על תחרויות בין ילדים ובין עצים

על תחרויות בין ילדים ובין עצים

"אתה ניגש לכל העניין לא נכון." אמרה הגננת בקלילות. "אתה חייב להבין שהילד שלך לא בתחרות עם ילדים אחרים."

הנהנתי בפיזור נפש, והמשכתי לצפות בילדי הגן הרכים מטפסים על קירות הטיפוס, קופצים בין חבלים ורשתות ונופלים על המזרונים פעם אחר פעם. אם התחרות הייתה במספר הנפילות הגדול ביותר, הרי שאין ספק – הילד בהחלט לא התחרה עמם. אבל הוא אפילו לא ניסה! הוא פשוט נשאר על האדמה הבטוחה, וצפה בעניין בשאר חבריו מנסים להתאבד על החבלים. מדי פעם גם מחא כפיים לצליל חבטה מהדהדת במיוחד של ראש צעיר במזרון עתיק.

מאד מתסכל. למה, בעצם, הוא לא מוכן להתחרות בכל השאר?

"הילד שלך חכם." ניסתה הגננת להרגיע אותי. "הוא מבין שהסוד לקיום הוא בהרמוניה. הוא כמו עץ. עץ רחב-צמרת, שמקבל את כל שאר חבריו תחת צלו ועוטף אותם בשקט מרגיע – "

"אה!" הבנתי. "את מתכוונת שהוא מתכנן לחנוק אותם!"

היא לקחה צעד לאחור. "לא," אמרה, "כמובן שלא. הוא פשוט רגוע ושלו, כמו עץ ביער הגשם הירוק תמיד, שחי בהרמוניה עם חבריו ואינו מנסה להפגין את עליונותו עליהם – "

"אבל עצים לא עושים את זה." אמרתי. "זו הדרך בה אנו רואים את העצים מכיוון שאנחנו לא מתחרים כמוהם על אותו משאב: על אור השמש. למעשה, עצים הם אחד מהיצורים התחרותיים ביותר שהאבולוציה הפיקה. ועצים ביערות הגשם תחרותיים עוד יותר. את יודעת מה קורה כשעץ גדול ביער הגשם נופל?"

עוד גולגולת רכה פגעה במזרן. הו, להיות צעיר שוב. לא, תודה.

"בשנה האחרונה התפרסם מחקר במגזין המדעי הנחשב Science בדיוק על השאלה הזו. החוקרים עקבו אחרי עצים גדולים ביער הגשם בפנמה – כאלו שחוסמים את כל אור השמש שמגיע מלמעלה, ומנצלים אותו לטובתם הם כדי לשרוד. ואין להם 'חברים'. לכל היותר, יש להם עמיתים – העצים הגדולים האחרים שצמחו לידם והגיעו לגודל דומה. ביחד, העצים הגדולים חוסמים כמעט לגמרי את אור השמש שמגיע לקרקע, וכך הם מונעים מיריבים צעירים לגדול ולהתחרות בהם. כל שאר העצים שמתחת לחופת הצמרת הגבוהה גדלים לאט, אם בכלל, מכיוון שאינם מקבלים מספיק אור שמש כדי להשקיע בגדילה ובצמיחה. זו אינה הרמוניה. אם כבר, זו אוליגרכיה של עצים, שבה קבוצת צמחים קטנה מאד במספר אבל גדולה במימדים השתלטה על מקור האנרגיה החשוב ביותר."

"אבל… העצים הקטנים מרוצים לגדול לאטם, כמו ילדים שמחכים לתורם – " ניסתה הגננת להתנגד.

"אין להם רגשות." הבהרתי. "כי הם עצים. אין להם מערכת עצבים, נשמה, או רגשות. הדבר היחיד שמניע אותם הוא סדרה של תהליכים ביוכימיים שנבררו לאורך האבולוציה כדרך לקדם את העץ האינדיבידואל ואת צאצאיו. אבל בכל מקרה, העצים הקטנים באמת צומחים לאט, או בכלל לא, אבל ברגע שנופל אחד מהעצים הגדולים, אור שמש שוטף את כל האזור שהוא נהג לכסות. ואז, פתאום, כל העצים הקטנים מתחילים לצמוח במהירות. הם לא פועלים בהרמוניה או בשותפות. הם לא נחמדים ולא מתחשבים. הם פותחים במרוץ גדילה קדחתני ושולחים ענפים עטורי-עלים לכל כיוון בניסיון לתפוס את מירב אור השמש לעצמם. ואת יודעת מה קורה כשהצמרות שלהם מתרחבות מספיק כדי לגעת זו בזו?"

"הם מפסיקים לגדול?" הציעה הגננת בתקווה.

"הם מפסיקים להתפשט לצדדים." הסכמתי. "אבל הם ממשיכים לדחוף למעלה – כל הזמן למעלה. הם חייבים לעשות כך, מכיוון שהעצים שמגיעים גבוה יותר יכולים לחסום את אור השמש ל- 'חבריהם' שצמחו ביחד איתם, וכך למנוע מהם להמשיך להתחרות בהם. בסופו של דבר, רק מספר קטן מאד של עצים עצומים תופס את האזור שהיה חשוף לאור השמש. כל השאר, שלא הספיקו לגדול, להתפתח ולהתפשט באותה המהירות, נותרים הרחוק מאחור. עולם העצים הוא עולם של תחרות מהירה וחסרת רחמים שמובילה למנצחים גדולים, לא של שיוויון והרמוניה."

Overtopping.jpg

כך גדלים עצים ביערות הגשם: מתחרים זה בזה ולבסוף מאפילים על המתחרים שנכשלו. כמו כן, האיור מוכיח בעליל שצריך ללמד מדענים לעבוד עם גרפיקאים מקצועיים במקום להסתפק בפאוורפוינט. המקור: קרולין פאריור, כותבת המחקר הראשונה

"אבל ילדים אינם עצים!" מחתה הגננת. "הם לא צמחים! הם צריכים ללמוד לעבוד ביחד, במשותף, לקחת סיכונים ביחד, לפעול זה לצד זה!"

"בדיוק." אמרתי. "אבל את אמרת שהם כמו עצים, אז הייתי חייב להסביר לך שהם לא, כי עצים הם – "

"הסברת כבר. הסברת." הסכימה עמי הגננת במהירות. היא היססה לרגע. "אתה האבא הביולוגי של הילד, נכון?"

"כן." אמרתי. "עד כמה שידוע לי. למה?"

"בלי סיבה." היא נאנחה. "אבל איידע את הצוות להיערך קדימה לעתיד."

הנהנתי בפיזור נפש, תוך כדי התבוננות בצאצא הקטן. לפתע הבנתי שהוא אינו מתבטל סתם כך על המזרן. הוא תצפת על כל היתר מטפסים, נופלים, נחבטים. הוא ישב מול ערימה גדולה של נעליים, ובכל פעם שילד נוסף פגע בקרקע, הוא הוסיף עוד נעל לערימה. הוא ספר את הנופלים!

השבתי מבטי לגננת.

"אולי באמת כדאי שתכיני את הצוות." ייעצתי לה, מתוך הבנה ברורה של הנולד. "נראה לי שהוא באמת הבן הביולוגי שלי."


אם אתם מחבבים את הז'אנר המערבב כתיבה ספרותית-הומוריסטית עם מסרים מדעיים, אני ממליץ לכם להאזין לפודקאסט "הארי פוטר ושיטות הרציונליות", שנכתב ע"י אליעזר יודקובסקי, תורגם ללא מטרות רווח ע"י קהילת הרציונאליות הישראלית, ומוקרא… ובכן, על ידי.

המקור לתמונת השער: Kids and Fitness Gym

החיסון לדלקת פרקים: תאים מהונדסים שנלחמים במחלה בתוך הגוף

החיסון לדלקת פרקים: תאים מהונדסים שנלחמים במחלה בתוך הגוף

שמעתם על מכוניות אוטונומיות, זה ברור. כולם שמעו עליהן. אבל מה לגבי "תאים אוטונומיים" שמסתובבים בגוף ונלחמים בדלקת פרקים? ההמצאה הזו מפותחת ממש עכשיו, במעבדות מחקר באמריקה שם יצרו סוג חדש של תאים מתוכנתים, שזכו לכינוי "תאי סמארט" – שזה ראשי תיבות באנגלית ל- "תאי גזע משופרים לטיפול שיקומי אוטונומי". התאים הללו אמורים להיות מסוגלים להגן על הסחוס המתדלדל באמצעות הפרשת סחוס חדש במקום הפגיעה, ובנוסף לזאת – מפרישים גם חומר אנטי-דלקתי שמגן על המפרקים מנזקי דלקת הפרקים. וכל זאת, בזמן שהם נשארים בגוף לאורך זמן וממשיכים להגן עליו מדלקות בפרקים.

arthritis.jpg

דלקת פרקים, לא עלינו. אבל על מספיק אנשים – 23 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת בארצות הברית. מקור: פליקר

"מטרתנו היא לארוז את תאי הגזע המתוכנתים כחיסון לדלקת פרקים, שיספק חומר אנטי-דלקתי למפרק המודלק, אבל רק כאשר יש בכך צורך." אמר פרשיד גוילק, פרופסור לאורתופדיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת וושינגטון. "כדי לעשות זאת, היינו צריכים ליצור תא חכם."

וזה בדיוק מה שעשו. החוקרים לקחו תאי עור מזנבותיהם של עכברים, וגרמו לתאים 'לחזור אחורנית בזמן' ולהפוך לתאי גזע. הם תכנתו מחדש את התאים באמצעות כלי חדשני להנדסה גנטית הידוע בשם CRISPR, והחדירו לתוכם גן שמופעל בכל פעם שהתאים חשים בדלקת מסביבם. ברגע שהגן מופעל, התאים המתוכנתים היו אמורים לשחרר חומר ביולוגי שישכך את הדלקת באזור.

רוב התרופות המשמשות כיום לטיפול בדלקת הפרקים, מתמקדות בסיכול ממוקד של מולקולה מסוימת – TNF- אלפא – הקיימת באזור הדלקת ומתגברת אותה. הבעיה היא שהתרופות הללו ניתנות באופן סיסטמטי – כלומר, הן נלקחות לרוב בצורה של כדור, ולכן רק חלק קטן מהכמות הנלקחת מגיעה למפרקים. כתוצאה מכך, התרופות פוגמות בפעילותה של מערכת החיסון בכל הגוף, וחושפות את החולה לזיהומים.

לאחר שתכנתו מחדש את תאי הגזע, החוקרים העניקו להם מספר ימים במהלכם התמיינו התאים לתאי סחוס וייצרו רקמת סחוס חדשה. ולא זאת בלבד, אלא שהחוקרים גילו שהתאים המתוכנתים מוגנים מפני דלקת.

כל זה טוב ויפה, אבל חשוב לזכור שיש עוד דרך ארוכה מאד מהדגמת היכולות של התאים במעבדה, ועד ליישומם בגוף האנושי. החוקרים מתחילים עכשיו לבחון את התאים המהונדסים בעכברים הלוקים בדלקת פרקים, אך גם אם יראו תוצאות חיוביות, יעבור לפחות עוד עשור (וזו הערכה נדיבה) לפני שיפותח חיסון לדלקת הפרקים האנושית.

