האם אימוץ על-ידי הורים חד-מיניים (לסביות והומו-סקסואלים) פוגע בילדים?

האם אימוץ על-ידי הורים חד-מיניים (לסביות והומו-סקסואלים) פוגע בילדים?

משרד הרווחה הודיע לאחרונה שאימוץ על-ידי משפחה חד-הורית עלול להעמיס קשיים על הילד.

נתחיל בשאלה החשובה הראשונה: האם ראוי שהמדינה תשלול מזוגות כלשהם את הזכות לאימוץ?

נראה לי שהתשובה כאן חיובית באופן גורף. מסיבות היסטוריות ותרבותיות, המדינה אינה מתערבת בזכות להבאת ילדים לעולם. אך כאשר היא מתבקשת להחליט האם להעביר ילד שהתייתם מהוריו לזוג בעל סבירות גבוהה יותר מהרגיל להסבת נזק נפשי או גופני (למשל, זוג המכור לסמים), לעומת זוג נורמטיבי יותר, ברור מה ראוי לעשות לטובת הילד.

אבל עכשיו מגיעה השאלה השנייה החשובה: האם הורים חד-מיניים גורמים באמת נזק לילדים שאימצו? מה אומרים המחקרים?

קיימים אמנם שפע של מחקרים בתחום מהעשורים האחרונים, אבל נודה באמת: בסוגיה טעונה כל-כך, קשה למצוא חוקרים שאינם מוטים מלכתחילה לכיוון זה או אחר. הנושא מסתבך עוד יותר מכיוון שאיננו חוקרים ילדים 'סתם', אלא ילדים שחוו טראומה כאשר איבדו את הוריהם ונשלחו לאימוץ, ולכן ברור שסיכוייהם לפתח קשיים פסיכולוגיים גבוהים יותר מאלו של ילדים אחרים. אם ננסה להשוות ילדים מאומצים מכל סוג שהוא, לילדים שהוריהם בריאים ובזוגיות טובה, ברור שנגלה שהילדים המאומצים סובלים יותר מקשיים – ובלי קשר למין ההורים שאימצו אותם.

למרות הקשיים המחקריים הללו,  התמונה הגדולה חושפת עמדה הקרובה לקונצנזוס (קרובה ככל שאפשר להגיע לקונצנזוס מדעי, במיוחד בסוגיה טעונה כל-כך) בקרב החוקרים האקדמיים. חוקרים בבית-הספר למשפטים של קולומביה אספו את כל המחקרים שעוסקים בסוגיה זו ושתאמו לקריטריונים המדעיים הבסיסיים ביותר: כלומר, התפרסמו במגזינים מדעיים עם ביקורת עמיתים. סך הכל הם מצאו 79 מחקרים. מתוכם, 75 הגיעו למסקנה שילדים לזוגות הומו-סקסואלים או לסביות אינם סובלים יותר מילדים אחרים במשפחות הטרו-סקסואליות תואמות. רק ארבעה מחקרים מצאו השלכות שליליות לאימוץ על-ידי הורים חד-מיניים [1].

קיימות, כמובן, טענות כנגד הסקירה ועורכיה, אבל סקירות אחרות של המחקרים הרלוונטיים חושפות תמונה דומה. סקירת כל המחקרים שהתפרסמו בתחום בין 2002 ל- 2014 על אזרחי ארצות הברית חושפת תוצאות דומות. ובלשון הסקירה –

"מחקרים אלו חושפים שילדים שגודלו במשפחות חד-מיניות עומדים בדיוק כמו ילדים ממשפחות ממין-שונה במגוון רחב של אומדנים לילדים: ביצועים אקדמיים, התפתחות קוגניטיבית, התפתחות חברתית, בריאות פסיכולוגית, פעילות מינית מוקדמת ושימוש בחומרים מזיקים." [2]

סקירה דומה על מחקרים שנערכה בשנת 2000 חשפה תוצאות דומות [3] , וכך סקירה נוספת של חוקרים אחרים משנת 2005 [4]. אפילו בסקירה היחידה שמצאתי שמתייחסת בביקורתיות למחקרים קודמים בתחום, לא ניתן למצוא קביעה שילדים שגודלו במשפחות חד-מיניות סובלים יותר מעמיתיהם ממשפחות הטרו-סקסואליות [5], אלא לכל היותר המלצות להמשך המחקר בתחום. כאמור, זהו מצב הקרוב לקונצנזוס בקהילה המדעית.

נציגי משרד הרווחה טוענים שטובת הילד עומדת בראש מעייניהם, אך נראה שהם דווקא פוגעים בה בהתנהלותם. הסיבה היא שישנה באמת בעיה אחת עמה נאלצים ילדים להורים חד-מיניים להתמודד, והיא הסטגימטיזציה מצד החברה. באחד המחקרים שנערכו בהולנד לאחרונה על ילדות שגודלו על-ידי שתי אמהות לסביות, התברר שאכן חלק מהילדות סבלו מבעיות התנהגותיות מסוימות – אך אלו היו מקושרות לתגובה השלילית של החברה כנגד המשפחה. צעירות שדיווחו על יותר סטיגמטיזציה הומופובית, גם סבלו מיותר בעיות התנהגותיות [6]. מכיוון שכך, כאשר נציגי משרד הרווחה טוענים שמשפחות חד-מיניות עלולות "להעמיס מטען נוסף על הילד", הם צודקים בהחלט – אבל המטען הזה מגיע (גם) מהסטיגמטיזציה שמשרד הרווחה עצמו תורם לה כנגד משפחות חד-מיניות.

וכל הנקודות האלו לא רלוונטיות כלל לדיון, מאחר ומשרד הרווחה פועל בסך הכל לפי חוק אימוץ הילדים. החוק קובע במפורש ש- "אין אימוץ אלא על ידי איש ואשתו יחד". המדינה עושה החרגות מסוימות, אבל אלו היוצאות-מן-הכלל שאינו מעידות על הכלל. חוק אימוץ הילדים נחקק לפני יותר משלושים שנה, ומאז לא נערכו בו שינויים מהותיים של ממש [7]. אם רוצים לשנות את התנהלות המדינה באופן גורף, צריך לקדם קודם את שינוי חוק אימוץ הילדים. עד אז, אין הרבה טעם לבוא בתלונות למשרד זה או אחר – דומה הדבר לפלסטר שמניחים על פצע, במקום לטפל באנטיביוטיקה במקור הזיהום. רוצים להביא לשינוי? לכו לכנסת, שכרו לוביסט ואיש יחסי ציבור. מכיוון ש- 76 אחוזים מהישראלים היהודים תומכים בנישואים חד-מיניים [8], אפשר לקוות שתושג גם הסכמה דומה לגבי אימוץ. בתקווה במהרה בימינו נוכל לשנות את החוק הבעייתי הזה.

או שלא, כי מדינה יהודית דתית וכל זה. אבל רגע, כל הדיון היה על טובת הילדים, לא?

[1] – http://whatweknow.law.columbia.edu/topics/lgbt-equality/what-does-the-scholarly-research-say-about-the-wellbeing-of-children-with-gay-or-lesbian-parents/

[2] – https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC4091994/

 [3] – http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/j.1741-3737.2000.01052.x/abstract

[4] – https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/16158732/

[5] – http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0049089X12000580

[6] – http://williamsinstitute.law.ucla.edu/press/press-releases/dutch-adolescents-lesbian-parents-2015/

[7] – https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.4258859

[8] – http://www.mako.co.il/news-israel/education-q2_2016/Article-569c3b14b5a0551004.htm

טרולים רק רוצים ליהנות: על תכונות האופי של טרולים

טרולים רק רוצים ליהנות: על תכונות האופי של טרולים

"תחזירי לי את הסמארטפון!" צעקה הנערה השחרחורת בשולחן בבית הקפה שלידי על אחת משתי חברותיה.

"בבקשה." חייכה אחת מהן והגישה לה את המכשיר. הזועקת המקורית חטפה אותו מידיה, העיפה בו מבט וגנחה ללא-הפתעה, "ביץ'. נעלת לי אותו. עכשיו יקח חמש דקות עד שאוכל להפעיל אותו שוב."

הבלונדינית שבחבורה נאנחה. "היית צריכה לדעת שרייצ'ל תעשה לך את זה." אמרה. "היא כזאת טרולית באוף-ליין."

"אני לא טרולית." מחתה רייצ'ל. "אני לוחמת צדק. אתן רואות תמיד למי אני כותבת: לטפשים שמגיע להם להיענש על השטויות שהם כותבים."

"נשמע כאילו יש לך דווקא פוטנציאל טוב להיות טרולית." הצטרפתי לשיחה, וחייכתי חיוך גדול כשהשלוש הסתובבו לעברי. "וזה מדעי!"

children-1286275_1280.jpg

"סליחה," אמרה רייצ'ל, "מי אתה?"

"זה לא משנה כרגע." אמרתי בהתלהבות. "מה שחשוב זה שתדעו על המחקר החדש על הטרולים שיצא ממש לאחרונה. לא הבובות המטופשות עם השיער הצבעוני, אלא האנשים האלו שמציקים לכולנו באונליין: מדברים לא-יפה, מעליבים בלי סיבה ובאופן כללי מנסים ליצור כמה שיותר רגשות רעים. את מכירה אותם – לא כך, רייצ'ל?"

היא קימטה את מצחה בניסיון ברור להתעלם, אבל אני המשכתי.

"במחקר נסקרו 415 משתמשי אינטרנט, שענו על מגוון של שאלונים פסיכולוגיים. אחד מהם היה שאלון שנועד לבחון עד כמה אתה נוטה להתנהגות טרולית אונליין, באמצעות בדיקה עד כמה המשיבים מסכימים עם הצהרות כגון "למרות שחלק מהאנשים חושבים שההערות או הפוסטים שלי מעליבים, אני חושב שהם מצחיקים". כן כן, יש שאלונים ממשיים כאלו לבחינת פוטנציאל הטרוליות של אנשים! ואז, כשהחוקרים ידעו מי האנשים שנוטים יותר להתנהגות טרולית, הם יכלו לבחון גם איך הם עונים על שאלוני אישיות שמלמדים על תכונות אופי מסוימות – נרקיסיזם, מקיאווליאניזם, אמפתיה, פסיכופתיות ואחרות. ואתן יודעות מה מאפיין את הטרולים?"

"הם דומים לרייצ'ל!" ניחשה הבלונדינית מיד.

