על היפותזת הסימולציה והניסוי שיכול לגרום להרס היקום כולו

הניו יורק טיימס ידוע כאחד העיתונים המכובדים ביותר בעולם. מאמרים המתפרסמים בעיתון זוכים בחשיפה נרחבת, והציבור הרחב – כמו גם ראשי ממשלות ומנהיגים בינלאומיים – קורא אותם בשקיקה. העיתון בוחר בקפידה את המאמרים המתפרסמים בו, כך שכדאי לשים לב למאמר דעה שהתפרסם בשבוע האחרון, ובו נכתב כי – 

"ביצוע ניסויים אלו עשוי להיות רעיון רע ברמה קטסטרופלית – מהסוג שיכול לגרום להרס היקום כולו."

מוזר עוד יותר להבין שכותב המאמר אינו פיזיקאי גרעין או מומחה ללוחמה ביולוגית. למעשה, הוא פרופסור לפילוסופיה. והניסוי שהוא מוצא מאיים כל-כך, אינו מערב יצירת אנטי-חלקיקים או חורים שחורים, אלא הוא בעיקר ניסוי מחשבתי המבוסס על ניתוח נתונים, ומטרתו אחת: להוכיח שאנו חיים בסימולציה.

הכותב, פרופסור גרין פרסטון, חושש שאם הניסוי אכן יצליח, הרי שיוצרי הסימולציה יחליטו, במילים פשוטות, להוריד את השאלטר ולכבות את האור לכולנו.

אבל אולי עדיף להתחיל בהתחלה.

simulatoin.jpg

היפותזת הסימולציה

הפילוסוף ניק בוסטרום ידוע כ- 'מעצבן מקצועי'. בין היתר, הוא מבקר בכנסים של אנשי מחשבים ומזהיר אותם שהם עלולים לפתח בינת-על בלי כוונה, והיא – בוודאי ניחשתם – עלולה להשמיד את העולם. ובכל זאת, רעיונותיו תמיד מעניינים ושווים קריאה, ובשנת 2003 זכתה אחת ההיפותזות המרתקות ביותר שלו לפרסום: אנו עשויים, כולנו, להיות חלק מסימולציה גדולה אחת.

מה הכוונה בסימולציה? חישבו על משחק המחשב הפופולרי – The Sims. זוהי סימולציה פשוטה מאד של הציביליזציה האנושית כיום. אתם יכולים לגדל במשחק משפחה שלמה של בני-אדם, שבזכות המחשב זוכים ב- 'חיים' משלהם. ברור לנו שה- sims שלנו אינם מרגישים דבר, ואינם ניחנים במחשבה עצמאית משלהם. אבל מה יקרה בעוד מאה, אלף, או עשרת-אלפים שנים, כאשר כוחות המחשוב שיעמדו לרשותנו יהיו עצומים בהרבה?

Image result for the sims baby on fire

צילום מסך מהמשחק The Sims. יש מקום לשיפור (במקור מכאן)

בוסטרום מאמין כי צאצאינו הרחוקים יהיו חמושים במחשבים עוצמתיים כל-כך, שיוכלו להריץ סימולציות של ההיסטוריה האנושית ברמת פירוט גבוהה כל-כך, שהדמויות המסומלצות יהיו מסוגלות לחשוב עבור עצמן ולקבל החלטות משלהן. הן יחיו ויעבדו בסימולציות הללו, יתאהבו זו בזו, יתחתנו ואפילו יביאו לעולם ילדים – כלומר, דמויות חדשות בסימולציה. ואת כל זה הן יעשו מבלי שידעו כלל שמדובר בהרצה ממוחשבת של מציאות מן העבר.

למה שנכדי-נכדינו ירצו בכלל ליצור ולהריץ סימולציות מסוג זה? התשובה פשוטה: כפי שאנו רוצים להבין טוב יותר את ההיסטוריה של המין האנושי, ולשם כך מפתחים מודלים ממוחשבים מורכבים, כך ירצו גם צאצאינו להבין כיצד התקיימו וחיו הורי-הוריהם. או שאולי, כשכוחות המחשוב יהיו גדולים מספיק, יוכל כל ילד להריץ סימולציה דמוית-sim, אבל ברמה גבוהה בהרבה. אולי אפשר לקרוא לסימולציה כזו sim-universe. 