אבל בואו נבין לרגע מה המשמעות של פיתוח שכזה.

התקדמות הביולוגיה

קודם כל, הרשו לי להביע התלהבות כמי שעשה את התואר השני והשלישי שלו במעבדות ביו-רפואיות. אני לא מתלהב רק מהפיתוח החדש (למרות שיש לו באמת פוטנציאל גדול), אלא מהעובדה שכדי לגרום לו לקרות עשו החוקרים שימוש בשתי טכנולוגיות שכשאני התחלתי את הדוקטורט שלי, נראו כחלום או כמדע בדיוני לביולוגים מסביב לעולם. הרעיון לקחת תאים בוגרים בגוף ולהפוך אותם לתאי גזע, היה פנטזיה שרק בסוף העשור הראשון לשנות האלפיים הפך למציאות. היכולות ש- CRISPR מספקת לנו בהנדסה גנטית יעילה ופשוטה לביצוע, היו כאלו שאפשר היה רק לחלום עליהן עד לפני חמש שנים בערך. (ראו עוד כמה דוגמאות להתקדמות הרפואה והביו-טכנולוגיה, בקישור הזה ו- הזה בבלוג)

העובדה הזו – שהביולוגיה ממשיכה להתקדם בקצב מהיר, ושתוך עשר שנים השתנו לגמרי השיטות בהן משתמשים חוקרים במעבדות והפכו ליעילות ולמשוכללות יותר – קריטית להבנתנו את עתיד הביולוגיה והרפואה. המשמעות האמיתית של הרשומה הזו אינה לשווק סוג חדש של תאים מהונדסים. אלו ייכשלו בניסויים קליניים בסבירות גבוהה, כפי שקורה לרוב התרופות הפוטנציאליות המפותחות במעבדות המחקר. אבל התקדמות השיטות עצמן מוודאת שפיתוחים דומים ימשיכו להגיח מהמעבדות – ובמוקדם או במאוחר יצליחו כמה מהם ויגיעו לשימוש ברפואה המודרנית.

ואז מה?

חיסונים – להכל

כאמור, עוד ארוכה הדרך עד לפיתוח תאים מתוכנתים המסוגלים לשחות בזרם הדם, לשקם סחוס במקומות הנדרשים ולעצור את דלקת הפרקים עוד כשהיא מתחילה.

אבל התחלנו כבר לפסוע בדרך הזו. לאן היא תוביל אותנו?

ראשית, מדובר בטיפול למניעת הזדקנות. חד וחלק. דלקות פרקים פוגעות אמנם בכל האוכלוסייה (יותר מעשרים אחוזים מהמבוגרים בארצות הברית לוקים בסוג כלשהו של דלקת פרקים), אך הסיכוי לפתח דלקת פרקים עולה עם הגיל. אם נצליח לפתח חיסון כנגד דלקת פרקים, הרי שיהיה מדובר למעשה בטיפול נגד מחלת זקנה נפוצה שימנע אותה כליל. לאחר שיוזרקו התאים לגוף הם יוכלו להמשיך להתרבות בתוכו באופן מבוקר, ולספק חיסון מתמשך מהמחלה. אולי טיפול שכזה לא יאריך את משך חיי המטופל, אבל הוא בוודאי ישפר באופן משמעותי את איכותם.

אבל למה לעצור שם?

אם הביו-טכנולוגיה תתקדם לרמה בה אנו יכולים לפתח חיסונים על בסיס תאים המסתובבים בגוף ומבצעים פעולות חשובות, הרי שנוכל גם ליצור חיסונים לטרשת עורקים – מצב בו העורקים המובילים דם ללב נחסמים – באמצעות תאים שיפרקו את החסימות מדי יום, עוד כשהן נוצרות. נוכל ליצור חיסונים מפני שבצים. וכאשר נבין טוב יותר מחלות זקנה כמו אלצהיימר, נוכל בוודאי ליצור חיסונים גם כנגדן. וכן, גם כנגד רבים מסוגי הסרטן התוקפים את הגוף.

ואם כל זה לא מספיק לכם כדי להתרגש, שימו לב לנקודה הבאה: החיסונים הקיימים כיום זולים מטבעם, גם מכיוון שהם ניתנים פעם אחת או פעמיים בלבד לאורך החיים, וגם מכיוון שרוב הממשלות מסבסדות את מתן החיסונים כדי למנוע התפרצות מחלות שיפגעו באוכלוסייה, בכח העבודה ובכלכלה. הוצאות הבריאות של הממשלות כיום אסטרונומיות, ורק עתידות לעלות בעשורים הקרובים ולהמשיך לפגוע בכלכלה. מסיבה זו, ממשלות ירצו לסבסד כל חיסון שיפותח כנגד מחלות הזקנה ויאפשר גם לאנשים בני שישים ומעלה להמשיך לעבוד ולהתקיים בכבוד.

סיכום – ואזהרה

עם כל ההתלהבות, אני מרגיש צורך לסיים עדיין בסיכום ובאזהרה: כל הטיפולים האלו עדיין אינם בנמצא. קל לנופף בידיים ולהשתפך על העתיד המרגש שצפוי לנו, אבל הוא יגיע כתוצאה מעבודתם המאומצת של אלפי חוקרים במעבדותיהם, שיצטרכו לפענח כיצד לתכנת את התאים וכיצד להימנע מבאגים בתכנות. הם יצטרכו לבחון את התאים המהונדסים על שפע של חיות מודל ולבסוף גם על נבדקים אנושיים. הם יצטרכו להבין איך להכווין את התאים בדיוק למטרה כך שלא יפעלו במקומות בהם הם עלולים לגרום לנזק, איך לשרוד בגוף לאורך זמן מבלי להתחלק יותר מדי כפי שעושים תאים סרטניים, ואיך לנטרל אותם בתוך הגוף במידה ויש בכך צורך.

בקיצור, בדרך צפויות לנו עוד מהמורות רבות וקשיים לא-פשוטים, אבל אם הטכנולוגיות ימשיכו להתקדם ולהתפתח בקצב הנוכחי, עוד נזכה לחיות בעולם עם חיסונים לרוב המחלות. ואם לא אנו, אז ילדינו.

מקור: ידיעה לעיתונות מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון

מקור לתמונת השער: אתר MedicalNewsToday.com

באג המחשב שתקע טייסת של מטוסי הקרב היקרים בעולם בלב ים

באג המחשב שתקע טייסת של מטוסי הקרב היקרים בעולם בלב ים

טייסת מטוסי הראפטור F-22 פילחה את השמיים בדרך מבסיס חיל האוויר של ארצות הברית בהוואי, לאוקינאווה שביפן. ה- F-22 אינו מסוג המטוסים שאתה רוצה להיתקל בו בסמטה חשוכה. חיל האוויר האמריקני טוען שאף מטוס קרב קיים אינו יכול להתחרות בעליונות האווירית שמספק ה- F-22. הוא נועד לחמוק לשטח האויב ולהפיל מטוסי קרב אחרים ביעילות שאין שני לה. אבל זה לא היה תפקידו באותו מסע קצר.

וטוב מאד שכך, מכיוון שבאמצע הדרך התרסקו כל מערכות המחשוב בכל הטייסת, באותו זמן בדיוק.

הטייסים לא נכנסו לפניקה. המערכות שנפלו היו אמנם קריטיות בשדה הקרב – מערכות תקשורת, דלק וניווט – אך המטוסים עדיין המשיכו לטוס. כשהמחשבים סירבו להגיב לפקודות חדשות, הטייסים פשוט אתחלו אותם. או בלועזית צחה – עשו ריסט. המחשבים נדלקו מחדש, החלו לטעון את המערכות, וקרסו שוב מיד.

זה היה השלב בו הטייסים הבינו שהצרה עלולה להיות גדולה יותר מכפי שנדמה להם במבט ראשון. הם היו באמצע לב ים בלי יכולות ניווט, תדלוק או תקשורת עם גורם חיצוני. הם חששו להמשיך לטוס ליעד המקורי – האם ימצאו אותו בכלל? האם יוכלו לנחות בבטחה? – וכך עשו את הדבר היחיד שיכלו, ביצעו פניית פרסה חדה וקיוו למצוא מחדש את בסיס הבית.

למזלם של טייסי ה- F-22, ליוו אותם מטוסי תדלוק במסעם. מערכות הניווט במטוסים אלו המשיכו לתפקד כרגיל, וכך יכלו להנחות את מטוסי הקרב המשוכללים ביותר בעולם בחזרה הביתה.

f-22-raptor_009-ts600.jpg

מטוס הקרב המשוכלל ביותר בעולם. לא שווה הרבה כשמערכות המחשבים שלו מושבתות. התמונה במקור מ- Military.com

כשהגיעה הטייסת להוואי, נערכו בדיקות מחמירות בכל מטוס ומטוס. ברור היה שמדובר בפגיעה במחשבים שעל כלי הטיס, אך החשד הראשוני – מתקפת סייבר – נשלל במהירות. מומחים למדעי המחשב עברו בקפידה על יותר מ- 1.7 מיליון שורות הקוד שהכילו מערכות הטיס, וחיפשו את הסיבה לתאונה. לאחר סריקה מעמיקה הם גילו אותה, והיא הייתה פשוטה להחריד: ברגע שחצו מערכות המחשוב את "קו התאריך הבינלאומי" – קו דמיוני, שכאשר חוצים אותו מתחלף התאריך – הן קרסו מיד, כולן ביחד.

וכך טייסת שלמה של מטוסים, שעלות כל אחד מהם עומדת על מאתיים מיליון דולרים בערך, שותקה מכל בחינה מעשית. אילו היה הדבר מתרחש בשדה הקרב, היו המטוסים הופכים להיות חסרי שימוש. כל זאת, בשל באג קטן וערמומי בתכנה, שאיש לא השכיל לזהות מראש.

ממטוסים למכוניות

ועכשיו לתאונה אחרת, שונה מאד – ודומה יותר מכפי שהיינו רוצים. במאי 2016 נסעה מכונית של טסלה בכביש המהיר בפלורידה. אני כותב במכוון "נסעה המכונית" מאחר והרכבים של טסלה חמושים ב- "נהג אוטומטי" אותו יכול הנהג האנושי להפעיל כרצונו. טסלה ממליצה להתייחס לנהג האוטומטי כמערכת מסייעת בלבד, ומסבירה כי הנהג מחויב לשמור ידיו על ההגה בכל זמן הנסיעה, ולהמשיך לשלוט ברכב. אף על פי כן, נראה שחלק מהנהגים מייחסים למערכת יכולות מוגזמות.

כך, לפחות, עשה הנהג באותו יום הרה גורל, כאשר סמך על הנהג האוטומטי יותר מדי. לפי הפרטים שנחשפו אודות האירוע, ה- 'נהג' האנושי צפה במהלך הנסיעה במכשיר הדי-וי-די הנייד שהיה ברכב, מתוך אמונה שהמכונית תסתדר בכוחות עצמה על הכביש. זה לא מה שקרה, והרכב התנגש בעוצמה במשאית שנסעה מולו. הנהג מת במקום.

Williston-f2.0.JPG

תמונת המשאית בה נכנס הרכב של טסלה במהירות גבוהה בכביש המהיר. הרכב הצליח לצאת מצדה השני של המשאית ולהמשיך לנסוע לאחר מכן – אך ללא רוב חלקו העליון, וכנראה שגם בלי נהג (או נוסע) חי. 