"כנראה." הסכמתי. "אבל המחקר גילה שני דברים צפויים והגיוניים, ועוד ממצא אחד שבהתחלה נראה מוזר. קודם כל, הוא הראה שלאנשים עם נטיה גבוהה יותר לפסיכופתיות ולסדיזם, יש סיכוי יותר גבוה להיות גם טרולים. כמובן, זה לא אומר שטרולים הם "פסיכופתים" או "סדיסטים", אלא רק שהם נמצאים גבוה יותר במדרג של התכונות האלו, בהשוואה לבני-אדם אחרים. בממוצע, הם נהנים יותר לראות אחרים סובלים, ופחות אכפת להם מהסבל של אחרים. עד לכאן מה שהיה ברור כבר לכולנו. אבל הנה הממצא המפתיע: מסתבר שלטרולים יש יותר אמפתיה מהממוצע."

"זה לא הגיוני." התנגדה השחרחורת. "אם לרייצ'ל הייתה יותר אמפתיה, היא לא הייתה נועלת לי את הסמארטפון."

"נכון!" הסכימה רייצ'ל. "רגע, לא – "

"ההסבר הוא שיש שני סוגים של אמפתיה." סירבתי להאכיל את הטרולית. "הראשון הוא אמפתיה קוגניטיבית, באמצעותה אנו מסוגלים לזהות ולהבין את רגשותיו של האחר. השני הוא אמפתיה אפקטיבית, שמאפשרת לנו להתנסות ממש ולהפנים את רגשותיהם של אחרים. אם יש לי אמפתיה קוגניטיבית, אני יודע כשכואב למישהו אחר. אם יש לי אמפתיה אפקטיבית, אני סובל ומזיל דמעות ביחד איתו."

"ולטרולים יש אמפתיה קוגניטיבית?" ניחשה הבלונדינית.

"בדיוק." אמרתי. "הטרולים הטבעיים המושלמים ניחנים באמפתיה קוגניטיבית גבוהה מצד אחד, אמפתיה אפקטיבית נמוכה מהצד השני, ונטייה לסדיזם ולפסיכופתיות מהצד השלישי. הם יודעים לזהות, למשל, שנעילת הסמארטפון תוביל למפח נפש גדול מצדך, השחרחורת. אבל הם לא מסוגלים להזדהות עם הרגשות הללו ולשקף אותן כפי שקורה אצל רובנו. הוסיפו לכך את הרצון להכאיב לאחרים, ותקבלו… ובכן, את רייצ'ל. או כפי שאולי נכון יותר לומר – קיוטיגירררל17. אני צודק?"

רייצ'ל נעצה בי מבט המום. שתי האחרות פלטו נשיפות חדות.

"כן." חייכתי עם השפתיים. "אני יודע. את באמת צריכה להקפיד יותר לכסות את העקבות שלך באינטרנט, אחרי שאת מטרילה אנשים בבלוג שלהם. במיוחד אם את גרה באותה עיר ואותה שכונה כמוהם, ואפילו מגיעה לאותו בית קפה כמוהם."

אבל תשומת לבה כבר לא הייתה ממוקדת בי.

"זה לא מה שאתן חושבות." התחננה לחברותיה. "אני לא יודעת מי האיש הזה, אבל – "

"את קיוטיגירררל17?" פלטה השחרחורת. "זאת את שהאכלת אותי את כל הזבל הזה בטוויטר? שאמרה לכל השכבה שאני… איך יכולת? את פשוט פסיכופטית!"

"בעלת נטייה גבוהה יותר לתכונת האופי הידועה בשם פסיכופתיה." תיקנתי את הטעות בהנאה, בזמן שחברותיה קמו ועזבו את השולחן מבלי לזרוק מבט אחורנית לכיוונה. "בכל מקרה רייצ'ל, אני מקווה שלמדת את הלקח."

"איזה לקח?" שאלה במרירות. "לא לרשום את השם המלא שלי באף מקום ברשת? לא להטריל?"

"לא, זה לא הלקח. תטרילי כמה שאת רוצה ואת מי שאת רוצה, חוץ ממני." חייכתי למול עיניה שהחלו להתמלא בדמעות. "אבל תזכרי שתמיד יש טרולים גרועים יותר – ואחד מהם מצא אותך עכשיו."


 

הכותב (זה אני) מצהיר בזאת שסיפור זה לא התרחש באמת, שאינו טרול, שאינו תומך בטרוליות או בטרוליזם מכל סוג שהוא, ובאופן כללי מסתייג מההתנהלות המתוארת בסיפור. 

תחזיותיו של ביל גייטס מ- 1999 התממשו במלואן; מה תחזיותיו לעתיד עכשיו?

תחזיותיו של ביל גייטס מ- 1999 התממשו במלואן; מה תחזיותיו לעתיד עכשיו?

לפני 18 שנים כתב ביל גייטס ספר – "עסקים @ מהירות המחשבה" – בו תיאר חמש-עשרה תחזיות נועזות, שנראו בוודאי כמדע בדיוני לרוב קוראי הספר באותו הזמן.

ואף על פי כן, כולן התממשו מאז.

נעבור על התחזיות אחת-אחת, לפי הרשומה של מרקוס קירג'ונן – סטודנט לעסקים שסקר את הספר ואת התחזיות. ובסוף הרשומה נספר על התחזיות החדשות ששחרר ביל גייטס בשנים האחרונות בנוגע לעתיד העולם.

תחזיות מן העבר

תחזית ראשונה: אנשים יוכלו להשתמש בשירותים אוטומטיים להשוואת מחירים, כך שיוכלו לבחור בקלות את המוצר הזול ביותר בכל תחומי התעשייה.

המימוש: אמזון, גוגל, ואפילו זאפ הישראלית, שמאפשרת לנו להשוות מחירים בקלות בכל תחום.

zap-575.jpg (575×282)

תחזית שנייה: אנשים יישאו על גופם מכשירים קטנים שיאפשרו להם להישאר מחוברים תמיד ולבצע עסקים אלקטרוניים בכל מקום. הם יוכלו לבדוק את החדשות, לראות פרטי טיסות שהזמינו, לקבל מידע משווקים פיננסיים ולעשות כל דבר אחר על ההתקנים הללו.

המימוש: גייטס חזה כאן למעשה את הסמארטפונים, שמונה שנים שלמות לפני שהאייפון הראשון השתחרר לשוק.

תחזית שלישית: אנשים ישלמו את חשבונותיהם, יטפלו בעסקיהם הפיננסיים ויתקשרו עם הרופאים שלהם דרך האינטרנט.

המימוש: אתם יכולים לשלם את חשבונותיכם לחברות ציבוריות (חשמל, מים, תקשורת) דרך האינטרנט, לבחון את חשבון הבנק שלכם ולבצע פעולות פיננסיות דרך האינטרנט, ואפילו לנהל שיחות עם רופאים ולהזמין ולחדש מרשמים לתרופות דרך האינטרנט.

תחזית רביעית: יפותחו עוזרים אישיים שיחברו ויתאמו בין כל המכשירים שלכם, בין שהם במשרד או בבית, ויאפשרו להם להחליף מידע ביניהם. העוזרים יבדקו את האימיילים וההודעות שלכם ויציגו לכם את המידע שאתם צריכים. … הם ידווחו לכל המכשירים בהם אתם משתמשים אודות הרכישות וסדר היום שלכם, ויאפשרו להם להתאים את עצמם אוטומטית למעשיכם.

המימוש: עוזרים דיגיטליים כ- Google Now ואמזון אקו מתחילים לבצע בדיוק את הפעולות הללו. מכשירים חכמים אחרים כמו נסט מתאימים את עצמם כבר אוטומטית לסדר היום שלכם.

תחזית חמישית: דיווחי-וידאו שוטפים מהבית יהפכו לנפוצים, ויידעו אתכם כשמישהו מבקר בזמן שאינכם בבית.

המימוש: בעקבות הירידה הדרמטית בעלות המצלמות הדיגיטליות והחיבור לרשת, קיימות שפע של חברות כיום שמייצרות מצלמות-רשת זולות המפקחות על הבית ומדווחות לבעלים על פורצים, או מאפשרות לו לראות כיצד מתנהגים ילדיו וחיות המחמד בבית.

תחזית שישית: אתרים פרטיים עבור חברים ובני-משפחה יהיו נפוצים, ויאפשרו לכם לשוחח ולהתכונן לאירועים.

מימוש: כשגייטס נקב בתחזית, הבלוגים רק החלו את דרכם, אך הוא כבר הבין לאן הדברים מתקדמים. מאז נפתחו עוד יותר ממאתיים וחמישים מיליון בלוגים, ולצדם הופיעו פלטפורמות עליהן יכולים החברים והמשפחה לתקשר ביחד: פייסבוק, ווטסאפ, סנאפצ'ט ואחרות.

תחזית שביעית: יפותחו אלגוריתמים שיודעים כשאתה מזמין טיול, ומשתמשים במידע כדי להציע פעילויות והנחות ביעד המבוקש.

מימוש: אתרי טיולים כגון אורביץ, אקספדיה ואחרים מבצעים בדיוק את הפעולה הזו, וענקיות השיווק הדיגיטלי – פייסבוק וגוגל – מסתמכות על המידע שהן אוספות אודות המשתמש כדי להציע לו שירותים שמתאימים בדיוק עבורו, כולל לפי מיקום נוכחי.

תחזית שמינית: בזמן צפייה בספורט בטלוויזיה, אפשר יהיה להתדיין על המתרחש בזמן-אמת, ולהשתתף בתחרויות בהן תהמר על המנצח.

מימוש: באמצעות פלטפורמות המדיה החברתית ברשת – פייסבוק, ווטסאפ, טוויטר – מתנהלים שפע של דיונים אודות המתרחש בתחרויות ספורט בזמן-אמת. הצופים יכולים גם להרכיב 'קבוצות פנטזיה' ולהמר בדרך זו על השחקנים וביצועיהם.

תחזית תשיעית: למכשירים יהיה פרסום חכם. הם ידעו את דפוסי הרכישות שלך, ויציגו פרסומות שיותאמו להעדפותיך.

מימוש: גוגל. פייסבוק. כל מילה נוספת מיותרת.

תחזית עשירית: שידורים טלוויזיוניים יכללו קישורים לאתרים רלוונטיים כדי להעשיר את התוכן.

מימוש: בשידורים ופרסומות רבים ממליצים הקריינים לחפש את המוצר או מידע נוסף באתר החברה.

