על היפותזת הסימולציה והניסוי שיכול לגרום להרס היקום כולו

על היפותזת הסימולציה והניסוי שיכול לגרום להרס היקום כולו

הניו יורק טיימס ידוע כאחד העיתונים המכובדים ביותר בעולם. מאמרים המתפרסמים בעיתון זוכים בחשיפה נרחבת, והציבור הרחב – כמו גם ראשי ממשלות ומנהיגים בינלאומיים – קורא אותם בשקיקה. העיתון בוחר בקפידה את המאמרים המתפרסמים בו, כך שכדאי לשים לב למאמר דעה שהתפרסם בשבוע האחרון, ובו נכתב כי – 

"ביצוע ניסויים אלו עשוי להיות רעיון רע ברמה קטסטרופלית – מהסוג שיכול לגרום להרס היקום כולו."

מוזר עוד יותר להבין שכותב המאמר אינו פיזיקאי גרעין או מומחה ללוחמה ביולוגית. למעשה, הוא פרופסור לפילוסופיה. והניסוי שהוא מוצא מאיים כל-כך, אינו מערב יצירת אנטי-חלקיקים או חורים שחורים, אלא הוא בעיקר ניסוי מחשבתי המבוסס על ניתוח נתונים, ומטרתו אחת: להוכיח שאנו חיים בסימולציה.

הכותב, פרופסור גרין פרסטון, חושש שאם הניסוי אכן יצליח, הרי שיוצרי הסימולציה יחליטו, במילים פשוטות, להוריד את השאלטר ולכבות את האור לכולנו.

אבל אולי עדיף להתחיל בהתחלה.

simulatoin.jpg

היפותזת הסימולציה

הפילוסוף ניק בוסטרום ידוע כ- 'מעצבן מקצועי'. בין היתר, הוא מבקר בכנסים של אנשי מחשבים ומזהיר אותם שהם עלולים לפתח בינת-על בלי כוונה, והיא – בוודאי ניחשתם – עלולה להשמיד את העולם. ובכל זאת, רעיונותיו תמיד מעניינים ושווים קריאה, ובשנת 2003 זכתה אחת ההיפותזות המרתקות ביותר שלו לפרסום: אנו עשויים, כולנו, להיות חלק מסימולציה גדולה אחת.

מה הכוונה בסימולציה? חישבו על משחק המחשב הפופולרי – The Sims. זוהי סימולציה פשוטה מאד של הציביליזציה האנושית כיום. אתם יכולים לגדל במשחק משפחה שלמה של בני-אדם, שבזכות המחשב זוכים ב- 'חיים' משלהם. ברור לנו שה- sims שלנו אינם מרגישים דבר, ואינם ניחנים במחשבה עצמאית משלהם. אבל מה יקרה בעוד מאה, אלף, או עשרת-אלפים שנים, כאשר כוחות המחשוב שיעמדו לרשותנו יהיו עצומים בהרבה?

Image result for the sims baby on fire

צילום מסך מהמשחק The Sims. יש מקום לשיפור (במקור מכאן)

בוסטרום מאמין כי צאצאינו הרחוקים יהיו חמושים במחשבים עוצמתיים כל-כך, שיוכלו להריץ סימולציות של ההיסטוריה האנושית ברמת פירוט גבוהה כל-כך, שהדמויות המסומלצות יהיו מסוגלות לחשוב עבור עצמן ולקבל החלטות משלהן. הן יחיו ויעבדו בסימולציות הללו, יתאהבו זו בזו, יתחתנו ואפילו יביאו לעולם ילדים – כלומר, דמויות חדשות בסימולציה. ואת כל זה הן יעשו מבלי שידעו כלל שמדובר בהרצה ממוחשבת של מציאות מן העבר.

למה שנכדי-נכדינו ירצו בכלל ליצור ולהריץ סימולציות מסוג זה? התשובה פשוטה: כפי שאנו רוצים להבין טוב יותר את ההיסטוריה של המין האנושי, ולשם כך מפתחים מודלים ממוחשבים מורכבים, כך ירצו גם צאצאינו להבין כיצד התקיימו וחיו הורי-הוריהם. או שאולי, כשכוחות המחשוב יהיו גדולים מספיק, יוכל כל ילד להריץ סימולציה דמוית-sim, אבל ברמה גבוהה בהרבה. אולי אפשר לקרוא לסימולציה כזו sim-universe. 

ועכשיו, שימו לב להיגיון של בוסטרום: אם אפילו ילד עתידי אחד יריץ סימולציה שכזו, הרי שהסיכוי שאנו חיים בסימולציה הוא 50:50. למה? מכיוון שאם אתם צריכים לנחש האם אתם 'אמיתיים' או חיים בסימולציה, ואתם יודעים שאין לכם שום דרך לפענח את התשובה, אבל שיש לפחות סימולציה אחת בעולם, הרי שיש סיכוי שווה שאתם חיים בסימולציה, או בעולם הפיזי-ממשי. 

