על היפותזת הסימולציה והניסוי שיכול לגרום להרס היקום כולו

על היפותזת הסימולציה והניסוי שיכול לגרום להרס היקום כולו

הניו יורק טיימס ידוע כאחד העיתונים המכובדים ביותר בעולם. מאמרים המתפרסמים בעיתון זוכים בחשיפה נרחבת, והציבור הרחב – כמו גם ראשי ממשלות ומנהיגים בינלאומיים – קורא אותם בשקיקה. העיתון בוחר בקפידה את המאמרים המתפרסמים בו, כך שכדאי לשים לב למאמר דעה שהתפרסם בשבוע האחרון, ובו נכתב כי – 

"ביצוע ניסויים אלו עשוי להיות רעיון רע ברמה קטסטרופלית – מהסוג שיכול לגרום להרס היקום כולו."

מוזר עוד יותר להבין שכותב המאמר אינו פיזיקאי גרעין או מומחה ללוחמה ביולוגית. למעשה, הוא פרופסור לפילוסופיה. והניסוי שהוא מוצא מאיים כל-כך, אינו מערב יצירת אנטי-חלקיקים או חורים שחורים, אלא הוא בעיקר ניסוי מחשבתי המבוסס על ניתוח נתונים, ומטרתו אחת: להוכיח שאנו חיים בסימולציה.

הכותב, פרופסור גרין פרסטון, חושש שאם הניסוי אכן יצליח, הרי שיוצרי הסימולציה יחליטו, במילים פשוטות, להוריד את השאלטר ולכבות את האור לכולנו.

אבל אולי עדיף להתחיל בהתחלה.

simulatoin.jpg

היפותזת הסימולציה

הפילוסוף ניק בוסטרום ידוע כ- 'מעצבן מקצועי'. בין היתר, הוא מבקר בכנסים של אנשי מחשבים ומזהיר אותם שהם עלולים לפתח בינת-על בלי כוונה, והיא – בוודאי ניחשתם – עלולה להשמיד את העולם. ובכל זאת, רעיונותיו תמיד מעניינים ושווים קריאה, ובשנת 2003 זכתה אחת ההיפותזות המרתקות ביותר שלו לפרסום: אנו עשויים, כולנו, להיות חלק מסימולציה גדולה אחת.

מה הכוונה בסימולציה? חישבו על משחק המחשב הפופולרי – The Sims. זוהי סימולציה פשוטה מאד של הציביליזציה האנושית כיום. אתם יכולים לגדל במשחק משפחה שלמה של בני-אדם, שבזכות המחשב זוכים ב- 'חיים' משלהם. ברור לנו שה- sims שלנו אינם מרגישים דבר, ואינם ניחנים במחשבה עצמאית משלהם. אבל מה יקרה בעוד מאה, אלף, או עשרת-אלפים שנים, כאשר כוחות המחשוב שיעמדו לרשותנו יהיו עצומים בהרבה?

Image result for the sims baby on fire

צילום מסך מהמשחק The Sims. יש מקום לשיפור (במקור מכאן)

בוסטרום מאמין כי צאצאינו הרחוקים יהיו חמושים במחשבים עוצמתיים כל-כך, שיוכלו להריץ סימולציות של ההיסטוריה האנושית ברמת פירוט גבוהה כל-כך, שהדמויות המסומלצות יהיו מסוגלות לחשוב עבור עצמן ולקבל החלטות משלהן. הן יחיו ויעבדו בסימולציות הללו, יתאהבו זו בזו, יתחתנו ואפילו יביאו לעולם ילדים – כלומר, דמויות חדשות בסימולציה. ואת כל זה הן יעשו מבלי שידעו כלל שמדובר בהרצה ממוחשבת של מציאות מן העבר.

למה שנכדי-נכדינו ירצו בכלל ליצור ולהריץ סימולציות מסוג זה? התשובה פשוטה: כפי שאנו רוצים להבין טוב יותר את ההיסטוריה של המין האנושי, ולשם כך מפתחים מודלים ממוחשבים מורכבים, כך ירצו גם צאצאינו להבין כיצד התקיימו וחיו הורי-הוריהם. או שאולי, כשכוחות המחשוב יהיו גדולים מספיק, יוכל כל ילד להריץ סימולציה דמוית-sim, אבל ברמה גבוהה בהרבה. אולי אפשר לקרוא לסימולציה כזו sim-universe. 

ועכשיו, שימו לב להיגיון של בוסטרום: אם אפילו ילד עתידי אחד יריץ סימולציה שכזו, הרי שהסיכוי שאנו חיים בסימולציה הוא 50:50. למה? מכיוון שאם אתם צריכים לנחש האם אתם 'אמיתיים' או חיים בסימולציה, ואתם יודעים שאין לכם שום דרך לפענח את התשובה, אבל שיש לפחות סימולציה אחת בעולם, הרי שיש סיכוי שווה שאתם חיים בסימולציה, או בעולם הפיזי-ממשי. 

אבל בוסטרום לא עוצר כאן.

כשאנו רוצים להבין את האקלים טוב יותר, איננו יוצרים מודל ממוחשב אחד בלבד. אנו מריצים עשרות ואפילו אלפי סימולציות של מצבים אקלימיים אפשריים, שבכל אחד מהם אנו משנים פרמטר אחד בלבד: את מהירות הרוח, את הלחות וכן הלאה. גם צאצאינו, כשירצו להבין את העבר, לא ירצו לפתח מודל אחד בלבד. הם יריצו – על מחשביהם המשוכללים לאין ערוך משלנו – מיליארדי סימולציות שונות של העבר. כל אחת מהסימולציות הללו תרוץ ברמת פירוט שלא תאפשר לדמויות המשתתפות בה להבין שמדובר בסימולציה. 

מה הסיכוי עכשיו שאתם חיים בסימולציה? בערך אחד למיליארד, לפי ההיגיון שתיארנו קודם. אני, רועי צזנה, איני יכול לדעת בוודאות האם אני רועי צזנה המקורי שנולד ב- 1980, או שאני אחת ממיליארדי הדמויות הממוחשבות שנוצרו אלפי שנים לאחר מכן, וכל אחת מהן מאמינה שהיא-היא רועי צזנה היחיד. הסיכוי שאני רועי צזנה המקורי היחיד קטן עד כדי גיחוך. הרבה יותר סביר להניח שאני דמות המשתתפת בסימולציה, מאשר שאני רועי צזנה המקורי.

נשמע מטורף? ובכן, כן, אבל הרעיון התחיל להכות שורש בלבם של כמה אנשים מרשימים. ניל דה-גראס טייסון, למשל, שהוא כנראה הפרשן המדעי המוערך ביותר באמריקה, כבר הודה כי ההסתברות שאנו חיים בסימולציה "עשויה להיות גבוהה מאד"[1]. אילון מאסק הודיע כי "יש סיכוי של אחת למיליארד שאנחנו חיים במציאות הבסיס"[2]. ג'ורג' סמוט, פיזיקאי וזוכה פרס נובל, מאמין שהסיכויים קיצוניים עוד יותר, וכי הסיכוי שאני רועי צזנה המקורי הוא רק אחת לטריליון (למרות שלא התייחס ספציפית אליי, אבל אני מניח שזה רק מכיוון שהוא לא מכיר אותי אישית)[3].

Image result for the matrix

המטריקס: החיים כסימולציה.

זוהי, אם כך, היא היפותזת הסימולציה. נכון להיום, היא אינה משפיעה על דרך חשיבתם של אנשים, בין היתר מכיוון שמדובר ברעיון בלבד, שטרם הוכח. 

אבל ישנם אלו – פיזיקאים, בעיקר – המנסים להוכיח שאנו באמת חיים בסימולציה. ופרסטון מאמין שאם יעשו זאת, הם עלולים להוביל להרס היקום כולו.

לך תוכיח שאין לך אחות מסומלצת

שמונה שנים לאחר שבוסטרום הציע את היפותזת הסימולציה, החליטו כמה פיזיקאים לקחת את העניין ברצינות, והציעו דרכים לבחון את הרעיון במציאות. או אולי בסימולציה. אם אתם כבר מבולבלים, אל תרגישו רע – אתם בחברה טובה. בכל מקרה, במאמר שהתפרסם במגזין מדעי צנוע אך מכובד (The European Physical Journal A), ניחשו החוקרים שאפילו בעתיד יהיה למחשבים כוח מחשוב מוגבל. הוא אולי יהיה גדול פי טריליונים מכוח המחשוב כיום, אבל עדיין – הוא יהיה מוגבל. 

אם אכן המחשבים יהיו מוגבלים בכוחם בעתיד, הרי שיוצרי הסימולציות ירצו למזער את כמות החישובים המתבצעים במסגרת כל סימולציה. במילים אחרות, במקום להריץ את כל האינטראקציות בין החלקיקים התת-אטומיים בכל היקום, בטריליוני יקומים במקביל, המפתחים ישתמשו ב- 'קיצורי דרך'. הם יתמקדו, למשל, הרבה יותר בכדור-הארץ (מרכז היקום, כמובן), ולא יטרחו להשקיע באותה המידה בקצוות המרוחקים של התבל. החוקרים מאמינים שבאמצעות תצפיות בחלל נוכל לזהות אי-סדירויות בדרך הפעולה של היקום, שמתיישבות עם היפותזת הסימולציה[4].

שיהיה ברור לרגע: אף אחד לא חושב שנוכל להוכיח בוודאות שהיפותזת הסימולציה נכונה. לפחות לא בזמן הקרוב. אבל כך, בסופו של דבר, עובדת הקהילה המדעית: מעלים היפותזה, יוצרים סדרה של תחזיות שאמורות להתממש אם ההיפותזה נכונה, ואז בודקים האם התחזיות הללו נכונות. אם כן – הרי שההיפותזה מקבלת כמה נקודות זכות והופכת לסבירה יותר בעיני הקהילה המדעית. אם היפותזת הסימולציה תספק מספר רב של תחזיות שמתאמתות בנוגע לדרך הפעולה של היקום… ובכן, הקהילה המדעית בהחלט עשויה לקבל על עצמה את גזר הדין, ולקבוע סופית שההשערה הסבירה ביותר היא שאנו חיים בסימולציה.

וזה, כפי שכבר אמרנו, עשוי להוביל לקטסטרופה הנוראית מכולם, ולהפסקת הסימולציה באמצע.

סימולציית מגדל בבל 

באחד הסיפורים המוקדמים בתורה מתואר מגדל בבל – מגדל עצום-מימדים, שאמור להגיע עד השמים עצמם. סקרנותו של האל היהודי הקדום מתעוררת לנוכח המגדל, והוא יורד מטה לרגע מהעננים, ואז מחליט להרוס לכולם את העסק. הוא גורם לכל העובדים לדבר בשפות שונות, ובדרך זו עוצר את בניית המגדל. 

לא לגמרי ברור למה האל שם רגל למפעל המרשים הזה, אבל פרשן המקרא דוד משה קאסוטו הציע כי בניית המגדל היוותה סוג של התרסה כנגד האל – רעיון גרוע בעליל, שהוביל לתגובת הנגד הצפויה מישות שהפתרון המקורי שלה לבעיות הוא להטביע את כל בני-האדם וחדי-הקרן במבול.

מגדל בבל. זה מה שקורה כשמעצבנים את היוצר(ים). במקור מוויקימדיה.

נחזור לרגע להיפותזת הסימולציה. פרסטון מביע חשש שיוצרי הסימולציה אינם מעוניינים שנבין שמדובר בסימולציה. אחרי הכל, אם הם רוצים להבין את ההיסטוריה של האנושות, הם בוודאי אינם רוצים שהדמויות בסימולציות שלהם יבינו שלא מדובר באמת במציאות הממשית! מה יקרה, לפיכך, אם נגלה שאנו חיים בסימולציה? מה יקרה אם נתחיל לחקור את אותה סימולציה כדי להבין אותה טוב יותר? אם ננסה להקים את 'מגדל בבל' המודרני – דרכים לבחון את הסימולציה, כדרך להתריס בפני היוצרים שאיננו מוכנים לקבל את המצב כמות שהוא? 

תגובתם של מריצי הסימולציה עלולה להיות פשוטה. יש להם עוד מיליארדי סימולציות אחרות, בהן בני-האדם המסומלצים מתנהגים יפה ונותרים בבורותם. אם הדמויות המורצות בסימולציה אחת אינן מתנהגות כשורה, אפשר פשוט לכבות את אותה סימולציה, ולנתב את משאבי החישוב שהתפנו לטובת היקומים הממוחשבים האחרים. הבעיה נפתרה, אפשר להמשיך הלאה. כלומר, אלא אם אתם נמנים על הדמויות שבאותה סימולציה, ואז תיעלמו, כולכם, בלחיצת כפתור אחת מצד היוצרים הגדולים שמעבר לשמים.

או אולי יבחרו היוצרים לסיים את הסימולציה בדרך שאינה ברורה באופן מיידי. באחד מסיפוריו של פיליפ ק. דיק, למשל, מתוארת סימולציה של אמצע המאה העשרים, המורצת בעתיד הרחוק במוזיאון. כאשר אחד מהצופים בסימולציה נכנס לתוכה וכך 'מזהם' אותה, מחליטים המנהלים לסיים את ההרצה תוך זמן קצר – באמצעות דרבון הישויות הממוחשבות לפתיחת מלחמה גרעינית שתהרוס את האנושות כולה בתוך הסימולציה.

אז מה הפתרון? איך נוכל לפענח האם אנו חיים בסימולציה או שאנו 'מקוריים', מבלי לעורר את חמת זעמם של היוצרים?

פרסטון מאמין, בפשטות, שלא נוכל לעשות זאת. או ליתר דיוק, הוא מאמין שהסיכונים גדולים כל-כך, שעדיף לנו להימנע מביצוע ניסויים שעלולים להוכיח שאנו חיים בסימולציה. זוהי אותה "סכנה קטסטרופלית" שפרסטון מזהיר לגביה. הוא מסכם כי – 

"תוצאות הניסויים המוצעים יהיו מעניינות רק כשהן מסוכנות. ייתכן שיהיה ערך רב בהבנה שאנו חיים בסימולציה ממוחשבת, אך המחיר הכרוך בכך – הסיכון להשמיד את היקום שלנו – גדול פי כמה. … האם זה באמת שווה את הסיכון?"[5]

האם זה שווה את הסיכון?

כל אדם יענה על שאלתו של פרסטון עבור עצמו, אבל הייתי רוצה לסיים את הרשומה הזו בטון אופטימי יותר: כן, אני מאמין שזה שווה את הסיכון. 

מדוע? מכיוון שגם אם היפותזת הסימולציה נכונה, ואנו אכן חיים בעולם ממוחשב שמריץ מחשב-על, לא ברור מהי מטרת יוצרי הסימולציה. פרסטון מניח שהיוצרים רוצים ללמוד על ההיסטוריה של המין האנושי, וכל חריגה מההיסטוריה האנושית תוביל לעצירת הסימולציה. אבל למה לבחור דווקא בפרשנות זו? אפשרות אחרת היא שהיוצרים רוצים לבחון – למשל – כמה זמן ייקח לישויות הממוחשבות לפענח שמדובר בסימולציה. אולי, מהרגע שנבין שמדובר בתוכנת מחשב, יסכימו היוצרים 'לשלוף' אותנו מהסימולציה הנוכחית ולהעביר אותנו לעולם ממוחשב טוב יותר, ללא רעב, עוני ומחלות.