תחזית אחת-עשרה: תושבי ערים ומדינות יוכלו לקיים דיונים באינטרנט אודות נושאים שמשפיעים עליהם, כפוליטיקה מקומית, תכנון עירוני או בטיחות.

מימוש: פייסבוק מאפשרת לערוך דיונים כאלו בדיוק בקבוצות פנימיות. בזכות הדיונים הללו בטוויטר ובפייסבוק ראינו גם את השפעת הציבור על הממשלות גדלה במקרים מסוימים, למשל במהפכות הפוליטיות במצרים, לוב וטוניס.

תחזית שתים-עשרה: קהילות מקוונות לא יושפעו מהמיקום שלך, אלא מתחומי העניין שלך.

מימוש: פורומים אינטרנטיים כמעט ואינם מתחשבים במיקום כיום, אלא רק בתחומי העניין. משתמשים ברדיט (Reddit), בתפוז ובפורומים אחרים יכולים לבחור להצטרף לתת-הפורומים שמעניינים אותם ולהשתתף בדיונים שם.

תחזיות 13, 14, 15: מנהלי פרויקטים יוכלו למצוא אנשים מתאימים לפרויקט בעולם המקוון, ולקבל המלצות לגביהם. מחפשי-עבודה יוכלו למצוא הזדמנויות לתעסוקה בעולם המקוון באמצעות הצהרה על תחומי העניין שלהם, צרכיהם והמיומנויות שהם מביאים לשולחן. חברות יוכלו לבצע מיקור-חוץ למטלות מסוימות – בין שמדובר בפרויקט בנייה, בהפקת סרט או בקמפיין פרסום.

מימוש: שלוש התחזיות הללו ממומשות באמצעות לינקדאין ופלטפורמות רשת אחרות למציאת עובדי פלטפורמה (Mechanical Turk, Upwork, Fiverr), פתיחת תחרויות-רשת (Innocentive, Kaggle) ומיקור-חוץ של פרויקטים.

תחזיות לעתיד

כל התחזיות הללו של גייטס נרשמו כאמור ב- 1999. מאז הספיק האיש להנפיק עוד כמה תחזיות לעתיד, שיכולות לעזור לנו להבין כיצד העולם ייראה בעשורים הקרובים. התחזיות נלקחו ברובן מהמכתב השנתי ששחרר גייטס ב- 2015 לאינטרנט.

תחזית לעתיד ראשונה: אפריקה תוכל להזין את עצמה בכוחות עצמה בזכות התפתחות והטמעה של טכנולוגיות דישון והנדסה גנטית של יבולים, בזכות שיפור תשתיות השינוע של יבולים ובזכות שיפור התקשורת כך שדיווחים על מזג האוויר ומצב השוק יגיעו לכל איכר במהירות. כתוצאה מכל השכלולים הללו, איכרים אפריקאים יצליחו לשפר את תפוקת שדותיהם במאה וחמישים אחוזים.

תחזית לעתיד שנייה: חיי העניים ישתנו בזכות בנקאות ניידת. עד 2030, שני מיליארד אנשים שנטולי חשבון בנק כיום, ישמרו את כספם בבנק ויוכלו לבצע תשלומים באמצעות הטלפונים החכמים שלהם.

תחזית לעתיד שלישית: עד שנת 2035, לא יישארו כמעט מדינות עניות בעולם. כמובן שהכל תלוי בהגדרת העוני (תמיד יהיו מדינות עניות יותר מאחרות, מעצם קיומו של דירוג שכזה), אך גייטס מתייחס לרעיון לפיו 'מפלס המים עולה עבור כולם'. מדינות כמו טורקיה וצ'ילה נהנות כיום מאותה רמת הכנסה לאדם כפי שהייתה בארצות הברית בשנות השישים של המאה האחרונה, ומלאזיה וגבון מתקרבות לאותה נקודה. הפער הגדול שבין מדינות עניות ומדינות עשירות מתמלא במדינות-ביניים כסין, הודו, ברזיל ואחרות. יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם חיה כיום במדינות שעדיין אינן עשירות כמו ארצות הברית, אך גם במפורש אינן עניות עוד. כך שהרעיון לפיו "מדינות עניות יישארו עניות" כבר אינו תקף באותה המידה. מדינות עניות רבות – גם אם לא כולן – מצליחות לקדם את כלכלותיהן. ובאופן כללי, אחוז ה- "אנשים עניים מאד" (דולר אחד או פחות ליום) צנח לפחות ממחצית מהאחוז ב- 1990. בהנחה שהכלכלה העולמית תישמר על כנה, ובהינתן שלא יתחוללו קטסטרופות לא-צפויות, אין סיבה שהצמיחה תיפסק.

תחזית רביעית: עבודות רבות יאבדו לטובת האוטומציה. גייטס מאמין, כמנהיגי תעשייה רבים אחרים, שעבודות רבות יאבדו לטובת האוטומציה בעשורים הקרובים. פתרון ראשוני אפשרי, לדעתו , הוא מיסוי רובוטים – כלומר, להטיל מס גבוה יותר על מפעלים שמעסיקים רובוטים.

כך שאם ביל גייטס אופטימי לגבי עתיד העולם, כולנו יכולים להיות אופטימיים קצת יותר בעצמנו.

(הערה קטנה: קיים מיתוס רווח לפיו גייטס טען ב- 1981 שאין שום סיבה שמישהו יזדקק למחשב עם יותר מ- 640K זיכרון RAM. גייטס עצמו מתכחש לשמועה זו, ומעולם לא ניתן היה למצוא מישהו שיאמת אותה. בהינתן ראייתו ארוכת-הטווח של האיש, קשה להאמין בנכונות השמועה)

על תחרויות בין ילדים ובין עצים

על תחרויות בין ילדים ובין עצים

"אתה ניגש לכל העניין לא נכון." אמרה הגננת בקלילות. "אתה חייב להבין שהילד שלך לא בתחרות עם ילדים אחרים."

הנהנתי בפיזור נפש, והמשכתי לצפות בילדי הגן הרכים מטפסים על קירות הטיפוס, קופצים בין חבלים ורשתות ונופלים על המזרונים פעם אחר פעם. אם התחרות הייתה במספר הנפילות הגדול ביותר, הרי שאין ספק – הילד בהחלט לא התחרה עמם. אבל הוא אפילו לא ניסה! הוא פשוט נשאר על האדמה הבטוחה, וצפה בעניין בשאר חבריו מנסים להתאבד על החבלים. מדי פעם גם מחא כפיים לצליל חבטה מהדהדת במיוחד של ראש צעיר במזרון עתיק.

מאד מתסכל. למה, בעצם, הוא לא מוכן להתחרות בכל השאר?

"הילד שלך חכם." ניסתה הגננת להרגיע אותי. "הוא מבין שהסוד לקיום הוא בהרמוניה. הוא כמו עץ. עץ רחב-צמרת, שמקבל את כל שאר חבריו תחת צלו ועוטף אותם בשקט מרגיע – "

"אה!" הבנתי. "את מתכוונת שהוא מתכנן לחנוק אותם!"

היא לקחה צעד לאחור. "לא," אמרה, "כמובן שלא. הוא פשוט רגוע ושלו, כמו עץ ביער הגשם הירוק תמיד, שחי בהרמוניה עם חבריו ואינו מנסה להפגין את עליונותו עליהם – "

"אבל עצים לא עושים את זה." אמרתי. "זו הדרך בה אנו רואים את העצים מכיוון שאנחנו לא מתחרים כמוהם על אותו משאב: על אור השמש. למעשה, עצים הם אחד מהיצורים התחרותיים ביותר שהאבולוציה הפיקה. ועצים ביערות הגשם תחרותיים עוד יותר. את יודעת מה קורה כשעץ גדול ביער הגשם נופל?"

עוד גולגולת רכה פגעה במזרן. הו, להיות צעיר שוב. לא, תודה.

"בשנה האחרונה התפרסם מחקר במגזין המדעי הנחשב Science בדיוק על השאלה הזו. החוקרים עקבו אחרי עצים גדולים ביער הגשם בפנמה – כאלו שחוסמים את כל אור השמש שמגיע מלמעלה, ומנצלים אותו לטובתם הם כדי לשרוד. ואין להם 'חברים'. לכל היותר, יש להם עמיתים – העצים הגדולים האחרים שצמחו לידם והגיעו לגודל דומה. ביחד, העצים הגדולים חוסמים כמעט לגמרי את אור השמש שמגיע לקרקע, וכך הם מונעים מיריבים צעירים לגדול ולהתחרות בהם. כל שאר העצים שמתחת לחופת הצמרת הגבוהה גדלים לאט, אם בכלל, מכיוון שאינם מקבלים מספיק אור שמש כדי להשקיע בגדילה ובצמיחה. זו אינה הרמוניה. אם כבר, זו אוליגרכיה של עצים, שבה קבוצת צמחים קטנה מאד במספר אבל גדולה במימדים השתלטה על מקור האנרגיה החשוב ביותר."

"אבל… העצים הקטנים מרוצים לגדול לאטם, כמו ילדים שמחכים לתורם – " ניסתה הגננת להתנגד.

"אין להם רגשות." הבהרתי. "כי הם עצים. אין להם מערכת עצבים, נשמה, או רגשות. הדבר היחיד שמניע אותם הוא סדרה של תהליכים ביוכימיים שנבררו לאורך האבולוציה כדרך לקדם את העץ האינדיבידואל ואת צאצאיו. אבל בכל מקרה, העצים הקטנים באמת צומחים לאט, או בכלל לא, אבל ברגע שנופל אחד מהעצים הגדולים, אור שמש שוטף את כל האזור שהוא נהג לכסות. ואז, פתאום, כל העצים הקטנים מתחילים לצמוח במהירות. הם לא פועלים בהרמוניה או בשותפות. הם לא נחמדים ולא מתחשבים. הם פותחים במרוץ גדילה קדחתני ושולחים ענפים עטורי-עלים לכל כיוון בניסיון לתפוס את מירב אור השמש לעצמם. ואת יודעת מה קורה כשהצמרות שלהם מתרחבות מספיק כדי לגעת זו בזו?"

"הם מפסיקים לגדול?" הציעה הגננת בתקווה.