ועכשיו, שימו לב להיגיון של בוסטרום: אם אפילו ילד עתידי אחד יריץ סימולציה שכזו, הרי שהסיכוי שאנו חיים בסימולציה הוא 50:50. למה? מכיוון שאם אתם צריכים לנחש האם אתם 'אמיתיים' או חיים בסימולציה, ואתם יודעים שאין לכם שום דרך לפענח את התשובה, אבל שיש לפחות סימולציה אחת בעולם, הרי שיש סיכוי שווה שאתם חיים בסימולציה, או בעולם הפיזי-ממשי. 

אבל בוסטרום לא עוצר כאן.

כשאנו רוצים להבין את האקלים טוב יותר, איננו יוצרים מודל ממוחשב אחד בלבד. אנו מריצים עשרות ואפילו אלפי סימולציות של מצבים אקלימיים אפשריים, שבכל אחד מהם אנו משנים פרמטר אחד בלבד: את מהירות הרוח, את הלחות וכן הלאה. גם צאצאינו, כשירצו להבין את העבר, לא ירצו לפתח מודל אחד בלבד. הם יריצו – על מחשביהם המשוכללים לאין ערוך משלנו – מיליארדי סימולציות שונות של העבר. כל אחת מהסימולציות הללו תרוץ ברמת פירוט שלא תאפשר לדמויות המשתתפות בה להבין שמדובר בסימולציה. 

מה הסיכוי עכשיו שאתם חיים בסימולציה? בערך אחד למיליארד, לפי ההיגיון שתיארנו קודם. אני, רועי צזנה, איני יכול לדעת בוודאות האם אני רועי צזנה המקורי שנולד ב- 1980, או שאני אחת ממיליארדי הדמויות הממוחשבות שנוצרו אלפי שנים לאחר מכן, וכל אחת מהן מאמינה שהיא-היא רועי צזנה היחיד. הסיכוי שאני רועי צזנה המקורי היחיד קטן עד כדי גיחוך. הרבה יותר סביר להניח שאני דמות המשתתפת בסימולציה, מאשר שאני רועי צזנה המקורי.

נשמע מטורף? ובכן, כן, אבל הרעיון התחיל להכות שורש בלבם של כמה אנשים מרשימים. ניל דה-גראס טייסון, למשל, שהוא כנראה הפרשן המדעי המוערך ביותר באמריקה, כבר הודה כי ההסתברות שאנו חיים בסימולציה "עשויה להיות גבוהה מאד"[1]. אילון מאסק הודיע כי "יש סיכוי של אחת למיליארד שאנחנו חיים במציאות הבסיס"[2]. ג'ורג' סמוט, פיזיקאי וזוכה פרס נובל, מאמין שהסיכויים קיצוניים עוד יותר, וכי הסיכוי שאני רועי צזנה המקורי הוא רק אחת לטריליון (למרות שלא התייחס ספציפית אליי, אבל אני מניח שזה רק מכיוון שהוא לא מכיר אותי אישית)[3].

Image result for the matrix

המטריקס: החיים כסימולציה.

זוהי, אם כך, היא היפותזת הסימולציה. נכון להיום, היא אינה משפיעה על דרך חשיבתם של אנשים, בין היתר מכיוון שמדובר ברעיון בלבד, שטרם הוכח. 

אבל ישנם אלו – פיזיקאים, בעיקר – המנסים להוכיח שאנו באמת חיים בסימולציה. ופרסטון מאמין שאם יעשו זאת, הם עלולים להוביל להרס היקום כולו.

לך תוכיח שאין לך אחות מסומלצת

שמונה שנים לאחר שבוסטרום הציע את היפותזת הסימולציה, החליטו כמה פיזיקאים לקחת את העניין ברצינות, והציעו דרכים לבחון את הרעיון במציאות. או אולי בסימולציה. אם אתם כבר מבולבלים, אל תרגישו רע – אתם בחברה טובה. בכל מקרה, במאמר שהתפרסם במגזין מדעי צנוע אך מכובד (The European Physical Journal A), ניחשו החוקרים שאפילו בעתיד יהיה למחשבים כוח מחשוב מוגבל. הוא אולי יהיה גדול פי טריליונים מכוח המחשוב כיום, אבל עדיין – הוא יהיה מוגבל. 