אבל בוסטרום לא עוצר כאן.

כשאנו רוצים להבין את האקלים טוב יותר, איננו יוצרים מודל ממוחשב אחד בלבד. אנו מריצים עשרות ואפילו אלפי סימולציות של מצבים אקלימיים אפשריים, שבכל אחד מהם אנו משנים פרמטר אחד בלבד: את מהירות הרוח, את הלחות וכן הלאה. גם צאצאינו, כשירצו להבין את העבר, לא ירצו לפתח מודל אחד בלבד. הם יריצו – על מחשביהם המשוכללים לאין ערוך משלנו – מיליארדי סימולציות שונות של העבר. כל אחת מהסימולציות הללו תרוץ ברמת פירוט שלא תאפשר לדמויות המשתתפות בה להבין שמדובר בסימולציה. 

מה הסיכוי עכשיו שאתם חיים בסימולציה? בערך אחד למיליארד, לפי ההיגיון שתיארנו קודם. אני, רועי צזנה, איני יכול לדעת בוודאות האם אני רועי צזנה המקורי שנולד ב- 1980, או שאני אחת ממיליארדי הדמויות הממוחשבות שנוצרו אלפי שנים לאחר מכן, וכל אחת מהן מאמינה שהיא-היא רועי צזנה היחיד. הסיכוי שאני רועי צזנה המקורי היחיד קטן עד כדי גיחוך. הרבה יותר סביר להניח שאני דמות המשתתפת בסימולציה, מאשר שאני רועי צזנה המקורי.

נשמע מטורף? ובכן, כן, אבל הרעיון התחיל להכות שורש בלבם של כמה אנשים מרשימים. ניל דה-גראס טייסון, למשל, שהוא כנראה הפרשן המדעי המוערך ביותר באמריקה, כבר הודה כי ההסתברות שאנו חיים בסימולציה "עשויה להיות גבוהה מאד"[1]. אילון מאסק הודיע כי "יש סיכוי של אחת למיליארד שאנחנו חיים במציאות הבסיס"[2]. ג'ורג' סמוט, פיזיקאי וזוכה פרס נובל, מאמין שהסיכויים קיצוניים עוד יותר, וכי הסיכוי שאני רועי צזנה המקורי הוא רק אחת לטריליון (למרות שלא התייחס ספציפית אליי, אבל אני מניח שזה רק מכיוון שהוא לא מכיר אותי אישית)[3].

Image result for the matrix

המטריקס: החיים כסימולציה.

זוהי, אם כך, היא היפותזת הסימולציה. נכון להיום, היא אינה משפיעה על דרך חשיבתם של אנשים, בין היתר מכיוון שמדובר ברעיון בלבד, שטרם הוכח. 

אבל ישנם אלו – פיזיקאים, בעיקר – המנסים להוכיח שאנו באמת חיים בסימולציה. ופרסטון מאמין שאם יעשו זאת, הם עלולים להוביל להרס היקום כולו.

לך תוכיח שאין לך אחות מסומלצת

שמונה שנים לאחר שבוסטרום הציע את היפותזת הסימולציה, החליטו כמה פיזיקאים לקחת את העניין ברצינות, והציעו דרכים לבחון את הרעיון במציאות. או אולי בסימולציה. אם אתם כבר מבולבלים, אל תרגישו רע – אתם בחברה טובה. בכל מקרה, במאמר שהתפרסם במגזין מדעי צנוע אך מכובד (The European Physical Journal A), ניחשו החוקרים שאפילו בעתיד יהיה למחשבים כוח מחשוב מוגבל. הוא אולי יהיה גדול פי טריליונים מכוח המחשוב כיום, אבל עדיין – הוא יהיה מוגבל. 

אם אכן המחשבים יהיו מוגבלים בכוחם בעתיד, הרי שיוצרי הסימולציות ירצו למזער את כמות החישובים המתבצעים במסגרת כל סימולציה. במילים אחרות, במקום להריץ את כל האינטראקציות בין החלקיקים התת-אטומיים בכל היקום, בטריליוני יקומים במקביל, המפתחים ישתמשו ב- 'קיצורי דרך'. הם יתמקדו, למשל, הרבה יותר בכדור-הארץ (מרכז היקום, כמובן), ולא יטרחו להשקיע באותה המידה בקצוות המרוחקים של התבל. החוקרים מאמינים שבאמצעות תצפיות בחלל נוכל לזהות אי-סדירויות בדרך הפעולה של היקום, שמתיישבות עם היפותזת הסימולציה[4].