אלון מאסק, מנכ"ל טסלה, אמנם הביע את צערו על האירוע הטרגי, אך הבהיר בהודעה לציבור מטעם טסלה כי –

"זהו מקרה המוות הראשון הידוע רק במהלך יותר מ- 130 מיליון מיילים בהם הופעל הנהג האוטומטי. בכלי הרכב בארה"ב יש מוות כל 94 מיליון קילומטרים. ברחבי העולם, יש מוות כמעט כל 60 מיליון קילומטרים."

במכתב נפרד לפורבס, הוסיף וטען מאסק כי אילו הנהג האוטומטי של טסלה היה זמין בכל רחבי העולם, הרי שחצי-מיליון אנשים היו ניצלים ממוות מדי שנה.

מגיבים אחרים, ככתב הטכנולוגיה והתרבות ניק בילטון, התלוננו במרירות בטוויטר כי –

"1.3 מיליון בני-אדם מתים מדי שנה בתאונות רכבים. אבל אדם אחד מת ברכב טסלה בנהיגה אוטומטית, ואנשים קובעים שמכוניות ללא-נהג אינן בטוחות."

טענותיהם של בילטון ומאסק אינן מחזיקות מים, בלשון המעטה. גם אם אפשר להסתמך על הנתונים שטסלה מספקת, הרי שמדובר במידע המגיע מ- 25,000 מכוניות בלבד. מכוניות אלו יקרות מאד, כך שסביר להניח שרוב הנהגים בהן אינם צעירים חסרי-ניסיון על הכביש, אלא מבוגרים מנוסים יותר. רכבי טסלה גם גדולים וחסונים יותר מרוב הרכבים הפרטיים שעל הכביש, כך שאין פלא שהם מגנים יותר על הנוסעים במקרה של תאונה מרכבים רגילים. ואם כל זה לא מספיק, הרי שדו"ח של מכון ראנד קבע לאחרונה שרכבים אוטונומיים יצטרכו לגמוע מאות מיליארדי קילומטרים על הכביש לפני שניתן לבצע ניתוח סטטיסטי ולהשוות את ביצועיהם לאלו של רכבים עם נהג אנושי.

בקיצור, אי אפשר להשוות בין תפוזים ולימונים בכזו קלות. אלא שבעיה אחרת מסבכת את כל העניין עוד יותר: מקור כוחן של המכוניות האוטונומיות – העובדה שכולן נהוגות ונשלטות על-ידי אותה תכנה, או אותה מערכת אחידה – הוא גם נקודת תורפה גדולה.

סכנות המערכת האחידה

כבני-אדם, כולנו שונים במקצת זה מזה בדרכי החשיבה והפעולה שלנו. יש בינינו הנוהגים יותר ופחות בבטחה, מיומנים יותר או פחות באמנות הנהיגה, מתחשבים יותר או פחות על הכבישים.

הבינה המלאכותית, לעומת זאת, היא סטנדרטית. רוצה לומר, כל רכבי טסלה עומדים להתנהל על הכבישים באופן זהה בדיוק. כולם מקבלים על עצמם את אותה תכנה ואותה מערכת הפעלה.

ועתה, מה קורה אם יש ברכבים הללו באג כלשהו? למשל, באג שיגרום למערכות המחשוב שלהם לקרוס מיידית במצבי קיצון מסוימים?

אם חשש זה נשמע לכם הזוי, ראוי שתזכרו שעדיין לא הצלחנו לנכש את הבאגים מאף תוכנה – והרכבים של טסלה כבר הוגדרו כ- "מחשב על גלגלים". המכוניות המודרניות מכילות עשרות מיליוני שורות קוד – וכל שורה נוספת מעלה את הסיכוי לפעולה שגויה כלשהי. מטוסי ה- F-22 המהוללים והיקרים הכילו רק 1.7 מיליון שורות קוד – וקרסו כשחצו את קו התאריך. קיימים, לפיכך, באגים גם במכוניות של טסלה ומכיוון שהרכבים האלו פועלים על בסיס אותה מערכת, כשבאג כזה יצוץ לפתע הוא עלול להשפיע על אלפי נהגים בו-זמנית. זוהי הסכנה הגדולה הטמונה בשימוש במערכת אחידה.

המחשבים שישגיחו על המחשבים

ראשית, לא צריך להיכנס לפאניקה ולעצור את כל התקדמות הטכנולוגיה. סביר להניח שתוך חמש עד עשר שנים, הרכבים האוטונומיים באמת ינהגו בכבישים טוב יותר מהנהג האנושי הממוצע. כל הניתוח שעשיתי עד כה רק מסמן על נקודה אחת חשובה: עלינו לבחון את הביצועים שלהם ברמת קפדנות מחמירה ולא להיות שאננים, מאחר ובאג אחד יכול להשפיע על מיליוני מכוניות בו-זמנית.

הבאג הבעייתי ביותר הוא זה שאיננו יכולים אפילו לדעת על קיומו. כאשר מכונית אוטונומית עושה תאונה, ברור שהתוכנה ששולטת בה תיבחן לעומק כדי להבין האם שגיאה כלשהי גרמה לתאונה. אבל מה קורה במצב בו המכונית אינה עושה תאונה, אלא רק נוהגת ביעילות פחותה מהמיטב אליו היא מסוגלת להגיע, כתוצאה מבאג כלשהו בתכנה? למתכנתים האנושיים יהיה קשה במיוחד לזהות מקרים כאלו, שכן איך אפשר לדעת מה היעילות המירבית אליה יכול הרכב האוטונומי להגיע?

כדי לזהות תקלות מסוג זה, יצטרכו המתכנתים האנושיים להריץ תוכנות בינה מלאכותית שינתחו את ביצועי הרכב. בינות בוחנות אלו יוכלו גם להריץ מיליוני סימולציות של מצבים שונים, וכך יבחנו את התוכנות בקפדנות הנדרשת. כלומר, הבינה המלאכותית היא זו שתשמש אותנו כדי לוודא שהבינה המלאכותית מתפקדת כנדרש. המחשב ישגיח על המחשב, לטובת בני-האדם.

בסופו של דבר, הרכבים האוטונומיים יכולים להיות אחת ההמצאות החשובות ביותר של המאה ה- 21, ולהביא טוב גדול לאנושות. אבל כמו כל טכנולוגיה – עלינו להבין גם את הצדדים האפלים שלה, ולדאוג לנטרל ולמזער אותם מראש עד כמה שרק אפשר.


בספרי החדש, "השולטים בעתיד: הון-שלטון, טכנולוגיה, תקווה" אני מעלה נקודות נוספות בנוגע ליכולותיה של הבינה המלאכותית לשלוט בעצמה – ולהנחות גם את פעולותיהם של בני-האדם בסופו של דבר. הספר זמין לרכישה בחנויות הספרים בישראל, דרך האינטרנט, או אפילו בעותק דיגיטלי (נו, אנחנו בעתיד, לא?).

איך דיסני שומרת את מיקי מאוס מאחורי סורג ובריח

איך דיסני שומרת את מיקי מאוס מאחורי סורג ובריח

מכון מופ"ת הזמין אותי להרצות השבוע על עתיד זכויות היוצרים. בחרתי להתמקד באחת הזוויות החורה לי אישית ביותר: זו העוסקת במאמרים אקדמיים. אני מקווה שתיהנו מהרשומה, שנגזרה מתוך ההרצאה המקורית.

 

אם אתם חוקרים באקדמיה ובתעשיה, בוודאי תכירו את התהליך הבא: אתם מקבלים גראנטים ממשלתיים, עורכים מחקר מעמיק, משקיעים כל טיפה של מרץ ואנרגיה ויאוש שיש לכם כדי להשיג תוצאות, ואז מנסים לפרסם אותן. כותבים מאמר אחד. מתקבל. ואז, במאמר השני, מתחילה הבעיה. בכל מאמר אתם צריכים לכתוב הקדמה – Introduction – שהיא עמוד או שניים של רקע על מצב התחום כיום. צריך לכתוב את השיטות. והדבר הכי מתסכל הוא שבחצי מהמאמרים שאתם כותבים, ההקדמה יכולה להיות כמעט זהה. חלק גדול מהשיטות אפשר להעתיק מילה במילה – והן עדיין יהיו מתאימות גם במאמרים הבאים.

אבל אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא מעתיקים בעצמנו. במקום זה, אנחנו מסתכלים על ההקדמות של המאמרים הקודמים שלנו וכותבים אותן מחדש. לא מעתיקים – זה אסור. רק… כותבים מחדש לפי בדיוק אותו סדר רעיוני ועם מילים אחרות ואולי רפרנס חדש פה ושם. ולמה? כי אסור לנו להעתיק ממאמרים קודמים שכתבנו. כי זהו חטא ה- Self plagiarism – שחוקרים גדולים וחשובים כבר לקו בו: ההעתקה מעצמך, או "גנבה ספרותית מעצמך".

אבל רגע. יש כמה סוגים של העתקות. אתה יכול להעתיק במבחן מחבריך לכתה, וזה בוודאי פסול כי אתה נבנה ומתבסס על ידע שלא זכית בו בצדק. אתה יכול להעתיק ממאמר של חוקרים אחרים פסקה או אפילו את כל הטקסט, וזה פסול מאותה הסיבה בדיוק: אתה לוקח ידע של אחרים ומעמיד פנים שהגעת אליו בעצמך. אבל בסוג השלישי של העתקות, ההעתקה העצמית, אתה רק לוקח ידע קודם שזכית בו ביושר ומשתמש בו בשנית.

אז למה אנחנו מתייחסים לחיה המוזרה הזו, "העתקה עצמית", כאל מנהג פסול? את מי מרמה המעתיק העצמי, בעצם?

והתשובה היא שהוא מרמה את המוציאים לאור. כי בדרכי הפרסום המסורתיות, מהרגע שחוקר כתב את המחקר שלו והצליח להביא שיתקבל למגזין מדעי, המאמר כבר אינו שלו. ההקדמה כבר אינה שלו. המילים של החוקר כבר אינן שלו – הן של המגזין. וכפי שנכתב באתר American Journal Experts

"מילותיך שלך עשויות שלא להיות שייכות לך… על אף שאתה הבעלים האינטלקטואלי של הרעיונות והתוצאות [במאמר, ר.צ.], הפרסום הוא רכוש כתב העת. … למרות שזה בניגוד לאינטואיציה, מיחזור מילותיך שלך נתפש בעיני החוק כהפרת זכויות יוצרים, אפילו אם אתה כתבת אותן."

חכו רגע. משהו לא בסדר כאן. הייתי יכול להבין מצב בו תוצרי המחקר היו שייכים לגוף שמממן את המחקר. זה נראה לי הגיוני וסביר – מי שמשלם על הזמן של החוקר ולמעשה מפעיל אותו כעובד קבלן, אמור להיות בעל הזכויות. אבל המצב הפוך: הגופים המממנים משלמים הון תועפות, ואז החוקר משלם לפעמים למגזינים עצמם עוד כמה מאות דולרים כדי שיקבלו את המאמר ויוציאו אותו לאור… ויקבלו עליו את הזכויות!

