עתיד הפסיכולוגיה – וחשיבותם של הצרכים הבסיסיים

עתיד הפסיכולוגיה – וחשיבותם של הצרכים הבסיסיים

רשומה זו התפרסמה במקור כטור בגלובס (קישור)


לאחרונה הזמינה אותי הסתדרות הפסיכולוגים הישראלית (הפ"י, בקיצור) לדבר אודות עתיד העבודה ובמשתמע גם על עתיד הפסיכולוגיה. סיפרתי להם על הבינה המלאכותית המתפתחת במהירות, הלוקחת על עצמה חלק הולך וגדל מהמטלות האנושיות. "אבל היא לא תחליף לעולם את הפסיכולוג האנושי", קבע בביטחון אחד המשתתפים, "איך אפשר להחליף את הנוכחות האנושית, את המטופל שעל הספה"?

זוהי טעות חשיבה נפוצה: אנו נוטים לבלבל בין הצרכים הבסיסיים לבין הכלים שמספקים מענה עבורם. הטכנולוגיות והפרקטיקות המקובלות כיום בכל תחום נועדו רק לתת מענה לצרכים הבסיסיים. הטכנולוגיות והכלים משתנים מדור לדור, אך הצרכים הבסיסיים נותרים כמעט זהים. מהו הצורך הבסיסי בפסיכולוגיה הקלינית? בהפשטה מסוימת: אנשים רוצים להרגיש טוב יותר. הפסיכולוגים, כמספקי שירות, צריכים למצוא דרך לספק את הצורך הבסיסי של הלקוח.

כיום, דרכם של הפסיכולוגים או פסיכיאטרים לספק את הצורך הבסיסי היא באמצעות מתן תרופות ומפגשים על ספת המטפל. בעתיד הלא-רחוק נמצא גם דרכים נוספות, כגון שימוש בבוטים. מנועי בינה מלאכותית, שמסוגלים לתקשר עם בני אדם בשפת הדיבור – שיספקו תמיכה פסיכולוגית בסיסית בכל זמן, בכל מקום. תאמרו שהבוטים הללו נלעגים וחיקוי עלוב לאנושיותו של הפסיכולוג? נטולי מבע מהורהר בעיניים? הכול נכון, אבל אם הם יטפלו בצורך הבסיסי ביעילות. אנשים ישתמשו בהם, ובסופו של דבר – הם גם יחליפו את ספת הפסיכולוג. בהסתכלות היסטורית אנו רואים את אותו דפוס חוזר על עצמו.למשל, הצורך הבסיסי בתחבורה לא היה הרצון להתחבר לנפשו האצילית של הסוס או ליהנות מהפאר ומההדר של כרכרת המלוכה. הצורך הבסיסי היה להגיע ממקום למקום במהירות ובזול – וברגע שהמכוניות איפשרו לעשות זאת, הן החליפו את הסוס והכרכרה תוך דור אחד.

פעמים רבות, שינויים שכאלו אינם מתרחשים בקלות. אנו יצורים של מסורת ושל הרגלים. לעתים קרובות נדרשות שנים ארוכות – לעתים דור או שניים – עד שהטכנולוגיה החדשה והיעילה יותר מאומצת על ידי ילדי הדור הבא. וזהו, לא נעים לומר, מפלטה המרכזי של הפסיכולוגיה הקלינית בעתיד: העובדה שיהיו בוודאות עוד מבוגרים וקשישים שיתמקדו בקנקן ולא בתוכנו, ושידרשו להיפגש עם פסיכולוג.

מה צריכים לעשות הפסיכולוגים, אם הם שואפים להזניק את מקצועם למאה ה-21? את התשובה סיפק, באופן אירוני, אחד המשתתפים בכנס בטרוניה שהעלה – "בכנסים של חברות ההייטק מדברים כל הזמן על היכולת לגרום ללקוח להרגיש טוב, אבל אין להם פסיכולוגים בכלל". ובכן, יש סיבה טובה לכך שאין להם פסיכולוגים: המהנדסים בגוגל, פייסבוק, אמזון, אפל ודומותיהן, עושים את אותה עבודה שהפסיכולוגים נועדו לעשות – ועושים אותה בשימוש בכלים שונים ומתקדמים יותר מפסיכולוגי הספה. הם מכמתים הכול ובוחנים כל העת את ההשפעות של שינויי הממשקים על המשתמשים ועל רגשותיהם. אבל לעתים קרובות הם אינם מבינים את הלקוחות – אין להם תיאוריה מגובשת היטב של הנפש האנושית. בינתיים, לפחות, הם עדיין מהנדסי מחשבים במקצועם ולא מהנדסי מוחות.

המקום שבו הפסיכולוגים יכולים להביא את מירב התועלת לעתיד הוא באמצעות חבירה לענקיות האינטרנט ושימוש במידע הגדול שהן מפיקות כדי לפתח תיאוריות חדשות אודות נפש האדם. תיאוריות אלו עשויות לקדם את ההבנה המדעית של המוח האנושי ודרכי מחשבתנו – ויובילו בוודאי לטיפולים מתקדמים עוד יותר, שיענו על הצורך הבסיסי באושר של מיליוני אנשים מסביב לעולם.

אבל האם רעיון זה יענה על הצורך הבסיסי של קהילת הפסיכולוגים עצמה כיום – במשמעות ובכבוד למקצוע כפי שהתהווה ב-150 השנים האחרונות?

 


 

אתם מוזמנים לקרוא עוד על עתיד העבודה והבינה המלאכותית בספרי "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

כל מה שרציתם לדעת על הבלוקצ'יין – ולא העזתם לשאול

כל מה שרציתם לדעת על הבלוקצ'יין – ולא העזתם לשאול

המאמר הופיע במקור במגזין הפקולטה למדעי המחשב בטכניון


לפני עשרים שנה כתב איש מדעי המחשב, ניק סזבו, מאמר בשם "פרוטוקולי האלוהים"[1]. במאמר הקצר העלה סזבו רעיון יוצא-דופן: להחדיר את 'אלוהים' – ישות שעליה אין לאיש שליטה – כצד שלישי שעליו ניתן לסמוך בכל החלפת מידע בין שני משתמשים ברשת. ישות זו תקבל את המידע המגיע מכל משתמש, תצליב את הנתונים כדי לקבל תוצאות, ותחזיר תשובות למשתמשים מבלי להסגיר את המידע שהעבירו ל"מכונת האלוהים".

כמובן, קיימות כבר "מכונות אלוהים" מסוג זה ברשת, אך הן נמצאות בשליטת החברות הגדולות: פייפאל, גוגל, פייסבוק, אמזון ואחרות – כולן מספקות לנו מכונות שכאלו. אלא שיש בהן catch: המידע שאנו מעבירים דרך המכונות הווירטואליות הללו מגיע ישירות לחברות שמפעילות אותן. אנו נאלצים לסמוך עליהן עם המידע שלנו. כתוצאה, צומחות חברות אלו בשני העשורים האחרונים בקצב מהיר: הן משתמשות במידע שאנו מעבירים לרשותן כדי לספק למשתמשים שירותים מוצלחים יותר שימשכו אותם אליהן, וחיות על הרווחים המתקבלים מהתיווך בין סוחרים וצרכנים באמצעות התאמת פרסומות.

אנו חיים למעשה בעולם דיגיטלי המנוהל בידי החברות הגדולות: גוגל המהווה מונופול בשוק חיפושי הרשת, פייסבוק (על חברות-הבת שרכשה – אינטסגרם, ווטסאפ ואחרות) המהווה מונופול בשוק הגלישה ברשתות החברתיות, אמזון ועליבאבא. חברות אלו חולשות על נפח עצום של מידע, אך אינן מחויבות לאחריות ציבורית על פי חוק, אלא אחראיות כלפי בעלי המניות שלהן בלבד. ואף על פי כן, הן נהנות כיום מכוח – ומידע על המשתמשים / נתינים – שהיה שמור בעבר למדינות בלבד. אם זה מנחם, גם המדינות נהנות מבעלות על כל המידע הזה, שמועבר להן מחברות האינטרנט הפועלות בשטחה של המדינה.

וכך, האינטרנט אינו חופשי באמת. יש שיאמרו שהוא מעולם לא היה חופשי. מצב זה מוגדר על-ידי פרופ' אהוד שפירא, חוקר מדעי המחשב ממכון ויצמן, כ"פאודליזם דיגיטלי".

אילו היינו באים למובילים הראשונים של האינטרנט – אנשי החזון ושאר הרוח – ומציגים להם את המצב כיום, הם היו מזדעזעים עד עמקי נשמתם. כאשר כתב ג'ון פ. ברלו את "הצהרת העצמאות של מרחב הסייבר" והציג אותו בדאבוס ב-1996, הוא פתח אותו במילות החזון –

"ממשלות העולם התעשייתי, ענקיות תשושות של בשר ופלדה, אני בא ממרחב הסייבר, ביתה החדש של הנפש. בשם העתיד ולמענו, אני עותר בפניכן, ישויות העבר, לעזוב אותנו לנפשותינו. אינכן רצויות בקהלנו. אין לכן ריבונות על התאספויותינו."

ברור כיום שחזונו הנאיבי של ברלו מלפני 21 שנים טרם התממש. אותן "ענקיות תשושות של בשר ופלדה" אינן תשושות כלל. בדיוק להיפך – הן רק הולכות ומתחזקות.