שיהיה ברור לרגע: אף אחד לא חושב שנוכל להוכיח בוודאות שהיפותזת הסימולציה נכונה. לפחות לא בזמן הקרוב. אבל כך, בסופו של דבר, עובדת הקהילה המדעית: מעלים היפותזה, יוצרים סדרה של תחזיות שאמורות להתממש אם ההיפותזה נכונה, ואז בודקים האם התחזיות הללו נכונות. אם כן – הרי שההיפותזה מקבלת כמה נקודות זכות והופכת לסבירה יותר בעיני הקהילה המדעית. אם היפותזת הסימולציה תספק מספר רב של תחזיות שמתאמתות בנוגע לדרך הפעולה של היקום… ובכן, הקהילה המדעית בהחלט עשויה לקבל על עצמה את גזר הדין, ולקבוע סופית שההשערה הסבירה ביותר היא שאנו חיים בסימולציה.

וזה, כפי שכבר אמרנו, עשוי להוביל לקטסטרופה הנוראית מכולם, ולהפסקת הסימולציה באמצע.

סימולציית מגדל בבל 

באחד הסיפורים המוקדמים בתורה מתואר מגדל בבל – מגדל עצום-מימדים, שאמור להגיע עד השמים עצמם. סקרנותו של האל היהודי הקדום מתעוררת לנוכח המגדל, והוא יורד מטה לרגע מהעננים, ואז מחליט להרוס לכולם את העסק. הוא גורם לכל העובדים לדבר בשפות שונות, ובדרך זו עוצר את בניית המגדל. 

לא לגמרי ברור למה האל שם רגל למפעל המרשים הזה, אבל פרשן המקרא דוד משה קאסוטו הציע כי בניית המגדל היוותה סוג של התרסה כנגד האל – רעיון גרוע בעליל, שהוביל לתגובת הנגד הצפויה מישות שהפתרון המקורי שלה לבעיות הוא להטביע את כל בני-האדם וחדי-הקרן במבול.

מגדל בבל. זה מה שקורה כשמעצבנים את היוצר(ים). במקור מוויקימדיה.

נחזור לרגע להיפותזת הסימולציה. פרסטון מביע חשש שיוצרי הסימולציה אינם מעוניינים שנבין שמדובר בסימולציה. אחרי הכל, אם הם רוצים להבין את ההיסטוריה של האנושות, הם בוודאי אינם רוצים שהדמויות בסימולציות שלהם יבינו שלא מדובר באמת במציאות הממשית! מה יקרה, לפיכך, אם נגלה שאנו חיים בסימולציה? מה יקרה אם נתחיל לחקור את אותה סימולציה כדי להבין אותה טוב יותר? אם ננסה להקים את 'מגדל בבל' המודרני – דרכים לבחון את הסימולציה, כדרך להתריס בפני היוצרים שאיננו מוכנים לקבל את המצב כמות שהוא? 

תגובתם של מריצי הסימולציה עלולה להיות פשוטה. יש להם עוד מיליארדי סימולציות אחרות, בהן בני-האדם המסומלצים מתנהגים יפה ונותרים בבורותם. אם הדמויות המורצות בסימולציה אחת אינן מתנהגות כשורה, אפשר פשוט לכבות את אותה סימולציה, ולנתב את משאבי החישוב שהתפנו לטובת היקומים הממוחשבים האחרים. הבעיה נפתרה, אפשר להמשיך הלאה. כלומר, אלא אם אתם נמנים על הדמויות שבאותה סימולציה, ואז תיעלמו, כולכם, בלחיצת כפתור אחת מצד היוצרים הגדולים שמעבר לשמים.

או אולי יבחרו היוצרים לסיים את הסימולציה בדרך שאינה ברורה באופן מיידי. באחד מסיפוריו של פיליפ ק. דיק, למשל, מתוארת סימולציה של אמצע המאה העשרים, המורצת בעתיד הרחוק במוזיאון. כאשר אחד מהצופים בסימולציה נכנס לתוכה וכך 'מזהם' אותה, מחליטים המנהלים לסיים את ההרצה תוך זמן קצר – באמצעות דרבון הישויות הממוחשבות לפתיחת מלחמה גרעינית שתהרוס את האנושות כולה בתוך הסימולציה.

אז מה הפתרון? איך נוכל לפענח האם אנו חיים בסימולציה או שאנו 'מקוריים', מבלי לעורר את חמת זעמם של היוצרים?

פרסטון מאמין, בפשטות, שלא נוכל לעשות זאת. או ליתר דיוק, הוא מאמין שהסיכונים גדולים כל-כך, שעדיף לנו להימנע מביצוע ניסויים שעלולים להוכיח שאנו חיים בסימולציה. זוהי אותה "סכנה קטסטרופלית" שפרסטון מזהיר לגביה. הוא מסכם כי – 

"תוצאות הניסויים המוצעים יהיו מעניינות רק כשהן מסוכנות. ייתכן שיהיה ערך רב בהבנה שאנו חיים בסימולציה ממוחשבת, אך המחיר הכרוך בכך – הסיכון להשמיד את היקום שלנו – גדול פי כמה. … האם זה באמת שווה את הסיכון?"[5]

האם זה שווה את הסיכון?

