עתיד המשפט הווירטואלי – ובכלל

עתיד המשפט הווירטואלי – ובכלל

השבוע התחולל אירוע היסטורי, כאשר בית משפט מחוזי בטקסס ערך את המשפט הווירטואלי הראשון בארצות הברית דרך זום, עם שופטת, עורכי דין, נאשם ומושבעים. התוצאה הבלתי-נמנעת הייתה שחלק מהמושבעים נתקלו בבעיות טכניות. אלו היו יחסית קלות לתיקון – פה ושם נדלק למושבעים כפתור ההשתקה, או שהם היו צריכים סיוע בכוונון המסך ומצלמת הרשת. הקושי הגדול ביותר אירע כשחלקם התנתקו מהשיחה, אבל אפילו זה לא עצר את הדיונים לאורך זמן, והמשפט הושלם בהצלחה.

ועכשיו מתחילים כולם לשאול מה המשמעות של הניסוי הזה, והאם אפשר להרחיב אותו. ולא פחות חשוב – מנסים להבין מהם הכשלים מהם צריכים להיזהר. אחד מהחששות, למשל, הוא שנאשמים יכולים לסדר את הרקע שלהם כדי להיראות אמינים יותר – למשל, באמצעות מיקום מצלמת הרשת במשרד הביתי, במקום בדירה הקטנה והמבולגנת שלהם.

מדובר בחשש רציני בהחלט, אבל אני רוצה לטעון ברשומה זו שהתועלות שיופקו מקיום משפטים באופן וירטואלי יכולות להיות גדולות בהרבה מהחסרונות הפוטנציאליים – אבל רק אם נהיה מוכנים לאמץ את הטכנולוגיה באופן מלא כדי ליהנות מכל היתרונות שהיא מביאה לנו.

הנה כמה אפשרויות שכאלו, שיכולות לשקף את עתיד המשפט בעוד כמה שנים.

נוחיות ושכרה בצדה

אחד היתרונות הגדולים ביותר שיכולים להיות למשפט וירטואלי הוא הנוחיות שבו. המושבעים והשופטים אינם חייבים לכתת רגליהם לבית המשפט, לסבול מהאוכל הגרוע שבקפיטריה, או לבלות את זמנם באולם מחניק עם אקוסטיקה גרועה ועורכי-דין מיוזעים ששכחו לשים דיאודורנט. במקום זאת, הם יכולים לקבל החלטות מנוחיות בתיהם הפרטיים.

אל תטעו: אני לא מעמיד את ההרגשה הטובה של השופטים בראש מעייניי. הצדק הוא זה שמטריד אותי, ואנו יודעים כבר מזה שנים רבות שתהליך קבלת ההחלטות של שופטים (וכנראה גם של מושבעים) מושפע באופן משמעותי מגורמים שאינם קשורים ישירות למשפט עצמו.

במחקר מישראל שפורסם ב- 2011, למשל, הראו החוקרים (שי דנציגר, יונתן לבב וליאורה אבנים-פזו) שמצבם הפיזיולוגי של השופטים משפיע על קבלת ההחלטות שלהם. שופטים שהיו צריכים לקבל החלטה משפטית מוקדם יותר ביום, נטו להיות סלחנים יותר. שופטים שהיו צריכים לקבל החלטה לפני השעה בה היו אמורים לצאת לארוחת צהריים, לעומת זאת, נטו לקבל החלטות שהחמירו יותר עם האנשים שעמדו מולם[1].

אי אפשר לדעת באיזה מאותם מצבים פיזיולוגיים קיבלו השופטים החלטות מוצלחות יותר – כשהיו שבעים או רעבים. אבל לכל הפחות אנו יכולים לדרוש שבשם הצדק, נקפיד על כך שהשופטים והמושבעים יגיעו לכל משפט באותה רמה של שובע (או רעב), ושכולם ייהנו מהתנאים הנוחים ביותר שאפשר לספק להם.

ומהו המקום הטוב ביותר לספק את התנאים הנוחים הללו, אם לא הבית?

כמובן, לא כולם יכולים לעבוד מהבית בנוחיות. ילדים, בני-זוג ובנות-זוג, ואפילו חיות מחמד קולניות במיוחד יכולים כולם לפגוע ביכולת ובצורך להתרכז במשפט הווירטואלי. אבל לבעיות אלו יכול להיות פתרון פשוט, מכיוון שלאנשים שלא יוכלו להתרכז מהבית, תהיה האפשרות עדיין להגיע באופן פיזי לבית המשפט, או לאולפן לתקשורת-מרחוק שתספק הממשלה.

תלונה אחרת שמועלית לגבי האפשרות לשפוט או לתפקד כמושבעים מהבית היא שקל לאבד ריכוז במצבים אלו, במיוחד כשאיש אינו צופה בך בזמן שאתה לוחץ אלט-טאב ומדלג לחלונית אחרת כדי לקרוא דו"ח, מעלעל בעיתון או משחק באייפד בזמן בו אתה אמור להיות קשוב למהלך המשפט.

אלא שדווקא במשפט וירטואלי קל להתמודד עם בעיות אלו – ובלבד שנערכים אליו בהתאם.

השופטים המפוקחים

השנה התפרסם בגלובס אירוע לא-נעים עבור הפרקליטות בישראל. נאשם א' התייצב בשוגג בבית המשפט, בדיון שהיה אמור לעסוק בתיקו של נאשם ב'. אף אחד מהצדדים – לא הנאשמים ולא השופט – הבחין בטעות. וכך קרה שנאשם א' הודה באשמה – ובהתאם לכך, נחרץ דינו של נאשם ב' מבלי שזה ידע אפילו על המחדל[2]. התקלה התגלתה רק כאשר נאשם ב' ביקש לקבוע דיון בעניינו, וגילה לתדהמתו שכבר הורשע.

למקרה שאתם תוהים, אף אחד לא קיבל אחריות על המקרה. השופט לא היה אשם, נציגי התביעה לא היו אשמים, ובא שלום על ישראל. אבל כולם מצטערים שזה קרה. וכפי שכתב נציב תלונות הציבור על שופטים על המקרה, זו לא הייתה אשמת השופט, אבל – "יש להצר על השגגה שנפלה."

באמת, יש להצר.

ובכל זאת, קשה שלא להרגיש שאולי בכל זאת היה מקום מצד השופט – כמו גם שאר הישויות המעורבות במשפט – לקחת אחריות על כך שנגזר דינו של אדם שלא בפניו ועל פשע שלא ביצע (כלומר, על הפשע בו הודה נאשם א'). אולי, אם השופט היה מקדיש את מלוא תשומת הלב הראויה לאותו נאשם, הרי שהוא היה מבין תוך דקות ספורות שמדובר באדם אחר מזה שאמור לעמוד למשפט. כך או כך, אפשר להסכים על דבר אחד: מקרים של פיזור נפש, ואפילו התעלמות מובהקת מחובת השופט להתרכז בדיונים, יכולים להתרחש בקלות. אני לא מתייחס אפילו למקרי קיצון – כמו זה של השופט שנתפס משחק סוליטייר בנורווגיה בזמן שהיה אמור להאזין לעדות מומחה על רצח המונים[3]. או למקרה של השופט מאוקלהומה שהחליט בזמן המשפט לחבר משאבה לאיבריו האינטימיים מתחת לגלימות[4]. כן, אני רציני[5]. זה באמת קרה.

ברור שרוב השופטים אינם מועלים בתפקידיהם באותה רמה של חומרה, אבל מי מאיתנו לא איבד תשומת לב לכמה שניות – או לדקות ארוכות – בזמן הרצאה ארוכה ומשעממת? ואובדן תשומת לב מסוג זה יכול לקרות בקלות רבה בהרבה כשאנו נמצאים מול המסך בביתנו הפרטי, ולא בתוך אולם בית-המשפט בו כולם מסתכלים עלינו.

ובכן, למה לא לשלב בין השניים?

לא קשה לדמיין תוכנות שיותקנו על מחשביהם הפרטיים של השופטים והמושבעים המרוחקים, ושינטרו אחר מצב העירנות שלהם. תוכנות כאלו יכולות לזהות באופן קרוב-לוודאי את האדם היושב מול המחשב, ולוודא שאכן מדובר בשופט או באחד מהמושבעים. הן יכולות לעקוב אחר תנועת האישונים והראש של אותו אדם, ולאתר סימנים לכך שתשומת לבו מופנית למקום אחר: לספר, לרשת החברתית, או להפעלת משאבה. אפשר להשיג את אותו אפקט באמצעים פחות מרשימים-טכנולוגית, פשוט באמצעות התקנת תכנת צילום על הסמארטפון של אותו אדם, ומיקומו מאחורי ומעל הכתף, כך שיצלם את מסך המחשב.

אם האמצעים האלו נשמעים לכם קיצוניים, אני רוצה להזכיר שהמשפט ההוגן הוא אחת המטלות המקודשות והחשובות ביותר שהמדינה מספקת לאזרחיה. דגש על הוגן. כן, אמצעים כאלו יפלשו לפרטיותם של השופטים והמושבעים ויחייבו אותם להתרכז באופן מלא במשפט. אבל בהתחשב בכך שאותם אנשים קובעים את דינם של רוצחים ואנסים, צדיקים וחפים-מפשע, בוודאי ראוי שנשתמש בכל כלי שבידינו כדי לוודא שהם יזכו למשפט צדק! למעשה, העובדה שאיננו משתמשים בכלים מסוג זה היום, אפילו בתיקים שנידונים בבית-משפט בעולם הפיזי, רק מעידה שעדיין לא התקדמנו מספיק לתוך העתיד כדי להיעזר בכלים שהמדע הציב לפתחינו.

ילדינו ונכדינו עוד יתבוננו בהשתאות על תחילת המאה ה- 21, כאשר כולנו העמדנו פנים שבני-אדם באמת יכולים להיות מרוכזים וקשובים לאורך כל הדיונים בבית המשפט, ולא הסכמנו להשתמש בטכנולוגיה כדי לאכוף את הדרישה הבסיסית הזו.

וזו אינה העמדת הפנים היחידה שאנו מוכנים לקבל על עצמנו במערכת המשפט המודרנית.

ממסכים למסיכות

אנו אוהבים להעמיד פנים שכולנו יצורים שקולים והגיוניים, במיוחד כשהדבר מגיע לקבלת החלטות בנושאים חשובים – כמו בבתי-המשפט. אלא שהמציאות חושפת תמונה שונה מאד. שופטים, עורכי דין ומושבעים מושפעים מהטיות בדומה לכל בני-האדם בכל מצב. עורכי דין שנדרשו לסקור מסמך משפטי, למשל, הגיעו למסקנה שלכותב יש פוטנציאל ומיומנויות אנליטיות מרשימות… אבל רק בתנאי שנודע להם לפני כן שהוא לבן. עורכי הדין שחשבו שכותב המסמך שחור (African-American), החליטו שמדובר בעורך-דין ממוצע לכל היותר, ושזקוק לעוד עבודה רבה[6].

ההטיות אינן נעלמות גם בבית-המשפט עצמו. בבתי-משפט בקונטיקט, שופטים נהגו לקבוע ערבויות שהיו גבוהות יותר ב- 25% עבור שחורים, בהשוואה לאנשים לבנים באותו המצב[7]. שופטים בארצות הברית הטילו עונשי מאסר ארוכים יותר ב- 12 אחוזים מאלו שקיבלו הנאשמים הלבנים במצבים דומים[8]. במחקר שנערך על 239 שופטים בארצות הברית מצאו החוקרים כי אלו קישרו – מבלי לשים לב לכך כלל – בין יהודים לבין תכונות אופי שליליות כ- "תאבת בצע" ו- "חוסר הגינות". אותם שופטים זיהו לבנים ונוצרים כבעלי תכונות אופי חיוביות יותר, כ- "כנות", "נתינה" ו- "אמינות". לא מפתיע לגלות שבהתאם לכך, נאשמים נוצריים זכו בעונשי מעצר קצרים יותר[9].

הטיות אינן מתמקדות רק בגזע ובצבע עור. אפילו יופי יכול להשפיע – ומחקרים הראו שנאשמים מושכים יותר זוכים ליחס מקל יותר מנאשמים… ובכן, מכוערים[10].

שיהיה ברור: אני לא מאשים את השופטים או המושבעים בהטיה חשיבתית מכוונת. למעשה, בדיוק ההפך: הטיות מחשבתיות סטריאוטיפיות – כאלו שגורמות לנו לגבש דעה על אחרים רק בשל השתייכותם לקבוצה מסוימת – מופיעות לעיתים קרובות בתת-מודע, מבלי שנשים אליהן לב. הן משפיעות על החלטותינו בדרכים חמקמקות ועדינות, והדרך היחידה עבורנו להבין זאת היא אם נבחן בקפדנות ובחריצות את תהליכי החשיבה שלנו בזמן אמת. רוב האנשים – אפילו שופטים – אינם עושים זאת. וגם אלו שעושים זאת, אינם מצליחים בכך תמיד. וכפי שהסביר המפכ"ל-לשעבר אלשיך –

"כאשר שוטר פוגש חשוד מהקהילה המעורבת בפשיעה, מטבע הדברים המוח שלו חושד בו יותר מבאחר."[11]

מה אפשר לעשות, אם כך, כדי להתגבר על ההטיות החשיבתיות הללו, ולספק משפט צדק לכל אדם? התשובה הברורה היא שאנו צריכים לכפות על הנאשמים להעיד מאחורי פרגוד, כדי למנוע מהשופטים ומהמושבעים להיחשף למראם החיצוני. אבל מה עם הקול שלהם? המבטא? אולי פשוט נספק שחקן עבור כל נאשם?

ברור שהפתרונות הללו אינם באים בחשבון במצב רגיל, בעיקר בשל העלות הגבוהה שלהם למשלם המיסים והעומס הגדול שהם יטילו על מערכת המשפט, שגם כך קורסת בימים כהרגלם תחת כובד משקלה. אבל בעולם הווירטואלי המצב שונה בזכות הפילטרים הדיגיטליים שניתן להפעיל בלחיצת כפתור.

