שלושה סיפורים על עתיד המזון

בימים האחרונים הוטסתי לקנדה מטעם ארגון (שאת שמו לא אציין כאן), כדי לכתוב סיפורים על עתיד המזון. חוקרי הארגון פיתחו שלושה תרחישים לשנת 2050 – אחד קודר ושלילי, אחד נייטרלי ואחד אופטימי – וביקשו ממני לכתוב סיפורים שמשקפים את חייהם של האנשים הקטנים באותם עתידים. וכך ישבתי כמה ימים בטורונטו שבקנדה, וכתבתי.

הארגון נתן לי רשות לשתף עמכם את הסיפורים הללו, ואפילו ישמח לקבל ביקורת ולשמוע מה דעתכם עליהם. אנא קחו בחשבון שהסיפורים נועדו בעיקר להעביר את המסרים המרכזיים שמאחורי כל אחד מהתרחישים. אף אחד מהם אינו מייצג במדויק את העתיד בשנת 2050 – מדובר רק באפשרויות.

אני מתנצל מראש על העובדה שהסיפורים באנגלית, אבל לצערי אין לי זמן לתרגם אותם לעברית. אם מישהו רוצה לתרגם אותם, יבורך!

את הסיפורים אפשר למצוא בכתובת הבאה, בבלוג באנגלית שלי (ששומם למדי בשנים האחרונות, ואולי זה הזמן להחיות אותו קצת).

curatingthefuture.com/2019/08/05/stories_future_of_food/

 

6 מחשבות על “שלושה סיפורים על עתיד המזון

  1. סיפור של PrePac – עסקים כרגיל

    ישעיהו ט יט, "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ."

    "אני צריך שתדבר עם תמר." האורח שלי אמר. "לגרום לו להפסיק עם השטויות שלו."

    "הבן שלך, נכון?" שאלתי. "מה לא בסדר איתו?"

    הוא גלגל את עיניו. "האם זה לא מתפקידך לברר? אתה הפסיכולוג כאן. פשוט דבר איתו. הוא בטח ישפוך בפניך הכל. הוא כבר לא עושה את זה איתי."
    שילבתי את רגלי על כסא המטפל ובחנתי את האב היטב לפני שנתתי תשובה. בגדיו העידו על עושרו, וכך גם נימוסיו. בהחלט לא רציתי לאבד אותו כלקוח. ובכל זאת, היה צורך לומר כמה דברים בקול רם.
    "אני פסיכואנליטיקאי." הסכמתי. "ואני בהחלט יכול להיפגש עם בנך. אבל ככל שתוכל לספק לי מידע רב יותר על בעיותיו, כך ייטב – ומהר יותר – כך אוכל לעזור לו להתמודד איתן. "

    האיש נאנח בקוצר רוח, ואז קם והחל לפסוע בחדר.

    "אתה יודע על PrePacs, נכון?" הטון שלו הצביע על כך שתשובה שלילית לא תתקבל יפה.

    "כן, כמובן." אמרתי לו. כולם ידעו על PrePacs. "מה לגביהם?"

    "המצאתי אותם." הוא אמר בחמיצות. "לפני שנים."

    הנהנתי. זה הסביר את עושרו.
    ואז, המתנתי.

    הוא לא התמודד נוח עם דממה. גברים עשירים אף פעם לא מתמודדים טוב עם דממה.

