא חללים.

התרחיש הזה אופטימי, כמובן, אבל הוא אינו בלתי-סביר. אם הטכנולוגיה והמדע ימשיכו להתפתח בקצב הצפוי מהם, הרי שהטכנולוגיות המתוארות בתרחיש הזה אמורות להיות זמינות לכל. ואם אתם לא מאמינים לי, חכו שלושים שנים, וצרו קשר כדי להגיד לי אם צדקתי או לא.

ועד אז – רק בריאות.

מחשבות למאה ה-21: המאה בה תגווע החדשנות האנושית – וטוב שכך

מחשבות למאה ה-21: המאה בה תגווע החדשנות האנושית – וטוב שכך

השד הטזמני הצעיר שלי – בן השנתיים וחצי בערך – זכה בתואר בצדק. הוא אוהב לרוץ, לדהור ולהסתער קדימה בלי לחשוב יותר מדי על העתיד. במיוחד הוא אוהב את ההליכון שלי, ומבקש תכופות שנפעיל אותו עבורו כדי שיוכל ללכת עליו קצת. אבל מה לעשות? לא תמיד אנחנו יכולים להתייחס אליו ממש עכשיו ולהיעתר לבקשתו. וכך יצא שלפני מספר שבועות כשראיתי אותו גורר בחריצות כסא מהמטבח לחדר העבודה שלי, עקבתי אחריו בסקרנות. הוא הצליח להכניס את הכסא לחדר ובמאמצים כבירים להעלות אותו על ההליכון. הוא עצר לרגע ובחן את מעשה ידיו בסיפוק עצום, ואז טיפס על הכיסא וממרומי גובהו ניסה ללחוץ על כפתור ההפעלה שהיה גורם לרצועה להתחיל להסתובב… ולהזיז ביחד איתה את הכיסא ואת השד הצעיר.

הצלחתי לעצור את הטזמן בזמן, רגע לפני שאצבעו נחתה על הכפתור הרה-הגורל. אבל אחרי שסיימתי להוריד אותו לרצפה ולהסביר לו את הכשל המחשבתי שלו, היה לי קצת זמן לחשוב לעצמי, ופתאום נדלקה לי הנורה מעל הראש. הבנתי, סוף סוף, למה בני-אדם גרועים כל-כך בהמצאות – ולמה במאה ה- 21 עומדת החדשנות האנושית לגווע. וזה, תאמינו או לא, דווקא טוב.

המיתוס שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו הוא שבני-אדם הם חדשנים גדולים. זהו שקר גס. אנחנו חדשנים רק בהשוואה, ובכן, לכל היתר. בני-דודנו מעולם החי אינם ניחנים במוח המפותח הנדרש כדי לחשוב באופן שקול ומדוקדק על חייהם ולהמציא חידושים שיעזרו להם. אפשר למצוא, בוודאי, שימוש מסוים בכלים – שימפנזים שמשתמשים במקלות כדי לצוד טרמיטים, למשל – אך הוא נדיר מאד בעולם החי ואינו מגיע לרמת ההמצאות שמאפיינות את בני-האדם.

ובכל זאת, אנחנו חדשנים גרועים. התפתחנו לכדי הומו סאפיינס – האדם החושב – לפני מאתיים-אלף שנים בערך. נדרשו לנו עוד 150,000 שנים כדי לפתח את השפה האנושית, ואז חל הזינוק הגדול קדימה. יכולנו לשתף זה את זה ברעיונות מורכבים, לתכנן תכניות ביחד, לפתור בעיות יוצאות-דופן! ו… עדיין לקח לנו עוד כמה עשרות-אלפי שנים לפני שהצלחנו לשכלל את כלי האבן הפרימיטיביים שלנו, להבין שאפשר לאלף בעלי-חיים, ליצור כלים מחימר ולפתח את הכתב הקדום – בסך-הכל סימנים שנועדו להעביר מסרים פשוטים.

אני לא רוצה לזלזל באבותינו הקדומים, כי אתם יודעים – הם גם שלי. ובכל זאת, האנושות נזקקה לעשרות-אלפי שנים כדי לפתח רעיונות שנראים לנו היום ברורים מאליהם… וחלקם באמת פשוטים למדי. אם הייתם שולחים אדם מודרני חמישים-אלף שנים אחורנית בזמן, ואם הוא היה מצליח לשרוד את השנים הראשונות שלו שם, אפשר להיות בטוחים שהוא היה מפתח חקלאות בסיסית ופותח מכלאה של בעלי-חיים הרבה לפני כל היתר. אלו אינם רעיונות מורכבים. אז למה לקח לנו כל-כך הרבה זמן לפתח אותם מלכתחילה?

פשוט מאד: כי אנחנו חדשנים גרועים. בני-אדם מפתחים רעיונות חדשים כמעט אך ורק על סמך הקודמים. כל רעיון חדש נבנה על שיפוץ קל של הקיים, וכל שיפור כזה טומן בחובו סיכון לכשלון. ובעולם הקדום, מספיק היה להיכשל פעם אחת כדי למות. האדם הקדמון שסיתת ראשי חניתות מאבן פעל לפי אותה דרך שלימדו אותו הוריו, ולא העז לסטות ממנה ימינה או שמאלה. הוא ידע שאם ינסה לגוון את דרך הסיתות שלו, הוא עלול לשבור את האבנים – ואז השבט יישאר בלי חניתות מוצלחות. או שהחנית עצמה תיכשל לחדור את עור הממותה, וכך יישאר השבט בלי הבשר שדרוש לו כדי לשרוד. אנחנו הופכים את הקיים למנהג ומקפידים לשמר אותו בכל מחיר – אלא אם אין ברירה אחרת. ובסך הכל, האסטרטגיה הזו עבדה די טוב עבור האינדיבידואל לאורך ההיסטוריה. "אל תיקח סיכונים מיותרים" אומר לנו ההיגיון הבריא. "אל תנסה להמציא את הגלגל מחדש. ואם הוא עובד מספיק טוב – אל תיגע בו."

במילים אחרות, החיים הקדומים עצמם סיפקו את התמריץ החזק ביותר עבור בני-האדם שלא לגוון, לא לשכלל ולא לחדש. קצת כמו הבן שלי, שבאקט אחד של חדשנות ותעוזה כמעט ואיבד את חייו.

כך היו הדברים בפרה-היסטוריה, וכך הם נשארו עד לסוף המאה העשרים. כל ניסיון להמציא משהו חדש היה כרוך בסיכון עצום. אפילו המאה השנים האחרונות, כל ניסיון לפתח רעיון חדש חייב סיכון, אבל מסוג אחר: השקעת כסף גדולה ברעיונות חדשים. יזמים כבר לא סיכנו את חייהם, אלא את כספם… או את כספם של המשקיעים בהם. ועדיין, גם זה סיכון, ובהתאם – לא רבים הם היזמים (באופן יחסי) מכלל האנושות.

ואז הגיעה המאה ה- 21 והאינטרנט לצידה, והתוצאה שראינו מיד היא זינוק ביכולת החדשנות האנושית. אני מאמין שמדובר במגמה חולפת, שבאמצע המאה הנוכחית תתחיל להתפוגג. כדי להסביר למה, אנחנו צריכים להבין למה בכלל הטכנולוגיות החדשות מעודדות את יכולת החדשנות האנושית בטווח הקצר.

לחדש מבלי להסתכן

אחד הדברים שאיפשרה רשת האינטרנט הוא לבני-אדם רבים להחליט ביחד על פעולה משותפת. קחו, למשל, את אתר קיקסטרטר, בו יכולים מאות-אלפי אנשים להתחייב ביחד לתמוך כספית בפיתוח מוצר מסוים – ואם התמיכה הכספית המתקבלת מהם חוצה רף מסוים, הרי שהממציא מקבל את הכסף. נשמע פשוט, לא? אבל אם היינו צריכים להקים מערכת כזו בעולם ללא אינטרנט, הרי שעל כל אדם נוסף שהיה מצטרף, היינו צריכים לשלוח מכתב חדש לכל היתר כדי לעדכן אותם. ככל שיותר אנשים היו מצטרפים למיזם, כך היה קשה יותר לשמר אותו ולתחזק אותו בלי לשלם הון תועפות על כל אותם מכתבים.

האינטרנט פתרה את הבעיה הזו, באמצעות החיבור המתמיד והעובדה שכולם יכולים להתעדכן דרך מכשירי הקצה שלהם – הסמארטפונים והמחשבים – בכל רגע.

