מחשבות למאה ה-21: המאה בה תגווע החדשנות האנושית – וטוב שכך

מחשבות למאה ה-21: המאה בה תגווע החדשנות האנושית – וטוב שכך

השד הטזמני הצעיר שלי – בן השנתיים וחצי בערך – זכה בתואר בצדק. הוא אוהב לרוץ, לדהור ולהסתער קדימה בלי לחשוב יותר מדי על העתיד. במיוחד הוא אוהב את ההליכון שלי, ומבקש תכופות שנפעיל אותו עבורו כדי שיוכל ללכת עליו קצת. אבל מה לעשות? לא תמיד אנחנו יכולים להתייחס אליו ממש עכשיו ולהיעתר לבקשתו. וכך יצא שלפני מספר שבועות כשראיתי אותו גורר בחריצות כסא מהמטבח לחדר העבודה שלי, עקבתי אחריו בסקרנות. הוא הצליח להכניס את הכסא לחדר ובמאמצים כבירים להעלות אותו על ההליכון. הוא עצר לרגע ובחן את מעשה ידיו בסיפוק עצום, ואז טיפס על הכיסא וממרומי גובהו ניסה ללחוץ על כפתור ההפעלה שהיה גורם לרצועה להתחיל להסתובב… ולהזיז ביחד איתה את הכיסא ואת השד הצעיר.

הצלחתי לעצור את הטזמן בזמן, רגע לפני שאצבעו נחתה על הכפתור הרה-הגורל. אבל אחרי שסיימתי להוריד אותו לרצפה ולהסביר לו את הכשל המחשבתי שלו, היה לי קצת זמן לחשוב לעצמי, ופתאום נדלקה לי הנורה מעל הראש. הבנתי, סוף סוף, למה בני-אדם גרועים כל-כך בהמצאות – ולמה במאה ה- 21 עומדת החדשנות האנושית לגווע. וזה, תאמינו או לא, דווקא טוב.

המיתוס שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו הוא שבני-אדם הם חדשנים גדולים. זהו שקר גס. אנחנו חדשנים רק בהשוואה, ובכן, לכל היתר. בני-דודנו מעולם החי אינם ניחנים במוח המפותח הנדרש כדי לחשוב באופן שקול ומדוקדק על חייהם ולהמציא חידושים שיעזרו להם. אפשר למצוא, בוודאי, שימוש מסוים בכלים – שימפנזים שמשתמשים במקלות כדי לצוד טרמיטים, למשל – אך הוא נדיר מאד בעולם החי ואינו מגיע לרמת ההמצאות שמאפיינות את בני-האדם.

ובכל זאת, אנחנו חדשנים גרועים. התפתחנו לכדי הומו סאפיינס – האדם החושב – לפני מאתיים-אלף שנים בערך. נדרשו לנו עוד 150,000 שנים כדי לפתח את השפה האנושית, ואז חל הזינוק הגדול קדימה. יכולנו לשתף זה את זה ברעיונות מורכבים, לתכנן תכניות ביחד, לפתור בעיות יוצאות-דופן! ו… עדיין לקח לנו עוד כמה עשרות-אלפי שנים לפני שהצלחנו לשכלל את כלי האבן הפרימיטיביים שלנו, להבין שאפשר לאלף בעלי-חיים, ליצור כלים מחימר ולפתח את הכתב הקדום – בסך-הכל סימנים שנועדו להעביר מסרים פשוטים.

אני לא רוצה לזלזל באבותינו הקדומים, כי אתם יודעים – הם גם שלי. ובכל זאת, האנושות נזקקה לעשרות-אלפי שנים כדי לפתח רעיונות שנראים לנו היום ברורים מאליהם… וחלקם באמת פשוטים למדי. אם הייתם שולחים אדם מודרני חמישים-אלף שנים אחורנית בזמן, ואם הוא היה מצליח לשרוד את השנים הראשונות שלו שם, אפשר להיות בטוחים שהוא היה מפתח חקלאות בסיסית ופותח מכלאה של בעלי-חיים הרבה לפני כל היתר. אלו אינם רעיונות מורכבים. אז למה לקח לנו כל-כך הרבה זמן לפתח אותם מלכתחילה?

פשוט מאד: כי אנחנו חדשנים גרועים. בני-אדם מפתחים רעיונות חדשים כמעט אך ורק על סמך הקודמים. כל רעיון חדש נבנה על שיפוץ קל של הקיים, וכל שיפור כזה טומן בחובו סיכון לכשלון. ובעולם הקדום, מספיק היה להיכשל פעם אחת כדי למות. האדם הקדמון שסיתת ראשי חניתות מאבן פעל לפי אותה דרך שלימדו אותו הוריו, ולא העז לסטות ממנה ימינה או שמאלה. הוא ידע שאם ינסה לגוון את דרך הסיתות שלו, הוא עלול לשבור את האבנים – ואז השבט יישאר בלי חניתות מוצלחות. או שהחנית עצמה תיכשל לחדור את עור הממותה, וכך יישאר השבט בלי הבשר שדרוש לו כדי לשרוד. אנחנו הופכים את הקיים למנהג ומקפידים לשמר אותו בכל מחיר – אלא אם אין ברירה אחרת. ובסך הכל, האסטרטגיה הזו עבדה די טוב עבור האינדיבידואל לאורך ההיסטוריה. "אל תיקח סיכונים מיותרים" אומר לנו ההיגיון הבריא. "אל תנסה להמציא את הגלגל מחדש. ואם הוא עובד מספיק טוב – אל תיגע בו."

במילים אחרות, החיים הקדומים עצמם סיפקו את התמריץ החזק ביותר עבור בני-האדם שלא לגוון, לא לשכלל ולא לחדש. קצת כמו הבן שלי, שבאקט אחד של חדשנות ותעוזה כמעט ואיבד את חייו.

כך היו הדברים בפרה-היסטוריה, וכך הם נשארו עד לסוף המאה העשרים. כל ניסיון להמציא משהו חדש היה כרוך בסיכון עצום. אפילו המאה השנים האחרונות, כל ניסיון לפתח רעיון חדש חייב סיכון, אבל מסוג אחר: השקעת כסף גדולה ברעיונות חדשים. יזמים כבר לא סיכנו את חייהם, אלא את כספם… או את כספם של המשקיעים בהם. ועדיין, גם זה סיכון, ובהתאם – לא רבים הם היזמים (באופן יחסי) מכלל האנושות.

ואז הגיעה המאה ה- 21 והאינטרנט לצידה, והתוצאה שראינו מיד היא זינוק ביכולת החדשנות האנושית. אני מאמין שמדובר במגמה חולפת, שבאמצע המאה הנוכחית תתחיל להתפוגג. כדי להסביר למה, אנחנו צריכים להבין למה בכלל הטכנולוגיות החדשות מעודדות את יכולת החדשנות האנושית בטווח הקצר.

לחדש מבלי להסתכן

אחד הדברים שאיפשרה רשת האינטרנט הוא לבני-אדם רבים להחליט ביחד על פעולה משותפת. קחו, למשל, את אתר קיקסטרטר, בו יכולים מאות-אלפי אנשים להתחייב ביחד לתמוך כספית בפיתוח מוצר מסוים – ואם התמיכה הכספית המתקבלת מהם חוצה רף מסוים, הרי שהממציא מקבל את הכסף. נשמע פשוט, לא? אבל אם היינו צריכים להקים מערכת כזו בעולם ללא אינטרנט, הרי שעל כל אדם נוסף שהיה מצטרף, היינו צריכים לשלוח מכתב חדש לכל היתר כדי לעדכן אותם. ככל שיותר אנשים היו מצטרפים למיזם, כך היה קשה יותר לשמר אותו ולתחזק אותו בלי לשלם הון תועפות על כל אותם מכתבים.

האינטרנט פתרה את הבעיה הזו, באמצעות החיבור המתמיד והעובדה שכולם יכולים להתעדכן דרך מכשירי הקצה שלהם – הסמארטפונים והמחשבים – בכל רגע.

התוצאה היא שהיום אתרים לגיוס המונים אינם משמשים רק לגיוס תמיכה ברעיונות, אלא גם כדרך עבור הממציאים לבחון האם הציבור בכלל מעוניין שהרעיונות הללו יגיעו לכדי מימוש. הממציא משקיע סכום אפסי במונחים היסטוריים – המשקיענים הגדולים ביותר מוציאים כמה עשרות-אלפי דולרים על פיתוח העמוד שלהם באתר ויצירת סרטון מושך – ובתמורה הוא מקבל איתות ראשוני האם ההמצאה שלו מוצלחת או לא.

טכנולוגיה אחרת שמאפשרת לאנשים לחדש ולהמציא במהירות היא הדפסה בתלת-ממד וייצור מהיר. בעבר, כל ניסיון 'להמציא את הגלגל מחדש' היה דורש השקעת הון תועפות בהתאמת מכונות במפעלים, שהיו מפיקות את המוצר החדש בכמויות גדולות. רק לאחר אותה השקעת הון ראשונית, היה הממציא יכול לגלות בוודאות האם הקהל הרחב אכן אוהב ומעריך את הרעיון שלו. המדפסות ייתרו את התהליך הארוך והמגושם הזה, מכיוון שהן מאפשרות לכל אדם לייצר אבות-טיפוס ומודלים ראשוניים, לראות אם אנשים אוהבים אותם – ורק אז להתחייב לייצור המוני.

אבל למה להתמקד רק במוצרים פיזיים? בעבר, אם היה לכם רעיון לתכנית טלוויזיה חדשה, הייתם צריכים לשכנע את בעלי-ההון שישקיעו בכם כמה מאות-אלפי דולרים שילכו לכתיבת התסריט, לליהוק וגיוס שחקנים, לצילום ולעריכת התוצר. היום, אתם צריכים רק סמארטפון או מצלמת רשת וחיבור ליוטיוב, לטוויץ' או לרשתות החברתיות האחרות שמאפשרות לכם לשתף את מרכולתכם המצולמת. אם אתם מפיקים תוכן חדשני איכותי – תדעו זאת תוך זמן קצר. ואם הרעיונות שלכם נכשלים – ובכן, אתם יכולים לדעת זאת לפני שהשקעתם בהם יותר מדי זמן וכסף.