אם אכן המחשבים יהיו מוגבלים בכוחם בעתיד, הרי שיוצרי הסימולציות ירצו למזער את כמות החישובים המתבצעים במסגרת כל סימולציה. במילים אחרות, במקום להריץ את כל האינטראקציות בין החלקיקים התת-אטומיים בכל היקום, בטריליוני יקומים במקביל, המפתחים ישתמשו ב- 'קיצורי דרך'. הם יתמקדו, למשל, הרבה יותר בכדור-הארץ (מרכז היקום, כמובן), ולא יטרחו להשקיע באותה המידה בקצוות המרוחקים של התבל. החוקרים מאמינים שבאמצעות תצפיות בחלל נוכל לזהות אי-סדירויות בדרך הפעולה של היקום, שמתיישבות עם היפותזת הסימולציה[4].

שיהיה ברור לרגע: אף אחד לא חושב שנוכל להוכיח בוודאות שהיפותזת הסימולציה נכונה. לפחות לא בזמן הקרוב. אבל כך, בסופו של דבר, עובדת הקהילה המדעית: מעלים היפותזה, יוצרים סדרה של תחזיות שאמורות להתממש אם ההיפותזה נכונה, ואז בודקים האם התחזיות הללו נכונות. אם כן – הרי שההיפותזה מקבלת כמה נקודות זכות והופכת לסבירה יותר בעיני הקהילה המדעית. אם היפותזת הסימולציה תספק מספר רב של תחזיות שמתאמתות בנוגע לדרך הפעולה של היקום… ובכן, הקהילה המדעית בהחלט עשויה לקבל על עצמה את גזר הדין, ולקבוע סופית שההשערה הסבירה ביותר היא שאנו חיים בסימולציה.

וזה, כפי שכבר אמרנו, עשוי להוביל לקטסטרופה הנוראית מכולם, ולהפסקת הסימולציה באמצע.

סימולציית מגדל בבל 

באחד הסיפורים המוקדמים בתורה מתואר מגדל בבל – מגדל עצום-מימדים, שאמור להגיע עד השמים עצמם. סקרנותו של האל היהודי הקדום מתעוררת לנוכח המגדל, והוא יורד מטה לרגע מהעננים, ואז מחליט להרוס לכולם את העסק. הוא גורם לכל העובדים לדבר בשפות שונות, ובדרך זו עוצר את בניית המגדל. 

לא לגמרי ברור למה האל שם רגל למפעל המרשים הזה, אבל פרשן המקרא דוד משה קאסוטו הציע כי בניית המגדל היוותה סוג של התרסה כנגד האל – רעיון גרוע בעליל, שהוביל לתגובת הנגד הצפויה מישות שהפתרון המקורי שלה לבעיות הוא להטביע את כל בני-האדם וחדי-הקרן במבול.

מגדל בבל. זה מה שקורה כשמעצבנים את היוצר(ים). במקור מוויקימדיה.

נחזור לרגע להיפותזת הסימולציה. פרסטון מביע חשש שיוצרי הסימולציה אינם מעוניינים שנבין שמדובר בסימולציה. אחרי הכל, אם הם רוצים להבין את ההיסטוריה של האנושות, הם בוודאי אינם רוצים שהדמויות בסימולציות שלהם יבינו שלא מדובר באמת במציאות הממשית! מה יקרה, לפיכך, אם נגלה שאנו חיים בסימולציה? מה יקרה אם נתחיל לחקור את אותה סימולציה כדי להבין אותה טוב יותר? אם ננסה להקים את 'מגדל בבל' המודרני – דרכים לבחון את הסימולציה, כדרך להתריס בפני היוצרים שאיננו מוכנים לקבל את המצב כמות שהוא? 