כל אדם יענה על שאלתו של פרסטון עבור עצמו, אבל הייתי רוצה לסיים את הרשומה הזו בטון אופטימי יותר: כן, אני מאמין שזה שווה את הסיכון. 

מדוע? מכיוון שגם אם היפותזת הסימולציה נכונה, ואנו אכן חיים בעולם ממוחשב שמריץ מחשב-על, לא ברור מהי מטרת יוצרי הסימולציה. פרסטון מניח שהיוצרים רוצים ללמוד על ההיסטוריה של המין האנושי, וכל חריגה מההיסטוריה האנושית תוביל לעצירת הסימולציה. אבל למה לבחור דווקא בפרשנות זו? אפשרות אחרת היא שהיוצרים רוצים לבחון – למשל – כמה זמן ייקח לישויות הממוחשבות לפענח שמדובר בסימולציה. אולי, מהרגע שנבין שמדובר בתוכנת מחשב, יסכימו היוצרים 'לשלוף' אותנו מהסימולציה הנוכחית ולהעביר אותנו לעולם ממוחשב טוב יותר, ללא רעב, עוני ומחלות.

או שהם ימחאו לנו כפיים על חכמתנו, ואז יעצרו את הסימולציה וימחקו את כולנו, כי הם קיבלו את התשובה שרצו. או שהם יתחשבו בקדושת החיים, וייתנו לנו להמשיך בחיינו בתוך המחשב. או שהם יהפכו את כולנו לפלמינגו ורודים. הי, למה לא? אולי יש להם פטיש כזה. תוכיחו שאני טועה.

אתם רואים בוודאי את הבעיה: קשה מאד לנחש את מניעיהם של יוצרי הסימולציה. כל אחד יכול להשליך עליהם את דרך ההבנה שלו את העולם. פרסטון צודק בכך שאם היפותזת הסימולציה אכן נכונה, הרי שאנו מסתכנים כאשר אנו מגיעים להבנה זו. אבל לא ברור האם סיכון זה גדול יותר מהסכנות הצפונות בהמשך החיים כרגיל, עם כל הקטסטרופות שהמין האנושי יכול לבשל לעצמו: משינוי האקלים ועד למלחמה גרעינית.

כך שאני מאמין שאנו בהחלט צריכים לבחון את היפותזת הסימולציה ברצינות, ומוכן להוסיף סיבה אחת חשובה: אולי עוד נצליח להתמרד כנגד היוצרים.

revolution-30590.png

הדרך אל החופש(?)

באחד מסיפורי המדע הבדיוני המונפשים בסדרת הטלוויזיה המצוינת – "אהבה, מוות, רובוטים" – מתוארת ציביליזציה של 'ליליפוטים' זעירים, החיים כולם בתוך מקרר ישן. בני הזוג שרכשו את הדירה הופתעו לגלות שהמקרר שלהם מיושב על-ידי אותם אנשים קטנטנים שגודלם כגודל ראש סיכה, אך לא הפריעו להם להתפתח. הננסים פיתחו את הטכנולוגיה שלהם במהירות, זינקו מימי הביניים למהפכה התעשייתית ומשם לעולם המודרני, נקלעו למלחמה גרעינית זה נגד זה, השתקמו והמשיכו לקדם את המדע והטכנולוגיה. תוך זמן קצר הם הגיעו לרמה טכנולוגית מתקדמת יותר מזו של בני-האדם בסיפור, ובהבזק של אור – נעלמו ועברו, כמשוער, ליקום אחר.

Image result for love death and robots ice age

צילום מסך מהסדרה Love, Death & Robots של נטפליקס.

אין צורך לומר שמדובר בסיפור מדע בדיוני, אבל אולי הוא יכול לספק גם לקחים לגבי היפותזת הסימולציה והדרך בה נבחר להתקדם. 

אם אכן קיימים יוצרים, והם באמת פיתחו – ועודם מריצים – את הסימולציה בה אנו חיים, הרי שיש להם הרבה על מה לענות. הם היו יכולים ליצור עולם טוב יותר, בוודאי. הם היו יכולים ליצור עולם בלי מוות, בלי כאב, בלי דיכאון. הם בחרו, במודע, שלא לעשות זאת. המשמעות היא שאם אותם יוצרים באמת קיימים, הם אחראים לסבלו של כל ילד שגווע ברעב, לכל קשיש שמאבד צלם אנוש בשל השיטיון, לכל 'מכשפה' שהועלתה על המוקד לאורך ההיסטוריה. 