    "כולם אמרו לי שזו תהיה טעות." הוא נהם. "הדיאטנים אמרו כי ל- PrePacs יהיה יותר מדי סוכר, יותר מדי שומן. אבל ידעתי שזה מה שאנשים באמת רוצים. ותראו איפה אנו נמצאים היום: כמעט לכולם יש לפחות PrePac אחד ביום. יש לנו PrePacs לקרניבורים, לצמחונים, לטבעונים. לעזאזל, יש לנו אפילו PrePacs לתינוקות. "

    "יש …" חיכחתי בגרוני והחלקתי את בגדי. "יש כאלו האומרים שהם ממכרים למעשה, עם כל הסוכר הזה. ובוודאי שלא בריאים. "

    "בה," הוא נופף את התגובה ממנו והלאה. "ברור שהמתחרים שלי יגידו את זה. אבל בגלל PrePacs, אפילו הקבצן הכי עני ברחוב יכול עדיין (לא מיותר 'עדיין' במקור?) להאכיל את עצמו. איש כבר לא רעב. "

    "והבן שלך? תמר? ”הזכרתי לו בעדינות.

    "תמר." פניו התעוותו, ומסכת הביטחון העצמי חמקה. עיניו היו מיוסרות. "אף אחד לא רעב, חוץ מתמר."

    סיפור עסקים כרגיל – חלק שני

    כילד שאביו המציא את ה- PrePacs, תמר היה רזה להפליא. הוא נראה כמו ילד טוב. עיניים חומות גדולות, בעלות הבעה רצינית, נחישות מאירה דרכן. הוא לא בזבז זמן אחרי שנכנס למשרדי.

    "אני יודע למה אבי שלח אותי לראות אותך." הוא אמר בלי הקדמות. "אני לא מתכוון לעשות את זה."

    הרמתי את גבותי. "לעשות מה?"
    "להפסיק את שביתת הרעב שלי." הוא אמר. "אני לא אוכל שום דבר מוצק, עד שהוא ייפטר מה- PrePacs. יוריד אותם מהמדפים. יגנה אותם בפומבי. "

    נשכתי בלשוני שוב. כמו האב כך הבן. הוא גם לא יכול היה להתמודד עם השקט.

    "הדברים האלה הם תועבה." הוא אמר בלהט. "ראית את הנתונים הסטטיסטיים על השמנת יתר? השנה היא 2050 ואנחנו אך החלנו להתגבר על הרעב העולמי, כל הכבוד לנו. אבל 75 אחוז מכל האנשים סובלים מהשמנת יתר. מתוכם, כמעט מחציתם סובלים מהשמנת יתר חולנית – כך שהם סובלים מתדירות גבוהה יותר של מחלות לב, סוכרת, אסטמה, ואפילו סרטן! ואתה יודע מה בעיקר? "

    שתקתי. הוא רכן קדימה במבט קדחתני בעיניו.

    "אתה יודע מי שמנים? 80 האחוזון התחתון של החברה. לא אנשים כמוך או אני או אבי. שאר האנושות. אלה שלא יכולים להרשות לעצמם אוכל טרי, או שאין להם זמן לבשל לעצמם ארוחה בריאה מכיוון שהם צריכים לקחת שתיים או שלוש עבודות רק כדי לפרנס את משפחותיהם. הם אלה שקונים את ה- PrePacs. זה רעל להם ולילדיהם – אבל הם כל הזמן אוכלים את זה. "

    "ואתה לא מוכן להיות חלק מזה." הסברתי. "אז אתה מרעיב את עצמך, כדי שאביך יראה הגיוני."

    הוא נשען לאחור בכיסאו, עייף פתאום. יכולתי לראות את עצמות הלחיים שלו, חדות ומובחנות מתחת לעורו הדק. כמה זמן הוא לא אכל מוצקים? נראה שגופתו הולכת ונעלמת.

    "תגיד לי משהו," אמרתי, "שקלת שאולי, אולי אולי, אביך לא מבין את ההשפעה שיש ל- PrePacs על אנשים, מכיוון שהם לא משפיעים על האנשים שמהם ממש אכפת לו …?"

    סיפור עסקים כרגיל – חלק שלישי

    "אתה גאון, דוק!" האב נכנס בסערה למשרדי. "אני לא יודע איך עשית את זה, אבל הוא שוב ממלא את עצמו!"

