הבינה המלאכותית שתחליף את המתרגלים באוניברסיטאות

הבינה המלאכותית שתחליף את המתרגלים באוניברסיטאות

"נזמין עוד פיצה?" הצעתי לאריק.

הוא רק נענע בראשו בשתיקה. היה ברור שמשהו מטריד אותו, טרדה גדולה כל כך שאפילו הפיצה בפלאטברד קומפאני, מסעדת הפיצריות הטובה ביותר ברוד איילנד, ואולי ביקום הידוע, לא יכולה להביא לה תקנה.

"מה מטריד אותך?" שאלתי לבסוף.

"זה הבוט." הוא התפרץ. "הבוט הארור הזה. הוא עומד לקחת לי את העבודה."

"אין לך עבודה." הזכרתי לו. "אתה מתרגל בקורס באוניברסיטה, ובקושי יש לך כסף לאוכל."

"טוב, אבל לפחות זאת עבודה." אמר במרמור. "ותכף גם היא נעלמת לי. שמעת שבמכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה הצליחו להחליף את אחד המתרגלים בבוט – בבינה מלאכותית – ואף אחד מהסטודנטים לא שם לב?"

"כן," נזכרתי. "זה קרה בסמסטר האחרון. איך קראו לבוט ההוא?"

"קוראים לה ג'יל." אמר. "ג'יל ווטסון, כי היא מבוססת על אותו מנוע בינה מלאכותית בשם ווטסון שיבמ פיתחו לפני כמה שנים, ושיודע להתווכח עם אנשים, לעשות סקירות ספרות מדעיות ואפילו לספק ייעוץ משפטי. אז עכשיו הוא גם יכול לתרגל סטודנטים טוב יותר ממתרגל אנושי. והם אפילו לא שמים לב!"

"איך זה יכול להיות?" ניסיתי להבין.

"זה קרה בקורס על בינה מלאכותית, שהעביר פרופ' אשוק גוהל." הסביר אריק. "הוא ראה שהמתרגלים בקורס נקברים מתחת לעומס הפניות והשאלות מצד הסטודנטים, אז החליט לאמן בינה מלאכותית כדי להקל עליהם ולהוריד מהעומס. גוהל נתן לבינה המלאכותית לקרוא ארבעים-אלף שאלות, תשובות והערות שכתבו סטודנטים ומתרגלים בפורום של הקורס, ואימן אותה לענות באופן דומה על שאלות חדשות מצד סטודנטים."

"נו, והיא הצליחה?" שאלתי.

"בקלות." נאנח. "בלי לחשוב פעמיים, או אפילו פעם אחת. היא ענתה לכל השאלות של הסטודנטים, ואף אחד לא הבין שמדובר בבינה מלאכותית. היו אפילו דיבורים בין הסטודנטים לבחור בה כמתרגלת מצטיינת."

"ולמה זה כל-כך רע?" שאלתי. "הרי היא הורידה את עומס העבודה לכל המתרגלים האנושיים והסטודנטים יצאו מרוצים. במי זה פוגע, בסך הכל?"

הוא לטש בי מבט ארוך. "זה פוגע באלו מאיתנו שצריכים עבודה כדי להתקיים." הבהיר. "הרי בעוד שנה-שנתיים, כשמתרגלים אוטומטיים כאלו יהיו בכל קורס, יהיו פחות משרות פתוחות למתרגלים אנושיים."

"אתה צריך לחשוב על זה אחרת." אמרתי. "הצד החיובי הוא שעדיין יש מקום למתרגלים אנושיים, כל עוד הם יודעים לעבוד עם המתרגלים הממוחשבים. המחשב הרי לא יודע לענות על כל השאלות, ופה ושם צריך גם שיקול דעת אנושי. אז תמיד יהיה מקום למתרגל אנושי, אבל הוא יצטרך פשוט להיות הטוב ביותר: להפעיל כמה מתרגלים אוטומטיים בו זמנית שיתמודדו עם השאלות הרגילות ויעבירו לו רק את השאלות המורכבות והמוזרות ביותר. הוא יצטרך לדעת לעבוד עם מחשבים ובינה מלאכותית, להיות בעל יחסי אנוש טובים כדי לפתור מצבים מורכבים, ולהיות אחראי מספיק כדי לעשות את כל הדברים האלו. ונכון, תהיה תחרות גדולה על המקום הבודד הזה, אבל אני בטוח שתצליח!"