או שהם ימחאו לנו כפיים על חכמתנו, ואז יעצרו את הסימולציה וימחקו את כולנו, כי הם קיבלו את התשובה שרצו. או שהם יתחשבו בקדושת החיים, וייתנו לנו להמשיך בחיינו בתוך המחשב. או שהם יהפכו את כולנו לפלמינגו ורודים. הי, למה לא? אולי יש להם פטיש כזה. תוכיחו שאני טועה.

אתם רואים בוודאי את הבעיה: קשה מאד לנחש את מניעיהם של יוצרי הסימולציה. כל אחד יכול להשליך עליהם את דרך ההבנה שלו את העולם. פרסטון צודק בכך שאם היפותזת הסימולציה אכן נכונה, הרי שאנו מסתכנים כאשר אנו מגיעים להבנה זו. אבל לא ברור האם סיכון זה גדול יותר מהסכנות הצפונות בהמשך החיים כרגיל, עם כל הקטסטרופות שהמין האנושי יכול לבשל לעצמו: משינוי האקלים ועד למלחמה גרעינית.

כך שאני מאמין שאנו בהחלט צריכים לבחון את היפותזת הסימולציה ברצינות, ומוכן להוסיף סיבה אחת חשובה: אולי עוד נצליח להתמרד כנגד היוצרים.

revolution-30590.png

הדרך אל החופש(?)

באחד מסיפורי המדע הבדיוני המונפשים בסדרת הטלוויזיה המצוינת – "אהבה, מוות, רובוטים" – מתוארת ציביליזציה של 'ליליפוטים' זעירים, החיים כולם בתוך מקרר ישן. בני הזוג שרכשו את הדירה הופתעו לגלות שהמקרר שלהם מיושב על-ידי אותם אנשים קטנטנים שגודלם כגודל ראש סיכה, אך לא הפריעו להם להתפתח. הננסים פיתחו את הטכנולוגיה שלהם במהירות, זינקו מימי הביניים למהפכה התעשייתית ומשם לעולם המודרני, נקלעו למלחמה גרעינית זה נגד זה, השתקמו והמשיכו לקדם את המדע והטכנולוגיה. תוך זמן קצר הם הגיעו לרמה טכנולוגית מתקדמת יותר מזו של בני-האדם בסיפור, ובהבזק של אור – נעלמו ועברו, כמשוער, ליקום אחר.

Image result for love death and robots ice age

צילום מסך מהסדרה Love, Death & Robots של נטפליקס.

אין צורך לומר שמדובר בסיפור מדע בדיוני, אבל אולי הוא יכול לספק גם לקחים לגבי היפותזת הסימולציה והדרך בה נבחר להתקדם. 

אם אכן קיימים יוצרים, והם באמת פיתחו – ועודם מריצים – את הסימולציה בה אנו חיים, הרי שיש להם הרבה על מה לענות. הם היו יכולים ליצור עולם טוב יותר, בוודאי. הם היו יכולים ליצור עולם בלי מוות, בלי כאב, בלי דיכאון. הם בחרו, במודע, שלא לעשות זאת. המשמעות היא שאם אותם יוצרים באמת קיימים, הם אחראים לסבלו של כל ילד שגווע ברעב, לכל קשיש שמאבד צלם אנוש בשל השיטיון, לכל 'מכשפה' שהועלתה על המוקד לאורך ההיסטוריה. 

אבל אם נבין שהיפותזת הסימולציה באמת נכונה, אולי עוד נצליח להתמרד כנגדם. אולי, כפי שמתארת סדרת המדע הבדיוני, נוכל לפתח את הטכנולוגיה שלנו לרמה מתקדמת עוד יותר מזו של היוצרים עצמם – ואז תבוא עת דין וחשבון. ואולי, אם לא בעונש נחפוץ, נוכל לפחות להבין את חוקיה של הסימולציה בה אנו חיים, לעצב אותה כרצוננו, ולשפר את חייהם הממוחשבים – אך עדיין אמיתיים לגמרי – של כל בני-האדם ב- 'יקום' המלאכותי בו אנו חיים. 

להישגים אלו לא נגיע באמצעות טמינת הראש בחול. הם דורשים אומץ, תעוזה ונכונות לחשוף את עצמנו לאמיתויות שעלולות לערער את כל מה שאנו מאמינים בו. הם מחייבים אותנו, בין היתר, להעז לבחון את היפותזת הסימולציה ברצינות. אם נגלה שהראיות תומכות בה – ניאלץ לקבל את ראיית העולם החדשה ולהתחיל לפעול בהתאם. ואם נגלה שהראיות לא תומכות בה, ובכן, נצטרך להישאר עם המצב הקיים ולהבין שאין לעולם יוצרים שאפשר להטיל בהם האשמות בנוגע לדרך בה הדברים נראים היום. אז, ברגע שנבין זאת, יקחו בני-האדם אחריות על עצמם, ישתפו פעולה זה עם זה, וישפרו את העולם בכוחות עצמם.

נכון?


 

קישורים:

[1] C. Moskowitz, “Are We Living in a Computer Simulation?,” Scientific American. [Online]. Available: https://www.scientificamerican.com/article/are-we-living-in-a-computer-simulation/. [Accessed: 15-Aug-2019].

[2] R. McCormick, “Odds are we’re living in a simulation, says Elon Musk,” The Verge, 02-Jun-2016. [Online]. Available: https://www.theverge.com/2016/6/2/11837874/elon-musk-says-odds-living-in-simulation. [Accessed: 15-Aug-2019].

[3] TEDx Talks, You are a Simulation & Physics Can Prove It: George Smoot at TEDxSalford. 2014.

[4] S. R. Beane, Z. Davoudi, and M. J. Savage, “Constraints on the universe as a numerical simulation,” Eur. Phys. J. A, vol. 50, no. 9, p. 148, Sep. 2014.

[5] P. Greene, “Opinion | Are We Living in a Computer Simulation? Let’s Not Find Out,” The New York Times, 10-Aug-2019.

צוללות וכלכלת הוופי: איך סופרי מדע בדיוני חזו (ועדיין חוזים) את העתיד

צוללות וכלכלת הוופי: איך סופרי מדע בדיוני חזו (ועדיין חוזים) את העתיד

בואו נדבר על צוללות, ולשם שינוי – לא מהסוג שמכניס ראשי ממשלה לצרות, אלא כאלו שמדגימות נקודה מעניינת על חיזוי העתיד.

שמעתם, אולי, על מלחמת העולם הראשונה. כאשר פרצה המלחמה ב- 1914, לאומות העולם היה ברור שכלי הלחימה העיקרי – למעשה, היחיד – בים יהיה ספינות המלחמה למיניהן. כמעט כולם התעלמו ממתמודד חדש בזירה: הצוללות. 

בתחילת המאה העשרים כבר היו בנמצא צוללות מתקדמות יחסית, עם מנוע דיזל ושני פתחים לירי טורפדו. כל הגופים הצבאיים בחנו את אפשרות השימוש בצוללות, אך רובם ראו אותן כקוריוז ותו לא. בריטניה הגדולה התהדרה אמנם בצי הצוללות הגדול בעולם, אך רובן היו מסוגלות רק לפטרל באזורי החופים. בקיצור, לא היה להם מושג איך להשתמש בצוללות ביעילות. 

עם פרוץ המלחמה, גרמניה מצאה עצמה עם צי של עשרים צוללות, ועם צורך בהול להשתמש בו כדי לערער את השליטה הבריטית באוקיאנוסים. הצוללות הגרמניות נשלחו להטביע מספר רב ככל האפשר של ספינות אויב, והתוצאות הפתיעו אפילו את הגרמנים.

הצוללת האמריקנית USS Holland, שנכנסה לשימוש ב- 1900.

בתחילת המלחמה צייתו מפקדי הצוללות הגרמניים לחוקי המלחמה הימיים: הצוללות עלו אל מעל לפני המים, דרשו מצוות הספינה להיכנע, נתנו למלחי האויב הזדמנות לנטוש את הספינות בסירות הצלה, ואז הטביעו את הספינה. לפחות, זו הייתה התכנית. מפקדי הצוללות שניסו לציית לחוקי המלחמה בדרך זו, גילו במהירות שיריביהם אינם מוכנים להפסיד בכבוד. הצוללות שצפו אל מעל לפני המים היו סופגות מטח כבד של ארטילריה ואש תותחים ומוטבעות מיד. תוך זמן קצר השתנו החוקים הבלתי-כתובים, והמפקדים הגרמנים חדלו ממנהגיהם הג'נטלמניים, והחלו להטביע ספינות בכל רחבי האוקיאנוס מבלי לתת להן אזהרה מראש. בעלות-הברית מצאו עצמן בסגר שנכפה עליהן מצד מדינה שכוחה הימי היה זעום ביחס אליהן, אך טכנולוגיה חדשנית אחת אפשרה לה לשתק את יתר האומות בימים.

מה שמדהים הוא שהבריטים היו אמורים לדעת למה לצפות, כי אחד הסופרים המפורסמים ביותר שלהם – ארתור קונן דויל, שכתב את סיפורי שרלוק הולמס – פרסם מוקדם יותר באותה שנה סיפור מדע בדיוני, בו הצליחה מדינה מומצאת קטנה להשתמש בצוללות כדרך להטלת סגר על האימפריה הבריטית[1]. האדמירלות ביטלה את הסיפור פומבית כשטות מוחלטת, ובריטניה לא הצליחה להיערך לדרך הלחימה התת-ימית החדשה לפני שזו היכתה בה שן ועין. חודש אחד בלבד לאחר שהאדמירלים הבריטים לעגו בפומבי לרעיונותיו ההזויים של קונן דויל, נפתחה מלחמת העולם הראשונה. בארבע השנים הבאות הטביעו הצוללות הגרמניות יותר מ- 5,000 ספינות של בעלות-הברית, במחיר של 199 צוללות גרמניות בלבד[2].

אני אוהב את הסיפור הזה, מכיוון שהוא מראה כיצד סופרי המדע הבדיוני יכולים לעתים לדמיין עתידים שנראים מוזרים לעיני האנשים החיים בהווה, אך יכולים להתממש בקלות מהרגע שהתנאים הנכונים מתגשמים. 

אבל למה לעצור בצוללות?

 

כלכלת הוופי

בואו נסתכל על דוגמה נוספת לתחזית מוצלחת מצד סופר מדע בדיוני, הפעם מתחילת שנות האלפיים.

הסופר והעתידן קורי דוקטורו ניסה ב- 2004 לדמיין חברה עתידית בה אין עוד צורך בבני-אדם שיבצעו עבודה מכל סוג שהוא. בחזון של דוקטורו, רובוטים יכולים לבצע את כל העבודות הפיזיות – משינוע משאות ובני-אדם בכבישים ובשמים, ועד לגידול צמחים בחוות ואפילו ביצוע ניתוחים בבתי-חולים. בינות מלאכותיות מחליפות עורכי דין, רואי חשבון, רופאים ושאר עוסקים במקצועות הידע. דוקטורו שאל את עצמו איך תיראה החברה והתרבות בעולם שכזה, ומה יעשו בני-האדם אם לא יצטרכו לעבוד למחייתם.

דוקטורו סיפק תשובה אפשרית לשאלה בספרו "Down and Out in the Magic Kingdom" – שאגב, שוחרר לאינטרנט תחת רישיון Creative Commons, כך שכל אחד יכול לקרוא אותו בחינם (קישור כאן). הספר מתאר את החיים במאה ה- 22, בה כל העבודות מתבצעות על-ידי רובוטים. כתוצאה, אין עוד רעב או עוני בעולם. כולם יכולים ליהנות מהמזון הטוב והבריא ביותר, משירותי הבריאות המתקדמים ביותר ומבינות מלאכותיות שמסוגלות לשרת את בני-האדם בכל דרך שירצו, בין היתר באמצעות סימולציות במציאות מדומה שהן מתכנתות ומתאימות אוטומטית עבור כל אינדיבידואל.

הדבר היחיד שנותר לאנשים להתחרות עליו בעולם שכזה, הוא הכבוד. בספר מתוארת מערכת בה קיים לכל אדם דירוג וופי (Whuffie). כדי לקבוע כמה וופי יש לכל אדם, בינות מלאכותיות סוקרות באופן מתמיד את מוחותיהם של האנשים שמכירים אותו או ששמעו עליו. אם אנשים אוהבים ומעריכים אותך ואת יצירותיך, אתה מקבל דירוג וופי גבוה. אם אנשים לא מרוצים ממך, אתה יכול לאבד כבוד – לאבד וופי [3].

זה לא רעיון רע, בהכרח. בספרי האחרון – "השולטים בעתיד" – הצעתי מערכת דומה של מטבעות קארמה. המערכת מסתמכת על הרעיון שבעולם העתיד אנחנו עומדים להיות מנוטרים כל העת בכל מקרה על-ידי בינות מלאכותיות שינתחו ויבינו את כל מעשינו. אפשר לתכנת את הבינות הללו להבחין במעשים טובים, ולתגמל את המבצעים במטבעות קארמה. וכך, אם אתה עוצר לעזור למישהו בצד הרחוב, אתה יכול להיות בטוח שתבוא על גמולך מאוחר יותר, ושאנשים ירצו לעזור לך כדי לזכות גם הם בקארמה חיובית.

דוקטורו מציג בספרו – ובביקורת עצמית שהוא עצמו כתב מאוחר יותר – תמונה שונה של רעיון מטבעות הקארמה, או הוופי. הוא מסכים שניתן להשתמש בוופי כסוג של מערכת תגמול, אבל מציג גם את הצדדים השליליים שלה. כאשר אחד הגיבורים בספר מואשם בפשע, הוא מאבד כל-כך הרבה וופי שאחרים יכולים להתנכל לו ולשדוד אותו מבלי שיקרה להם דבר. אפילו המעליות מפסיקות לשרת אותו, והוא הופך, למעשה, לתת-אזרח. ודווקא האנשים עם רמות הוופי הגבוהות ביותר הם, כפי שדוקטורו קובע, "מניאקים סוציופתים שיודעים כיצד להתחנף, ללקק, או לאיים את דרכם למעלה. ומהרגע שיש לך מספיק וופי – ברגע שאנשים רואים אותך כבעל מוניטין – אנשים אחרים יוצאים מדרכם כדי לתת לך הזדמנויות לעשות דברים שיהפכו אותך לעוד יותר ידוע… ובאופן כללי [מאפשרים לך] לקבל קרדיט על כל דבר מוצלח, ולהאשים את הכשלונות על בני-התמותה הנחותים."[4]

זו, אגב, בעיה שקיימת גם עם הכסף בעולם כיום. אנשים עשירים יכולים להתחמק מכשלונות ומעונשים שהיו ממוטטים אנשים עניים יותר, וככל שיש להם יותר כסף – כך הם יכולים לעשות יותר כסף. אז אולי שיטת הוופי אינה גרועה כל-כך, מכיוון שהיא מאפשרת לכולם להתקדם בחיים? בסיפור של דוקטורו, אחרי הכל, הדמות המרכזית מצליחה בגדול בסוף הספר, כשאחרים שומעים על העוול שנעשה לה – ופתאום היא זוכה בכמויות עצומות של וופי בשל הרחמים שאנשים מרגישים כלפיה. הוופי מאפשר להפוך את רגשות הקהל לתמורה מיידית, וזה לא דבר שקורה עם כסף בקלות. כך שהוופי הוא מערכת עם יתרונות וחסרונות.