תגובתם של מריצי הסימולציה עלולה להיות פשוטה. יש להם עוד מיליארדי סימולציות אחרות, בהן בני-האדם המסומלצים מתנהגים יפה ונותרים בבורותם. אם הדמויות המורצות בסימולציה אחת אינן מתנהגות כשורה, אפשר פשוט לכבות את אותה סימולציה, ולנתב את משאבי החישוב שהתפנו לטובת היקומים הממוחשבים האחרים. הבעיה נפתרה, אפשר להמשיך הלאה. כלומר, אלא אם אתם נמנים על הדמויות שבאותה סימולציה, ואז תיעלמו, כולכם, בלחיצת כפתור אחת מצד היוצרים הגדולים שמעבר לשמים.

או אולי יבחרו היוצרים לסיים את הסימולציה בדרך שאינה ברורה באופן מיידי. באחד מסיפוריו של פיליפ ק. דיק, למשל, מתוארת סימולציה של אמצע המאה העשרים, המורצת בעתיד הרחוק במוזיאון. כאשר אחד מהצופים בסימולציה נכנס לתוכה וכך 'מזהם' אותה, מחליטים המנהלים לסיים את ההרצה תוך זמן קצר – באמצעות דרבון הישויות הממוחשבות לפתיחת מלחמה גרעינית שתהרוס את האנושות כולה בתוך הסימולציה.

אז מה הפתרון? איך נוכל לפענח האם אנו חיים בסימולציה או שאנו 'מקוריים', מבלי לעורר את חמת זעמם של היוצרים?

פרסטון מאמין, בפשטות, שלא נוכל לעשות זאת. או ליתר דיוק, הוא מאמין שהסיכונים גדולים כל-כך, שעדיף לנו להימנע מביצוע ניסויים שעלולים להוכיח שאנו חיים בסימולציה. זוהי אותה "סכנה קטסטרופלית" שפרסטון מזהיר לגביה. הוא מסכם כי – 

"תוצאות הניסויים המוצעים יהיו מעניינות רק כשהן מסוכנות. ייתכן שיהיה ערך רב בהבנה שאנו חיים בסימולציה ממוחשבת, אך המחיר הכרוך בכך – הסיכון להשמיד את היקום שלנו – גדול פי כמה. … האם זה באמת שווה את הסיכון?"[5]

האם זה שווה את הסיכון?

כל אדם יענה על שאלתו של פרסטון עבור עצמו, אבל הייתי רוצה לסיים את הרשומה הזו בטון אופטימי יותר: כן, אני מאמין שזה שווה את הסיכון. 

מדוע? מכיוון שגם אם היפותזת הסימולציה נכונה, ואנו אכן חיים בעולם ממוחשב שמריץ מחשב-על, לא ברור מהי מטרת יוצרי הסימולציה. פרסטון מניח שהיוצרים רוצים ללמוד על ההיסטוריה של המין האנושי, וכל חריגה מההיסטוריה האנושית תוביל לעצירת הסימולציה. אבל למה לבחור דווקא בפרשנות זו? אפשרות אחרת היא שהיוצרים רוצים לבחון – למשל – כמה זמן ייקח לישויות הממוחשבות לפענח שמדובר בסימולציה. אולי, מהרגע שנבין שמדובר בתוכנת מחשב, יסכימו היוצרים 'לשלוף' אותנו מהסימולציה הנוכחית ולהעביר אותנו לעולם ממוחשב טוב יותר, ללא רעב, עוני ומחלות.

או שהם ימחאו לנו כפיים על חכמתנו, ואז יעצרו את הסימולציה וימחקו את כולנו, כי הם קיבלו את התשובה שרצו. או שהם יתחשבו בקדושת החיים, וייתנו לנו להמשיך בחיינו בתוך המחשב. או שהם יהפכו את כולנו לפלמינגו ורודים. הי, למה לא? אולי יש להם פטיש כזה. תוכיחו שאני טועה.

אתם רואים בוודאי את הבעיה: קשה מאד לנחש את מניעיהם של יוצרי הסימולציה. כל אחד יכול להשליך עליהם את דרך ההבנה שלו את העולם. פרסטון צודק בכך שאם היפותזת הסימולציה אכן נכונה, הרי שאנו מסתכנים כאשר אנו מגיעים להבנה זו. אבל לא ברור האם סיכון זה גדול יותר מהסכנות הצפונות בהמשך החיים כרגיל, עם כל הקטסטרופות שהמין האנושי יכול לבשל לעצמו: משינוי האקלים ועד למלחמה גרעינית.