אבל אם נבין שהיפותזת הסימולציה באמת נכונה, אולי עוד נצליח להתמרד כנגדם. אולי, כפי שמתארת סדרת המדע הבדיוני, נוכל לפתח את הטכנולוגיה שלנו לרמה מתקדמת עוד יותר מזו של היוצרים עצמם – ואז תבוא עת דין וחשבון. ואולי, אם לא בעונש נחפוץ, נוכל לפחות להבין את חוקיה של הסימולציה בה אנו חיים, לעצב אותה כרצוננו, ולשפר את חייהם הממוחשבים – אך עדיין אמיתיים לגמרי – של כל בני-האדם ב- 'יקום' המלאכותי בו אנו חיים. 

להישגים אלו לא נגיע באמצעות טמינת הראש בחול. הם דורשים אומץ, תעוזה ונכונות לחשוף את עצמנו לאמיתויות שעלולות לערער את כל מה שאנו מאמינים בו. הם מחייבים אותנו, בין היתר, להעז לבחון את היפותזת הסימולציה ברצינות. אם נגלה שהראיות תומכות בה – ניאלץ לקבל את ראיית העולם החדשה ולהתחיל לפעול בהתאם. ואם נגלה שהראיות לא תומכות בה, ובכן, נצטרך להישאר עם המצב הקיים ולהבין שאין לעולם יוצרים שאפשר להטיל בהם האשמות בנוגע לדרך בה הדברים נראים היום. אז, ברגע שנבין זאת, יקחו בני-האדם אחריות על עצמם, ישתפו פעולה זה עם זה, וישפרו את העולם בכוחות עצמם.

נכון?


 

קישורים:

[1] C. Moskowitz, “Are We Living in a Computer Simulation?,” Scientific American. [Online]. Available: https://www.scientificamerican.com/article/are-we-living-in-a-computer-simulation/. [Accessed: 15-Aug-2019].

[2] R. McCormick, “Odds are we’re living in a simulation, says Elon Musk,” The Verge, 02-Jun-2016. [Online]. Available: https://www.theverge.com/2016/6/2/11837874/elon-musk-says-odds-living-in-simulation. [Accessed: 15-Aug-2019].

[3] TEDx Talks, You are a Simulation & Physics Can Prove It: George Smoot at TEDxSalford. 2014.

[4] S. R. Beane, Z. Davoudi, and M. J. Savage, “Constraints on the universe as a numerical simulation,” Eur. Phys. J. A, vol. 50, no. 9, p. 148, Sep. 2014.

[5] P. Greene, “Opinion | Are We Living in a Computer Simulation? Let’s Not Find Out,” The New York Times, 10-Aug-2019.

צוללות וכלכלת הוופי: איך סופרי מדע בדיוני חזו (ועדיין חוזים) את העתיד

צוללות וכלכלת הוופי: איך סופרי מדע בדיוני חזו (ועדיין חוזים) את העתיד

בואו נדבר על צוללות, ולשם שינוי – לא מהסוג שמכניס ראשי ממשלה לצרות, אלא כאלו שמדגימות נקודה מעניינת על חיזוי העתיד.

שמעתם, אולי, על מלחמת העולם הראשונה. כאשר פרצה המלחמה ב- 1914, לאומות העולם היה ברור שכלי הלחימה העיקרי – למעשה, היחיד – בים יהיה ספינות המלחמה למיניהן. כמעט כולם התעלמו ממתמודד חדש בזירה: הצוללות. 

בתחילת המאה העשרים כבר היו בנמצא צוללות מתקדמות יחסית, עם מנוע דיזל ושני פתחים לירי טורפדו. כל הגופים הצבאיים בחנו את אפשרות השימוש בצוללות, אך רובם ראו אותן כקוריוז ותו לא. בריטניה הגדולה התהדרה אמנם בצי הצוללות הגדול בעולם, אך רובן היו מסוגלות רק לפטרל באזורי החופים. בקיצור, לא היה להם מושג איך להשתמש בצוללות ביעילות. 

עם פרוץ המלחמה, גרמניה מצאה עצמה עם צי של עשרים צוללות, ועם צורך בהול להשתמש בו כדי לערער את השליטה הבריטית באוקיאנוסים. הצוללות הגרמניות נשלחו להטביע מספר רב ככל האפשר של ספינות אויב, והתוצאות הפתיעו אפילו את הגרמנים.

הצוללת האמריקנית USS Holland, שנכנסה לשימוש ב- 1900.

בתחילת המלחמה צייתו מפקדי הצוללות הגרמניים לחוקי המלחמה הימיים: הצוללות עלו אל מעל לפני המים, דרשו מצוות הספינה להיכנע, נתנו למלחי האויב הזדמנות לנטוש את הספינות בסירות הצלה, ואז הטביעו את הספינה. לפחות, זו הייתה התכנית. מפקדי הצוללות שניסו לציית לחוקי המלחמה בדרך זו, גילו במהירות שיריביהם אינם מוכנים להפסיד בכבוד. הצוללות שצפו אל מעל לפני המים היו סופגות מטח כבד של ארטילריה ואש תותחים ומוטבעות מיד. תוך זמן קצר השתנו החוקים הבלתי-כתובים, והמפקדים הגרמנים חדלו ממנהגיהם הג'נטלמניים, והחלו להטביע ספינות בכל רחבי האוקיאנוס מבלי לתת להן אזהרה מראש. בעלות-הברית מצאו עצמן בסגר שנכפה עליהן מצד מדינה שכוחה הימי היה זעום ביחס אליהן, אך טכנולוגיה חדשנית אחת אפשרה לה לשתק את יתר האומות בימים.