כך או כך, דוקטורו הצליח לחזות את הרעיון המרכזי מאחורי פרויקט הענק הנוכחי של ממשלת סין. הממשלה הסינית מפתחת ומממשת בימים אלו את "דירוג האשראי החברתי", שקובע לכל אדם רמת 'כבוד' מסוימת לפי מעשיו. אם הוא רוכש רכב גרמני בטוח וזול, במקום רכב מתוצרת סין, הדירוג החברתי שלו יורד. אם הוא מדבר לעתים תכופות עם קרובי משפחה מחוץ לסין, הדירוג החברתי שלו יורד עוד קצת. אם הוא מהמיעוט המוסלמי בסין ומתפלל חמש פעמים ביום, הדירוג החברתי שלו סופג עוד מהלומה, וכן הלאה. כשהדירוג החברתי נמוך מספיק, אותו אדם מפסיק לקבל שירות מצד הסובבים אותו: אנשים רואים שהדירוג החברתי שלו נמוך, ונמנעים מלתקשר עמו מתוך חשש שגם הדירוג שלהם ירד כתוצאה מההיכרות עמו. אנשים עם דירוג חברתי נמוך מדי לא יכולים לעלות על מטוסים או רכבות, לרשום את בניהם לבתי הספר היוקרתיים במדינה, או לרכוש בתים באיזורים נחשבים. ולחילופין, אנשים עם וופי – סליחה, דירוג חברתי – גבוה, זוכים לכבוד ולהערכה מצד הסובבים אותם.

את כל זה, דוקטורו הגה כבר ב- 2004 בספר המדע הבדיוני שכתב. הוא העיז לשאול שאלה גדולה – איך ייראו החיים בעולם בו אין צורך בעבודה אנושית, ושבו הטכנולוגיה מאפשרת לנטר אחר כולם בכל זמן, וחשף נדבך חשוב של חברת העתיד.

 

האם סופרי המדע הבדיוני יודעים לחזות את העתיד?

במה זכו סופרי המדע הבדיוני שדווקא הם מצליחים לחזות את העתיד? ובכן, קודם כל, השאלה עצמה מטעה. לא ברור בכלל שסופרי המד"ב מצליחים לחזות את העתיד יותר טוב מאחרים. הם פשוט חושבים הרבה על העתיד, וחלק מהדברים אכן מתממש. 

עד לכאן, אין שום הפתעה. גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום. אבל מה שמעניין הוא שסופרי המדע הבדיוני מצליחים לתאר אפשרויות אחרות לחברה האנושית ברמה פירוט גבוהה. לפעמים הם צודקים, לפעמים לא, אבל סופרי מדע בדיוני טובים מצליחים להשתחרר לגמרי מכבלי ההווה, ולדמיין בפרוטרוט מערכת שונה לחלוטין שמתממשת בעתיד. עצם הקריאה של הרעיונות שלהם יכולה לעזור להרחיב את המודלים המחשבתיים שלנו ולהכין אותנו טוב יותר לעתיד. 

ולא רק אני חושב כך. 

צבא קנדה שכר ב- 2005 סופר מד"ב כדי שיכתוב סיפור (Crisis in Zefra) שמתאר את העתיד האפשרי של הלחימה בעוד עשרים שנים. הסיפור נכתב ב- 2005, אבל כבר מתייחס לרובוטים, רחפנים, ואמצעי תקשורת מיידיים בין טרוריסטים. חיל הנחתים באמריקה פתח בשנים האחרונות סדנה משלו, אליה הוא הזמין כמה מגדולי סופרי המדע הבדיוני כיום, והם ישבו עם חיילי המארינס כדי לעזור להם לכתוב סיפורי מדע בדיוני שדמיינו מחדש את עתיד המלחמה. 

צבא צרפת שוכר בימים אלו ממש סופרי מדע בדיוני שירקמו עבורו סיפורים שיתארו את עתיד המלחמה. הסופרים ינסו לחזות מראש כיצד טרוריסטים ומדינות ישתמשו בטכנולוגיה מתקדמת כנגד צרפת. הם לא יחזו עתיד אחד מדויק, אבל הם יעזרו לגנרלים של צבא צרפת לפתח מודלים מחשבתיים חדשים שכוללים בתוכם את הטכנולוגיות החדשניות ביותר – ואת דרכי השימוש בהן.

אחרון חביב, גם עבדכם הנאמן עובד מפעם לפעם בכתיבת סיפורי מדע בדיוני עבור ארגונים שונים. בסיפורים אני מנסה לתאר כיצד יכול העולם להיראות בעקבות התפתחויות עתידיות מסוימות, וכיצד מגמות שונות יכולות להשתלב ביחד כדי להביא לתוצאות שנראות יוצאות-דופן ומוזרות מנקודת מבטנו בהווה.

בקיצור, אם אתם רוצים לחשוב מחוץ לקופסא, לפתח מודלים מחשבתיים חדשים ורחבים יותר, ולהבין טוב יותר את מה שיכול לקרות בעתיד – אתם צריכים לקרוא מדע בדיוני. וגם אם אני (והצבאות השונים) טועה לחלוטין ולא תפיקו מכך שום תועלת, לפחות תיהנו מכל רגע.

 


 

קישורים

[1] http://ebooks.adelaide.edu.au/d/doyle/arthur_conan/danger/chapter1.html

[2] http://books.google.co.il/books?id=evVPoSwqrG4C&lpg=PA73&pg=PA73#v=onepage&q&f=false

[3] https://en.wikipedia.org/wiki/Down_and_Out_in_the_Magic_Kingdom

[4] https://locusmag.com/2016/03/cory-doctorow-wealth-inequality-is-even-worse-in-reputation-economies/

שלושה סיפורים על עתיד המזון

בימים האחרונים הוטסתי לקנדה מטעם ארגון (שאת שמו לא אציין כאן), כדי לכתוב סיפורים על עתיד המזון. חוקרי הארגון פיתחו שלושה תרחישים לשנת 2050 – אחד קודר ושלילי, אחד נייטרלי ואחד אופטימי – וביקשו ממני לכתוב סיפורים שמשקפים את חייהם של האנשים הקטנים באותם עתידים. וכך ישבתי כמה ימים בטורונטו שבקנדה, וכתבתי.

הארגון נתן לי רשות לשתף עמכם את הסיפורים הללו, ואפילו ישמח לקבל ביקורת ולשמוע מה דעתכם עליהם. אנא קחו בחשבון שהסיפורים נועדו בעיקר להעביר את המסרים המרכזיים שמאחורי כל אחד מהתרחישים. אף אחד מהם אינו מייצג במדויק את העתיד בשנת 2050 – מדובר רק באפשרויות.

אני מתנצל מראש על העובדה שהסיפורים באנגלית, אבל לצערי אין לי זמן לתרגם אותם לעברית. אם מישהו רוצה לתרגם אותם, יבורך!

את הסיפורים אפשר למצוא בכתובת הבאה, בבלוג באנגלית שלי (ששומם למדי בשנים האחרונות, ואולי זה הזמן להחיות אותו קצת).

curatingthefuture.com/2019/08/05/stories_future_of_food/

 

עתיד העבודה: מפתחי-העל של העתיד – ואלו שישרתו אותם

עתיד העבודה: מפתחי-העל של העתיד – ואלו שישרתו אותם

טוביה שומאכר הסנדלר חי באנגליה של המאה ה- 18 והתפרנס – כפי שניתן להבין משמו – מסנדלרות. הכלים שעמדו לרשותו היו פרימיטיביים ופשוטים, אך הם הספיקו לו כדי לעצב את הנעל, לחתוך את העור, להדביק ולמסמר את החלקים השונים, ולמכור את מרכולתו בשווקי העיר. כאשר שמע טוביה הסנדלר על מכונות המסוגלות לבצע חלק מעבודת הרכבת הנעליים, הוא רק צחק – "איך מכונה נטולת-בינה יכולה ליצור נעל שמתאימה לכל מידה? איך היא יכולה למכור נעליים לאנשים? להבין מה הלקוח רוצה?"

מאה שנים לאחר מכן, המהפכה התעשייתית כבר הותירה את חותמה העמוק בבריטניה. בנו של טוביה נאלץ לסגור את העסק המשפחתי, מאחר ונעליים יוצרו בכמויות סיטוניות במפעלים. נכדו של טוביה – חיימ'קה המדביק – בילה עשר שעות ביום כשהוא יושב לצד פס ייצור [1], ומזריק פס של דבק על סוליה אחר סוליה. מימינו, המשיכו הסוליות להגיע ללא הרף. משמאלו, המכונה "נטולת הבינה" חיברה את החלק הבא של הנעל לסוליה הדביקה. חיימ'קה לא חש גאווה רבה בעמלו, אבל לפחות הייתה לו פרנסה, וכתוצאה מכלכלת המכונות החדשה, כולם היו יכולים ליהנות מנעליים איכותיות במחירים זולים יותר מאי-פעם. כאשר הזהירו את חיימ'קה המדביק מהופעתן של מכונות שיוכלו לראות את הסוליה ולתפעל אותה בדיוק על-אנושי, הוא רק צחק – "מכונות עם עיניים? עם אצבעות? מי שמע ומי ראה פלא שכזה?"

נקפוץ קדימה מאה וחמישים שנים, לשנת 2018. שרה המעצבת, נכדתו-של-נכדתו-של-נכדתו של חיימ'קה המדביק, עדיין עוסקת בתחום הנעליים המשפחתי, אך היא אינה מגיעה כלל למפעל. המפעל הפך לרובוטי כמעט כולו, ומעסיק רק כמה עשרות עובדים שתפקידם להשגיח על המכונות ולתקן אותן בעת הצורך. מהו תפקידה החדש של שרה? היא מעצבת את הנעליים האופנתיות ביותר. היא מבלה את זמנה מול המחשב ונעזרת בתוכנות CAD (Computer Assisted Design) לעיצוב נעליים ומגפיים יוקרתיים. 

כאשר שרה שומאכר קוראת על תחזיות לפיהן בינות מלאכותיות יוכלו לעצב נעליים טוב יותר מבני-אדם, היא – ניחשתם נכון, צוחקת – "מכונות עם יצירתיות? עם חוש אסתטי? לעולם לא!"

ואף על פי כן, בעשור הקרוב עלולה שרה לגלות שגם מלאכת העיצוב תעבור אוטומציה, ותותיר אותה נטולת עבודה. 

סיפורם של טוביה הסנדלר, חיימ'קה המדביק ושרה המעצבת, הופיע במקור במאמר שפרסם לאחרונה פרופ' ג'ון ק. בורמייסטר מאוניברסיטת בוסטון, אך הוא יכול לשרת אותנו היטב בניסיוננו להבין את עתיד העבודה. על מנת להבין את משמעותו המלאה, וללמוד במה יעבוד בנה של שרה שומאכר, שלומד בימים אלו במדעי המחשב בטכניון, אנו צריכים לזהות קודם מספר מיתוסים – טעויות בתפישה – שכל אחד מהשומאכרים לקה בהם בתורו.

 

shoemaker-852994.jpg

טוביה שומאכר, סנדלר.

מיתוס ראשון: הכול או לא-כלום

טעותו העיקרית של טוביה הסנדלר הייתה בניסיונו לדמיין מכונה שתחליף את כל הפעולות השונות שהוא עצמו ביצע על מנת לעצב, לייצר, למכור ולשווק נעליים המותאמות אישית לכל אדם. המכונות הראשונות שפותחו במהפכה התעשייתית לא היו מסוגלות לבצע אף לא אחת מהמטלות הללו. אלא שהיה להן יתרון גדול אחד: הן היו יכולות לבצע מטלות רוטיניות פשוטות – כאלו החוזרות על עצמן ללא-שינוי – בעלות הפעלה נמוכה בהרבה מזו של עובד אנושי מיומן. ברגע שמכונות כאלו הופיעו באנגליה, התגלה תוך זמן קצר מודל יעיל יותר לייצור נעליים: המכונות היו מבצעות מטלות פשוטות ובסיסיות, ובין כל מכונה היה יושב פועל אנושי נטול-השכלה, שביצע את הפעולות שהמכונה לא הייתה מסוגלת אליהן עדיין. הוא היה צריך להוסיף דבק לסוליה בדפוס מורכב, למשל, או לסדר מחדש את החלקים שעל פס הייצור כדי שיגיעו למכונה הבאה במנח המדויק שהתאים לה.

המכונות אמנם לא היו יכולות לעצב נעליים, למכור, לשווק או אפילו להרכיב נעליים שלמות בכוחות עצמן. אך המעט שיכלו לעשות הביא לשינוי דרמטי בשוק העבודה, והפך סנדלרים מיומנים כטוביה ללא-נחוצים. הסוד, מסתבר, טמון בהבנה שהמכונה אינה צריכה להחליף את כל העובדים בתחום מסוים על מנת לשנותו מן היסוד, ולהפוך מקצועות שלמים למיותרים. 

גם אמזון הגיעה לתובנה זו, כשפתחה את הסופרמרקט האוטומטי הראשון. כשיצאה ההכרזה על כוונתה של אמזון, התרוממו גבות בכל העולם. סופרמרקט רגיל מכיל עשרות עובדים, שמשרתים את הלקוחות, מסדרים את הסחורות על המדפים, עוצרים גנבים, מיישבים מחלוקות וסכסוכים, ועוד מגוון רחב של פעולות מורכבות. האם באמת ניתן להחליף את כולם?

אמזון גילתה שלא – ולכן הסתפקה בהחלפת חלק מהעובדים בלבד: את מקומם של אנשי האבטחה תפסו מצלמות משוכללות עם יכולות זיהוי פנים, והקופאיות הפכו להיות מיותרות לגמרי, מאחר והתבצע מעקב מתמיד אחר כל לקוח וכל חפץ שהניח בעגלה. הסופרמרקט 'האוטומטי' של אמזון מספק חוויית רכישה נוחה בהרבה ללקוחות, שאינם צריכים לעצור כדי לשלם על הפריטים שהם רוכשים – הם יכולים להיכנס לחנות, לקחת מספר פריטים ולצאת החוצה, בידיעה שאמזון תחייב את חשבון הבנק שלהם על הקנייה. העובדים האנושיים המעטים שנותרו צריכים עדיין לסדר את המוצרים על המדפים ולספק שירות לקוחות אישי לקונים המעוניינים לדבר עם בני-אדם דווקא. בדרך זו יורדות הוצאות התפעול באופן משמעותי. אין פלא שגם חברות קמעונאות גדולות אחרות באמריקה כוולמארט וטארגט מנסות לשלב אוטומציה דומה בחנויות שברשותן. 

משמעות ניתוצו של המיתוס הראשון היא שמערכות חכמות ישולבו במקומות עבודה רבים, וישנו את פניהם של מקצועות רבים. במשפטים, למשל, כבר ניתן למצוא מנועי בינה מלאכותית שעוברים באופן אוטומטי על חוזים משפטיים כדי לאתר סעיפים יוצאי-דופן [2], ומנועים דומים המגישים באופן אוטומטי ערעורים משפטיים על קנסות חניה, שהביאו כבר לביטולם של 160,000 דו"חות חניה בניו-יורק ובלונדון [3]. כאשר רוב המטלות השגרתיות והרוטיניות בעבודתם של עורכי-הדין יעברו אוטומציה, ייאלצו העובדים בתחום זה לפענח שאלה גדולה: מה התועלת שהם יכולים להביא לשוק העבודה, מעבר ליכולותיו של המחשב?

