עתיד היערות: קריסה או תקווה?

עתיד היערות: קריסה או תקווה?

בשנה האחרונה חקר ארגון אקספרייז (XPRIZE) את עתיד היערות, בניסיון להבין כיצד ניתן למזער את הפגיעה ביערות, תוך כדי שימור ערכם לאנושות ומבלי לפגוע בכלכלה העולמית. במסגרת המחקר זוהו 18 טרנדים בעלי השפעה מזיקה על היערות, ו- 26 פתרונות המקובלים כיום (אך אינם מצליחים למנוע את ביעור היערות ואת הכריתה שאינה ברת-קיימא). המחקר נערך בשיתוף פעולה עם קהילה מקוונת של חוקרי יערות שנאספו ביחד לטובת העניין, והמסקנות שותפו עם כמה מהמומחים המובילים בנוגע לעתיד היערות, וזכו לאישוש מצדם.

היה לי הכבוד לקחת חלק במחקר זה (בעיקר לקראת סופו), כאשר סייעתי לקחת את כל המידע הזה ולזקק אותו לארבעה תרחישים אפשריים המתארים את היערות בשנת 2040. בכל אחד מהתרחישים הללו, אתגרים מסוימים לעתיד היערות נפתרים, בעוד שאחרים נותרים ללא מענה.

אני רוצה לשתף עמכם ברשומה זו את שני התרחישים הקיצוניים ביותר שיצרנו: עתיד של קריסת היערות, ועתיד של תקווה ליערות. אתם מוזמנים לקרוא את שניהם ואז להחליט מי מהם נשמע סביר יותר.

שימו לב בבקשה שמדובר כאן בתרגום של התרחישים מהדו"ח המלא. אתם יכולים לקרוא אותו באנגלית, ולהיחשף שם גם למגמות ולפתרונות ששרטטנו, בקישור הבא. כמו כן, במחקר לקחו חלק סבאג קצ'יצ'יאן, ג'ון גרייסברגר, ד"ר שי הרשקוביץ (ראש תחום המחקר באקספרייז) וזניה טאטה (מנהלת ראשית בתחום האימפקט), והוא מומן על-ידי חברת קימברלי-קלארק. אני הצטרפתי למחקר בשלב מאוחר יחסית, לאחר שכמעט כל המידע הגולמי כבר נאסף.

עתיד היערות: קריסה מוחלטת

עד שנת 2040 היה כבר ברור שהיערות בקריסה מוחלטת – עם השלכות חמורות עבור הסביבה והאנושות כולה.

  • יערות האורנים העצומים, שכיסו בעבר את רוב קנדה, שוודיה ופינלנד, לא הצליחו להתמודד עם ההתחממות הגלובלית והחלו למות בקצב מוגבר. הורים במדינות אלו אינם רוצים עוד לקחת את ילדיהם לשחק במה שמכונה עתה – "בית הקברות לעצים".
  • כורתי-עצים זכו בגישה ליערות ציבוריים מוגנים ולקרקעות פרטיות, ומוציאים לפועל מבצעי כריתה מסיביים שאינם ברי-קיימא. ציידים לא-חוקיים הגיעו בעקבותיהם, ורוקנו את היערות מנמרים, קופים, טפירים, אנטילופות, חזירים, פילים, גורילות וקופי-אדם אחרים. הילדים ב- 2040 יודעים שכאשר הם מבקרים בגן החיות, הם רואים את נציגיהן האחרונים של החיות המרשימות הללו, שבקרוב ייכחדו.
  • המסחר הלא-מפוקח בבעלי-חיים, לצד הכריתה הלא-מפוקחת, שודד מהיערות מיני ציפורים יפהפיים כתוכים ומקאו, לצד ציפורים רבות אחרות. אובדן זה עולה לאנושות ביוקר, מכיוון שהמינים הללו משחקים תפקיד קריטי במערכת האקולוגית: הם מפזרים זרעים, מאביקים את עצי היער ועוצרים את התפשטותן המוגזמת של אוכלוסיות חרקים שיכולים להזיק לסביבה במספרים גדולים.
  • בהתאם, ממשלות אינן מצליחות להתמודד עם מינים פולשים ומזיקים. אוכלוסיות חרקים מזיקים מתפוצצות בגודלן ביערות בצפון אמריקה, אירופה ומזרח אסיה. שטחי יערות עצומים מתחילים להתדלדל…
  • כתוצאה מתהליך המדבור המתפשט, אדמות פוריות רבות הופכות לשטחי מדבר יבשים. אור השמש משתקף בחזרה מהאדמה הצחיחה, כך שהאטמוספירה מתחממת עוד יותר וההתחממות הגלובלית תופסת תאוצה.
  • שינוי האקלים ממשיך כל העת, ומביא לעלייה בגובה פני הים, לאסונות אקלים הרסניים ולא-צפויים כהוריקאנים ובצורות. אלו פוגעים אנושות בתפוקת השדות ומובילים לשנים קשות של רעב עולמי.

כך נראה העתיד בשנת 2040, בתרחיש של קריסת היערות. זהו אינו סיוט נטול-הקשר, אלא עתיד שעשוי באמת להתממש עבור האנושות. אבל איך הגענו אליו? מה צריך לקרות כדי להצדיק תמונת עתיד קודרת שכך? בהמשך נתאר כיצד הגענו לעולם הקודר שתואר עד כה – לא כדי להפחיד, אלא כדי להאיר עיניים ולהסביר מהן הרעות הגדולות שנרצה למנוע בין 2020 ל- 2040. אם תגלו שהקריאה קשה מדי עבורכם, אתם מוזמנים לדלג קדימה, לתרחיש האופטימי יותר. אבל אם תעשו כך, איך תדעו מה צריך לתקן ומה יהיו ההשלכות אם לא נצליח?

forest-593162.jpg

הדרך לקריסת היערות

מקורות אנרגיה מתחדשים לא התקבלו בברכה במדינות השונות, ובמיוחד במדינות המתפתחות כאפריקה ואסיה. מדינות אלו המשיכו להשתמש בעיקר בדלקי מאובנים, שהפיקו זיהום אוויר רב שפגע בבריאות היערות באותם איזורים. באותו הזמן ממש, המשך הדרישה לפחם-עץ ולמוצרים מבוססי-בשר שנדרשו כדי להאכיל ולקיים את האנשים הרבים באותם אזורים (שמספרם רק המשיך לגדול) האיץ את קצב ביעור היערות בעולם.

ככל שיערות הפכו למשאב נדיר ויקר יותר, כך גדלו הרווחים מביעורם. ממשלות ניסו לסחוט את היערות עד לדולר האחרון, באמצעות הנפקת היתרי כריתת עצים נרחבים, והתמקדות בייצור מזון על הקרקעות החקלאיות החדשות שנותרו לאחר ביעור היערות. רוב הממשלות ניסו להגביל את הכריתה, אך לא הצליחו לתאם אסטרטגיות ופעולות בין מחלקות ומשרדים ממשלתיים שונים, או שגילו שתכניותיהן נופלות קורבן לשחיתות המפושטת בכל רמה. אפילו במדינות מפותחות, שיטות מיושנות לניטור אחר כריתת עצים לא הצליחו להרחיק כורתים לא-חוקיים.

האו"ם וארגונים גלובליים אחרים ניסו בכל כוחם להציב סטנדרטים בינלאומיים לשימור היערות. דרישות מחמירות לקבלת היתרי כריתה ברת-קיימא הוצעו ואפילו התקבלו במדינות רבות. עם זאת, ממשלות רבות הבינו שעדיף להן להתעלם מכריתה לא-חוקית או מניהול יערות קלוקל בשטחן, כדי להמשיך ליהנות מהרווחים הפיננסיים המיידיים.

וכך, ביעור היערות המשיך ללא הפסקה, והתקדמות הטרקטורים והמקצרות לא חדלה לרגע.

forest-3143157_1920.jpg

המירוץ לסחיטת הערך מהיערות המשיך כל העת. ממשלות סיפקו היתרי כריתה [בעיקר] לחברות המהירות והיעילות ביותר. ארגונים להגנת הסביבה התריסו על מצב עניינים עגום זה, ותאגידי-ענק הצטרפו אליהם והצהירו ברבים על מחויבותם לשימור הסביבה. עם זאת, מעטים מאד מאותם תאגידים הציעו צעדים שיהיו בעלי משמעות אמיתית במניעת הביעור.

ככל שמוצרים מבוססי-עץ עלו במחיריהם, כך התגברו גם הסכסוכים בנוגע לבעלות על היערות. שחקנים לא-מדיניים הבינו שיוכלו להפיק רווחים גדולים מבעלות על יערות, ממש כפי ששחקנים לא-מדיניים בסוף המאה העשרים השתלטו על בארות נפט למטרות פיננסיות דומות. קבוצות גרילה נלחמות בממשלות במדינות רבות כדי ליהנות מבעלות על אזורי יערות. בחלק מהמקרים, הממשלות נאלצות להעלות באש כמה מאותם אזורים, כדי למנוע מהמורדים את היכולת להסתתר בבסיסיהם שביערות.

שינוי האקלים

קצב ביעור היערות המוגבר מביא לכך שיערות אינם מסוגלים עוד לקלוט פחמן דו-חמצני מהסביבה ביעילות. כאשר העצים נשרפים כדי להפיק אנרגיה ולייצר פחם-עץ, הם משחררים פחמן דו-חמצני לאטמוספירה, ומאיצים בכך את ההתחממות הגלובלית ושינוי האקלים. הנזק המתמשך ליערות, לצד שינוי האקלים, מביא לדלדול של המגוון הביולוגי, שמזיק עוד יותר לבריאות היערות.