התוצאה היא שהיום אתרים לגיוס המונים אינם משמשים רק לגיוס תמיכה ברעיונות, אלא גם כדרך עבור הממציאים לבחון האם הציבור בכלל מעוניין שהרעיונות הללו יגיעו לכדי מימוש. הממציא משקיע סכום אפסי במונחים היסטוריים – המשקיענים הגדולים ביותר מוציאים כמה עשרות-אלפי דולרים על פיתוח העמוד שלהם באתר ויצירת סרטון מושך – ובתמורה הוא מקבל איתות ראשוני האם ההמצאה שלו מוצלחת או לא.

טכנולוגיה אחרת שמאפשרת לאנשים לחדש ולהמציא במהירות היא הדפסה בתלת-ממד וייצור מהיר. בעבר, כל ניסיון 'להמציא את הגלגל מחדש' היה דורש השקעת הון תועפות בהתאמת מכונות במפעלים, שהיו מפיקות את המוצר החדש בכמויות גדולות. רק לאחר אותה השקעת הון ראשונית, היה הממציא יכול לגלות בוודאות האם הקהל הרחב אכן אוהב ומעריך את הרעיון שלו. המדפסות ייתרו את התהליך הארוך והמגושם הזה, מכיוון שהן מאפשרות לכל אדם לייצר אבות-טיפוס ומודלים ראשוניים, לראות אם אנשים אוהבים אותם – ורק אז להתחייב לייצור המוני.

אבל למה להתמקד רק במוצרים פיזיים? בעבר, אם היה לכם רעיון לתכנית טלוויזיה חדשה, הייתם צריכים לשכנע את בעלי-ההון שישקיעו בכם כמה מאות-אלפי דולרים שילכו לכתיבת התסריט, לליהוק וגיוס שחקנים, לצילום ולעריכת התוצר. היום, אתם צריכים רק סמארטפון או מצלמת רשת וחיבור ליוטיוב, לטוויץ' או לרשתות החברתיות האחרות שמאפשרות לכם לשתף את מרכולתכם המצולמת. אם אתם מפיקים תוכן חדשני איכותי – תדעו זאת תוך זמן קצר. ואם הרעיונות שלכם נכשלים – ובכן, אתם יכולים לדעת זאת לפני שהשקעתם בהם יותר מדי זמן וכסף.

וכך, שוב, הסיכון לחדשן פוחת, ויותר אנשים יכולים להרשות לעצמם לחדש ולהמציא.

אבל למה רק אנשים?

בין בינה מלאכותית לבינה אנושית

ההתקדמויות הגדולות בתחום הבינה המלאכותית מקנות למחשבים כבר היום את היכולת להציע פתרונות יצירתיים וחדשניים לבעיות המוצגות בפניהם. גוגל, למשל, פיתחה בינה מלאכותית שהציעה מודל חדש להפעלת מערכות האנרגיה והקירור בחוות השרתים והנתבים שלה, ושהביא לחיסכון של עשרות אחוזים בהוצאות האנרגיה באותם מקומות. אוטודסק – אחת מענקיות התכנון הממוחשב – פיתחה בשנים האחרונות "בינה מלאכותית יצרנית". המהנדס צריך רק להזין לבינה המלאכותית את הצרכים שלו מהיצירה המוגמרת – מה היא אמורה לעשות, באיזה עומסים היא צריכה לעמוד, מה המשקל המירבי שלה יכול להיות וכן הלאה – והבינה המלאכותית מתרגמת את כל אלו למודל.

סליחה, אני מדבר כמו בן-אדם. אנשים מפתחים מודל אחד וממשיכים משם. אבל הבינה המלאכותית של אוטודסק מפתחת מיליוני מודלים, כל אחד עם יתרונות וחסרונות משלו. רבים מהם נראים מגוחכים וכמעט חייזריים בצורתם, אבל כל עוד הם עושים את העבודה הנדרשת – למי אכפת? וכך, תפקידו של האדם בתהליך הוא לקבוע עבור הבינה המלאכותית את דרישות היסוד, ללוות אותה בתהליך החשיבה ובסופו של דבר לברור מתוך כל הרעיונות החדשניים שפיתחה, את אלו שמתאימים ביותר לצרכי החברה.

אותו רעיון – של בינה מלאכותית שחוקרת אפשרויות רבות, ובסוף זקוקה דווקא לבן-האדם היצירתי-פחות כדי שיבחר אחת מהן וילטש אותה – יופיע בתחומים רבים נוספים. אנו נראה אותו בספרות, למשל, ברגע שבינות מלאכותיות יוכלו לכתוב אפילו רעיונות בסיסיים לספרים. הסופרים החדשניים והיצרניים ביותר של העשורים הקרובים יהיו אלו שידעו לשתף פעולה עם הבינה המלאכותית, לקבל ממנה רעיונות לעלילות ולקטעי טקסט, ולשדך הכל ביחד לאחר שיוף מינימלי.

תחומים אחרים שיזכו לפריחה בחדשנות בזכות השילוב בין הבינה המלאכותית והבינה האנושית יהיו מחקר רפואי (בו כבר היום בינות מלאכותיות מספקות רעיונות ותימוכין ראשוניים לתרופות), עיצוב גרפי (בו בינות מלאכותיות מייצרות בסיסים ללוגואים ולעיצובים), ואפילו בקולנוע ובטלוויזיה, כאשר יגיע היום בו הבינה המלאכותית תוכל להפיק סרטונים בעצמה. בכל אלו, נזדקק למחשבים כדי שימתחו ויאתגרו את מרחב היריעה והמחשבה שלנו – ואז תפקיד האדם יהיה לברור את הרעיונות שיכולים עדיין להתאים לחברה האנושית.

מומחים לחדשנות מאמינים שמדובר בשילוב מנצח: אדם ומכונה, עובדים יד ביד. יש בזה משהו. המכונה תספק את היצירתיות, והאדם יספק את ההבנה החברתית – תחום שהמכונות עדיין לא פיענחו לגמרי.

אבל כל זה יתחיל להשתנות בעוד כמה עשורים.

חדשנות אל-אנושית

עד לסוף המאה ה- 20, הרעיונות החדשניים הגיעו תמיד מבני-האדם. ברבע הראשון של המאה ה- 21, הרעיונות הגיעו – וימשיכו להגיע – משיתוף הפעולה בין הבינה המלאכותית לבני-האדם. אבל בעשורים הקרובים התמונה תשתנה, והחדשנות תגיע בעיקר מהמחשבים, וזאת בשל התחזקות רעיון ה- "היפר-אוטומציה".

מהי "היפר-אוטומציה"? חישבו על תהליך כתיבת ספר. כדי לכתוב ספר צריך קו עלילה או רעיון מרכזי, לכתוב מאה-אלף מילים בערך מסביבו, להוסיף מקורות אם מדובר בספר עיון, לבצע הגהה, עריכת תוכן ועריכה לשונית, לעצב כריכה, להדפיס ולשווק את הספר בכל העולם. לא קיימת בינה מלאכותית בעולם כיום המסוגלת לבצע את כל המטלות האלו, ולכן המחשב אינו יכול, לכאורה, לכתוב ספר מוצלח בעצמו.

לפי חזון ההיפר-אוטומציה, מכונה אחת לא תהיה אחראית על כל הפעולות הכרוכות בכתיבת ספר. במקום זאת, יהיו מכונות (או בינות מלאכותיות) רבות המעורבות בתהליך. בינה מלאכותית אחת תעבור על כל קווי העלילה שבכל הספרים שאי-פעם נכתבו, ותייצר רעיון חדש לספר. בינה מלאכותית אחרת תקטוף את אותו רעיון, ותכתוב עבורו פרק ראשון – פיילוט. בינה שלישית תפיץ את הפרק הראשון הזה לכמה עשרות בני-אדם ותבקש מהם פידבק כדי להבין האם הנושא באמת מעניין, והאם הוא נכתב ומסוקר מהזווית הנכונה. אם התשובה חיובית, היא תיתן לבינה המלאכותית השנייה אור ירוק להמשיך בתהליך הכתיבה. כמה שעות לאחר מכן, אותה בינה תסיים לכתוב את עשרים הפרקים הבאים בספר, ותעביר אותו לבינה מלאכותית רביעית שתהיה אמונה על כל שלבי העריכה, ובעקבותיה לבינה חמישית שתעצב כריכה תוך כמה שברירי-שנייה. והנה – יש לכם ספר חדש, בלי שממציאים או חדשנים אנושיים יהיו מעורבים בתהליך. לכל היותר היינו צריכים כמה בני-אדם מן השורה שיחליטו האם 'ההמצאה' החדשה (כלומר, הספר) מעניינת אותם או לא.

והנה, במחי-עט, העברנו את אחת המטלות היצירתיות ביותר – ועם פוטנציאל עצום לחדשנות – לידי המכונות.

youtuber-2838945_1920.jpg

קשה לך לחדש? זה בסדר – הבינה המלאכותית תחדש במקומך.

