על תרופת-הפלא הראשונה כנגד נגיף הקורונה

על תרופת-הפלא הראשונה כנגד נגיף הקורונה

לפני שבועיים עמד נשיא ארצות הברית על הבמה במסיבת עיתונאים, והכריז על קיומה של תרופת פלא לנגיף הקורונה החדש – הידרוקסיכלורוקווין (אתם יכולים להרשים את חבריכם בהגייה נכונה שלה – הידרוקסי, כלורו, קווין). הוא הצהיר שהתרופה נבחנת בימים אלו ממש ומראה כדבריו – "תוצאות מוקדמות מאד מעודדות, מאד, מאד מעודדות."

אז אם קיימת כבר תרופה לנגיף, למה כולם עדיין מפחדים להידבק? ואם יעילותה לא הוכחה, מדוע רופאים מתחילים לאגור אותה כבר היום[1]? למה הודו אסרה על ייצוא התרופה מחוץ לגבולות המדינה, ונשיא ברזיל הורה למעבדות הצבא להגביר את קצב הייצור של כלורוקווין[2]? ומה עם הרופא החרדי מניו-יורק שהצליח לטענתו לרפא מאות חולים בנגיף באמצעות קוקטייל של הידרוקסיכלורוקווין ואבץ?

ברשומה היום נסביר מה הסיבה להתלהבות מסביב לתרופה – ובמקביל, מה הראיות בעד ונגד ליכולתה להתמודד עם הנגיף החדש.

הרופא שהציל קהילה שלמה… לטענתו

קריית יואל היא עיירה קטנה במונחים אמריקניים: 35,000 תושבים בלבד, רובם ככולם יהודים חסידים, ובמרחק נסיעה של שעה ממנהטן. כאשר החלו התושבים להידבק בנגיף הקורונה החדש בתחילת מרץ, החליט ד"ר ולדימיר זלנסקו, הרופא המקומי, לעשות מעשה. הוא נקט בצעד אמיץ – או פזיז, תלוי את מי שואלים – והחל לספק לחולים קוקטייל ניסיוני שפיתח בעצמו.

תכולת הקוקטייל? הידרוקסיכלורוקווין, אנטיביוטיקה בשם אזיתרומיצין, ואבץ.

לפני שנספר על תוצאות אותו ניסוי מאולתר, ראוי לשאול: מדוע בכלל סבר זלנסקו שהידרוקסיכלורוקווין עשוי לסייע לחולים בנגיף?

התשובה לשאלה מגיעה מלפני עשרים שנים כמעט – כשהעולם היה צריך להיאבק בבן-דוד קרוב של נגיף הקורונה הנוכחי.

תרופה מההיסטוריה

רבים מאנשי המערב אינם זוכרים זאת, אך לפני שמונה-עשרה שנים החל להתפשט בעולם נגיף הסארס (SARS) המקורי, עם שיעור תמותה גבוה של עשרה אחוזים[3]. התפשטות הנגיף אמנם נעצרה תוך זמן קצר, אך כבר באותו זמן החלו חוקרים לבחון חומרים מסוימים כדרך להתמודד עמו. אחד מאותם חומרים היה הידרוקסיכלורוקווין, שהצליח להפחית את קצב ההדבקה בתאים בניסויי in-vitro – כלומר, במבחנה או בצלחת פטרי. הנקודה החשובה היא שהניסוי לא נערך על בני-אדם.

זוהי נקודה קריטית. אפשר להוכיח הכל על תאים במבחנה. רוצים להרוג תאים סרטניים במבחנה? אין קל מזה: אתם יכולים פשוט לשפוך עליהם מיץ אשכוליות מרוכז. או חלב. או לזרות מלח או לעשן עליהם מריחואנה. אם רק תשתמשו בריכוזים גבוהים מספיק מכל אחד מהחומרים האלו, הוא בוודאי יהרוג את התאים הסרטניים, ולצדם גם את כל שאר התאים שבמבחנה. הבעיה היא שטיפול בריכוזים דומים בבני-אדם, יהרוג את התאים הסרטניים בוודאי – אך כנראה גם את החולה.

זו הסיבה שניסויים ב- in-vitro – מחוץ לגוף – אינם נחשבים אמינים או אפילו מעניינים במיוחד. לכך יש להוסיף את העובדה שפשוט איננו יודעים כיצד ההידרוקסיכלורוקווין עוצר את התפשטות הנגיף בין התאים. ואם דרך הפעולה של התרופה אינה מובנת לנו, גדלים החששות עוד יותר ממחקרים כוזבים. כך שאפשר להבין את החוקרים שהתייאשו סופית מהתרופה כאשר גילו שבניסויים בעכברים, ההידרוקסיכלורוקווין אינו מצליח אפילו לצמצם את העומס הנגיפי – כלומר, את ריכוז הנגיפים בנוזלי הגוף[4].

חמש-עשרה שנים חלפו, ונגיף קורונה חדש הגיע והחל להדביק את כולם. חוקרים שהתייאשו מחומרים מסוימים ומהסיכוי לזכות במענקי מחקר שיאפשרו להם לבחון אותם, החלו להסתכל אחורנית ולחשוב האם יש סיכוי, בכל זאת, שחלק מאותם חומרים יוכלו לסייע גם נגד הנגיף החדש.

הניסיון הראשון להשתמש בהידרוקסיכלורוקווין כנגד נגיף הקורונה החדש אירע בסין בינואר ובפברואר. התוצאות פורסמו במגזין המדעי BioScience Trends, במילים הפשוטות הבאות – "עד כה, תוצאות מיותר ממאה חולים הוכיחו שכלורוקווין פוספאט מוצלח יותר מטיפול הביקורת…"

זהו ניסוח חשוד, בלשון המעטה. כמה חולים השתתפו במחקר בסין? אנחנו לא יודעים. מה היה מצבם כשהגיעו לבית החולים? אנחנו לא יודעים. האם נדבקו באמת בנגיף הקורונה, או אולי לקו במחלה אחרת? אנחנו – ניחשתם – לא יודעים. כשמדען קורא 'מחקרים' מהסוג הזה, הוא מניח באופן אוטומטי שאין מאחוריהם דבר וחצי דבר[5].

אבל אז הגיע מחקר קליני שני מצרפת, בו קיבלו 14 חולים טיפול בהידרוקסיכלורוקווין, שישה קיבלו טיפול נוסף גם באנטיביוטיקה מסוג אזיתרומיצין, ו- 16 חולים היוו קבוצת ביקורת. התוצאות הראו שמצבם של החולים שטופלו בהידרוקסיכלורוקווין השתפר יותר מזה של קבוצת הביקורת, ומצבם של החולים שקיבלו גם אנטיביוטיקה השתפר עוד יותר[6].

נשמע טוב, נכון? אבל סקירה קפדנית של המחקר חושפת בעיות רבות. מקבלי הטיפול ידעו האם הם בקבוצת הביקורת או שקיבלו טיפול אמיתי, למשל, כך שמבחינה זו המחקר לא עמד בדרישת הבסיס ממחקרים קליניים: סמיות כפולה, כך שהמטפלים והמטופלים אינם יודעים מי קיבל תרופה יעילה ומי לא. ההיסטוריה מלמדת שכאשר מחקרים אינם נערכים בסמיות כפולה, קיים סיכוי גבוה שתוצאותיהם לא ישקפו את האמת. בעיה אחרת היא שבנוסף לעשרים הנבדקים שקיבלו את הטיפול, היו עוד שישה מטופלים, שאחד מהם מת ושלושה עברו לטיפול נמרץ. אני מנחש שאילו אותם ארבעה אנשים היו נכללים בסטטיסטיקה, התוצאות היו הרבה פחות מרשימות.

חוקרים אחרים חשפו בעיות נוספות במחקר, שמעמידות את אמינותו בספק גדול. ואם כל זה לא מספיק, הרי שמחקרים אחרים מסין ומצרפת – קטנים גם הם – לא הוכיחו שלהידרוקסיכלורוקווין יש השפעה מורגשת על ההחלמה מהנגיף[7] [8].

אבל כל זה לא עצר את זלנסקו, שהחליט לנקוט באסטרטגיית "צל"ש או טר"ש" – והלעיט מאות אנשים, לדבריו, בתרופה.

ההצלחה הגדולה – לכאורה

זלנסקו, רופא מקומי בן 46, החליט שלא לעצור ולהתחשב בבעיות הרבות שבמחקרים הסיניים והצרפתיים. הוא הרכיב קוקטייל משלו שהיה דומה לזה שהרופאים הצרפתיים נתנו לחולים במחקר, והכיל הידרוקסיכלורוקווין, אנטיביוטיקה נגד זיהומים חיידקיים שיכולים לפגוע בריאות, ואבץ שנגיפי הקורונה אמורים להיות רגישים אליו במיוחד.

זלנסקו סיפק את הקוקטייל ל- 500 חולים, ועקב אחרי התוצאות בדריכות. אנו יכולים לדעת כל זאת מכיוון שב- 23 למרץ הוא פירסם את התוצאות בסרטון ביוטיוב ובאתרים אחרים ברשת[9]. נאמר בעדינות שלא כך מפרסמים חוקרים רפואיים את תוצאות מחקריהם, אבל ניחא. זלנסקו היה שיכור מהצלחתו: מתוך כל החולים בהם טיפל, אפילו אחד מהם לא מת או נזקק לאשפוז.

וכך, כמעט בין לילה, הפך הרופא החרדי הצנוע לסלבריטאי בינלאומי.

בשבועיים שאחרי פרסום התוצאות, זכה סלנסקו בצלצולים אינספור מכל גוף תקשורת רציני – וכנראה שגם מהרבה שלא. כולם רצו לשמוע עוד על התוצאות. הוא הופיע בטלוויזיה, התראיין בתקשורת, ואפילו זכה לקבל פניות מצד ממשלות – כולל מצד ממשל טראמפ שהתקשר אליו כדי לברכו ולהתייעץ עמו בענייני רפואה. ולמה לעצור בטראמפ? זלנסקו הופצץ בפניות גם ממדינות קטנות יותר כמו רוסיה, ואפילו ישראל. וכמובן, עיתון הניו-יורק טיימס ערך כתבה שלמה אודותיו, בה טרח להדגיש שהרופא – על אף מעלותיו – הוא גם מעריץ מושבע של דונלד טראמפ, ולפיכך (במשתמע) פסול מחמת מיאוס. כאלו הן פני הפוליטיקה בארצות הברית כיום.

נתעלם לרגע מנטיותיו הפוליטיות של זלנסקו. אני מאמין שיש לברך את הרופא על יוזמתו ועל נכונותו לסייע לקהילה בכל דרך חוקית. הידרוקסיכלורוקווין – המרכיב החשוב ביותר בקוקטייל – מקובל כבר עשרות שנים כטיפול במחלות מסוימות בהן ניגע מאוחר יותר במאמר. מבחינה זו, הוא הוכיח את עצמו כבטוח יחסית. אמנם, בריכוזים גבוהים ובשימוש לאורך זמן הוא עדיין יכול להיות רעיל ולהזיק לגוף, אבל כנראה שזלנסקו השתמש במינונים הנכונים המוכרים מהספרות. בשימוש נכון, זהיר, קצר-מועד ומפוקח היטב, הידרוקסיכלורוקווין אינו אמור להזיק לאנשים (זלנסקו תיאר שעשרה אחוזים בלבד מהמטופלים סבלו מתופעות לוואי של שלשול ובחילה, שחלפו תוך זמן קצר).

זו אחת הסיבות שטראמפ היה אופטימי כל כך לגבי התרופה: מכיוון שהיא כבר מאושרת לשימושים שונים, היא נחשבת לבטוחה. אם נגלה שהיא אכן מסוגלת להשפיע על נגיף הקורונה החדש, הרי שניתן יהיה להתחיל להשתמש בה באופן מיידי בכל העולם.

אבל יש שתי בעיות גדולות עם התוצאות שהציג זלנסקו. הראשונה היא שהרופא מעולם לא סיפק נתונים של ממש בנוגע לחולים. הוא לא ערך מחקר, אלא סיפר על ניסיונו האישי. הבעיה השנייה היא שקיים סיכוי ממשי שרק מעטים מהחולים שביקרו אותו, אכן נדבקו בנגיף הקורונה.

איך אנחנו יודעים את זה? פשוט. זלנסקו כתב בעצמו שנתן את הקוקטייל לכל חולה עם קוצר נשימה, בכל גיל, כמו גם לכל חולה בסיכון-גבוה (כלומר, קשישים, אנשים עם בעיות לב, לחץ דם גבוה, סוכרת ומחלות אחרות) שהגיע אליו אפילו עם תסמינים קלים בלבד שדומים לאלו של הנגיף.

במילים אחרות, אפשר לשער שכל ילד עם אסטמה קיבל מזלנסקו את הקוקטייל, כמו גם כל חולה עם נזלת קלה או קצת שיעול. אתם יודעים, מהסוג שכמעט כולנו חווים מדי חורף. כמה מאותם אנשים באמת נשאו את נגיף הקורונה בגופם? אנחנו לא יודעים. אולי כולם. אולי אף אחד מהם. קרוב לוודאי שלא רבים מתוכם. אין לנו שום דרך לדעת את התשובה, ומכיוון שמדובר בנגיף שבקרב לפחות שמונים אחוזים מהנשאים אינו גורם למחלה קשה, אפשר להניח שאפילו אם כמה עשרות מהמטופלים של זלנסקו אכן נשאו את הנגיף – הם לא היו צריכים באמת את הקוקטייל. הם החלימו מעצמם, בלי שום קשר אליו.

ועכשיו שאמרנו את כל זה, האם ייתכן שהקוקטייל של זלנסקו באמת עובד?

אולי. אולי לא. לא מדובר כאן במחקר רציני או אפילו חצי-רציני. לא מדובר כאן במחקר בכלל! עד כמה שאנו יודעים, ייתכן שזלנסקו טיפל במגיפת שפעת קלה ותו לא.

אבל ה- FDA – הגוף הממשלתי המפקח על התרופות והמזון בארצות הברית – כבר הגיע להחלטה משלו: החל מסוף מרץ, רופאים בארצות הברית קיבלו היתר חירום לטפל בחולי קורונה בהידרוקסיכלורוקווין[10].

אם לא יועיל – לא יזיק

נסביר לרגע מה משמעות ההחלטה. קודם כל, ייתכן שמדובר בהחלטה שהתקבלה מתוך מניעים פוליטיים בלבד. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, להוט להוכיח שיש סיבה לאופטימיות, והביע ברבים את אמונתו בהידרוקסיכלורוקווין. הוא בהחלט היה יכול לבחוש מאחורי הקלעים ולדחוף את ה- FDA לקבל את ההחלטה השנויה במחלוקת.

זוהי אפשרות, בוודאי, אבל סביר יותר שה- FDA ביסס את ההחלטה על מצב החירום אליו נקלעה ארצות הברית. אני מנחש שאנשי הרשות החליטו גם שמכיוון שמדובר בתרופה עם תופעות-לוואי מעטות בטיפול נכון, ומכיוון שיש כמה מחקרים ראשוניים-מאד שתומכים בה, הרי שכדאי לקחת סיכון לגביה. וגם אם היא לא תועיל לחולים, היא בוודאי לא תזיק.

מה כל זה אומר, בסופו של דבר? שהעולם הוא מקום מורכב. הקהילה המדעית עדיין רחוקה מאד מהגעה לקונצנזוס בנוגע להידרוקסיכלורוקווין, אבל ה- FDA צריך להתחשב גם במצב המורכב בו כולנו נמצאים כרגע. התוצאה היא שגם טיפול שאינו מאומת ומאושש מדעית עדיין, מתחיל להגיע באופן חוקי לנשאי הנגיף. בימים כהרגלם זה לא היה קורה. אבל אני מניח ששמתם לב שהימים אינם כהרגלם בחודש האחרון, ואפשר בהחלט לסלוח ל- FDA על הלהיטות לאתר תרופה – כל תרופה – שתעזור לאלפי החולים שבמצב קשה בבתי-החולים באמריקה.

בחודש האחרון הושקו מחקרים רציניים וגדולים שאמורים לספק תשובות חד-משמעיות לגבי הקוקטייל של זלנסקו, או לפחות לגבי המרכיב החשוב ביותר בו – ההידרוקסיכלורוקווין. מחקר באוניברסיטת מינסוטה נערך בימים אלו על 1,500 נבדקים[11], ומחקר אחר באוקספורד בוחן את השימוש בכלורוקווין כטיפול מונע על עשרת-אלפים בני-אדם[12]. ניסויים קליניים קטנים יותר מתחילים גם במדינות אחרות[13]. תוך חודש בערך יהיו בידינו תשובות רציניות הרבה יותר לגבי ההידרוקסיכלורוקווין – והאם זלנסקו ראוי לצל"ש שטראמפ כבר העניק לו באופן לא-רשמי.

ועד אז – האם כדאי שכולנו נתחיל לקחת כדור ליום של הידרוקסיכלורוקווין, רק ליתר ביטחון?