האקלים המשתנה מקשה גם על החקלאים להפיק יבול מהשדות הקיימים. הדלדול במגוון הביולוגי מביא לכך שמיני מאביקים, שנהגו לחיות ביערות, נעלמים. התוצאה היא שזני צמחים מסוימים, כקפה, קקאו ואחרים, מתחילים להיעלם גם הם. היבולים הנותרים סובלים ממתקפות חרקים, שכבר אינם צריכים לחשוש מאויביהם הטבעיים – העטלפים והציפורים.

animal-3473121.jpg

האקלים המשתנה מגביר גם את הפוטנציאל החקלאי באזורים מסוימים – והתוצאה היא שממשלות מנסות לבער את היערות בקצב מוגבר עוד יותר, כדי להפוך את אדמות היער לחוות רווחיות. אך זה לא מספיק. ככל שאוכלוסיית העולם גדלה, ביחד עם הרעב העולמי, כך המזון הופך לנדיר וליקר יותר.

סיכום תרחיש קריסת היערות

היערות בשנת 2040 מתכלים במהירות. הם אינם יכולים עוד לתמוך בכדור-הארץ. […] חלק מהיערות נותרים תחת הגנה ממשלתית יעילה, וחווים כריתה ברת-קיימא וזהירה. רוב היערות, עם זאת, חווים כריתה וניצול בדרכים שאינן ברות-קיימא, ושאת השלכותיהן לא ניתן יהיה להפוך בקלות. העלויות הגבוהות של מוצרים מבוססי-עץ מביאות לכך שרק העשירים יכולים ליהנות מבתי-עץ, מקריאת ספרים המודפסים על נייר, או אפילו מנייר טואלט. שטחי המדבר החדשים תורמים לשינוי האקלימי, והיערות – שאינם מסוגלים עוד לאצור פחמן דו-חמצני ביעילות – אינם יכולים לעצור אותו.

אפילו בעתיד קודר זה, עדיין ניתן למצוא שביב של תקווה. עוד יש זרעים בעולם בשפע, ואפילו קרקעות מדבר יכולות להשתקם בעזרת שימוש בדשנים מודרניים ובאמצעים לשינוע עפר. ניתן עוד לעצור, לפחות תיאורטית, את ההתחממות הגלובלית, או לפחות לצמצם את השפעותיה. כדי לעשות זאת יש צורך בסדרה של צעדים דחופים, שיעלו לאנושות הון תועפות ויתואמו בין מדינות רבות. אך כאשר מדינות נלחמות זו בזו על עץ ועל מזון, כאשר אזורי החוף מתחילים לשקוע מתחת לגלי הים ואסונות הטבע גוברים בשכיחותם מדי שנה, לא ברור האם האנושות תצליח לגייס מבעוד מועד את הרצון ואת המשאבים הנדרשים כדי להציל אותה מעצמה.

אבל אולי יכול להיות אחרת?

בתרחיש האופטימי נראה כיצד הדברים יכולים להתגלגל באופן שונה לגמרי עד שנת 2040.

התרחיש האופטימי

דמיינו עתיד בו היערות מתקיימים בהרמוניה עם בני-האדם, בסביבה שמאזנת בין מערכת אקולוגית בריאה לבין צרכיה המשתנים של האנושות – כולל צמיחה כלכלית, התקדמות חברתית ויציבות פוליטית. זהו התרחיש האופטימי – העתיד הטרנספורמטיבי – בשנת 2040. באותה שנה –

  • כתוצאה מהדעיכה בכריתת עצים שאינה ברת-קיימא, היערות משגשגים בשנית. הם גם אינם מבוערים על מנת לפנות שטחים לטובת חקלאות.
  • יערות רבים הפכו להיות מחוברים זה לזה, כך שחיות הבר יכולות לנוע בחופשיות ביניהם. דרכים החוצות את היערות נבנו כך שלא יפריעו – עד כמה שאפשר – לחיות הבר, וגשרים אוויריים נמתחים בין צמרות עצים משני צידי הדרך כדי לאפשר לחיות לעבור מצד לצד.
  • היערות הבריאים סייעו לעכב את שינוי האקלים ולמזער חלק מהשפעותיו העקיפות כגון שטפונות. עם זאת, היערות אינם נתפשים רק ככלים להתמודדות עם שינוי האקלים. אנשים מתחילים להעריך את היערות בשל סגולותיהם התרבותיות והספיריטואליות, ושוק תיירות היערות שוקק בכל העולם.
  • כריתת עצים מתנהלת באופן בר-קיימא. מוצרים מבוססי-עץ רבים נזנחו לטובת תחליפי עץ, כגון קרשים שנוצרו על-ידי חיידקים מבלי צורך לכרות עצים ממש.
  • המגוון הביולוגי ביערות נשמר ואף גדל, כך שהיערות הפכו עמידים יותר לשינויים לא-צפויים.

כדי להגיע לתרחיש האופטימי, מספר פריצות-דרך פוליטיות, כלכליות וטכנולוגיות התממשו באותה העת, וכל אחת מהן סייעה בהתמודדות עם אתגרים שונים בדרכים שונות.

green-1072828_1920.jpg

שינוי האקלים: איום מרוחק

מערכות לקצירת אנרגיה מתחדשת התפשטו לכל רחבי כדור-הארץ, באזורים עירוניים ובשטחי הספר כאחד. האנושות צמצמה את השימוש בדלקים מאובנים, וכתוצאה חלה ירידה ניכרת בזיהום האוויר ובריאות היערות השתפרה. קהילות מקומיות באזורי היערות עברו גם הן להשתמש באנרגיה מתחדשת במקום להסתמך על שריפת עצים ופחם-עץ, וכתוצאה לא היו צריכות לכרות את העצים שמסביבן.

עד שנת 2040, מגזר התחבורה עבר להסתמך כמעט לחלוטין על מכוניות ומשאיות חשמליות שאינן מזהמות את הסביבה באותה המידה. מכוניות אוטונומיות, במיוחד, היו בעלות השפעה רבה: רכבים אלו יעילים יותר על הכבישים, וצורכים פחות אנרגיה במהלך הנסיעה. כתוצאה מההתפתחויות הללו, התמעט הצורך בכריתת עצים להפקת פחם-עץ, ופחות גזים מזהמים השתחררו לאטמוספירה.

רכבים אישיים ואפילו משאיות הפכו להיות חשמליים, אך כלי תחבורה מסוימים – כגון ספינות שינוע מסיביות ומטוסי הענק – עדיין היו זקוקים לדלקים מאובנים לפעולתם. עם זאת, בשנת 2040 דלקי מאובנים כבר אינם מופקים משייריהם של אורגניזמים שמתו מזמן. במקום זאת, אצות מגודלות בחוות עירוניות, בהן הן סופחות את הפחמן הדו-חמצני מהאטמוספירה וממירות אותו בתאיהן ל- 'דלק' עבור הספינות והמטוסים. כמות הפחמן המשתחררת כתוצאה משריפת דלק זה, זהה לכמות שנספחה על-ידי האצות מהאטמוספירה בתהליך גדילתן. חוות עירוניות אלו קומפקטיות ויעילות, כך שניתן לבנות אותן לגובה – קומה אחר קומה – כדי לצמצם את השימוש בקרקע.

השימוש בטכנולוגיות ספיחת פחמן מתקדמות הביאו לירידה ברמות הפחמן הדו-חמצני העודפות באטמוספירה. גז החממה העודף הפך למרכיב נפוץ בבטון, במוצרי מזון ואפילו בעצים וביערות חדשים.

agriculture-1853323_1920.jpg

שפע במזון

בשנת 2040, חוות בכל העולם מפיקות די והותר מזון כדי להאכיל את כולם. מזון זה מיוצר בדרך ברת-קיימא שניתנת להרחבה בקלות. שתי טכנולוגיות שונות היו אחראיות לשינוי זה: הנדסה גנטית וחקלאות אנכית. מאז שהודגמו שתי אלו בהצלחה, הן התפשטו לכל פינה בכדור-הארץ.

טכניקות מתקדמות של הנדסה גנטית מסייעות לחוות, לכרמים ולמטעים להפיק יבולים גדולים בהרבה בכל עונה. צמחים חקלאיים הונדסו כך שיהיו עמידים יותר לבצורות, למחלות ולמתקפות חרקים – וגם כדי להפיק יבול גדול יותר. חששות ראשוניים בנוגע למעבר גנים לא-מכוון מצמחים מהונדסים לאורגניזמים אחרים, קיבלו מענה באמצעות שימוש בשיטות בטוחות יותר להנדסה גנטית, שאינן מאפשרות מעבר גנים מסוג זה.

בין 2020 ל- 2040, אוכלוסיית העולם המשיכה לגדול ביחד עם הכלכלה העולמית. תושבי המדינות המתפתחות החלו לדרוש מוצרי מזון מתוחכמים, ועברו להסתמך יותר ויותר על דיאטות מבוססות-בשר, בדומה לעולם המערבי. על מנת לשמר את הסביבה, רוב הבשר ב- 2040 מיוצר בחוות אנכיות: בניינים גבוהים בהם הבשר מגודל בתרביות-ענק, וצמחים מגודלים ביעילות ובכמויות גדולות. חוות אנכיות אלו משחררות מעט מאד פסולת ואינן מתחרות עם שטחי היערות. מכיוון שאינן תופסות שטח רב, ניתן למקמן באזורים עירוניים, וכך לצמצם את הזמן הנדרש לשינוע מוצרי מזון אל הצרכנים – וגם את הזיהום הנוצר משינוע לטווח-ארוך שכזה.

blood-17305.jpg

חלק גדול מביעור היערות במאה העשרים התבצע על מנת להפוך את אדמת היער לאדמה חקלאית. עם זאת, ההתקדמות הדרמטית בשתי הטכנולוגיות הללו – הנדסה גנטית וחוות אנכיות – הביאה לירידה משמעותית בצורך בקרקעות חדשות להפקת מזון. המעבר הנרחב להסתמכות על בשר מעבדה הפחית גם את רמות זיהום האוויר, המים והאדמה ששחררו חוות החיות – וכך צומצמו תופעות המדבור והפגיעה במגוון הביולוגי.

