איך דיסני שומרת את מיקי מאוס מאחורי סורג ובריח

איך דיסני שומרת את מיקי מאוס מאחורי סורג ובריח

מכון מופ"ת הזמין אותי להרצות השבוע על עתיד זכויות היוצרים. בחרתי להתמקד באחת הזוויות החורה לי אישית ביותר: זו העוסקת במאמרים אקדמיים. אני מקווה שתיהנו מהרשומה, שנגזרה מתוך ההרצאה המקורית.

 

אם אתם חוקרים באקדמיה ובתעשיה, בוודאי תכירו את התהליך הבא: אתם מקבלים גראנטים ממשלתיים, עורכים מחקר מעמיק, משקיעים כל טיפה של מרץ ואנרגיה ויאוש שיש לכם כדי להשיג תוצאות, ואז מנסים לפרסם אותן. כותבים מאמר אחד. מתקבל. ואז, במאמר השני, מתחילה הבעיה. בכל מאמר אתם צריכים לכתוב הקדמה – Introduction – שהיא עמוד או שניים של רקע על מצב התחום כיום. צריך לכתוב את השיטות. והדבר הכי מתסכל הוא שבחצי מהמאמרים שאתם כותבים, ההקדמה יכולה להיות כמעט זהה. חלק גדול מהשיטות אפשר להעתיק מילה במילה – והן עדיין יהיו מתאימות גם במאמרים הבאים.

אבל אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא מעתיקים בעצמנו. במקום זה, אנחנו מסתכלים על ההקדמות של המאמרים הקודמים שלנו וכותבים אותן מחדש. לא מעתיקים – זה אסור. רק… כותבים מחדש לפי בדיוק אותו סדר רעיוני ועם מילים אחרות ואולי רפרנס חדש פה ושם. ולמה? כי אסור לנו להעתיק ממאמרים קודמים שכתבנו. כי זהו חטא ה- Self plagiarism – שחוקרים גדולים וחשובים כבר לקו בו: ההעתקה מעצמך, או "גנבה ספרותית מעצמך".

אבל רגע. יש כמה סוגים של העתקות. אתה יכול להעתיק במבחן מחבריך לכתה, וזה בוודאי פסול כי אתה נבנה ומתבסס על ידע שלא זכית בו בצדק. אתה יכול להעתיק ממאמר של חוקרים אחרים פסקה או אפילו את כל הטקסט, וזה פסול מאותה הסיבה בדיוק: אתה לוקח ידע של אחרים ומעמיד פנים שהגעת אליו בעצמך. אבל בסוג השלישי של העתקות, ההעתקה העצמית, אתה רק לוקח ידע קודם שזכית בו ביושר ומשתמש בו בשנית.

אז למה אנחנו מתייחסים לחיה המוזרה הזו, "העתקה עצמית", כאל מנהג פסול? את מי מרמה המעתיק העצמי, בעצם?

והתשובה היא שהוא מרמה את המוציאים לאור. כי בדרכי הפרסום המסורתיות, מהרגע שחוקר כתב את המחקר שלו והצליח להביא שיתקבל למגזין מדעי, המאמר כבר אינו שלו. ההקדמה כבר אינה שלו. המילים של החוקר כבר אינן שלו – הן של המגזין. וכפי שנכתב באתר American Journal Experts

"מילותיך שלך עשויות שלא להיות שייכות לך… על אף שאתה הבעלים האינטלקטואלי של הרעיונות והתוצאות [במאמר, ר.צ.], הפרסום הוא רכוש כתב העת. … למרות שזה בניגוד לאינטואיציה, מיחזור מילותיך שלך נתפש בעיני החוק כהפרת זכויות יוצרים, אפילו אם אתה כתבת אותן."

חכו רגע. משהו לא בסדר כאן. הייתי יכול להבין מצב בו תוצרי המחקר היו שייכים לגוף שמממן את המחקר. זה נראה לי הגיוני וסביר – מי שמשלם על הזמן של החוקר ולמעשה מפעיל אותו כעובד קבלן, אמור להיות בעל הזכויות. אבל המצב הפוך: הגופים המממנים משלמים הון תועפות, ואז החוקר משלם לפעמים למגזינים עצמם עוד כמה מאות דולרים כדי שיקבלו את המאמר ויוציאו אותו לאור… ויקבלו עליו את הזכויות!

כדי להבין איך הגענו למצב הזה, אנו צריכים לחזור הרחק אחורנית בזמן ולבחון את הסיבות ליצירת המגזינים המדעיים.

חזרה לעבר

הכל התחיל בשנת 1665, כשהחברה המלכותית בבריטניה החלה לפרסם תוצאות מחקריות במגזין שנקרא Philosophical Transactions of the Royal Society. מכיוון שמספר העמודים בכל גיליון היה מוגבל, העורכים היו יכולים לבחור רק את המאמרים המעניינים והאמינים ביותר. כתוצאה, מדענים מכל בריטניה נלחמו על הזכות לפרסם את מאמריהם במגזין, וחוקר צעיר שהצליח לפרסם את מחקרו שם זכה להכרה מיידית בכל רחבי הממלכה. המדענים הסכימו אפילו לערוך מאמרים של אחרים עבור המגזינים, מכיוון שזו הייתה עמדה שהקנתה להם כבוד, ואפשרה להם לבקר את המתחרים.

וכך נחתמה העסקה הלא-כתובה בין המוציאים לאור למדענים: המגזינים סיפקו פלטפורמה על גביה הציגו המדענים את המחקר, והמדענים נלחמו והתאמצו כדי שהמאמרים שלהם יתקבלו, ולעתים אף שילמו מכיסיהם בשביל התענוג. בעלי המגזינים היו גם בעלי הכוח, ויכלו לדרוש מהחוקרים זכויות מלאות על מאמריהם, כדי לוודא שאותו מאמר לא יתפרסם בשנית במגזין מתחרה.

התנאים האלו הגיוניים, אבל רק בעולם הישן של הפרסום המדעי, משתי סיבות: ראשית, בעלי המגזינים היו מוגבלים במקום – כלומר, במספר הדפים במגזין – ולכולם היה ברור שעל מקום מוגבל צריך לשלם; ושנית, בעלי המגזינים היו האגרגטורים של מספר רב של שירותים נחוצים: עריכה, הגהה, עימוד, שינוע המגזין לספריות מדי שבוע או חודש, וכן הלאה. אלו דברים שהמדענים פשוט לא רצו להתעסק עמם, ושניתן היה לבצע באופן יעיל יותר כשהם מכונסים תחת גג אחד.

ואז, לפתע פתאום, הגיעה האינטרנט בה המקום קרוב להיות אינסופי, ובה השינוע של תוכן דיגיטלי אינו עולה דבר. ולצדה הופיעו גם שפע של תוכנות אוטומטיות – כמו וורד – שמאפשרות לכל מדען להגיה בעצמו את המאמר שלו, לעמד אותו בעצמו, לעצב אותו בעצמו וכן הלאה.

הקלות הבלתי-נסבלת של הפרסום

בואו נעבור לרגע ביחד על תהליך פרסום מאמר חדש, ונראה כמה קל ונוח הוא הפך להיות בזכות האוטומציה והאינטרנט:

  1. המדען שולח את כתב העת למגזין: ניתן לבצע עתה בקלות דרך האינטרנט, ללא עלות משלוח.
  2. המאמר מועבר לעורך בתחום הרלוונטי. כיום, כותבי המאמר מציינים את תחום המאמר, כך שהמאמר מועבר אוטומטית לעורך המתאים.
  3. העורך שולח את המאמר למבקרים מדעיים רלוונטיים. כולם עובדים בחינם, כך שהמוציא לאור לא מוציא כסף על שירותיהם. נניח שהם מאשרים את המאמר. במקרה זה אנו עוברים לשלבים הבאים.
  4. המאמר עובר הגהה, עימוד ועיצוב גרפי. מטלות אלו מבוצעות כיום באופן כמעט אוטומטי על-ידי החוקר עצמו, אם הוא רק יודע להשתמש במעבד תמלילים מודרני.
  5. השלב האחרון הוא הדפסת והפצת המגזין, והוא היחיד שחייב לעלות כסף מכיוון שהוא מתבצע בעולם הפיזי, ואטומים עולים הרבה יותר כסף מביטים. וזה שלב מאד חשוב, כמובן, מכיוון שחוקרים הולכים בתחילת כל חודש לספריות המוסדות האקדמיים בהתרגשות גדולה ובפיק ברכיים, כדי להחזיק את העותק הפיזי החדש של הירחון שיצא זה עתה, לדפדף בו בחרדת קודש ולהתענג על מילותיו המודפסות.

מה, לא?