אריק לא נראה משוכנע. הרגשתי שזה הזמן להגביר את העידוד.

"וחוץ מזה, אתה תמיד יכול להחליף מקצוע. למשל, ללכת להיות פסיכולוג…"

"יש כבר חברות שמספקות שירותים פסיכולוגיים דרך האינטרנט, בשיחות טקסט." אמר. "זה עובד די טוב, מסתבר. רוצה להתערב שבוטים יוכלו לעשות גם את זה תוך כמה שנים? אז תתכונן להגיד שלום לחלק גדול מהפסיכולוגים."

"או אולי אתה יכול לכתוב ספרים…" ניסיתי.

"בינה מלאכותית הצליחה בתחילת השנה לכתוב ספר שלם, שעבר את הסיבוב הראשון בתחרות ספרות יפנית." קבע.

"או לכתוב נאומים פוליטיים…"

"מחשבים עושים גם את זה היום."

"טוב," התעצבנתי. "אז תהיה מוכר פרחים ודי!"

"פייסבוק פותחים עכשיו שירות בוטים, שיאפשרו לכל אדם לדבר איתם ברשת ולהזמין דרכם אוכל, פרחים וכל מיני מוצרים אחרים." קבע ביאוש.  "מה נשאר לבני-האדם, אני שואל אותך?"

"ובכן," חככתי בדעתי, "בטח יש עוד דברים שאנחנו יכולים לעשות. אתה רואה, למשל, את הבחורה ההיא בקצה הבר? חמודה, נכון? שמת לב שהיא עושה לך עיניים כבר איזה חצי-שעה?"

הוא עקב אחר מבטי. "כן." אמר, והקמטים שבמצחו החלו להתמסמס.

"תחשוב על זה." המשכתי. "היא בטח מעוניינת, אבל לא יודעת איך לגשת אליך."

הוא חשב על זה. "היא בטח לא יודעת מה להגיד לי." אמר.

הנהנתי בהסכמה.

"היא לא יודעת מה ימשוך את תשומת הלב שלי הכי טוב." המשיך.

"בדיוק!" אמרתי.

"היא צריכה עזרה." קבע בשפתיים חשוקות. "ואני בדיוק האיש שיכול לעזור לה!"

הוא קם בהחלטיות, וצעד בנחישות לכיוון היציאה.

"לאן אתה הולך?" קראתי אחריו. "היא ממש כאן!"

הוא הסתובב אלי, ואני התכווצתי כשראיתי את עיניו בוהקות.

"אפשר לפתור את הבעיה הזו עם בוט." אמר, רגע לפני שסגר מאחוריו את הדלת. "ואני עומד לעשות את זה."

חזרתי לשבת, והרמתי את כוסי במחוות ניחומים לבחורה בצד השני של הבר. היא עוד לא יודעת, אבל בקרוב בוטים יוכלו להחליף את בני-האדם בעוד תפקיד.

 

 

הסיבה האמיתית לאובדן הפרטיות של כולנו

הסיבה האמיתית לאובדן הפרטיות של כולנו

"את לא מבינה," דיבר החייל שישב לידי ברכבת לתוך הטלפון שלו, כשידו רועדת, "הם מסוכנים. ממש מסוכנים. את צריכה למצוא מקום מקלט! צאי לאמא שלך, ודברי איתי ברגע שתגיעי לשם בשלום."

הוא ניתק את השיחה, ואחז את הטלפון בשתי ידיו על ברכיו. יכולתי לראות את טיפות הזיעה הקטנות על מצחו.

"הכל בסדר? אפשר לעזור במשהו?" ניסיתי להתעניין בנימוס.

הוא פנה אלי במבט מבוהל. "שמעת על מה שקרה ללינקדאין?" שאל.