מיתוס שני: המכונות העיוורות

חיימ'קה המדביק סבר שמכונות לא יוכלו לבצע פעולות תפעול מורכבות, מכיוון שאינן ניחנות באיברי חישה אנושיים – עיניים, אוזניים ואצבעות. גם אם היו להן חיישנים משוכללים, עדיין לא ניחנו המכונות במוח שיאפשר להן להפיק משמעות מהקלט החושי שהן מקבלות ולתפעל עצמים שונים באותה קלות שעושה זאת בן-אנוש.

חיימ'קה חי במאה ה- 19, אך הוא קלע לדעת גדולים. בשנות השמונים של המאה העשרים, טבע האנס מוראבק את "פרדוקס מוראבק", לפיו – 

"קל יחסית לגרום למחשבים לבצע פעילות ברמת מבוגר במבחני אינטליגנציה או במשחק דמקה, וקשה או בלתי-אפשרי להקנות להם את יכולותיו של [תינוק] בן שנה בכל הנוגע לחישה ולמוביליות." [4]

פרדוקס זה היה תקף עד לפני עשר שנים, כאשר עוד אפשר היה לראות מפעלים בהם היו פועלים בני-אדם ומכונות לסירוגין: בני-האדם היו מבצעים את הפעולות הדורשות חישה ותפעול עדין, כסידור בקבוקי זכוכית במנח הנכון על הסרט הנע, והמכונות העיוורות היו מוציאות לפועל מטלות רוטיניות יותר.

זה כבר אינו המצב כיום.

בעשור האחרון החלו מחשבים לרכוש יכולות עיבוד ראייה מרשימות בזכות המעבר לשיטת המחשוב המתבססת על רשתות עצבים מלאכותיות ולמידה עמוקה. מחשבים נעזרים ברשתות עצבים מלאכותיות על מנת לעבד כמויות גדולות של מידע ולהפיק מתוכו תובנות. ומתחילים להתעלות על יכולות האדם בהבנת תמונה. 

"היום מערכות ראייה מסוגלות לספר לנו מה קורה בתמונה ברמה טובה יותר מזו של אדם. הן לא רק מסוגלות לאבחן איפה נמצא כל כלב בתמונה אלא גם את הסוג המדויק והמין שלו." אומר פרופ' רון קימל מהפקולטה למדעי המחשב, ומוסיף כי, "מערכות מכניות מתקשות יותר לחקות את הדינמיקה האנושית העדינה, אבל גם זה יגיע."

השילוב של מערכות חיישנים מתוחכמות ובינה מלאכותית מתקדמת מתחיל לשאת פרי כיום במה שגיל פראט, מנכ"ל מכון המחקר של טויוטה, כינה "הפיצוץ הקמבריאני" של הרובוטיקה [5]. פראט סבור כי אנו נכנסים לתקופה של שינוי מואץ, בה יכולותיהם של הרובוטים יגדלו במהירות. כתוצאה מכך, רובוטים יוכלו לשרת אותנו במפעלים, בבתים וברחובות הערים. 

את הבסיס לרעיון זה אנו מתחילים לראות כבר היום. הרכבים האוטונומיים, למשל, מתחילים להגיע לכבישים. יותר מ- 58 ערים נערכות לניסויים בהסעת רכבים אוטונומיים בכבישיהן, או שעורכות את הניסויים כבר היום. אפילו תל-אביב מתחילה לבחון את הטכנולוגיה [6]. אובר חתמה חוזה עם וולוו במסגרתו תספק לה יצרנית הרכבים 24,000 מוניות אוטונומיות [7], בעוד שהחברה המתחרה – וויימו – רכשה מקרייזלר פסיפיקה כמה אלפי רכבים אוטונומיים, שהראשון ביניהם אמור להגיע לידיה כבר בסוף 2018 [8]. הרכבים האלו נועדו לשמש כמוניות אוטונומיות שייסעו ללא-הפסקה ברחובות העיר ובין ערים – ואמורות לייתר את נהגי המוניות, האוטובוסים והמשאיות.

באופן דומה, הרחפנים האוטונומיים הראשונים כבר פועלים לשינוע חבילות בשווייץ [9] ובאיסלנד (פיתוח ישראלי) [10], ולא קשה לראות כי הם מאיימים להחליף את השליחים ואת הדוורים. לצד אלו אפשר להוסיף גם רובוטים משוכללים יותר, כמטבח הרובוטי הראשון הידוע בשם "מולי", הניחן בשתי זרועות אנושיות למראה המאפשרות לו להפוך מרכיבי מזון למאות מנות שונות (לפי טענת החברה, שמתכוונת לשחרר את הרובוט לשוק עוד השנה… כפי שהבטיחה כבר כמה שנים ברצף) [11]. 

כשמצרפים את כל ההתפתחויות בתחום הרובוטיקה והבינה המלאכותית ביחד, קשה לחשוב על עבודות צווארון כחול בהן יתעלו בני-האדם על הרובוטים. מיתוס המכונות העיוורות והמגושמות מתערער לנגד עינינו.

 

מיתוס שלישי: המכונות נטולות היצירתיות

מהי יצירתיות? לשאלה זו אין עדיין תשובה טובה. חוקר הבינה המלאכותית מרווין מינסקי כתב כי – "רוב המילים בהן אנו משתמשים לתיאור מחשבותינו (כ- "מודעות", "למידה" או "זיכרון") הינן אוסף-חבילה מבולגן של רעיונות שונים." יצירתיות הינה בבירור אחת ממילות-החבילה הללו. נגדיר, לפיכך, יצירתיות באופן פשוט יותר, כיכולת להפיק פתרונות חדשים ושימושיים לבעיות שונות: פיתוח תוכנה, עיצוב נעליים ואפילו הלחנת סימפוניה.

בעשור האחרון החלו מחשבים לרכוש יכולות של יצירתיות שימושית במגוון רחב של תחומים, בין היתר בזכות המעבר ללמידה עמוקה ובטכניקות מתקדמות אחרות בלמידת מכונה. 

מערכות עצבים מלאכותיות מצליחות להגיע להישגים מרשימים בתחומים שנראו בעבר כנחלתם הבלעדית של בני-האדם. מערכת עצבים מלאכותית שעברה על 80,000 ציורים, למשל, הפיקה יצירות חדשות משל עצמה, שבני-אדם הזדהו עמן יותר ומצאו אותן מעוררות השראה יותר מיצירות ממקור אנושי שהוצגו ביריד האמנות המוביל בבאזל 2016 [12]. מערכת עצבים אחרת עברה על ספרי שירה מהמאה ה- 20, ורכשה את היכולת לכתוב שירה חדשה משלה – שאנשים רבים טעו לחשוב שנכתבה על-ידי משורר אנושי [13]. למשל – 

It was five years ago,

the secret children bore my homely hand,

puffed out the harmless clothes that cleared

my thighs and ribs and veins.

מערכת עצבים מלאכותית אחרת, בשם אייבה (Aiva – Artificial Intelligence Virtual Artist) למדה להלחין מוזיקה קלאסית, ויצירותיה מלוות כיום סצנות בסרטים ובמשחקי וידאו. לאחרונה שחררה אייבה את האלבום הראשון שלה וזכתה להיות הבינה המלאכותית הראשונה שמתהדרת בסטטוס "מלחין" רשמי [14].

פרופסור מיקי אלעד מהפקולטה למדעי המחשב בטכניון עוסק בעיבוד מידע ולמידה ממוחשבת, והוא ער היטב לגודל הישגי הבינה המלאכותית בתחומים המקושרים עם יצירתיות.

"אנחנו יכולים כיום להציע אלגוריתם שיחבר מוזיקה או ייצר תמונה יש מאין. עד לפני חמש שנים, שתי משימות אלו נחשבו לרעיונות בלתי-אפשריים. אני משוכנע שפיתוחים כאלו ואחרים יסלקו סוגי עבודה רבים שקיימים היום. אני לא יכול להתנבא מה יהיה, ואיני יודע מה ייעלם, אבל ברור לי שחייבת להיות תזוזה משמעותית בשוק העבודה בשל כניסתה של טכנולוגיה זו."

יצירתיות אינה מוגבלת לשירה או לציור. עבודת המהנדס, למשל, משלבת שפע של יצירתיות, וגם היא מתחילה לעבור לידי מערכות בינה מלאכותית. מערכות כ- DreamCatcher של אוטודסק, למשל, מצליחות להמציא לאחרונה את הגלגל – מילולית. בהדגמת יכולות מ- 2015, קיבלה מערכת מסוג זה מידע מחיישנים המרוצפים על רכבים, בנוגע לעומס המופעל על כל נקודה ברכב מרוץ (כולל על הנהג האנושי). היא הפיקה תוך זמן קצר תרשים לשלדת רכב מסוג חדש, שנראית יותר ביולוגית ממכאנית – עם סבך של קורות מתכת מתפתלות בדגם המזכיר קורי עכביש בתלת-ממד. השלדה החדשה אמורה להיות קלה וחזקה יותר משלדה רגילה. ובנוסף לכל, היא במפורש אינה סימטרית. בניגוד לאינטואיציות של המהנדסים האנושיים, הנוטים לפתח רכבים 'בדמותם' באופן סימטרי, מסתבר שהעומס המופעל על רכב מרוצים גדול יותר באחד מצדדיו – ולכן בחרה הבינה המלאכותית לעצב את הרכב מחדש בדרך מקורית שהמציאה בעצמה [15].

עכשיו שאתם יודעים כל זאת, האם אתם עדיין שותפים לאמונתה של שרה, שמחשבים לא יוכלו לעצב גם נעליים בשנים הקרובות?

אם כן, כדאי שתדעו שאמזון מפתחת בימים אלו בינה מלאכותית המעצבת בגדים חדשים בכוחות עצמה, בהסתמך על העדפותיו האופנתיות של הרוכש הפוטנציאלי ועל טעמו הכללי בבגדים, בדים וגוונים [16].

אבל למה לעצור דווקא בעיצוב נעליים? האם מחשבים יכולים לעצב ולתכנת גם את עצמם? ויותר ספציפית – האם יוכלו לתפוס גם את מקומות עבודותיהם של המתכנתים האנושיים היצירתיים?

 

כשהמחשבים קמים על יוצריהם

פייסבוק היא אחת מספקיות השירותים האמינות ביותר בעולם. מדי יום היא מאפשרת ליותר ממיליארד משתמשים להתחבר לשירותיה. מדי דקה מועלות 147,000 תמונות חדשות לשרתים, 317,000 סטטוסים מתעדכנים, ו- 29 מיליון הודעות נשלחות בווטסאפ (שבבעלות פייסבוק) [17]. בעבר היה צורך באלפי טכנאים מיומנים לניהול מרכזי המידע העצומים המאפשרים את כל הפעילות הקדחתנית הזו. אלא שפייסבוק פיתחה והתקינה את מערכת סייבורג, המזהה בעיות בשרתים ומנסה לתקן אותן אוטומטית. רק במידה והיא נכשלת, היא שולחת הודעה לטכנאי אנושי. בדרך זו, יכול טכנאי בודד לנהל 26,000 שרתים במקביל [18]. 

ובכן, אלו טכנאים 'פשוטים', תאמרו עתה – אבל מה עם המתכנתים המומחים? מסתבר שגם אלו מתחילים להיות מוחלפים, אף שבאופן איטי יותר מזה הצפוי לכל תחום אחר. 

בעולם המשחק של No Man’s Sky, השחקנים עוברים בין כוכבי-לכת וחוקרים את היצורים החיים עליהם. המשחק מספק סימולציה של עשרות מיליוני כוכבי-לכת עשירים בפרטים: סלעים, צמחייה ובעלי-חיים שעוברים אבולוציה לאורך זמן. זהו פלא של משחק בפני עצמו, אך ההפתעה הגדולה יותר מגיעה כשאנו למדים שהחברה שמאחוריו – Hello Games – מעסיקה רק עשרה עובדים [19]. כיצד, אם כך, נוצר עולם ברמת מורכבות גבוהה כל-כך?

Image result for no man's sky

 

התשובה, כמובן, היא בינה מלאכותית. אלגוריתמים ייעודיים בונים כל כוכב-לכת כאשר השחקן מגיע אליו, וממלאים אותו ביצורים חיים. בדרך זו, מטלה שהייתה מחייבת בעבר את עבודתם של 300 מפתחים ומתכנתים, מתבצעת כיום על-ידי מספר זעום של מתכנתים. אבל איך בודקים שהעולם הממוחשב פועל כהלכה? שוב – באמצעות בינות מלאכותיות שחוקרות אותו ומעבירות למפתחים האנושיים משוב על התוצאות.

בינות מלאכותיות אינן מסתפקות רק בביצוע מטלות תכנותיות רוטיניות – כגון הרכבת כוכבי-לכת ממספר פרמטרים פשוטים. הן גם מתחילות להגות משחקים חדשים משל עצמן. מנוע הבינה המלאכותית אנג'לינה של מייקל קוק מאוניברסיטת פלימות', מפתח משחקים משל עצמו, עם כללים שלמד ממשחקים אחרים ודמויות שהוא 'קוטף' מהמדיה החברתית ומעיתונים מקוונים [20]. בינה מלאכותית אחרת שהודגמה בסוף 2017 מסוגלת לנתח משחקי וידאו קיימים – כסופר מריו ומגה-מן – לפענח את החוקיות שמאחוריהם, ואז לבנות בעצמה משחק זהה [21].

פיתוח משחקים הוא רק דוגמה אחת ליכולות שרוכשת הבינה המלאכותית בשנים האחרונות. נגזרות אחרות כוללות יכולות תכנות של ממש, כפי שהדגימו מדענים באוניברסיטת רייס לאחרונה. החוקרים פיתחו רשת עצבים מלאכותית שעברה על מיליוני שורות קוד באתר GitHub, ולמדה לקשר בין מטרת התכנית לבין הקוד שבבסיסה. עתה מסוגלת המערכת להבין בקשות פשוטות לפיתוח תכנית מסוימת, ולהציע למשתמש את שורות הקוד המתאימות ביותר למימוש המטרה [22]. יוצריה של מערכת דומה – DeepCoder של מיקרוסופט – מאמינים שבעתיד יוכלו אנשים ללא ידע בתכנות להסביר למחשב בשפה פשוטה מה הם צריכים, והמחשבים יפתחו עבורם את התכנה המתאימה [23]. 

ממחקרים אלו ניתן להבין כי גם חלק ניכר ממלאכת התכנות יכול לעבור לידי הבינה המלאכותית, כבר בעשורים הקרובים.

אז מה עושים?

 

בלי פאניקה

רבים מעלים באוב את תחזיתו של הכלכלן האגדי ג'ון מיינרד קיינס מ- 1930, לפיה צפויה האנושות לחוות אבטלה טכנולוגית – כלומר,

"אבטלה הנובעת מגילוי אמצעים חדשים לייעול השימוש בכוח אדם, שיתבצע בקצב מהיר יותר מקצב מציאת שימושים חדשים לאותו כוח אדם".