האמת היא שכיום, החוקר הטיפוסי הולך לרשת כדי לקרוא את המאמרים שמעניינים אותו. הוא מקבל התראות אוטומטיות כשיוצאים מחקרים בתחומים שרלוונטיים עבורו. הוא מוריד את המאמרים אליו למחשב או לטאבלט וקורא אותם שם – או פשוט מדפיס אותם אצלו על חשבונו. החוקרים כבר הבינו שאין טעם בקריאת המגזין השלם, שהוא תוצר של העולם הישן בו היה צורך לדחוס מילים ומחקרים בפורמט שיהיה קל לשנע ממקום למקום. בעולם החדש, אין משמעות פרקטית למקום בו מתפרסמים המחקרים הללו – מנועי החיפוש מביאים את החוקרים אליהם בקלות ובאופן מיידי.

רשימת הצעדים הזו מראה למה המוציאים לאור כבר פשוט אינם רלוונטיים היום, למרות התפקיד החשוב ששיחקו במדע במאות השנים האחרונות. את כל הצעדים אפשר להוציא לפועל בעלות שולית אפסית, ולמעשה אנו מתקדמים כבר עכשיו לדרכי פרסום קהילתיות וחינמיות כגון arXiv, או כאלו בהן הברירה של מאמרים ברמה גבוהה מתבצעת על-ידי קהילת המדענים במשותף, בפורומים של עשרות-אלפי מדענים כגון Faculty of 1,000.

המוציאים לאור הפכו למיותרים בחלקם הגדול. אז למה אנחנו נותנים להם עדיין את זכויות היוצרים על המאמרים שלנו?

יש שלוש תשובות לשאלה. מצד אחד, המנהגים הללו כבר השתרשו בקהילה המדעית. אתה חייב לפרסם במגזינים נחשבים כדי לזכות בכבוד, בהכרה ובגראנטים נוספים. מצד שני, מדענים מעריכים מאמרים שעברו ביקורת עמיתים. אבל היום אפשר לבצע ביקורת אמיתים גם רטרואקטיבית – ומסתבר שביקורת שכזו, המתבצעת בפורומים מקוונים על-ידי עשרות מדענים תוך ימים ספורים מהרגע בו המאמר מתפרסם, יכולה להיות מוצלחת עוד יותר במציאת שגיאות וזיופים, מביקורת עמיתים המתבצעת על-ידי שניים-שלושה מדענים לפני שהמאמר יוצא לאור.

והתשובה השלישית היא שנדרש זמן רב עד שהחברה מסתגלת לשינויים טכנולוגיים – והשינוי החברתי לוקח זמן רב עוד יותר כשיש כוחות שמרוויחים מהמצב הקיים. וכדי להסביר את הקביעה הזו ואת הקשר שלה לזכויות יוצרים, נבחן עכשיו את ההיסטוריה של אחת הדמויות המצוירות המוכרות והאהובות ביותר בעולם.

דיסני.jpg

העכבר שדיסני לא מוכנים לשחרר לחופשי. הזכויות שמורות (איך לא) לדיסני.

מזהים אותו?

זהו מיקי מאוס, כמובן, והעכבר התמים לכאורה הזה עומד מאחורי אחד המאבקים המעניינים יותר בקונגרס האמריקני בשלושים השנים האחרונות.

העכבר שדיסני לא מוכנים לשחרר לחופשי

מיקי מאוס נחשף לראשונה לציבור בשנת 1928, בסרטון שחור לבן ששילב אפקטים קוליים ומוזיקה בתיאום מושלם עם האנימציה. הוא הפך בן לילה לכוכב, והופיע על ילקוטי בית-ספר, על חולצות, על כובעים, על כוסות, ואפילו במקומות אקזוטיים יותר. זכויות היוצרים עליו היו שמורות לדיסני ל- 56 שנים, כמוגדר בחוק. כלומר, עד ל- 1984. אבל דיסני לא אהבה את הרעיון שתאבד מיליארדי דולרים ברווחים, וחמור מכך – שמיקי יהפוך לנחלת הכלל.

וכך, בתחילת שנות השמונים הפעילה דיסני את קשריה בקונגרס האמריקני והביאה להארכת זכויות היוצרים על כל היצירות, לכל החברות, בעשרים שנים נוספות. מיקי נשמר בידי דיסני עד 2003, ובתקופה זו הניב לה חמישה מיליארד דולרים.

ומה קרה ב- 2003? דיסני עתרה לקבלת הארכה נוספת כבר בשנות התשעים, תוך שהיא מגייסת לעזרתה קבוצות אחרות כמו טיים וורנר ואת יורשיהם של יוצרים מפורסמים כמו ג'ורג' גרשווין שרצו להמשיך להרוויח מהיצירות של אבא-סבא. הפעם המאבק היה קשה במיוחד, אחרי ההארכה הקודמת של עשרים שנים. הנה מה שכתב הסנאטור האנק בראון שהשתתף בדיונים בנושא בוועדת הסנאט לענייני משפט –

"התמריץ האמיתי כאן הינו לבעלי תאגידים שקנו זכויות יוצרים, ועותרים בקונגרס כדי לזכות בעוד עשרים שנים של רווחים – ולא ליוצרים שיהיו מתים זמן רב לפני שהארכת זכויות היוצרים הזו תתממש."

אבל ההתנגדות הייתה לשווא, והתיקון לחוק עבר. דיסני קיבלה עוד עשרים שנים של נחת, ורק ב- 2023 צפויה לאבד את זכויות היוצרים. אתם יכולים להבין שהיא מתחילה כבר עכשיו לגייס את חברי הקונגרס והסנאט לטובתה לקראת המאבק של 2023.

אגב, כמעט אפשר להשוות את המצב לשוד של הציבור. דיסני הרוויחה יפה מדמויות כמו פיטר-פן, סינדרלה, שלגיה ואחרות, שהיו פתוחות לשימוש חופשי על-ידי הציבור – ולכן דיסני הייתה יכולה ליצור מסביבן סרטים עם הכנסות יפות. אבל כשהגיע הזמן בו דיסני הייתה אמורה להחזיר את חובה לחברה ולשחרר את היצירות בחזרה לציבור, היא בחרה לשנות את החוק במקום זאת.

ולמה אני מספר את כל הסיפור הזה? כדי להראות עד כמה זכויות היוצרים הן תוצר של כוחות מתחרים ושונים בחברה – של מאבק בין טובת הציבור לבין טובת בעלי ההון וחברות מסחריות שיכולים להשפיע על נציגי הציבור ולקדם כללים שאינם מספקים בהכרח מענה אופטימלי לצרכי הציבור. במקרה של דיסני, החברה הפעילה לוביסטים כדי להשפיע על נציגי הציבור. במקרה של המוציאים לאור האקדמיים לא ידוע לי האם הם הפעילו השפעה כלשהי על הקונגרס, אבל ברור שבמקום בו יש כסף, יש גם השפעה – בין שהיא מוחצנת וברורה, ובין שהיא מקובלת על כולם במשתמע.

מעכבר למדע

עזבו לרגע את מיקי. לא אכפת לי באמת מהעכבר הזה. הבעיה האמיתית היא שחברות מסחריות משתפות פעולה עם נציגי הציבור באופן שפוגע באינטרסים של הציבור הרחב. מכיוון שהתיקון לחוק זכויות היוצרים גורף כל-כך, מאות-אלפי ספרים מהמחצית הראשונה של המאה ה- 20 אינם פתוחים לקריאה חופשית על הרשת. גוגל חוששת אפילו לסרוק אותם ולהיתבע על הפרת זכויות יוצרים – למרות שרובם מהווים "יצירות מיותמות" שאיש אינו באמת דואג לזכויות שלהן. וכך, הציבור מאבד גישה ליצירות רבות וחשובות בגלל הצרכים האנוכיים של החברות הגדולות.

מה שיותר חמור הוא שכיום אנחנו מתחילים להיכנס לתקופה בה בינות מלאכותיות מסוגלות לעבור על מספר עצום של מאמרים מדעיים – למשל, מאמרים רפואיים – ולהפיק מהם משמעות. אני קורא להתנהלות הזו "מחקר רטרוספקטיבי", והיא עתידה להניב עבורנו שפע של תובנות מדעיות. אבל במצב כיום, רק החברות הגדולות והמרכזים האקדמיים הגדולים ביותר יכולים להרשות לעצמם את העלות השנתית הגדולה לגישה נרחבת למאמרים… ואפילו לא הם – מכיוון שאפילו הרווארד הגדולה התלוננה כבר שאינה יכולה לעמוד במחיריהם של המוציאים לאור. התוצאה היא שאנו חוסמים חוקרים רבים מגישה לחומרים שיכולים להניב להם ערך רב – ועל הדרך גם לאנושות. וכל זאת, בגלל התנהלות שכלליה נקבעו לפני מאות שנים, ושכבר אינם רלוונטיים להווה.

אבל זה כבר לא חייב להיות המצב. גם בעלי ההון החזקים ביותר אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בסכר ולעצור את הקדמה הטכנולוגית ואת השינויים שהיא מביאה לצדה, אלא אם ישתנו בעצמם.

בהמשך הרשומה אביא דוגמה אחת לכוח מניע – השיתופיות מצד הציבור – שימנע מהמוציאים לאור להצליח אלא אם ישתנו בעצמם. ואחריו, אציג כוח מניע אחר – האוטומציה – שיכול לאפשר למוציאים לאור להשתנות ולתפקד באופן יעיל וידידותי יותר למשתמש – אך רק אם ידעו להשתמש בו נכון.