וכך, שוב, הסיכון לחדשן פוחת, ויותר אנשים יכולים להרשות לעצמם לחדש ולהמציא.

אבל למה רק אנשים?

בין בינה מלאכותית לבינה אנושית

ההתקדמויות הגדולות בתחום הבינה המלאכותית מקנות למחשבים כבר היום את היכולת להציע פתרונות יצירתיים וחדשניים לבעיות המוצגות בפניהם. גוגל, למשל, פיתחה בינה מלאכותית שהציעה מודל חדש להפעלת מערכות האנרגיה והקירור בחוות השרתים והנתבים שלה, ושהביא לחיסכון של עשרות אחוזים בהוצאות האנרגיה באותם מקומות. אוטודסק – אחת מענקיות התכנון הממוחשב – פיתחה בשנים האחרונות "בינה מלאכותית יצרנית". המהנדס צריך רק להזין לבינה המלאכותית את הצרכים שלו מהיצירה המוגמרת – מה היא אמורה לעשות, באיזה עומסים היא צריכה לעמוד, מה המשקל המירבי שלה יכול להיות וכן הלאה – והבינה המלאכותית מתרגמת את כל אלו למודל.

סליחה, אני מדבר כמו בן-אדם. אנשים מפתחים מודל אחד וממשיכים משם. אבל הבינה המלאכותית של אוטודסק מפתחת מיליוני מודלים, כל אחד עם יתרונות וחסרונות משלו. רבים מהם נראים מגוחכים וכמעט חייזריים בצורתם, אבל כל עוד הם עושים את העבודה הנדרשת – למי אכפת? וכך, תפקידו של האדם בתהליך הוא לקבוע עבור הבינה המלאכותית את דרישות היסוד, ללוות אותה בתהליך החשיבה ובסופו של דבר לברור מתוך כל הרעיונות החדשניים שפיתחה, את אלו שמתאימים ביותר לצרכי החברה.

אותו רעיון – של בינה מלאכותית שחוקרת אפשרויות רבות, ובסוף זקוקה דווקא לבן-האדם היצירתי-פחות כדי שיבחר אחת מהן וילטש אותה – יופיע בתחומים רבים נוספים. אנו נראה אותו בספרות, למשל, ברגע שבינות מלאכותיות יוכלו לכתוב אפילו רעיונות בסיסיים לספרים. הסופרים החדשניים והיצרניים ביותר של העשורים הקרובים יהיו אלו שידעו לשתף פעולה עם הבינה המלאכותית, לקבל ממנה רעיונות לעלילות ולקטעי טקסט, ולשדך הכל ביחד לאחר שיוף מינימלי.

תחומים אחרים שיזכו לפריחה בחדשנות בזכות השילוב בין הבינה המלאכותית והבינה האנושית יהיו מחקר רפואי (בו כבר היום בינות מלאכותיות מספקות רעיונות ותימוכין ראשוניים לתרופות), עיצוב גרפי (בו בינות מלאכותיות מייצרות בסיסים ללוגואים ולעיצובים), ואפילו בקולנוע ובטלוויזיה, כאשר יגיע היום בו הבינה המלאכותית תוכל להפיק סרטונים בעצמה. בכל אלו, נזדקק למחשבים כדי שימתחו ויאתגרו את מרחב היריעה והמחשבה שלנו – ואז תפקיד האדם יהיה לברור את הרעיונות שיכולים עדיין להתאים לחברה האנושית.

מומחים לחדשנות מאמינים שמדובר בשילוב מנצח: אדם ומכונה, עובדים יד ביד. יש בזה משהו. המכונה תספק את היצירתיות, והאדם יספק את ההבנה החברתית – תחום שהמכונות עדיין לא פיענחו לגמרי.

אבל כל זה יתחיל להשתנות בעוד כמה עשורים.

חדשנות אל-אנושית

עד לסוף המאה ה- 20, הרעיונות החדשניים הגיעו תמיד מבני-האדם. ברבע הראשון של המאה ה- 21, הרעיונות הגיעו – וימשיכו להגיע – משיתוף הפעולה בין הבינה המלאכותית לבני-האדם. אבל בעשורים הקרובים התמונה תשתנה, והחדשנות תגיע בעיקר מהמחשבים, וזאת בשל התחזקות רעיון ה- "היפר-אוטומציה".

מהי "היפר-אוטומציה"? חישבו על תהליך כתיבת ספר. כדי לכתוב ספר צריך קו עלילה או רעיון מרכזי, לכתוב מאה-אלף מילים בערך מסביבו, להוסיף מקורות אם מדובר בספר עיון, לבצע הגהה, עריכת תוכן ועריכה לשונית, לעצב כריכה, להדפיס ולשווק את הספר בכל העולם. לא קיימת בינה מלאכותית בעולם כיום המסוגלת לבצע את כל המטלות האלו, ולכן המחשב אינו יכול, לכאורה, לכתוב ספר מוצלח בעצמו.

לפי חזון ההיפר-אוטומציה, מכונה אחת לא תהיה אחראית על כל הפעולות הכרוכות בכתיבת ספר. במקום זאת, יהיו מכונות (או בינות מלאכותיות) רבות המעורבות בתהליך. בינה מלאכותית אחת תעבור על כל קווי העלילה שבכל הספרים שאי-פעם נכתבו, ותייצר רעיון חדש לספר. בינה מלאכותית אחרת תקטוף את אותו רעיון, ותכתוב עבורו פרק ראשון – פיילוט. בינה שלישית תפיץ את הפרק הראשון הזה לכמה עשרות בני-אדם ותבקש מהם פידבק כדי להבין האם הנושא באמת מעניין, והאם הוא נכתב ומסוקר מהזווית הנכונה. אם התשובה חיובית, היא תיתן לבינה המלאכותית השנייה אור ירוק להמשיך בתהליך הכתיבה. כמה שעות לאחר מכן, אותה בינה תסיים לכתוב את עשרים הפרקים הבאים בספר, ותעביר אותו לבינה מלאכותית רביעית שתהיה אמונה על כל שלבי העריכה, ובעקבותיה לבינה חמישית שתעצב כריכה תוך כמה שברירי-שנייה. והנה – יש לכם ספר חדש, בלי שממציאים או חדשנים אנושיים יהיו מעורבים בתהליך. לכל היותר היינו צריכים כמה בני-אדם מן השורה שיחליטו האם 'ההמצאה' החדשה (כלומר, הספר) מעניינת אותם או לא.

והנה, במחי-עט, העברנו את אחת המטלות היצירתיות ביותר – ועם פוטנציאל עצום לחדשנות – לידי המכונות.

youtuber-2838945_1920.jpg

קשה לך לחדש? זה בסדר – הבינה המלאכותית תחדש במקומך.

אפשר להעביר גם מטלות חדשניות רבות אחרות לבינה המלאכותית. כבר בעשורים הקרובים יוכלו המחשבים לפתח ולהציע מודלים ארגוניים חדשים, אסטרטגיות וטקטיקות לחימה חדשות, מוצרים חדשניים שישרתו את בני-האדם, מחשבים ודרכי מחשוב חדשות ועוד ועוד. במלאכות הפיתוח של כל אלו, בני-האדם יתפסו חלק הולך ופוחת. אנו ניהנה מתוצרי החדשנות ונוכל להכריע ולשפוט האם המחשבים עשו עבודה טובה. זה יהיה התפקיד האנושי החדש: לברור מבין תוצרי החדשנות, מבלי שנהיה מעורבים בנבכי התהליך עצמו.

וזה טוב – ורע

אם הבינה המלאכותית תוכל באמת לקבל מונופול על החדשנות, האנושות כולה תצא נשכרת – אבל רק אם נדע לפקח בזהירות על התוצרים. המחשבים יפתחו עבורנו תרופות חדשות לכל מחלה, יציירו עבור כל אדם ציורים שיתאימו במיוחד עבורו וירגשו אותו עד דמעות או צחוק, יפתחו מודלים חדשים להבנת הפסיכולוגיה האנושית, ועוד ועוד. אנו ניהנה מעושר עצום של רעיונות חדשים וחדשניים, והחיים ישתנו בקצב הולך וגובר שלא יכולנו לדמיין לפני כן.

אבל, על הדרך, אותם מחשבים ממש יציעו גם רעיונות חדשניים לניהול מלחמות ולפיתוח אמצעי לחימה שאנו רואים כיום רק בסרטי המדע הבדיוני האפלים ביותר. הם יפתחו מודלים טוטליטריים לשלטון בהמונים שיגמדו גם את השלטונות הנוראיים ביותר שנחשפנו אליהם במאה האחרונה. הם יציעו רעיונות לייצור פצצות ואמצעי לחימה ביולוגיים בכל בית. וגם מהעושר הזה 'ניהנה', ונצטרך לבחור בקפידה את הפתרונות החדשניים שניישם.

כרגיל, אין תשובה פשוטה האם התפתחות טכנולוגית מסוימת היא 'טובה' או 'רעה'. למעשה, המצאות חדשניות באמת ובתמים מערערות את ההגדרות המקובלות שלנו של טוב ורע, ומאלצות אותנו לשקול את עולמנו מחדש. אפשר רק לקוות שנדע לבחור בחכמה מתוך מכלול ההמצאות החדשניות והיצירתיות שהמכונות יביאו לפתחנו.

מחשבות על המאה ה- 21: מאה של חיים (מיקרוסקופיים)

מחשבות על המאה ה- 21: מאה של חיים (מיקרוסקופיים)

זוהי רשומת המשך לרשומה הקודמת: מחשבות על המאה ה- 21. 

גילוי נאות: אני לא יובל נח-הררי.

 

לפני עשרת-אלפים שנים בערך, החלו בני-אדם לתרבת בעלי-חיים לצרכיהם האנוכיים. כלומר, בשביל הבשר והחלב שאלו נתנו. אני יכול לדמיין את הדרך בה זה קרה, כמו בסרט של דיסני: נער מצא פרת-בר צעירה, רעבה וכמהה למגע ולאהבה. נרקמה ביניהם מערכת יחסים של חיבה וכבוד הדדי, שבסופה הוא שכנע את הפרה להצטרף אליו לשבט ולהכיר את הוריו ומשפחתו. ואז, כמובן, הם אכלו אותה, אבל הרעיון החל להכות שורש: אולי אפשר לפתות עוד פרות כאלו לחיות עם בני-השבט, כדי שיוכלו ליהנות מבשרן בכל עת? ואם הן כבר שם, אולי נמשיך לגדל אותן ואת צאצאיהן לאורך זמן – ונאכל גם אותם?

