כיצד ייראו החיים לאחר המגיפה הגלובלית הבאה?

כיצד ייראו החיים לאחר המגיפה הגלובלית הבאה?

בספרה "התחנה האחת-עשרה" (Station Eleven) מתארת הסופרת אמילי סיינט ג'ון מנדל עולם פוסט-אפוקליפטי, בו חלפה על העולם מגפה קטלנית שהשמידה כמעט את כל בני-האדם. באחד הפרקים בתחילת הספר, היא מפרטת כמה מהדברים שנעלמו מהקיום האנושי, עשרים שנים לאחר המגיפה, כאשר לא נשארו כמעט אנשים שיפעילו את הטכנולוגיה ויתחזקו את תחנות הכוח. תרגמתי את הרשימה לעברית, מכיוון שהיא יכולה ללמד אותנו על כל הדברים הטובים שהמדע מביא לחיינו. נסו לדמיין כיצד היו חיינו נראים בלעדיהם. אחרי התיאור של מנדל, מניתי עוד שני דברים שייעלמו בתרחיש זה – ואחד שייתווסף.

פרק שישי ב- Station Eleven: רשימה חלקית

"אין עוד צלילה לבריכות מים מוכלרים, המוארים מלמטה באור ירוק. אין עוד משחקי כדורגל באצטדיונים מוארים. אין אורות מרפסת עם עשים המפרפרים בלילות הקיץ. אין עוד רכבות השועטות מתחת לפני השטח של ערים, בכוחם הבוהק של הפסים החשמליים. אין עוד ערים. אין עוד סרטים, מלבד לעתים רחוקות, מלבד עם גנרטור שמטביע ברעש מחצית מהדיאלוג, וגם אז רק לזמן קצר, עד שהדלק לגנרטורים נגמר, מכיוון שדלק מנועים מתעבש לאחר שנתיים-שלוש. דלק מטוסים שורד יותר זמן, אך היה קשה להשיגו.

אין עוד מסכים המוארים בחצי-אור, בעת שאנשים מרימים את הטלפונים שלהם מעל לקהל כדי לצלם במות קונצרטים. אין עוד במות קונצרטים המוארים בנורות הלוגן בצבעי-מתיקה, אין עוד מוזיקת אלקטרוניקה, פאנק, גיטרות חשמליות.

אין עוד תרופות. אין יותר החסינות ממוות בעקבות שריטה ביד, חתך באצבע בעת חיתוך הירקות לארוחת הערב, נשיכה של כלב.

אין עוד תעופה. אין יותר ערים שניתן לראות מהשמים דרך חלונות המטוס, נקודות של אור מנצנץ. אי אפשר עוד להתבונן מטה מגובה עשרת-אלפים מטרים ולדמיין את החיים המוארים באותם אורות ברגע זה. אין יותר מטוסים, אין יותר בקשות להרים מגשים ולנעול אותם – אבל לא, זה לא היה נכון. היו עדיין מטוסים פה ושם. הם עמדו רדומים על המסלולים ובהאנגרים. הם צברו שלג על כנפיהם. בחודשים הקרים, הם היו אידיאליים לאחסון מזון. …

אין יותר מדינות, כל הגבולות נזנחו. אין יותר מחלקות לכיבוי אש, אין עוד משטרה. אין יותר תחזוקת כבישים או איסוף אשפה. אין עוד כלי רכב חלליים הממריאים מקייפ קאנאבראל, מהבייקונור קוסמודרום, מוואנדנבורג, פלסטסק, טנגשימה, שורפים נתיבים באטמוספירה בדרך לחלל.

אין יותר אינטרנט. אין יותר רשת חברתית. אין יותר גלילה בדקלום החלומות והתקוות הרגוזות ותמונות של ארוחות, קריאות לעזרה וביטויי נחת ועדכוני סטטוסי-יחסים עם אייקונים של לבבות שבורים או שלמים, תכניות להיפגש מאוחר יותר, תחינות, תלונות, מאוויים, תמונות של תינוקות הלבושים כדובים או פלפלים לחג. אין יותר קריאה והערות על חיים של אחרים, ותוך כדי כך תחושה שקצת פחות בודד שם בחדר."

ותוספת משלי

מנדל סיפקה רשימה חלקית בלבד של הדברים שייעלמו מחיינו בתרחיש הפוסט-אפוקליפטי, כפי שהיא מודה בעצמה. הייתי רוצה להוסיף עוד פריט חשוב אחד שעשוי להיעלם, ואחד שייתווסף: הדמוקרטיה והשוויון ייעלמו, והעבדות תשוב להיות חלק מהחיים.

הדמוקרטיה הייצוגית המלאה היא המצאה חדשה יחסית. אפילו באתונה המפורסמת לא הייתה דמוקרטיה אמיתית. למעשה, רק האזרחים המלאים ממין זכר היו רשאים לקחת חלק בדמוקרטיה האתונאית, והם היוו רק 10-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה[1]. כל היתר – הנשים, העבדים, ואפילו העבדים ששוחררו – לא היו זכאים להצביע.

הדמוקרטיה הייצוגית שמספקת לכולם יכולת הצבעה היא תופעה מסוף המאה ה- 19 בלבד. אפילו בצרפת הליברלית, קיבלו הנשים זכות הצבעה רק באמצע המאה העשרים. הסיבה היא שדמוקרטיה המתייחסת לכולם באופן שווה מחייבת מערכות שינוע מתקדמות באמצעותן ניתן לאסוף את הצבעתם של פשוטי העם ומערכות תקשורת רחבות-ידיים כמו עיתונים באמצעותן יכולים כולם לרכוש מידע על המתרחש בהווה. בשביל להפיק עיתונים וספרים יש צורך במכונות דפוס משוכללות, וכדי להביאם בזמן לאנשים צריך לבנות ולשמר כבישים ודרכים במדינה. כל אלו ייעלמו מן העולם – לפחות לכמה עשרות שנים – בתרחיש בו מתים כמעט כל בני-האדם.

האלמנט השני שייעלם מן העולם הוא השוויון בין נשים וגברים. היסטוריונים רבים טוענים שהטכנולוגיה שאפשרה לשוויון הזה להתרחש באופן אורגני, וסיפקה לנשים את היכולת לבחור את גורלן, היא הגלולה נגד ההיריון. עד להמצאת הגלולה, נשים לא יכלו לבחור מתי ייכנסו להיריון ומתי לא. ומהרגע שילד היה מגיח לאוויר העולם, אי אפשר היה להעבירו הלאה – המשפחה הייתה צריכה לטפל בו. ומכיוון שהאם הטרייה לרוב כבר הייתה מתחילה לטפח בטן מלאה חדשה, היא הייתה גם נשארת בבית ומטפלת בתינוק הצעיר. ואז בבא אחריו. וגם בשלישי, ברביעי, בחמישי וכן הלאה. זאת, כמובן, אם היא הייתה שורדת את כל הלידות הללו.

כל זה לא אומר שנשים לא היו יכולות לבחור בסוג אחר של חיים. הן היו יכולות להתנזר ממין, אבל מסתבר שזוהי בחירה קשה עבור רוב בני-האדם. רק נשים מעטות מאד – היפאתיה, למשל – בחרו בדרך זו[2]. דרך החיים הטבעית ביותר עבור רוב הנשים הייתה ניהול משק הבית וטיפול בילדים.

אה, והעבדות כנראה תופיע מחדש. למה? כי בעבר, העבדים היו 'הרובוטים' – כלומר, הפועלים שביצעו עבודה מבלי שיהיה צורך לשלם להם עבורה. הם דרשו רק מזון, מים ומקום אחסון (כלומר, מגורים בסיסיים). כל חברה שרצתה ליהנות מרמת חיים גבוהה בעלות נמוכה לאזרחים, הייתה צריכה להסתמך על עבדים. מתי החלו העבדים להיות מיותרים? רק כאשר נכנסה לשימוש טכנולוגיה שיכלה להחליף אותם ביעילות. אלא שאם אין לנו יותר חשמל, או אפילו מספיק אנשים שיכולים לכרות פחם כמקור אנרגיה טוב למכונות, הרי שתוך זמן קצר יתחילו השורדים בעתיד הפוסט-אפוקליפטי לשעבד חלק מהשורדים האחרים. בשם היושרה המדעית אציין שיש גם דעות אחרות בנוגע ליעילותה הכלכלית של העבדות, כך שהמסקנה האחרונה שנויה במחלוקת. ועדיין – היא נראית הגיונית.

סיכום

בפרק הקצרצר שתרגמתי, מתארת מנדל את כל הטכנולוגיות שייעלמו מעולמנו בעקבות מגיפה שתכלה כמעט את כל המין האנושי. הרשימה מבהירה לנו עד כמה הדברים שאנו מקבלים כמובן מאליו – הוודאות הכמעט-מלאה שנשרוד שריטה ליד, היכולת לצלם בכל מקום באמצעות הטלפון, הטיסות הזולות – הם תוצר של חברה מדעית-טכנולוגית שחבריה חייבים להמשיך לעבוד קשה כדי לוודא שהטכנולוגיות ימשיכו לעמוד לידי כולם. ואם לא די בכך, הרי שרבות מהטכנולוגיות עליהן מבוססת החברה בהווה, הביאו עמן גם שינויים חברתיים ותרבותיים דרמטיים – שעשויים להיעלם במידה ולא ניתן יהיה לשמר את הטכנולוגיות המודרניות.

כשאני קורא את הרשומה הזו שוב, אני מבין מחדש עד כמה המדע והטכנולוגיה חשובים לאנושות, וכמה קריטי להילחם בבורות. אה, ולא לשחרר מגיפות קטלניות לאוויר העולם.

בהצלחה לכולנו.

[1] http://homepages.gac.edu/~arosenth/265/Athenian_Democracy.pdf

[2] https://en.wikipedia.org/wiki/Hypatia

אושרה התרופה היקרה (והיעילה) ביותר בעולם – שעולה שני מיליון דולרים

אושרה התרופה היקרה (והיעילה) ביותר בעולם – שעולה שני מיליון דולרים

בחודשים הראשונים לחייה, דבי הייתה תינוקת ככל התינוקות, בעלת לחיים ורודות וחיוך גדול ללא-שיניים. אך אז היא החל העיכוב בגדילתה. היא לא יכלה לתמוך במשקלה, להתרומם לזחילה, או אפילו להרים את ראשה. לבסוף היא אובחנה במחלת ה- SMA – Spinal Muscular Atrophy – ממנה סובל תינוק אחד מכל 11,000 בארצות הברית. מתוך כל המחלות הגנטיות, מחלה זו היא גורמת המוות הראשית בתינוקות[1].

אם דבי הייתה נולדת לפני אלף שנים, היא לא הייתה זוכה לחיות מעבר לגיל שנה.

אם דבי הייתה נולדת לפני עשור, והיה לה מזל, היא הייתה יכולה להגיע לבגרות, אך כל גופה היה מתנוון, והיא הייתה צריכה לבלות את חייה בכסא גלגלים ובהשגחה צמודה.

אבל דבי נולדה לפני שנה – בדיוק בזמן הנכון כדי ליהנות מטיפול חדש שענקית התרופות נוברטיס שחררה לשוק, ממש לפני שבוע: טיפול חד-פעמי בהנדסה גנטית, שמרפא את המחלה. בלי צורך בכדורים או בתרופות בהמשך החיים, בלי צורך אפילו במעקב. רק טיפול אחד בודד. קסם של ממש.

אבל כמה טיפול כזה עולה?