אפשר להעביר גם מטלות חדשניות רבות אחרות לבינה המלאכותית. כבר בעשורים הקרובים יוכלו המחשבים לפתח ולהציע מודלים ארגוניים חדשים, אסטרטגיות וטקטיקות לחימה חדשות, מוצרים חדשניים שישרתו את בני-האדם, מחשבים ודרכי מחשוב חדשות ועוד ועוד. במלאכות הפיתוח של כל אלו, בני-האדם יתפסו חלק הולך ופוחת. אנו ניהנה מתוצרי החדשנות ונוכל להכריע ולשפוט האם המחשבים עשו עבודה טובה. זה יהיה התפקיד האנושי החדש: לברור מבין תוצרי החדשנות, מבלי שנהיה מעורבים בנבכי התהליך עצמו.

וזה טוב – ורע

אם הבינה המלאכותית תוכל באמת לקבל מונופול על החדשנות, האנושות כולה תצא נשכרת – אבל רק אם נדע לפקח בזהירות על התוצרים. המחשבים יפתחו עבורנו תרופות חדשות לכל מחלה, יציירו עבור כל אדם ציורים שיתאימו במיוחד עבורו וירגשו אותו עד דמעות או צחוק, יפתחו מודלים חדשים להבנת הפסיכולוגיה האנושית, ועוד ועוד. אנו ניהנה מעושר עצום של רעיונות חדשים וחדשניים, והחיים ישתנו בקצב הולך וגובר שלא יכולנו לדמיין לפני כן.

אבל, על הדרך, אותם מחשבים ממש יציעו גם רעיונות חדשניים לניהול מלחמות ולפיתוח אמצעי לחימה שאנו רואים כיום רק בסרטי המדע הבדיוני האפלים ביותר. הם יפתחו מודלים טוטליטריים לשלטון בהמונים שיגמדו גם את השלטונות הנוראיים ביותר שנחשפנו אליהם במאה האחרונה. הם יציעו רעיונות לייצור פצצות ואמצעי לחימה ביולוגיים בכל בית. וגם מהעושר הזה 'ניהנה', ונצטרך לבחור בקפידה את הפתרונות החדשניים שניישם.

כרגיל, אין תשובה פשוטה האם התפתחות טכנולוגית מסוימת היא 'טובה' או 'רעה'. למעשה, המצאות חדשניות באמת ובתמים מערערות את ההגדרות המקובלות שלנו של טוב ורע, ומאלצות אותנו לשקול את עולמנו מחדש. אפשר רק לקוות שנדע לבחור בחכמה מתוך מכלול ההמצאות החדשניות והיצירתיות שהמכונות יביאו לפתחנו.

המאה ה- 21: המאה הבטוחה ביותר – והמפחידה ביותר

המאה ה- 21: המאה הבטוחה ביותר – והמפחידה ביותר

זוהי רשומת המשך לרשומה הקודמת: מחשבות על המאה ה- 21. 

גילוי נאות: אני לא יובל נח-הררי.

 

אני חי בימים אלו בארצות הברית, כך שיש לי את הכבוד המפוקפק לחוות את הטרנדים החברתיים העכשוויים ביותר. ועדיין, לא ציפיתי שהשוטרים יעצרו אותי באמצע הרחוב. למזלי, הם לא עצרו אותי במובן הרשמי של המילה – זה שמסתיים בשוק חשמלי במושב האחורי של הניידת – אלא במובן הידידותי יותר. כלומר, הם רק עשו לי פרצופים מודאגים והודיעו לי שאני לא יכול לתת לילד בן השבע שלי לשחק לבד בגן המשחקים. העובדה שהסתובבתי ברחוב במרחק עשרה מטרים מהגן לא עשתה עליהם רושם. הייתי צריך להיות שם, בשבילו ולמענו. הייתי צריך להגן עליו מפני… מה בדיוק?

"אי אפשר לדעת." עדכנו אותי השוטרים בסבר פנים חמור. היום, פשוט אי אפשר לדעת.

לא ניסיתי להתווכח איתם. אני לא אוהב להוסיף חשמל לדיאטה היומית שלי. אבל לא יכולתי שלא להיזכר בילדותי שלי. נולדתי ב- 1980, גדלתי בחיפה, ובגיל שש כבר הלכתי לבית הספר ברגל, תוך שאני חוצה בדרך ארבעה מעברי חציה, חלקם מרומזרים וחלקם לא. אבל הייתי ילד חולמני, עם העיניים בעננים, ובכתה ב' ההורים שלי הבינו שאי אפשר ככה יותר. הייתי מאחר לעתים קרובות מדי. וכך הם לימדו אותי לרכב על אופניים כדי שאגיע לבית הספר מהר יותר. אני עדיין זוכר את הפעמיים בהן הברקסים נתקעו לי בירידה הגדולה, והייתי צריך להתנגש בקיר כדי לעצור לפני שהתדרדרתי לכביש. שרדתי. כמו כל הילדים בבית-הספר שלי, אגב.

הילדים של היום אינם עוברים חוויות דומות באותו גיל. ילדינו הם בני הדור המוגן ביותר בהיסטוריה של האנושות. הסטטיסטיקות מארבעה סקרים גדולים שנערכו – ועודם נערכים – בשישים השנים האחרונות, מראות שילדינו מבלים יותר זמן מאי-פעם עם הוריהם. ההורים הולכים איתם לקניון, לוקחים אותם לחוגים, מביאים אותם לבית הספר ובחזרה[1].

דור Z - גרף 1.jpg

ההורים גם דורשים יותר מאי-פעם לדעת מה קורה עם ילדיהם בכל רגע נתון: היכן הם נמצאים ועם מי.

דור Z - גרף 2.jpg

וכמובן, אנחנו אוהבים להתלונן כל הזמן על כך שילדינו קבורים בבתים, צמודים למסכים, ואינם יוצאים לרחוב לדווש על אופניהם או לראות את חבריהם. זה לא מפתיע: חלק מהסיבה היא שאנו, ההורים, חרדים יותר מדי לשלומם ולבטיחותם.

והעובדה המפתיעה היא שאין לנו סיבה אמיתית לחשוש. או ליתר דיוק – דווקא יש סיבות, אבל הן הרבה פחות רלוונטיות מכפי שהיו אי-פעם לאורך ההיסטוריה האנושית.

לא מאמינים לי? הנה כמה סטטיסטיקות מארצות הברית, ישירות מדו"ח ה- FBI מ- 2018[2]. בעשרים השנים האחרונות, חוותה ארצות הברית ירידה של שלושים אחוזים בשיעור הפשיעה האלימה, שלושים אחוזים בשיעור התקיפה, ארבעים וחמישה אחוזים בשיעור הפריצות לבתים וארבעים ואחד אחוזים בשיעור גניבת הרכבים.

אלימות - גרף.jpg

ומה לגבי אלימות המופנית כנגד ילדים? כאן קשה קצת יותר למצוא נתונים לאורך זמן, אבל בדו"ח ששחרר המרכז לחקר פשעים כנגד ילדים מאוניברסיטת ניו המפשייר, תועדה ירידה של 33 אחוזים בשיעור התקיפה האלימה כנגד ילדים בין 2003 ל- 2011, וירידה דומה של 43 אחוזים בשיעור האונס והניסיון לאונס באותן שנים.

אלא שאם באונס עסקינן, מדובר בפשע היחיד ששכיחותו גברה בעשור האחרון בארצות הברית. רוב הסיכויים הם שמדובר בתוצאה של קמפיין MeToo ואחרים המעודדים נשים לדווח על התקיפות המיניות שעברו. ואפילו בחזית זו יש שיפור מרשים, כפי שניתן לראות בגרף הבא שהפיקה הסוכנות לסטטיסטיקה משפטית בארה"ב, בו מודגם ששיעור בני-הזוג החווים אלימות מצד בן- או בת-זוגם צנח בין 1993 ל- 2012 בשישים אחוזים בערך[3].

גרף אונס.jpg

נתונים אלו חוזרים על עצמם במדינות המערביות – כלומר, אלו שאתם כנראה חיים בהן אם אתם קוראים את הרשומה הזו. בקנדה, בבריטניה, באוסטרליה: בכולן יורד שיעור הפשיעה באופן מתמיד[4]. ב- 2015 הגיעו רמות הפשיעה בבריטניה לשפל חסר תקדים – הרמות הנמוכות ביותר מאז שהסיקור החל ב- 1981.