"קצת." אמרתי. "מה בדיוק? מה הם עשו עכשיו?"

"זה לא מה שהם עשו, זה מה שעשו להם." הוא נאנק, וראשו צנח בין כפות ידיו. "לא שמעת שלינקדאין נפרצו? מאה ושבעה-עשר מיליון סיסמאות מוצפנות של משתמשים נמכרות עכשיו לכל מי שיכול לשלם אלפיים דולרים בסך הכל עליהן, ומספרים שפורצים שעברו על הסיסמאות המוצפנות האלו הצליחו לחשוף תשעים אחוזים מהן. זה אומר שהחשבונות של יותר ממאה מיליון משתמשים פתוחים עכשיו. ואני בדיוק חזרתי מאפגניסטן. אתה מבין מה זה אומר?"

"לא." אמרתי. "מה?"

"נלחמתי שם בטליבאן, ועכשיו הם יודעים מי אני." הוא גנח. "הייתי עם תגית עם השם שלי כל הזמן על המדים, וכל אפגני שירצה להתנקם בי בטח כבר מצא את הסיסמא שלי, ויודע איפה אני גר לפי הפרטים האישיים שבחשבון שלי. הם יודעים מי אשתי. הם יודעים איך להגיע אלינו הביתה!"

"אה." אמרתי. "זה העולם ללא הפרטיות שכולנו חוששים ממנו בעתיד. אבל זה בסדר. הם לא ימצאו את אשתך."

הוא הרים אלי את מבטו באומללות. "למה לא?"

"כי הפריצה המקורית התרחשה כבר לפני ארבע שנים, ב- 2012." הסברתי. "פשוט לא הבינו עד כמה היא הייתה חמורה בזמנו. חשבו שרק שישה וחצי מיליון סיסמאות נגנבו. עכשיו מסתבר שכל הסיסמאות האלו היו ברשות האקרים רוסים כל הזמן הזה, ולמרות שיכול להיות שבאמת השתמשו בהן בזמן הזה – אולי הם מכרו אותן כבר לסינים, או לדאע"ש, או למוקדי-כוח אחרים – אתה עדיין יכול להירגע, בתנאי ששינית את הסיסמא."

"באמת שיניתי אותה." הוא אמר. "נדמה לי שב- 2013."

"אז אתה רואה? הכל בסדר." הרגעתי אותו. "או ליתר דיוק, בסדר-מספיק, כי הפרשייה הזו צריכה ללמד את כולנו לקח חשוב: אין יותר פרטיות אמיתית בעולם. תבין שלאחת החברות המאובטחות ביותר בעולם הייתה פריצה שכזו, שלא נחשפה יותר מארבע שנים. עכשיו חשוב ותגיד לי בעצמך: מה הסיכוי שחלק גדול ממאגרי המידע בעולם לא נפרצו עדיין בשקט-בשקט על-ידי גורמי מודיעין של מדינות כמו רוסיה, סין, או אפילו ארצות-הברית?"

הוא חשב לרגע. "אפס?" ניסה.

"זה גם מה שנראה לי." אמרתי. "הרי סנואדן הצליח לגנוב כמויות עצומות של מידע מסוכנות הביטחון הלאומית של ארצות הברית, ואף אחד לא היה מודע אפילו לכך שהמידע הזה נעלם עד שהוא בישר על כך בעצמו. וזה עוד אזרח שרק הרגיש מודאג לגבי מה שהסוכנות עושה. מה הסיכוי שהסינים לא הצליחו לשחד אחרים בתוך הסוכנות כדי שיעבירו להם את המידע? או שארצות-הברית לא מצאה סוכנים משלה בקהילה הרוסית, הסינית ובכל מקום בעולם? רוב הסיכויים שכל המידע הזה עלינו – לא רק סיסמאות, אלא גם פרטים מזהים, מקום מגורים וכל היתר – כבר נמצא בידיים של הממשלות הגדולות מסביב לעולם. וכן, אולי אפילו גם בידיים של דאע"ש, למרות שזה קצת פחות סביר כי הם פחות מתקדמים טכנולוגית. אבל יום אחד, סנואדן הרוסי או הסיני ישחרר גם את המידע הזה לוויקיליקס, ופתאום כולנו נדע הכל על כולם."