אלא שבימים אלו אנו מתקדמים במהירות ליצירת "פרוטוקולי האלוהים" של סזבו: אלגוריתמים שיריצו המשתמשים עצמם וינתבו מחדש את האינטראקציות ביניהם באופן שקוף, בטוח ויעיל – אך מבלי לשרת את האינטרסים הסמויים של מדינות ותעשיות-ענק ומבלי להסגיר מידע לצדדים בלתי נראים בעסקה. "פרוטוקולי האלוהים" צפויים לשנות את הדרך שבה החברה האנושית מתנהלת – ויכולים לפגוע אנושות במדינות ובחברות הענק, או להגביר את כוחן עוד יותר. המהפכה הזאת החלה כבר לפני תשע שנים – עם מתכנת אלמוני הנודע בכינוי סטושי נקמוטו.

הביטקוין כפורץ הדרך

ד"ר גדי אלכסנדרוביץ', מרצה בפקולטה למדעי המחשב בטכניון, הוא בעל הבלוג המתמטי המומלץ "לא מדויק". בשנת 2011 הוא ניסה לגייס תרומות מקוראי הבלוג כדי לתמוך באירוח האתר. אחד הקוראים הציע לו תרומה יוצאת דופן: חמישה מטבעות ביטקוין. באותו הזמן היו מטבעות אלו שווים רק 36 דולרים, אך מאז הכפיל הביטקוין את ערכו כמה וכמה (וכמה) פעמים, ובתחילת 2018 הגיע שווי כל מטבע לעשרים אלף דולרים בערך. עשו את החשבון בעצמכם, ותגלו שד"ר אלכסנדרוביץ' מסוגל כעת לתמוך באתר שפתח ל-500 השנים הקרובות, ועדיין יהיה לו די עודף להזמין את כל סגל הפקולטה לגלידה על חשבונו.

מדוע הרקיע ערך הביטקוין לשחקים? מה הופך את המטבע לבעל-ערך רב כל כך? ומה גרם למשקיעי ענק ומובילים טכנולוגיים כמארק אנדריסן להכריז כי

"זו פריצת הדרך הגדולה. זה הדבר שחיכינו לו. הוא [סטושי נקמוטו, ממציא הביטקוין] פתר את כל הבעיות. מי שלא יהיה, הוא צריך לקבל את פרס נובל – הוא גאון. זה הדבר! זוהי רשת האמון המבוזרת שהאינטרנט תמיד נזקקה לה…"[2]

ובכן, מיהו אותו סטושי נקמוטו ומהי הטכנולוגיה שהמציא?

סטושי נקמוטו הוא שם העט של מתכנת אלמוני – שזהותו אינה ידועה עד היום – שבשנת 2008 הזמין את המשתתפים בקבוצת דיון אינטרנטית לעיין במאמר שכתב על מערכת מסוג חדש: "מערכת כסף אלקטרוני חדשה… בלי צד שלישי הדורש אמון".

המתכנתים בקבוצה הבינו את משמעות המערכת של נקמוטו, שינסו מותניהם והחלו להקים אותה בכוחות עצמם. נקמוטו סייע להם בעצות ובהדרכה עד לקום המערכת ב-2009, אך שנה אחת לאחר מכן נעלם מזירת ההיסטוריה ועקבותיו אינן ידועות עד היום. נקמוטו נעלם, אך הביטקוין – שמה של אותה מערכת, ושמו של המטבע הנסחר בה – נמצא עמנו עד עצם היום הזה, וכאמור, המטבעות רק עולים בערכם משנה לשנה.

מערכת הביטקוין היא, למעשה, מימוש מבוזר של פרוטוקול אלוהים. היא מאפשרת לאנשים לסחור במטבע דיגיטלי ולהעבירו מארנק דיגיטלי אחד למשנהו. עד להופעת הביטקוין, למטבעות דיגיטליים הייתה נקודת תורפה גדולה: בעולם הדיגיטלי, אין דבר קל מלהעתיק ולשכפל קוד. והרי מטבעות דיגיטליים אינם אלא פיסות קוד – ולפיכך, כל אדם שרצה עוד כמה מטבעות שכאלו, היה יכול פשוט לעשות קופי-פייסט למטבע היחיד שברשותו, וליהנות מעושר בלתי-מוגבל.

חברות אחדות ניסו להתמודד עם אתגר זה באמצעות יצירת מערכות ריכוזיות, שהיו תחת שליטת חברות גדולות והיו נתונות לפיקוח ממשלתי. מערכות אלו הכילו את כל המידע על המטבעות הדיגיטליים, והיו בודקות כל הוראה להעברת תשלום ומוודאות שלא נעשה שימוש כפול באותו המטבע. אלא שבנקים וממשלות היססו מלבטוח בחברות פרטיות או בממשלות אחרות, והבינו שפריצה מוצלחת אחת הייתה מספיקה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לכל המטבעות הדיגיטליים שבאחריותה של אותה מערכת.

לא כך הביטקוין.

נקמוטו תיכנן את המערכת החדשה כך שלא תחייב את המשתמשים לתת אמון בצד שלישי כלשהו. הבסיס למערכת הביטקוין היא טכניקה בשם בלוקצ'יין – שרשרת בלוקים המכילה את כל המידע על כל הטרנסאקציות במערכת מהרגע הראשון להקמתה. כל המשתתפים שותפים באחסון שרשרת הבלוקים, ומריצים אלגוריתמים שנועדו לעבור על הבלוקים ולהשוות בין המידע הקיים אצל כל משתמש, במטרה לזהות אי-סדירויות וניסיונות לרמאות. אם קיימות אי-סדירויות שכאלו, מתייחסים האלגוריתמים למידע הקיים אצל רוב המשתמשים כבעל הסיכוי הגדול ביותר להיות נכון, ומתקנים את אי-הסדירויות בהתאם.

משמעות המנגנון הזה היא שלא ניתן לרמות את מערכת הביטקוין מבלי לפרוץ ראשית לחלק גדול – יותר מחמישים אחוזים – מהמחשבים המריצים את מערכת הביטקוין. פרוטוקול האלוהים מוודא שזה המצב, וכדי שאנשים ימשיכו להריץ אותו, הוא מתגמל את המשתתפים – המכונים "כורים" (miners) – במטבעות ביטקוין חדשים המונפקים עבורם כפרס על ההשתתפות. פרוטוקול האלוהים מדרבן, בעצם, את המשתמשים להמשיך להריץ אותו, וכך אמינות המערכת נשמרת.

נחזור לשאלה המקורית: מדוע גדל ערכו של הביטקוין כל כך מאז פריצתו לתודעת הציבור? התשובה כפולה. מצד אחד, הביטקוין שימש להעברת כספים מתחת לאפן של הממשלות, וככזה היה חשוב במיוחד עבור הפשע המאורגן. אך התשובה המורכבת יותר היא שלראשונה בהיסטוריה האנושית נוצר מטבע שאפשר לסמוך עליו ללא תלות בגורם ריכוזי אחד. הביטקוין אינו נמצא תחת שליטת ממשלה או חברה כלשהי. אין מדינה שיכולה להדפיס עוד מיליוני מטבעות ביטקוין חדשים בשל גחמות וחמדנות קצרות-רואי. מערכת הביטקוין מבוססת על פרוטוקול שקוף ופשוט שדרכי פעולתו ברורות לכל, וכל עוד אנשים סבורים שיש למטבע הביטקוין ערך, הם ימשיכו לכרות אותו – ובכך יאששו את ערכו ואת בטיחותו. זוהי לולאה שמנציחה את עצמה, ומשמעותה שהביטקוין עשוי להיות המטבע היציב ביותר בעולם בטווח הארוך.

אבל הוא רחוק מלהיות מושלם.

מערכת הביטקוין היא רק ההדגמה הראשונית – אב-טיפוס גס – ליכולותיה של מערכת המבוססת על טכנולוגיות בלוקצ'יין. וכמו כל אב-טיפוס, הוא דורש שיפורים ושיפוצים רבים לפני שיוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלו. אבל הפוטנציאל הוא זה שחשוב: היכולת ליצור "מכונת אלוהים" שתפקח ותעשה סדר ביחסים בין בני-אדם, מבלי שתהיה מאחוריה מדינה, חברה תעשייתית או אפילו מריץ בודד.

ורבים, כבר היום, מבינים את הפוטנציאל של הטכנולוגיה לשנות את העולם.

 

אתראום והמחשב העולמי

עוד מנעוריו נודע ויטליק בוטרין כילד פלא. הוריו, שהיגרו מרוסיה לקנדה, שמו לב כי הוא נמשך למתמטיקה, תכנות וכלכלה ומסוגל לבצע חישובים מתמטיים מורכבים במהירות הבזק, מבלי להעלותם על הנייר. הם העבירו אותו לכיתת מחוננים בבית ספר פרטי, וההשקעה הניבה פירות במהירות: בוטרין הצעיר פרח ושיגשג, ובשנת 2011 – כשהוא בן 17 בלבד – נחשף לראשונה לביטקוין ונדבק בחיידק. הוא פתח את מגזין הביטקוין (Bitcoin Magazine) והיה הכותב המוביל בו. ואז, בגיל 19, הוא יצא למסע של שישה חודשים מסביב לעולם. לא כדי להעפיל על הרים או לרכוב על אלפקות דווקא, אלא כדי לפגוש מפתחים ומתכנתים בתחום הביטקוין ולשתף אותם בחזונו לעתיד מבוזר יותר. בסוף המסע חזר בוטרין לטורונטו, ושם כתב את המסמך המכונן של רשת בלוקצ'יין חדשה, ששמה אתראום[3].