ואפילו בישראל שלנו, לפי הדיווחים המשטרתיים, חלה ירידה של 28 אחוזים בשיעור הפשיעה החמורה[5]. ולמרות שיש טעם לשאול האם יש כאן גם משחק עם הנתונים מצד המשטרה, המגמה הכללית מהעולם מראה שאנחנו לא לבד בירידה הזו בפשיעה.

שווה לשאול למה בעצם אנחנו חווים פחות פשיעה, אבל אין תשובה אחת פשוטה. קיימות מגוון תשובות אפשריות, אבל אני רוצה להתמקד לרגע באחת: המשטרה הופכת להיות יעילה יותר משנה לשנה. בזכות בדיקות דנ"א וטכנולוגיות אחרות לפענוח פשעים, אמורים גופי השיטור להצליח לזהות עבריינים בקלות וביעילות גבוהות יותר. בזכות העובדה שקיימות מצלמות בכל מקום כיום, קשה לבצע פשע חמור מבלי שתיתפס. וככל שהעולם ימשיך להתמלא במצלמות, בסמארטפונים, בחיישנים ובבינות מלאכותיות המנתחות את כל המידע הזורם מהמכשירים האלו – כך נוכל לצמצם את הפשיעה עוד יותר. בסין כבר מתחילות לרוץ בינות מלאכותיות שאמורות לזהות פושעים מראש, ואני מצטט ממאמר בנושא –

"גופים בטחוניים משתמשים בבינה מלאכותית לזיהוי דפוסי התנהגות אבנורמליים שעשויים להעיד על כוונת זדון."[6]

אם המגמות הללו ימשיכו – ואין סיבה לחשוב שהן יתהפכו פתאום – הרי שהמאה ה- 21 תהיה המאה הבטוחה ביותר הידועה לאדם. היא תהיה בטוחה יותר לגברים, לנשים וגם לילדים. אפילו במקרה הנוראי ביותר בו ייחטפו ילדים ברחוב, יזוהו הפושעים תוך זמן קצר ויבואו על עונשם – והילדים, בתקווה, יוכלו לחזור לבתיהם. אלא שזה באמת המקרה החמור ביותר, ורוב הסיכויים הם שניתן יהיה לזהות חוטפי ילדים מראש ובטרם עת, ולמצוא דרך לשקם אותם במקרה הטוב, או לפחות להרחיקם מהחברה לטובת הכלל.

ואפילו אם כל זה לא יקרה, אי אפשר להתכחש לעובדה אחת פשוטה: הסיכוי של ילדיי להיחטף ברחוב בישראל כיום נמוך משמעותית לסיכון שאני חוויתי כילד.

אז למה אנחנו חרדתיים כל כך הרבה יותר לגבי הילדים שלנו?

המאה המפחידה ביותר

בשנת 1981 זעזע מקרה חטיפה ורצח את אמריקה. אמו של ילד בן שש – אדם וואלש – הותירה אותו לבדו מול מכונות המשחק בקניון. זר ידידותי מצא את הילד עומד מחוץ לקניון והציע לו ממתקים וצעצועים אם רק ייכנס למכוניתו לכמה רגעים. שבועיים לאחר מכן, התגלה ראשו הכרות של הילד בתעלה במרחק יותר ממאתיים קילומטרים מהמקום[7].

אדם וואלש ז"ל

הסיפור זכה לפרסום בכל רחבי אמריקה ובעולם, והיווה את יריית הפתיחה לתרבות החדשה במסגרתה חשים ההורים מחויבים להשגיח על הילדים כל העת. וזאת למרות, כאמור, שהסיכויים שמקרים מסוג זה יחזרו על עצמם קטנים יותר היום מכפי שהיו בתחילת שנות השמונים. הציבור אינו מקשיב לנתונים, אלא לסיפורים. סיפורי הזוועה והאימה הנדירים הם אלו שמשאירים במוחותינו את הרושם החזק ביותר, וגורמים לנו לנסות להיערך גם לגרוע מכל. וכך, הורים בארצות הברית החלו לאסור על ילדיהם לצאת מהבית לבד, גם כשאלו הגיעו לגיל הנעורים.

המאה ה- 21 עומדת להיות המאה של המידע: הזמן בו נפיק את כמות המידע הגדולה ביותר (ועל כך נדבר במחשבה אחרת לעתיד). מידע יכול לשמש אותנו לטובה, אבל אנחנו יכולים גם להסב באמצעותו נזק עצום. ידיעות כוזבות יכולות לסלף את האמת ולעוות את הדרך בה אנו תופשים את המציאות. זה כבר ברור לכולם. מה שפחות ידוע הוא שגם אמיתות יכולות לגרום לבהלה המונית.

מחקר שהתפרסם בשנת 2018 מדגיש את הנקודה הזו בדיוק. במסגרת המחקר – שמזכיר את המשחק הידוע "טלפון שבור" – נבחנו שרשראות של שמונה אנשים כל אחת במדיה החברתית. האדם הראשון בשרשרת התבקש לקרוא מספר כתבות נייטרליות ומדויקות מהעיתון, ואז לכתוב הודעה לאדם השני בשרשרת אודות הכתבות שקרא. האדם השני כתב הודעה לשלישי וכן הלאה, עד שכל שמונת החברים בשרשרת קיבלו את ההודעה. החוקרים בחנו 14 שרשראות מסוג זה, וגילו שבכולן ללא יוצא מן הכלל, החדשות שעסקו בנושאים מרתיעים ומפחידים הפכו להיות יותר שליליות ונטו יותר ויותר לכיוון זריעת פניקה ופחד ככל שהתקדמו במורד השרשרת. אפילו כשסיפקו החוקרים לאדם השישי בשרשרת את הכתבות המקוריות, הן לא סייעו במיתון התחושות השליליות שנוצרו[8].

כולנו חברים כיום ברשת חברתית זו או אחרת – בפייסבוק, בווטסאפ, בטלגרם או באחרות. כולנו משתפים בהן מידע, דיעות ורעיונות. הנטייה הטבעית שלנו כבני-אדם היא לזכור יותר טוב את פריטי המידע המפחידים והמרתיעים ביותר. וכשיש כל-כך הרבה מידע, וכשכל מקרה שלילי מסוקר לרוב מכיוונים רבים, אין פלא שאנו מפתחים חרדות וחששות ללא פרופורציה למידת האיום האמיתית. קשה לראות כיצד מצב זה משתפר במהלך המאה ה- 21, בעיקר מכיוון שהוא נובע מהפסיכולוגיה האנושית, המלווה אותנו מזה מאתיים-אלף שנים ולא נראה שעומדת להשתנות בזמן הקרוב.

לא לחשש – כן לזהירות בריאה

אני מקווה שאינכם מבינים מרשומה זו שאתם צריכים לשחרר את הפעוטות בני השלוש שלכם לרחוב הסואן. כולנו רוצים להגן על הילדים שלנו, אפילו כשיש סיכוי מזערי שייפגעו. אבל כדאי לזכור שיש גם חסרונות להגנה הבלתי-פוסקת על הילדים.

כשההורה מתווך כל אינטראקציה של ילדיו עם העולם החיצון, הוא אינו מאפשר להם לפתח דרכי התמודדות עצמאיות, או לגלות בעצמם את חוזקותיהם וחולשותיהם. הוא שולל מילדיו את היכולת להתבגר ולמצוא את מקומם בעולם. ילדים אלו יספגו זעזוע גדול יותר כשיגיעו לאוניברסיטה ולמקום העבודה וילמדו שם את הלקחים שהיו יכולים להיחשף אליהם בנעוריהם. כשילד עובר על המוסכמות, אנו מעמידים אותו על טעותו. כשמבוגר עובר על המוסכמות, אנחנו מחשמלים אותו ופותחים עבורו תיק פלילי. אני מקצין, כמובן, אבל מניח שהנקודה ברורה: לילדים מותר לטעות מבלי שנטיל עליהם סנקציות ארוכות-טווח. אבל איך הם יוכלו לקבל החלטות שגויות, אם איננו מספקים להם עצמאות לקבל החלטות בכלל?

אני לא טוען שאין ממה לחשוש. יש בעולם אנשים רעים, אנשים הלוקים בנפשם, אנשים שנהנים מאומללותם ומכאבם של אחרים. אבל הם מעטים עד מאד, ובעולם הממושטר-היטב אליו אנו נכנסים, גם הם מתקשים מאד לממש את מאווייהם המעוותים. חובה על כל הורה לנקוט בזהירות בריאה: ללמד את ילדיו להיזהר מאותם 'אנשים רעים', ולהסביר להם שאסור להיכנס למכוניות של זרים או ללכת עם אנשים זרים לבתיהם. אבל אם ננסה למנוע מילדינו את הזכות לחוות ילדות בריאה וחופשית יותר, אנו עלולים לגלות בסופו של דבר שהסבנו להם נזק מסוג אחר – עם כל הכוונות הטובות שבדרך.