    הרמתי את עיניי מהמחשב. עבר חודש שלם מאז שראיתי את תמר בפעם האחרונה, והנחתי שהאבא שלו פשוט ויתר על השירותים שלי.

    "ברוך הבא." אמרתי. "אתה יכול לספר לי מה קרה?"

    "זה לקח רק יום אחרי שנהלת איתו את שיחת העדוד הקטנה שלך." הוא הכריז, "ואז התחיל לאכול שוב. ולא סתם אוכל, אלא את המותג הפרטי שלי! הוא צורך PrePacs כאילו אין מחר – חמישה כאלה בכל יום! זו התוצאה הטובה ביותר שיכולתי לקוות לה! "

    הסתכלתי בתמונה שהוא שם על שולחני. תמר לא היה כלל כחוש כמו קודם. לחייו נראו תפוחות, הבעה מעט צהבהבה בפניו. הוא היה באמצע דחיפתו של PrePac שלם לפיו.

    פעמוני אזעקה החלו לצלצל חרש במוחי.

    "אני ממליץ לך בחום לדבר איתו." אמרתי. "תמר משתמש בתזונה של PrePac כדי לגרום לך להבין את החששות שלו. הוא רוצה שתתחבר יותר רגשית למאבקו נגד השמנת יתר. אם לא תשים לב, יתכן שתגלה שאכילת היתר שלו עלולה להיות מזיקה לא פחות לבריאותו כמו שביתת הרעב שלו. "

    "שטויות." הוא ביטל את דברי. "ה- PrePacs בריאים לחלוטין. הם מאכילים את העולם. כולם אוהבים אותם. "

    "בכל זאת," אמרתי, "אני יודע שזה לא ענייני, אבל אולי הגיע הזמן לקצץ בכמה מאותם סוכרים ושומנים ב- PrePacs? אולי לדבר על זה עם תמר ולהגיע לאיזה סוג של הסכם? אתה יודע, כל מה שקיים ב- PrePacs הזה ישפיע עליו ישירות עכשיו. "

    "אני אחשוב על זה." הוא הבטיח. ואז חשב עוד קצת. "הפכנו את העולם כבר למקום טוב יותר, ואנחנו יכולים לעשות את זה אפילו יותר טוב, כמו שאתה אומר. אולי ה PrePacs יכולים להיות בריאים יותר. אבל לא כרגע. ברגע שנתשלט על השוק ואני אוכל להיות בטוח שהמתחרים שלנו לא יוכלו להתגבר עלינו איכשהו, נשנה חלק מהרכיבים של ה- PrePac. זה יקרה בסופו של דבר. "

    הוא עזב זמן קצר לאחר מכן, ונשארתי עם המחשבות שלי. התבוננתי שוב בתמונתו של תמר, שבה השמנת-יתר החלה להתיישב, ותהיתי מי יוותר קודם על ה- PrePacs – הבן, האבא או העולם.

    *******

    נו, סיום נאיבי וכפוי בו אתה חייב למצוא ולהציג את הצד המאיים השלילי. יכולת להוסיף בשיחה עם הבן שהסוכרים והשומנים נועדו ליצור מכורים.

    בכל מקרה לתשומת לבך PrePac זה מונח שמשתמשים בו בעיצוב לנשים החולות בסרטן השד

    Liked by 1 person

  2. יחד – סיפור לתרחיש האופטימי
    משלי ט"ו י"ז, "טוֹב אֲרֻחַת יָרָק, וְאַהֲבָה-שָׁם– מִשּׁוֹר אָבוּס, וְשִׂנְאָה-בוֹ."
    "עדיף מנה קטנה של ירקות באהבה מאשר עגל משומן עם שנאה."