קסמים הם עניין יקר

טיפולים בהנדסה גנטית הם עניין לא-פשוט. מודל הרווח של חברות התרופות קובע שהן צריכות למכור תרופות לחולים, ואלו מטבען לא הגיעו עדיין לרמת יעילות גבוהה. ולראיה, עדיין רבים הם הלוקים במחלות לב, שבצים מוחיים, סרטן ועוד רעות רבות אחרות, ומטופלים דרך-קבע בכדורים שהם נוטלים מדי יום.

הטיפול החדש של נוברטיס – זולגנסמה, בשמו המלא – שונה. תאיו של החולה עוברים הנדסה גנטית, בטיפול חד-פעמי, והתינוק פשוט מחלים. זהו.

אז איך יכולה חברת התרופות להרוויח מהעניין?

זו השאלה שהטרידה גם את חברת נוברטיס, כשניסתה לקבוע את מחיר הטיפול החדש. האנליסטים של החברה בחנו את השוק, וראו שקיימת תרופה אחרת ל- SMA, ששמה ספינרזה (של חברת ביוג'ן). הטיפול בספינרזה עולה הון תועפות: 750,000 דולרים בשנה הראשונה, ו- 375,000 דולרים לכל שנה נוספת. למרות המחירים המפוצצים הללו, ביוג'ן הרוויחה 1.7 מיליארד דולרים על ספינרזה בשנה האחרונה.

ראו נוברטיס, והבינו כי טוב: הורים מוכנים לשלם כדי לקבל ילד בריא, ומה שיותר חשוב – ביטוחי הבריאות מוכנים לכסות את עלויות הטיפולים. מנכ"ל החברה הודיע כי עלות הטיפולים המקובלים כיום בחולי SMA מגיעה לחמישה מיליון דולרים בעשר השנים הראשונות לחייהם[2]. מכך ברור שתרופה שמחליפה את כל הטיפולים האלו, יכולה לעלות כמעט חמישה מיליון דולרים – ועדיין תימכר היטב. ואכן, אחד מהבכירים בנוברטיס קבע כי התרופה תוכל להימכר בחמישה מיליון דולרים, ועדיין תהווה שיפור על הטיפולים הקיימים בשוק כיום[3].

בסופו של דבר, התרופה אושרה על-ידי ה- FDA האמריקני מוקדם יותר השבוע, ונוברטיס הכריזו על מחירה הסופי: 2.1 מיליון דולרים. אם גם מחיר זה נשמע לכם גבוה, ובכן, אתם צודקים. אבל כדאי לזכור שקופות החולים וביטוחי הבריאות נושאים ברוב-רובה של העלות המפוצצת הזו, וההורים כמעט ואינם צריכים להוציא כסף מכיסם (לפחות לא בסדרי הגודל האלו).

אפשר להפיק כמה לקחים מהסיפור.

לקחים

ראשית, נוברטיס לא לקתה בתאבת בצע מוגזמת. היא לא ניסתה לדרוש ארבעה או חמישה מיליון דולרים, אלא נותרה בגבולות המחיר הסביר, כפי שזה הוגדר על-ידי המומחים בתחום[4]. לא צריך להבין מכך שנוברטיס היא חסידת אומות עולם. מדובר בחברה עסקית שמטרתה להכניס כמה שיותר כסף לבעלי המניות שלה, וזה בסדר גמור – אלו כללי המשחק. אלא שהתרופה החדשה עמדה במוקד ההתעניינות הציבורית, שהובילה לכך שהמכון לסקירה קלינית וכלכלית, שמעריך מחירי תרופות, קבע מוקדם יותר השנה שהתרופה החדשה אינה שווה יותר מ- 1.5 מיליון דולרים. נוברטיס בחרה לתמחר אותה באמצע – עדיין בגבולות הסביר, לפי אותו מכון – ונחתה על 2.1 מיליון דולרים.

כך צריך להיראות משחק גומלין ראוי בין הציבור לבין החברות המפתחות ומייצרות את התרופות (המיוצג על-ידי הממשלות וארגונים לא-ממשלתיים). החברות צריכות לטרוח כדי להפיק את התרופות היעילות ביותר, והציבור צריך לוודא שאלו נמכרות במחירים הולמים. חברות התרופות אינן 'השטן', והציבור אינו קורבן. במקום זאת, כל צד מבהיר לשני את הציפיות שלו – והתוצאה הסופית היא תרופה מוצלחת.

הלקח השני הוא שאנו נכנסים עתה לתקופה חדשה ברפואה, בה טיפול יחיד מרפא את המחלה לגמרי. בעשור הקרוב תוכלו לצפות לטיפולים דומים גם למחלות גנטיות קשות אחרות, כאנמיה חרמשית, ציסטיק פיברוזיס ועוד רבות נוספות. החשש היה שחברות תרופות לא ירצו לפתח טיפולים חד-פעמיים יעילים למחלות אלו, מאחר והם באמת ירפאו את החולים, ולא יחייבו אותם להמשיך לקחת תרופות לאורך כל ימי חייהם. נוברטיס מוכיחה ההפך: אפשר וכדאי לפתח טיפול חד-פעמי, ובתנאי ששמים עליו תג מחיר גבוה שעדיין יצדיק את עלויות הפיתוח והייצור הגבוהות.

האם המחיר הגבוה כל-כך מפריע לכם עדיין? ובכן, כדאי לזכור שכל אחת מחברות התרופות הגדולות משקיעה מיליארדי דולרים בשנה על מחקרים, שרק מעטים מתוכם יתפתחו בסופו של דבר לתרופות ממשיות. הן חייבות להחזיר את העלות העצומה הזו, ומכך מגיעים מחירי התרופות הגבוהים. אבל התרופות הללו יכולות להימכר בעלות גבוהה כל-כך רק כל עוד הן מוגנות בפטנטים. תוך עשרים שנים מהיום, תאבד נוברטיס את הפטנט על הטיפול שפיתחה – ואז תרד עלותו באופן דרמטי. וכך יקרה גם עם כל תרופה אחרת. זהו תהליך איטי, אבל הוא יביא לכך שתרופות יעילות באמת – כאלו המרפאות מחלות גנטיות קשות בזריקה אחת – יגיעו בסופו של דבר לכל אדם הנזקק להן, בעלות נמוכה.

ועד אז, קופות החולים יצטרכו לשלם 2.1 מיליון דולרים כדי לרפא ילדים כמו דבי ממחלה שהייתה הורסת את חייהם.

סך הכל, זו בהחלט הצלחה.

[1] https://www.chop.edu/stories/spinal-muscular-atrophy-treatment-claire-s-story

[2] https://www.reuters.com/article/us-novartis-sma/novartis-ceo-plans-gene-therapy-price-far-lower-than-4-million-to-5-million-range-idUSKCN1SS2VQ

[3] https://www.fiercepharma.com/pharma/novartis-zolgensma-to-be-priced-far-lower-than-4m-5m-range-ceo-says

[4] https://www.cnbc.com/2019/05/24/fda-approves-novartis-2-million-spinal-muscular-atrophy-gene-therapy.html

על שוטרי-העל של לונדון – וכיצד הם מוחלפים באלגוריתמים (גרועים) לזיהוי פנים

על שוטרי-העל של לונדון – וכיצד הם מוחלפים באלגוריתמים (גרועים) לזיהוי פנים

באוטובוסים בלונדון פעל מטריד מיני סדרתי במשך חודשים ארוכים, מבלי שאיש הצליח לתפוס או לזהות אותו. אספר לכם עליו, אבל הוא לא המוקד בסיפור היום.

בלונדון קיימת יחידה אמיתית לגמרי של שוטרי-על: אנשים בעלי יכולת ייחודית לזהות פנים של אחרים, גם לאחר מבט חטוף אחד לפני שנים. אספר לכם עליהם, אבל גם הם לא המוקד בסיפור היום.

החודש בלונדון, נעצר אדם על-ידי המשטרה ונקנס, לאחר שהרים את חולצתו כדי להסתיר את פניו ממצלמות האבטחה הנמצאות בכל מקום בלונדון. אותו אדם היה חף מפשע לחלוטין, ודווקא המקרה שלו מספק לקחים עבור העתיד של כולנו.

סכנה באוטובוסים בלונדון

אילאן קאראטיפה היה תוקף מינית סדרתי. הוא היה עולה על אוטובוסים רבים מדי יום, ומחפש אחר קורבנות. הוא היה יושב לצד נשים צעירות באוטובוסים הומי-אדם, פתח עיתון כדי להסתיר את מעשיו, ואז היה מבצע את זממו. בשנת 2014 הזעיקה נערה בת 15 את המשטרה לאחר שקאראטיפה חפן את מפשעתה, אך התוקף הצליח לרדת מהאוטובוס בזמן ולהיעלם בין שלל עוברי-האורח ברחוב. שני אירועים נוספים דווחו למשטרה – ונראה סביר שהיו רבים אחרים שמעולם לא דווחו.

השוטרים בחנו את התיעוד שהתקבל ממצלמות האבטחה באוטובוסים וברחובות. למזלם, היה שפע של תיעוד. לפי חלק מההערכות, בלונדון קיימות יותר ממיליון מצלמות המותקנות ברחובות ובתשתיות. על כך אמר אחד מראשי העיר הקודמים –

"כשאתה הולך ברחובות לונדון, אתה כוכב קולנוע. אתה מתועד על-ידי יותר מצלמות משאתה יכול לדמיין."

השוטרים מצאו בקלות סרטונים המתעדים את מעשיו של קאראטיפה, אך הם לא הצליחו לעמוד על זהותו. התמונות המתקבלות מהמצלמות הללו אינן ברזולוציה גבוהה, ובניגוד למתרחש בסדרות המשטרה הטלוויזיוניות, הבלשים אינם מסוגלים להגדיל את התמונה ולהתמקד באדם מסוים מבלי לאבד חלק גדול מהרזולוציה הנמוכה ממילא. באמצעות הצלבת כרטיסי התעבורה (הרב-קו הלונדוני) בהם נעשה שימוש בכל שלושת המקרים, משטרת לונדון הצליחה לזהות את הכרטיס הספציפי בו השתמש קאראטיפה, אך הוא רכש אותו במזומן – ולכן לא ניתן היה לגלות את זהות הרוכש.

השוטרים המשיכו לעקוב אחר כרטיס התעבורה האמור, וגיבשו ניחוש כי האיש גר בקמדן – אחד מפרברי לונדון. טוב ויפה, אלא שבקמדן גרים כמעט 25,000 אזרחים. אז מה עושים עכשיו?

וכך הוזעקה יחידת מזהי-העל של לונדון לפעולה[1].

מזהי-העל של לונדון

אליסון יאנג הייתה שוטרת קהילתית צעירה מן השורה, עד שיום אחד זומנה לסקוטלנד יארד, שם התבקשה לעבור מבחן לזיהוי פנים. לצד עשרות שוטרים נוספים, ישבה יאנג מול מחשב נייד עליו הוקרנו תמונות פנים על-גבי פנים, והתבקשה להצביע על זהויות שחזרו על עצמן. כשהמבחן הסתיים, היה ברור שיאנג נמנית על אחד ממזהי-העל: אנשים המסוגלים לזהות אחרים בעקבות מבט חטוף בתמונותיהם, ולשמר את היכולת לאורך שנים.

למרות שזו נשמעת כמו התחלה לסדרה טלוויזיונית, מזהי-העל של משטרת לונדון באמת קיימים, ויכולותיהם נבדקו ואושרו על-ידי מדענים. כפי שיש אנשים שגרועים במיוחד בזיהוי פנים (כותב שורות אלו נמנה עליהם), כך ניתן גם למצוא את אלו שמוצלחים במיוחד במטלה. הם עדיין יכולים לטעות, אך לפי המספרים שמשחררת היחידה לציבור, בשבעים ושלושה אחוזים מהמקרים בהם הסתמכה המשטרה על מזהי-העל, הוגשו אישומים פליליים כנגד המזוהים. בשלושה-עשר אחוזים מהמקרים, הסתבר שהזיהוי שגוי.

