צוללות וכלכלת הוופי: איך סופרי מדע בדיוני חזו (ועדיין חוזים) את העתיד

בואו נדבר על צוללות, ולשם שינוי – לא מהסוג שמכניס ראשי ממשלה לצרות, אלא כאלו שמדגימות נקודה מעניינת על חיזוי העתיד.

שמעתם, אולי, על מלחמת העולם הראשונה. כאשר פרצה המלחמה ב- 1914, לאומות העולם היה ברור שכלי הלחימה העיקרי – למעשה, היחיד – בים יהיה ספינות המלחמה למיניהן. כמעט כולם התעלמו ממתמודד חדש בזירה: הצוללות. 

בתחילת המאה העשרים כבר היו בנמצא צוללות מתקדמות יחסית, עם מנוע דיזל ושני פתחים לירי טורפדו. כל הגופים הצבאיים בחנו את אפשרות השימוש בצוללות, אך רובם ראו אותן כקוריוז ותו לא. בריטניה הגדולה התהדרה אמנם בצי הצוללות הגדול בעולם, אך רובן היו מסוגלות רק לפטרל באזורי החופים. בקיצור, לא היה להם מושג איך להשתמש בצוללות ביעילות. 

עם פרוץ המלחמה, גרמניה מצאה עצמה עם צי של עשרים צוללות, ועם צורך בהול להשתמש בו כדי לערער את השליטה הבריטית באוקיאנוסים. הצוללות הגרמניות נשלחו להטביע מספר רב ככל האפשר של ספינות אויב, והתוצאות הפתיעו אפילו את הגרמנים.

הצוללת האמריקנית USS Holland, שנכנסה לשימוש ב- 1900.

בתחילת המלחמה צייתו מפקדי הצוללות הגרמניים לחוקי המלחמה הימיים: הצוללות עלו אל מעל לפני המים, דרשו מצוות הספינה להיכנע, נתנו למלחי האויב הזדמנות לנטוש את הספינות בסירות הצלה, ואז הטביעו את הספינה. לפחות, זו הייתה התכנית. מפקדי הצוללות שניסו לציית לחוקי המלחמה בדרך זו, גילו במהירות שיריביהם אינם מוכנים להפסיד בכבוד. הצוללות שצפו אל מעל לפני המים היו סופגות מטח כבד של ארטילריה ואש תותחים ומוטבעות מיד. תוך זמן קצר השתנו החוקים הבלתי-כתובים, והמפקדים הגרמנים חדלו ממנהגיהם הג'נטלמניים, והחלו להטביע ספינות בכל רחבי האוקיאנוס מבלי לתת להן אזהרה מראש. בעלות-הברית מצאו עצמן בסגר שנכפה עליהן מצד מדינה שכוחה הימי היה זעום ביחס אליהן, אך טכנולוגיה חדשנית אחת אפשרה לה לשתק את יתר האומות בימים.

מה שמדהים הוא שהבריטים היו אמורים לדעת למה לצפות, כי אחד הסופרים המפורסמים ביותר שלהם – ארתור קונן דויל, שכתב את סיפורי שרלוק הולמס – פרסם מוקדם יותר באותה שנה סיפור מדע בדיוני, בו הצליחה מדינה מומצאת קטנה להשתמש בצוללות כדרך להטלת סגר על האימפריה הבריטית[1]. האדמירלות ביטלה את הסיפור פומבית כשטות מוחלטת, ובריטניה לא הצליחה להיערך לדרך הלחימה התת-ימית החדשה לפני שזו היכתה בה שן ועין. חודש אחד בלבד לאחר שהאדמירלים הבריטים לעגו בפומבי לרעיונותיו ההזויים של קונן דויל, נפתחה מלחמת העולם הראשונה. בארבע השנים הבאות הטביעו הצוללות הגרמניות יותר מ- 5,000 ספינות של בעלות-הברית, במחיר של 199 צוללות גרמניות בלבד[2].

אני אוהב את הסיפור הזה, מכיוון שהוא מראה כיצד סופרי המדע הבדיוני יכולים לעתים לדמיין עתידים שנראים מוזרים לעיני האנשים החיים בהווה, אך יכולים להתממש בקלות מהרגע שהתנאים הנכונים מתגשמים. 

אבל למה לעצור בצוללות?

 

כלכלת הוופי

בואו נסתכל על דוגמה נוספת לתחזית מוצלחת מצד סופר מדע בדיוני, הפעם מתחילת שנות האלפיים.