זהו ציטוט יפה, אך סלקטיבי מאד. במאמר המלא, "אפשרויות כלכליות לנכדינו", ממשיך ומסביר קיינס כי קיימים שני סוגי צרכים אנושיים בסיסיים: הראשון הוא צרכים ביולוגיים כמזון, ביגוד ודיור; השני הוא הצורך במותרות ובתחרות עם יתר בני-האדם. המכונות יכולות לעזור לנו לענות על הצרכים מהסוג הראשון בשנים הקרובות, מכיוון שהן יפיקו שפע רב של מוצרים ושירותים, בעלויות נמוכות ביותר. אך על הצורך השני לא יוכלו המכונות לספק מענה. כל עוד יהיו בני-אדם, ובכן, בני-אדם, הם ימשיכו להתחרות זה בזה ולהשתוקק למוצרי-יוקרה ופאר באמצעותם יפגינו את מעמדם הגבוה יותר בעיני אחרים. ומוצרים כאלו, מטבעם, יעלו הרבה מאד כסף. מסיבה זו, האמין קיינס שהאבטלה הטכנולוגית היא רק שלב ביניים – מהמורה בכביש – בדרך לעתיד העבודה.

לדעתו של קיינס מצטרף גם פרופ' שאול מרקוביץ' מהפקולטה למדעי המחשב בטכניון.

"כללית, כל מה שאומרים בשנים האחרונות בקשר לעתיד העבודה והבינה המלאכותית הוא הגזמה. מצד אחד, נכון שמכונות מחליפות פונקציות של האדם וזה תהליך שקרה בעבר ויקרה בעתיד, אבל זה לא אומר שבני אדם מתייתרים. על כל עבודה שאנחנו מעלימים אנחנו רק מקבלים כלים שמחזקים עבודות אחרות."

המשמעות היא שהעבודה האנושית אינה עומדת להיעלם מן העולם. אנשים עדיין יחפשו – וימצאו – דרכים להתחרות זה בזה ולהרוויח כסף ויוקרה. אבל ברור ששוק העבודה עצמו עומד להשתנות. חברות הייעוץ הגדולות מודות ששינוי דרמטי בשוק העבודה הולך ומתקרב בצעדי ענק. כפי שסיכמו כותבי הדו"ח "עבודות שייעלמו, עבודות שיימצאו: שינויים בשוק העבודה בעתות אוטומציה" של חברת הייעוץ המוערכת מקינזי – 

"תחזיקו חזק. כל המדינות יתמודדו עם שינויים בהיקף-גדול בכוח העבודה ב- 15 השנים הקרובות, כאשר האוטומציה תחליף חלק מהעובדים וצרכי העבודה ישתנו. … בסופו של דבר, כולנו נצטרך חזונות יצירתיים בנוגע לדרך בה יאורגנו וישוערכו חיינו בעתיד, בעולם בו תפקיד ומשמעות העבודה מתחילים להשתנות."

במקינזי מעריכים כי עד 2030, יגלו בין 15 אחוזים ל- 30 אחוזים מכל העובדים, כי מקצועם אינו רלוונטי עוד לשוק העבודה. אנדרו הלדיין, מנכ"ל וכלכלן ראשי בבנק אנגליה, סבר שתחזית דומה עבור אנגליה אפשרית בהחלט [24]. 

החדשות הטובות הן שמספר המשרות החדשות שצפויות להיפתח עד 2030, אמור לעלות על מספר המשרות שייעלמו. כאשר המכונות יספקו את צרכינו בעלויות נמוכות יותר, כולנו נוכל להוציא יותר כסף על מוצרים ייחודיים – מהסוג ששרה שומאכר מקבלת כיום הרבה כסף כדי לעצבם, למשל. לפי הראייה האופטימית של העתיד, כל עוד יצליחו הממשלות להכשיר מחדש את כל העובדים שיודחו משוק העבודה, הכלכלה העולמית תסתדר ואפילו תשגשג.

אבל כבר ציינו שגם המעצבת, שרה שומאכר, עומדת להיות מובטלת בעצמה, נכון? המכונות הרי מתחילות לרכוש יצירתיות כבר בימים אלו ממש.

כאן, בעצם, קבורה העצם הגדולה שכולם מנסים עדיין להבין איך להתמודד עמה. כאשר שלושת המיתוסים מתחילת המאמר ינותצו כליל, מה יוכלו בעצם בני-אדם לספק, בעולם בו המכונות יצירתיות יותר ויעילות יותר מכל עובד אנושי?

התשובה הראשונה שמספקים הוגים רבים לשאלה זו, היא שמכונות אינן יכולות לענות על הצורך האנושי ב… אנושיות. כאשר אני מדבר עם הפסיכולוג שלי, למשל, אני רוצה שהוא יהיה אדיב, ידידותי, עם מבט מהורהר בעיניים ולחיצת יד איתנה. אלא שתשובה זו אינה לוקחת בחשבון התפתחויות בתחום הטכנולוגיה כמחשוב אפקטיבי (רגשי), בזכותן מגיעים המחשבים ליכולות מרשימות בהבנת האדם וביצירת אוואטרים על המסך ובעולמות המציאות המדומה. אוואטרים אלו יוכלו, כבר בעשור או שניים הקרובים, לספק שירות רגיש ומתחשב יותר מזה שיכול כל נציג שירות אנושי לספק.

בספרו "סוף עידן הממוצע", מתאר הכלכלן טיילור קוואן תשובה מלאה יותר – אך פחות מתחשבת ברגשות רוב העובדים כיום. לפי קוואן, בעולם בו המכונות מסוגלות לבצע כל מטלה טוב יותר מבני-האדם, עדיין יהיו שני סוגים בסיסיים של עבודות. הסוג הראשון הוא במקצועות השירותים: בנהיגה, במתן ייעוץ, בקואצ'ינג וכדומה. גם בעולם בו רכבים אוטונומיים בטוחים ויעילים יותר מכל נהג אנושי, עדיין יהיו אנשים שירצו להתהדר בשכירת נהג אנושי שיביא אותם ממקום למקום. למה? דווקא מפני שהעסקת נהג אנושי כזה תעלה בממון רב, ומשמשת כדרך עבורם להפגין את עושרם. 

אם רעיון זה נשמע לכם מופרך, כדאי לזכור שכולנו משקיעים הון-תועפות בניסיון להפגין את מעמדנו החברתי והכלכלי. אנו רוכשים מכנסי ג'ינס עם חורים ממעצבים מובילים, אף על פי שבאותו הסכום היינו יכולים לרכוש עשרה זוגות של מכנסיים שלמים ונוחים יותר – אך שאינם ממותגים באותה המידה. אנו קונים רכבים ובתים גדולים יותר מכפי שנדרשים למתן מענה לצרכינו הבסיסיים. אנו גם מוכנים להוציא כסף רב על מזונות שמזיקים לבריאותנו. בארצות הברית במיוחד, מארח אמיד שאינו מגיש לאורחיו ירקות אורגניים (שיקרים יותר באופן משמעותי – אך טעמם אינו שונה, והם עשויים להיות בריאים פחות מירקות רגילים), חוטא להלכות הנימוס הבסיסיות. אנו מחפשים דרכים להפגין את עושרנו, גם כאשר אלו מביאות לכך שאנו פועלים באופן לא-יעיל ולא-מעשי. האם כל-כך מוגזם, לפיכך, לחשוב שגם בעתיד יוציאו האנשים האמידים כסף רב על שירותים לא-יעילים שיספקו… ובכן, כל היתר?

אבל מי יהיו אותם אנשים אמידים? כיצד יזכו בהונם? הם יהיו אלו שיבצעו את הסוג השני של העבודות: הם יהיו אלו שאחראים על המכונות עצמן. הם יתכנתו את המכונות, יפתחו את האלגוריתמים החדשים ויתעשרו כקורח כתוצאה מעמלם האינטלקטואלי. 

ופה מגיעה הנקודה שצריכה לשמח כל סטודנט למדעי המחשב בטכניון: הידע אותו אתם רוכשים בלימודיכם בתואר הראשון, אמור להקנות לכם את הסיכוי הגדול ביותר להיות חלק מהמנצחים הגדולים של שוק העבודה העתידי. אבל רק אם תדעו לנצל אותו נכון.

 

המנצחים הגדולים ביותר

במגזין גלובס התפרסם בתחילת 2018 מאמר דעה של סטודנט לניהול ומדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה, בו התלונן הכותב כי התואר הראשון במדעי המחשב הנלמד באוניברסיטאות, מאבד קשר עם שוק העבודה. אחד מהמרואיינים במאמר הסביר כי –

"רוב הדברים שלמדנו לא רלוונטיים ביומיום של העבודה… קורסים של אינפי, אלגברה ליניארית, מתמטיקה בדידה, קומבינטוריקה – הם לא נמצאים בשגרה. אולי זה קשור לתפקידים ספציפיים, אבל לא לרוב מקצועות התעשייה." [25]

מהם אותם "רוב מקצועות התעשייה"? לפי התפישה שמוצגת במאמר בגלובס, מדובר במקצועות שירות הנלווים למדעי המחשב: מעצבים, מנהלי מוצר, מפתחי ווב, מפתחי משחקים ועוד. אי אפשר לזלזל בחשיבותם של המקצועות הללו, אך אנו רואים כי העוסקים בהם נסמכים, בסופו של דבר, בעיקר על הפלטפורמות שתוכנתו על-ידי 'המנצחים הגדולים': אנשי מדעי המחשב שפיתחו את המערכות והאלגוריתמים של הבינה המלאכותית, בזכותם יכולים גם אנשים ללא הכשרה מעמיקה לבצע מטלות מרשימות בקלות יחסית, גם מבלי שיצטרכו להצליח בכל ה- "קורסים של אינפי, אלגברה ליניארית, מתמטיקה בדידה" וכן הלאה.

"ניתן לקחת תלמידי תיכון, להעביר להם הכשרה של חצי שנה עד שנה, ולשלוח אותם לבצע עבודות כאלה ואחרות בלמידה עמוקה, אבל הם יוכלו לעשות רק דברים בסיסיים בתחום זה." מסביר פרופ' מיקי אלעד. "כשנדרשת יצירתיות ומורכבות או הבנה עמוקה של הכלים המתמטיים הנלווים, אתה זקוק לאלגוריתמאי בעל ידע וניסיון נאותים. בטכניון, אנחנו מכוונים הכי גבוה, לבוגרים שיוכלו לפתור גם את הבעיות הקשות ביותר. לשם דוגמה, אין לנו ספק שהדוקטורנטים שלנו העוסקים בזירה זו של למידה ועיבוד מידע אמורים להיות המובילים בעולם בזירתם."

והעולם אכן מובל קדימה על-ידי בוגרי מדעי המחשב. אנשי מדעי המחשב המסוגלים לפתח את הבינות המלאכותיות של העתיד שווים את משקלם בזהב (לפי חישוב שווי עכשווי של 42,000 דולרים לקילוגרם זהב, ובהערכת משקל ממוצע של 55 קילוגרמים לבוגר תואר שלישי במדעי המחשב). מומחים לבינה מלאכותית במיוחד – אלו שמפתחים את המכונות החכמות שיתפסו את מקומות העבודה של העתיד – זוכים למשכורות שיכולות לעלות על 500,000 דולרים לשנה בחברות ההייטק המתקדמות בעולם [26].

באותו הזמן ממש, שכרו של הפועל החציוני התנתק מהשיפור בכלכלה העולמית מסיבה פשוטה: השוק פשוט אינו זקוק לו באותה המידה. 

"אילו היה השכר הריאלי תואם ל- [שיפור] בפרודוקטיביות מאז 1970, היה מצבו של הפועל החציוני בארצות הברית כיום טוב יותר ב- 40%… [ובאנגליה] ב- 20%." אומר הלדיין, שככלכלן הראשי של בנק אנגליה מבין כנראה דבר או שניים בכלכלה. "מכונות מהמאה העשרים החלו להחליף לא-רק מטלות אנושיות ידניות, אלא גם קוגניטיביות. סט המיומנויות שמכונות יכלו להחליף, בעלות נמוכה יותר, התרחב והעמיק. [הנתונים] מציגים סיפור מרשים ועקבי של עבודות בהכשרת-ביניים שנעלמות, אך מתאזנות בזכות תעסוקה גוברת בהכשרה-גבוהה, ובמידה קטנה יותר, בחלקים בשוק העבודה שדורשים הכשרה נמוכה."

סיפור זה, המביא בהכרח לאי-שוויון גובר ולפולריזציה של שוק העבודה, נראה כעתיד לעברו אנו מתקדמים.

 

פני העתיד

עד כה הצגנו ראייה אחת בלבד של העתיד. לא כולם מסכימים עמה. פרופ' שאול מרקוביץ', למשל, אינו מאמין שקצב ההתפתחות הטכנולוגי בתחום הרובוטיקה והבינה המלאכותית יהיה מהיר כפי שטוענים רבים, ושישפיע על מספר רב כל-כך של עבודות בעשור הקרוב. הוא סבור שמדובר בעיקר בהייפ מוגזם וביחסי ציבור מצוינים של תחום הבינה המלאכותית. עם זאת, ממשלות העולם נערכות לעתיד של בינה מלאכותית ורובוטיקה מתקדמת, ולפחות שבע מדינות – ארצות הברית, סין, סינגפור, יפן, איחוד האמירויות הערביות, קנדה ובריטניה – הציגו כבר תכניות לאומיות לתמיכה בתחום זה, הנתפס כזירה המרכזית בה יתחרו מדינות במאה ה- 21. גם ישראל, כמובן, מתחילה לפתח תכנית לאומית לבינה מלאכותית, המחולקת בין חמש ועדות שונות.

אם יימשכו המגמות הטכנולוגיות כפי שמצפות הממשלות וחברות הייעוץ שהזכרנו עד כה, הרי שאנו צפויים להיכנס לעתיד בו חלק גדול מהמטלות (אך לא בהכרח המשרות) הזוכות כיום למענה מצד בני-אדם יעברו לידי המחשבים והמכונות. מגמה זו אינה חייבת להוביל לאבטלה רחבת-היקף, אבל היא בהכרח תשנה את אופי עולם העבודה ואת פניהם של מקצועות רבים, וגם עלולה להגדיל אי-השוויון שבין העובדים במקצועות בהכשרה-נמוכה לבין העובדים בעלי הכשרה גבוהה. בין ספקי השירותים לבין מפתחי-העל.

מהן המיומנויות שצריכים מפתחי-העל לרכוש על מנת להגיע למעמדם הרם? הם צריכים להבין כיצד לעבוד עם מחשבים, בוודאי, ואולי אף להיות עילויים בתחום הבינה המלאכותית. אך אם הם רוצים להתבלט עוד יותר, ולהיות מאלו שיפתחו את הטכנולוגיות ואת המודלים העסקיים המשוכללים והחדשניים ביותר, הרי שהם צריכים תכונה אחת חשובה נוספת: הם צריכים שאר רוח. הם צריכים להיות מסוגלים לקחת רעיונות מתחומים שונים, לחבר אותם ביחד ולהציע ללקוחות פתרונות שלא ידעו אפילו שנזקקו להם בעבר. לשם כך, צריכים מפתחי-העל של העתיד להיות רב-תחומיים, לפחות במחשבתם וברעיונותיהם.

