בזמן שישנתם: הסיבות שטראמפ נבחר – ומה הן מלמדות על עתיד המערכת הפוליטית

ביומיים האחרונים נראית אמריקה כלאחר מלחמה. צעירים ממררים בבכי בכיכרות הערים. אזרחים צועדים ברחובות בעיניים מזוגגות, כאילו היו הלומי-קרב. נשיאת אחת האוניברסיטאות הגדילה ושלחה מכתב לכל הסטודנטים בו הפצירה בסטודנטים "לטפל בעצמכם ולספק תמיכה לאלו שזקוקים לה".

וכל זאת, רק מכיווון שנבחר הנשיא החדש של ארצות הברית: אחד דונאלד טראמפ.

התקשורת בארצות הברית לא הפסיקה לחבוט בטראמפ לכל אורך מסע הבחירות, וגם הרבה לפניו. ובצדק. האיש ליבה את הלהבות כנגד מהגרים חוקיים ולא-חוקיים וכנגד מוסלמים. מההתבטאויות שלו כנגד נשים נדף ריח עז של שובניזם והתנשאות, והוא אף הואשם על-ידי אחת-עשרה נשים שונות בהטרדה מינית, שחלק מעדויותיהן אומתו על-ידי קרובים ומכרים, להן סיפרו על ההטרדה עוד כשאירעה. אם כל זה לא מספיק, האיש מרבה בשקרים, או שהוא בור לגבי הנושאים אודותיהם הוא מדבר. מתוך כל אמירותיו, רק ארבעה אחוזים הינם אמת לאמיתה, ושבעים אחוזים נעים בין שקר גס ל- "שגוי ברובו". זאת בהשוואה להילארי קלינטון, ש- 25 אחוזים מאמירותיה אמת, ו- 26 אחוזים נוספים נעים בין שקר גס ל- "שגוי ברובו".  

ולמרות כל זאת, הציבור האמריקני בחר בטראמפ.

התגובה המיידית מצד התקשורת והילארי קלינטון, הייתה שבוחרי טראמפ שונאים נשים, גזענים, ובורים באופן כללי מכיוון שהם בוחרים שקרן שסילופיו והגזמותיו תועדו היטב, לתפקיד החשוב ביותר בעולם המערבי. כמובן שחלק מהבוחרים בטראמפ הם באמת גזענים, מיזוגנים, או שוטים. כאלו היו וכאלו יהיו תמיד, אבל הם רחוקים מלהיות הרוב בארצות הברית. את הבחירה בטראמפ הניע גורם אחר: בעיות של אמון. ולא אמון באדם ספציפי דווקא, אלא במערכת הפוליטית בכללותה.

כדי להבין את אי-האמון הזה, עלינו ללכת קצת יותר אחורנית – כמעט חמישה חודשים, ליתר דיוק – ולבחון את בריטניה בזמן שהחליטה להתנתק מהאיחוד האירופי. אירוע זה מכונה "ברקסיט", והוא אחד מהסימפטומים של תופעה רחבה יותר, במסגרתה מאבד הציבור אמון בדמוקרטיה הייצוגית.

בואו נבחן את הנתונים כדי להבין מה קרה כאן.

 

בעיות של אמון

זמן קצר אחרי שברקסיט התרחש, כתבתי מאמר באנגלית שהסביר בדיוק את הסיבות בעטיין הוא אירע. כיניתי את ברקסיט "נקמת האנשים העובדים", והסברתי שלמרות שהתומכים בברקסיט תוארו כגזענים, צרי-אופקים, או 'סתם מטומטמים', אפשר לראות את ההצבעה שלהם כצעד הגיוני ביותר. הם ראו שהמערכת הפוליטית אינה מצייתת להם, הבינו שהעולם מתקדם בלעדיהם, ופחדו להישאר מאחור.

אלו אינן מילים באוויר. הנה כמה נתונים. ראשית, בריטניה היא אחת המדינות האי-שוויוניות ביותר מבחינת השכר, והעשירון העליון בה מרוויח שכר הגבוה בממוצע פי 27 משכר העשירון התחתון. שנית, אזרחי בריטניה אינם סומכים על מפלגותיהם. כאשר התבקשו לדרג את רמת אמונם במפלגות הבריטיות, הציון הממוצע בכל רחבי בריטניה עמד על 3.54 מתוך 10. שלא במפתיע, האזורים בבריטניה שהפגינו רמת אמון גבוהה יותר בפוליטיקה, היו גם האזורים העשירים יותר – ואלו גם רצו פחות לנטוש את האיחוד האירופי. מבחינתם, החיים דבש. למה לשנות את המצב הקיים? סיכמתי את המאמר במילים הבאות –