"הם מפסיקים להתפשט לצדדים." הסכמתי. "אבל הם ממשיכים לדחוף למעלה – כל הזמן למעלה. הם חייבים לעשות כך, מכיוון שהעצים שמגיעים גבוה יותר יכולים לחסום את אור השמש ל- 'חבריהם' שצמחו ביחד איתם, וכך למנוע מהם להמשיך להתחרות בהם. בסופו של דבר, רק מספר קטן מאד של עצים עצומים תופס את האזור שהיה חשוף לאור השמש. כל השאר, שלא הספיקו לגדול, להתפתח ולהתפשט באותה המהירות, נותרים הרחוק מאחור. עולם העצים הוא עולם של תחרות מהירה וחסרת רחמים שמובילה למנצחים גדולים, לא של שיוויון והרמוניה."

Overtopping.jpg

כך גדלים עצים ביערות הגשם: מתחרים זה בזה ולבסוף מאפילים על המתחרים שנכשלו. כמו כן, האיור מוכיח בעליל שצריך ללמד מדענים לעבוד עם גרפיקאים מקצועיים במקום להסתפק בפאוורפוינט. המקור: קרולין פאריור, כותבת המחקר הראשונה

"אבל ילדים אינם עצים!" מחתה הגננת. "הם לא צמחים! הם צריכים ללמוד לעבוד ביחד, במשותף, לקחת סיכונים ביחד, לפעול זה לצד זה!"

"בדיוק." אמרתי. "אבל את אמרת שהם כמו עצים, אז הייתי חייב להסביר לך שהם לא, כי עצים הם – "

"הסברת כבר. הסברת." הסכימה עמי הגננת במהירות. היא היססה לרגע. "אתה האבא הביולוגי של הילד, נכון?"

"כן." אמרתי. "עד כמה שידוע לי. למה?"

"בלי סיבה." היא נאנחה. "אבל איידע את הצוות להיערך קדימה לעתיד."

הנהנתי בפיזור נפש, תוך כדי התבוננות בצאצא הקטן. לפתע הבנתי שהוא אינו מתבטל סתם כך על המזרן. הוא תצפת על כל היתר מטפסים, נופלים, נחבטים. הוא ישב מול ערימה גדולה של נעליים, ובכל פעם שילד נוסף פגע בקרקע, הוא הוסיף עוד נעל לערימה. הוא ספר את הנופלים!

השבתי מבטי לגננת.

"אולי באמת כדאי שתכיני את הצוות." ייעצתי לה, מתוך הבנה ברורה של הנולד. "נראה לי שהוא באמת הבן הביולוגי שלי."


אם אתם מחבבים את הז'אנר המערבב כתיבה ספרותית-הומוריסטית עם מסרים מדעיים, אני ממליץ לכם להאזין לפודקאסט "הארי פוטר ושיטות הרציונליות", שנכתב ע"י אליעזר יודקובסקי, תורגם ללא מטרות רווח ע"י קהילת הרציונאליות הישראלית, ומוקרא… ובכן, על ידי.

המקור לתמונת השער: Kids and Fitness Gym

החיסון לדלקת פרקים: תאים מהונדסים שנלחמים במחלה בתוך הגוף

החיסון לדלקת פרקים: תאים מהונדסים שנלחמים במחלה בתוך הגוף

שמעתם על מכוניות אוטונומיות, זה ברור. כולם שמעו עליהן. אבל מה לגבי "תאים אוטונומיים" שמסתובבים בגוף ונלחמים בדלקת פרקים? ההמצאה הזו מפותחת ממש עכשיו, במעבדות מחקר באמריקה שם יצרו סוג חדש של תאים מתוכנתים, שזכו לכינוי "תאי סמארט" – שזה ראשי תיבות באנגלית ל- "תאי גזע משופרים לטיפול שיקומי אוטונומי". התאים הללו אמורים להיות מסוגלים להגן על הסחוס המתדלדל באמצעות הפרשת סחוס חדש במקום הפגיעה, ובנוסף לזאת – מפרישים גם חומר אנטי-דלקתי שמגן על המפרקים מנזקי דלקת הפרקים. וכל זאת, בזמן שהם נשארים בגוף לאורך זמן וממשיכים להגן עליו מדלקות בפרקים.

arthritis.jpg

דלקת פרקים, לא עלינו. אבל על מספיק אנשים – 23 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת בארצות הברית. מקור: פליקר

"מטרתנו היא לארוז את תאי הגזע המתוכנתים כחיסון לדלקת פרקים, שיספק חומר אנטי-דלקתי למפרק המודלק, אבל רק כאשר יש בכך צורך." אמר פרשיד גוילק, פרופסור לאורתופדיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת וושינגטון. "כדי לעשות זאת, היינו צריכים ליצור תא חכם."

וזה בדיוק מה שעשו. החוקרים לקחו תאי עור מזנבותיהם של עכברים, וגרמו לתאים 'לחזור אחורנית בזמן' ולהפוך לתאי גזע. הם תכנתו מחדש את התאים באמצעות כלי חדשני להנדסה גנטית הידוע בשם CRISPR, והחדירו לתוכם גן שמופעל בכל פעם שהתאים חשים בדלקת מסביבם. ברגע שהגן מופעל, התאים המתוכנתים היו אמורים לשחרר חומר ביולוגי שישכך את הדלקת באזור.

רוב התרופות המשמשות כיום לטיפול בדלקת הפרקים, מתמקדות בסיכול ממוקד של מולקולה מסוימת – TNF- אלפא – הקיימת באזור הדלקת ומתגברת אותה. הבעיה היא שהתרופות הללו ניתנות באופן סיסטמטי – כלומר, הן נלקחות לרוב בצורה של כדור, ולכן רק חלק קטן מהכמות הנלקחת מגיעה למפרקים. כתוצאה מכך, התרופות פוגמות בפעילותה של מערכת החיסון בכל הגוף, וחושפות את החולה לזיהומים.

לאחר שתכנתו מחדש את תאי הגזע, החוקרים העניקו להם מספר ימים במהלכם התמיינו התאים לתאי סחוס וייצרו רקמת סחוס חדשה. ולא זאת בלבד, אלא שהחוקרים גילו שהתאים המתוכנתים מוגנים מפני דלקת.

כל זה טוב ויפה, אבל חשוב לזכור שיש עוד דרך ארוכה מאד מהדגמת היכולות של התאים במעבדה, ועד ליישומם בגוף האנושי. החוקרים מתחילים עכשיו לבחון את התאים המהונדסים בעכברים הלוקים בדלקת פרקים, אך גם אם יראו תוצאות חיוביות, יעבור לפחות עוד עשור (וזו הערכה נדיבה) לפני שיפותח חיסון לדלקת הפרקים האנושית.

אבל בואו נבין לרגע מה המשמעות של פיתוח שכזה.

התקדמות הביולוגיה

קודם כל, הרשו לי להביע התלהבות כמי שעשה את התואר השני והשלישי שלו במעבדות ביו-רפואיות. אני לא מתלהב רק מהפיתוח החדש (למרות שיש לו באמת פוטנציאל גדול), אלא מהעובדה שכדי לגרום לו לקרות עשו החוקרים שימוש בשתי טכנולוגיות שכשאני התחלתי את הדוקטורט שלי, נראו כחלום או כמדע בדיוני לביולוגים מסביב לעולם. הרעיון לקחת תאים בוגרים בגוף ולהפוך אותם לתאי גזע, היה פנטזיה שרק בסוף העשור הראשון לשנות האלפיים הפך למציאות. היכולות ש- CRISPR מספקת לנו בהנדסה גנטית יעילה ופשוטה לביצוע, היו כאלו שאפשר היה רק לחלום עליהן עד לפני חמש שנים בערך. (ראו עוד כמה דוגמאות להתקדמות הרפואה והביו-טכנולוגיה, בקישור הזה ו- הזה בבלוג)

העובדה הזו – שהביולוגיה ממשיכה להתקדם בקצב מהיר, ושתוך עשר שנים השתנו לגמרי השיטות בהן משתמשים חוקרים במעבדות והפכו ליעילות ולמשוכללות יותר – קריטית להבנתנו את עתיד הביולוגיה והרפואה. המשמעות האמיתית של הרשומה הזו אינה לשווק סוג חדש של תאים מהונדסים. אלו ייכשלו בניסויים קליניים בסבירות גבוהה, כפי שקורה לרוב התרופות הפוטנציאליות המפותחות במעבדות המחקר. אבל התקדמות השיטות עצמן מוודאת שפיתוחים דומים ימשיכו להגיח מהמעבדות – ובמוקדם או במאוחר יצליחו כמה מהם ויגיעו לשימוש ברפואה המודרנית.

ואז מה?

חיסונים – להכל

כאמור, עוד ארוכה הדרך עד לפיתוח תאים מתוכנתים המסוגלים לשחות בזרם הדם, לשקם סחוס במקומות הנדרשים ולעצור את דלקת הפרקים עוד כשהיא מתחילה.

אבל התחלנו כבר לפסוע בדרך הזו. לאן היא תוביל אותנו?

ראשית, מדובר בטיפול למניעת הזדקנות. חד וחלק. דלקות פרקים פוגעות אמנם בכל האוכלוסייה (יותר מעשרים אחוזים מהמבוגרים בארצות הברית לוקים בסוג כלשהו של דלקת פרקים), אך הסיכוי לפתח דלקת פרקים עולה עם הגיל. אם נצליח לפתח חיסון כנגד דלקת פרקים, הרי שיהיה מדובר למעשה בטיפול נגד מחלת זקנה נפוצה שימנע אותה כליל. לאחר שיוזרקו התאים לגוף הם יוכלו להמשיך להתרבות בתוכו באופן מבוקר, ולספק חיסון מתמשך מהמחלה. אולי טיפול שכזה לא יאריך את משך חיי המטופל, אבל הוא בוודאי ישפר באופן משמעותי את איכותם.

אבל למה לעצור שם?

אם הביו-טכנולוגיה תתקדם לרמה בה אנו יכולים לפתח חיסונים על בסיס תאים המסתובבים בגוף ומבצעים פעולות חשובות, הרי שנוכל גם ליצור חיסונים לטרשת עורקים – מצב בו העורקים המובילים דם ללב נחסמים – באמצעות תאים שיפרקו את החסימות מדי יום, עוד כשהן נוצרות. נוכל ליצור חיסונים מפני שבצים. וכאשר נבין טוב יותר מחלות זקנה כמו אלצהיימר, נוכל בוודאי ליצור חיסונים גם כנגדן. וכן, גם כנגד רבים מסוגי הסרטן התוקפים את הגוף.