הסופר והעתידן קורי דוקטורו ניסה ב- 2004 לדמיין חברה עתידית בה אין עוד צורך בבני-אדם שיבצעו עבודה מכל סוג שהוא. בחזון של דוקטורו, רובוטים יכולים לבצע את כל העבודות הפיזיות – משינוע משאות ובני-אדם בכבישים ובשמים, ועד לגידול צמחים בחוות ואפילו ביצוע ניתוחים בבתי-חולים. בינות מלאכותיות מחליפות עורכי דין, רואי חשבון, רופאים ושאר עוסקים במקצועות הידע. דוקטורו שאל את עצמו איך תיראה החברה והתרבות בעולם שכזה, ומה יעשו בני-האדם אם לא יצטרכו לעבוד למחייתם.

דוקטורו סיפק תשובה אפשרית לשאלה בספרו "Down and Out in the Magic Kingdom" – שאגב, שוחרר לאינטרנט תחת רישיון Creative Commons, כך שכל אחד יכול לקרוא אותו בחינם (קישור כאן). הספר מתאר את החיים במאה ה- 22, בה כל העבודות מתבצעות על-ידי רובוטים. כתוצאה, אין עוד רעב או עוני בעולם. כולם יכולים ליהנות מהמזון הטוב והבריא ביותר, משירותי הבריאות המתקדמים ביותר ומבינות מלאכותיות שמסוגלות לשרת את בני-האדם בכל דרך שירצו, בין היתר באמצעות סימולציות במציאות מדומה שהן מתכנתות ומתאימות אוטומטית עבור כל אינדיבידואל.

הדבר היחיד שנותר לאנשים להתחרות עליו בעולם שכזה, הוא הכבוד. בספר מתוארת מערכת בה קיים לכל אדם דירוג וופי (Whuffie). כדי לקבוע כמה וופי יש לכל אדם, בינות מלאכותיות סוקרות באופן מתמיד את מוחותיהם של האנשים שמכירים אותו או ששמעו עליו. אם אנשים אוהבים ומעריכים אותך ואת יצירותיך, אתה מקבל דירוג וופי גבוה. אם אנשים לא מרוצים ממך, אתה יכול לאבד כבוד – לאבד וופי [3].

זה לא רעיון רע, בהכרח. בספרי האחרון – "השולטים בעתיד" – הצעתי מערכת דומה של מטבעות קארמה. המערכת מסתמכת על הרעיון שבעולם העתיד אנחנו עומדים להיות מנוטרים כל העת בכל מקרה על-ידי בינות מלאכותיות שינתחו ויבינו את כל מעשינו. אפשר לתכנת את הבינות הללו להבחין במעשים טובים, ולתגמל את המבצעים במטבעות קארמה. וכך, אם אתה עוצר לעזור למישהו בצד הרחוב, אתה יכול להיות בטוח שתבוא על גמולך מאוחר יותר, ושאנשים ירצו לעזור לך כדי לזכות גם הם בקארמה חיובית.

דוקטורו מציג בספרו – ובביקורת עצמית שהוא עצמו כתב מאוחר יותר – תמונה שונה של רעיון מטבעות הקארמה, או הוופי. הוא מסכים שניתן להשתמש בוופי כסוג של מערכת תגמול, אבל מציג גם את הצדדים השליליים שלה. כאשר אחד הגיבורים בספר מואשם בפשע, הוא מאבד כל-כך הרבה וופי שאחרים יכולים להתנכל לו ולשדוד אותו מבלי שיקרה להם דבר. אפילו המעליות מפסיקות לשרת אותו, והוא הופך, למעשה, לתת-אזרח. ודווקא האנשים עם רמות הוופי הגבוהות ביותר הם, כפי שדוקטורו קובע, "מניאקים סוציופתים שיודעים כיצד להתחנף, ללקק, או לאיים את דרכם למעלה. ומהרגע שיש לך מספיק וופי – ברגע שאנשים רואים אותך כבעל מוניטין – אנשים אחרים יוצאים מדרכם כדי לתת לך הזדמנויות לעשות דברים שיהפכו אותך לעוד יותר ידוע… ובאופן כללי [מאפשרים לך] לקבל קרדיט על כל דבר מוצלח, ולהאשים את הכשלונות על בני-התמותה הנחותים."[4]

זו, אגב, בעיה שקיימת גם עם הכסף בעולם כיום. אנשים עשירים יכולים להתחמק מכשלונות ומעונשים שהיו ממוטטים אנשים עניים יותר, וככל שיש להם יותר כסף – כך הם יכולים לעשות יותר כסף. אז אולי שיטת הוופי אינה גרועה כל-כך, מכיוון שהיא מאפשרת לכולם להתקדם בחיים? בסיפור של דוקטורו, אחרי הכל, הדמות המרכזית מצליחה בגדול בסוף הספר, כשאחרים שומעים על העוול שנעשה לה – ופתאום היא זוכה בכמויות עצומות של וופי בשל הרחמים שאנשים מרגישים כלפיה. הוופי מאפשר להפוך את רגשות הקהל לתמורה מיידית, וזה לא דבר שקורה עם כסף בקלות. כך שהוופי הוא מערכת עם יתרונות וחסרונות.