אם גם אתם משתמשים בזום – ואם אתם חיים בעולם המערבי, אין באמת אפשרות אחרת – אולי התחלתם לשים לב לאחרונה לכך שאף אחד לא סובל מקמטים יותר על המסך שלכם. האמת היא שאנשים פשוט שמים איפור, אבל לא בעצמם אלא באמצעות אמן מוכשר בצורה לא-רגילה – בינה מלאכותית. היא מעלימה קמטים, מטשטשת זיפים שלא גולחו, מסדרת גבות, והטוב מכל: היא עושה כל זאת בעדינות כזו שלא הייתם יכולים לשים לב למעלליה אם לא הייתם חושדים בקיומה. במילים אחרות, היא אמנית האיפור המושלמת, ואינה עולה לאיש דבר.

השימוש בפילטרים שכאלו אינו מוגבל לזום בלבד. בלוגרי-וידאו רבים כיום משתמשים בפילטרים דיגיטליים כדי לשפר את הופעתם. השימוש בפילטרים הגיע לרמה כזו שלפני שנה התגלתה בלוגרית-וידאו סינית בערוותה, כאשר הפילטר שלה הפסיק לעבוד באמצע השידור החי. מסתבר שהבלוגרית לא הייתה אישה צעירה – כפי שגרמה למעריציה לחשוב – אלא אשה בגיל העמידה, עם קול צעיר במיוחד[12]. ואם כבר בקול עסקינן, קיימים גם פילטרים דיגיטליים המסוגלים לטשטש ולהסוות מבטאים, לשנות חיתוך דיבור, ואפילו לגרום לך להישמע כנשיא ארצות-הברית לשעבר, ברק אובמה.

כאשר המשפט מתקיים בעולם הפיזי, קשה לדמיין מצב בו נאשמים יוחלפו באוואטארים דיגיטליים. אנו כבולים יותר מדי למוסכמות הנהוגות בעולם הפיזי, ולפיהן אנו רוצים לראות במו עינינו את האנשים שאותם אנו שופטים. אבל אם וכאשר יעבור המשפט לעולם הווירטואלי, הרי שקיים סיכוי גדול יותר שמערכת משפט שתשאף לצדק באמת ובתמים, תאכוף שדרוג מן היסוד של הדרך בה הנאשמים מופיעים מול השופטים והמושבעים. אולי כל נאשם יידרש להשתמש בפילטר אחיד, שיסתיר את הרקע הנשקף מביתו. אולי הנאשמים ישתמשו באותו פילטר שישווה לכולם אותו גוון עור ואותו קול אחיד – אך מבלי שיטשטש ויעלים את הבעות פניהם ושפת גופם.

סיכום

אפשר להמשיך עוד הרבה עם הרעיונות לשיפור מערכת המשפט – בעולם הפיזי ובעולם הווירטואלי כאחד. בינות מלאכותיות יכולות לתמלל את המתרחש בזמן-אמת, ואפילו טוב יותר מקלדנים אנושיים, ואפילו להוסיף תיעוד וידאו שניתן לחזור לכל נקודה בו כדי לצפות שוב בהבעות הפנים המדויקות של הנאשמים, השופטים והמושבעים. אלגוריתמים יכולים לסייע למצוא נקודות בהן העדים אינם מסכימים זה עם זה או עם עצמם, ואפילו להתריע על הבעות פנים או דפוסי דיבור שמרמזים על אמירת שקר. וכמובן, במקרים פשוטים מסוימים יכולות אפילו בינות מלאכותיות לבצע מטלות שיפוט במהירות וביעילות.

אלא מה? כל הדברים האלו יכולים להתחולל גם בבית המשפט שבעולם הפיזי. אפשר למקם מצלמת רשת זולה על שולחן השופט בבית המשפט, למשל, שתנטר אחר פניו גם מבלי צורך במשפט וירטואלי. אפשר להתקין פילטרים דיגיטליים גם מבלי שהנאשם יצטרך להישאר בביתו במרחק מאות קילומטרים מכס הכבוד, אלא פשוט כשהוא נמצא באולם המשפט עצמו אבל מאחורי מחיצה, ורק פניו הווירטואליות משודרות על מסך. כל הדברים האלו אינם 'יכולים לקרות כבר מחר', כפי שאני אוהב לומר, אלא היו יכולים לקרות כבר אתמול.

כך שהשאלה האמיתית היא למה הם לא קרו עדיין.

התשובה היא שמערכות בחסות הממשלה – במיוחד כאלו שאינן נאלצות להתחרות עם אחרות – נוטות להתקדם מאד באיטיות. לכך יש להוסיף גם את החשש הגדול לפגיעה בצדק – ובאזרחים הנסמכים עליו – בשל אימוץ מנגנונים שטרם נבחנו או נוסו בעבר. אבל משבר הקורונה משנה את התמונה, ומכריח את המערכת לנסות טכנולוגיות וכלים חדשים. למעשה, מערכת המשפט נדרשת לערער את עצמה – מאורע נדיר ביותר.

אפשר לקוות שהערעור העצמי לא יעצור כאן. שמערכות המשפט בעולם ייראו שאפשר לעבור לעולם הדיגיטלי – וימשיכו להשתנות ולהתאים עצמן לתובנות המדעיות שיש לנו אודות משפט וצדק. אפשר לקוות.

ועד שזה יקרה, נצטרך לקוות שהמקרה של אותו שופט עם משאבה היה רק יוצא-דופן אחד.

 


 

 

[1] https://www.pnas.org/content/108/17/6889

[2] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001324806

[3] https://nypost.com/2012/06/04/judge-caught-playing-solitaire-in-norway-court-during-mass-killer-breiviks-trial/

[4] https://www.nydailynews.com/news/national/ex-judge-donald-thompson-busted-penis-pump-trials-pension-cut-article-1.968325

[5] https://www.imdb.com/title/tt3430420/

[6] https://nextions.com/wp-content/uploads/2017/05/written-in-black-and-white-yellow-paper-series.pdf

[7] https://ianayres.yale.edu/sites/default/files/files/A%20Market%20Test%20for%20Race%20Discrimination%20in%20Bail%20Setting.pdf

[8] https://www.jstor.org/stable/pdf/10.1086/320276.pdf

[9] http://www.floridalawreview.com/wp-content/uploads/Levinson_Bennett_Hioki.pdf

[10] https://sci-hub.se/https://www.sciencedirect.com/science/article/abs/pii/0092656680900173

[11] https://news.walla.co.il/item/2992861

[12] https://www.bbc.com/news/blogs-trending-49151042

מתי יהיה חיסון לנגיף הקורונה? ארבעה תרחישים

מתי יהיה חיסון לנגיף הקורונה? ארבעה תרחישים

אי אפשר לדבר על החזרה העתידית לשגרה שלאחר הנגיף, בלי להזכיר את החיסון המיוחל – זה שמובטח לנו כבר מתחילת השנה שיגיע בחודשים הקרובים. או עד סוף השנה. או בתחילת השנה הבאה. או בסופה. או אף פעם בכלל.

בקיצור, כולם מדברים על חיסון, אף אחד לא מדבר על אסטרטגיה. זה לא מפתיע. קשה מאד לחזות מתי (והאם) נצליח למצוא חיסון למחלה קיימת. על אחת כמה וכמה קשה יותר לדבר על מחלה חדשה, שאיננו מבינים עדיין היטב כיצד פועל הנגיף שגורם לה. ובכל זאת, עתידנים אמורים להיות מומחים לחקר עתידים, במיוחד במצבים של חוסר-ודאות קיצוני. לכן, ברשומה זו אני רוצה קודם כל לתאר את הדרך בה מפותחים חיסונים בימים כהרגלם, ולהתבסס על המידע כדי לבנות שני תרחישים – אופטימי ופסימי – לפיתוח החיסון. שני התרחישים מתבססים על הערכות שהוצגו במאמר הדעה המרשים של סטיוארט א. תומפסון בניו-יורק טיימס בסוף אפריל[1].

אחרון חביב, בסוף הרשומה אסקור שני תרחישי קיצון נוספים, האחד לטובה והאחד לרעה.

המסע בדרך לחיסון

הרעיון מאחורי חיסונים מאד פשוט: אנו רוצים לגרום לגוף לפתח נוגדנים כנגד אבני-בניין מסוימות של הנגיף. בדרך זו, ברגע שהנגיף יחדור לגופו של המחוסן, הוא ייתקל בנוגדנים שכבר קיימים בזרם הדם ורק מחכים להיצמד אליו ולנטרל אותו, או לפחות במערכת חיסון שכבר מכירה אותו ויכולה לזנק לפעולה ולפתח נוגדנים כנגדו תוך זמן קצר מאד.

פשוט, נכון? עקרונית, כן. אלא שכמו שתמיד קורה בביולוגיה, יש שפע של אתגרים בדרך למימוש. אנחנו צריכים להבין איזה מאבני-הבניין שמרכיבות את הנגיף מעוררות את התגובה החיסונית היעילה ביותר של הגוף. צריך למצוא את הדרך הנכונה להזריק את אבן-הבניין הזו לגוף מבלי שתיהרס תוך דקות בזרם הדם, וכך הגוף לא יספיק לפתח נגדה תגובה חיסונית. וכמובן, צריך לוודא שהחיסון עצמו לא יזיק לגוף בדרך כלשהי. ואלו רק כמה מהבעיות עמן צריכים מפתחי החיסונים להתמודד.

כל הבעיות האלו – ורבות אחרות – מביאות לכך שלחיסון הממוצע שמפותח במעבדה יש סיכוי של 6 אחוזים בלבד להגיע לשוק בסופו של דבר[2]. וזה עוד במצב בו אנו מבינים לרוב את המחלה שהוא נועד למנוע – מה שבמפורש אינו המצב עם נגיף הקורונה החדש. פיתוח חיסונים היה ועודנו מבצע קשה, מייגע ובעיקר ארוך. הזמן הנדרש לפיתוח חיסון ממוצע הוא 10.7 שנים. החיסון שפותח בזמן הקצר ביותר אי-פעם היה החיסון לאבולה, שהגיע לשוק תוך חמש שנים בלבד[3].

התהליך אורך זמן רב כל-כך מכיוון שהוא מחולק למספר שלבים:

שלב המחקר האקדמי

חוקרים במעבדות מציעים רעיונות לחיסונים אפשריים, בוחנים אותם על מודלים ממוחשבים ועל בעלי-חיים, ובוחרים את החומר המוצלח ביותר אותו ישלחו לניסויים קליניים בבני-אדם. שלב זה יכול לקחת שנים ארוכות, אבל יש לנו מזל עם וירוס הקורונה החדש: הוא דומה מאד לווירוס ה- SARS המקורי שהתפשט באסיה לפני כמעט עשרים שנים[4], ולכן יש לנו הבנה טובה יותר של המבנה שלו מאשר אם היה מדובר בווירוס חדש לגמרי. ומה שיותר חשוב, חברות התרופות והממשלות אינן מחכות למדענים שיגבשו תיאוריה מוצלחת שמתארת את דרך ההדבקה של הנגיף, וקיימים לפחות 112 חיסונים (נכון לרגע פרסום הרשומה) שנמצאים בתהליך פיתוח – וקרוב לוודאי שרובם המכריע ייכשלו מכיוון שלא עברו את תהליך הבדיקה הקפדני המקדים שבמעבדה[5]. אבל אם אפילו אחד יצליח – זכינו.

מכל הסיבות האלו, נקבע ששלב המחקר האקדמי עבור נגיף הקורונה החדש אינו עומד לקחת זמן כלל.

השלב הפרה-קליני

בשלב זה מוקדש מפעל קטן לייצור כמויות גדולות מספיק של החיסון עבור הניסויים הקליניים. התהליך אורך שנתיים וחצי בערך, אבל אפשר לזרז אותו בשנה בערך באמצעות פתיחה במחקרים הקליניים ברגע שיש מספיק חיסונים בשביל השלב הראשון.

בתרחיש האופטימי, אם כך, נקבע שמשך השלב הפרה-קליני יהיה שנה אחת בלבד. בתרחיש הפסימי, שנתיים וחצי.

שלושת שלבי המחקרים הקליניים

מחקרים קליניים מחולקים לשלושה שלבים. בשלב הראשון נבחנת בטיחות הנגיף על מספר קטן של נבדקים – לא יותר מכמה עשרות. בשלב השני, נבדקת היעילות של הנגיף על כמה מאות נבדקים. ובשלב השלישי – על אלפים. בין כל שלב מפרידים מספר חודשים, במהלכם עוברים החוקרים על התוצאות ומבקשים מהרשויות אישור להתקדם לשלבים הבאים. ביחד, שלושת השלבים אורכים כמעט ארבע שנים באופן רגיל.

החדשות הטובות הן שקיימת נכונות מצד הרשויות לשקול ביצוע ניסויים קליניים חופפים: לבדוק את הבטיחות והיעילות על אותם נבדקים, למשל, ובאותו הזמן. זה יכול לקרות, אבל כדאי לקחת בחשבון שיש סיבה טובה לכך שאנו בוחנים את הבטיחות של חיסונים, מכיוון שחיסונים ניסיוניים מן העבר יכלו להביא דווקא לתוצאה ההפוכה, ולהפוך את המחלה לקטלנית יותר[6]. כך שכן – צריך עדיין להקפיד על בטיחות, וכל דילוג על שלבים עלול להוביל לנזק ארוך-טווח. ואם זה לא מספיק, הרי שמכיוון שאיננו יכולים להדביק מתנדבים במכוון בנגיף, הרי שהניסויים יצטרכו להתקיים על אנשים באיזורים בהם הנגיף עדיין מתפשט. אם המגיפה תדעך בחודשים הקרובים, הרי שגם הניסויים הקליניים יתנהלו יותר באיטיות.

אפילו בתרחיש האופטימי ביותר, קיום כל שלושת השלבים ייקח עדיין כמעט שנה – וזו, כאמור, מהירות מסחררת ביחס למצב עד כה. הצד החיובי הוא שמהרגע שחיסון מסוים יוכיח את יעילותו ובטיחותו בשלב הראשון והשני, ייתכן שהוא יינתן מיד לאוכלוסיות בסיכון הגבוה ביותר: לצוותים שאמורים לטפל בחולים, ואולי גם לקשישים.

בתרחיש הפסימי, השלבים עדיין יקוצרו, אבל הקושי במציאת נבדקים בסביבות הנכונות בהן הנגיף עדיין מתפשט יוביל לכך שהם יארכו שנתיים שלמות.