צורך מופחת במוצרי-עץ

עד שנת 2040, אלטרנטיבות ברות-קיימא וידידותיות-לסביבה למוצרי-עץ הפכו לסטטוס-קוו החדש. במקרים מסוימים, ישנן אלטרנטיבות המדמות עץ: למשל, תאית המופקת על-ידי חיידקים, או המיצלולוז וליגנין המסודרים בצורה המדמה עץ טבעי. במקרים אחרים, האלטרנטיבות שונות לגמרי מעץ. ספרי נייר, למשל, כבר כמעט ואינם קיימים עד 2040, והוחלפו בספרים דיגיטליים. ספרים מבוססי-נייר ממשיכים להתקיים כמתנות יקרות-ערך, אך תעשיית הנייר כבר כמעט ואינה מסתמכת על היערות.

ייעור מחודש

ככל שאנשים עברו לגור בערים, וגם אמצעי גידול המזון עברו לשם ביחד איתם, יש צורך בפחות קרקע כדי לגדל מזון ולספק מגורים. שטחי החקלאות והמגורים שהתפנו באזורי הספר הוסבו ליערות חדשים. היערות הקיימים עברו תהליכי שחזור ותמיכה על מנת להשיבם לגדולתם המקורית. רוב העבודה בתחום מתבצעת על-ידי רובוטים, כגון רחפנים המשליכים זרעים מהאוויר, ומכונות אוטומטיות המפטרלות ביערות ונפטרות מעצים ומענפים מתים על מנת לסייע לבריאות היער. שומרי היערות הממוכנים מסייעים גם בהתמודדות עם המינים הפולשים והמזיקים, וכך מצמצמים את השפעותיהם השליליות על היערות.

bee-2984342.jpg

שומרי היערות הרובוטיים. תמונת אילוסטרציה.

חשוב לציין שהיערות עדיין מספקים ממשאביהם לאנושות. ביערות רבים ניתן לקבל היתר לכריתת עצים באופן בר-קיימא. העץ המושג בדרך זו משמש לרוב ליצירת חפצי יוקרה בעלי ערך רגשי – פסלונים, תכשיטים, ספרים יוקרתיים ואחרים – שבעליהם מתגאים בהם ומציגים אותם לראווה.

בתרחיש זה מגורים בערים הפכו להיות הנורמה. דווקא במצב זה, ואולי בעטיו, אנשים חוזרים להכיר בערכו הרוחני של היער. רבים מבקרים בפארקים עירוניים בכל סופ"ש. היערות הטבעיים מושכים אליהם תיירים מכל קצוות תבל. התפתחות תיירותית זו סייעה לשכנע את מקבלי ההחלטות בערכם של היערות – במיוחד עתה שאין צורך ממשי בעץ שהם מספקים, או בקרקעות חקלאיות שהיו מחליפות אותם. כתוצאה, ממשלות רבות פיתחו תכניות מדיניות מתקדמות שמבטיחות שהיערות שבשטחן יישארו שלמים ופועמים.

שיתוף פעולה גלובלי והיענות לחוק

כורתי עצים שפעלו בניגוד לחוק מצאו עצמם בצרות קשות בתרחיש זה. שני סוגים של טכנולוגיות ערערו את עבודתם: טכנולוגיות ניטור, וטכנולוגיות נטולות-אמון.

טכנולוגיות ניטור מצאו את דרכן לכל העולם עד 2040. רחפנים ואפילו רכבים מעופפים מזמזמים באופן בלתי-פוסק באוויר, כשהם משנעים חפצים ובני-אדם, ובאותה העת גם מתעדים את כל המתרחש על הקרקע. התפתחות זו, לצד הגדילה במספר וביכולות של החיישנים הזולים והיעילים שניתן לפזר בכל יער במספרים גדולים, הביאה לכך שכל ניסיון לכריתה לא-חוקית מאותר מיד. עתה שממשלות מבינות את ערכם של היערות, הן פועלות מיד להפסקת מבצעי כריתה לא-חוקיים שכאלו.

פריצת הדרך הטכנולוגית השנייה היא יצירתה של פלטפורמה שקופה שאינה נמצאת בשליטה ממשלתית. פלטפורמה זו – שכנראה תהיה מבוססת בלוקצ'יין – עוקבת אחר כל המידע הקיים בנוגע ליערות, ברזולוציה גבוהה. כל פיסת עץ המושגת מעצים אינדיבידואליים ניתנת לזיהוי לפי חתימות הדנ"א וחתימות אפיגנטיות, וכך ניתן לעקוב אחר המקור שלה ומעברה בשרשרת האספקה. בזכות פלטפורמת הניטור השקופה, ממשלות מתקשות הרבה יותר לרמות את מערכת ההסכמים הבינלאומיים הקיימת, שאמורה להבטיח כריתה ברת-קיימא. כתוצאה מכך, כריתה בלתי-חוקית נעלמת כמעט לחלוטין, ותכניות לסימון מוצרי-עץ ככאלו שהופקו באופן בר-קיימא מקבלות כוח נוסף.

bitcoin-3510168_1920.jpg

סיכום התרחיש האופטימי

עתיד זה עשוי להיראות כפנטזיה אוטופית, אך רבות מהטכנולוגיות המתוארות בו נמצאות על סף מימוש ויישום. אם הטכנולוגיות שמאחורי חוות עירוניות ופאנלים סולאריים יתממשו תוך עשור מהיום, למשל, הרי שהכלים הללו יוכלו לעבור אימוץ נרחב עד 2040.

ההנחה המרכזית שבבסיס עתיד זה היא שהטכנולוגיה לא תמשיך להתפתח באופן הדרגתי, אלא תעבור קפיצה מעריכית (אקספונציאלית) ביכולותיה, ותאומץ במהירות ובהתלהבות על-ידי משתמשים בכל הדרגים, בכל העולם. האנושות חייבת למצוא דרך לעבוד עם הטכנולוגיה ועם המכונות, ולא להתעלם מהן או להתכחש לסגולותיהן המועילות. כפי שההיסטוריה של צמחים מהונדסים גנטית חושפת, אפילו הכלי היעיל ביותר אינו יכול לסייע אם אנשים מסרבים להשתמש בו, או לרכוש את המוצרים שהופקו באמצעותו.

סיכום התרחישים

אלו הם שני התרחישים הקיצוניים ביותר – לטובה ולרעה – המתוארים בדו"ח של אקספרייז על עתיד היערות. התרחיש הראשון מניח שלא תהיה התקדמות טכנולוגית משמעותית, או שהטכנולוגיות החדשות לא יאומצו במהירות ובהיקף נרחב. התרחיש השני הולך לקיצוניות השנייה, בה מפותחות טכנולוגיות חדשות שיעילות הרבה יותר מאלו הקיימות כיום, והן מאומצות במהירות רבה בכל העולם (ומובילות לתוצאות חיוביות בלבד).

ברור ששני התרחישים הללו אינם סבירים בפני עצמם, ואף אחד מהם לא יתממש בדיוק כפי שתואר. עם זאת, הם יכולים לעזור לנו להבין את האפשרויות לעתיד היערות – איפה אפשר לשנות ובאיזו צורה, ומה עשויות להיות ההשלכות של השינוי.

אסיים בשאלה: איזה מהתרחישים האלו, לדעתכם, סביר יותר? לאיזה כיוון על הספקטרום – בין קריסה מוחלטת של היערות (והציביליזציה האנושית לצדם) לאוטופיה סביבתית – אנו מתקדמים כיום?

ואם מישהו מרשתות התקשורת קורא מאמר זה: ראש תחום המחקר באקספרייז נמצא בימים אלו בישראל, והוא אפילו דובר עברית שוטפת ובוודאי ישמח להתראיין על הנושא ועל התרחישים והתחזיות שלנו בנושא היערות. אם אתם רוצים לשמוע ולקרוא עוד על עבודת המחקר שעשינו ועל התוצאות שלה – שמתחילות לדרבן כבר עכשיו פיתוחים טכנולוגיים חדשים – צרו קשר בבלוג או בפייסבוק.

שתי מחשבות על רכבים אוטונומיים לסוף השבוע

היום ראיתי מכונית אוטונומית – Little Roady – מטיילת לה ברחובות עיר מגוריי הנוכחית, פרובידנס. זוהי עיירה פצפונת במונחים גלובליים – קצת יותר קטנה מחיפה – ואף על פי כן, הרכבים האוטונומיים מגיעים גם אליה. ולא רכב אחד בלבד, אלא צי שלם של רובוטים חשמליים על הכבישים, המסיעים את תושבי העיר ממקום למקום. העלות למשתמש: אפס. חינם לגמרי. הם פועלים 12 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע.

הרכב האוטונומי הראשון בפרובידנס. במקור מהודעה לציבור של הממשל.

יש לי שתי מחשבות על הנושא.