נתונים אלו, אם לומר את האמת, אינם מעודדים. קל למצוא במה להאשים אדם, ברגע שפניו 'זוהו' על-ידי המשטרה. והגשת אישום פלילי כנגד אדם כלשהו, אינה מעידה בהכרח על כך על אשמתו. למרות כל ההסתייגויות הללו, לסיפורנו האנקדוטלי יש סוף טוב: יאנג ועמיתה ביקרו בתחנת הרכבת בקמדן, ומיד זיהו את קאראטיפה מבין אלפי האנשים שהסתובבו במקום בשעת העומס. הם צפו בו כאשר רכש עיתון – מאותו סוג בו השתמש כדי להסתיר את מעשיו – ועזב את התחנה. הם שעטו בעקבותיו ועצרו אותו. הוא הודה בהכל.

וזה סוף טוב, אבל בכל זאת: שלושה-עשר אחוזי שגיאה? מזהי-העל הטובים ביותר שהאנושות יכולה להעמיד לרשותנו, עדיין שוגים בכמעט חמישה-עשר אחוזים מהמקרים? המשמעות היא שבין כל מאה אנשים אותם עוצרת המשטרה – לעתים קרובות מדי בשימוש בכוח – ניתן יהיה למצוא שלושה-עשר אנשים חפים-מפשע. ולא נעים לומר, אבל גם חפים-מפשע עלולים להתוודות בפשעים שלא ביצעו, או להפסיד במשפט על לא עוול בכפם.

האם באמת איננו יכולים למצוא שיטה יעילה יותר, בטוחה ואחראית יותר לזהות פנים?

וכאן נכנסת לסיפור הכוכבת האמיתית, שאינה אנושית כלל.

זיהוי פנים בלונדון

טכנולוגיות זיהוי פנים קיימות כבר מזה זמן רב, אך בשנים האחרונות הן מגיעות לאחוזי דיוק גבוהים יותר מאי-פעם. בסין, בה נמצאות מצלמות בכל פינה בערים, הצליחו אלגוריתמים לזהות את פניו של פושע, מתוך שישים אלף מבקרים בקונצרט רוק, והשוטרים נשלחו לעצור אותו לפי מספר השורה בה ישב[2]. עיתונאי מרשת BBC זוהה ונעצר על-ידי משטרת סין, בעיר עם 4.3 מיליון תושבים, תוך שבע דקות בלבד – בזכות העובדה שהמשטרה הוסיפה את תמונת פניו למאגרי המידע שלה. למזלו של העיתונאי, היה מדובר בניסוי בלבד, בו השתתף מרצון[3].

ההצלחות האנקדוטליות אכן מרשימות, אך התבוננות מעמיקה יותר בנתונים חושפת תמונה לא-פשוטה – ואת זה אפילו בני-האדם יכולים לזהות. האלגוריתמים לזיהוי פנים מגיעים לאחוזי דיוק גבוהים, אך כאשר הם מורצים על פניהם של מיליוני אנשים מדי יום, חייבות להתרחש גם טעויות. כמה אנשים חפים מפשע נעצרים לבדיקה ברחובות סין, מכיוון שפניהם סומנו על-ידי המכונה, אך את סיפוריהם איננו שומעים כלל?

אנו יכולים להבין טוב יותר את יכולותיה של המערכת לפי מידע ששחררה משטרת דרום וויילס בעקבות דרישה מצד הציבור ב- 2018. מסתבר שבשבוע האחרון של ליגת האלופות ב- 2017 בבריטניה, זיהתה המערכת בהצלחה 173 אנשים. זה נשמע טוב, אבל שימו לב לנתון הבא: 2,297 אנשים חפים מפשע, זוהו על-ידי המערכת כפושעים[4].

טבלה באדיבות משטרת דרום וויילס, הממחישה את ההצלחות בזיהוי לעומת האשמות שגויות.

לזכות משטרת דרום וויילס נציין שהמערכת הייתה צריכה לנתח את תמונותיהם של חצי-מיליון אנשים, ושרבות מהתמונות היו באיכות נמוכה[5]. אני מנחש גם שאם מזהי-העל המפורסמים של לונדון היו צריכים לעבור על כל אותן חצי-מיליון תמונות, הם היו מגיעים לאחוזי שגיאה גבוהים יותר. ובכל מקרה מדובר היה במערכת ניסויית בלבד, כך שאף אחד מאותם אנשים חפים מפשע לא נעצר באופן פיזי על-ידי המשטרה (כנראה). ועם זאת, קשה שלא לתהות: מה יקרה כשמערכות כאלו, עם אחוז שגיאה פרקטי גבוה כל-כך, ינחו את השוטרים ברחוב?

בלי פניקה

לא צריך להיכנס לפניקה. לפחות, עדיין לא. קרוב לוודאי שגם רוב גופי השיטור יעדיפו שלא להשתמש במערכות עם אחוז שגיאה פרקטי גבוה כל-כך. למשטרה אין משאבים מיותרים להוציא על חקירת אלפיים בני-אדם שחטאם היחידי הוא שמערכת בינה מלאכותית סברה שהם דומים מדי במראיהם ליצחק אברג'יל או ליעקב אלפרון. גופי השיטור במדינות הדמוקרטיות גם מודעים היטב לכך שארגוני זכויות האדם מזנבים בהם, ועיריית סאן פרנסיסקו אפילו לקחה צעד החלטי לאחרונה וקבעה בחוק כי המשטרה אינה מורשית להשתמש בטכנולוגיות זיהוי פנים בשטח העיר[6].

אבל הטכנולוגיות ימשיכו להתפתח. אנו נמצאים רק בעשור הראשון בו טכנולוגיות זיהוי פנים הגיעו לרמה בה ניתן להשתמש בהן ביעילות. כאשר איכות התמונות תשתפר, וכאשר ניתן יהיה להפיק מידע נוסף ממספר רב של מצלמות ולהצליבו באופן אוטומטי ויעיל, נוכל לצפות לכך שמשטרות בכל העולם יעשו שימוש בטכנולוגיות לזיהוי פנים.

זוהי הזדמנות גדולה – ואיום גדול – לחירות האזרח. בכל חברה מתוקנת יש צורך לזהות ולהעניש את הפושעים ואת העבריינים, ולהגן על החפים מפשע. טכנולוגיות זיהוי פנים והצלבת מידע ברמה גבוהה, יכולות לצמצם דרמטית את מספר הנאשמים על לא עוול בכפם, ואת המשאבים שמשקיעה המשטרה בחקירת כל אדם. כל חף מפשע שזומן בעבר לחקירת משטרה בעקבות חשד, יכול לספר עד כמה החוויה מטלטלת ומערערת. טכנולוגיות יעילות לזיהוי פנים יכולות למזער את מספר האנשים שעוברים אותה, ובמקביל – לסייע למשטרה להתמקד בפושעים האמיתיים.

ובמקביל, אי אפשר להתעלם ממשמעויותיה הרחבות יותר של הטכנולוגיה. כולנו מנוטרים גם כך באופן מתמיד על-ידי החברות הגדולות – פייסבוק, אמזון, גוגל – ובמקומות רבים גם על-ידי מצלמות הממוקמות בשטחים ציבוריים. זהו אינו דבר רע בפני עצמו. החברות אוספות עלינו מידע, אך הן עושות זאת בעיקר על מנת למצוא דרכים לשרת אותנו טוב יותר (ועל הדרך להרוויח כמה גרושים לעצמן – שאיפה הגיונית וראויה). המשטרה יכולה לקבל גישה למידע רק במקרה בו מתעורר חשד רציני לגבי אדם כלשהו, ושוב, כך ראוי שיהיה.

אבל מה קורה כשהמשטרה עצמה אינה מבינה כבר את הגבולות הראויים בתוכם היא צריכה לפעול?

זה מה שקרה בלונדון (כן, לונדון שוב) לפני שבוע, כאשר אדם נעצר ברחוב מסיבה פשוטה אחת: הוא בחר לכסות את פניו, במקום להציגם בגלוי למצלמות שברחוב.

 

פחד ואימה ברחובות לונדון

במזרח לונדון מתבצע לאחרונה ניסוי בזיהוי פנים בזמן אמת. מצלמות משוכללות סורקות את פני העוברים והשבים, ומזהות מיד את פניהם של מבוקשים. המשטרה טוענת כי טכנולוגיה זו תוכל למנוע ולגלות מקרי פשע באמצעות זיהוי מקדים של הפושעים. אלא שלא כולם מרוצים מהטכנולוגיה החדשה, ואחד מעוברי האורח בחר לכסות את פניו. הוא נעצר מיד, והשוטר שבמקום הסביר כי אסור היה לו להסתיר את פניו מהמצלמות. האיש התעצבן, התווכח עם השוטרים, וזכה לקנס של תשעים פאונד – ובסופו של דבר גם צולם[7].

אולי מיותר לציין, אבל במדינות מעטות בלבד יש חוק שאומר שאדם אינו יכול לכסות את פניו בעת שהוא הולך ברחוב[8]. אלא שהשוטרים אפילו לא האשימו את האזרח בכך שעבר על החוק, אלא פשוט בכך שהתנהג באופן חשוד, מכיוון שלא הסכין עם כך שטכנולוגיית זיהוי הפנים תופעל עליו במרחב הציבורי, בניגוד לרצונו. הוא לא ניסה להשחית את המצלמות, או לעורר מרי ציבורי, אלא רק פעל לכיסוי פניו – ועל כן נגרר מיד הצידה על-ידי השוטרים.

מקרים מסוג זה חושפים את הסכנה שבשימוש בטכנולוגיה, מבלי קידוד ראוי של הנהלים האתיים – ושהשוטרים שמופקדים על הטכנולוגיה יבינו אותם ויפעלו לפיהם. הבעיה האמיתית אינה הטכנולוגיה, אלא השימוש שאנו עושים בה. הבעיה אינה באיסוף המידע – הוא נאסף בכל מקרה – או אפילו בניתוח המידע. הבעיה האמיתית היא בקביעת החוקים, הכללים והנהלים שימנעו שימוש לרעה בכוח שהמידע מספק. המצלמות יגיעו לכל מקום, במוקדם או במאוחר. למעשה, הן נמצאות כבר עתה ברחובותינו, במחשבים ובטלפונים החכמים שלנו. השאלה האמיתית היא האם נשכיל להגדיר לממשלות ולחברות כיצד מותר וראוי שישתמשו ביכולות שהטכנולוגיות מעמידות לרשותן.

* תודה לאסף רזון שיידע אותי לגבי המקרה בבריטניה. כמו כן, ספרי האחרון – "השולטים בעתיד" – עוסק בעתיד השלטון והדמוקרטיה. אפשר גם למצוא התייחסות לנושא זה בשיחתי האחרונה בפודקאסט "חומר להקשבה" , על עתיד הדמוקרטיה (קישור כאן).