שלב בניית המפעלים

סיימנו את השלב השלישי בהצלחה, ויש לנו חיסון. הידד! אבל עכשיו צריך לייצר כמה מאות-מיליוני – ואולי מיליארדי – מנות. זוהי מטלה לא קלה. צריך לבנות מפעלים שלמים שיוקדשו במיוחד לייצור החיסון – מטלה שאורכת בסביבות החמש שנים בדרך-כלל. אלא מה? פילנתרופים כמו ביל גייטס התחילו להשקיע בהקמת מפעלים שכאלו כבר היום, על מנת שיהיו מוכנים ברגע בו נגלה את החיסון המוצלח[7]. זה עולה להם הרבה מאד כסף – מיליארדי דולרים, ליתר דיוק – אבל התוצאה תהיה שהמפעלים הללו יהיו מוכנים לייצור המוני כבר ב- 2023. כלומר, עוד שנתיים בערך מהיום.

שלב הייצור

לא קל לייצר חיסונים. את החיסונים לשפעת, למשל, עדיין מגדלים בביצי תרנגולות[8]. חיסונים אחרים מפיקים מנגיפים שמגדלים באופן מבוקר, על תרביות תאים אנושיים, ושצריכים להדביק את התאים ולהתרבות – תהליכים שדורשים זמן. וכל זה קורה במפעלים באופן מבוקר ביותר, כאשר כל טעות או זיהום יכולים לגרום לכך שכל המפעל יושבת לתקופה ארוכה.

החיסון עשוי להיות מוצלח בצורה לא-רגילה. הוא עשוי להיות המתנה הגדולה ביותר שניתנה לאנושות מאז התנ"ך של מפלצת הספגטי המעופפת. אבל כל זה לא משנה דבר כשמגיעים לשלב הייצור. לפי הערכת הניו-יורק טיימס, ייצור החיסון בכמויות הנדרשות ייקח שנתיים בערך בהינתן הטכנולוגיות הקיימות.

שלב קבלת האישורים

והנה הגענו לשלב שכולם אוהבים לשנוא, בו החיסון כבר עבר את כל שלבי הניסויים הקליניים, מתחיל להיות מיוצר בכמויות ענק במפעלים שכבר קיימים ורק מחכים לו… ורק מנהל התרופות והמזון האמריקני – ה- FDA הידוע לשמצה – מבקש עוד כמה חודשים כדי לעבור על כל תוצאות הניסויים ולוודא שהכל כשר. וזה דווקא מאד הגיוני וראוי. אפשר לקצר את שלבי הניסויים הקליניים. אפשר לזרז את כל התהליך. הכל מקובל. אבל לא ייתכן שמיליוני אנשים יקבלו חיסון שלא עבר בדיקה קפדנית קודם מצד הרשויות, כדי לוודא שלא יזיק לאנשים עליהם הוא אמור להגן.

קבלת האישור מה- FDA דורשת בסביבות השנה, אבל במצב הקיים הרשות בוודאי תלחץ על הגז ותקצר את זמן הבדיקה לחצי-שנה בלבד, גם בתרחיש האופטימי וגם בפסימי. למה לא פחות מזה? כי היא עומדת להיות בלחץ לא-רגיל, כש- 112 מפתחי חיסונים דורשים ממנה לבחון את החיסון שלהם.

סיכום עד כה

נפתח בחדשות הטובות: גם בתרחיש האופטימי וגם בפסימי, בהחלט ייתכן שכבר ב- 2021 נזכה לראות חיסונים ראשוניים שיוענקו לאלפי רופאים ואחיות שיעבדו בכל מדינה ישירות עם חולי קורונה. אולי סבא וסבתא יקבלו את אותו החיסון בסוף 2021, או במהלך 2022. הסיבה היא שאוכלוסיות בסיכון יזכו לקבל את החיסון לפני כולם – ואולי הרבה לפני כולם. ילדים באפריקה, לעומת זאת, יצטרכו לחכות עוד כמה שנים לפני שיוכלו ליהנות מהחיסון בעצמם.

בתרחיש האופטימי, יידרשו ארבע וחצי שנים בערך עד שיהיו מספיק מנות חיסון בעולם כדי שכל אדם יזכה לקבל אחת. בתרחיש הפסימי, נראה את החיסון רק בעוד שבע שנים, בשנת 2028, בעיקר בשל קשיים בפתיחת ובתפעול יותר ממאה מפעלים שאמורים להפיק כמויות קטנות של חיסונים עבור הניסויים הקליניים.

אלא ששני התרחישים האלו אינם מתייחסים לשני 'קלפים פרועים' – שתי אפשרויות יוצאות-דופן שעשויות עדיין להתממש. הראשונה היא שאיננו מצליחים ליצור חיסון עבור הנגיף. השנייה היא שנשתמש בשיטה חדשה ליצירת חיסונים שמעולם לא נוסתה בהצלחה בעבר – אבל יכולה לקצר את הזמנים באופן משמעותי.

תרחיש קיצון פסימי: אין חיסון

בתרחיש הקיצון הפסימי ביותר, אנחנו פשוט לא מצליחים ליצור חיסון עבור הנגיף בעשור הקרוב. נודה באמת: זו לא תהיה הפתעה גדולה עד כדי כך. בכל זאת, מדובר בנגיף חדש (למרות הדמיון הגנטי שלו ל- SARS) ובמחלה בה לא נתקלנו מעולם. כדאי גם לשמור על צניעות ולזכור שלא קיים עדיין חיסון משום סוג שהוא לנגיפי הקורונה, ושקיימות מחלות רבות עבורן לא פיתחנו חיסון יעיל עד כה. זה עלול לקרות גם במקרה של נגיף הקורונה החדש.

האם התרחיש הזה סביר? בנקודה זו קופץ העתידן המתלהב שבי, זה שמאמין בטכנולוגיות המחר וברפואה האקספוננציאלית, וצועק שאין סיכוי שעם כל הכלים המדהימים שהמדע המודרני מעניק לנו, לא נמצא חיסון למחלה הזו. אלא שמיד שופך עליו מים קרים הביולוג, שבילה שנים ארוכות במעבדות המחקר, ויודע היטב כמה גדולים עדיין הפערים בידע שלנו בכל מה שקשור לביולוגיה ולרפואה. האמת המרה היא שקיים סיכוי ממשי מאד שפשוט לא נמצא חיסון בעשור הקרוב. אין לי דרך להעריך את הסיכוי הזה, מכיוון ששוב – וירוס חדש, מחלה חדשה וכו' – אבל חשוב שנדע שהוא קיים.

תרחיש קיצון אופטימי: חיסוני mRNA

זה הזמן להזכיר את התפישה החדשה בתחום החיסונים: זו של חיסוני ה- mRNA. החיסונים הללו אינם נסמכים על הזרקת אבני-הבניין של הווירוס לתוך הגוף, אלא על הזרקת החומר הגנטי שלו. אותו חומר גנטי אמור לחדור לתוך התאים בגוף, ולגרום להם לייצר – באופן זמני ובטיחותי – את אבני-הבניין של הווירוס, שישוחררו לזרם הדם ויגרמו לגוף לפתח חסינות.

למה השיטה הזו חשובה כל-כך? בעיקר מכיוון שהיא אינה דורשת מפעלים שיגדלו את הנגיף – מטלה שדורשת הרבה זמן, כסף ופיקוח – אלא יכולה להתבצע באופן יעיל וזול יותר, באמצעות יצירה במעבדה של חלקים מהקוד הגנטי של הנגיף. באופן עקרוני, כל מעבדה ביולוגית בעולם תוכל להפוך למפעל זעיר לייצור חיסונים.

הבעיה היא שלמרות ההתלהבות הגדולה מהטכנולוגיה החדשה-ישנה הזו, מעולם לא אושר חיסון mRNA לשימוש. חברת Moderna מנסה בימים אלו לפתח חיסון שכזה, ואפילו התחילה לערוך ניסויים קליניים, אבל קיימת ספקנות רבה לגבי התוצאות ששחררה בינתיים[9]. ובכל זאת, מותר לקוות.

אם חיסוני ה- mRNA באמת יצליחו, הרי שמשך הייצור של כמויות גדולות של החיסון – שאמור לקחת שנתיים – יקוצר לחודשים ספורים בלבד. גם השלב הפרה-קליני יקוצר לחודשים ספורים. אחרון חביב, אפשר יהיה לבזר את הייצור ממפעלי-ענק למעבדות פרטיות קטנות יותר. השלבים הארוכים ביותר יהיו שלבי הניסויים והאישורים, ואם נאחד את כל השלבים האחרים נקבל תחזית של שנתיים בערך עד להפקת חיסון שיוכל להגיע לכולם.

סיכום אמיתי

אם אתם קוראים חדשות, אתם בוודאי נחשפים כל בוקר להודעה חדשה על "חיסון מבטיח שפותח על-ידי מעבדה נחשבת!"

אז איפה הם, כל החיסונים המבטיחים ההם?

במקרה הטוב ביותר, הם נכנסים רק עכשיו לשלבי הניסויים הקליניים. ורק מעטים מאד מתוכם באמת יממשו את ההבטחה הגדולה שהעיתונות – וגופי ה- PR של המעבדות והחברות – ייחסו להם.

אני מקווה שהרשומה הזו מסייעת לחשוב באופן יותר שקול ורציני על נושא החיסונים. כמו כולם, גם אני הייתי רוצה לראות את החיסון לנגיף מופיע מחר בבוקר. ובאמת יש סיכוי שעד סוף השנה יהיה לנו כבר חיסון ראשוני שיתחיל להינתן לאנשי הרפואה. אבל צריך להיות ריאליים ולהבין מה מגבלות המדע והטכנולוגיה שברשותנו היום. אפילו בתרחיש הקיצון האופטימי ביותר, אזרחי העולם בכללותם לא ייהנו מחיסון מהנגיף לפני שיעברו עוד שנתיים ארוכות.

ונודה באמת: עד אותו זמן, כולם כבר עשויים להיות מחוסנים באופן טבעי.


 

[1] https://www.nytimes.com/interactive/2020/04/30/opinion/coronavirus-covid-vaccine.html

[2] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3603987

[3] https://www.statnews.com/2020/01/07/inside-story-scientists-produced-world-first-ebola-vaccine/

[4] https://msphere.asm.org/content/5/2/e00203-20

[5] https://www.bioworld.com/COVID19products#vac

[6] https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/19022319/

[7] https://www.nytimes.com/2020/04/17/technology/bill-gates-virus-conspiracy-theories.html

[8] https://www.statnews.com/2020/05/19/vaccine-experts-say-moderna-didnt-produce-data-critical-to-assessing-covid-19-vaccine/

[9] https://www.statnews.com/2020/05/19/vaccine-experts-say-moderna-didnt-produce-data-critical-to-assessing-covid-19-vaccine/

הצדדים החיוביים של נגיף הקורונה

הצדדים החיוביים של נגיף הקורונה

כולם רוצים לשמוע על היום שאחרי הקורונה, ואנחנו נחשפים לסיפורי אימים נוראיים על כל הצרות שעומדות ליפול בחלקנו כבר בשנה הקרובה. אבל אף אחד לא מדבר גם על ההשלכות החיוביות שעשויות להתממש בזכות הנגיף הזה.

ברשומה האחרונה שלי כתבתי על עתיד העבודה בימים שלצד הנגיף (עד למציאת חיסון) וביום שאחרי מציאת החיסון לנגיף. הסברתי למה הנגיף עשוי להזניק קדימה את העבודה מהבית, ומהם היתרונות לבריאות, לסביבה ולמקומות העבודה עצמם של השינוי הזה. לא חלף שבוע, וכבר הודיעה חברת טוויטר שמעתה ועד עולם יכולים עובדיה – לפחות אלו שמסוגלים לעשות את העבודה מהבית – להימנע מלהגיע למשרדי החברה. כן, גם ביום שאחרי הקורונה[1].

כך שדברים טובים קורים בתחום העבודה. אבל איזה עוד הטבות עשוי הנגיף להביא ביחד איתו?

הכניסה לעידן הממשל הדיגיטלי

אף אחד עוד לא בטוח איך בדיוק הנגיף יתנהל בשנה הקרובה, אבל כבר עכשיו ברור שביום שלצד הקורונה, הכלכלה העולמית עומדת לספוג מכה קשה. מספר המובטלים בישראל הגיע בימי הקורונה למיליון – רבע מכל המשק. בארה"ב הוא צפוי להגיע לבין עשרים לשלושים אחוזים מכל כוח העבודה. אלו מספרים שאפילו בשפל הגדול לא ראינו בארצות הברית. כל אותם מובטלים מתחילים כבר בימים אלו לנהור ללשכות האבטלה ולביטוח הלאומי בישראל, בארצות הברית, באירופה ובכל העולם.

אלו מספרים שהמוסדות הממשלתיים האלו פשוט לא מסוגלים לעמוד בהם בהתנהלות הנוכחית. אנשים בגופים שמקבלים מימון ממשלתי להכשרת והשמת עובדים בארצות הברית מספרים לי שבימים בשגרה הם מטפלים ב- 500 אנשים בערך בשבוע, עם כל הניירת העצומה שזה דורש. ובחודש האחרון? הם קיבלו פניות מעשרות-אלפי דורשי עבודה. המכתבים והניירות מכסים להם את כל המשרד מבפנים, ואנשים עדיין מגיעים, מוצאים את המשרד סגור וזורקים את הניירת שלהם דרך החלון בתקווה שמישהו יעזור להם.

במצב כזה, לא תהיה ברירה לממשלות רבות אלא להתייעל ולעבור דיגיטיזציה, וזה יתחיל לקרות עוד ביום שלצד הקורונה. כלומר, עכשיו. אנחנו בישראל דווקא במצב טוב מהבחינה הזו, ואני לא מגזים כשאני אומר שמדינות אחרות שולחות נציגים ללמוד איך אנחנו מקיימים ומתחזקים ממשל דיגיטלי. אבל אפילו אנחנו יכולים וחייבים להשתפר. צפו לפריחה בתחום ה- GovTech – טכנולוגיות שמשמשות ליצירת ממשל דיגיטלי. ממשלות ידחפו קדימה בכל הכוח כדי לאמץ טכנולוגיות שמאפשרות חתימה דיגיטלית על מסמכים, הגשת תביעות בבית המשפט דרך הרשת, כסף דיגיטלי ועוד. ועל הדרך, הן גם יקדמו את אימוץ הרשתות האלחוטיות ויביאו לפריסה רחבה יותר של האינטרנט המהיר בכל עיר ובכל כפר.