קודם כל, מעניין לציין שהמיזם ממומן חלקית על-ידי פולקסווגן. למה זה יוצא-דופן? מכיוון שפולקסווגן הייתה אחראית בשנים האחרונות על ניסיון לרמות את הממשל הפדרלי באמצעות בינה מלאכותית (מאד בסיסית ופשוטה) שהותקנה ברכבים רבים ושלטה בפעולת המנוע. כאשר הרכב היה נבדק במכון, הבינה המלאכותית הייתה שמה לכך לב, ומשנה את פעולת המנוע כך שהרכב יפיק כמות נמוכה יותר של חלקיקים מזהמים מהרגיל. ואז, ברגע שהרכב היה מגיע לכביש שוב, הוא היה חוזר לזהם את הסביבה ברמה גבוהה בהרבה מהמותר.

פולקסווגן נתפסה בסופו של דבר בקלקלתה, ובימים אלו היא מתחילה לשלם את חובה לחברה באמריקה. והנה – כספי הפיצויים על הנזק שחוללה בינה מלאכותית אחת, הולכים כדי לממן בינה מלאכותית אחרת השולטת ברכבים חשמליים שמזהמים פחות את הסביבה. זה צדק פואטי, וזה דבר טוב כמובן, אבל מעניין להבין שגם הצדק הזה רק מנתב כספים מאספקט אחד של בינה מלאכותית לפרויקט אחר בבינה מלאכותית. זה פשוט העולם שאנו נכנסים אליו.

שנית, אני נזכר בספרי הראשון – "המדריך לעתיד" – שהתפרסם ב- 2013. כתבתי שם פרק שלם על רכבים אוטונומיים ומשמעויותיהם, ואני עדיין זוכר איך אנשים הרימו גבה, גיחכו קלות, וביקשו ממני להפסיק לספר להם סיפורי אגדות. וגם אני היססתי לכתוב על הנושא, מכיוון שהוא נראה כל-כך עתידני וכל-כך מוזר.

והנה, זה קורה. רעיונות שלפני שש שנים בלבד נראו בלתי-אפשריים, הופכים היום למובנים מאליהם עבור תושבי העיר הקטנה פרובידנס. ואם להאמין לפרסומות, הרי שגם תושבי חיפה, תל אביב[1] וירושלים[2] ייהנו משירותים דומים כבר בשנים הקרובות[3].

שיהיה ברור: יש עוד דרך ארוכה עד שהרכבים האוטונומיים יחליפו את כל התחבורה הציבורית, ובוודאי את כלי הרכב הפרטיים. הטכנולוגיה עדיין רחוקה מלהגיע לשיא, וקשה למצוא ערים בעולם בהם מתירים לרכבים כאלו להתנייד בכבישים בכוחות עצמם, מבלי השגחה קפדנית מצד נהג אנושי. אבל המהפכה הקונספטואלית – הרעיונית – כבר החלה, ויהיה קשה לעצור אותה.

ומחשבה אחרונה לסיום: לפני שש שנים, רכבים אוטונומיים נחשבו למדע בדיוני בקרב הציבור הרחב. אלו עוד טכנולוגיות שישנו את חיינו, יהפכו למובנות מאליהן שש שנים מהיום? רובוטים בכל בית? בינה מלאכותית המדברת עמנו כאילו הייתה אנושית בעצמה? רכבים מעופפים? תרופות ראשונות לעצירת ההזדקנות? מחשוב לביש לכל אדם? פלטפורמות בלוקצ'יין שבאמת יעשו משהו מועיל?

אפילו בתחזית הפסימית בה רק אחת מהטכנולוגיות הללו תתממש, אני חושב שתסכימו איתי ששווה לחכות לעתיד.

[1] https://www.mako.co.il/nexter-high-tech/Article-2b38e489aed6761006.htm

[2] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001236680

[3] http://www.kolhazman.co.il/326525

המחשב שפורץ למוח דרך העיניים

המחשב שפורץ למוח דרך העיניים

לרינגו, קוף קטן וחביב, הייתה עבודה פשוטה: הוא היה צריך רק לצפות בתמונות שהבהבו על המסך שמולו. אלא שהתמונות לא צולמו על-ידי בני-אדם. למעשה, הן פותחו על-ידי בינה מלאכותית מתקדמת בשם XDREAM, שמטרתה הייתה לפרוץ לתוך מוחו של רינגו, דרך העיניים. ולפני שבועיים גילינו שהיא הצליחה – ולכך יש משמעויות עבור עתיד הטיפול הפסיכולוגי בבני-אדם במקרה הטוב, ואולי גם כדרך לפרוץ למוחות של כולנו, במקרה הרע מאד.

אבל בואו נתחיל בהתחלה.

המוח כמחשב

אנו יודעים כבר מזה זמן רב שהמוח שלנו הוא סוג של מחשב. לא כזה שמבוסס על שבבי סיליקון ומעגלים חשמליים, אבל עדיין. החומרה שלנו – החלק הפיזי עליו מורצות 'התוכנות' – היא תאי העצב. המוח גדוש במאה-מיליארד בתאי עצב, ששולחים זה לזה הודעות פשוטות. ואיכשהו, מתוך כל הבלגן הזה של עצבים שוטים ופשוטים המתקשרים זה עם זה, צצה ומתעוררת לה התודעה, ועמה גם הזכרונות, הרגשות, המוסר וכל שאר המאפיינים של החשיבה.

נוירולוגים במעבדותיהם הצליחו כבר להתחקות אחר דפוסי פעולתם של קבוצות עצבים, או אפילו של תאי עצב בודדים, ולהראות כיצד הם מגיבים לגירויים שונים. הם יכולים, למשל, לעקוב אחר תא עצב בודד, ולבדוק כיצד הוא מגיב כשחושפים את האדם (או כל חיה אחרת) לגירויים שונים: לצלילים, לכאב, או אפילו לתמונות.

זה מה שעשו החוקרים בהרווארד לרינגו. הם עקבו אחר תא עצב אחד במוחו, באזור המוקדש לעיבוד הראייה, ובחנו כיצד אותו עצב מגיב לתמונות שהראו לקוף. זוהי פרוצדורה עתיקת יומין, שנוירולוגים מבצעים עוד מ- 1962, באמצעות הצגת צורות ותמונות מסוגים שונים לקופים בעיקר, וניסיון להבין כיצד המוח ותאי העצבים מגיבים אליהן[1]. אלא שעד כה, התמונות שהוצגו לקופים נבחרו רק על-ידי בני-אדם. מערכת הבינה המלאכותית XDREAM פותחה על-מנת להפיק סוג חדש של תמונות – ולבדוק אם אלו מסוגלות להפעיל את תאי העצב של הקופים באופן שונה מזה שהודגם עד כה.

תיאור גרפי של הניסוי: תמונות הוצגו לקופים, תוך כדי שנערך מעקב אחר תאי עצבים מסוימים במוחותיהם. בינה מלאכותית שיפצה ושחברה את חלקי התמונות בעלי ההשפעה החזקה ביותר על העצבים, ואז הציגה את התוצאה לקופים בסבב הבא. בדרך זו עברו התמונות אבולוציה מהירה עד לצורתן הסופית. המקור: המאמר המקורי ב- Cell.

למה זה טוב?

אפשר (ורצוי) כמובן, לשאול למה: מה מטרת הניסוי? התשובה המיידית היא שמדובר בניסיון לקדם את המדע הבסיסי ואת הבנת המוח. אם המוח הוא מחשב, הרי שהוא כזה שאיננו מבינים עדיין את שפת התכנות (או אפילו את החומרה במלואה) לפיה הוא עובד. אם נוכל לפענח איזה תאי עצב מגיבים לגירויים מסוימים, ובאיזו צורה, הרי שנוכל להבין גם טוב יותר את המוח עצמו.

זוהי תשובה טובה, אבל כדאי להבין גם את הפוטנציאל היישומי העתידי של המחקר. אנו כבר יודעים היטב שלמחשבים אפשר גם לפרוץ, ולגרום להם לפעול בדרכים שהמתכנת – או אפילו מפתחי המחשב – לא ייעדו עבורם במקור. פריצות שכאלו מתבצעות לרוב באמצעות פרצות אבטחה, דרכן יכולים ההאקרים רבי-התושייה להשפיע על פעולתו של המחשב.

ומה יכולה להיות פרצת אבטחה גדולה יותר לתוך המוח, מהעיניים עצמן – המסוגלות להזרים מידע אל המוח במהירות של 10 מיליון ביטים לשנייה? (לשם השוואה, זוהי בערך המהירות של חיבור קווי לאינטרנט)[2]

פרצת האבטחה הזו התגלתה כבר באנשים הסובלים מ- Photosensitive epilepsy – אפילפסיה המתעוררת בעקבות חשיפתם לאורות המהבהבים בתדירויות מסוימות, או לציורים בדפוסים מסוימים. אנשים הלוקים בסוג זה של אפילפסיה עשויים שלעולם לא לחוות התקפים, אלא אם הם נחשפים לגירויים הללו. במילים אחרות, ניתן לגרום למוחותיהם לצאת מסינכרוניזציה ולהפסיק להתנהג יפה, פשוט באמצעות הזרמת מידע מהעיניים.

ברור, אם כך, שמסרים חזותיים מסוימים יכולים לשבש את פעילותם של מוחות מסוימים, אבל האם אפשר להשפיע על המוח בצורה מעודנת יותר? לשגר מידע חזותי שיגרום למוח, למשל, להיכנס למצב בו העלאת זכרונות מן העבר הרחוק תוכל להתבצע בקלות רבה יותר? או למצב של יצירת זכרונות מוגברת, או לרגיעה שתסייע למטופלים להתמודד טוב יותר עם חוויות קשות מהעבר?