ואם כל זה לא מספיק לכם כדי להתרגש, שימו לב לנקודה הבאה: החיסונים הקיימים כיום זולים מטבעם, גם מכיוון שהם ניתנים פעם אחת או פעמיים בלבד לאורך החיים, וגם מכיוון שרוב הממשלות מסבסדות את מתן החיסונים כדי למנוע התפרצות מחלות שיפגעו באוכלוסייה, בכח העבודה ובכלכלה. הוצאות הבריאות של הממשלות כיום אסטרונומיות, ורק עתידות לעלות בעשורים הקרובים ולהמשיך לפגוע בכלכלה. מסיבה זו, ממשלות ירצו לסבסד כל חיסון שיפותח כנגד מחלות הזקנה ויאפשר גם לאנשים בני שישים ומעלה להמשיך לעבוד ולהתקיים בכבוד.

סיכום – ואזהרה

עם כל ההתלהבות, אני מרגיש צורך לסיים עדיין בסיכום ובאזהרה: כל הטיפולים האלו עדיין אינם בנמצא. קל לנופף בידיים ולהשתפך על העתיד המרגש שצפוי לנו, אבל הוא יגיע כתוצאה מעבודתם המאומצת של אלפי חוקרים במעבדותיהם, שיצטרכו לפענח כיצד לתכנת את התאים וכיצד להימנע מבאגים בתכנות. הם יצטרכו לבחון את התאים המהונדסים על שפע של חיות מודל ולבסוף גם על נבדקים אנושיים. הם יצטרכו להבין איך להכווין את התאים בדיוק למטרה כך שלא יפעלו במקומות בהם הם עלולים לגרום לנזק, איך לשרוד בגוף לאורך זמן מבלי להתחלק יותר מדי כפי שעושים תאים סרטניים, ואיך לנטרל אותם בתוך הגוף במידה ויש בכך צורך.

בקיצור, בדרך צפויות לנו עוד מהמורות רבות וקשיים לא-פשוטים, אבל אם הטכנולוגיות ימשיכו להתקדם ולהתפתח בקצב הנוכחי, עוד נזכה לחיות בעולם עם חיסונים לרוב המחלות. ואם לא אנו, אז ילדינו.

מקור: ידיעה לעיתונות מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון

מקור לתמונת השער: אתר MedicalNewsToday.com

באג המחשב שתקע טייסת של מטוסי הקרב היקרים בעולם בלב ים

באג המחשב שתקע טייסת של מטוסי הקרב היקרים בעולם בלב ים

טייסת מטוסי הראפטור F-22 פילחה את השמיים בדרך מבסיס חיל האוויר של ארצות הברית בהוואי, לאוקינאווה שביפן. ה- F-22 אינו מסוג המטוסים שאתה רוצה להיתקל בו בסמטה חשוכה. חיל האוויר האמריקני טוען שאף מטוס קרב קיים אינו יכול להתחרות בעליונות האווירית שמספק ה- F-22. הוא נועד לחמוק לשטח האויב ולהפיל מטוסי קרב אחרים ביעילות שאין שני לה. אבל זה לא היה תפקידו באותו מסע קצר.

וטוב מאד שכך, מכיוון שבאמצע הדרך התרסקו כל מערכות המחשוב בכל הטייסת, באותו זמן בדיוק.

הטייסים לא נכנסו לפניקה. המערכות שנפלו היו אמנם קריטיות בשדה הקרב – מערכות תקשורת, דלק וניווט – אך המטוסים עדיין המשיכו לטוס. כשהמחשבים סירבו להגיב לפקודות חדשות, הטייסים פשוט אתחלו אותם. או בלועזית צחה – עשו ריסט. המחשבים נדלקו מחדש, החלו לטעון את המערכות, וקרסו שוב מיד.

זה היה השלב בו הטייסים הבינו שהצרה עלולה להיות גדולה יותר מכפי שנדמה להם במבט ראשון. הם היו באמצע לב ים בלי יכולות ניווט, תדלוק או תקשורת עם גורם חיצוני. הם חששו להמשיך לטוס ליעד המקורי – האם ימצאו אותו בכלל? האם יוכלו לנחות בבטחה? – וכך עשו את הדבר היחיד שיכלו, ביצעו פניית פרסה חדה וקיוו למצוא מחדש את בסיס הבית.

למזלם של טייסי ה- F-22, ליוו אותם מטוסי תדלוק במסעם. מערכות הניווט במטוסים אלו המשיכו לתפקד כרגיל, וכך יכלו להנחות את מטוסי הקרב המשוכללים ביותר בעולם בחזרה הביתה.

f-22-raptor_009-ts600.jpg

מטוס הקרב המשוכלל ביותר בעולם. לא שווה הרבה כשמערכות המחשבים שלו מושבתות. התמונה במקור מ- Military.com

כשהגיעה הטייסת להוואי, נערכו בדיקות מחמירות בכל מטוס ומטוס. ברור היה שמדובר בפגיעה במחשבים שעל כלי הטיס, אך החשד הראשוני – מתקפת סייבר – נשלל במהירות. מומחים למדעי המחשב עברו בקפידה על יותר מ- 1.7 מיליון שורות הקוד שהכילו מערכות הטיס, וחיפשו את הסיבה לתאונה. לאחר סריקה מעמיקה הם גילו אותה, והיא הייתה פשוטה להחריד: ברגע שחצו מערכות המחשוב את "קו התאריך הבינלאומי" – קו דמיוני, שכאשר חוצים אותו מתחלף התאריך – הן קרסו מיד, כולן ביחד.

וכך טייסת שלמה של מטוסים, שעלות כל אחד מהם עומדת על מאתיים מיליון דולרים בערך, שותקה מכל בחינה מעשית. אילו היה הדבר מתרחש בשדה הקרב, היו המטוסים הופכים להיות חסרי שימוש. כל זאת, בשל באג קטן וערמומי בתכנה, שאיש לא השכיל לזהות מראש.

ממטוסים למכוניות

ועכשיו לתאונה אחרת, שונה מאד – ודומה יותר מכפי שהיינו רוצים. במאי 2016 נסעה מכונית של טסלה בכביש המהיר בפלורידה. אני כותב במכוון "נסעה המכונית" מאחר והרכבים של טסלה חמושים ב- "נהג אוטומטי" אותו יכול הנהג האנושי להפעיל כרצונו. טסלה ממליצה להתייחס לנהג האוטומטי כמערכת מסייעת בלבד, ומסבירה כי הנהג מחויב לשמור ידיו על ההגה בכל זמן הנסיעה, ולהמשיך לשלוט ברכב. אף על פי כן, נראה שחלק מהנהגים מייחסים למערכת יכולות מוגזמות.

כך, לפחות, עשה הנהג באותו יום הרה גורל, כאשר סמך על הנהג האוטומטי יותר מדי. לפי הפרטים שנחשפו אודות האירוע, ה- 'נהג' האנושי צפה במהלך הנסיעה במכשיר הדי-וי-די הנייד שהיה ברכב, מתוך אמונה שהמכונית תסתדר בכוחות עצמה על הכביש. זה לא מה שקרה, והרכב התנגש בעוצמה במשאית שנסעה מולו. הנהג מת במקום.

Williston-f2.0.JPG

תמונת המשאית בה נכנס הרכב של טסלה במהירות גבוהה בכביש המהיר. הרכב הצליח לצאת מצדה השני של המשאית ולהמשיך לנסוע לאחר מכן – אך ללא רוב חלקו העליון, וכנראה שגם בלי נהג (או נוסע) חי. 

אלון מאסק, מנכ"ל טסלה, אמנם הביע את צערו על האירוע הטרגי, אך הבהיר בהודעה לציבור מטעם טסלה כי –

"זהו מקרה המוות הראשון הידוע רק במהלך יותר מ- 130 מיליון מיילים בהם הופעל הנהג האוטומטי. בכלי הרכב בארה"ב יש מוות כל 94 מיליון קילומטרים. ברחבי העולם, יש מוות כמעט כל 60 מיליון קילומטרים."

במכתב נפרד לפורבס, הוסיף וטען מאסק כי אילו הנהג האוטומטי של טסלה היה זמין בכל רחבי העולם, הרי שחצי-מיליון אנשים היו ניצלים ממוות מדי שנה.

מגיבים אחרים, ככתב הטכנולוגיה והתרבות ניק בילטון, התלוננו במרירות בטוויטר כי –

"1.3 מיליון בני-אדם מתים מדי שנה בתאונות רכבים. אבל אדם אחד מת ברכב טסלה בנהיגה אוטומטית, ואנשים קובעים שמכוניות ללא-נהג אינן בטוחות."

טענותיהם של בילטון ומאסק אינן מחזיקות מים, בלשון המעטה. גם אם אפשר להסתמך על הנתונים שטסלה מספקת, הרי שמדובר במידע המגיע מ- 25,000 מכוניות בלבד. מכוניות אלו יקרות מאד, כך שסביר להניח שרוב הנהגים בהן אינם צעירים חסרי-ניסיון על הכביש, אלא מבוגרים מנוסים יותר. רכבי טסלה גם גדולים וחסונים יותר מרוב הרכבים הפרטיים שעל הכביש, כך שאין פלא שהם מגנים יותר על הנוסעים במקרה של תאונה מרכבים רגילים. ואם כל זה לא מספיק, הרי שדו"ח של מכון ראנד קבע לאחרונה שרכבים אוטונומיים יצטרכו לגמוע מאות מיליארדי קילומטרים על הכביש לפני שניתן לבצע ניתוח סטטיסטי ולהשוות את ביצועיהם לאלו של רכבים עם נהג אנושי.

בקיצור, אי אפשר להשוות בין תפוזים ולימונים בכזו קלות. אלא שבעיה אחרת מסבכת את כל העניין עוד יותר: מקור כוחן של המכוניות האוטונומיות – העובדה שכולן נהוגות ונשלטות על-ידי אותה תכנה, או אותה מערכת אחידה – הוא גם נקודת תורפה גדולה.

סכנות המערכת האחידה

כבני-אדם, כולנו שונים במקצת זה מזה בדרכי החשיבה והפעולה שלנו. יש בינינו הנוהגים יותר ופחות בבטחה, מיומנים יותר או פחות באמנות הנהיגה, מתחשבים יותר או פחות על הכבישים.

הבינה המלאכותית, לעומת זאת, היא סטנדרטית. רוצה לומר, כל רכבי טסלה עומדים להתנהל על הכבישים באופן זהה בדיוק. כולם מקבלים על עצמם את אותה תכנה ואותה מערכת הפעלה.

ועתה, מה קורה אם יש ברכבים הללו באג כלשהו? למשל, באג שיגרום למערכות המחשוב שלהם לקרוס מיידית במצבי קיצון מסוימים?