    פקחתי את עיניי מטושטש ונזכרתי איזה יום זה היה, ומה היה צריך לקרות היום. בני תמר עדיין עבד בחוות U, אז היה לי קצת זמן לעצמי. צחצחתי שיני באטיות ואז המשכתי למטבח לארוחת הבוקר היומית שלי. תנור העל המליץ בשביל הלב על חביתה עם שעועית ותרד.
    אישרתי, ועקבתי במבטי (dully יש L מיותרת במקור?) כשהידיים הרובוטיות עבדו בחריצות עם כלי המטבח, בעזרת חרירים שיכולים לרסס בצק, חלבון ביצה, גבינה מותכת או אפילו בשר, כדי ליצור מגוון אינסופי של מנות טעימות. זה לקח רק דקה עד שריח הביצה המקושקשת הרוחשת מילא את המטבח.

    אכלתי בלי הרבה שמחה. לא רציתי להמשיך עם היום. יכולנו להתעשר היום, אבל באיזה מחיר?

    החביתה נעלמה עד מהרה מהצלחת – אפילו במצב הרוח המזופט שלי לא יכולתי שלא ליהנות מהטעם, שהותאם במיוחד לבלוטות הטעם שלי. קמתי מהכיסא ופתחתי את הדלת לחוות U, שם תמר כבר עסק ברובוטים.

    עצרתי לרגע להביט בו. ממש התבוננתי (??? מגוחך). הוא עמד לקראת גיל 16 בקרוב, כפי שהיה די ברור ממראה גופו. הוא היה גבוה ודק, שערותיו הבלתי מסודרות נפלו בסבכים סביב פניו, והוא המשיך לנשוף אותו מעיניו בזמן שהוא עבד על המל"ט. הוא הרים את עיניו אלי כשנכנסתי לחדר וחייך.

    "אתה תאהב את זה, אבא." הוא אמר בהתרגשות והניף את המל"ט. "בדיוק סיימתי לעבוד על זה. זו הגרסה המשודרגת של הרובוט שהראיתי לך בשבוע שעבר, והיא הולכת – "
    "לשנות את העולם." השלמתי איתו את המשפט שלו. הוא צחק בהסכמה, ושחרר את המל"ט באוויר. זה טס מיד מהחלון הפתוח.

    הרמתי גבה לעבר תמר.

    "רק חכה." הוא הבטיח. "פוצ'י יחזור בקרוב."

    "פוצ'י?" שאלתי.

    "שמה!" הוא אמר בהתרגשות. "הבט!"

    לקח רק דקה עד שפואצ'י חזר, זמזמם בשקט לחדר. הוא נשא סל, וממה שיכולתי לראות, הוא היה מלא בתפוחים. תמר נופף לעבר הרובוט וזה פנה לעברו. טופר מכני אחד הושיט את ידו אל הסל, קטף תפוח וזרק אותו בדיקנות לראשו של תמר. (לכיוון??)

    הבן שלי ציפה לזה. לעזאזל, הייתי בטוח שהוא תכנת את הרובוט ככה רק לעשות הצגה. הוא חטף את התפוח היישר מהאוויר וחייך אלי. פוצ'י עשה ריקוד קטן באוויר כדי להעיד על הערכתו, ואז נחת על הרצפה ושתק.

    "תנגוס, אבא." תמר הציע לי את התפוח.

    נשכתי בזה. טרי, פריך, מתוק וחמוץ בו זמנית. יותר טוב מכל תפוח שאי פעם טעמתי אי פעם.
    "טוב, נכון?" תמר חייך אלי. "הוא נקטף מעץ התפוחים שצומח על הגג לידנו, על ראש גורד השחקים השכן."

    "גנוב, אתה מתכוון." אמר קולו של זר, ושנינו הסתובבנו בהפתעה. לבי שקע בחזי.

    הגיע הזמן שתמר יפגוש את מעסיקיו החדשים.

    סיפור לתרחיש אופטימי – חלק שני

    ניגשתי למבקר ולחצתי את ידו. הוא היה מטופח בקפידה ולבוש אופנתי בחליפה עסקית בת שלושה חלקים. יכולתי להרגיש את עיניו של תממר בגב ראשי.