ברור שהתקדמות כזו, אם היא אפשרית, תביא להתייעלות גדולה באמנות הפסיכולוגיה. פסיכולוגים יוכלו לבקש מהמטופלים להתבונן ברצף של ציורים, תמונות, או אפילו לחשוף אותם לאורות בתדירויות ובתדרים שונים, שישפיעו על מוחו של המטופל ברמה תת-הכרתית ויסייעו לפסיכולוג בעבודתו. וכמובן, גם צבאות – ואולי ארגוני מודיעין – יעשו בוודאי שימוש בפיתוח כזה למטרותיהם.

ובכן, טוויתי עד כה מגדלים באוויר והבטחנו גדולות ונצורות, אבל האם בכלל אפשר להשפיע על עצבים מסוימים במוח באופן ממוקד ומדויק? סיפרתי הרי שכבר יותר מחמישים שנים מראים נוירולוגים תמונות לקופים, ובוחנים כיצד הן משפיעות על העצבים ועל המוח בכלל. אבל אנו נכנסים בשנים האחרונות לעידן חדש בהיסטוריה האנושית, בו בינות מלאכותיות מתחילות להגיע להישגים יוצאי-דופן במטלות שונות. האם יש סיכוי, לפיכך, שבינה מלאכותית תצליח לפתח תמונה או סט של תמונות שיפעילו את המוח באופן יוצא-דופן?

זה בדיוק מה שעשתה הבינה המלאכותית המכונה XDREAM.

הבינה המלאכותית שפרצה למוח

כדי לנסות לפרוץ למוחו של רינגו, עקבו החוקרים אחר עצב אחד מסוים במוחו, והעבירו את המידע על מצב העצב בזמן אמת לאלגוריתם בינה מלאכותית בשם XDREAM. האלגוריתם הוא למעשה צייר, שאומן על כמעט מיליון וחצי תמונות אמיתיות, ויוצר תמונות חדשות באמצעות שחבור מחדש של אלמנטים שונים. התמונות הללו הוצגו בפני רינגו, והאלגוריתם קיבל משוב בזמן-אמת כדי להבין עד כמה הן השפיעו על פעילות העצב. ואז, הוא שחבר מחדש את האלמנטים, הוסיף חדשים והעלים אחרים, כדי ליצור תמונה חדשה ולבחון גם אותה. התמונות, למעשה, עברו אבולוציה בהתאם לתגובת תא העצב במוחו של רינגו[3].

התמונות הראשוניות שהציע האלגוריתם לא היו מרגשות במיוחד, אך ככל שהבינה המלאכותית הבינה טוב יותר מה מרגש את תא העצב של רינגו, היא החלה להוסיף פרטים מעניינים. תוך זמן קצר התווספו לתמונות פנים שהחוקרים זיהו כ- "אנתוני", הקוף השוכן בכלוב לצדו של רינגו. מספר ימים לאחר מכן, האלגוריתם הפיק את פניה המעוותות של אחת מהמטפלות בקופים.

התמונות שיצרה הבינה המלאכותית, שהשפיעו יותר מכל תמונה טבעית על מוחותיהם של הקופים. מקור: המאמר המקורי.

לאחר סבבים רבים של אבולוציה, הצליחה הבינה המלאכותית לשרטט תמונות שמפעילות את תא העצב של רינגו בעוצמה גבוהה בהרבה מכל תמונה טבעית או ציור מעשה ידי-אדם. התמונות הללו, איך לאמר בעדינות, אינן קוסמות לעין. למעשה, הן מבעיתות. כמעט כולן מכילות עיניים שחורות עצומות, פנים מכוסות-למחצה במסיכה, ובאופן כללי הן מעוררות אפילו בצופים האנושיים תחושה עזה של אי-נוחות[4]. ואין פלא: זה בדיוק מה שהן נועדו לעשות עבור תא עצב בודד במוחו של קוף, ואנו דומים מספיק לקופים כדי להיות מושפעים מהן בעצמנו.

ועתה נשאלת השאלה: מה יקרה כאשר נפתח תמונות דומות כאלו עבור בני-אדם? האם נוכל בעתיד להריץ אלגוריתם דומה לזה של XDREAM על נבדקים אנושיים, על מנת לפתח את הרכב התמונות המדויק שישרה עלינו אימה, רגיעה, עונג, סקרנות, שכחה, או כל רגש אחר?

לשאלות אלו אין עדיין תשובה ברורה. ייתכן שנגלה שאפשר להשפיע רק על עצבים בודדים במוח האנושי, אך שקשה יותר לגרום למוח כולו לשנות כיוון ודרך פעולה. או שנגלה שההשפעה אינה חזקה כל-כך, ושהמוח יכול לווסת מחדש את העצבים שהתעוררו יתר-על-המידה בעקבות המידע החזותי המרגש. אבל אני מרשה לעצמי להיות אופטימי, ולדמיין עתיד – אני יכול ממש לראות אותו למול עיניי – בו פסיכולוגים יוכלו לטפל בחולים באמצעות הצגת תמונות שעוצבו במיוחד על מנת להכניס את המטופל למצב של פתיחות מוגברת. עתיד שבו אנשים הלוקים בדיכאון או במחלות נפשיות אחרות יוכלו לצפות בסט של תמונות שישנו את דרך הפעולה של מוחותיהם. ובה בעת אני גם חרד מאפשרויות השימוש בתמונות מסוג זה בתשדירי בחירות או בפרסומות.

האם נוכל להשתמש בבינה מלאכותית כדי לפרוץ למוח האנושי דרך העיניים? מי ישתמש בהן, לאיזו מטרה ועל איזה קהל יעד?

את התשובות, כרגיל, נגלה בעתיד.

[1] http://centennial.rucares.org/index.php?page=Neural_Basis_Visual_Perception

[2] https://www.eurekalert.org/pub_releases/2006-07/uops-prc072606.php

[3] https://www.cell.com/cell/fulltext/S0092-8674(19)30391-5

[4] https://www.theatlantic.com/science/archive/2019/05/ai-evolved-these-trippy-images-to-please-a-monkeys-neurons/588517/

מנתחים בסין מטפלים בהתמכרויות באמצעות שתלים מוחיים

מנתחים בסין מטפלים בהתמכרויות באמצעות שתלים מוחיים

יאן חגג את לידת בנו הראשון במסיבה עם חבריו. המסיבה התנהלה לפי הקווים הרגילים – טפיחות על השכם, אלכוהול ומשחקי חברה מביכים – ואז הציעו החברים ליאן טעימה של מתאמפטמין. הוא הסכים לנסות, וכך לקח את הצעד הראשון בדרך לא-ידועה, שבסופה מצא עצמו עם אלקטרודות במוחו, סוללה מושתלת בחזהו, ועם שליטה-עצמית מלאה במצבי רוחו ובצרכיו.

אולי זה הזמן המתאים לציין שעדיף שלא תנסו את זה בבית. או בכלל. אל תהיו יאן. אבל אם אתם רוצים לדעת מה קרה לו, ואיך הוא הפך לחלק מתרבות הניסויים בבני-אדם הרווחת בסין, המשיכו לקרוא. ולמקרה שאתם תוהים: מדובר בסיפור אמיתי לגמרי, שסוקר לאחרונה ברשתות התקשורת המובילות.

 

ההתמכרות ועונשה

יאן גילה במהרה שקל לנסות מתאמפטמין, אבל קשה להפסיק להשתמש בחומר הממכר. כאשר חווה את ה- 'היי', הוא איבד שליטה על מעשיו והיה משתתף במשחקי קלפים בעלות גבוהה. הוא עישן והוא הימר, והוא הפסיד – ולא היה אכפת לו. הוא איבד יותר מ- 150,000 דולרים בשמונה השנים שעברו מאז הטעימה הראשונה של הסם. ומה שחשוב יותר – הוא איבד את אשתו, שהתגרשה ממנו, ואת הזכות לראות את בנו.

יאן לא איבד תקווה. הוא ניסה להיגמל, פעם אחר פעם. הוא התאשפז בבתי-חולים, עבר לעיר אחרת כדי להתרחק מסוחרי הסמים שהכיר, וניסה טיפול אחר טיפול. הכל היה לשווא. הוא שב וחזר לסמים. לבסוף, הוא החליט לנסות את הטיפול הקיצוני ביותר לבעיה, שזמין כיום רק בסין: גרייה בעמקי המוח להתמודדות עם התמכרות.

 

לגרות את המוח

כבר מזה זמן רב אנו יודעים שאפשר להפעיל את המוח באמצעות גירוי תאי העצבים. גרייה שכזו יכולה להתבצע באמצעות שדות חשמליים או מגנטיים המופעלים מחוץ לקרקפת, אבל השפעתם של אלו מאד גולמית ומשפיעה על אזורים רבים במוח. ניתן לגרות את המוח באופן עדין וממוקד יותר באמצעות אלקטרודות המושתלות בעמקי רקמת העצבים, ומפעילות אזורים שונים במוח לפי דרישה. בלחיצת כפתור, ממש.

מדוע, אם כך, לא משתמשים בטכניקה זו אלא במצבים הקיצוניים ביותר?

תמונת רנטגן של אדם עם אלקטרודות בעמקי המוח. במקור מוויקיפדיה

כמו בכל פרוצדורה רפואית המחייבת פלישה לגוף, גם גרייה בעמקי המוח (או Deep Brain Stimulation – DBS) טומנת בחובה פוטנציאל לנזק. עדיין לא קיים ניתוח בטוח לחלוטין, ללא סכנה לזיהום או לפגיעה לא-מכוונת ברקמות במהלך החדירה לגוף. גרייה בעמקי המוח מסוכנת עוד יותר, מאחר והמנתחים צריכים להשתיל את האלקטרודות עמוק בתוך המוח. בדרך לשם הם עלולים לפגוע ברקמה, ולהותיר את המטופל עם שלל של תופעות לוואי כפגיעה בזיכרון, באישיות ובשליטה העצמית.