באשר לחלב, אני מעדיף שלא לחשוב מי היה הגאון הראשון שהבין שאפשר לקבל תזונה גם מעטיניהן של אותן פרות.

אבל אם נפסיק להיות ציניים לרגע, ברור שזו הייתה מהפכה עצומה – אחת מהגדולות ביותר שעברה האנושות. אפשר להשוות אותה למהפכת הרובוטים הממשמשת. כי מהן אותן חיות, אם לא רובוטים – עבדים המשרתים את האדם? חלקן נותנות לנו מבשרן ומחלבן. אחרות מאפשרות לנו לרכב עליהן כדי לגמוע במהירות מרחקים גדולים. ויש גם כאלו שצדות עבורנו, כמו הכלבים וציפורי הטרף. החיות שירתו אותנו היטב, בחייהן וגם במותן, מאחר ואפשר היה למצוא שימוש כמעט לכל חלק בגופן לאחר המוות. אי אפשר לדמיין את ההיסטוריה האנושית בלי שוורים, סוסים, פרות, כלבים וכל היתר.

במהפכת התירבות הראשונה, שעבדנו "מאקרו-אורגניזמים" – כלומר, יצורים חיים שאנו יכולים לראות בעינינו הבלתי-מזוינות. בלי ששמנו לב לכך, שעבדנו בתהליך גם את המיקרו-אורגניזמים: החיידקים, הפטריות ושאר היצורים הזעירים שהתקיימו בתוך החיות הגדולות. הפרה לא הייתה יכולה להתקיים על עשב וחציר אילולא היו בקיבותיה כמה טריליוני חיידקים שפירקו את החומר הצמחי למרכיביו הבסיסיים ביותר, ואיפשרו לפרה להפיק ממנו אנרגיה וחומרי-בניין לגוף.

בעצם, אפשר לטעון שמעולם לא היינו צריכים את הפרה בשביל הבשר או החלב. הפרה היא רק כלי-רכב, כמו משאית שמחזיקה מטען של חיידקים. החיידקים הם אלו שעושים את העבודה החשובה של פירוק עשב – מרכיב מזון שאין לנו את היכולת לאכול בעצמנו – לסוכרים ולחלבונים. אחרי שהחיידקים עושים את זה, הפרה מבצעת עוד כמה שלבים של עיבוד לחומרים הביולוגיים האלו ומטמיעה אותם בבשרה ובחלבה. היא עושה זאת ביעילות מחפירה של ארבעה אחוזים בלבד. כלומר, בחישוב גס מאד, על כל עשרים וחמישה קילוגרמים של חציר שאנחנו מספקים לפרה, היא תפיק לנו קילוגרם אחד של בשר. לא מרוצים? חבל. לכו תתווכחו עם הפרות ועם החיידקים שלהן.

אלא שבשנים האחרונות אנו נכנסים למהפכת התירבות השנייה, ובמהלכה נגלה שאנחנו יכולים בהחלט להתווכח עם הפרות, עם החיידקים ועם הפטריות והאצות וכל יתר המיקרו-אורגניזמים שעד כה קיבלנו כמובן מאליו.

הכוח המניע המרכזי מאחורי מהפכת התירבות הוא הקפיצות העצומות קדימה בתחום המכונה "ביולוגיה סינתטית". הרעיון מאחורי ביולוגיה סינתטית הוא שאנו יכולים להנדס את היצורים החיים. אנו לא חייבים לקבל אותם כמות שהם, אלא מסוגלים לתכנת אותם מחדש כדי לשפר את תכונות הבסיס שלהם – כולל טעם וריח.

הביולוגיה הסינתטית נסמכת על כלים שמתפתחים במהירות. אנו יכולים היום לקרוא את הקוד הגנטי השלם של יצורים חיים תוך יום או יומיים, וברגע שאנחנו מבינים אותו על בוריו, אנחנו מסוגלים גם להנדס אותו באמצעות טכניקות מודרניות להנדסה גנטית כמו קריספר-קאז. מכיוון שהטכנולוגיות הללו מתקדמות במהירות, אפשר לצפות שגם הביולוגיה הסינתטית תמשיך להשתכלל. וכפי שהגדיר זאת פאט בראון – מנכ"ל Impossible Foods –

"שלא כמו הפרה, אנו משתפרים מדי יום בעשיית בשר."

בראון צודק לגמרי. הביולוגיה הסינתטית עומדת רק להשתכלל מנקודה זו ואילך. כבר היום היא איפשרה לנו לקחת חיידקים ופטריות ולגרום להם לייצר אינסולין במעבדות, המגיע לכל ילד חולה סוכרת בעלות אפסית. בשלב הבא תאפשר לנו הביולוגיה הסינתטית לתכנת מחדש מיקרו-אורגניזמים כדי שיפיקו חומרי מזון של ממש: חלבונים, סוכרים ושומנים.

מכון המחקר RethinkX שחרר בסוף 2019 דו"ח המכיל תחזיות גדולות ושאפתניות לעתיד המזון (אפשר למצוא קישור בסוף הרשומה). חשוב לומר כבר עכשיו ש- RethinkX אוהבים לחולל מהומות עם הדו"חות שלהם, שחזו בין היתר שמכוניות חשמליות אוטונומיות יחליפו את רוב הרכבים הקיימים כיום תוך עשור או שניים, ושממשלות יוכלו תוך עשור לפטר תשעים אחוזים מעובדיהן – אם רק יסכימו להתקדם עם הטכנולוגיה. החוקרים ב- RethinkX אופטימיים מאד, בלשון המעטה, אבל הרעיונות שלהם מעניינים תמיד, ואני אוהב להתייחס לתרחישים שהם מתארים כאל "העתיד הוורוד ביותר". ומי יודע? אולי באמת נגיע אליו לפי לוח הזמנים שהם מתארים.

 

התרחיש האופטימי ביותר

אז מה חוזים לנו החבר'ה של RethinkX?

קודם כל, הם טוענים שעד 2030, שוק הבקר בארצות הברית יפשוט את הרגל, הלכה למעשה. הסיבה פשוטה: מהפכת התירבות השנייה תשים בידינו את הכלים הנחוצים לנו לייצור בשר במעבדה. בשר זה עשוי להיות מורכב מחלבונים שיפרישו חיידקים שנגדל במיכלי-ענק, או מתאי שריר של פרות (או יצורים אחרים) שנגדל במעבדות. התוצאה הסופית תהיה זהה: RethinkX מתנבאים שתוך עשור מהיום, הדרישה למוצרים המגיעים ישירות מפרות תפחת בשבעים אחוזים. חמש שנים לאחר מכן, ב- 2035, הדרישה למוצרים-מן-הפר תפחת בשמונים עד תשעים אחוזים. שוק הבקר יפשוט, כאמור, את הרגל, ומיליארד וחצי פרות ימצאו עצמן ללא עבודה.

למה החוקרים בטוחים כל-כך שאנשים יסכימו לצרוך תחליפי-פרה? הם מונים חמש סיבות לכך –

  • טעם: מהפכת התירבות תאפשר לנו לשלוט באופן ישיר בטעמם של המיקרו-אורגניזמים שאנו מגדלים, או של החומרים שהם מפרישים.
  • נוחות: ניתן יהיה לגדל את המיקרו-אורגניזמים במעבדות ובבניינים במרכז העיר, כך שהבשר שנפיק מהם יוכל להגיע אלינו לצלחות תוך זמן קצר ובעלות נמוכה בהשוואה לעלות השינוע של בשר מהשדה.
  • מגוון: בזכות מהפכת התירבות נוכל להפוך את הבשר לנוח יותר לאכילה. הוא יכיל פחות אלרגנים, ויהיה מותאם לכל סועד. רוצים סטייק בטעם דומדמניות-דם? תקבלו. רוצים אותו עם ניחוחות חריפים של חרדל-דבש וגבינת קממבר? תקבלו גם כן. המגוון הינו אינסופי.
  • תזונה: המזון המעבדתי יהיה בריא יותר ממזון המופק מן החי. ההמבורגרים המעבדתיים יכילו פחות שומן ומלח מאלו העשויים מבשר פרה, ויהיו מועשרים גם ביותר ויטמינים ומינרלים משניתן למצוא במנת ירקות טריים.
  • אמינות: מכיוון שניתן יהיה לייצר את בשר המעבדה בכל מקום, ולא רק בחוות מרוחקות החשופות לפגעי מזג האוויר, לא נצטרך לחשוש עוד מבצורות, משינויי אקלים או ממגיפות הפה והטלפיים. ואם זה לא מספיק, הרי שהמזון המהונדס יהיה גם פגיע פחות לזיהומים וייהנה מאורך חיים ממושך יותר על המדף.

גורם אחרון שאנשי RethinkX אינם מזכירים הוא הרצון להגן על הסביבה. בשר מעבדתי אמור להיות מופק באופן יעיל יותר מבשר המגיע מבעלי-חיים. תעשיית החי שואבת כמויות עצומות של מים לטובת בעלי-החיים, ובתמורה מספקת כמויות עצומות-לא-פחות של פסולת שיכולה להזיק למאגרי המים התת-קרקעיים ולאדמה עצמה. בקר וצאן משחררים גם גזי חממה בשפע, בגיהוקים ובפליטות מהצד השני. אבל בשר מעבדה אינו צורך משאבים באותה רמה. ומכיוון שאפשר לגדל אותו בכל בניין, באופן עקרוני, אימוץ נרחב שלו אמור להפחית את צריכת הנפט של ארצות הברית לחצי, פשוט מכיוון שלא יהיה צורך לשנע צאן ובקר לאורך ורוחב המדינה כולה.

אז אם אתם צריכים להחליט האם לקנות בשר מן הטבע, או בשר מעבדה שאינו מזהם, אינו מזוהם, שאתם יודעים בדיוק מאין הגיע ומה יהיה טעמו, ועל הדרך אתם גם תומכים ב- 'מגדלים מקומיים' – כלומר, בבעלי מעבדות שמייצרים את הבשר בעיר בה אתם גרים – נראה לי שדי ברור במה תבחרו.

