על משחקים, ערכים ועתיד התעשייה

על משחקים, ערכים ועתיד התעשייה

אני אוהב משחקי מחשב. אני אוהב לשחק בהם, אבל לא פחות מכך, אני אוהב לצפות בדרמות המתחוללות מסביבם בקרב קהילות השחקנים השונות. אלו מהווים סוג של מיקרו-קוסמוסים זעירים שמדגימים לנו איך אנשים צעירים (כלומר, בין גילאי חמש-עשרה לארבעים בערך) חושבים – ובהתאם לכך גם איך יכולות להיראות הדרישות מחברות בעתיד.

אחת מהדרמות המעניינות יותר בתחום משחקי המחשב מהשנה האחרונה היא פרשיית 'שרתי הווניל' של המשחק וורלד אוף וורקראפט של חברת בליזרד. מדובר במשחק מקוון בן יותר מעשר שנים, שבשנותיו הטובות ביותר נהנה מיותר מתריסר מיליון שחקנים מסביב לעולם. מאז שנת 2010 נמצא המשחק בדעיכה הדרגתית, ועד לסוף 2015 ירד מספר השחקנים ל– 5.5 מיליון. בליזרד ניסתה להמשיך ולהפיק תוספים למשחק, שימשכו בחזרה את השחקנים – אך אלו לא זכו להצלחה מרובה, והמשחק המשיך לדמם שחקנים באופן עקבי.

רבים מהשחקנים התחילו לפתח נוסטלגיה לימים הטובים והמוקדמים של המשחק: כשהוא היה צעיר ורענן, ולפני כל התוספות והשינויים שהגיעו לאורך השנים. בסופו של דבר, החליטה קבוצת שחקנים לעשות מעשה ולפתוח שרת פיראטי משלהם, בו יוכלו הם וחבריהם לשחק בגרסה המקורית של המשחק. השרת הפיראטי זכה לשם נוסטלריוס והופעל בהתנדבות מלאה, כשעלויות האחסון וזרימת המידע מכוסות באופן ישיר על-ידי השחקנים. עד לאמצע 2016 הגיע מספר השחקנים ל- 800,000, ומנהלי השרת התכוננו לגדול עוד יותר – ואז התעוררה בליזרד ואיימה על המנהלים בתביעה משפטית. וכך בא הסוף לנוסטלריוס.

 

נתונים לגבי הצלחתה של נוסטריליוס

נתונים לגבי הצלחתה של נוסטריליוס, במקור מאתר UniLad

 

על ערכים ומשחקים

רבים משחקני נוסטלריוס קיוו לקבל חדשות טובות בכנס בליזקון, אותו עורכת בליזרד מדי שנה. הם ייחלו לשמוע שהחברה הקשיבה לבקשותיהם ומוכנה לפתוח שרתים שיציעו תוכן 'עתיק'. הסיכוי לכך, למרבה הצער, היה קלוש. בליזרד אינה מעוניינת לפלג את שחקניה בין גרסאות שונות לאותו משחק, ומעדיפה להשקיע את זמנם היקר של המפתחים בשדרוג המשחק הקיים – ולא בחזרה אחורנית להיסטוריה. אבל הסיבות הללו לא עניינו את השחקנים, וכפי שכתבו מנהלי נוסטלריוס בפורומים

"אם בליזרד לא תפרסם הודעה שמכבדת את ערכי הליבה שלהם עצמם, היו בטוחים שאנו נעשה זאת."

ערכי הליבה של בליזרד מתמקדים בעיקר בסיפוק חוויית משחק איכותית ומרשימה, במתן כבוד ל- 'גיק הפנימי' שנמצא בתוך כל אחד מהמפתחים והשחקנים, בהאזנה פעילה לכל קול, ובתמיכה בקהילת השחקנים הגלובלית. אנשי נוסטלריוס טוענים שההחלטה לסגור את השרתים הפיראטיים, לצד השתקת השחקנים בפורומים שמבקשים להחזיר את המשחק לימי נעוריו, עומדת בניגוד לערכי הליבה. אפשר להתווכח האם בליזרד מפרה את ערכי הליבה של עצמה או שלא. אפשר לטעון באותה מידה של שכנוע שדווקא החלטת החברה להתמקד בגרסה אחת ואחידה של המשחק, עם מספר רב ככל האפשר של שחקנים, תשפר את ההנאה של כל המעורבים. אבל הנקודה החשובה באמת היא זו: השחקנים דורשים מהחברה לעמוד בערכים אליהם היא התחייבה. ואם לא – הם סבורים שיש להם את הכוח לקחת את העניינים לידיהם.

זהו רגע שיכול ללמד אותנו הרבה על עתיד החברות וספקי השירותים, ואת הלקחים צריך לפרק לשניים: הדרישה לערכים, וכוחם של המשתמשים.

 

הדרישה לערכים

חברות התחייבו מאז ומתמיד למצוינות – זה היה, אחרי הכל, המותג (Brand) שמכרו. בשוק בו כולם יכולים למכור מכנסי ג'ינס, החברה שיכולה להתהדר במותג של מצוינות ואמינות היא זו שתבלוט מעל כל היתר. אבל בשנים האחרונות אנו רואים שינוי בסוג המוצרים הנמכר, שמסביר מדוע המשתמשים מייחסים חשיבות גדולה גם לערכים ערטילאיים יותר ממצוינות גרידא. במסגרת אותו שינוי, חברות רבות מפסיקות למכור מוצרים, ומתחילות להשכיר שירותים ולפתח מערכות יחסים ארוכות טווח עם הלקוחות.

מערכת ההפעלה חלונות (Windows) היא דוגמה טובה לדפוס הפעילות החדש. כאשר אני רוכש את מערכת ההפעלה, אני פותח במערכת יחסים ארוכת-טווח עם מיקרוסופט. אני מצפה מהם לעדכן את מערכת ההפעלה באופן שוטף, להתמודד עם כל פרצות אבטחה שמתגלות, לשפר את ביצועי התכנה – ולעשות כל זאת מבלי שאצטרך להשקיע אפילו שקל אחד נוסף מכספי.

מיקרוסופט, כמובן, אינה לבד במערכה. כמעט כל שירות בו אני משתמש בעולם הדיגיטלי פועל באופן דומה. אני יכול להוריד לקינדל כל ספר דיגיטלי באמזון, אבל החברה יכולה באופן עקרוני למחוק לי אותו מהמכשיר. היא יכולה גם לבחור להגביל את הספרים שאני יכול להוריד למכשיר, ובכך להפוך את המוצר הפיזי – הקינדל – לבלוק נטול תועלת.

ולמה לעצור בעולם הדיגיטלי?

יותר ויותר עצמים פיזיים מתחברים לרשת כיום: מהמכונית ועד לבית החכם ומעבר. בהתאם לכך, טסלה מעדכנת את הרכבים החכמים שלה דרך האינטרנט – ויכולה גם להסיר פונקציות שאינן נחוצות לדעתה – גם אם המשתמשים מעוניינים בקיומן. וכאשר גוגל החליטה לאחרונה להפסיק לתמוך במוצר מסוים לבית החכם, היא הודיעה שתוך חודש תישלח למוצר 'פקודת חיסול' שתגרום לו להפסיק לעבוד. לחלוטין. ומה עם המשתמשים שכבר רכשו את אותו מוצר? במילה אחת – זבש"ם.

בעולם שאנו נכנסים אליו, הלקוחות מבינים יותר ויותר שהם אינם רוכשים מוצרים מחברות, אלא הופכים להיות מנויים לאורך זמן. ככאלו, הם גם כפופים לגחמותיהן של החברות – ובמצב זה הם מקנים חשיבות גדולה יותר לערכים שאותן חברות טוענות שהן כפופות אליהם. הערכים הופכים להיות איים של יציבות בים הדיגיטלי שאינו מפסיק לגעוש ולהשתנות.

אבל האם החברות באמת רואות עצמן כפופות לערכים אלו?

 

כוחם של המשתמשים

שימו לב שוב  לדברים שכתבו משתמשי נוסטלריוס – "אם בליזרד לא תפרסם הודעה שמכבדת את ערכי הליבה שלהם עצמם, היו בטוחים שאנו נעשה זאת."

משתמשי נוסטלריוס סבורים, כפי הנראה, שיש להם הכוח לפתוח שרת משלהם ולהותיר אותו מחוץ לידיה של בליזרד, מבלי שמערכת המשפט תקפד את ראשיהם בתהליך. קיים סיכוי ממשי שהם גם צודקים. הם יכולים תמיד לפתוח שרת במדינה עלומת-שם כלשהי שאינה מכבדת את חוקי זכויות היוצרים. הם יכולים לקבל תשלום בביטקוין – מטבעות שאינם עוברים רגולציה מדינית – כדי לקיים את השרת. בהתחשב באפשרויות הללו, אין פלא שהנוסטלריים מרגישים שהכוח בידיהם.