את אתראום מגדיר בוטרין כך: "הרעיון הוא שקיים מחשב קסום בענן… וכל אחד יכול להריץ עליו תוכנות והתוכנות האלו יכולות לדבר זו עם זו". ולא זו בלבד, אלא שהתוכנות שעל גבי רשת האתראום יפעלו "בדיוק כפי שתוכנתו, ומבלי סיכוי לרמאות, צנזורה, או הפרעה של צד שלישי" (כפי שמופיע באתר הרשמי של אתראום).

אפשר להרים גבה לנוכח המושגים המיסטיים בתחום – ממכונות אלוהים למחשבים קסומים בענן – אך הרעיון שמאחורי אתראום מקביל לרעיון שבבסיס הביטקוין: בעלי מחשבים בכל העולם מריצים את התוכנה של אתראום לכריית מטבעות וירטואליים (אתר – Ether), ובכך תורמים ממשאבי החישוב שלהם להפעלת תוכנות בענן.

רעיון המחשב העולמי זוכה להתלהבות עולמית. פרופ' רועי פרידמן מהפקולטה למדעי המחשב בטכניון, מסביר כי מדובר במכונת מצבים משוכפלת ומבוזרת

"…שמאפשרת לכתוב חוזים חכמים בקלות. החוזים האלו מגדירים איך כסף וירטואלי עובר בין חשבונות שונים. אפשר להגדיר תוכניות חיסכון, הגרלות – כשהרבה אנשים מעבירים לחוזה החכם כסף ואז יש חלוקה מחדש, עם עמלה למי שכתב את החוזה החכם – ועוד. ואם חוזה חכם כזה מורץ על התשתית של אתראום, הוא עוקף את כל המערכת הבנקאית".

אפילו אם חוזים חכמים מסוג זה נשארים רק בתחום הפיננסים, הם יכולים להוביל לשינוי דרמטי בכלכלה העולמית באמצעות ייתור חלק גדול מהמטלות שנמצאות כיום בשליטת בנקים, ממשלות וחברות ביטוח. אבל אין שום סיבה שהשינוי ייוותר במסגרות אלו. חוזים חכמים מתקדמים יכולים לבצע עוד שפע עצום של פעולות שעד עתה היינו זקוקים לחברות או לממשלות לביצועיהן.

"ישנם תחומים נוספים שניתן לבזר: דת, חברה, פוליטיקה, משפט", אומר פרופ' אלי בן ששון מהפקולטה למדעי המחשב בטכניון. "מה עוד יכול להיות מוחלף על ידי פרוטוקולים מבוזרים? ביטקוין, או סטושי נקמוטו, הוציא את הג'יני מהבקבוק, אך טרם ראינו את סופו של התהליך. וכשם שבמאות ה-17 וה-18 ישבו אנשים חכמים וליבנו את עקרונות הדמוקרטיה, הפרדת הרשויות הראויה וחלוקת הכוח הנכונה לחברה האנושית, כך גם כעת נצטרך לבחון את היישום של עקרונות החברה הצודקת והחופשית על גבי פלטפורמות מבוזרות דוגמת ביטקוין ואתריום. האנושות רק מתחילה להתמודד עם שאלות אלו, וברור שאנו רק בראשית התהליך".

ההתלהבות של בן ששון ופרידמן מדבקת ומשותפת לכל החוקרים והמפתחים בתחום. בן ששון אינו מגזים כשהוא חושב על יישומי בלוקצ'יין שיחליפו את המשפט, למשל: חברת CrowdJury מנסה לעשות בדיוק זאת, באמצעות העברת כל תהליכי יישוב הסכסוכים לרשת הבלוקצ'יין ומתן היכולת לאנשים מן השורה להיות מושבעים ב"משפטים" בינלאומיים. כמו באתונה העתיקה, השופטים אמורים להגיע מהקהל הרחב, להיחשף למידע אנונימי שיעזור להם להגיע להחלטה, ולקבל תגמול על השתתפותם. מערכת משפט זו אמורה להיות יעילה לצורך יישוב סכסוכים מסוימים בין שני צדדים, מאחר שהיא אינה מחייבת הסתמכות על מערכות המשפט המסורבלות, הגמלוניות והאיטיות של המדינות הטריטוריאליות.

ומה לגבי ביזור הדת? גם זה מתחיל עם יוזמות כמו "מדינת הענן היהודית" (גילוי נאות: הכותב הוא אחד מיוזמי הרעיון, כפי שמתואר בספרו האחרון "השולטים בעתיד") שאמורה להסדיר את מערכות היחסים בין יהודים מסביב לעולם. או ג'יזס-קוין (Jesus Coin) שיצאו עם הסלוגן "הגיע הזמן לבזר את ישו", והסבירו כי "במשך זמן רב מדי, כנסיות תאבות-בצע ניסו לקבל בעלות בלעדית על ישו ו'למכור' אותו. הגיע הזמן שמישהו ייקח בחזרה את ישו עבור כולנו, וג'יזס-קוין הוא הדרך שלנו להחזיר את ישו להמונים… הגיע הזמן להפסיק לממן את המעטים החיים בארמונות יוקרה".

הרעיון עשוי להישמע מצחיק במחשבה ראשונה, והוא אכן החל כבדיחה – שהפכה להיות רצינית במהירות וגייסה בתוך זמן קצר יותר מ-50,000 דולר. אבל כנסיות הרי מתפקדות ככל בית עסק, ומוכרות שירותים תמורת כסף – תוך שהן לוקחות לעצמן עמלה על הדרך. מדוע, באמת, לא להחליף את הכנסיות באלגוריתמים מבוזרים שיתאמו מפגשים בין כמרים ובין אנשים הצמאים להתוודות – ויסדירו במהירות ובקלות את התשלום לאותם כמרים?

אפילו מדינות מתחילות לחשוב ברצינות על השימוש בטכנולוגיות בלוקצ'יין. ממשלת סין כבר הודיעה כי היא מתכננת להסתמך על טכנולוגיית הבלוקצ'יין כדי לגבות מסים באופן אוטומטי – למעשה, באמצעות חוזים חכמים שיעברו על הכנסותיו של כל אדם כפי שהן נרשמות ברשת הבלוקצ'יין, ויעבירו באופן אוטומטי את המס לממשלה.

אבל רגע, משהו לא מסתדר כאן. איך יכולה סין – מדינה טוטליטרית במובהק – להסתמך על פרוטוקול כמו הבלוקצ'יין, המתבסס על השתתפות המונים מכל רחבי העולם, ועל שקיפות מלאה של המידע? הרי מדינות טוטליטריות ידועות היטב בשחיתות הפושה בהן ובשימוש לרעה שהן עושות בכספי האזרחים כנגד האזרחים עצמם ולטובת השלטון. הדבר האחרון שמדינות כמו סין רוצות הוא שקיפות.

התשובה מגיעה מכך שסין מתכננת להשתמש ברשת בלוקצ'יין מסוג שונה מזה שעליו מבוססים הביטקוין ואתראום.

גוונים של בלוקצ'יין

הסיבה לבלבול היא שקיימים שני סוגי-על של מערכות בלוקצ'יין: מורשה, ולא מורשה.

"הסוג שמרבית המטבעות הווירטואליים משתמשים בו נקרא "לא מורשה" (permissionless) – ובו יכול כל אדם עם כוח מחשוב להצטרף ולתרום למערכת שמריצה את הבלוקצ'יין", מסביר פרופ' פרידמן. "כתוצאה, נוצר חוסר תלות בגורם מרכזי: לא צריך לבטוח באף אחד, ואף ארגון או מדינה אינם יכולים לצנזר את אותו בלוקצ'יין או לכפות עליו דרישות, כי האנשים שמריצים אותו נמצאים בהרבה מקומות שונים בעולם. יש הרבה אנשים שחושבים שזה דבר רצוי מבחינות אידיאולוגיות – אבל כמובן הממשלות פחות שמחות".

זהו, אם כן, סוג הבלוקצ'יין שעמו נמנים הביטקוין והאתראום. אלא שמודל זה סובל מבעיה אחת גדולה: כל מי שתורם מכוח המחשוב שלו לאבטחת המידע הקיים ברשת הבלוקצ'יין הלא-מורשית, מקבל גם גישה לסקור את המידע עצמו. אחרי הכל, מערכת הביטקוין מתבססת על כך שהכל ידוע: כל טרנסאקציה רשומה ולא תימחק לעולם. כל חוקר ממשלתי יכול להצטרף בנקל לרשת הביטקוין ולגלות כמה כסף הועבר מארנק ביטקוין אחד למשנהו ובאילו תאריכים. הוא אמנם אינו יכול לדעת לאיזה אדם בעולם הפיזי שייך אותו ארנק וירטואלי, אך מרגע שנחשפת זהותו של אדם אחד בעל קשרים ענפים ברשת הביטקוין – למשל, סוחר סמים – השלטון אמור להיות מסוגל לפענח בקלות יחסית גם את זהותם של בעלי ארנקי ביטקוין רבים המקושרים אליו. ובהתאם, גם האזרחים יכולים לדעת כיצד משתמש השלטון בכסף שברשותו, באמצעות התחקות אחר הארנקים הדיגיטליים של משרדי הממשלה השונים.