או שלא.

עדיין לא שכנעתי אתכם? הנה שני טיעונים אחרונים: אל תקראו לבשר הזה "בשר מעבדה". השם הנכון שלו הוא "בשר נקי". נקי מרגשות אשם, נקי ממזהמים, נקי ממחלות. והוא גם יהיה זול יותר מהבשר הרגיל. משפחה ממוצעת בארצות הברית תחסוך יותר מ- 1,200 דולרים בשנה אם תעבור לבשר הנקי.

ואם גם מזה לא השתכנעתם, ובכן – לא נורא. ברגע שמספיק אנשים במעמד הביניים ומתחתיו יסכימו לעבור לאכול בעיקר את המזון הנקי, תעשיית הבשר תפשוט את הרגל תוך זמן קצר. אני לא חושב שזה יקרה עד 2030, כפי שמתנבאים החוקרים של RethinkX, אבל אולי עשור או שניים לאחר מכן כבר נראה את החוות מתחילות להיעלם. כשזה יקרה, מחירו של סטייק ממוצע ירקיע לשחקים עוד יותר, והוא יהפוך למוצר מותרות, מהסוג שמגישים רק במסעדות היוקרתיות. המיליונרים יוכלו ליהנות מבשר 'טבעי' מדי יום, פשוט כסמל סטטוס. כל היתר ייאלצו להסתפק במזון זול, טעים, וכאמור – נקי.

כאמור, אני חושב שאנשי RethinkX אופטימיים מדי, אבל מעניין לבחון את הטיעונים שלהם. הם סקרו כמה מהפכות קודמות בתחום המזון, ובחנו כמה זמן לקח לתעשייה להחליף כמעט לגמרי את מרכיבי המזון הטבעיים (כלומר, כאלו המגיעים ישירות מצמחים ומבעלי-חיים שלא הונדסו גנטית) במרכיבים סינתטיים או בכאלו שהופקו מחיידקים וממיקרו-אורגניזמים מהונדסים.

תוצאות הסקירה בהחלט מרשימות: אם ב- 1920 חומצה ציטרית הופקה מצמחים, הרי שעשור אחד בלבד לאחר מכן, שמונים אחוזים מכל כמות החומצה הציטרית בעולם יוצרה באופן סינתטי. ב- 1982, כל האינסולין לשימוש אנושי הופק מבעלי-חיים. עשור לאחר מכן, כמעט מאה אחוזים מכל האינסולין בעולם מיוצר על-ידי מיקרו-אורגניזמים מהונדסים גנטית. ב- 1989, ריבופלבין – המוכר גם כוויטמין B2 – הופק כולו מצמחים ומבעלי-חיים. עשור לאחר מכן… ובכן, הבנתם את הקטע. כמעט כל הוויטמין B2 בעולם מיוצר כיום על-ידי מיקרו-אורגניזמים מהונדסים.

engineered food.jpg

המקור: דו"ח מכון RethinkX: Rethinking Food and Agriculture 2020-2030. קישור לדו"ח.

בקיצור, מהפכות בתחום מרכיבי המזון מתרחשות במהירות, ובדרך-כלל מתחת לאף של הצרכנים. אני מניח שאף אחד מכם לא טרח לשאול מאין מגיעה החומצה הציטרית בלימונדה שלו, או הוויטמין B2 שבמוצרי המזון המועשרים שהוא אוכל. כנראה שכשזה מגיע לבשר, חלב, או אפילו עור מהמעבדה, המהפכה תהיה ברורה יותר. אבל בהינתן העובדה שהעולם גם ככה מנסה למצוא היום דרכים להאכיל מספר הולך וגדל של בני-אדם, ועדיין לשמור על איכות הסביבה, נראה לי שאפילו הגרינפיסניקים השרופים ביותר עשויים להסכים עם הטרנד החדש הזה.

מאה של חיים

המאה ה- 21, לפיכך, עומדת להיות מאה של חיים. מצד אחד, אנו ניפטר במהלכה ממיליארד וחצי פרות, 23 מיליארד תרנגולות, שני מיליארד חזירים ומיליארד כבשים בערך (ועוד מספרים זעומים של חיות מאכל אקזוטיות יותר כיענים, תנינים, קנגרואים ואחרים). כל אלו ייכחדו כמעט לגמרי, ונודה באמת: הן לא עומדות למות בשיבה טובה. מהרגע שלא יהיה בחיות הללו צורך, הן ימצאו את דרכן לבית המטבחיים ולמפעלי הדבק. אלא שכמובן, הן היו אמורות להגיע לשם בכל מקרה. ההבדל המרכזי יהיה שרובן, הפעם, לא יזכו להביא צאצאים לעולם שימשיכו את מעגל המוות.

אנו נחליף את כל החיות האלו ביצורים מיקרוסוקופיים אותם נגדל בכמויות עצומות. מיכל אצות בודד אחד יכיל קוואדריליון (אלף טריליון) מיקרו-אורגניזמים שכאלו שיפיקו עבורנו שומנים, חלבונים וסוכרים. ואנו נמקם מיכלים שכאלו בכל מקום – בכל עיר ואולי גם בכל כפר. וכן – היצורים המיקרוסקופיים הללו גם ימותו במיכלים האלו בכמויות גדולות, אבל למי אכפת מהם? אין להם מוח, אין להם תודעה או מודעות עצמית, ואין לי שום רגשות אשם על הריגתם. אלו מכונות ביולוגיות פשוטות ותו לא.

המאה ה- 21 תהיה מאה גדושה בחיים – אבל הפעם אלו יהיו חיים מיקרוסקופיים חד-תאיים. זו תהיה מאה בה כל אדם יזכה במזון הבריא והמזין ביותר עבורו, הטעים ביותר והמיוחד ביותר שהיצורים האלו ייצרו עבורו.

אני כבר לא יכול לחכות.


 

קישור לדו"ח של RethinkX

מחשבות על המאה ה- 21: המאה בה יושלם מעבר הכוח למוח

מחשבות על המאה ה- 21: המאה בה יושלם מעבר הכוח למוח

זוהי המחשבה השלישית בסדרה. ראו את הרשומות הקודמות כדי להיחשף למחשבות האחרות.

 

לפני מספר ימים ביקרתי באחד מהתיכונים באזור מגוריי. בשעה שהלכתי במסדרונות המוסד נתקלתי בתופעה מוזרה: קבוצות-קבוצות של תלמידים, שכולם מתרכזים מסביב לנער אחד במרכז הקבוצה. הוא מחזיק בידיו טלפון חכם, ואצבעותיו נעות-מרצדות על המסך במהירות עצומה, עד שהוא מריע בסוף בניצחון – וכל חבריו וחברותיו צועקים-מחרים אחריו בהתלהבות.

מבט חטוף מהצד הבהיר לי שהם משחקים באחד ממשחקי הספורט האלקטרוניים החדשים: פורטנייט, League of Legends ואחרים. וזה הוביל אותי למחשבה חדשה למאה ה- 21: זו תהיה המאה בה יושלם מעבר הכוח – למוח.

נסביר.

לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, החכמים ניצחו את החזקים. הנצחונות האלו היו, לרוב, נסתרים, ומסיבה טובה: החכמים הבינו היטב שהדרך הטובה ביותר לנצח את החזקים היא לעשות זאת בשקט. וכך הופיעו השאמאנים הקדומים שניצלו תרגילים של זריזות ידיים וזריזות מחשבה כדי לתמרן גם את הבריונים הגדולים ביותר לפי רצונם.

המלכים הקדומים לא היו צריכים להיות חכמים גדולים כדי להצליח בתפקידם. הם היו צריכים פשוט להקשיב לכהנים, לוויזירים, ליועצים, לרופאים ולאנשי-הסוד שלהם: האנשים עם הכוח האמיתי, שהסתתרו בצללים ונהנו ממשכורת טובה, בזמן שהמלך היה נלחם – לעתים קרובות באופן פיזי – כדי לשמר את שלטונו ולהרחיב את גבולות המדינה. החכמים ניצחו, שוב, אבל הם עשו זאת בשקט, בלי למשוך אליהם תשומת לב.

מאז המצאת הכלכלה המודרנית, לפני כמה מאות שנים, החלו החכמים לתפוס את מרכז הבמה. הסוחרים הממולחים ביותר באירופה זכו לכוח שרק מלכים נהנו ממנו בעבר, ועשו זאת בזכות יכולתם לנתח את המציאות, לספק תחזיות לעתיד – ולהפעיל את הכוח הנדרש (באמצעות בעלי בריתם ועובדיהם) כדי להטות את העתיד לצרכיהם. ברגע שהעולם איפשר לחכמים לשחק בקלות עם כסף פיזי וכסף דמיוני (אשראי ורישומים בבנקים), לזכות ברווחים תוך זמן קצר, ואז להשקיע אותם מחדש ולקבל רווחים גדולים עוד יותר, הם ניצחו בגדול. ועדיין, לחכמים אולי היה עכשיו הרבה כסף, אבל הם לא זכו למוניטין מוצלח במיוחד. הם נתפשו כערמומיים, תאבי-בצע וחמדנים.

scrooge-28854.png

החכמים במאתיים השנים האחרונות היו אלו שהצליחו לשחק היטב עם כסף. זה לא הביא להם מוניטין שיכלו להתגאות בו.

וזה היה המצב עד שנות השמונים של המאה האחרונה, כשהחכמים קיבלו את הכלי שאיפשר להם להפוך את חכמתם ישירות לכוח: את המחשב האישי.