"אבל רק מהתקופה בה המידע הזה נאסף." אמר.

"נכון." הודיתי. "לכן אני טוען שכולנו איבדנו את הפרטיות ההיסטורית שלנו – כלומר, גם אם יקומו פתאום חוקים חדשים להגנה על המידע הפרטי, עדיין חלק גדול מהמידע הזה מסתובב כבר בעולם, אבל הוא תקף רק לזמן בו נאסף. קרוב לוודאי שכבר היום יכולים שירותי המודיעין השונים להרכיב פרופילים מרשימים על חלק גדול מהאנשים בעולם, אבל רק לפי המידע שאספו באותו הזמן. כך שאפילו אם דאע"ש באמת השיגו את הסיסמאות האלו, ואפילו אם הספיקו לפרוץ לפרופיל שלך בתקופה שבין 2012 ל- 2013 ולחלץ עליך נתונים מבלי ידיעתך, השאלה הגדולה היא האם בכלל היית נשוי באותו הזמן."

"כן." אמר. "אבל לאקסית שלי, בבית הקודם. זה אומר שיכול להיות שדאע"ש יכולים להגיע אליה?"

"בהינתן כל ההנחות האלו, כן." אמרתי. "אולי כדאי שתתקשר אליה להזהיר אותה?"

הוא הרהר לרגע, ואז משך בכתפיו.

"זה בסדר." אמר. "היא תסתדר."

 

רוצים מקצוע לעתיד? למדו להיות נחמדים

רוצים מקצוע לעתיד? למדו להיות נחמדים

 

"שלום אדוני!" בירך אותי נהג האובר שלי בחיוך רחב. "אני מבין שאתה רוצה להגיע לאוניברסיטה. בבקשה, היכנס! אפשר לכבד אותך בבקבוק מים מינרלים? או אולי בשקית חטיפים? יש לך ליד הדלת."

"אה, תודה." אמרתי. סרקתי את התקרה בעיניי. לא, אין מצלמה נסתרת. "אתה מאד נחמד. מאד, מאד נחמד."

"כן." הוא חייך. היה ברור שהבין את חששותיי, "זה משתלם לי. אני מקבל דירוגים טובים מהלקוחות, והאלגוריתם של אובר מפנה אליי עוד לקוחות. פשוט משתלם להיות נחמד."

"אה." הבנתי. "כמו שמתחיל לקרות גם אצל רופאים ורואי חשבון ועורכי דין?"

"באמת?" הוא הסב לרגע את מבטו מהכביש. "זה יהיה שינוי… נחמד."

"בהחלט." אמרתי. "העניין הוא שמקצועות בתעשיית הידע – כלומר, מקצועות שדורשים מעבר על מידע והפקת תובנות – מתחילים לעבור אוטומציה. כלומר, לשלב בתוכם בינה מלאכותית שעושה חלק מהעבודה. ואז העוסקים בהם מתחילים להיות נחמדים ואדיבים יותר ללקוחות."

"קח לדוגמה את אובר." החוויתי בידי לסמארטפון שהיה מחובר ללוח המחוונים. "אובר נסמכים על בינה מלאכותית שמחליפה את הידע שנהג המונית היה צריך לרכוש בעבר. לפני עשור בלבד, נהגי מוניות היו צריכים להכיר את העיר כמו את כפות ידיהם. כדי לקבל רישיון לנווט מונית ברחובות לונדון, היו צריכים הנהגים לשנן יותר מעשרים-אלף רחובות – מטלה שגרמה למרכזי הזיכרון במוחותיהם לגדול. ולונדון היא אולי דוגמה קיצונית, אבל נהג מונית שלא היה מכיר היטב את סביבתו לפני עשר שנים, לא היה מצליח להביא את הנוסע שלו למקום חפצו בזמן."

"והיום יש לנו GPS." אמר הנהג.