במודל השני – המורשה – מנסה כיום בעיקר התעשייה הפיננסית לעשות שימוש. במערכות המורשות מופעלים "פרוטוקולי האלוהים" על-ידי מחשבים ייעודיים של החברות עצמן, כך שנוצרת רשת משותפת למספר מוסדות פיננסיים, שכל אחד מהם תורם מספר שרתים לטובתה. מכיוון שרשת כזו מבזרת את החישובים ושמירת הנתונים על פני כמה מוסדות פיננסיים, אף חברה אינה חייבת לסמוך על רעותה, וגם אם אחת מהחברות נפרצת – הרשת כולה שורדת. מערכת בלוקצ'יין מורשית שכזו תאפשר לבנקים במדינות שונות להעביר כספים ביניהם בקלות וביעילות, מבלי להסתמך על חברות מתווכות יקרות ומסורבלות כ-Swift.

אילו ממשלת סין הייתה בוחרת לעבור לשימוש בבלוקצ'יין לגביית מסים בימים אלו ממש, קרוב לוודאי שהיא הייתה משתמשת בנגזרת של מערכת בלוקצ'יין מורשית, שבה רק מחשבי השלטון יורשו לבצע את החישובים הנדרשים לשימור המערכת הכוללת. בדרך זו היא אמנם הייתה מונעת את שיתוף המידע עם האזרחים, אך מערכת כזו אינה זוכה ביתרון של ממש על פני מסדי נתונים פנימיים רגילים של חברות וממשלות.

אבל אל תדאגו: ממשלת סין חושבת קדימה, וכשתבחר להטמיע את הבלוקצ'יין, קרוב לוודאי שהיא תשתמש כבר בגרסה אחרת וחדישה יותר משלו – כזו שהבסיס לה מפותח בימים אלו ממש בטכניון.

הבלוקצ'יין העיוור לעצמו

מאז תקופת הפוסט-דוקטורט שלו עוסק פרופ' בן ששון בפיתוח ויישום של תחום המכונה "הוכחות הניתנות לבדיקה הסתברותית" (Probabilistically Checkable Proofs). תחום זה עשוי לשמש כבסיס לרשת בלוקצ'יין מסוג חדש – כזו שתאפשר לכולם לתרום לה מצד אחד, אך מבלי החוסר המוחלט באנונימיות הקיים בביטקוין.

"זה נשמע קסם, אבל אפשר להגדיר פורמט לכתיבת הוכחות, שאת נכונותן ניתן לוודא ביעילות רבה ביותר ובהסתברות נמוכה לשגיאה", מסביר בן ששון. "מוודא ההוכחה קורא מספר קטן של תווים בהוכחה כדי להבין אם היא נכונה או לא – גם אם אורך ההוכחה עצמה הוא אלפי עמודים. בשמונה השנים האחרונות אני פועל ליישום בפועל של הוכחות כאלו, והסתבר לי שהן יכולות להיות מאוד שימושיות וחשובות דווקא בבלוקצ'יין".

ממשפט קצר זה אנו יכולים ללמוד על אודות עתיד הבלוקצ'יין: רשת מבוזרת שרבים תורמים לכוח המחשוב הנחוץ להפעלתה ולאבטחתה, אך איש אינו שולט בה – ואיש אינו יכול ללמוד מה המידע העובר דרכה ובכך לזכות בכוח על האחרים. ברשת שכזו שמור הכוח רק בידי גורם אחד: האלגוריתם עצמו, פרוטוקול האלוהים, שהאזרחים יכולים לבחור האם להריצו או לא. אם יריצו אותו, הרי שבכך יספקו לאלגוריתם את כוח המחשוב הנחוץ לו לביצוע פעולתו. ואם לא – לא.

אבל האם תהיה לאזרחי סין הבחירה החופשית להריץ את אלגוריתם הממשל, או להימנע מכך? ספק רב. וכך עשויה ממשלת סין להשתמש בגרסה עתידית וייעודית של הבלוקצ'יין כדי לאכוף על האזרחים ממשל דיגיטלי שאינו שקוף, ואינו פועל בהכרח לטובתם – אך כזה שאינם יכולים להימנע ממנו או לחתור כנגדו. בכל עת שיפעילו את מחשביהם, הם יתרמו מכוח המחשוב שלהם לבלוקצ'יין השלטוני.

אלו מחשבות עגומות על עתיד העולם, ובן ששון מבין את משמעותן.

"אני קצת חושש מכך", הוא מודה. "ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של תיאוריות יפות אשר יישומן בחברה האנושית גרם להרבה סבל. סוציאליזם, למשל, גם הוביל לדיקטטורות אכזריות ברוסיה הסטליניסטית ובקמבודיה; לאומיות גם הובילה לפאשיזם ונאציזם. כלומר, לבני אדם יש יכולת לקחת רעיונות נאצלים ולעשות בהם גם שימוש נוראי. אין לשלול על הסף שתהליכים כאלו יקרו גם ביחס לטכנולוגיות ביזור מבוססות בלוקצ’יין. תהיה זו תמימות להאמין שרק טוב יכול לצאת מזה, בלא כל סיכונים".

מחשבות עגומות, כבר אמרנו, אך יש עדיין סיבה לאופטימיות. רשתות בלוקצ'יין ממשלתיות מהסוג שתיארנו עכשיו יהיו קיימות בהכרח רק במדינות טוטליטריות, ואולי יהיו מנותקות מרשת הבלוקצ'יין הגדולה יותר: זו הנהנית מכוח המחשוב של כל יתר אזרחי העולם. נכון, גם ברשת הבלוקצ'יין העולמית תהיה אנונימיות, אך היא לא תאפשר לגורם אחד לזכות בכוח – בדיוק להפך! דווקא בשל אותה אנונימיות, לא ניתן יהיה לזהות את האזרחים המפעילים את רשת הבלוקצ'יין או לכפות עליהם הרצת תוכנות-ענן וחוזים חכמים שאינם מסכימים עמם.

כיצד יכולים להיראות החיים בעתיד שכזה? אנו יכולים רק לדמיין, אך יש כבר אנשי חזון המנסים להפליג במחשבותיהם לשם, והעתיד שהם מציירים לנו שונה מכל דבר שחלמנו עליו לפני עשור בלבד.

הם חולמים על ציים של רכבים אוטונומיים המסתובבים בעיר יומם וליל, ואינם בבעלותה של אף חברה תעשייתית או אפילו של הממשלה – אלא בבעלות תושבי העיר שהתאגדו ביחד דרך חוזה חכם כדי לרכוש את הרכבים האוטונומיים, והסכימו על חוזים חכמים נוספים לתחזוקתם.

הם חולמים על מדינות שלמות המאמצות מודלים של דמוקרטיה ישירה, ומפעילות חוזים חכמים לניהול הדיונים בין האזרחים, לאיסוף דעות ולהצבעות המובילות להכרעה הסופית.

הם חולמים על אנשים החולקים פילוסופיית חיים מסוימת – אתאיזם, יהדות, ליברטריאניות או כל אידיאולוגיה גדולה אחרת – וחותמים על אוסף גדול של חוזים חכמים שמסדיר את יחסי הכוחות בין כל המשתתפים. כל אותם אנשים יכולים לחתום על חוזה חכם ביטוחי, על חוזה חכם השומר בענן מסמכים חשובים כתעודות לידה ונישואין, על חוזה חכם המפנה את אנשי הקבוצה ליישוב סכסוכים על-ידי עמיתיהם, ועוד ועוד. כל קהילה כזו תוכל ליצור ארגון מבוזר אוטונומי וחוצה-גבולות, שיספק לחבריו שירותים שרק מדינות טריטוריאליות היו יכולות לספק בעבר. אין לנו שם טוב לסוג כזה של ארגונים, מאחר שמעולם לא התקיימו. אולי אפשר לקרוא להם מדינות ענן. כך או כך, ארגונים כאלה כבר מתחילים להיות מוקמים בהווה.

אלו רק חלק מהחלומות שפותחת טכנולוגיית הבלוקצ'יין עבור האנושות. לאן היא תיקח אותנו בסופו של דבר? את זאת איננו יכולים לדעת עדיין. כפי שלא ניתן היה לחזות את מלוא השימוש באינטרנט בשנותיה הראשונות, כך איננו יכולים לפענח מה יהיה השימוש בטכנולוגיות שמעולם לא היו ברשותנו, ושמקנות לבני-האדם את היכולת לעבוד, לתקשר ולשתף פעולה בדרכים שמעולם לא היו קיימות בהיסטוריה האנושית.

"יכול להיות שבעוד חמישים שנה אנשים יסתכלו לאחור ויגידו, "איך הם לא ראו את הסכנות הנוראיות?" מודה בן ששון, "אבל כרגע אני עדיין חושב שהתועלת עולה על הסיכון".