המחשב האישי סיפק לחכמים כוח עצום, מכיוון שהוא מסתמך על הוראות שניתנות לו על-ידי בני-אדם. אנחנו קוראים להם "מתכנתים". תכנות הוא מטלה מייגעת למוח האנושי: הוא מכריח אותנו לחשוב בצורה לוגית והגיונית, שלב אחר שלב, לדמיין כיצד מקבלי ההוראות יפרשו אותן ולסכל מראש אפשרויות לטעויות. אם אתם ניחנים במנת משכל גבוהה, הרי שאתם יכולים לעשות כל זאת טוב יותר מאחרים, וכך כוח המוח שלכם מתורגם ישירות לתוכנות יעילות יותר, שגוזלות פחות משאבי חישוב ומספקות תועלת גדולה יותר למשתמש. החכמים הפכו להיות למתכנתים הטובים ביותר, ועל הדרך הם גם המציאו ושכללו את השירותים והתוכנות שכולנו השתמשנו ומשתמשים בהם היום: מביל גייטס שהמציא את מיקרוסופט והביא אותה למקום בו היא כיום, ועד לסרגיי ברין ולארי פייג' שהמציאו ושכללו את האלגוריתמים שמאחורי גוגל.

ולמרות כל ההתפתחויות האלו, החכמים לא זכו לתהילה. המין האנושי אינו משנה את נקודת המבט שלו על העולם במהירות. לאורך מאות-אלפי שנים היה לנו ברור שבעלי הכוח הם גם בעלי השרירים ומסת הגוף. עד היום, בבתי-הספר זוכים ה- 'חנונים' לכינויי גנאי, בעוד שהתלמידים האתלטיים והחזקים יותר הם המקובלים והפופולריים.

מצב זה מתחיל להשתנות בזכות התפתחות אחת גדולה: יצירת זירה חדשה – מדיום חדש – בו בעלי המוח זוכים ליתרון עצום על בעלי הכוח הפיזי. למעשה, הכוח הפיזי אינו נבחן בו כלל. יש שמות שונים לזירה זו: שדה קרב סייבר, מציאות מדומה, עולמות ממוחשבים ועוד.

בואו נבחן שתיים מהזירות הספציפיות האלו יותר בדקדוק, כדי לראות כיצד עולה קרנם של בעלי המוח עוד יותר – וכיצד היא צפויה להמשיך להתרומם במאה ה- 21.

 

הספורט היוקרתי ביותר

בעשור האחרון אנו רואים ספורט מסוג חדש מגיח לעולם: E-ספורט, או ספורט אלקטרוני. הדבר המוזר בסוג זה של ספורט הוא שאין כמעט קשר בין יכולתם הפיזית של השחקנים לבין הצלחתם בתחום זה. הסיבה היא שהשחקנים מתחרים ביניהם בשדה קרב וירטואלי, אליו הם מתחברים דרך המקלדות והעכברים בהם הם משתמשים.

קיימים משחקי ספורט אלקטרוני רבים ושונים, וכל אחד מהם מחייב סוג אחר של יכולת חשיבה מפותחת. משחקים כמו פורטנייט ו- Overwatch שמים את השחקן בנעליו של לוחם שצריך להשתמש בכלי נשק מגוונים כדי לחסל את יריביו, ופעמים רבות גם לנצל בצורה החכמה ביותר את שדה הקרב ואת החפצים השונים שבו – ואפילו להרכיב מבנים חדשים שיוכלו להגן על השחקן או לפגוע ביריביו. השחקנים צריכים לחשוב במהירות, לתכנן קדימה לעתיד, להכין תכניות מילוט ובאופן כללי – להסתמך על שכלם כדי לנצח. בכך הם דומים למשחקים אסטרטגיים יותר כמו Defense of the Ancients II (DOTA) או סטארקראפט, בהם שולט השחקן בצבא שלם וצריך לנצח את הצבאות היריבים כאילו היה גנרל של ממש. ושוב, כוח המוח הוא המשחק כאן את התפקיד העיקרי.

בניגוד לתפישה המקובלת מן העבר לפיה "משחקים הם לילדים", משחקי ה- E-ספורט הם עיסוק רציני ביותר. הגיל הממוצע של השחקנים עומד על 25 בערך[1], והכוכבים הגדולים בתחום זוכים לתהילה שרק ספורטאי-על בספורט פיזי היו נהנים ממנה בעבר. וכפי שתיארו את העניין החוקרים מאוניברסיטת סירקאוס –

"כשילדים מדברים אודות טיילר "נינג'ה" בלווינס וערוצי המשחקים שלו… הם מדברים עליו כאילו היה לברון ג'יימס או טום בריידי. הם מנתחים כל מהלך של בן ה- 26 במשחק הקרבות פורטנייט. הם מצטטים את שיעורי הקטילות ומצב החיים שלו. הם מחקים את הטקטיקות והצעדים שלו וחולמים להפוך לשחקנים תחרותיים."[2]

יש סיבה שבלווינס, הידוע גם בשם החיבה "נינג'ה" שבחר לעצמו בעולם הווירטואלי, זוכה לתהילה שכזו. הוא נהנה מיותר מ- 12 מיליון מעריצים ועוקבים אונליין, ומרוויח בערך 300,000 דולרים בחודש משידור המשחקים המקוונים בהם הוא משתתף – פורטנייט, בדרך כלל. והוא רק אחד מהכוכבים הגדולים החדשים שמתמחים בספורט האלקטרוני ומסתמכים בעיקר על מוחם במקום על שריריהם. (כמובן שגם ספורטאים רגילים מסתמכים על מוחותיהם שמסוגלים לנתח מצבים ולהגיע להחלטות במהירות, אבל בסופו של דבר הם צריכים לתרגם את ההחלטות הללו לפעולה פיזית, ולשם כך הם נסמכים על מסת גופם ושריריהם. במילים אחרות, על הכוח.)

Image result for ninja twitch

במקור מ- CNBC

אפשר להבין עד כמה הספורט האלקטרוני מתקדם ממעקב אחר הפופולריות שלו בעולם. הוא גדול יותר כיום מכל ליגת ספורט מקצועית אחרת מלבד ה- NFL, לפחות כשמודדים את כל אלו לפי מספר הצופים. מספר הצופים בספורט האלקטרוני גדול כבר יותר ממספר הצופים ב- NBA או ב- MLB. ומספר הצופים הגלובלי בספורט האלקטרוני כמעט הכפיל את עצמו מאז 2016[3]. בקצב הגדילה הזה, אין פלא שיש הסבורים שזמנו של הספורט הפיזי כמעט ועבר – והוא עומד להיות מוחלף בספורט האלקטרוני.

זוהי הגזמה, כמובן. יש מקום בעולם גם לספורט פיזי וגם לאלקטרוני. אבל מה שברור הוא שהדור הצעיר כיום – הילדים בבתי-הספר – מתייחסים ברצינות תהומית למשחקים האלקטרוניים ולספורטאי-העל המצליחים בהם. כל ילד רוצה להיות "נינג'ה" הבא, שירוויח מיליוני דולרים ממשחק בפורטנייט ויזכה על הדרך בכבוד והערצה מכל מכריו. לא מצאתי מחקרים שנערכו בבתי-ספר על היחס לשחקנים בספורט אלקטרוני, אבל אני מאמין שכאשר ייערכו כאלו, הם יזהו מהפך תדמיתי: ילדים שמצליחים במשחקי הווידאו השונים, יזכו לאותו יחס שספורטאים צעירים זכו בו בעבר. הם יהפכו לסוג של גיבורי תרבות צעירים בבתי-ספרם. המוח – הזריזות והגמישות המחשבתית, היכולת לתכנן קדימה במהירות ולפתח תכניות מורכבות – יזכה לאותה רמת תהילה שהכוח זכה לה בעבר.

 

משחקי מלחמה

הזירה השנייה בה המוח עומד לנצח את הכוח הפיזי היא זירת הסייבר. ממשלות כבר מבינות זאת היטב: קיים שדה קרב נוסף כיום, שאינו באוויר, ביבשה או בים. זהו שדה הקרב הווירטואלי דרכו יכולים האקרים ולוחמי-סייבר לפרוץ למערכות במרכזי האוכלוסייה והתעשייה של האויב, לשתק מפעלים, תחנות כוח ובנקים, ואפילו להשפיע על הבחירות הדמוקרטיות במעצמות-על כמו ארצות-הברית.

צבאות נהגו להסתמך במקור רק על הכוח הפיזי: על היכולת למתוח את מיתר הקשת, להכות עם החרב, ולצעוד שלושים קילומטרים ויותר ביום כדי להגיע לשדה הקרב. אפילו כאשר החיילים החלו ליהנות מחימוש מודרני יותר, כמו רובי-סער ותותחים, הם עדיין היו זקוקים לכוח ולכושר פיזיים כדי לבצע סיורים, להרים ולשאת פגזים, ובמקרה הגרוע ביותר – להתמודד עם האויב בלחימה פנים-אל-פנים. אפילו הטייסים צריכים להיות בכושר פיזי ברמה גבוהה כדי שיוכלו להתמודד עם התנאים הקשים הכרוכים בהטסת מטוס הנע מהר יותר ממהירות הקול.

ומה עם לוחמי הסייבר? הם נסמכים כמעט אך ורק על מוחותיהם, על קפה ועל פיצות. כמובן שגם כאן מעורב כושר גופני מסוים, אבל בוודאי שאין להשוות אותו לזה שלוחמים בגולני או אפילו חיילים בשיריון זקוקים לו. ולמרות זאת, הם יכולים להסב נזק עצום לאויב. למעשה, קרוב לוודאי שאם ננסה לכמת את רמת הנזק שלוחם-סייבר אחד גורם בממוצע, היא תהיה גדולה יותר מזו של כל חייל אחר (להוציא אולי טייסים המסוגלים להפיל פצצות הרסניות במרכזי ערים).

המשמעות היא שמקצוע חדש בצבא הופך להיות אחד מהמבוקשים והנערצים ביותר. בני-הנוער של העתיד לא ירצו להתגייס לגולני או לגבעתי – לפחות, לא אם ירצו להשפיע באמת בשדה הקרב של העתיד. הם ישתוקקו להתגייס כדי להפוך ללוחמי-סייבר, ויעברו מכינות מתישות וגיבושים רצחניים כדי להגיע לשם. בעצם, זה לא העתיד. זה כבר המצב היום. אבל ככל שנתקדם יותר אל העתיד, כך נראה את התופעה מתחזקת ומתגברת.

hacker-1446193_1920.jpg

החכמים החדשים: האקרים בגיל הנעורים שמסוכנים יותר מכל בריון בבית-ספר

 

או… שלא?