כדי להבין איך הגענו למצב הזה, אנו צריכים לחזור הרחק אחורנית בזמן ולבחון את הסיבות ליצירת המגזינים המדעיים.

חזרה לעבר

הכל התחיל בשנת 1665, כשהחברה המלכותית בבריטניה החלה לפרסם תוצאות מחקריות במגזין שנקרא Philosophical Transactions of the Royal Society. מכיוון שמספר העמודים בכל גיליון היה מוגבל, העורכים היו יכולים לבחור רק את המאמרים המעניינים והאמינים ביותר. כתוצאה, מדענים מכל בריטניה נלחמו על הזכות לפרסם את מאמריהם במגזין, וחוקר צעיר שהצליח לפרסם את מחקרו שם זכה להכרה מיידית בכל רחבי הממלכה. המדענים הסכימו אפילו לערוך מאמרים של אחרים עבור המגזינים, מכיוון שזו הייתה עמדה שהקנתה להם כבוד, ואפשרה להם לבקר את המתחרים.

וכך נחתמה העסקה הלא-כתובה בין המוציאים לאור למדענים: המגזינים סיפקו פלטפורמה על גביה הציגו המדענים את המחקר, והמדענים נלחמו והתאמצו כדי שהמאמרים שלהם יתקבלו, ולעתים אף שילמו מכיסיהם בשביל התענוג. בעלי המגזינים היו גם בעלי הכוח, ויכלו לדרוש מהחוקרים זכויות מלאות על מאמריהם, כדי לוודא שאותו מאמר לא יתפרסם בשנית במגזין מתחרה.

התנאים האלו הגיוניים, אבל רק בעולם הישן של הפרסום המדעי, משתי סיבות: ראשית, בעלי המגזינים היו מוגבלים במקום – כלומר, במספר הדפים במגזין – ולכולם היה ברור שעל מקום מוגבל צריך לשלם; ושנית, בעלי המגזינים היו האגרגטורים של מספר רב של שירותים נחוצים: עריכה, הגהה, עימוד, שינוע המגזין לספריות מדי שבוע או חודש, וכן הלאה. אלו דברים שהמדענים פשוט לא רצו להתעסק עמם, ושניתן היה לבצע באופן יעיל יותר כשהם מכונסים תחת גג אחד.

ואז, לפתע פתאום, הגיעה האינטרנט בה המקום קרוב להיות אינסופי, ובה השינוע של תוכן דיגיטלי אינו עולה דבר. ולצדה הופיעו גם שפע של תוכנות אוטומטיות – כמו וורד – שמאפשרות לכל מדען להגיה בעצמו את המאמר שלו, לעמד אותו בעצמו, לעצב אותו בעצמו וכן הלאה.

הקלות הבלתי-נסבלת של הפרסום

בואו נעבור לרגע ביחד על תהליך פרסום מאמר חדש, ונראה כמה קל ונוח הוא הפך להיות בזכות האוטומציה והאינטרנט:

  1. המדען שולח את כתב העת למגזין: ניתן לבצע עתה בקלות דרך האינטרנט, ללא עלות משלוח.
  2. המאמר מועבר לעורך בתחום הרלוונטי. כיום, כותבי המאמר מציינים את תחום המאמר, כך שהמאמר מועבר אוטומטית לעורך המתאים.
  3. העורך שולח את המאמר למבקרים מדעיים רלוונטיים. כולם עובדים בחינם, כך שהמוציא לאור לא מוציא כסף על שירותיהם. נניח שהם מאשרים את המאמר. במקרה זה אנו עוברים לשלבים הבאים.
  4. המאמר עובר הגהה, עימוד ועיצוב גרפי. מטלות אלו מבוצעות כיום באופן כמעט אוטומטי על-ידי החוקר עצמו, אם הוא רק יודע להשתמש במעבד תמלילים מודרני.
  5. השלב האחרון הוא הדפסת והפצת המגזין, והוא היחיד שחייב לעלות כסף מכיוון שהוא מתבצע בעולם הפיזי, ואטומים עולים הרבה יותר כסף מביטים. וזה שלב מאד חשוב, כמובן, מכיוון שחוקרים הולכים בתחילת כל חודש לספריות המוסדות האקדמיים בהתרגשות גדולה ובפיק ברכיים, כדי להחזיק את העותק הפיזי החדש של הירחון שיצא זה עתה, לדפדף בו בחרדת קודש ולהתענג על מילותיו המודפסות.

מה, לא?

האמת היא שכיום, החוקר הטיפוסי הולך לרשת כדי לקרוא את המאמרים שמעניינים אותו. הוא מקבל התראות אוטומטיות כשיוצאים מחקרים בתחומים שרלוונטיים עבורו. הוא מוריד את המאמרים אליו למחשב או לטאבלט וקורא אותם שם – או פשוט מדפיס אותם אצלו על חשבונו. החוקרים כבר הבינו שאין טעם בקריאת המגזין השלם, שהוא תוצר של העולם הישן בו היה צורך לדחוס מילים ומחקרים בפורמט שיהיה קל לשנע ממקום למקום. בעולם החדש, אין משמעות פרקטית למקום בו מתפרסמים המחקרים הללו – מנועי החיפוש מביאים את החוקרים אליהם בקלות ובאופן מיידי.

רשימת הצעדים הזו מראה למה המוציאים לאור כבר פשוט אינם רלוונטיים היום, למרות התפקיד החשוב ששיחקו במדע במאות השנים האחרונות. את כל הצעדים אפשר להוציא לפועל בעלות שולית אפסית, ולמעשה אנו מתקדמים כבר עכשיו לדרכי פרסום קהילתיות וחינמיות כגון arXiv, או כאלו בהן הברירה של מאמרים ברמה גבוהה מתבצעת על-ידי קהילת המדענים במשותף, בפורומים של עשרות-אלפי מדענים כגון Faculty of 1,000.

המוציאים לאור הפכו למיותרים בחלקם הגדול. אז למה אנחנו נותנים להם עדיין את זכויות היוצרים על המאמרים שלנו?

יש שלוש תשובות לשאלה. מצד אחד, המנהגים הללו כבר השתרשו בקהילה המדעית. אתה חייב לפרסם במגזינים נחשבים כדי לזכות בכבוד, בהכרה ובגראנטים נוספים. מצד שני, מדענים מעריכים מאמרים שעברו ביקורת עמיתים. אבל היום אפשר לבצע ביקורת אמיתים גם רטרואקטיבית – ומסתבר שביקורת שכזו, המתבצעת בפורומים מקוונים על-ידי עשרות מדענים תוך ימים ספורים מהרגע בו המאמר מתפרסם, יכולה להיות מוצלחת עוד יותר במציאת שגיאות וזיופים, מביקורת עמיתים המתבצעת על-ידי שניים-שלושה מדענים לפני שהמאמר יוצא לאור.

והתשובה השלישית היא שנדרש זמן רב עד שהחברה מסתגלת לשינויים טכנולוגיים – והשינוי החברתי לוקח זמן רב עוד יותר כשיש כוחות שמרוויחים מהמצב הקיים. וכדי להסביר את הקביעה הזו ואת הקשר שלה לזכויות יוצרים, נבחן עכשיו את ההיסטוריה של אחת הדמויות המצוירות המוכרות והאהובות ביותר בעולם.

דיסני.jpg

העכבר שדיסני לא מוכנים לשחרר לחופשי. הזכויות שמורות (איך לא) לדיסני.

מזהים אותו?

זהו מיקי מאוס, כמובן, והעכבר התמים לכאורה הזה עומד מאחורי אחד המאבקים המעניינים יותר בקונגרס האמריקני בשלושים השנים האחרונות.

העכבר שדיסני לא מוכנים לשחרר לחופשי

מיקי מאוס נחשף לראשונה לציבור בשנת 1928, בסרטון שחור לבן ששילב אפקטים קוליים ומוזיקה בתיאום מושלם עם האנימציה. הוא הפך בן לילה לכוכב, והופיע על ילקוטי בית-ספר, על חולצות, על כובעים, על כוסות, ואפילו במקומות אקזוטיים יותר. זכויות היוצרים עליו היו שמורות לדיסני ל- 56 שנים, כמוגדר בחוק. כלומר, עד ל- 1984. אבל דיסני לא אהבה את הרעיון שתאבד מיליארדי דולרים ברווחים, וחמור מכך – שמיקי יהפוך לנחלת הכלל.

וכך, בתחילת שנות השמונים הפעילה דיסני את קשריה בקונגרס האמריקני והביאה להארכת זכויות היוצרים על כל היצירות, לכל החברות, בעשרים שנים נוספות. מיקי נשמר בידי דיסני עד 2003, ובתקופה זו הניב לה חמישה מיליארד דולרים.

ומה קרה ב- 2003? דיסני עתרה לקבלת הארכה נוספת כבר בשנות התשעים, תוך שהיא מגייסת לעזרתה קבוצות אחרות כמו טיים וורנר ואת יורשיהם של יוצרים מפורסמים כמו ג'ורג' גרשווין שרצו להמשיך להרוויח מהיצירות של אבא-סבא. הפעם המאבק היה קשה במיוחד, אחרי ההארכה הקודמת של עשרים שנים. הנה מה שכתב הסנאטור האנק בראון שהשתתף בדיונים בנושא בוועדת הסנאט לענייני משפט –

"התמריץ האמיתי כאן הינו לבעלי תאגידים שקנו זכויות יוצרים, ועותרים בקונגרס כדי לזכות בעוד עשרים שנים של רווחים – ולא ליוצרים שיהיו מתים זמן רב לפני שהארכת זכויות היוצרים הזו תתממש."

אבל ההתנגדות הייתה לשווא, והתיקון לחוק עבר. דיסני קיבלה עוד עשרים שנים של נחת, ורק ב- 2023 צפויה לאבד את זכויות היוצרים. אתם יכולים להבין שהיא מתחילה כבר עכשיו לגייס את חברי הקונגרס והסנאט לטובתה לקראת המאבק של 2023.

אגב, כמעט אפשר להשוות את המצב לשוד של הציבור. דיסני הרוויחה יפה מדמויות כמו פיטר-פן, סינדרלה, שלגיה ואחרות, שהיו פתוחות לשימוש חופשי על-ידי הציבור – ולכן דיסני הייתה יכולה ליצור מסביבן סרטים עם הכנסות יפות. אבל כשהגיע הזמן בו דיסני הייתה אמורה להחזיר את חובה לחברה ולשחרר את היצירות בחזרה לציבור, היא בחרה לשנות את החוק במקום זאת.

ולמה אני מספר את כל הסיפור הזה? כדי להראות עד כמה זכויות היוצרים הן תוצר של כוחות מתחרים ושונים בחברה – של מאבק בין טובת הציבור לבין טובת בעלי ההון וחברות מסחריות שיכולים להשפיע על נציגי הציבור ולקדם כללים שאינם מספקים בהכרח מענה אופטימלי לצרכי הציבור. במקרה של דיסני, החברה הפעילה לוביסטים כדי להשפיע על נציגי הציבור. במקרה של המוציאים לאור האקדמיים לא ידוע לי האם הם הפעילו השפעה כלשהי על הקונגרס, אבל ברור שבמקום בו יש כסף, יש גם השפעה – בין שהיא מוחצנת וברורה, ובין שהיא מקובלת על כולם במשתמע.