לא רק הנוסטלריים מקבלים כוח בשנים האחרונות. הגולשים ברשת כיום יכולים להוריד מוזיקה, וידאו, משחקים ואפילו ספרים באופן פיראטי, במקום שישלמו עליהם מכספם. חברות המוזיקה נלחמו בטחנות הרוח כמעט שני עשורים, ועדיין לא הצליחו לעצור את הפיראטים. אנשים מעדיפים להוריד את המוזיקה בחינם – אך רבים מוכנים גם לשלם לאחר מכן על רכישת המנגינות האהובות עליהם דרך פלטפורמות דיגיטליות כמו אייטונז. מבחינה זו, הנגישות הגוברת מהווה ברכה, מכיוון שהיא מחלצת את השוק ממצב בו השליטה עליו הייתה של חברות המוזיקה הכל-יכולות. היא מספקת תחרות. וכל עוד יש תחרות שתלויה בערכים, הערכים יישמרו.

לא ברור האם תחרות מסוג זה יכולה להישמר לאורך זמן עבור החברות הדיגיטליות. חברות מסוימות, כמו גוגל ופייסבוק, נסמכות על המידע הגדול שברשותן – על פטא-בייטים של מידע שהן מנתחות מדי יום כדי לספק לנו את השירותים המוצלחים ביותר. אף משתמש – או קבוצת משתמשים – אינם יכולים להתחרות בשירותים שגוגל או פייסבוק מספקות. מכיוון שכך, דווקא החברות הגדולות ביותר עשויות ליהנות מהמצב החדש בו הן אינן מחויבות לערכים מסוימים – לפחות הלכה למעשה.

 

Success Kid - אני משתמש ויש לי כוח! (אבל רק מול חברות שאינן גוגל, פייסבוק, אמזון או אפל)

 

סיכום

כתבתי בתחילת הרשומה כי משחקי מחשב יכולים ללמד אותנו על דרישות משתמשי העתיד ועל הדרך בה יתנהלו חברות העתיד. המאבק בין בליזרד לבין השחקנים מראה היטב שחברות כיום צריכות לטפח קהילות משתמשים ולחזק את האמון שהם תולים בחברות. כאשר האמון מופר, המשתמשים יכולים לקחת את העניינים לידיהם – ובמקרה של בליזרד נראה בעתיד מה יהיו ההשלכות.

 


 

המקור לתמונת השער: Polygon

הפיראטים באים: מפלגת הפיראטים כובשת את איסלנד

הפיראטים באים: מפלגת הפיראטים כובשת את איסלנד

לפני עשר שנים, הציבור הרחב בשוודיה ערך דיון נרחב בנוגע לשינויים בחוקי זכויות היוצרים. דיון שכזה היה בלתי-נמנע, בהתחשב בהמצאות כמו נאפסטר ופרוטוקולי העברת קבצים מסוג טורנטים שאיפשרו לאנשים לשתף ביניהם קבצי מוזיקה ווידאו באופן חופשי. רבים הרגישו שהדיון בזכויות היוצרים חשוב גם מכיוון שהוא משקף את הקשרים ההדוקים בין ההון והשלטון: בארצות הברית, חברת דיסני דחפה את הקונגרס להאריך את זכויות היוצרים על מיקי מאוס כמעט שלושים שנים מעבר למה שהוגדר בחוק במקור – ועל הדרך פגעה גם בציבור, שלא יכול היה ליהנות מגישה חופשית למוזיקה, ספרות וסרטים שהופקו במאה השנים האחרונות. השוודים הרגישו שיש מקום לדיון ציבורי בנושא, שיוביל לשינוי החוקים שנקבעו לפני העידן הדיגיטלי המהיר. אינטלקטואלים שוודים פרסמו מאמרים בעיתונים וערכו הרצאות לציבור הרחב. לכל שוודי הייתה דעה בנושא…

מלבד לפוליטיקאים.

הדיון הציבורי הנרחב בנוגע לשינוי חוקי זכויות היוצרים לא הגיע, כפי הנראה, למרומי הפרלמנט השוודי. הפוליטיקאים בחרו להתעלם ממנו כמעט לחלוטין. אפילו אלו שהתייחסו לדיון, לא דחפו באופן משמעותי לשינוי החוקים. זה היה מצב מתסכל עבור רבים בשוודיה, מכיוון שהפוליטיקאים, אחרי הכל, הם נציגי העם. האם לא ראוי, לפיכך, שיתייחסו ברצינות לדאגות האנשים הקטנים וימנפו אותן לשינוי במסגרת החוק?

ואף על פי כן – הפרלמנט השוודי שתק. השוודים הבינו שצריך שינוי, וכפעולת התרסה – כמעט כבדיחה – הוקמה מפלגת הפיראטים הראשונה בעולם בשוודיה. אותה 'מפלגה' תבעה מחשבה מחודשת על המערכת הפוליטית כולה: על תפקידם של הפוליטיקאים כנציגי העם, על שימוש באינטרנט ככלי לאפשר השתתפות בלתי-אמצעית של הציבור בקבלת ההחלטות בממשלה ובפרלמנט, על מערכת פוליטית שקופה לגמרי, וכמובן – גם על חוקי זכויות היוצרים (שלא דרשה לבטל לחלוטין, אלא רק לצמצם מ- 95 שנים לאחר מות היוצר, ל- 14 שנים בלבד).

מקים המפלגה, ריקארד פלקווינג', הקים את אתר הארגון בתחילת 2006, וקיווה למשוך אליו כמה אלפי מבקרים שיעזרו לערוך את המצע הראשוני שיצר. התגובה שקיבל הייתה מעל ומעבר לכל הציפיות. תוך זמן קצר הוא זכה למיליוני מבקרים נלהבים. בבחירות שנערכו בסוף 2006, קיבלה המפלגה הצעירה 34,918 קולות. היא מעולם לא הצליחה לגדול באופן משמעותי בשוודיה, אבל התנועה התפשטה לשאר העולם, ומפלגות פיראטים דומות הוקמו בעוד עשרים מדינות, כולל ישראל.

ועתה, נראה שהבדיחה קרובה להפוך למציאות, מכיוון שהפיראטים עומדים לכבוש בסערה את הפרלמנט באיסלנד.

מפלגת הפיראטים הישראלית בסרטון תדמית ממורמר

 

הפיראטים של איסלנד

ספק גדול הוא אם הוויקינגים שיישבו לראשונה את איסלנד דמיינו שצאצאיהם המרוחקים יהפכו בעצמם לפיראטים – על אחת כמה וכמה כאלו שגולשים בים המידע האינטרנטי. אף על פי כן, מפלגת הפיראטים הוקמה בסוף 2012 באיסלנד, ושנה אחת לאחר מכן זכתה כבר ב- 5.1% מהקולות ושלחה שלושה נציגים לבית הנבחרים האיסלנדי. זו הייתה תוצאה מרשימה, אך לכולם היה ברור שעוד ארוכה הדרך, ושיש צורך בזעזוע של ממש למערכת כדי שהפיראטים יצליחו לכבוש את איסלנד.

באמצע 2016 קיבלו הפיראטים את מבוקשם, בעקבות הפרשה המכונה מסמכי פנמה, בה הודלפו יותר מעשרה מיליון מסמכים פנימיים החושפים את סודותיהם הפיננסיים של פוליטיקאים ואנשי עסקים מכל העולם. ההדלפה חשפה שפוליטיקאים רבים – סליחה, מקורביהם ובני משפחותיהם של פוליטיקאים רבים – הסתירו כספים בחברות קש מסביב לעולם, שנוהלו על-ידי חברת עורכי דין מפנמה. בין היתר התגלו קשרים שכאלו בקרב מקורביהם ובני משפחותיהם של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, נשיא אוקראינה, מנהיג סין, ולפי הטענות (יותר בגדר שמועות) גם יאיר נתניהו נחקר בחשד להלבנת כספים תחת שם בדוי.

סין, רוסיה, אוקראינה – כל אלו מדינות בהן התרבות הדמוקרטית אינה מבוססת היטב, ולכן לא הושפעו באופן משמעותי מהפרשה. אך מסמכי פנמה השפיעו גם על איסלנד הדמוקרטית כאשר חשפו כי ראש הממשלה מכר את חלקו בבנקים איסלנדיים ל… אשתו. האיסלנדים, שחשו נבגדים גם כך לאחר המשבר הכלכלי הגדול של 2008, יצאו לרחובות בהמוניהם, ואילצו את ראש הממשלה להתפטר בבושת פנים. מועד הבחירות חדשות נקבע לסוף 2016, ובעוד ימים ספורים נדע מה יהיו התוצאות.

אבל בינתיים, רוצים לנחש מהי המפלגה הפופולרית ביותר באיסלנד כרגע? נכון, אלו הפיראטים: אותה מפלגה שנלחמת בשחיתות ושקוראת לממשל תקין, לשקיפות מוחלטת ולמעורבות ישירה של הציבור בקבלת ההחלטות בפרלמנט.