זו הנקודה בה חשוב לי להבהיר שאיני רופא, ושאיני ממליץ להשתמש בתרופה זו או בכל תרופה אחרת לכל מטרה שהיא. כי, שוב, אני לא רופא. אבל אם לרגע חלפה בראשכם המחשבה לקחת על דעת עצמכם הידרוקסיכלורוקווין, אני רוצה לומר לכם בכל הבוטות הנדרשת: אל תהרגו את עצמכם. זוג באריזונה הצליחו לאחרונה להרעיל את עצמם כשהשתמשו בנגזרת רעילה של התרופה בעקבות המלצתו של טראמפ, והבעל נפטר זמן קצר לאחר מכן[14]. חולים-לכאורה בנגיף החדש מצאו את מותם בצורה דומה בניגריה, כשניסו לטפל בעצמם עם התרופה במינונים גבוהים מדי[15].

אז בבקשה – אל תהרגו את עצמכם. אם אתם יודעים שאתם נושאים את נגיף הקורונה החדש בגופכם, ומוכנים לקחת סיכון עם הידרוקסיכלורוקווין, דברו עם רופאיכם ובקשו מהם את התרופה.

אבל אל תתפלאו אם הם יסרבו, מכיוון שאם יכבדו את בקשתכם, הם עלולים לפגוע בכך ברבים אחרים.

התמונה המלאה

אני נוטה להסכים עם החלטת ה- FDA, אבל יש רק בעיה אחת: גם אם התרופה לא תזיק לחולים בנגיף הקורונה, החוסר בה עלול בהחלט לפגוע בחולים במחלות אחרות.

ההידרוקסיכלורוקווין אמנם לא נכנס לשימוש כנגד נגיף ה- SARS בתחילת שנות האלפיים, אבל הוא מסייע לחולי מלאריה, זאבת ודלקת מפרקים שיגרונית. למעשה, שני-שליש מהחולים בזאבת באירופה משתמשים בתרופה באופן קבוע. כל החולים הללו עלולים למצוא עצמם ללא תרופה זמינה בחודשים הקרובים, מכיוון שמלאי ההידרוקסיכלורוקווין אוזל במהירות מסחררת. חלק ממערכות הבריאות החלו כבר לאגור את התרופה ליתר ביטחון, ולפחות ארבע מדינות בארצות הברית הגבילו את מכירת התרופה לאחר שרופאים החלו לרשום אותה לעצמם ולבני משפחותיהם – רק ליתר ביטחון[16]. באירופה הבינו מראש לאן הדברים יכולים להתגלגל, והאיחוד האירופי אסר על הרופאים בשטחו לתת את התרופה לחולים בנגיף[17].

אפילו אם הידרוקסיכלורוקווין אכן מסייע ללוחמה בנגיף, יש כמות מוגבלת ממנו בעולם כרגע, וחשוב שהחומר יגיע קודם כל לאנשים שצריכים אותו ביותר: לאלו שנסמכים עליו כדי לעצור מחלות קשות יותר, כמלאריה וזאבת, ולאלו שעשויים להפיק ממנו את המירב – כמו חולים בנגיף שנמצאים בסיכון גבוה בשל מחלות רקע.

בקרוב – בעוד כמה שבועות – נתחיל לקבל תוצאות מהניסויים המושגחים והמוקפדים בעולם, ואז נדע בוודאות אם אכן קיימת תרופה בטוחה ויעילה לנגיף. ובינתיים, סימכו על רופאיכם שידעו להחליט האם אתם באמת צריכים אותה.

ובינתיים, נחזיק אצבעות. רק לא ליד הפנים.


 

לקריאה מומלצת נוספת בעברית על ההידרוקסיכלורוקווין: מאמר של ד"ר גל חיימוביץ' במכון דוידסון.

[1] https://www.cnn.com/2020/03/23/health/states-drug-stockpile-coronavirus/index.html

[2] https://www.sciencemag.org/news/2020/03/insane-many-scientists-lament-trump-s-embrace-risky-malaria-drugs-coronavirus#

[3] https://www.cdc.gov/sars/about/fs-sars.html

[4] https://www.thelancet.com/journals/lanrhe/article/PIIS2665-9913(20)30089-8/fulltext

[5] https://www.jstage.jst.go.jp/article/bst/14/1/14_2020.01047/_pdf/-char/en

[6] https://www.medrxiv.org/content/10.1101/2020.03.16.20037135v1

[7] http://www.zjujournals.com/med/EN/10.3785/j.issn.1008-9292.2020.03.03

[8] https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0399077X20300858?via%3Dihub

[9] http://archive.vn/2EBfJ

[10] https://www.fool.com/investing/2020/03/30/fda-authorizes-use-of-old-malaria-drugs-to-treat-c.aspx

[11] https://clinicaltrials.gov/ct2/show/NCT04308668

[12] https://clinicaltrials.gov/ct2/show/NCT04303507

[13] https://clinicaltrials.gov/ct2/show/NCT04316377

[14] https://www.livescience.com/coronavirus-chloroquine-self-medication-kills-man.html

[15] https://www.commondreams.org/news/2020/03/23/nigeria-reports-chloroquine-overdoses-after-trump-without-evidence-touted-drug

[16] https://www.nytimes.com/2020/03/24/business/doctors-buying-coronavirus-drugs.html

[17] https://www.fool.com/investing/2020/04/02/fda-you-can-use-chloroquine-to-treat-covid-19-eu-r.aspx

עתיד האנושות בראי נגיף הקורונה: שלושה תרחישים

עתיד האנושות בראי נגיף הקורונה: שלושה תרחישים

לאחרונה אנחנו מוצפים בדעות על העתיד לבוא, ורובן, נאמר בעדינות, מהלכות אימים. חיפוש קצר ברשת מעלה מומחים ו- 'מומחים' שמאיימים שהווירוס יישאר עמנו לנצחי-נצחים, או יעבור מוטציות שיכחידו את הציביליזציה האנושית.

האמת היא שבלתי-אפשרי עדיין לדעת מה בדיוק יקרה, וזה בדיוק המצב בו פונים לחוקרי העתידים. כאשר יש חוסר-ודאות, אנו מפתחים תרחישים מכל הסוגים כדי לבחון את הבעיה מכמה כיוונים שונים. השיטה הזו מתאימה במיוחד עכשיו, כשאף אחד לא בטוח עדיין איך הווירוס פועל בדיוק, איזה מוטציות הוא עוד יכול לעבור, ומתי (ובאיזו צורה) הוא יחזור אלינו עם בוא הסתיו.

אז כן, הכל עוד פתוח. לכן, אני רוצה להציג לכם ברשומה זו שלושה תרחישים: אחד אופטימי מאד, אחד פסימי מאד, ואחד שבאמצע. והוא, כנראה, הסביר מבין השלושה.

איני מתיימר לדעת מה יקרה בעתיד. המציאות תקבע בסופו של דבר מה באמת יתרחש, אבל אולי נוכל להבין יותר טוב את העתיד לבוא אם נתחיל לחשוב על האפשרויות כבר עכשיו.

בואו נתחיל בתרחיש הנעים ביותר – התרחיש האופטימי.

sunnny.jpg

הכל סבבה

בתרחיש האופטימי קורה דבר מופלא, ומזוהה תרופה אנטי-ויראלית שקיימת כבר היום בשוק ושמצליחה לעשות שני דברים: ראשית, היא מסוגלת לקטול את הנגיף באנשים חולים ועל-ידי כך לצמצם באופן דרמטי את מספר המאושפזים בבתי-החולים. שנית, היא פרופילקטית – כלומר, ניתן להשתמש בה גם למניעה. היא דומה מהבחינה הזו לתרופות 'היום שאחרי' כנגד HIV (הנגיף הגורם לאיידס), שבמידה וניתנות מספר שעות לאחר ההדבקה בנגיף, יכולות למנוע את ההדבקה בו.

לתרופה שכזו תהיה השפעה מיידית על המלחמה בנגיף. שיעור התמותה ירד משמעותית, וניתן יהיה להשתמש בתרופה גם על כל אדם שבא במגע עם נשא, ולמעשה ליצור סוג של מעגל הגנה מסביב לכל אדם שנדבק, וכך למנוע מהנגיף להתפשט הלאה. התרופה לא תעצור לגמרי את הנגיף, במיוחד במדינות בהן יש כבר עשרות- ואולי מאות-אלפי חולים, אבל היא בהחלט עשויה לעכב את ההתפשטות שלו ולצמצם את הנזקים שהוא גורם. בערך שנה לאחר מכן יפותח כבר חיסון בטוח ויחולק בכמויות גדולות לאזרחים, וזה יהיה סוף המחלה, הלכה למעשה. הנגיף אולי יעבור מוטציות בזמן שהוא מתפשט ברחבי כדור-הארץ, אבל אלו לא יספיקו כדי לשנות את הסממנים החיסוניים שלו. מערכות החיסון שלנו יזהו אותו לאחר מתן החיסון, ויחסלו אותו מיד.

התרחיש הזה אינו בלתי-אפשרי. זוהתה כבר תרופה אחת שפותחה ביפן – Favipiravir – כדרך להתמודד עם זנים חדשים של שפעת. לפי דיווחים במדיה ביפן, שאינם מגובים נכון להיום במחקרים שעברו ביקורת עמיתים, מחקרים קליניים שנערכו על 340 חולים הניבו תוצאות מעודדות. התרופה אמורה להיות בטוחה ויעילה. היא מקצרת את הזמן שנדרש לחולים לסלק את הווירוס ממערכותיהם, מ- 11 ימים לארבעה בלבד. היא גם עוזרת לצמצם את הנזק שנגרם לריאותיהם של החולים. אבל האם זוהי תרופת הפלא שאנו מייחלים לה בתרחיש האופטימי? רק הזמן יגיד.

כך או כך, אפילו בתרחיש האופטימי ביותר אי אפשר להתעלם מכך שאחרי ששיתקנו כמה מהכלכלות החזקות בעולם לאורך שבועות ארוכים, אנו עומדים לחוות תקופת מיתון בארצות הברית ובאירופה. שלושה וחצי מיליוני אנשים בארצות הברית בלבד עומדים לאבד את מקום עבודתם בשנה הקרובה, ועסקים בתחום המסעדנות, התיירות, האירוח והבידור מתמוטטים כבר עכשיו. הממשל האמריקני מכין תכנית להמרצת הכלכלה, וההנחה היא שב- 2021 הכלכלה העולמית אכן תתאושש באיטיות. אבל עד אז – צפו לקשיים ניכרים.

corona unemployment.jpg

שיעור האבטלה בארה"ב

וזה התרחיש האופטימי.

עכשיו שהקדשנו לו כמה מילים, בואו נבחן את התרחיש הפסימי ביותר.

התרחיש הפסימי

קיימים שני סוגים של תרחישים פסימיים. הראשון הוא כזה שאין הרבה שאנחנו יכולים לעשות לגביו או אפילו להיערך ביעילות כנגדו. זהו התרחיש בו וירוס הקורונה – שכאמור, חדש ולכן איננו מבינים אותו לגמרי – עובר מוטציה אחת או יותר שמניבות זן חדש, מדבק יותר או קטלני יותר. אין מניעה תיאורטית שזה יקרה: וירוס החצבת מדבק הרבה יותר, ואדם אחד שנושא את הווירוס מדביק בממוצע 18 אחרים. אנו יודעים שווירוסים אחרים כמו ה- MERS היו קטלניים בהרבה, עם אחוז תמותה של שלושים אחוזים בערך. קיימים אפילו וירוסים שפועלים לאט, כמו וירוס הכלבת, לו נדרשת שנה שלמה להרוג את הנשא. וירוסים שונים ניחנים בתכונות הללו, וקיים סיכוי – תיאורטי – שגם וירוס הקורונה החדש יכול לפתח אותן.

למזלנו, מדובר בסיכוי נמוך מאד. ממה שאנחנו יודעים עד כה מדובר בווירוס שעובר מוטציות באופן איטי יחסית, ולכן גם הסיכוי להתממשות תרחיש האימים הזה נמוך.

לרוע המזל, אני מאמין שקיימת אפשרות גבוהה יותר שהתרחיש הפסימי השני יתממש. בתרחיש זה, הווירוס אינו רוכש מוטציות במהירות, אבל הוא עדיין מתפשט מסביב לכדור-הארץ מהר מספיק כדי להניב זנים חדשים מדי שנה, שמערכות החיסון שלנו אינן יודעות להתמודד עמם.

אפילו במקרה כזה, תוך שנה וחצי בערך אמור כבר להגיע החיסון הנכסף שיוכל לעצור את רוב הזנים החדשים של הווירוס בכל שנה.

הבעיה היא עם מה שקורה עד אז.

בתרחיש הפסימי שלנו, הבעיה האמיתית אינה רק עם הווירוס, אלא עם התגובה של המדינות כלפיו. בתרחיש הזה, מדינות אירופה סופגות מכה קשה מהווירוס, עם עשרות-אלפי חללים בכל מדינה. לפי התרחיש החמור ביותר שפיתח צוות המוכנות לנגיף ב- imperial college באנגליה, כמעט 500,000 אנשים יכולים למות מהנגיף באנגליה שנה וחצי הקרובות, ובערך 2.2 מיליון אנשים בארצות הברית. מדובר כמעט באחוז אחד מאוכלוסיית המדינות הללו, ואפשר לצפות לאחוז חללים דומה גם באירופה במקרה הקיצוני ביותר.

corona - deadly.jpg

התחזית של צוות התגובה ל- Covid-19 באימפריאל קולג', לונדון.

זוהי מכה קשה לכל מדינה, אבל הסכנה הגדולה באמת בתרחיש הזה היא בהתפוררות הלכידות העל-לאומית שהאנושות החלה לבסס במאות השנים האחרונות. מדינות האיחוד האירופי, פגועות ומדממות, יפנו זו לזו לעזרה – וימצאו שכל אחת מהן דואגת רק לעצמה. הן יסגרו את הגבולות ביניהן – כפי שכבר מתחיל לקרות – ומשם קצרה הדרך להסתגרות בתוך עצמן. לא מוגזם לנחש שבתרחיש הזה, לפחות מדינה אחת נוספת תחליט לפרוש מהאיחוד האירופי. ואם יותר ממדינה או שתיים יחליטו לפרוש, בהחלט ייתכן שהניסוי העצום הזה יקטע באיבו.

במקרה הקיצוני ביותר, תוצאה דומה יכולה להתממש גם בארצות הברית. הממשל הפדרלי התמודד עד כה עם התפשטות הנגיף ברמה מביכה, של מדינות עולם שלישי. המושלים בכל מדינה בארצות הברית נאלצו להרים את הכפפה, להטיל סגרים במדינותיהם, ולהכין את בתי-החולים ואת המעבדות. מה יקרה כאשר אחת מהמדינות בארצות הברית לא תצליח להתמודד עם הנגיף – ואזרחיה ימשיכו להפיץ אותו לכל שאר המדינות? מדינות יתחילו לסגור את גבולותיהן גם בתוך ארצות הברית עצמה. וגם כאן, אפשר לדמיין מצב קיצוני בו אחת המדינות העשירות ביותר – קליפורניה, שהכלכלה שלה גדולה יותר מזו של הודו כולה, וקטנה רק קצת יותר מזו של גרמניה – תודיע שהממשל הפדרלי לא מילא את חובתו לאומה, ותסגור את גבולותיה באופן סופי.

האם סביר שזה יקרה? בכל מצב רגיל, התשובה היא שלחלוטין לא. אבל בעקבות משבר שמזכיר מלחמת עולם שלישית, הרבה דברים יכולים – וחייבים – להשתנות.

אפשר להמשיך עם התרחיש הפסימי הלאה והלאה. במדינות אפריקה והודו, עם מערכות בריאות חלשות יותר מאלו שבעולם המערבי, ועם יכולת פחותה לכפות עוצר על האזרחים, יידבקו כולם בנגיף. כן, כולם. ההשלכות על הכלכלה של המדינות הללו יהיו הרסניות. האוכלוסייה חיה באיזורים אלו בצפיפות גדולה יותר מבעולם המערבי, מערכות הבריאות אינן מפותחות, תנאי הסניטציה נמוכים וקשה למשטר את האוכלוסיה. כלכלת המדינות האלו מבוססת גם בעיקר על עבודת כפיים, ופחות על מקצועות צווארון לבן שניתן לבצע דרך הרשת, מה שאומר שכל סגר יביא להתמוטטות מוחלטת של הכלכלה.

אבל נעזוב לרגע את הכלכלה. ההשפעות על המשילות באותן מדינות תהיינה חשובות לא-פחות. אנו מוכנים לקבל על עצמנו ריבון – לווייתן או ממשלה נבחרת – מכיוון שאנו מאמינים שהוא ידאג לנו. עכשיו חשבו מה קורה כאשר בכל משפחה מורחבת בהודו ניתן למצוא אדם אחד שמכחכח, משתעל ונחנק עד מוות – בזמן שהממשלה אינה יכולה לעשות דבר כדי לעזור. אפילו מעצמה כמו הודו עלולה להתפורר במצב כזה למדינות נפרדות, שיריבו זו עם זו על משאבים ועל טריטוריה.

זהו התרחיש הפסימי ביותר שאני רואה לשנתיים הקרובות. האם יש סיכוי גבוה שהוא יתממש? חד-משמעית לא. האם הוא ייתכן – plausible? אני חושש שבמקרה והנגיף אכן יתפשט בהצלחה לכל המדינות ויגרום לנזקים גדולים לכלכלה ולחיי אדם, ובמידה והממשלות לא ישכילו לשתף פעולה ולסייע אחת לשנייה ויבחרו במקום זאת להתכנס בתוך עצמן ולדאוג לאזרחיהן ותו לא, הרי שהסבירות שהתרחיש יתממש תגבר.