מעכבר למדע

עזבו לרגע את מיקי. לא אכפת לי באמת מהעכבר הזה. הבעיה האמיתית היא שחברות מסחריות משתפות פעולה עם נציגי הציבור באופן שפוגע באינטרסים של הציבור הרחב. מכיוון שהתיקון לחוק זכויות היוצרים גורף כל-כך, מאות-אלפי ספרים מהמחצית הראשונה של המאה ה- 20 אינם פתוחים לקריאה חופשית על הרשת. גוגל חוששת אפילו לסרוק אותם ולהיתבע על הפרת זכויות יוצרים – למרות שרובם מהווים "יצירות מיותמות" שאיש אינו באמת דואג לזכויות שלהן. וכך, הציבור מאבד גישה ליצירות רבות וחשובות בגלל הצרכים האנוכיים של החברות הגדולות.

מה שיותר חמור הוא שכיום אנחנו מתחילים להיכנס לתקופה בה בינות מלאכותיות מסוגלות לעבור על מספר עצום של מאמרים מדעיים – למשל, מאמרים רפואיים – ולהפיק מהם משמעות. אני קורא להתנהלות הזו "מחקר רטרוספקטיבי", והיא עתידה להניב עבורנו שפע של תובנות מדעיות. אבל במצב כיום, רק החברות הגדולות והמרכזים האקדמיים הגדולים ביותר יכולים להרשות לעצמם את העלות השנתית הגדולה לגישה נרחבת למאמרים… ואפילו לא הם – מכיוון שאפילו הרווארד הגדולה התלוננה כבר שאינה יכולה לעמוד במחיריהם של המוציאים לאור. התוצאה היא שאנו חוסמים חוקרים רבים מגישה לחומרים שיכולים להניב להם ערך רב – ועל הדרך גם לאנושות. וכל זאת, בגלל התנהלות שכלליה נקבעו לפני מאות שנים, ושכבר אינם רלוונטיים להווה.

אבל זה כבר לא חייב להיות המצב. גם בעלי ההון החזקים ביותר אינם יכולים לעמוד לאורך זמן בסכר ולעצור את הקדמה הטכנולוגית ואת השינויים שהיא מביאה לצדה, אלא אם ישתנו בעצמם.

בהמשך הרשומה אביא דוגמה אחת לכוח מניע – השיתופיות מצד הציבור – שימנע מהמוציאים לאור להצליח אלא אם ישתנו בעצמם. ואחריו, אציג כוח מניע אחר – האוטומציה – שיכול לאפשר למוציאים לאור להשתנות ולתפקד באופן יעיל וידידותי יותר למשתמש – אך רק אם ידעו להשתמש בו נכון.

שיתופיות וסיי-האב

האינטרנט מחברת אנשים זה לזה, ובכל מקום בו בני-אדם מחוברים אחד לשני נוצרים קשרי סחר חליפין. בעולם הדיגיטלי, בו ניתן לשכפל סחורות בעלות אפסית (כלומר, להעתיק קבצים) ולשנע אותן בעלות אפסית (כלומר, לשלוח אותם באימייל או לאפשר שיתוף שלהם בתכנה ייעודית כמו ביט-טורנט), אנשים נוטים לשתף ברצון את הסחורות הללו זה עם זה. או במילים פשוטות יותר: אם למישהו יש גישה לקובץ של מאמר מסוים, הוא יחלוק אותו בשמחה עם אחרים.

נטייה זו לשיתופיות בעולם הדיגיטלי גורמת לכך שאקדמאים מתחילים לשתף זה עם זה מאמרים לגמרי בחינם. בשנים האחרונות בטוויטר היה מקובל שירות בו אנשים שמחפשים מאמר מסוים מבקשים מאחרים להוריד אותו עבורם באמצעות הצמדת התגית ICanHazPDF# לבקשה. זו הייתה פיראטיות 'בקטנה', שלא הפריעה במיוחד למוציאים לאור.

ואז הגיעה אלכסנדרה אלבאקיאן ויצרה את סיי-האב.

סיי-האב (Sci-Hub) הוא שירות פיראטי ברמה שמעמידה את כל שאר הפיראטים האקדמים הקודמים בצל. אתם יכולים להיכנס לאתר של סיי-האב, ולהזין את כתובתו של מאמר מסוים בו אתם חושקים. האתר בודק אם המאמר נמצא בספריית Libgen שמכילה חמישים מיליון מאמרים אקדמיים. אם כן, הוא שולח לך אותו. אם לא, הוא משתמש בסיסמאות של חוקרים אקדמיים עם גישה לאותו מאמר, כדי להוריד אותו, לצרף אותו לספריית Libgen, ולשלוח לך אותו.

סיי-האב פועל בקצב מסחרר. הוא מוריד מאות-אלפי מאמרים חדשים ביום, וכפי שהצהירה אלבאקיאן לאחרונה –

"הורדנו כבר את רוב המאמרים מאחורי חומת תשלום לספריה… יש לנו כמעט הכל!"

sci-hub.jpg

סיי-האב. יש להם כמעט הכל.

את כל המאמרים האלו משתף סיי-האב עם 19 מיליון משתמשים. וכולם משתמשים בו – אפילו אנשי אקדמיה רבים שכבר גילו שקל להם יותר למצוא, להוריד ולקרוא מיד את המאמרים דרך השירות. כלומר, יש כאן גם סוג של מרד נגד השירותים שמציעים המוציאים לאור הנפרדים זה מזה – וקשה להם מאד להתחרות בפשטות של סיי-האב כרשת אחת המאחדת את כל המגזינים ביחד.

אגב, בואו לא נהיה תמימים: סיי-האב מאפשר גניבה. אם אתם רוצים שאגנה את המיזם, אז הנה: אני מגנה את הגניבה של סיי-האב. עזר? מרגישים יותר טוב? נהדר. אבל הגינוי שלי לא יעזור למוציאים לאור יותר מכפי שהגינוי של חברות המוזיקה עזר להן כשכולם התחילו לשתף שירים. הפוליטיקאים גינו, השופטים גינו, אבל בסופו של דבר חזרות המוזיקה היו צריכות להשתנות כדי להתאים את עצמן למציאות החדשה בה קל יותר לגנוב מאשר לשלם מחירים גבוהים באופן מגוחך.

אז מה אפשר לעשות?

אוטומציה ו- iCEO

אחד המודלים האלטרנטיביים לשיתוף הידע עשוי להיות טמון באוטומציה של תהליכי ההוצאה לאור, שתוזיל את העלות השולית הכרוכה בהוצאה לאור ותאפשר למכור את המאמרים במחירים נמוכים יותר.

כמובן, אפשר לטעון שאנשים לא ירכשו את המאמרים אם הם יכולים להורידם בחינם מסיי-האב. אלא שאייטונז עדיין משגשגת גם בעידן הטורנטים, ומסתבר שאנשים מוכנים לשלם דולר בודד תמורת שיר, אם הם מקבלים את השירים במהירות וביעילות, ואם הם מאמינים שגם האמן מקבל תגמול.

אבל איך אפשר להעביר את תהליכי ההוצאה לאור אוטומציה מלאה? הרי נכון להיום עדיין אין בינה מלאכותית שתהיה נבונה מספיק לערוך מאמרים בעצמה, להגיה אותם בעצמה, לעשות להם ביקורת עמיתים בעצמה וכן הלאה. גם לא צפויה להיות בינה מלאכותית ברמה כזו בעשורים הקרובים. אבל מסתבר שגם איננו צריכים בינה מלאכותית מתוחכמת עד כדי כך, אלא רק כזו שמנהלת את תהליך ההוצאה לאור, כדוגמת אמצעי הניהול הממוחשב שדווין פידלר פיתח והדגים בשנים האחרונות, ומכונה iCEO. תכנה זו היא סוג של יצור כלאיים: מדובר בבינה מלאכותית פרימיטיבית שאחראית על ניהול סדר העבודה של בני-אדם, והם אלו שעושים את העבודה הקוגניטיבית הקשה באמת.

פידלר הדגים את דרך הפעולה של iCEO במאמר שפרסם בשנת 2015 במגזין העסקים הנחשב ביותר בעולם – Harvard Business Review. הוא תיאר כיצד קיבל iCEO אתגר לא-פשוט: לכתוב דו"ח על דרכים ליצירת גרפן. כדי להתמודד עם המטלה, תכנת הניהול פנתה לעובדי פלטפורמה והקצתה להם מטלות. למרות שפידלר לא מפרט אודות זרימת העבודה המדויקת, אפשר לשער ש- iCEO התנהלה בערך לפי הסכמה הבאה.

iceo.jpg

תמונה מהמאמר המקורי ב- HBR.

ראשית, היא הורתה לעובדי פלטפורמה ארעיים בשירות Mechanical Turk של אמזון לאסוף את כל הקישורים למאמרים על יצירת גרפן שהצליחו למצוא, והקציבה להם 24 שעות לעשות זאת.

שנית, היא העבירה את כל הקישורים הללו לאנשים בעלי מומחיות באנליזת מידע, וביקשה מהם לתמצת את המסקנות בנקודות. בשלב השלישי היא העבירה את הנקודות לבעלי יכולת כתיבה שהרחיבו אותן לפסקאות שלמות. בשלב הרביעי היא העבירה את התוכן כולו לגרפיקאים שסידרו את הגרפים שהטמיעו המומחים מהשלבים הקודמים, הוסיפו תמונות במקומות המתאימים ועיצבו ועימדו את הדו"ח כולו. בשלב האחרון עבר הדו"ח לבדיקה ולביקורת אצל כמה מומחים שבאמת מבינים בתחום, ואלו ניפו את הטעויות הקטנות שעוד נותרו.

וזהו. יש דו"ח. ולא סתם דו"ח: 124 עמודים, עם שישים תמונות וגרפים, שביצירתו השתתפו 23 אנשים מכל העולם, שעבדו מסביב לשעון כדי לממש את היצירה הסופית. לדו"ח ברמה כזו נדרשים בדרך כלל כמה שבועות בשביל המחקר בלבד. אבל iCEO הצליח לבצע את מטלת המחקר בשלושה ימים.

העלות השולית בהפעלת מערכת שכזו היא אפסית, וניתן לכסותה בקלות באמצעות גביית תשלום נמוך מהמשתמשים – אפילו דולר או פחות – על כל הורדת מאמר. מעבר לכך, אם תחליפו את המילים "עובדי פלטפורמה" ב- "מדענים שעושים ביקורת עמיתים בחינם", תבינו שההוצאות לאור מתבססות על מודלים דומים כבר היום. ההוצאה שתתפוס ראשונה את הפוטנציאל באוטומציה מלאה של ניהול תהליך פרסום המאמרים, תוכל לזכות בנתח יפה משוק ההוצאה לאור של מאמרים אקדמיים.

סיכום

המוציאים לאור הם בבחינת חמורו של משיח. הם מילאו פונקציה חשובה בעולם האקדמי במאות השנים האחרונות. אכן, לא הייתה דרך אחרת להתנהל בעולם האקדמי בלעדיהם. הם הביאו אותנו למקום בו אנו נמצאים היום, אבל עתה הם מתחילים להיות מיותרים. עדיין לא לגמרי, אבל הדרך כבר ברורה.