אה, וכדאי גם להזכיר שהאלקטרודות יכולות לעורר תגובה חיסונית, עלולות להפסיק לעבוד תוך שנים ספורות, ומסתמכות על סוללה – שלעתים מושתלת גם היא בתוך הגוף.

למרות כל הצרות הללו, גרייה בעמקי המוח מספקת תוצאות מרשימות כל-כך שאושרה לשימוש כטיפול (קיצוני) במספר מחלות כפיתול עוויתי, מחלת פרקינסון ואפילפסיה. יותר מ- 35,000 מכשירים לגרייה מוחית הושתלו כבר במטופלים, והמספר רק ממשיך לגדול מדי שנה.

למרות ההבטחה הגדולה הטמונה בגרייה בעמקי המוח, התחום מתקדם באיטיות יחסית בארצות הברית. שני ניסויים גדולים בגרייה מוחית לטיפול בדיכאון נכשלו בארצות הברית בשנים האחרונות, כנראה עקב חוסר הבנה מספקת של המוח. לפי השיקגו טריביון, שתי מעבדות החליטו שלא להמשיך עם ניסויים קליניים המנצלים גרייה בעמקי המוח כדרך לטפל באלכוהוליזם (לא הצלחתי למצוא מקור לטענה). נראה שהסיכונים פשוט לא הצדיקו את התוצאות הראשוניות במקרים אלו.

בארצות הברית, ניסויים קליניים בגרייה מוחית עולים הון תועפות ומחייבים התמודדות עם הביורוקרטיה הכבדה ועם מאות קילוגרמים של ניירת, אישורים, היתרים, חתימות וכן הלאה. רבים מההליכים האלו, חשוב לומר, נחוצים כדי לוודא שהניסויים נערכים באופן אתי ומוסרי.

בסין, מסתבר, לא קיימת בעיה דומה.

 

על שולחן הניתוחים

לפני קצת יותר מחצי-שנה הוכנס יאן לחדר הניתוח. בניגוד לניתוחים פולשניים רבים אחרים, ניתוחי מוח מתבצעים בדרך-כלל בהרדמה מקומית בלבד, על מנת שהמנתח יוכל לנטר אחר מצב ההכרה של החולה ולוודא שאינו פוגע באזורים קריטיים במוח. זו הסיבה לכך שיאן היה בהכרה מלאה בעת שהמנתח קדח חור בגולגולתו והחדיר את האלקטרודות הארוכות לתוך המוח, עד לאזור הקשור ליכולתו של יאן לשלוט בעצמו ולהדוף את הצורך בסם. שעות ספורות לאחר מכן, הושתלו סוללות בחזהו של יאן, על מנת לספק לאלקטרודות את האנרגיה הדרושה להפעלתן.

עשר שעות מאוחר יותר, פקח יאן – סייבורג במלוא מובן המילה – את עיניו מחדש.

יומיים לאחר מכן, הוא גילה שהרופאים מסוגלים עתה לשלוט במוחו.

כפי שכל מוזיקאי יודע, הדבר החשוב ביותר בכל הופעה הוא כוונון-מראש של הכלים. כך היה גם במקרהו של יאן: יומיים לאחר הניתוח, הרופאים החלו לכוונן את האלקטרודות עבורו. הוא ישב מול רופאו האישי, שהשתמש בטאבלט על מנת לשלוט באלקטרודות ולבחון כיצד הפעלתן בדרכים שונות משפיעה על יאן. מצבי רוחו של יאן השתנו מעליצות, לחשש, לאושר. כפי שצוטט בשיקגו טריביון

"המכונה הזו ממש קסומה. הוא מכוון אותה כדי לשמח אותך, ואתה שמח. כדי להרגיז אותך, ואתה מתרגז. היא שולטת בשמחה שלך, בכעס, ביגון ובאושר."

כיום, שישה חודשים וקצת לאחר מכן, יאן נגמל מהסמים לחלוטין (לפי דיווחו האישי, לפחות). זה לא מפתיע, מכיוון שהוא יכול כפי הנראה לדכא את הרצון לסם בכל עת באמצעות לחיצה על כפתור. הוא מפצה עתה על כל שאיבד בעשור האחרון: הוא ישן טוב יותר בלילה, העלה משקל שוב, וסירב להתנסות בסמים כשאלו הוצעו לו מצד 'חבריו'. אך כאשר ניסה לחדש את הקשר עם אשתו, הוא גילה שהיא כבר נישאה מחדש ונכנסה להיריון מבעלה הנוכחי.

"הגעת מאוחר מדי." היא אמרה בצער.

 

איך לא לאחר (ולא להקדים) לעתיד

וכאן, בעצם, טמון מוסר ההשכל המרכזי של הסיפור: איש אינו רוצה לאחר לעתיד . עשרות-אלפי אמריקנים מתים בארצות הברית מדי שנה כתוצאה ממנות-יתר של סמים. שבעים-אלף בני-אדם ב- 2017 בלבד, ליתר דיוק, בערך פי שלושה מדי שנה ממספר כל החללים שנפלו במערכות ישראל עד היום. אבל הניסויים הקליניים בגרייה מוחית בארצות הברית, כאמור, פשוט יקרים וסבוכים מדי מבחינה רגולטורית, והחשש גדול מתופעות לוואי. אבל באותו הזמן ממש, רבים מקורבנות מגיפת הסמים מאבדים את חייהם, מילולית, והרופאים אינם מסוגלים לעזור להם.

ברור מדוע הפיתוי גדול כל-כך, למצוא פתרון קסם כגרייה בעמקי המוח, שיוכל לדכא את ההתמכרות בלחיצת כפתור. ולמה לעצור שם, בעצם? אותו מכשיר קסום יכול גם, כדבריו של יאן, לשמח אותך, להרגיע אותך ולהגביר או לדכא את דחפיך המיניים כך שיתאימו לאלו של בן- או בת-זוגך. אין פלא שסין שועטת קדימה לקראת טיפולים מתקדמים ויעילים יותר בגרייה בעמקי המוח.

אבל האם טיפולים כאלו בטוחים כבר לשימוש? קשה לדעת. יאן מהווה מדגם של אדם אחד בלבד, ולא ברור עד כמה ניתן להסתמך על תחושותיו האישיות מבלי מבדקים מדוקדקים הרבה יותר. יש להניח שגם אם הניתוח לא היטיב עמו, עדיין מצופה ממנו בראיונות למדינות זרות שלא להביך את מדיניותה המתירנית של סין בנוגע לניתוחים הללו. יש מקום לניסויים קליניים רחבי-היקף הרבה יותר, לפני שנבחר לאמץ את הגרייה בעמקי המוח ככלי לטיפול בהתמכרויות.

האם סין עושה בחכמה, כאשר היא מאפשרת כבר היום לבצע ניסויים כאלו, ואפילו לאפשר טיפולים ראשוניים בטכניקה?

על כך קשה עדיין לענות. חשוב שלא לאחר לעתיד, אך כדאי גם שלא להקדים אליו יותר מדי. אחד הטיפולים הראשוניים בהתמכרות לסמים בסין בתחילת המילניום עירב גם הוא ניתוח מוחי, אך מסוג פחות מתוחכם. הרופאים היו פוצעים אזורים קטנים במוחותיהם של המטופלים, בתקווה לשנות את מבנה אישיותם ואת יכולתם לשלוט בעצמם. לפעמים הניתוחים עבדו, לפעמים לא, ובכל מקרה הם הותירו מאחוריהם מספר רב של מטופלים שאיבדו את זכרונותיהם וסבלו משינויי אישיות בלתי-צפויים ובלתי-נשלטים.

בסופו של דבר, בשנת 2004, החליטה ממשלת סין להוציא את טיפולי הפציעה מחוץ לחוק ברוב בתי החולים במדינה.

סין, בבירור, מנסה להתקדם לעתיד במהירות. בתחילת המילניום היא התקדמה לשם מהר מדי, כשהשתמשה באמצעים טיפוליים שיעילותם לא הוכחה היטב, והסיכון בהם היה גדול. האם היא מקדימה את המועד גם כשהיא מאפשרת להשתמש בגרייה בעמקי המוח כדי להילחם בהתמכרויות – ובקרוב גם בוודאי בשפע בעיות נפשיות אחרות?

ושוב, קשה לומר מה הדבר הנכון לעשות. מצד אחד, תרבות הניסויים הקליניים בארצות הברית הפכה לחיה ביורוקרטית רעה המזינה את עצמה, וקיימות הצעות רבות לדרכים לשיפורה. מצד שני, אולי "אי אפשר איתה" אבל גם ברור ש- "אי אפשר בלעדיה". יש למצוא את דרך הביניים בין עודף ביורוקרטיה ועודף ניסויים, לבין חופש מוחלט לרופאים ולנסיינים לעשות כרצונם ולהבטיח למטופלים ככל העולה על רוחם. אולי סין מצאה את דרך הביניים הזו. אולי לא.

את התשובה לכך נגלה, ביחד עם יאן, רק בעתיד.

 

————————-

 

אה, ואם אתם תוהים כיצד יכולה מדינה כמו סין (או כל מדינה) להיעזר בטכנולוגיות לשליטה מוחית באזרחים על מנת למנוע חילופי שלטון ומרי אזרחי, אולי יעניין אתכם גם להאזין לריאיון שלי בפודקאסט של סלבה ועומר, על עתיד הדמוקרטיה בראי טכנולוגיות ההווה והעתיד. הקישור כאן.