שיתופיות וסיי-האב

האינטרנט מחברת אנשים זה לזה, ובכל מקום בו בני-אדם מחוברים אחד לשני נוצרים קשרי סחר חליפין. בעולם הדיגיטלי, בו ניתן לשכפל סחורות בעלות אפסית (כלומר, להעתיק קבצים) ולשנע אותן בעלות אפסית (כלומר, לשלוח אותם באימייל או לאפשר שיתוף שלהם בתכנה ייעודית כמו ביט-טורנט), אנשים נוטים לשתף ברצון את הסחורות הללו זה עם זה. או במילים פשוטות יותר: אם למישהו יש גישה לקובץ של מאמר מסוים, הוא יחלוק אותו בשמחה עם אחרים.

נטייה זו לשיתופיות בעולם הדיגיטלי גורמת לכך שאקדמאים מתחילים לשתף זה עם זה מאמרים לגמרי בחינם. בשנים האחרונות בטוויטר היה מקובל שירות בו אנשים שמחפשים מאמר מסוים מבקשים מאחרים להוריד אותו עבורם באמצעות הצמדת התגית ICanHazPDF# לבקשה. זו הייתה פיראטיות 'בקטנה', שלא הפריעה במיוחד למוציאים לאור.

ואז הגיעה אלכסנדרה אלבאקיאן ויצרה את סיי-האב.

סיי-האב (Sci-Hub) הוא שירות פיראטי ברמה שמעמידה את כל שאר הפיראטים האקדמים הקודמים בצל. אתם יכולים להיכנס לאתר של סיי-האב, ולהזין את כתובתו של מאמר מסוים בו אתם חושקים. האתר בודק אם המאמר נמצא בספריית Libgen שמכילה חמישים מיליון מאמרים אקדמיים. אם כן, הוא שולח לך אותו. אם לא, הוא משתמש בסיסמאות של חוקרים אקדמיים עם גישה לאותו מאמר, כדי להוריד אותו, לצרף אותו לספריית Libgen, ולשלוח לך אותו.

סיי-האב פועל בקצב מסחרר. הוא מוריד מאות-אלפי מאמרים חדשים ביום, וכפי שהצהירה אלבאקיאן לאחרונה –

"הורדנו כבר את רוב המאמרים מאחורי חומת תשלום לספריה… יש לנו כמעט הכל!"

sci-hub.jpg

סיי-האב. יש להם כמעט הכל.

את כל המאמרים האלו משתף סיי-האב עם 19 מיליון משתמשים. וכולם משתמשים בו – אפילו אנשי אקדמיה רבים שכבר גילו שקל להם יותר למצוא, להוריד ולקרוא מיד את המאמרים דרך השירות. כלומר, יש כאן גם סוג של מרד נגד השירותים שמציעים המוציאים לאור הנפרדים זה מזה – וקשה להם מאד להתחרות בפשטות של סיי-האב כרשת אחת המאחדת את כל המגזינים ביחד.

אגב, בואו לא נהיה תמימים: סיי-האב מאפשר גניבה. אם אתם רוצים שאגנה את המיזם, אז הנה: אני מגנה את הגניבה של סיי-האב. עזר? מרגישים יותר טוב? נהדר. אבל הגינוי שלי לא יעזור למוציאים לאור יותר מכפי שהגינוי של חברות המוזיקה עזר להן כשכולם התחילו לשתף שירים. הפוליטיקאים גינו, השופטים גינו, אבל בסופו של דבר חזרות המוזיקה היו צריכות להשתנות כדי להתאים את עצמן למציאות החדשה בה קל יותר לגנוב מאשר לשלם מחירים גבוהים באופן מגוחך.

אז מה אפשר לעשות?

אוטומציה ו- iCEO

אחד המודלים האלטרנטיביים לשיתוף הידע עשוי להיות טמון באוטומציה של תהליכי ההוצאה לאור, שתוזיל את העלות השולית הכרוכה בהוצאה לאור ותאפשר למכור את המאמרים במחירים נמוכים יותר.

כמובן, אפשר לטעון שאנשים לא ירכשו את המאמרים אם הם יכולים להורידם בחינם מסיי-האב. אלא שאייטונז עדיין משגשגת גם בעידן הטורנטים, ומסתבר שאנשים מוכנים לשלם דולר בודד תמורת שיר, אם הם מקבלים את השירים במהירות וביעילות, ואם הם מאמינים שגם האמן מקבל תגמול.

אבל איך אפשר להעביר את תהליכי ההוצאה לאור אוטומציה מלאה? הרי נכון להיום עדיין אין בינה מלאכותית שתהיה נבונה מספיק לערוך מאמרים בעצמה, להגיה אותם בעצמה, לעשות להם ביקורת עמיתים בעצמה וכן הלאה. גם לא צפויה להיות בינה מלאכותית ברמה כזו בעשורים הקרובים. אבל מסתבר שגם איננו צריכים בינה מלאכותית מתוחכמת עד כדי כך, אלא רק כזו שמנהלת את תהליך ההוצאה לאור, כדוגמת אמצעי הניהול הממוחשב שדווין פידלר פיתח והדגים בשנים האחרונות, ומכונה iCEO. תכנה זו היא סוג של יצור כלאיים: מדובר בבינה מלאכותית פרימיטיבית שאחראית על ניהול סדר העבודה של בני-אדם, והם אלו שעושים את העבודה הקוגניטיבית הקשה באמת.

פידלר הדגים את דרך הפעולה של iCEO במאמר שפרסם בשנת 2015 במגזין העסקים הנחשב ביותר בעולם – Harvard Business Review. הוא תיאר כיצד קיבל iCEO אתגר לא-פשוט: לכתוב דו"ח על דרכים ליצירת גרפן. כדי להתמודד עם המטלה, תכנת הניהול פנתה לעובדי פלטפורמה והקצתה להם מטלות. למרות שפידלר לא מפרט אודות זרימת העבודה המדויקת, אפשר לשער ש- iCEO התנהלה בערך לפי הסכמה הבאה.

iceo.jpg

תמונה מהמאמר המקורי ב- HBR.

ראשית, היא הורתה לעובדי פלטפורמה ארעיים בשירות Mechanical Turk של אמזון לאסוף את כל הקישורים למאמרים על יצירת גרפן שהצליחו למצוא, והקציבה להם 24 שעות לעשות זאת.

שנית, היא העבירה את כל הקישורים הללו לאנשים בעלי מומחיות באנליזת מידע, וביקשה מהם לתמצת את המסקנות בנקודות. בשלב השלישי היא העבירה את הנקודות לבעלי יכולת כתיבה שהרחיבו אותן לפסקאות שלמות. בשלב הרביעי היא העבירה את התוכן כולו לגרפיקאים שסידרו את הגרפים שהטמיעו המומחים מהשלבים הקודמים, הוסיפו תמונות במקומות המתאימים ועיצבו ועימדו את הדו"ח כולו. בשלב האחרון עבר הדו"ח לבדיקה ולביקורת אצל כמה מומחים שבאמת מבינים בתחום, ואלו ניפו את הטעויות הקטנות שעוד נותרו.

וזהו. יש דו"ח. ולא סתם דו"ח: 124 עמודים, עם שישים תמונות וגרפים, שביצירתו השתתפו 23 אנשים מכל העולם, שעבדו מסביב לשעון כדי לממש את היצירה הסופית. לדו"ח ברמה כזו נדרשים בדרך כלל כמה שבועות בשביל המחקר בלבד. אבל iCEO הצליח לבצע את מטלת המחקר בשלושה ימים.

העלות השולית בהפעלת מערכת שכזו היא אפסית, וניתן לכסותה בקלות באמצעות גביית תשלום נמוך מהמשתמשים – אפילו דולר או פחות – על כל הורדת מאמר. מעבר לכך, אם תחליפו את המילים "עובדי פלטפורמה" ב- "מדענים שעושים ביקורת עמיתים בחינם", תבינו שההוצאות לאור מתבססות על מודלים דומים כבר היום. ההוצאה שתתפוס ראשונה את הפוטנציאל באוטומציה מלאה של ניהול תהליך פרסום המאמרים, תוכל לזכות בנתח יפה משוק ההוצאה לאור של מאמרים אקדמיים.

סיכום

המוציאים לאור הם בבחינת חמורו של משיח. הם מילאו פונקציה חשובה בעולם האקדמי במאות השנים האחרונות. אכן, לא הייתה דרך אחרת להתנהל בעולם האקדמי בלעדיהם. הם הביאו אותנו למקום בו אנו נמצאים היום, אבל עתה הם מתחילים להיות מיותרים. עדיין לא לגמרי, אבל הדרך כבר ברורה.

אני לא טוען שכולם צריכים לגנוב מאמרים בסיי-האב במקום להוריד אותם באופן חוקי (ויקר) מהמוציאים לאור;

אני לא טוען שאפשר להשליך את המוציאים לאור לכלבים כבר היום.