בסקרים שנערכו ברחבי המדינה, הכריזו איסלנדים מאוכזבים רבים על כוונתם להצביע למפלגת הפיראטים. בימים הראשונים בעקבות סערת מסמכי פנמה, כמעט מחצית מהציבור עברו לצדם של הפיראטים. גם לאחר ששככו מעט המהומות, הסקרים מאמצע אוקטובר מראים שהפיראטים עומדים לזכות ב- 22.6 אחוזים מקולות הציבור, ולהפוך למפלגה הגדולה ביותר באיסלנד – יותר משתי המפלגות המובילות הקודמות שהקימו את הממשלה האחרונה. קיים סיכוי ממשי בבחירות הנוכחיות שהפיראטים, ביחד עם מפלגת השמאל הירוקה, יצליחו ליצור את הבסיס לממשלה מסוג חדש.

ומה אז?

 

העתיד הקצר והארוך

את התוצאות הסופיות של הבחירות באיסלנד נדע רק בעוד מספר ימים, אך השלכותיהן יתפרשו לאורך שנים רבות. ראשית, אם באמת יהפכו הפיראטים לחלק בסיסי מהממשלה באיסלנד (דבר שעדיין אינו ודאי מכיוון ששתי המפלגות הגדולות הודיעו במוצהר ובמשתמע שיסרבו לחלוק עמם את השלטון), הם עשויים להתחיל לשנות את המבנה השלטוני מן היסוד. הם יוכלו להשתמש באינטרנט כדי לאפשר לכל אזרח להצביע מביתו, כפי שקורה באסטוניה, להקנות לאזרחים את היכולת להביע את דעותיהם על הצעות חוק חדשות ואפילו לערוך את תוכנן באופן ישיר, לערוך משאלי עם וסקרים ישירים מדי בוקר וערב, וכמובן – לפרסם את תמלילי כל ועדה וכל דיון בכנסת ובממשלה לציבור הרחב.

בקיצור, הם יהפכו את הממשל האיסלנדי לישות שמקבלת החלטות בעזרת האזרחים ובאמצעותם, ושמאפשרת לכל אזרח לקחת חלק פעיל בתהליך חקיקת החוקים וקבלת ההחלטות. רבות מיוזמות אלו יקרטעו בטווח הקצר. מעולם לא ניסינו להשתמש בכלים כמו האינטרנט כדי לאפשר לכל תושביה של מדינה אחת לקבל החלטות ביחד. אין מומחה שיודע עדיין איך לבנות כלים כאלו. אין מומחה שיודע מה יהיו תוצאות השימוש בהם. זוהי דרך חתחתים המונחת לפנינו, ואם תבחר איסלנד ללכת בה, הרי שהיא תהיה דומה בכך לארצות הברית ולצרפת: מדינות שקמו עם חוקה חדשה המושתתת על מיטב הידע האנושי בנוגע לכלכלה, לפסיכולוגיה של האינדיבידואל ולמדע המדינה והסוציולוגיה. איסלנד עשויה לסלול בכך את הדרך עבור שאר מדינות העולם.

ובטווח הארוך, השינויים יתפשטו כמעט בוודאות למדינות דמוקרטיות רבות אחרות על פני כדור הארץ. השחיתות שחשפו מסמכי פנמה מהווה רק את קצה הקרחון (וראו את שכתבתי בבלוג באנגלית על מסמכי פנמה בנושא זה). לפי האקונומיסט, מסמכי פנמה חשפו רק 5-10 אחוזים מסך כל חברות הקש בעולם. המשמעות היא ש- 95 אחוזים בערך ממקרי השחיתויות נמצאים עדיין מתחת לרדאר, ויתגלו בעשרות השנים הקרובות. בעולם בו מאגרי המידע הגדולים בעולם נפרצים חדשות לבקרים, ובו אפילו הסודות השמורים ביותר של ארצות הברית נחשפים בזכות מדליפים והאקרים, גם יתר אנשי הממשל המושחתים יצופו לפני המים ויזכו לתשומת הלב הציבורית לה הם ראויים. אלו מאיתנו שמאמינים עדיין ביושר הליכותיהם של אנשי הממשל צפויים להתאכזב קשות – וגם תורנו יגיע לצאת לרחובות ולדרוש ממשל תקין ושקוף ומעורבות ישירה של האזרחים בדמוקרטיה.

הכלים בהם נעשה שימוש כדי לספק דמוקרטיה ישירה שכזו נמצאים עדיין בפיתוח. על חלקם, כגון טכנולוגיות הבלוקצ'יין, אני מרחיב בספרי הבא (שיצא לאור בהוצאת כינרת זמורה-ביתן דביר בחודשיים הקרובים) – "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה". על כלים אחרים עדיין לא חשבנו אפילו, ורק כאשר יפותחו נבין כמה היו חסרים לנו. אך בסך הכל, אנו ממשיכים קדימה לעתיד מלא תקווה, ואת ראש השיירה מובילים דווקא הפיראטים.

 

——

 

רוצים ללמוד עוד על הספר החדש? הצטרפו לרשימת המנויים לעדכונים בבלוג (מימין), כדי שתוכלו לדעת כשהספר יוצא!

רוצים לעשות שינוי גם בפוליטיקה הישראלית? הנה כמה מיזמים שמנסים לעשות שינוי במערכת הפוליטית, באמצעים כשרים יותר או פחות: הליכודניקים החדשים, לובי 99, כנסת פתוחה וכמובן – מפלגת הפיראטים הישראלית. מכירים עוד מיזמים שלא פירטתי כאן? כתבו עליהם בתגובות!

 

[תמונת השער: מאתר Daily Kos]

על הסינגולריות

על הסינגולריות

לאחרונה התבקשתי ממגזין מדע לילדים לכתוב מאמר קצר על הסינגולריות. הנה התוצאה, ואשמח לקבל הערות ורעיונות לשיפור.

 

על הסינגולריות

הניסוי הבא מתאים לכל הגילאים: לכו לאבא או לאמא. שאלו אותם האם, לפני שנולדתם, הם העזו לחשוב שיום אחד כולם יפרסמו וישתפו את התמונות שלהם ברשת החברתית ששמה "פייסבוק". או שיוכלו לקבל תשובה לכל שאלה מישות ערטילאית ששמה "גוגל". או שיהיה להם נהג-עזר ממוחשב ושמו "וייז", שינחה אותם בכבישים למחוז חפצם. התשובה שתקבלו, בוודאות כמעט מוחלטת, תהיה שלילית. המעטים שחשבו שטכנולוגיות כמו מחשבי-על, רשת אלחוטית או בינה מלאכותית יהיו זמינות לציבור הרחב, לא הבינו איך אנשים ישתמשו בהן.

ההיסטוריה מלאה במקרים בהם טכנולוגיה חדשה ופורצת-דרך, או אוסף של טכנולוגיות כאלו, משנה לחלוטין את חיי האנשים, עד כדי כך שאלו שחיו לפני התפתחות הטכנולוגיות אינם יכולים להבין כלל את דרך חשיבתם של בני הדורות הבאים. הנקודה בה מתרחש אותו מפנה חשיבתי מכונה "סינגולריות" או "נקודה סינגולרית" – מונח המגיע במקור ממתמטיקה ומתאר נקודה שאיננו יכולים להבין מה מתרחש בה.

הסינגולריות זכתה לפופולריות גדולה בשנים האחרונות בזכות המדען וסופר המדע הבדיוני ורנור וינג'י, שכתב ב- 1993 ש- "תוך שלושים שנים, יעמדו ברשותנו היכולות הטכנולוגיות ליצור בינה על-אנושית. זמן קצר לאחר מכן, עידן האדם יסתיים."

ריי קורצווייל, בספרו "הסינגולריות קרבה", מסכים עם וינג'י אך סבר שהיה אופטימי מדי. לפי קורצווייל, עד שנת 2045 נחווה את הסינגולריות הטכנולוגית הגדולה ביותר בתולדות האנושות: כזו שתוכל להפוך תוך שנים ספורות את מוסדות החברה ואת הדרך בה אנו רואים את עצמנו כבני-אדם. גם קורצווייל סבור שהסינגולריות תגיע מכיוון שנצליח ליצור בינה מלאכותית על-אנושית. בינה שכזו תוכל להגות רעיונות שאף אדם לא הצליח לחשוב עליהם בעבר, ותמציא כלים טכנולוגיים מתקדמים יותר מכל כלי הקיים ברשותנו כיום. אחד מתפקידיה של אותה בינה מלאכותית יהיה בוודאי לשפר את עצמה ואת ביצועיה, וליצור את הדור הבא של בינות מלאכותיות מתקדמות יותר. אלו ישפרו גם הן את עצמן, וכך תוך שנים ספורות תשאיר הבינה המלאכותית את בני-האדם הפשוטים הרחק מאחור.