עתיד הרפואה בראי הקורונה

אנחנו נמצאים בתקופה ייחודית בהיסטוריה האנושית. לראשונה אי-פעם מתאפשר ניטור ופיקוח אחר כל אדם, באופן אישי ואינטימי ביותר. דרך היסטוריית החיפושים שלך בגוגל אפשר לדעת האם אתה חולה בסרטן עוד לפני שאתה אפילו חושד בכך. פייסבוק מכירים אותך טוב יותר מחבריך הקרובים או מאשתך, ואני חושד שגם יותר טוב מכפי שאתה מכיר את עצמך. באמצעות מעקב אחר הסמארטפון שלך, הבגדים החכמים שלך וכל יתר הטכנולוגיות המקושרות בהן אנו משתמשים, הכוחות-מגבוה יכולים לדעת מה קורה עם כל אדם בכל רגע נתון – וגם מה הוא יעשה בשעות ובימים הקרובים.

ביום שלצד הקורונה, כולנו מנוטרים. זה כבר קורה עכשיו, ויש סיבה טובה שהציבור בעולם המערבי חרד כיום לפרטיותו יותר מאי-פעם. נגיף הקורונה מספק לממשלות אמתלה לנטר אחרינו, והופך את המעקב הזה למקובל מבחינה ציבורית. אנו מתחילים ללמוד לראשונה מה התועלת שאפשר להפיק ממערכות מקושרות שעוקבות אחרינו ומספקות לנו תובנות על עצמנו.

ביום שאחרי הקורונה, מערכות שכאלו יהיו עניין שבשגרה. כולנו נהיה מנוטרים כל הזמן, ונסכים מרצוננו למסור את המידע לספקי הבריאות שלנו כדי שיוכלו להעניק לנו ייעוץ ואפילו טיפולים בזמן אמת. אתם מתחילים להשתעל? הסמארטפון שלכם יקלוט את הקולות, ובמידה והשיעול ממשיך, יבקש מכם לקחת חמש דקות הפסקה כדי למדוד לעצמכם את הטמפרטורה, לרוץ במקום קצת ולהצמיד אותו לחזה כדי שיוכל להקשיב לנשימות שלכם, ואז הוא יספק לכם אוטומטית – או דרך רופא מקוון – מרשם לאנטיביוטיקה, שגם יגיע אליכם ישירות לפתח הבית. ואם תתנו לו רשות, הוא גם יודיע על כך לבוס שלכם, שייתן לכם שבוע חופשה בתשלום באופן אוטומטי כדי שלא תדביקו את כל המשרד.

וזוהי רק ההתחלה. במהלך העשור הקרוב, תוכלו לקבל הודעה מהסמארטפון, לפיה בשבועות האחרונים אתם מתאמצים ומתנשפים יותר כשאתם עולים במדרגות, למרות שלא אכלתם יותר מהרגיל או שסבלתם מהפרעות בשינה. הוא ממליץ לכם ללכת להיבדק אצל קרדיולוג כדי לוודא שהכל בסדר עם הלב שלכם – רק ליתר ביטחון. ועם ההתקנים החכמים והמתקדמים ביותר, תוכלו אפילו לשים את הסמארטפון על החזה כדי שהקרדיולוג יקבל הבנה ראשונית של פעילות הלב.

אנחנו יודעים היום שאלגוריתמים מתקדמים יכולים לזהות אנשים בסיכון גבוה להתקפי לב ימים שלמים לפני שהם מגיעים לבית-החולים. דמיינו מה אלגוריתמים כאלו יוכלו לעשות כשהם חמושים בכל המידע העצום שנאסף עלינו בכל יום, כל היום.

רפואה עתידית כזו לא חייבת לעזור רק למבוגרים. חשבו לרגע על ילדים שצריכים לעבור אבחון לאוטיזם או ל- ADHD. מדובר במסע חתחתים שיכול לקחת שנה שלמה עד שמתפנה תור למאבחן ועד שמקבלים את התוצאות. ובכל אותו הזמן, הילד נותר ללא טיפול ומבלי לקבל סיוע. האבחונים עצמם מושפעים ממצב הרוח של המאבחן ושל הילד באותו יום, ולפעמים הילד מתבקש לענות על שאלות שגורמות גם להורים להרים ידיים, כגון – "האם סבלת מהלוצינציות לאחרונה", או "האם אתה סובל מהתקפי זעם יותר מהרגיל". [לפי חוויות מארה"ב. אני לא יודע איך האבחונים נערכים בישראל]

ועכשיו דמיינו עתיד בו הילד רק צריך לשאת על עצמו סמארטפון או חיישן למשך שבוע. עם האלגוריתמים הנכונים שמקבלים מידע לאורך זמן מתנועות הידיים, הרגליים והראש של הילד ומדפוסי הדיבור שלו, ניתן יהיה בוודאי לאבחן אוטיזם ו- ADHD ברמות דיוק גבוהות יותר מאלו של כל מאבחן אנושי. נוכל גם לעקוב אחרי הילדים ולהבין איזה תרופות וטיפולים עוזרים להם יותר.

אלו רק כמה דוגמאות פשוטות לדרך בה הרפואה המתמשכת והאינטימית הזו, שתנבע מהאימוץ המוגבר של הטכנולוגיות בתקופה הקרובה, תציל בוודאות חיים אינספור ותשפר את איכות החיים של רבים. כל אלו יזכו לייעוץ ולטיפול רפואי ברמה גבוהה ובזמן-אמת. ואם זו תהיה אחת התוצאות של נגיף הקורונה – התברכנו.

תעשיית האירוח החדשה

אני בטוח שלא צריך להרחיב אודות הקטסטרופה המוחלטת שתעשיית האירוח – המלונאות והתיירות – חווה בחודשים האחרונים. מספר הנוסעים במטוסים ירד ב- 95 אחוזים, ותעשיית התעופה מצפה להפסדים של 314 מיליארד דולרים השנה בלבד[2].

המצב לא טוב בהרבה עבור המלונות. ההערכה היא שבערך מחצית מהמלונות בארצות הברית נסגרו – לזמן קצר או לתמיד – כתוצאה מהמגיפה. החצי שנותרו פתוחים מאוישים בצוות רפאים זעיר[3]. אין פלא שמחקר שיצא אוקספורד מצא ש- 44 אחוזים מהעובדים בתעשיית המלונאות עומדים לאבד את מקומות עבודתם[4]. כבר עכשיו שבעים אחוזים מעובדי המלונות הוצאו לחופשה ללא-תשלום, או פשוט פוטרו[5].

אלו יהיו חיינו לצד הקורונה. יש דיבורים על כך שנוסעים יצטרכו להגיע ארבע שעות לפני הטיסה, על מנת שיוכלו לעבור חיטוי ובדיקה רפואית, ולעלות למטוס בקבוצות של עשרה נוסעים בלבד בכל פעם. וכמובן, ביונייטד ובג'ט בלו כבר מחייבים את הנוסעים להשתמש במסיכות לאורך כל הטיסה.

ווין רזורטס (Wynn Resorts) כבר הוציאה דו"ח שלם כדי לתאר את הדרך בה תשדרג את מלונותיה: מצלמות תרמיות יותקנו בכל הכניסות כדי למדוד לאורחים את החום בכל פעם שיעברו בלובי, למשל. בחדר האוכל יוגשו כל המוצרים באריזות סגורות, והאורחים יתבקשו להשתמש במחטא ידיים ולחבוש מסיכה. השימוש במעליות יוגבל, והכפתורים יחוטאו מדי שעה. ואם תסרבו להישמע להנחיות הצוות, הרי שיש כבר הנחיות לחטא את האזיקים וחדרי המעצר לאחר כל שימוש[6].

לא בדיוק נשמעת כמו החופשה שתמיד חלמתם עליה, לא?

אבל יש מציל ומושיע, בזכות טכנולוגיה חדשה שעשויה לספק תחליף לתיירות: המציאות המדומה. בשנים האחרונות התחילו להופיע מכשירי מציאות מדומה ברמה גבוהה, ובמחיר שווה לכל נפש. המכשיר שזכה באימוץ הגדול ביותר ב- 2019 הוא האוקולוס קווסט, שנמכר ב- 400 דולרים בלבד, ופתאום כולם רוצים אותו. קיימים כיום 26 מיליון מכשירי מציאות מדומה בעולם, ואם הדרישה תגדל, הרי שנראה גם את מספר המכשירים גדל בהתאם (בעיכוב מסוים, מכיוון ששרשראות האספקה עדיין מקרטעות).

כשאתם שמים את המכשיר על ראשיכם, אתם נכנסים לעולם אחר. אתם יכולים למצוא את עצמכם באנטרקטיקה או במדבר הסהרה, על ראש האוורסט או במערות הגדולות של קליפורניה. וארגונים מתחילים להציע טיולים מאורגנים במקומות שונים. מוזיאון הלובר, הקפלה הסיסטינית והפארק הלאומי ביוסמיטי הם רק שלושה מתוך ארגונים רבים שמאפשרים לציבור לטייל בשטחם בחינם באמצעות מכשירי מציאות מדומה כבר היום[7]. יש לפחות מחקר אחד שמראה שטיולים בטבע במציאות מדומה מספקים אותה רמה של תמיכה רגשית שטיולים בעולם הפיזי מספקים[8].

בקבוצות הלהוטות להיכנס לעתיד במציאות המדומה מתחילים להישמע דיבורים על טיולים ממשיים בעולם הווירטואלי: על קבוצות שיגיעו להאנגרים ענקיים, בהם יקבלו כל חברי הקבוצה מכשירי מציאות מדומה, וייכנסו לעולם אחר. בבוקר הם יטיילו בסוואנה באפריקה, בצהריים יעפילו לראש האוורסט ובערב הם יסיימו את היום בסיור ברחובות המסומלצים של ריו דה-ז'נרו. שלושה ימים כאלו של סיור קבוצתי אמורים לספק מענה לצורך בחוויה יוצאת-דופן, ב- "לראות עולם" וכמובן, בהתחברות עם אחרים בקבוצה שעוברים את אותן חוויות לצידך.

טיולים במציאות המדומה לא יחליפו לגמרי את המציאות הפיזית. למעשה, בעשור הקרוב הם לא צפויים אפילו להחליף את מיעוט מהטיולים בעולם. אבל אם יצליחו לספק תחלופה אפילו לחמישה אחוזים בלבד מכל הטיולים, תהיה לכך השפעה עצומה על הסביבה. בשנת 2018 נרשמו 1.3 מיליארד נחיתות של תיירים בעולם. אם בעשור הקרוב יעברו רק חמישה אחוזים מהתיירים למציאות מדומה, המשמעות היא ש- 65 מיליון טיולים – על הכמויות העצומות של דלק מטוסים שהם מחייבים – יעברו לענן הווירטואלי.

תעשיית המזון החדשה

תעשיות הבשר בארצות הברית ספגו מכה קשה בחודשים האחרונים. לפי דו"ח של משרד החקלאות האמריקני, תפוקת מוצרי בקר פחתה כמעט ברבע, ותפוקת מוצרי בשר חזיר פחתה ב- 15%[9]. הסיבה אינה שהחיות חלו בנגיף בעצמן, אלא שבחברות רבות לשחיטת בעלי-חיים ולעיבוד בשר הושבתה הפעילות עקב המגיפה. ואם זה לא מספיק, הרי שנגיף שפעת החזירים הגיח – איך לא – מסין באמצע 2019, והתפשט ממנה לעוד תשע מדינות במזרח הרחוק, תוך שהוא הורג בערך רבע מכל החזירים בעולם באופן ישיר או עקיף[10].

ההתפתחויות האלו מעידות על כך שאנו עלולים לחוות מחסור בבשר בחודשים הקרובים. לא ברמה שתוביל לרעב עולמי, חלילה, אבל בהחלט תיתכן עלייה במחירי הבשר.

הצד החיובי בעניין הוא שאנו ניצבים כבר היום על סיפה של מהפכה בתחום המזון. את מוצרי הבשר המקובלים מתחילים לתפוס תחליפי בשר מסוגים שונים. חלקם מבוססים על מרכיבים צמחיים המעובדים בצורה כזו שמקנה להם תכונות שמזכירות בשר. כאלו, למשל, הם ההמבורגרים של Beyond Meat ו- Impossible Burger, שאפילו מדממים כשמטגנים אותם על הגריל, ושצמחוניים מתלוננים שהם דומים יותר מדי לבשר[11] בטעם, בריח ובמרקם.

הבעיה היחידה היא שקשה לשכנע צרכנים לשנות את מנהגי האכילה שלהם. נסו לשכנע אמריקני לאכול חומוס ישראלי, או להפך, ותבינו למה אני מתכוון.

אבל מה קורה אם עולם המזון עובר אתחול – ריסט – וכולם נדרשים פתאום לנסות סוגים חדשים של מוצרים? בהחלט ייתכן שזה מה שיקרה במהלך השנה הקרובה, וכל שקל שיתווסף למחיר של המבורגר או של שניצל קפוא, ידחוף את הצרכנים עוד יותר לנסות את "הבשר הנקי", כפי שהוא מכונה. נקי מאשמה, נקי יותר עבור הסביבה.

וסיפור אישי: לפני יומיים זכיתי לשמוע מבן הכמעט-שלוש שלי את עשר המילים שכל הורה רוצה לשמוע: "אבא, שים לי עוד על הצלחת! האוכל שהכנת ממש טעים!"

הוא אמר לי את זה על שניצל בקר שהכנתי במיוחד בשבילו, ומאז הוא מקבל רק שניצל בקר. כל יום, בכל ארוחה.  כשהילד מסכים ונהנה לאכול מנה כלשהי, זו ההצלחה הגדולה ביותר של ההורים.

כך שאני מבטיח לכם שאם ילדים יאהבו את הבשר הנקי, זה יהיה תחילת הסוף של הבשר מן החי.

וביום שאחרי הקורונה, אמורות כבר להגיע התקדמויות שיחוללו שינוי דרמטי עוד יותר במזון שנאכל.