GPS Professions future

"נכון." הסכמתי, "אבל לא רק GPS. מערכת המיקום הלווייני בפני עצמה רק אומרת לך איפה אתה. אפליקציות מתוחכמות יותר, כמו ווייז והמפות של גוגל, מראות לך גם באלו דרכים ורחובות אתה צריך לנסוע כדי להגיע במהירות ליעד. אתה אומר להן לאן אתה רוצה להגיע, והן מסבירות לך בכל שלב מהדרך מה לעשות. אלו בינות מלאכותיות, או עוזרים וירטואליים, שמאפשרות לכל אדם להיות נהג מונית. אתה יכול להיות זר מוחלט, ועדיין לנווט ברמה גבוהה בעיר. למעשה, הבינה המלאכותית השוותה את פני המשחק בתחום המוניות, כי היא הורידה למינימום את רמת המיומנות הנדרשת כדי לנהוג במונית. אז איך יכול נהג מונית עדיין להתבלט ולזכות ביתרון על פני אחרים, בעולם בו כל נהגי המוניות מגיעים ליעד באותה מהירות?"

"הוא חייב להיות נחמד." חייך הנהג. תהיתי לעצמי אם הוא בכלל מפסיק לחייך אי-פעם.

 "בדיוק. והנוסעים מדרגים כל נהג לפי הנחמדות, החביבות והאמינות שלו כל הזמן, ומעבירים את הדירוג לאובר. החברה משתפת את הדירוג הזה מראש עם כל הנוסעים הפוטנציאליים, ואפילו יכולה לבחור להפסיק לעבוד עם נהגים שאינם נחמדים."

"ואיך כל זה קשור לעורכי דין, לרופאים ולרואי חשבון?" שאל הנהג.

"אנחנו מתחילים לראות תופעה דומה גם במקצועות אחרים שנסמכים על ידע." הסברתי. "למשל, רק בשבוע האחרון הגיעה לכותרות בינה מלאכותית חדשה, שמתחילה לעבוד במשרד גדול של עורכי דין. היא מסוגלת לקרוא ולהבין אנגלית, וכששואלים אותה שאלות משפטיות היא עורכת מחקר באמצעות קריאת מאות-אלפי מאמרים ותקדימים תוך שניות ומפיקה תשובות אפשריות עם הסברים אודות הדרך בה הגיעה לכל תשובה. והיא גם לומדת מניסיון, וכך משתפרת ככל שעובדים איתה יותר."

"אז אולי לא נצטרך בסוף בכלל עורכי דין?" התרחב חיוכו של הנהג.

"זה בהחלט ייתכן, אבל לתמורה כזו יידרשו עוד שנים ארוכות." אמרתי. "ועד אז, נראה מנועי בינה מלאכותית שיציעו ייעוץ משפטי באינטרנט, בוודאי. ייעוץ כזה עשוי להספיק למקרים פשוטים יחסית, אבל במקרים המורכבים רוב האנשים עדיין ירצו עורך-דין בשר ודם שיסביר להם מה עליהם לעשות וייצג אותם בבית המשפט. עורכי-דין כבר לא ייבררו לפי גודל המשרד שלהם – כי פעם גודל המשרד היה קובע כמה סטאז'רים אתה יכול להעסיק כדי שיעברו על תקדימים וחומרים משפטיים אחרים, אבל בקרוב הבינה המלאכותית תוכל לעשות את כל זה. עורכי-דין גם לא ייבררו בעיקר לפי המיומנות שלהם, כי הבינה המלאכותית תספק להם חלק גדול מהידע שהם צריכים עבור כל מקרה. אז לפי מה ייבררו עורכי-הדין בעיני הלקוחות, אם כולם שווים ברמת הידע והיכולות?"

"לפי הנחמדות?" ניחש הנהג.

"בדיוק. לפי רמת השירות ללקוח, לפי החיוך בכניסה למשרד, לפי כוס התה שהם מגישים למי שבא אליהם. לפי היכולת שלהם להסביר את המתרחש בבית המשפט, ולהתייחס לכל לקוח כאילו היה אדם הראוי לכבוד, ולא שק מזומנים."