אתם מוזמנים לקרוא עוד על עתיד הבלוקצ'יין, והשינויים שהוא עשוי להביא לעולם, בספרי "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

[1] http://nakamotoinstitute.org/the-god-protocols/

[2] https://www.washingtonpost.com/news/the-switch/wp/2014/05/21/marc-andreessen-in-20-years-well-talk-about-bitcoin-like-we-talk-about-the-internet-today/?utm_term=.1d582e00c206

[3] http://www.canadianbusiness.com/innovation/change-agent/vitalik-buterin-ethereum/

רוסיה כמורדור: מלחמת הבוטים בגוגל כמשל למאבקים על שליטה בעולם

רוסיה כמורדור: מלחמת הבוטים בגוגל כמשל למאבקים על שליטה בעולם

פוסט זה התפרסם במקור בטור במגזין גלובס


לפני שנה וקצת אירע דבר מוזר באינטרנט: גוגל טרנסלייטור, המתרגם האוטומטי של גוגל, החל לתרגם את המונח "פדרציה רוסית" ל"מורדור". למי שלא מכיר, "ממלכת מורדור, שבה הצל לא נרדם", היא מקום מושבו של שר האופל בעולם הפנטזיה של "שר הטבעות".

מה גרם למתרגם האוטומטי לקשר בין "הפדרציה הרוסית" לבין ממלכת האופל הדמיונית? ולפני שתחשבו שמדובר בדבר של מה בכך, נזכיר ש-500 מיליון אנשים עושים שימוש בשירותי התרגום של גוגל. שירותי התרגום של גוגל מאפשרים לאנשים ממדינות שונות לשתף פעולה ולעשות עסקים ביחד.

אבל אם בשיתופי-פעולה בינלאומיים עסקינן, רוב הרוסים לא יעריכו את העובדה שהם מזוהים כאורקים (יצורים מפלצתיים) וטרולים (מעצבנים) בעיני גוגל. אז מה קרה כאן?

שירות התרגום של גוגל מהווה דוגמה לבינה המלאכותית החדשה: כזו שאינה מתוכנתת על ידי בלשנים בכירים, שמקנים לה כללים ברורים להבנת השפה, אלא מתוכננת כישות לומדת, העוברת על מידע רב ומזהה בעצמה את דפוסי השפה בדומה לילד אנושי. המערכת עוברת על פורומים, עמודי רשת ומסמכים בכל השפות, ומגיעה למסקנות בנוגע לדרך התרגום המתאימה ביותר עבור כל מילה ומילה. כמו כל ילד, היא לומדת מהעולם שמסביבה.

אבל מה קורה אם העולם מנסה לרמות אותה?

במקרה של הפדרציה הרוסית, נראה שבני-האדם אכן הצליחו לרמות את המתרגם האוטומטי. גולשים אוקראינים רבים החלו לכנות את הפדרציה הרוסית בשם הגנאי "מורדור", בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה ב-2014. המתרגם האוטומטי של גוגל ראה, למד והבין בהתאם: הפדרציה הרוסית הפכה לממלכת השחור, ושם המשפחה של שר החוץ של רוסיה תורגם ל"סוס קטן עצוב".

הפרשייה מעלה שאלות פילוסופיות וחברתיות מרתקות. ניתן לטעון ובצדק, שהמתרגם האוטומטי של גוגל מנסה ללמוד את החברה האנושית מתוך דפוסי הדיבור והכתיבה שלה. אם לא ניתן לו לעשות כן, אנו למעשה מקבעים את השפה הקיימת כיום – ואת הערכים המוטמעים בה – וכופים אותם על דור העתיד. ידוע לכול כי השפה האנושית היא דינמית ומשתנה כל העת, כדי לאמץ רעיונות ומושגים חדשים. למשל, המונח "לגגל" הוא תוצר של השתנות טבעית של השפה. כך גם "ג'מבו", שהיה במקור פיל עצום שריתק את תושבי העולם המערבי; והמילה Nimrod, שרכשה באמריקה משמעות חדשה כ"דביל". כנראה, משום שבאגס באני (הארנב) השתמש בה תכופות כתיאור גנאי לאלמר פאד (צייד הארנבים).

השאלה היא – האם השפה באמת משתנה מעצמה, כתוצאה מכך שמיליוני אנשים מתחילים מרצונם להתייחס לרוסיה כ"מורדור"? לאו דווקא. המתרגם האוטומטי של גוגל מסתמך גם על תוצרי עבודתם של בוטים – אלגוריתמים פשוטים יחסית, המסוגלים לכתוב או לערוך תוכן באינטרנט. בוטים כאלו קיימים בכל מקום. לפי חלק מההערכות, ב-2009 בוטים הפיקו רבע מכל הציוצים בטוויטר, 'צפו ביותר ממחצית מכל המודעות באינטרנט ב-2013, וביצעו עד למחצית מכל העריכות בוויקיפדיה.

המתרגם האוטומטי של גוגל לומד מתוצרי כל הבוטים האלו, ומי שמתכנת בוט להפיץ מידע מסוים, יכול להשפיע בדרך זו על השיח ברשת ועל דרך הדיון והשפה. הבוטים האלו אפילו נלחמים זה בזה כדי למשוך את תשומת לבנו או לתקן 'טעויות' של בוטים אחרים, כפי שהודגם במחקר על ויקיפדיה מהשנה האחרונה.

תסריטאי המדע הבדיוני אוהבים לספר לנו על מלחמות רובוטים בבני-אדם, ומלחמות רובוטים ברובוטים. הקרבות האלו החלו בעשור האחרון, אלא ששדה הקרב אינו בעולם הפיזי, אלא בזירת הידע האנושית. לרובוטים המודרניים הללו אין גוף משלהם. הם אלגוריתמים פשוטים שמתחרים זה בזה כדי לעצב את הידע שלנו על העולם.

לא אתפלא אם גם מאחורי פרשיית "מורדור" נגלה חבורה של מתכנתים שפיתחו בוטים המנסים להפיץ את המם החדש ולהשפיע בדרך זו על גוגל. הניסיון אולי משעשע, אבל הוא חושף תופעה עגומה. אם במקור נועדה רשת האינטרנט להיות שוק פתוח של רעיונות המתחרים זה בזה, הרי שהמציאות מראה לנו תוצאה אחרת: מי שמפעיל את הבוטים ביעילות הגבוהה ביותר, מצליח יותר להפיץ את עמדותיו. כפי שלמדנו לאחרונה מהצהרת טוויטר לקונגרס האמריקני, בוטים בחסות רוסיה סייעו להפיץ כמעט חצי-מיליון מציוציו של דונלד טראמפ במהלך מסע הבחירות, אך כמעט לא הפיצו את הציוצים של מתחרתו הילארי קלינטון.

התוצאה ברורה.

מי הפעיל את אותם בוטים? אותו אדם שעשה שימוש נרחב בבוטים בשנים האחרונות כדי להשפיע על הדיונים הציבוריים במדינות המערב, והוסיף ואמר בשנה האחרונה, כי "המדינה שתוביל בבינה המלאכותית, תשלוט בעולם".

יודעים מי זה? ולדימיר פוטין, כמובן, מנהיג הפדרציה הרוסית. אז בעצם, אולי מורדור אינה טעות אחרי הכול.


אתם מוזמנים לקרוא עוד על רעיונותיי לגבי השלטון, הדמוקרטיה והממשל בספרי "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

לפי (הטעויות של) הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה, עד 2030 תגיע חצי מהאנרגיה מהשמש ומהרוח

לפי (הטעויות של) הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה, עד 2030 תגיע חצי מהאנרגיה מהשמש ומהרוח

משהו מוזר קורה במרתפי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה.

מדי שנה משחררת הסוכנות דו"ח בנוגע למצב האנרגיה בעולם: כמה אנרגיה מיוצרת ממקורות מתחדשים, כמה מדלקי מאובנים, וכו'. אלא מה? חוקר האסטרטגיה פול מיינווד עבר על כל הדו"חות מעשרים השנים האחרונות, ובחן את דיוק התחזיות של הסוכנות בנוגע לאנרגיה מתחדשת. מסתבר שהסוכנות טועה, פעם אחר פעם, בהערכת רמת השימוש באנרגיה מתחדשת[1].

מיינווד כלל מספר גרפים בהערכה המקורית שלו, אבל הם קצת מורכבים, אז לקחתי את התוצאות שלו ושיבצתי אותן בגרף משלי: תחזיות הסוכנות עבור שנת 2030 לגבי השימוש באנרגיה מתחדשת (שמש ורוח בלבד, באחוזים).