לקריאת המחשבה הקודמת על המאה ה- 21, לחצו כאן


[1] הנתונים והגרפים מגיעים מספרה של הפסיכולוגית ג'ין טוונג' – iGen.

[2] https://ucr.fbi.gov/crime-in-the-u.s/2018/crime-in-the-u.s.-2018/topic-pages/tables/table-1

[3] https://www.bjs.gov/content/pub/pdf/ndv0312.pdf

[4] https://en.wikipedia.org/wiki/Crime_in_the_United_Kingdom

[5] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001249527

[6] https://www.scmp.com/tech/science-research/article/3004167/minority-report-style-crime-prevention-artificial

[7] https://en.wikipedia.org/wiki/Murder_of_Adam_Walsh

[8] https://onlinelibrary.wiley.com/doi/abs/10.1111/risa.13117

מחשבות למאה ה- 21: זבל של מאה

מחשבות למאה ה- 21: זבל של מאה

קודם כל, אתייחס לפיל בחדר: כן, נעלמתי. יש לי עבודה במשרה מלאה, שני ילדים, אשה שעושה דוקטורט ואני צריך לתמוך בה, ועל הדרך גם כתבתי ספר חדש שלם בששת החודשים האחרונים, שאני מנסה להוציא עכשיו לאור. אולי עכשיו שסיימתי את הספר החדש, אוכל למצוא שוב יותר זמן לכתוב בבלוג, אבל אני לא יכול להבטיח דבר. אני לא מתכוון להתנצל על כך שאני מנסה לבצע אופימיזציה של הזמן שלי, אבל יכול רק לומר לכם שאם המצב החדש מצער אתכם… ובכן, אתם לא לבד. גם אותי הוא מצער.

ולענייננו. על מה הרשומה הזו, בעצם?

לפני כמה ימים הזמינו אותי לקפוץ בחודשים הקרובים לאוסטרליה ולשתף שם את הקהל בכמה ממחשבותיי על המאה ה- 21. במילים אחרות, להעמיד פנים שאני יובל נח-הררי. אחרי שהסכמתי, הבנתי שכדאי שבאמת אגבש כמה מחשבות על המאה ה- 21. ואחרי שגיבשתי, החלטתי שלא יזיק גם שאעלה כמה מהן על הכתב.

המחשבה הראשונה עלתה כשראיתי את ינאי, ילדי בן השנתיים וחצי, משחק בגן הילדים שלו בצעצוע שעלה כמעט אלף דולרים. לא מדובר בגן ילדים מיוחד או איכותי כל-כך. בדיוק להפך: הגננות הביאו מכשירים מבתיהן כדי שהילדים יוכלו לשחק איתם. אחד מאותם מכשירים, שאילולא היה מגיע לגן הילדים היה נזרק לזבל, היה טלפון אלחוטי בן 15 שנים בערך: טלפון צדפה נפתח שבתחילת המאה העשרים נמכר במאות רבות של דולרים ונחשב לפאר הטכנולוגיה.

אני רוצה להדגיש: מוצר שלפני 15 שנים נחשב למתקדם ביותר בשוק, הפך היום לפסולת – לפריט שאנחנו מנסים להיפטר ממנו כי אין לנו מה לעשות איתו יותר. הוא כל-כך מיושן ולא-נחוץ, שאנחנו לא מנסים אפילו למכור אותו לאחרים או לשחזר את ערכו. רק – להיפטר ולזרוק כדי שלא יתפוס מקום מיותר. השימוש המרכזי בו הוא לשעשע ילדים כאילו היה צעצוע, ואפילו הם לא לגמרי בטוחים מה לעשות איתו – כפי שניתן להבין מהתמונה הזו, בה הילד התמים שלי סבור שהאנטנה אמורה להיכנס לו לאוזן כדי שהטלפון יעבוד.

ינאי צזנה, מנסה להבין כיצד להשתמש בטלפון מתחילת המאה ה- 21.

והסיפור הקטן הזה הוא הרקע למחשבה הראשונה: המאה ה- 21 עומדת להיות זבל של מאה. או ליתר דיוק, מאה של זבל.

למה, בעצם?

מהרגע שרשת האינטרנט הפכה לתופעה גלובלית שנשזרה בחיינו בכל מקום ובזמן, אנו עדים למעבר ממודל של "בעלות" למודל של "שכירה" או "מינוי" (subscription). אם בעבר לכל אדם היה בביתו אוסף של תקליטים, קסטות או סי-דים של מוזיקה, הרי שכיום אנשים צריכים רק מנוי לאמזון פריים, או לספוטיפיי, או לכל פלטפורמה אחרת שמאפשרת להם לשמוע את המנגינות שהם רוצים. הם יכולים אפילו להשתמש ביוטיוב לגמרי בחינם. כל מה שהם צריכים לשם כך הוא טלפון חכם קטן אחד, שמחליף עשרות קילוגרמים של קסטות. אותו טלפון – שלפעמים משודרג לאייפד – גם מחליף כמה מאות קילוגרמים (לפחות במקרה שלי) של ספרים. אני משתמש בו כדי לקרוא כל ספר שאני רוצה, בכל מקום.

מה קורה לכל אותם הספרים, התקליטורים ושאר המוצרים לשמירת מידע שאינם נחוצים עוד? תלוי בערך הרגשי שיש להם. רובנו יכולים לזרוק לפח קסטות או תקליטורים עתיקים לאחר שהעברנו את תוכנם למחשב. לספרים יש עדיין ערך רגשי עבורנו, והם מספקים לנו אצטלה של אנשי תרבות עילאיים כשחברים באים לבקר אותנו ורואים את המדפים הגדושים בספרים. כך שאת הספרים אנחנו שומרים בדרך-כלל עד יום מותנו. אבל די ברור שלרוב המוצרים האחרים בהם אנו משתמשים אין את אותה הילה של יוקרה כמו ספרי הנייר שלנו. מרובם נשמח להיפטר ברגע שתימצא עבורם חלופה הולמת. הם יהפכו לחלק מהזבל שיאפיין את המאה ה- 21.

מה נמצא, אם כך, בערימות הזבל של המאה ה- 21, בעוד שלושים או חמישים שנים? הנה כמה ניחושים מושכלים.

מפתחות לעתיד

קודם כל, נמצא שם מוצרים שאפשר להחליף בקלות באמצעות הטכנולוגיות החדשות. בינה מלאכותית, למשל, מאפשרת להחליף מפתחות. מפתח נועד לאמת את הזהות שלך: אם יש לך מפתח, אתה שייך לקבוצת האנשים שמותר להם לפתוח את הדלת. אבל בינה מלאכותית מתקדמת מספיק יכולה להעיף בך מבט, לוודא את הזהות שלך, ולפתוח עבורך את הדלת אוטומטית. יש בעולם בערך 15 מיליארד דלתות של בתים ומכוניות[1] [2]. נניח שלכל אחד מאלו יש שני מפתחות בממוצע, ונקבל שבעשורים הקרובים עומדים להיזרק לזבל בערך 30 מיליון קילוגרמים של מפתחות[3].

Image result for amazon key

מערכת Amazon Key שמזהה את האדם שמנסה להיכנס לבית, ופותחת את הדלת רק אם הוא מאושר.

התקנים הנסמכים על חיבור USB

מה עוד? הנה מוצר נוסף שנמצא בערימות האשפה של העתיד: דיסק-און-קי. הוא הפך להיות זול כל-כך שהוא מחולק בחינם בכנסים רבים, אבל המצאות כמו דרופבוקס וגוגל דרייב – והענן באופן כללי – מייתרות אותו כמעט לגמרי. אבל לא צריך לעצור כאן. משמעותה של הקישוריות הגוברת בין כל המכשירים היא שחלק גדול מהכבלים שבבתינו – ובמיוחד אלו שאינם מחברים מכשירים לחשמל, אלא נועדו לסייע בהעברת מידע בין מכשירים שונים – ימצאו גם הם את דרכם לפח האשפה בעשורים הקרובים. המגמה הזו תתחזק עוד יותר אם נצליח לפתח אמצעים יעילים להטענה אלחוטית.