איך להתמודד עם נטורי קרתא

איך להתמודד עם נטורי קרתא

"שמעת על נטורי קרתא, שעצרו כבאית שהוזעקה כדי לכבות שריפה בשכונה שלהם?" שאל אותי חברי איש המחשבים נאור באפטר-פארטי שאחרי מסיבות יום העצמאות. "הם נשכבו מתחת לגלגלים שלה, ואז כשעצרה הם טיפסו עליה, תלשו ממנה את דגל ישראל ושרפו אותו בהפגנתיות. ומה שיותר גרוע, הם עיכבו את כל מבצע כיבוי האש והזיקו כך לאחרים."

"כן," הסכמתי איתו. "נורא, מחריד, וכל זה."

"אבל יש לי פתרון!" הוא הכריז.

"נשמע."

"יש היום מנועי בינה מלאכותית שיכולים למדל את הדרך בה פורצות הפגנות." אמר. "הם מזהים את האנשים עם ההשפעה הגדולה ביותר, כדי שיהיה אפשר לבצע בהם… נאמר, סיכול ממוקד… כדי למנוע מהפגנה המונית להתממש."

"אתה לא מציע להרוג בנטורי קרתא, נכון?" שאלתי בחשש.

"כמובן שלא!" הוא נראה מזועזע. "גם הם בני-אדם, וחוץ מזה הריקושטים יוכלו לפגוע בסביבה. הפתרון שלי הרבה יותר פשוט. הכבאית תהיה מחוברת לאינטרנט, והבינה המלאכותית תוכל לזהות את הפנים של נטורי קרתא המשפיעים ביותר, לכוון עליהם תותח מים תוך כדי נסיעה ברחוב, וברגע שינסו לצאת מדלתות בתיהם כדי להסתער על הכבאית, הם יקבלו שפריץ רציני לפנים – מהסוג שזורק אותך אחורנית. והכל יקרה בצורה אוטומטית. אף אדם לא יעז להסתער לבדו על כבאית, חוץ מהקיצוניים ביותר – ואותם הבינה המלאכותית תזהה ותסכל. אני מבטיח לך שהרחוב יישאר פנוי לחלוטין ככה."

"אבל מה אם הם ישתמשו בטלפונים החכמים שלהם כדי לתאם הסתערות משותפת?" שאלתי. "אתה לא יכול להתמקד בכולם באותו הזמן."

"הכבאית תישא גם מכשיר שישבש את אורכי הגל באמצעותם מתקשרים טלפונים חכמים." הוא ענה מיד.

"ומה אם יצעקו אחד לשני מבית לבית?"

הוא פטר את שאלתי כלאחר יד. "נפעיל את הסירנות של הכבאית, ואף אחד לא יוכל לשמוע כלום בגלל הרעש."

"הבנתי." אמרתי. "אז אתה רוצה כבאית אוטונומית, עם סירנות שיחרישו את כל הרחוב, שתשתק את כל השידורים מסביבה, ותשפריץ מים על כל נטור קרתא עוין ובעל השפעה. אבל איך היא תזהה למי יש השפעה ולמי אין?"

"פשוט מאד!" הוא הריע. "נדרוש מנטורי קרתא להתחבר לפייסבוק, וכך יהיה לנו את כל המידע הנדרש עליהם."

"בעצם," הוא שקע לרגע בהרהורים, "אם הם יתחברו לפייסבוק וייחשפו לדיעות של אחרים, אולי אפילו לא נזדקק לכל זה. הם יתחילו להתדיין עם אנשים, להבין שגם אחרים הם בני-אדם ושצריך להתחשב בכולם, וימתנו את הגישות הקיצוניות שלהם!"

בהינו זה בזה לרגע בזמן שהדברים חלחלו, ואז התחלנו לצחוק.

יש דברים שכל-כך אבסורדיים, שאין טעם בכלל לדבר עלהם.

 

יונדאי פיתחה אב-טיפוס של רכב מהלך

יונדאי פיתחה אב-טיפוס של רכב מהלך

חברת יונדאי פיתחה רכב אוטונומי חדש בעל ארבע רגליים, שמסוגל ללכת, לרוץ ואפילו לטפס בין הרים וגבעות. לפי יונדאי, הוא מסוגל לנוע בשטח בזהירות ובאיטיות באמצעות חיקוי דרך ההליכה של הלטאה, או להתנייד מהר יותר על-ידי חיקוי אופן ההליכה של יונקים כחתולים וכלבים. החברה הציגה אב-טיפוס של הרכב בכנס CES בתחילת 2019, עם סייג אחד קטן: הרכב הרובוטי שהוצג באירוע היה בגודל של חתול בית ממוצע, כך שהוא לא מתאים עדיין לנוסעים אנושיים. ועדיין, הרובוט בהחלט מרשים: הוא מתהלך על הרצפה על ארבע רגליים, ומצליח להזדחל ולטפס על השולחן בתצוגה.

אין סיבה להאמין שיונדאי לא תצליח לשחזר את ההישג, בסופו של דבר, גם ברכבים ממשיים. החברה מתכוונת להשיק את הרכב הארבע-רגלי ככלי שמתאים במיוחד במצבי חירום. רכבים בעלי ארבע רגליים יוכלו, למשל, להתמודד עם אזורים שחוו שטפונות, צונאמי, או רעידות אדמה. הם יוכלו לקפל את רגליהם ולנסוע כרכב רגיל בכל מקום בו הכבישים עדיין קיימים ושלמים – ואז לעבור למצב ארבע-רגלי באזורים בהם הכבישים נחרבו.

אפשרות אחרת שמציעה החברה היא להשתמש ברכב ככלי לאנשים עם מוגבלויות. אנשים המרותקים לכסא גלגלים, למשל, יוכלו להזמין מונית ארבע-רגלית שתגיע ישירות לפתח דלתם ותזדקף על ארבע רגליה על מנת לאפשר לכסא להתגלגל לתוך הרכב[1].

מה יכול הרכב הארבע-רגלי ללמד אותנו על העתיד?

קודם כל, הוא מראה את האפשרויות הנפתחות בפנינו ברגע שאיננו זקוקים יותר לנהג אנושי. בעבר היה צורך בנהג מיומן שישלוט ברובוט הארבע-רגלי. זוהי מטלה מפרכת ומורכבת המחייבת אימון רב. ברגע שאפשר להעביר את השליטה ברובוט לבינה המלאכותית, כולם יכולים ליהנות משירותיו של הרכב הארבע-רגלי.

שנית, אנו מתחילים להבין שהרכבים הבאים לא יהיו כולם באותו גודל, באותה צורה או אפילו יפעלו באופן דומה על הכבישים. בני-אדם זקוקים לסטנדרטיזציה מכיוון שקשה ללמד אותנו לשלוט ברכבים שונים, או לתפקד בסביבה בה כל רכב פועל אחרת. זו הסיבה שכל הרכבים המופיעים כיום בכבישים נראים כמעט זהים אחד לשני: ארבעה גלגלים, הגה, דוושות, ידית הילוכים וכן הלאה. קיימים רכבים יוצאי-דופן – מלגזות, למשל – אך בהם נעשה שימוש רק באזורים מוגדרים היטב.

מהרגע שהשליטה על הרכבים עוברת לידי הבינה המלאכותית, האילוצים על צורת הרכב ודרך פעולתו מתרופפים באופן משמעותי. את הבינות המלאכותיות יש ללמד רק פעם אחת כיצד לשלוט ברכב הארבע-רגלי – וזהו. מעתה והלאה, צריך רק להעתיק את אותה בינה מלאכותית לכל רכב ארבע-רגלי חדש, כדי לקבל נהג מושלם. באופן דומה, הבינות המלאכותיות יוכלו ללמוד לשלוט גם ברכבים בעלי גלגל אחד, שניים או שלושה. הן ילמדו לתפעל רכבים מעופפים, רובוטים שינועו על רגל אחת, שתיים, שלוש, ארבע, או יותר. מכלול האפשרויות הוא אינסופי. ומכיוון שהרובוטים יוכלו לתקשר זה עם זה, הם יוכלו לנוע בכבישים וברחובות במהירות גבוהה, עם חשש מינימלי לתאונות.

שלישית ואחרון חביב – הרכב הארבע-רגלי מלמד אותנו גם על שדה הקרב החדש בין חברות הרכבים: הלחימה על דעת הקהל ועל אפקט ה- "וואו". כי נודה לרגע באמת: הרכב של יונדאי נמצא עדיין בשלב הקונספט, מה שאומר שייתכן שהוא לעולם לא ישוחרר לשוק. אבל יונדאי, שמנסה להתחרות ברכבים הסקסיים של טסלה וברכבים האוטונומיים של וויימו, צריכה להראות שגם היא יכולה להבקיע עם רעיונות חדשניים. צפו לעוד הרבה רעיונות מטורפים מהסוג הזה בשנים הקרובות, כאשר חברות ינסו לנצל את הבינה המלאכותית כדי להציע אבות-טיפוס חדשים ומוזרים לצרכנים. לא כל הרעיונות יתפסו, בוודאי, אבל אלו מהם שיצליחו – ישנו את התנועה בכבישים, והעולם לא יחזור להיראות כפי שהיה.