"ואותו דבר יקרה גם עם רופאים ורואי חשבון?" שאל.

professions of the future automation medical doctor

"זה קורה כבר היום." אמרתי. "ראיית החשבון מתחילה להיעשות קלה יותר מאי-פעם בזכות האוטומציה – בזכות תוכנות שיכולות לעשות את העבודה בקלות יחסית. וכך, רואי חשבון צריכים להיות נחמדים יותר מאי-פעם. ובקרוב נראה תופעה דומה מתרחשת גם במקצועות הרפואה. כאשר הבינה המלאכותית תוכל להביא כל רופא לרמת ידע שווה, הרופאים ייבררו ביניהם רק לפי היחס שלהם לחולה. החולים יעדיפו לזרום לרופאים הנחמדים יותר. למעשה, האנשים שמטפלים בחולים לא יהיו חייבים אפילו להבין לעומק ברפואה, ממש כפי שנהגי המוניות של היום אינם חייבים להכיר באמת את הכבישים בעיר. במקום זאת, המטפלים יצטרכו להבין אנשים. הם יצטרכו להבין בני-אדם, להבין את החולים שבאים אליהם, להבין מה מטריד אותם ולהבין רפואה רק ברמה מספקת כדי להפיק מהבינה המלאכותית את התובנות שנדרשות להם כדי לפתור את בעיותיהם של החולים."

"אז צריך להמשיך להיות נחמד." סיכם, ועצר מול הכניסה לקניון. "ולהבין איך לתת את שירות הלקוחות הטוב ביותר."

"זאת העצה הטובה ביותר שיש לי כרגע לגבי מקצועות העתיד." הסכמתי ופתחתי את הדלת. התחלתי לצאת, אז היססתי ופתחתי את הסמארטפון. "אני נותן לך חמישה כוכבים על השירות. תיתן גם לי ציון גבוה?"

הוא תלה בי מבט ארוך. האם הצטמצם חיוכו?

"מצטער." החליט לבסוף. "אתה מדבר יותר מדי, וזה ממש לא נחמד."

 

כשהמתים חוזרים לחיים: ניסוי קליני ראשון מסוגו מנסה לשקם אנשים במצב מוות מוחי

כשהמתים חוזרים לחיים: ניסוי קליני ראשון מסוגו מנסה לשקם אנשים במצב מוות מוחי

לפני שנתיים וחצי הגיעה ג'אהי מקמת' בת ה- 13 לבית החולים כדי לעבור ניתוח עקירת שקדים שגרתי. כתוצאה מסיבוכים לאחר הניתוח, איבדה מקמת' כמות גדולה של דם עד שהגיעה למצב של מוות מוחי. במצב זה לא נרשמת פעילות עצבית במוח, כפי שהיא נבדקת במכשירי דימות מתקדמים. המוח אינו מסוגל להמשיך להורות לגוף לפעול. הנשימה מפסיקה ואפילו הלב עשוי לחדול מלפעום ולהזרים דם בגוף. הדרך היחידה שנותרה כדי להשאיר את ג'אהי בחיים – אם ניתן בכלל להשתמש במילה זו – היא לחברה למכונת הנשמה, וכך אכן עשו רופאיה.

ג'אהי המשיכה להיות מונשמת לאורך ימים ארוכים. הרופאים הסבירו למשפחה כי במצב של מוות מוחי אין דרך להחזיר את המוח לפעילות. למעשה, החיבור למכונת ההנשמה אינו אלא "שימור הגופה", שמאפשר להזרים עדיין דם וחמצן לרקמות הגוף, אך ללא תקווה לשינוי. המשפחה התבקשה לקבל החלטה האם לתרום את איבריה של ג'אהי או שלא. כך או כך, הובהר להם כי הגופה תנותק בקרוב מהמכונות השומרות עליה בחיים, או לפחות במוות במצב טוב.

ילדה מוות מוחי

ג'אהי מקמת', הנמצאת במצב מוות מוחי כבר מזה שנתיים וחצי. התמונה מפוסט בפייסבוק.