כך או כך, דוקטורו הצליח לחזות את הרעיון המרכזי מאחורי פרויקט הענק הנוכחי של ממשלת סין. הממשלה הסינית מפתחת ומממשת בימים אלו את "דירוג האשראי החברתי", שקובע לכל אדם רמת 'כבוד' מסוימת לפי מעשיו. אם הוא רוכש רכב גרמני בטוח וזול, במקום רכב מתוצרת סין, הדירוג החברתי שלו יורד. אם הוא מדבר לעתים תכופות עם קרובי משפחה מחוץ לסין, הדירוג החברתי שלו יורד עוד קצת. אם הוא מהמיעוט המוסלמי בסין ומתפלל חמש פעמים ביום, הדירוג החברתי שלו סופג עוד מהלומה, וכן הלאה. כשהדירוג החברתי נמוך מספיק, אותו אדם מפסיק לקבל שירות מצד הסובבים אותו: אנשים רואים שהדירוג החברתי שלו נמוך, ונמנעים מלתקשר עמו מתוך חשש שגם הדירוג שלהם ירד כתוצאה מההיכרות עמו. אנשים עם דירוג חברתי נמוך מדי לא יכולים לעלות על מטוסים או רכבות, לרשום את בניהם לבתי הספר היוקרתיים במדינה, או לרכוש בתים באיזורים נחשבים. ולחילופין, אנשים עם וופי – סליחה, דירוג חברתי – גבוה, זוכים לכבוד ולהערכה מצד הסובבים אותם.

את כל זה, דוקטורו הגה כבר ב- 2004 בספר המדע הבדיוני שכתב. הוא העיז לשאול שאלה גדולה – איך ייראו החיים בעולם בו אין צורך בעבודה אנושית, ושבו הטכנולוגיה מאפשרת לנטר אחר כולם בכל זמן, וחשף נדבך חשוב של חברת העתיד.

 

האם סופרי המדע הבדיוני יודעים לחזות את העתיד?

במה זכו סופרי המדע הבדיוני שדווקא הם מצליחים לחזות את העתיד? ובכן, קודם כל, השאלה עצמה מטעה. לא ברור בכלל שסופרי המד"ב מצליחים לחזות את העתיד יותר טוב מאחרים. הם פשוט חושבים הרבה על העתיד, וחלק מהדברים אכן מתממש. 

עד לכאן, אין שום הפתעה. גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום. אבל מה שמעניין הוא שסופרי המדע הבדיוני מצליחים לתאר אפשרויות אחרות לחברה האנושית ברמה פירוט גבוהה. לפעמים הם צודקים, לפעמים לא, אבל סופרי מדע בדיוני טובים מצליחים להשתחרר לגמרי מכבלי ההווה, ולדמיין בפרוטרוט מערכת שונה לחלוטין שמתממשת בעתיד. עצם הקריאה של הרעיונות שלהם יכולה לעזור להרחיב את המודלים המחשבתיים שלנו ולהכין אותנו טוב יותר לעתיד. 

ולא רק אני חושב כך. 

צבא קנדה שכר ב- 2005 סופר מד"ב כדי שיכתוב סיפור (Crisis in Zefra) שמתאר את העתיד האפשרי של הלחימה בעוד עשרים שנים. הסיפור נכתב ב- 2005, אבל כבר מתייחס לרובוטים, רחפנים, ואמצעי תקשורת מיידיים בין טרוריסטים. חיל הנחתים באמריקה פתח בשנים האחרונות סדנה משלו, אליה הוא הזמין כמה מגדולי סופרי המדע הבדיוני כיום, והם ישבו עם חיילי המארינס כדי לעזור להם לכתוב סיפורי מדע בדיוני שדמיינו מחדש את עתיד המלחמה. 

צבא צרפת שוכר בימים אלו ממש סופרי מדע בדיוני שירקמו עבורו סיפורים שיתארו את עתיד המלחמה. הסופרים ינסו לחזות מראש כיצד טרוריסטים ומדינות ישתמשו בטכנולוגיה מתקדמת כנגד צרפת. הם לא יחזו עתיד אחד מדויק, אבל הם יעזרו לגנרלים של צבא צרפת לפתח מודלים מחשבתיים חדשים שכוללים בתוכם את הטכנולוגיות החדשניות ביותר – ואת דרכי השימוש בהן.

אחרון חביב, גם עבדכם הנאמן עובד מפעם לפעם בכתיבת סיפורי מדע בדיוני עבור ארגונים שונים. בסיפורים אני מנסה לתאר כיצד יכול העולם להיראות בעקבות התפתחויות עתידיות מסוימות, וכיצד מגמות שונות יכולות להשתלב ביחד כדי להביא לתוצאות שנראות יוצאות-דופן ומוזרות מנקודת מבטנו בהווה.