קחו לעצמכם רגע לפנטז, ונסו לדמיין את העולם העתידי הזה: עולם בו קיימים עדיין כבישים, ועליהם נעים הרכבים שצריכים להגיע במהירות למחוז חפצם. הרכבים הנפוצים ביותר כבר אינם בעלי חמישה מקומות ישיבה, מכיוון שברור לכולם שמדובר במקום מבוזבז ובאנרגיה מבוזבזת שנחוצה כדי להניע את הרכב הגדול יותר. במקום זאת, ברוב הרכבים יש עתה רק שני מושבים. ומה קורה אם אתה צריך רכב גדול יותר לכל המשפחה? במקרה זה, אתה יכול פשוט להזמין רכב עם ארבעה מקומות ישיבה או יותר, באותה קלות בה אתה יכול כיום להזמין דרך אובר רכב גדול או קטן.

בין כל הרכבים הרגילים הללו, ניתן למצוא עוד שפע של רובוטים אחרים. רכבים ארבע-רגליים פוסעים בחינניות בין הרכבים המתגלגלים, ומעבירים ילדים את הכביש גם במקומות הסואנים ביותר מבלי להפריע לתנועה. רובוטי-שליח קטנים יותר נעים במהירות על הכבישים, או בקצב הליכה על המדרכה, ומביאים סחורות ומשלוחים ללקוחות. ובין כל אלו נעים רחפנים, המסוגלים להתחבר לגגות הרכבים השונים ולספק תרופות, סחורות קטנות ומשלוחי מזון לנוסעים.

זוהי, כמובן, רק תמונה אחת של העתיד הצפוי לנו, והיא עדיין רחוקה מאיתנו לפחות עשור או שניים. אבל בוודאי תסכימו שיש למה לצפות.


 

[1]          “Watch video of Hyundai’s walking car concept in action,” Futurism. [Online]. Available: https://futurism.com/the-byte/walking-car-hyundai-video. [Accessed: 18-Jan-2019].

מהנדסים גנטיים מתקנים פגם אבולוציוני קדום בצמחים – ומשפרים את היבול בארבעים אחוזים

מהנדסים גנטיים מתקנים פגם אבולוציוני קדום בצמחים – ומשפרים את היבול בארבעים אחוזים

אחד הדברים שאני שם לב אליו בבלוג לאחר שנים רבות של כתיבה הוא שאנחנו נוטים להיסחף אחר ההתפתחויות הטכנולוגיות המנצנצות ביותר: רכבים אוטונומיים (וואו!!), רכבים מעופפים (כמו בחזרה לעתיד!), רובוטים שהולכים כבני-אדם (הטרמינייטור!) וכן הלאה. כמובן, להתפתחויות האלו יש משמעות חשובה לעתיד, אבל לעתים דווקא הפיתוחים הפחות-סנסציוניים הם אלו שיכולים לשנות את העולם לטובה עבור מיליארדי בני-אדם. למשל, חלבון קטן ומטופש ששמו "רוביסקו", שעושה צרות לצמחים בכל העולם – אבל לא לעוד הרבה זמן. ובזכות אקט יוצא-דופן של הנדסה גנטית מהזמן האחרון, אנו עשויים כבר בעשור הקרוב להגדיל את אספקת המזון הצמחי בעולם בכמעט חמישים אחוזים.

נסביר לרגע מה זה בכלל "רוביסקו". אתם אמורים להכיר אותו, כי הוא החלבון הנפוץ ביותר על פני כדור-הארץ. הוא זה שפועל בצמחים ומאפשר להם להפוך פחמן דו-חמצני ומים לסוכרים. הצמח משתמש בסוכרים כדי להפיק אנרגיה, ומה שעוד – הוא גם משתמש בהם כדי לבנות את הגבעול, הזרעים, הפרחים, העלים וכל יתר חלקי הצמח. התרנגולות, הפרות והכבשים אוכלות את הצמח על כל סוכריו, ואז אנחנו אוכלים אותן. צמחונים מדלגים על התיווך הזה, ונהנים ישירות מהסוכרים הטבעיים שבצמח, לצד שפע של גלולות ויטמינים.

בלי רוביסקו, חלק גדול מהצמחים על פני האדמה היו – פשוט – מפסיקים להתקיים. לכן רוביסקו חשוב ונפוץ כל-כך. הוא התפתח בשלב מוקדם באבולוציה של הצמחים ואיפשר להם להצליח במה שהם עושים היטב כיום: לנצל ביעילות את אור השמש בתהליך הפוטוסינתזה. אלא שעם מעבר השנים, כמו אמנים רבים וטובים, רוביסקו הפך לאויב הנורא ביותר של עצמו. הוא התפתח במקור בסביבה עם מעט מאד חמצן, וזו הסביבה בה הוא פועל באופן מיטבי. אלא מה? בתהליך הפוטוסינתזה סופחים הצמחים פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה ומשחררים חמצן. מאות-מיליוני שנים של פעולת הצמחים הביאה לכך שהם מילאו את האטמוספירה בכדור-הארץ בכל-כך הרבה חמצן, שרוביסקו כבר לא פועל היטב כבעבר. הוא עדיין מנסה לעשות את עבודתו, אך יעילותו פוחתת בתנאים הקיימים באטמוספירה כיום, והוא עושה טעויות רבות בתהליך ההרכבה של הסוכרים.

אז מה עושים? מהנדסים מחדש את כל העסק, כמובן. זה מה שעשו חוקרים במכון לביולוגיה גנומית באילינוי, שהשקיעו את מאמציהם בהנדסה-מחדש של צמח הטבק. הם השתמשו בטכניקות מתקדמות של הנדסה גנטית כדי להטמיע בצמחים מסלולים מטבוליים אלטרנטיביים שיאפשרו להיפטר בקלות מהטעויות של רוביסקו. המסלולים האלו אמורים לחסוך במשאבים שהצמח היה מפנה במצב רגיל כדי לטפל בשגיאות של רוביסקו.

החוקרים בחנו את רעיונותיהם בצמח הטבק, וגילו כי הצמחים המהונדסים הצליחו לגדול מהר יותר בשדה, הגיעו לגובה רב יותר ומסתם הכוללת הייתה גדולה בארבעים אחוזים בערך מזו של הצמחים הרגילים. התוצאות התפרסמו כבר בכתב-העת המדעי היוקרתי Science, ועכשיו מנסים החוקרים לשכפל את התוצאות הללו גם בצמחי סויה, אורז, תפוח אדמה, עגבניות וחצילים[1].

צמחים מהונדסים.jpg

מה יקרה אם יצליחו?

התשובה הברורה מאליה היא שנוכל להפיק יותר מזון, בהשקעה קטנה יותר של אנרגיה. אחרי הכל, ההנדסה מחדש של הצמחים רק מתקנת פגם שנותר בהם עוד מתקופה קדומה יותר בהיסטוריה. אנו משפרים, למעשה, את המכונות הקיימות בטבע, והן יעשו את כל היתר באמצעות אור השמש והפחמן הדו-חמצני מהאטמוספירה. גם אם יקבלו אותה כמות מים, אמורים הצמחים המשופרים להגיע להישגים טובים בהרבה מאלו של הצמחים הרגילים. וכך, נוכל להתמודד עם הצורך הגובר של אוכלוסיית העולם במזון, באמצעות שימוש יעיל יותר בשטחי גידול המזון.

המשמעות המורכבת יותר היא שהפיתוח עשוי לסייע לאנושות במלחמתה בהתחממות הגלובלית. אחת הסיבות המרכזיות להתחממות הגלובלית היא הצטברות מולקולות פחמן דו-חמצני באטמוספירה. אם נוכל לפתח צמחים המסוגלים לספוח כמות גדולה יותר של פחמן דו-חמצני, הרי שנוכל למזער את ריכוז גז החממה באוויר – וכך נאט את ההתחממות הגלובלית.

כמובן, כל זה לא יקרה מחר בבוקר. תהליך ההנדסה-מחדש של הצמחים ידרוש מספר שנים, ותהליכי האישור מול המחוקק צפויים לארוך עוד שנים רבות. ואף על פי כן, אם הפיתוח יצליח – הוא בוודאי יגיע במוקדם או במאוחר לשדות החקלאיים. קשה להאמין שבעולם רעב, המתחמם מדי יום, אפשר יהיה להתעלם מפריצת-דרך שמאפשרת לנו להאכיל מספר גדול בהרבה של בני-אדם, ועל הדרך גם לשקם את האקלים.

אחרון חביב, הפיתוח הזה רק מחזק את מה שאני מטיף לו כבר שנים: תהיו אופטימיים. בכל דור ודור במאתיים השנים האחרונות, ניתן היה למצוא את נביאי החורבן והזעם שטענו שהאנושות תיחרב בקרוב בשל שילוב של פיצוץ אוכלוסין, מחסור במזון, מחסור בדלק, בעיות סביבתיות ועוד שפע של אתגרים אחרים. כולם – עד עכשיו – טעו, מכיוון שהם לא הבינו כיצד החדשנות האנושית תספק לנו שיטות חדישות ויעילות יותר להפקת מזון, לכריית מחצבים, לטיהור הסביבה ולהתמודדות עם כל צרה אפשרית. אני לא אומר שצריך לנוח על השמרים! חשוב וראוי לעבוד קשה ולחקור כדי לוודא שהפתרונות הללו יפותחו וייושמו בשטח. אבל הדבר שחשוב להבין הוא שאין מקום לפסימיות לגבי העתיד הסביבתי. אם רק נמשיך להשקיע במדע ובטכנולוגיה – ונשכיל להשתמש בפירותיהם בחכמה – נוכל להציל את העולם, ואת האנושות ביחד אתו.

 


 

קישור למאמר המדעי ב- Science –

[1] http://science.sciencemag.org/content/363/6422/32