[1] https://www.newyorker.com/magazine/2016/08/22/londons-super-recognizer-police-force

[2] https://www.bbc.com/news/world-asia-china-43751276

[3] https://www.bbc.com/news/av/world-asia-china-42248056/in-your-face-china-s-all-seeing-state

[4] https://www.scribd.com/document/377980664/South-Wales-Police

[5] https://www.zdnet.com/article/facial-recognition-system-had-7-percent-hit-rate-at-2017-champions-league-final/

[6] https://www.nytimes.com/2019/05/14/us/facial-recognition-ban-san-francisco.html

[7] https://blokt.com/news/uk-met-police-run-facial-recognition-trials-man-fined-90-for-covering-his-face

[8] https://en.wikipedia.org/wiki/Anti-mask_laws

עתיד היערות: קריסה או תקווה?

עתיד היערות: קריסה או תקווה?

בשנה האחרונה חקר ארגון אקספרייז (XPRIZE) את עתיד היערות, בניסיון להבין כיצד ניתן למזער את הפגיעה ביערות, תוך כדי שימור ערכם לאנושות ומבלי לפגוע בכלכלה העולמית. במסגרת המחקר זוהו 18 טרנדים בעלי השפעה מזיקה על היערות, ו- 26 פתרונות המקובלים כיום (אך אינם מצליחים למנוע את ביעור היערות ואת הכריתה שאינה ברת-קיימא). המחקר נערך בשיתוף פעולה עם קהילה מקוונת של חוקרי יערות שנאספו ביחד לטובת העניין, והמסקנות שותפו עם כמה מהמומחים המובילים בנוגע לעתיד היערות, וזכו לאישוש מצדם.

היה לי הכבוד לקחת חלק במחקר זה (בעיקר לקראת סופו), כאשר סייעתי לקחת את כל המידע הזה ולזקק אותו לארבעה תרחישים אפשריים המתארים את היערות בשנת 2040. בכל אחד מהתרחישים הללו, אתגרים מסוימים לעתיד היערות נפתרים, בעוד שאחרים נותרים ללא מענה.

אני רוצה לשתף עמכם ברשומה זו את שני התרחישים הקיצוניים ביותר שיצרנו: עתיד של קריסת היערות, ועתיד של תקווה ליערות. אתם מוזמנים לקרוא את שניהם ואז להחליט מי מהם נשמע סביר יותר.

שימו לב בבקשה שמדובר כאן בתרגום של התרחישים מהדו"ח המלא. אתם יכולים לקרוא אותו באנגלית, ולהיחשף שם גם למגמות ולפתרונות ששרטטנו, בקישור הבא. כמו כן, במחקר לקחו חלק סבאג קצ'יצ'יאן, ג'ון גרייסברגר, ד"ר שי הרשקוביץ (ראש תחום המחקר באקספרייז) וזניה טאטה (מנהלת ראשית בתחום האימפקט), והוא מומן על-ידי חברת קימברלי-קלארק. אני הצטרפתי למחקר בשלב מאוחר יחסית, לאחר שכמעט כל המידע הגולמי כבר נאסף.

עתיד היערות: קריסה מוחלטת

עד שנת 2040 היה כבר ברור שהיערות בקריסה מוחלטת – עם השלכות חמורות עבור הסביבה והאנושות כולה.

  • יערות האורנים העצומים, שכיסו בעבר את רוב קנדה, שוודיה ופינלנד, לא הצליחו להתמודד עם ההתחממות הגלובלית והחלו למות בקצב מוגבר. הורים במדינות אלו אינם רוצים עוד לקחת את ילדיהם לשחק במה שמכונה עתה – "בית הקברות לעצים".
  • כורתי-עצים זכו בגישה ליערות ציבוריים מוגנים ולקרקעות פרטיות, ומוציאים לפועל מבצעי כריתה מסיביים שאינם ברי-קיימא. ציידים לא-חוקיים הגיעו בעקבותיהם, ורוקנו את היערות מנמרים, קופים, טפירים, אנטילופות, חזירים, פילים, גורילות וקופי-אדם אחרים. הילדים ב- 2040 יודעים שכאשר הם מבקרים בגן החיות, הם רואים את נציגיהן האחרונים של החיות המרשימות הללו, שבקרוב ייכחדו.
  • המסחר הלא-מפוקח בבעלי-חיים, לצד הכריתה הלא-מפוקחת, שודד מהיערות מיני ציפורים יפהפיים כתוכים ומקאו, לצד ציפורים רבות אחרות. אובדן זה עולה לאנושות ביוקר, מכיוון שהמינים הללו משחקים תפקיד קריטי במערכת האקולוגית: הם מפזרים זרעים, מאביקים את עצי היער ועוצרים את התפשטותן המוגזמת של אוכלוסיות חרקים שיכולים להזיק לסביבה במספרים גדולים.
  • בהתאם, ממשלות אינן מצליחות להתמודד עם מינים פולשים ומזיקים. אוכלוסיות חרקים מזיקים מתפוצצות בגודלן ביערות בצפון אמריקה, אירופה ומזרח אסיה. שטחי יערות עצומים מתחילים להתדלדל…
  • כתוצאה מתהליך המדבור המתפשט, אדמות פוריות רבות הופכות לשטחי מדבר יבשים. אור השמש משתקף בחזרה מהאדמה הצחיחה, כך שהאטמוספירה מתחממת עוד יותר וההתחממות הגלובלית תופסת תאוצה.
  • שינוי האקלים ממשיך כל העת, ומביא לעלייה בגובה פני הים, לאסונות אקלים הרסניים ולא-צפויים כהוריקאנים ובצורות. אלו פוגעים אנושות בתפוקת השדות ומובילים לשנים קשות של רעב עולמי.

כך נראה העתיד בשנת 2040, בתרחיש של קריסת היערות. זהו אינו סיוט נטול-הקשר, אלא עתיד שעשוי באמת להתממש עבור האנושות. אבל איך הגענו אליו? מה צריך לקרות כדי להצדיק תמונת עתיד קודרת שכך? בהמשך נתאר כיצד הגענו לעולם הקודר שתואר עד כה – לא כדי להפחיד, אלא כדי להאיר עיניים ולהסביר מהן הרעות הגדולות שנרצה למנוע בין 2020 ל- 2040. אם תגלו שהקריאה קשה מדי עבורכם, אתם מוזמנים לדלג קדימה, לתרחיש האופטימי יותר. אבל אם תעשו כך, איך תדעו מה צריך לתקן ומה יהיו ההשלכות אם לא נצליח?

forest-593162.jpg

הדרך לקריסת היערות

מקורות אנרגיה מתחדשים לא התקבלו בברכה במדינות השונות, ובמיוחד במדינות המתפתחות כאפריקה ואסיה. מדינות אלו המשיכו להשתמש בעיקר בדלקי מאובנים, שהפיקו זיהום אוויר רב שפגע בבריאות היערות באותם איזורים. באותו הזמן ממש, המשך הדרישה לפחם-עץ ולמוצרים מבוססי-בשר שנדרשו כדי להאכיל ולקיים את האנשים הרבים באותם אזורים (שמספרם רק המשיך לגדול) האיץ את קצב ביעור היערות בעולם.

ככל שיערות הפכו למשאב נדיר ויקר יותר, כך גדלו הרווחים מביעורם. ממשלות ניסו לסחוט את היערות עד לדולר האחרון, באמצעות הנפקת היתרי כריתת עצים נרחבים, והתמקדות בייצור מזון על הקרקעות החקלאיות החדשות שנותרו לאחר ביעור היערות. רוב הממשלות ניסו להגביל את הכריתה, אך לא הצליחו לתאם אסטרטגיות ופעולות בין מחלקות ומשרדים ממשלתיים שונים, או שגילו שתכניותיהן נופלות קורבן לשחיתות המפושטת בכל רמה. אפילו במדינות מפותחות, שיטות מיושנות לניטור אחר כריתת עצים לא הצליחו להרחיק כורתים לא-חוקיים.

האו"ם וארגונים גלובליים אחרים ניסו בכל כוחם להציב סטנדרטים בינלאומיים לשימור היערות. דרישות מחמירות לקבלת היתרי כריתה ברת-קיימא הוצעו ואפילו התקבלו במדינות רבות. עם זאת, ממשלות רבות הבינו שעדיף להן להתעלם מכריתה לא-חוקית או מניהול יערות קלוקל בשטחן, כדי להמשיך ליהנות מהרווחים הפיננסיים המיידיים.

וכך, ביעור היערות המשיך ללא הפסקה, והתקדמות הטרקטורים והמקצרות לא חדלה לרגע.

forest-3143157_1920.jpg

המירוץ לסחיטת הערך מהיערות המשיך כל העת. ממשלות סיפקו היתרי כריתה [בעיקר] לחברות המהירות והיעילות ביותר. ארגונים להגנת הסביבה התריסו על מצב עניינים עגום זה, ותאגידי-ענק הצטרפו אליהם והצהירו ברבים על מחויבותם לשימור הסביבה. עם זאת, מעטים מאד מאותם תאגידים הציעו צעדים שיהיו בעלי משמעות אמיתית במניעת הביעור.

ככל שמוצרים מבוססי-עץ עלו במחיריהם, כך התגברו גם הסכסוכים בנוגע לבעלות על היערות. שחקנים לא-מדיניים הבינו שיוכלו להפיק רווחים גדולים מבעלות על יערות, ממש כפי ששחקנים לא-מדיניים בסוף המאה העשרים השתלטו על בארות נפט למטרות פיננסיות דומות. קבוצות גרילה נלחמות בממשלות במדינות רבות כדי ליהנות מבעלות על אזורי יערות. בחלק מהמקרים, הממשלות נאלצות להעלות באש כמה מאותם אזורים, כדי למנוע מהמורדים את היכולת להסתתר בבסיסיהם שביערות.

שינוי האקלים

קצב ביעור היערות המוגבר מביא לכך שיערות אינם מסוגלים עוד לקלוט פחמן דו-חמצני מהסביבה ביעילות. כאשר העצים נשרפים כדי להפיק אנרגיה ולייצר פחם-עץ, הם משחררים פחמן דו-חמצני לאטמוספירה, ומאיצים בכך את ההתחממות הגלובלית ושינוי האקלים. הנזק המתמשך ליערות, לצד שינוי האקלים, מביא לדלדול של המגוון הביולוגי, שמזיק עוד יותר לבריאות היערות.

האקלים המשתנה מקשה גם על החקלאים להפיק יבול מהשדות הקיימים. הדלדול במגוון הביולוגי מביא לכך שמיני מאביקים, שנהגו לחיות ביערות, נעלמים. התוצאה היא שזני צמחים מסוימים, כקפה, קקאו ואחרים, מתחילים להיעלם גם הם. היבולים הנותרים סובלים ממתקפות חרקים, שכבר אינם צריכים לחשוש מאויביהם הטבעיים – העטלפים והציפורים.

animal-3473121.jpg

האקלים המשתנה מגביר גם את הפוטנציאל החקלאי באזורים מסוימים – והתוצאה היא שממשלות מנסות לבער את היערות בקצב מוגבר עוד יותר, כדי להפוך את אדמות היער לחוות רווחיות. אך זה לא מספיק. ככל שאוכלוסיית העולם גדלה, ביחד עם הרעב העולמי, כך המזון הופך לנדיר וליקר יותר.

סיכום תרחיש קריסת היערות

היערות בשנת 2040 מתכלים במהירות. הם אינם יכולים עוד לתמוך בכדור-הארץ. […] חלק מהיערות נותרים תחת הגנה ממשלתית יעילה, וחווים כריתה ברת-קיימא וזהירה. רוב היערות, עם זאת, חווים כריתה וניצול בדרכים שאינן ברות-קיימא, ושאת השלכותיהן לא ניתן יהיה להפוך בקלות. העלויות הגבוהות של מוצרים מבוססי-עץ מביאות לכך שרק העשירים יכולים ליהנות מבתי-עץ, מקריאת ספרים המודפסים על נייר, או אפילו מנייר טואלט. שטחי המדבר החדשים תורמים לשינוי האקלימי, והיערות – שאינם מסוגלים עוד לאצור פחמן דו-חמצני ביעילות – אינם יכולים לעצור אותו.