"כרגע, הקונצנזוס בקרב עשירי ומפורסמי בריטניה הוא שהציבור מטומטם. הוא לא. הוא פשוט מתוסכל ורוצה להוכיח נקודה. אם האנשים בשלטון רוצים להימנע מקבלת החלטות הרסנית דומה בעתיד, הם צריכים להפסיק להאשים את הציבור, ולמצוא במקום זאת דרכים לשנות את הסביבה הפוליטית כך שהציבור יקבל כוח גדול יותר בענייני היום-יום של המדינות. כל מסלול פעולה אחר יוביל למתחים להתגבר, ואלו ישתחררו בפיצוץ בספרד-קסיט הבא, ביוון-קסיט הבא, או – מי יודע – אולי אפילו בטראמפ-קסיט."

ומה אתם יודעים? הנה זה קרה.

לא סתם הזכרתי את טראמפ. בעיות האמון של בריטניה הגיעו כבר מזמן גם לארצות הברית. בשישים השנים האחרונות נבדק הציבור האמריקני מדי שנה לגבי מידת ביטחונו שהממשלה "תעשה את הדבר הנכון". בשנת 1958, השנה הראשונה בסקר, ענו 73 אחוזים מהמבוגרים כי הם בוטחים בממשלה. מאז, מספר הסומכים צונח בהדרגה, והגיע בשנים האחרונות לשפל של 24 אחוזים בלבד.  

סקר אמון הציבור בממשלה בארצות הברית, בין השנים 1958 ל- 2015

סקר אמון הציבור בממשלה בארצות הברית, בין השנים 1958 ל- 2015

סקר דומה הועבר ב- 2011 וחשף שרמת האמון בקונגרס האמריקני צנחה לתשעה אחוזים בלבד. הרפובליקנים, במיוחד, חשו שהנשיא אובמה לא ייצג אותם היטב (או בכלל) בשמונה השנים האחרונות, ורמת אמונם בממשלה הגיעה לשפל של 13 אחוזים בלבד.

תוצאות דומות מגיעות גם מישראל. דו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה מ- 2015 חושף שכמעט שמונים אחוזים מהציבור אינם מרגישים שיש בידם הכוח להשפיע על מדיניות הממשלה.

חשבו על הנתונים הללו לרגע. בדמוקרטיה ייצוגית, אנו אמורים לבחור את נציגינו ולשלוח אותם לבית הנבחרים. איך ייתכן שאיננו סומכים עליהם, פעם אחר פעם, שיעשו את הדבר הנכון? אם מחלקה שלמה בחברה פרטית הייתה מגלה אחוזי אמון דומים במנהל המחלקה – האם הוא לא היה מוחלף לאלתר? ואם גם המנהל הבא אחריו היה זוכה באחוזי אמון דומים, והבא אחריו, והבא אחריו, והבא אחריו – האם אין מקום לחשוב מחדש על דרך בחירת המנהלים? האם אדם שעובד באותה מחלקה לא היה מסיק שדרך בחירת המנהלים שגויה מן היסוד?

זהו המצב בו מצאו את עצמם האמריקנים בבחירות האחרונות. על הסיבות המדויקות לחוסר האמון ארחיב לקראת סוף הרשומה, אבל שימו לב קודם מה קורה במצב כזה של חוסר-אמון קיצוני במערכת הפוליטית.

 

לבחור בשטן

שימו עצמכם בנעליו של אזרח אמריקני ממוצע. הוא מגיע לקלפי כשכולו זועם על השלטון, על הפוליטיקאים, על אפשרויות הבחירה שאינן באמת בידיו. הוא אינו אוהב את הילארי קלינטון, והוא ממש לא סובל את דונאלד טראמפ. המועמדים העצמאיים הם בדיחה. אותו אזרח עשוי לשרטט בראשו את הטבלה הבאה, שמגיעה מסקר של ה- CNN שנערך ביום הבחירות עצמו, ושתרגמתי לנוחות הקוראים בעברית –

התכונות החשובות של המועמדים בעיני הציבור, בסקר שערך ה- CNN מיד לאחר שהבוחרים יצאו מהקלפי

התכונות החשובות של המועמדים בעיני הציבור, בסקר שערך ה- CNN מיד לאחר שהבוחרים יצאו מהקלפי

הסקר מראה שהתכונה החשובה ביותר עבור מספר הבוחרים הגדול ביותר היא היכולת להביא לשינוי. וב- 'שינוי' אני לא מתכוון לטיפולים קטנים ומזעריים בחוק פה ובחוק שם, אלא לטלטול וניעור מחדש של המערכת כולה: טיפול בשחיתות המדומיינת והממשית של נבחרי הציבור, בהתעלמותם מהאזרחים הקטנים ובחוסר נכונותם להתמודד עם הזמנים המשתנים. זה מה שהיה חשוב באמת ל- 39 אחוזים מהבוחרים – יותר מכל תכונה אחרת.