ידידי רואי קידר היטיב לתאר את התרחיש הזה כסוג של משחק דומינו, בו כל אבן פוגעת באחרת ומביאה לנפילתה. האבן הראשונה מייצגת את אובדן החיים המסיבי. האבן השנייה היא הכלכלה. השלישית – החברה והמרקם החברתי. הרביעי – ערעור המשילות, התפוררות מדינות, ובמקרים מסוימים דווקא סגירת גבולות ולאומניות גוברת. והאבן החמישית, שכולנו צריכים לקוות שלא תיפול, היא שלב העימות המזוין עם נשק מתקדם. זו שעלולה גם להוביל למלחמת עולם שלישית.

corona - domino.jpg

איך עוצרים את נפילת אבני הדומינו? צריך תגובה מתואמת היטב של כל המדינות כנגד הנגיף. צריך להעביר סיוע רפואי להודו, לאפריקה ואולי גם לדרום-אמריקה. צריך מנהיג בקנה-מידה גלובלי, שיוכל לתאם את כל הפעולות האלו.

למזלנו, יש לנו בדיוק אחד כזה. קוראים לו דונלד. דונלד טראמפ. והוא יציל את כולנו.

אני צוחק. אבל אפשר לקוות, לא?

אבל כאמור, גם התרחיש הזה אינו סביר מאד. ולכן, שווה לבחון את התרחיש 'שבאמצע' – זה שנראה הסביר ביותר כרגע – ואת השלכותיו על העולם.

התרחיש שבאמצע: האח הגדול – לטובת האנושות

מתישהו בין מאי ליוני, מדינת ישראל הרשתה לאזרחים לעזוב סוף-סוף את הבתים ולחזור לחוף הים ולמשרדים. אנשים יצאו לרחובות באנחת הקלה, וידעו שהצלחנו – כמדינה – להתמודד עם הווירוס. העוצר המלא שהוטל על האזרחים ונאכף בחומרה, הביא לכך שבתי-החולים אמנם הוצפו בחולים משתעלים וקצרי-נשימה, אבל רוב האנשים שאושפזו הצליחו לשרוד למרות העומס העצום. איבדנו כמה עשרות אנשים, אולי מאות, ובמקרה הרע ביותר, כמה אלפים – וכל אחד מהם היה עולם ומלואו.

ובכל זאת, בהשוואה למדינות אירופה ולארצות הברית, יצאנו בזול. המדינות שלא סגרו את הגבולות בזמן ונמנעו מהטלת סגרים חמורים על האזרחים, גילו שבתי-החולים שלהן קורסים במהירות תחת העומס. אחוזי התמותה שהתגלו באיטליה – שישה אחוזים בערך – אפיינו גם את ההתפרצויות בכמה ממדינות אירופה. במדינות האיחוד האירופי ובריטניה נפטרו מדי יום אלפים רבים, וארצות הברית סבלה מהלומה דומה.

זו הייתה תקופה קשה, ואפילו נוראית, אבל כשממשלות התפכחו משאננותן והחלו לאכוף עוצרים מוקפדים, התפשטות הנגיף בשטחן עצרה לבסוף. כשאנשים אינם פוגשים זה את זה ברחוב, בגני הילדים, בבתי-הספר או בעבודה, לנגיף אין כמעט אפשרות להמשיך להדביק קורבנות חדשים. תוך שבועיים בלבד מהרגע בו הוכרזו הסגרים, החל מספר החולים החדשים לקטון. נדרש לפחות עוד חודש אחד לפני שאנשים הורשו לצאת שוב לרחובות, אבל הניצחון על הנגיף היה כבר ברור.

ואז הגיע טמבל אחד ממדינה אלמונית כלשהי באפריקה בה הנגיף המשיך להתפשט מבלי לעצור, והחזיר את המגיפה לישראל. ולאירופה. ולארצות הברית. אולי הוא הביא זן חדש. אולי לא, מכיוון שרוב האוכלוסייה עדיין לא נפגעה מהנגיף ולא פיתחה עמידות עדיין. כך או כך, אנשים החלו להידבק על ימין ועל שמאל, והממשלות הבינו שהן בצרה.

ושוב, עוצר. ושוב, סגר. הפעם תגובת הנגד הייתה אוטומטית ומיידית. עדיין מתו כמה אלפי חולים בכל העולם המערבי, והמדינות כיבו את הכלכלות שלהן לחודש או שניים, אבל כולם כבר היו מורגלים ואף אחד לא התרגש. כשהיה ברור שהצליחו להתמודד גם עם ההדבקה הנוכחית, כולם טפחו על הכתפיים של עצמם ונערכו לחזור לעניינים שבשגרה.

רוצים לנחש מה קרה כמה חודשים אחרי זה? עוד זן ישן-חדש, עוד נשאים תמימים מאפריקה ומאסיה – או שאולי ממדינות באירופה שפשוט לא הצליחו לעצור את ההתפשטות שלו בשטחיהן. ושוב, סגר. שוב, שיתוק. להזכירכם: כל יום של שיתוק כלכלי גבה מהמדינות המערביות עשרות מיליארדי דולרים. אף מדינה לא יכלה להסכים לסוג כזה של איום. היה ברור שחייב להימצא פתרון כדי למנוע ממקרים מסוג זה לחזור על עצמם.

וכך נפתחה תקופה חדשה בתולדות האנושות: הניטור הבלתי-פוסק.

corona - return.jpg

שוב, התחזית של חוקרי האימפריאל קולג' לגבי הווירוס. הם צופים שהוא יחזור מדי ארבעה חודשים בערך, ובכל פעם יהיה צורך בהסגר.

איך עוצרים נגיף (ועוד הרבה דברים אחרים)

האמצעים לניטור כבר היו בידי הממשלות. או ליתר דיוק, הם היו בידי האזרחים. ואם נדייק אפילו יותר: הם היו בכיסיהם, בבתיהם ובמכוניותיהם. כל סמארטפון הכיל מידע מפורט בנוגע למקומות בהם ביקר בעליו, כולל הזמנים המדויקים. בבתים רבים היו עוזרים דיגיטליים סטייל אלכסה של אמזון או גוגל אסיסטנט, שיכלו לאסוף מידע על הבית מבפנים. אמצעי הניטור כבר היו בשטח – היה דרוש רק הרצון להשתמש בהם מצד הממשלות, וההיתר החוקי לכך.

ההיתר החוקי הראשון לעקוב אחר אזרחים הוענק לממשלת ישראל עוד במהלך הגל הראשון של הווירוס. מדינות אחרות גיחכו בהתחלה על הישראלים המטורפים שנותנים למדינתם הדמוקרטית לרגל אחריהם, אבל עוד במהלך המתקפה הראשונה החלו גם מדינות נוספות באירופה למצוא הצדקה לפי-חוק למעקב אחר האזרחים, כדרך להגן על האוכלוסייה מהתפשטות הנגיף. במהלך המתקפה הראשונה, המידע היחיד שנאסף במהלך המעקב היה אודות מיקומו של הסמארטפון. מידע זה הספיק לרוב כדי להבין האם בעל הטלפון חצה את נתיבו של אדם אחר שחשוד כנשא של הווירוס. עם סוף המתקפה, הפסיקו המדינות לעקוב אחר אזרחיהן – כפי שדרש החוק – והשמידו את המידע שאספו.

במתקפה השנייה, הן כבר הבינו שיש חשש שהנגיף יחזור מדי חודשיים-שלושה, והיתרי המעקב הפכו לנצחיים, הלכה למעשה.

הנשא הראשון שעבר את גבולות המדינה כשהוא מביא עמו את הגרסה החדשה של הווירוס, התחיל להרגיש רע עוד לפני שעלה על המטוס, אבל לא התחשק לו לדווח על כך לרשויות. הוא השתעל קצת, היה מנוזל קצת, ולכן קנה סירופ נגד שיעול ובלע דקסמול-קולדים בכמות מוגזמת, כך שייראה בריא לגמרי. אם הרשויות היו עוקבות אחר הקניות שלו, והיו מצליבות את המידע עם השיעולים 'ששמע' הסמארטפון, הן היו יכולות להבין שמדובר באדם עם סיכון גבוה לנשאות. הן לא עשו זאת. הן נתנו לאותו נשא להיכנס למדינה – ומשם ההתפשטות הייתה מהירה וצפויה.

כדי להגן על הציבור, החליטו הממשלות שהן זקוקות למידע אודות מיקום כל אזרח, למידע על דפוסי הקניות שלו, ולתדירות השיעולים בבית כפי שנקלטה על-ידי העוזרים הדיגיטליים. כל המידע הזה שוקלל ונאמד על-ידי אלגוריתמים משוכללים שקבעו את רמת הסיכוי לנשאות של כל אדם. מי שחצה סף מסוים, התבקש לבודד עצמו – והמכשירים בביתו ועל גופו דיווחו לרשויות מיד במידה והפר את הבידוד. וכדי לוודא שלא ישאיר את הטלפון החכם בבית וילך לטייל עליז ברחוב, המבודד נדרש גם להישיר מבט עמוק לסמארטפון פעם בשעה, ואלגוריתם זיהוי פנים היה מוודא את זהותו.

החלק החיובי בכל העניין היה שבזכות שיתוף המידע עם הממשלה, פותחו במהירות גם אלגוריתמים לחיזוי התפרצויות, לניהול סיכונים ולפיתוח תרופות וחיסונים בהתבסס על המידע המגיע בזמן-אמת מן האזרחים. כשמידע כזה איפשר לנהל מדיניות ציבורית נבונה, התפשטות הנגיף נעצרה ברוב המדינות עוד לפני שהחלה.

המשמעות הייתה שכאשר מדינות אפריקה והודו החלו להתפורר מבפנים, המערב התאושש כבר מספיק כדי לשלוח להן סיוע רפואי ופיננסי. ההתדרדרות הגלובלית שתוארה בתרחיש הפסימי לא הגיעה לכדי מימוש. מיליוני חיים ניצלו בטווח הקצר של שנה-שנתיים. ובטווח הארוך, הצלחנו למנוע את העימותים הגלובליים שציפו לנו בתרחיש הפסימי.

אפילו בתרחיש זה האנושות ספגה מכה כבדה, ונאלצה לשנות את דרכיה במדינות רבות. ממשלות החלו לעקוב אחר אזרחיהן, ולא ברור האם הן יוכלו להימנע משימוש לרעה בכוח העצום שניתן להן. כוח כזה טומן בחובו גם פוטנציאל עצום להשחתת המידות והדמוקרטיה, ומאיים על זכויות האדם בטווח הארוך.

אבל לפחות בטווח הקצר, הוא מנע מהמוני בני-אדם למות. גם זה משהו.

ואולי, רק אולי, בתרחיש האמצע, תיפתח הזדמנות גדולה אחרת עבור האנושות: האפשרות לאיחוד כוחות.

האיחוד הגדול

תאמרו שאני מטורף. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאשמע את זה. אבל נגיף הקורונה יכול לספק הזדמנות חד-פעמית לכל מדינות העולם לשתף פעולה כדי לנצח אויב אחד גדול. מעולם לא היה איום כזה על האנושות. בזמנה של השפעת הספרדית לא הבנו בכלל מיהו אותו אויב שקוטל עשרות מיליוני בני-אדם. ה- SARS הגיע ונעלם מהר מדי, ולא הספיק להותיר חותם אמיתי בכל העולם. אבל נגיף הקורונה החדש הגיע לכמעט כל מדינות העולם והוא רק עומד להמשיך להתפשט. זוהי בעיה על-מדינית, גלובלית, שתביא בטווח הקרוב לסגירת גבולות ולהסתגרות קיצונית ברמה הפיזית, אבל לשיתוף פעולה מתקדם יותר מכל בחינה אחרת. לאחדות ולהסכמות גלובליות.

או… שלא. אולי, במקום זאת, ננקוט בסגירת גבולות ובהטלת רפש על מדינות זרות. אולי כמה חודשים אחרי שהנגיף ייעלם, המצב יחזור לקדמותו. זה כנראה יותר סביר. אבל עדיין, אפשר לקוות. לקוות שלראשונה יהיה לכל בני-האדם אויב משותף. אויב שאינו מגיב לתפילות או לתחינות. הוא אינו מתחשב בצבע עור, בצורת העיניים, או באל בו אתה מאמין. אם אתה בן-אדם, הוא יתקוף אותך. והמשמעות היא שאנו יכולים להתאחד כנגדו.

קיימים סימנים מעודדים מהבחינה הזו. הסינים כבר שלחו מאות-אלפי ערכות בדיקה לארצות הברית. קבוצות האקרים בינלאומיות הכריזו שלא יתקפו בתי-חולים. יש תנועה לכיוון ההתאחדות המשותפת.

ומצד שני, אנחנו גם רואים את נשיא ארצות הברית נערך כבר לבחירות הבאות באמצעות האשמת סין בהתפרצות הנגיף, ומסרב לתת לספינות לפרוק נוסעים נגועים בשטח המדינה.

הנגיף הזה יוציא מאיתנו את הטוב ביותר – ואת הרע ביותר.

בהחלט ייתכן שאם יקומו כמה מדינאים בעלי-חזון, הרי שנוכל לזקק את הטוב ביותר כדי לגבש הסכמי שלום וסחר בין מדינות, ליצור תחושת אחווה ולכידות בין עמים ובין יבשות, לשתף פעולה ביחד כדי למגר את הנגיף הזה אחת ולתמיד, ולוודא שילדינו לא יצטרכו לחוות התפרצות דומה.

התחלנו עם שלושה תרחישים, ואמרתי לכם שאין הרבה שאפשר לעשות לגבי השניים הקיצוניים. אבל בתרחיש הבינוני יש לנו חופש פעולה, ואנחנו יכולים – וצריכים – לדרוש מהמנהיגים שלנו לזנוח את היריבויות הקטנות והקטנוניות ולשתף פעולה לטובת המלחמה הגדולה יותר. המלחמה בנגיף הקורונה ובכל המחלות האחרות.

בהצלחה לכולנו.

כשנגיף משנה סדרי ממשל – וישראל הופכת למדינת מעקב (ולמה זה טוב)

כשנגיף משנה סדרי ממשל – וישראל הופכת למדינת מעקב (ולמה זה טוב)

בימים האחרונים נשאלתי כיצד אפשר להתמודד עם וירוס הקורונה ביעילות. עניתי (בלי יותר מדי ענווה) שהפתרון לבעיה פשוט מבחינה טכנולוגית. הווירוס מתפשט מאדם לאדם, ולכן כל שעלינו לעשות הוא למנוע מהנשאים להתקרב לאחרים.

תאמרו – "חכם גדול, הרי הבידוד אמור לעשות בדיוק את זה!" וזה נכון, אלא שהבידוד גם מזיק לכלכלה ולמשק. הפתרון הטכנולוגי שהצעתי היה הפעלת מערכת אוטומטית שתעקוב בזמן אמת אחר כל האזרחים דרך הסמארטפונים שלהם. מהרגע שאחד האזרחים מזוהה כנשא, המערכת תשחזר את נתיבו בימים האחרונים, ותזהה כל אדם שחצה את אותו נתיב. והנה, מיד תשלח הודעה אוטומטית לטלפונים החכמים של כל אותם אנשים, ותתריע בפניהם שעליהם ללכת להיבדק או – לכל הפחות – להיכנס לבידוד. לאחר מכן היא גם תעקוב אחריהם כדי לוודא שאכן נכנסו לבידוד ולא יצאו מהבית בו הם שוהים.

מערכות דומות – ברמת תחכום נמוכה יותר, לרוב – שימשו את השלטונות בטייוואן, בסין וכנראה שגם בסינגפור. אלו שלוש מדינות שהצליחו למגר את התפשטות הנגיף בשטחיהן (גם) בזכות כלי הניטור המתוחכמים שהפעילו. כלומר, יש לנו ראיה טובה לכך שמערכות כאלו ממלאות את התפקיד שיועד להן. אלא מה? הובהר לי מיד על-ידי המבינים בדבר שיש בעיה 'קטנה' מבחינה חוקית ואתית בהצעה. החוקים במדינת ישראל לא התקדמו עדיין מספיק כדי להתמודד עם טכנולוגיות דיגיטליות מתקדמות כל-כך, ולא ברור האם הממשלה יכולה לקבל מנדט להריץ מבצעי ניטור רחבי-היקף כל-כך.

בקיצור, הרעיון די נזרק הצידה כלא-סביר בעליל. לא מבחינה טכנולוגית, אלא מבחינה יישומית.

ואז, יום אחד לאחר מכן, ראש הממשלה הכריז קבל עם ועדה שהוא מתכוון להשתמש באמצעי ניטור טכנולוגיים – דהיינו, מעקב אחר מיקום אנשים – על הציבור האזרחי. אלו טכנולוגיות ששימשו בעבר רק ללוחמה בטרור, ועתה הן עומדות להיות מופעלות על כולם.