אם הרעיון מפחיד אתכם, אתם בחברה טובה. אנשים גדולים וחכמים כמדען סטיבן הוקינג והממציא אילון מאסק כבר הביעו את חששותיהם מכך שהבינה העל-אנושית תצא משליטתנו ותפעל כנגדנו. אחרים רואים דווקא את ההזדמנויות הגדולות הטמונות בסינגולריות שכזו. הם מבינים שבינה מלאכותית על-אנושית, אם תישמר תחת שליטתנו, תוכל לנתח ולחשוף את צפונות העולם עבורנו. איינשטיין היה גאון יוצא-דופן, שחולל קפיצת דרך בהבנתנו את הפיזיקה. מה אם היינו נהנים מעשרות, מאות, או מיליוני 'איינשטיינים' שהיו מנתחים כל בעיה לפי דרישה ומוצאים עבורה את הפתרון? מה אם כל אחד מאיתנו היה יכול ליהנות מ- 'דוקטור האוס' פרטי משלו, שהיה מנתח את מצבו הרפואי בכל רגע נתון ומספק המלצות בלתי-פוסקות? ומהם הרעיונות החדשים, הניתוחים והגילויים שיוכלו למצוא הסופר-רמב"ם וסופר-רש"י העתידיים בתלמוד ובתנ"ך?

אנו מתחילים לראות כבר היום כיצד הבינה המלאכותית מתחילה לשנות את דרך חשיבתנו על עצמנו. המחשב "כחול עמוק" הצליח לנצח את גארי קספרוב בשחמט בשנת 1997, וכיום אלופי העולם האנושיים בשחמט אינם מהווים אתגר לבינה המלאכותית בפני עצמם. לאחר המפלה, יצר קספרוב סוג חדש של תחרויות שחמט: תחרויות בהן השחקנים האנושיים והממוחשבים משתפים פעולה, וביחד מגיעים להצלחות ולהישגים גדולים יותר מכפי שהיו מגיעים אליהן בכוחות עצמם. בשיתוף פעולה שכזה, המחשב מספק את מהירות החישוב ומציע אפשרויות. תפקידו של השחקן האנושי הוא לבחור בין האפשרויות, לנתח את יריביו ולהוציא אותם משיווי המשקל. ביחד, השניים יוצרים קנטאור: יצור מיתולוגי המשלב את התכונות הטובות ביותר של שני מינים שונים.

הבינה המלאכותית, לפיכך, אילצה כבר את שחקני השחמט לחשוב מחדש על משמעות היותם אנושיים ועל משמעות המשחק. בסופו של דבר, היא שינתה את פני המשחק כולו והביאה לצמיחתם של הקנטאורים: שחקני שחמט אנושיים המשתפים פעולה עם המחשבים, ומנצחים גם את הבינות המלאכותיות המשוכללות ביותר הקיימות כיום.

אנו יכולים לצפות לכך שבעשורים הקרובים תתרחש סינגולריות דומה גם בשאר המשחקים, המקצועות ותחומי הדעת בעולם שהיו שמורים בעבר רק לבני-האדם. חלק מבני-האדם ייאבקו כנגד התפתחות הבינה המלאכותית או יתעלמו ממנה, וכאשר זו תעקוף את יכולותיהם, הם ייוותרו מאחור בצד הדרך. אחרים ישתפו פעולה עם המחשבים, יעזרו להם ללמוד ויכווינו את צמיחתם וגדילתם. אלו יהיו הקנטאורים של העתיד. והבנה זו – שהאדם אינו יכול עוד להסתמך רק על עצמו ועל מוחו, אלא צריך לשתף פעולה ולהתאחד עם מחשבים משוכללים כדי להצליח באתגרי העתיד – הרי זו סינגולריות בפני עצמה.

 

תחרות Freestyle Chess בירדן. מקור.

תחרות Freestyle Chess בירדן. מקור.

 

תמונת השער: מאתר Othertees.com

המסע הגדול לקזחסטן – קורותיו של עתידן במרכז אסיה

המסע הגדול לקזחסטן – קורותיו של עתידן במרכז אסיה

 

המטוס הקטן התקרב לשדה התעופה הזעיר, המוקף בשדות תבואה ובבתים מטים-לנפול. אחזתי בחוזקה בידיות הכיסא, והרגשתי כל ברקס וכל לחיצה על הגז של הטייס. הסתכלתי למטה, וראיתי את הקרקע מתקרבת אלינו במהירות. משהו היה מוזר במשטח הנחיתה. ניסיתי להתרכז, ואז הבנתי: משטח הנחיתה עשוי ממרצפות. בלטות, בלשון העם. מעולם לא נחתתי על בלטות בעבר, ואני לא יכול לומר שזו חוויה שאשמח לעבור שוב. הגלגלים פגעו בקרקע, והרגשתי כל קפיצה. מישהו שכח להתקין את בולמי הזעזועים במטוס שלנו. כשהמטוס התגלגל סוף-סוף לעצירה מקרטעת כולם מחאו כפיים, ולראשונה הרגשתי שיש למנהג הזה סיבה טובה.

וזו הייתה תחילתו של הביקור שלי בעיר סמיי שבקזחסטן.

הביקור בקזחסטן - שדה התעופה המרוצף

הביקור בקזחסטן – שדה התעופה המרוצף

מהעבר להווה

הכל התחיל לפני שנתיים, כשהוזמנתי להרצות על חדשנות ועתידנות בסדנה של האיחוד האירופי שנערכה בקזחסטן. הסדנה התקיימה באלמטי, שהיא אחת משתי הערים הראשיות במדינה, וכללה נציגים מכל מדינות מרכז אסיה: קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן. במהלך אותה סדנה למדתי עובדה כאובה גדולה אחת על מדינות מרכז אסיה בכלל וקזחסטן בפרט, שמקשה מאד על אזרחיהן להשתלב בעולם המודרני: הם לא יודעים אנגלית.

כשחושבים על העניין, זה לא באמת מפתיע כל-כך. קזחסטן הייתה חלק מברית המועצות במשך חלק גדול מהמאה ה- 20. המדענים הקזחים דיברו בקזחית – שפת אמם – זה עם זה, והשפה באמצעותה תקשרו עם העולם הרחב הייתה רוסית. הרוסית שירתה אותם היטב כאשר רצו לפרסם מאמרים מדעיים בתוך ברית המועצות, או לדבר עם מדענים ממדינות אחרות בשליטת ברית המועצות. אבל כשחומת ברלין נפלה, הם מצאו את עצמם בעולם חדש בו האנגלית היא השפה הבינלאומית והמדעית. ומה הם כבר יכלו לעשות? כל הבכירים – המדענים, הפוליטיקאים, אנשי הממשל – מצאו עצמם נאלצים להסתמך על מתורגמנים כדי לתקשר עם החוץ.

וכך נכנסה האנגלית לבתי-הספר הקזחים.

היום, המצב בקזחסטן מוזר למדי. באופן כללי, אנשים מעל גיל שלושים אינם יודעים אנגלית. ואלו שמתחת לגיל שלושים תלויים בבתי הספר בהם למדו. בתי הספר היקרים, עם מורי האנגלית הטובים ביותר, מפיקים בוגרים ששולטים היטב באנגלית, ברמה דומה לזו של הסטודנטים בישראל. ויתר בתי הספר? ובכן, הם מפיקים בוגרים שמבינים אנגלית בערך כמו החרדי הממוצע בישראל. אם אנגלית תמשיך להיות השפה הבינלאומית, קרוב לוודאי שתוך כמה עשורים יוכלו כבר כל תושבי קזחסטן להבין אנגלית בסיסית, במיוחד מכיוון שעכשיו הועבר שם חוק שמחייב ללמד אנגלית כבר מכיתה א'. אבל נכון להיום, רוב מכריע של הקזחים מתקשים לקחת חלק בתרבות הבינלאומית.

אתם יכולים להבין למה התמלאתי בחששות כשקיבלתי את ההזמנה להתמנות לפרופסור אורח בקזחסטן ולהעביר שם קורס שלם על חקר העתיד. איך ארצה לסטודנטים מתרבות זרה כל-כך – שרובם, אגב, מוסלמים? איך אני יכול להתחבר אליהם ולמחשבות ולרגשות שלהם, כשהם אינם מבינים בכלל את מה שאני אומר, וכל משפט שלי צריך לעבור את מסננת התרגום לרוסית? ואיך אוכל להדריך חשיבה ופעולה בקבוצות, כשהמילים היחידות ברוסית שאני מכיר הן הקללות שהמ"כ שלי בטירונות החדיר בי היטב?

אבל למרות כל הפחדים ידעתי שגם לא אוכל לסרב, כי קזחסטן היא מדינה שחושבת ומוכוונת עתיד. מדובר באחת המדינות שהתפתחו בקצב המהיר ביותר מאז שהשתחררה מעול ברית המועצות, וכל זה בזכות אדם אחד – הנשיא הקזחי נורסולטן אבישולי נזרבייב – והחזון שהוביל בשני העשורים האחרונים.