אבל בשנים הקרובות יהפכו המוציאים לאור לעול על המדע, במקום שיסייעו לאנושות ליצור ולשתף מידע וידע. וכשזה יקרה, אני מקווה שנצליח למנוע מהם להשפיע על נציגי הציבור כפי שעשו דיסני, ושנוכל להתקדם לעולם בו זכויות היוצרים משרתות את הציבור, ולא את בעלי ההון.

——–

אני מכסה את נושא השנניגנים של דיסני בתחום זכויות היוצרים, ובאופן כללי את הדרכים בהן חברות השפיעו על הפוליטיקה, בספרי החדש – "השולטים בעתיד" – אותו ניתן למצוא בחנויות הספרים בעולם הפיזי, או לרכוש בעולם הדיגיטלי בקישור הבא.

כשחסמו את המזבלה, שתקתי, כי לא הייתי המזבלה: על הכוח שמקבלת פייסבוק

כשחסמו את המזבלה, שתקתי, כי לא הייתי המזבלה: על הכוח שמקבלת פייסבוק

פייסבוק חסמה בימים האחרונים את בלוג המזבלה, והגדירה אותו מסוכן לגולשים. נסו לשים בפוסט בפייסבוק קישור למזבלה, ותקבלו תשובה מיידית שהקישור אינו בטוח. אלא שהבלוג קיים כבר מאז 2006, מאובטח ברמה גבוהה, ובדיקות של מומחי אבטחה לא גילו איום מכל סוג שהוא.

אז למה?

אולי בגלל שבמזבלה לא אוהבים את פייסבוק, ולא טורחים להסתיר את זה.

מנהל ומייסד המזבלה, דורי בן ישראל, מתמקד כבר מספר שנים בדרכים בהן פייסבוק מנצלת לרעה את כוחה. באחד מהמקרים נחסם הפרופיל של בן ישראל לאחר שפתח אתר ובו ניתן למצוא את פרטי הקשר של עובדים בפייסבוק ישראל. פייסבוק לא אוהבים אתרים המשתפים את פרטי הקשר האישיים של אנשים – וכך התקבלה ההחלטה לחסום את הפרופיל של בן ישראל.

ועכשיו, ממש אתמול, החליטו בפייסבוק סופית להסיר 25 מיליון שיתופים, לייקים ותגובות מ- 18,000 כתבות שהועלו לפייסבוק ע"י גולשים, ושמקשרות לאתר המזבלה (הנתונים מתוך כתב תביעה שהגישה המזבלה כנגד פייסבוק). חלק משמעותי מתוך הכתבות האלו מתייחס בביקורתיות ל… רוצים לנחש למי? לפייסבוק כמובן.

חזיתי את זה!

ממש היום יוצא ספרי החדש – "השולטים לעתיד" (בחנויות הספרים המובילות וכו'). בשנתיים האחרונות חקרתי את השליטה שמקבלות חברות הדיגיטל הגדולות על האינטרנט, והנה – ביום בו יוצא הספר לאור, אנו נתקלים באחת הדוגמאות הטובות ביותר לסכנה שבצבירת הכוח העצום של פייסבוק.

השולטים בעתיד.jpg

פרסום לספר. אבל היי, הוא באמת מדבר על כל הנושאים האלו. איזה מזל שהצלחתי לגרום לפייסבוק להראות איך היא יכולה לנצל את הכוח שלה, ממש ביום בו הספר יצא לאור!

בספר אני מזהיר מפני הגדילה הבלתי-מרוסנת של פייסבוק וגוגל ומפני המונופולים הרכים שהן יוצרות. אין מתחרות אמיתיות לגוגל בשוק החיפוש. אין מתחרות אמיתיות לפייסבוק ברשת החברתית באנגלית. הענקים הללו – כרישי הרשת – אינם מבוקרים היטב על-ידי הממשלות מצד אחד, ורוב הציבור אינו מבין את הכוח שכרישי הרשת מחזיקים בו.

כוח, למשל, לחסום את מי שהם לא אוהבים.

תאמרו עכשיו שזה לא נורא, ושבן ישראל יכול לעבור לרשת חברתית אחרת? אבל אין רשת חברתית אחרת שאפילו מתקרבת לגודל של פייסבוק – שני מיליארד משתמשים כמעט. הרשת החברתית השנייה הגדולה ביותר היא טוויטר, עם 319 מיליון משתמשים. כלומר, בקושי 15% מגודלה של פייסבוק. אם אתה רוצה כיום להפיץ מסרים לציבור, אתה חייב להיות בפייסבוק. אם אתה רוצה להיות בקשר עם כל החברים שלך, אתה חייב להיות בפייסבוק. אם אתה רוצה לתאם פעילויות ולקחת חלק בדיונים, אתה חייב להיות בפייסבוק.

אבל פייסבוק יכולה לבחור להוציא אותך מהעולם שבנתה. פייסבוק יכולה, למעשה, להטיל עליך גזר דין מוות דיגיטלי.

ולא רק פייסבוק.

אמזון, גוגל וכל היתר

הידעתם? גוגל יכולה לבחור להפסיק לספק לכם שירותים. היא עשתה כך למאתיים אנשים שעצבנו אותה לאחרונה כשמכרו סמארטפונים תוצרת גוגל בניגוד לכללים. אותם אנשים קמו בבוקר וגילו שאין להם ג'ימייל, שאין להם גישה לכל המסמכים בגוגל דוקס, שהם לא יכולים להשתמש בגוגל קלנדר, וקרוב לוודאי שגם כל הסיסמאות שלהם נעלמו מכרום. כי אם כבר, אז כבר. ושוב – זהו גזר דין מוות דיגיטלי.

קחו את אמזון כדוגמה אחרת. היא חברת הקמעונאות הגדולה ביותר בעולם המערבי (במזרח הרחוק מתחרה בה עליבאבא). סופרים יודעים ששלושים אחוזים ממכירות הספרים שלהם מגיעים ממדור ה- "אנשים כמוך רכשו את…" שמופיע בכל עמוד מוצר של אמזון. אם מחר בבוקר יצא ספר שחושף את כל השטיקים המלוכלכים של אמזון, או אם סופר מסוים ידבר כנגד אמזון, נראה לכם שחברת-הענק תעשה כמיטב יכולתה להפיץ את אותו ספר? להכניס אותו למדור ההוא, שמנוהל על-ידי אלגוריתמים שהיא אינה מחויבת להסביר את דרך הפעולה שלהם? התשובה ברורה. וכך, סופרים מתקשים מאד לדבר כנגד אמזון – אלא אם הם מוכנים לאבד מיידית לפחות שלושים אחוזים ממכירות הספרים שלהם.

ומה תגידו עכשיו לסופרים? "לכו לחברה אחרת"? אבל למי? אמזון היא הענקית הבלתי-מעורערת של הקמעונאות בעולם המערבי. כמו שגוגל היא ענקית החיפוש הבלתי-מעורערת, פייסבוק היא ענקית הרשתות החברתיות, אובר היא ענקית המוניות, איירבנב היא…

טוב, הבנתם את הנקודה.

מי מבקר את פייסבוק

הגיע הזמן לשאול בקול רם את השאלות הנוקבות: כשמערכת כמו פייסבוק חולשת על חלק גדול כל-כך מהחיים שלנו, האם אנחנו באמת צריכים לתת לה את הכוח להחליט שאסור להשתמש במלים מסוימות? או שאסור לנו להיכנס לאתרים מסוימים? מי מבקר את פייסבוק?

שאלתי את אחד מהיועצים של אובמה את השאלה הזו, בפגישה שהייתה לנו לפני שנה. התשובה שלו השאירה אותי המום. הוא טען שלפייסבוק, כמו לכל חברה, יש חוזה שהמשתמש חותם עליו, ואם פייסבוק תסטה מהחוזה הזה – אז הממשלה תתבע אותה לדין. אבל החוזה של פייסבוק לא אומר כלום על הסוגיות החשובות באמת! פייסבוק מבטיחים לשמור על הפרטיות שלכם – שזה נחמד, באמת, כי המשמעות היא בעצם שהם לא מעבירים לכל המתחרים שלהם בשוק הפרסום את הפרטים שלכם – אבל היא לא מבטיחה לספק לכם ידיעות אמיתיות, למשל, או לשמור על מדיום תקשורת דמוקרטי, או לא לשחק עם תפישות העולם של הגולשים באמצעות תפעול מכוון של הסטטוסים שאתם רואים.

אה, לא ידעתם שהם עשו את זה?

ברוכים הבאים לעולם חדש מופלא.

אז מה אפשר לעשות?