בקיצור, אם אתם רוצים לחשוב מחוץ לקופסא, לפתח מודלים מחשבתיים חדשים ורחבים יותר, ולהבין טוב יותר את מה שיכול לקרות בעתיד – אתם צריכים לקרוא מדע בדיוני. וגם אם אני (והצבאות השונים) טועה לחלוטין ולא תפיקו מכך שום תועלת, לפחות תיהנו מכל רגע.

 


 

קישורים

[1] http://ebooks.adelaide.edu.au/d/doyle/arthur_conan/danger/chapter1.html

[2] http://books.google.co.il/books?id=evVPoSwqrG4C&lpg=PA73&pg=PA73#v=onepage&q&f=false

[3] https://en.wikipedia.org/wiki/Down_and_Out_in_the_Magic_Kingdom

[4] https://locusmag.com/2016/03/cory-doctorow-wealth-inequality-is-even-worse-in-reputation-economies/

7 מחשבות על “צוללות וכלכלת הוופי: איך סופרי מדע בדיוני חזו (ועדיין חוזים) את העתיד

  1. מעניין, אבל… יש המן סיפורי מדע בדיוני שנכתבו בעבר ומתארים את העולם העתידי. רובם הגדול לא התממשו וכנראה גם לא יתממשו. אני יודע שגם אתה כתבת את זה פה, ראבל השאלה שלי היא איך אפשר להבדיל בין הסיפורים המנבאים באמת את העתיד לאלה שלא יתממשו לעולם? איך אפשר להתכונן לתרחיש "הנכון" מתוך המוני התרחישים האפשריים?

    אהבתי

  2. דוקטורו מגדיר את המד"ב כסוג של צלחת פטרי, עליה מניחים "חיידק" (רעיון חברתי, טכנולוגיה, רעיון כלשהו) ורואים איך הוא מתפתח.

    אגב, "גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום" – מה לעתידן ולשעון מכני?!

    אהבתי

  3. דויל עצמו פרסם בשנת 1917 את הסיפור "הקידה האחרונה" ובו מתואר כביכול כיצד לפני המלחמה במשימתו האחרונה כסוכן כפול לוכד שרלוק מרגל גרמני. בסיפור נראה כביכול ידה של אנגליה תהיה על העליונה, ושרלוק נהנה לחשוב על סיירת משחתות גרמנית מנווטת על פי מפות שדות המוקשים הדיס-אינפורמטיביות שסיפק. נימת הסיפור גורמת לי לחשוב שדויל עצמו לא לקח את הסיפור שלו כל כך ברצינות. רוב סיפורי המד"ב נראים מופרכים למדי בזמן כתיבתם, והמעטים והאקראיים מביניהם שמתממשים לאחר מכן לא באמת מצדיקים התייחסות רצינית מדי. כן כדאי לפתוח את המוח כפי שציינת.

    הערה על האשראי החברתי לסוגיו: ככל שהוא יהיה ריאלי יותר, ההסתברות אומרת שהוא יהיה דומה למעמדות ולקרדיט האישי המוענק לזולת בעולם האמיתי, כמובן לא במקרה שמושחתים ישתמשו במערכת באופן בלתי הוגן, אבל גם זה די דומה לעולם האמיתי.

    אהבתי

  4. לא הכרתי את הסיפור של דויל, מעניין. אבל נדמה לי שבמקרה הזה יש משהו מעבר לחוסר יכולת להאמין לסופר של ספרות בדויה. צוללות הוכנסו לראשונה לפעולה מלחמתית במלחמת האזרחים האמריקאית, כשארתור קונן דויל היה ילד קטן. הן הוכנסו לשימוש על ידי מדינות הדרום בדיוק כדי להתמודד עם הדומיננטיות הימית המוחלטת של הצפון, ועם הסגר הימי שהן הטילו על הדרום. אמנם הפעולה שלהן הייתה שולית, והן הצליחו להרוג בעיקר את אנשי הצוללת עצמה, אבל הן הצליחו להרוס ספינה אחת. מהמלחמה הזו עד מלחמת העולם הראשונה עברו 50 שנה. הבריטים הצליחו להתעלם גם מהשימוש המלחמתי בתייל ובמכונות יריה, גם הן בשימוש ראשון במלחמת האזרחים האמריקאית, במחיר חייהם של מיליונים. במקרה הזה, נראה שסופרי מדע בדיוני נדרשים לא כדי לחזות טכנולוגיה – הטכנולוגיה הייתה קיימת מזה זמן רב. הכישרון של סופרי מדע בדיוני הוא להבין את המשמעות העמוקה של הטכנולוגיה הזו, כאשר היא מיושמת בהצלחה באופן מלא.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s