פריצות-דרך שונות הורידו בשנים האחרונות באופן דרמטי את עלויות הייצור של בשר מעבדה: בשר שמיוצר במעבדות, באמצעות גידול תאי שריר וקצירתם על מנת לקבל בשר של ממש. אם זה נשמע לכם מחריד, אתם רק צריכים לזכור שאותו תהליך בדיוק מתרחש בגופה של הפרה, אלא ששם התאים גם מקבלים הורמונים, נחשפים להמוני וירוסים, חיידקים וחומרים אנטיביוטיים, ובאופן כללי מהווים חלק מיצור חי ונושם, עם מערכת עיכול שמפיקה כמעט שלושים קילוגרמים של צואה מדי יום.

סוג אחר של בשר נקי אמור להיות מופק ממיקרו-אורגניזמים – בדרך כלל מאצות שגדלות במיכלים שקופים שחשופים לאור השמש ולאוויר. הן סופחות פחמן דו-חמצני מהאוויר והופכות אותו לשומנים, סוכרים וחלבונים, תוך שהן מנצלות את אנרגיית השמש לטובת התהליך. ומדי כל כמה ימים קוצרים אותן, מייבשים אותן והופכים אותן לאבקה עשירה בחלבונים שיכולה לשמש להעשרה של כל מאכל.

כל המוצרים שמפיקות החברות האלו היו אמורים להיתקל בציבור צרכנים ספקן והססן. האימוץ שלהם היה אמור לדרוש שנים ארוכות. אלא שעכשיו פתאום, בראי הקורונה, אנשים ישנו הרגלי צריכה וינסו מוצרי מזון חדשים. חברות הבשר הנקי שיצליחו לשווק את מרכולתן במחירים נמוכים בעת הזו, ירכשו את עולמן בטווח הארוך… ובתנאי שהמזון שהן מפיקות באמת טעים.

בעוד עשור אנו עשויים להסתכל אחורנית ולהבין שנגיף הקורונה החדש סיפק למעשה את יריית הפתיחה לתהליך בו תיעלם תעשיית גידול בעלי-החיים לצרכי מאכל. זה לא יקרה בין לילה, אבל זה יקרה, על כל ההשפעות המיטיבות עבור הסביבה.

סיכום

אני לא טוען, חלילה, שנגיף הקורונה החדש הוא תופעה חיובית. הלוואי והיינו יכולים לקדם שינויים בדרכים שאינן מחייבות את מותם של מאות-אלפי בני-אדם. אבל נרצה או לא נרצה, הוא כבר כאן, וכדאי להיות מודעים גם לדרכים בהן הוא עשוי להשפיע לטובה – בראייה ארוכת-טווח – על העולם.

העולם אחרי הנגיף פתוח לרווחה לשינויים מן היסוד. אנחנו לא יודעים עדיין מהם בדיוק, אבל זה בדיוק הזמן בו אנחנו צריכים להבין שאנו יכולים לדרוש מהתעשייה ומהממשלות לקדם שינויים שייטיבו עמנו ויסייעו לטפל בבעיות הגדולות באמת. אי אפשר עדיין לדעת מה יקרה בעתיד לאחר הקורונה. כשאנחנו נוסעים בכביש ישר במהירות קבועה, קל לנבא לאן נגיע ומתי. אבל כשיש בכביש הזה צומת דרכים, כל החישובים מתבלבלים. ועל אחת כמה וכמה כשהצומת מספק לך כמה עשרות נתיבים אפשריים. במצב כזה, כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להפסיק לנסות לחזות – ולקחת שליטה בעצמנו על ההגה ולהחליט לאן אנו רוצים להתקדם, באיזו מהירות, ומה יהיה היעד הסופי.

פיטר דרוקר אמר יפה ש- "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא ליצור אותו". ברשומה הזו תיארתי כמה חזונות לעתיד טוב יותר, שיכולים להתממש בזכות נגיף הקורונה. אתם לא חייבים להתחבר לחזונות שתיארתי. צרו חזונות משלכם, ודעו לכם שמעולם לא היה זמן טוב יותר להגשים אותם מבתקופה הנוכחית, כשהכל משתנה ודבר אינו קבוע.

בהצלחה!


 

[1] https://techcrunch.com/2020/05/12/twitter-says-staff-can-continue-working-from-home-permanently/

[2] https://www.axios.com/future-air-travel-coronavirus-bcee181c-1d3a-4305-992d-053d5c80a909.html

[3] https://www.cnn.com/2020/04/03/economy/hotel-industry-coronavirus/index.html

[4] https://www.ahla.com/sites/default/files/fact_sheet_state_covid19_impacts_0.pdf

[5] https://www.ahla.com/sites/default/files/FACT%20SHEET_COVID19%20Impact%20on%20Hotel%20Industry_4.22.20.pdf

[6] https://www.visitwynn.com/documents/Wynn-Health-Plan.pdf

[7] https://www.washingtonpost.com/travel/2020/03/18/these-historic-sites-attractions-are-offering-virtual-tours-during-coronavirus-pandemic/

[8] https://www.frontiersin.org/articles/10.3389/fpsyg.2019.02667/full

[9] https://www.ams.usda.gov/mnreports/lswlpgmrkthighlight.pdf

[10] https://www.nytimes.com/2019/12/17/business/china-pigs-african-swine-fever.html

[11] https://www.cnet.com/news/impossible-burger-vs-beyond-meat-burger-our-ultimate-taste-test/#

כיצד ייראה עתיד העבודה ביום שאחרי הנגיף?

כיצד ייראה עתיד העבודה ביום שאחרי הנגיף?

השאלה שכולם רוצים לדעת את התשובה עליה לאחרונה היא "מה יהיה ביום שאחרי הקורונה". אבל השאלה עצמה מעידה על תפישת עולם שגויה. "היום שאחרי הקורונה" עוד רחוק מאיתנו, ויידרשו עוד חודשים ארוכים – ואולי עד סוף 2021 או יותר – עד שנגיע אליו. בינתיים, צריך לפרק את העתיד לשלושה אופקים, שכל אחד מהם מרתק בפני עצמו:

  1. מה יקרה ביום לצד הקורונה, שהוא המצב אליו אנו נכנסים עכשיו ובו ניוותר עד למציאת החיסון.
  2. מה יקרה ביום מיד אחרי הקורונה, בחודשים אחרי שנמצא חיסון שיספק חסינות עדר לאוכלוסיה.
  3. מה יקרה בעשור שאחרי הקורונה, כשהשינויים שהצטברו בשני האופקים האחרים יתגבשו למציאות חדשה.

בואו נבחן, למשל, מה יכול לקרות לעתיד העבודה, ביום לצד, אחרי והרבה-אחרי הקורונה.

העבודה לצד הקורונה

כשרק נכנסנו לשנת 2000, היה ברור שעבודה אמיתית עושים רק מהמשרד. אפילו בארצות הברית הגדולה, רק 3.6 אחוזים מהעובדים דיווחו שהם עובדים מהבית לפחות חצי מהזמן. ואף על פי כן, שמונים אחוזים מהעובדים היו מעוניינים לעבוד מהבית חלק מהזמן[1]. למעשה, כמעט מחצית מבני דור ה- X בישרו חגיגית שהם מוכנים לשנות מקום עבודה תמורת ההזדמנות לעבוד מהבית במשרה מלאה.

ובכן, מזל טוב. הנה זה קרה.

בתקופה האחרונה נגיף הקורונה אילץ את כולנו להישאר בבתים. כשליש מהעובדים בארצות הברית שעד כה התניידו למשרד מדי בוקר, עברו לעבוד מהבית[2]. זהו, אגב, אותו מספר אנשים שסוג העבודה שלהם היה כזה שאיפשר להם מלכתחילה שלא להגיע למשרד[3]. במילים אחרות, כל מי שהיה יכול לעבוד מהבית – עבר לעשות זאת. קרוב לוודאי שהנתונים דומים גם בישראל, ושכל מי שהיה מסוגל לכך התחיל לעבוד מהבית בחודשיים האחרונים.

אבל עכשיו יצאנו משעבוד לחירות, מהבית לרחוב, נכון? העניינים יחזרו לסדרם חיש מהר, נכון?

אולי לא כל כך מהר.

חשוב לזכור מה המשמעות של "היום שלצד הקורונה". הנגיף עדיין לא חלף מן העולם, וכנראה שגם לא יעשה זאת בשנה הקרובה, עד למציאת חיסון. אנו יכולים לצפות לפחות לגל אחד נוסף לפני שיימצא אותו חיסון, והמשמעות תהיה – כנראה – שכולנו נמצא את עצמנו שוב לכודים בבית, או לפחות נדרשים להקפיד על ריחוק חברתי, מהסוג שיעודד חברות רבות להמשיך להפעיל את המשרדים במתכונת מצומצמת. מנהלים ייאלצו להסתגל לרעיון שחלק מכוח העבודה שלהם, חלק מהזמן, פשוט אינו מגיע למשרד.

חלק גדול מהעובדים מעוניין בתמורה הזו, כאמור. הם רוצים לחסוך בנסיעה הארוכה בכבישים ובעמידה הארוכה-עוד-יותר בפקקים באיילון מדי בוקר ומדי ערב. הם רוצים להיות מסוגלים לראות את הילדים בבוקר ולקדם אותם בשובם מבית הספר. ויותר מהכל, הם מעוניינים בחופש: ביכולת להחליט בעצמם על סדר היום שלהם, מתוך הבנה שאת רוב העבודה אפשר לעשות בכל זמן – בבקרים, בערבים ואפילו בלילות. סגנון עבודה שכזה מחייב אמנם התארגנות מחדש של העובד, כדי שלא ירגיש שהוא 'בחופש', אבל הרשת מלאה במדריכים עם עצות שימושיות בנושא, ואנשים גילו בשבועות האחרונים שכן – הם בהחלט יכולים לעבוד מהבית… למרות שזה כנראה היה קל יותר אם הילדים לא היו איתנו באותו הזמן. ובכל זאת, כשהילדים יחזרו לגנים או לבתי-הספר (או לטלוויזיה), אפילו המחסום הזה לעבודה יעילה מהבית ייעלם וייתמסמס.

אני לא רוצה לטעון שאנו עוברים לעולם בו כל העבודה תתבצע מהבית. רובנו יצורים חברתיים שרוצים לפתח קשרים אישיים עם האנשים עמם אנו עובדים – וקשרים כאלו מתהווים באופן הטוב ביותר כשאנו באים במגע עם אותם אחרים, אוכלים עמם ארוחות בוקר וצהריים ומחליפים סיפורים במזנון הקפה. גם מנהלים מבינים היטב שחלק מהחשיבות של עבודה במשרד משותף מגיע מכך שעובדים מתחככים זה בזה, מדברים זה בזה, לומדים אחד מהשני ותורמים ממומחיותם בדיונים שונים – לפעמים כאלו שלא היו אמורים להיחשף אליהם בכלל.

המשמעות היא שכבר בחודשים הקרובים יתחיל להתבסס תמהיל חדש בשוק העבודה, בו חלק מהעובדים אינם מחויבים להגיע לעבודה מדי יום. מיעוטם יעבוד מהבית באופן בלעדי, אבל רובם פשוט יבחרו יום-יומיים-או-שלושה בשבוע שלא ייאלצו להגיע בהם למשרד. הם ינצלו את אותם הימים לעבודה מרוכזת מהבית, מבלי שדעתם תוסח בגלל העובדים האחרים שכל הזמן חולפים ליד השולחן שלהם ומחליפים עמם מילים, או הזימונים הבלתי-פוסקים לישיבות צוות שמשרתות רק את האגו של הבוס. ובימים בהם יגיעו למשרד, הם יוכלו להעמיק את מערכות היחסים שלהם עם העובדים האחרים, לקחת חלק בסדנאות ובפעילויות משותפות ולבצע את כל המטלות שאפשר לעשות רק במשרד.

אנו נעבור למציאות הזו לא-רק בגלל רצונותיהם של העובדים, אלא מתוך צורך כלכלי פשוט. מצב הכלכלה עומד להיות בכי-רע בשנה וחצי הקרובות, ואנו עומדים על סיפו של (ויש האומרים שכבר הגיע) מיתון עולמי. חברות ייאלצו לחתוך בבשר החי ולצמצם עלויות. עלויות כמו כיסוי הוצאות נסיעה לעובדים, למשל, או שכירת בנייני משרדים. מנהלים יעדיפו לאפשר לאנשיהם לעבוד מהבית, אם האלטרנטיבה היא – בפשטות – לפטר אותם.

אחרון חביב, בחודשיים האחרונים הצטיידה כל חברה בטכנולוגיות לעבודה מרחוק. לא מדובר רק במנוי לזום שאפשר לבטל מתי שרוצים, אלא גם במצלמות חכמות לניהול ישיבות מרחוק ובמיקרופונים משוכללים שהותקנו בחדרי ישיבות. עובדים רבים יצרו לעצמם פינת עבודה בבית ודאגו לנעול אותה בפני הילדים מדי בוקר. וכולם – מנהלים ועובדים – עברו סדרות הדרכה מזורזות לשימוש בכל אותן טכנולוגיות ולאימוץ נהלי עבודה נכונים מהבית. אי אפשר לסובב את הגלגל הזה אחורנית. הכלים, פינות העבודה הביתיות והידע שנרכשו בחודשים האחרונים אינם עומדים להיעלם ככה-סתם. ואם הם שם, הרי שייעשה בהם שימוש. במיוחד ביום לצד הקורונה, בו כולנו נהיה מודעים היטב לכך שאנו עלולים להידרש לחזור ולעבוד מהבית בהתראה קצרה.

המשמעויות של דרך העבודה לסירוגין הזו עצומות עבור הכלכלה, הבריאות, הסביבה וגם עבור אותו דבר ערטילאי המכונה נפש.

נתחיל בבריאות. מחקרים מהשנים האחרונות הוכיחו שנסיעות ארוכות לעבודה פוגעות בבריאות ובמערכות היחסים המשפחתיות. ואם נצטט מסיינטיפיק אמריקן – "נוסעים למרחקים-ארוכים סובלים מבעיות פסיכוסומטיות בשיעור גבוה בהרבה מאנשים שנוסעים מרחק קצר לעבודה. הסימפטומים הפיזיים נעים מכאבי ראש וגב לבעיות עיכול ולחץ דם גבוה. הקשיים הנפשיים כוללים הפרעות בשינה, תשישות וקשיים בריכוז."[4]

במחקר לדוגמה מ- 2001 סקרו החוקרים 407 נוסעים בתחנות הרכבת של שטוטגרט ואולם. יחס הנסקרים שהתלוננו על סימפטומים ככאבים, סחרחורות, תשישות ומחסור חמור בשינה היה כפול מבקבוצת הביקורת של אנשים שאינם מתניידים לעבודה[5].