קורונה ומעקב

אני רוצה להודות בשלב זה לראש הממשלה מכל הלב. באמת, בלי ציניות בכלל. נשבע. צריך אומץ אמיתי כדי להשתמש בטכנולוגיות מעקב – מהסוג שכל העולם המערבי אוהב לשנוא, ומסיבות טובות – על הציבור האזרחי. צריך להפגין מנהיגות אמיתית למול טיעוני הנגד שבוודאי העלו המשפטנים והאנשים האמונים על ההגנה על פרטיות האזרחים, ובשלב מסוים לדפוק על השולחן ולומר – "אנחנו במצב חירום! תמצאו דרך חוקית לאפשר את זה, והאחריות – עליי!"

אני בוחר להאמין שבנימין נתניהו רוצה, כמו כולנו, לקדם את מדינת ישראל ולהוציא אותנו מהבור לתוכו נפלנו. כדי לעשות זאת הוא מוכן להשתמש על אזרחים בטכנולוגיות מעקב שהחוקיות שלהן גבולית, במקרה הטוב מאד. וזה מצוין. במצבי חירום דרמטיים יש צורך בשימוש בכלים יוצאי-דופן. אם המעקב אחר האזרחים יוביל לעצירת התפשטות הנגיף בישראל, הרי שנראה כולנו שנתניהו בחר נכון.

אבל – וזה אבל גדול – אנחנו חייבים לשאול שאלה קריטית אחת: מה יקרה בימים שאחרי הנגיף?

על כוח ואחריות

בידיהן של המדינות היום נתון כוח עצום: הכוח לעקוב אחר אזרחיהן. כוח זה היה קיים תמיד, אבל הוא היה מוגבל. השטאזי – השב"כ של גרמניה המזרחית – אסף בימי הזוהר שלו מידע על שליש מהאזרחים במדינה, אבל לא היה יכול באמת לעקוב אחר כולם. הוא העסיק יותר מ- 390,000 סוכנים, ועדיין לא היו לו מספיק.

בעידן החדש, לא צריך את כל זה. כל האזרחים נושאים על גופם 'סוכן' קטן – הסמארטפון – והממשלה יכולה לדלות ממנו מידע. במינימום, היא יכולה לקבל מידע על המיקום של כל אזרח. במקרים הקיצוניים יותר, היא יכולה גם לעקוב אחר האזרחים דרך אפליקציות פופולריות שונות.

כוח שכזה מוביל כמעט בהכרח להשחתת המידות הטובות. כל ממשלה רוצה להגן על אזרחי המדינה, ועל הדרך – גם על עצמה, כמייצגת האמיתית (לדעתה) של העם. קל מאד – יותר מדי – לממשלות טוטליטריות לעקוב אחר כל אזרחיהן דרך הרשתות החברתיות והסמארטפונים הנמצאים בכל כיס. הן יכולות להאזין לכל אדם – בביתו או מחוצה לו. הן מסוגלות להבין כיצד אנשים חושבים ולהתאים עבור כל אחד מהם מסרים שישכנעו אותו שהממשלה דואגת במיוחד לו. בדרך הזו, איש אינו יכול להביא לשינוי, והמערכת כולה נתקעת עם אדם אחד בראשה: ארדואן בתורכיה, פוטין ברוסיה, לובצ'נקו בבלארוס ועוד ועוד.

ישראל, בבירור, אינה נמצאת במקום הזה. אמצעי המעקב האלו אמנם קיימים, אך הם מבוקרים היטב על-ידי הרשויות המתאימות, ומופנים כנגד טרוריסטים. הבעיה היא שנהלים מסוג זה הם בעלי אופי הפכפך, ויכולים להיפרץ בקלות. ברוסיה, למשל, קיימים חוקים להגנה על הפרטיות, אך גופי הביטחון יכולים להפר אותם – ולהצדיק זאת רק לאחר מעשה, אם בכלל. בארצות הברית של טראמפ ראינו כיצד הוא מחליף את בעלי התפקידים הבכירים ביותר במערכות השלטון במלחכי פנכה שנאמנותם נתונה לו בלבד, ומאיים על אינדיבידואלים בסנאט האמריקני כדי להתחמק מההשלכות החוקיות של מעשיו.

התהליך בו מדינה דמוקרטית-ליברלית גולשת במדרון החלקלק לכיוון דיקטטורי אינו חדש. בספרם "איך דמוקרטיות מתות", מסבירים סטיבן לוויצקי ודניאל זיבלאט שהרודנים החדשים – פוטין, ארדואן, אורבן בהונגריה, מאדורו בוונצואלה ואחרים – אינם מנסים לשנות את החוקה או את כללי היסוד, ולשלוט באזרחים באמצעות טנקים ברחובות. במקום זאת, הם משנים את הנורמות הפוליטיות בדרכים שמעוותות את החוקים המקוריים. וכך, אט-אט, מדינה בעלות נורמות דמוקרטיות הופכת לכזו בה המנהיג שולט ללא התנגדות אמיתית.

מתן יכולת בידי השלטון לרגל אחר האזרחים, נותן בהכרח כוח עצום למי שעומד בראש המערכת, ומאפשר לו לשנות את הנורמות הקיימות יותר בקלות. זו הסיבה שבכל מדינה דמוקרטית קיימת מערכת שלמה של מעצורים ובלמים שנועדה לוודא שרק במצבים הקיצוניים ביותר נעשה שימוש ביכולת הזו.

ומערכת זו הופרה בימים האחרונים על-ידי ממשלת ישראל, מסיבה טובה. אבל עכשיו צריך לוודא שהמצב החדש – בו השלטון יכול לרגל אחר האזרחים – מפוקח בקפדנות כדי למנוע זליגה לכיוון הטוטליטרי.

איך נעשה זאת?

שקיפות, ביטחון, זמן

איך אפשר לוודא שיהיה פיקוח הולם על הכוח שאנו נותנים בידי השלטון? התשובה פשוטה: אור השמש חושף את כל השחיתויות. עלינו להקפיד על כך שמערכת המעקב על האזרחים תהיה שקופה לגמרי. הממשל חייב לפרסם הסבר ברור בנוגע למטרות המערכת, דרכי פעולתה ויכולותיה. האם היא נועדה לאכוף את הבידוד על הנשאים? לעקוב אחורנית בזמן כדי לזהות את המסלול בו עבר חולה? האם היא יכולה לדווח לאנשים באופן אוטומטי על כך שהם נמצאים בסכנה להידבקות?

ללא שקיפות, ניתן יהיה להפעיל את המערכת לרעה כדי לרגל אחר אזרחים. לא פחות חמור, האזרחים יאבדו אמון בדמוקרטיה מכיוון שיחששו שהם אכן נמצאים תחת ריגול באופן מתמיד, אפילו אם לא זה המצב. מכיוון שכך, הממשלה מחויבת לספק שקיפות בנוגע לכוונותיה כבר בימים הקרובים, ומרגע שמערכת המעקב תתחיל לפעול, עליה לשחרר דין וחשבון בנוגע לאופי המעקב ולהיקפו על בסיס קבוע.

בנוסף לכך צריכה לקום ועדה של מומחים לפרטיות ולממשל תקין – אלו יכולים לבוא מהרשות להגנת הפרטיות, כמו גם מהאוניברסיטאות השונות בארץ ובעולם – שיוודאו שמערכת המעקב אינה גורפת יותר מידע מהנחוץ לה, ושנעשה שימוש ראוי בלבד במידע.

הדרישה השנייה היא לביטחון. מערכת מעקב כזו אוגרת כמות עצומה של נתונים. אם דאגתם לגבי המאגר הביומטרי, מזל טוב: יש לכם נושא חדש לחשוש מפניו. יש חובה לפתח הגנות ברמה הגבוהה ביותר על המערכת, ולשלב בפיתוח את מומחי הסייבר המתקדמים ביותר בישראל ובעולם. מבלי הגנות שכאלו, המידע ייקצר תוך זמן קצר על-ידי מדינות זרות.

אחרון חביב, חשוב לקבוע זמן מוגבל להפעלת מערכת המעקב. קיים סיכוי ממשי שנגיף הקורונה יישאר עמנו לא רק בחודשים הקרובים, אלא גם עוד שנים רבות. קיימת סכנה ממשית ששהשלטון ימשיך לעקוב אחר כלל האזרחים בכל אותו זמן. מכיוון שכך, ראוי היה שראש הממשלה יציין בבירור מועד סיום להפעלת המערכת, או לפחות תנאי גבול כלשהו. מכיוון שלא קרה כך, עלינו לדרוש מהממשל להבהיר בבירור עד מתי תפעל מערכת המעקב.

אני שמח לספר בנקודה זו שהיום – יום אחד בלבד לאחר הצהרת ראש הממשלה – כבר שיגרו מספר חוקרים מובילים בתחום הפרטיות והממשל מכתב לראש הממשלה ולכל גורמי השלטון הרלוונטיים. על הכותבים נמנים כמה מגדולי החוקרים בישראל בתחומים אלו, כפרופ' קרין נהון, ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר ופרופ' מיכאל בירנהק. כולם רוצים להבין את משמעותם של הצעדים החדשים, כיצד התקבלו וכיצד ניתן לפקח עליהם. ובפרפראזה על מה שכתבו: מדובר בשעת חירום, ודאי, אבל אי אפשר לזרוק את הדמוקרטיה לפח.

פיקוח.jpg

צילום מסך מהמכתב לראש הממשלה ולגופים האחרים המעורבים בקבלת ההחלטה

הפוטנציאל לעתיד

לא הכל רע במעקב מתמיד אחר האזרחים. מערכות בריאות, למשל, יכולות לאסוף מידע מתמיד על כל אדם ולהריץ עליו אלגוריתמים משוכללים כדי לזהות סימני מחלה מקדימים ולשלוח את החולה לטיפול עוד לפני שהוא עצמו יודע שהוא חולה. גופי השיטור יכולים לאתר פושעים בקלות ולעצור אותם. טרוריסטים מנוטרלים כמעט לחלוטין. בקיצור, ברור שיש יתרונות רבים גם במעקב אחר כלל הציבור, אבל יש גם חששות גדולים ומוצדקים ממתן הכוח למדינה מבלי פיקוח הולם על השימוש בו.

בנימין נתניהו עשה צעד גדול וחשוב: הוא הורה על הפעלת מערכת שיכולה להציל חיים רבים בישראל, ויצא בכך כנגד דעותיהם של מומחים רבים לפרטיות ולשמירת מידע. שעת החירום מצדיקה צעדים דרמטיים שכאלו, וחלק מתפקידו של מדינאי אמיתי – ולא פוליטיקאי קטן – הוא לדעת מתי לנקוט בהם.

אבל, ממש באותו הזמן, חשוב שיעשה גם את הצעד הקריטי השני, ויגדיר כללים ברורים להגבלת כוחה של מערכת המעקב. אם לא יעשה זאת, הרי שהמערכת תישאר בפעולה גם לאחר שנגיף הקורונה יעבור מן העולם, ותערער את אופיה הדמוקרטי של ישראל.

הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות כדי לקדם את הצעד השני הזה, הוא להבהיר לציבור את חשיבותו. אנשים צריכים להבין שחוקים שפורשו מחדש כדי לאפשר מעקב שכזה, ומערכות מעקב שהוקמו בעמל רב, אינם עומדים להתפוגג ככה-סתם מיד עם חלוף המשבר. כולנו צריכים להתגייס כדי לדרוש מהפוליטיקאים שלנו – בימין, בשמאל ובמרכז – להגדיר כללי בסיס למערכת המעקב, לקבוע מי יגן עליה וכיצד, ולהפוך את כל המערכת לשקופה.

אנא – שתפו, כדי שכולם ידעו.

עתיד נגיף הקורונה – בעולם ובישראל

עתיד נגיף הקורונה – בעולם ובישראל

בשלושת החודשים האחרונים, העולם חווה טלטלה בסדר גודל, ובכן, גלובלי. סין הטילה עוצר על מאות-מיליוני אזרחים ומנעה מהם לצאת מבתיהם לאורך שבועות ארוכים. חלקם עדיין נמצאים בסגר. חודשיים לאחר מכן, כאשר הגיע נגיף הקורונה (שמו המדעי הוא SARS-CoV-2, ולמחלה שהוא גורם קוראים Covid-19, אבל אקרא לו כאן "נגיף הקורונה" בקיצור) לאיטליה, ראינו תגובה דומה מצד השלטונות. וממש בימים האחרונים החליטה הממשלה באיטליה להטיל סגר מוחלט על כל איטליה, בצעד שעלול לקבור סופית את הכלכלה במדינה.

אה, ובישראל משרד הבריאות הכריז מלחמה על כל העולם, והכניס עשרות-אלפי אזרחים לבידוד, כולל כל מי שמגיע ממדינות זרות.

אבל למה? מה הסיבה לחרדה שתקפה פתאום את העולם מנגיף שיש הטוענים שאינו חמור יותר משפעת?

ברשומה זו אני רוצה לנסות להסביר מה הסיבה לכל הצעדים הדרמטיים האלו – בראייה לטווח הקצר ולטווח הארוך. אני מזהיר מראש שזו תהיה רשומה מפחידה, אבל אני מאמין שהציבור צריך להבין גם את המשמעויות של התפשטות הווירוס, ואת הסיבה שממשלות נוקטות בצעדי-מנע קיצוניים, אבל חוששות להסביר את הסיבה להן לציבור הרחב. אם לא נבין עד כמה חמור המצב -=יכול=- להיות, לא נדע גם למה חשוב כל-כך שנמלא אחר הנחיות הממשלה ומשרד הבריאות. החשש האמיתי שלי הוא שהאנשים שאינם ממלאים אחר הנחיות הממשלה – הם אלו שיביאו להתממשותו של התרחיש הרע ביותר.

אז אנא: קראו את הרשומה בזהירות כדי להבין מה העתיד הגרוע ביותר שיכול להיות, אבל המשיכו לקרוא עד הסוף כדי לגלות גם את נקודות האור, ומדוע יש תקווה – אם רק נפעל נכון. 

 

כשנגיף חדש מופיע

באמצע דצמבר החלו מעבדות באזור העיר ווהאן, סין לקבל דגימות רוק שנלקחו מחולים בדלקת ריאות בעיר. לקח למעבדות שבוע בערך לרצף את הקוד הגנטי של הנגיף שהיה קיים בדגימות, ולזהות שיש דמיון של שמונים אחוזים בינו לבין SARS הידוע לשמצה… אבל שמעבר לכך, מדובר בנגיף חדש שאינו מוכר לאנושות.

המעבדות נכנסו ללחץ והעבירו את ההודעה לגורמים מלמעלה, שאמרו להן בעדינות לסתום את הפה ולא לעורר פאניקה ציבורית. וכך הן עשו, עד שקמה מעבדה אמיצה אחת בתחילת ינואר ופרסמה את הקוד הגנטי של הנגיף. היא נסגרה מיד למחרת היום, בהוראת השלטונות, אבל המרצע כבר יצא מן השק ולכולם היה ברור שיש נגיף חדש שם בסין[1].

לממשלת סין לקח קצת זמן להבין את חומרת המצב, אבל מהר מאד היא גילתה שיש לה בעיה רצינית באזור ווהאן: התושבים נהרו לבתי-החולים עם קשיי נשימה, חום ודלקת ריאות. למזלם, למרות שהנגיף החדש אכן היה דומה ל- SARS, אחוז התמותה הנלווה היה נמוך בהרבה. אם במקרה של SARS מתים עשרה אחוזים מהנדבקים, הרי שבמקרה של נגיף הקורונה החדש, אחוז התמותה המשוער בווהן עמד על 2 אחוזים בלבד (וכנראה שגם זו הערכה מוגזמת, מכיוון שאיננו יודעים את מספר הנדבקים המדויק).

כאן כדאי לעצור לרגע ולהסביר את מה שאנחנו יודעים היום על המחלה. מתוך כל מאה אנשים שנדבקים בנגיף, בערך שמונים מתוכם יפתחו מחלה קלה בלבד, או אפילו יישארו בריאים למראית-עין. ארבעה-עשר יפתחו מחלה קשה יותר, עם קשיי נשימה מתקדמים ודלקת ריאות, שתחייב טיפול בבית-החולים. חמישה יזדקקו לטיפול חירום, עקב הלם זיהומי, כשל נשימתי וקריסת מערכות הגוף. ושניים מתוך מאה החולים, ובכן, ימותו[2].

הנתונים הללו אינם מדויקים, מכיוון שחלק גדול מהנדבקים בנגיף אינם מפתחים כנראה מחלה משמעותית ואינם מגיעים אפילו לרופא להיבדק, ולכן אינם נכללים בסטטיסטיקה. מכיוון שכך, קרוב לוודאי שמספר הנדבקים גדול בהרבה – אולי פי שניים, פי שלושה, או פי עשרה או יותר – ממה שאנחנו יודעים. אם נסתמך על הנתונים המגיעים מדרום-קוריאה, שם נבדקו כבר יותר ממאה-אלף אנשים – כולל כאלו שאינם חשודים בהידבקות – הרי שנראה שאחוז התמותה שם עומד 'רק' על 0.6 אחוזים. אפילו אז, הנגיף עדיין קטלני פי שישה מהשפעת העונתית (שקוטלת 0.1 אחוזים מהנדבקים)[3]. כמו כן, רק 1.3 אחוזים מכל חולי השפעת בארה"ב בשנה האחרונה היו זקוקים לאשפוז בבית החולים, בהשוואה לעשרים ואחד אחוזים מהנדבקים בנגיף הקורונה[4].