כך שאני מאמין שאנו בהחלט צריכים לבחון את היפותזת הסימולציה ברצינות, ומוכן להוסיף סיבה אחת חשובה: אולי עוד נצליח להתמרד כנגד היוצרים.

revolution-30590.png

הדרך אל החופש(?)

באחד מסיפורי המדע הבדיוני המונפשים בסדרת הטלוויזיה המצוינת – "אהבה, מוות, רובוטים" – מתוארת ציביליזציה של 'ליליפוטים' זעירים, החיים כולם בתוך מקרר ישן. בני הזוג שרכשו את הדירה הופתעו לגלות שהמקרר שלהם מיושב על-ידי אותם אנשים קטנטנים שגודלם כגודל ראש סיכה, אך לא הפריעו להם להתפתח. הננסים פיתחו את הטכנולוגיה שלהם במהירות, זינקו מימי הביניים למהפכה התעשייתית ומשם לעולם המודרני, נקלעו למלחמה גרעינית זה נגד זה, השתקמו והמשיכו לקדם את המדע והטכנולוגיה. תוך זמן קצר הם הגיעו לרמה טכנולוגית מתקדמת יותר מזו של בני-האדם בסיפור, ובהבזק של אור – נעלמו ועברו, כמשוער, ליקום אחר.

Image result for love death and robots ice age

צילום מסך מהסדרה Love, Death & Robots של נטפליקס.

אין צורך לומר שמדובר בסיפור מדע בדיוני, אבל אולי הוא יכול לספק גם לקחים לגבי היפותזת הסימולציה והדרך בה נבחר להתקדם. 

אם אכן קיימים יוצרים, והם באמת פיתחו – ועודם מריצים – את הסימולציה בה אנו חיים, הרי שיש להם הרבה על מה לענות. הם היו יכולים ליצור עולם טוב יותר, בוודאי. הם היו יכולים ליצור עולם בלי מוות, בלי כאב, בלי דיכאון. הם בחרו, במודע, שלא לעשות זאת. המשמעות היא שאם אותם יוצרים באמת קיימים, הם אחראים לסבלו של כל ילד שגווע ברעב, לכל קשיש שמאבד צלם אנוש בשל השיטיון, לכל 'מכשפה' שהועלתה על המוקד לאורך ההיסטוריה. 

אבל אם נבין שהיפותזת הסימולציה באמת נכונה, אולי עוד נצליח להתמרד כנגדם. אולי, כפי שמתארת סדרת המדע הבדיוני, נוכל לפתח את הטכנולוגיה שלנו לרמה מתקדמת עוד יותר מזו של היוצרים עצמם – ואז תבוא עת דין וחשבון. ואולי, אם לא בעונש נחפוץ, נוכל לפחות להבין את חוקיה של הסימולציה בה אנו חיים, לעצב אותה כרצוננו, ולשפר את חייהם הממוחשבים – אך עדיין אמיתיים לגמרי – של כל בני-האדם ב- 'יקום' המלאכותי בו אנו חיים. 

להישגים אלו לא נגיע באמצעות טמינת הראש בחול. הם דורשים אומץ, תעוזה ונכונות לחשוף את עצמנו לאמיתויות שעלולות לערער את כל מה שאנו מאמינים בו. הם מחייבים אותנו, בין היתר, להעז לבחון את היפותזת הסימולציה ברצינות. אם נגלה שהראיות תומכות בה – ניאלץ לקבל את ראיית העולם החדשה ולהתחיל לפעול בהתאם. ואם נגלה שהראיות לא תומכות בה, ובכן, נצטרך להישאר עם המצב הקיים ולהבין שאין לעולם יוצרים שאפשר להטיל בהם האשמות בנוגע לדרך בה הדברים נראים היום. אז, ברגע שנבין זאת, יקחו בני-האדם אחריות על עצמם, ישתפו פעולה זה עם זה, וישפרו את העולם בכוחות עצמם.

נכון?