בואו נתחיל בשלילת הפתרונות המטופשים: לכל הקפיטליסטים בינינו, קחו נשימה עמוקה ונסו להבין שלא, אני לא קורא להלאים את פייסבוק. ולכל הסוציאליסטים בינינו, נסו להבין שההצלחה של פייסבוק נובעת מכך שהיא חברה חדשנית בשוק הפרטי, ואין שום טעם להפיל אותה לביצה הממשלתית, שמטביעה ומחניקה כל שמץ של יצירתיות והצלחה. ולגבי רגולציה ממשלתית? אל תצחיקו אותי. הפוליטיקאים שלנו – ונודה באמת, גם אלו בארצות הברית – בקושי מצליחים להבין מה קורה עם חברות הענק האלו. וכפי שהם פחדו מהתקשורת – מהעיתונים ומהטלוויזיה – בעבר והתייחסו אליה עם כפפות של משי, כך הם גם חוששים מלהיכנס ראש-בראש בפייסבוק.

הפתרון האמיתי חייב להגיע מהציבור: ממני וממכם. אנחנו אלו שצריכים לצעוק על פייסבוק כשהם עוברים את כללי הטעם הטוב וחוסמים אנשים. אנחנו אלו שצריכים לפרסם פוסטים בבלוגים ובעמודי פייסבוק שתומכים במזבלה – כמו הפוסט הזה.

המסקנה העגומה שאני מגיע אליה בספרי היא שאין פתרונות טובים למצב הקיים. העולם מתקדם לשוק של מנצחים דיגיטליים גדולים, ורק בעוד עשור או שניים יגיעו טכנולוגיות מתקדמות יותר שימסמסו את הכוח של חברות הענק האלו. אבל עד אז, אנחנו צריכים להיות כלבי השמירה. אנחנו צריכים להיות אלו שיפקחו על החברות הגדולות וירימו קול צעקה כשהן חורגות ממה שראוי – ובלי קשר לחוזים חסרי-המשמעות שהן החתימו אותנו עליהם.

אז אני קורא לכם – שתפו את הרשומה הזו. הביעו תמיכה במזבלה. כתבו את המלה "המזבלה" בתגובות ובשיתופים. שתפו כדי ליידע את חברת-הענק שכולנו משוטטים כרגע במסדרונות שהיא עיצבה עבורנו, שאנחנו לא מוכנים לקבל בקלות את ההחלטות השרירותיות שלה. שאנחנו לא מוכנים שישקרו לנו שאתרים "מסוכנים", כשבעצם הם מסוכנים רק למנהלי פייסבוק. שאנחנו לא מוכנים להפקיד את העולם שלנו בידיה של חברה ענקית אחת, לעצום עיניים ולהניח שהכל יהיה בסדר. ואם לא אכפת לכם, אז לפחות שתפו כדי שפייסבוק לא יחסמו רק אותי ואת האתר שלי על פרסום הרשומה.

————-

(ואם אתם רוצים לדעת עוד על כל הדרכים בהן הממשלות וחברות הענק משחקות בנו, וכיצד נוכל להשתחרר מהשליטה שלהן, אתם מוזמנים לרכוש את הספר בחנויות הספרים או ב- https://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=92052#.WMrwjPlJZPY )

טינדר מפלה לרעה מכוערים (ועניים)

טינדר מפלה לרעה מכוערים (ועניים)

האם גם אתם שמתם לב לאחרונה שפשוט אינכם מוצאים אנשים איכותיים בטינדר – אפליקציית ההיכרויות הגדולה בעולם, המשדכת מדי יום 12 מיליון אנשים זה לזה? מסתבר שעשויה להיות לכך סיבה פשוטה: טינדר פתחה לפני חצי-שנה גרסה חדשה אליה מוזמנים רק סלבריטאים, דוגמניות, מיליונרים… וכנראה שגם את הרווקים והרווקות המבוקשים ביותר מהאפליקציה המקורית.

טינדר: אחת מאפליקציות השידוכים הדיגיטליות הנפוצות ביותר.

האפליקציה החדשה נקראת טינדר סלקט ("טינדר מובחר" בלועזית צחה), ואם אתם רוצים לדעת איך להתקבל אליה, אז אתם בדיוק מסוג האנשים שאינם רצויים בה. חברת טינדר עצמה מחליטה את מי להזמין ואת מי להותיר בחוץ, לפי שיקולים שכוללים בין היתר את "ציון אלו" (Elo Score) – ציון המתאר עד כמה משתמש מסוים בטינדר מבוקש, או במילים אחרות, מה רמת היופי של אותו משתמש. האנשים שהוזמנו ע"י טינדר יכולים, לפי הדיווחים, להזמין חבר או שניים נוספים להצטרף לחבורה הנאצלת, אך הרווקים שהוזמנו בדרך עקיפה זו אינם יכולים להזמין אחרים בעצמם, כך שייחודיותו של השירות נשמרת.

השירות העילאי נשמר בסוד כבר מזה שישה חודשים, כך שלא נראה שטינדר מתכוונת להשיק אותו באופן פומבי, ומסיבות טובות. חלק מהמשתמשים שילמדו על השירות החדש עשויים להיעלב מכך שהוגדרו כבעלי רמת נחשקות נמוכה יותר. אחרים עלולים להבין שהם לא יפגשו בטינדר בני-זוג פוטנציאליים ברמה גבוהה במיוחד – וינטשו את השירות לטובת רשתות חברתיות בהן הם עשויים להצליח למצוא זיווג מוצלח יותר.

ולמה כל העניין הזה מפריע לי בכלל? מכיוון שהוא מדגיש שתי נקודות קריטיות לגבי העתיד:

ראשית, שבעולם של שפע, מי שחשוב באמת הוא הבורר.

ושנית, שלפחות נכון להיום, הבוררים אינם מחויבים לפי החוק – או אפילו מוסרית – לתת דין וחשבון למשתמשים על הדרך בה הם מתנהלים.

הברירה בעולם של שפע

הסופר והעתידן המפורסם ה.ג. וולס כתב את ספרו "מכונת הזמן" בסוף המאה ה- 19. גיבור סיפורו טייל קדימה מאות-אלפי שנים בזמן, ומצא את הצאצאים הרחוקים של האנושות שהתפצלו לשני מינים נפרדים: המעמדות הגבוהים שנהנו מהטכנולוגיה ומהעושר התפתחו לאלוי העדינים ושוחרי-השלום, בעוד שהעובדים הבורים והעניים התפתחו למורלוקים האלימים דמויי-הקוף.

מאז "מכונת הזמן" של וולס, התפתו רבים לכתוב בצורה פשטנית דומה על ההשלכות ארוכות-הטווח של ההפרדה בין המעמדות. באחד מהסרטים האחרונים שיצאו בנושא – אליזיום – סובלים רוב תושבי כדור-הארץ מעוני ומרעב, בזמן שהעשירים שוכנים בתחנת חלל ונהנים מטכנולוגיות מתקדמות שמסוגלות לרפא כל מחלה ולספק מזון לכולם.

מורלוקים – סובלים מציון אלו נמוך בטינדר. לא להתקרב! מקור

מה שמעניין ברעיונות הללו הוא שהם מסתמכים על הפרדה פיזית חדה וברורה בין העניים והעשירים. העשירים חיים בתחנת החלל ב- 'אליזיום' בעוד שהעניים סובלים על האדמה. ובתיאורו של ה.ג. וולס את העתיד הרחוק, האנוי האציליים מתקיימים מעל הקרקע, בזמן שהמורלוקים האכזריים שוכנים מתחת לפני האדמה ועולים לפני השטח רק בלילות.

הפרדות ברורות שכאלו והשלכותיהן מביאות לכך שבתרבות המודרנית אנו נרתעים מיד מכל ניסיון להבדיל בין אזרחים באמצעות הגבלת מיקומם או איסור על נישואין בין אנשים בני דתות, מוצא או השקפות שונות. ברורות לנו כבר ההשלכות של יצירת גטאות, למשל, בהם אנו כולאים את 'האחר' ובכך מפרידים אותו מאיתנו. אלו דברים שמובנים לנו אינטואיטיבית.

והעתיד לעולם אינו מציית לאינטואיציות שלנו.

טינדר חושפת דרך אחרת בה ניתן להביא להפרדה: באמצעות מתן שפע עצום של מידע, אבל הפעלה של ברירה מכוונת כך שנוכוון בקלות רק לחלק ממנו. רוצה לומר, המשתמש הממוצע בטינדר חשוף באופן פוטנציאלי לעשרות-אלפי משתמשים אחרים, אבל באמצעות שירותים כמו טינדר סלקט או הפעלת אלגוריתמים של ברירה אוטומטית, אפשר לצמצם דרמטית את החשיפה שלו למשתמשים היפים ביותר, העשירים ביותר או המפורסמים ביותר.

מעטה הסודיות

בנקודה זו אתם יכולים לשאול שוב – "מה אכפת לך?". הרי כשאנשים לא ימצאו את היפים ביותר והעשירים ביותר בטינדר, הם יעברו פשוט לרשת שידוכים מתחרה. על כך מבוסס כל העיקרון של שוק חופשי ושל בחירת הלקוח. אז מה הבעיה?