 

המשבש הגדול

סין לא הייתה מוכנה להשבית את הכלכלה של כל אזור חוביי החובק את העיר ווהאן, בלי סיבה טובה מאד. ווהאן היא אחת מערי התעשייה המתקדמות בסין, עם 11 מיליון תושבים וכלכלה ענפה. או לפחות הייתה כזו. אלא ששלטונות סין ראו תוך חודש מתחילת האבחונים, שמספר גדול של אנשים זקוקים לאשפוז בשל קשיי נשימה ודלקות ריאות. וירוס הקורונה, מסתבר, מדבק ביותר. כל אדם שנדבק בווירוס, מדביק בתורו בממוצע 2.2 אנשים אחרים. מבחינה זו, נגיף הקורונה מדבק כמעט פי שניים יותר מהשפעת העונתית[8]. אין פלא כי בעיר ווהאן זינק מספר הנדבקים במהירות.

זוכרים את הסטטיסטיקה של ארגון הבריאות העולמי? מתוך כל מאה נשאים של הווירוס, עשרים ואחד יזדקקו לטיפול חירום. נניח לרגע שרוב הנשאים באמת אינם מזוהים כנשאים, ולכן שיעור החולים החמורים קטן הרבה יותר. נניח שמדובר, למשל, רק בעשרים חולים חמורים מתוך כל 500 נשאים, ולא מתוך כל מאה. זו הנחה גדולה, אבל ניחא. נניח. נניח גם שהנגיף – שמדבק, כאמור, יותר מהשפעת – יגיע לרמות ההדבקה של מגיפת השפעת מ- 1889, בה נדבקו כמשוער עד שישים אחוזים מכל אוכלוסיית העולם (הנגיף שעמד מאחורי אותה מגיפה היה בעל יכולת הדבקה בשיעור דומה לזה של נגיף הקורונה, כך שכל אדם הדביק בערך שני אנשים).

נעשה את החישובים במהירות. אם שישים אחוזים מתוך 11 מיליון תושבים היו נדבקים בנגיף, הרי שבתי החולים של ווהאן היו צריכים לטפל ב- 264,000 אנשים שעלולים למות מבלי טיפול רפואי דחוף.

בתי החולים אינם אמורים להיות מסוגלים להתמודד עם עומס כזה. לשם השוואה, בית חולים ממוצע בארצות הברית מכיל רק 190 מיטות, וחלק גדול מהן לא נועד לחולים במצבי חירום[9]. אני לא יודע כמה מיטות יש בבתי-החולים בסין, אבל מה שבטוח – גם הם לא יכלו להתמודד עם מצב החירום שהפיל עליהם נגיף הקורונה. הממשלה הבינה מיד שיש לה בעיה, הטילה סגר על כל ווהאן, והקימה תוך שבועיים שני בתי-חולים חדשים, במבצע שרק בסין אפשר לעשות. מיד לאחר מכן היא הטילה עוצר על כל התושבים, ומנעה מהם לצאת מהבתים שבועות שלמים (אולי חוץ מגיחה קטנה אחת פעם בשבוע כדי לרכוש מזון), רק כדי למנוע מהנגיף מלהתפשט ולהדביק אנשים בריאים.

תאמרו עכשיו – ממה חששה כל כך סין? אז יתמוטטו בתי-החולים – אז מה? האם האלטרנטיבה לעצור את כל החיים בעיר עדיפה על קריסת בתי-החולים? 

 

חשיבותם של בתי-החולים

התשובה היא שבתי-החולים חיוניים הרבה יותר ממה שנדמה לכלכלה ולחברה.

הנה כמה מהדברים אשר יקרו במצב בו בתי-החולים מלאים עד אפס מקום. אני מתנצל מראש על התמונה האפוקליפטית, אבל היא לא רחוקה בהרבה מהמצב בו מצאו עצמם בתי-החולים בווהאן, וממנו הצליחו להינצל בעיקר בזכות תגובתה 'המוגזמת' של ממשלת סין, אשר פתחה עוד שני בתי-חולים כאמור, והטילה סגר שמנע התפשטות של הנגיף.

    אנשי הצוות הרפואי יעבדו מסביב לשעון, יתעייפו, יעשו טעויות – וגם יידבקו בעצמם בנגיף הקורונה במוקדם או במאוחר. ועל הדרך, הם גם ידביקו את כל מי שיגיע לבית-החולים.

    מלאי התרופות להורדת חום, למניעת ועצירת פרכוסים (הנובעים מחום), להרדמת חולים (נחוץ במקרה שצריך לבצע בהם אינטובציה) וכו' יאזול במהירות – תוך ימים ספורים – כך שחולים לא יוכלו לקבל את שירותי הרפואה המודרנית להם הם מצפים.

    מספרן המועט של מכונות ההנשמה לא יספיק עבור כל החולים במצב קריטי. גם אספקת בלוני החמצן תאזל.

    חולי קורונה במצב קריטי יגססו במיטותיהם מבלי שיוכלו לקבל טיפול מהצוות הרפואי – שחלקו חולה בעצמו עם חום, צמרמורות ושאר מרעין בישין. בכל מקרה, אין מספיק מכונות הנשמה, תרופות או חמצן כדי לעזור לכולם, כבר אמרנו? ואכן, יש כבר עדויות המגיעות מאיטליה – שם יש מחסור חמור במכונות הנשמה – כי בתי-חולים מעבירים מכונות הנשמה מזקנים לנפגעי קורונה צעירים יותר.

    חולים כרוניים לא יוכלו להגיע אל בתי-החולים כדי לקבל טיפול תרופתי. מדובר כאן בחולי סרטן, חולי מחלות לב, מחלות נוירולוגיות, מחלות מטבוליות מכל סוג וכן הלאה. בתי-החולים יהיו פקוקים בחולי קורונה, ובכל מקרה – לא יהיו מספיק אנשי צוות רפואי לטפל בחולים הכרוניים. ואם מישהו מאנשי הצוות יתפנה מחולי הקורונה כדי לטפל בחולים הכרוניים – הוא ידביק גם אותם.

    נשים הרות לא יוכלו ללדת בבתי-החולים: לא יהיו מספיק אנשי צוות כדי לטפל בהן ולהבטיח את שלומן, והן יידבקו בנגיף מיד לאחר הלידה. רבות יבחרו ללדת בבתיהן – עניין מסוכן ולא-פשוט, במיוחד כשבעלי ההכשרה הרפואית המקצועית יהיו חייבים להיות נוכחים בבתי-החולים ולא יוכלו לסייע בלידה.

    נפגעי תאונות דרכים ימצאו עצמם מטופלים ומסולקים. הגעת לבית החולים עם שבר מורכב? יקבעו לך אותו בצורה הבסיסית ביותר, וישלחו אותך הביתה עם נורופן. וכן, השבר יתאחה באופן לא-מיטבי, ותסבול מנכות מסוימת ומכאבים לשארית חייך, אבל אין ברירה אחרת כשבתי-החולים מלאים.

    כל מי שמגיע לבית-החולים עם בעיה בריאותית הדורשת טיפול מיידי – קשיש עם התקף לב, ילד שבלע גולה – יגלה שהוא צריך לחכות ימים לטיפול רפואי הולם, אם בכלל.

עכשיו חשבו לרגע על כל האנשים האלו שלא קשורים בכלל באופן ישיר לנגיף: חולי הסרטן והלב, הנפגעים מתאונות הדרכים, הנשים שיולדו בחופזה במקרה הטוב וכל היתר… בתי-החולים אינם יכולים לסייע להם, והם יישלחו לבתיהם, שם יזדקקו להשגחה רצופה ולסיוע מתמיד. מי יספק להם את ההשגחה הזו? בני המשפחות שלהם, כמובן. אלו אותם אנשים שהיו אמורים לצאת לעבוד, להמשיך לשמר את המשק ואת פעילותו הפועמת – ומוצאים עצמם תקועים בבתים, שומרים על בני משפחותיהם, במקום לעבוד.

אה, וזאת בהנחה שהם עצמם, כאמור, התאוששו כבר מהנגיף. אל תשכחו שהוא גורם לתסמינים דמויי-שפעת, עם חום גבוה וחולשה. ניסיתם פעם לעבוד בזמן שאתם חולים בשפעת? לא חוויה נעימה, בלשון המעטה.

במילים אחרות, אם ממשלת סין הייתה מניחה לנגיף להתפשט בין האוכלוסייה סתם ככה, יש סיכוי ממשי שהמשק שם היה קורס בכל מקרה, או לפחות סובל מאד.

נשמע אפוקליפטי? ובכן, כן. אבל ככה אירועים כאלו תמיד נשמעים מהצד. גם במקרה של רעידת אדמה קשה, או מלחמה רחבה, בתי-החולים מהווים את נקודות התורפה. בבתי-החולים קיים תמיד מחסור במשאבים, וכמות גדולה במיוחד של אנשים הנוהרים לקבל עזרה, תביא אותם לקריסה או שתכפה עליהם קבלת החלטות קשות כמו תעדוף בין חולים, שליחה לאשפוז בית גם כשעדיף בית חולים, ובעיקר – הרבה, הרבה מהומה שתוביל לכך שאנשים רבים לא יקבלו טיפול רפואי מירבי.

וכל זה עלול לקרות גם בישראל.

ניישם לרגע את הסטטיסטיקה שציינתי על ישראל. בישראל חיים 9.1 מיליון תושבים. נחסיר מתוכם 2.9 מיליון ילדים (שמפתחים סימני מחלה קלים מאד, אם בכלל) ונקבל 6.2 מיליון נדבקים פוטנציאליים. נניח שרק שישים אחוזים מהם יידבקו, ושרק אחד מכל 25 נדבקים (כלומר, 20 מתוך 500) יזדקק לטיפול נמרץ. אם זה יהיה המצב, הרי שתוך כמה חודשים נצטרך כמעט 150,000 מיטות בבתי-החולים בישראל. וזאת כאשר בבית החולים שיבא – הגדול ביותר במדינה – יש 1,500 מיטות בלבד. 

אני חוזר שוב על המספר: 150,000 מיטות. 

המספר הזה נובע משתי הנחות קיצוניות: שמספר גדול של אנשים יחלה, ושכולם יחלו בתקופת זמן קצרה יחסית של חודש או שניים. שתי ההנחות האלו עשויות להתממש, אבל יש סיבה טובה לאופטימיות: משרד הבריאות עושה כל מה שאפשר כדי שזה לא יהיה המצב.

סיבות לאופטימיות

הפחדתי אתכם? טוב מאד. צריך לדעת גם מהו התרחיש הרע ביותר ולהיות מסוגלים להיערך לקראתו ולמתן את השפעותיו. ומשרד הבריאות שלנו כאן בישראל עושה עבודה די טובה עד עכשיו.

מה מנסה משרד הבריאות לעשות, עם כל הצעדים הקיצוניים לאחרונה? אנשי מערכת הבריאות שלנו קוראים לרבים להיכנס לבידוד. יש לכך סיבה טובה. הבידוד יכול להאט את התפשטות הנגיף בקרב האוכלוסייה, וכך למנוע מצב בו 150,000 אנשים יגיעו לבתי-החולים כולם ביחד. במקום זאת, אפילו אם הנגיף ממשיך להתפשט בישראל, הוא ידביק אנשים באיטיות כך שהביקורים בבתי-החולים יתפרסו 'לטפטופים' לאורך חצי-שנה או שנה. זה עדיין יטיל עומס עצום על בתי-החולים, אבל הוא עוד יהיה נסבל.

סגירת הגבולות משרתת מטרה דומה. ארצות הברית פישלה בגדול, נכון לעתה, ועומדת לפני התפרצות רצינית של הנגיף. כל תייר שמגיע משם בלי לעבור בידוד, מגדיל את הסיכון להאצת התפשטות הנגיף בישראל. יש אמנם דרכים לשפר את ההתמודדות – לספק דרכי תחבורה חלופיות במקום רכבת ישראל למי שחשוד כנשא, או לפתח אפליקציה שמחייבת תיירים לדווח על מצבם הבריאותי (כפי שעשו בדרום-קוריאה). אבל עצם הדרישה לבידוד הגיונית בסך-הכל. 

אני יודע שיש המון התמרמרות כנגד צעדים קיצוניים כל-כך, אבל ראינו כבר בסין שאפשר לעצור את הנגיף באמצעות הצעדים האלו. ייתכן שבמצב הקיצוני ביותר ניאלץ להטיל עוצר על ערים שלמות, לתת לכלכלת ההייטק להמשיך לעבוד בטלה-פרזנס דרך האינטרנט, ולהגדיר שהחוואים ימשיכו לייצר מזון לצריכה ולייצוא בתנאים מבודדים יחסית. אולי ניאלץ אפילו לבודד את האוכלוסיות הרגישות – כלומר, את הקשישים – ולהקים מערך התנדבות שמשרת אותן בהסגר. אלו אפשרויות קיצוניות, אבל הן קיימות. 

זה המקום להזכיר שאמצעי חיטוי בסיסיים כמו מתקני חיטוי ידיים אוטומטיים בכל מקום ציבורי, חיטוי תכוף של רכבות, אוטובוסים ומוניות, והנחיית הציבור לשמור על כללי היגיינה יסייעו לצמצם את ההידבקות ו- "לחיות עם הנגיף" במדינה. 

יש סיבה אמיתית לאופטימיות: מדינות שנקטו בכל הדרכים האלו ביעילות, הצליחו לעצור את התפשטות נגיף הקורונה. דרום-קוריאה עורכת יותר מ- 10,000 בדיקות ביום, חלקן בתחנות בצד הדרך, ועוקבת במגוון אמצעים טכנולוגיים אחרי כל הנתונים בבידוד כדי לוודא שלא יפרו אותו. פקידים ממשלתיים בודקים פעמיים ביום את מי שנמצא בהסגר, וכל מי שנכנס למדינה צריך להתקין אפליקציה על הסמארטפון ולדווח על מצבו הבריאותי מדי יום[12]. כתוצאה מצעדים אלו, מספר הנדבקים החדשים בדרום-קוריאה יורד בימים האחרונים. סינגפור וטייוואן נוקטות בצעדים דומים, עם הצלחה דומה. האוכלוסיה במדינות אלו ממושמעת יותר, ומערכות הבריאות שלהן במצב טוב מלכתחילה. הכלכלות שלהן נהנות ממרווח נשימה. איפה ישראל עומדת על המפה הזו? אני חושב שאנחנו במקום לא רע. אולי חוץ מהעניין של האוכלוסייה הממושמעת. 

גם אם לא נצליח למגר את הנגיף לגמרי, הרי שבינתיים, במרחב הנשימה שהבידוד וסגירת הגבולות מקנים לנו, מערכת הבריאות עושה דבר אחד גדול וחשוב: היא נערכת ומצטיידת לקראת הנגיף. 

אני יכול להבטיח לכם שכל בית-חולים וקופת חולים מנסים בימים אלו לרכוש כל מכונת הנשמה שעוד מוצעת למכירה בשוק, מרעננים ציוד שהתיישן במחסנים ומזמינים שפע של תרופות ומסיכות לקראת העתיד לבוא. בזכות ההצטיידות הזו הם יוכלו, בתקווה, לטפל בחולים גם במצב של עומס קיצוני.

ועל הדרך, היא גם מצפה ל- 'נס' – כלומר, לאירוע לא-צפוי ושלא ניתן לחזות מראש.

הג'וקר שבשרוול

קיים ג'וקר אחד – קלף שאפשר לשלוף מהחבילה ועשוי לשנות את כל התמונה בחודשים הקרובים. אבל בשביל זה צריך שיהיה לנו הרבה מאד מזל.

ה- 'נס' שאני מדבר עליו הוא שנגיף הקורונה יתמסמס וייעלם עם בוא הקיץ. בימים האחרונים התפרסם מחקר חדש (שנכון לכרגע לא עבר ביקורת עמיתים) שהראה שהנגיף התפשט בסין במהירות הגבוהה ביותר בטמפרטורה של 8.7 מעלות צלזיוס בדיוק. כשחם יותר, הוא אמור להתפשט פחות בקלות. אבל המחקר אינו לוקח בחשבון נתונים אחרים כמו לחות, והחוקרים עצמם מודים כי – "מזג האוויר בפני עצמו… לא יוביל בהכרח לירידה במספר המקרים מבלי יישום אמצעים להתערבות מקיפה בבריאות הציבור."[10]

כדרכם של מחקרים מדעיים, יש גם דעות נגד. מומחים אומרים שאין עדויות שקרובי המשפחה הקטלניים יותר של נגיף הקורונה החדש – SARS ו- MERS – הושפעו לרעה מהקיץ. ובכל מקרה, כשקיץ בצד אחד של כדור-הארץ, חורף בצד השני. הנגיף פשוט ימשיך להתפשט למדינות אחרות – ויחזור אלינו בשיא העוצמה כמה חודשים לאחר מכן. 

מייק ריאן, אחד הבכירים בארגון הבריאות העולמי, הזהיר כבר מפני התקווה שמזג האוויר החם יעצור את התפשטות הנגיף. כפי שאמר – "עלינו להניח שהנגיף ימשיך ליהנות מהיכולת להתפשט. זוהי תקוות שווא לומר שכן, הוא ייעלם כמו השפעת… איננו יכולים להניח כך."[11]

אבל מותר לקוות, לא?