"נסיעות ארוכות לעבודה", אגב, הן כאלו שלוקחות 45 דקות או יותר לכל כיוון. או במילים אחרות, כמעט כל מי שגר מחוץ לעיר בה ממוקם המשרד שלו, נכלל בקטגוריה של "נוסע למרחק ארוך". לפי גלובס, מדובר בישראל בשישים אחוזים מהעובדים[6]. אם אפילו מחצית מהם יעברו לעבוד מהבית, הרי שהבריאות הכללית בישראל אמורה להשתפר באופן משמעותי. הפתרון לסרטן כנראה לא יגיע מהנתיב המסוים הזה, אבל הרבה מאד תחלואים קטנים ומציקים שממררים את חיינו עשויים להיפתר בדרך זו.

גם הסביבה תרוויח אם רבים מאיתנו יעברו לעבוד מהבית. לפי הנתונים שאספה חברת נתיבי איילון, בכל יום חול עוברות בנתיבי איילון בלבד 851 אלף מכוניות[7]. אפשר להניח שרוב הרכבים המתניידים בימי חול משמשים לנסיעות לעבודה או בחזרה. ואם חשבתם שרכבים מסוכנים בגלל תאונות הדרכים, תחשבו שוב. בכל שנה מתים 315 אנשים מתאונות דרכים. זיהום אוויר, לעומת זאת, מקצר את חייהם של יותר מאלף אזרחים בשנה בזכות תרומתו לעלייה בשיעור התקפי הלב, דלקות ריאות, סרטן ומרעין בישין אחרים[8]. וכמובן, התחממות גלובלית, גזי חממה וכן הלאה. המדינה מנסה בשנים האחרונות לסבסד מוניות ואוטובוסים חשמליים כדי להתמודד עם הבעיה, אבל ייתכן שנגיף הקורונה יעקוף אותה בסיבוב – והתרומה שלו לקידום העבודה מהבית תביא לכך שכמה מאות-אלפי רכבים יישארו בחניות הבתים בחלק מימי השבוע.

ואחרון חביב: כלכלה. עזבו לרגע את ההוצאות המשמעותיות שיש למשפחות על תחזוקת רכב או שניים, על דלק, או אפילו על כרטיס הלוך-ושוב לרכבת בכל יום. הבעיה האמיתית הראשונה היא בזמן – לפחות שעה וחצי ביום, אם לא יותר – שהנוסעים למרחקים ארוכים מבזבזים לשווא. זה זמן שהם היו יכולים להשקיע במשפחה, בחינוך הילדים, ברכישת מיומנויות נחוצות לעבודה, או פשוט בעבודה.

הבעיה השניה היא שהחובה לעבוד במשרד מותירה את הפריפריה מרוחקת מהמרכז יותר מתמיד. רק מעטים מוכנים לנסוע את כל הדרך מבאר שבע לתל אביב ובחזרה מדי יום, או מהגליל למרכז. התוצאה היא שקיימת בריחת מוחות מהפריפריה אל המרכז. אבל אם רק היינו מייתרים את הצורך לעבור כל יום את הנתיב המפרך הזה, בוודאי היינו תורמים הרבה יותר לפריחת הפריפריה מכל הקריאות והתחינות "להפריח את השממה". אנשים יבחרו לחיות בפריפריה – עם מחירי מחיה נמוכים, פחות זיהום אוויר ויותר מרחבים וחופש – ולעבוד במרכז, או אפילו בחו"ל, באופן וירטואלי.

כל הדברים הטובים האלו עשויים להתחיל לקרות כבר בשנה וחצי הקרובות, באותו יום ארוך מאד שניאלץ להעביר לצד נגיף הקורונה.

ואחרי זה, ביום שאחרי הקורונה, עתיד העבודה מהבית רק יתפוס תאוצה.

העבודה ביום שאחרי הקורונה

מזל טוב! ברכות! הגענו לסוף שנת 2021, ונמצא סוף-סוף החיסון לנגיף הקורונה ואפילו יוצר בכמויות-עתק וחולק לכל האוכלוסיה. האיום חלף-עבר לו, ואפשר לחזור לעבודה השוטפת במשרדים.

אבל בינתיים, מנהלים התחילו להבין שבעצם עבודה מהבית דווקא יכולה לקדם את בית העסק אפילו יותר מעבודה במשרד.

הסכנה הגדולה בעבודה בבית כיום היא בהתרופפות המשמעת העצמית של העובד. קל מאד לעובדים מהבית להחליט לקחת הפסקה של חמש דקות מול הטלוויזיה, שהופכת לחצי-שעה לפני שהם שמים לב. או ללכת לתפוס תנומת צהריים של שעה, או לשבת עם הילדים על שיעורי הבית – והכל על חשבון העבודה. וכן, בוודאי שעובדים חרוצים יכולים להשלים את הפערים בעבודה בלילות, אחרי שהילדים כבר הלכו לישון, אבל אין שום ודאות שאכן יעשו זאת.

אלא שעד היום שאחרי הקורונה, אנו צפויים לראות טכנולוגיות שייכנסו לשימוש כדי לתגבר את הפריון של העובדים מהבית. חלקן מקובלות כבר היום: בגוגל דוקס (Google Docs), למשל, אפשר לראות מתי כל עובד ביצע שינוי במסמך, וכמה הוא תרם לתוצר הסופי. בתוכנות כמו סלאק (Slack) ודיסקורד (Discord), העובדים יכולים לתקשר ישירות זה עם זה, וכל עיכוב בתשובה יכול להדליק נורות אזהרה למעביד. ולפחות במקרה של סלאק, הבוס יכול לקבל גישה לכל ההודעות שהעובדים החליפו זה עם זה, וכך לוודא שהם מתרכזים בעבודה[9].

נשמע דיסטופי? אפלולי? זה עוד כלום לעומת תכנת סניק (Sneek) שחלק מהמעסיקים התחילו לדרוש מעובדיהם להתקין על המחשבים בבית. התכנה מתחברת למצלמת הרשת של המחשב ומצלמת תמונה אחת מדי חמש דקות. העובדים האחרים (וכמובן, הבוס) יכולים לראות את התמונות כל הזמן ולפתוח בשיחה עם כל עובד – גם אם הוא אינו מעוניין לקבל את השיחה[10]. לא מפתיע לגלות שמאז שהחל הנגיף להתפשט בעולם, גדל מספר המשתמשים בסניק פי עשרה. החברה אמנם טוענת שלא התכוונה ליצור תכנת ריגול אחר עובדים, אבל קשה להתכחש לתוצאות שבשטח.

אתם יכולים להזדעזע מהרעיונות האלו לניטור אחר עובדים, אבל בסופו של יום הם משקפים מציאות פשוטה: המעסיקים רוצים לדעת שהעובדים שלהם – שמקבלים תשלום בתמורה לזמן שהם משקיעים בעבודה – באמת מתרכזים בביצוע אותה עבודה.

כמובן, אפשר לטעון בצדק שגם במשרד מוציאים העובדים יותר זמן ממה שהם חייבים בחדרי השירותים, במטבח המחלקתי, בקפיטריה או בשיחות חולין עם העובדים האחרים. ובכל זאת, ברור שבבית הפיתויים גדולים יותר, והמעסיק רוצה בצדק לדעת שעובדיו אינם מרמים אותו.

התוצאה של השימוש בכלים מהסוג הזה תהיה שהעבודה בבית תהפוך להיות יעילה במקרים רבים כמו העבודה במשרד. העובדים עדיין ירצו להגיע פעם-פעמיים בשבוע למשרד כדי לפגוש את החבר'ה ולאכול צהריים ביחד, אבל פריון העבודה עצמו לא יפחת כתוצאה מהעבודה מהבית, ובמקרים רבים אפילו יגדל מכיוון שהעובד לא יגיע לעבודה אחרי נסיעה מייגעת של שעה בפקקים או באוטובוס בלי מזגן.

ביום שאחרי הקורונה אנו עשויים לגלות שהעבודה מהבית הפכה להיות המציאות החדשה, ושבעצם – היא אפילו עדיפה על העבודה מהמשרד. כל ההשלכות החיוביות שמנינו באופק הזמן הקודם – ביום שלצד הקורונה – יגיעו לכדי ביטוי גם ביום שאחרי הקורונה, ורק יקבלו משנה תוקף. נוכל ליהנות ממדינה עם פחות זיהום אוויר, פחות תנועה בכבישים, יותר בריאות וזליגת מוחות דווקא מהמרכז אל הפריפריה ולא להפך.

ואז, שנים לאחר מכן, נגיע לעשור שאחרי הקורונה.

עשור אחרי הקורונה

הרבה דברים יכולים לקרות בעשר שנים. לפני עשור, כמעט אף אחד לא שמע על איירבנב או על אובר. אף אחד עוד לא השתמש בווטסאפ כדי לדבר מעבר לים. רעיונות מוזרים על רובוטים שנוסעים בכבישים או עושים משלוחים עדיין היו בגדר חלום פרוע של עתידנים, ועל רחפנים אף אחד לא דיבר בכלל. כך שכן, קשה לחזות מה יקרה בעתיד הרחוק. ובכל זאת, אפשר להעלות ניחושים.

אחד מהניחושים האלו, למשל, הוא שבעוד עשור יהיו טכנולוגיות מתקדמות בהרבה שיספקו תחושה של קרבה גם מרחוק. מכשירי מציאות מדומה יכולים לענות על חלק מהצורך בתקשורת עם מספר אנשים בו-זמנית, כשכולם יושבים מסביב לאותו שולחן (וירטואלי), קמים וכותבים ביחד על לוח (וירטואלי), או יוצאים למסע גיבוש ומעפילים יחד להר האוורסט (הווירטואלי).

הדבר היחיד שאפשר לדעת בוודאות לגבי החיים בעוד עשור הוא שיהיו ברשותנו טכנולוגיות מהסוג הזה. אבל איך בדיוק נשתמש בהן – זו שאלה שעדיין פתוחה. ובכל זאת, הן יקנו לנו את היכולת לתקשר מרחוק, לעבוד מרחוק ואפילו לאהוב מרחוק.

מה שמביא אותנו לשאלה הבאה, כיצד תיראה האהבה ביום שלצד, אחרי, והרבה-אחרי הקורונה.

על כל זאת ועוד – ברשומות הבאות.

 


 

[1] https://globalworkplaceanalytics.com/telecommuting-statistics

[2] https://john-joseph-horton.com/papers/remote_work.pdf

[3] https://www.nber.org/papers/w26948.pdf

[4] https://www.scientificamerican.com/article/commuting-takes-its-toll/

[5] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/19263016

[6] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000690331

[7] https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3766705,00.html

[8] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001276466

[9] https://www.vox.com/recode/2020/1/24/21079275/slack-private-messages-privacy-law-enforcement-lawsuit

[10] https://www.businessinsider.com/work-from-home-sneek-webcam-picture-5-minutes-monitor-video-2020-3

על ביל גייטס, מיקרוצ'יפים ותיאוריות קונספירציה

על ביל גייטס, מיקרוצ'יפים ותיאוריות קונספירציה

בוודאי שמעתם על ביל גייטס. מיליארדר חביב שבסך הכל רוצה להחדיר לגוף של כולם מיקרו-צ'יפים, באמתלה של חיסונים תמימים.

זו, לפחות, תיאוריית הקונספירציה שפותחה מסביב לגייטס. היא לא הראשונה, ובוודאי לא תהיה גם האחרונה, שממוקדת באחד האנשים העשירים ביותר בעולם. בניגוד לתיאוריות קונספירציה רבות אחרות, אנו יכולים לזהות בדיוק (יחסית) מאין הגיעה וכיצד עברה אבולוציה כשקפצה בין אתרי חדשות, משתמשים במדיה החברתית וידוענים בטוויטר. ההתחקות אחר התיאוריה ומסלול ההתפשטות שלה יכולה ללמד אותנו לקחים אודותיה בפרט, ועל תיאוריות קונספירציה – והאנשים שמאמינים להן – בכלל.

התיאוריה מתבססת על שלוש הנחות שגויות. נתייחס לכל אחת מהן בתורה.

הנחה ראשונה: ביל גייטס חזה את המגיפה

באמצע מרץ השתחררה טענה חדשה לאינטרנט, באינסטגרם. הכותב, Freedom_Faction, דיווח על "אירוע הכנה למגיפה עולמית (Pandemic exercise) שביל גייטס ארגן ואירח חודש אחד בלבד לפני שנודע על הנפגעים הראשונים מנגיף הקורונה החדש. הרמז הברור היה שגייטס הוא זה שהנדס את הנגיף, או שלפחות ידע מראש על התכנית לשחררו[1].

האמת, כרגיל, מורכבת יותר. גייטס אכן חזה מראש את בוא המגיפה, אבל הוא לא היה הראשון. קדמו לו… בוא נראה… אה, כן: כל האפידימיולוגים (חוקרי המחלות) מאז השפעת הגדולה של 1918. כי באמת שלא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שווירוסים חדשים יכולים להתפשט במהירות בעולם. ג'ורג' בוש, נשיא ארה"ב בזמנו, הבין בעצמו (לאחר שקרא ספר על השפעת) שנגיף כלשהו יתקוף את העולם בעשורים הקרובים, והתעקש להקים צוות שלם ותכניות לקראת אותו נגיף. זה היה ב- 2005, ובוש תיאר את החלטתו באופן הבא –

"אין מגיפת שפעת בארצנו או בעולם כרגע, אך אם נחכה למגיפה עולמית להופיע, יהיה מאוחר מדי להיערך אליה, ויום אחד חיים רבים יאבדו שלא לצורך מכיוון שלא הצלחנו לפעול כיום."[2]

היגיון זה מנחה את כל התכניות להתמודדות מקדימה עם נגיפים ומגיפות. למזלו של בוש (והעולם), לא הגיעה שום מגיפה בתקופת כהונתו, אבל אפשר לנחש שאם הייתה מופיעה אחת כזו, הרי שסימני שאלה היו עולים מצד חובבי תיאוריות הקונספירציה. גם בתקופת אובמה, שהסכים עם ההכנות כנגד מגיפה עולמית אפשרית, לא הופיעה אחת כזו. דווקא בתקופת השלטון של דונלד טראמפ, שבחר להעלים את צוות ההכנה למגיפות של הממשל האמריקני, הופיע נגיף הקורונה החדש. אבל רבים מהמעריצים השרופים ביותר שלו הם גם חובבי תיאוריות קונספירציה, כך שהחשד לא נפל עליו.