בכמה אשפה מדובר? קיימים כיום יותר מעשרה מיליארד כבלים והתקנים כיום המתחברים למחשב ולחשמל באמצעות תקע USB, ומדי שנה מיוצרים שלושה מיליארד התקנים נוספים שכאלו[4]. מכיוון שהם שונים מאד זה מזה, אני לא מתכוון לנסות להעריך כמה כולם שוקלים ביחד, אבל אני חושב שאנחנו יכולים להסכים שמדובר בהרבה מאד זבל.

audio mixer set, electronics, computer, wiring, lisbon, portugal, hardware, server, cables, science fiction, complete mess, space, electro, electronic chip, computer hardware, lab, cpu, screen, monitor, display, workshop, technology, no people, complexity, large group of objects, messy, high angle view, metal, connection, machinery, indoors, mode of transportation, obsolete, transportation, cable, equipment, industry, day, abandoned, variation, choice, 4K, CC0, public domain, royalty free

הרבה מאד כבלים ימצאו את מקומם החדש בערימות הזבל של המאה ה- 21. 

המכוניות והקירות

שני הפריטים האחרונים ברשימה לא יימצאו כנראה בערימת האשפה הטיפוסית ברחוב. הראשון הוא המכונית המשפחתית. כבר היום צעירים אינם נלהבים מבעלות על רכב, וקשה להאשים אותם. החזקת רכב דורשת הוצאת רישיון נהיגה, עמידה במבחנים, טיפול ותחזוקה שוטפים ויקרים, תדלוק כל כמה ימים, ביטוח חובה וצד שלישי, סידור חניה ברחוב ו… כן, רכישת הרכב עצמו. החליפו את כל אלו במוניות אוטונומיות שעולות גרושים לכל נסיעה – ותבינו למה הרכב הפרטי עשוי למצוא את עצמו בעשורים הקרובים בפח האשפה של ההיסטוריה. לא כל הרכבים ייעלמו, כמובן, אבל אפילו אם מחצית מכלי הרכב מוצאים מכלל שימוש, מדובר כבר בקרוב למיליארד רכבים שיצטרכו למצוא בית חדש במגרשי הגרוטאות.

הפריט השני והמוזר ביותר עשוי להיות הקירות שבתוך הבתים. אני מודה שאני מתפרע כאן עם הדימיון, אבל, ובכן, אנחנו מדברים על עתיד שרחוק מאיתנו כדי שמונים שנים. כל-כך הרבה דברים ישתנו עד אז. האם באמת מטורף כל-כך לחשוב שבעולם בו כל אדם מקבל שידורי מציאות מדומה ישירות לעיניו, וקולות ישירות לאוזניו, נוכל להסתפק בקירות וירטואליים שיחצצו בין משרדים ובין חדרים? ומה עם מי שלא יכבד את הקירות האלו? הוא יתגלה מיד על-ידי בינות מלאכותיות שמשקיפות בכל חדר, ואם נלך צעד אחד קדימה – אולי הן גם יוכלו לכוון אלומת אור ישירות לתוך עיניו כדי לסנוור אותו על מנת שלא יראה את מה שקורה בחדר האחר.

כן, זה כנראה באמת מטורף. אבל מי יודע – אולי תמורה שכזו באמת תקרה, ופתאום נגלה שעשרות מיליארד טונות של בטון, זכוכית, קרמיקה וחומרי בניין אחרים אינם נדרשים עוד. אני לא אומר שזה מה שיקרה, אלא רק שזה מה שיכול לקרות.

ועוד דבר אחד אני אומר: מי שייערך לתמורות האלו עשוי להרוויח בגדול.

 

להרוויח מהזבל

ההיסטוריה מלאה ברגעים בהם מוצרים מסוימים הופכים לזבל. בספרו "עולם ללא עבודה", כותב דניאל סוסקינד כי בסוף המאה ה- 19, סוסים עדיין גדשו את כל רחובות הערים הגדולות בעולם. עשרים שנים לאחר מכן, כל האוטובוסים בניו-יורק – שהיו רתומים לסוסים בעבר – הפכו להיות ממונעים. הסוסים הפכו לזבל – ויש לי הרגשה שמי שזיהה את המגמה הזו והשקיע בשירותים לפינוי הסוסים לחוות בהן יוכלו להזדקן בכבוד, מצא לעצמו מקור פרנסה רציני. וכן, אני יודע מה עושים לסוסים שזמנם עבר, אבל תרשו לי להיות רומנטיקן.

לסיכום המחשבה על המאה ה- 21: רוצים למצוא מקור פרנסה טוב? זהו את הזבל של העתיד, והתחילו להיערך לקראתו. מפתחות ממוחזרים כל העת, ואין בכך דבר חדש, אבל בוודאי אפשר למצוא שימושים יצירתיים במיליארדי מטרים מיותרים של כבלי פלסטיק ונחושת, מיליארד-פלוס של מכוניות פרטיות ומיליארדי טונות של חומרי בניין. לכל הפחות, אפשר יהיה לעשות כסף טוב מאיסוף כל הפריטים הללו, מיחזורם ומכירתם מחדש.

בהצלחה!

 


 

[1] https://news.ycombinator.com/item?id=9802132

[2] https://www.carsguide.com.au/car-advice/how-many-cars-are-there-in-the-world-70629

[3] בהערכת משקל של עשרה גרם עבור מפתח ממוצע

[4] https://mashable.com/2012/10/08/usb-history/

שלושה רמזים לעתיד הרפואה

שלושה רמזים לעתיד הרפואה

בכל ניסיון לחשוב קדימה לעתיד, כדאי לבחון את הרמזים הקטנים ויוצאי הדופן שיכולים להצביע על שינויי התפישה שבדרך – על המהפכות הגדולות שמורכבות מעשרות ומאות רמזים שכאלו. ברשומה זו אני רוצה לעבור על שלושה רמזים קטנים – שלוש התפתחויות – שהתפרסמו בשבוע האחרון, ולנסות להבין מה המשמעות הגדולה יותר שלהם לעתיד הרפואה.

כשהמנתח עובד בצד השני של העיר

הרמז הראשון התפרסם השבוע בכתב העת הרפואי המכובד E-Clinical Medicine, שהוא ז'ורנל-בת של הלאנסט – המגזין הרפואי היוקרתי ביותר בעולם. מנתח הלב טחאס מ. פאטל ביצע בהצלחה חמישה ניתוחי לב באמצעות רובוט. לכאורה אין בכך שום חדש – רופאים עושים שימוש במערכות רובוטיות לניתוחי לב כבר מאז 2011. הם מפעילים את הרובוט כשלוחה של ידיהם ואצבעותיהם, והבינה המלאכותית הבסיסית שברובוט מרסנת את הרעידות הקטנות והטבעיות של ידי הרופא, ולעתים אף מתריעה בפניהם על סכנות ובעיות אפשריות.

הדבר יוצא-הדופן כאן הוא שפאטל לא שהה באותו חדר עם המנותחים בזמן ששלט על הרובוט. הוא אפילו לא היה באותו בית חולים. למעשה, הוא שלט במערכת הרובוטית דרך האינטרנט, כששהה במרחק של שלושים קילומטרים ממנה. זוהי ההדגמה הראשונה בהיסטוריה של ניתוחי לב רובוטיים המתבצעים במרחק משמעותי מהמטופל.

זוהי רק דוגמה אחת נוספת למגמה הגוברת של "רפואה מרחוק" או Telemedicine. היא מצטרפת לרמזים דומים אחרים: במהלך מגיפת האבולה באפריקה, למשל, החולים זכו לטיפול מצד צוותי רופאים שפעלו מאוניברסיטת וירג'יניה. המטפלים בשטח היו יכולים אפילו להראות לרופאים בצידו השני של העולם – מילולית – את תוצאות הבדיקות ולקבל מהם חוות דעת מיידית[1]. בצרפת, באיטליה ובפורטוגל אפשר כבר למצוא עשרות "חדרי רפואה מרחוק" (Telemedicine cabins) בהם יכולים החולים ליצור קשר עם רופא שיושב במרחק מאות קילומטרים מהם, אך מסוגל – באמצעות הציוד בחדר – לבחון את הדופק שלהם, את הטמפרטורה ואת רמת החמצן בדם. הוא מסוגל אפילו לעשות צילומי רנטגן ובדיקות שמיעה למטופלים[2].

telehealth room.jpg

תמונה של "חדר הרפואה מרחוק" של חברת H4D. עשרות חדרים כאלו נבחנים כיום במספר מדינות אירופאיות[3].

אם יש דבר אחד שאנו יכולים להיות בטוחים בו, הרי הוא שהכלים הרפואיים רק ימשיכו להשתכלל בשנים הקרובות. הם יהפכו להיות מקושרים ומרושתים יותר. בואה של האינטרנט מסוג 5G יבטיח שהחיבור של מכשירים אלו לאינטרנט יהיה בטוח יותר ומהיר יותר מאי פעם. לא מוגזם לחשוב על עתיד שיגיע תוך עשר שנים או פחות, ובו ניתוחים רבים יוכלו להתבצע על-ידי מנתחים היושבים במרחק של אלפי קילומטרים מחדר הניתוח, ועם נוכחות מינימלית של צוות רפואי מסייע.