 

יהיה טוב – אם נפעל בחכמה

לסיום, שתי מילים אחרונות: יהיה טוב.

אבל רק אם נפעל בחכמה.

העתידן סטיוארט ברנד אמר פעם שהוא "פסימי בטווח הקצר ואופטימי בטווח הארוך." הוא פסימי בטווח הקצר כי הוא רואה את כל מה שיכול להשתבש ואת כל הצרות אשר יכולות ליפול על העולם. הוא אופטימי בטווח הארוך כי אנחנו, בני-האדם, טובים במציאת פתרונות לכל הבעיות האלו.

אני לא מאמין שהמצב הגרוע מכל – התרחיש בו בתי-החולים קורסים לגמרי – יתממש בישראל במלוא חומרתו. הרשומה הזו נועדה להבהיר מדוע אנשי משרד הבריאות חרדים כל-כך, ולמה הם נוקטים בצעדים הקיצוניים שאנחנו שומעים עליהם בתקשורת. צעדים אלו בדיוק אמורים למנוע את אותו התרחיש ולהוביל לעתיד טוב יותר, אבל לשם כך עלינו להקשיב להנחיותיהם של אנשי המקצוע ולציית להם.

אני לא אומר שלא יהיה קשה. לא נעים ולא נוח לשבת בבידוד, לחטא ידיים כל כמה שעות, או ללחוץ על כפתור המעלית עם המרפק במקום עם האצבע. לא נעים לקחת מונית בחזרה מנתב"ג, במקום להשתמש ברכבת. לא נעים ללכת עם מסיכה ברחוב כשיש לכם רק עקצוץ קטן באף. אבל ההוראות האלו נועדו למנוע את התרחיש בו בתי-החולים יקרסו, ובו בעיקר האוכלוסייה החלשה ביותר תיפגע: סבא וסבתא של כל אחד מאיתנו. כל מי שממלא אחר ההוראות האלו צריך לדעת שהוא מציל בכך נפשות רבות בישראל.

בראייה ארוכת טווח יותר, החיסונים הראשונים יופיעו עד סוף השנה או קצת לאחר מכן, ויש סיכוי טוב שהם ימתנו וירסנו את המתקפות הבאות של הנגיף. אם כך יקרה, הרי שהוא ייעלם לחלוטין, או שיהפוך להיות סוג נוסף של מחלת-חורף שתעיק על מערכת הבריאות שלנו. אבל זמנו קצוב. ההתקדמויות העצומות במדע הרפואה ינפיקו בעשור או שניים הקרובים פתרון גם עבור הנגיף הזה, ערמומי ככל שיהיה. בראייה ארוכת טווח, מצבנו טוב ורק יהיה טוב עוד יותר עם חלוף השנים. כבר היום מביא הנגיף להאצה בפיתוח טכנולוגיות רפואה ואבחון מרחוק, ואנחנו עדים לפתיחתם של בתי-חולים עם שירותים רובוטיים מתקדמים. 

נגיף הקורונה – אחד האויבים החדשים של האנושות – עושה לנו חיים לא-קלים בטווח הקצר, אבל על הדרך הוא מסייע לשירותי הרפואה לזנק קדימה. מערכות הבריאות, שהתקשו מאז ומתמיד לאמץ טכנולוגיות חדישות, יעברו אליהן בעל כורחן. אנו צפויים לראות אימוץ מהיר של מערכות מתקדמות וטכנולוגיות חדשניות שיכולות לשפר לכולנו את החיים ואת הבריאות. 

רק בריאות, לכולנו.

 ——————

תודה לאנשים טובים כמו גלעד גרינבאום ורואי קידר שעברו על המאמר וסיפקו ביקורת בונה חשובה שבזכותה הפכתי אותו להרבה יותר רציני ומעשי.

אם אתם רוצים לדעת עוד על הנגיף ולהתעדכן מדי יום, הנה כמה מקומות טובים למצוא בהם מידע מהימן:

אתר משרד הבריאות

קבוצת "מדברים על חיסונים" של עמותת מדעת בפייסבוק

קהילת Medint Community בפייסבוק

יעל פורמן, שמספקת דיווחים מדי שעה על המתרחש בארץ ובעולם

[1] https://www.scmp.com/news/china/society/article/3052966/chinese-laboratory-first-shared-coronavirus-genome-world-ordered

[2] https://www.medicalnewstoday.com/articles/256521#sars

[3] https://www.forbes.com/sites/kenrapoza/2020/03/06/coronavirus-impact-lessons-from-china-and-south-korea-for-the-us/#d53b6ec64751

[4] https://www.cdc.gov/flu/about/burden/2018-2019.html

[5] https://science.sciencemag.org/content/358/6365/933.abstract

[6] https://www.cnn.com/2020/03/07/health/coronavirus-mutations-analysis/index.html

[7] https://www.newscientist.com/article/2236544-coronavirus-are-there-two-strains-and-is-one-more-deadly/

[8] https://www.livescience.com/coronavirus-myths.html

[9] https://www.ahd.com/state_statistics.html

[10] https://www.scmp.com/news/china/science/article/3074131/coronavirus-highly-sensitive-high-temperatures-dont-bank-summer

[11] https://www.nytimes.com/reuters/2020/03/06/world/asia/06reuters-health-coronavirus-who-priority.html

[12] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5691621,00.html#autoplay

נגיף הקורונה החדש: המגיפה האחרונה שתכה במין האנושי

נגיף הקורונה החדש: המגיפה האחרונה שתכה במין האנושי

מיליוני אנשים מצאו את עצמם במצור בתוך בתיהם, וקיבלו הנחיות שלא לצאת מתוכם במשך שבועות ארוכים. המגיפה השתוללה ברחובות, כשהיא קופצת מאדם לאדם מבלי שניתן יהיה לעוצרה – ממש כמו את הפניקה ההמונית.

אני מתייחס, כמובן, לשפעת הספרדית המפורסמת: המחלה שהתפשטה ב- 1918 וקטלה בין חמישים למאה מיליון בני-אדם בשנה וקצת.

אנו נמצאים כיום בעיצומה של מגיפה עולמית נוספת, ולכן מעניין להשוות בין השתיים – במיוחד כדי להבין כיצד התקדמה הרפואה במאה השנים האחרונות, ומדוע המגיפה החדשה עשויה להיות האחרונה שמכה באופן רחב במין האנושי.

נחזור, אם כך, מאה שנים אחורנית בזמן, לתקופה בה השפעת הספרדית היכתה בערי העולם. היא הרגה בעיקר את הבוגרים הבריאים – כנראה מכיוון שהנגיף הערמומי הטעה את מערכת החיסון הבריאה והחסונה וגרם לה לצאת משליטה. אלמנים ואלמנות מילאו את בתי העלמין, והעולם כולו הוצף בבכי ילדים שהתייתמו מהוריהם.

ואף אחד לא ידע למה.

קשה לנו להבין את הבורות הזו כיום, אבל הרפואה המודרנית היא, ובכן, מודרנית. עד לסוף המאה ה- 19, איש לא חשד אפילו בקיומם של וירוסים. רק בתחילת המאה ה- 20 הצליחו מדענים להתחיל לגדל ולחקור וירוסים במעבדה. כך שכאשר השפעת פגעה באוכלוסייה, איש לא הצליח לגלות את הסיבה לה. המיסטיקנים האמינו שמדובר היה בהשפעת (influence) סידור הגופים השמימיים במערכת השמש, ועל כן נקראה המחלה בשם שפעת (influenza). אחרים ניסו לתלות את הסיבה בחיידקים שנהגו לפלוש לריאותיהם המתפוררות של החולים. הניחושים היו רבים, והוודאות אפסית.

רק 15 שנים לאחר המגיפה, הצליחו שני חוקרים בריטיים להוכיח כי וירוסים הם הגורמים לשפעת, ולכוכבי-הלכת אין שום קשר למחלה. אבל את השם לא היה קל לשנות, וכך נשארנו עם "שפעת". נדרשו לאנושות 15 שנים ארוכות כדי לעמוד על זהותו של אחד הרוצחים הגדולים ביותר במאה העשרים.

 

המצב כיום

נקפוץ בחזרה להווה, למרץ 2020. ואז נחזור אחורנית חודשיים-שלושה.

כבר באמצע דצמבר התחילו מעבדות בסין לקבל דגימות של הווירוס מרופאים שטיפלו בחולים עם דלקת ריאות. ריצוף הקוד הגנטי של הווירוס הוכיח תוך ימים ספורים שמדובר בווירוס עם דמיון גנטי גדול ל- SARS הנודע לשמצה, ומנהלי המעבדות ניסו להתריע על כך – אבל השלטון הריכוזי בסין מנע מהם לעשות זאת. רק בתחילת ינואר נמצאה מעבדה אחת אמיצה מספיק כדי לפרסם את הקוד הגנטי ברשת האינטרנט. ופתאום, מאות מעבדות מחקר בכל העולם החלו לנסות לפענח מה משמעות הווירוס, כיצד הוא פועל ומה מייחד אותו. וכמובן, כולם מנסים למצוא חיסון עבורו.

עד שיימצא חיסון לווירוס, נצטרך להסתפק בתרופות. ב- 1918, הטיפולים בשפעת נעו בין הקזת דם לכינין (המשמש לטיפול במלאריה, ואינו יעיל כנגד השפעת).  לא היו עדיין תרופות נגד וירוסים, או אפילו אנטיביוטיקה בעולם. כיום, החולים הקשים ביותר בווירוס מקבלים טיפול אנטיביוטי כדי להתמודד עם החיידקים שמנצלים את מערכת החיסון המוחלשת וגורמים לדלקת ריאות. הם גם יכולים לקבל טיפול בתרופות אנטי-ויראליות שפותחו בעיקר כדי להילחם בנגיף ה- HIV, אבל ייתכן שיכולות לעזור גם כאן. יש לנו אפילו מכונות שמסוגלות לתפקד כריאות חלופיות עבור החולים הקשים ביותר, בזמן שגופם מתאושש. הסיכוי להתאוששות במצב כזה הוא אמנם נמוך – אבל בהחלט קיים.

ההבדלים הברורים בין הרפואה של 1918 למצב היום מעידים כמה התקדמנו, וכיצד העולם המדעי מסוגל להבין את האויב עמו הוא מתמודד תוך ימים בלבד – ולהרים תגובה הולמת. זה עדיין לא מספיק, כפי שניתן להבין מהעובדה שהווירוס ממשיך להסתובב בכל העולם ולהדביק רבים מדי יום. אבל ברור גם שאנחנו במגמת שיפור.

מעניין לשאול כיצד יתמודד העולם עם מגיפה חדשה בעוד שלושים שנים. אני לא רוצה לקפוץ מאה שנים קדימה, מכיוון שההתקדמות המסחררת במדע ובטכנולוגיה גורמת לי להסס אפילו להעלות ניחושים בטווחי זמן כאלו. אולי לחלק מהאנשים לא יהיו אפילו גופים ביולוגיים או פיזיים באותו הזמן. אולי נכחיד לגמרי את כל המחלות באמצעות ננו-בוטים שיימצאו בגופיהם של כל בני-האדם, ויילחמו בכל נגיף חדש ברגע שימצא את דרכו לתוך הגוף. אבל יש עוד זמן רב עד אז. נתמקד ב- 2050 ונצייר תרחיש קצר.

עתיד הטיפול במחלות

בשנת 2050, שמואל שמואלוביץ' מחדרה התחיל להשתעל, לכחכח ולהשתנק. הוא לא הגיע לבית-החולים, חלילה. במקום זאת, אשתו (יש דברים שאינם משתנים) הזעיקה אמבולנס רובוטי אל הבית. שמואל הוכנס לאמבולנס על גבי אלונקה, וזרועות רובוטיות מיומנות בדקו את מצבו הרפואי, חיברו אותו לבלון חמצן ולקחו דגימות רוק מגרונו וממקומות אחרים בגוף. תוך פחות משעה, כבר היה ברור ששמואלוביץ' נדבק בווירוס שעבר מוטציה, עם יכולת התפשטות דומה לשפעת, ועם השלכות בריאותיות חמורות – לפי הסימולציה שהריץ המחשב בנוגע ליכולותיו של הווירוס, בהסתמך על המבנה הגנטי שלו ודמיונו לווירוסים אחרים. האמבולנס הגיע למסקנה שמדובר בנגיף מדבק במיוחד.

ובאותו רגע, מיליוני אמבולנסים דומים בכל העולם, לצד מעבדות מתקדמות, בתי-חולים ואוניברסיטאות, קיבלו את ההודעה.

המטפלים – האמבולנסים האוטונומיים ובתי-החולים – החלו לבחון כל חולה חדש עם תסמינים דומים, כדי להבין האם מדובר באותו וירוס. החולים הועברו אוטומטית לבידוד מבלי שייראו איש בדרך לשם. האמבולנסים העבירו את עצמם סטריליזציה אחרי כל טיפול בחולה, באמצעות שילוב של אור UV וחומרי חיטוי.

במקביל, חוקרים החלו לפתח חיסון עבור הווירוס. התהליך לקח שעה, ואז שבוע. הבינות המלאכותיות המשוכללות הצביעו על החלקים בווירוס שמתאימים ביותר ליצירת חיסון, ופיתחו תוך שעה אחת המלצה בנוגע לרכיב הסביר ביותר ליצירת חיסון, שלא יגרום לנזק לאנשים שיקבלו אותו. ואז, מכיוון שבני-אדם לא אוהבים לסמוך באופן עיוור על המכונות, החיסון נוסה על כמה עשרות בני-אדם. תוך פחות משבוע היה כבר ברור שאיש מהם לא חלה, ושכולם פיתחו רמות גבוהות של נוגדנים מתאימים בתגובה לחיסון. בדיוק כפי שהמכונות חזו.

אז יופי, תוך שבוע היה כבר חיסון. אבל איך שולחים אותו לכל העולם? התשובה פשוטה: לא שולחים את החיסון. שולחים את המידע הדיגיטלי בנוגע להרכב שלו, ובתי-חולים ומעבדות יכולים להתחיל לייצר אותו תוך רגעים ספורים. בכל מקום, בכל רחבי כדור-הארץ.

לשמואלוביץ' כל זה כבר לא עזר. חיסון לא יכול לסייע למי שכבר נדבק. מצבו החל להתדרדר כשהווירוס התפשט בגופו. הרופאים, לצד המכונות, החליטו שאין מנוס מלנסות טיפול חדשני: ננו-רובוטים. לזרם הדם של שמואלוביץ' הוזרקו מיליוני ננו-בוטים זעירים, כל אחד מהם קטן יותר מתא דם לבן, שהתמקדו על הווירוסים והשמידו אותם. הננו-בוטים עוררו גם את מערכת החיסון של שמואלוביץ' כדי שתוכל להילחם טוב יותר בווירוסים, ועל הדרך הם גם הרגו את התאים שהווירוסים הדביקו. שמואלוביץ חווה תגובה חיסונית קשה כתוצאה ממלחמת השמד שהתחוללה בגופו, אבל יום אחד לאחר מכן הוא כבר היה בריא. המגיפה נעצרה תוך שבוע אחד בלבד, ללא חללים.

התרחיש הזה אופטימי, כמובן, אבל הוא אינו בלתי-סביר. אם הטכנולוגיה והמדע ימשיכו להתפתח בקצב הצפוי מהם, הרי שהטכנולוגיות המתוארות בתרחיש הזה אמורות להיות זמינות לכל. ואם אתם לא מאמינים לי, חכו שלושים שנים, וצרו קשר כדי להגיד לי אם צדקתי או לא.

ועד אז – רק בריאות.

מחשבות למאה ה-21: המאה בה תגווע החדשנות האנושית – וטוב שכך

מחשבות למאה ה-21: המאה בה תגווע החדשנות האנושית – וטוב שכך

השד הטזמני הצעיר שלי – בן השנתיים וחצי בערך – זכה בתואר בצדק. הוא אוהב לרוץ, לדהור ולהסתער קדימה בלי לחשוב יותר מדי על העתיד. במיוחד הוא אוהב את ההליכון שלי, ומבקש תכופות שנפעיל אותו עבורו כדי שיוכל ללכת עליו קצת. אבל מה לעשות? לא תמיד אנחנו יכולים להתייחס אליו ממש עכשיו ולהיעתר לבקשתו. וכך יצא שלפני מספר שבועות כשראיתי אותו גורר בחריצות כסא מהמטבח לחדר העבודה שלי, עקבתי אחריו בסקרנות. הוא הצליח להכניס את הכסא לחדר ובמאמצים כבירים להעלות אותו על ההליכון. הוא עצר לרגע ובחן את מעשה ידיו בסיפוק עצום, ואז טיפס על הכיסא וממרומי גובהו ניסה ללחוץ על כפתור ההפעלה שהיה גורם לרצועה להתחיל להסתובב… ולהזיז ביחד איתה את הכיסא ואת השד הצעיר.

הצלחתי לעצור את הטזמן בזמן, רגע לפני שאצבעו נחתה על הכפתור הרה-הגורל. אבל אחרי שסיימתי להוריד אותו לרצפה ולהסביר לו את הכשל המחשבתי שלו, היה לי קצת זמן לחשוב לעצמי, ופתאום נדלקה לי הנורה מעל הראש. הבנתי, סוף סוף, למה בני-אדם גרועים כל-כך בהמצאות – ולמה במאה ה- 21 עומדת החדשנות האנושית לגווע. וזה, תאמינו או לא, דווקא טוב.