אני לא טוען שכולם צריכים לגנוב מאמרים בסיי-האב במקום להוריד אותם באופן חוקי (ויקר) מהמוציאים לאור;

אני לא טוען שאפשר להשליך את המוציאים לאור לכלבים כבר היום.

אבל בשנים הקרובות יהפכו המוציאים לאור לעול על המדע, במקום שיסייעו לאנושות ליצור ולשתף מידע וידע. וכשזה יקרה, אני מקווה שנצליח למנוע מהם להשפיע על נציגי הציבור כפי שעשו דיסני, ושנוכל להתקדם לעולם בו זכויות היוצרים משרתות את הציבור, ולא את בעלי ההון.

——–

אני מכסה את נושא השנניגנים של דיסני בתחום זכויות היוצרים, ובאופן כללי את הדרכים בהן חברות השפיעו על הפוליטיקה, בספרי החדש – "השולטים בעתיד" – אותו ניתן למצוא בחנויות הספרים בעולם הפיזי, או לרכוש בעולם הדיגיטלי בקישור הבא.

כשחסמו את המזבלה, שתקתי, כי לא הייתי המזבלה: על הכוח שמקבלת פייסבוק

כשחסמו את המזבלה, שתקתי, כי לא הייתי המזבלה: על הכוח שמקבלת פייסבוק

פייסבוק חסמה בימים האחרונים את בלוג המזבלה, והגדירה אותו מסוכן לגולשים. נסו לשים בפוסט בפייסבוק קישור למזבלה, ותקבלו תשובה מיידית שהקישור אינו בטוח. אלא שהבלוג קיים כבר מאז 2006, מאובטח ברמה גבוהה, ובדיקות של מומחי אבטחה לא גילו איום מכל סוג שהוא.

אז למה?

אולי בגלל שבמזבלה לא אוהבים את פייסבוק, ולא טורחים להסתיר את זה.

מנהל ומייסד המזבלה, דורי בן ישראל, מתמקד כבר מספר שנים בדרכים בהן פייסבוק מנצלת לרעה את כוחה. באחד מהמקרים נחסם הפרופיל של בן ישראל לאחר שפתח אתר ובו ניתן למצוא את פרטי הקשר של עובדים בפייסבוק ישראל. פייסבוק לא אוהבים אתרים המשתפים את פרטי הקשר האישיים של אנשים – וכך התקבלה ההחלטה לחסום את הפרופיל של בן ישראל.

ועכשיו, ממש אתמול, החליטו בפייסבוק סופית להסיר 25 מיליון שיתופים, לייקים ותגובות מ- 18,000 כתבות שהועלו לפייסבוק ע"י גולשים, ושמקשרות לאתר המזבלה (הנתונים מתוך כתב תביעה שהגישה המזבלה כנגד פייסבוק). חלק משמעותי מתוך הכתבות האלו מתייחס בביקורתיות ל… רוצים לנחש למי? לפייסבוק כמובן.

חזיתי את זה!

ממש היום יוצא ספרי החדש – "השולטים לעתיד" (בחנויות הספרים המובילות וכו'). בשנתיים האחרונות חקרתי את השליטה שמקבלות חברות הדיגיטל הגדולות על האינטרנט, והנה – ביום בו יוצא הספר לאור, אנו נתקלים באחת הדוגמאות הטובות ביותר לסכנה שבצבירת הכוח העצום של פייסבוק.

השולטים בעתיד.jpg

פרסום לספר. אבל היי, הוא באמת מדבר על כל הנושאים האלו. איזה מזל שהצלחתי לגרום לפייסבוק להראות איך היא יכולה לנצל את הכוח שלה, ממש ביום בו הספר יצא לאור!

בספר אני מזהיר מפני הגדילה הבלתי-מרוסנת של פייסבוק וגוגל ומפני המונופולים הרכים שהן יוצרות. אין מתחרות אמיתיות לגוגל בשוק החיפוש. אין מתחרות אמיתיות לפייסבוק ברשת החברתית באנגלית. הענקים הללו – כרישי הרשת – אינם מבוקרים היטב על-ידי הממשלות מצד אחד, ורוב הציבור אינו מבין את הכוח שכרישי הרשת מחזיקים בו.

כוח, למשל, לחסום את מי שהם לא אוהבים.

תאמרו עכשיו שזה לא נורא, ושבן ישראל יכול לעבור לרשת חברתית אחרת? אבל אין רשת חברתית אחרת שאפילו מתקרבת לגודל של פייסבוק – שני מיליארד משתמשים כמעט. הרשת החברתית השנייה הגדולה ביותר היא טוויטר, עם 319 מיליון משתמשים. כלומר, בקושי 15% מגודלה של פייסבוק. אם אתה רוצה כיום להפיץ מסרים לציבור, אתה חייב להיות בפייסבוק. אם אתה רוצה להיות בקשר עם כל החברים שלך, אתה חייב להיות בפייסבוק. אם אתה רוצה לתאם פעילויות ולקחת חלק בדיונים, אתה חייב להיות בפייסבוק.

אבל פייסבוק יכולה לבחור להוציא אותך מהעולם שבנתה. פייסבוק יכולה, למעשה, להטיל עליך גזר דין מוות דיגיטלי.

ולא רק פייסבוק.

אמזון, גוגל וכל היתר

הידעתם? גוגל יכולה לבחור להפסיק לספק לכם שירותים. היא עשתה כך למאתיים אנשים שעצבנו אותה לאחרונה כשמכרו סמארטפונים תוצרת גוגל בניגוד לכללים. אותם אנשים קמו בבוקר וגילו שאין להם ג'ימייל, שאין להם גישה לכל המסמכים בגוגל דוקס, שהם לא יכולים להשתמש בגוגל קלנדר, וקרוב לוודאי שגם כל הסיסמאות שלהם נעלמו מכרום. כי אם כבר, אז כבר. ושוב – זהו גזר דין מוות דיגיטלי.

קחו את אמזון כדוגמה אחרת. היא חברת הקמעונאות הגדולה ביותר בעולם המערבי (במזרח הרחוק מתחרה בה עליבאבא). סופרים יודעים ששלושים אחוזים ממכירות הספרים שלהם מגיעים ממדור ה- "אנשים כמוך רכשו את…" שמופיע בכל עמוד מוצר של אמזון. אם מחר בבוקר יצא ספר שחושף את כל השטיקים המלוכלכים של אמזון, או אם סופר מסוים ידבר כנגד אמזון, נראה לכם שחברת-הענק תעשה כמיטב יכולתה להפיץ את אותו ספר? להכניס אותו למדור ההוא, שמנוהל על-ידי אלגוריתמים שהיא אינה מחויבת להסביר את דרך הפעולה שלהם? התשובה ברורה. וכך, סופרים מתקשים מאד לדבר כנגד אמזון – אלא אם הם מוכנים לאבד מיידית לפחות שלושים אחוזים ממכירות הספרים שלהם.

ומה תגידו עכשיו לסופרים? "לכו לחברה אחרת"? אבל למי? אמזון היא הענקית הבלתי-מעורערת של הקמעונאות בעולם המערבי. כמו שגוגל היא ענקית החיפוש הבלתי-מעורערת, פייסבוק היא ענקית הרשתות החברתיות, אובר היא ענקית המוניות, איירבנב היא…

טוב, הבנתם את הנקודה.

מי מבקר את פייסבוק

הגיע הזמן לשאול בקול רם את השאלות הנוקבות: כשמערכת כמו פייסבוק חולשת על חלק גדול כל-כך מהחיים שלנו, האם אנחנו באמת צריכים לתת לה את הכוח להחליט שאסור להשתמש במלים מסוימות? או שאסור לנו להיכנס לאתרים מסוימים? מי מבקר את פייסבוק?

שאלתי את אחד מהיועצים של אובמה את השאלה הזו, בפגישה שהייתה לנו לפני שנה. התשובה שלו השאירה אותי המום. הוא טען שלפייסבוק, כמו לכל חברה, יש חוזה שהמשתמש חותם עליו, ואם פייסבוק תסטה מהחוזה הזה – אז הממשלה תתבע אותה לדין. אבל החוזה של פייסבוק לא אומר כלום על הסוגיות החשובות באמת! פייסבוק מבטיחים לשמור על הפרטיות שלכם – שזה נחמד, באמת, כי המשמעות היא בעצם שהם לא מעבירים לכל המתחרים שלהם בשוק הפרסום את הפרטים שלכם – אבל היא לא מבטיחה לספק לכם ידיעות אמיתיות, למשל, או לשמור על מדיום תקשורת דמוקרטי, או לא לשחק עם תפישות העולם של הגולשים באמצעות תפעול מכוון של הסטטוסים שאתם רואים.

אה, לא ידעתם שהם עשו את זה?

ברוכים הבאים לעולם חדש מופלא.

אז מה אפשר לעשות?

בואו נתחיל בשלילת הפתרונות המטופשים: לכל הקפיטליסטים בינינו, קחו נשימה עמוקה ונסו להבין שלא, אני לא קורא להלאים את פייסבוק. ולכל הסוציאליסטים בינינו, נסו להבין שההצלחה של פייסבוק נובעת מכך שהיא חברה חדשנית בשוק הפרטי, ואין שום טעם להפיל אותה לביצה הממשלתית, שמטביעה ומחניקה כל שמץ של יצירתיות והצלחה. ולגבי רגולציה ממשלתית? אל תצחיקו אותי. הפוליטיקאים שלנו – ונודה באמת, גם אלו בארצות הברית – בקושי מצליחים להבין מה קורה עם חברות הענק האלו. וכפי שהם פחדו מהתקשורת – מהעיתונים ומהטלוויזיה – בעבר והתייחסו אליה עם כפפות של משי, כך הם גם חוששים מלהיכנס ראש-בראש בפייסבוק.

הפתרון האמיתי חייב להגיע מהציבור: ממני וממכם. אנחנו אלו שצריכים לצעוק על פייסבוק כשהם עוברים את כללי הטעם הטוב וחוסמים אנשים. אנחנו אלו שצריכים לפרסם פוסטים בבלוגים ובעמודי פייסבוק שתומכים במזבלה – כמו הפוסט הזה.

המסקנה העגומה שאני מגיע אליה בספרי היא שאין פתרונות טובים למצב הקיים. העולם מתקדם לשוק של מנצחים דיגיטליים גדולים, ורק בעוד עשור או שניים יגיעו טכנולוגיות מתקדמות יותר שימסמסו את הכוח של חברות הענק האלו. אבל עד אז, אנחנו צריכים להיות כלבי השמירה. אנחנו צריכים להיות אלו שיפקחו על החברות הגדולות וירימו קול צעקה כשהן חורגות ממה שראוי – ובלי קשר לחוזים חסרי-המשמעות שהן החתימו אותנו עליהם.

אז אני קורא לכם – שתפו את הרשומה הזו. הביעו תמיכה במזבלה. כתבו את המלה "המזבלה" בתגובות ובשיתופים. שתפו כדי ליידע את חברת-הענק שכולנו משוטטים כרגע במסדרונות שהיא עיצבה עבורנו, שאנחנו לא מוכנים לקבל בקלות את ההחלטות השרירותיות שלה. שאנחנו לא מוכנים שישקרו לנו שאתרים "מסוכנים", כשבעצם הם מסוכנים רק למנהלי פייסבוק. שאנחנו לא מוכנים להפקיד את העולם שלנו בידיה של חברה ענקית אחת, לעצום עיניים ולהניח שהכל יהיה בסדר. ואם לא אכפת לכם, אז לפחות שתפו כדי שפייסבוק לא יחסמו רק אותי ואת האתר שלי על פרסום הרשומה.