 

החזון של נזרבייב

אפשר להגיד הרבה על הנשיא נזרבייב. הוא עלה לשלטון בקזחסטן עוד בתקופת ברית המועצות לפני שלושים שנים, ומאז לא ירד. המבקרים מאשימים אותו במעורבות בשחיתויות, בניהול קמפיין בחירות שאינו תואם את הסטנדרטים הבינלאומיים, ובפגיעה בזכויות האדם במדינה. אתם מוזמנים לקרוא בהרחבה בוויקיפדיה על כל הנקודות האלו, אבל לצדן יש לציין גם את הדרך המרשימה בה קידם את כלכלת קזחסטן וניהל את היחסים הבינלאומיים שלה ביד-אומן. וכפי שתיאר דניאל ויט, סגן יו"ר מוסד אירואסיה –

" [הנשיא] נזרבייב הוביל את קזחסטן בזמנים קשים ולתקופת שגשוג וגדילה. הוא הוכיח שהוא מעריך את הבריתות שקשר עם ארצות הברית והמערב, ומחויב להגיע לשלטון דמוקרטי."

שש שנים לאחר שקזחסטן נפרדה סופית מברית המועצות, נזרבייב החליט לגבש חזון ארוך-טווח עבור המדינה הצעירה. הוא התמקד בשנת 2030 לעתיד, והצהיר שעד אותו הזמן קזחסטן תיכנס לרשימת חמישים המדינות המתקדמות ביותר. העולם גיחך מסביב, והקזחים עצמם לא ממש האמינו שזה עומד לקרות. אבל, עשרים שנים לאחר מכן, קזחסטן הצליחה לעמוד בכל האתגרים שהציבה לעצמה. בשנת 2013, הצליחה המדינה להעפיל למקום החמישים באינדקס התחרותיות הגלובלי של הפורום הכלכלי העולמי.

אז מה עושים כשמצליחים להגשים את החזון בטרם-עת? זה ברור: קובעים חזון חדש. וכך הכריז נזרבייב על חזון "קזחסטן 2050", במסגרתו תצליח האומה להשתחל למועדון שלושים המדינות המפותחות מכל בחינה אפשרית: עם אוכלוסיה משכילה ובריאה, תשתיות אנרגיה מגוונות וברות-קיימה, כלכלה ירוקה עם אוויר ומים נקיים, יחסים טובים עם השכנות הקרובות ועם העולם באופן כללי, ואפילו מערכת פוליטית שקופה ונקייה משחיתויות הכפופה לרצון האזרחים.

נשמע מופרך? ובכן, כך נראה גם חזון קזחסטן 2030 בזמנו, והוא מתממש באופן עקבי ומרשים. לא הייתי מזלזל ביכולתם של הקזחים ללכת בעקבות החזון ארוך-הטווח שהציבו לעצמם ולהגיע למטרה. והאמת? אני רואה ככבוד גדול את העובדה שהזמינו אותי להצטרף אליהם במסע להגשמת חזון 2050, וללמד על חקר העתיד באוניברסיטת שאקרים שבסמיי.

 

להיות אורח בקזחסטן

מיד כשנחתתי מהמטוס, קיבלו את פניי המארחים שלי – שני פרופסורים ומארגנת הביקור מטעם האוניברסיטה. התחבקנו, לחצנו ידיים, החלפנו ברכות ונסענו למלון.

זוכרים את בוראט – הסרט שהוציא לקזחסטן שם רע בכל העולם? המגורים בקזחסטן מתוארים שם כחור קטן באדמה. האמת שונה מאד. בתור התחלה, המלון – כמו כמעט כל המסעדות בהן ביקרתי בקזחסטן – מציע אינטרנט אלחוטי חופשי לכל האורחים. אמנם, מסיבות טכניות לא ברורות, הצלחתי להתחבר רק מהסמארטפון שלי ולא מהמחשב הנייד, אבל זה היה תענוג שלא ציפיתי לו. ובינינו, אם יש לך אינטרנט, מה עוד צריך בחיים?

אה, כן. מים חמים. וגם בחזית הזו שמחתי לגלות שבחדר שלי הותקנה מערכת 'אמבטיה אנכית', עם מים חמים בכל שעות היום. באמת שלא צריך הרבה יותר מזה. ולאחר זמן קצר בו התוודעתי לתענוגות האמבטיה בעמידה שלי, ירדתי לאכול ארוחת ערב במלון ולהיחשף למטבח הקזחי המסורתי.

אמבטיה אנכית בקזחסטן - מקלחת עם פתחים למים לכל האורך

אמבטיה אנכית בקזחסטן – מקלחת עם פתחים למים לכל האורך

הפריט הראשון שתפס את עיני בתפריט היה ראש הכבש. בסעודות החגיגיות ביותר בקזחסטן, מקובל עדיין להגיש ראש כבש ולחלק את תכולתו בין האורחים ותושבי הבית. למזלי, כנראה שלא הייתי מספיק חשוב בשביל הכבוד. בתור מי שמתחלחל עדיין כשהדג בצלחת בוהה לו בעיניים, אני באמת לא בטוח איך הייתי מתמודד עם המבט המאשים של הכבש.

הסתפקתי בהזמנת מנת בשר בקר עם ירקות מטוגנים ובלי עיניים מיותרות. זו הייתה מנה שנחשפתי אליה במקומות רבים: ירקות מטוגנים ומוקפצים, עם נתחי בשר קטנים מכל הסוגים – בשר בקר, בשר עוף, בשר כבש. לא באמת משנה. רבים מהמאכלים הקזחים מוטבעים בשמן, והכל טעים. הקזחים כנראה שורפים את כל השומן העודף כשהם מסתובבים בקור המקפיא בחוץ. אני, לעומת זאת, ניסיתי לשמור על המשקל ולהזמין את המנות הרזות יותר, ללא הצלחה מרובה. מצד שני, המנות קטנות מספיק כדי שלא להכביד, ומשאירות אותך עם טעם טוב של עוד.

מנה בשרית מייצגת בקזחסטן. המנות קטנות אך מאד משביעות.

מנה בשרית מייצגת שאכלתי בשדה התעופה באלמטי, קזחסטן. המנות קטנות אך מאד משביעות.

בזמן הארוחה הכינו אותי המארחים לקראת הלימודים בשבוע הקרוב. אוניברסיטת שאקרים היא האוניברסיטה המחוזית, עם שבע פקולטות שונות שכוללות הנדסה וכלכלה, ויותר מחמשת-אלפים סטודנטים שנוהרים מכל קזחסטן כדי לרכוש תואר ראשון במקום. הסטודנטים, כך נאמר לי, שקטים ומנומסים. הם מתייחסים לפרופסורים ביראת כבוד, אינם חולקים על דעותיהם, וקשה לגרום להם לשאול שאלות. בקיצור, הקהל הגרוע ביותר שיכול להיות למרצה ישראלי, או באופן כללי לכל עתידן שמבין שכדי להבין טוב יותר את העתיד אנחנו חייבים לקיים שוק רעיונות פועם ושוקק, במסגרתו יכולים הרעיונות המוצלחים ביותר בנוגע לעתיד לצוף מעלה. היה לי ברור שהשיעורים יהיו חייבים להיות מיוחדים – מדרבנים למחשבה ולדיבור, עם השתתפות פעילה מצד הסטודנטים.

אבל איך עושים את זה, כשאני לא מבין רוסית או קזחית, והם לא מבינים אנגלית?

וכאן ציפתה לי הפתעה נעימה: הסטודנטים שיגיעו להרצאות, מסתבר, יודעים לדבר אנגלית שוטפת. לא אצטרך להתמודד עם קשיי התרגום! הידד!

הארוחה התקדמה במהירות משם. אכלנו, דיברנו, צחקנו, ואז עליתי לחדר כדי לנסות לישון ולהתכונן לשיעורים בתחילת השבוע.

 

הסטודנטים המצוינים שלי

ביום הראשון שלי באוניברסיטה פגשתי את הסטודנטים שנרשמו לקורס: שמונים צעירים וצעירות מבריקים, עם להט בעיניים, רצון עז ללמוד ולקדם את המדינה – וכבוד עצום כלפי "הכוכב האקדמי פרופסור רועי צזנה", כפי שהציגו אותי בפניהם.

איך מלמדים אותם שהדרך היחידה להתכונן לעתיד היא באמצעות הטלת ספק בלתי-פוסקת? איך מסבירים שעליהם להמשיך לשאול שאלות, ולא להסתפק בתשובותיהם של 'אנשים חכמים', פשוט כי אף אחד לא יכול להיות בטוח בעתיד לקרות? ואיך יכול "הכוכב האקדמי" לשכנע אותם שהם צריכים גם להתמרד כנגד הרעיונות שהוא עצמו מספק להם בנוגע לעתיד?