ככל שהעולם הווירטואלי יהפוך לחלק גדול יותר בחיינו, כך אנו צפויים לראות את בעלי המוח צוברים יותר מוניטין, כבוד, הון חברתי והון ממשי. אבל ישנה טכנולוגיה אחת שעשויה להוסיף נדבך של מורכבות לתחזית הזו, והיא המציאות המדומה והרבודה. כולנו כבר שמענו על הטכנולוגיות המעורבות בתחום: שימו משקפי מציאות מדומה על עיניכם, ותוכלו להיכנס לעולם וירטואלי – אבל לתפקד בו באמצעות הנעת ידיכם ורגליכם. במציאות רבודה, תוכלו גם לראות את העולם הפיזי, אבל עליו תולבש שכבה נוספת של מציאות וירטואלית. תוכלו לרדוף ברחובות העיר אחרי פוקימונים ודינוזאורים וירטאוליים, או לשחק טניס כנגד יריב שמשחק באותו רגע במרחק אלפי קילומטרים מכם. כך או כך, המשחקים האלו ידרשו מכם להסתמך גם על הכוח הפיזי שלכם כדי להצליח.

נראה לי ברור שטכנולוגיות המציאות המדומה והרבודה יצליחו בעתיד, והתוצאה תהיה שניצור שלושה סוגי זירות שונים: העולם הפיזי הפשוט, בו ישחקו אנשים כדורגל, כדורסל ומשחקים דומים ללא תגבור טכנולוגי; העולם הווירטואלי, אליו יקבלו אנשים גישה דרך מקלדות, עכברים ומסכי מגע, ולא יסתמכו על הכוח הפיזי שלהם; והעולם המשולב, בו יידרשו השחקנים לנוע ברחובות הערים ובמגרשי-ענק, תוך שהם מקבלים מידע מהעולם הפיזי ומהעולם הווירטואלי במקביל, ונאלצים להפעיל גם את מוחותיהם וגם את גופיהם במידה שווה.

כל שלושת הזירות הללו תתקיימנה במקביל, וכל אחד מאיתנו יוכל לבחור באיזו לשחק – ובאיזו לצפות.

כך או כך, המוח עומד להפוך להיות חשוב עוד יותר מאי פעם – ובצורה מופגנת הרבה יותר. ואין דבר מעודד יותר מתחזית זו למאה ה- 21.

 

 


[1] https://www.statista.com/statistics/579779/age-esports-games-players/

[2] https://onlinebusiness.syr.edu/blog/esports-to-compete-with-traditional-sports/

[3] https://onlinebusiness.syr.edu/blog/esports-to-compete-with-traditional-sports/

המאה ה- 21: המאה הבטוחה ביותר – והמפחידה ביותר

המאה ה- 21: המאה הבטוחה ביותר – והמפחידה ביותר

זוהי רשומת המשך לרשומה הקודמת: מחשבות על המאה ה- 21. 

גילוי נאות: אני לא יובל נח-הררי.

 

אני חי בימים אלו בארצות הברית, כך שיש לי את הכבוד המפוקפק לחוות את הטרנדים החברתיים העכשוויים ביותר. ועדיין, לא ציפיתי שהשוטרים יעצרו אותי באמצע הרחוב. למזלי, הם לא עצרו אותי במובן הרשמי של המילה – זה שמסתיים בשוק חשמלי במושב האחורי של הניידת – אלא במובן הידידותי יותר. כלומר, הם רק עשו לי פרצופים מודאגים והודיעו לי שאני לא יכול לתת לילד בן השבע שלי לשחק לבד בגן המשחקים. העובדה שהסתובבתי ברחוב במרחק עשרה מטרים מהגן לא עשתה עליהם רושם. הייתי צריך להיות שם, בשבילו ולמענו. הייתי צריך להגן עליו מפני… מה בדיוק?

"אי אפשר לדעת." עדכנו אותי השוטרים בסבר פנים חמור. היום, פשוט אי אפשר לדעת.

לא ניסיתי להתווכח איתם. אני לא אוהב להוסיף חשמל לדיאטה היומית שלי. אבל לא יכולתי שלא להיזכר בילדותי שלי. נולדתי ב- 1980, גדלתי בחיפה, ובגיל שש כבר הלכתי לבית הספר ברגל, תוך שאני חוצה בדרך ארבעה מעברי חציה, חלקם מרומזרים וחלקם לא. אבל הייתי ילד חולמני, עם העיניים בעננים, ובכתה ב' ההורים שלי הבינו שאי אפשר ככה יותר. הייתי מאחר לעתים קרובות מדי. וכך הם לימדו אותי לרכב על אופניים כדי שאגיע לבית הספר מהר יותר. אני עדיין זוכר את הפעמיים בהן הברקסים נתקעו לי בירידה הגדולה, והייתי צריך להתנגש בקיר כדי לעצור לפני שהתדרדרתי לכביש. שרדתי. כמו כל הילדים בבית-הספר שלי, אגב.

הילדים של היום אינם עוברים חוויות דומות באותו גיל. ילדינו הם בני הדור המוגן ביותר בהיסטוריה של האנושות. הסטטיסטיקות מארבעה סקרים גדולים שנערכו – ועודם נערכים – בשישים השנים האחרונות, מראות שילדינו מבלים יותר זמן מאי-פעם עם הוריהם. ההורים הולכים איתם לקניון, לוקחים אותם לחוגים, מביאים אותם לבית הספר ובחזרה[1].

דור Z - גרף 1.jpg

ההורים גם דורשים יותר מאי-פעם לדעת מה קורה עם ילדיהם בכל רגע נתון: היכן הם נמצאים ועם מי.

דור Z - גרף 2.jpg

וכמובן, אנחנו אוהבים להתלונן כל הזמן על כך שילדינו קבורים בבתים, צמודים למסכים, ואינם יוצאים לרחוב לדווש על אופניהם או לראות את חבריהם. זה לא מפתיע: חלק מהסיבה היא שאנו, ההורים, חרדים יותר מדי לשלומם ולבטיחותם.

והעובדה המפתיעה היא שאין לנו סיבה אמיתית לחשוש. או ליתר דיוק – דווקא יש סיבות, אבל הן הרבה פחות רלוונטיות מכפי שהיו אי-פעם לאורך ההיסטוריה האנושית.

לא מאמינים לי? הנה כמה סטטיסטיקות מארצות הברית, ישירות מדו"ח ה- FBI מ- 2018[2]. בעשרים השנים האחרונות, חוותה ארצות הברית ירידה של שלושים אחוזים בשיעור הפשיעה האלימה, שלושים אחוזים בשיעור התקיפה, ארבעים וחמישה אחוזים בשיעור הפריצות לבתים וארבעים ואחד אחוזים בשיעור גניבת הרכבים.

אלימות - גרף.jpg

ומה לגבי אלימות המופנית כנגד ילדים? כאן קשה קצת יותר למצוא נתונים לאורך זמן, אבל בדו"ח ששחרר המרכז לחקר פשעים כנגד ילדים מאוניברסיטת ניו המפשייר, תועדה ירידה של 33 אחוזים בשיעור התקיפה האלימה כנגד ילדים בין 2003 ל- 2011, וירידה דומה של 43 אחוזים בשיעור האונס והניסיון לאונס באותן שנים.

אלא שאם באונס עסקינן, מדובר בפשע היחיד ששכיחותו גברה בעשור האחרון בארצות הברית. רוב הסיכויים הם שמדובר בתוצאה של קמפיין MeToo ואחרים המעודדים נשים לדווח על התקיפות המיניות שעברו. ואפילו בחזית זו יש שיפור מרשים, כפי שניתן לראות בגרף הבא שהפיקה הסוכנות לסטטיסטיקה משפטית בארה"ב, בו מודגם ששיעור בני-הזוג החווים אלימות מצד בן- או בת-זוגם צנח בין 1993 ל- 2012 בשישים אחוזים בערך[3].

גרף אונס.jpg

נתונים אלו חוזרים על עצמם במדינות המערביות – כלומר, אלו שאתם כנראה חיים בהן אם אתם קוראים את הרשומה הזו. בקנדה, בבריטניה, באוסטרליה: בכולן יורד שיעור הפשיעה באופן מתמיד[4]. ב- 2015 הגיעו רמות הפשיעה בבריטניה לשפל חסר תקדים – הרמות הנמוכות ביותר מאז שהסיקור החל ב- 1981.

ואפילו בישראל שלנו, לפי הדיווחים המשטרתיים, חלה ירידה של 28 אחוזים בשיעור הפשיעה החמורה[5]. ולמרות שיש טעם לשאול האם יש כאן גם משחק עם הנתונים מצד המשטרה, המגמה הכללית מהעולם מראה שאנחנו לא לבד בירידה הזו בפשיעה.

שווה לשאול למה בעצם אנחנו חווים פחות פשיעה, אבל אין תשובה אחת פשוטה. קיימות מגוון תשובות אפשריות, אבל אני רוצה להתמקד לרגע באחת: המשטרה הופכת להיות יעילה יותר משנה לשנה. בזכות בדיקות דנ"א וטכנולוגיות אחרות לפענוח פשעים, אמורים גופי השיטור להצליח לזהות עבריינים בקלות וביעילות גבוהות יותר. בזכות העובדה שקיימות מצלמות בכל מקום כיום, קשה לבצע פשע חמור מבלי שתיתפס. וככל שהעולם ימשיך להתמלא במצלמות, בסמארטפונים, בחיישנים ובבינות מלאכותיות המנתחות את כל המידע הזורם מהמכשירים האלו – כך נוכל לצמצם את הפשיעה עוד יותר. בסין כבר מתחילות לרוץ בינות מלאכותיות שאמורות לזהות פושעים מראש, ואני מצטט ממאמר בנושא –

"גופים בטחוניים משתמשים בבינה מלאכותית לזיהוי דפוסי התנהגות אבנורמליים שעשויים להעיד על כוונת זדון."[6]

אם המגמות הללו ימשיכו – ואין סיבה לחשוב שהן יתהפכו פתאום – הרי שהמאה ה- 21 תהיה המאה הבטוחה ביותר הידועה לאדם. היא תהיה בטוחה יותר לגברים, לנשים וגם לילדים. אפילו במקרה הנוראי ביותר בו ייחטפו ילדים ברחוב, יזוהו הפושעים תוך זמן קצר ויבואו על עונשם – והילדים, בתקווה, יוכלו לחזור לבתיהם. אלא שזה באמת המקרה החמור ביותר, ורוב הסיכויים הם שניתן יהיה לזהות חוטפי ילדים מראש ובטרם עת, ולמצוא דרך לשקם אותם במקרה הטוב, או לפחות להרחיקם מהחברה לטובת הכלל.