עליה בשימוש באנרגיה מתחדשת.jpg

אתם רואים כאן את הערכות הסוכנות מדי שנתיים, לגבי השימוש באנרגיה מתחדשת. שני דברים מעניינים בהערכות האלו:

  1. הסוכנות תמיד טועה… כלפי מטה. מדי שנה היא נותנת הערכה נמוכה, ושנתיים בלבד לאחר מכן היא מבינה שעולם הטכנולוגיה התקדם, שקל יותר לקצור אנרגיה סולארית ואנרגיית רוח, והיא מתקנת בהתאם. אם ב- 2002 היא קבעה שרק 4.4% מהאנרגיה תופק ממקורות מתחדשים ב- 2030, הרי ששנתיים לאחר מכן היא כבר תיקנה את ההערכה שלה ל- 5.9%. ושנתיים לאחר מכן, ל- 6.7%. ולאחר עוד שנתיים, ל- 8.7%, וכן הלאה. הבנתם את העניין. פעם אחר פעם היא טועה, פעם אחר פעם היא ממשיכה לטעות.
  2. הדבר המעניין השני הוא קצב השינוי בטעות. כשאנחנו מסתכלים על כל הנקודות בין 2002 ל- 2016 (השנה בה ערך מיינווד את הסקירה), אנו מגלים שהקפיצה מדי שנתיים עקבית למדי, ובערך בסדר גודל של עשרים אחוזים בכל פעם. כך שאנחנו יכולים לייצר תחזית, לפיה ב- 2018 תשחרר הסוכנות דו"ח חדש, ובו תקבע שב- 2030 יגיע אחוז השימוש באנרגיה מתחדשת ל- 19%. וב- 2020 היא תנבא שאחוז השימוש ב- 2030 יהיה 22.7%. וכן הלאה וכן הלאה, עד שב- 2028 תקבע הסוכנות שב- 2030 יגיע אחוז השימוש באנרגיות מתחדשות ל- 48.7 אחוזים.

זהו, כמובן, רק משחק קטן וחביב בנתונים שנועד לגרום לנו לחשוב ולהבין כמה הערכות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה – גוף מקצועי ומהימן, חשוב לציין – אינן מתואמות עם המתרחש בשטח.

כדי להבין למה, אפשר פשוט לבחון את הטכנולוגיות לכריית פחם ולשאיבת נפט. כאשר מפותחות טכנולוגיות מתקדמות יותר בתחום, עדיין יש צורך להביא אותן למקום היעד (בדרך כלל במדינות אחרות), להקים את התשתית החדשה והמסורבלת, לבנות מערכת שינוע לנפט ולפחם אל היעד, לחתום על חוזים והסכמים בינלאומיים, ועוד ועוד סיבוכים. כתוצאה מכך, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה רגילה לקצב השיפור האיטי בהפקת דלקי מאובנים.

אבל מה קורה עם טכנולוגיות לקצירת אנרגיה מתחדשת?

בהכללה, אור שמש הוא משאב הקיים בכל מקום. המשמעות היא שטכנולוגיות יעילות יותר מאפשרות לנו גם לקצור אותו בכל מקום. ברגע שהן מופיעות, מיד נעשה בהן שימוש בכל מדינה הנהנית מאור שמש מרובה, באמצעות הקמת תחנות כוח סולאריות. ולא זאת בלבד, אלא שטכנולוגיות אלו נהנות יותר מההתפתחות של תחומים אחרים, כגון בינה מלאכותית ששולטת בפאנלים הסולאריים ומכוונת אותם כך שיעקבו אחר השמש[2], או רובוטים שינקו את הפאנלים הסולאריים מדי יום[3].

אפילו בהינתן פיתוחים שכאלו, קשה לראות כיצד יופקו חמישים אחוזים מהאנרגיה הקיימת בעולם מתחנות כוח סולאריות ומטורבינות רוח. התשובה היא שהקפיצה הגדולה באמת בתחום האנרגיה המתחדשת תתרחש כאשר יתאפשר ביזור מלא (כלומר, פיזור יעיל של פאנלים סולאריים וטורבינות רוח) בקצירת האנרגיה. בעתיד זה, כל אדם יוכל ללכת עם תיק גב ועליו פאנלים סולאריים, או לנסוע ברכב עם פאנלים סולאריים על הגג. כל בניין יהיה מכוסה בפאנלים סולאריים זולים ובטורבינות רוח שיפיקו אנרגיה, לצד סוללות שיאגרו אותה לשימוש עתידי, או יפנו אותה לשימוש מיידי במקומות אחרים בעיר שאינם נהנים מרוח או מאור שמש ברגע זה ממש.

עתיד שכזה נשמע דמיוני אך הוא אפשרי בהחלט, אם רק נניח שעלות היצירה וההתקנה של פאנלים סולאריים חדשים תמשיך לרדת באותו קצב. וכאן מגיעה הקפיצה האמונית הנדרשת בכל ניסיון לחזות את העתיד בטווח הארוך: אנחנו צריכים להאמין שהטכנולוגיות הנדרשות אכן יפותחו.

אם נסתמך על הטעויות המצטברות של הגוף המהימן ביותר בשוק האנרגיה, נראה שהטכנולוגיות הללו אכן ענו על האמון שאנו תולים בהן, לפחות בעשרים השנים האחרונות. האם ימשיכו להשתכלל גם בעשור הקרוב באותו הקצב? אני מאמין שכן, אבל עכשיו נותר רק לחכות לעתיד כדי לגלות.


אתם מוזמנים לקרוא עוד על רעיונותיי לגבי עתיד האנרגיה, התחבורה והממשל בספרי החדש "השולטים בעתיד", בחנויות הספרים המובחרות (וגם אלו שסתם בסדר).

[1] https://www.quora.com/profile/Paul-Mainwood/Flotsam/A-modest-proposal-to-the-International-Energy-Authority

[2] https://www.solarpowerworldonline.com/2017/12/will-artificial-intelligence-change-solar-industry/

[3] https://newatlas.com/scrobby-solar-photovoltaic-panel-cleaning-robot/33819/

טיפול חדש מחסל גידולים סרטניים מסוגים שונים בכל הגוף

טיפול חדש מחסל גידולים סרטניים מסוגים שונים בכל הגוף

קיימים יותר ממאה סוגי סרטן שונים, כל אחד עם דפוס גדילה ונקודות תורפה משלו. לא ניתן, כמובן, להמציא תרופה אחת שתתאים לכולם. אבל מה אם היינו יכולים לעורר את מערכת החיסון של הגוף על מנת שתתקוף את הגידולים הסרטניים בכל ארסנל הנשקים המתוחכם העומד לרשותה?

זה בדיוק מה שעשו חוקרים באוניברסיטת סטנפורד, שהראו שבאמצעות הפעלת תאי דם לבנים באזור הגידול, מערכת החיסון מחסלת את הגידול במקום – ולא זאת בלבד, אלא שהיא נכנסת לפעולה בכל הגוף, וקוטלת גם גידולים משניים מאותו סוג שהספיקו להתפשט לאזורים אחרים.

אה, ואם זה לא מספיק, מסתבר שהטיפול גם מחסן מפני גידולים עתידיים.

אז עכשיו שסקרנו את ההייפ, בואו נסתכל במחקר עצמו (קישור כאן).

קודם כל, מדובר במעבדה של חוקר מכובד – רונלד לוי, פרופסור לאונקולוגיה – שכבר רכש לו מוניטין בתחום ה- "אימונותרפיה לסרטן" – כלומר, בשימוש במערכת החיסון למלחמה בסרטן. מחקרים קודמים ממעבדתו הובילו לפיתוח התרופה החדשנית ריטוקסימאב נגד סרטן בבני-אדם. בקיצור, לא מדובר בקוטל קנים, והמאמר עצמו התפרסם בכתב-העת המדעי Science Translational Medicine של האיגוד האמריקני היוקרתי לקידום המדע. אה, וכבוד לאומי: עידית שגיב-ברפי הישראלית הובילה את המחקר במעבדתו של לוי בסטנפורד.

ומה קורה במחקר עצמו? החוקרים ניסו להזריק שני חומרים שונים לתוך גידולים בעכברים. החומר הראשון גורם לקולטנים מסוג OX40 להופיע על פני השטח של תאי הדם הלבנים. החומר השני – נוגדן ייחודי – נקשר לקולטנים האלו ומפעיל אותם. ואז מתרחש דבר מופלא: התאים יוצאים מהתרדמת בה היו שרויים, מרחרחים את סביבתם ומבינים שהם נמצאים בסביבת גידול סרטני – בדיוק סוג האיומים על הגוף שהם אמורים לטפל בו.

וזהו. זה כל מה שצריך. תאי הדם הלבנים שהתעוררו מזעיקים עכשיו את כל חבריהם למסיבה, וביחד הם תוקפים את הגידול ומחסלים אותו תוך עשרים ימים לכל היותר. באותו הזמן הם גם מעבירים את ההודעה הלאה בגוף, וכך מחוסלות גם שלוחותיו של הגידול המקורי בכל הגוף. לפי הידיעה לעיתונות ששחררה האוניברסיטה, מתוך 90 עכברים שעברו את הטיפול, 87 נרפאו מהסרטן. במחקר עצמו נכתב יותר במדויק, שרק בשלושה מתוך תשעים עכברים, הופיעו הגידולים הסרטניים מחדש – אך גם אז, מנה נוספת מהטיפול הספיקה כדי לקטול את התאים הסרטניים ביעילות.

על עכברים אחרים, שפיתחו סרטן השד באופן ספונטני, פעל הטיפול באופן דומה. החומרים שהוזרקו לגידול הראשון שצץ, סיפקו סוג של חיסון כנגד גידולים נוספים מאותו סוג, והאריכו באופן משמעותי את חיי העכברים.