"בעתיד הקרוב, סטודנטים שרוכשים בנוסף לידיעות ב״מדעי המחשב״ גם רקע בפיסיקה, מתמטיקה, ביולוגיה, וכימיה, הם אנשי הרנסנס שיהוו את הבסיס של מפתחי העל." אומר פרופ' קימל.

המנצחים הגדולים – אלו שיזכו לשכר הגבוה ביותר על עמלם – יהיו המומחים, ובמיוחד אלו המסוגלים לתכנת, ללמד ולהנחות את מכונות העתיד בדרכים שלא חשבנו עליהן לפני כן. במילים אחרות, הסטודנטים למדעי המחשב באוניברסיטאות מקבלים את הכלים העוצמתיים ביותר להתמודד עם עולם העבודה העתידי: עולם של מפתחי-על – ושל כל השאר. עולם שבו בנה של שרה שומאכר, שלמד תואר שלישי בבינה מלאכותית בטכניון, יפתח וינהל את המכונות החכמות שיעצבו, ייצרו, יתמחרו וישווקו את נעלי העתיד. 

וכל שאר בני-האדם? 

הם ייאלצו להסתפק בנעליים הזולות, האיכותיות והנוחות ביותר בהיסטוריה.


 

מאמר זה הופיע במקור במגזין מדעי המחשב של הטכניון. 

 

קישורים והערות:

[1] בניגוד לתפישה המקובלת, פס הייצור הופיע במפעלים מאה שנים לפחות לפני שאומץ ושוכלל על-ידי פורד ב- 1913 לייצור רכבים.

[2] https://futurism.com/ai-contracts-lawyers-lawgeex/

[3] https://www.theguardian.com/technology/2016/jun/28/chatbot-ai-lawyer-donotpay-parking-tickets-london-new-york

[4] https://en.wikipedia.org/wiki/Moravec%27s_paradox

[5] https://www.aeaweb.org/articles?id=10.1257/jep.29.3.51

[6] https://avsincities.bloomberg.org/

[7] https://www.theguardian.com/technology/2017/nov/20/uber-volvo-suv-self-driving-future-business-ride-hailing-lyft-waymo

[8] https://www.theverge.com/2018/1/30/16948356/waymo-google-fiat-chrysler-pacfica-minivan-self-driving

[9] https://www.theverge.com/2017/9/20/16325084/matternet-autonomous-drone-network-switzerland

[10] https://www.cnbc.com/2017/08/22/worlds-first-drone-delivery-service-launches-in-iceland.html

[11] https://www.digitaltrends.com/home/moley-robotics-robo-chef/

[12] https://www.technologyreview.com/s/608195/machine-creativity-beats-some-modern-art/

[13] https://www.newscientist.com/article/2140014-neural-network-poetry-is-so-bad-we-think-its-written-by-humans/

אתם מוזמנים לנסות לנחש אלו שירים נכתבו ע"י בינה מלאכותית ואלו ע"י משוררים מפורסמים ב- http://neuralpoetry.getforge.io/

[14] https://futurism.com/a-new-ai-can-write-music-as-well-as-a-human-composer/

[15] https://www.fastcompany.com/3054028/inside-the-hack-rod-the-worlds-first-ai-designed-car

https://medium.com/intuitionmachine/the-alien-look-of-deep-learning-generative-design-5c5f871f7d10

[16] https://www.technologyreview.com/s/608668/amazon-has-developed-an-ai-fashion-designer/

[17] https://sproutsocial.com/insights/facebook-stats-for-marketers/

[18] http://www.datacenterknowledge.com/archives/2013/11/20/facebook-ops-staffer-manages-20000-servers

[19] https://www.technologyreview.com/s/529136/no-mans-sky-a-vast-game-crafted-by-algorithms/

[20] https://www.technologyreview.com/s/609482/ai-is-dreaming-up-new-kinds-of-video-games/

[21] https://www.theverge.com/2017/9/10/16276528/ai-video-games-game-engine

[22] https://www.sciencedaily.com/releases/2018/04/180425120203.htm

[23] https://futurism.com/4-our-computers-are-learning-how-to-code-themselves/

[24] https://www.bis.org/review/r151203a.pdf

[25] http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001228822#from=iphone.app

[26] https://www.nytimes.com/2017/10/22/technology/artificial-intelligence-experts-salaries.html

ערב הסעודית מקימה עיר בה התושבים יהונדסו גנטית לשיפור ה- "כוח ו- IQ"… בסיוע ישראלי

ערב הסעודית מקימה עיר בה התושבים יהונדסו גנטית לשיפור ה- "כוח ו- IQ"… בסיוע ישראלי

אזור צפון-מערב בערב הסעודית שומם כמעט לגמרי: זהו מדבר החשוף לגמרי לשמש, כמעט ללא צמחיה, והוא גובל בחוף הים. קבוצת יועצים שהגיעה לאזור לבחון אותו, קבעה שהמשאבים היחידים הזמינים באזור הינם שמש ומים מלוחים. קצת כמו תל אביב בתחילת דרכה.

אלא שנסיך הכתר הסעודי, מוחמד בין סלמן, חושב קדימה לעתיד. הוא עמד כבר מאחורי מיזמי ענק שאמורים להכין את ערב הסעודית לעתיד, כ- "חזון סעודיה 2030", שאמור לצמצם את ההסתמכות הסעודית על דלקים מאובנים, ולשפר את השירותים שהממשלה מספקת לאזרחים [1]. כך שלא מפתיע שבין סלמן פיתח תכנית גם להקמת עיר חדשה ועתידנית על חוף הים השומם, בעלות צנועה של 500 מיליארד דולרים.

בכתבה שהתפרסמה בימים האחרונים בוול סטריט ז'ורנל, נסקרו לראשונה מסמכים חסויים – 2,300 עמודים בסך הכל – שמתארים את עיר העתיד ששמה ניאום. המסמכים הללו טריים – מסוף 2018 – כך שהם משקפים את הרעיונות החדשניים ביותר שאפשר למצוא כיום בנוגע לערי העתיד. התוצאה היא חזון עתידני המשלב מכוניות מעופפות, רובוטים, מרפאות להנדסה גנטית, מערכות משפט ופיקוח מתוחכמות… והכל תחת שליטתו המוחלטת של מלך ערב הסעודית, ובכפוף לחוק השאריה – החוק המוסלמי הקדום. ולפי הדיווחים, לפחות, העיר תזכה גם לסיוע מצד "מנהיגי ישראל".

נעבור על כמה מההבטחות המעניינות ביותר מהמסמכים.

 

President_Donald_Trump_&_Deputy_Crown_Prince_Mohammed_bin_Salman_bin_Abdulaziz_Al_Saud,_March_14,_2017_cropped.jpg

מוחמד בין סלמאן, במקור מוויקיפדיה

רובוטים

בניאום, עיר העתיד, אנשים אינם נוהגים עוד ברכבים כדי להגיע ממקום למקום. העיר אמורה ליהנות מצי של מוניות מעופפות שיביאו אנשים למקומות עבודתם ובחזרה. ההסתמכות על רכבים מעופפים ולא על רכבי-קרקע אוטונומיים מוזרה בעיניי, מכיוון שרכבים מעופפים כיום אמורים בעיקר לעקוף מלמעלה פקקי תנועה על הקרקע. אם ערי העתיד ייהנו מצי של מוניות קרקעיות אוטונומיות, הרי ששכיחות פקקי התנועה תרד פלאים – ואז לא יהיה צורך אמיתי במוניות מעופפות. 

בין סלמאן, כנראה, אינו מסכים, או שאינו מתעניין בזווית הפרקטית. לפי מקור של הוול סטריט ז'ורנל, כאשר ניסו מתכנני העיר להתמקד ברחובות העיר, בין סלמאן קטע את הדיונים והצהיר ש- 

"אני לא רוצה כבישים או מדרכות. עומדות להיות לנו מכוניות מעופפות ב- 2030!"

לא ברור איך אמורים התושבים בעיר – עתידנית ככל שתהיה – להסתדר בלי מדרכות. אני מניח שמדובר בהגזמה מצד בין סלמאן, שרצה לגרום למתכננים לחשוב רחוק ופרוע. אבל נניח לרגע שהוא רציני, וננסה לדמיין 'עיר' מסוג חדש: שכונות המקושרות זו לזו בנתיבי תעופה מהירים, ומסביבן איזורי תעשייה ללא כבישים כלל. מפעלים (רובוטיים?) ימוקמו בצפיפות גבוהה בכל רחבי העיר, והפועלים יוכלו להגיע אליהם דרך האוויר. בשכונות המגורים יהיו כמובן איזורים בהם יוכלו התושבים לקחת לטיול את הכלב, אבל הדרך היחידה להגיע ולצאת מהשכונות האלו תהיה דרך האוויר.

porsche-3591584.jpg

מכוניות מעופפות. בערך (ממוזיאון פורשה).

עוד דבר שעיר העתיד פשוט חייבת הוא כמובן זירות לחימה רובוטיות. בחזון שמתואר במסמכים, ניתן למצוא זירות בהן יילחמו רובוטים זה בזה, כדרך לשעשע את בני-האדם. ושוב אנו רואים כאן את החדש והישן מתערבבים ביחד – את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר שאנו יכולים לחשוב עליה כיום, שמשמשת כדי לחקות את האלימות מימי קדם.

אה, ואחרון חביב: בין סלמאן רוצה שמדי לילה ישוגרו לשמיים רחפנים שייצרו "ירח מלאכותי" – אשליה בשמים שתיראה לתושבים כמו ירח אמיתי, ותספק אור לעיר כולה. זהו רעיון שאפתני, אבל בעצם – למה לא? ערים משקיעות כבר היום כסף רב בפנסי רחוב, שנועדו לשרת בעיקר את הנהגים בכבישים. אם אין כבישים ואין נהגים, אולי אפשר לנתב מחדש את הכסף הזה לטובת יצירת הירח המלאכותי, שיספק אור לשכונות המגורים בעיר. 

פיקוח וצדק

ניאום אמורה להיות העיר הבטוחה ביותר בעולם. שירותי המודיעין הסעודיים יקבלו מידע שוטף ממצלמות, רחפנים וחיישנים מכל הסוגים. המידע יעובד על-ידי מנועי בינה מלאכותית כדי לזהות פשיעה ופושעים בזמן אמת. 

"זו אמורה להיות עיר אוטומטית בה נוכל לצפות בהכל." כתבו המתכננים במסמכים. "עיר בה מחשב יוכל להודיע על פשעים מבלי לחכות לאזרחים שידווחו עליהם, ובה ניתן לעקוב אחר כל האזרחים." 

נשמע מפחיד? בהחלט. ערב הסעודית לא ידועה בדיוק בליברליות שלה. חוקי הדת הנוקשים במדינה מגבילים נשים במרחב הציבורי, ועל הדרך גם אוסרים על צריכת אלכוהול. על הומוסקסואלים אין בכלל על מה לדבר, מכיוון שלפי חוק השאריה הנהוג במדינה, דינם להיסקל למוות באבנים [2]. בקיצור, אם ירצו שליטי ערב הסעודית לזהות כל אשה שקווצת שיער חומקת מתחת לחיג'אב שלה, או כל זוג גברים המחזיק ידיים ברחוב חשוך – הם יוכלו לעשות זאת.

בין סלמאן מבין שמדובר באתגר משמעותי לכל ניסיון למשוך לעיר עובדים מיומנים מהמערב. אלא שלא נראה שנסיך הכתר אדוק במיוחד באמונתו. כבר זמן רב מסתמן שהוא מחפש דרך לפרוץ את המגבלות הדתיות, והעיר החדשה היא כנראה דרכו לעשות זאת. 

"באמצעות בניית ניאום מההתחלה, עם מערכות ורגולציות עצמאיות, נוודא את זמינותם של השירותים הטובים ביותר, ללא מגבלות חברתיות." אמר בישיבת ההנהלה הראשונה של ניאום, לפי המסמכים (שהיו חסויים עד כה, כאמור). ואכן, בין סלמאן קבע כבר שבעיר החדשה ניתן יהיה לשתות אלכוהול בחופשיות, ונשים יוכלו להסתובב בה כשראשיהן חשופים. ועדיין, אם אתם רוצים להביע דעות כנגד השלטון, עדיף שלא תעשו זאת ברחובות ניאום. או בשירותים הציבוריים בניאום. או בזמן שאתם טסים ברכבים המעופפים בניאום. הכל מנוטר, והנחת היסוד שלכם צריכה להיות שמקשיבים לכם כל הזמן.

 

camera-19223.jpg

בניאום, מישהו תמיד רואה אתכם.

אנרגיה וסביבה

ניאום מוקפת במדבר, כבר אמרתי, אבל מתכנני העיר מתכוונים להזריע עננים על מנת לעודד ירידת גשם בכל עונות השנה. לפי ההבטחות שבמסמכים, הטמפרטורה בעיר תהיה נמוכה יחסית למדינות המפרץ, כך שניאום תהווה סוג של נווה מדבר ענקי. 

ושוב, משהו מוזר כאן. זריעת עננים היא שיטה שיעילותה עדיין שנויה במחלוקת, ובכל מקרה אינה יכולה לחולל ניסים. איך אפשר להבטיח שניאום תיהנה מתנאי מזג אוויר מוצלחים כל-כך, כאשר השיטות הקיימות כיום להנדסת אקלים עדיין מוגבלות מאד?

התחייבות שנראית רצינית יותר היא שניאום תהיה העיר הגדולה הראשונה בעולם שלא תסתמך על דלקים מאובנים מזהמים. במקום זאת, העיר תיהנה מאנרגיית השמש השופעת, וכנראה שגם מאנרגיה שתופק מהרוח ומגלי הים [3]. קיימות כבר בעולם ערים קטנות כבורלינגטון שבוורמונט, שזנחו לגמרי את דלקי המאובנים [4]. לא מוגזם להניח שגם ניאום תוכל לעשות זאת.

 

בריאות… והנדסה גנטית

בתחום הבריאות, המסמכים חושפים יהלום אמיתי: תכנית "אפולו" שמטרתה ליצור – 

"דרך חדשה לחיות מלידה ועד המוות, באמצעות מוטציות גנטיות שיגבירו את הכוח וה- IQ האנושיים."

לפי הדיווח של הוול סטריט ז'ורנל, תכנית "אפולו" אמורה להתממש בשיתוף פעולה עם ענקית הטלקומוניקציה היפנית סופטבנק, שמשקיעה במגוון רחב של טכנולוגיות חדשניות, כולל רובוטים והנדסה גנטית [5]. לא היה שום רמז עד כה שסופטבנק מתכוונת לקדם טכניקות להנדסה גנטית בבני-אדם, או ליישם אותן בפועל. עתה אנו למדים פתאום שהחברה מתכוונת לשתף פעולה עם ערב הסעודית, כדי לשפר את האינטיליגנציה והכוח בבני-אדם. סופטבנק, מצידה, סירבה להגיב לפניית המגזין.

ושוב (בפעם השלישית, אני יודע), משהו מוזר כאן. המשפט המצוטט מהמסמכים בנוגע להנדסה גנטית בבני-אדם אינו מנוסח היטב, בלשון המעטה. אנחנו לא יוצרים "מוטציות גנטיות" בבני-אדם [6]. אנחנו "מהנדסים אותם גנטית", או מספקים להם "רפואה גנית – gene therapy". ומדוע לשפר בכלל את הכוח (strength) של תושבי ניאום ושל המבקרים בה? חזון ההנדסה הגנטית בעיר היה נשמע רציני הרבה יותר, אם היו מתוארות שם מרפאות המהנדסות גנטית מבקרים כדי להעניק להם עמידות לסרטן, התקפי לב או אלצהיימר, למשל. למה, לעזאזל, להתמקד בכוח?