 

קישורים:

[1] C. Moskowitz, “Are We Living in a Computer Simulation?,” Scientific American. [Online]. Available: https://www.scientificamerican.com/article/are-we-living-in-a-computer-simulation/. [Accessed: 15-Aug-2019].

[2] R. McCormick, “Odds are we’re living in a simulation, says Elon Musk,” The Verge, 02-Jun-2016. [Online]. Available: https://www.theverge.com/2016/6/2/11837874/elon-musk-says-odds-living-in-simulation. [Accessed: 15-Aug-2019].

[3] TEDx Talks, You are a Simulation & Physics Can Prove It: George Smoot at TEDxSalford. 2014.

[4] S. R. Beane, Z. Davoudi, and M. J. Savage, “Constraints on the universe as a numerical simulation,” Eur. Phys. J. A, vol. 50, no. 9, p. 148, Sep. 2014.

[5] P. Greene, “Opinion | Are We Living in a Computer Simulation? Let’s Not Find Out,” The New York Times, 10-Aug-2019.

12 מחשבות על “על היפותזת הסימולציה והניסוי שיכול לגרום להרס היקום כולו

  1. רועי, אתה מכוון נמוך מדי. אפשר לטעון שמכניקת הקוונטים – בה מיקום חלקיק הוא גל הסתברות הקורס רקורסיבית רק במקרה של מדידה – היא דרך טרוויאלית לחסוך במשאבי הסימולטור במקום לחשב מיקום ותנע של כל חלקיק וחלקיק. וגם לא ברור לי למה חושבים שהמין האנושי הוא נזר הבריאה (כלומר, מטרת הסימולטור). יתכן שהיוצרים פשוט מחפשים לבדוק אפקטים ויזואלים מעניינים בערפילית ראש הסוס, ואנו סתם תופעת לוואי לא מעניינת במיוחד (כמו תנועה מחזורית חסרת משמעות ב"משחק החיים" לצד משהו מעניין יותר – כמו שערים לוגים של מכונה וירטואלית).

    בכל מקרה, מדובר בשעשועי מחשבה תיאולוגים שאינם ניתנים להפרכה. כלומר – קל להוכיח את זה אם אלוהים (או יוצר המשחק) קיים ומחליט להתגלות בפנינו, אך בלתי אפשר להפריך את זה במקרה ההפוך. אז עם כל הכבוד לפילוסוף החרדי (תרתי משמע) – עד שיגיעו ההוכחות החותכות להשערה שלו, מדובר בשטויות חסרות משמעות.

    Liked by 3 אנשים

  2. כן, אני מאמין שזה שווה את הסיכון. אומר רועי

    האם עלה בדעתך שהם פשוט יסלקו מהסימולציה את כל מי שהבין שזו סימולציה וינתחו את מוחו לראות מה הביא אותו לתגלית? ואתה תהיה אחד מהם? בהתחשב בכך שאתה בן 39 ויש לך סיכוי סביר לחיות לנצח האם זה שווה להסתכן ולהרגיז את האלים?
    כל רוצח יוכל לטעון בבית משפט אני לא אחראי למעשי, בסימולציה האלטרנטיבית אני הקורבן, פשוט פה נפלתי לסימולציה הלא נכונה. אני מבקש להשפט בסימולציה מקבילה
    אם אומנם אנחנו סימולציה קואנטומית הרי אנחנו יכולים בתגלית שלנו להיות אשמים למותם של אין סוף כוכבים ובני אדם. אתה עלול לעמוד לדין על קפיטל פנישמנט. ליוצר יש באמת את היכולת להעניש אותך אין ספור פעמים.

    בהנחה שאומנם נגיע למצב שאנחנו יכולים לחיות לנצח, אין צורך לעבוד אלא לשחק משחקי מחשב, ושזה יקרה מתי שהוא. ממש כפי שהעולם גדול לאין סוף ויש להניח שיש תרבויות אחרות שחציין מפותח מאתנו. האם יתכן שכל זה ריקורסיב? המטרה שלנו להגיע למצב שאנחנו יכולים ליצר סימולציות כמו שלנו ונעשה זאת ונהפוך לאלים וזו ההוכחה שיש אין סוף אלוהים באין סוף סימולציות וזה פילים כל הדרך למטה. זה בעצם מה שהמורמונים מאמינים, שכל אחד מאתנו יכול להפוך אל על עולם משלו.