————-

(ואם אתם רוצים לדעת עוד על כל הדרכים בהן הממשלות וחברות הענק משחקות בנו, וכיצד נוכל להשתחרר מהשליטה שלהן, אתם מוזמנים לרכוש את הספר בחנויות הספרים או ב- https://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=92052#.WMrwjPlJZPY )

טינדר מפלה לרעה מכוערים (ועניים)

טינדר מפלה לרעה מכוערים (ועניים)

האם גם אתם שמתם לב לאחרונה שפשוט אינכם מוצאים אנשים איכותיים בטינדר – אפליקציית ההיכרויות הגדולה בעולם, המשדכת מדי יום 12 מיליון אנשים זה לזה? מסתבר שעשויה להיות לכך סיבה פשוטה: טינדר פתחה לפני חצי-שנה גרסה חדשה אליה מוזמנים רק סלבריטאים, דוגמניות, מיליונרים… וכנראה שגם את הרווקים והרווקות המבוקשים ביותר מהאפליקציה המקורית.

טינדר: אחת מאפליקציות השידוכים הדיגיטליות הנפוצות ביותר.

האפליקציה החדשה נקראת טינדר סלקט ("טינדר מובחר" בלועזית צחה), ואם אתם רוצים לדעת איך להתקבל אליה, אז אתם בדיוק מסוג האנשים שאינם רצויים בה. חברת טינדר עצמה מחליטה את מי להזמין ואת מי להותיר בחוץ, לפי שיקולים שכוללים בין היתר את "ציון אלו" (Elo Score) – ציון המתאר עד כמה משתמש מסוים בטינדר מבוקש, או במילים אחרות, מה רמת היופי של אותו משתמש. האנשים שהוזמנו ע"י טינדר יכולים, לפי הדיווחים, להזמין חבר או שניים נוספים להצטרף לחבורה הנאצלת, אך הרווקים שהוזמנו בדרך עקיפה זו אינם יכולים להזמין אחרים בעצמם, כך שייחודיותו של השירות נשמרת.

השירות העילאי נשמר בסוד כבר מזה שישה חודשים, כך שלא נראה שטינדר מתכוונת להשיק אותו באופן פומבי, ומסיבות טובות. חלק מהמשתמשים שילמדו על השירות החדש עשויים להיעלב מכך שהוגדרו כבעלי רמת נחשקות נמוכה יותר. אחרים עלולים להבין שהם לא יפגשו בטינדר בני-זוג פוטנציאליים ברמה גבוהה במיוחד – וינטשו את השירות לטובת רשתות חברתיות בהן הם עשויים להצליח למצוא זיווג מוצלח יותר.

ולמה כל העניין הזה מפריע לי בכלל? מכיוון שהוא מדגיש שתי נקודות קריטיות לגבי העתיד:

ראשית, שבעולם של שפע, מי שחשוב באמת הוא הבורר.

ושנית, שלפחות נכון להיום, הבוררים אינם מחויבים לפי החוק – או אפילו מוסרית – לתת דין וחשבון למשתמשים על הדרך בה הם מתנהלים.

הברירה בעולם של שפע

הסופר והעתידן המפורסם ה.ג. וולס כתב את ספרו "מכונת הזמן" בסוף המאה ה- 19. גיבור סיפורו טייל קדימה מאות-אלפי שנים בזמן, ומצא את הצאצאים הרחוקים של האנושות שהתפצלו לשני מינים נפרדים: המעמדות הגבוהים שנהנו מהטכנולוגיה ומהעושר התפתחו לאלוי העדינים ושוחרי-השלום, בעוד שהעובדים הבורים והעניים התפתחו למורלוקים האלימים דמויי-הקוף.

מאז "מכונת הזמן" של וולס, התפתו רבים לכתוב בצורה פשטנית דומה על ההשלכות ארוכות-הטווח של ההפרדה בין המעמדות. באחד מהסרטים האחרונים שיצאו בנושא – אליזיום – סובלים רוב תושבי כדור-הארץ מעוני ומרעב, בזמן שהעשירים שוכנים בתחנת חלל ונהנים מטכנולוגיות מתקדמות שמסוגלות לרפא כל מחלה ולספק מזון לכולם.

מורלוקים – סובלים מציון אלו נמוך בטינדר. לא להתקרב! מקור

מה שמעניין ברעיונות הללו הוא שהם מסתמכים על הפרדה פיזית חדה וברורה בין העניים והעשירים. העשירים חיים בתחנת החלל ב- 'אליזיום' בעוד שהעניים סובלים על האדמה. ובתיאורו של ה.ג. וולס את העתיד הרחוק, האנוי האציליים מתקיימים מעל הקרקע, בזמן שהמורלוקים האכזריים שוכנים מתחת לפני האדמה ועולים לפני השטח רק בלילות.

הפרדות ברורות שכאלו והשלכותיהן מביאות לכך שבתרבות המודרנית אנו נרתעים מיד מכל ניסיון להבדיל בין אזרחים באמצעות הגבלת מיקומם או איסור על נישואין בין אנשים בני דתות, מוצא או השקפות שונות. ברורות לנו כבר ההשלכות של יצירת גטאות, למשל, בהם אנו כולאים את 'האחר' ובכך מפרידים אותו מאיתנו. אלו דברים שמובנים לנו אינטואיטיבית.

והעתיד לעולם אינו מציית לאינטואיציות שלנו.

טינדר חושפת דרך אחרת בה ניתן להביא להפרדה: באמצעות מתן שפע עצום של מידע, אבל הפעלה של ברירה מכוונת כך שנוכוון בקלות רק לחלק ממנו. רוצה לומר, המשתמש הממוצע בטינדר חשוף באופן פוטנציאלי לעשרות-אלפי משתמשים אחרים, אבל באמצעות שירותים כמו טינדר סלקט או הפעלת אלגוריתמים של ברירה אוטומטית, אפשר לצמצם דרמטית את החשיפה שלו למשתמשים היפים ביותר, העשירים ביותר או המפורסמים ביותר.

מעטה הסודיות

בנקודה זו אתם יכולים לשאול שוב – "מה אכפת לך?". הרי כשאנשים לא ימצאו את היפים ביותר והעשירים ביותר בטינדר, הם יעברו פשוט לרשת שידוכים מתחרה. על כך מבוסס כל העיקרון של שוק חופשי ושל בחירת הלקוח. אז מה הבעיה?

ובכן, אין בעיה – כל עוד המשתמשים מבינים את המתרחש, ומדוע הם אינם מוצאים משתמשים אחרים ונחשקים יותר. כלומר, אנחנו מצפים שטינדר תנצל את המידע אודותינו שאנו מפקידים ברשותה, כדי לספק לנו שידוכים הוגנים, תוך כדי שאנו מבינים כיצד היא עושה זאת. אבל טינדר ניסתה לרמות: היא שמרה על שירות מתחרה מתחת לרדאר. וכדרכו של כל סוד שאלפי אנשים שותפים בו – הוא אכן נחשף לציבור תוך מספר חודשים.

הדרך הנכונה יותר בעולם החדש, בה טינדר הייתה אמורה לפעול, היא לכוונן את האלגוריתמים שלה כך שהם יוודאו באופן אוטומטי שהאנשים הנחשקים ביותר בטינדר (לפי ציון אלו שלהם) ישודכו כמעט לחלוטין רק עם אנשים בעלי ציון אלו גבוה דומה. אם טינדר היו נוקטים בדרך פעולה זו, התוצאות היו כמעט זהות לפתיחת שירות טינדר סלקט. וחשוב ביותר: הם לא היו מחויבים לדווח עליה לציבור המשתמשים, מאחר והחוק בארצות הברית אינו מחייב את החברות להסביר באופן מדויק ללקוחות כיצד אלגוריתמי הברירה פועלים.

אבל האם אלגוריתמים אלו לא היו נחשפים לציבור? לא בהכרח. טינדר מעסיקה 234 עובדים לפי לינקדאין. מתוכם, קרוב לוודאי שרק כמה עשרות (לכל היותר) אחראים על כוונון האלגוריתמיקה המדויקת של השידוך. כשכל-כך מעט אנשים שותפים לסוד מסוים, הוא יכול להישאר חבוי במשך זמן רב הרבה יותר. גם אין סיבה שטינדר תגדל בהרבה – ווטסאפ הצליחה לספק שירות ל- 450 מיליון משתמשים, עם צוות קטן ומובחר של 55 עובדים בלבד. בעולם החדש אליו אנו נכנסים, חברות קטנות יכולות לספק שירותים גדולים, מבלי שנבין בדיוק כיצד הן עושות זאת, או מה הפרמטרים לפיהם הן בוחרות לכוונן את השירותים שלהן.

כך שבעולם העתיד, אם לא נדע לעמוד על זכויותינו ולדרוש להבין כיצד האלגוריתמים בוררים, מפרידים ומשדכים אותנו זה לזה, אנו עשויים למצוא עצמנו בחברה המדגישה סוג חדש של הפרדה: הפרדה במידע, ולא הפרדה במרחב. הפרדה במסגרתה אני יכול ללכת ברחוב הומה-אדם, אבל להתוודע רק למעטים מתוכם שהאלגוריתמים ממליצים לי עליהם.

אבל האם זה באמת נורא כל כך?

עדיין לא מורלוקים

בואו נבהיר דבר אחד: כנראה שצאצאיכם לא יהפכו למורלוקים (לפחות לא כתוצאה מברירה זוויגית). הבעיה האמיתית בשירותי ברירה מסוג זה היא שהם מצמצמים את אפקט כור ההיתוך ויוצרים חברה מפולגת יותר. כאשר עניים משודכים אוטומטית לעניים, מזרחים למזרחים, אשכנזים לאשכנזים וכו', הקבוצות השונות באוכלוסייה ייוותרו נפרדות – ומבלי שאינדיבידואלים יבינו אפילו שהם מובדלים בדרך זו.

הצד החיובי הוא שלפחות נכון להיום, שוק השידוכים הדיגיטליים הוא אחד היחידים שאינו מושפע עדיין מאפקט "המנצח לוקח הכל". אם בשווקים דיגיטליים אחרים, כמו שירותי חיפוש (גוגל) או שירותי מכירות אונליין (אמזון) מסתמנים מנצחים גדולים החולשים על האינטרנט בתחומים אלו, הרי שבשוק ההיכרויות הדיגיטלי קיימים עדיין שפע של מתחרים. וכמובן, רווקים תמיד יכולים למצוא את אהוב או אהובת לבם ברחוב, בבית הקפה, או במועדון גם מבלי להסתמך על אפליקציות שידוך דיגיטליות. אבל כפי שיודע כל מי שמנסה את הדרכים האלו – הן דורשות תעוזה רבה, ולרוב אינן מובילות לדייט (לפחות מהניסיון שלי).