מה שמדהים הוא שהבריטים היו אמורים לדעת למה לצפות, כי אחד הסופרים המפורסמים ביותר שלהם – ארתור קונן דויל, שכתב את סיפורי שרלוק הולמס – פרסם מוקדם יותר באותה שנה סיפור מדע בדיוני, בו הצליחה מדינה מומצאת קטנה להשתמש בצוללות כדרך להטלת סגר על האימפריה הבריטית[1]. האדמירלות ביטלה את הסיפור פומבית כשטות מוחלטת, ובריטניה לא הצליחה להיערך לדרך הלחימה התת-ימית החדשה לפני שזו היכתה בה שן ועין. חודש אחד בלבד לאחר שהאדמירלים הבריטים לעגו בפומבי לרעיונותיו ההזויים של קונן דויל, נפתחה מלחמת העולם הראשונה. בארבע השנים הבאות הטביעו הצוללות הגרמניות יותר מ- 5,000 ספינות של בעלות-הברית, במחיר של 199 צוללות גרמניות בלבד[2].

אני אוהב את הסיפור הזה, מכיוון שהוא מראה כיצד סופרי המדע הבדיוני יכולים לעתים לדמיין עתידים שנראים מוזרים לעיני האנשים החיים בהווה, אך יכולים להתממש בקלות מהרגע שהתנאים הנכונים מתגשמים. 

אבל למה לעצור בצוללות?

 

כלכלת הוופי

בואו נסתכל על דוגמה נוספת לתחזית מוצלחת מצד סופר מדע בדיוני, הפעם מתחילת שנות האלפיים.

הסופר והעתידן קורי דוקטורו ניסה ב- 2004 לדמיין חברה עתידית בה אין עוד צורך בבני-אדם שיבצעו עבודה מכל סוג שהוא. בחזון של דוקטורו, רובוטים יכולים לבצע את כל העבודות הפיזיות – משינוע משאות ובני-אדם בכבישים ובשמים, ועד לגידול צמחים בחוות ואפילו ביצוע ניתוחים בבתי-חולים. בינות מלאכותיות מחליפות עורכי דין, רואי חשבון, רופאים ושאר עוסקים במקצועות הידע. דוקטורו שאל את עצמו איך תיראה החברה והתרבות בעולם שכזה, ומה יעשו בני-האדם אם לא יצטרכו לעבוד למחייתם.

דוקטורו סיפק תשובה אפשרית לשאלה בספרו "Down and Out in the Magic Kingdom" – שאגב, שוחרר לאינטרנט תחת רישיון Creative Commons, כך שכל אחד יכול לקרוא אותו בחינם (קישור כאן). הספר מתאר את החיים במאה ה- 22, בה כל העבודות מתבצעות על-ידי רובוטים. כתוצאה, אין עוד רעב או עוני בעולם. כולם יכולים ליהנות מהמזון הטוב והבריא ביותר, משירותי הבריאות המתקדמים ביותר ומבינות מלאכותיות שמסוגלות לשרת את בני-האדם בכל דרך שירצו, בין היתר באמצעות סימולציות במציאות מדומה שהן מתכנתות ומתאימות אוטומטית עבור כל אינדיבידואל.

הדבר היחיד שנותר לאנשים להתחרות עליו בעולם שכזה, הוא הכבוד. בספר מתוארת מערכת בה קיים לכל אדם דירוג וופי (Whuffie). כדי לקבוע כמה וופי יש לכל אדם, בינות מלאכותיות סוקרות באופן מתמיד את מוחותיהם של האנשים שמכירים אותו או ששמעו עליו. אם אנשים אוהבים ומעריכים אותך ואת יצירותיך, אתה מקבל דירוג וופי גבוה. אם אנשים לא מרוצים ממך, אתה יכול לאבד כבוד – לאבד וופי [3].

זה לא רעיון רע, בהכרח. בספרי האחרון – "השולטים בעתיד" – הצעתי מערכת דומה של מטבעות קארמה. המערכת מסתמכת על הרעיון שבעולם העתיד אנחנו עומדים להיות מנוטרים כל העת בכל מקרה על-ידי בינות מלאכותיות שינתחו ויבינו את כל מעשינו. אפשר לתכנת את הבינות הללו להבחין במעשים טובים, ולתגמל את המבצעים במטבעות קארמה. וכך, אם אתה עוצר לעזור למישהו בצד הרחוב, אתה יכול להיות בטוח שתבוא על גמולך מאוחר יותר, ושאנשים ירצו לעזור לך כדי לזכות גם הם בקארמה חיובית.