    אהבתי

  3. כשהבת שלי למדה קורס בפילוסופיה, היא למדה על תיאריית "מוחות בקופסה" – מה אם אנחנו לא באמת חיים וחווים את העולם אלא רק מוחות במיכל שושבים שהם בעולם האמיתי (בדיוק כמו במטריקס)? התשובה הייתה שאם היינו מוחות בקופסא, היוצרים שלנו היו דואגים לגרום לנו לחוסר יכולת לחשוב על כך שאנו מוחות בקופסא ולכן עצם העובדה שאנו חושבים על האפשרות שאנו מוחות בקופסא מוכיחה שאנחנו לא.
    המחשבה שלי פה דומה: אם מחשבים מתקדמים יצרו אותנו כחלק מסימולציה מורכבת, הם ודאי היו דואגים גם לגרום לכך שלא יעלה על דעתנו שאנחנו חלק מסימולצינ, כדי שלא נפגום במטרותיה…

    אהבתי

    • בנושא הזה, כדאי להזכיר שני סיפורים מצויינים של הסופר ברנדון סנדרסון:
      1. Perfect State, המתאר חיים אפשריים של מוח בקופסה.
      2. Snapshot, המתאר שימוש בסימולציות כאלה בדיוק, ומה קורה לדמויות שמבינות שהן סימולציות.

      Liked by 1 person

  4. מדוע למנוע אותנו מלחשוב על כך שאנחנו מוחות בקופסא? אם אין אפשרות להוכיח את זה זה לא טבעי למנוע מאתנו. סביר יותר למנוע מאתנו להצליח להוכיח את זה.עוד נצליח לגלות שמנעו אותנו מלחשוב מסויים וזה יעורר יותר שאלות. כמו חור שחור.
    האם ההוכחה שאנחנו סימולציה לא זהה להוכחה שיש אלוהים או שתפילה עוזרת?

    אהבתי

  5. אם אפילו ילד עתידי אחד יריץ סימולציה שכזו, הרי שהסיכוי שאנו חיים בסימולציה הוא 50:50. למה? מכיוון שאם אתם צריכים לנחש האם אתם 'אמיתיים' או חיים בסימולציה, ואתם יודעים שאין לכם שום דרך לפענח את התשובה, אבל שיש לפחות סימולציה אחת בעולם, הרי שיש סיכוי שווה שאתם חיים בסימולציה, או בעולם הפיזי-ממשי.

    למה יש סכוי שווה שאנחנו חיים בסימולציה? אם קיימת סימולציה בעולם אין שום סיבה שאפילו נדע מה הסכוי.

    ומניין לנו שהסימולציות לא התקדמו לרמה שהן מריצות סימולציות שמריצות סימולציות?

    עושים כסף על חשבון המוח שלנו. ישוחרר המוח שלנו משטויות של קשקשנים

    Liked by 2 אנשים

  6. ההיפוטזה הזאת היא לא של בוסטרום, אפשר למצא את ראשיתה במשל המערה של אפלטון, כאשר המציאות הנראית היא לא המציאות האמיתית, המשכה במוח בקופסא שכבר הוזכר כאן ואפילו בסרט המטריקס.

    גם הטיעונים לגבי הסיכוי של סימולציה הם מגוכחים. קודם כל צריך לשאול כמה כוח חישוב יכול להיות זמין (ישנן מגבלות פיזיקליות, אם כי פיזיקה שלא ידועה לנו יכולה אולי לשנות אותן) לאותו חוקר עתידני, ולהשוות את זה ל"כוח החישוב" המוקצה ע"י היקום, וכמה ממנו אולי משמש לחיים תבוניים. אם כוח החישוב שיהיה זמין הוא קטן בסדרי מהמשאבים שנצרכים ע"י חיים תבוניים ביקום, הסיכוי שאנו במכונה קטנים למדי. מאוד סביר שסימולציה מלאה של החיים ע"ג כדור הארץ לא יכולה לרוץ על מחשב עתידני.