סיכום

אין שום דבר יוצא דופן או חדש בשירותים שמנסים לברור בין אנשים. העולם מלא בשירותי שידוכים שמפגישים רק חרדים, או רק מוסלמים, או אפילו רק לבנים (מתוך הסכמה הדדית במוצהר או במשתמע). לכן, שירותים בררניים אינם מהווים בעיה, אבל רק אם המשתמשים עצמם מודעים לדרך הברירה. אם הם אינם מבינים כיצד הם נבררים, הרי שיש כאן פוטנציאל לשירות למעול באמונם של המשתמשים – כפי שנראה שטינדר עשו. אני מניח ומקווה שהמשתמשים יענישו אותם על כך ויעברו לאפליקציה אחרת. אבל מעבר לכך, ראוי שנפיק את הלקח מהפרשיה ונלמד לדרוש מהחברות השולטות על המדיום הדיגיטלי להסגיר את סודות האלגוריתמים הבוררים שלהן.



פרסומת נטולת בושה: בספרי החדש "השולטים בעתיד" אני מתאר מקרים נוספים בהם חברות דיגיטליות (כמו גם ממשלות שיודעות לתפעל את המדיום הדיגיטלי לטובתן) ניצלו לרעה את כוח הברירה שבידיהן כדי להשפיע על דעת הקהל ותפישת המציאות של המשתמשים. לרכישה בחנויות הספרים המובחרות החל מאמצע מרץ!

 
הרובוט ש(לא)חשב שהוא יכול: על רובוטים אוטונומיים והצלחות לא-צפויות

הרובוט ש(לא)חשב שהוא יכול: על רובוטים אוטונומיים והצלחות לא-צפויות

אני משתדל לעסוק בבלוג זה בנושאים שברומו של עולם: תרופות לסרטן, בינות מלאכותיות שמשתלטות על העולם, עתיד העבודה וכן הלאה. אלא שמדי פעם מגיע לתשומת לבי סיפור מיוחד כל-כך, שאיני יכול אלא לעצור הכל ולכתוב עליו. כזה הוא סיפורו של הרובוט ש(לא) חשב שהוא יכול.

סיפורנו מתחיל בסוף ינואר 2017, כאשר כלי-טיס בלתי-מאויש  (כטב"ם) שוגר מאריזונה שבארצות הברית במשימת אימונים פשוטה. שמו של הרובוט? צל (Shadow) RQ-7Bv2. נקרא לו בקיצור, צילי. רובוטים מסוגו של צילי משמשים לניטור אחר מטרות צבאיות לרוב, ואינם אמורים להתרחק יותר ממאה ועשרים קילומטרים מהתחנה השולטת בהם. אבל לצילי היו תכניות אחרות: מיד לאחר השיגור התנתק הקשר בינו לבין תחנת השליטה.

shadow uav.jpg

כלי טיס בלתי מאויש מסוג Shadow. המקור לתמונה: משרד ההגנה האמריקני.

כלים פשוטים יותר היו בוודאי מתרסקים כמה דקות לאחר אובדן התקשורת, אך צילי היה מיוחד. כטב"מים מסוג Shadow נהנים מרמה גבוהה של אוטונומיות. או במילים פשוטות, הם מסוגלים להישאר באוויר ולהמשיך למלא את המשימה גם אם הם מאבדים את הקשר עם המפעיל. מסיבה זו אני מרשה לעצמי לקרוא להם רובוטים אוטונומיים. אלא שצילי לא ידע מה המשימה שלו. וכפי שהבינו לפתע בני-האדם שנותרו על הקרקע מתחת לצלו של צילי, אף אחד בעצם לא ידע מה המשימה שלו.

כלי טיס בלתי-מאוישים מתוכנתים להתנהג בצורות שונות כאשר הם מאבדים תקשורת עם הקרקע. חלקם חגים באוויר מעל נקודה מסוימת עד לחידוש הקשר. אחרים מנמיכים רום ומנסים לנחות, או שמנסים לחזור לנקודה ממנה שוגרו במקור. מערכות חירום מופעלות ברגע שהכטב"ם מבין שהוא בודד עתה בשמים. אבל עבור צילי, נראה שהמערכות הללו לא הופעלו. סברה אחרת היא שצילי זכר בשוגג את הקואורדינטות של ביתו הקודם בבסיס צבאי במדינת וושינגטון, וניסה בגבורה לחזור לשם. או שאולי מערכות החירום לא הופעלו כלל, וצילי פשוט המשיך לשייט בשמים, במסעו אל הלא-נודע.

כך או כך, צילי הותיר מאחוריו את החיילים והמהנדסים המתוסכלים, והחל לטוס צפונה. צפונה, צפונה, צפונה, תוך שהוא מתעלם מכל ניסיון לחדש עמו קשר. הוא התרומם באוויר על גבי הרוחות החזקות, ונעזר בהן כדי לשייט מעל ליערות ושמורות אינדיאנים. כל אותו זמן, עקבו אחריו הרשויות באמצעות מערכות רדאר, אך לאחר חמש שעות הגיע צילי להרי הרוקי. הוא לא היה אמור להיות מסוגל לעבור אותם, ואנשי הצבא איבדו את חתימת הרדאר שלו באותה נקודה והניחו שהוא התרסק.

הרי הרוקי. צילי חצה גם אותם. מקור: Blue Planet Biomes

הוא לא התרסק. הוא רק התרומם עוד יותר גבוה, לרום של 4,000 מטרים, והפליג אל מעל ומעבר להרי הרוקי, לגבהים שלא תוכנן עבורם, למרחקים שלא נועד לגמוע. הוא המשיך צפונה, בלתי-נלאה, במסע בן אלף קילומטרים , עד שהתרסק בסמוך לדנוור. עדיין איננו יודעים מה היתה הסיבה להתרסקות, אך קשה להאמין שצילי היה יכול להמשיך עוד זמן רב, מאחר והדלק שלו בוודאי נגמר כבר, או היה קרוב להיגמר, באותו הזמן.

וזהו סיפורו של צילי, הרובוט שלא חשב שהוא יכול – מכיוון שאין לו כלל יכולת חשיבה – אבל שבדרך-לא-דרך גמע מרחקים שלא היה אמור לעבור, בפרק זמן שלא היה אמור לשרוד בשמים, ובניגוד להנחיות שהיה אמור לקבל.

יומם של הרובוטים האוטונומיים

צילי הוא רק חלק מדור חדש של רובוטים – כאלו הנהנים מאוטונומיות מוגבלת, ומסוגלים להוציא לפועל משימה המוגדרת להם, עם מעורבות מינימלית של מפעיל אנושי. הפרשה של צילי משקפת, למעשה, באג במערכת התפעול של הרובוט. לפעמים אנו מגלים באגים בתוכנות בהן אנו משתמשים: הוורד עשוי להיתקע פתאום או להתחיל למחוק אותיות ומילים בעצמו, או שמערכת ההפעלה של המחשב עשויה ליפול ולהפסיק לפעול. אלו באגים מעצבנים, אבל אנו מצפים להם ומבינים שהם כמעט בלתי-נמנעים במערכות מחשוב מורכבות כל-כך.

ובכן, גם לצילי היה באג. ההבדל היחיד הוא שצילי הוא כטב"ם צבאי בשווי של מיליון וחצי דולרים, והבאג גרם לו לחצות בטיסה שלוש מדינות ואת הרי הרוקי. אפשר לומר בצדק רב שהיה לנו מזל שצילי משמש למטרות ניטור בלבד, ולכן אינו חמוש. אבל בן-דודו הפרדטור (Predator) משמש גם הוא למטרות ניטור וריגול, וחמוש – רק ליתר ביטחון – בשני טילי הלפייר (Hellfire) נגד-טנקים ובשישה טילי גריפין (Griffin) אוויר-קרקע.

בן-דודו החביב-פחות של צילי, הפרדטור, יורה טיל הלפייר נגד-טנקים. מקור: Defense Systems

אני חושד שהיינו משועשעים פחות מכל הפרשיה אילו היה אחד מהפרדטורים החמושים תופס את מקומו של צילי ויוצא למסע דומה ברחבי אמריקה, מבלי שנבין לאן הוא טס או מה יכולותיו המדויקות.

הרצון שמאחורי הרובוט

הכתיבה הרגשנית בחלקה הראשון של הרשומה העלתה בוודאי גיחוך על פיותיהם של רובוטיקאים מומחים, ומסיבה טובה. לרובוטים אין רצונות משלהם. אין להם מחשבות או מודעות עצמית. אבל הרובוטים המשוכללים של היום מתחילים לזכות במה שאפשר לקרוא לו בצדק – "דחפים". המתכנתים מטמיעים ברובוטים האוטונומיים את הדחפים להגיב למצבים שונים בדרכים מסוימות שהוגדרו עבורם מראש. מבחינה זו, הרובוטים האוטונומיים מזכירים חרקים, שיכולים להגיב לאותו מצב פעם אחר פעם באותה הדרך בדיוק – גם אם דרך זו הוכחה כהרת אסון עבורם. ואף על פי כן, הם ניחנים בדחף לפעול כך.

חרקים הם יצורים משוכללים למדי, אך גם הם חושפים 'באגים' כאשר הם נתקלים במצבים לא-צפויים. זו הסיבה שיתושים ממשיכים לקבל זרמים חשמליים כשהם עפים אל האור המהפנט שבמלכודת החשמלית, או שזבובים ממשיכים להיכנס למלכודת זבובים מכנית פשוטה, למרות שהם רואים את כל חבריהם לכודים בתוכה. הדחפים הפשוטים המתוכנתים במערכת העצבים שלהם אינם יכולים להתמודד עם הסביבה המודרנית המורכבת החדשה.

ואם החרקים יכולים לחוות באגים כשהם נקלעים לסביבה לא-צפויה, על אחת כמה וכמה הדבר נכון לרובוטים אוטונומיים. סיפורו של צילי ממחיש מה קורה כאשר הרובוט מציית לדחפים שגויים, או כאשר מתרחש כשל במערכת שנועדה 'לדחוף' אותו לחזור הביתה. באגים כאלו הינם בלתי-נמנעים בכל מערכת מורכבת, אך השלכותיהם יכולות להיות הרות-אסון כשמדובר ברובוטים אוטונומיים, ובמיוחד רובוטים חמושים מהסוג שניתן למצוא בשדה הקרב.

אם גם אתכם זה מפחיד…

אם גם אתכם מפחיד תרחיש בו מתגלים באגים לא-צפויים ברובוטים אוטונומיים, ייתכן שתרצו לחתום על המכתב הפתוח ששחרר לפני שנה וחצי המכון לעתיד החיים (The Future of Life Institute), כנגד שימוש בכלי-נשק אוטונומיים בשדה הקרב. לא תהיו לבד בחתימה עליו: יותר מאלף מומחים וחוקרים בתחום הבינה המלאכותית חתמו כבר על המכתב הקורא להטיל איסור על השימוש בכלי נשק אוטונומיים.

האם המכתב יצליח להניא ממשלות מהקניית יכולות אוטונומיות לרובוטים בשדה הקרב? אני בספק. אם לא הצלחנו לעצור את החימוש הגרעיני, קשה להאמין שנוכל לעצור את חימוש הרובוטים. אבל לפחות כשצילי או פרדי הפרדטור ילכו לאיבוד בפעם הבאה, תוכלו לצקצק בלשונותיכם באכזבה ולציין שידעתם שזה יקרה.

בקיצור, תוכלו להיות עתידנים.