אם חשש זה נשמע לכם הזוי, ראוי שתזכרו שעדיין לא הצלחנו לנכש את הבאגים מאף תוכנה – והרכבים של טסלה כבר הוגדרו כ- "מחשב על גלגלים". המכוניות המודרניות מכילות עשרות מיליוני שורות קוד – וכל שורה נוספת מעלה את הסיכוי לפעולה שגויה כלשהי. מטוסי ה- F-22 המהוללים והיקרים הכילו רק 1.7 מיליון שורות קוד – וקרסו כשחצו את קו התאריך. קיימים, לפיכך, באגים גם במכוניות של טסלה ומכיוון שהרכבים האלו פועלים על בסיס אותה מערכת, כשבאג כזה יצוץ לפתע הוא עלול להשפיע על אלפי נהגים בו-זמנית. זוהי הסכנה הגדולה הטמונה בשימוש במערכת אחידה.

המחשבים שישגיחו על המחשבים

ראשית, לא צריך להיכנס לפאניקה ולעצור את כל התקדמות הטכנולוגיה. סביר להניח שתוך חמש עד עשר שנים, הרכבים האוטונומיים באמת ינהגו בכבישים טוב יותר מהנהג האנושי הממוצע. כל הניתוח שעשיתי עד כה רק מסמן על נקודה אחת חשובה: עלינו לבחון את הביצועים שלהם ברמת קפדנות מחמירה ולא להיות שאננים, מאחר ובאג אחד יכול להשפיע על מיליוני מכוניות בו-זמנית.

הבאג הבעייתי ביותר הוא זה שאיננו יכולים אפילו לדעת על קיומו. כאשר מכונית אוטונומית עושה תאונה, ברור שהתוכנה ששולטת בה תיבחן לעומק כדי להבין האם שגיאה כלשהי גרמה לתאונה. אבל מה קורה במצב בו המכונית אינה עושה תאונה, אלא רק נוהגת ביעילות פחותה מהמיטב אליו היא מסוגלת להגיע, כתוצאה מבאג כלשהו בתכנה? למתכנתים האנושיים יהיה קשה במיוחד לזהות מקרים כאלו, שכן איך אפשר לדעת מה היעילות המירבית אליה יכול הרכב האוטונומי להגיע?

כדי לזהות תקלות מסוג זה, יצטרכו המתכנתים האנושיים להריץ תוכנות בינה מלאכותית שינתחו את ביצועי הרכב. בינות בוחנות אלו יוכלו גם להריץ מיליוני סימולציות של מצבים שונים, וכך יבחנו את התוכנות בקפדנות הנדרשת. כלומר, הבינה המלאכותית היא זו שתשמש אותנו כדי לוודא שהבינה המלאכותית מתפקדת כנדרש. המחשב ישגיח על המחשב, לטובת בני-האדם.

בסופו של דבר, הרכבים האוטונומיים יכולים להיות אחת ההמצאות החשובות ביותר של המאה ה- 21, ולהביא טוב גדול לאנושות. אבל כמו כל טכנולוגיה – עלינו להבין גם את הצדדים האפלים שלה, ולדאוג לנטרל ולמזער אותם מראש עד כמה שרק אפשר.


בספרי החדש, "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה" אני מעלה נקודות נוספות בנוגע ליכולותיה של הבינה המלאכותית לשלוט בעצמה – ולהנחות גם את פעולותיהם של בני-האדם בסופו של דבר. הספר זמין לרכישה בחנויות הספרים בישראל, דרך האינטרנט, או אפילו בעותק דיגיטלי (נו, אנחנו בעתיד, לא?).

איך דיסני שומרת את מיקי מאוס מאחורי סורג ובריח

איך דיסני שומרת את מיקי מאוס מאחורי סורג ובריח

מכון מופ"ת הזמין אותי להרצות השבוע על עתיד זכויות היוצרים. בחרתי להתמקד באחת הזוויות החורה לי אישית ביותר: זו העוסקת במאמרים אקדמיים. אני מקווה שתיהנו מהרשומה, שנגזרה מתוך ההרצאה המקורית.

 

אם אתם חוקרים באקדמיה ובתעשיה, בוודאי תכירו את התהליך הבא: אתם מקבלים גראנטים ממשלתיים, עורכים מחקר מעמיק, משקיעים כל טיפה של מרץ ואנרגיה ויאוש שיש לכם כדי להשיג תוצאות, ואז מנסים לפרסם אותן. כותבים מאמר אחד. מתקבל. ואז, במאמר השני, מתחילה הבעיה. בכל מאמר אתם צריכים לכתוב הקדמה – Introduction – שהיא עמוד או שניים של רקע על מצב התחום כיום. צריך לכתוב את השיטות. והדבר הכי מתסכל הוא שבחצי מהמאמרים שאתם כותבים, ההקדמה יכולה להיות כמעט זהה. חלק גדול מהשיטות אפשר להעתיק מילה במילה – והן עדיין יהיו מתאימות גם במאמרים הבאים.

אבל אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא מעתיקים בעצמנו. במקום זה, אנחנו מסתכלים על ההקדמות של המאמרים הקודמים שלנו וכותבים אותן מחדש. לא מעתיקים – זה אסור. רק… כותבים מחדש לפי בדיוק אותו סדר רעיוני ועם מילים אחרות ואולי רפרנס חדש פה ושם. ולמה? כי אסור לנו להעתיק ממאמרים קודמים שכתבנו. כי זהו חטא ה- Self plagiarism – שחוקרים גדולים וחשובים כבר לקו בו: ההעתקה מעצמך, או "גנבה ספרותית מעצמך".

אבל רגע. יש כמה סוגים של העתקות. אתה יכול להעתיק במבחן מחבריך לכתה, וזה בוודאי פסול כי אתה נבנה ומתבסס על ידע שלא זכית בו בצדק. אתה יכול להעתיק ממאמר של חוקרים אחרים פסקה או אפילו את כל הטקסט, וזה פסול מאותה הסיבה בדיוק: אתה לוקח ידע של אחרים ומעמיד פנים שהגעת אליו בעצמך. אבל בסוג השלישי של העתקות, ההעתקה העצמית, אתה רק לוקח ידע קודם שזכית בו ביושר ומשתמש בו בשנית.

אז למה אנחנו מתייחסים לחיה המוזרה הזו, "העתקה עצמית", כאל מנהג פסול? את מי מרמה המעתיק העצמי, בעצם?

והתשובה היא שהוא מרמה את המוציאים לאור. כי בדרכי הפרסום המסורתיות, מהרגע שחוקר כתב את המחקר שלו והצליח להביא שיתקבל למגזין מדעי, המאמר כבר אינו שלו. ההקדמה כבר אינה שלו. המילים של החוקר כבר אינן שלו – הן של המגזין. וכפי שנכתב באתר American Journal Experts

"מילותיך שלך עשויות שלא להיות שייכות לך… על אף שאתה הבעלים האינטלקטואלי של הרעיונות והתוצאות [במאמר, ר.צ.], הפרסום הוא רכוש כתב העת. … למרות שזה בניגוד לאינטואיציה, מיחזור מילותיך שלך נתפש בעיני החוק כהפרת זכויות יוצרים, אפילו אם אתה כתבת אותן."

חכו רגע. משהו לא בסדר כאן. הייתי יכול להבין מצב בו תוצרי המחקר היו שייכים לגוף שמממן את המחקר. זה נראה לי הגיוני וסביר – מי שמשלם על הזמן של החוקר ולמעשה מפעיל אותו כעובד קבלן, אמור להיות בעל הזכויות. אבל המצב הפוך: הגופים המממנים משלמים הון תועפות, ואז החוקר משלם לפעמים למגזינים עצמם עוד כמה מאות דולרים כדי שיקבלו את המאמר ויוציאו אותו לאור… ויקבלו עליו את הזכויות!

כדי להבין איך הגענו למצב הזה, אנו צריכים לחזור הרחק אחורנית בזמן ולבחון את הסיבות ליצירת המגזינים המדעיים.

חזרה לעבר

הכל התחיל בשנת 1665, כשהחברה המלכותית בבריטניה החלה לפרסם תוצאות מחקריות במגזין שנקרא Philosophical Transactions of the Royal Society. מכיוון שמספר העמודים בכל גיליון היה מוגבל, העורכים היו יכולים לבחור רק את המאמרים המעניינים והאמינים ביותר. כתוצאה, מדענים מכל בריטניה נלחמו על הזכות לפרסם את מאמריהם במגזין, וחוקר צעיר שהצליח לפרסם את מחקרו שם זכה להכרה מיידית בכל רחבי הממלכה. המדענים הסכימו אפילו לערוך מאמרים של אחרים עבור המגזינים, מכיוון שזו הייתה עמדה שהקנתה להם כבוד, ואפשרה להם לבקר את המתחרים.

וכך נחתמה העסקה הלא-כתובה בין המוציאים לאור למדענים: המגזינים סיפקו פלטפורמה על גביה הציגו המדענים את המחקר, והמדענים נלחמו והתאמצו כדי שהמאמרים שלהם יתקבלו, ולעתים אף שילמו מכיסיהם בשביל התענוג. בעלי המגזינים היו גם בעלי הכוח, ויכלו לדרוש מהחוקרים זכויות מלאות על מאמריהם, כדי לוודא שאותו מאמר לא יתפרסם בשנית במגזין מתחרה.

התנאים האלו הגיוניים, אבל רק בעולם הישן של הפרסום המדעי, משתי סיבות: ראשית, בעלי המגזינים היו מוגבלים במקום – כלומר, במספר הדפים במגזין – ולכולם היה ברור שעל מקום מוגבל צריך לשלם; ושנית, בעלי המגזינים היו האגרגטורים של מספר רב של שירותים נחוצים: עריכה, הגהה, עימוד, שינוע המגזין לספריות מדי שבוע או חודש, וכן הלאה. אלו דברים שהמדענים פשוט לא רצו להתעסק עמם, ושניתן היה לבצע באופן יעיל יותר כשהם מכונסים תחת גג אחד.

ואז, לפתע פתאום, הגיעה האינטרנט בה המקום קרוב להיות אינסופי, ובה השינוע של תוכן דיגיטלי אינו עולה דבר. ולצדה הופיעו גם שפע של תוכנות אוטומטיות – כמו וורד – שמאפשרות לכל מדען להגיה בעצמו את המאמר שלו, לעמד אותו בעצמו, לעצב אותו בעצמו וכן הלאה.