אני מניח שלא צריך להסביר שמדובר בתגלית מרגשת. מכיוון שהטיפול נבדק גם על גידולים סרטניים ממקור אנושי (סרטן השד, המעי ומלנומה), יש סיבה טובה להניח שהוא יצליח גם בבני-אדם באופן דומה. אמנם הטיפול נוסה רק על מספר מצומצם מאד של סוגי סרטן עד כה, אך כדבריו של לוי – "איני חושב שיש גבול לסוג הסרטן בו נוכל פוטנציאלית לטפל…"

לוי חוזה עתיד בו רופאים יוכלו להזריק את הטיפול לגידולים מוצקים בבני-אדם כדרך לעצור את התפשטות הגידול. ניתן גם להזריק את הטיפול לפני ניתוח (שנועד לעקירת הגידול מהגוף), כדי לגרום למערכת החיסון לחסל שלוחות אפשריות או תאי סרטן שיישארו בגוף לאחר הניתוח. בימים אלו פועלים לפתיחת מחקר קליני ראשון מסביב לטיפול. נחזיק אצבעות.


 

אם מעניין אתכם לקרוא עוד על עתיד הרפואה, אתם מוזמנים לקרוא את ספריי "המדריך לעתיד" ו- "השולטים בעתיד" (קישור לרכישה).

הפעם הראשונה שלי במחלקה ראשונה – איך זה מרגיש להיות עשיר ליום

הפעם הראשונה שלי במחלקה ראשונה – איך זה מרגיש להיות עשיר ליום

רק כשהגעתי לשדה התעופה גיליתי: שובצתי במחלקה ראשונה בטיסה לקונגרס העתידים בצ'ילה.

בנקודה זו עלי להתוודות שמעולם לא זכיתי לכבוד מלכים שכזה. אני מוזמן תכופות להופיע בארצות הניכר ולדבר עד שגרוני ניחר, אך איש עוד לא מימן עבורי טיסה במחלקה ראשונה. עד לאותו היום הייתי כאחד האדם, אך כנראה שהסנאט בצ'ילה – שהזמין אותי להרצות בקונגרס העתידים – הכיר בערכי האמיתי. התוצאה הייתה תגובת שרשרת: מרגע שקיבלתי את הכרטיס מהמכונה, ובחנתי בעיניים גדולות את המילים "מחלקה ראשונה", התחולל בתוכי השינוי. גבהתי בעשרה סנטימטרים לפחות, וכל היתר מסביבי היו כננסים בעולם של מחלקה ראשונה. הם היו ליליפוטים, ואני הייתי גוליבר. הם היו דרדסים, ואני – דרדסבא.

כשהגיע הזמן לעבור את הבדיקה הבטחונית, צעדתי בביטחון לתור של מחלקה ראשונה. לא יכולתי להימנע מלהתבונן ברחמים מהולים בבוז בתור המקביל – ההוא של פשוטי העם, אותם פראים נטולי-משאבים עמם נאלצתי לחלוק את מטוסי. בחזה מתוח עברתי את הבדיקה הבטחונית, ואני עדיין סבור שהסיבה היחידה שלא פרשו למרגלותיי שטיח אדום היא שהוא היה בניקוי יבש באותו הזמן.

לאחר הבדיקה הקצרצרה, המשכתי היישר ללאונג' – כלומר, לסלון השמור לנוסעים במחלקת עסקים, מחלקה ראשונה ואלוהים. שם, בין ציורי אמנים וחדרי טלוויזיה, סעדתי את נפשי באינטרנט במהירות גבוהה בחינם, ואת גופי בכל מיני סלטים, לחמים ובשרים. המלצרים שירתו אותי בחרדת קודש, כראוי, ואני השבתי להם כגמולם בחיוך שהגיע לשפתיי בלבד, עת עברו ליד שולחני.

מקץ ההמתנה הקצרה, יצאתי מהסלון, עקפתי את הפינה והגעתי מיד לשער הכניסה למטוס. אנשי הפרולטריון אמנם כבר החלו לדשדש ברגליהם לכיוון השער, אך אני עקפתי אותם בביטחון והצגתי לדיילת את כרטיס המחלקה הראשונה. היא הזמינה אותי להיכנס – ללא תור וללא המתנה מיותרת. המשכתי לתוך השרוול עד שהגעתי לפתח המטוס, ונחשפתי לראשונה – כאותו חוקר ארצות ספרדי שמוצא את ערי הזהב הנסתרות מולו, או פרודו באגינס הזוכה לשזוף בעיניו לראשונה את ערי האלפים הנאוות – לפאר ולהדר של מחלקה ראשונה.

הדיילת הובילה אותי ביראת כבוד אל מקום מושבי. סליחה, מיטתי. זה לא היה כיסא צר ודחוק של מחלקת תיירים, או כיסא מרווח של מחלקת עסקים. במקום זאת, קיבלתי כיסא שבלחיצת כפתור עשה שינויי-צורה מהסוג השמור לרובוטריקים, והפך למיטת יחיד עם כרית ושמיכה שאף בית-מלון לא היה מתבייש בהן. מנורת שולחן מתכווננת סיפקה לי אור על מנת שאוכל לקרוא בנוחות, והשולחן המתקפל עצמו איפשר לי לעבוד על המחשב בנוחות מירבית.

בנקודה זו החלו הספקות העצמיים לתקוף אותי. האם אני באמת ראוי להיות כאן? האם לא התעליתי אל מעבר למעמדי? האם לא ישימו כולם לב שאני בעצם רק רועי? כנחשים על מטוס הזדחלו ספקותיי מסביבי, אך אני הזכרתי לעצמי שבמחלקה ראשונה אין נחשים, והטבעתי את הרגשות הסוררים בכוס יין לבן איכותי. זמן קצר לאחר ההמראה הזמנתי את ארוחת הערב (שלא אפרט לגביה, מלבד העובדה שהיא הייתה ברמה של מסעדת גורמה), והלכתי לישון באותה מיטה נוחה, בין כנפי מלאכים וצמר שוודאי נגזז מבטנם של חתלתולי אנגורה לבנים בני-יומם.

2018-01-10 23.49.55

אוכל של מחלקה ראשונה. מנה ראשונה בלבד מארוחת הערב.

רק כאשר נחתנו בסנטיאגו, עיר הבירה של צ'ילה, גיליתי את אחד היתרונות הגדולים ביותר של מחלקה ראשונה: דקה קלה בלבד לאחר שנצמד השרוול לדלת המטוס, כבר יכולתי לקום ממיטת הכיסא שלי ולעזוב את כלי הטיס. בלי תור, בלי המתנה, בלי התחשבות באחרים. לא היה עוד צורך לנסות להבין האם האיש שבמושב מולך ינסה להשתחל לפניך בתור, או להתחמק ממזוודות שנופלות מהמדפים העליונים. פשוט – קמתי ויצאתי.

כמובן, לא הספקתי לעבור עשרה מטרים לפני שקפץ מולי בזריזות אחד מנציגי הסנאט הצ'יליאנים עם שלט גדול בידיו, עליו התנוסס שמי באותיות קידוש לבנה. הודיתי שזה אני, ומיד נלקחתי לסוויטת ה- VIP שבשדה התעופה.

נו, מה חשבתם? שייתנו לי לחכות להסעה בשדה התעופה ככה סתם? מסתבר שיש להם סוויטות VIP בהן יכולים האורחים המכובדים ביותר לשהות מבלי שיתחככו בהמוני האדם הפשוטים. ביליתי בסוויטה שעה קלה, ואז הגיעה המונית שלקחה אותי למלון בסנטיאגו, והתחלנו את המסע הגדול בצ'ילה.

2018-01-10 21.47.53.jpg

עתידן שמרוצה מהווה, מנמנם במיטתו במחלקה ראשונה, בדרך לצ'ילה.

אבל מה כל זה אומר?

מתוך כל החוויה המרתקת (והנעימה) הזו, הדבר שהרשים אותי ביותר היה הבידוד. הטיסה במחלקה ראשונה שונה לגמרי מממחלקת תיירים: אתה יכול לעלות למטוס ולרדת ממנו מבלי להיות בקשר עין, יד או ריח עם שאר הנוסעים – להוציא את הבודדים שנמצאים עמך במחלקה ראשונה.

ואם לומר את האמת, זה מטריד.

ברור לי שראוי שאנשים יוכלו לשלם מכספם על מנת לקבל את השירות הטוב ביותר – שעשוי לכלול גם בידול מאחרים וזירוז תהליכים. ולצד ההכרה בזכות זו, איני יכול שלא לחשוב על הפוליטיקאים – נבחרי ונציגי הציבור – שבכל טיסה לחו"ל מוצאים עצמם מבודדים מהאזרחים הקטנים שאת חייהם הם מנהלים. או על נסיכי עמק הסיליקון, שיכולים לקבוע את דרכי ההתנהלות של חברות ענק כגוגל ופייסבוק, ומבודדים באופן דומה מהציבור – עד כדי כך שהם בוודאי אינם טסים אפילו במחלקה ראשונה, אלא במטוס פרטי משלהם.

ישאלו עכשיו חבריי – "אז מה אתה מציע לעשות? הרי אי אפשר לעצור אנשים מלטוס במחלקה ראשונה!"