ואפילו אם כל זה לא יקרה, אי אפשר להתכחש לעובדה אחת פשוטה: הסיכוי של ילדיי להיחטף ברחוב בישראל כיום נמוך משמעותית לסיכון שאני חוויתי כילד.

אז למה אנחנו חרדתיים כל כך הרבה יותר לגבי הילדים שלנו?

המאה המפחידה ביותר

בשנת 1981 זעזע מקרה חטיפה ורצח את אמריקה. אמו של ילד בן שש – אדם וואלש – הותירה אותו לבדו מול מכונות המשחק בקניון. זר ידידותי מצא את הילד עומד מחוץ לקניון והציע לו ממתקים וצעצועים אם רק ייכנס למכוניתו לכמה רגעים. שבועיים לאחר מכן, התגלה ראשו הכרות של הילד בתעלה במרחק יותר ממאתיים קילומטרים מהמקום[7].

אדם וואלש ז"ל

הסיפור זכה לפרסום בכל רחבי אמריקה ובעולם, והיווה את יריית הפתיחה לתרבות החדשה במסגרתה חשים ההורים מחויבים להשגיח על הילדים כל העת. וזאת למרות, כאמור, שהסיכויים שמקרים מסוג זה יחזרו על עצמם קטנים יותר היום מכפי שהיו בתחילת שנות השמונים. הציבור אינו מקשיב לנתונים, אלא לסיפורים. סיפורי הזוועה והאימה הנדירים הם אלו שמשאירים במוחותינו את הרושם החזק ביותר, וגורמים לנו לנסות להיערך גם לגרוע מכל. וכך, הורים בארצות הברית החלו לאסור על ילדיהם לצאת מהבית לבד, גם כשאלו הגיעו לגיל הנעורים.

המאה ה- 21 עומדת להיות המאה של המידע: הזמן בו נפיק את כמות המידע הגדולה ביותר (ועל כך נדבר במחשבה אחרת לעתיד). מידע יכול לשמש אותנו לטובה, אבל אנחנו יכולים גם להסב באמצעותו נזק עצום. ידיעות כוזבות יכולות לסלף את האמת ולעוות את הדרך בה אנו תופשים את המציאות. זה כבר ברור לכולם. מה שפחות ידוע הוא שגם אמיתות יכולות לגרום לבהלה המונית.

מחקר שהתפרסם בשנת 2018 מדגיש את הנקודה הזו בדיוק. במסגרת המחקר – שמזכיר את המשחק הידוע "טלפון שבור" – נבחנו שרשראות של שמונה אנשים כל אחת במדיה החברתית. האדם הראשון בשרשרת התבקש לקרוא מספר כתבות נייטרליות ומדויקות מהעיתון, ואז לכתוב הודעה לאדם השני בשרשרת אודות הכתבות שקרא. האדם השני כתב הודעה לשלישי וכן הלאה, עד שכל שמונת החברים בשרשרת קיבלו את ההודעה. החוקרים בחנו 14 שרשראות מסוג זה, וגילו שבכולן ללא יוצא מן הכלל, החדשות שעסקו בנושאים מרתיעים ומפחידים הפכו להיות יותר שליליות ונטו יותר ויותר לכיוון זריעת פניקה ופחד ככל שהתקדמו במורד השרשרת. אפילו כשסיפקו החוקרים לאדם השישי בשרשרת את הכתבות המקוריות, הן לא סייעו במיתון התחושות השליליות שנוצרו[8].

כולנו חברים כיום ברשת חברתית זו או אחרת – בפייסבוק, בווטסאפ, בטלגרם או באחרות. כולנו משתפים בהן מידע, דיעות ורעיונות. הנטייה הטבעית שלנו כבני-אדם היא לזכור יותר טוב את פריטי המידע המפחידים והמרתיעים ביותר. וכשיש כל-כך הרבה מידע, וכשכל מקרה שלילי מסוקר לרוב מכיוונים רבים, אין פלא שאנו מפתחים חרדות וחששות ללא פרופורציה למידת האיום האמיתית. קשה לראות כיצד מצב זה משתפר במהלך המאה ה- 21, בעיקר מכיוון שהוא נובע מהפסיכולוגיה האנושית, המלווה אותנו מזה מאתיים-אלף שנים ולא נראה שעומדת להשתנות בזמן הקרוב.

לא לחשש – כן לזהירות בריאה

אני מקווה שאינכם מבינים מרשומה זו שאתם צריכים לשחרר את הפעוטות בני השלוש שלכם לרחוב הסואן. כולנו רוצים להגן על הילדים שלנו, אפילו כשיש סיכוי מזערי שייפגעו. אבל כדאי לזכור שיש גם חסרונות להגנה הבלתי-פוסקת על הילדים.

כשההורה מתווך כל אינטראקציה של ילדיו עם העולם החיצון, הוא אינו מאפשר להם לפתח דרכי התמודדות עצמאיות, או לגלות בעצמם את חוזקותיהם וחולשותיהם. הוא שולל מילדיו את היכולת להתבגר ולמצוא את מקומם בעולם. ילדים אלו יספגו זעזוע גדול יותר כשיגיעו לאוניברסיטה ולמקום העבודה וילמדו שם את הלקחים שהיו יכולים להיחשף אליהם בנעוריהם. כשילד עובר על המוסכמות, אנו מעמידים אותו על טעותו. כשמבוגר עובר על המוסכמות, אנחנו מחשמלים אותו ופותחים עבורו תיק פלילי. אני מקצין, כמובן, אבל מניח שהנקודה ברורה: לילדים מותר לטעות מבלי שנטיל עליהם סנקציות ארוכות-טווח. אבל איך הם יוכלו לקבל החלטות שגויות, אם איננו מספקים להם עצמאות לקבל החלטות בכלל?

אני לא טוען שאין ממה לחשוש. יש בעולם אנשים רעים, אנשים הלוקים בנפשם, אנשים שנהנים מאומללותם ומכאבם של אחרים. אבל הם מעטים עד מאד, ובעולם הממושטר-היטב אליו אנו נכנסים, גם הם מתקשים מאד לממש את מאווייהם המעוותים. חובה על כל הורה לנקוט בזהירות בריאה: ללמד את ילדיו להיזהר מאותם 'אנשים רעים', ולהסביר להם שאסור להיכנס למכוניות של זרים או ללכת עם אנשים זרים לבתיהם. אבל אם ננסה למנוע מילדינו את הזכות לחוות ילדות בריאה וחופשית יותר, אנו עלולים לגלות בסופו של דבר שהסבנו להם נזק מסוג אחר – עם כל הכוונות הטובות שבדרך.

לקריאת המחשבה הקודמת על המאה ה- 21, לחצו כאן


[1] הנתונים והגרפים מגיעים מספרה של הפסיכולוגית ג'ין טוונג' – iGen.

[2] https://ucr.fbi.gov/crime-in-the-u.s/2018/crime-in-the-u.s.-2018/topic-pages/tables/table-1

[3] https://www.bjs.gov/content/pub/pdf/ndv0312.pdf

[4] https://en.wikipedia.org/wiki/Crime_in_the_United_Kingdom

[5] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001249527

[6] https://www.scmp.com/tech/science-research/article/3004167/minority-report-style-crime-prevention-artificial

[7] https://en.wikipedia.org/wiki/Murder_of_Adam_Walsh

[8] https://onlinelibrary.wiley.com/doi/abs/10.1111/risa.13117

מחשבות למאה ה- 21: זבל של מאה

מחשבות למאה ה- 21: זבל של מאה

קודם כל, אתייחס לפיל בחדר: כן, נעלמתי. יש לי עבודה במשרה מלאה, שני ילדים, אשה שעושה דוקטורט ואני צריך לתמוך בה, ועל הדרך גם כתבתי ספר חדש שלם בששת החודשים האחרונים, שאני מנסה להוציא עכשיו לאור. אולי עכשיו שסיימתי את הספר החדש, אוכל למצוא שוב יותר זמן לכתוב בבלוג, אבל אני לא יכול להבטיח דבר. אני לא מתכוון להתנצל על כך שאני מנסה לבצע אופימיזציה של הזמן שלי, אבל יכול רק לומר לכם שאם המצב החדש מצער אתכם… ובכן, אתם לא לבד. גם אותי הוא מצער.

ולענייננו. על מה הרשומה הזו, בעצם?

לפני כמה ימים הזמינו אותי לקפוץ בחודשים הקרובים לאוסטרליה ולשתף שם את הקהל בכמה ממחשבותיי על המאה ה- 21. במילים אחרות, להעמיד פנים שאני יובל נח-הררי. אחרי שהסכמתי, הבנתי שכדאי שבאמת אגבש כמה מחשבות על המאה ה- 21. ואחרי שגיבשתי, החלטתי שלא יזיק גם שאעלה כמה מהן על הכתב.

המחשבה הראשונה עלתה כשראיתי את ינאי, ילדי בן השנתיים וחצי, משחק בגן הילדים שלו בצעצוע שעלה כמעט אלף דולרים. לא מדובר בגן ילדים מיוחד או איכותי כל-כך. בדיוק להפך: הגננות הביאו מכשירים מבתיהן כדי שהילדים יוכלו לשחק איתם. אחד מאותם מכשירים, שאילולא היה מגיע לגן הילדים היה נזרק לזבל, היה טלפון אלחוטי בן 15 שנים בערך: טלפון צדפה נפתח שבתחילת המאה העשרים נמכר במאות רבות של דולרים ונחשב לפאר הטכנולוגיה.