הקלות הבלתי-נסבלת של הפרסום

בואו נעבור לרגע ביחד על תהליך פרסום מאמר חדש, ונראה כמה קל ונוח הוא הפך להיות בזכות האוטומציה והאינטרנט:

  1. המדען שולח את כתב העת למגזין: ניתן לבצע עתה בקלות דרך האינטרנט, ללא עלות משלוח.
  2. המאמר מועבר לעורך בתחום הרלוונטי. כיום, כותבי המאמר מציינים את תחום המאמר, כך שהמאמר מועבר אוטומטית לעורך המתאים.
  3. העורך שולח את המאמר למבקרים מדעיים רלוונטיים. כולם עובדים בחינם, כך שהמוציא לאור לא מוציא כסף על שירותיהם. נניח שהם מאשרים את המאמר. במקרה זה אנו עוברים לשלבים הבאים.
  4. המאמר עובר הגהה, עימוד ועיצוב גרפי. מטלות אלו מבוצעות כיום באופן כמעט אוטומטי על-ידי החוקר עצמו, אם הוא רק יודע להשתמש במעבד תמלילים מודרני.
  5. השלב האחרון הוא הדפסת והפצת המגזין, והוא היחיד שחייב לעלות כסף מכיוון שהוא מתבצע בעולם הפיזי, ואטומים עולים הרבה יותר כסף מביטים. וזה שלב מאד חשוב, כמובן, מכיוון שחוקרים הולכים בתחילת כל חודש לספריות המוסדות האקדמיים בהתרגשות גדולה ובפיק ברכיים, כדי להחזיק את העותק הפיזי החדש של הירחון שיצא זה עתה, לדפדף בו בחרדת קודש ולהתענג על מילותיו המודפסות.

מה, לא?

האמת היא שכיום, החוקר הטיפוסי הולך לרשת כדי לקרוא את המאמרים שמעניינים אותו. הוא מקבל התראות אוטומטיות כשיוצאים מחקרים בתחומים שרלוונטיים עבורו. הוא מוריד את המאמרים אליו למחשב או לטאבלט וקורא אותם שם – או פשוט מדפיס אותם אצלו על חשבונו. החוקרים כבר הבינו שאין טעם בקריאת המגזין השלם, שהוא תוצר של העולם הישן בו היה צורך לדחוס מילים ומחקרים בפורמט שיהיה קל לשנע ממקום למקום. בעולם החדש, אין משמעות פרקטית למקום בו מתפרסמים המחקרים הללו – מנועי החיפוש מביאים את החוקרים אליהם בקלות ובאופן מיידי.

רשימת הצעדים הזו מראה למה המוציאים לאור כבר פשוט אינם רלוונטיים היום, למרות התפקיד החשוב ששיחקו במדע במאות השנים האחרונות. את כל הצעדים אפשר להוציא לפועל בעלות שולית אפסית, ולמעשה אנו מתקדמים כבר עכשיו לדרכי פרסום קהילתיות וחינמיות כגון arXiv, או כאלו בהן הברירה של מאמרים ברמה גבוהה מתבצעת על-ידי קהילת המדענים במשותף, בפורומים של עשרות-אלפי מדענים כגון Faculty of 1,000.

המוציאים לאור הפכו למיותרים בחלקם הגדול. אז למה אנחנו נותנים להם עדיין את זכויות היוצרים על המאמרים שלנו?

יש שלוש תשובות לשאלה. מצד אחד, המנהגים הללו כבר השתרשו בקהילה המדעית. אתה חייב לפרסם במגזינים נחשבים כדי לזכות בכבוד, בהכרה ובגראנטים נוספים. מצד שני, מדענים מעריכים מאמרים שעברו ביקורת עמיתים. אבל היום אפשר לבצע ביקורת אמיתים גם רטרואקטיבית – ומסתבר שביקורת שכזו, המתבצעת בפורומים מקוונים על-ידי עשרות מדענים תוך ימים ספורים מהרגע בו המאמר מתפרסם, יכולה להיות מוצלחת עוד יותר במציאת שגיאות וזיופים, מביקורת עמיתים המתבצעת על-ידי שניים-שלושה מדענים לפני שהמאמר יוצא לאור.

והתשובה השלישית היא שנדרש זמן רב עד שהחברה מסתגלת לשינויים טכנולוגיים – והשינוי החברתי לוקח זמן רב עוד יותר כשיש כוחות שמרוויחים מהמצב הקיים. וכדי להסביר את הקביעה הזו ואת הקשר שלה לזכויות יוצרים, נבחן עכשיו את ההיסטוריה של אחת הדמויות המצוירות המוכרות והאהובות ביותר בעולם.

דיסני.jpg

העכבר שדיסני לא מוכנים לשחרר לחופשי. הזכויות שמורות (איך לא) לדיסני.

מזהים אותו?

זהו מיקי מאוס, כמובן, והעכבר התמים לכאורה הזה עומד מאחורי אחד המאבקים המעניינים יותר בקונגרס האמריקני בשלושים השנים האחרונות.

העכבר שדיסני לא מוכנים לשחרר לחופשי

מיקי מאוס נחשף לראשונה לציבור בשנת 1928, בסרטון שחור לבן ששילב אפקטים קוליים ומוזיקה בתיאום מושלם עם האנימציה. הוא הפך בן לילה לכוכב, והופיע על ילקוטי בית-ספר, על חולצות, על כובעים, על כוסות, ואפילו במקומות אקזוטיים יותר. זכויות היוצרים עליו היו שמורות לדיסני ל- 56 שנים, כמוגדר בחוק. כלומר, עד ל- 1984. אבל דיסני לא אהבה את הרעיון שתאבד מיליארדי דולרים ברווחים, וחמור מכך – שמיקי יהפוך לנחלת הכלל.

וכך, בתחילת שנות השמונים הפעילה דיסני את קשריה בקונגרס האמריקני והביאה להארכת זכויות היוצרים על כל היצירות, לכל החברות, בעשרים שנים נוספות. מיקי נשמר בידי דיסני עד 2003, ובתקופה זו הניב לה חמישה מיליארד דולרים.

ומה קרה ב- 2003? דיסני עתרה לקבלת הארכה נוספת כבר בשנות התשעים, תוך שהיא מגייסת לעזרתה קבוצות אחרות כמו טיים וורנר ואת יורשיהם של יוצרים מפורסמים כמו ג'ורג' גרשווין שרצו להמשיך להרוויח מהיצירות של אבא-סבא. הפעם המאבק היה קשה במיוחד, אחרי ההארכה הקודמת של עשרים שנים. הנה מה שכתב הסנאטור האנק בראון שהשתתף בדיונים בנושא בוועדת הסנאט לענייני משפט –

"התמריץ האמיתי כאן הינו לבעלי תאגידים שקנו זכויות יוצרים, ועותרים בקונגרס כדי לזכות בעוד עשרים שנים של רווחים – ולא ליוצרים שיהיו מתים זמן רב לפני שהארכת זכויות היוצרים הזו תתממש."

אבל ההתנגדות הייתה לשווא, והתיקון לחוק עבר. דיסני קיבלה עוד עשרים שנים של נחת, ורק ב- 2023 צפויה לאבד את זכויות היוצרים. אתם יכולים להבין שהיא מתחילה כבר עכשיו לגייס את חברי הקונגרס והסנאט לטובתה לקראת המאבק של 2023.

אגב, כמעט אפשר להשוות את המצב לשוד של הציבור. דיסני הרוויחה יפה מדמויות כמו פיטר-פן, סינדרלה, שלגיה ואחרות, שהיו פתוחות לשימוש חופשי על-ידי הציבור – ולכן דיסני הייתה יכולה ליצור מסביבן סרטים עם הכנסות יפות. אבל כשהגיע הזמן בו דיסני הייתה אמורה להחזיר את חובה לחברה ולשחרר את היצירות בחזרה לציבור, היא בחרה לשנות את החוק במקום זאת.

ולמה אני מספר את כל הסיפור הזה? כדי להראות עד כמה זכויות היוצרים הן תוצר של כוחות מתחרים ושונים בחברה – של מאבק בין טובת הציבור לבין טובת בעלי ההון וחברות מסחריות שיכולים להשפיע על נציגי הציבור ולקדם כללים שאינם מספקים בהכרח מענה אופטימלי לצרכי הציבור. במקרה של דיסני, החברה הפעילה לוביסטים כדי להשפיע על נציגי הציבור. במקרה של המוציאים לאור האקדמיים לא ידוע לי האם הם הפעילו השפעה כלשהי על הקונגרס, אבל ברור שבמקום בו יש כסף, יש גם השפעה – בין שהיא מוחצנת וברורה, ובין שהיא מקובלת על כולם במשתמע.

מעכבר למדע

עזבו לרגע את מיקי. לא אכפת לי באמת מהעכבר הזה. הבעיה האמיתית היא שחברות מסחריות משתפות פעולה עם נציגי הציבור באופן שפוגע באינטרסים של הציבור הרחב. מכיוון שהתיקון לחוק זכויות היוצרים גורף כל-כך, מאות-אלפי ספרים מהמחצית הראשונה של המאה ה- 20 אינם פתוחים לקריאה חופשית על הרשת. גוגל חוששת אפילו לסרוק אותם ולהיתבע על הפרת זכויות יוצרים – למרות שרובם מהווים "יצירות מיותמות" שאיש אינו באמת דואג לזכויות שלהן. וכך, הציבור מאבד גישה ליצירות רבות וחשובות בגלל הצרכים האנוכיים של החברות הגדולות.

מה שיותר חמור הוא שכיום אנחנו מתחילים להיכנס לתקופה בה בינות מלאכותיות מסוגלות לעבור על מספר עצום של מאמרים מדעיים – למשל, מאמרים רפואיים – ולהפיק מהם משמעות. אני קורא להתנהלות הזו "מחקר רטרוספקטיבי", והיא עתידה להניב עבורנו שפע של תובנות מדעיות. אבל במצב כיום, רק החברות הגדולות והמרכזים האקדמיים הגדולים ביותר יכולים להרשות לעצמם את העלות השנתית הגדולה לגישה נרחבת למאמרים… ואפילו לא הם – מכיוון שאפילו הרווארד הגדולה התלוננה כבר שאינה יכולה לעמוד במחיריהם של המוציאים לאור. התוצאה היא שאנו חוסמים חוקרים רבים מגישה לחומרים שיכולים להניב להם ערך רב – ועל הדרך גם לאנושות. וכל זאת, בגלל התנהלות שכלליה נקבעו לפני מאות שנים, ושכבר אינם רלוונטיים להווה.