המיתוס שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו הוא שבני-אדם הם חדשנים גדולים. זהו שקר גס. אנחנו חדשנים רק בהשוואה, ובכן, לכל היתר. בני-דודנו מעולם החי אינם ניחנים במוח המפותח הנדרש כדי לחשוב באופן שקול ומדוקדק על חייהם ולהמציא חידושים שיעזרו להם. אפשר למצוא, בוודאי, שימוש מסוים בכלים – שימפנזים שמשתמשים במקלות כדי לצוד טרמיטים, למשל – אך הוא נדיר מאד בעולם החי ואינו מגיע לרמת ההמצאות שמאפיינות את בני-האדם.

ובכל זאת, אנחנו חדשנים גרועים. התפתחנו לכדי הומו סאפיינס – האדם החושב – לפני מאתיים-אלף שנים בערך. נדרשו לנו עוד 150,000 שנים כדי לפתח את השפה האנושית, ואז חל הזינוק הגדול קדימה. יכולנו לשתף זה את זה ברעיונות מורכבים, לתכנן תכניות ביחד, לפתור בעיות יוצאות-דופן! ו… עדיין לקח לנו עוד כמה עשרות-אלפי שנים לפני שהצלחנו לשכלל את כלי האבן הפרימיטיביים שלנו, להבין שאפשר לאלף בעלי-חיים, ליצור כלים מחימר ולפתח את הכתב הקדום – בסך-הכל סימנים שנועדו להעביר מסרים פשוטים.

אני לא רוצה לזלזל באבותינו הקדומים, כי אתם יודעים – הם גם שלי. ובכל זאת, האנושות נזקקה לעשרות-אלפי שנים כדי לפתח רעיונות שנראים לנו היום ברורים מאליהם… וחלקם באמת פשוטים למדי. אם הייתם שולחים אדם מודרני חמישים-אלף שנים אחורנית בזמן, ואם הוא היה מצליח לשרוד את השנים הראשונות שלו שם, אפשר להיות בטוחים שהוא היה מפתח חקלאות בסיסית ופותח מכלאה של בעלי-חיים הרבה לפני כל היתר. אלו אינם רעיונות מורכבים. אז למה לקח לנו כל-כך הרבה זמן לפתח אותם מלכתחילה?

פשוט מאד: כי אנחנו חדשנים גרועים. בני-אדם מפתחים רעיונות חדשים כמעט אך ורק על סמך הקודמים. כל רעיון חדש נבנה על שיפוץ קל של הקיים, וכל שיפור כזה טומן בחובו סיכון לכשלון. ובעולם הקדום, מספיק היה להיכשל פעם אחת כדי למות. האדם הקדמון שסיתת ראשי חניתות מאבן פעל לפי אותה דרך שלימדו אותו הוריו, ולא העז לסטות ממנה ימינה או שמאלה. הוא ידע שאם ינסה לגוון את דרך הסיתות שלו, הוא עלול לשבור את האבנים – ואז השבט יישאר בלי חניתות מוצלחות. או שהחנית עצמה תיכשל לחדור את עור הממותה, וכך יישאר השבט בלי הבשר שדרוש לו כדי לשרוד. אנחנו הופכים את הקיים למנהג ומקפידים לשמר אותו בכל מחיר – אלא אם אין ברירה אחרת. ובסך הכל, האסטרטגיה הזו עבדה די טוב עבור האינדיבידואל לאורך ההיסטוריה. "אל תיקח סיכונים מיותרים" אומר לנו ההיגיון הבריא. "אל תנסה להמציא את הגלגל מחדש. ואם הוא עובד מספיק טוב – אל תיגע בו."

במילים אחרות, החיים הקדומים עצמם סיפקו את התמריץ החזק ביותר עבור בני-האדם שלא לגוון, לא לשכלל ולא לחדש. קצת כמו הבן שלי, שבאקט אחד של חדשנות ותעוזה כמעט ואיבד את חייו.

כך היו הדברים בפרה-היסטוריה, וכך הם נשארו עד לסוף המאה העשרים. כל ניסיון להמציא משהו חדש היה כרוך בסיכון עצום. אפילו המאה השנים האחרונות, כל ניסיון לפתח רעיון חדש חייב סיכון, אבל מסוג אחר: השקעת כסף גדולה ברעיונות חדשים. יזמים כבר לא סיכנו את חייהם, אלא את כספם… או את כספם של המשקיעים בהם. ועדיין, גם זה סיכון, ובהתאם – לא רבים הם היזמים (באופן יחסי) מכלל האנושות.

ואז הגיעה המאה ה- 21 והאינטרנט לצידה, והתוצאה שראינו מיד היא זינוק ביכולת החדשנות האנושית. אני מאמין שמדובר במגמה חולפת, שבאמצע המאה הנוכחית תתחיל להתפוגג. כדי להסביר למה, אנחנו צריכים להבין למה בכלל הטכנולוגיות החדשות מעודדות את יכולת החדשנות האנושית בטווח הקצר.

לחדש מבלי להסתכן

אחד הדברים שאיפשרה רשת האינטרנט הוא לבני-אדם רבים להחליט ביחד על פעולה משותפת. קחו, למשל, את אתר קיקסטרטר, בו יכולים מאות-אלפי אנשים להתחייב ביחד לתמוך כספית בפיתוח מוצר מסוים – ואם התמיכה הכספית המתקבלת מהם חוצה רף מסוים, הרי שהממציא מקבל את הכסף. נשמע פשוט, לא? אבל אם היינו צריכים להקים מערכת כזו בעולם ללא אינטרנט, הרי שעל כל אדם נוסף שהיה מצטרף, היינו צריכים לשלוח מכתב חדש לכל היתר כדי לעדכן אותם. ככל שיותר אנשים היו מצטרפים למיזם, כך היה קשה יותר לשמר אותו ולתחזק אותו בלי לשלם הון תועפות על כל אותם מכתבים.

האינטרנט פתרה את הבעיה הזו, באמצעות החיבור המתמיד והעובדה שכולם יכולים להתעדכן דרך מכשירי הקצה שלהם – הסמארטפונים והמחשבים – בכל רגע.

התוצאה היא שהיום אתרים לגיוס המונים אינם משמשים רק לגיוס תמיכה ברעיונות, אלא גם כדרך עבור הממציאים לבחון האם הציבור בכלל מעוניין שהרעיונות הללו יגיעו לכדי מימוש. הממציא משקיע סכום אפסי במונחים היסטוריים – המשקיענים הגדולים ביותר מוציאים כמה עשרות-אלפי דולרים על פיתוח העמוד שלהם באתר ויצירת סרטון מושך – ובתמורה הוא מקבל איתות ראשוני האם ההמצאה שלו מוצלחת או לא.

טכנולוגיה אחרת שמאפשרת לאנשים לחדש ולהמציא במהירות היא הדפסה בתלת-ממד וייצור מהיר. בעבר, כל ניסיון 'להמציא את הגלגל מחדש' היה דורש השקעת הון תועפות בהתאמת מכונות במפעלים, שהיו מפיקות את המוצר החדש בכמויות גדולות. רק לאחר אותה השקעת הון ראשונית, היה הממציא יכול לגלות בוודאות האם הקהל הרחב אכן אוהב ומעריך את הרעיון שלו. המדפסות ייתרו את התהליך הארוך והמגושם הזה, מכיוון שהן מאפשרות לכל אדם לייצר אבות-טיפוס ומודלים ראשוניים, לראות אם אנשים אוהבים אותם – ורק אז להתחייב לייצור המוני.

אבל למה להתמקד רק במוצרים פיזיים? בעבר, אם היה לכם רעיון לתכנית טלוויזיה חדשה, הייתם צריכים לשכנע את בעלי-ההון שישקיעו בכם כמה מאות-אלפי דולרים שילכו לכתיבת התסריט, לליהוק וגיוס שחקנים, לצילום ולעריכת התוצר. היום, אתם צריכים רק סמארטפון או מצלמת רשת וחיבור ליוטיוב, לטוויץ' או לרשתות החברתיות האחרות שמאפשרות לכם לשתף את מרכולתכם המצולמת. אם אתם מפיקים תוכן חדשני איכותי – תדעו זאת תוך זמן קצר. ואם הרעיונות שלכם נכשלים – ובכן, אתם יכולים לדעת זאת לפני שהשקעתם בהם יותר מדי זמן וכסף.

וכך, שוב, הסיכון לחדשן פוחת, ויותר אנשים יכולים להרשות לעצמם לחדש ולהמציא.

אבל למה רק אנשים?

בין בינה מלאכותית לבינה אנושית

ההתקדמויות הגדולות בתחום הבינה המלאכותית מקנות למחשבים כבר היום את היכולת להציע פתרונות יצירתיים וחדשניים לבעיות המוצגות בפניהם. גוגל, למשל, פיתחה בינה מלאכותית שהציעה מודל חדש להפעלת מערכות האנרגיה והקירור בחוות השרתים והנתבים שלה, ושהביא לחיסכון של עשרות אחוזים בהוצאות האנרגיה באותם מקומות. אוטודסק – אחת מענקיות התכנון הממוחשב – פיתחה בשנים האחרונות "בינה מלאכותית יצרנית". המהנדס צריך רק להזין לבינה המלאכותית את הצרכים שלו מהיצירה המוגמרת – מה היא אמורה לעשות, באיזה עומסים היא צריכה לעמוד, מה המשקל המירבי שלה יכול להיות וכן הלאה – והבינה המלאכותית מתרגמת את כל אלו למודל.

סליחה, אני מדבר כמו בן-אדם. אנשים מפתחים מודל אחד וממשיכים משם. אבל הבינה המלאכותית של אוטודסק מפתחת מיליוני מודלים, כל אחד עם יתרונות וחסרונות משלו. רבים מהם נראים מגוחכים וכמעט חייזריים בצורתם, אבל כל עוד הם עושים את העבודה הנדרשת – למי אכפת? וכך, תפקידו של האדם בתהליך הוא לקבוע עבור הבינה המלאכותית את דרישות היסוד, ללוות אותה בתהליך החשיבה ובסופו של דבר לברור מתוך כל הרעיונות החדשניים שפיתחה, את אלו שמתאימים ביותר לצרכי החברה.

אותו רעיון – של בינה מלאכותית שחוקרת אפשרויות רבות, ובסוף זקוקה דווקא לבן-האדם היצירתי-פחות כדי שיבחר אחת מהן וילטש אותה – יופיע בתחומים רבים נוספים. אנו נראה אותו בספרות, למשל, ברגע שבינות מלאכותיות יוכלו לכתוב אפילו רעיונות בסיסיים לספרים. הסופרים החדשניים והיצרניים ביותר של העשורים הקרובים יהיו אלו שידעו לשתף פעולה עם הבינה המלאכותית, לקבל ממנה רעיונות לעלילות ולקטעי טקסט, ולשדך הכל ביחד לאחר שיוף מינימלי.

תחומים אחרים שיזכו לפריחה בחדשנות בזכות השילוב בין הבינה המלאכותית והבינה האנושית יהיו מחקר רפואי (בו כבר היום בינות מלאכותיות מספקות רעיונות ותימוכין ראשוניים לתרופות), עיצוב גרפי (בו בינות מלאכותיות מייצרות בסיסים ללוגואים ולעיצובים), ואפילו בקולנוע ובטלוויזיה, כאשר יגיע היום בו הבינה המלאכותית תוכל להפיק סרטונים בעצמה. בכל אלו, נזדקק למחשבים כדי שימתחו ויאתגרו את מרחב היריעה והמחשבה שלנו – ואז תפקיד האדם יהיה לברור את הרעיונות שיכולים עדיין להתאים לחברה האנושית.

מומחים לחדשנות מאמינים שמדובר בשילוב מנצח: אדם ומכונה, עובדים יד ביד. יש בזה משהו. המכונה תספק את היצירתיות, והאדם יספק את ההבנה החברתית – תחום שהמכונות עדיין לא פיענחו לגמרי.

אבל כל זה יתחיל להשתנות בעוד כמה עשורים.

חדשנות אל-אנושית

עד לסוף המאה ה- 20, הרעיונות החדשניים הגיעו תמיד מבני-האדם. ברבע הראשון של המאה ה- 21, הרעיונות הגיעו – וימשיכו להגיע – משיתוף הפעולה בין הבינה המלאכותית לבני-האדם. אבל בעשורים הקרובים התמונה תשתנה, והחדשנות תגיע בעיקר מהמחשבים, וזאת בשל התחזקות רעיון ה- "היפר-אוטומציה".

מהי "היפר-אוטומציה"? חישבו על תהליך כתיבת ספר. כדי לכתוב ספר צריך קו עלילה או רעיון מרכזי, לכתוב מאה-אלף מילים בערך מסביבו, להוסיף מקורות אם מדובר בספר עיון, לבצע הגהה, עריכת תוכן ועריכה לשונית, לעצב כריכה, להדפיס ולשווק את הספר בכל העולם. לא קיימת בינה מלאכותית בעולם כיום המסוגלת לבצע את כל המטלות האלו, ולכן המחשב אינו יכול, לכאורה, לכתוב ספר מוצלח בעצמו.

לפי חזון ההיפר-אוטומציה, מכונה אחת לא תהיה אחראית על כל הפעולות הכרוכות בכתיבת ספר. במקום זאת, יהיו מכונות (או בינות מלאכותיות) רבות המעורבות בתהליך. בינה מלאכותית אחת תעבור על כל קווי העלילה שבכל הספרים שאי-פעם נכתבו, ותייצר רעיון חדש לספר. בינה מלאכותית אחרת תקטוף את אותו רעיון, ותכתוב עבורו פרק ראשון – פיילוט. בינה שלישית תפיץ את הפרק הראשון הזה לכמה עשרות בני-אדם ותבקש מהם פידבק כדי להבין האם הנושא באמת מעניין, והאם הוא נכתב ומסוקר מהזווית הנכונה. אם התשובה חיובית, היא תיתן לבינה המלאכותית השנייה אור ירוק להמשיך בתהליך הכתיבה. כמה שעות לאחר מכן, אותה בינה תסיים לכתוב את עשרים הפרקים הבאים בספר, ותעביר אותו לבינה מלאכותית רביעית שתהיה אמונה על כל שלבי העריכה, ובעקבותיה לבינה חמישית שתעצב כריכה תוך כמה שברירי-שנייה. והנה – יש לכם ספר חדש, בלי שממציאים או חדשנים אנושיים יהיו מעורבים בתהליך. לכל היותר היינו צריכים כמה בני-אדם מן השורה שיחליטו האם 'ההמצאה' החדשה (כלומר, הספר) מעניינת אותם או לא.

והנה, במחי-עט, העברנו את אחת המטלות היצירתיות ביותר – ועם פוטנציאל עצום לחדשנות – לידי המכונות.

youtuber-2838945_1920.jpg

קשה לך לחדש? זה בסדר – הבינה המלאכותית תחדש במקומך.

אפשר להעביר גם מטלות חדשניות רבות אחרות לבינה המלאכותית. כבר בעשורים הקרובים יוכלו המחשבים לפתח ולהציע מודלים ארגוניים חדשים, אסטרטגיות וטקטיקות לחימה חדשות, מוצרים חדשניים שישרתו את בני-האדם, מחשבים ודרכי מחשוב חדשות ועוד ועוד. במלאכות הפיתוח של כל אלו, בני-האדם יתפסו חלק הולך ופוחת. אנו ניהנה מתוצרי החדשנות ונוכל להכריע ולשפוט האם המחשבים עשו עבודה טובה. זה יהיה התפקיד האנושי החדש: לברור מבין תוצרי החדשנות, מבלי שנהיה מעורבים בנבכי התהליך עצמו.

וזה טוב – ורע

אם הבינה המלאכותית תוכל באמת לקבל מונופול על החדשנות, האנושות כולה תצא נשכרת – אבל רק אם נדע לפקח בזהירות על התוצרים. המחשבים יפתחו עבורנו תרופות חדשות לכל מחלה, יציירו עבור כל אדם ציורים שיתאימו במיוחד עבורו וירגשו אותו עד דמעות או צחוק, יפתחו מודלים חדשים להבנת הפסיכולוגיה האנושית, ועוד ועוד. אנו ניהנה מעושר עצום של רעיונות חדשים וחדשניים, והחיים ישתנו בקצב הולך וגובר שלא יכולנו לדמיין לפני כן.

אבל, על הדרך, אותם מחשבים ממש יציעו גם רעיונות חדשניים לניהול מלחמות ולפיתוח אמצעי לחימה שאנו רואים כיום רק בסרטי המדע הבדיוני האפלים ביותר. הם יפתחו מודלים טוטליטריים לשלטון בהמונים שיגמדו גם את השלטונות הנוראיים ביותר שנחשפנו אליהם במאה האחרונה. הם יציעו רעיונות לייצור פצצות ואמצעי לחימה ביולוגיים בכל בית. וגם מהעושר הזה 'ניהנה', ונצטרך לבחור בקפידה את הפתרונות החדשניים שניישם.