לבין סלמאן פתרונות.

 

הזווית הישראלית

אה, ויש גם זווית ישראלית לכל הסיפור. כל מי שמבין קצת בגיאו-פוליטיקה וביחסים בינלאומיים יודע שמנהיגי מדינות עוינות מנהלים קשרים חשאיים כל העת, בניסיון להגיע להסכמות מתחת לשולחן. עתה מסתבר, לפחות לפי המסמכים החסויים, שבין סלמאן יצר קשר עם "מנהיגים ישראליים" כדי לבדוק כיצד הם מרגישים לגבי הקמת ניאום. לפי המקורות של הוול סטריט ז'ורנל, אותם מנהיגים ישראליים החזירו תשובה שחברות ישראליות יוכלו למכור את הטכנולוגיות שלהן לערב הסעודית לטובת הפרויקט. איזה טכנולוגיות בדיוק? על כך כבר אין פירוט. בכל מקרה, לפי הוול סטריט ז'ורנל, ממשלת ישראל סירבה להגיב.

israel-673776.png

הזווית הישראלית. יהיה בסדר.

מותר להיות ספקנים

כל התיאורים הגרנדיוזיים והרעיונות הגדולים מעלים את החשש שמדובר בסך-הכל בטריק שיווקי, שיועצים מהמערב מנסים להריץ על בין סלמאן. ובכל זאת, האיש לא פראייר. הוא היה מעורב כאמור במיזמים גדולים שנועדו להכין את ערב הסעודית לעתיד, ומשתתף בכנסי חדשנות וטכנולוגיה מדי בוקר וערב. מנהל הפרויקט כבר הסביר שמדובר ב- "טכנולוגיה בחזית ומעבר לה – ובמקרים מסוימים עדיין בשלבי פיתוח, ואולי תיאורטית."

כך שכנראה שבין סלמאן רציני לגמרי בכוונתו להקים את עיר העתיד, למרות שאפשר להתווכח על הפרטים הקטנים. לפי מנהל תכנית הבנייה, הממשלה כבר בנתה ארמון באזור, ושדה תעופה ומתחם אירוח מוקמים בימים אלו ממש, בסיועם של אלפי עובדים זרים המשוכנים במקום. 

ערב הסעודית כבר קבעה שהחלק הראשון של ניאום יוקם ב- 2025, אבל הצהרה זו הופיעה לפני שבין סלמאן הורה על רציחת העיתונאי ג'אמאל חאשוגי בתורכיה בשנה האחרונה. קיימות ספקולציות שמאז הרצח ירדה קרנו של בין סלמאן בעיני המלך, וערב הסעודית ספגה מטר של ביקורות בינלאומיות קטלניות. האם המדינה תצליח עדיין לגייס את ההון הנחוץ לה כדי להקים את עיר העתיד? האם העיר תמשוך אליה את כל החולמים והחולמות, שרוצים להנדס עצמם גנטית כדי לזכות ב- IQ גבוה יותר (וביכולת לשאת יותר שקיות מהסופרמרקט ביד אחת)? והאם ניתן יהיה למצוא בה חופש אמיתי, או שהיא תנוהל כדיקטטורה, כצפוי בערב הסעודית?

את התשובות נגלה, כמו תמיד, בעתיד.

 


 

קישורים:

 

[1] https://en.wikipedia.org/wiki/Saudi_Vision_2030

[2] https://www.washingtonpost.com/news/worldviews/wp/2016/06/13/here-are-the-10-countries-where-homosexuality-may-be-punished-by-death-2/?noredirect=on&utm_term=.1ded7bce6ba6

[3] https://futurism.com/saudi-arabia-just-unveiled-a-futuristic-mega-city-33-times-the-size-of-nyc

[4] https://www.pbs.org/newshour/show/running-renewable-energy-burlington-vermont-powers-green-movement-forward

[5] https://www.bloomberg.com/news/articles/2018-12-13/softbank-plows-400-million-into-synthetic-bio-startup-zymergen

[6] באופן עקרוני וטכני, הניסוח נכון מכיוון שכל טיפול הנדסה גנטית מבצע "מוטציה גנטית". אבל אני פשוט לא מכיר מדענים שמתנסחים בדרך זו.

דעה אישית: האם לאפשר טיפולי המרה? [רשומה שנייה בנושא]

דעה אישית: האם לאפשר טיפולי המרה? [רשומה שנייה בנושא]

בעקבות הרשומה האחרונה אודות יעילותם של טיפולי ההמרה [קישור כאן], מספר אנשים שאלו אותי לדעתי האישית אודות טיפולי ההמרה, וזוהי הזדמנות טובה לנסח כמה מחשבות בנושא.

ראשית, אציין שהראיות המדעיות הקיימות מצביעות על כך שטיפולי ההמרה המקובלים כיום אינם יעילים בשינוי נטייה מינית (כלומר, להשפיע על המשיכה של האינדיבידואל לנשים או לגברים). עם זאת, יש להם יעילות מסוימת בהשפעה על ה- "זהות הנטייה המינית" (Sexual orientation identity). מושג זה מתייחס לדרך בה אדם בוחר להגדיר את עצמו – כהומוסקסואל, הטרוסקסואל, או כל מונח אחר. הטיפולים המתבססים על ייעוץ בלבד, במיוחד, נותנים בידי המטופל כלים מחשבתיים באמצעותם הוא מסוגל לשלוט טוב יותר בצרכיו ובדחפיו המיניים, וכך הוא יכול לנהל את חייו באופן מודע ומושכל יותר.

זוהי מבחינתי תוצאה חיובית. אני מאמין שכל אדם צריך לקבל את זכות הבחירה על גופו ועל מוחו. כשאנשים סובלים מדיכאון, ראוי להציע להם כלים מחשבתיים וכדורים נגד דיכאון. כשאנשים רוצים להיות מרוכזים וממוקדים יותר, ראוי להציע להם שיטות מתאימות, לצד חומרים כמו ריטלין ונגזרותיו. ואם אדם כלשהו מרגיש שהוא נמשך לאחר בניגוד לרצונו, ראוי לתת בידיו את הכלים שהוא צריך כדי להתמודד עם אותה משיכה לא-רצונית.

מילת המפתח הראשונה כאן היא "בחירה". אנשים צריכים לבחור מרצונם החופשי כיצד הם רוצים שגופיהם ייראו ושמוחותיהם יפעלו. אפשר להתפלפל הרבה על סוגיית הבחירה, ולשאול האם יש באמת לאדם רצון חופשי, או שאנו כולנו מצייתים לרצון החברה הסובבת אותנו. אפשר וצריך גם להבין מתי מגיעים אנשים לגיל בו הם יכולים לקבל החלטות הרות-גורל עבור עצמם, ולשאת באחריות עליהן. אלו נקודות שצריך לדון עליהן, בוודאי, אבל בסופו של דבר השאלה היא האם אנשים יכולים לבחור בטיפולים, או שאלו נכפים עליהם מגבוה. זו אחת הסיבות שכולנו נחרדנו כל-כך מהעובדה ששר החינוך תומך בטיפולים אלו: הוא נמצא בעמדת כוח ממנה הוא יכול תיאורטית להורות על שליחת ילדים באופן ממוסד לטיפולי המרה.

בנקודה זו אתם יכולים להעלות את העובדה שיש גם סכנות בטיפולי ההמרה. זה נכון. הן בהחלט קיימות, והמטופלים הפוטנציאליים צריכים להיות מודעים אליהן. מילת מפתח שנייה, לפיכך, היא "שקיפות". אנשים שרוצים לעבור טיפולי המרה, צריכים לקבל את כל המידע אודות סיכויי ההצלחה של הטיפולים, כמו גם תופעות הלוואי והסיכונים הכרוכים בהם. עליהם להבין שהטיפולים לא יעזרו להם לשנות את נטייתם המינית, אלא לכל היותר למצוא דרך לחיות תחת מראית-עין הטרוסקסואלית, בעוד שהם ממשיכים להימשך לבני אותו מין. 

תנו לאנשים את המידע אודות הטיפולים, ואז תנו להם להחליט האם הם מוכנים לקחת על עצמם את הסיכון.

לצערי, זהו אינו המצב בישראל כיום. אנו שומעים דיווחים כי קטינים בישראל נשלחים לטיפולי המרה. הם אינם מסוגלים באמת לבחור ללכת לטיפולים, מאחר והוריהם ומחנכיהם מחליטים עבורם. אין כאן בחירה מצדם. ומכיוון שאין על הטיפולים הללו פיקוח מצד משרד הבריאות, קרוב לוודאי שהמטפלים אינם מספקים שקיפות מלאה בנוגע לתוצאותיהם הצפויות של הטיפולים. אלו נקודות שצריך וחשוב לשנות, אבל בהנחה שמצליחים לטפל בהן – אני לא רואה בעיה עקרונית עם הצעת טיפולי המרה למבוגרים.

לפני שאני מסיים את הרשומה, חשוב לי להזכיר שהדיון אודות טיפולי ההמרה נגוע בהתמקדות בטכניקות הקיימות בהווה. טיפולי ההמרה של העתיד לא יהיו דומים לאלו הקיימים כיום. חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד כבר פרסמו מאמר ב- 2014 בו טענו כי – 

"אפשר להעביר כל התנהגות חייתית – כולל התנהגות אנושית – רדוקציה למצבים מוחיים. אז מדובר רק בהבנה אלו תפעולים מוחיים יצליחו לשנות את הדחפים והיכולות … ששולטים בנטייה המינית של האינדיבידואל."  [1]

אם אתם מאמינים, כמוני, שבעשורים הקרובים נגיע להבנה טובה בהרבה של המוח האנושי, ונפתח כלים יעילים יותר לתפעולו, הרי שאתם חייבים לקבל שכלים אלו יוכלו לשמש גם להמרת הנטייה המינית. 

האם טיפולים עתידיים אלו יהיו נטולי סכנות? כמובן שלא. אין טיפול שנטול תופעות לוואי או סכנות אפשריות. ולמרות זאת, אני מאמין שאם לא נאפשר לאנשים בוגרים לבחור בהם, תחת תנאים של שקיפות מלאה, יהיה זה עוול מוסרי. המדע והטכנולוגיה צריכים לשרת את האדם ולקדם את יכולת הבחירה של כל אינדיבידואל: בחירה בחיים ארוכים ובריאים, בחירה בבריאות נפשית ובחירה אפילו – בסופו של דבר – גם בנטייה המינית.

כך שהעמדה שלי בנוגע לטיפולי ההמרה היא שהמצב הקיים כיום בישראל פסול מיסודו, אבל אנו יכולים וצריכים לתקן. התיקון צריך להתמקד כיום בעיקר בחברה, ולשנות את הראייה הנפוצה בעיקר בקרב הציבור דתי, לפיה הומוסקסואליות הינה הפרעה נפשית וחטא מוסרי. אבל בעתיד, כאשר טיפולי ההמרה יהיו יעילים הרבה יותר, נוכל לתקן גם את האינדיבידואל. נוכל להפקיד בידי כל אדם את ההחלטה בנוגע למגדר אליו הוא משתייך, לנטייתו המינית ולזהותו המינית. יהיו שייבחרו להימשך לגברים, ויהיו שייבחרו להימשך לנשים, ויהיו שייבחרו להימשך לזהויות מגדריות אחרות שחלקן אפילו אינן קיימות היום. וכמובן, יהיו גם אנשים שיזגזגו בין האפשרויות לאורך שנות חייהם. 

כל אדם, לפי רצונו.

מי ייתן ונגיע לימים אלו במהרה. 


 

קישורים –

[1] https://theconversation.com/born-this-way-how-high-tech-conversion-therapy-could-undermine-gay-rights-40121

 

קצת על המדע שמאחורי טיפולי ההמרה

שר החינוך החדש, רפי פרץ, טען בימים האחרונים כי "אפשר לבצע טיפולי המרה" בהומואים ובלסביות, ואף הוסיף כי הוא עצמו "עשה זאת בעבר".

ובכן, טוב ויפה. זכותו של השר והרב להאמין כרצונו. אבל מה אומר המדע על הנושא?

חשוב לי להבהיר שאיני מומחה בנושא טיפולי ההמרה, או במגדר. ובכל זאת, בניסיון למצוא תשובה לשאלה פניתי לדו"ח שהפיקה האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה (APA) ב- 2009, במסגרתו נסקרו כל המחקרים שנערכו על טיפולי המרה בארבעים וקצת השנים שקדמו לדו"ח. [קישור לדו"ח כאן]

הסוקרים ניסו למצוא את התשובה לשלוש שאלות קריטיות:

  1.     האם טיפולי המרה יעילים בשינוי הנטייה המינית?
  2.     האם טיפולי המרה מזיקים?
  3.     האם טיפולי המרה מביאים תועלת מעבר לניסיון בשינוי הנטייה המינית?

לפני שנמשיך, חשוב לסייג ולהודות שרוב הניסויים בתחום נערכו לפני שנות השמונים, ורק מחקרים מעטים בנושא נערכו בשנות האלפיים. רוב המחקרים סובלים מבעיות מתודולוגיות קשות, ורק מעטים עמדו בסטנדרטים הנדרשים לבחינה רצינית של התשובות לשאלות הנ"ל. לכן, ברור שצריך להמשיך לחקור את התחום. ובכל זאת, אפשר וראוי לסכם את הידע שקיים ברשותנו כבר היום, ויפה שהאגודה האמריקנית לפסיכולוגיה לקחה על עצמה את המשימה.

 

רקע כללי

אחת הבעיות המרכזיות בניתוח יעילותם של טיפולי ההמרה היא שיש שפע של טיפולים שונים. בשנות השישים של המאה האחרונה, למשל, עברו שבעים וחמישה גברים בגרמניה לובוטומיה (כריתת אזורים במוח) בניסיון 'לרפא' את נטייתם המינית[1]. בגופיהם של אחרים הושתלו אשכים שהגיעו מגברים הטרוסקסואליים[2], ולעתים אף בוצע במטופלים סירוס כימי באמצעות הזרקת הורמונים. במקרים הקיצוניים ביותר, חושמלו נבדקים עד שגפיהם החלו לפרפר[3].

testicles-2790218.jpg

התגובה הנכונה ביותר לפסקה הקודמת.

טיפולי המרה אחרים היו פחות קיצוניים. חלק מהמטפלים הכריחו את המשתתפים בטיפולים לרכב על אופניים עד שהתמוטטו, מימנו עבורם יחסי-מין עם נשים, או שביצעו עליהם גירוש שדים. כפי שכתב על הנושא דיוויד קרוז –

"הדימיון של אלו שניסו להחניק את ההומוסקסואליות היה מרשים באופן פנטסטי."[4]

מקריאת הרשימה החלקית הזו, אתם יכולים בוודאי להבין את רתיעתם של בני הקהילה הגאה מהצהרתו של שר החינוך החדש, שעוד עלול להמליץ לשלוח נערים ונערות לטיפולים מסוג זה. אבל הדבר השני שברור כאן הוא שקשה לכלול את כל טיפולי ההמרה תחת מטריה אחת. כל טיפול נהנה וסובל מהשלכות מסוג אחר.