ובכן, אין בעיה – כל עוד המשתמשים מבינים את המתרחש, ומדוע הם אינם מוצאים משתמשים אחרים ונחשקים יותר. כלומר, אנחנו מצפים שטינדר תנצל את המידע אודותינו שאנו מפקידים ברשותה, כדי לספק לנו שידוכים הוגנים, תוך כדי שאנו מבינים כיצד היא עושה זאת. אבל טינדר ניסתה לרמות: היא שמרה על שירות מתחרה מתחת לרדאר. וכדרכו של כל סוד שאלפי אנשים שותפים בו – הוא אכן נחשף לציבור תוך מספר חודשים.

הדרך הנכונה יותר בעולם החדש, בה טינדר הייתה אמורה לפעול, היא לכוונן את האלגוריתמים שלה כך שהם יוודאו באופן אוטומטי שהאנשים הנחשקים ביותר בטינדר (לפי ציון אלו שלהם) ישודכו כמעט לחלוטין רק עם אנשים בעלי ציון אלו גבוה דומה. אם טינדר היו נוקטים בדרך פעולה זו, התוצאות היו כמעט זהות לפתיחת שירות טינדר סלקט. וחשוב ביותר: הם לא היו מחויבים לדווח עליה לציבור המשתמשים, מאחר והחוק בארצות הברית אינו מחייב את החברות להסביר באופן מדויק ללקוחות כיצד אלגוריתמי הברירה פועלים.

אבל האם אלגוריתמים אלו לא היו נחשפים לציבור? לא בהכרח. טינדר מעסיקה 234 עובדים לפי לינקדאין. מתוכם, קרוב לוודאי שרק כמה עשרות (לכל היותר) אחראים על כוונון האלגוריתמיקה המדויקת של השידוך. כשכל-כך מעט אנשים שותפים לסוד מסוים, הוא יכול להישאר חבוי במשך זמן רב הרבה יותר. גם אין סיבה שטינדר תגדל בהרבה – ווטסאפ הצליחה לספק שירות ל- 450 מיליון משתמשים, עם צוות קטן ומובחר של 55 עובדים בלבד. בעולם החדש אליו אנו נכנסים, חברות קטנות יכולות לספק שירותים גדולים, מבלי שנבין בדיוק כיצד הן עושות זאת, או מה הפרמטרים לפיהם הן בוחרות לכוונן את השירותים שלהן.

כך שבעולם העתיד, אם לא נדע לעמוד על זכויותינו ולדרוש להבין כיצד האלגוריתמים בוררים, מפרידים ומשדכים אותנו זה לזה, אנו עשויים למצוא עצמנו בחברה המדגישה סוג חדש של הפרדה: הפרדה במידע, ולא הפרדה במרחב. הפרדה במסגרתה אני יכול ללכת ברחוב הומה-אדם, אבל להתוודע רק למעטים מתוכם שהאלגוריתמים ממליצים לי עליהם.

אבל האם זה באמת נורא כל כך?

עדיין לא מורלוקים

בואו נבהיר דבר אחד: כנראה שצאצאיכם לא יהפכו למורלוקים (לפחות לא כתוצאה מברירה זוויגית). הבעיה האמיתית בשירותי ברירה מסוג זה היא שהם מצמצמים את אפקט כור ההיתוך ויוצרים חברה מפולגת יותר. כאשר עניים משודכים אוטומטית לעניים, מזרחים למזרחים, אשכנזים לאשכנזים וכו', הקבוצות השונות באוכלוסייה ייוותרו נפרדות – ומבלי שאינדיבידואלים יבינו אפילו שהם מובדלים בדרך זו.

הצד החיובי הוא שלפחות נכון להיום, שוק השידוכים הדיגיטליים הוא אחד היחידים שאינו מושפע עדיין מאפקט "המנצח לוקח הכל". אם בשווקים דיגיטליים אחרים, כמו שירותי חיפוש (גוגל) או שירותי מכירות אונליין (אמזון) מסתמנים מנצחים גדולים החולשים על האינטרנט בתחומים אלו, הרי שבשוק ההיכרויות הדיגיטלי קיימים עדיין שפע של מתחרים. וכמובן, רווקים תמיד יכולים למצוא את אהוב או אהובת לבם ברחוב, בבית הקפה, או במועדון גם מבלי להסתמך על אפליקציות שידוך דיגיטליות. אבל כפי שיודע כל מי שמנסה את הדרכים האלו – הן דורשות תעוזה רבה, ולרוב אינן מובילות לדייט (לפחות מהניסיון שלי).

סיכום

אין שום דבר יוצא דופן או חדש בשירותים שמנסים לברור בין אנשים. העולם מלא בשירותי שידוכים שמפגישים רק חרדים, או רק מוסלמים, או אפילו רק לבנים (מתוך הסכמה הדדית במוצהר או במשתמע). לכן, שירותים בררניים אינם מהווים בעיה, אבל רק אם המשתמשים עצמם מודעים לדרך הברירה. אם הם אינם מבינים כיצד הם נבררים, הרי שיש כאן פוטנציאל לשירות למעול באמונם של המשתמשים – כפי שנראה שטינדר עשו. אני מניח ומקווה שהמשתמשים יענישו אותם על כך ויעברו לאפליקציה אחרת. אבל מעבר לכך, ראוי שנפיק את הלקח מהפרשיה ונלמד לדרוש מהחברות השולטות על המדיום הדיגיטלי להסגיר את סודות האלגוריתמים הבוררים שלהן.



פרסומת נטולת בושה: בספרי החדש "השולטים בעתיד" אני מתאר מקרים נוספים בהם חברות דיגיטליות (כמו גם ממשלות שיודעות לתפעל את המדיום הדיגיטלי לטובתן) ניצלו לרעה את כוח הברירה שבידיהן כדי להשפיע על דעת הקהל ותפישת המציאות של המשתמשים. לרכישה בחנויות הספרים המובחרות החל מאמצע מרץ!

 
הרובוט ש(לא)חשב שהוא יכול: על רובוטים אוטונומיים והצלחות לא-צפויות

הרובוט ש(לא)חשב שהוא יכול: על רובוטים אוטונומיים והצלחות לא-צפויות

אני משתדל לעסוק בבלוג זה בנושאים שברומו של עולם: תרופות לסרטן, בינות מלאכותיות שמשתלטות על העולם, עתיד העבודה וכן הלאה. אלא שמדי פעם מגיע לתשומת לבי סיפור מיוחד כל-כך, שאיני יכול אלא לעצור הכל ולכתוב עליו. כזה הוא סיפורו של הרובוט ש(לא) חשב שהוא יכול.

סיפורנו מתחיל בסוף ינואר 2017, כאשר כלי-טיס בלתי-מאויש  (כטב"ם) שוגר מאריזונה שבארצות הברית במשימת אימונים פשוטה. שמו של הרובוט? צל (Shadow) RQ-7Bv2. נקרא לו בקיצור, צילי. רובוטים מסוגו של צילי משמשים לניטור אחר מטרות צבאיות לרוב, ואינם אמורים להתרחק יותר ממאה ועשרים קילומטרים מהתחנה השולטת בהם. אבל לצילי היו תכניות אחרות: מיד לאחר השיגור התנתק הקשר בינו לבין תחנת השליטה.

shadow uav.jpg

כלי טיס בלתי מאויש מסוג Shadow. המקור לתמונה: משרד ההגנה האמריקני.

כלים פשוטים יותר היו בוודאי מתרסקים כמה דקות לאחר אובדן התקשורת, אך צילי היה מיוחד. כטב"מים מסוג Shadow נהנים מרמה גבוהה של אוטונומיות. או במילים פשוטות, הם מסוגלים להישאר באוויר ולהמשיך למלא את המשימה גם אם הם מאבדים את הקשר עם המפעיל. מסיבה זו אני מרשה לעצמי לקרוא להם רובוטים אוטונומיים. אלא שצילי לא ידע מה המשימה שלו. וכפי שהבינו לפתע בני-האדם שנותרו על הקרקע מתחת לצלו של צילי, אף אחד בעצם לא ידע מה המשימה שלו.

כלי טיס בלתי-מאוישים מתוכנתים להתנהג בצורות שונות כאשר הם מאבדים תקשורת עם הקרקע. חלקם חגים באוויר מעל נקודה מסוימת עד לחידוש הקשר. אחרים מנמיכים רום ומנסים לנחות, או שמנסים לחזור לנקודה ממנה שוגרו במקור. מערכות חירום מופעלות ברגע שהכטב"ם מבין שהוא בודד עתה בשמים. אבל עבור צילי, נראה שהמערכות הללו לא הופעלו. סברה אחרת היא שצילי זכר בשוגג את הקואורדינטות של ביתו הקודם בבסיס צבאי במדינת וושינגטון, וניסה בגבורה לחזור לשם. או שאולי מערכות החירום לא הופעלו כלל, וצילי פשוט המשיך לשייט בשמים, במסעו אל הלא-נודע.