הם לא רצו מישהו שידאג להם – והסקר מראה שרק למעטים היו אשליות שטראמפ באמת שם את הבוחרים בראש מעייניו.

הם לא רצו אדם עם הניסיון הנכון – מה עוזר ניסיון, אם אתה משתמש בו לרעת אלו שבחרו בך?

הם לא רצו שיקול דעת טוב – כבר היה ברור מי מבין המועמדים מקבל החלטות באופן רגוע ושקול, ומי מתפוצץ מדי דקה.

הם רצו את המועמד שיביא לשינוי, ומעטים מאד האמינו שקלינטון לחולל שינוי כזה במערכת הפוליטית. קלינטון, שנתמכה על-ידי המפלגה הדמוקרטית שכבר משכה בחוטים מאחורי הקלעים כדי שלא לאפשר לברני סנדרס להיבחר. קלינטון, שהייתה חלק מהמערכת הפוליטית עוד מאז היותה אשת הנשיא בשנות התשעים, ושנים ספורות לאחר מכן נבחרה להיות סנאטורית, ובקדנציה הבאה שירתה כמזכירת המדינה של ארצות הברית – למעשה, השר הבכיר ביותר בממשלה, שאחראי בעיקר על ענייני החוץ של המדינה. קלינטון, שלא הבריקה, שלא התייחסה לבעיית אי-האמון של האזרחים במערכת ובוודאי שלא הציעה חלופות.

לעומתה, דונאלד טראמפ: שקרן, בור, מלבה שנאה, אבל מבטיח שינוי. שינוי אמיתי, מן היסוד. כזה שיכול לחולל רק אדם שמגיע מחוץ למערכת הפוליטית, שאינו נתמך (לפחות לכאורה) מצד בעלי ההון הגדולים. שאינו חייב טובות לאף אחד, ושמעיז לספר לכולם את מה שכבר ידוע: שהמערכת מוטה ומושחתת. הוא טוען שהוא יכול לתקן אותה, וזו נקודת האור היחידה שהוא מביא.

והיא הספיקה להפוך את דונאלד טראמפ לנשיא ארצות הברית.

ועכשיו השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא – האם זה באמת נורא כל כך?

 

ההשלכות לטווח הארוך

נעזוב לרגע את הפרשנויות בנוגע לקשר שבין טראמפ לישראל. אין לי מושג איך טראמפ יתייחס לישראל, וכל מי שאומר לכם שהוא יודע – משקר. כרגע, אף אחד לא מבין מה מדיניות החוץ המלאה של טראמפ. אפשר למצוא אמירות שלו בעד ישראל מחד, ונגד המשך המעורבות האמריקנית בעסקי העולם "בלי שיצא להם משהו מזה" מאידך.

בטווח הארוך, הבחירה בטראמפ מסמלת על השינוי שחייב להתחולל במערכות המדיניות מסביב לעולם. הציבור מבין שהוא מנותק ממוקדי הכוח הממשיים, ושנבחרי הציבור אינם מייצגים אותו כהלכה. השקיפות הגוברת חושפת את המנהיגים המושחתים (ראו פרשת מסמכי פנאמה עליה כתבתי באחת הרשומות הקודמות) ומספקת ראיות מוחשיות באמצעות ויקיליקס לדעותיהם האמיתיות של אנשי השלטון, ולמתחולל מאחורי הקלעים. ולצד כל זאת, אזרחי המערב חשים על בשרם את התמורות הכלכליות: את האבטלה הנגרמת בשל הטכנולוגיה וצפויה רק להמשיך ולהתרחב, את חוסר הביטחון התעסוקתי ואת אי-השוויון הגדל, שמספק כוח גדול עוד יותר לאנשי ההון והשלטון.

לצד כל אלו, כולנו נחשפים ליכולות החדשות שהאינטרנט מקנה לנו: להתווכח על כל נושא ולהצביע עליו בלי צורך בנציגים, להגיע להחלטות חכמות בכוח הציבור, לקרוא כל דיון שמתקיים בבית הנבחרים ולהחוות דעתינו עליו, ולעבוד ביחד במיזמים כמו ויקיפדיה כדי להפיק מוצרים מרשימים באיכותם. כלים אלו עדיין ראשוניים, אבל כל בר-דעת מבין כבר שהם יחליפו – שהם חייבים להחליף – את המערכת הקיימת שמוסדה בתקופה בה רוב בני-האדם לא ידעו קרוא וכתוב, בה לחדשות לקח שבועות להגיע מצד אחד של המדינה לצדה השני, ושבה הייתה החכמה נתונה בידי המעטים והעשירים.