אפילו בעתיד קודר זה, עדיין ניתן למצוא שביב של תקווה. עוד יש זרעים בעולם בשפע, ואפילו קרקעות מדבר יכולות להשתקם בעזרת שימוש בדשנים מודרניים ובאמצעים לשינוע עפר. ניתן עוד לעצור, לפחות תיאורטית, את ההתחממות הגלובלית, או לפחות לצמצם את השפעותיה. כדי לעשות זאת יש צורך בסדרה של צעדים דחופים, שיעלו לאנושות הון תועפות ויתואמו בין מדינות רבות. אך כאשר מדינות נלחמות זו בזו על עץ ועל מזון, כאשר אזורי החוף מתחילים לשקוע מתחת לגלי הים ואסונות הטבע גוברים בשכיחותם מדי שנה, לא ברור האם האנושות תצליח לגייס מבעוד מועד את הרצון ואת המשאבים הנדרשים כדי להציל אותה מעצמה.

אבל אולי יכול להיות אחרת?

בתרחיש האופטימי נראה כיצד הדברים יכולים להתגלגל באופן שונה לגמרי עד שנת 2040.

התרחיש האופטימי

דמיינו עתיד בו היערות מתקיימים בהרמוניה עם בני-האדם, בסביבה שמאזנת בין מערכת אקולוגית בריאה לבין צרכיה המשתנים של האנושות – כולל צמיחה כלכלית, התקדמות חברתית ויציבות פוליטית. זהו התרחיש האופטימי – העתיד הטרנספורמטיבי – בשנת 2040. באותה שנה –

  • כתוצאה מהדעיכה בכריתת עצים שאינה ברת-קיימא, היערות משגשגים בשנית. הם גם אינם מבוערים על מנת לפנות שטחים לטובת חקלאות.
  • יערות רבים הפכו להיות מחוברים זה לזה, כך שחיות הבר יכולות לנוע בחופשיות ביניהם. דרכים החוצות את היערות נבנו כך שלא יפריעו – עד כמה שאפשר – לחיות הבר, וגשרים אוויריים נמתחים בין צמרות עצים משני צידי הדרך כדי לאפשר לחיות לעבור מצד לצד.
  • היערות הבריאים סייעו לעכב את שינוי האקלים ולמזער חלק מהשפעותיו העקיפות כגון שטפונות. עם זאת, היערות אינם נתפשים רק ככלים להתמודדות עם שינוי האקלים. אנשים מתחילים להעריך את היערות בשל סגולותיהם התרבותיות והספיריטואליות, ושוק תיירות היערות שוקק בכל העולם.
  • כריתת עצים מתנהלת באופן בר-קיימא. מוצרים מבוססי-עץ רבים נזנחו לטובת תחליפי עץ, כגון קרשים שנוצרו על-ידי חיידקים מבלי צורך לכרות עצים ממש.
  • המגוון הביולוגי ביערות נשמר ואף גדל, כך שהיערות הפכו עמידים יותר לשינויים לא-צפויים.

כדי להגיע לתרחיש האופטימי, מספר פריצות-דרך פוליטיות, כלכליות וטכנולוגיות התממשו באותה העת, וכל אחת מהן סייעה בהתמודדות עם אתגרים שונים בדרכים שונות.

green-1072828_1920.jpg

שינוי האקלים: איום מרוחק

מערכות לקצירת אנרגיה מתחדשת התפשטו לכל רחבי כדור-הארץ, באזורים עירוניים ובשטחי הספר כאחד. האנושות צמצמה את השימוש בדלקים מאובנים, וכתוצאה חלה ירידה ניכרת בזיהום האוויר ובריאות היערות השתפרה. קהילות מקומיות באזורי היערות עברו גם הן להשתמש באנרגיה מתחדשת במקום להסתמך על שריפת עצים ופחם-עץ, וכתוצאה לא היו צריכות לכרות את העצים שמסביבן.

עד שנת 2040, מגזר התחבורה עבר להסתמך כמעט לחלוטין על מכוניות ומשאיות חשמליות שאינן מזהמות את הסביבה באותה המידה. מכוניות אוטונומיות, במיוחד, היו בעלות השפעה רבה: רכבים אלו יעילים יותר על הכבישים, וצורכים פחות אנרגיה במהלך הנסיעה. כתוצאה מההתפתחויות הללו, התמעט הצורך בכריתת עצים להפקת פחם-עץ, ופחות גזים מזהמים השתחררו לאטמוספירה.

רכבים אישיים ואפילו משאיות הפכו להיות חשמליים, אך כלי תחבורה מסוימים – כגון ספינות שינוע מסיביות ומטוסי הענק – עדיין היו זקוקים לדלקים מאובנים לפעולתם. עם זאת, בשנת 2040 דלקי מאובנים כבר אינם מופקים משייריהם של אורגניזמים שמתו מזמן. במקום זאת, אצות מגודלות בחוות עירוניות, בהן הן סופחות את הפחמן הדו-חמצני מהאטמוספירה וממירות אותו בתאיהן ל- 'דלק' עבור הספינות והמטוסים. כמות הפחמן המשתחררת כתוצאה משריפת דלק זה, זהה לכמות שנספחה על-ידי האצות מהאטמוספירה בתהליך גדילתן. חוות עירוניות אלו קומפקטיות ויעילות, כך שניתן לבנות אותן לגובה – קומה אחר קומה – כדי לצמצם את השימוש בקרקע.

השימוש בטכנולוגיות ספיחת פחמן מתקדמות הביאו לירידה ברמות הפחמן הדו-חמצני העודפות באטמוספירה. גז החממה העודף הפך למרכיב נפוץ בבטון, במוצרי מזון ואפילו בעצים וביערות חדשים.

agriculture-1853323_1920.jpg

שפע במזון

בשנת 2040, חוות בכל העולם מפיקות די והותר מזון כדי להאכיל את כולם. מזון זה מיוצר בדרך ברת-קיימא שניתנת להרחבה בקלות. שתי טכנולוגיות שונות היו אחראיות לשינוי זה: הנדסה גנטית וחקלאות אנכית. מאז שהודגמו שתי אלו בהצלחה, הן התפשטו לכל פינה בכדור-הארץ.

טכניקות מתקדמות של הנדסה גנטית מסייעות לחוות, לכרמים ולמטעים להפיק יבולים גדולים בהרבה בכל עונה. צמחים חקלאיים הונדסו כך שיהיו עמידים יותר לבצורות, למחלות ולמתקפות חרקים – וגם כדי להפיק יבול גדול יותר. חששות ראשוניים בנוגע למעבר גנים לא-מכוון מצמחים מהונדסים לאורגניזמים אחרים, קיבלו מענה באמצעות שימוש בשיטות בטוחות יותר להנדסה גנטית, שאינן מאפשרות מעבר גנים מסוג זה.

בין 2020 ל- 2040, אוכלוסיית העולם המשיכה לגדול ביחד עם הכלכלה העולמית. תושבי המדינות המתפתחות החלו לדרוש מוצרי מזון מתוחכמים, ועברו להסתמך יותר ויותר על דיאטות מבוססות-בשר, בדומה לעולם המערבי. על מנת לשמר את הסביבה, רוב הבשר ב- 2040 מיוצר בחוות אנכיות: בניינים גבוהים בהם הבשר מגודל בתרביות-ענק, וצמחים מגודלים ביעילות ובכמויות גדולות. חוות אנכיות אלו משחררות מעט מאד פסולת ואינן מתחרות עם שטחי היערות. מכיוון שאינן תופסות שטח רב, ניתן למקמן באזורים עירוניים, וכך לצמצם את הזמן הנדרש לשינוע מוצרי מזון אל הצרכנים – וגם את הזיהום הנוצר משינוע לטווח-ארוך שכזה.

blood-17305.jpg

חלק גדול מביעור היערות במאה העשרים התבצע על מנת להפוך את אדמת היער לאדמה חקלאית. עם זאת, ההתקדמות הדרמטית בשתי הטכנולוגיות הללו – הנדסה גנטית וחוות אנכיות – הביאה לירידה משמעותית בצורך בקרקעות חדשות להפקת מזון. המעבר הנרחב להסתמכות על בשר מעבדה הפחית גם את רמות זיהום האוויר, המים והאדמה ששחררו חוות החיות – וכך צומצמו תופעות המדבור והפגיעה במגוון הביולוגי.

צורך מופחת במוצרי-עץ

עד שנת 2040, אלטרנטיבות ברות-קיימא וידידותיות-לסביבה למוצרי-עץ הפכו לסטטוס-קוו החדש. במקרים מסוימים, ישנן אלטרנטיבות המדמות עץ: למשל, תאית המופקת על-ידי חיידקים, או המיצלולוז וליגנין המסודרים בצורה המדמה עץ טבעי. במקרים אחרים, האלטרנטיבות שונות לגמרי מעץ. ספרי נייר, למשל, כבר כמעט ואינם קיימים עד 2040, והוחלפו בספרים דיגיטליים. ספרים מבוססי-נייר ממשיכים להתקיים כמתנות יקרות-ערך, אך תעשיית הנייר כבר כמעט ואינה מסתמכת על היערות.

ייעור מחודש

ככל שאנשים עברו לגור בערים, וגם אמצעי גידול המזון עברו לשם ביחד איתם, יש צורך בפחות קרקע כדי לגדל מזון ולספק מגורים. שטחי החקלאות והמגורים שהתפנו באזורי הספר הוסבו ליערות חדשים. היערות הקיימים עברו תהליכי שחזור ותמיכה על מנת להשיבם לגדולתם המקורית. רוב העבודה בתחום מתבצעת על-ידי רובוטים, כגון רחפנים המשליכים זרעים מהאוויר, ומכונות אוטומטיות המפטרלות ביערות ונפטרות מעצים ומענפים מתים על מנת לסייע לבריאות היער. שומרי היערות הממוכנים מסייעים גם בהתמודדות עם המינים הפולשים והמזיקים, וכך מצמצמים את השפעותיהם השליליות על היערות.

bee-2984342.jpg

שומרי היערות הרובוטיים. תמונת אילוסטרציה.

חשוב לציין שהיערות עדיין מספקים ממשאביהם לאנושות. ביערות רבים ניתן לקבל היתר לכריתת עצים באופן בר-קיימא. העץ המושג בדרך זו משמש לרוב ליצירת חפצי יוקרה בעלי ערך רגשי – פסלונים, תכשיטים, ספרים יוקרתיים ואחרים – שבעליהם מתגאים בהם ומציגים אותם לראווה.

בתרחיש זה מגורים בערים הפכו להיות הנורמה. דווקא במצב זה, ואולי בעטיו, אנשים חוזרים להכיר בערכו הרוחני של היער. רבים מבקרים בפארקים עירוניים בכל סופ"ש. היערות הטבעיים מושכים אליהם תיירים מכל קצוות תבל. התפתחות תיירותית זו סייעה לשכנע את מקבלי ההחלטות בערכם של היערות – במיוחד עתה שאין צורך ממשי בעץ שהם מספקים, או בקרקעות חקלאיות שהיו מחליפות אותם. כתוצאה, ממשלות רבות פיתחו תכניות מדיניות מתקדמות שמבטיחות שהיערות שבשטחן יישארו שלמים ופועמים.