דוקטורו מציג בספרו – ובביקורת עצמית שהוא עצמו כתב מאוחר יותר – תמונה שונה של רעיון מטבעות הקארמה, או הוופי. הוא מסכים שניתן להשתמש בוופי כסוג של מערכת תגמול, אבל מציג גם את הצדדים השליליים שלה. כאשר אחד הגיבורים בספר מואשם בפשע, הוא מאבד כל-כך הרבה וופי שאחרים יכולים להתנכל לו ולשדוד אותו מבלי שיקרה להם דבר. אפילו המעליות מפסיקות לשרת אותו, והוא הופך, למעשה, לתת-אזרח. ודווקא האנשים עם רמות הוופי הגבוהות ביותר הם, כפי שדוקטורו קובע, "מניאקים סוציופתים שיודעים כיצד להתחנף, ללקק, או לאיים את דרכם למעלה. ומהרגע שיש לך מספיק וופי – ברגע שאנשים רואים אותך כבעל מוניטין – אנשים אחרים יוצאים מדרכם כדי לתת לך הזדמנויות לעשות דברים שיהפכו אותך לעוד יותר ידוע… ובאופן כללי [מאפשרים לך] לקבל קרדיט על כל דבר מוצלח, ולהאשים את הכשלונות על בני-התמותה הנחותים."[4]

זו, אגב, בעיה שקיימת גם עם הכסף בעולם כיום. אנשים עשירים יכולים להתחמק מכשלונות ומעונשים שהיו ממוטטים אנשים עניים יותר, וככל שיש להם יותר כסף – כך הם יכולים לעשות יותר כסף. אז אולי שיטת הוופי אינה גרועה כל-כך, מכיוון שהיא מאפשרת לכולם להתקדם בחיים? בסיפור של דוקטורו, אחרי הכל, הדמות המרכזית מצליחה בגדול בסוף הספר, כשאחרים שומעים על העוול שנעשה לה – ופתאום היא זוכה בכמויות עצומות של וופי בשל הרחמים שאנשים מרגישים כלפיה. הוופי מאפשר להפוך את רגשות הקהל לתמורה מיידית, וזה לא דבר שקורה עם כסף בקלות. כך שהוופי הוא מערכת עם יתרונות וחסרונות.

כך או כך, דוקטורו הצליח לחזות את הרעיון המרכזי מאחורי פרויקט הענק הנוכחי של ממשלת סין. הממשלה הסינית מפתחת ומממשת בימים אלו את "דירוג האשראי החברתי", שקובע לכל אדם רמת 'כבוד' מסוימת לפי מעשיו. אם הוא רוכש רכב גרמני בטוח וזול, במקום רכב מתוצרת סין, הדירוג החברתי שלו יורד. אם הוא מדבר לעתים תכופות עם קרובי משפחה מחוץ לסין, הדירוג החברתי שלו יורד עוד קצת. אם הוא מהמיעוט המוסלמי בסין ומתפלל חמש פעמים ביום, הדירוג החברתי שלו סופג עוד מהלומה, וכן הלאה. כשהדירוג החברתי נמוך מספיק, אותו אדם מפסיק לקבל שירות מצד הסובבים אותו: אנשים רואים שהדירוג החברתי שלו נמוך, ונמנעים מלתקשר עמו מתוך חשש שגם הדירוג שלהם ירד כתוצאה מההיכרות עמו. אנשים עם דירוג חברתי נמוך מדי לא יכולים לעלות על מטוסים או רכבות, לרשום את בניהם לבתי הספר היוקרתיים במדינה, או לרכוש בתים באיזורים נחשבים. ולחילופין, אנשים עם וופי – סליחה, דירוג חברתי – גבוה, זוכים לכבוד ולהערכה מצד הסובבים אותם.

את כל זה, דוקטורו הגה כבר ב- 2004 בספר המדע הבדיוני שכתב. הוא העיז לשאול שאלה גדולה – איך ייראו החיים בעולם בו אין צורך בעבודה אנושית, ושבו הטכנולוגיה מאפשרת לנטר אחר כולם בכל זמן, וחשף נדבך חשוב של חברת העתיד.

 

האם סופרי המדע הבדיוני יודעים לחזות את העתיד?

במה זכו סופרי המדע הבדיוני שדווקא הם מצליחים לחזות את העתיד? ובכן, קודם כל, השאלה עצמה מטעה. לא ברור בכלל שסופרי המד"ב מצליחים לחזות את העתיד יותר טוב מאחרים. הם פשוט חושבים הרבה על העתיד, וחלק מהדברים אכן מתממש. 