קשה להאמין שטראמפ יצליח להעביר את המערכת הפוליטית שינוי משמעותי. לא נראה שהוא מוצלח במיוחד ביצירת קשרים טובים וארוכי-טווח עם אחרים, ובמיוחד עם פוליטיקאים משופשפים וחשדנים. אבל הוא אינו צריך לבצע שינוי, מכיוון שהשינוי האמיתי כבר קרה: הציבור האמריקני החליט לדלג על המועמדת הראויה ביותר מבחינת כישורים, ולבחור במועמד עם כל התכונות השליליות האפשריות בתקווה – מועטה ככל שתהיה – שיביא שינוי. המתחרים בבחירות 2020 יפנימו את הלקח הזה, וישתמשו בו כדי להבטיח לאזרחים שהנה, הם אלו שיביאו את השינוי המיוחל. הם ידעו מה הציבור רוצה, והם ידעו באיזו שפה לדבר, ומי מהם שייבחר ויהיה מוכשר ונאמן להבטחותיו, אולי עוד יביא את השינוי לפוליטיקה האמריקנית.

ועד אז? ננשוך שפתיים, נקווה לטוב, ונחכה לראות אצל מי יקרה הברקסיט הבא.

 

—-

 

אני מתייחס למערכות השלטון בהרחבה בספרי הבא – "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה" – ולמעשה, כמעט מאתיים העמודים הראשונים בספר מוקדשים כדי להסביר את הסיבות למצב החדש שאנו נכנסים אליו. הספר אמור לצאת לאור בכינרת זמורה בעוד חודשיים. אם אתם רוצים להתעדכן כשהספר יוצא לאור, אני מציע שתירשמו כמנויים בבלוג, בתיבה מימין.

 

11 מחשבות על “בזמן שישנתם: הסיבות שטראמפ נבחר – ומה הן מלמדות על עתיד המערכת הפוליטית

  1. Your article is NOT SCIENTIFIC
    The only scientific truth about Trump is
    Trump is ADHD, so he cannot finish one sentence without bits of other thoughts being pushed in.
    The Other science thing is people use different ways to communicate
    and trump is deficient not a racist
    he uses the WRONG WORDS.
    Your BIASED non science article is
    a CUT & PASTE from CNN.
    I have heard this all before every day for the past 15 months
    in my daily commute home on the radio.
    even your wording to CNN is similar
    also America DOES NOT look like a war zone after the elections
    its just a handful of protestors
    out of 300,000,000 people
    If you are going to continue to post more non scientific articles like this
    with unchecked facts I will
    unsubscribe

    אהבתי

    • Hi,
      The article was not copied from CNN. I wrote it in the last two hours. As for your claims, everything is referenced. And if you heard everything over the last 15 months, that's pretty impressive since Brexit only happened four months ago.

      By the way, I didn't even say Trump was racist. Are you sure you read the article I wrote?

      Finally, if you don't like what you read – please, unsubscribe. You have my blessings.

      Have a great day!

      אהבתי

  2. מאחר ולא סביר שטראמפ יצליח לבצע שינויים דרמטיים, סביר להניח שלאחר קדנציה או שתיים הוא יוחלף מאותן סיבות שהוא נבחר, הרצון לשנות.
    בינתיים, ב-24 שנים האחרונות, נשיא ומפלגה מוחלפים מדי שמונה שנים.

    אהבתי

  3. ניתוח מעניין והמגמה העולמית קצת מטרידה.
    קשה ל להאמין שטראמ יביא לשינויים משמעותיים אבל הוא בהחלט האדם שעלול לגרום למלחמות גדולות.

    נחיה ונראה.

    אהבתי

    • תודה. לגבי המגמה העולמית – היא דווקא מעודדת באופן כללי. הציבור דורש כוח והכרה. הצרה היא ש –
      א. המערכת הפוליטית לא בנויה להעברת כוח מהסוג הזה.
      ב. עדיין אין מערכת בדוקה ומנוסה שמעבירה את הכוח לציבור באופן בטוח.

      וכאן אנו רואים את כל החיכוכים שנוצרים כתוצאה מכך.

      אהבתי

  4. פינגבק: רועי צזנה: טראמפ ועתיד המערכת הפוליטית - ייצור ידע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s