כרגיל, אין תשובה פשוטה האם התפתחות טכנולוגית מסוימת היא 'טובה' או 'רעה'. למעשה, המצאות חדשניות באמת ובתמים מערערות את ההגדרות המקובלות שלנו של טוב ורע, ומאלצות אותנו לשקול את עולמנו מחדש. אפשר רק לקוות שנדע לבחור בחכמה מתוך מכלול ההמצאות החדשניות והיצירתיות שהמכונות יביאו לפתחנו.

מחשבות על המאה ה- 21: מאה של חיים (מיקרוסקופיים)

מחשבות על המאה ה- 21: מאה של חיים (מיקרוסקופיים)

זוהי רשומת המשך לרשומה הקודמת: מחשבות על המאה ה- 21. 

גילוי נאות: אני לא יובל נח-הררי.

 

לפני עשרת-אלפים שנים בערך, החלו בני-אדם לתרבת בעלי-חיים לצרכיהם האנוכיים. כלומר, בשביל הבשר והחלב שאלו נתנו. אני יכול לדמיין את הדרך בה זה קרה, כמו בסרט של דיסני: נער מצא פרת-בר צעירה, רעבה וכמהה למגע ולאהבה. נרקמה ביניהם מערכת יחסים של חיבה וכבוד הדדי, שבסופה הוא שכנע את הפרה להצטרף אליו לשבט ולהכיר את הוריו ומשפחתו. ואז, כמובן, הם אכלו אותה, אבל הרעיון החל להכות שורש: אולי אפשר לפתות עוד פרות כאלו לחיות עם בני-השבט, כדי שיוכלו ליהנות מבשרן בכל עת? ואם הן כבר שם, אולי נמשיך לגדל אותן ואת צאצאיהן לאורך זמן – ונאכל גם אותם?

באשר לחלב, אני מעדיף שלא לחשוב מי היה הגאון הראשון שהבין שאפשר לקבל תזונה גם מעטיניהן של אותן פרות.

אבל אם נפסיק להיות ציניים לרגע, ברור שזו הייתה מהפכה עצומה – אחת מהגדולות ביותר שעברה האנושות. אפשר להשוות אותה למהפכת הרובוטים הממשמשת. כי מהן אותן חיות, אם לא רובוטים – עבדים המשרתים את האדם? חלקן נותנות לנו מבשרן ומחלבן. אחרות מאפשרות לנו לרכב עליהן כדי לגמוע במהירות מרחקים גדולים. ויש גם כאלו שצדות עבורנו, כמו הכלבים וציפורי הטרף. החיות שירתו אותנו היטב, בחייהן וגם במותן, מאחר ואפשר היה למצוא שימוש כמעט לכל חלק בגופן לאחר המוות. אי אפשר לדמיין את ההיסטוריה האנושית בלי שוורים, סוסים, פרות, כלבים וכל היתר.

במהפכת התירבות הראשונה, שעבדנו "מאקרו-אורגניזמים" – כלומר, יצורים חיים שאנו יכולים לראות בעינינו הבלתי-מזוינות. בלי ששמנו לב לכך, שעבדנו בתהליך גם את המיקרו-אורגניזמים: החיידקים, הפטריות ושאר היצורים הזעירים שהתקיימו בתוך החיות הגדולות. הפרה לא הייתה יכולה להתקיים על עשב וחציר אילולא היו בקיבותיה כמה טריליוני חיידקים שפירקו את החומר הצמחי למרכיביו הבסיסיים ביותר, ואיפשרו לפרה להפיק ממנו אנרגיה וחומרי-בניין לגוף.

בעצם, אפשר לטעון שמעולם לא היינו צריכים את הפרה בשביל הבשר או החלב. הפרה היא רק כלי-רכב, כמו משאית שמחזיקה מטען של חיידקים. החיידקים הם אלו שעושים את העבודה החשובה של פירוק עשב – מרכיב מזון שאין לנו את היכולת לאכול בעצמנו – לסוכרים ולחלבונים. אחרי שהחיידקים עושים את זה, הפרה מבצעת עוד כמה שלבים של עיבוד לחומרים הביולוגיים האלו ומטמיעה אותם בבשרה ובחלבה. היא עושה זאת ביעילות מחפירה של ארבעה אחוזים בלבד. כלומר, בחישוב גס מאד, על כל עשרים וחמישה קילוגרמים של חציר שאנחנו מספקים לפרה, היא תפיק לנו קילוגרם אחד של בשר. לא מרוצים? חבל. לכו תתווכחו עם הפרות ועם החיידקים שלהן.

אלא שבשנים האחרונות אנו נכנסים למהפכת התירבות השנייה, ובמהלכה נגלה שאנחנו יכולים בהחלט להתווכח עם הפרות, עם החיידקים ועם הפטריות והאצות וכל יתר המיקרו-אורגניזמים שעד כה קיבלנו כמובן מאליו.

הכוח המניע המרכזי מאחורי מהפכת התירבות הוא הקפיצות העצומות קדימה בתחום המכונה "ביולוגיה סינתטית". הרעיון מאחורי ביולוגיה סינתטית הוא שאנו יכולים להנדס את היצורים החיים. אנו לא חייבים לקבל אותם כמות שהם, אלא מסוגלים לתכנת אותם מחדש כדי לשפר את תכונות הבסיס שלהם – כולל טעם וריח.

הביולוגיה הסינתטית נסמכת על כלים שמתפתחים במהירות. אנו יכולים היום לקרוא את הקוד הגנטי השלם של יצורים חיים תוך יום או יומיים, וברגע שאנחנו מבינים אותו על בוריו, אנחנו מסוגלים גם להנדס אותו באמצעות טכניקות מודרניות להנדסה גנטית כמו קריספר-קאז. מכיוון שהטכנולוגיות הללו מתקדמות במהירות, אפשר לצפות שגם הביולוגיה הסינתטית תמשיך להשתכלל. וכפי שהגדיר זאת פאט בראון – מנכ"ל Impossible Foods –

"שלא כמו הפרה, אנו משתפרים מדי יום בעשיית בשר."

בראון צודק לגמרי. הביולוגיה הסינתטית עומדת רק להשתכלל מנקודה זו ואילך. כבר היום היא איפשרה לנו לקחת חיידקים ופטריות ולגרום להם לייצר אינסולין במעבדות, המגיע לכל ילד חולה סוכרת בעלות אפסית. בשלב הבא תאפשר לנו הביולוגיה הסינתטית לתכנת מחדש מיקרו-אורגניזמים כדי שיפיקו חומרי מזון של ממש: חלבונים, סוכרים ושומנים.

מכון המחקר RethinkX שחרר בסוף 2019 דו"ח המכיל תחזיות גדולות ושאפתניות לעתיד המזון (אפשר למצוא קישור בסוף הרשומה). חשוב לומר כבר עכשיו ש- RethinkX אוהבים לחולל מהומות עם הדו"חות שלהם, שחזו בין היתר שמכוניות חשמליות אוטונומיות יחליפו את רוב הרכבים הקיימים כיום תוך עשור או שניים, ושממשלות יוכלו תוך עשור לפטר תשעים אחוזים מעובדיהן – אם רק יסכימו להתקדם עם הטכנולוגיה. החוקרים ב- RethinkX אופטימיים מאד, בלשון המעטה, אבל הרעיונות שלהם מעניינים תמיד, ואני אוהב להתייחס לתרחישים שהם מתארים כאל "העתיד הוורוד ביותר". ומי יודע? אולי באמת נגיע אליו לפי לוח הזמנים שהם מתארים.

 

התרחיש האופטימי ביותר

אז מה חוזים לנו החבר'ה של RethinkX?

קודם כל, הם טוענים שעד 2030, שוק הבקר בארצות הברית יפשוט את הרגל, הלכה למעשה. הסיבה פשוטה: מהפכת התירבות השנייה תשים בידינו את הכלים הנחוצים לנו לייצור בשר במעבדה. בשר זה עשוי להיות מורכב מחלבונים שיפרישו חיידקים שנגדל במיכלי-ענק, או מתאי שריר של פרות (או יצורים אחרים) שנגדל במעבדות. התוצאה הסופית תהיה זהה: RethinkX מתנבאים שתוך עשור מהיום, הדרישה למוצרים המגיעים ישירות מפרות תפחת בשבעים אחוזים. חמש שנים לאחר מכן, ב- 2035, הדרישה למוצרים-מן-הפר תפחת בשמונים עד תשעים אחוזים. שוק הבקר יפשוט, כאמור, את הרגל, ומיליארד וחצי פרות ימצאו עצמן ללא עבודה.

למה החוקרים בטוחים כל-כך שאנשים יסכימו לצרוך תחליפי-פרה? הם מונים חמש סיבות לכך –

  • טעם: מהפכת התירבות תאפשר לנו לשלוט באופן ישיר בטעמם של המיקרו-אורגניזמים שאנו מגדלים, או של החומרים שהם מפרישים.
  • נוחות: ניתן יהיה לגדל את המיקרו-אורגניזמים במעבדות ובבניינים במרכז העיר, כך שהבשר שנפיק מהם יוכל להגיע אלינו לצלחות תוך זמן קצר ובעלות נמוכה בהשוואה לעלות השינוע של בשר מהשדה.
  • מגוון: בזכות מהפכת התירבות נוכל להפוך את הבשר לנוח יותר לאכילה. הוא יכיל פחות אלרגנים, ויהיה מותאם לכל סועד. רוצים סטייק בטעם דומדמניות-דם? תקבלו. רוצים אותו עם ניחוחות חריפים של חרדל-דבש וגבינת קממבר? תקבלו גם כן. המגוון הינו אינסופי.
  • תזונה: המזון המעבדתי יהיה בריא יותר ממזון המופק מן החי. ההמבורגרים המעבדתיים יכילו פחות שומן ומלח מאלו העשויים מבשר פרה, ויהיו מועשרים גם ביותר ויטמינים ומינרלים משניתן למצוא במנת ירקות טריים.
  • אמינות: מכיוון שניתן יהיה לייצר את בשר המעבדה בכל מקום, ולא רק בחוות מרוחקות החשופות לפגעי מזג האוויר, לא נצטרך לחשוש עוד מבצורות, משינויי אקלים או ממגיפות הפה והטלפיים. ואם זה לא מספיק, הרי שהמזון המהונדס יהיה גם פגיע פחות לזיהומים וייהנה מאורך חיים ממושך יותר על המדף.

גורם אחרון שאנשי RethinkX אינם מזכירים הוא הרצון להגן על הסביבה. בשר מעבדתי אמור להיות מופק באופן יעיל יותר מבשר המגיע מבעלי-חיים. תעשיית החי שואבת כמויות עצומות של מים לטובת בעלי-החיים, ובתמורה מספקת כמויות עצומות-לא-פחות של פסולת שיכולה להזיק למאגרי המים התת-קרקעיים ולאדמה עצמה. בקר וצאן משחררים גם גזי חממה בשפע, בגיהוקים ובפליטות מהצד השני. אבל בשר מעבדה אינו צורך משאבים באותה רמה. ומכיוון שאפשר לגדל אותו בכל בניין, באופן עקרוני, אימוץ נרחב שלו אמור להפחית את צריכת הנפט של ארצות הברית לחצי, פשוט מכיוון שלא יהיה צורך לשנע צאן ובקר לאורך ורוחב המדינה כולה.

אז אם אתם צריכים להחליט האם לקנות בשר מן הטבע, או בשר מעבדה שאינו מזהם, אינו מזוהם, שאתם יודעים בדיוק מאין הגיע ומה יהיה טעמו, ועל הדרך אתם גם תומכים ב- 'מגדלים מקומיים' – כלומר, בבעלי מעבדות שמייצרים את הבשר בעיר בה אתם גרים – נראה לי שדי ברור במה תבחרו.

או שלא.

עדיין לא שכנעתי אתכם? הנה שני טיעונים אחרונים: אל תקראו לבשר הזה "בשר מעבדה". השם הנכון שלו הוא "בשר נקי". נקי מרגשות אשם, נקי ממזהמים, נקי ממחלות. והוא גם יהיה זול יותר מהבשר הרגיל. משפחה ממוצעת בארצות הברית תחסוך יותר מ- 1,200 דולרים בשנה אם תעבור לבשר הנקי.

ואם גם מזה לא השתכנעתם, ובכן – לא נורא. ברגע שמספיק אנשים במעמד הביניים ומתחתיו יסכימו לעבור לאכול בעיקר את המזון הנקי, תעשיית הבשר תפשוט את הרגל תוך זמן קצר. אני לא חושב שזה יקרה עד 2030, כפי שמתנבאים החוקרים של RethinkX, אבל אולי עשור או שניים לאחר מכן כבר נראה את החוות מתחילות להיעלם. כשזה יקרה, מחירו של סטייק ממוצע ירקיע לשחקים עוד יותר, והוא יהפוך למוצר מותרות, מהסוג שמגישים רק במסעדות היוקרתיות. המיליונרים יוכלו ליהנות מבשר 'טבעי' מדי יום, פשוט כסמל סטטוס. כל היתר ייאלצו להסתפק במזון זול, טעים, וכאמור – נקי.

כאמור, אני חושב שאנשי RethinkX אופטימיים מדי, אבל מעניין לבחון את הטיעונים שלהם. הם סקרו כמה מהפכות קודמות בתחום המזון, ובחנו כמה זמן לקח לתעשייה להחליף כמעט לגמרי את מרכיבי המזון הטבעיים (כלומר, כאלו המגיעים ישירות מצמחים ומבעלי-חיים שלא הונדסו גנטית) במרכיבים סינתטיים או בכאלו שהופקו מחיידקים וממיקרו-אורגניזמים מהונדסים.

תוצאות הסקירה בהחלט מרשימות: אם ב- 1920 חומצה ציטרית הופקה מצמחים, הרי שעשור אחד בלבד לאחר מכן, שמונים אחוזים מכל כמות החומצה הציטרית בעולם יוצרה באופן סינתטי. ב- 1982, כל האינסולין לשימוש אנושי הופק מבעלי-חיים. עשור לאחר מכן, כמעט מאה אחוזים מכל האינסולין בעולם מיוצר על-ידי מיקרו-אורגניזמים מהונדסים גנטית. ב- 1989, ריבופלבין – המוכר גם כוויטמין B2 – הופק כולו מצמחים ומבעלי-חיים. עשור לאחר מכן… ובכן, הבנתם את הקטע. כמעט כל הוויטמין B2 בעולם מיוצר כיום על-ידי מיקרו-אורגניזמים מהונדסים.

engineered food.jpg

המקור: דו"ח מכון RethinkX: Rethinking Food and Agriculture 2020-2030. קישור לדו"ח.

בקיצור, מהפכות בתחום מרכיבי המזון מתרחשות במהירות, ובדרך-כלל מתחת לאף של הצרכנים. אני מניח שאף אחד מכם לא טרח לשאול מאין מגיעה החומצה הציטרית בלימונדה שלו, או הוויטמין B2 שבמוצרי המזון המועשרים שהוא אוכל. כנראה שכשזה מגיע לבשר, חלב, או אפילו עור מהמעבדה, המהפכה תהיה ברורה יותר. אבל בהינתן העובדה שהעולם גם ככה מנסה למצוא היום דרכים להאכיל מספר הולך וגדל של בני-אדם, ועדיין לשמור על איכות הסביבה, נראה לי שאפילו הגרינפיסניקים השרופים ביותר עשויים להסכים עם הטרנד החדש הזה.

מאה של חיים

המאה ה- 21, לפיכך, עומדת להיות מאה של חיים. מצד אחד, אנו ניפטר במהלכה ממיליארד וחצי פרות, 23 מיליארד תרנגולות, שני מיליארד חזירים ומיליארד כבשים בערך (ועוד מספרים זעומים של חיות מאכל אקזוטיות יותר כיענים, תנינים, קנגרואים ואחרים). כל אלו ייכחדו כמעט לגמרי, ונודה באמת: הן לא עומדות למות בשיבה טובה. מהרגע שלא יהיה בחיות הללו צורך, הן ימצאו את דרכן לבית המטבחיים ולמפעלי הדבק. אלא שכמובן, הן היו אמורות להגיע לשם בכל מקרה. ההבדל המרכזי יהיה שרובן, הפעם, לא יזכו להביא צאצאים לעולם שימשיכו את מעגל המוות.

אנו נחליף את כל החיות האלו ביצורים מיקרוסוקופיים אותם נגדל בכמויות עצומות. מיכל אצות בודד אחד יכיל קוואדריליון (אלף טריליון) מיקרו-אורגניזמים שכאלו שיפיקו עבורנו שומנים, חלבונים וסוכרים. ואנו נמקם מיכלים שכאלו בכל מקום – בכל עיר ואולי גם בכל כפר. וכן – היצורים המיקרוסקופיים הללו גם ימותו במיכלים האלו בכמויות גדולות, אבל למי אכפת מהם? אין להם מוח, אין להם תודעה או מודעות עצמית, ואין לי שום רגשות אשם על הריגתם. אלו מכונות ביולוגיות פשוטות ותו לא.

המאה ה- 21 תהיה מאה גדושה בחיים – אבל הפעם אלו יהיו חיים מיקרוסקופיים חד-תאיים. זו תהיה מאה בה כל אדם יזכה במזון הבריא והמזין ביותר עבורו, הטעים ביותר והמיוחד ביותר שהיצורים האלו ייצרו עבורו.

אני כבר לא יכול לחכות.


 

קישור לדו"ח של RethinkX