אמה של הילדה סירבה לקבל את ההחלטה, וטענה שבתה חיה עדיין. המשפחה פתחה בקרב משפטי ממושך עם בית החולים, במהלכו הוחלט להעביר את ג'אהי לניו ג'רזי, שם מאפשר החוק להמשיך לחברה למכונות ההנשמה ושימור החיים. לפי ד"ר דיאנה גרין-צ'נדוס, פרופ' לנוירולוגיה באוניברסיטת אוהיו, באמצעות שימוש נכון במכונות הנשמה, במתקנים לשיפור לחץ הדם ובהורמונים, ייתכן שאפשר לשמר אנשים במצב מוות מוחי לפרק זמן בלתי מוגבל.

הממסד הרפואי, ברובו המכריע, רואה סוג כזה של שימור כעוול: המוח אינו מסוגל להתחדש בכוחות עצמו, ועלויות התחזוקה של המכונות והחדרים המיוחדים בהם נשמרים החיים-המתים, ביחד עם כוח האדם הנדרש כדי לטפל בהם, מכבידים מאד על המשפחות ועל בתי-החולים. עדיף, לדעת כמעט כל המומחים, להפסיק את פעולת המכונות ולתת לאותם אנשים למות, סוף-סוף.

אבל מה אם יימצא טיפול חדשני, באמצעותו ניתן יהיה לעורר את המוח לחיים מחדש?

 

ביוקווארק

רעיון זה – למצוא דרך לגרום למוח להתחדש ולהצמיח תאי עצבים חדשים שימלאו את החסר ויטפלו בנזק שנגרם לו – עשוי להיראות כחלום עוועים, או כסיפור מדע בדיוני. עם זאת, רבים מהפיתוחים הרפואיים ממאתיים השנים האחרונות נראו בלתי-אפשריים בעיני הדור הקודם, ולעתים גם בעיני רופאים ומומחים אפילו שנים ספורות לפני שהפכו למציאות. בקטגוריה זו ניתן לכלול את החיסונים, שהכחידו את מחלות הילדים הקטלניות כמעט לחלוטין, את ההנדסה הגנטית שמתחילה לספק מענה למחלות כמו תסמונת הכשל החיסוני הנרכש, ואת השתלות האיברים. תגלית רפואית המגובה בראיות טובות יכולה להפוך לטיפול שגרתי בבתי-חולים תוך שנים ספורות.

זו הסיבה שכולנו צריכים לשים לב לכך שבשבוע האחרון הצליחה חברת ביו-רפואה צעירה וחדשה לקבל לראשונה היתר יוצא-דופן: לערוך ניסויים בעשרים מטופלים במצב מוות מוחי, ולבדוק האם אפשר להחזיר לחיים את מערכות העצבים המרכזיות שלהם. או במילים פשוטות: להתניע את המוח לפעולה מחדש.

החברה, בשם ביוקווארק, עומדת להתחיל לגייס את המטופלים בבית חולים בהודו כבר בחודשים הקרובים. עדיין לא ברור לגמרי מהן שיטות הטיפול המדויקות בהן ייעשה שימוש, אך מהודעות לעיתונות מסתמן שהרופאים מתכוונים להזריק למטופלים תאי גזע שאמורים להתמיין לתאי עצבים צעירים ולתפוס את מקומם של התאים שמתו והתנוונו במוח. לאחר מכן הם יעקבו אחר הפעילות המוחית של המטופלים לאורך חודשים, ויבחנו האם יש שיפור והאם המוח מתעורר, למעשה, לחיים חדשים.

 

חברת ביוקווארק קיבלה לראשונה אישור לבצע ניסוי במטופלים הנמצאים במצב מוות מוחי, בתקווה לשקם את הפעילות המוחית שלהם

חברת ביוקווארק קיבלה לראשונה אישור לבצע ניסוי במטופלים הנמצאים במצב מוות מוחי, בתקווה לשקם את הפעילות המוחית שלהם. התמונה מצילום מסך מאתר החברה.

 

יצליחו או לא יצליחו?