ומה לגבי האירוע של ביל גייטס? מסתבר שמדובר באירוע שחוזר על עצמו מדי מספר שנים – בערך כל ארבע שנים מאז 2001 – במסגרת הניסיון להיערך למגיפות עולמיות עתידיות. האירוע אורגן באמת על-ידי אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, בשיתוף פעולה עם הקרן של ביל ומלינדה גייטס והפורום הכלכלי העולמי[3]. אין בכך שום דבר יוצא דופן, ואירועים כאלו כאמור מתרחשים כל הזמן – וטוב שכך, מאחר שהם מסייעים למקבלי החלטות להתמודד טוב יותר בזמן אמת עם מצבים כאוטיים כמו מגיפה עולמית.

כך שלסיכום, ביל גייטס באמת ניחש שביום מן הימים נצטרך להתמודד עם מגיפה עולמית, אבל כל מדינאי נבון ידע את אותו הדבר. ובעצם, הם לא היו צריכים להתאמץ, מכיוון שגייטס עצמו העביר הרצאה ב- 2015 בכנס TED, במסגרתה הזהיר שאנחנו לא מוכנים למגיפה כזו[4]. מסתבר שהוא צדק.

הנחה שנייה: ביל גייטס הנדס את נגיף הקורונה

קיימות טענות לפיהן ביל גייטס הנדס את נגיף הקורונה החדש. אלא שכל העדויות מראות שהנגיף טבעי לגמרי והגיע (כנראה) מעטלפים באיזור ווהאן. באמצע מרץ התפרסם מחקר במגזין המדעי הנחשב – Nature Medicine – ובו ניתחו חוקרים את הקוד הגנטי של הנגיף. הם הגיעו למסקנה החד-משמעית שהנגיף אינו מהונדס, משתי סיבות מרכזיות:

  1. המוטציות שאיפשרו לנגיף להדביק בני-אדם בהצלחה רבה, לא היו כאלו שהחוקרים יכלו לחזות מראש. למעשה, המודלים הממוחשבים המתקדמים ביותר שהורצו כדי לחזות את השפעות אותן מוטציות, הניבו תשובה שתוצאות המוטציה דווקא -=יפחיתו=- את סיכוי ההידבקות בנגיף. כלומר, כל מעבדה רצינית שהייתה רוצה להנדס נגיף יעיל, הייתה נמנעת מהמוטציות האלו.
  2. אילו הנגיף היה מהונדס, אפשר היה למצוא בקוד הגנטי שלו רמזים לדרכים בהן הונדס באופן מלאכותי. ואין. לא מצאו[5].

כל זה לא אומר בוודאות שהנגיף אינו מהונדס, אבל אפשר לקבוע שאם הוא אכן הונדס, הרי שהמדענים שפיתחו אותו השתמשו בשיטות מתקדמות כל-כך שאיש בקהילה המדעית אינו מכיר אותן. כמובן, אם אתם כבר מאמינים שהממשלות מסתירות את כל המידע מהאזרחים, או שחייזרים סיפקו לממשלות אמצעים טכנולוגיים מתקדמים לשליטה בציבור, אז גם הראיות האלו לא ישכנעו אתכם. אבל אם אתם באמת מאמינים בכל אלו, אני לא בטוח מה כן.

אבל נניח לרגע שהנגיף אכן הונדס גנטית כנשק ביולוגי. האם באמת הגיוני שגייטס ישחרר אותו בסין דווקא – המדינה המבוקרת ביותר בעולם, בה האינטרנט מנוטר ברמה הקפדנית ביותר על-ידי הממשל? למה שלא יעשה זאת באפריקה, או בהודו, שם הנגיף היה יכול להתפשט בערים הצפופות בקלות ובמהירות? או בניו יורק, ממנה הוא היה יכול להתפשט לכל העולם דרך נמל התעופה הבינלאומי? אין בזה שום היגיון! ואנחנו מדברים כאן על אחד האנשים המבריקים בעולם, כן? ועם צוות יועצים רציני שהיה מלווה אותו בכל ניסיון לפתח נגיף כזה ולהפיצו בעולם.

ואחרון חביב, למה שגייטס בכלל ירצה לפתח נגיף כזה?

כאן מצטרפת לדיון תת-טענה אחרת, לפיה גייטס רוצה לצמצם את האוכלוסיה. המקור לה מגיע מהתבטאות של גייטס מ- 2011, בריאיון ב- CNN, בו גייטס מסביר ש-

"בעשור זה אנו מאמינים שאפשר להשיג התקדמות בלתי-תיאמן, גם בהמצאת חיסונים חדשים ובווידוא הגעתם לכל הילדים שזקוקים להם… אנחנו צריכים רק בערך שישה או שבעה נוספים – ואז יהיו לכם כל הכלים להקטנת מיתות ילדים, לצמצום קצב גדילת האוכלוסייה, והכל – היציבות, הסביבה – מרוויחים מזה."[6]

נשמע מפליל? ובכן, גייטס לא חשף כאן שום דבר חדש. לפני עשרים שנים בדיוק הוא הקים את "קרן ביל ומלינדה גייטס", בהשקעה של כמה מיליארדי דולרים מהונו הפרטי. הקרן גדלה במהירות, וכיום נחשבת לקרן הפרטית הגדולה ביותר בעולם, עם הון של יותר מ- 45 מיליארד דולרים. מטרותיה העיקריות הן לשפר את בריאות אזרחי העולם ולהפחית את שיעור העוני העולמי. כדי לעשות זאת, היא מסבסדת טיפולים נגד נגיף ה- HIV ואיידס, כמו גם מערכות חיסונים נגד חצבת ומחלות אחרות, במדינות העניות ביותר בעולם.

העובדה שהקרן הצליחה למנוע את מותם בטרם-עת של עשרות מיליוני בני-אדם במדינות מתפתחות – וממשיכה להצליח באופן דומה מדי שנה – עוררה חששות מצד רבים. אחת הטענות המרכזיות הנשמעות כנגד פעילותה היא שמכיוון ששיעור הילודה באפריקה גבוה כל כך, כל ניסיון להפחית את שיעור התמותה יוביל בהכרח לפיצוץ אוכלוסין. פיצוץ שכזה יפגע באפריקה במיוחד, ובהמשך – גם בכל העולם, עקב גלי הפליטים שיתפשטו לכל שאר היבשות, והצורך להמשיך לתמוך במדינות העניות ומרובות-הילדים.

טענתו של גייטס היא שהמצב הפוך: ככל שמשפרים את תנאי החיים ואת סיכויי ההישרדות של ילדים במדינות עניות, כך הנשים מביאות פחות ילדים לעולם -=מבחירה ומרצון=-, מכיוון שהן יכולות לתכנן טוב יותר לעתיד. הן יודעות שכל ילדיהן ישרדו לגיל בגרות, וכולם יצטרכו חינוך, מזון, בגדים וכן הלאה. וכך, אותן אמהות אינן מביאות יותר משניים-שלושה ילדים לעולם, וממקדות בילדים אלו את כל מאמציהן. מדובר בתוצאה טבעית של שיפור הבריאות הציבורית: נשים מביאות פחות ילדים לעולם, מסוגלות להתרכז יותר בלימודים ובעבודה, מסתכנות פחות בכל לידה, ובקיצור – כולם מרוויחים.

חובבי תיאוריות הקונספירציה סבורים שמדובר במזימה שטנית לצמצם את אוכלוסיית העולם באמצעות חיסונים שמזיקים לאנשים בכוונה תחילה. אין לטענה זו שום בסיס מעשי. אלפי מחקרים שנערכו על חיסונים לא חשפו סיבה לחשוב שהם גורמים לנזק – ובוודאי שלא לעקרות או למוות. ולא, גם לא לאוטיזם. אלפי מחקרים על בטיחות החיסונים ניתצו את כל השמועות האלו מזמן, והגיע הזמן לזנוח אותן.

כך שלא, ביל גייטס לא הנדס את הנגיף. אפילו אין לו סיבה לעשות את זה.

הנחה שלישית: ביל גייטס מפתח חיסון שישתיל בכולנו מיקרו-צ'יפ

והנה הגענו לרעיון המוזר מכולם: גם אם גייטס לא הנדס את הנגיף, הרי שהוא עומד לפתח חיסון שיוזרק לגוף… ויישא ביחד עמו מיקרו-צ'יפ באמצעותו הוא יוכל לעקוב אחרינו בכל מקום.

המקור לתיאוריית הקונספירציה הזו מעניין במיוחד, מכיוון שיש לה בסיס מסוים. קיים קושי גדול לעקוב אחר רישום חיסונים בעולם המתפתח. מספיק לזכור כמה קשה לנו – במדינה מודרנית – למצוא את פנקס החיסונים של הילד או הכלב, כדי להבין מה עוברים אנשים בעולם המתפתח. ניירת הולכת לאיבוד, וההורים שוכחים האם הילד החמישי או השישי שלהם חוסנו או לא.

כדי להתמודד עם האתגר הזה, המציאו חוקרים ב- MIT פתרון יוצא דופן: קעקוע בלתי-נראה. הם פיתחו מערכת שמאפשרת להזריק – לצד החיסון – גם כמה טיפות של צבע שהעין הבלתי-מזוינת אינה יכולה להבחין בו. רק באמצעות אפליקציה שמקרינה אור באורכי גל מסוימים על העור, אפשר להבחין בקעקוע הזה, שאמור לשרוד בעור במשך חמש שנים בערך.

המערכת לא נבחנה אמנם על ילדים, אבל היא התפרסמה בז'ורנל מדעי מכובד – Science Translational Medicine – וזכתה למימון מצד קרן מלינדה וביל גייטס[7]. ומה הפלא? הקרן הרי מסבסדת חיסונים בעלות של מאות מיליוני דולרים באפריקה. אין פלא שהם רוצים להגיע ליעילות מירבית במתן החיסונים.

אבל כשחובבי הקונספירציות שמעו על העניין, הכל התפוצץ.

תיאוריית הקונספירציה החלה להתפשט ברצינות ברחבי הרשת כתוצאה מסרטון יוטיוב שהשתחרר ב- 17 במרץ ובו נטען שגייטס מנסה לפתח חיסון ש- "ישתיל בכולם תעודת זהות גלובלית"[8]. מבחינה טכנית, זה אפילו נכון. אבל התיאוריה המשיכה ועברה אבולוציה. בשרשורי קונספירציה ב- Reddit, טענו משתמשים שגייטס מתכנן להגביל את יכולת התנועה של אזרחים, ולשעבד אותם לכוחות הרשע של הממשלה[9]. אה, וכמובן, הפיקוח יתבצע דרך רשת ה- 5G.

וכפי שכתבו שם – "כדי לקבל בחזרה את יכולת התנועה, נצטרך אישור דיגיטלי על הסמארטפון (ובסופו של דבר על מיקרוצ'יפ מתחת לעור). המיקרוצ'יפ ישמש לרכישה ולמכירה… רשת ה- 5G כאן כדי לעקוב אחריך… בסופו של דבר דרך המיקרוצ'יפ."

לפחות המשתמש ברדיט היה זהיר, ודיבר על התפתחות עתידית. אלא שבאותו ערב ממש קטפה את העניין חובבת הקונספירציות פיית' גולדי, והפיצה בטלגרם ידיעה לפיה גייטס מתחיל כבר עכשיו לייצר (rolling out) את המיקרוצ'יפים. בלי ביסוס בכלל, כי מי בכלל צריך כזה?

ארבעה ימים לאחר מכן, סרטון יוטיוב חדש טען שגייטס רוצה להשתיל מיקרוצ'יפים בכולם כמעין "סימן השטן". למה? כדי שממשלת ארצות הברית תוכל לזהות את כולם. לא ברור למה בכלל צריך מיקרוצ'יפים כאלו, כשהממשלה יכולה כבר היום לעקוב אחרי כולם דרך הסמארטפונים שלהם, אבל שוב – העובדות לא מזיזות יותר מדי לאף אחד. הסרטון זכה כבר לכמעט שני מיליון צפיות ושותף בקבוצות הקונספירציה הרגילות בפייסבוק ובפורומים[10]. אחריו שערי הסכר נפרצו לגמרי, וסרטונים רבים החלו להופיע ביוטיוב ובטיק-טוק. גולת הכותרת הייתה כשאפילו הכתבת המוערכת לורה אינגרם, מפוקס ניוז, דיווחה בטוויטר על כוונותיו הזדוניות של גייטס, והוסיפה כי הגלובליסטים סבורים שהמגיפה תשרת את חלומם "לעקוב דיגיטלית אחרי אמריקנים בכל צעד". הציוץ הזה הגיע מיד ליותר משלושה מיליון עוקבים והוסיף שמן למדורה שלא הייתה אמורה להיות מוצתת מלכתחילה[11].

ושוב נשאלת השאלה: למה. למה הממשלה צריכה בכלל להשתיל לכם מיקרוצ'יפ, אם היא יודעת איפה אתם בכל רגע נתון דרך המידע שהיא מקבלת מהסמארטפונים שלכם, מגוגל, מפייסבוק ומכל יתר האפליקציות שאתם משתמשים בהן. למה שגייטס ישרת את ממשלת ארצות הברית בצורה הזו. למה שמישהו ינסה בכלל את התרגיל הזה – להשתיל שבבים בגופם של בני-אדם – דווקא בתקופה בה כל הממשלות בפניקה מכך שאנשים לא ירצו בכל מקרה לקבל את החיסון שיפותח בעוד שנה.

כל כך הרבה שאלות, ותשובה טובה – אין.

סיכום

תיאוריות קונספירציה נוטות לקחת שפע של מידע ולהציג אותו בצורה הגיונית… עד שמתחילים לשאול את השאלות הקשות באמת. במקרה הנוכחי, לא הצלחתי למצוא תשובות טובות לכל ה- "למה" שהמשיכו לצוץ ככל שקראתי על עוד ועוד קונספירציות.