אלו היו המסרים העיקריים שניסיתי להעביר להם בשיעור הראשון. פתחתי בניסיון להוציא את הסטודנטים מאזור הנוחות שלהם, ולגרום להם להבין שהכללים בכיתה הזו שונים. בשונה מהמרצים הקזחים, העומדים בפני הסטודנטים בחליפה מלאה שכוללת ז'קט מרשים, עניבה ונעליים מצוחצחות, אני התערטלתי עד לרמת החולצה הקצרה (אבל מכופתרת, כי בכל זאת, אני כוכב אקדמי וצריך לשמור על פרסטיז'ה). הדגשתי כמה חשוב לי שישאלו שאלות, ושינסו לספק תשובות גם כאשר אינם בטוחים בעצמם – אך יהיו מוכנים לשנות את דעותיהם כאשר יצטברו ראיות או רעיונות חדשים שיפריכו את דעותיהם הקודמות. הדגמתי להם בסיפורים מן העבר עד כמה מזיק הקיבעון המחשבתי בניסיון להתכונן לעתיד, ועל חשיבותו של ה- "איפכא מסתברא" המיתולוגי של המודיעין הישראלי: אדם שכל תפקידו הוא להתנגד לדעה הרווחת ולהציג אלטרנטיבות שאחרים אינן אוהבים לחשוב עליהן. הוריתי להם לפקפק בי, לדרוש ממני הוכחות לדבריי, ולא להאמין לשום דבר שהם שומעים מבעל סמכות.

והם, לאורך כל השיעור הראשון, הקשיבו בשקיקה ובעיניים גדולות, רשמו הכל בחריצות במחברות, והנהנו באדיקות בראשיהם בכל פעם שאמרתי להם שהם צריכים להטיל ספק בהכל.

זו הייתה הנקודה בה הבנתי שאני צריך להגביר את הלחץ, והחלטתי להשתמש בכלים הכבדים ביותר שאני מכיר כדי לגרום להם להטיל ספק בכל מה שהם מכירים. לשם כך השתמשתי במשחק התפקידים של פנלבה.

 

להיות אנושי

את משחק התפקידים של פנלבה המציא לפני כמה עשורים פרופ' סקוט ג' ארמסטרונג, אחד מהמומחים בתחום חקר העתידים, כדרך להדגים את כוחם של משחקי תפקידים בהבנת העתיד. המשחק מתאר אירוע ממשי מהעבר, כאשר ה- FDA – הרשות המפקחת על התרופות והמזון בארצות הברית – זיהתה שתרופה המכונה פנלבה גורמת לתופעות לוואי לא-רצויות. הרשות פנתה לחברת התרופות שייצרה את פנלבה, והבהירה לה שצריך לסלק את התרופה מהשוק. זהו צעד דרמטי, אך מוצדק מכיוון שוועדות רבות של מומחים בלתי-תלויים סקרו את הנתונים והגיעו למסקנה שפנלבה אחראית למותם של עשרים בני-אדם בשנה, ושניתן להחליפה בתרופות דומות ובטוחות יותר שמיוצרות על-ידי חברות אחרות באותה עלות.

הסטודנטים שיחקו את דמויותיהם של מנהלי חברת התרופות המייצרת את פנלבה. הם התחלקו לקבוצות, וכל קבוצה קיבלה דף עם תיאור הפעילות והרקע להחלטת ה- FDA. לאחר שהיה ברור שהם מבינים את המצב, קיבל כל חבר בקבוצה גזיר נייר ובו היה רשום תפקידו בקבוצה: נשיא החברה, המנכ"ל, סגן המנכ"ל, נציג ועד העובדים, בעל מניות בחברה, ועוד. למעשה, הם שיחזרו את ישיבת המנהלים ובעלי המניות של החברה שהתחוללה בעקבות דרישת ה- FDA לעצור את ייצור התרופה. הוריתי להם להיכנס לנעליהן של הדמויות לפי התיאורים שקיבלו, להתדיין במשך חצי-שעה על המצב, ולקבל החלטה בנוגע לדרך הפעולה של החברה: להיענות לדרישה לעצור את ייצור הכדורים, או להמשיך לייצר ולמכור את התרופה ולהיאבק ב- FDA בכל דרך חוקית העומדת לרשותם.

ארמסטרונג השתמש במקור במשחק כדי להראות למנהלים כמה קשה לחזות 'מבחוץ' את ההחלטה שתתקבל במהלך דיונים. כאשר אנו מנסים לחזות איזו החלטה תתקבל בדיון מסוים, אנו מנסים בעיקר להיות רציונלים ולזהות את ההחלטה שתועיל במידה הרבה ביותר לשני הצדדים. אבל בני-אדם אינם יצורים רציונליים, ודיונים בתוך קבוצות אינם מביאים בדרך-כלל להחלטה היעילה ביותר. חברי הקבוצה כפופים להטיות המחשבתיות והחברתיות שלהם, ופעמים רבות מושכים את הדיון לכיוונים שאינם הגיוניים לצופה מבחוץ – אבל נראים ברורים ומובנים למתדיינים עצמם.

אמסטרונג הבין שאפשר להתגבר על חלק מהקושי בחיזוי תוצאות דיונים באמצעות יצירת משחק תפקידים בו המשתתפים נכנסים לנעליהם של המתדיינים ומשחקים את דמויותיהם. הוא בנה את משחק התפקידים של פנלבה כך שישקף את הישיבות הממשיות, וגילה שהחלטות השחקנים תואמות באופן עקבי להחלטותיה הממשיות של חברת התרופות בעבר: בערך 75 אחוזים מהקבוצות בחרו להשאיר את הכדורים בשוק ולהילחם ב- FDA בכל דרך אפשרית. יתר הקבוצות בחרו בדרך הביניים: להשאיר את הכדורים בשוק אך להשקיע פחות בשיווקם. אף אחת מהקבוצות של ארמסטרונג לא בחרה בפיתרון המוסרי ביותר: להפסיק לייצר ולשווק תרופה שהוכחה כמזיקה לבריאות הציבור. גם אני נתקלתי בתוצאות דומות כאשר הרצתי את המשחק בישראל ובארצות הברית, אך לא יכולתי שלא לתהות: מה יהיו התוצאות בקזחסטן?

הסטודנטים התחלקו לקבוצות ופתחו בדיונים ברוסית ובקזחית. לא הבנתי מילה. יכולתי רק לקחת זמנים, ולהודיע להם כשחלפו כל שלושים הדקות. חמישה נציגים, אחד מכל קבוצה, קמו ועמדו מול כל היתר, הציגו את בחירות הקבוצות והסבירו אותן. אני עמדתי בדום מתוח והקשבתי. האם הקזחים – המגיעים מתרבות שונה כל-כך מזו של ארצות הברית – יגיעו למסקנות דומות לאלו של מנהלי חברת התרופות האמריקנית, כאשר ייכנסו לנעליהם?

התשובה, כפי שגיליתי, הייתה חיובית לגמרי. שלוש מהקבוצות בחרו להילחם ב- FDA, והשתיים האחרות החליטו לזרום עם החלטת ה- FDA, אבל להמשיך לייצר את הכדורים כל עוד הם יכולים. הצידוק העיקרי לכך היה שהפסקת ייצור התרופה תפגע בעובדי החברה.

הודיתי לכולם על העבודה הקשה, ואז השתלחתי בהם. חזרתי על מה שאמרו לי, אך בדגש הראוי: הם היו מוכנים להגן על משרותיהם של עובדי החברה, גם במחיר חייהם של עשרים אנשים מדי יום! הם נשאבו לדיונים ולתוך הדמויות שייצגו עד כדי כך ששכחו את התמונה הכללית, שכחו להטיל ספק במה שהדמויות שלהם חושבות לנכון ובחרו לקחת במחי יד את חייהם של אחרים רק כדי להגן על הקליקה הקטנה שלהם.

שתיקה נבוכה השתררה בכתה. הסטודנטים השפילו את עיניהם. זה היה הזמן להחזיר את העניינים לפרופורציות. הסברתי את ההיסטוריה של הניסוי ואת התוצאות במדינות אחרות, וסיכמתי ש- "ברור שגם קזחסטנים הם בני-אדם, ונופלים באותם כשלי חשיבה כמו כולם. עכשיו, בואו ננסה למצוא את הדרכים לעקוף את המגבלה הזו."

וזו הייתה נקודת המפנה. מכאן ואילך, השאלות זרמו מצדם יותר בקלות ואני הייתי מרוצה.

כלומר, עד לשיעור הרביעי בו הם ניסו למצוא את הדרכים המוצלחות ביותר להרוג אותי.

 

להרוג את הכוכב האקדמי

בשיעור הרביעי לימדתי על שיטות חדשניות לפיתוח תרחישים לעתיד, והתעכבתי במיוחד על אנליזה מורפולוגית כללית (אמ"כ, או בלועזית General Morphological Analysis) כדרך לגיבוש תרחישים. הרעיון הבסיסי מאחורי אמ"כ פשוט למדי: אנו יוצרים אוסף גדול של תרחישים באמצעות פירוק העתיד לגורמים רבים, ואז הצלבת הגורמים מחדש זה עם זה בדרכים שונות ומשונות.