כך או כך, צילי הותיר מאחוריו את החיילים והמהנדסים המתוסכלים, והחל לטוס צפונה. צפונה, צפונה, צפונה, תוך שהוא מתעלם מכל ניסיון לחדש עמו קשר. הוא התרומם באוויר על גבי הרוחות החזקות, ונעזר בהן כדי לשייט מעל ליערות ושמורות אינדיאנים. כל אותו זמן, עקבו אחריו הרשויות באמצעות מערכות רדאר, אך לאחר חמש שעות הגיע צילי להרי הרוקי. הוא לא היה אמור להיות מסוגל לעבור אותם, ואנשי הצבא איבדו את חתימת הרדאר שלו באותה נקודה והניחו שהוא התרסק.

הרי הרוקי. צילי חצה גם אותם. מקור: Blue Planet Biomes

הוא לא התרסק. הוא רק התרומם עוד יותר גבוה, לרום של 4,000 מטרים, והפליג אל מעל ומעבר להרי הרוקי, לגבהים שלא תוכנן עבורם, למרחקים שלא נועד לגמוע. הוא המשיך צפונה, בלתי-נלאה, במסע בן אלף קילומטרים , עד שהתרסק בסמוך לדנוור. עדיין איננו יודעים מה היתה הסיבה להתרסקות, אך קשה להאמין שצילי היה יכול להמשיך עוד זמן רב, מאחר והדלק שלו בוודאי נגמר כבר, או היה קרוב להיגמר, באותו הזמן.

וזהו סיפורו של צילי, הרובוט שלא חשב שהוא יכול – מכיוון שאין לו כלל יכולת חשיבה – אבל שבדרך-לא-דרך גמע מרחקים שלא היה אמור לעבור, בפרק זמן שלא היה אמור לשרוד בשמים, ובניגוד להנחיות שהיה אמור לקבל.

יומם של הרובוטים האוטונומיים

צילי הוא רק חלק מדור חדש של רובוטים – כאלו הנהנים מאוטונומיות מוגבלת, ומסוגלים להוציא לפועל משימה המוגדרת להם, עם מעורבות מינימלית של מפעיל אנושי. הפרשה של צילי משקפת, למעשה, באג במערכת התפעול של הרובוט. לפעמים אנו מגלים באגים בתוכנות בהן אנו משתמשים: הוורד עשוי להיתקע פתאום או להתחיל למחוק אותיות ומילים בעצמו, או שמערכת ההפעלה של המחשב עשויה ליפול ולהפסיק לפעול. אלו באגים מעצבנים, אבל אנו מצפים להם ומבינים שהם כמעט בלתי-נמנעים במערכות מחשוב מורכבות כל-כך.

ובכן, גם לצילי היה באג. ההבדל היחיד הוא שצילי הוא כטב"ם צבאי בשווי של מיליון וחצי דולרים, והבאג גרם לו לחצות בטיסה שלוש מדינות ואת הרי הרוקי. אפשר לומר בצדק רב שהיה לנו מזל שצילי משמש למטרות ניטור בלבד, ולכן אינו חמוש. אבל בן-דודו הפרדטור (Predator) משמש גם הוא למטרות ניטור וריגול, וחמוש – רק ליתר ביטחון – בשני טילי הלפייר (Hellfire) נגד-טנקים ובשישה טילי גריפין (Griffin) אוויר-קרקע.

בן-דודו החביב-פחות של צילי, הפרדטור, יורה טיל הלפייר נגד-טנקים. מקור: Defense Systems

אני חושד שהיינו משועשעים פחות מכל הפרשיה אילו היה אחד מהפרדטורים החמושים תופס את מקומו של צילי ויוצא למסע דומה ברחבי אמריקה, מבלי שנבין לאן הוא טס או מה יכולותיו המדויקות.

הרצון שמאחורי הרובוט

הכתיבה הרגשנית בחלקה הראשון של הרשומה העלתה בוודאי גיחוך על פיותיהם של רובוטיקאים מומחים, ומסיבה טובה. לרובוטים אין רצונות משלהם. אין להם מחשבות או מודעות עצמית. אבל הרובוטים המשוכללים של היום מתחילים לזכות במה שאפשר לקרוא לו בצדק – "דחפים". המתכנתים מטמיעים ברובוטים האוטונומיים את הדחפים להגיב למצבים שונים בדרכים מסוימות שהוגדרו עבורם מראש. מבחינה זו, הרובוטים האוטונומיים מזכירים חרקים, שיכולים להגיב לאותו מצב פעם אחר פעם באותה הדרך בדיוק – גם אם דרך זו הוכחה כהרת אסון עבורם. ואף על פי כן, הם ניחנים בדחף לפעול כך.

חרקים הם יצורים משוכללים למדי, אך גם הם חושפים 'באגים' כאשר הם נתקלים במצבים לא-צפויים. זו הסיבה שיתושים ממשיכים לקבל זרמים חשמליים כשהם עפים אל האור המהפנט שבמלכודת החשמלית, או שזבובים ממשיכים להיכנס למלכודת זבובים מכנית פשוטה, למרות שהם רואים את כל חבריהם לכודים בתוכה. הדחפים הפשוטים המתוכנתים במערכת העצבים שלהם אינם יכולים להתמודד עם הסביבה המודרנית המורכבת החדשה.

ואם החרקים יכולים לחוות באגים כשהם נקלעים לסביבה לא-צפויה, על אחת כמה וכמה הדבר נכון לרובוטים אוטונומיים. סיפורו של צילי ממחיש מה קורה כאשר הרובוט מציית לדחפים שגויים, או כאשר מתרחש כשל במערכת שנועדה 'לדחוף' אותו לחזור הביתה. באגים כאלו הינם בלתי-נמנעים בכל מערכת מורכבת, אך השלכותיהם יכולות להיות הרות-אסון כשמדובר ברובוטים אוטונומיים, ובמיוחד רובוטים חמושים מהסוג שניתן למצוא בשדה הקרב.

אם גם אתכם זה מפחיד…

אם גם אתכם מפחיד תרחיש בו מתגלים באגים לא-צפויים ברובוטים אוטונומיים, ייתכן שתרצו לחתום על המכתב הפתוח ששחרר לפני שנה וחצי המכון לעתיד החיים (The Future of Life Institute), כנגד שימוש בכלי-נשק אוטונומיים בשדה הקרב. לא תהיו לבד בחתימה עליו: יותר מאלף מומחים וחוקרים בתחום הבינה המלאכותית חתמו כבר על המכתב הקורא להטיל איסור על השימוש בכלי נשק אוטונומיים.

האם המכתב יצליח להניא ממשלות מהקניית יכולות אוטונומיות לרובוטים בשדה הקרב? אני בספק. אם לא הצלחנו לעצור את החימוש הגרעיני, קשה להאמין שנוכל לעצור את חימוש הרובוטים. אבל לפחות כשצילי או פרדי הפרדטור ילכו לאיבוד בפעם הבאה, תוכלו לצקצק בלשונותיכם באכזבה ולציין שידעתם שזה יקרה.

בקיצור, תוכלו להיות עתידנים.

צמח המרפא שהורג את החולים

צמח המרפא שהורג את החולים

חשוב לדעת: אם אתם משתמשים בצמחי מרפא, רשומה זו עשויה להציל את חייכם. אם אתם מכירים אנשים המשתמשים בצמחי מרפא ועשויים להתפתות ולהזמין מרשמים לא-חוקיים מחו"ל, אנא שתפו את הרשומה עמם.


בתחילת שנות התשעים תקפה מגפה מוזרה את נשות בלגיה. מאה נשים בריאות, צעירות ברובן, פיתחו תסמינים יוצאי-דופן: חולשה, אנמיה, שינויים בגוון העור. כשהלכו להיבדק, הן גילו שהן סובלות מכשל כרוני בפעילות הכליות. או במילים פשוטות ובוטות יותר, הכליות שלהן קרסו וגוועו בתוך הגוף. המחלה התקדמה במהירות, והחולות בה נאלצו לעבור טיפולי דיאליזה כדי להישאר בחיים, ובמקרים רבים גם נזקקו להשתלת כליות. חצי מהנשים שנבדקו פיתחו גם סרטן בדרכי השתן.

מאיפה מגיעה מחלה קשה ונדירה כל כך, ככה סתם באמצע החיים? מסתבר שהדבר היחיד המשותף לכל אותן נשים הוא שהן נרשמו לדיאטה מסוימת שכללה נטילת צמחי מרפא סיניים. בתוך התערובת נכלל גם הצמח אריסטולוצ'יה פאנגצ'י, המשתייך לסוג הצמחים המכונה ספלול. בסך הכל, 1,800 נשים בלעו את התערובת הספלולית מדי יום, במשך עשרים חודשים. לרובן לא הזיקו הספלולים בטווח הקצר, לפחות בינתיים – ונראה בהמשך מדוע יש סיבה לחשוד שבריאותן לא תאיר להן פנים בעוד עשור או שניים. אצל מאה מתוכן, כאמור, גרם הצמח לכשל כלייתי מהיר ודרמטי, ולהופעת גידולים סרטניים תוך פחות משנתיים.