תיאוריות קונספירציה נוטות גם לקסום לצדדים האפלים יותר שלנו. הן לוחצות לנו על הכפתורים החשופים ביותר. אף אחד כבר לא באמת מוטרד מכך שהממשלות עוקבות אחרינו דרך הרשת. אנחנו מקבלים את זה כברור מאליו. אבל תגידו לאנשים שהממשלה רוצה להחדיר שבב לגופם – ותקבלו תגובת נגד קשה. הקונספירציה הנוכחית משחקת בדיוק על התגובה הזו, וכך היא מסוגלת להמשיך להתפשט מהר כל-כך ברשת, כשאנשים מזועזעים מפיצים אותה הלאה והלאה, מבלי שיהיה לה ביסוס ממשי.

יש הרבה דברים בעולם שלנו שאפשר וראוי להתעצבן לגביהם, ומגובים בנתונים ברורים: שחיתותן של ממשלות במדינות מתפתחות, למשל, או חוסר היעילות המשווע של ממשלות באופן כללי. אתם רוצים להתעצבן? רוצים לשפר את העולם? קדימה! רק ודאו בבקשה קודם לכן, שאתם מתכווננים על האנשים הנכונים והמטרות הנכונות. לטובת כולנו.

בהצלחה, וכרגיל – רק בריאות.

[1] https://www.instagram.com/p/B90XrtFBHXm

[2] https://www.africanews.com/2020/04/11/throwback-bush-obama-pandemic-warning-gadaffi-s-vaccine-caution//

[3] https://www.usatoday.com/story/news/factcheck/2020/03/26/fact-check-bill-gates-backed-pandemic-exercise-didnt-predict-covid-19/5081854002/

[4] https://www.ted.com/talks/bill_gates_the_next_outbreak_we_re_not_ready?language=en

[5] https://www.nature.com/articles/s41591-020-0820-9

[6] http://transcripts.cnn.com/TRANSCRIPTS/1102/05/hcsg.01.html

[7] https://stm.sciencemag.org/content/11/523/eaay7162

[8] https://www.mediamatters.org/coronavirus-covid-19/bill-gates-coronavirus-conspiracy-theory-spread-social-media-and-then-fox-news

[9] https://www.reddit.com/r/conspiracy/comments/fkzyui/bill_gates_lets_slip_the_real_reason_for_the/

[10] https://www.youtube.com/watch?v=1k9LE5az_iY

[11] https://twitter.com/IngrahamAngle

הקורבן הגדול ביותר של הקורונה: הדמוקרטיה

הקורבן הגדול ביותר של הקורונה: הדמוקרטיה

לפני עשור בערך המליץ רם עמנואל ש- "אל תיתן למשבר רציני להתבזבז. ובכך אני מתכוון שיש הזדמנות לעשות דברים שאתה חושב שלא יכולת לעשות בעבר."

כנראה שמנהיגי העולם מקשיבים לעמנואל, תופסים את משבר נגיף הקורונה בשתי הידיים – ונוקטים בצעדים שפוגעים בדמוקרטיה, לפעמים באופן אנוש. ברשומה היום אציג בקצרה את הפגיעה בדמוקרטיה בחסות המשבר בשלוש מדינות, ואקנח במדינה אחת אחרונה שמוכרת לכולנו.

ראש בראשונים לניצול המשבר הוא ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה. נודה באמת: הונגריה אמנם מזדהה כדמוקרטיה, אבל כבר כמה שנים טובות שאורבן שולט שם ביד רמה ואיש לא יכול לו. עכשיו, תחת איום הנגיף, אורבן החליט לקחת את הכוח לידיו באופן סופי ומוחלט. בית הנבחרים ההונגרי החליט ברוב גדול להעניק לראש הממשלה את הכוח להתעלם מכל חוק שקובעת האספה הלאומית, שהיא בערך כמו הכנסת בישראל. אורבן גם יכול להכריז על מצב חירום – ויכול להאריך אותו כרצונו[1]. אבל – אופס! הוא שכח לציין בחוק החדש שהיכולות יוצאות-הדופן האלו יתמסמסו עם חלוף המשבר. טעות תמימה, כמובן. והכל לטובת ולהגנת הציבור.

הונגריה, אגב, היא חברה באיחוד האירופי, והאיחוד לא ממש מרוצה מהעובדה שהיא כבר לא דמוקרטיה משום בחינה שהיא. אז מה עשה האיחוד? הוציא הכרזה פתטית בת שלוש פסקאות, בה הודיע במפורש שהוא "מאד מודאג מהסיכון להפרת עקרונות שלטון החוק, הדמוקרטיה וזכויות יסוד הנובע מאימוץ מהלכי חירום מסוימים."

מה עשתה הונגריה תחת אורבן? העמידה פנים שהיא לא יודעת שההכרזה מדברת עליה (כי האיחוד האירופי לא העז להזכיר את הונגריה במפורש), ואפילו חתמה בעצמה על ההכרזה, באקט שהוגדר כ- "טרולינג פוליטי" ממדרגה ראשונה.

אורבן אינו לבדו בהפקת תועלת מהנגיף. מצטרף אליו נשיא גאנה, ננה אקופו-אדו, שמכהן בתפקיד מאז 2016. למדינות האפריקניות באופן כללי יש מוניטין רע מבחינת ההקפדה שלהן על הדמוקרטיה, אבל גאנה דווקא נחשבת למדינה דמוקרטית לעילא ולעילא, עם בחירות אמינות (יחסית) ותקשורת חפשית. זאת, לפחות, עד שאקופו-אדו העביר חוק חדש שמאפשר לו להגביל את יכולת התנועה של האזרחים. כדי להגן עליהם, כמובן.

מגבלות החוק? אפס. תקופת הסיום של החוק? לא מוגדרת. מפלגת האופוזיציה כבר התלוננה ש- "החוק החדש נותן לו אקדח טעון שישתמש בו כרצונו, במיוחד בהגבלת תנועת אנשים."[2]

אבל למה לעצור בחוק אחד? הון סן, ראש ממשלת קמבודיה, העביר חוק חירום חדש שמאפשר לממשלה לצנזר את כל אמצעי התקשורת והמדיה החברתית, להאזין לכל שיחות הטלפון… וגם להעביר כל חוק חדש שהון סן מעוניין בו. לא שקמבודיה נחשבה למדינה דמוקרטית במיוחד אפילו לפני כן – הון סן מכהן כבר 35 שנים כראש ממשלה – אבל החוק החדש מקבע את השלטון הטוטליטרי באופן ברור. וכמו אורבן ואקופו-אדו, גם סן שכח להוסיף לחוק מועד פג-תוקף. כי אם כבר מגנים על האזרחים, למה להגביל את העניין לכמה חודשים בסך הכל?

הבטחתי שלוש מדינות בהן עוברים חוקי חירום שמערערים את הדמוקרטיה, ועוד אחת שאתם מכירים היטב. אז הנה היא. מדובר במדינה שמתחילה להעמיד מערכת ניטור הוליסטית, שתשאב מידע מ- "אפליקציות למעקב אחר מיקום, מצלמות עם אמצעי זיהוי פנים, קודי QR, מידע מטלפונים ניידים ורישומי כרטיסי אשראי."[3] ההיתרים האלו אינם עומדים להתפוגג עם חלוף המשבר, למקרה שתהיתם.

מזהים? מדובר ברוסיה, כמובן. מפלגת האופוזיציה הכריזה כבר שהאמצעים הללו יוצרים סוג של "סייבר גולאג" – מעין כלא נצחי, שכל האזרחים נמצאים בו תחת ניטור מתמיד, בכל מקום ובכל זמן. אבל זה לא עצר את פוטין. בכל זאת, כמו אורבן, כמו אקופו-אדו, כמו הון סן, טובת האזרחים עומדת תמיד למול עיניו.

המנהיגים האלו ניצלו את המשבר כדי לבצע מחטף פוליטי ולקחת כוח עצום לידיהם – שספק רב מאד (ואני עדין כאן) אם הם ישיבו אותו לציבור מאוחר יותר. במיוחד בימים אלו, עלינו להיות זהירים כפליים ולדרוש ממנהיגינו (או, אם אין כאלו, מנציגינו בכנסת ובממשלה) לזכור שיהיה עתיד גם אחרי הקורונה, ולא לערער את הדמוקרטיה בשם האיום המיידי.

[1] https://www.vice.com/en_us/article/bvg4v3/it-looks-like-hungarys-authoritarian-leader-just-got-away-with-a-coronavirus-coup

[2] https://www.bbc.com/news/world-africa-52214740

[3] https://www.vice.com/en_us/article/dygbxk/these-30-regimes-are-using-coronavirus-to-repress-their-citizens

גברים, נשים ונגיף הקורונה

גברים, נשים ונגיף הקורונה

לפני שבוע הפיק "צוות המומחים במינוי המועצה לביטחון לאומי" דו"ח מקיף להתמודדות עם מגיפת הקורונה. אין לי הרבה מה לומר על התוכן הממשי של הדו"ח, אבל יש משהו מוזר באותו צוות מומחים עצמו: הוא אינו כולל אפילו אשה אחת.

עשרים ושניים מומחים יש באותו צוות, ואף אשה מקהל ישראל לא התגלתה כחכמה, מוכשרת או מנוסה מספיק כדי להיכלל בו. רק בין שמונה עוזרי המחקר אפשר למצוא שתי נשים.

בלי נשים

אפשר לדבר הרבה על שוויון ועל ייצוג ראוי. אלו נושאים חשובים, בהחלט, אבל הייתי רוצה להתמקד באמת פשוטה אחת: צוותים שכוללים נשים מגיעים לתוצאות טובות יותר.

הנה כמה נקודות שמסכמות את המחקרים בנושא.

  1. ישנו מונח המכונה פקטור C. הוא מתאר את הבינה הקולקטיבית (Collective) של קבוצות. שני מחקרים שהתפרסמו בעשור האחרון במגזין Science, הראו שכאשר קבוצות מתכנסות ביחד כדי לקבל החלטה או לבצע מטלה מסוימת, קבוצות עם פקטור C גבוה מצליחות יותר מאחרות.
  2. מה קובע את רמת פקטור C? באופן מפתיע, אין קישור חזק בין האינטילינגציה של הקבוצה כולה, לבין מנת המשכל הממוצעת של חברי הקבוצה, או אפילו למנת המשכל המירבית של חבריה. הקשר החזק ביותר תלוי בשלושה גורמים, ואני מצטט מהמאמר: "ברגישות החברתית הממוצעת של חברי הקבוצה, בשוויון במתן זכות הדיבור, ובאחוז הנשים בקבוצה."[1].
  3. מה הקשר לנשים? מסתבר שנשים (בהכללה) ניחנות ביותר רגישות חברתית, שמאפשרת להן לנהל דיונים עם יותר תשומת לב לניואנסים, למחשבות הנסתרות ולרצונותיהם של חברי הקבוצה. תוצאות אלו חזרו על עצמן גם במחקר אחר בו הורכבו קבוצות עם נשים, והתגלה שהתופעה מופיעה אפילו כאשר הדיונים מתנהלים אונליין[2].
  4. התובנות האלו הגיעו כבר לעולם העסקים. מנהלת קרן המטבע הבינלאומית אמרה רק לפני שנה שכאשר גברים ונשים יושבים ביחד באותו שולחן, מתקבל "אופק יריעה רחב יותר" ובהתאם – גם החלטות טובות יותר. היא הוסיפיה ואמרה שבנקים עם נשים בעמדות ההנהלה הגבוהות ביותר נוטים יותר להגיע להצלחות, עם פחות סיכון ללקוחות[3].
  5. אפילו מנכ"ל בנק ההשקעות גולדמן זאקס הודיע ממש בתחילת השנה שהבנק לא יתמוך בחברות שבדירקטוריון שלהן מכהנים גברים בלבד. למה? הנה ציטוט ישיר מגלובס – " אני מסתכל אחורה, על הנפקות שבוצעו בארה"ב בארבע השנים האחרונות והביצועים של הנפקות אלו, ושם לב שאם כיהנה אישה בדירקטוריון התוצאה הייתה טובה בצורה משמעותית מהביצועים של הנפקות בהן לא הייתה אישה בדירקטוריון."[4]

אין לי דבר וחצי-דבר נגד החברים בצוות המומחים מטעם המל"ל. אני בטוח במאה אחוזים (באמת!) שכולם מומחים בתחומם, חכמים, נבונים ויודעים את התורה. אבל המדע מאד ברור בנושא: אם אתם רוצים להגיע להחלטות חכמות יותר בצוותים, כדאי לכלול גם נשים בעלות מומחיות בנושאים האמורים. אני בטוח שאפשר למצוא כמה כאלו בישראל. במיוחד בראי העובדה שאין בצוות המומחים הנוכחי אפילו אפידמיולוג (חוקר מחלות) אחד, אלא מומחים בפיזיקה, פסיכולוגיה, מדעי המחשב וכלכלה. ושוב, בוודאי אפשר למצוא גם נשים בתחומים אלו שייקחו חלק בדיונים.

לסיום, הנה שאלה פשוטה: אם הייתה מתגלה טכנולוגיה שהייתה עוזרת לממשלות לקבל החלטות טובות ומושכלות יותר – הייתם דורשים שישתמשו בה בכל ועדה, נכון?

ובכן, הטכנולוגיה הזו קיימת. זיהינו אותה. עכשיו רק נשאר לקוות שהממשלה תשכיל להשתמש בה, במיוחד בסוגיה כמו ההתמודדות עם נגיף הקורונה, שקריטית כל כך לכלכלת ישראל ולבטחונה. אני מקווה שמבנה הצוות ישתנה כבר בעתיד הקרוב, כדי שכולנו נוכל ליהנות מקבלת החלטות טובה יותר בדרגים הבכירים.

שתפו כדי שזה יקרה.

 


 

[1] http://www.chabris.com/Woolley2010a.pdf

[2] https://journals.plos.org/plosone/article?id=10.1371/journal.pone.0115212

[3] https://www.npr.org/2019/03/08/701409797/lagarde-keeps-an-eye-out-for-dark-clouds-on-the-economic-horizon

[4] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001316062