שיתוף פעולה גלובלי והיענות לחוק

כורתי עצים שפעלו בניגוד לחוק מצאו עצמם בצרות קשות בתרחיש זה. שני סוגים של טכנולוגיות ערערו את עבודתם: טכנולוגיות ניטור, וטכנולוגיות נטולות-אמון.

טכנולוגיות ניטור מצאו את דרכן לכל העולם עד 2040. רחפנים ואפילו רכבים מעופפים מזמזמים באופן בלתי-פוסק באוויר, כשהם משנעים חפצים ובני-אדם, ובאותה העת גם מתעדים את כל המתרחש על הקרקע. התפתחות זו, לצד הגדילה במספר וביכולות של החיישנים הזולים והיעילים שניתן לפזר בכל יער במספרים גדולים, הביאה לכך שכל ניסיון לכריתה לא-חוקית מאותר מיד. עתה שממשלות מבינות את ערכם של היערות, הן פועלות מיד להפסקת מבצעי כריתה לא-חוקיים שכאלו.

פריצת הדרך הטכנולוגית השנייה היא יצירתה של פלטפורמה שקופה שאינה נמצאת בשליטה ממשלתית. פלטפורמה זו – שכנראה תהיה מבוססת בלוקצ'יין – עוקבת אחר כל המידע הקיים בנוגע ליערות, ברזולוציה גבוהה. כל פיסת עץ המושגת מעצים אינדיבידואליים ניתנת לזיהוי לפי חתימות הדנ"א וחתימות אפיגנטיות, וכך ניתן לעקוב אחר המקור שלה ומעברה בשרשרת האספקה. בזכות פלטפורמת הניטור השקופה, ממשלות מתקשות הרבה יותר לרמות את מערכת ההסכמים הבינלאומיים הקיימת, שאמורה להבטיח כריתה ברת-קיימא. כתוצאה מכך, כריתה בלתי-חוקית נעלמת כמעט לחלוטין, ותכניות לסימון מוצרי-עץ ככאלו שהופקו באופן בר-קיימא מקבלות כוח נוסף.

bitcoin-3510168_1920.jpg

סיכום התרחיש האופטימי

עתיד זה עשוי להיראות כפנטזיה אוטופית, אך רבות מהטכנולוגיות המתוארות בו נמצאות על סף מימוש ויישום. אם הטכנולוגיות שמאחורי חוות עירוניות ופאנלים סולאריים יתממשו תוך עשור מהיום, למשל, הרי שהכלים הללו יוכלו לעבור אימוץ נרחב עד 2040.

ההנחה המרכזית שבבסיס עתיד זה היא שהטכנולוגיה לא תמשיך להתפתח באופן הדרגתי, אלא תעבור קפיצה מעריכית (אקספונציאלית) ביכולותיה, ותאומץ במהירות ובהתלהבות על-ידי משתמשים בכל הדרגים, בכל העולם. האנושות חייבת למצוא דרך לעבוד עם הטכנולוגיה ועם המכונות, ולא להתעלם מהן או להתכחש לסגולותיהן המועילות. כפי שההיסטוריה של צמחים מהונדסים גנטית חושפת, אפילו הכלי היעיל ביותר אינו יכול לסייע אם אנשים מסרבים להשתמש בו, או לרכוש את המוצרים שהופקו באמצעותו.

סיכום התרחישים

אלו הם שני התרחישים הקיצוניים ביותר – לטובה ולרעה – המתוארים בדו"ח של אקספרייז על עתיד היערות. התרחיש הראשון מניח שלא תהיה התקדמות טכנולוגית משמעותית, או שהטכנולוגיות החדשות לא יאומצו במהירות ובהיקף נרחב. התרחיש השני הולך לקיצוניות השנייה, בה מפותחות טכנולוגיות חדשות שיעילות הרבה יותר מאלו הקיימות כיום, והן מאומצות במהירות רבה בכל העולם (ומובילות לתוצאות חיוביות בלבד).

ברור ששני התרחישים הללו אינם סבירים בפני עצמם, ואף אחד מהם לא יתממש בדיוק כפי שתואר. עם זאת, הם יכולים לעזור לנו להבין את האפשרויות לעתיד היערות – איפה אפשר לשנות ובאיזו צורה, ומה עשויות להיות ההשלכות של השינוי.

אסיים בשאלה: איזה מהתרחישים האלו, לדעתכם, סביר יותר? לאיזה כיוון על הספקטרום – בין קריסה מוחלטת של היערות (והציביליזציה האנושית לצדם) לאוטופיה סביבתית – אנו מתקדמים כיום?

ואם מישהו מרשתות התקשורת קורא מאמר זה: ראש תחום המחקר באקספרייז נמצא בימים אלו בישראל, והוא אפילו דובר עברית שוטפת ובוודאי ישמח להתראיין על הנושא ועל התרחישים והתחזיות שלנו בנושא היערות. אם אתם רוצים לשמוע ולקרוא עוד על עבודת המחקר שעשינו ועל התוצאות שלה – שמתחילות לדרבן כבר עכשיו פיתוחים טכנולוגיים חדשים – צרו קשר בבלוג או בפייסבוק.

שתי מחשבות על רכבים אוטונומיים לסוף השבוע

היום ראיתי מכונית אוטונומית – Little Roady – מטיילת לה ברחובות עיר מגוריי הנוכחית, פרובידנס. זוהי עיירה פצפונת במונחים גלובליים – קצת יותר קטנה מחיפה – ואף על פי כן, הרכבים האוטונומיים מגיעים גם אליה. ולא רכב אחד בלבד, אלא צי שלם של רובוטים חשמליים על הכבישים, המסיעים את תושבי העיר ממקום למקום. העלות למשתמש: אפס. חינם לגמרי. הם פועלים 12 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע.

הרכב האוטונומי הראשון בפרובידנס. במקור מהודעה לציבור של הממשל.

יש לי שתי מחשבות על הנושא.

קודם כל, מעניין לציין שהמיזם ממומן חלקית על-ידי פולקסווגן. למה זה יוצא-דופן? מכיוון שפולקסווגן הייתה אחראית בשנים האחרונות על ניסיון לרמות את הממשל הפדרלי באמצעות בינה מלאכותית (מאד בסיסית ופשוטה) שהותקנה ברכבים רבים ושלטה בפעולת המנוע. כאשר הרכב היה נבדק במכון, הבינה המלאכותית הייתה שמה לכך לב, ומשנה את פעולת המנוע כך שהרכב יפיק כמות נמוכה יותר של חלקיקים מזהמים מהרגיל. ואז, ברגע שהרכב היה מגיע לכביש שוב, הוא היה חוזר לזהם את הסביבה ברמה גבוהה בהרבה מהמותר.

פולקסווגן נתפסה בסופו של דבר בקלקלתה, ובימים אלו היא מתחילה לשלם את חובה לחברה באמריקה. והנה – כספי הפיצויים על הנזק שחוללה בינה מלאכותית אחת, הולכים כדי לממן בינה מלאכותית אחרת השולטת ברכבים חשמליים שמזהמים פחות את הסביבה. זה צדק פואטי, וזה דבר טוב כמובן, אבל מעניין להבין שגם הצדק הזה רק מנתב כספים מאספקט אחד של בינה מלאכותית לפרויקט אחר בבינה מלאכותית. זה פשוט העולם שאנו נכנסים אליו.

שנית, אני נזכר בספרי הראשון – "המדריך לעתיד" – שהתפרסם ב- 2013. כתבתי שם פרק שלם על רכבים אוטונומיים ומשמעויותיהם, ואני עדיין זוכר איך אנשים הרימו גבה, גיחכו קלות, וביקשו ממני להפסיק לספר להם סיפורי אגדות. וגם אני היססתי לכתוב על הנושא, מכיוון שהוא נראה כל-כך עתידני וכל-כך מוזר.

והנה, זה קורה. רעיונות שלפני שש שנים בלבד נראו בלתי-אפשריים, הופכים היום למובנים מאליהם עבור תושבי העיר הקטנה פרובידנס. ואם להאמין לפרסומות, הרי שגם תושבי חיפה, תל אביב[1] וירושלים[2] ייהנו משירותים דומים כבר בשנים הקרובות[3].

שיהיה ברור: יש עוד דרך ארוכה עד שהרכבים האוטונומיים יחליפו את כל התחבורה הציבורית, ובוודאי את כלי הרכב הפרטיים. הטכנולוגיה עדיין רחוקה מלהגיע לשיא, וקשה למצוא ערים בעולם בהם מתירים לרכבים כאלו להתנייד בכבישים בכוחות עצמם, מבלי השגחה קפדנית מצד נהג אנושי. אבל המהפכה הקונספטואלית – הרעיונית – כבר החלה, ויהיה קשה לעצור אותה.

ומחשבה אחרונה לסיום: לפני שש שנים, רכבים אוטונומיים נחשבו למדע בדיוני בקרב הציבור הרחב. אלו עוד טכנולוגיות שישנו את חיינו, יהפכו למובנות מאליהן שש שנים מהיום? רובוטים בכל בית? בינה מלאכותית המדברת עמנו כאילו הייתה אנושית בעצמה? רכבים מעופפים? תרופות ראשונות לעצירת ההזדקנות? מחשוב לביש לכל אדם? פלטפורמות בלוקצ'יין שבאמת יעשו משהו מועיל?

אפילו בתחזית הפסימית בה רק אחת מהטכנולוגיות הללו תתממש, אני חושב שתסכימו איתי ששווה לחכות לעתיד.

[1] https://www.mako.co.il/nexter-high-tech/Article-2b38e489aed6761006.htm

[2] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001236680

[3] http://www.kolhazman.co.il/326525

המחשב שפורץ למוח דרך העיניים

המחשב שפורץ למוח דרך העיניים

לרינגו, קוף קטן וחביב, הייתה עבודה פשוטה: הוא היה צריך רק לצפות בתמונות שהבהבו על המסך שמולו. אלא שהתמונות לא צולמו על-ידי בני-אדם. למעשה, הן פותחו על-ידי בינה מלאכותית מתקדמת בשם XDREAM, שמטרתה הייתה לפרוץ לתוך מוחו של רינגו, דרך העיניים. ולפני שבועיים גילינו שהיא הצליחה – ולכך יש משמעויות עבור עתיד הטיפול הפסיכולוגי בבני-אדם במקרה הטוב, ואולי גם כדרך לפרוץ למוחות של כולנו, במקרה הרע מאד.

אבל בואו נתחיל בהתחלה.

המוח כמחשב

אנו יודעים כבר מזה זמן רב שהמוח שלנו הוא סוג של מחשב. לא כזה שמבוסס על שבבי סיליקון ומעגלים חשמליים, אבל עדיין. החומרה שלנו – החלק הפיזי עליו מורצות 'התוכנות' – היא תאי העצב. המוח גדוש במאה-מיליארד בתאי עצב, ששולחים זה לזה הודעות פשוטות. ואיכשהו, מתוך כל הבלגן הזה של עצבים שוטים ופשוטים המתקשרים זה עם זה, צצה ומתעוררת לה התודעה, ועמה גם הזכרונות, הרגשות, המוסר וכל שאר המאפיינים של החשיבה.

נוירולוגים במעבדותיהם הצליחו כבר להתחקות אחר דפוסי פעולתם של קבוצות עצבים, או אפילו של תאי עצב בודדים, ולהראות כיצד הם מגיבים לגירויים שונים. הם יכולים, למשל, לעקוב אחר תא עצב בודד, ולבדוק כיצד הוא מגיב כשחושפים את האדם (או כל חיה אחרת) לגירויים שונים: לצלילים, לכאב, או אפילו לתמונות.