ולמה לעצור כאן? אם הרובוטים עצמם יהפכו להיות חכמים ומשוכללים יותר, לא מוגזם לחשוב על מכונות אוטונומיות שיוכלו אפילו לבצע פרוצדורות רפואיות מסוימות בכוחות עצמם. לא ברור עדיין האם החולים יסכימו לעבור טיפולים מצד רובוטים, אבל אפשר בהחלט לטעון שבמקומות רבים בעולם יעדיפו חולים לעבור ניתוח רובוטי זול ויעיל, שיבוצע תוך זמן קצר, מאשר לחכות שבועות וחודשים ארוכים לקבלת טיפול דומה מצד מנתח מומחה. ובכל מקרה, כאשר הניתוח מתבצע בלאו הכי על-ידי מנתח היושב במקום מרוחק, ושהחולה לעולם לא יפגוש אותו פנים-אל-פנים, כל הרעיון לפיו המנותחים והמנתחים צריכים להכיר זה את זה באופן אישי מתחיל לאבד משמעות. אז למה לא להסכים לניתוח שיבצע רובוט, אם אחוזי ההצלחה שלו זהים לאלו של רופא אנושי – או גבוהים יותר?

אבל למה לעצור כאן?

ניקח לרגע את רעיון "חדרי הרפואה מרחוק" שמתחיל כבר עכשיו כאמור להכות שורש באירופה. אלו, למעשה, חדרים רובוטיים. למה לא להוסיף להם גלגלים ואוטונומיה על הכביש, וליצור את אמבולנסי-העל של העתיד? אני קורא להם אמבולנסי-על מכיוון שהם יהיו יותר כמו בית חולים על גלגלים: משאיות ארוכות ורחבות המכילות חלק גדול מהציוד שניתן למצוא בבית-חולים, ויוכלו להגיע לכל מטופל במהירות – ולספק לו טיפול רובוטי אוטונומי, או באמצעות רובוטים שיישלטו מרחוק. משאיות כאלו יהיו בעלות ערך עצום באיזורי אסון, או אפילו בפריפריה בישראל, בה לוקח לפעמים עשרות דקות לחולה להגיע לבית החולים.

זה הרמז הראשון, שמשמעותו היא שהרפואה תהפוך להיות זמינה יותר, יעילה יותר, זולה יותר, ושוויונית הרבה יותר.

אבל הוא לא הרמז היחיד.

המכונה שמפתחת תרופות

הרמז השני נפתח בטון עגום: אחד ממנועי הבינה המלאכותית המהוללים ביותר כיום – ווטסון של חברת יבמ – לא הצליח לסייע לחברות תרופות לפתח תרופות חדשות, ויבמ בחרה להפסיק את השירות בתחום זה באמצע 2019[4].

החדשות הטובות הן שבמקום בו יבמ נכשלה, מישהו אחר מתחיל להצליח.

בשבוע האחרון התפרסם מאמר בכתב-העת המדעי הנחשב Nature Biotechnology, שתיאר את תוצאותיה של התערבות בין החוקרים בחברת הביו-רפואה אינסיליקו מדיסין (Insilico Medicine), לבין שותפיהם בתחום פיתוח התרופות[5]. חברת תרופות מסוימת אתגרה את חוקרי אינסיליקו לזהות מולקולות חדשות שיכולות לבלום את פעולתו של חלבון המעורב ביצירת צלקות ברקמות. 

זו אולי לא נשמעת כמו משימה קשה כל-כך, אבל מדובר באחת המגבלות הגדולות ביותר כיום לפיתוח תרופות חדשות. בשלביה הראשונים של הרפואה המודרנית, השתמשו החוקרים במולקולות שנמצאו בטבע: קליפת עץ הצ'ינצ'אה, למשל, הכילה מולקולה בשם כינין שהייתה שימושית למלחמה במלאריה. פטריות הפרישו מולקולות מסוימות שהרגו חיידקים מזיקים – ובאלו נעשה שימוש כאנטיביוטיקה. בשלב השני, לקחו חוקרים את המולקולות המקוריות ו- 'שפצרו' אותן כך שיתאימו טוב יותר למטרה. הם הוסיפו להם אטומים שונים פה ושם כדי לאפשר להן להתמוסס יותר בקלות בדם, למשל, או ששיבצו את המולקולות בכלובים זעירים כדי שלא יוכלו להשפיע באופן מיידי על הגוף. 

בשלב השלישי התחילו החוקרים לנסות לפתח מולקולות חדשות לגמרי. קשה להסביר כמה מטלה זו מאתגרת. תרופות משפיעות בדרך-כלל (וזוהי הפשטה והכללה גסה מאד, אבל ניחא) על חלבונים בגוף. כל תרופה אמורה להשפיע על חלבון מסוים ולגרום לו להפסיק לפעול, או לפעול בצורה שונה. בדרך זו, חומרים אנטיביוטיים מסוימים מסוגלים לעצור את פעילותם של חלבונים חיידקיים, ותרופות אחרות יכולות להתחבר לרעלנים חלבוניים שמשחררים חיידקים ולנטרל אותם. הבעיה היא שמולקולות שמשפיעות על חלבונים מורכבות ממאות, אלפי ולפעמים מיליוני אטומים שמתחברים זה לזה בתצורות שונות. 

ניסיתם להרכיב פעם פאזל תלת-ממדי? הצלחתם? כל הכבוד. עכשיו תחשבו על פאזל תלת-ממדי עם מיליוני חלקים, כאשר כל ניסיון שלכם לשבץ את אחד החלקים, משנה את החלקים האחרים. אה, ואתם אפילו לא בטוחים איך התוצאה הסופית אמורה להיראות.

Image result for complex molecule

דוגמא למולקולה מורכבת.

מבינים את גודל הבעיה? אבל הנה הפרס הגדול: מי שיצליח לפתור את האתגר המסוים הזה ולפתח מולקולות חדשות ושימושיות, יציל את העולם. ולא, אני לא מגזים. לפחות לא בהרבה. 

דמיינו שהיו לנו מכונות שיכולות לפרק כתמי נפט בים. אם היינו יכולים להנדס מולקולות כך שיעשו פעולה ספציפית, היינו יכולים ליצור מכונות זעירות – בגודל של מולקולות – שיעשו גם את זה. היינו יכולים להנדס מולקולות שיפרקו צואה ושתן לאטומים בסיסיים, ואז ירכיבו אותם מחדש כחומרי מזון. היינו יכולים להנדס מולקולות-ענק מורכבות שהיו מזהות תאים סרטניים וקוטלות אותם. או שהיו חותכות ברקמה החיה כדי לבצע ניתוחים מבלי שימוש בסכין. וכן הלאה, וכן הלאה. למעשה, מולקולות מהונדסות היו מאפשרות לנו לממש את חזון הננו-טכנולוגיה המקורי ולהשיג שליטה מלאה בחומר. כל חומר.

נחמד, נכון? אבל שוב – פיתוח מולקולות חדשות הוא עבודה קשה. חברות תרופות מעסיקות כבר עשרים שנים מומחים לביו-כימיה שמנסים לפתח מולקולות חדשות, וההצלחות מעטות ודורשות זמן רב. 

אז למה לא להעביר את העבודה לבינה מלאכותית?

זה, למעשה, המודל העסקי של Insilico Medicine (שכשמה כן היא – "רפואה על סיליקון"). לאחר שהחליטו שהם רוצים למצוא מולקולות שיוכלו להיקשר לחלבון מסוים, הם הריצו את מנוע הבינה המלאכותית שלהם על כל המחקר מהעבר בנוגע לחלבון הזה והמולקולות שנקשרות אליו. הם דרשו ממנוע הבינה המלאכותית לפתח רעיונות למולקולות חדשות, בדומה לדרך בה חושב כימאי אנושי. וכפי שאמר אדם רנסלו, פרופסור לכימיה ביולוגית, בריאיון למגזין וויירד – 

"מגניב לראות בינה מלאכותית שמאומנת לחשוב קצת כמו שכימאי רפואי חושב… האלגוריתם הזה מערב תהליך יצירתי, לא כריית מידע." [6]

תוך שלושה שבועות, מנוע הבינה המלאכותית היצירתי הפיק 30,000 רעיונות חדשים למולקולות שהיו אמורות להתאים למטרת החוקרים. החוקרים בחרו להתמקד בשישה מהרעיונות הללו וסינתזו אותם במעבדה. ארבע מהמולקולות הוכיחו את יעילותן במבדקים במבחנה. שתיים נבחנו על תאים ביולוגיים, והמבטיחה ביותר נבדקה בניסויים בעכברים חיים. ונחשו מה? היא עשתה בדיוק את מה שרצו שהיא תעשה – ברמת יעילות גבוהה מספיק כדי לגרום לחוקרים להרים גבות ולהציע להתחיל בתהליך לרישום המולקולה כתרופה ממש.