קל לזהות את הספלולים: הם ניחנים בפרחים גדולים הנמצאים בקצה צינור ארוך וצר. הפרחים מפתים אליהם את החרקים באמצעות הפצת ריח לא-נעים (כלומר, לא נעים לבני-האדם), ואלו נוחתים על הפרח ומגששים את דרכם במורד הצינור בניסיון להגיע למוקד תאוותם. הם נלכדים במעמקי הפרח, ורק לאחר שהתכסו היטב בגרגרי אבקה, נאות הצמח לשחרר אותם לדרכם – ואז הם עפים הלאה לפרח הבא ומפרים אותו.

Aristolochia_labiata.jpg

הצמח אריסטולוכיה לביאטה. מקור: ויקיפדיה

לא רק החרקים נמשכים אל הספלולים. הפרח מזכיר לרבים בצורתו את איבר המין הנקבי האנושי, וככזה זכה למוניטין בהיסטוריה של הרפואה. כבר בימי אריסטו נעשה שימוש בצמח בערי יוון לטיפול בהכשות נחשים, בחבלות לראש, באינסומניה (קושי להירדם), בעצירות ועוד. כתבים קדומים אחרים מעידים על שימוש בצמח בכל רחבי אירופה, שתי יבשות אמריקה, באסיה וכמובן גם במזרח התיכון ב- 2,500 השנים האחרונות. הספלולים מהווים אבן יסוד באיור ודה – אחת מהשיטות הפופולריות ביותר המקובלות ברפואה האלטרנטיבית, ונהוגה עדיין בהודו, סין ובאסיה באופן כללי.

וזה, איך נאמר, חבל מאד, מכיוון שכל הספלולים מכילים כמויות משמעותיות של חומצות אריסטולוכיות, ואלו – במילה אחת – מסרטנות. מאד.

סודם האפל של הספלולים

החומצות האריסטולוכיות שמרו על סודן האפל במשך אלפי שנים, אך זה נחשף לבסוף בזכות מחלה יוצאת-דופן שהתפרצה בחבל הבלקן, והזכירה באופיה את המגפה שתקפה את נשות בלגיה. בחלק מהקהילות החקלאיות באזור לקו נשים וגברים בכשל כליות מתקדם ופיתחו סרטן בדרכי השתן. בשונה מבלגיה, בה פרצה המחלה בפתאומיות ולאחר זמן חשיפה קצר לחומצות האריסטולוכיות, בחבל הבלקן היא הייתה מתפרצת עשרות שנים לאחר החשיפה המקורית לחומצות הללו.

תושבי הכפרים בחבל הבלקן, מסתבר, השתמשו בשיטות מסורתיות לקצירת וטחינת החיטה ולאפיית הלחם. מכיוון שהספלול גדל גם באיזור השדות, התערבבו גרגריו עם גרגרי החיטה, והתושבים זכו בתזונה שהכילה ריכוז נמוך של חומצות אריסטולוכיות. לפי חלק מההערכות איבדו מאה-אלף בני-אדם בחבל הבלקן את חייהם כתוצאה מהמחלה.

ארתור גרולמן, חוקר מאוניברסיטת סטוני ברוק, חשד שהחומצות האריסטולוכיות גורמות למוטציות בקוד הגנטי של תושבי הבלקן. הוא חשף תאים אנושיים במעבדה לחומצות אריסטולוכיות, וגילה כי הן גורמות למוטציות ייחודיות בגן שנועד להגן על התאים מסרטן. הוא בדק את הקוד הגנטי של חלק מתושבי הבלקן החולים, וגילה שם את אותן מוטציות. המסקנה הייתה ברורה: החומצות האריסטולוכיות מסרטנות.

ואז עברה מחשבה עגומה במוחו של גרולמן: האם ייתכן שבמהלך אלפי השנים האחרונות, הרעילו בני-האדם את עצמם באמצעות הצמחים הללו? והאם ייתכן שאנו עדיין עושים זאת כיום?

גרולמן החליט לבחון דגימות גנטיות שנלקחו מחולי סרטן בטייוואן בה משתמשים רבים ברפואה המסורתית, ובמקביל היא גם האלופה העולמית בשכיחות מקרי הסרטן בדרכי השתן העליונות. מערכת הבריאות של טייוואן תיעדה שכשליש מהאוכלוסייה קיבלה 'תרופות' המכילות עשבי מרפא עם חומצות אריסטולוכיות. בשנת 2011 בחן גרולמן 151 חולים, ומצא את המוטציות הייחודיות – מאותו סוג שנמצאו גם בחבל הבלקן – ב- 83 אחוזים מהחולים.

וכאן נפתחו שערי המבול, וחוקרים אחרים זרמו לבדוק את השפעותיהן המזיקות של החומצות האריסטולוכיות. תוך שנים ספורות התגלה כי לחמישה אחוזים בערך מבני-האדם יש מוטציה גנטית שהופכת אותם לרגישים במיוחד לנזקיהן של החומצות האריסטולוכיות. אלו האנשים שכליותיהם ייכשלו כשנה-שנתיים לאחר חשיפה לחומצות הללו. אך גם 95 האחוזים האחרים אינם יכולים לנוח בשקט ובשלווה. חומצות אריסטולוכיות גורמות לנזקי דנ"א בכל בני-האדם הנוטלים אותן, ולפי מחקר מ- 2013 הן אף מסרטנות יותר מחומרים ידועים לשמצה כטבק ואור אולטרא-סגול.

כיום, חומצות אריסטולוכיות אסורות לנטילה ברוב מדינות העולם. אף על פי כן, במזרח הרחוק בוחרים עדיין חלק מהתושבים להשתמש בספלולים ליצירת תערובות של צמחי מרפא. בסין עצמה ניתן עדיין למצוא בקלות תערובות אלו – וגם להזמינן דרך הרשת.

לקחים מהעבר – לעתיד

ההיסטוריה של החומצות האריסטולוכיות חושפת את הקושי בזיהוי גורמים מחוללי סרטן, אבל יותר מכך – היא מראה שגם אבותינו הקדומים התקשו לנפות את החומרים המזיקים מהבריאים.

העוסקים ברפואה מסורתית טוענים לעתים קרובות כי היא מבוססת על אלפי שנים של ניסוי וטעיה. ככזו, היא אמורה להיות בטוחה יותר מהרפואה המודרנית קצרת-הימים. אלא שניסויים שאינם נערכים באופן מדוקדק וקפדני אינם שווים הרבה. הטבע אינו מסגיר את סודותיו בקלות, כפי שכל מדען יודע היטב. חברות פרימיטיביות יכולות אמנם לערוך ניסויים בסיסיים – האם מצבו של החולה השתפר או הורע בעקבות נטילת התרופה – אך אלו יהיו מוגבלים מטבעם מכיוון שרוב התרופות אינן משפיעות באופן דרמטי על מצב החולה בטווח המיידי. הוסיפו לכך את העובדה שרופאי האליל אינם נוהגים לשמור נתונים לאורך זמן, ותקבלו את הרפואה המסורתית: כזו בה רק החומרים הקטלניים והמזיקים ביותר ובאופן מיידי מוצאים משימוש.

אבל מה קורה כשחומר קטלני שכזה הורג את החולה רק לאחר שנים רבות? במקרה כזה, שיטת הניסוי של הרפואה המסורתית אינה מספיקה כדי לזהות את הבעיה. וכך נותרנו עם הספלולים כאחד מהמרכיבים בטיפולים מסורתיים רבים. כמה רופאים מסורתיים לאורך ההיסטוריה הרעילו את חוליהם בשוגג, מבלי להבין שה- 'תרופה' שהם מספקים תהרוג את המטופל בעוד שנה או עשרים שנים? קשה אפילו לדמיין את המספרים. די להזכיר שעד לפני עשרים שנים, שליש מאוכלוסיית טייוואן – כמעט שמונה מיליון בני-אדם – השתמשו בצמחי מרפא המכילים חומצות אריסטולוכיות.

המשמעות היא שאיננו יכולים להסתמך בעיניים עיוורות על ההיסטוריה של הרפואה המסורתית, או על ההנחה הסמויה לפיה "מה שטבעי טוב לנו". ראוי להקדיש משאבים נוספים לחקר צמחי המרפא המוצעים לנו על-ידי הרפואה המסורתית. ומי יודע? אולי עוד נמצא שם, לצד גורמי סיכון גדולים, גם חומרי מרפא מתקדמים.


המקור לתמונת השער: ויקיפדיה

הודעות מנהלתיות:

1. אם אתם רוצים לקבל הודעות על עדכונים לבלוג, אתם מוזמנים להירשם בתיבה משמאל —>

2. בספרי החדש, "השולטים בעתיד", אני מפרט על אחד המקרים המזעזעים בהיסטוריה, בהם תעשיית הטבק הצליחה לשטות בציבור האמריקני ובעולם במשך שנים רבות ולזרוע ספק בנוגע להשפעותיו המזיקות של העישון. מקרה זה מבהיר עוד יותר כמה חשוב להסתמך על כוחם של מחקרים כדי לפענח את המציאות. הספר יוצא לאור באמצע מרץ בהוצאת כינרת זמורה, וניתן למוצאו בחנויות הספרים המובילות.