כדי להמחיש את הרעיון, אתגרתי את הסטודנטים לחשוב על תרחישים בהם אני מנסה לקטול את הכיתה כולה – שמונים ומשהו סטודנטים. נשמע לוחמני, אני יודע, אבל מכיוון שההתמקדות בשיעור הייתה על עתיד הלוחמה והטרור, הרשיתי לעצמי להתפרע. פירקנו את העתיד האפשרי הזה לשלושה סוגים שונים של מרכיבים –

  • אמצעי ההתקפה בו אשתמש
  • המניעים שלי
  • דרכי ההתגוננות של הסטודנטים.

הסטודנטים החלו להציע מרכיבים שונים מכל סוג. הם עודדו אותי להשתמש באקדחים, ברובים, ברימונים, בחומרי לחימה כימיים ועוד. הם הציעו מניעים למעשה כגון כסף, שנאה, דת, קנאה בשיער השופע שלהם, או אפילו סתם – בשביל הכיף. ואחרון חביב, כאשר שאלתי אותם איך יתגוננו, הם טענו שיתקשרו למשטרה או ינסו להימלט מהחדר. כאשר הבהרתי להם שעד שהמשטרה תגיע הם כבר לא יהיו בין החיים, הם החליטו שהפתרון המוצלח ביותר יהיה להרוג אותי לפני שאהרוג אותם. חכמים, כבר אמרתי?

רשמתי את כל ההצעות על הלוח, שזכה לשם לוח הקטל הגדול, וביחד התחלנו ליצור ולנתח תרחישים שונים לחיסול סיטונאי של סטודנטים קזחים ומרצים ממדינות זרות. אני לא רוצה להתרברב, אבל איכשהו לא נראה לי שהיה להם שיעור כזה בעבר. זו בהחלט הייתה אחת הפעילויות המשעשעות והמעניינות ביותר שהעברתי שם, ואני מקווה שהם עוד ישתמשו בשיטות דומות לפיתוח תרחישים גם כשיצטרכו לנתח את עתיד קזחסטן ולמצוא דרכים להשפיע עליו לטובה.

לוח הקטל הגדול: שיטות ומניעים לקטל סיטוני של סטודנטים קזחים, והצעות להתגוננות מצד הסטודנטים

לוח הקטל הגדול: שיטות ומניעים לקטל סיטוני של סטודנטים קזחים, והצעות להתגוננות מצד הסטודנטים. כמו כן – הדגמה של כתב יד של דוקטור.

 

כל מה שקרה מחוץ לאולם הלימודים

הלוואי שהייתי יכול לספר כאן על כל מה שקרה במהלך חמשת הימים של הקורס, אבל אם הייתי עושה זאת היינו מסיימים עם רשומה באורך עשרת-אלפים מילים. במקום זאת, אשתף רק כמה אנקדוטות קטנות אך מייצגות על חוויותיי כשלא הייתי עסוק בהעברת הקורס מול הסטודנטים.

אלו כוללות, למשל, את –

  • הביקור באנדרטה המרגשת שהוקמה לרגל הפסקת הניסויים הגרעיניים באזור. האנדרטה מציגה אם מגולפת באבן המגוננת על בנה שברחם, שטרם נולד וכבר הוא חשוף לפגעי הסביבה והאנושות.

 

אנדרטה בסמיי, לרגל הפסקת הניסויים הגרעיניים באזור שגרמו לעלייה בשכיחות מקרי סרטן בקרב האוכלוסייה.

אנדרטה בסמיי, לרגל הפסקת הניסויים הגרעיניים באזור שגרמו לעלייה בשכיחות מקרי סרטן בקרב האוכלוסייה.

  • הנהג המוסלמי שנוסע באוטו עם איקונין של קדושים נוצרים. כששאלתי איך זה מתיישב עם האמונה שלו, הוא גיחך ואמר שתוספת הגנה גם מישו לא יכולה להזיק. באופן כללי, קיבלתי תשובה דומה מכמה מוסלמים בקזחסטן: "אנחנו מוסלמים, אבל אנחנו לא קיצונים." ונראה שבאמת יש הרבה מה ללמוד מהם לגבי דו-קיום.
קדושים נוצרים ברכב של נהג מוסלמי

קדושים נוצרים ברכב של נהג מוסלמי

  • הבית בו גר דוסטויבסקי כאשר חי בסמיי שבקזחסטן. קטן, צפוף, עם מיטה צרה אחת בה ישנו הוא ואשתו ביחד. על הדרך למדתי גם ששניים מילדיו של הסופר נפטרו בגיל צעיר – האחד בגיל שלושה חודשים, והשני בגיל שלוש שנים. כאשר נפטרה ילדתו, סוניה, הוא "בכה והתייפח כאשה מוכת יאוש", כדברי אשתו. זו הייתה נקודה שהעליתי גם בהרצאותיי בקזחסטן: במאה ה- 19, תמותת ילדים הייתה תופעה נפוצה. כיום, היא כמעט ואינה קיימת במדינות המפותחות, ואפילו במדינות המתפתחות היא הולכת ומתמעטת. כפי שאמר לאחרונה הנשיא אובמה – איזה מזל יש לנו שאנו חיים דווקא בתקופה הנוכחית בהיסטוריה האנושית! וכמובן, יש לשאול – אלו תופעות נפוצות אחרות שאנו מתייחסים אליהן כמובנות מאליהן, ייעלמו עד סוף המאה?
  • מעבדת הייצור הראשונה בקזחסטן – אחד הפרופסורים הצעירים והמרשימים באוניברסיטה התלהב כל-כך מרעיון מעבדות הייצור, הכוללות מדפסות תלת-ממד ואמצעים אחרים לקידום החדשנות, שהחליט לנסות לפתוח כזו. נתתי לו רשימת קניות בסיסית למעבדה שכזו, ומי יודע? אולי עד הביקור הבא שלי כבר נראה את מדפסת תלת-הממד הראשונה מגיעה לאוניברסיטה.

 

ההרצאה האחרונה

הקורס ארך בקושי חמישה ימים, עם שלוש שעות הרצאה ביום, והנה – הגענו לסוף. הסטודנטים למדו שיטות לחיזוי עתיד, למדו להתמודד עם כשלי החשיבה האינהרנטיים שלהם שצצו בכל ניסיון לנתח את העתיד, והבינו איך ליצור ולנתח תרחישים. על הדרך הם גם למדו על הטכנולוגיות שיעצבו את העתיד: על רכבים ללא-נהג, מכוניות מעופפות, רחפנים שעושים משלוחים, רובוטים ובינות מלאכותיות, מציאות מדומה ורבודה ועוד ועוד. המארחים שלי סיפרו לי שהאוניברסיטה מלאה בדיונים נלהבים גם מחוץ לשעות ההרצאה – כאשר הסטודנטים דוברי האנגלית שיתפו את חבריהם דוברי הרוסית בחומר הנלמד בקורס, והתווכחו בנוגע לדרך בה  ישתלבו כל הטכנולוגיות האלו בקזחסטן עוד בתקופת חייהם. אני לא יודע אם כך באמת היה, או שהם ניסו רק להחמיא לי, אבל כך או כך הרגשתי מרוצה. העובדה שעוד שתי אוניברסיטאות בקזחסטן פנו אלי בבקשה לבוא וללמד אצלן, רק חיזקה אצלי את התחושה שאני עושה משהו טוב. רציתי לקחת חלק במסע של קזחסטן אל העתיד ולתרום את חלקי, והרגשתי שקיבלתי את מבוקשי מעל ומעבר.

אבל עדיין, משהו היה חסר.

ההרצאות שהעברתי לסטודנטים עד אותה נקודה על טכנולוגיות מפציעות ומערערות, הדגישו בעיקר את הצדדים החיוביים של הטכנולוגיות הללו ואת תרומתן לחברה. אלא שהאמת העגומה, כפי שאני מפרט בספרי החדש (שיצא לאור בחודשים הקרובים תחת השם "השולטים בעתיד" בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר), היא שטכנולוגיות הן רק כלים שניתן לעשות בהם שימוש לטוב או לרע. איזה שימוש ייעשה, לפיכך, בטכנולוגיות העתיד?

הצפתי את השאלה הזו בפני הסטודנטים. הסברתי להם שכפי שמתאר גם קווין קלי בספרו "הבלתי נמנע", התפשטות המדיה הדיגיטלית ואמצעי האחסון הדיגיטליים מעודדים ומקדמים ניטור מתמיד, וקשה לראות כיצד נוכל למנוע הקמת חברה בה הממשלה והתעשייה מסוגלות לדעת הכל על האזרחים.  ביחד ניסינו לחשוב מה המשמעות עבור עתיד הממשלות, התעשיות והפרטיות. הבנו במיוחד עד כמה הנושאים הללו חשובים במיוחד בהתייחס לחזון קזחסטן 2050, שאמור להפוך את קזחסטן למדינה דמוקרטית עם ממשלה הכפופה לרצון הציבור. קיוויתי שהסטודנטים יבינו שעליהם מוטלת עכשיו החובה להשתמש בידע שרכשו בקורס כדי לוודא שהטכנולוגיות העתידיות ינוצלו למען העם – ולא כנגדו. וכך הסתיים הקורס הראשון שלי בקזחסטן.