האם ביוקווארק תצליח לשקם את מוחותיהם של החיים-המתים הללו? עדיין קשה לדעת. התוצאה שנראית ההגיונית ביותר היא שהטיפולים יעוררו תגובה מוחית מסוימת בחלק מהמטופלים, אך ללא שיפור משמעותי במצבם. קיים גם סיכוי שתאי הגזע יצאו משליטה בתוך המוח, ויגרמו לסרטן לפרוץ בין כתלי הגולגולת. בקיצור, הסיכויים לרפואה שלמה אינם טובים.

אבל מה יש לחיים-המתים, או לקרובי משפחתם, להפסיד? אם טיפול שכזה יצליח לשקם את גזע המוח אפילו במטופל אחד מתוך עשרים, ולהחזיר אותו לחיים ולבריאות – האם יכולות המשפחות להרשות לעצמן שלא לנסות את הטיפול? ומכיוון שניתן לשמר חלק מהאנשים הסובלים ממוות מוחי במצב פיזיולוגי תקין, האם אין מוטלת על מערכות הבריאות החובה לעשות זאת? ומהו תפקידו של הרופא, שעד עתה נהג להסביר למשפחה שלא ניתן להשתקם ממצב של מוות מוחי והמליץ להם לתרום את רקמות המטופל? האם חובת הרופאים מעתה היא לספר למשפחות כי מתקיים ניסוי קליני ראשוני שאם יצליח – יוכל להשיב את אהובם לחיים?

אלו אינן שאלות פשוטות. למעשה, הן נוגעות לכל אחד ואחת מאיתנו. היכולות הרפואיות צפויות להשתפר באופן מתמיד, ותוך זמן קצר – אולי אפילו שנה – אנו עשויים לגלות שגם ממצב של מוות מוחי אפשר להיחלץ. ייתכן שדווקא חוקי מדינת ישראל, המאפשרים למשפחה לבחור להשאיר את אהובם מחובר למכשירי ההנשמה גם במצב של מוות מוחי, עשויים להיות המתאימים ביותר לעתיד הקרוב. בינתיים, ג'אהי תישאר במצב של מוות מוחי באמריקה, לאחר שלא חל שיפור במצבה בשנתיים וחצי האחרונות. אמה, יש לשער, מחכה בקוצר רוח לגלות מה יהיו תוצאות הניסוי הקליני של ביוקווארק במטופלים אחרים.

הערת-סיום: אחריות של עתידן

עלי להודות שכתבתי מאמר זה בלב כבד, מאחר ואני מבין מה הסיכון הגדול שהוא טומן בחובו: אנשים שאהוביהם ייקלעו למצב של מוות מוחי עשויים להחליט שלא לנתקם ממכשירי ההנשמה ולא לתרום את איבריהם ובכך להציל אחרים. הם עשויים לקבל החלטה זו מתוך מחשבה שאהוביהם ישובו אליהם בזכות הניסוי הקליני שתיארתי, אך הם עלולים לגלות שרק בעוד עשור או שניים תהיה טכנולוגיה כזו זמינה באופן בטוח.

מהי האחריות שאני חייב בה, לפיכך, כשאני כותב מאמרים מסוג זה?

אני מאמין שלחוקר העתידים יש את האחריות הכבדה – לעתים כבדה מנשוא – לשתף אחרים בתובנותיו, כאשר הוא רואה את המגמות נפרשות למול עיניו. אני מאמין שהוא חייב, כאדם, לשתף את המגמות הללו עם הציבור, כדי לנסות להבין ביחד לאן הדברים מתפתחים בעשורים הקרובים. וכאשר מתעלמים ממנו, עליו גם לצעוק כדי להביא את המודעות לעתיד לתשומת הלב הציבורית.

מכיוון שכך, אני מרשה לעצמי לפרסם מאמר זה, ומעודד את הקוראים ללמוד עוד על מצב המוות המוחי כפי שהוא מוגדר בספרות הרפואית, ולעקוב אחר הניסוי של ביוקווארק. במידה וניסוי זה יצליח, אני חושש שרבים יבטלו את הסכמתם לתרום איברים אם לא ישתנו נהלי מערכת הבריאות בארץ, וקשה להאשים את מי שיבחר לעשות כך.