כולם מתחילים להבין שבינה מלאכותית יכולה לזרז את תהליך פיתוח התרופות באופן משמעותי. לפי מידע שנאסף בבלומברג, משקיעים הזרימו יותר ממיליארד דולרים לחברות שמפתחות בינות מלאכותיות לגילוי תרופות חדשות. ההצלחות מגיעות באיטיות, אבל הן בהחלט מופיעות. באמצע 2019 הודיעה חברת Exscientia שייצרה מולקולה חדשה שיכולה לעזור לטפל במחלת ריאות חמורה (COPD), וענקית התרופות גלקסו-קליין-סמית' מנסה בימים אלו לרשום את המולקולה כתרופה[7]. אינסיליקו מדיסין עצמה מתמקדת בימים אלו במחלות הזדקנות, כסרטן, ומנסה להשתמש באותו מנוע בינה מלאכותית כדי למצוא פתרונות למחלות הללו.

נשפוך לרגע קצת מים קרים על ההתלהבות: יש עוד דרך ארוכה עד שיהיו ברשותנו מנועי בינה מלאכותית שיוכלו לפתח מולקולות חדשות 'מושלמות'. אפילו מנכ"ל אינסיליקו מודה שהוא מצפה שיעברו עוד כמה שנים עד שהמולקולות שמזהה החברה יוכלו להגיע לניסויים קליניים. אבל הדרך להצלחה כבר ברורה: רק צריך בינה על-אנושית, לפחות בכל מה שקשור לחיבור חלקי פאזל-תלת-ממדי-מולקולרי-משנה-צורה זה לזה. ומכיוון שהבינה המלאכותית רק ממשיכה להתפתח ולהשתכלל, גם יכולותינו לייצר מולקולות ותרופות יעילות יותר, מהר יותר, צפויות להתקדם.

נעזוב לרגע בצד את התועלת שיכולות להביא מולקולות מהונדסות למין האנושי. חשוב לא-פחות להבין את המשמעות של מעורבות הבינה המלאכותית בתהליכי פיתוח ומחקר רפואיים. אנו רואים, למעשה, שהבינה המלאכותית מתחילה להפוך לכלי בעל ערך עצום בתהליכים אלו. חוקרי הרפואה של העתיד ייעזרו במנועי בינה מלאכותית כדי להפיק רעיונות לתרופות חדשות תוך זמן קצר ובעלות נמוכה. ולא מוגזם לצפות שחלק גדול מתהליכי המחקר יהפכו להיות אוטומטיים כמעט לגמרי, כך שמנוע הבינה המלאכותית יוכל להציע רעיונות למולקולות חדשות – ואז גם לסנתז אותן ולבחון אותן בכוחות עצמו, עם מעורבות אנושית מינימלית בתהליך.

מה שמעלה את השאלה – מה יישאר לבני-האדם לעשות בתחום הרפואה? הרי במחי יד שללנו את הצורך ברופאים בשר ודם, ועתה גם העלמנו את הצורך בחלק גדול מהחוקרים הרפואיים. מה יהיה, אם כך, תפקידם של הרופאים האנושיים – אם בכלל יהיו כאלו?

וכאן נכנס לתמונה הרמז השלישי.

המערכת שגורמת לכולם להרגיש טוב יותר

לפני שבוע התפרסם מאמר במגזין פורצ'ן המתאר את הדרך בה מנסה ענקית השירותים דלויט לסייע לחברות לשמר את עובדיהן. מסתבר שאחד הדברים המציקים ביותר לעובדים הוא "ערפדי זמן" – מגוון של פעילויות רוטיניות, משעממות ומייגעות, שמוצצות את זמנם של העובדים ואינן מאפשרות להם לבצע את העבודה למענה נשכרו. 

שניים מערפדי הזמן הגדולים ביותר ממוקמים במחלקות משאבי אנוש ותמיכה טכנית של חברות. מחקר שנערך ב- 2019 הראה שכמחצית מהעובדים בכל העולם "נאבקים לקבל תשובות לשאלות בסיסיות" משתי המחלקות הללו [8]

worker content.jpg

תרשים מדו"ח The Employee Experience Imperative של חברת ServiceNow. קישור למקור כאן.

הפתרון של דלויט? פשוט: בינה מלאכותית. דלויט מציעה מנוע בינה מלאכותית שעובר על כמויות גדולות של מידע בחברה, ומספק תשובות מיידיות לעובדים באמצעות צ'אטבוטים. לפי המנהל האחראי על התוכנה, אנשים יכולים לקבל עזרה ישירות מהבוטים, "מבלי שייכנסו לאינטראקציה עם אדם אחר."[9]

אני מודה שבמבט ראשון נראה שמדובר במקרה נוסף בו בינה מלאכותית מחליפה עובדים, אבל הנה הנקודה החשובה שמצוינת במאמר: הבוטים של דלויט לוקחים על עצמם את המטלות המשעממות והחוזרות על עצמן בכל חברה. התוצאה, לפי המאמר, היא ש- 

"אנשים יכולים להשקיע את רוב זמנם וכשרונותיהם בעבודה מורכבת ומעניינת יותר, שמחייבת מגע יד אדם."

מנהל אחר בדלויט טען בשם עובדיו שבמקום שיאספו מידע בעצמם ויאלצו להתמודד עם מטלות רוטיניות ומשמימות, הם יוכלו –

"… לבלות הרבה יותר זמן במפגשים אחד-על-אחד עם הלקוחות, כדי שיוכלו להבין טוב יותר את מטרותיו הפיננסיות, דאגותיו וצרכיו של כל אדם. … זה החלק הכיפי."

קרוב לוודאי שנראה דפוס פעילות דומה גם בתחום שירותי הבריאות והרפואה. ככל שהשירותים יעברו אוטומציה מקיפה יותר, אנשים יוכלו לקבל תשובות לשאלות פשוטות – ולפעמים גם מורכבות – במהירות וביעילות ממנועי בינה מלאכותית. תפקידו של הרופא יהיה לספק את חוויית הטיפול והשירות האנושית. הרופא של העתיד לא ינעץ את מבטו במסך המחשב, יתקתק על המקלדת ויקריא למטופל את התוצאה. לפחות, לא אם הוא ירצה שתהיה לו עבודה. רופאי העתיד ישקיעו בכל אחד ממטופליהם, ינהלו עמם שיחות מעמיקות, ינסו להבין את דאגותיהם וצרכיהם – וגם יסייעו להם לבחור בין האפשרויות השונות לטיפול שהמחשב מציע להם. 

במילים אחרות, הם יספקו טיפול רגיש ואנושי, שיהיה חשוב עוד יותר מהתפקיד האנליטי-בעיקר שהם ממלאים כיום. 

ואם זה יהיה באמת עתיד הרפואה – התברכנו.


 

רפרנסים

[1] C. Reichert, “How the University of Virginia delivered telehealth to Ebola-stricken Africa,” ZDNet. [Online]. Available: https://www.zdnet.com/article/how-the-university-of-virginia-delivered-telehealth-to-ebola-stricken-africa/. [Accessed: 07-Sep-2019].

[2] “New tech taking telemedicine to the next level.” [Online]. Available: https://medicalxpress.com/news/2019-02-tech-telemedicine.html. [Accessed: 07-Sep-2019].

[3] “Medical care,” H4D. .

[4] “IBM halting sales of Watson AI tool for drug discovery,” STAT, 18-Apr-2019. .

[5] A. Zhavoronkov et al., “Deep learning enables rapid identification of potent DDR1 kinase inhibitors,” Nat. Biotechnol., vol. 37, no. 9, pp. 1038–1040, Sep. 2019.

[6] “A Molecule Designed by AI Exhibits ‘Druglike’ Qualities,” Wired.

[7] “Exscientia achieves molecule discovery milestone as part of GSK collaboration,” Exscientia. [Online]. Available: https://www.exscientia.co.uk/news/2019/4/3/exscientia-achieves-discovery-milestone-in-gsk-collaboration. [Accessed: 07-Sep-2019].

[8] “ServiceNow-GlobalEmployeeExperienceReport.pdf.” .

[9] “Deloitte’s Plan for Fighting Employee Burnout: Let AI Take Over the Dreaded HR and IT Tasks – Fortune.” .