ואז התחילו השאלות. אוי, כמה שאלות. הם רצו לדעת האם לבני-אדם תהיה עבודה בעתיד, וכיצד ייראה עולם בו מדינות טריטוריאליות הופכות למדינות-ענן, והאם נוכל לחיות לנצח ולהעתיק את התודעה שלנו למחשב, ועוד אוסף של שאלות שחשפו את הסקרנות העצומה שלהם לגבי העתיד – סקרנות שרק לובתה וגדלה בעקבות הקורס.

אז אני מרוצה.

תמונה עם סטודנטים ופרופסורים לרגל סוף הקורס. בשורה הקדמית: פרופ' אלכסנדר שאחראי על המחלקה לניהול וליזמות, אני, אנסטסיה שהייתה המתורגמנית והמלווה שלי, ופרופ' אלכסנדר שמנהל את מחלקת ההנדסה. בשורה האחורית: סטודנטים.

תמונה עם סטודנטים ופרופסורים לרגל סוף הקורס. בשורה הקדמית: פרופ' אלכסנדר שאחראי על המחלקה לניהול וליזמות, אני, אנסטסיה שהייתה המתורגמנית והמלווה שלי, ופרופ' אלכסנדר שמנהל את מחלקת ההנדסה. בשורה האחורית: סטודנטים.

 

לאן ממשיכים מכאן?

הביקור בקזחסטן היה תענוג צרוף. נחשפתי לסטודנטים חריפים וסקרנים, לפרופסורים שרוצים לקדם את האוניברסיטה ואת צעירי המדינה, ולאנשי הסגל הבכיר באוניברסיטה שהביעו רצון עז לשיתופי פעולה. אני מקווה להמשיך לבקר בקזחסטן גם בעתיד ולהמשיך עמם במסע למימוש חזון קזחסטן 2050. כרגע, המדינה מזכירה את ישראל של שנות השמונים, ואני מאמין שהיא בכיוון הנכון לשיפור אמיתי ומשמעותי בעשורים הקרובים. הרושם השלילי שעשה "בוראט" כבר מתחיל להתפוגג (מאד, מאד באיטיות), וההצלחות הממשיות של קזחסטן בכלכלה וביחסים הבינלאומיים רק ממשיכות לקדם אותה. או בקיצור – Big success!

 

 

גילוי נאות: הביקור בקזחסטן מומן על-ידי אוניברסיטת שאקרים

מתי ימות היהודי האחרון?

מתי ימות היהודי האחרון?

 

לפני כמעט שנה הגעתי לאוניברסיטה חשובה בארצות הברית, והתארחתי בבית הלל בערב יום שישי. מדובר בבניין גדול אליו נוהרים כל הסטודנטים בקמפוס המזדהים כיהודים ומקבלים שירותי דת, חברה וקהילה.

"איפה הרפורמים מתפללים?" התעניינתי. מיד הופניתי לאולם גדול בבית הלל, בו ישבו כמעט מאתיים סטודנטים ואנשי סגל והתפללו בהתלהבות עצומה. התפילות ששרו לא היו מהנוסח המוכר מבתי הכנסת בישראל. הן כללו מזמורים שהושאלו מתרבויות אחרות אך משקפים גם את ערכי היהדות בעיני הרפורמים, הצהרות תודה לאלוהים על ברכותיו, ואת כל הטקס הובילה רבה. השירה הדהדה מקיר לקיר, ובעיניהם של הנוכחים ראיתי יראת קודש והכרה בערכה של קבלת השבת עבורם. אילו הייתי לוקח הצידה אחד מהם ומתעניין האם הוא יהודי, הוא לא היה מבין בכלל מה אני שואל.

"איפה הקונסרבטיבים מתפללים?" תהיתי, והמלווה לקח אותי לאולם קטן יותר בקומה השנייה עם מאה מתפללים. הם זימרו ושרו באדיקות, אמרו בקול את הברכות, ועל הכל פיקח חזן עם גיטרה. גם כאן היה ברור שכן – אלו יהודים.

"ואיפה האורתודוכסים?" שאלתי. המדריך שלי גירד בראשו במבוכה.

"הקדשנו להם חדר משלהם, אבל אני לא בטוח שהם הצליחו לגייס מניין." הודה.

בדקתי. הם לא. שלושה יהודים עם זקנים ישבו בתסכול ובשתיקה באותו חדר, וחיכו וחיכו שיצטרפו אליהם מתפללים נוספים. נשארתי שם כמה דקות, ועזבתי. עד כמה שאני יודע, הם עדיין מחכים.

למה אני נזכר בכל זאת דווקא עכשיו? בימים האחרונים התפרסמה כתבתה של טלי פרקש ב- Ynet, לפיה היהודי האחרון בצפון אמריקה ימות תוך שלוש-מאות שנים, ולאחר מכן לא יישארו עוד יהודים בארצות הברית. מפחיד, לא? אלא מה – מסתבר שהגדרת היהדות לפי המומחים שמצטטת פרקש היא הלכתית ופשוטה: נולדת לאם יהודיה? אתה יהודי. נולדת לאב יהודי? הפכת לגוי. שלום ולא להתראות!

המציאות, מסתבר, מורכבת הרבה יותר. בעולם בו האורתודוכסיה מנכרת ומרחיקה מעליה את הצעירים היהודיים, ומסלקת מתוכה כל גבר יהודי שחטא והתאהב באשה מדת אחרת, דווקא הרפורמים והקונסרבטיבים הם אלו המקבלים לקהליהם את כל האנשים המעוניינים להיות חלק מהעם היהודי. הם לא שואלים שאלות מיותרות לגבי האמא והאבא, ולא מקשים או מחמירים ללא-סיבה. העקרון המנחה אותם הוא פשוט: אם אדם מוכן להיכנס לשותפות הגורל עם העם היהודי, לקחת חלק בחיי הקהילה היהודית ולקבל על עצמו מספר מצוות חברתיות בעיקרן, הרי הוא יהודי.

האם היהודים ייעלמו מאמריקה בסופו של דבר? בהחלט ייתכן שכן – אבל רק היהודים האורתודוכסים. הנכחדים יהיו אלו שייסגרו את עצמם בגטאות, שימנעו מילדיהם את הזכות לאהבה, שיתעבו את בני הדתות האחרות ויעוררו על עצמם את שנאת הכלל בתורם. מי ירצה להיות חלק בדת כזו, בעולם החופשי והליברלי מחוץ למדינת ישראל? ואכן, אנו רואים בנתונים (סקר PEW, 2013) כי מתוך היהודים שנולדו אורתודוכסים, רק 48 אחוזים ממשיכים להגדיר את עצמם ככאלו, ו- 26 אחוזים עוברים להיות קונסרבטיבים או רפורמים. ומה עם אלו שנולדו קונסרבטיבים או רפורמים? אצלם אנו רואים שבין 61 ל- 66 אחוזים ממשיכים להגדיר את עצמם ככאלו, ורק מיעוט שבמיעוט – אחוזים ספורים מתוכם – עוברים בחזרה לאורתודוכסיה.

המשמעות היא שבעוד שהיהודים האורתודוכסים אכן מתמעטים אט-אט באמריקה, סוג אחר של יהודים יוכלו להמשיך לחיות ולשגשג שם עוד זמן רב. אלו הם הרפורמים והקונסרבטיבים, המוכנים להסתגל לרוח הזמנים, לפרש מחדש את הלכות הדת ולקבל לתוכם את אוהבי היהדות. הם ימשיכו לשאת את הלפיד בגאון.

ולסיום, אקנח בטענה ששמעתי מפי חרדי אורתודוכסי אחד, שהתרברב בכך שהאורתודוכסים הם היחידים המשמרים את היהדות כפי שהייתה לפני מאתיים שנים. זוהי טענה נפוצה, ואותו חרדי אכן צודק חלקית – רבים מהחרדים לובשים את אותם הבגדים שעטו אבות-אבותיהם ברוסיה הקפואה לפני מאתיים שנים. אך האם זו היהדות? לאותו אדם הייתי עונה שהמשמעות האמיתית של היהדות לאורך הדורות טמונה ביכולת השינוי וההסתגלות, בווכחנות שמאפשרת ליהודים מקהילות שונות להבין זה את זה ולגבש מסלול פעולה נכון יותר לרוח התקופה. אנו, כיהודים, עוברים אבולוציה מתמדת – וההלכה עצמה נועדה לאפשר את השינוי שישמר את הדת והקהילה היהודית.

האם אתם חרדים מהיכחדות היהדות? אם כן, אולי הגיע הזמן לעזור ליהדות להשתנות שוב.