זה מה שעשו החוקרים בהרווארד לרינגו. הם עקבו אחר תא עצב אחד במוחו, באזור המוקדש לעיבוד הראייה, ובחנו כיצד אותו עצב מגיב לתמונות שהראו לקוף. זוהי פרוצדורה עתיקת יומין, שנוירולוגים מבצעים עוד מ- 1962, באמצעות הצגת צורות ותמונות מסוגים שונים לקופים בעיקר, וניסיון להבין כיצד המוח ותאי העצבים מגיבים אליהן[1]. אלא שעד כה, התמונות שהוצגו לקופים נבחרו רק על-ידי בני-אדם. מערכת הבינה המלאכותית XDREAM פותחה על-מנת להפיק סוג חדש של תמונות – ולבדוק אם אלו מסוגלות להפעיל את תאי העצב של הקופים באופן שונה מזה שהודגם עד כה.

תיאור גרפי של הניסוי: תמונות הוצגו לקופים, תוך כדי שנערך מעקב אחר תאי עצבים מסוימים במוחותיהם. בינה מלאכותית שיפצה ושחברה את חלקי התמונות בעלי ההשפעה החזקה ביותר על העצבים, ואז הציגה את התוצאה לקופים בסבב הבא. בדרך זו עברו התמונות אבולוציה מהירה עד לצורתן הסופית. המקור: המאמר המקורי ב- Cell.

למה זה טוב?

אפשר (ורצוי) כמובן, לשאול למה: מה מטרת הניסוי? התשובה המיידית היא שמדובר בניסיון לקדם את המדע הבסיסי ואת הבנת המוח. אם המוח הוא מחשב, הרי שהוא כזה שאיננו מבינים עדיין את שפת התכנות (או אפילו את החומרה במלואה) לפיה הוא עובד. אם נוכל לפענח איזה תאי עצב מגיבים לגירויים מסוימים, ובאיזו צורה, הרי שנוכל להבין גם טוב יותר את המוח עצמו.

זוהי תשובה טובה, אבל כדאי להבין גם את הפוטנציאל היישומי העתידי של המחקר. אנו כבר יודעים היטב שלמחשבים אפשר גם לפרוץ, ולגרום להם לפעול בדרכים שהמתכנת – או אפילו מפתחי המחשב – לא ייעדו עבורם במקור. פריצות שכאלו מתבצעות לרוב באמצעות פרצות אבטחה, דרכן יכולים ההאקרים רבי-התושייה להשפיע על פעולתו של המחשב.

ומה יכולה להיות פרצת אבטחה גדולה יותר לתוך המוח, מהעיניים עצמן – המסוגלות להזרים מידע אל המוח במהירות של 10 מיליון ביטים לשנייה? (לשם השוואה, זוהי בערך המהירות של חיבור קווי לאינטרנט)[2]

פרצת האבטחה הזו התגלתה כבר באנשים הסובלים מ- Photosensitive epilepsy – אפילפסיה המתעוררת בעקבות חשיפתם לאורות המהבהבים בתדירויות מסוימות, או לציורים בדפוסים מסוימים. אנשים הלוקים בסוג זה של אפילפסיה עשויים שלעולם לא לחוות התקפים, אלא אם הם נחשפים לגירויים הללו. במילים אחרות, ניתן לגרום למוחותיהם לצאת מסינכרוניזציה ולהפסיק להתנהג יפה, פשוט באמצעות הזרמת מידע מהעיניים.

ברור, אם כך, שמסרים חזותיים מסוימים יכולים לשבש את פעילותם של מוחות מסוימים, אבל האם אפשר להשפיע על המוח בצורה מעודנת יותר? לשגר מידע חזותי שיגרום למוח, למשל, להיכנס למצב בו העלאת זכרונות מן העבר הרחוק תוכל להתבצע בקלות רבה יותר? או למצב של יצירת זכרונות מוגברת, או לרגיעה שתסייע למטופלים להתמודד טוב יותר עם חוויות קשות מהעבר?

ברור שהתקדמות כזו, אם היא אפשרית, תביא להתייעלות גדולה באמנות הפסיכולוגיה. פסיכולוגים יוכלו לבקש מהמטופלים להתבונן ברצף של ציורים, תמונות, או אפילו לחשוף אותם לאורות בתדירויות ובתדרים שונים, שישפיעו על מוחו של המטופל ברמה תת-הכרתית ויסייעו לפסיכולוג בעבודתו. וכמובן, גם צבאות – ואולי ארגוני מודיעין – יעשו בוודאי שימוש בפיתוח כזה למטרותיהם.

ובכן, טוויתי עד כה מגדלים באוויר והבטחנו גדולות ונצורות, אבל האם בכלל אפשר להשפיע על עצבים מסוימים במוח באופן ממוקד ומדויק? סיפרתי הרי שכבר יותר מחמישים שנים מראים נוירולוגים תמונות לקופים, ובוחנים כיצד הן משפיעות על העצבים ועל המוח בכלל. אבל אנו נכנסים בשנים האחרונות לעידן חדש בהיסטוריה האנושית, בו בינות מלאכותיות מתחילות להגיע להישגים יוצאי-דופן במטלות שונות. האם יש סיכוי, לפיכך, שבינה מלאכותית תצליח לפתח תמונה או סט של תמונות שיפעילו את המוח באופן יוצא-דופן?

זה בדיוק מה שעשתה הבינה המלאכותית המכונה XDREAM.

הבינה המלאכותית שפרצה למוח

כדי לנסות לפרוץ למוחו של רינגו, עקבו החוקרים אחר עצב אחד מסוים במוחו, והעבירו את המידע על מצב העצב בזמן אמת לאלגוריתם בינה מלאכותית בשם XDREAM. האלגוריתם הוא למעשה צייר, שאומן על כמעט מיליון וחצי תמונות אמיתיות, ויוצר תמונות חדשות באמצעות שחבור מחדש של אלמנטים שונים. התמונות הללו הוצגו בפני רינגו, והאלגוריתם קיבל משוב בזמן-אמת כדי להבין עד כמה הן השפיעו על פעילות העצב. ואז, הוא שחבר מחדש את האלמנטים, הוסיף חדשים והעלים אחרים, כדי ליצור תמונה חדשה ולבחון גם אותה. התמונות, למעשה, עברו אבולוציה בהתאם לתגובת תא העצב במוחו של רינגו[3].

התמונות הראשוניות שהציע האלגוריתם לא היו מרגשות במיוחד, אך ככל שהבינה המלאכותית הבינה טוב יותר מה מרגש את תא העצב של רינגו, היא החלה להוסיף פרטים מעניינים. תוך זמן קצר התווספו לתמונות פנים שהחוקרים זיהו כ- "אנתוני", הקוף השוכן בכלוב לצדו של רינגו. מספר ימים לאחר מכן, האלגוריתם הפיק את פניה המעוותות של אחת מהמטפלות בקופים.

התמונות שיצרה הבינה המלאכותית, שהשפיעו יותר מכל תמונה טבעית על מוחותיהם של הקופים. מקור: המאמר המקורי.

לאחר סבבים רבים של אבולוציה, הצליחה הבינה המלאכותית לשרטט תמונות שמפעילות את תא העצב של רינגו בעוצמה גבוהה בהרבה מכל תמונה טבעית או ציור מעשה ידי-אדם. התמונות הללו, איך לאמר בעדינות, אינן קוסמות לעין. למעשה, הן מבעיתות. כמעט כולן מכילות עיניים שחורות עצומות, פנים מכוסות-למחצה במסיכה, ובאופן כללי הן מעוררות אפילו בצופים האנושיים תחושה עזה של אי-נוחות[4]. ואין פלא: זה בדיוק מה שהן נועדו לעשות עבור תא עצב בודד במוחו של קוף, ואנו דומים מספיק לקופים כדי להיות מושפעים מהן בעצמנו.

ועתה נשאלת השאלה: מה יקרה כאשר נפתח תמונות דומות כאלו עבור בני-אדם? האם נוכל בעתיד להריץ אלגוריתם דומה לזה של XDREAM על נבדקים אנושיים, על מנת לפתח את הרכב התמונות המדויק שישרה עלינו אימה, רגיעה, עונג, סקרנות, שכחה, או כל רגש אחר?

לשאלות אלו אין עדיין תשובה ברורה. ייתכן שנגלה שאפשר להשפיע רק על עצבים בודדים במוח האנושי, אך שקשה יותר לגרום למוח כולו לשנות כיוון ודרך פעולה. או שנגלה שההשפעה אינה חזקה כל-כך, ושהמוח יכול לווסת מחדש את העצבים שהתעוררו יתר-על-המידה בעקבות המידע החזותי המרגש. אבל אני מרשה לעצמי להיות אופטימי, ולדמיין עתיד – אני יכול ממש לראות אותו למול עיניי – בו פסיכולוגים יוכלו לטפל בחולים באמצעות הצגת תמונות שעוצבו במיוחד על מנת להכניס את המטופל למצב של פתיחות מוגברת. עתיד שבו אנשים הלוקים בדיכאון או במחלות נפשיות אחרות יוכלו לצפות בסט של תמונות שישנו את דרך הפעולה של מוחותיהם. ובה בעת אני גם חרד מאפשרויות השימוש בתמונות מסוג זה בתשדירי בחירות או בפרסומות.

האם נוכל להשתמש בבינה מלאכותית כדי לפרוץ למוח האנושי דרך העיניים? מי ישתמש בהן, לאיזו מטרה ועל איזה קהל יעד?

את התשובות, כרגיל, נגלה בעתיד.

[1] http://centennial.rucares.org/index.php?page=Neural_Basis_Visual_Perception

[2] https://www.eurekalert.org/pub_releases/2006-07/uops-prc072606.php

[3] https://www.cell.com/cell/fulltext/S0092-8674(19)30391-5

[4] https://www.theatlantic.com/science/archive/2019/05/ai-evolved-these-trippy-images-to-please-a-monkeys-neurons/588517/

מנתחים בסין מטפלים בהתמכרויות באמצעות שתלים מוחיים

מנתחים בסין מטפלים בהתמכרויות באמצעות שתלים מוחיים

יאן חגג את לידת בנו הראשון במסיבה עם חבריו. המסיבה התנהלה לפי הקווים הרגילים – טפיחות על השכם, אלכוהול ומשחקי חברה מביכים – ואז הציעו החברים ליאן טעימה של מתאמפטמין. הוא הסכים לנסות, וכך לקח את הצעד הראשון בדרך לא-ידועה, שבסופה מצא עצמו עם אלקטרודות במוחו, סוללה מושתלת בחזהו, ועם שליטה-עצמית מלאה במצבי רוחו ובצרכיו.

אולי זה הזמן המתאים לציין שעדיף שלא תנסו את זה בבית. או בכלל. אל תהיו יאן. אבל אם אתם רוצים לדעת מה קרה לו, ואיך הוא הפך לחלק מתרבות הניסויים בבני-אדם הרווחת בסין, המשיכו לקרוא. ולמקרה שאתם תוהים: מדובר בסיפור אמיתי לגמרי, שסוקר לאחרונה ברשתות התקשורת המובילות.

 

ההתמכרות ועונשה

יאן גילה במהרה שקל לנסות מתאמפטמין, אבל קשה להפסיק להשתמש בחומר הממכר. כאשר חווה את ה- 'היי', הוא איבד שליטה על מעשיו והיה משתתף במשחקי קלפים בעלות גבוהה. הוא עישן והוא הימר, והוא הפסיד – ולא היה אכפת לו. הוא איבד יותר מ- 150,000 דולרים בשמונה השנים שעברו מאז הטעימה הראשונה של הסם. ומה שחשוב יותר – הוא איבד את אשתו, שהתגרשה ממנו, ואת הזכות לראות את בנו.