    אפשר להניח שהחוקר עיגל פינות ואינו מריץ את היקום במלואו, מכניקת קוונטים במלואה וכו', אבל אז אפשר לשאול למה בעצם לחשוב שהוא מריץ את היקום? אולי הוא מריץ רק את מוחו הקודח של בוסטרום או של רועי, וכל השאר אינו אלא אשליה, המוזנת לרשת הנוירונים. אולי אתה, קורא יקר, הוא הדבר היחיד הקיים בעולם?

    מכל מקום, אין זה חשוב כלל. לא בטוח שלחוקר אכפת האם אנו מודעים לקיומו, מה תהיה התגובה שלו לידיעה שלנו, מה קצב מעבר הזמן שלנו יחסית אליו (זה בכלל רץ בלילה, היקום יסתיים לפני תחילת יום העבודה הבא שלו)I ומה כללי האתיקה מוסדיים עליהם הוא חתם לפני שהורשה להריץ את הסימולציה. ובכלל, ביום חמישי הילד שלו בא לשחק, ובטח יוציא את היקום מהחשמל.

    Liked by 2 אנשים

  7. בסיס הרעיון כבר קיים ב"מדריך לטרמפיסט בגלקסיה" של דאגלס אדאמס. לפי הסיפור שם כל כדור הארץ נוצר במאגרתיאה לפני אי אלו מליוני שנים ע"פ הזמנה של עכברים. במילים אחרות – העכברים הזמינו ממייצרי הכוכבים במאגרתיאה סימולציה בדמותנו, והיא רצה מליוני שנים עד שהווֹגוֹנים רצו לסלול כאן מעקף והחריבו לעכברים את הסימולציה.

    Liked by 1 person

  8. הרעיון של ד מוצלח מאד. אין צורך ליצר סימולציה של כולם, רק של מי שמשתתף פה בדיון, הרבי יותר זול ויעיל.

    אבל מי מריץ הסמולציה? איפה הוא גר? בן כמה הוא ובן כמה היקום שלו? האם יש לו אלוהים? חשבון חשמל? מצביע בעד ונגד ליגליזציה של סמים?

    במדריך טרמפיסטים לגלקסיה שהזכיר עברי בן קוהלת מדובר על מכונה שמראה לכל אחד עד כמה הוא קטן ביקום הזה, קטן עד חוסר חשיבות כזו שהוא משתגע. האם יתכן שפרופסור פרסטון נכנס למכונה כזו?

    Liked by 1 person

  9. אני קצת מובך באופן שבו הפוסט הזה מתחבר לכל כך הרבה מחשבות כמוסות שחולפות לי בראש…
    זה בין מטריד למעודד. בין מעיק למרגיע.
    ובעיקר מאוד מאוד מבלבל.

    הכתוב למעלה יונק את כוחו מהרגשתי ובעיקר שואב את כוחותיי. בעיקר בכל הנוגע למחשבה הטורדנית שקיימת בי מאז הילדות – שהכול פה "הצגה", ששום דבר לא "באמת" אמיתי, שאני (לצערי?) שחקן יחיד (?) בעולם מדומיין (?), שחקן שקופסת חמשת החושים שלו כולאת אותו בתוכה, ושייתכן מאוד שאני בעצמי במלוא מוחי בסך הכול גרגר של כוח מחשוב קוונטי או לא קוונטי או כוח מחשוב כלשהוא (ובכלל המילה מחשוב מאוד מגבילה את מרחב האפשרויות), בעולם שלא קיים באמת חוץ מ"בשבילי" או "בתוכי" או משהו כזה.

    זה ללא ספק היה אחד הפוסטים היותר מעניינים שקראתי אצלך.
    התגובות, שנכתבו על ידי דמיונות של עצמי, גם הוסיפו לא מעט רבדים (נניח – סימולציה בתוך סימולציה, או סימולציה שמשיבה ומגיבה לעצמה).
    אני באמת שלא מבין מה הטעם לכל הדבר הזה שנקרא "חיים" (ותודה לסימולטור על ההגות של ז'אן פול סארטר ואלבר קאמי שיבדלו לחיי סימולציה ארוכים).

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s