עד לכאן, אין שום הפתעה. גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום. אבל מה שמעניין הוא שסופרי המדע הבדיוני מצליחים לתאר אפשרויות אחרות לחברה האנושית ברמה פירוט גבוהה. לפעמים הם צודקים, לפעמים לא, אבל סופרי מדע בדיוני טובים מצליחים להשתחרר לגמרי מכבלי ההווה, ולדמיין בפרוטרוט מערכת שונה לחלוטין שמתממשת בעתיד. עצם הקריאה של הרעיונות שלהם יכולה לעזור להרחיב את המודלים המחשבתיים שלנו ולהכין אותנו טוב יותר לעתיד. 

ולא רק אני חושב כך. 

צבא קנדה שכר ב- 2005 סופר מד"ב כדי שיכתוב סיפור (Crisis in Zefra) שמתאר את העתיד האפשרי של הלחימה בעוד עשרים שנים. הסיפור נכתב ב- 2005, אבל כבר מתייחס לרובוטים, רחפנים, ואמצעי תקשורת מיידיים בין טרוריסטים. חיל הנחתים באמריקה פתח בשנים האחרונות סדנה משלו, אליה הוא הזמין כמה מגדולי סופרי המדע הבדיוני כיום, והם ישבו עם חיילי המארינס כדי לעזור להם לכתוב סיפורי מדע בדיוני שדמיינו מחדש את עתיד המלחמה. 

צבא צרפת שוכר בימים אלו ממש סופרי מדע בדיוני שירקמו עבורו סיפורים שיתארו את עתיד המלחמה. הסופרים ינסו לחזות מראש כיצד טרוריסטים ומדינות ישתמשו בטכנולוגיה מתקדמת כנגד צרפת. הם לא יחזו עתיד אחד מדויק, אבל הם יעזרו לגנרלים של צבא צרפת לפתח מודלים מחשבתיים חדשים שכוללים בתוכם את הטכנולוגיות החדשניות ביותר – ואת דרכי השימוש בהן.

אחרון חביב, גם עבדכם הנאמן עובד מפעם לפעם בכתיבת סיפורי מדע בדיוני עבור ארגונים שונים. בסיפורים אני מנסה לתאר כיצד יכול העולם להיראות בעקבות התפתחויות עתידיות מסוימות, וכיצד מגמות שונות יכולות להשתלב ביחד כדי להביא לתוצאות שנראות יוצאות-דופן ומוזרות מנקודת מבטנו בהווה.

בקיצור, אם אתם רוצים לחשוב מחוץ לקופסא, לפתח מודלים מחשבתיים חדשים ורחבים יותר, ולהבין טוב יותר את מה שיכול לקרות בעתיד – אתם צריכים לקרוא מדע בדיוני. וגם אם אני (והצבאות השונים) טועה לחלוטין ולא תפיקו מכך שום תועלת, לפחות תיהנו מכל רגע.

 


 

קישורים

[1] http://ebooks.adelaide.edu.au/d/doyle/arthur_conan/danger/chapter1.html

[2] http://books.google.co.il/books?id=evVPoSwqrG4C&lpg=PA73&pg=PA73#v=onepage&q&f=false

[3] https://en.wikipedia.org/wiki/Down_and_Out_in_the_Magic_Kingdom

[4] https://locusmag.com/2016/03/cory-doctorow-wealth-inequality-is-even-worse-in-reputation-economies/

שלושה סיפורים על עתיד המזון

בימים האחרונים הוטסתי לקנדה מטעם ארגון (שאת שמו לא אציין כאן), כדי לכתוב סיפורים על עתיד המזון. חוקרי הארגון פיתחו שלושה תרחישים לשנת 2050 – אחד קודר ושלילי, אחד נייטרלי ואחד אופטימי – וביקשו ממני לכתוב סיפורים שמשקפים את חייהם של האנשים הקטנים באותם עתידים. וכך ישבתי כמה ימים בטורונטו שבקנדה, וכתבתי.

הארגון נתן לי רשות לשתף עמכם את הסיפורים הללו, ואפילו ישמח לקבל ביקורת ולשמוע מה דעתכם עליהם. אנא קחו בחשבון שהסיפורים נועדו בעיקר להעביר את המסרים המרכזיים שמאחורי כל אחד מהתרחישים. אף אחד מהם אינו מייצג במדויק את העתיד בשנת 2050 – מדובר רק באפשרויות.

אני מתנצל מראש על העובדה שהסיפורים באנגלית, אבל לצערי אין לי זמן לתרגם אותם לעברית. אם מישהו רוצה לתרגם אותם, יבורך!

את הסיפורים אפשר למצוא בכתובת הבאה, בבלוג באנגלית שלי (ששומם למדי בשנים האחרונות, ואולי זה הזמן להחיות אותו קצת).

curatingthefuture.com/2019/08/05/stories_future_of_food/