ובכל זאת, אם נניח שרפי פרץ אינו מעוניין לבצע ניתוחי מוח בהומוסקסואלים, הרי שאפשר להפריד את הטיפולים המודרניים לשני סוגים מרכזיים. הסוג הראשון הוא טיפולי 'דחייה', במהלכם מקבלים המטופלים הלם חשמלי או חומר גורם הקאה כמו אפומורפין, לצד חשיפתם לגירוי מיני 'אסור'. התקווה היא לטפח דחייה אינסטינקטיבית מגירויים מיניים 'אסורים'. לא מפתיע לגלות שרבים מהמטופלים בוחרים לפרוש ממשטר הטיפולים הזה – שמהווה, למעשה, עינוי מבחירה. תופעות הלוואי השליליות של טיפולי הדחייה כוללים אובדן היכולת להתגרות מינית, דיכאון, ניסיונות התאבדות וחרדה.

הסוג השני של הטיפולים המודרניים הוא 'רך' יותר, ועיקרו ייעוץ פסיכולוגי. אלא שלא מדובר בייעוץ לפי כללי ונהלי הפסיכולוגיה המקובלת, המתייחסת להומוסקסואליות כאל נטייה מינית ותו לא. במקום זאת, הייעוץ מבהיר למטופל שמדובר בהפרעה נפשית שיש לטפל בה, ומספק לו כלים שיעזרו בכך.

 

שאלה ראשונה: עד כמה יעילים טיפולי ההמרה?

טיפולי המרה מתמקדים בהשגת שתי מטרות עיקריות: הפחתת המשיכה המינית כלפי בני אותו המין, וחיזוק המשיכה המינית כלפי בני המין האחר.

כותבי הדו"ח סקרו מחקרים שהתבססו על ניסויים בפועל, ולפיכך אמורים להיות אמינים יותר ממחקרים שמסתמכים בעיקר על דיווחים מצד המטופלים. כשמסכמים את תוצאותיהם של שבעה טיפולי 'דחייה', מגלים ש- 34 אחוזים מהמטופלים (מתוך 179 נבדקים שהתחילו וסיימו את הטיפול), חוו הפחתה במשיכה המינית שלהם כלפי בני אותו המין[5]. סקירה אחרת (McConaghy, 1976) חושפת שבערך חצי מהגברים המטופלים דיווחו על הפחתה במשיכה המינית שחשו כלפי גברים אחרים, שישה חודשים לאחר הטיפול.

נשמע שטיפולי ההמרה עובדים, נכון? אבל יש שתי בעיות. קודם כל, מסתבר שהטיפולים עלולים לדכא את הגירוי המיני באופן כללי – בלי קשר למקור הגירוי. אין צורך לומר שזוהי תוצאה שלילית ביותר. אבל מה שחשוב יותר להבין הוא שיש הבדל בין הגירוי המיני לבין ההתנהגות המינית. אני עשוי להתגרות מינית מגברים אחרים, אבל איני חייב לפעול על סמך הדחפים הללו. ואכן, בניסוי היחיד שכלל קבוצת ביקורת (ולפיכך הוא המהימן מכולם, Tanner, 1974), התגלה שהטיפול לא השפיע כלל על ההתנהגות המינית של המטופלים[6].

לסיכום, לא נראה שטיפולי ההמרה יעילים במיוחד – אם בכלל – בדיכוי מימוש הדחפים לקיום יחסים עם בני אותו מין. אבל אולי הם מוצלחים יותר בדחיפה ליחסי מין הטרוסקסואליים?

גם כאן, התוצאות אינן לטובת טיפולי ההמרה. בניסוי היחיד עם קבוצת ביקורת, המטופלים קיימו יחסי מין עם נשים לעתים תכופות יותר… אך גם המשיכו לקיים יחסי מין עם גברים באותה תדירות. כותבי הדו"ח מסכמים כי –

"שקלול הראיות מעלה שלא סביר שטיפולי המרה יגבירו התנהגות מינית כלפי בני המין האחר."

בהתבסס על תוצאות אלו, האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה קובעת כי –

"המחקרים מראים ששינוי ארוך-טווח בנטייה המינית של האינדיבידואל אינו נפוץ (uncommon)".

אפשר, כמובן, לטעון שאפילו אם הסיכוי להפחתת המשיכה קטן, עדיין ראוי להציע לאנשים את האפשרות הזו. אלא שמסתבר שטיפולי ההמרה הקיימים כיום יכולים גם להסב נזק למטופלים.

 

שאלה שנייה: האם טיפולי ההמרה מזיקים?

בשנת 2018 ניסתה העיתונאית ג'ולי בינדל לעבור טיפול המרה מודרני, שהיה – בסופו של דבר – רק סדרת פגישות עם מטפלת שארגן עבורה מרכז ההמרה הנוצרי. היא תיארה את החוויה במילים הבאות –

"[המטפלת] רצתה נואשות למצוא הוכחה שהתעללו בי מינית בילדותי. כשלא הצליחה למצוא כזו, היא שאלה אם אמי הזניחה אותי. … לפיה, פחדתי בוודאי מאבי כשהייתי ילדה, וכתוצאה אני רואה את כל הגברים כמפחידים. … בשום נקודת זמן לא הוצע לי שאפנה לייעוץ שיגרום לי להרגיש טוב יותר לגבי היותי לסבית, או אפילו יפנה אותי לאחת מהכנסיות הרבות באנגליה הידידותיות להומוסקסואלים."

טיפול ההמרה שעברה העיתונאית התבסס על הקצנת תחושות האשמה שחווים הומוסקסואלים רבים. בינדל הבינה כי –

"הטקטיקות בהן השתמשה המטפלת התרכזו בלגרום לי להרגיש שמשהו פגום בי עמוקות ודורש תיקון, ושהייתי לא ראויה לאהבה עד שהתרפאתי. … "כל מה שאת צריכה לעשות," אמרה לי, "זה להתחיל לחשוב על עצמך כנורמלית לגמרי – כהטרוסקסואלית." "[7]

לא מפתיע לגלות שרבים מהמטופלים שמקבלים ייעוץ שכזה, מרגישים רק רע יותר עם עצמם. ומכיוון שטיפולי ההמרה אינם עובדים עבור רוב המטופלים (כפי שראינו בחלק הקודם), תחושת האשמה גוברת עוד יותר. וכדברי הסוקרים בדו"ח –

"אינדיבידואלים שלא הצליחו לשנות את נטייתם המינית, בעודם מאמינים שהיו יכולים להשתנות באמצעות מאמץ, תיארו את הניסיון כסיבה משמעותית למצוקה רגשית ונפשית ולדימוי עצמי שלילי."

"מצוקה רגשית ונפשית" אולי לא נשמעת מצב קשה או חמור כל-כך, אבל זו בהחלט תוצאה שלילית של טיפול שאינו נחוץ כלל לפי הסטנדרטים הפסיכולוגיים המקובלים כיום. חוקרים מאוניברסיטת סאן-פרנסיסקו סטייט בחנו כיצד הושפעו צעירים מקהילת ה- LGBTQ בעקבות הדחייה שחוו, וגילו ש- "המצוקה הרגשית והנפשית" גובה קורבנות רבים. הם השוו צעירים שחוו דחייה חריפה מצד משפחותיהם ומהמטפלים בהם, לעומת אלו שלא סבלו דחייה דומה. הצעירים בקבוצה הראשונה נמצאו בסיכון גבוה פי שמונה לעבור ניסיונות התאבדות ופי שישה לדיכאון קשה. סיכוייהם להשתמש בסמים לא-חוקיים ולשאת מחלות מין מדבקות כמו HIV, היו גבוהים פי שלושה[8]. מהדיווחים נראה ברור שטיפולי ההמרה הפסיכולוגיים מחזקים את תחושת הדחייה מצד המשפחה והציבור הדתי, ובכך מזיקים גם למטופל וגם לחברה בכללותה.

alone-2666433.jpg

טיפולי ההמרה: מנכרים את האינדיבידואל מהחברה הסובבת אותו

 

שאלה שלישית: האם טיפולי ההמרה מביאים תועלת נוספת?

הייתי שמח לסיים את הניתוח כאן, לקבוע שטיפולי ההמרה הם רוע טהור וללכת לישון שמח וטוב לב. אבל הסיפור לא פשוט עד כדי כך. ולפני שאתם צולבים אותי בתגובות, אנא קחו בחשבון שאני רק מצטט כאן את הדו"ח של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה. אם אתם לא מרוצים – אנא קראו את הדו"ח בעצמכם, ובדקו אם טעיתי, או שתביאו דו"חות עדכניים יותר.

מסתבר שטיפולי המרה המתבצעים בקבוצות, יכולים דווקא לספק תמיכה רגשית וחברתית לאנשי הקבוצה. החוקרים שבחנו קבוצות כאלו דיווחו שחלקן (לא ברור כמה) הפכו למקום מחסה עבור –

"אלו שנדחו מכנסיות שמרניות וממשפחותיהם בשל משיכתם המינית לבני אותו מין, כמו גם מארגונים ומרשתות חברתיות של גייז, בשל אמונותיהם הדתיות השמרניות. … [וגם] יצקו מחדש את ההומוסקסואליות כחטא רגיל, כך שהגאולה עדיין הייתה ניתנת להשגה."[9]

תוצאה חיובית אחרת נוגעת בשינוי הזהות המינית של חלק מהמטופלים. חשוב להבדיל בנקודה זו בין "נטייה מינית" (sexual orientation) לבין "זהות מינית" (sexual orientation identity). כותבי הדו"ח הסיקו מהמחקרים הקיימים כי לא סביר שטיפולי המרה יצליחו לשנות נטייה מינית. עם זאת, הם גם קובעים כי חלק מהמטופלים שינו את זהותם המינית.

מה המשמעות? שטיפולי ההמרה הצליחו להקנות לחלק מהמטופלים יכולות שליטה בדחפים ובצרכים המיניים שלהם. אותם מטופלים הפכו למיומנים יותר, למשל, בהתעלמות מגירויים מיניים מאותו-מין, או שהשלימו עמם מבלי לפעול לפיהם. חלק מהמטופלים דיווחו שלאחר הטיפול המשיכו וניהלו חיים הטרוסקסואליים למראית-עין, תוך שהם מפתחים מערכת יחסים מינית עם שותף מהמין השני.

צריך לזכור שלפי דיווחים אלו, טיפולי ההמרה אינם משנים באמת את ההעדפה המינית. אפילו המוצלחים ביותר שבטיפולים, רק מלמדים את האינדיבידואל טכניקות שמסייעות לו להדחיק את צרכיו המיניים כלפי בני אותו מין. במקרה של זכר הומוסקסואל, הוא עשוי להתחתן עם אשה ולהביא עמה ילדים – אך סביר להניח שירגיש תמיד שמשהו חסר ביחסי המין ביניהם. וכן, בהחלט ייתכן שאילו היה מאמץ לחיקו את תווית ההומוסקסואל, ובוחר להתחתן עם גבר, הרי שהיה מאושר יותר. ובכל זאת – הבחירה היא שלו. הטיפולים, במקרה הטוב (והנדיר), יכולים לעזור לו להשלים עם אותה בחירה, לפחות לזמן מה.

ועדיין – הסקירה מבהירה שתוצאותיהם של טיפולי ההמרה אינן צפויות מראש. טיפולים אלו יכולים בהחלט לגרום גם לנזק פסיכולוגי, ובמקרה של טיפולים קיצוניים, גם נזק גופני. כך שלא מפתיע שכל הגופים הרפואיים הגדולים במערב הסכימו כבר שהנזק האפשרי שהטיפולים גורמים, מסוכן יותר מהתועלת האפשרית שלהם[10]. ומכיוון שהומוסקסואליות אינה נחשבת היום להפרעה נפשית, הגופים הללו מאמינים ומצהירים שאין שום סיבה לשלוח אדם לטיפולים שיכולים להזיק לו – אבל אינם יכולים לרפא דבר, פשוט מכיוון שאין מחלה שצריך לרפא.

 

סיכום

זו לא הייתה סקירה קלה או פשוטה, ויש לה משמעויות מורכבות. מצד אחד, המחקרים הקיימים כיום מעידים כי טיפולי ההמרה של עשרות השנים האחרונות אינם יעילים בשינוי הנטייה המינית. מצד שני, נראה שחלק קטן מהמטופלים מצליח להשתמש בכלים שהם מקבלים במהלך הטיפולים הללו, כדי להגדיר מחדש את הזהות המינית שלהם (בשונה מהנטייה המינית), לפחות לזמן קצר. במילים פשוטות יותר, הם מתחתנים עם בני המין השני, מביאים ילדים, וחיים כאילו היו הטרוסקסואלים, תוך שהם כובשים את דחפיהם ההומוסקסואליים.

האם הם מאושרים במצב זה? אנחנו לא יודעים.

האם מערכת יחסים שכזו יכולה לשרוד לאורך זמן? אנחנו לא יודעים.

האם משפחותיהם מאושרות? טוב, הבנתם את הנקודה. אנחנו לא יודעים. אין מספיק מחקרים בנושא.

מה שברור הוא שלטיפולי המרה יש השפעה פסיכולוגית על המטופלים, לטוב ולרע. הם יכולים לגרום לדיכאון, למצוקה רגשית ונפשית ולדימוי עצמי שלילי. כל אלו יכולים גם להוביל לניסיונות התאבדות, לשימוש בסמים ולהתנהגות חסרת-אחריות המובילה להידבקות במחלות מין.

האם צריך, לפיכך, להוציא את טיפולי ההמרה אל מחוץ לחוק? אולי, ויש מדינות שנוקטות בגישה זו. או שאולי עדיף להפעיל עליהם פיקוח ממשלתי, כדי להפוך אותם לקבוצות תמיכה וסיוע. ואולי כדאי להתעלם מהם לגמרי, ולתת לכל אדם לבחור לעבור כל טיפול אשר ירצה. האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה, מצדה, הודיעה בעקבות הסקירה שערכה כי –

"האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה קובעת שאין מספיק ראיות לתמיכה בשימוש בהתערבויות פסיכולוגיות לשינוי נטייה מינית."

אתם יכולים להסכים עם האגודה או עם רפי פרץ, אבל אני מקווה שבעקבות סקירה קצרה זו, אפשר יהיה לדון בנושא בצורה מושכלת יותר.

 


 

קישורים:

[1] http://www-bcf.usc.edu/~usclrev/pdf/072502.pdf

[2] https://mitpress.mit.edu/books/queer-science

[3] https://jamanetwork.com/journals/jama/fullarticle/1834382

[4] http://www-bcf.usc.edu/~usclrev/pdf/072502.pdf

[5] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/928574

[6] יש לציין שבניסויים אחרים, פחות מוקפדים מבחינה מתודולוגית, בין 18 ל- 20 אחוזים מהמטופלים אכן הפחיתו את מימוש דחפיהם המיניים כלפי בני אותו מין.

[7] https://www.theguardian.com/commentisfree/2018/aug/31/gay-conversion-therapy-the-miseducation-of-cameron-post

[8] https://nccc.georgetown.edu/documents/LGBT_Brief.pdf

[9] https://www.apa.org/pi/lgbt/resources/therapeutic-response.pdf

[10] https://www.hrc.org/resources/the-lies-and-dangers-of-reparative-therapy