    "ברוך הבא לחוות U שלך." אמרתי, גיששתי במילים. "אדוני."

    האיש הינהן לעברי ואז הציץ בפוצ'י.

    "בוא נראה אם ​​אני מבין את זה נכון." הוא אמר. "תכנת את הרובוט הזה – הכל בעצמך וללא סיוע – לטוס אוטונומי לחוות U שכנה, לאסוף פרי ולהביא אותו אליך. האם זה נכון?"

    תמר לא היסס. הוא היה גאה ביצירתו.

    "כן אדוני." הוא אמר בהתרגשות. "אבל – אבל הוא לא גנב את הפירות. ביקשתי את בעל החווה בחו"ל והוא הסכים לזה. "

    "אני מבין." אמר האורח. "אבל הרובוט יכול, באופן היפותטי, להיכנס לכל חווה פרטית, נכון?"

    תמר חבט בראשו. "כן, זה הרעיון. העיר עמוסה בחוות פרווה – חוות עירוניות. כל גורד שחקים מחזיק עשרות מהם, עם חלונות פתוחים בכדי להכניס את האוויר. כל גג מספק היום אוכל. אבל לוקח הרבה זמן להוריד את האוכל מהגגות, לעבד ולהפיץ אותו מחדש דרך הקמעונאים המסחריים – הסופרמרקטים וחנויות המכולת. פוצ'י יכול לשנות את כל זה. הוא יכול לקטוף פירות היישר מענפי העץ, או אפילו להשתמש בידיו כדי לשלוף גזר וירקות אחרים מהאדמה. "
    "גניבה." האיש הצהיר. "גניבה מחקלאים שעובדים קשה."
    עיניו של תמר הצטמצמו. "מרבית חוות הU כיום הן בבעלות מונסנטק, ורק רובוטים עובדים בהן." הוא אמר באיפוק. "זה עולה מדי עבור אנשים רגילים – כמו אבא שלי ולי – לתחזק חווה פרטית, מכיוון שזה כל כך יקר להוריד את התוצרת מהבניין, ובכל מקרה הקמעונאים משלמים לנו פרוטות. פוצ'י יכול לשנות את זה. אם לכל משפחה יש רובוט כמו פוצ'י, הם היו יכולים להגיע להסכמות עם בעלי משקים קטנים בחוות פרטיים ברחבי העיר, כך שהם יקבלו את המוצרים הטובים והטריים ביותר בכל יום, בכל שעה, תמורת תשלום. זה היה – "

    הוא עצר והביט בי. שתקתי. הוא השפיל את ראשו ומלמל, "זה ישנה את העולם."

    "לא," אמר האיש. "זה לא. כי נכון לעכשיו זה כבר לא שלך. נא מסור אותו בנימוס, ופנה את דרכך ליציאה. חוות U זו וכל הרובוטים בה הם כיום הרכוש החוקי של מונסנטק. מזל טוב, אגב – אתם עכשיו מיליונרים. אתה יכול להודות לאבא שלך על זה. "
    השפלתי את ראשי . כמיליונר, לא הרגשתי את עצמי כל כך טוב.

    סיפור לתרחיש האופטימי – חלק שלישי

    "אבא?" תמר פנה אלי. "על מה הוא מדבר?"

    מלמלתי משהו. לא הייתי בטוח בעצמי מה זה.

    "אבא!" קולו של תמר היה חזק יותר, תזזיתי יותר. "מה עשית?!"

    "הוא מכר לנו את ההמצאות שלך." מנהל מונסנטק אמר לו בנחת. "פלוס הגרוטאה של חווה פרטית."

    "אתה לא יכול לקחת אותם!" קרא תמר. "וזה לא יועיל לך. הוצאתי עליהם פטנט כדי להגן עליהם מפני אוכלי גוויות כמוך! "

    "אנחנו יודעים." אמר האיש, לא מוטרד. "אביך היה טוב לב בכדי לכלול את הפטנטים גם בעסקה."