אבל זה כבר לא חייב להיות המצב. גם בעלי ההון החזקים ביותר אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בסכר ולעצור את הקדמה הטכנולוגית ואת השינויים שהיא מביאה לצדה, אלא אם ישתנו בעצמם.

בהמשך הרשומה אביא דוגמה אחת לכוח מניע – השיתופיות מצד הציבור – שימנע מהמוציאים לאור להצליח אלא אם ישתנו בעצמם. ואחריו, אציג כוח מניע אחר – האוטומציה – שיכול לאפשר למוציאים לאור להשתנות ולתפקד באופן יעיל וידידותי יותר למשתמש – אך רק אם ידעו להשתמש בו נכון.

שיתופיות וסיי-האב

האינטרנט מחברת אנשים זה לזה, ובכל מקום בו בני-אדם מחוברים אחד לשני נוצרים קשרי סחר חליפין. בעולם הדיגיטלי, בו ניתן לשכפל סחורות בעלות אפסית (כלומר, להעתיק קבצים) ולשנע אותן בעלות אפסית (כלומר, לשלוח אותם באימייל או לאפשר שיתוף שלהם בתכנה ייעודית כמו ביט-טורנט), אנשים נוטים לשתף ברצון את הסחורות הללו זה עם זה. או במילים פשוטות יותר: אם למישהו יש גישה לקובץ של מאמר מסוים, הוא יחלוק אותו בשמחה עם אחרים.

נטייה זו לשיתופיות בעולם הדיגיטלי גורמת לכך שאקדמאים מתחילים לשתף זה עם זה מאמרים לגמרי בחינם. בשנים האחרונות בטוויטר היה מקובל שירות בו אנשים שמחפשים מאמר מסוים מבקשים מאחרים להוריד אותו עבורם באמצעות הצמדת התגית ICanHazPDF# לבקשה. זו הייתה פיראטיות 'בקטנה', שלא הפריעה במיוחד למוציאים לאור.

ואז הגיעה אלכסנדרה אלבאקיאן ויצרה את סיי-האב.

סיי-האב (Sci-Hub) הוא שירות פיראטי ברמה שמעמידה את כל שאר הפיראטים האקדמים הקודמים בצל. אתם יכולים להיכנס לאתר של סיי-האב, ולהזין את כתובתו של מאמר מסוים בו אתם חושקים. האתר בודק אם המאמר נמצא בספריית Libgen שמכילה חמישים מיליון מאמרים אקדמיים. אם כן, הוא שולח לך אותו. אם לא, הוא משתמש בסיסמאות של חוקרים אקדמיים עם גישה לאותו מאמר, כדי להוריד אותו, לצרף אותו לספריית Libgen, ולשלוח לך אותו.

סיי-האב פועל בקצב מסחרר. הוא מוריד מאות-אלפי מאמרים חדשים ביום, וכפי שהצהירה אלבאקיאן לאחרונה –

"הורדנו כבר את רוב המאמרים מאחורי חומת תשלום לספריה… יש לנו כמעט הכל!"

sci-hub.jpg

סיי-האב. יש להם כמעט הכל.

את כל המאמרים האלו משתף סיי-האב עם 19 מיליון משתמשים. וכולם משתמשים בו – אפילו אנשי אקדמיה רבים שכבר גילו שקל להם יותר למצוא, להוריד ולקרוא מיד את המאמרים דרך השירות. כלומר, יש כאן גם סוג של מרד נגד השירותים שמציעים המוציאים לאור הנפרדים זה מזה – וקשה להם מאד להתחרות בפשטות של סיי-האב כרשת אחת המאחדת את כל המגזינים ביחד.

אגב, בואו לא נהיה תמימים: סיי-האב מאפשר גניבה. אם אתם רוצים שאגנה את המיזם, אז הנה: אני מגנה את הגניבה של סיי-האב. עזר? מרגישים יותר טוב? נהדר. אבל הגינוי שלי לא יעזור למוציאים לאור יותר מכפי שהגינוי של חברות המוזיקה עזר להן כשכולם התחילו לשתף שירים. הפוליטיקאים גינו, השופטים גינו, אבל בסופו של דבר חזרות המוזיקה היו צריכות להשתנות כדי להתאים את עצמן למציאות החדשה בה קל יותר לגנוב מאשר לשלם מחירים גבוהים באופן מגוחך.

אז מה אפשר לעשות?

אוטומציה ו- iCEO

אחד המודלים האלטרנטיביים לשיתוף הידע עשוי להיות טמון באוטומציה של תהליכי ההוצאה לאור, שתוזיל את העלות השולית הכרוכה בהוצאה לאור ותאפשר למכור את המאמרים במחירים נמוכים יותר.

כמובן, אפשר לטעון שאנשים לא ירכשו את המאמרים אם הם יכולים להורידם בחינם מסיי-האב. אלא שאייטונז עדיין משגשגת גם בעידן הטורנטים, ומסתבר שאנשים מוכנים לשלם דולר בודד תמורת שיר, אם הם מקבלים את השירים במהירות וביעילות, ואם הם מאמינים שגם האמן מקבל תגמול.

אבל איך אפשר להעביר את תהליכי ההוצאה לאור אוטומציה מלאה? הרי נכון להיום עדיין אין בינה מלאכותית שתהיה נבונה מספיק לערוך מאמרים בעצמה, להגיה אותם בעצמה, לעשות להם ביקורת עמיתים בעצמה וכן הלאה. גם לא צפויה להיות בינה מלאכותית ברמה כזו בעשורים הקרובים. אבל מסתבר שגם איננו צריכים בינה מלאכותית מתוחכמת עד כדי כך, אלא רק כזו שמנהלת את תהליך ההוצאה לאור, כדוגמת אמצעי הניהול הממוחשב שדווין פידלר פיתח והדגים בשנים האחרונות, ומכונה iCEO. תכנה זו היא סוג של יצור כלאיים: מדובר בבינה מלאכותית פרימיטיבית שאחראית על ניהול סדר העבודה של בני-אדם, והם אלו שעושים את העבודה הקוגניטיבית הקשה באמת.

פידלר הדגים את דרך הפעולה של iCEO במאמר שפרסם בשנת 2015 במגזין העסקים הנחשב ביותר בעולם – Harvard Business Review. הוא תיאר כיצד קיבל iCEO אתגר לא-פשוט: לכתוב דו"ח על דרכים ליצירת גרפן. כדי להתמודד עם המטלה, תכנת הניהול פנתה לעובדי פלטפורמה והקצתה להם מטלות. למרות שפידלר לא מפרט אודות זרימת העבודה המדויקת, אפשר לשער ש- iCEO התנהלה בערך לפי הסכמה הבאה.

iceo.jpg

תמונה מהמאמר המקורי ב- HBR.

ראשית, היא הורתה לעובדי פלטפורמה ארעיים בשירות Mechanical Turk של אמזון לאסוף את כל הקישורים למאמרים על יצירת גרפן שהצליחו למצוא, והקציבה להם 24 שעות לעשות זאת.

שנית, היא העבירה את כל הקישורים הללו לאנשים בעלי מומחיות באנליזת מידע, וביקשה מהם לתמצת את המסקנות בנקודות. בשלב השלישי היא העבירה את הנקודות לבעלי יכולת כתיבה שהרחיבו אותן לפסקאות שלמות. בשלב הרביעי היא העבירה את התוכן כולו לגרפיקאים שסידרו את הגרפים שהטמיעו המומחים מהשלבים הקודמים, הוסיפו תמונות במקומות המתאימים ועיצבו ועימדו את הדו"ח כולו. בשלב האחרון עבר הדו"ח לבדיקה ולביקורת אצל כמה מומחים שבאמת מבינים בתחום, ואלו ניפו את הטעויות הקטנות שעוד נותרו.

וזהו. יש דו"ח. ולא סתם דו"ח: 124 עמודים, עם שישים תמונות וגרפים, שביצירתו השתתפו 23 אנשים מכל העולם, שעבדו מסביב לשעון כדי לממש את היצירה הסופית. לדו"ח ברמה כזו נדרשים בדרך כלל כמה שבועות בשביל המחקר בלבד. אבל iCEO הצליח לבצע את מטלת המחקר בשלושה ימים.

העלות השולית בהפעלת מערכת שכזו היא אפסית, וניתן לכסותה בקלות באמצעות גביית תשלום נמוך מהמשתמשים – אפילו דולר או פחות – על כל הורדת מאמר. מעבר לכך, אם תחליפו את המילים "עובדי פלטפורמה" ב- "מדענים שעושים ביקורת עמיתים בחינם", תבינו שההוצאות לאור מתבססות על מודלים דומים כבר היום. ההוצאה שתתפוס ראשונה את הפוטנציאל באוטומציה מלאה של ניהול תהליך פרסום המאמרים, תוכל לזכות בנתח יפה משוק ההוצאה לאור של מאמרים אקדמיים.

סיכום

המוציאים לאור הם בבחינת חמורו של משיח. הם מילאו פונקציה חשובה בעולם האקדמי במאות השנים האחרונות. אכן, לא הייתה דרך אחרת להתנהל בעולם האקדמי בלעדיהם. הם הביאו אותנו למקום בו אנו נמצאים היום, אבל עתה הם מתחילים להיות מיותרים. עדיין לא לגמרי, אבל הדרך כבר ברורה.

אני לא טוען שכולם צריכים לגנוב מאמרים בסיי-האב במקום להוריד אותם באופן חוקי (ויקר) מהמוציאים לאור;

אני לא טוען שאפשר להשליך את המוציאים לאור לכלבים כבר היום.

אבל בשנים הקרובות יהפכו המוציאים לאור לעול על המדע, במקום שיסייעו לאנושות ליצור ולשתף מידע וידע. וכשזה יקרה, אני מקווה שנצליח למנוע מהם להשפיע על נציגי הציבור כפי שעשו דיסני, ושנוכל להתקדם לעולם בו זכויות היוצרים משרתות את הציבור, ולא את בעלי ההון.

——–

אני מכסה את נושא השנניגנים של דיסני בתחום זכויות היוצרים, ובאופן כללי את הדרכים בהן חברות השפיעו על הפוליטיקה, בספרי החדש – "השולטים בעתיד" – אותו ניתן למצוא בחנויות הספרים בעולם הפיזי, או לרכוש בעולם הדיגיטלי בקישור הבא.