זה נכון, ולכן איני מצפה שהמנהג הזה ישתנה. חשוב לאפשר למדינאים וליזמים לטוס בתנאים הנוחים ביותר האפשריים, על מנת שיגיעו ליעד רעננים ומוכנים לפעולה. מכיוון שכך, זוהי אינה רשומה הקוראת לפעולה. כתבתי אותה בעיקר כדי להדגיש את הפער הקיים בין 'המעמדות' שהתהוו – שקשה למצוא את הדרך לגשר עליו, אך הוא משפיע באופן בלתי-נמנע על תפישותיהם וראיית עולמם של המנהלים והמדינאים שמובילים את החברה האנושית.

ייתכן בהחלט שבעוד כמה עשורים – אם נגיע לעתיד של מדינות ענן ושל דמוקרטיה ישירה, כפי שאני חוזה בספרי "השולטים בעתיד" – נפתח מערכות באמצעותן יוכלו כל האזרחים להיות מעורבים בשלטון, וכך ניחלץ מן המצב בו מעטים קובעים מדיניות עבור כלל הציבור, למרות ההפרדה הקיצונית שלהם מאותו ציבור ומתנאי החיים שלו.

אבל כך או כך, אני מתכוון להמשיך בינתיים ליהנות במחלקה ראשונה.

על ברירה טבעית, תכנון תבוני ועתיד האדם

על ברירה טבעית, תכנון תבוני ועתיד האדם

אחד מהאנשים המעניינים ביותר שפגשתי בקונגרס העתידים בצ'ילה בשבוע האחרון היה חברי החדש מרקוטיו, פילוסוף של הטכנולוגיה. ביום האחרון של הקונגרס, הזמין אותי מרקוטיו להתלוות אליו למסע ברחובות סנטיאגו, בירת צ'ילה.

"איזה מין מסע?" תהיתי בקול.

"אתה תראה." חייך, ובעיניו ראיתי רמז לנוסטלגיה. "הוא יתחיל בגג המלון, ויסתיים בעתיד האנושות."

נכנעתי לסקרנותי והצטרפתי אליו למעלית. יחד עמדנו על קצה הגג, והשקפנו על כל מרחבי סנטיאגו – עיר טיפוסית של מדינת עולם ראשון. מתחתינו התהלכו הצ'יליאנים ברחובות עירם, תחת צילם של מגדלים גבוהים, בתי דירות ועצים גבוהי-קומה.

"הנה, שם!" טפח חברי בהתרגשות על כתפי, והכווין את מבטי. "שם! הנה הוא – ג'ירארדו הגדול!"

"מי?"

"ג'ירארדו הגדול." אמר. "זה השם שהענקתי לו כשגדלתי כאן כילד. הוא היה העץ הגבוה ביותר בסנטיאגו. מדדתי אותו עוד בימים בהם הייתי בגובה העשב, והוא היה גבוה יותר מכל בניין שהכרתי בעיר. הערצתי אותו. בוא, נלך לעשות לך היכרות אישית עמו. יש לנו הרבה מה ללמוד ממנו."

צעדנו ביחד ברחובות העיר התוססים. ג'ירארדו הגדול התנשא במרחק מולנו, מוקף בבניינים שהאפיל על כולם בגובהו. מרקוטיו צעד בבטחה ובמהירות, ואני ניסיתי לשמור על הקצב.

"מה אתה חושב על עצים?" שאל אותי תוך כדי הליכה, מבלי שיביט לאחור.

"הם… יפים?" חיפשתי תשובה.

"אה, אבל הם הרבה יותר מזה!" ענה. הוא טפח בחיבה על אחד הגזעים שבפינת הרחוב. "הם לוחמים. ויותר מזה, בעולם של לוחמת הצמחים, הם המנצחים הגדולים."

הוא קטף עלה ירוק מאחד הענפים הנמוכים, והמשיך להתקדם בצעדים ארוכים. "כמעט כל הצמחים מתקיימים על אור שמש. זהו 'המזון' שלהם – אספקת האנרגיה העיקרית – והם נלחמים עליו בפראות. הם צומחים לגובה רב, ואז פורשים את צמרת העלים הירוקים שלהם, וכך מנכסים את אור השמש לעצמם. מתחת לעצים הגדולים, יכולים להתקיים רק צמחים קטנים שאינם דורשים הרבה אנרגיה. וכך, דור אחר דור, עברו העצים ברירה טבעית – אלו מהם שלא הכילו את ההנחיות הגנטיות שגרמו להם לצמוח לגובה, לא הצליחו לעמוד במירוץ. חבריהם הגבוהים יותר עקפו אותם בסיבוב והותירו אותם הרחק אחורנית. במשך מאות מיליוני שנים, העצים הפכו להיות הדינוזאורים הגדולים של עולם הצמחים, בכוחה של הברירה הטבעית – מוטציה אקראית אחר מוטציה אקראית, תוך שהצאצאים נבררים לאורך מיליוני שנים על מנת שיצליחו לגבוה יותר ויותר."

oak-20761_1920.jpg

ג'ירארדו הגדול – צילום אילוסטרציה

הנהנתי בראשי בשתיקה, אך מרקוטיו לא התבונן אחורנית. מבטו היה ממוקד בג'ירארדו הגדול. הוא עקף בזריזות קבוצה של צעירים צ'יליאנים שהתרכזו יותר בטלפונים החכמים שלהם מברחוב עצמו. ולבסוף, הגענו לעץ העצום, לאותו ענק של העבר. אינני יודע לאיזה מין השתייך, אך הוא נישא מעלינו והתמשך והתמתח לעבר השמים כאילו אין לו סוף. מתחת לענפיו לא יכולנו לראות כלל את השמש. הוא ניצח את כל העצים האחרים, בכך לא היה ספק.

אבל דווקא עכשיו, כשהגענו למחוז חפצו, מרקוטיו לא התבונן כלל בעץ אדיר המימדים, אלא במגרש הבנייה הסמוך.

"הם עומדים לבנות כאן גורד שחקים." אמר בשקט. "הוא יהיה גבוה יותר מג'ירארדו. הם ייצקו יסודות מבטון במקום שורשים, ישדכו קורות פלדה זו לזו כדי ליצור את לשד הבניין, ויוסיפו צינורות וקירות שיתמכו בו – והכל כדי להקים בניין שיאפיל על ג'ירארדו. לא רק בגובה – זו לא תחרות של "מי גדול יותר" – אלא בכך שגורד השחקים יסתיר אותו מהשמש במשך חלק מהיום, וכך יקטע נתח מאספקת האנרגיה שלו. זה לא יהיה גורד השחקים האחרון שיוקם בעיר. בניינים אחרים ימשיכו ויקומו מסביב. ג'ירארדו כבר הפסיד. הוא פשוט לא יודע את זה עדיין. ואתה יודע למה הוא לא יכול לנצח?"

היססתי. "כי הוא רק עץ?"

מרקוטיו הניף ידו בביטול. "עץ, אדם, זה לא משנה. הסיבה האמיתית היא שהברירה הטבעית הביאה לכך שהוא התעצב באופן מסוים. ואז באנו אנו, בני-האדם, והבאנו לעולם את התכנון התבוני. בניינים הם תוצר של תכנון תבוני. מהנדסים מתכננים אותם במדויק כדי לאפשר להם להגיע לגובה של מאות מטרים – הרבה יותר גבוה מכל עץ שהיה קיים אי פעם. תוצרי הברירה הטבעית פשוט אינם מסוגלים להתחרות עם תוצרי התכנון התבוני – לפחות לא בסביבות מבוקרות היטב, כמו בערים. או באופן כללי יותר, בציביליזציה אנושית משגשגת."

הוא נאנח, וטפח בחיבה על גזעו של הדינוזאור שלא היה מודע למטאור המתקרב. "וזה השיעור שלנו להיום."

"מצוין!" אמרתי בחוסר סבלנות. "עכשיו בוא נחזור לקונגרס. היום היום האחרון, ואנחנו אמורים לשמוע על המאבק העתידי בין בני-האדם והבינה המלאכותית. עומד לדבר מומחה גדול למוח האנושי, שיסביר שהמחשבים לא יכולים להחליף את בני-האדם."

"אתה יכול להמשיך לשם בעצמך." אמר בנינוחות. " אני אשב כאן עוד קצת עם ג'ירארדו. מישהו צריך לנחם אותו לקראת העתיד."

היססתי. הוא נראה עצוב.

"אולי אפשר לשדרג את העצים." ניסיתי לעודד אותו, בחצי-הלצה. "אולי צריך לשלב את הברירה הטבעית עם התכנון התבוני – להנדס מחדש את העצים כך שיעשו פוטוסינתזה יעילה יותר, או שיוכלו להתחבר לרשת החשמל המקומית."

"אולי," חייך מרקוטיו. "אולי זו הדרך לעזור לעצים לשמור על מקום משלהם, גם בעולם של תוצרי תכנון תבוני, שיעילים הרבה יותר מהם."

הוא נשען בגבו על ג'ירארדו הגדול, והחליק לתנוחת ישיבה על האדמה. פניו הרצינו.

"אבל," שאל בעגמומיות, "מי יעזור לנו?"


 

אם מעניין אתכם לקרוא עוד על עתיד הבינה המלאכותית והאנושות, ובאופן כללי על הדרך בה הטכנולוגיה תשפיע על החברה, אתם מוזמנים לקרוא את ספרי "השולטים בעתיד" (קישור לרכישה).