אני רוצה להדגיש: מוצר שלפני 15 שנים נחשב למתקדם ביותר בשוק, הפך היום לפסולת – לפריט שאנחנו מנסים להיפטר ממנו כי אין לנו מה לעשות איתו יותר. הוא כל-כך מיושן ולא-נחוץ, שאנחנו לא מנסים אפילו למכור אותו לאחרים או לשחזר את ערכו. רק – להיפטר ולזרוק כדי שלא יתפוס מקום מיותר. השימוש המרכזי בו הוא לשעשע ילדים כאילו היה צעצוע, ואפילו הם לא לגמרי בטוחים מה לעשות איתו – כפי שניתן להבין מהתמונה הזו, בה הילד התמים שלי סבור שהאנטנה אמורה להיכנס לו לאוזן כדי שהטלפון יעבוד.

ינאי צזנה, מנסה להבין כיצד להשתמש בטלפון מתחילת המאה ה- 21.

והסיפור הקטן הזה הוא הרקע למחשבה הראשונה: המאה ה- 21 עומדת להיות זבל של מאה. או ליתר דיוק, מאה של זבל.

למה, בעצם?

מהרגע שרשת האינטרנט הפכה לתופעה גלובלית שנשזרה בחיינו בכל מקום ובזמן, אנו עדים למעבר ממודל של "בעלות" למודל של "שכירה" או "מינוי" (subscription). אם בעבר לכל אדם היה בביתו אוסף של תקליטים, קסטות או סי-דים של מוזיקה, הרי שכיום אנשים צריכים רק מנוי לאמזון פריים, או לספוטיפיי, או לכל פלטפורמה אחרת שמאפשרת להם לשמוע את המנגינות שהם רוצים. הם יכולים אפילו להשתמש ביוטיוב לגמרי בחינם. כל מה שהם צריכים לשם כך הוא טלפון חכם קטן אחד, שמחליף עשרות קילוגרמים של קסטות. אותו טלפון – שלפעמים משודרג לאייפד – גם מחליף כמה מאות קילוגרמים (לפחות במקרה שלי) של ספרים. אני משתמש בו כדי לקרוא כל ספר שאני רוצה, בכל מקום.

מה קורה לכל אותם הספרים, התקליטורים ושאר המוצרים לשמירת מידע שאינם נחוצים עוד? תלוי בערך הרגשי שיש להם. רובנו יכולים לזרוק לפח קסטות או תקליטורים עתיקים לאחר שהעברנו את תוכנם למחשב. לספרים יש עדיין ערך רגשי עבורנו, והם מספקים לנו אצטלה של אנשי תרבות עילאיים כשחברים באים לבקר אותנו ורואים את המדפים הגדושים בספרים. כך שאת הספרים אנחנו שומרים בדרך-כלל עד יום מותנו. אבל די ברור שלרוב המוצרים האחרים בהם אנו משתמשים אין את אותה הילה של יוקרה כמו ספרי הנייר שלנו. מרובם נשמח להיפטר ברגע שתימצא עבורם חלופה הולמת. הם יהפכו לחלק מהזבל שיאפיין את המאה ה- 21.

מה נמצא, אם כך, בערימות הזבל של המאה ה- 21, בעוד שלושים או חמישים שנים? הנה כמה ניחושים מושכלים.

מפתחות לעתיד

קודם כל, נמצא שם מוצרים שאפשר להחליף בקלות באמצעות הטכנולוגיות החדשות. בינה מלאכותית, למשל, מאפשרת להחליף מפתחות. מפתח נועד לאמת את הזהות שלך: אם יש לך מפתח, אתה שייך לקבוצת האנשים שמותר להם לפתוח את הדלת. אבל בינה מלאכותית מתקדמת מספיק יכולה להעיף בך מבט, לוודא את הזהות שלך, ולפתוח עבורך את הדלת אוטומטית. יש בעולם בערך 15 מיליארד דלתות של בתים ומכוניות[1] [2]. נניח שלכל אחד מאלו יש שני מפתחות בממוצע, ונקבל שבעשורים הקרובים עומדים להיזרק לזבל בערך 30 מיליון קילוגרמים של מפתחות[3].

Image result for amazon key

מערכת Amazon Key שמזהה את האדם שמנסה להיכנס לבית, ופותחת את הדלת רק אם הוא מאושר.

התקנים הנסמכים על חיבור USB

מה עוד? הנה מוצר נוסף שנמצא בערימות האשפה של העתיד: דיסק-און-קי. הוא הפך להיות זול כל-כך שהוא מחולק בחינם בכנסים רבים, אבל המצאות כמו דרופבוקס וגוגל דרייב – והענן באופן כללי – מייתרות אותו כמעט לגמרי. אבל לא צריך לעצור כאן. משמעותה של הקישוריות הגוברת בין כל המכשירים היא שחלק גדול מהכבלים שבבתינו – ובמיוחד אלו שאינם מחברים מכשירים לחשמל, אלא נועדו לסייע בהעברת מידע בין מכשירים שונים – ימצאו גם הם את דרכם לפח האשפה בעשורים הקרובים. המגמה הזו תתחזק עוד יותר אם נצליח לפתח אמצעים יעילים להטענה אלחוטית.

בכמה אשפה מדובר? קיימים כיום יותר מעשרה מיליארד כבלים והתקנים כיום המתחברים למחשב ולחשמל באמצעות תקע USB, ומדי שנה מיוצרים שלושה מיליארד התקנים נוספים שכאלו[4]. מכיוון שהם שונים מאד זה מזה, אני לא מתכוון לנסות להעריך כמה כולם שוקלים ביחד, אבל אני חושב שאנחנו יכולים להסכים שמדובר בהרבה מאד זבל.

audio mixer set, electronics, computer, wiring, lisbon, portugal, hardware, server, cables, science fiction, complete mess, space, electro, electronic chip, computer hardware, lab, cpu, screen, monitor, display, workshop, technology, no people, complexity, large group of objects, messy, high angle view, metal, connection, machinery, indoors, mode of transportation, obsolete, transportation, cable, equipment, industry, day, abandoned, variation, choice, 4K, CC0, public domain, royalty free

הרבה מאד כבלים ימצאו את מקומם החדש בערימות הזבל של המאה ה- 21. 

המכוניות והקירות

שני הפריטים האחרונים ברשימה לא יימצאו כנראה בערימת האשפה הטיפוסית ברחוב. הראשון הוא המכונית המשפחתית. כבר היום צעירים אינם נלהבים מבעלות על רכב, וקשה להאשים אותם. החזקת רכב דורשת הוצאת רישיון נהיגה, עמידה במבחנים, טיפול ותחזוקה שוטפים ויקרים, תדלוק כל כמה ימים, ביטוח חובה וצד שלישי, סידור חניה ברחוב ו… כן, רכישת הרכב עצמו. החליפו את כל אלו במוניות אוטונומיות שעולות גרושים לכל נסיעה – ותבינו למה הרכב הפרטי עשוי למצוא את עצמו בעשורים הקרובים בפח האשפה של ההיסטוריה. לא כל הרכבים ייעלמו, כמובן, אבל אפילו אם מחצית מכלי הרכב מוצאים מכלל שימוש, מדובר כבר בקרוב למיליארד רכבים שיצטרכו למצוא בית חדש במגרשי הגרוטאות.

הפריט השני והמוזר ביותר עשוי להיות הקירות שבתוך הבתים. אני מודה שאני מתפרע כאן עם הדימיון, אבל, ובכן, אנחנו מדברים על עתיד שרחוק מאיתנו כדי שמונים שנים. כל-כך הרבה דברים ישתנו עד אז. האם באמת מטורף כל-כך לחשוב שבעולם בו כל אדם מקבל שידורי מציאות מדומה ישירות לעיניו, וקולות ישירות לאוזניו, נוכל להסתפק בקירות וירטואליים שיחצצו בין משרדים ובין חדרים? ומה עם מי שלא יכבד את הקירות האלו? הוא יתגלה מיד על-ידי בינות מלאכותיות שמשקיפות בכל חדר, ואם נלך צעד אחד קדימה – אולי הן גם יוכלו לכוון אלומת אור ישירות לתוך עיניו כדי לסנוור אותו על מנת שלא יראה את מה שקורה בחדר האחר.

כן, זה כנראה באמת מטורף. אבל מי יודע – אולי תמורה שכזו באמת תקרה, ופתאום נגלה שעשרות מיליארד טונות של בטון, זכוכית, קרמיקה וחומרי בניין אחרים אינם נדרשים עוד. אני לא אומר שזה מה שיקרה, אלא רק שזה מה שיכול לקרות.

ועוד דבר אחד אני אומר: מי שייערך לתמורות האלו עשוי להרוויח בגדול.

 

להרוויח מהזבל

ההיסטוריה מלאה ברגעים בהם מוצרים מסוימים הופכים לזבל. בספרו "עולם ללא עבודה", כותב דניאל סוסקינד כי בסוף המאה ה- 19, סוסים עדיין גדשו את כל רחובות הערים הגדולות בעולם. עשרים שנים לאחר מכן, כל האוטובוסים בניו-יורק – שהיו רתומים לסוסים בעבר – הפכו להיות ממונעים. הסוסים הפכו לזבל – ויש לי הרגשה שמי שזיהה את המגמה הזו והשקיע בשירותים לפינוי הסוסים לחוות בהן יוכלו להזדקן בכבוד, מצא לעצמו מקור פרנסה רציני. וכן, אני יודע מה עושים לסוסים שזמנם עבר, אבל תרשו לי להיות רומנטיקן.

לסיכום המחשבה על המאה ה- 21: רוצים למצוא מקור פרנסה טוב? זהו את הזבל של העתיד, והתחילו להיערך לקראתו. מפתחות ממוחזרים כל העת, ואין בכך דבר חדש, אבל בוודאי אפשר למצוא שימושים יצירתיים במיליארדי מטרים מיותרים של כבלי פלסטיק ונחושת, מיליארד-פלוס של מכוניות פרטיות ומיליארדי טונות של חומרי בניין. לכל הפחות, אפשר יהיה לעשות כסף טוב מאיסוף כל הפריטים הללו, מיחזורם ומכירתם מחדש.

בהצלחה!

 


 

[1] https://news.ycombinator.com/item?id=9802132

[2] https://www.carsguide.com.au/car-advice/how-many-cars-are-there-in-the-world-70629

[3] בהערכת משקל של עשרה גרם עבור מפתח ממוצע

[4] https://mashable.com/2012/10/08/usb-history/