    הוא השתופף ליד הילד, פניו וטונו עדינים באופן מפתיע.

    "הוא סידר לך עתיד טוב יותר, ילד. זה מה שאבות עושים. והוא גם הרוויח מההמצאה שלך. תגלה שזה מה שאנשים עושים, וזה הלקח שעדיף שנלמד מוקדם. "

    תמר הביט בי שוב, וההבעה הפגועה על פניו העניקה לי כוח להתנגד. הסתכלתי על המנהל בזעף. "העסקה עדיין לא נחתמה." אמרתי.

    הוא קם שוב על רגליו וצחק עלי, העדינות נעלמה. "הביט סביבך," אמר בזלזול. "חוות U שלך נכשלת, בצורה אומללה. מתי בפעם האחרונה יכולת לשלם עבור יום שלם של חשמל כדי להפעיל את הרובוטים? יש סיבה שהתקשרת אלינו וסיפרת לנו על ההמצאות של בנך. אתה צריך את הכסף. חשוב על כל הדברים שאתה יכול להשתמש בהם. אתה יכול להפסיק לעבוד בשארית ימיך. אתה יכול אפילו לשלוח את הצעיר הנחמד הזה כדי לקבל השכלה ראויה באוניברסיטאות הטובות ביותר. העסקה סגורה למעשה – אנחנו רק צריכים את חתימתכם עליו. "

    היססתי ואז הסתובבתי ממנו להביט בעיניו של תמר.

    "אנו זקוקים לכסף, בן." אמרתי לו. "אתה לא מבין, אבל -"

    הוא הפסיק אותי.

    "אני מבין את זה, אבא. אני באמת. אבל אתה לא יכול לעשות עתיד טוב יותר על ידי הקרבת מה שיש לנו כאן, ברגע זה! בבקשה, אבא, רק תסמוך עלי. אני יודע שאני יכול לגרום למערכת לעבוד טוב יותר. זה הולך – "הוא היסס. "זה הולך לשפר את המצב עבור כולם, לעזור לכל כך הרבה אנשים!"

    ידו נגעה בשלי, התחננה. יכולתי להרגיש את החום שלו, מלא בחום ובחיים. מלא פוטנציאל לעתיד טוב יותר. מלא אופטימיות שלא הייתה לי עוד. אבל אולי אוכל לשאול חלק מזה.

    סגרתי את ידי סביב ידו.

    המנהל לחץ על עטו וצעד קדימה בציפייה. פניתי אליו.

    "צא החוצה." אמרתי בחמיצות. לא נתתי לו זמן לענות לי. ידו של תממר פועמת בשלי. "צא מהרכוש שלי. זה עדיין שלי, ולא נחתמת היום עסקה. "

    נשמתי נשימה קטועה והמשכתי הלאה. "אני יודע שקיבלתי כמה החלטות די גרועות בחיים שלי בעבר, אבל זה נגמר כאן." עכשיו קשקשתי, דמעות בעיניי. "אתה לא מסלק את עתידו של בני עם כמה הבטחות לזכייה גדולה בסופו של דבר. בסופו של דבר שום דבר לא ישתפר. כאן ועכשיו – "

    תמר לחץ את ידי. אף אחד מאיתנו לא הרפה.

    "אנחנו הולכים לשנות את העולם."

    השימוש שלך באדגקטיבים באנגלית דרמטי תכוף ומגוחך, אף אחד לא משתמש במלות התאור האלו שאתה משתמש בהן. לפעמים כשאני רואה את הוידיו שלך עם הרובוט מסך מחשב והבגד מסתובב על הבמה אני שואל את עצמי אם אתה חושב שכולם לא מציאותים. כנראה כדי להיות עתידן צריך להיות לא מציאותי

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s