יאן לא איבד תקווה. הוא ניסה להיגמל, פעם אחר פעם. הוא התאשפז בבתי-חולים, עבר לעיר אחרת כדי להתרחק מסוחרי הסמים שהכיר, וניסה טיפול אחר טיפול. הכל היה לשווא. הוא שב וחזר לסמים. לבסוף, הוא החליט לנסות את הטיפול הקיצוני ביותר לבעיה, שזמין כיום רק בסין: גרייה בעמקי המוח להתמודדות עם התמכרות.

 

לגרות את המוח

כבר מזה זמן רב אנו יודעים שאפשר להפעיל את המוח באמצעות גירוי תאי העצבים. גרייה שכזו יכולה להתבצע באמצעות שדות חשמליים או מגנטיים המופעלים מחוץ לקרקפת, אבל השפעתם של אלו מאד גולמית ומשפיעה על אזורים רבים במוח. ניתן לגרות את המוח באופן עדין וממוקד יותר באמצעות אלקטרודות המושתלות בעמקי רקמת העצבים, ומפעילות אזורים שונים במוח לפי דרישה. בלחיצת כפתור, ממש.

מדוע, אם כך, לא משתמשים בטכניקה זו אלא במצבים הקיצוניים ביותר?

תמונת רנטגן של אדם עם אלקטרודות בעמקי המוח. במקור מוויקיפדיה

כמו בכל פרוצדורה רפואית המחייבת פלישה לגוף, גם גרייה בעמקי המוח (או Deep Brain Stimulation – DBS) טומנת בחובה פוטנציאל לנזק. עדיין לא קיים ניתוח בטוח לחלוטין, ללא סכנה לזיהום או לפגיעה לא-מכוונת ברקמות במהלך החדירה לגוף. גרייה בעמקי המוח מסוכנת עוד יותר, מאחר והמנתחים צריכים להשתיל את האלקטרודות עמוק בתוך המוח. בדרך לשם הם עלולים לפגוע ברקמה, ולהותיר את המטופל עם שלל של תופעות לוואי כפגיעה בזיכרון, באישיות ובשליטה העצמית.

אה, וכדאי גם להזכיר שהאלקטרודות יכולות לעורר תגובה חיסונית, עלולות להפסיק לעבוד תוך שנים ספורות, ומסתמכות על סוללה – שלעתים מושתלת גם היא בתוך הגוף.

למרות כל הצרות הללו, גרייה בעמקי המוח מספקת תוצאות מרשימות כל-כך שאושרה לשימוש כטיפול (קיצוני) במספר מחלות כפיתול עוויתי, מחלת פרקינסון ואפילפסיה. יותר מ- 35,000 מכשירים לגרייה מוחית הושתלו כבר במטופלים, והמספר רק ממשיך לגדול מדי שנה.

למרות ההבטחה הגדולה הטמונה בגרייה בעמקי המוח, התחום מתקדם באיטיות יחסית בארצות הברית. שני ניסויים גדולים בגרייה מוחית לטיפול בדיכאון נכשלו בארצות הברית בשנים האחרונות, כנראה עקב חוסר הבנה מספקת של המוח. לפי השיקגו טריביון, שתי מעבדות החליטו שלא להמשיך עם ניסויים קליניים המנצלים גרייה בעמקי המוח כדרך לטפל באלכוהוליזם (לא הצלחתי למצוא מקור לטענה). נראה שהסיכונים פשוט לא הצדיקו את התוצאות הראשוניות במקרים אלו.

בארצות הברית, ניסויים קליניים בגרייה מוחית עולים הון תועפות ומחייבים התמודדות עם הביורוקרטיה הכבדה ועם מאות קילוגרמים של ניירת, אישורים, היתרים, חתימות וכן הלאה. רבים מההליכים האלו, חשוב לומר, נחוצים כדי לוודא שהניסויים נערכים באופן אתי ומוסרי.

בסין, מסתבר, לא קיימת בעיה דומה.

 

על שולחן הניתוחים

לפני קצת יותר מחצי-שנה הוכנס יאן לחדר הניתוח. בניגוד לניתוחים פולשניים רבים אחרים, ניתוחי מוח מתבצעים בדרך-כלל בהרדמה מקומית בלבד, על מנת שהמנתח יוכל לנטר אחר מצב ההכרה של החולה ולוודא שאינו פוגע באזורים קריטיים במוח. זו הסיבה לכך שיאן היה בהכרה מלאה בעת שהמנתח קדח חור בגולגולתו והחדיר את האלקטרודות הארוכות לתוך המוח, עד לאזור הקשור ליכולתו של יאן לשלוט בעצמו ולהדוף את הצורך בסם. שעות ספורות לאחר מכן, הושתלו סוללות בחזהו של יאן, על מנת לספק לאלקטרודות את האנרגיה הדרושה להפעלתן.

עשר שעות מאוחר יותר, פקח יאן – סייבורג במלוא מובן המילה – את עיניו מחדש.

יומיים לאחר מכן, הוא גילה שהרופאים מסוגלים עתה לשלוט במוחו.

כפי שכל מוזיקאי יודע, הדבר החשוב ביותר בכל הופעה הוא כוונון-מראש של הכלים. כך היה גם במקרהו של יאן: יומיים לאחר הניתוח, הרופאים החלו לכוונן את האלקטרודות עבורו. הוא ישב מול רופאו האישי, שהשתמש בטאבלט על מנת לשלוט באלקטרודות ולבחון כיצד הפעלתן בדרכים שונות משפיעה על יאן. מצבי רוחו של יאן השתנו מעליצות, לחשש, לאושר. כפי שצוטט בשיקגו טריביון

"המכונה הזו ממש קסומה. הוא מכוון אותה כדי לשמח אותך, ואתה שמח. כדי להרגיז אותך, ואתה מתרגז. היא שולטת בשמחה שלך, בכעס, ביגון ובאושר."

כיום, שישה חודשים וקצת לאחר מכן, יאן נגמל מהסמים לחלוטין (לפי דיווחו האישי, לפחות). זה לא מפתיע, מכיוון שהוא יכול כפי הנראה לדכא את הרצון לסם בכל עת באמצעות לחיצה על כפתור. הוא מפצה עתה על כל שאיבד בעשור האחרון: הוא ישן טוב יותר בלילה, העלה משקל שוב, וסירב להתנסות בסמים כשאלו הוצעו לו מצד 'חבריו'. אך כאשר ניסה לחדש את הקשר עם אשתו, הוא גילה שהיא כבר נישאה מחדש ונכנסה להיריון מבעלה הנוכחי.

"הגעת מאוחר מדי." היא אמרה בצער.

 

איך לא לאחר (ולא להקדים) לעתיד

וכאן, בעצם, טמון מוסר ההשכל המרכזי של הסיפור: איש אינו רוצה לאחר לעתיד . עשרות-אלפי אמריקנים מתים בארצות הברית מדי שנה כתוצאה ממנות-יתר של סמים. שבעים-אלף בני-אדם ב- 2017 בלבד, ליתר דיוק, בערך פי שלושה מדי שנה ממספר כל החללים שנפלו במערכות ישראל עד היום. אבל הניסויים הקליניים בגרייה מוחית בארצות הברית, כאמור, פשוט יקרים וסבוכים מדי מבחינה רגולטורית, והחשש גדול מתופעות לוואי. אבל באותו הזמן ממש, רבים מקורבנות מגיפת הסמים מאבדים את חייהם, מילולית, והרופאים אינם מסוגלים לעזור להם.

ברור מדוע הפיתוי גדול כל-כך, למצוא פתרון קסם כגרייה בעמקי המוח, שיוכל לדכא את ההתמכרות בלחיצת כפתור. ולמה לעצור שם, בעצם? אותו מכשיר קסום יכול גם, כדבריו של יאן, לשמח אותך, להרגיע אותך ולהגביר או לדכא את דחפיך המיניים כך שיתאימו לאלו של בן- או בת-זוגך. אין פלא שסין שועטת קדימה לקראת טיפולים מתקדמים ויעילים יותר בגרייה בעמקי המוח.

אבל האם טיפולים כאלו בטוחים כבר לשימוש? קשה לדעת. יאן מהווה מדגם של אדם אחד בלבד, ולא ברור עד כמה ניתן להסתמך על תחושותיו האישיות מבלי מבדקים מדוקדקים הרבה יותר. יש להניח שגם אם הניתוח לא היטיב עמו, עדיין מצופה ממנו בראיונות למדינות זרות שלא להביך את מדיניותה המתירנית של סין בנוגע לניתוחים הללו. יש מקום לניסויים קליניים רחבי-היקף הרבה יותר, לפני שנבחר לאמץ את הגרייה בעמקי המוח ככלי לטיפול בהתמכרויות.

האם סין עושה בחכמה, כאשר היא מאפשרת כבר היום לבצע ניסויים כאלו, ואפילו לאפשר טיפולים ראשוניים בטכניקה?

על כך קשה עדיין לענות. חשוב שלא לאחר לעתיד, אך כדאי גם שלא להקדים אליו יותר מדי. אחד הטיפולים הראשוניים בהתמכרות לסמים בסין בתחילת המילניום עירב גם הוא ניתוח מוחי, אך מסוג פחות מתוחכם. הרופאים היו פוצעים אזורים קטנים במוחותיהם של המטופלים, בתקווה לשנות את מבנה אישיותם ואת יכולתם לשלוט בעצמם. לפעמים הניתוחים עבדו, לפעמים לא, ובכל מקרה הם הותירו מאחוריהם מספר רב של מטופלים שאיבדו את זכרונותיהם וסבלו משינויי אישיות בלתי-צפויים ובלתי-נשלטים.

בסופו של דבר, בשנת 2004, החליטה ממשלת סין להוציא את טיפולי הפציעה מחוץ לחוק ברוב בתי החולים במדינה.

סין, בבירור, מנסה להתקדם לעתיד במהירות. בתחילת המילניום היא התקדמה לשם מהר מדי, כשהשתמשה באמצעים טיפוליים שיעילותם לא הוכחה היטב, והסיכון בהם היה גדול. האם היא מקדימה את המועד גם כשהיא מאפשרת להשתמש בגרייה בעמקי המוח כדי להילחם בהתמכרויות – ובקרוב גם בוודאי בשפע בעיות נפשיות אחרות?

ושוב, קשה לומר מה הדבר הנכון לעשות. מצד אחד, תרבות הניסויים הקליניים בארצות הברית הפכה לחיה ביורוקרטית רעה המזינה את עצמה, וקיימות הצעות רבות לדרכים לשיפורה. מצד שני, אולי "אי אפשר איתה" אבל גם ברור ש- "אי אפשר בלעדיה". יש למצוא את דרך הביניים בין עודף ביורוקרטיה ועודף ניסויים, לבין חופש מוחלט לרופאים ולנסיינים לעשות כרצונם ולהבטיח למטופלים ככל העולה על רוחם. אולי סין מצאה את דרך הביניים הזו. אולי לא.

את התשובה לכך נגלה, ביחד עם יאן, רק בעתיד.

 

————————-

 

אה, ואם אתם תוהים כיצד יכולה מדינה כמו סין (או כל מדינה) להיעזר בטכנולוגיות לשליטה מוחית באזרחים על מנת למנוע חילופי שלטון ומרי אזרחי, אולי יעניין אתכם גם להאזין לריאיון שלי בפודקאסט של סלבה ועומר, על עתיד הדמוקרטיה בראי טכנולוגיות ההווה והעתיד. הקישור כאן.